לא אל תלכי. שבי. לא אני לא עייף אני לא כועס אני באמת לא התכוונתי למה שאמרתי את יודעת כמה אני מבולבל מכל זה את באמת יכולה להישאר תישארי אל תלכי. שבי.

תדברי אלי נטאלי תדברי אלי תסתכלי בי מה יש מלבדך כאן איפה אני כשאת אינך פה אני לא כלום. והם עומדים כולם ומביטים בי כל היום בעיניהם הקטנות והמאוסות מחליפים בדיחות אוויליות עם נשותיהם המפורכסות צועקים על ילדיהם המתועבים והמתגרים ואחר־כך הם הולכים ובאים אחרים ושוב אותם הלצות וצחוקים ולי אסור לענות כלום לפי ההסכם אתו את יודעת. אני לא יודע אם יהיה לי כוח להמשיך נטאלי אני לא יודע לא ידעתי שזה יהיה כל כך קשה אני עוד לא יודע בעצמי למה אני עושה את זה מאיפה צץ במוחי הרעיון המטורף הזה אולי את יודעת את צריכה לדעת.

את שותקת כל כך אל תלכי נטאלי אל תלכי תתקרבי אלי הלילה הוא נורא מכל הלילה הוא מה שאחרי ומה שמתחת ואין כלום אחרי ואין כלום מתחת הלילה הוא נורא מכול. כל היום אני בכלל לא אני את יודעת אני השחקן הטוטאלי אני האדם שכולו מסכה אני ההצגה הארוכה בהיסטוריה בוקר עד ערב יום אחרי יום מאז עד מתי אני צריך להיכנס לספר השיאים. כל תנועה נטאלי כל תנועה כל העוויה כל פסיעה כל מעידה הכול הם רואים הכול ואני יודע שהם רואים שהם מסתכלים יודע שהכול גלוי ונצפה ואז אני משחק בעל כורחי ללא שום ברירה. איך אפשר נטאלי איך אפשר לא לשחק איך אפשר “להתנהג בטבעיות רבה ככל האפשר” (זה נוסח החוזה את זוכרת) אני הטבעיות שכולה מלאכותית אני טבעי בסגנון מושלם. אני מכין לי קפה ואז כולי רק תנועת היד המוזגת ההטיה המדויקת של הזרוע הגובה של הקנקן זרם המים הנופל בקשת גיאומטרית הקצב המדוד של הבחישה לא שופך טיפה לא מרטיב את הצלחת הכול מושלם. זה לא מתוך לחץ נטאלי לא לחץ לא אותה שאיפה לשלמות לא החשש להיכשל ולהיות ללעג זה הכול המודעות האיומה הזו הידיעה הבהירה והמשתלטת כי צופים בי עכשיו כאן צופים בי מתבוננים בי עוקבים אחרי עיניהם בגופי בכל תנועותי. אני מתיישב על הכורסה וחושב רק על מראה רגלי מן הפרופיל השמאלי קורא ספר מחזיק אותו בין אצבעותי בגובה ובזווית המדויקים בעוד ידי השנייה תומכת מעדנות בסנטרי שוכב לנוח בצהריים ראשי לקיר רגלי האחת פשוטה לאורכה השנייה מקופלת בזווית ישרה מתחתיה ידי משוכה על ראשי מעל לאוזני נשימותי קצובות מדי פעם אני מתהפך באנחה קלה ממלמל משהו לא ברור ושב לאותה תנוחה ומי יכול לתאר לעצמו מי מבין כל הקהל הגדול הזה יכול להעלות בדעתו את האפשרות שאני בכלל לא ישן עכשיו שאני חושב עליו עכשיו ועל כל הקהל הגדול הזה על המחזה שאני מעלה בפניהם ברגלים אלו על המחזה שממש עכשיו אני מביים אותו בפרוטרוט מתכנן אותו עד לקטנות שבקטנות מְתַפְאֵר אותו בדקדקנות מתזמן אותו בדיוק מרבי.

וכך זה נמשך כל היום נטאלי כך זה נמשך שרשרת ארוכה ולא נפסקת של מחזות יחיד אלמוניים נטולי כותרת אני מרוכז בהם כולי אין שום דבר מחוץ להם מעבר להם אני מתעלם מקריאת ההמון מהפטפוטים שלהם מן הדיונים המלומדים שלהם מן הכול מכל מה שקורה בחוץ וגם ממה שקורה בפנים נטאלי מכל מה שקורה בפנים רק משחק כולי משחק עד הסוף עד סוף היום.

תתקרבי אלי נטאלי תתקרבי אני רוצה לנגוע בך אני רוצה להרגיש אותך את הדבר האמיתי היחיד פה אני חש את גופך ויודע שאני קיים בכל זאת למרות הכול יש איזה משהו מתחת נשקי את פני נטאלי נשקי את גופי הלילה הוא נורא מכל. לפתע בשמונה בערב אני לבדי אני אל מול עצמי אין לי קהל ההצגה האחרונה נסתיימה והמסך עולה אני רואה את המסך עולה התלבושות נפשטות האיפור נוזל לאטו המסכות נקרעות בתנועה ממושכת וקבועה הכול מתקרב בזרימה בלתי נמנעת אל הרגע הנורא הזה אל הלילה הגדול אל הפחד הסופי: המסך עולה.

זה איום נטאלי זה איום זאת אימת העולם כולו אני מסתכל אל עצמי אני מביט פנימה ואינני מוצא שם כלום פשוט ריק אחד גדול אני נרתע בבעתה מבוהל כולי אני מנסה להחזיר את הגלגל להמשיך את המחזה מאחורי הקלעים הקהל הלך הביתה השחקן עדיין לא השחקן לעולם אינו הולך הביתה התדעו זאת גבירותי ורבותי השחקן מקריב עצמו למענכם התדעו זאת הוא ממשיך לשחק כל רגע כל שעה וכשאתם הולכים גבירותי ורבותי כשאתם הולכים הוא הופך הקהל של עצמו וזאת האימה הגדולה מכולם נטאלי זאת האימה האמיתית. אני הקהל ואני השחקן ואני הבמאי והמבקר והשופט והתליין מה שייך תליין לכאן אני לא יודע אני הכול אבל איפה אני נטאלי איפה אני עומד מול הבור העצום הזה שנפער כאן מולי ואיני יודע להיכן להוליך את האימה.

אני נזהר שלא לעשות מעשים מטורפים אני עוצר בעצמי שלא לרוץ הלוך ושוב שלא להטיח את ראשי בקיר שלא לצעוק שלא לצרוח שלא לשבור אני מחניק את הכול לבל יֵרָאֶה לי נאחז בכוח בקרשי הבמה. אני יושב מתנהג מסדר אם אני קם מִיָּד מוצא סיבה למענה קמתי אם אני הולך למטבח אני שם מים על האש אם אני הולך לחדר־השינה אני מיישר את המצעים (הוא סידר לי פה הכול את רואה “דירה אנושית טיפוסית”). שם המחזה הוא עתה החיים נמשכים כסדרם זהו המחזה החשוב מכל אם אמעד כאן אם אכשל כאן אם אשכח שורה כאן אם כאן אתבלבל ולא אזכור את כל התנועות והמחוות והפעולות מי יוכל לומר לי מה יקרה אינני יודע מה יקרה. אבל המודעות הזו נטאלי המודעות הסופית הזו האינסופית הזו שאינה משאירה קמט לא גלוי וחריץ לא מואר ושקר לא מופרך וקליפה לא יבשה המודעות הזו שכובשת הכול אינה מניחה לי להמשיך בזה אינה נותנת לי המשחק נגמר אי אפשר להמשיך.

ואז אני פשוט נופל נטאלי אני נופל והולך בבור הריק הענקי שפערתי בעצמי אני שוקע בו לאט מנסה להיאחז במה שיש להיאחז אין בכלל במה להיאחז אני לא נאחז בכלום אני פשוט נופל לאטי ידיי מחליקות על קירותי החשופים הערומים מצמח משורש ממדרגה. לעצור לעצור עכשיו אני כופה עצמי לחשוב על יום המחרת על בני־האדם הגרים ממול מעבר לגדרות על אורות הכביש על כל האנשים שמכירים אותי ואולי אוהבים אותי ועליך נטאלי עלייך אבל את רחוקה כלכך איך אני יכול להיאחז בך איך זה יכול לעצור את הנפילה זה רק קצת מאט אותה זה נותן לי איזו נשימה הסערה קצת שוככת המתח יורד אבל רק לרגע נטאלי רק לרגע אני מרגיש שאני ממשיך ליפול שאני הולך ומעמיק הלאה בחלל הגדול הזה בחלל שבו אמור הייתי להיות אני. אני מביט סביבי בחרדת אלוהים מאחז את מבטי בכל מה שאני מצליח צריך לפנות החוצה החוצה אבל כל־כך מאוחר מאוחר מאוחר מדי תחתית הבור מתקרבת אלי במהירות מה דמות לה לתחתית הבור אינני יודע נטאלי אינני יודע ביום שאדע לא אדע יותר מאום זה הסוף האמיתי תחתית הבור אין שם כלום פשוט כלום אין שם גרגיר אחד ממה שאת חושבת שהוא עצמך נטאלי שהוא עצמי יש חשיכה גדולה או סנוורים ודממה ורעש עצום והכול נגמר שם הכול ואת כל זה אני רואה קרב ובא אלי אני נופל לשם בהתמדה אכזרית לא כל־כך מהר אבל בעקביות נוראה אני כבר קרוב אני לא יכול יותר פתאום אני רואה את הטלפון אני מזנק אל הטלפון. אני מחזיק בטלפון בעווית ידי הרועדת על החוגה אני נצמד אל הטלפון הפלסטיק הקר זורם אל גופי אל ידיי אל ראשי מרגיע עוצר חוסם הטלפון המוצא האחרון הזיז האחרון לפני הבום הטלפון. אני מחייג את המספר שלך ואין תשובה נטאלי אין תשובה אין איש בבית את לא בבית אני לא חושב על זה לא חושב על כלום חושב רק על הטלפון נוגע רק בטלפון מחייג למישהו אחר לא חשוב למי שומע את הקליק השפופרת מורמת הלו וזהו.

הכול נעצר סוף סוף הנפילה נבלמה שוב אני על הבמה אפשר להמשיך אני בוחר לי מיד את הדמות מתכנס לתוכה מתעטף בה כולי ממלא במרץ את הבור הריק שוב יש כאן משהו יש קרקע אני קיים. אני מושך את השיחה מותח אותה בכל כוחי בזווית עיני אני רואה את סיומה את הנחת השפופרת את השתיקה את הבור נטאלי אני רואה את הבור מרחוק אני מגייס את הכול למלחמה בקץ הזה ברגע הסיום אני מוכרח להתעלות על עצמי לרתק להדהים להתיש לא להניח לו לסגור לנתק ללכת. בזריזות אני מגלגל את שפתי מאיץ את השיחה במורד המחזה עליצות סוחפת עצב מהורהר ביקורתיות ארסית דיכאון חושפני אינטלקטואליה מבריקה עתה אני חושב במהירות המילים זורמות באשד מבהיק ומנצנץ בן־שיחי האומלל צמוד לשפופרת כולו מוקסם משולהב צוחק עד דמעות מתרגש משתתף אני לש אותו בין אצבעותי כורך על צווארו את חוט הטלפון הוא בידי עתה לא אתן לו ללכת אני טווה סביבו את קורי המחזה מושך אותו אליך מוצץ אותו דרך הקו. זה יכול לקחת שעות שיחה כזו עד שהוא תופס את עצמו וממש בתחנונים באלף התנצלויות והסברים הוא מכריח את עצמו להתנתק לחזור לאשתו שנכנסה למיטה בכעס כבר לפני שעה לילדיו שזנח באמצע הסיפור ונרדמו בבגדיהם לשולחן האוכל הנטוש לשעות השינה שהוא חייב להשלים לקראת יום העבודה המחכה לו מחר.

שוב אני לבד אך איני נופל עדיין אני יודע שאוכל לצלצל בכל רגע למישהו אחר ובידיעה הזו אני נאחז נטאלי אני נאחז בה בכל כוחי בכל פעם שמתחילה הנפילה. אני גורר איתי את הטלפון לכל חדר שאני הולך אליו הוא נותן לי קצת לנשום לפעול לחשוב אבל לא לחשוב יותר מדי אני אומר לעצמי לא לחשוב פנימה לא להתבונן פנימה אסור לסמוך עליו יותר מדי על הטלפון. אני נעצר באמצע החדר קיר הזכוכית הגדול מולי לוטש עיניים אל החושך שבחוץ (אין כאן שום אור בלילה את רואה החסכנות הארורה שלו) החושך הסמיך שבחוץ היללות והצרחות מכל עבר ורק אנשים אין פה לו רק אזרח נאמן אחד שינעץ בי את עיניו הקטנות והמאוסות שיראה אותי שיצפה בי שיצטרף אלי לקהל אני משותק במקומי מה עכשיו מה לעשות עכשיו אני מזנק אל הטלוויזיה מדליק אותה רובץ מולה בטמטום ללא תנועה ללא תזוזה מתחבר אליה עד סוף השידורים ואז לרדיו אני מחפש במהירות תחנה שמדברים בה לא מוזיקה צריך דיבורים אני מאזין בשקיקה לכל התוכניות אמהות מודאגות מהצטננות של הילד רווקות מזדקנות מחפשות חתן הומוסקסואלים נערים מתבגרים זוגות במשבר מהגרים מיעוטים אני מכיר כבר את כולם. תוך כדי כך אני נכנס למיטה ממשיך להאזין בדבקות כל כולי מאזין עד שהזמזום החדגוני המיואש הזה מביא עלי את השינה הגואלת.

איך יכולת לנסוע עכשיו נטאלי איך יכולת מה זה היה הקונגרס המחורבן הזה בשווייץ כבר שבועיים שאת לא בעיר ואני כל לילה עם הסיוט הזה מחדש אל מי להתקשר היום את מי להזמין הלילה. כן גם הזמנתי אנשים לכאן אתמול היה כאן איזה עיתונאי טרדן אספן פיקנטריה כבר שבוע שהוא מפציר בי להסכים לראיון בלעדי אתמול הסכמתי לבסוף מכיר בעובדה שאת אינך בעיר שלא תבואי.

אבל את כאן עכשיו נטאלי את כאן אני יודע שאת כאן מדוע אינך נוגעת בי את מביטה בי בפחד או בסקרנות את מביטה בי מרחוק תגעי בי נטאלי תגעי בי עכשיו עכשיו חום גופך חומך אני צריך את חומך עינייך החמות נטאלי שפתייך החמות רגלייך החמות שדייך החמים. את מאמינה לי נטאלי את מאמינה בי אינך יכולה שלא להאמין זה אינו משחק עכשיו נטאלי זה אינו מחזה אני עומד כאן לפנייך זה אני האינך רואה האינך מכירה אותי את מוכרחה להכיר אותי אני עומד כאן עירום לפנייך עירום לגמרי. הנה גופי האינך מכירה את גופי נטאלי זה גופי אני פושט את חולצתי את רואה את בטני את חזי את פלומת שערותי את כתפי את ידי אני פושט את מכנסי הנה כפות רגלי היחפות קרסולי שוקי המגולים מפשעתי את רואה את כולי עכשיו נטאלי את כולי מה אני עוד יכול לקלף את מה להוריד מה אני עוד יכול לגלות בפנייך אני כמו חשפנית צמרת בסוף המופע עכשיו כמו תינוק שנולד כמו חיה נטאלי כמו חיה כמו הנמרים בכלוב לידי כמו השפנים שממול כמו הנחשים בביתן הזוחלים שבמורד הכביש כמו התוכים והפילים והצבאים והתנינים כמו כולם.

צריך להפסיק את המודעות בעיתונים לתלוש את הכרזות לשבור את השלטים שפיזרו בכל העיר ראית את מסע הפרסומת שהוא ארגן לי בן־אנוש בגן החיות אדם חי בכלוב התיאטרון של החיים החיים כתיאטרון מיליון איש כבר ראו את הפלא בוא גם אתה בואי גם את. כבר אין סנסציה אדוני המנהל אין פלא אין כאן שום דבר יוצא דופן אני כמו כולם כאן אדוני המנהל כמו כל החיות שלך. הנה יושבת כאן מולי אהובתי אדוני המנהל אהובתי נטאלי הנקבה שלי מזה שבועיים שלא ראה הזכר את הנקבה שלו מולו והנהו כאן עירום כולו עיניו נוצצות גופו מתוח ודרוך ומה הוא רוצה בסך הכול אל מה הוא תאב כל־כך להיכן זורמים כל המאוויים והשאיפות והמטרות שלו? אל גופה אדוני המנהל אל גופה של הנקבה שלו אל חֻמָּהּ אל ריחה הזכור לו כל־כך אל מגעה התאוותני אל עורה החלק אל פרוותה המרטטת אל גופה אל גופה. והנה אתה רואה אדוני המנהל אתה רואה היא אינה באה אליו הנקבה שלו היא אינה באה היא יושבת מולו בירכתי הכלוב ומביטה בו בעיניים זרות ורחוקות כאינה יודעת אותו כאילו היא חיה ממין אחר. ומה נותר לו לזכר לעשות אדוני המנהל מה נותר לו מלבד ליילל בקול גדול ולנהום בכאב עצום ולנאוק ולצפצף ולצייץ ואולי גם לשאוג עכשיו כן לשאוג לשאוג את השאגה האחרונה ולשעוט אליה לבוא אליה במרוצה לבוא עליה בכל הכוח שיש לו להכניע אותה לחדור לתוכה עכשיו נטאלי עכשיו אני כאן עכשיו את כאן עכשיו עכשיו.