בגד אפור, זקן לבן, עיניים חומות, מושפלות, תחת כובע קסקט בקיץ ותרבוש צמר כבשים בחורף. וריח. היה לו ריח חריף של צמחים לקידוש. הדס וערבה, אזוב ומרווה, וכאלה שלא אדע לעולם את שמם. אני לא חושב שדיברתי איתו אי פעם במשפטים בני יותר מארבע מילים. וגם אותם הייתי פולט בהיסוס ובולע בחזרה. את החסר היינו משלימים במבט או בתנועת יד כמעט לא נראית. הוא ידע שלא דיברתי עד גיל שלוש. וגם כשהתחלתי לדבר, עשיתי זאת לעתים רחוקות, כשהייתי חייב לענות.
הוא היה בן למעלה משבעים ואני כמעט בן שמונה. הוא נולד במאה אחת ואני הייתי שייך למאה אחרת. אני הייתי הנכד היחיד שנשא את שמו. כשנולדתי, הוא סובב שבע פעמים תרנגול מעל ראשי, לכפרות. וגם הקיז מדמו לאדמה, כך סיפרה לי אמי, שאחמוק מכל האסונות שקרו לבניו ובנותיו.
“אנשים מתים כשהם מחליטים לוותר על החיים שלהם”, לחש לי מישהו כשניסיתי להעיר אדם שנפל על המדרכה ואיבד את הכרתו. לא ידעתי מה לעשות. הייתי בן שש. הבטתי לאחור, לחפש את מי שלחש. שיעזור. לא היה שם איש.
כשסבי בא לבקר אותנו בכפר הוא תמיד התיישב על כיסא ליד עץ הרימונים ופניו למזרח, אל הכפר, אל השמש הנבלעת בתוך עיניו העצומות. הוא היה מין עץ פרא שצמח כל פעם בין עצי הפרי שבגינה, בזמן שניסיתי לחבר ללא הצלחה אותיות למילים בבית הספר. הוא כבר לא ניסה לצאת מהחצר ולטייל בכפר אברהם, כי הניסיונות האחרונים שלו היו נגמרים תמיד בדמעות של ייאוש; שניים מאנשי הכפר היו מחזירים אותו אלינו בחשש, כמו היה מין מתנה שהתקמטה בידיהם החסונות. הוא איבד את חוט הזיכרון הדק המוליך אל הבית שבנה לפני שנולדתי.
פעם אחת ראיתי את כתם השתן שהרטיב את מכנסיו. מרוב פחד. אם יש פחד גדול יותר מללכת לאיבוד, זה הפחד של לא לזכור לאן אתה צריך לחזור. לא ידעתי אז כי הכדור שירה הלגיונר מבית ספר לשוטרים פגע בבטנו וגם הרג את בתו, יפה, שרצה ממקום מסתור אל בין זרועותיו, שיגנו עליה. הלגיונר חיכה לרגע בו תחצה את שטח ההפקר.
מה מרגיש אדם כשקליע אחד פוגע בבתו ובגופו? הצליל, סוף התנועה ושרירי הנשימה, החיוורון וכתם דם ההולך ומתפשט מכיוון הלב אל היקום כולו. בתו הייתה הדודה שמעולם לא ראיתי, ולא אראה, אלא בתצלומי שחור לבן. היא מתה שבע שנים לפני שנולדתי. אבל היעדרה טפטף ורחץ באדום את רצפת המטבח, כשאימי הייתה מדליקה נרות נשמה במקום נרות שבת, ומספרת על החתנים המיועדים שהיו באים לראות את אחותה הגדולה, ואיך סבי וסבתי היו מחביאים את אימי הצעירה, בין שקי הסוכר, שלא יבחרו בה במקום באחות הגדולה.
פעם ראיתי בחלום את כולם, גם את אמי בת החמש־עשרה, מסתתרים במטבח, בין שקי סוכר מחוררים מקליעים ומפחד, ופרצתי פנימה להזהיר את כל הבחורים הצעירים שירוצו, שיברחו, כי יפה תיכף תמות מכדור של צלף. והם יפלו אחריה בשורה אחת, אינסופית. מעבירים את המוות מיד אל יד.
כשפגשתי את סבי בקיץ 63, הוא ידע שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותו. הוא הפנה את מבטו אל שער החצר, שפתחתי וסגרתי בשקט, וסימן לי לגשת אליו. בידי היה ספר בראשית, עטוף בניילון שקוף, שקיבלתי באותו יום, כמו כל התלמידים העולים לכיתה ב'. הוא פתח אותו ונגע באותיות הקדושות, שלא אמרו לי דבר, ומישש את הנייר הדק. השמיים מעלינו היו כחולים ועמוקים. כל כך עמוקים, עד שהרגשתי כי אני שוקע ונעלם בתוכם לתמיד.
עמדתי לצדו וראיתי איך הוא בוחן את ציורי התורה הילדותיים, המתארים את מלאכת הבריאה המסובכת, ומעווה את פניו בבוז תוך כדי קריאה. אצבעותיו שוטטו במהירות בין האותיות. מדי פעם עצרו, רועדות על מילה, כשהביט אל השער שאיש לא עמד בו, והגביר את הקצב. מה הוא ראה שם? סובבתי את ראשי לאחור. השער היה פתוח לרווחה, למרות שסגרתי את הבריח. הוא לחש מילים בשפה זרה. שונה מהאפגנית שבה היו מדברים מדי פעם במשפחה מעל ראשינו, שלא נבין.
אז סגר את הספר, הרים את ראשו והביט אל תוך עיניי המצפות להשיב את מה שנלקח ממני. מעולם לא הביט בי כך, כה עמוק, עד שראיתי את פניי משתקפות בתוך עיניו. עוד רגע אלמד את השיעור הנפלא והנורא בחיי.
הוא ירק אל כפות ידיו, לחש שלוש מילים באותה שפה זרה, הרים גוויית ציפור דרור, שהייתה מוטלת כבר שבוע ימים בחצר. ואפילו החתולים מאסו בה. לש אותה בעפר שאסף, פרש את כנפיה המתות והשליכה למעלה, אל השמיים.
הציפור החלה להתרומם, חובטת בכנפיה באוויר, בבהלה, עד שנענו לקצב קדום שעדיין היה טמון בגופה המת, המתעורר לחיים. היא החלה להקיף את החצר ואת הכפר כולו במעגלים הולכים ומתרחבים, שאני וסבי נמצאים במרכזם. שני זוגות עיניים מוקפים ברקיע ההולך ונעשה עכור, כמעט אכזר, שבתוכו שלוש מילים שלא אוכל לבטאן אלא ברגעי סכנה, וגם אז לא להבינן. שלוש מילות כישוף שרקח סבי מספר הזוהר וספרי הקבלה שהיו מונחים תמיד פתוחים ליד מיטתו, ואיש לא העז לגעת או לקרוא בהם, פן יאחז בו הטירוף. מילים שנועדו לאוזניי בלבד. לרגע הייתי אדם וגם ציפור התלויה בחלל ומביטה אל החצר ממרומים ורואה את סבי עומד שם, נטוש, מרים את זרועותיו לשמיים.
ידעתי אז כי אני רואה מעשה שלא יעשה אלא על ידי אדם שבכוחו לחצות את שטח ההפקר המפריד בין חיים למוות. סבי מת מקץ שבוע. לא סיפרתי על כך לאיש. הייתי ילד הממעט בדיבור. חומק ממילים. במיוחד מהמילים ההן שנאמרו לציפור ואולי גם לאוזניי, כדי שפעם, ברגע הנכון, אחזור עליהן שוב ושוב.
לבית הקברות לא לקחו אותי. הייתי צעיר מדי. בימי השבעה עמדו בבית סירי ענק מלאים באורז צהוב, ביצים חומות, תפילות וקינות שלא ידעתי מהיכן הן באות ולאן הן הולכות, אך הן עברו דרכי, עם לטיפות יד על שיערי הבהיר, השייך למי שמזכיר, אם לא במראהו אז לפחות בשמו, את הסב המת.
חמישים שנה עברו מאז. הציפור ההיא הגיעה אל קצה היקום, אל הקליפה עליה נוקשים המלאכים וחורתים את מילות הזוהר המפרידות בין החי ובין המת. ועכשיו היא הייתה בדרכה אלי, לשוב אל האדמה, אל החצר, אל הבית שאותו עזבה, כשהייתי ילד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות