חוט יגון נעים היה מתוח על פניו של יצחק פישל והכל ניבאו עליו כי לגדולות נוצר הוא. נמשכה נפשו אל השירה העברית והדבר היה לצנינים בקרב רבים מבני־גילו ומבני־קהילתו אשר סברו כי טוב לו לאדם ללמוד מאשר לעסוק במלאכת חריזת החרוזים. הוא היה כותב את שיריו כי טבעו הכריחו לשפוך את רוחו ההומה ואת נפשו המתגעגעת אל היופי ואל הרוּם.

כשיצאו אי־אלו שנים ונפגשנו בשנית, יצחק פישל ואני, כבר הייתה הכיפה חסרה מראשו וכוכבו דרך בעולם השירה. אבל כאשר היכרנו, עוד טרם נהג לשלוח את שיריו אל הבמות הספרותיות השונות, לעד בחתימה בראשי־תיבות, היה נועץ בי. זאת חרף המרחק הרב ששרר ביני ובינו: אני איש חופשי בהליכותיי, והוא ירא שמיים. כיוון שאיש מבני משפחתו ומקורביו לא ידע על נטייתו אל השיר והפיוט, ואני הייתי לאיש סודו, שררה בינינו קרבה רבה מאוד. שירתו הייתה לו למקור חיים ורגשות עדנים, ואת מכאוביו השונים הסתיר מעין רואים וחשפם לי בלבד. כל ישעו וכל חפצו היה להגדיל שפת עבר ולהאדירה. רב וגדול היה החיבור בינינו. שמחתי כי גיליתי שנשגב היה מכוחו להבליג מתשוקתו אל המשיכה בעט. עת ישבנו יחד בחדרו אשר בבית הוריו בבני־ברק, היה כותב שירים וחוגר את מלוא כוחותיו למוץ את דבש השירה מעיוניו בספרים אשר הבאתי לו והיו אסורים בקהילתו. ככל שנתוודע לפייטנים ולמשוררים עבריים, גברה בו תשוקתו להכניס בשיריו־שלו את לשד חייו.

בפגישותינו הלכו ונתקרבו נפשותינו וכישרונו הפיוטי פרח בו ותיף רוחו מאוד. הוא העשיר את ידיעותיו בשירה העברית על פניה השונים ובמיוחד נטתה נפשו אל שירת דורו של ביאליק, משוררים נשכחים כזלמן שניאור ויעקב לרנר, אשר עד היום הם כאבן נזר בספרותנו הפיוטית. שיריו, שהושפעו משירה זו, היו מצוינים ביופיים, בקסמם, בעוז רגשותיהם, בתמימותם, בנועם הלשון. וכך, מתוך השירה, יין החיים המה וחמר בנפשו של המשורר הצעיר. ומדי בואי אליו, עוד בטרם הסירותי את אבק הדרך מעל מנעליי, היה אוחז באדרתי, מראה לי טיוטה של שיר שכתב, כולו בערה של ממש, מבקש כי אחווה דעתי על פיוטו. לא אכחד ואומר כי אהבתיו אהבת נפש. אך אהבת נפש זו שהייתה שורה בינינו הלכה והעמיקה ודומה היה לשנינו כי הבנתנו ואהבתנו איש את רעו חורגות מן התחום המותר. אפס, לא נדברנו בנושא הזה אף שהדבר עמד ביני ובינו כל ימי שהותנו יחד.

יום אחד, והיו אלה ימי סוף השנה, החורף עטף את הרחוב השוקטה בשעת ליל מאוחרה; ערפל עב חיתל את פני הרחוב והקור שלח את חיציו. גופי היה בי חם כי לבי נמלא חום הרגש. משהגעתי אל ביתו, משכתי את כף הפעמון ואמו פתחה לי את הדלת. לכלוכית הייתה ומשוקעה כולה בסדרי־הבית. היא הובילה אותי אל חדר־עבודתו של אביו והלה, שחיכה לי בחדר, הושיט לי ידו הכבדה ויושיבני על כיסא מול פניו. שרטוטי פניו היו גסים וקשים ורצינותו הוסיפה עליהם דבר־מה מר. עיניו הפיקו רוגזה ומצחו היו חרוש קמטים מטילי מורא. החלונות היו סגורים ועליהם הורדו וילאות כבדים. שדרות ספרי תורה והגות עמדו על אצטבאות, מרצפת החדר ועד התקרה. הוא קיבלני בסבר פנים יפות אך נראה היה שעל נפשו תלוי משא כבד. ניכר היה שעצביו היו רופפים.

“דוד,” פנה אליי. “עייף ויגע אנוכי והיגון מוצץ את דמי לבבי. גילוי גיליתי והוא לא חדל למרר את חיי ולייאש את לבי. בני, כך גיליתי, חוטא בכתיבה ונוטש אט־אט את עולם התורה. הרי אתה אדם חופשי, ואין לך נגיעה בדבר, ואת זאת אני מכבד. אך בני־שלי, שחשבתי כי יהיה עילוי בישיבתנו, נוהה אחר עולם לא לו. רעייתי שתחיה גילתה במגירותיו שירים על שירים, וחושש אני פן ידרוך כוכבו בעולם החולין. עולמו האמתי הוא עולמה של תורה ועל כנפי השירה לא יתרומם לשמי־מרום ואברתו לא תשאנו לשחקים.” לא היה דברן בן־שיחי, לא מליץ ולא סופר אך חרג ממנהגו השתקני. עסקיו עסקי המסחר והגם שלמד ושנה הרבה, לא היו בחובו געגועים חזקים, מגמות ושאיפות עצומות, זולת חינוך בנו באוהל תורת ה'.

ובנו? לבו דפק יחד עם דופק תקופתו ואת התאוות הכמוסות של בני־דורו, שחבשו את ספסלי בתי המדרש והישיבות, הביע בציורי־לשון בהירים. חברי חש את נשימת הדורות הבאים אחרינו ועינו הייתה צופיה מראשית הדורות ועד סופם. בשיריו ראה ללב בני דורו ולבתי־נפשותיהם ונגלו לפניו תעלומות הרוח ונסתרותיו. כל דק הרגשה וחד מחשבה היה יודע, כי לפנינו משורר אמתי. הנה יום נולד וקם לנו משורר אמתי שהלביש בשר ועור לכל תקוות דורו וייפח נשמת חיים בן ואילו היינו בימי משוררי קדם, ודאי היינו עוטרים לראשו כתר ומשתחווים להדום רגליו. אך לא מפוזרה הייתה נפשו והיה פיקח ופיכח, תמיד בחשבון דעת בהתפעלותו מן החיים, ער ומדייק בלשון שיריו ואוהב אהבה עזה את לשון שפת עבר עד כי לא יפליט עטו משגה קטן בדקדוק הלשון בכל אשר יכתוב. הכיצד אוכל, אפוא, לאמור לאדם מעין זה לחדול מן השירה? הרי בשיריו פעמו החיים בכל תוקפם ועזוזם, בכל דרכיהם, עקלקלותיהם, נפתוליהם – וכי אוכל לאמור לו לחדול מכך?

נפשי הייתה יבשה ומדוכדכה עליי מאוד, לבבי ורגשותיי הצטמקו עליי, ראיתי לנגד עיניי את המשורר שאמור למות באוהלה של תורה וחייו כהים ומעומעמים, תקוותיו רפות ושאיפותיו חדלות כוח. אמרתי אומר בלבי לפגוש בו ולהראות לו את הדברים משני צידיהם למען יחליט. נדברנו להיפגש שוב בחדרו אשר בבית הוריו. הערב הדביר את הכוכבים והשמיים היו עטויים סות עלט. ידֹע ידעתי כי לא אוכל להוציא ממנו את חדוות השירה ואת הרצון לכתוב דברי־חרז כי לכל מקום שיגלה הוא, תגלה בת־שירתו עמו. כאשר הגעתי לביתו בשנית, פתח הוא את הדלת וביקש ממני להיכנס. לבושו היו כולו שחור, ורק ראשו היו משום מה גלוי. משנכנסנו לחדרו, היו מוטלים על השולחן החרט וגיליונות הנייר הלבנים, ודומה היה כי עסוק הוא שוב בשיריו. משהתיישבתי על הכיסא, פתח בדברים ואמר: “אני יודע מה רצונך. רצונך הוא רצון אבי ורצונו הוא שאחדל מן השירה. אך לזאת לא אוכל להסכין. השירה מעוררת את הלב, מחיה את הרגש ומרוממת את הרוח. אבי לא ידע אהבה מהי, לא בימי בחרותו ולא בימי עמידתו, וכל ימי חייו היה עליו ללחום מלחמת קיומו הגשמי והרוחני, ומלחמתו הייתה מכבידה עליו עד מאוד. אך אני… יודע אני אהבה מהי. כאשר היה אבי בן ל”ח שנים, כבר אמר לאחד מרעיו שכאשר רבים נהנין מזיו החיים ורוב עצמיהם איתן, הוא חלש ורפה־כוח. ואני – יודע אני אהבה מהי!"

תמהתי מאוד כי יודע אהבה מהי משום שמעולם לא שיתפני בסוד אהבתו. את מי אוהב הוא, נערי זה? הוא התקרב אליי והביא עמו צרור ניירות שאותם הוציא מתחת למזרן מיטתו. הוסיף הוא והתקרב אליי וביקשני להתיר את הצרור. התרתיו. וכך החילותי לעיין בשירים היפים ובהם היו געגועים כמוסים וגם ייאוש מר, דמעות בסתר וגם תקווה חרישית. הוא כתב את שירי האהבה שלו מתוך הכנעת הלב והתבטלות הרצון וגם מתוך תביעות הלב והתגברות הרצון. נתפעלה נפשו מן האהבה שהחל לחוות. וככל שעיינתי בשירים, גיליתי כי הם מופנים אל מושא אהבה אחד שאין לו שם ואין לו מין וכולו עטוף בסודות. וכי יכול להיות שלא יהיה לאהבה שם ואף לא מין? ולמי ממוענות אגרות אהבה מחורזות אלה ומליצותיהן היפות? השירים היו מונחים על השולחן העגול והמנורה המברקת הייתה מפיזה את החדר באור נאה. פניו היו נאים, זקנו השחור מעוגל היה, ושנינו נתיישבנו על הספה הרכה שבחדרו.

“את מי אתה אוהב?”, שאלתי. הדממה בחדר נמתחה עד מאוד וכבדה. הוא קם מן הספה והתיישב על הכיסא שבחדרו, רגלו השמאלית מונחה על רגלו הימנית, הטה את ראשו הצידה ותמך את ידיו במשענות הכיסא. על פניו הייתה הבעה קשה של ייסורים. “כלך לך”, אמר לי. הבעת עיניו אמרה כי ברצונו לומר דבר אך העוצמה הדופקה בכל בתי הנפש מנעה ממנו מלומר את הדברים. הוא פרש את זרועותיו וייגש לשולחן מבלי אומר ודברים.

כאשר אמרתי לצאת את החדר, התקרב אליי. הוא נגע פתע בזרועי ולחש לי לחישה קצרה בה התוודה לשם אהבתו. לא הבינותי דבר מכל הנעשה והתבוננתי אל פניו והמה היו מעוננים, נרתעים ונבוכים. שפתו התחתונה הייתה רועדת מעט, עיניו היו כמו מפחדות בהביטו אליי וידיו היו ספונות בצלחות מכנסיו. דבר הגילוי הרעיש אותי ובלבי ניעורו מחשבות ורגשים מקוטעים אשר הביאוני בשמחה ובקצף ובבושה ובגאווה גם יחד. “אסור, אסור…” נתמלטו מפיו המלים. “אסור, אך אין בלבי עוד להסתיר ממך הדבר.” הוסיף ואמר. ואני נבוכותי מאוד ולבי ניתר מקרבי. מדותי בעין חודרת את המדבר עמי מכף רגל ועד ראש ובלבי ניעורו אי־אלו זיכרונות כהים ומטושטשים משיחותינו ועיניי נעכרו מאוד. אן הדבר עשוי להוביל, שאלתי את עצמי; ולא הייתה בחובי התשובה. משחלפו דקים אחדים, אמרתי ללכת בעצמי בלא שיזרזני לעשות כן. הבינותי היטב את תשוקת רעי אל השירה, כי רק בה יוכל לשפוך את מיליו ולעורר את מלוא תשוקותיו באמצעות החרז והנגן של המלים.

ובלכתי ממנו החילותי לחוש – לא אדע הסיבה – איזו הקלה; כל מחשבה אפסה מרוחי וכל רגש פס מלבבי. נתון הייתי בידי תחושה שאין היא ברורה כל צרכה אבל תקיפה הינה, והיא זיקפה את קומתי והבליטה את חזי ותקל על לבי. לא עלה על לבבי באותה העת וגם לא חפצתי לחשוב בחברי אשר התוודה על אהבתו אליי. וכאשר הילכתי על מרצפות הרחוב, החל מצב רוחי להשתנות ורגשי רחמים עלו בנפשי. ואולי אני אוהבו גם? ואם אוהב אותו אני, איך יתקיים הדבר? מהו הפתרון למעשייה סבוכה זו? ובשוכבי על משכבי וחושך ימושני, לא משה המחשבה על רעי מנפשי והייתי כולי אחוז בו. כל רישומו היה עוד ניכר עליי אך ידעתי כי אם אסכים לאהבתו, אמיט עליו החורבן. גמרתי אומר בלבי לא לראותו עוד. לבי היה שלם עמדי בהחלטתי זו וידעתי כי לא חטאתי לאביו ואף לו לא. משנקפו השנים, וראיתיו בשנית, הכיפה כבר לא הייתה עוטפה את ראשו וכולו היה נתון בסד עולמה של השירה. צדק אביו כשאמר כי יקפחו החרוזים את פסוקי התורה.