יצאתי ממרוקו בגיל חמש וחזרתי לשם בגיל חמישים וחמש. נסעתי לשם עם משלחת ממשלתית, שהיו בה אנשי עסקים ונדל"ן, המשורר ארז ביטון ואני. כשהגעתי, אמרתי לעצמי: אל תיכנס לדמיונות, המקום הזה מאוד מיסטי. נכנסנו לבית המלון בראבאט, אני ואשתי הראשונה. הסטתי את הווילון כדי לראות נוף, וראיתי מולי בחלון מראה: את המונומנט של קברות מלכי מרוקו. ברגע אחד הפכתי להיות ילד בן ארבע, עם אמא שלי שתולה כביסה על הגג. פתחתי את החלון, חזרתי לגיל ארבע. הגעתי הביתה.
אמרתי לאשתי: “הביאו אותי הביתה, אני בבית, אני רוצה לצאת, לראות.” יצאתי החוצה, והאדם הראשון שפגשתי שאלתי אותו: “איפה רחוב לקסיל כביר (המונומנט הגדול)?” זה הרחוב שגדלתי בו. בבניין של ארבע קומות בעיר הבירה של מרוקו.
הוא שאל אותי: “איזה מספר?”
עניתי לו: “חמש”.
“אני גר שם.” הוא אמר. זה היה האדם הראשון שפגשתי במרוקו ופניתי אליו.
היה כבר ערב. האיש אמר לי: “ניפגש מחר ואקח אותך לשם.” נזכרתי אז בשער של הבניין, שער שחור עשוי מריתוכי מתכת, בפיתוחים של אשכולות ענבים. זכרתי את השער, זכרתי רצפת טרה קוטה.
אמרתי לו: “אני אקח אותך.”
הגעתי לשם בבוקר עם האיש, דפקנו בדלת, פתחה לנו אישה עם ילדים. הסתכלתי על הרצפה – זה לא היה טרה קוטה, זה היה פסיפס. נזכרתי שבאמת כך היה. נכנסנו, זכרתי הכול. משמאל המטבח, מימין הסלון, בהמשך חדרי שינה, בנייה אנדלוסית.
עזבתי אותם ועליתי למעלה, על הגג. פתחתי את דלת הגג, ראיתי את הטרה קוטה, וראיתי שוב את מה שנגלה לי דרך החלון בבית המלון. חבלי הכביסה עדיין שם, אמא שלי תלתה שם כביסה לפני 55 שנה. הלכתי לחפש את המקום שלי בחיזיון. עמדתי באותו מקום אחרי חמישים שנה ובכיתי.
הבנתי שאדם שפתוח לתת־הכרתו זוכה לחוויות של נס. מי שלא מאמין, אין לו נס. היום שלו אפור. לכן אני נותן לתת ההכרה שלי לתפקד בחיי. לא מוכן להיות ברעות הרוח. אפילו לא דקה.
הגעתי למסקנה שאני צריך לעבוד את אלוהים, כשראיתי שאני שקרן. ואני לא מאמין בעצמי, אני מודה ומתוודה. אני רמאי, אני צריך מישהו שיגיד לי מה לעשות. חוקים. כל עשרת הדברות, מיד אחרי “ואהבת את אדוני”, הן דיברות אל תעשה: “לא תרצח”, “לא תגנוב”. זה אומר שהאדם רע מנעוריו. הקדוש ברוך הוא אומר: אני לא סומך עליך, אני חושב שאתה רוצח, לכן אני אומר לך: אל תרצח.
הרגשתי שכל החיים שלי בתרבות המערבית מלאים נבזות או טיפשות. נעלמה מידת התמימות, התמים לא שורד. אני לא יכול לאהוב את התרבות הזו. היא אוכלת את הילדים שלי. אנשים יושבים מול המסך, לא מסתכלים על האדם שמולם, לא רואים מה קורה אתו. לא מיומנים מספיק כדי לקלוט דברים תת־הכרתיים.
הכמיהה הגדולה שלי היא לשמוע את שירת הלוויים בבית המקדש. הם שרו בסולמות מזרחיים, לא במז’ור/מינור. התפיסה המוזיקלית המערבית בנויה על מז’ור/מינור. זה מאוד עני. במוזיקה המזרחית יש סולמות – כמו ארכיטקטורה או תכנון גנים, אבל על פני הזמן. כל גן הוא שונה, שבעה גנים כנגד שבעת הימים.
המוזיקה היא תת־הכרה. כשאתה עושה מוזיקה הכרתית, מתמטית, איבדת את הנשמה. לוגיקה היא בית סוהר, המלכוד הכי גדול, אדם לא חווה שם שום חוויה. באך למשל מעסיק את הראש. בתשיעית של בטהובן – המוזיקה נוזפת בך. זו מוזיקה כוחנית, כובשת.
קחי את הגנים של לואי הארבעה עשר – סדר מופתי, גן זה כמו מוזיקה. אתה רואה שלקחו עצים, נטעו אותם בקו ישר, קיצצו את כנפיהם, כל העצים יושבים יפה בשקט, ישר. מה זה בא לומר? שהאדם שולט בטבע, על כלליו, ומציב את האגו למעלה.
להבדיל מבוסתן. בוסתן הוא א־סימטרי – פה יש נחל קטן, פה יש תאנה, עליה יושבת הגפן. כמו בכפר ערבי. הוא יושב נכון. המסר נגזר מהיחידה הכי בסיסית של הקצב, של המוזיקה.
כל יום אני קורא את שירת הים. פעם אחת התחלתי לשיר אותה, היא התנגנה לי. בהתחלה אמרתי לעצמי: אל תיגע בזה, זה יותר מדי בשבילך. תעזוב. הרשיתי לעצמי לגעת בה רק כשהבנתי את הגבול.
אני אוהב את השפה העברית, כי מוזיקלית המצלול שלה הכי יפה בעולם. לכל אות יש מקום בפה, כל אות היא מהות תלת ממדית. זו שפת קודש. וקודש זה הבדלה – בין קודש לחול. התפקיד שלך כאמן הוא לעשות הפרדה, לסמן גבול.
למה קוראים לשיר “מזמור”? מהשורש ז.מ.ר. זומרים, מקצצים בענפים, כדי להגיע לשושנה העליונה. ומהי מוזיקה? ברירה. אתה בורר את מה שיכול לרגש אותך רוחנית. לחוות. אם אני לא חווה, אני לא מזדעזע, ואז אני לא יכול לזעזע.
האמן צריך לשרת. ביצירה אני צריך להיות כלי, לא מטרה. הכול עובר דרכי, אבל הוא לא שלי. אני משרת את ההשראה, את מה שהיא נותנת לי. אני רואה אלוהים, אני רואה דברים שלמים, רוצה להיות חלק מהדבר הזה. אני לא “משתמש” בזה, אני רוצה להיות משומש, שישתמשו בי. אומרים “מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי”, והכוונה היא: “כשאני אַיִן – יבוא עזרי”. רק כשאני אינני. לכן, תהיה אין. אנשי הרוח הגדולים שלנו הם אַיִן, הם הצליחו להגיע לדרגה הזו.
בשירת הים כתוב “אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל”. מה זה “אז”? זה היה? יהיה? הווה? איך אני יכול להגיד דבר, כשהוא לא מגלה לי את הזמן שלו? אני יכול לשיר “אאאאז” או “א–ז” או “אז”. איך אני מוצא את הדיוק? לקחתי את האותיות והפכתי למספרים. בגימטרייה “אז” יוצא שמונה. אבל בסולם המוזיקלי יש רק שבעה סולמות. השמיני לא ידוע לי. בגלל שאין שלב שמיני, אני לא מכיר אותו. הייתי צריך לכן לקחת את הסולם התחתון ולשים אותו בעליון, כלומר לעבור את המסע בין כל שלבי הסולם. “א־ ־ ־ ־ז” מתחיל מלמטה, עולה עד הסוף וממשיך, וב"ישיר" מגיעים לשמיני.
כך הבנתי מה המסע שאני צריך לעשות כדי להגיע לשער של השירה. עברתי את כל הסולם עד הדו העליון, ואז קיבלתי את הזמן של האמירה “אז”, שאי אפשר להגדיר אותה בזמן. הוא הגדיר לי, לא אני. אני צריך רק למצוא, לא להמציא. אני לא עושה יש מאין, אני עושה יש מיש.
המשכתי אל “יָשִׁיר מֹשֶׁה”, ומשם כבר עליתי. התחלתי להלחין את שירת הים. גמרתי את הלחן ביומיים. זהו טקסט ארוך, יותר מעשר דקות של מוזיקה, אבל זה היה חד פעמי, לא תיקנתי כלום כמעט. נתתי את העבודה הזו לרפאל ביטון, מנצח התזמורת הסימפונטית היהודית. הוא הקשיב ואמר: “חשבתי בהתחלה שאשמע איזה כוח, משהו שאני רגיל אליו, כמו פתיחות של יצירות בתרבות המערבית, משהו שמתקיף אותך. מוכיח את הגאונות שלו. אבל לא.”
הוא הלך וחיפש, הוציא גמרא, משנה, קבלה, עשה מחקר והביא לי ערמת ספרים. מצאנו יחד שהטקסט של שירת הים בנוי מעשרה בתים. אני לא ידעתי את זה, הרי השיר הוא טקסט אחד. אבל בקבלה הוא חולק לעשרה חלקים, כל חלק הוא כמו ספרייה. הגעתי למקום שנקרא השמיני – שוב, אני לא יודע כלום. אני מלחין ושר. אבל בשמיני אמרתי – פה אני לא אשיר. רק אגיד במילים. כך הרגשתי.
ביטון אמר: “שלמה, איך ידעת שבשמיני אתה לא שר? השמיני שייך לשירת המלאכים, אתה לא שר, כי אתה לא יודע אותה. אתה לא מכיר אותה”.
פה בכיתי. אמרתי לקב"ה: אתה נתת לי. ואני לא ידעתי, נהגתי בתמימות. התמימות היא האמא של הלימוד. כמו תינוק. כשאתה תמים אתה פשוט. זו החוכמה העליונה. אני מודה שיש בי מידה של תמימות. ואני שמח על כך.
ביצעתי את שירת הים פעם אחת, עם התזמורת ולהקת ילדים, ואני רוצה לבצע אותה שוב. לתת לה מקום נוסף.
בביקור שלי במרוקו ערכו לנו מסיבה עם מוזיקה מרוקאית. התחלתי לבכות מגעגועים. אף פעם לא הייתי במקום שבו שמעתי מוזיקה קלאסית מרוקאית, מוזיקת אנדלוס. התחלתי להיזכר בהורים שלי ובאחיות שלי. פגשתי שם שני ילדים עניים קטנים שהתגלה לי ששמותיהם אסתר ומשה, כמו הוריי.
ובתוך המוזיקה באתי לארז ביטון ואמרתי לו: “בוא נרקוד.” הוא ניסה להתחמק, אבל לא ויתרתי. אמרתי לו: “בוא!” קמנו שנינו, התחלתי להסתובב סביבו במעגל ולגעת בו תוך כדי סיבוב. שנינו התחלנו לבכות, כאילו הגענו לאבא.
-
סֻפַּר מפי שלמה בר, העלתה על הכתב אביבית משמרי ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות