היונים (המשך)    🔗

שירת האילידה מספרת לנו בפרטיות את סדר הקרבנות והכרה המוחגה אתה יחד, בדברים האלה:

ובשירת אידיסיה (VII) נאמר:

קרבן כזה איננו דומה במאומה אל הקרבנות הבאים לכפרת פשע, ואין כל תכונה משותפת ביניהם; תכלית קרבנות כאלה היא רק התחדשות ברית אחוה ורעות בין האל ובין אלה המבקשים עזרתו וישעו. זבחים כאלה נזבחים בכל עת הכרת ברית, או הֵעָשות חוזה ואמנה בין שני הצדדים, למען קים את דברי הברית עלי זבח בחגיגת חג ובשמחה של מצוה, או עת אשר פני הזובחים מועדות להחל איזו עלילה חדשה רבת ערך, לצעוד איזה צעד גדול ונכבד בחיים. התפלות אשר תערכנה בכל מקרה חג ויום מועד הן פשוטות בסגנונן עד מאד. הנה פה לדוגמה התפלה, אשר התפלל דיומד הנפצע בחלותו אל האלילה אתינה:

בהיות כי בקהל האלים היונים אין אלים מיוחדים זועמים וקשים, אשר תעודתם רק להרע ולהשחית, על כן הנה כל אלילי היונים הם טובים ורעים כאחד, ומאתם יצאו הטוב והרע ממקור אחד. באופן הזה הננו מוצאים דברים רבים בלתי מבוררים בנוגע אל היחס והקשר אשר בין האלים ובני האדם. “עזרת האלים נחוצה מאד לבני האדם”, כדברים האלה נקרא בשירת הומירוס; הגבור אשר בשירת החזיון של הומירוס יחשוב לנחוץ לו לבוא במסרת ברית אהבה עם האלים, דבר אשר הוא נכבד ומועיל מאד לחפץ עלילותיו אשר הוא חושב לעשות, ומבלעדו לא יעשה תושיה. אולם למען היות אהוב ורצוי להאלים נחוץ לאחוז באיזו תחבולות נכונות ומובילות אל מטרתן. חלילה לאיש לחלל את כבוד האלים במעשה, או כי יהגה להם בלבו רגשי בוז ונאצה. ראשית כל הנה על האדם להדר את פני האלים, להגות להם רגשי כבוד ויקר, וגם להזָהר לשמור את השביל הממוצע בכל הליכותיו ודרכי חייו, ברגשותיו ויצרי לבו כאשר גם בכל הגיון רוחו ומחשבותיו; ואם אין הוא עושה כן, יכל יוכל על נקלה להקציף את האלים הנעלבים בעד חלול כבודם (על ידי הדבר הראשון שזכרנו), או כי תעבור עליהם רוח קנאה לקנא בו (לרגלי הדבר השני שזכרנו), וחדלו מעזור לו ומתמוך בידו. אמנם גם האלים מצטינים בתאוות מגונות, אשר דבקו בם במדרגה ידועה, אולם לעמת המגרעות ישנה גם משקלת מכרעת של תכונות נעלות, המעוררות את הלבבות להאמין בהם, לבטוח בם ולהסָּמך עליהם. נפלא הדבר, כי היונים לא הפריזו מאומה, לא השגיבו את תכונות האלים, ולא הרימו את מדת יכלתם למעלה, עד כי לפי אמונתם גם האלים הנם בעלי יכלת רק במדה מוגבלת. יש גבול קצוב עד מקום שיד יכלתם מגעת, ומעבר לגבול הזה והלאה קצר קצרה ידם להמציא את עזרתם לבני האדם ולפעול דבר מה לטובתם ולרוחתם. גורל חיי אנוש קצוב ונועד לכל איש ואיש מן החברה האנושית, וכשם שקצבת גורל החיים לא יצאה מפי האלים ולא נגזרה מטעמם, כן גם קצרה ידם לשנותה ולהמירה. והיה בבוא העת הנועדה לאדם להִמָּלֵא את אשר נגזר עליו על פי גורלו, אז הנה נטל על האלים להציגהו על המקום אשר נועד לו, ולעשות את אשר נגזר עליו; הם עלולים ונכונים גם להערים ולהתעות את האדם במרמה, למען המציא אותו בידי גורלו. הגמול והענש בעד כל חטא ועון, כן בעולמנו הזה וכן בעולם הבא, הָפקדו בידי אלילות הנקמה (Erinięn). האלים הגדולים רבי הערך ורמי המדרגה יחשבו להם לחלול כבוד להתעסק בענינים כאלה. אצילי תבל אלה גם הם בעצמם אינם נכנעים הכנעה שלמה ומוחלטת תחת המשטר המוסרי הקבוע בעולם ולפעמים הם מרשים לעצמם להפירו בזדון, ומובן מאליו, כי השופט היושב על כסא דין לחרוץ משפט ענש ומוסר קשה על כל מפירי חוק, הוא פוגם פגימה גדולה במשגבה ורוממותה של מדת הדין, והוא מחלל את כבוד משרתו הכבודה, אם הוא בעצמו נכתם בעונות ההם בעצמם, אשר בשבילם יענש החוטא; לשופט כמו זה יאמר המשל הקדמוני: “קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים”.

אולם בשירת אדיסיה הננו נפגשים עם רגשי דת נשגבים ועמוקים מזה. שם יופיע לפנינו ציאוס כאל חונן ומטיב, אשר עינו צופיה על דרכי בני האדם, ואשר אליו יוכל האדם ליחל, כי ישלם לו משכרתו בגמול עלילותיו, אם רק ישמר ארחות צדק ותום, ובכן הנה חובת כל האדם להכָּנע מפניו ולשמור את מצוותיוו ועדותיו. פה הננו מכירים את השרש הפורה אמונה באחדות האלהים, אשר החל לצמוח עם ראשית צמיחת הדת בקרב העמים השונים ענפי הגזע האריי, ויהי נכון גם להסתעף לעץ אדיר ורענן, לולא ערמת הדשן, אשר כסתה את הניצוץ טרם הפיץ נגה זהרו. לא כן היא עדת האלים הארוכה בשירת הומירוס למערכה אחת שלמה; היא מתיצבת לפנינו בתור דת עומדת על המדרגה השפלה ההיא, עת אשר הדת הִנֶּהָ יותר כעין תפארת חיצונית של החיים, מאשר הרוח החיה שבהם. יוכל היות כי מעולם עוד לא נמצאו אנשים בעלי דת, אשר הגו דעות מוזרות כאלה על דבר האלים, ואשר התהלכו אתם (עם האלים) בארח כזה, בהדעות אשר אנחנו שומעים בשירת הומירוס, ובהליכות בני האדם עם האלים המתוארות שם. אם באמת היתה דת כזאת במציאות באיזה זמן מן הזמנים, אז בלי ספק היתה פעולתה על רוח בני האדם מצערה מאד וכמעט אפסית. האלים ההם כפי אשר תארם הומירוס עם צרורות תאוותיהם המוטבעות בנפשם, עם כל מגרעותיהם ורפיונותיהם, ועם דלדול שלטונם ויכלתם המוגבלת – קָצֹר קצרה ידם להשפיע השפעה נכונה על הצד הרוחני שבאדם, על רגש המוסר הנטוע בקרבו, או לעורר איזה תשוקה וחפץ לאיזו שאיפה נכבדה בלב מכבדיהם בעלי בריתם. זאת היא דת בלי כל רגש, דת הטבע ושמי התכלת הבהירים; זאת היא דת מיוחדת רק לילדים, אשר טרם עוד התעוררה בלבם הכרה פנימית ודעת־נפש, וטרם עוד נולדו להם צרכים רוחנים נכבדי ערך ונוגעים עד מעמקי הנפש. ההמצאה האחת אשר גלה השכל היוני בתקופת העת הקדמוניה ההיא, היא הדעת, כי הטבע איננה עולה בערכה ובמדרגת משגבה על האדם; איתני הטבע נדמו בעיניו ככח אנוש; אמנם הוא מכיר בכחות ההם כח אלהי ומשגבו, אך לא מאשר הכיר, כי בעצמותם הם מצוינים ושונים מכחותיו הוא, כי אם באשר הם נראים לו בדמות האידיאלים שלו, אשר אליהם הוא שואף, היינו, ההשתלמות הקיצונית מתכונותיו הוא; הם מצטינים על כחותיו רק בכמות, אבל לא באיכות. זאת היא דת הראויה לאנשים החפשים בדעות, אך מוגבלים בשכלם ובינתם. היוני הקדמוני עוד לא השתלם בבינתו להכיר איך הוא מרומם ומצוין על כל הסובב אותו; אך יכיר לדעת את עצמו וימצא בקרבו איזה יסוד רוחני העולה ומתנשא על הטבע העוטר אותו, אז הנה תבחל נפשו בהדת ההומירית, דת ימי ילדותו, אשר לא תסכון לו עוד אחרי אשר נתבַּכֵּר ונתבַּגֵּר בשכלו.

אותות בשורה. בהיות כי ראש האלים איננו רחוק ומופלה מאד על פי תכונתו מן היוני בן דורו של הומירוס, אשר את הד קול מושגיו מן הטבע והאלהות הננו מקשיבים בשירת המשורר הקדמון הזה, ועם זה יחד הוא (ר"ל ראש האלים) מתגלה בתור כח פועל ועולל עלילות, ומשתתף גם במרבית מפעלות בני האדם, חפציהם ועניניהם, על כן הנה למען פָּלֵס את הליכותיו ומגעו עם העולם השפל, הוא נותן לפעמים רצופות אותות שונים על פני תבל, אשר על ידם כמו יתוַדע אל כל יצורי תבל, למען ירגישו את מציאותו. אותות מציאותו זאת אמנם מלאו כל חוג האויר הסובב את ארצנו; האלים מתודעים בעולם, מריצים בשורה אל בני האדם על כנפי בעלי הכנף המעופפים בשמים, או בעזרת קולות אדירים המתפרצים פתאום; הברק הוא אות בשורה, אשר יריץ ציאוס להודיע, כי מטר או ברד קרוב לבוא; ולפעמים הוא אות, כי מלחמה מתעתדת לבוא. אמנם ישנם חוקים קצובים וכללים ידועים לפתור את האותות האלה, ולבאר פשר הדברים הנרמזים על ידם. אפס כי גם החוקים אינם יוצאים מידי ספק, והפתרון המסתעף מהם מתבאר על פנים שונים. החלומות הנם גם הם אחת מן התחבולות הרצויות בעיני האלים לבוא על ידם בחליפת־דברם עם בני האדם, אפס כי גם החלומות נפתרים בדרכים נלוזים ועקלקלים. ישנם אנשים המחוננים בכשרון מיוחד לדעת את רצון אל, והם הנביאים יודעי דעת האלים, אשר רבו בקרב היונים. הנביא היוני (Mantis) מקבל שפע אור אלהים, אך האור הנמשך איננו זורח עליו מן החוץ, כי אם מאיר בפנימיותו; הוא מקשיב קול האלים יודע להגיד ברגע את רצון אלהים ודבריו אשר שם בפיו. למצער כן האמינו היונים. הכשרון הזה יוכל להיות לסגולה למשפחה ידועה, ועובר בקרבה לנחלה מדור אל דור, או כי רוח הנבואה תנוח על אדירי האמונה רק במקום ידוע, במקום אשר נוסד מקדש אל לחוזי חזון (Orakel), למצוא על כל שאלה מענה נכון מאת האלים. בעיר דודון נמצאה מפלגת כהנים, אשר נזורו אחור מכל עניני החיים, ויסגפו את עצמם בסגופים וצומות, והם נחשבו כאנשי קדש נביאי האלים; הם פתרו את שאון משק ענפי האֵלה הקדושה הצומחת שם, וידעו פשר כל נדנוד והמיה קלה אשר נשמעו מבין ענפיה ועליה, כדברי אלי המרום המודיעים את רצונם לבני האדם¹. כן הנה ידענו כי המלך אֲגַמֶמְנוֹן טרם צאתו למלחמת טרויַה שאל עצה מפי הכהנית פִּיתִּיָה, היושבת במקדש חוזי החזון בעיר דֶלְפִי, להשיב דבר לכל שואל בדבר אפולון אלהי האור. מקדש החזון אשר בדלפי הוא הנקודה המרכזית להנבואה היונית; הכהנית הנזכרת אשר עמדה שם על משמרתה להִנָּבֵא בשם אפולון נבחרה מן המפלגות התחתונות שבעם, ונקראת בשם “פִּיתִּיָה”, על שם האל אשר בשמו היתה מנבאת, כי כידוע התכנה אפולון בשפת יון גם בשם “פִּתְיוּס” (Pythios). האגדה היונית מספרת, כי ברגע הוָּלדו התעודד אפולון להראות את גבורתו, בכוננו את קשתו על הנחש הנורא השומר את דרך מקדש החזון אשר בדלפי, לבלי לתת לכל איש לבוא אל תוכו, וימיתהו בחציו השנונים; הנחש המיתולוגי הזה נקרא בשם “Python” (מוצאו מעברית משם “פתן”), ולזכר מעשה גבורתו זאת התכנה בשם לוָי “פיתיוס”, כאמור. וכן היה סדר ההתנבאות: אחרי אשר הקריבו קרבנות לאפולון על המזבח הבנוי על יד האבן הקדושה (Nabel), ישבה הכהנית הנביאה מעוּטרת בעטרת של דפנים על הדום של זהב בעל שלש רגלים. הדום הזהב היה מוצג בתוך ההיכל במקום אשר שם נמצא חור נוקב ויורד במעמקי האדמה, אשר בדרכו התפרצו מבטן האדמה אדים חריפים, אשר כל המריחים בם הם נדהמים ונפעמים, וכמו נסוכים משכרון ותמהון. כעבור איזה רגעים לשבת הנביאה על הדום נבואתה נדהמה עד מהרה ותהי כמו נסוכת שכרון, ובהתעורר רוחה בה נמלטו מפיה מלים וניבים מקוטעים, אשר נרשמו על גליון על ידי סופרי ההיכל, והם נחשבו כדברי נבואה. סופרי ההיכל מסרו לידי הבאים לדרוש באפולון העתקה נאמנה מדברי החזון אשר יצאו מפי הנביאה הדלפית, בהניחם את פתרון הדברים למבקשי החזון בעצמם. כמו צללים כהים היו פרושים על כל דברי החזון אשר נמלטו מפי הנביאה, מבלי דעת את פשרם הנכון, ועל פי רוב היה תכנם מלא רזים וחידות הנשמעים לכמה פנים, וכל זה נעשה בצדיה מטעם הנביאים לבל יתבַּדו ולמען לא יתפשו בתרמיתם. מודעת היא התשובה אשר השיבה הנביאה הדלפית אל קרֶזוס מלך לוד על שאלתו על אדות מלחמתו את כורש מלך פרס, תשובה הנשמעת לשתי פנים: “אם תלחם את המלך ההוא תאבד ממלכה גדולה מן הארץ”. תשובה כזאת תוכל להתאַמת בכל האופנים, תהיינה תוצאות המלחמה איזו שתהיינה. היכל החזון האציל מקדושתו על העיר דלפי, אשר נקדשה בעיני היונים בעצם הדת, ותהי לעיר האלים ומרכז הדת. וכה נקדשה העיר בקרב כל שבטי העם, עד כי נוסדה אגודת־ברית־ההיכל (Amphiktionenbnd), אשר בה השתתפו צירים שלוחים מכל שבטי היונים, ותכליתה היתה להגן על העיר הקדושה לבל תהי לשממה בגלל ההרס והכליון הבא לרגלי המלחמות התדירות אשר נלחמו שבטי העם יחד. העיר דלפי נבנתה בתחתית הר פַּרְנֵס, והוא רוכסי הררי סלע, במקום אשר נקרא בפי היונים בשם “Nobel”, לאמר: טבור הארץ או מרכז התבל. דעה כזאת אנחנו מוצאים גם אצל חכמי הדת של היהודים, אשר החליטו כי ירושלים עיר הקדש מרכז הלאום והדת נמצאת בטבור העולם, כמו שמו אל לבם שני העמים הקדמונים, העברי והיוני, אשר מעת נפגשו יחד על מסלת התרבות השוטפת בעולם לא חדלו מהאבק יחד בעד שלטון תרבותם והשפעתם הרוחנית בקרב החברה האנשית, להתחרות גם על אדות אגדה קלת ערך, וכל אחד השתדל לשתלה על שדמת דתו.

המצב אחרי המות. בתחומן של האמונות הנוגעות אל מצב רוח האדם אחרי המות הננו רואים בשירת הומירוס קטעים ושברים ודעות מדעות שונות, באין כל אחדות ביניהן גם בצד אחד מן הצדדים. מנהגי קבורת המתים, אשר נתבררו ונקצבו בכל פרטיהם ודקדוקיהם אצל היונים, מעידים כי נקבעה בלב היונים הכרה פנימית, כי רוח האדם חיה אחרי המות והיא מתגוררת באיזה מקום ידוע ומצטרכת לדברים הרבה מצרכי החיים. אפס כי הם לא תארו ולא הגבילו את חיי הנפש אחרי המות בפרטיות מדוקדקת כזאת, כאשר תארום המצרים. המנהג על דבר קבורת המתים, אשר נקבע במיקן השפיע במדה מועטת מאד על העם ועל הדורות הבאים, יען כי מנהגי קבורת המתים אשר נעשתה בתפארת והדרת חג, כפי אשר תארם הומירוס בשירתו, דומים מאד אל מנהגי הקבורה אשר נתקבלו אצל יתר עמי האריים הקדמונים, והמנהגים האלה היו בלי תפונה גם פה מקוריים ולא שאובים ממקור זרים. אולם מה היו גדרי האמונה הזאת, ומה חשבו היונים על דבר תקומת גבוריהם אחרי המות? הם, הגבורים, גועו ויחדלו מהיות, להם אין עוד כל תקומה. דעת חכמי אירופה כי “הסגנון הוא האדם” איננה תופסת כל מקום בהשקפת היונים. לא הסגנון הוא האדם, לא הכח החושב והיוצר יצירות הגיוניות ורוחניות הוא האדם, כי אם הגויה, ורק היא – הוא האדם; זאת היא התורה אשר יצאה מבית מדרשם של הומירוס ובני דורו. כן הדבר, הגויה היא האדם, והרוח אשר נטשה את גויתה, היא הֹוָה ומתקימת רק כמחזה שוא, כחזיון תעתועים, בל כל כח ואון ותקוה; לכל היותר תוכל להתעודד לתחית־מה לרגלי שתותה דמי הזבחים הנזבחים לשמה. אבל גם במקצע הזה בולטים ומבצבצים לעינינו ההפכים, אשר בין הדת המעשית ובין הדעות והדמיונות אשר התאַזרחו בקרב הכנסיה הדתית, בין שירת הדת ובין האגדות אשר קבעו להם מקום בקרב העם. בעוד אשר עבודת הדת המקודשת לשם רוחות המתים רפתה ותלך הלוך והתמוטט בקרב היונים גם בדורו של הומירוס, הנה לעמת זה התפרץ הדמיון ממסגרותיו, בהיותו עסוק בעבודתו העיונית הגדולה, לחקור את התחומים רחבי הידים, אשר הרוחות מסתופפות שם, לתארם ולהגבילם ברוב ענין; וגם השתדל לכונן להם (להרוחות) תקומה ממשית, תקומה של מפעל ועלילה, העולה בערכה ותקף עוזה על הצל של תקומה, אשר יחסו להם האמונות הקדומות. שאול תחתית, היא ממלכת “הַדֶס” (הנסתר ובלתי נראה) אשר מתחת לארץ, מתבררת לנו יותר בגבולותיה, וצורה יותר ברורה ומסוימת נקבעת עליה. עתה יופיעו ספורי אימה המתארים מחזות נוראים, יסורי שאול, אשר יוָּסרו בהם הפושעים הגדולים הנודעים לשם בכבד עונם, כמו טנטלוס² ואיקסיון. עוד מחזות רבים מתוארים לפנינו ממחזות השאול, אשר הדמיון העז ורוח השירה היונית מאצילים עליה הוד ואימה כאחד, עד כי בצַירֵנוּ לנו בדמיוננו את היסורים ההם הערוכים בטעם מלאכת המחשבת תאחזנו הדרת אימה, רגש בלול מעקת אימה ומנעימות הוד, הנאבקות ומתרוצצות בקרבנו מבלי לבוא לידי שִׁוּי המשקל. על קו הנגוד לעמת הטרטרוס ומהופכת אליו בכל תכונתה תופיע לפנינו שדמת אֶלִיזְיוֹן (Elysion) המשתרעת על פני הארץ מלמעלה הרחק לפאת ים, ושמה ישאו האלים על זרועותיהם את הגבורים רבי העלילה אחרי מותם, למען אשר תתלונן נפשם בטוב בארץ חמדה זאת, אשר אין בה לא שלג ולא קור, אין מטר ואין סערות וזועות לזעזע את נפשות המתים ממנוחתן.

לא אחד היה הומירוס בארץ יון, אשר שר את שירותיו על דבר עלילות האלים והדר גאונם; הוא לא היה המשורר היחידי, אשר ערך לפני היונים את עדת האלים מסודרת במערכה נכונה. אולם שיטתו אשר ערך לא נתקבלה בכל מקום כדבר מאוּמת, אשר אין לערער עליו ואין לפקפק בו. המשורר היוני הֶזיוד, אשר כתב את שיריו במחצית השניה של המאה השמינית לפני ספה"נ, ערך בספריו שיטה שלמה הכוללת בקרבה ספר היחש של האלים, לאמר: יצירת האלים ומולדתם (Theogonle), ובדרך שיטתו זאת הוא מבאר את יצירת האלים, באשר כי היונים חשבו למשפט שכבר נחרץ ונתאמת בהחלט, כי האלים והעולם הופיעו בפעם אחת. בשיריו אלה הוא מביע את תלונתו על אלה ממורי השקר המורים להעם תורת שוא, בהפיצם בקרבו אגדות בדים, אשר על פי תמונתן החיצונית הן נדמות כדברי אמת; יוכל היות, כי דבריו אלה רומזים על תורת הומירוס. שיטת הזיוד על דבר מערכת העולם ויצירת האלים איננה עבודה קלה, איננה נוגעת אל שטחיות הענין הנחקר, כי אם היא חקירה שנחקרה בכבד ראש ובהתעמקות נמרצה, ובוַדאי היא חיבת תודה בעד שלמותה והשתכללותה לא לאיש אחד, כי אם למפלגה שלמה, מפלגת הכהנים אשר עסקו בעבודתה ובעריכתה. עורכי השיטה הזאת נסו את כחם לערוך את כל האלים וחצאי־האלים, אשר נודעו בדת היונית, במשטר נכון לפי סדר יחושם ומולדתם, ולהציע תוצאה שלמה מתכן עלילותיהם ופרשת תולדות ימיהם. פה נכללות אגדות נוראות, מוזרות על פי תכונתן ותכנן, אשר כמוהן לא נפגוש בשירי הומירוס. החלק היותר גדול בשירת החזיון אשר חבר הזיוד כולל בקרבו פרשת מלחמת האלים עם הענקים־הנפילים (Titanen), ועם זה יחד מכיל המפעל הספרותי הזה גם קבץ ספורים המתארים לפנינו את מולדת הגבורים שנולדו מזווגי האלים עם בנות־תמותה. בשירי העלילה המחוברים מאת הומירוס נחשבה גם שירת העלילה של הזיוד כאחד מספרי המופת הכוללים בקרבם את תורת האלילים במלא היקפה, אשר עליה נשענו כל מחזיקי הדת האלילית, ועל פיהם נסמכו במאות הראשונות של התקופה הנוצרית לחרוץ משפט בכל עת אשר נסתפקו באיזה מן הענינים הנוגעים אל אמונת היונים ועבודת דתם.

הדת השוררת והפיטנים. הגיון לב הפיטנים הנזכרים ועבודתם הספרותית הם לנו כמופת נאמן, איך השתדלו היונים הקדמונים לסגל להם מושגים ברורים אדות האלים ודרכי פעולתם, ולציר אותם בדמיונם בתמונות הוד מלאות הַרמוניה נעימה. התנועה הדתית ההיא, אשר הטביעו עליה הומירוס והזיוד את חותמם, בהגבילם את תכונות האלים ודרכיהם ותארם, בודאי כבר התחוללה מלפנים; וכאשר ראינו הנה היו תוצאותיה שונות במקומות שונים. לרגלי עבודת המשוררים והחושבים האלה, אחרי אשר השלמה והשתלמה בכל פרטיה, הופיעה דת חדשה בארץ יון, בהיות כי היא הטביעה על הדת היונית וכל פרקיה וחוליותיה איזו צורה חדשה. ובכל זאת הוסיפו גם הדתות המקומיות להתקים ולעמוד כל אחת במקום מולדתה וללכת כל אחת בדרכה, מבלי להכיר על נפשן את תקף תורתה של הדת הראשית ואת השפעתה המרכזית, עד כי לעיני המתבונן אל ארץ יון בתקופת ימי שלטון הדת האלילית נראה מחזה המון דתות שונות ורבות לאין מספר משתררות יחד אשה בצד רעותה. כל עיר ועיר נשארה נאמנת לתכנית סדרי עבודת אליליה הפרטיים, לאליליה המקומיים ודתה המקומית, אשר נמסרה לה על פי מסרת אבות, ותמלא אותה בלב שלם, ותפאר אותה בחגי תפארת באמונתה התמימה, כי שלומה ואשרה תלויים בחסדי אליליה אלה ובנטיתם הטובה אליה. יושבי העיר לא מצאו לנחוץ לפניהם לעבוד את קהל האלים אשר נתקדשו ונתאשרו על פי כל העם, מלבד אלילי מקום מגורם אשר להם נשתעבדו בהכנעה ואימה, כמו ראו בהם את השלטון המקומי. זולת זאת הנה מרבית הדתות המקומיות וכמעט כלן הָקדשו לאלים, אשר חוג פעולתם מצטמצם רק בעבודת האדמה, כמו דֶמֶטְרָה (אלילת עבודת השדה) ודיוניסוס (אליל היין), אשר נודעו להסופרים היונים הקדמונים מחברי שירי החזיון או שירי העלילה, – רק ידיעה קלה אפסית. על כן היתה השפעת המשוררים של הדת השוררת, היינו, הדת ההמונית הפועלת ככח מניע בקרב העם – אך קלה ודלה מאד. ומהצד השני הנה חדרו אלילי הומירוס העדינים והענוגים ומעוטרים בנזר של הוד ותפארת אל כל המקומות, אשר שם אהבו וכבדו את השירה והמליצה וכל יצירות הוד ותפארת. תורת הומירוס היתה לדת כללית, אשר נועדה לכל בני היונים; אֵליה הם אלים לאומיים. ואם כי רבים מהם התיחשו אל מדינת עֶאָלִים ומשם מוצאם, אך גם אלה בהתקדשם על ידי השירה היונית, אשר נחשבה כסגולה לאומית משותפת לכל העם היוני, נהפכו גם הם לאלים לאומיים. ובכן פעלו המושגים על דבר האלהית אשר הכניס הומירוס את פעולתם, ויתרשמו בלב כל בני היונים; האלים כלם התעלו למדרגותיהם, כפי התכנית אשר שם לפניהם הומירוס וכפי הערך אשר הגביל הוא להם. הומירוס שרטט בשירתו שרטוט נאה, רשימה נחמדה מתמונת איזה עצם, אשר השכל והדמיון נזונים ורוים ממנה, והיא היתה לענין לחרשת המחשבת בימים הבאים, אשר הגתה בה בשקידה נמרצה ותעמק בה להבינה לאשורה, ולבה רחש לה הגיון כבוד ויקר.

מלאכת המחשבת בתחום הדת. המאה השביעית לפני ספה"נ היתה תקופת התחיה וההתפתחות המהירה לעם יון, ימי הפרחת מצבו ושלומו בחמר וברוח. מאת השנים ההן היתה עת התרחב מושבות היונים על פני הארץ; חרשת המעשה והמסחר התפתחו ויגדלו מאד; ואם גם הצורים עוד טרם בצרו להם מושבות על חופי הים האֶגֶאִי, בכל זאת התעוררו היונים מעצמם, בלי עזרת מורים ומורי דרך, לשוט באניות סוחר אל ארצות המזרח, ומשם העלו אתם דעות חדשות רבות. תקופת העת ההיא דמתה בכל דבר אל המאה השש עשרה בעת החדשה, אשר האצילה מרוחה על עמי אירופה, עת אשר הרחיב העולם־הגאוגרפי פתאום את גבולותיו. ועם התרחבותו התרחבו גם השקפות בני האדם והתעדנו רגשותיהם. אי אפשר היה גם להדת להוָּתר בודדת, לעמוד מאחורי התנועה הגדולה הזאת, ורק בה, תופענה לעינינו בתחום חרשת המחשבת של הדת מחשבות נשגבות כאלה, אשר תעוררנה בלב כל העמים רגשי קנאה לקנא בהיונים ובחכמתם. חכמת חרשת הבניה נדחפה בכח עצום מן הדחיפה החדשה, אשר הגיעה אליה מארץ הכשדים והמצרים. עתה הוקמו ארמנות, אך לא מעונות למלכים ומושלי בני אדם, כאשר נעשה בתקופת שלטון מלכי מיקן, כי אם בתי זבול לאלים. אמנם בכפרים או בעירות הקטנות הסתפקו במסך ואהל גם, אמנם בכפרים או בעירות הקטנות הסתפקו במסך ואהל גס, להיות למכסה לצלמי אלילים ופסילים גסים; אולם בערים הגדולות, במקום אשר מושגי יושביהן ע"ד האלים וערכם היו רמים ונשאים מזה, ואשר בקרבם השתרר רגש יופי וטוב טעם בכל מלאכת מחשבת, שם נבנו ארמנות מעץ ואבן עשויים בהוד ותפארת. מבנה היכלות מפוארים לשם האלים נקבע כמנהג כללי לכל בני היונים, ובכל עת הוָּסד מושב חדש חשבו להם בני המושב לחובתם הראשית להקים בעיר החדשה במקום רואים ובראש הומיות ארמון לשם אלהי העיר החדשה, או המושב החדש. הארמנות המוקמים לשם אלילי היונים לא נועדו מאת בוניהם בעת הבָּנותם להיות למקום מועד להמון רב, לקהל העם הבאים לעבוד את האל ולהביע לו כבוד ויראה במעון קדשו, כי אם תעודתו העצמית להיות למעון ומשכן להאלים. ארמנות אלילי היונים נבנו על פי תכנית מיוחדת; תכניתם ארוכה וצרה ובהבנותם הגביהו את יסוד וקרקע הבנין, ובמעלות עלו אל הבית. הסכן הסכינו היונים לעטר את ארמנות אליליהם בעמודי־פאר, אשר מכסה גג עליהם מלמעלה, ומגדלים רבים התנשאו מעל פני הארמון לארבע קרנותיו. בהיכלי הקדש של היונים פֻּנה מקום מיוחד המופלא בקדושתו הנשגבה, והוא מקום הקדשים, או חדר הארמון אשר שם הושם צלם האליל. מן החדר הזה, אשר מֶסֶך אור וחשכה כחשכת־בין־ערבים משתרר בקרבו, נשקף פסל האליל דרך הפתח הפונה לפאת קדם אל המסדרון והעמודים אשר לפני הבית. פה יעמוד האיש החרד לכבוד האלים והתפלל להם ופניו מוסבים לפאת ים, אל מול קדש הקדשים. ויען כי לפי מושגי העת ההיא חשבו לנחוץ כי האש היוקדת על המזבח תתנשא למעלה והרימה את שלהבתה אל פני השמים, אשר שם משכן האל ועצם מעונו, על כן הקימו את המזבח בחוץ לפני פתח הארמון. באיזה מקומות בנו את המזבח בחוץ לפני פתח הארמון; אפס כי הניחו מקום פתוח במכסה הגג מלמעלה כארובה אל מול פני המזבח, ובאופן כזה הָעמד המזבח בקרב היכל הקדש ופניו גלויות השמימה.

וחרשת המחשבת, אשר השתלמה והתקדמה למדרגה גבוהה בארץ יון, עשתה חיל ותמלא את תעודתה הנשגבה גם במבנה היכלי האלילים, ותעזור הרבה לשכלל את עדי תפארתם. ארמנות אלילי היונים, אם אלה אשר השתמרו עד היום ושרדו אלינו, או אשר נודעו לנו על פי ספרי הקדמונים, הם מצטַינים ביפי בנינם ובגאון תפארתם מאין ערוך להם בכל בניני עמי הקדם לפניהם. העצמים הקדושים, אשר לשמם ולכבודם הוקמו היכלי תפארה כאלה, מחויבים היו גם הם להצטין בגדל תפארתם ולהיות חשובים ונכבדים עד מאד בעיני העם. על גג הארמון ועל ראשי העמודים, במקום הפנוי בינם ובין מכסה הבית, נערכו פסילי אבן מעשה חושב. על פי גזרת הצעצועים ומלאכת פתוחי התפארת, אשר פארו היונים את כותרת העמודים ואת כרכבי קירות הבית, יוכל החכם החוקר קדמוניות העמים למצוא את מהלך חרשת־הגִּזרה (Sculptur) במסלת התפתחותה בקרב היונים, מראשית מצבה הגס, ועד הרגע ההוא, אשר היה חרש־הגזרה לאדון ושליט בכשרונו, לברוא מן החמר אשר ברשותו יצירות יפות ככל העולה על רוחו, עד כי מצאה ידו לפסול מעץ ואבן את תכן העלילה הכלולה באיזו מאגדות האלים, או לפַתח עלי אבן שיש מחזה תהלוכת המון אנשי חיל גבורים ונשים יפהפיות, הערוכה למטרה דתית. חרשת צלמי האלילים, אשר נועדו להערך בהיכלי הקדש, העירה בלב החושבים פוסלי הפסילים כח יצירה נשגבה. גם במקום אשר השתמרה שם תבנית איזה אליל בעלת תכונה גסה, הנה עד מהרה הוקמה על ידה תבנית האליל ההוא כעצמו ערוכה במלאכת מחשבת המתנוצצת ביפי תפארתה. עתה יחלו היונים להשתחוות לאלילי ההגיון והרעיון הנאצל, ליצירי רוח השירה; ודמיון רוח המשורר תחת אשר עד כה היה מרחף ברוח, התגשם עתה בצורה ממשית, הוא התברר והתגלה לעינים בתמונות מוחשות עלי גזרי אבני שיש. אולם מלאכת המחשבת אשר לחרשי הגזרה הגיעה אל מרום התפתחותה ושלמותה בתקופת עת מאוחרת, אחרי השתלמותה של חרשת הבניה, אשר עברה את הראשונה בדרכה. בני העם החלו להביא מנחה ונדבה אל ארמנות האלילים סגולות תפארה וחפצים יקרי ערך, תחת אשר עד כה הסכינו לחמוד את יפים לנפשם ולאספם אל ביתם לחפצם הפרטי, – כמו קערות, גביעים עשויים מכסף וזהב ומפוּתחים פתוחי תפארת מעשה חושבים, פסילים, מרבדים יקרים, וכל סגולות חמדה.

חגים ושעשועים. היכל האלילים, אשר שמה נהרו זרמי נדבות ותשורות יקרות מכל עברים, היה עם זה יחד גם לנקודת המרכז ליושבי העיר כלה. שם הפקידו יושבי העיר את אוצרות כספם, ושם הציבו מצבות זכרון לכל ענין ומקרה, אשר זכרונם יקר להם; שם כרתו כל ברית, ושם נתאשרו בכל תקף ועוז כל שבועה ואלה, כל חוזה ואמנה. שם ערכו חגים למועדים ידועים, אם ביום חג השנה, אשר הוחג לשם האליל ולכבודו, ואם ליום תקופתה השנה (Jahrzoit) אשר חגגו למזכרת לאיזה מקרה אושר וישע, אשר קרה בתולדות ימי העדה; ובמשך העת רבו ימי זכרון כאלה במספרם. אז יצאו גם הנשים מבית מחבואן, אשר הן כלואות בם, ותלוינה אל התהלוכה העולה אל היכל האליל, בשאתן, לפעמים, בגדי קדש חדשים להלביש את פסילי האלילים. אז הקריבו את קרבנותיהם, ויתנו להאליל את מנתו מבשר הזבח, ויתר הבשר אכלו מגישי הזבח ויכרו כרה. אך עוד עת פנויה נשארה לחוגגי החג טרם החלה הכרה, ובה השתמשו הנאספים לאיזו עבודות הנחשבות גם הן לעבודת הדת, אפס כי גם אלה נועדו בכוונה להמציא ענג נעים לקהל העם הנאספים לעבודת הקדש. המחול נחשב גם הוא לאחד מחלקי עבודת האלהים; בכל עת האסף העם לעבודת האלים יצאו במחול לקול תרועת מזמרים ומנגנים. מחולות הקדש האלה נערכו לא מתנועות יצורי הגויה בלתי מסודרות ומכֻוָּנות לנטיה ידועה, לא מתנועות ורקודים מקוריים שנעשו לפי רצון המחוללים ושרירות לבם באותו רגע, כי אם מתנועות מדוקדקת ערוכות על פי שיטה קבועה ומסודרות בכונה קודמת, אשר תבענה את הרגש והרעיון המתאים אל כונת המקרה והחג. באמת הנה מצדה הזאת עלולה עבודת הדת להתפתח למדרגה גבוהה. השירה רבת הרגש וההוד מכנסת גם היא את פקדונה הגדול ואת שפעת עשרה אל אוצר חרשת־המחשבת של הדת. אז נקראים באזני הקהל פרקי שירה, שירי חזיון הכוללים בקרבם את תולדות ימי האלים. אל הזבחים נלוו גם מערכות בעלי כשרון ומשכילים באיזה ענפים מענפי החרשת היפות, או גם גבורי כח נאדרים בעוז, והם התערבו יחד להתחרות בענינים ובדרכים שונים ולהראות את כשרונם איש איש במקצעו. המשוררים, המזמרים והמנגנים מתחרים יחד, להשגיב חיל ולהצטין בכדי לזכות בהמשכרת הנועדה להמצוינים, הגבורים (Atletten) יוצאים להתחרות בכח ידיהם במלחמה ונאבקים ברוב אונים, מלחמה הדורשת מאת המשתתפים חנוך ארוך והכנה קודמת. את קדקד המנצחים והמצטַינים יעטרו בעטרת כבוד, בנזר עלים ופרחי עץ מהמין ההוא, אשר נקדש תמיד להאל, אשר לשמו נערכה ההתחרות הזאת. משחקי שעשועי היונים, אשר נוסדו בעקרם כעין מנהג קדש ועבודה דתית, ואשר אחדים מהם נודעו לשם ולתהלה במדה כזאת, עד כי משכו בקסם נעימותם חלוצים רבים מכל הארצות, אשר השפה היונית שוררת בקרבן, להשתתף בהן, – השעשועים האלה הם כלי המבטא להחסידות הדתית של היונים, אשר על ידם הביעה זאת האחרונה את רחשי לבה ורגשותיה הדתים באופן נפלא, – חסידות מיוחדת במינה, אשר שתה לה קן בגבול הדת האלילית אשר להיונים, ופה התעטפה במעטפה חיצונית מלאה הוד ומלאכת מחשבת, אשר דוגמתה לא נראה בכל הדתות השוררות בעולם. בגבול הדת היונית אין כל מקום לנזירות וענות נפש; האל מתואר בדמיון בני הכנסיה בדמות איש מאישי בני האדם, יפה תואר ונחמד למראה, ומכבדיו הנאמנים בבריתו מתיצבים לפניו ערומים בכל תפארתם הטבעית ובמלא הוד ימי העלומים, ובמצב כזה הם מגישים אליו את כחם ואונם, את חריצותם להפתל נפתולים שונים, את גבורתם ומהירות תנועת יצורי גום, ואת כשרונם להֵאָבק, להלָּחם, להתחרות ולעבור את בעלי־תחרותם, וכדומה לזה מחזות המענגים את קהל העם הבאים לראות בהם.

באֹרח כזה קלטה הדת היונית אל תוכה בתחום העבודה המעשית שלה את כל ענפי מלאכת המחשבת, ותתפתח ותתקדם אתם יחד. בתקופת העת ההיא חלפו ונשבתו לאט לאט כל המנהגים המכוערים והמעשים הנתעבים מגבול הדת המעשית; ואם עוד נשמעו לעתים רחוקות בארץ יון זבחי אדם והבלי תועי לב העובדים את בהמת וחית השדה, הנה נראה כמחזות המוזרים הלאה רק בפנות המרוחקות בירכתי הארץ. הדת השולטת, אשר ידה רמה בכל הארץ ומכרעת בכח כבדה את יתר הדתות, היתה הדת ההיא, אשר בכח השקפתה הכניסה בלב בני בריתה את הרעיון להתנשא ולהדמות אל העצמים ההם, אשר נחשבו כסמל תכנית תפארת האדם ומרום השלמות האנושית; להגיע אל השִּׁויון הזה, או, אם נדַיק בשפתנו, אל נקודת הגבה הזאת, אפשר רק על ידי השאיפה הנמרצה לסַגֵּל את היופי והתפארת במדה נשגּבה כפי האפשר, להתיפות, להיות מלא הוד ויופי, לברוא בריאות רבות־הוד ומפיצות הדרת יפעה, לשיר שירים יפים ולחרוז חרוזים מצלצלים צלצול נעים, להביא את הגויה לידי השתלמות קיצונית בכחה ועוזה, בכשרונה להתפשט ולהכף על פנים שונים, ובמהירות התנועה אשר לכל בדיה ואבריה, ועם זה גם להראות את השלמות המבוקשת הזאת בקהל עם, בעדת מתחרים ומערכות שעשועי משחק. השקפה כזאת על מהוּתה ותעודתה של הדת, השקפה אשר רק זה לא כבר נקבעה בתחומה של הדת, ואשר אך זה עתה הוציאו את הרעיון אשר בה לפועל בקרב הכנסיה, היא התרשמה היטב בלב היוני, ועד אחרית ימי העם הזה נדמתה לו כחזיון נשגב ואדיר, אשר אך הופיע פעם אחת, אי אפשר עוד לו להשָּׁכח ולהבָּטל. כל אחד מן היונים, אשר רק פעם אחת ראה במחזות השעשועים האלה, הנהו אנוס על פי טעמו ורוחו לחשוב את כל מנהג דתי וכל תורת דת מעשית, אשר בהם נעדרת השאיפה לתפארת והרמוֹניה נעימה, – לנזבזים, ולשפלים ומכוערים.

האלים ציאוס ואפולון. לא נכל לבאר פה בפרוטרוט את הדת המעשית המיוחדת לכל אחד מן האלים, אלילי היונים. רק שני אלים, אשר גם בדורו של הומירוס התרוממו על פני כל עדת אלילי יון, עוד יצטינו במדרגת מצבם זה גם בעת המאוחרת. ציאוס הולך ומזדַכך לעינינו ומתלבש יותר ויותר בתמונות ותארים של האלהות הצרופה והמוחלטת; בלשון בני אדם משתמשים בשמו לא בתור שם עצם פרטי, לסמן את אחד מאישי האלים. כי אם בתור שם כנוי, תחת שם סתם “אל”, כמו בלעדו אין אלהים אחרים. הוא אבי האלים וגם אבי בני האדם; הוא מצוין בתכונתו כמקור הטוב והאהבה; הוא השליט העליון והמנהל הראשי בתבל, אשר בכח דברו תלוי גורל כל היצורים. כל אדירי האמונה בעלי רגש חסידות יראו בכל דרכיו רק צדק ומשפט, ועם זה הנה דרכו להטיב ולהושיע את כל אשר יקראוהו לעזרה. הוא מקור כל דעת ובינה, ממנו שופעים כל תעלומות ורזי־יה, והוא המאציל מרוחו על נביאי האלהים. משנהו, אשר כמהו מצבו מרומם ונכבד במערכה עדת האלים, הוא בנו אפולון, אלהי האור, העומד על משמרתו לנבא בשם אביו ציאוס ולהודיע את רצונו לבני האדם. מקדש החזון אשר לו בעיר דלפי היה מצויין ומהולל מאד בכל ארץ יון. המקום הזה נחשב להיונים למרכז הארץ והלאום, ושמה נאספו מקהלות עם מכל קצוי ארץ יון. מפלגת כהנים, אשר תחת פקודתם הושם מקדש החזון בדלפי, עמדו על משמרתם לנַבא אל העם בשם אפולון, ובנבואתם השפיעו השפעה נמרצה על חיי היונים; ובהיות כי האלהות אשר בשמה הטיפו אל העם דרשה מאת בעלי בריתה טהרת המדות ודרכי צדק ותום, כאשר היא גם עוררה בלב בני האדם רוח חכמה ובינה ורגש יופי לכל מלאכת מחשבת, ותתן בלבם חפץ ותשוקה לשאוף אחרי הנשגב והנכבד ולהגביר את יצר הטוב, – הלא נבין כי תורת דת אפולון היא המאור אשר בדת היונית.

אמנם כבר הזכרנו למעלה את המקום הנכבד ואת חוג הפעולה הנרחב, אשר פנו לאפולון בדת היונית. פעולתו הגדולה ורבת הצדדים המסתעפת לסעיפים רבים ונמשכת אל כל מקצעות הטבע והחיים, הרימה את ערכו ומצבו על שדמת הדת המעשית והעיונית אשר להיונים בכל העתים, ובכל מקומות מושבות ההילנים. אם נתבונן אל מצב אפולון בשירת הומירוס, אז נראה, כי האל היוני הזה יחד עם ציאוס אביו ועם אתינה אחותו היו לאבני המוסדות, אשר עליהן נתבצרה הנהגת העולם והשלטון האלהי בעולם החמרי והרוחני גם יחד. שלשתם נחשבו ככליל תכנית האלהות הגדולה והמשתרעת לבלי חוק וגבול, עד כי היו קרובים יותר לאלהות אחת משולשת מאשר לשלש אלוהיות נפרדות. אפולון השתרע במושגי היונים כמעט מסוף העולם ועד סופו; מלבד גדולתו ורוממותו בתור אלהי האור, בתור אלהי עדרי המקנה, אלהי הכח המוליד, אלהי הגבורה והעוז, אלהי המלחמה, אלהי הדבר והמגפה, השולח את מגפותיו אל לב בני האדם להרבות את חלליהם פתאום, ואם זה הנהו גם רופא חולים אנושים, אלהי הדרכים והמסלות ביבשה, ושולט גם על במתי־ים לשלוח עזרתו להחָגים וְנָעים במסע אניות, ולטובעים באניה המטורפת עלי משברי ים, – מלבד כל אלה הנהו אלהי האור, ואלהותו במקצע הזה משתרעת על האור הגדול הממלא את העולם המוסרי והרוחני, ושם הנה כחו מכריע את שלטון כל האלים זולתו, עד כי נוכל לאמר, כי בעולם ההוא הנהו המושל היחידי מטעם הדת היונית. בעת אשר התקדמה הדת היונית ותתעדן ברוחה וטעמה, ותחל להבקיע דרך ערפלי האגדות והאמונות החשוכות וההגשמות הגסות, אל עולם מוסרי ורוחני, היתה ראשית מעשיה להעתיק את אפולון אלהי האור מן האור החיצוני השופע ממאורות השמים אל האור הגנוז בקרב האדם פנימה, מנוגה טבעי אל אור מוסר וצדק, וכה הכניסו את ראשו רובו בעולם המוסרי המלא אור ונגה, ויהי שם לכח מניע רב־עליליה. תחת היותו עסקן גדול בעולם החמרי, היה אפולון עתה לאלהי האור המוחלט, אלהי טהרת המוסר ובר הרוח, ולכח מניע בחיי האדם לעוררו לצדק ומשפט, למשטרי יושר וחוקי תום. בתור אלהי האור הוא שונא כל כתם וחלאה, כל ערפלי און וכל חשכת זדון ותועבת נפשו כל עושה רע ופורע מוסר. מצדו המוסרי הנאור הזה מתואר אפולון באגדות היונים בתור אל קנא ונוקם, אשר בקנאתו לקדושת הצדק והמשפט הוא מעורר את חמתו על הממרים את רוחו, משלם גמול לעושי רשעה, מיסרם קשה מבלי תת להם חנינה. בדרך משפט כזה יצעד אפולון בבואו לענוש את הָאַלָאַדִים. האגדה היונית מספרת, כי שני האחים אָטוֹס ואֶפְיַלְטוּס, בני אַלָאוּס מושל תְרַקוּס, התנכרו מרגע הוָּלדם לגבורים וענקים אנשי מדה. מדי שנה בשנה הוסיפו הילדים במדתם שלש אמות לגובה ואמה לעובי, ויהיו לענקים נוראים במשך עת קצרה, וכגדלם כן גדלה גם רעתם וזדון לבם, כי מלבד אשר תפסו את האליל “מַרְס” וישימוהו בכלא אסור בחבית של נחשת משך שלשה עשר ירחים, עוד השיאם זדון לבם לעלות השמימה להדוף את האלים משאתם ולרשת את מקומם. למטרה הרעה הזאת זממו הענקים לעקור בכחם את ההר הגדול “אָסַה” ולשימהו על ראש הר האלים “אלימפוס”, ולהסיע אחרי כן את ההר הנשא “פֶלְיוֹן” ולשימהו במרום בראש גבעת “אסה”, למען אשר תתמוך הערמה הגבוהה והנשאה הזאת בגאותה שחקים, ובארח כזה דמו בלבם לנסק שמים. אך אפולון הקים את פני הזדונים הנפשעים האלה עוד טרם הבשילה מזמתם את פריה, וימיתם ויכלם בימי נעוריהם עוד “טרם צמח זקנם”. האגדה הזאת אם כי ביסודה היא כעין חקוי של הספור ממעשה דור הפלגה הנזכר בספר תורת ישראל, אך מטרתה פה היא אחרת מאשר שם. תכלית הספור הזה בתורת ישראל היא גבוהה מתעודתה המוסרית של האגדה היונית – כגבוה תורת ישראל הצרופה על המיתולוגיה היונית, אשר אם גם באיזה מקומות נכיר בה איזה ניצוצות של הגיון ודעת, אבל בכללה היא מלאה הגשמות מכוערות וגסות הרוח. בעוד אשר תורת ישראל שאפה בספורה ממעשה דור ההפלגה להגיע אל מטרה מוסרית נעלה מאד, להשריש בלב בעלי הדת את הרעיון על דבר אחדות המשפחה האנושית, השתדלה האגדה היונית להוכיח כי יש עין צופיה החפצה רק בצדק ומשפט, המענשת מוסר קשה את כל עושה רע, ומשתדלת להשאיר את המשטר הנכון השורר בעולם על מכונו. באמת הנה אם טובה ונאותה היא אגדה ערוכה במלאכת מחשבת להשריש איזה רגש מוסרי בלב האדם, כאשר עשתה תורת ישראל, הנה מה מוזר הדבר להליט אחד מיסודי הדת באגדה ומליצה; היסוד הדתי כי יש עין צופיה על מעשי בני האדם, ויש יד גדולה המיסרת כל עושה עול ופורע פרעות בסדרו של עולם, האם לא טוב היה כי יערך לא במשל ומליצה, כדרכי האגדה היונית, כי אם בדברים פשוטים וברורים!

כי אפולון מיסר כל זד ומעול ומתנקם במדת־דין זעומה בכל פורע פרעות, אם גם יהיו ילידי השדרות העליונות במערכת הבריאה, היינו, קהל האלים והגבורים, יוכיחונו עוד אגדות רבות מאגדות היונים. כן יסופר כי אפולון נתנקם בהענק טיטיוס על אשר הקל בכבוד האלילה לַטוֹנָה אמו, וישליכהו אל שאול תחתיה, ושם יתיסר מוסר קשה לעולמי עד, כי נגזר עליו כי תנקרנה הדיות ותטרופנה את כבדו בלי הרף³, וככל אשר תוסיפינה לאכול את כבדו כן יתחדש תמיד והיה לברות שנית, למען אשר לא יכלו יסוריו לנצח. כמו כן תספר אגדה אחת: ניְובָֹה, אשת הגבור אַמְפְיוֹן, העלתה עליה את חמת אפולון בעד גאותה ורום לבה, ובדרכה זה חנכה גם את שבעת בניה ושבע בנותיה, אשר הואילו הלוך בדרכי אמם. אפולון הנאור השונא גאון ורהב התאכזר על בני שחץ אלה, ויצו להמית את צאצאי ניובה לעיני אמם, ואותה הפך לנציב אבן. בשנאת אפולון לכל עושה עול הננו רואים בשירת הומירוס את האל הזה אוחז במדת משפט ומכונן את קשתו לירות חציו בהיונים הצרים על טרויה להכותם לאלפים ולרבבות פעם אחת. כל האגדות האלה מבררות לנו את השקפת היונים על אפולון כעל אל נאור החפץ בצדק ותום ומשלם לעושי רע כרשעתם. ומהצד השני יהֻלל אפולון כאל טוב וחנון סולח לעון כל המתחרטים על עונותיהם ושבים אליו בלב שלם. מטהרם מעונם ומסיר מהם כל כתם וחלאת זדון אשר התגאלו בהם לרגלי מעשיהם המגונים, והוא ברחמיו ובחפצו להטיב גם לפושעים פותח להם שערי תשובה לקבלם באהבה וברצון, ומסיע להם להטָּהר מעונותיהם, משתדל להאיר את רוחם העכורה, ולרפא את נפשם מכל מחלותיה. עבודת הדת המקודשת לשם אפולון בהיכל קדשו בדלפי, היתה כמקור חיים למשוקעים בהבלי הדת האלילית, כי משם יצאה תורה לכל בני היונים להורותם את דרכי התשובה ולהשריש בלבם את הרעיון כי גדולה תשובה המכפרת על כל עון, וכי אפולון בכחו המוסרי הגדול הנטוע בקרבו לא יחפוץ בהֵעָנש החוטא בעד חטאתו, כי אם בהנחמו על עונו ושב בלב שלם אל החיים הדתיים והמוסריים, אשר הוא דורש מאת כל בעלי בריתו. בדברים האלה הננו מדמים אמנם לשמוע את הד קול נביאי ישראל, וביחוד את דברי הנביא יחזקאל, שהגיעו יחד עם יתר הדעות הנובעות ממקור היהדות, אשר התפשטו עם תפוצות בני הגולה אחרי חרבן ירושלים בכל הארצות, גם ארצה יון, ושם התרַכזו בצורתו הרוחנית והמוסרית של אפולון אלהי האור והטהר המוסרי.

הצד הנאור הזה, אשר גלתה הדת היונית באפולון, הנהו נוצץ עוד ביתר נוגה באחת האגדות המיתולוגיות, אשר השכילה מאד לפאר את אפולון אלהי האור בדעת־נפש צלולה, הדוחפת אותו לבקר את מעשיו ולהודות על כל נגע ומגרעת אשר נמצא בו, ולהתאמץ לתקן את המעֻוָּת ולהטָּהר מעונו, גם בסגופים ובתשובת המשקל. אפולון, לפי כונת האגדה הזאת, איננו רק נאה דורש, כי אם גם מקים בעצמו את התורה אשר יורה לאחרים, והוא מציג את עצמו למשל ולמופת לכל בני האדם לראות ממנו ולעשות כמעשהו. האגדה מספרת, כי אחרי רצחו את הפתן הקדמוני בדלפי התפעם לב אפולון בקרבו וכליותיו יסרוהו על הדם הנקי אשר שפך, ולמען כפר את עונו ברח מגבול הארץ, ויעבוד עבודת פרך רק למען מָרֵק ביסוריו את עונו, בהיותו לעבד לאַדְמֵיטוּס מלך תֵּסַלְיָה במשך שבע שנים, וככלות ימי התשובה, ימי היסורים וענות הנפש, בא ביעד הדפנים אשר על יד היכל הקדש בתסליה להטהר שם מחלאתו וטומאת מעשיו, ואחרי כן שב לדלפי לקחת שם את מצבו בתור נביא ומליץ להאל ציאוס אביו במקדש החזון אשר שם. בתורת אפולון ומוסרה הטוב היה די אונים לעַדֵּן את הרוחות, לרַכֵּך את רגשות בני היונים, ולטעת בקרבם רחשי מוסר וצדק, להמס את הלבבות הקפואים מזדון ורשע, ולמשוך אותם אל אידיאלים נשגבים, והשפעתה הזאת נפוצה על שבטים שלמים, על מדינות רבות ויושביהן. לא יפלא אפוא, כי בכל מושבות היונים הוקמו היכלי קדש לעבודת אפולון.

בכלל הננו רואים בצורתו הרוחנית של אפולון כעין צעד לפנים שצעדה הדת היונית להתקרב מעט אל האמונה באחדות האלהים, אשר נשתלה אחרי כן בבית מדרשם של פלוסופי יון. וכאשר התרומם אפולון אלהי האור והטהר בתכונתו המוסרית, כן השגיבה אותו הדת היונית גם מצדו הרוחני, מצד ידיעתו הבלתי מוגבלת בזמן, בעבר בהוה וגם בעתיד, ובזה הנה יצא אפילון הלאה מן הגדר הטבעי המגדיר את כל אלילי יון, אשר נדמו להיונים כיצורים טבעים, דומים ושוים אל האדם בכל תכונותיהם, בכחם ויכלתם, ברוחם וידיעתם, רק כי עלו עליו בכמות היכלת וכח הדעת, אבל לא באיכותן. רק אפולון לבדו נִפלה מכל אלילי היונים ומתכונתם האנושית, ויתרומם למעלת אל יודע כל, צופה ומביט על מצפוני העתיד, ובשמו נבאו הכהנים בדלפי להגיד לכל שואל את אשר יקרה בימים הבאים. בתור אלהי האור, אשר קרני אורו חודרות במעמקי מחשכים, הנהו גם אלהי החזון, אשר דברו יאיר נתיב לגלות מסתרי תעלומה בהוה ובעתיד; וגם לפעולתו זאת יש ערך מוסרי, בהיות תעודתו הרוממה להגיד לבני האדם את רצון אביו ציאוס “אבי כל היצורים” (פה נכללו בשם יצורים כאלים כבני אדם גם יחד), ועם זה הוא שואף להרחיב ממשלתו ולקַיֵם את משטרו הנפלא, אשר שם בעולם. אפולון, לפי מושגי היונים הנהו כליל האמת, וכל דברי החזון היוצאים מפיו הנם דברי צדק ואמת מוחלטת; ואם כי לפעמים לא התאמתו בפועל, הוא רק מאשר כי ניבו והגיונו נאמרים בדרך רז וחידה, והאדם הנהו קצר בינה להבין את שיח האל הנאור הזה ומעקם את כונת דבריו. מן הטעם הזה יכונה אפולון בפי היונים גם בשם “העקום” (Loxias).

ובהיות כי היונים ראו את השלמות המוחלטת בהיופי והתפארת, הנה זאת היא אשר אלצתם ליחס לאפולון, אשר נחשב להם לכליל השלמות הרוחנית, גם כשרון נפלא לכל החכמות היפות. הנה כי כן היה אפולון לאלהי הזמרה והנגינה, ובזה פעולתו רבה מאד להריח את בני האדם ברוח רוממות והתפעלות הנפש. מלבד זה הנהו משפיע על כל החכמות היפות ומלאכת המחשבת בכל מקצעותיה, עד כי הרימתהו האגדה המיתולוגית לראש ומנהל להמוּזות, ועל השם הזה הוא מכונה גם בשם מוּסַגֶטֶת (Musagetes) לאמר: “מנהל המוזות”. עם זה יחד הנה קרובים מאד אל לבו כל הדברים המְיַפִּים ומנעימים את החיים, ולרגלי הדבר הזה הנהו ידיד ורע להגרַצִיּוֹת, אשר ברית כרותה בינו וביניהן לפעול יחד בנטיה אחת.

לפי המסרה שנקלטה באגדה המיתולוגית היונית נולד אפולון ביום השביעי לחדש תרגליון, ולזכרון יום הולדתו קדשו את יום השביעי בכל חדש וחדש כיום חג וזכרון קדש⁴, וכמו כן נקדשו אצל היונים הימים הראשונים בכל חדש וחדש, היינו, ימי מולד הלבנה, כאות על הופעת האור ויצירתו. אין מספר להיכלי הקדש אשר הוקמו לשם האליל הנאור הזה בכל מושבת בני יון, ובכל מקום אשר נשמעו צלצלי השפה היונית שם הקריבו לו מנחה וזבח. אולם ראשי המרכזים לעבודת אפולון נמצאו בשני מקומות על אדמת יון, בדלפי ועל האי דֶלוס. בדלפי, כאשר כבר הזכרנו, נמצא מקדש־חזון בנוי לשם אפולון, אשר נחשב לראש וראשון להיכלי הקדש אשר להיונים, ומשם נפוצה נבואת אפולון לכל תפוצות הלאום היוני, ובתקופת עת מאוחרת גם להרומאים, וכפעם בפעם ערכו שם מחזות שעשועים לכבוד אפולון האוהב כל יופי ונועם. כמובן, גדול היה כבוד ההיכל כליל ההוד ורב התפארת, אשר הקימו לשם אפולון על האי דלוס על יד חוף הים⁵. שם כִּבדו את שם אפולון במערכות שעשועים הנודעים לתהלה בתולדות ימי היונים. הם נערכו אחת לחמש שנים, ולגדל ערכם וקדושתם שלחו כל שבטי היונים ושלטני המדינות את ציריהם לקחת חבל בעבודת הקדש בשם כל הלאום היוני. עבודת אפולון נפוצה ותתרחב עד מאד גם בארץ רומא, כאשר נבאר בבואנו לכתוב את תולדות הדת הרומאית.

חליפות ותמורות ברוח היונים. ובין כה וכה נשמעו צעדי תקופה חדשה ההולכת וקרובה, עת אשר לא יכלה עוד הדת האלילית הערוכה וקצובה על ידי משוררי יון להַתאים אל הצרכים הרוחנים של העם היוני, למרות עמל מלאכת המחשבת היונית, אשר שקדה על עבודתה הגדולה ליַפְיֵף ולשכלל את הדת האלילית בכל מיני תפארת ונֹעם. במאה הששית לפני ספה"נ צעדו התרבות וההשכלה הלוך וצעוד קדימה במהירות רבה; עד מהרה למדו היונים, מבלי היותם עוד נדחפים בדרכם מכחה של השפעה נובעת מארצות נכר, להֵעָזר בכח עצמם, ברוחם ובמחשבות לבם הם, בשביל לָסֹל אל עלילותיהם מסלה חדשה. החיים נתעשרו בהמון קניני הרוח נתרחבו ונתעמקו, הלבבות נמלאו רגשות חדשים, הלאום הכיר את אחדותו, ובאותה שעה בעצמה למדו האישים הפרטים שבו להכיר את ערכם ולגלות את עוז רוחם. מצד אחד התעוררה המחשבה להתיצב ברשות עצמה, להגות לחקור ולעבוד את עבודתה מבלי להִתָּלות בדעת מי, ולמתוח מדת בקרת נמרצה על כל האמונות והדעות שנמסרו לה על פי מסרת אבות; ומהצד השני החלו להרגיש צרכים רוחנים, אשר קצרה ידי הדת העתיקה למלאותם, עד כי אֻלצה הדת לבקש לה נתיבות חדשות לצאת ממבוכתה.

אין את נפשנו הפעם לתאר בדיוק את התנועה הדתית שקמה בקרב העם היוני, אשר התרומם במדרגת השכלתו עד להכיר את עצמו, ובהתחדש רוחו בקרבו התאזר עוז ואון שאין ערוך לו לחשוף לעינינו את מעלות רוחו וכחות נפשו, – נפש אדם משכלת המתגלה לפנינו בכל תמונותיה השונות; לוּ עשינו כזאת, כי עתה התרחקנו הרבה מאד מן הגבול אשר שמנו לתכן ספרנו. די לנו רק להראות על איזה תוים ושרטוטים של התפתחות מובדלת ומצוינת במינה, אשר הופיעה בתקופה ההיא. ראשית כל הננו מוצאים בימי התקופה ההיא את הנטיה החופשית לכונן ולכַוֵּן כל מחקר ועיון רק לנכח ישרת התבונה (Rationalismus), זאת אומרת, למתוח מדת בקרת מדוקדקת על כל האמונות שבלב, ולבקש בקרבן את היסוד המושכל ההוא המתאים אל השכל. השכל מרחיב את משפטו וזכותו לחרוץ את משפטיו גם על מסרת קדומים; אלה אשר רוח שפק מפעמת בקרבם מתקנים תקונים באגדות העתיקות ומחליפים את צורתן לפי רוחם. החרדים ובעלי רגש חסידות שמים לב אל המסרה, ורק אל אותם מצדדיה, אשר יש בכחם לרומם את רוח האדם. ברור הדבר כי מנטיה כמו זאת צפוי כליון וקרץ להאמונה באלים רבים. ובהיות כי השכל הישר איננו יודע ואיננו מבין – וגם דעת לא יוכל – “אלים” מלבד אל יחידי, אם כן אפוא הנה יש לאל יד האלים להשָּׁאר על מכונם ומצבם רק בתנאי, כי יתהפך כל אחד מהם להעצם ההוא המובן תחת גדר שם “אלהים” בעמק מושגו, ועל כן ישאפו האלים כלם להשתוות יחד בתכונתם; במקרה כזה הנה כל עין נטויה אל האל הראשי, האל ציאוס, בעוד אשר את יתר האלים יכבדו ויקדישו רק בתור נביאיו וציריו. המשוררים אשר חיו בארץ יון במאה החמישית לפני ספה"נ הביעו את הכרתם הפנימית, כי העולם מתקים רק מכחו של אל אחד ומתנהג על פי פקודתו ורצונו, והדעה הזאת מצאה קן לה בלב כל גאוני הרוח ורבי התבונה בימי התקופה ההיא. הדעה הנשגבה הזאת מעוררת את לב החכמים והסופרים להתעסק בחקירות דתיות־פלוסופיות: על דבר צדקת אלהים והליכותיו עם בני האדם, ועל דבר חוקי הנצח הפועלים בעולם, אשר לא יזועו מנטיתם הקצובה, ואשר על פיהם יסד אלהים את שלטונו והנהגת עולמו. הסופרים היונים סופוקל ואֶסְכִיל, אשר כתבו את ספריהם בתקופת העת ההיא אשר בה נתחבר גם ספר איוב, עוסקים בפתרון השאלות ההן עצמן המוצעות בספר הנזכר. בספר חזון־התוגה (Tragődie) הנקוב בשם “פרומיטיאוס” מציג אֶסְכִיל את גבור המחזה, את פרומיטיאוס⁶, בתמונת מחאה נמרצה ונכונה על המשטר הנלוז המלא זדון וחמס השורד בעולם; מדוע זה נגזרה גזרה קשה ואכזריה על פרומיטיאוס, הגבור הנפלא בעל רוח עדינה ועושה טוב וחסד להחברה האנושית, – לשאת מכאובים ומוסר אכזרי? מדוע זה דבקה מְאֵרַת נצח בבני משפחה אחת, ונחלת איד ואסון שוטפת ועוברת מדור לדור? מה הוא הערך והמתכנת בין חוקי האלהים החרותים על לוח לב כל איש ואיש, ובין חוקי בני האדם, אשר לפעמים הם מתנגדים לחוקי אלהים אלה העתיקים מהם לימים? בארח כזה אבדה האמונה את ערכה בעיני היוני המשכיל יליד המאה החמישית לפני ספה"נ. פה התחוללה תנועה דתית נמהרה, אשר עוד לא נראתה כמהירות מרוצתה בכל החליפות הקמות בדעות בני האדם ובמחשבותיהם, – התנועה הדתית ההיא, אשר עברה במתינות ובנחת בארץ הודו, אשר קמה עוד בימם קדומים בארץ מצרים מבלי יכלת להכות שם את שרשיה, ואשר בהכרח היא מתחוללת בקרב כל עם הזונח את אמונתו באלים רבים, אם כי נועדה דתו להגיע לעתיד גדול, ואם רק נגזרה עליה על פי גורלה לפרוח ולהשתגשג

רגשי דת חדשים; מסתרי הדת. אולם יחד עם השכל וחקירת הדעת התעוררה בקרב היונים גם הרגשה פנימית, הרגשה נכונה וישרה, ועד מהרה מלאה הדת היונית רגשות בריאים ועדינים החודרים אל תוכה ומעמיקים בה. חלפה עברה ההשקפה הנבערה, אשר האצילה שיטת הומירוס על העם היוני, לשפוט על צבא הנמצאים בעולם החיצוני כפי שהם בפני עצמם, מבלי להתלות בהרגשותינו אנו, ומבלי לשום לב אל תכונת הרשם המתרשם על ירם בעולמנו הפנימי; השקפה אשר על פיה הרשה האדם לעצמו להשתחות לעצמים הדומים אליו בערכם, או לכל היותר לעצמים המתרוממים עליו במדרגה קלה ומצערה. עתה נשגב האלהים בעיני האדם עד מאד, הוא נדמה בעיניו כעצם מרומם ונורא, עד כי נבצרה ממנו להעלות על לבו את רעיון האלהים מבלי אשר ירגיש בנפשו רגש רוממות ויראת כבוד. ומהצד השני הנה נשתנתה השקפת האדם על עצמו; זה האחרון נתקטן מאד וערכו נפל בעיני עצמו לרגלי הכרתו את גֹדֶל אלהיו ומשגבו. הוא הביט אל אלהי־עולם הגדול והנשגב ויחל להכיר את שפלותו ואת אי־שלמותו, ואז התעורר בלבו רגש חדש, רגש הכרת האדם את עונותיו, כי נשגבה ממנו למלא את חובותיו מבלי לחטוא, ועם זה חש בנפשו את מסכת התעלומה והסוד הנסוכה על פני כל הבריאה כלה. אז יחלו להגלות על אופק הדת קרבנות בעלי גון מיוחד, אשר תעודתם לא התחברות ורֵעות עם האלים, כי אם רק כפרת איזה פשע ותקון איזה מעֻוָּת. אז התחוללה בלב היונים הכרה פנימית, כי עלול האדם לחטוא לאלהים, אם ברעיונו ויצר לבו ואם במעלליו, וההכרה הזאת נסכה גון חדש על פני ההתחברות וההתרועעות אשר להאדם עם אלהיו. עוד תָּו חדש נגלה על פני הדת היונית והוא – התפתחות מיני עבודות ודתות מעשיות, אשר המחזיקים בהן מרגישים את עצמם כמו האציל אלהים את רוחו עליהם, וכמו רוח אלהים חודר בכל בתי נפשם ומעורר בם הגיון לב ותעופת המחשבה. איזה מן הדתות המעשיות האלה נולדו על אדמת אזיה הקטנה, נקדת־המרכז הגדולה לכל הדתות המביאות את בעליהן לידי התלהבות הדמיון והתפעלות־נפש קיצונית, ומהן גם אשר נולדו בארץ יון. הן הפיקו את רצון כל אחד מבני העם ותמלאינה את צרכיו הרוחנים, דבר אשר מנעה ממנו עבודת האלים מלאת ההוד ורבת התפארת אשר נעבדה עד כה בהיכלי האלילים אשר להיונים. הדת הרשמית נקפאה כקרח, וכמו חדל כח הקסם על שפתיה לדבר על הלב דברים מלבבים ומתקבלים; בעבודת הדת המקודשת לשם דֶמֶטְרָה, אלילת עבודת האדמה, ולשם דְיוֹנוֹזִיס אליל היין, כאשר גם בעבודת דת האלילה צִיבֶלָה (היא אלילת הארץ שנתקבלה בעת מאוחרת גם בקרב הרומאים) עלול היה כל איש, ואם גם בלתי נאור ומחוסר השכלה, להיות נשפע מהשפעת הדת והכרת האלים הנעבדים, ולהרגיש ששון רוח והתפעלות נפש, אשר בהתפעלותה היא כמו נחלצת ממסגרותיה ושוכחת את עצמה ומציאותה; בעלי דת כזאת מוכשרים להתקרב אל הנקודה התיכונה שבדתם, אל עצם הנושא שבה, היינו, אל העצם הנקדש, אשר אליו היא זקוקה ובשמו היא נעבדת, רק לרגלי עשותם את המעשים ההם, אשר היו כסמל ודמיון אל מפעלות האל ומקרי חייו.

עבודת הדת המקודשת לשם האלילים דיונוזיס ודמטרה פרחה ותשתגשג במהירות נמרצה עד מאד, וצמיחתה הנמהרה היא הנותנת תּקף ועוז להחוק הידוע, כי הדת המיוסדת על בינת הלב ורגש מחשבת־חושבים היא עלולה, גם אחרי התגברה על כל המעצורים המונחים על דרכה, לכרוע ולהכָּנע היא עם כל ניצחונותיה יחד לפני דת הרגש, אשר בכחה הפנימי תשבית את תפארת פרחי ההשתלמות ואת פרי ההתפתחות הנשגבה, אשר הגיעה אליהן הדת לפני זה. בעת אשר השתגשגה הדת המעשית המקודשת לשם אפולון, ציאוס ואתינה ותפרח ותעל אל מרום קץ צמיחתה – החלה פתאום להתפשט ולהתרחב במהירות עצומה עבודת דת דיוניזוס ודמטרה. הדתות האלה השתררו בתחלה בקרב יושבי הכפרים עובדי האדמה, אשר נאחזו בגלילות אתיקה וביאוטיה עוד בימים קדומים, אשר אין זכר להם בתּולדות בני האדם. לפי המנהגים העתיקים, אשר נתאזרחו בקרב יושבי הכפרים, חגגו המון העם בראשית ימי האביב או באחרית השנה חגי ששון, בהתעלסם בשירי זמרה ובמהתלות משמחות לב, בלוית איזה מנהגים ועבודות דתיות, אשר בהם נערכו במחזה גורל האלילים, אשר בשֶׁלָּם הוחג החג, והמקרים המתרגשים לבוא עליהם עם תקופת עתותי השנה. האלילה דמטרה, אֵם האלים, מתרוממת בימי האביב מן העולם התחתון אשר בתחתיות הארץ, אשר הלכה שמה לבקש את בתה הנאבדת, אשר חלפה ממנה זה כבר ועקבותיה לא נודעו. מחזה אחר נחזה בימי הסתיו, אז יכרע האליל דיוניזוס, אליל הצמיחה והתנובה; הוא נלכד ונופל בשבי בידי צריו, אשר ישסעוהו לשסעים. בימי החגים הנזכרים יאספו מכבדי האלילים האלה לכבד את שמם בעבודת דת או, אם נדיק בשפתינו נאמר, במערכת חזיונות, אשר לפי כונתם הפנימית הם מקבילים אל פעולת האליל דרכי חייו והליכותיו. העבודות הדתיות מהמין הזה, אחרי אשר התפתחו במדרגה ידועה, נחשבו להמקצע המצוין והמובחר אשר בדת היונית, ונקראו בשם “מסתרי הדת” (Mysterien).⁷ השם הזה נִתַּן להם לא מפני שנסתרו מעיני העם ורק יחידי סגולה השתתפו בהם, כי אם מאשר נעשו בלאט ודומיה שאננה השתררה בכל עת הֵעָשותן; העבודות האלה עוררו בלב בעליהן הגיון כבוד ויראת רוממות במדה כזאת, עד כי חשבו, כי אפשר לחלל את כבודן ולפגום פגימה גדולה במעלתן, גם בדברם דבר על אדותיהן. זאת ועוד אחרת, כי הצד המעשי שבהן היתה רק כעין קליפה חיצונית אל הכונה העיקרית, אל הרעיון הדתי, אשר היה חבוּא ונסתר בפנימיותן. נוסף לזה הנה לא הרשו לכל איש זר לגשת אל עבודת הדת הזאת, טרם התחנך וטרם התנסה בה במשך עת ידועה, אשר היתה תקופת המסה לכל הבא להטהר ולהתקדש אל עבודת הקדש, ורק אחרי עמדו בנסיון מלאו את ידיו לכהן בעבודת הקדש.

אולם טרם נגש לדבר דבר על דבר המסטירין של היונים הקדמונים, נבאר בקצרה את מסתרי הדת כפי אשר היו נהוגים אצל ההודים, אשר משם נפוצה העבודה הדתית הזאת אל כל העמים בעלי הדת האלילית, ועל פי תכניתה הנהיגו גם המצרים, היונים וכל יתר העמים עובדי האלילים את המסטירין שלהם. בארץ הודו שם העלה הגזע האריי את מבחר נצניו ופרחיו, ושם הנה נמצא עוד בימים קדומים לפנינו את תמצית כל האמונות והדעות, אשר נפוצו עם מרוצת הדם בכל אברי גוית משפחת עמי האריים, ואין לך דבר בכל הדתות אשר לעמי האריים, אשר לא נמצא את שרשו בארץ הודו.

הדת הקדמוניה שהשתררה בארץ הודו, כונתנו על הדת ההמונית, אשר אחזו בה המון העם, מצוינת מאד בשפעת המון האלים שנקדשו בה, מאין ערוך אל מספרם העצום בכל אלילי הדתות שקמו בעולם. הדת הברַמינית מונה במספר עד כדי 300,000 אלים שונים למיניהם ולמדרגותיהם, עדת אלים מרובה באוכלסין, עד כי כמעט גם מרחבי שמים לא יכילו את מספרם הרב. מספר אלים עצום כזה הוא כאות מוכיח את בערות העם ושפלות דעתו, אשר בהיותו חסר כל מושג נכון מן הטבע וכחה הגדול, הנה לבו אימה מפני כל אחד מן החזיונות המתגלים בקרבה, וכהמון מחזות הפלאים אשר התבונן במרחבי העולם, כן היה מספר העצמים העומדים למעלה מן הטבע אשר יצר לו בדמיונו, למען הצדיק את מערכת כל מחזות הפלא, אשר ראו עיניו. דת בעלת אלים רבים כזאת השפיעה לרעה על חיי ההודים, נסכה עליהם רוח הזיה ואמונות תפלות, ותשקיעם בחיי עבדות עוני ושפלות.

לא כן היתה השקפת כהני ההודים – הברמנים – על הכח השולט בעולם. בעוד אשר בתורתם הנגלית, אשר הורו אל העם, ערכו לפני העם צבא אלים לאין מספר, הנה בחובם האמינו אחרת; תורת הסתרים, אשר צמצמה מקומה רק בחוג מפלגת הברמינים, למדה אותם להביט על המון האלים רק כעל התמונות החיצוניות השונות של הסבה הראשונה. את התורה הכפולה הזאת התאמצו הברמנים לבצרה ולהאדירה משני צדדיה, כי בעוד אשר בינם לבין עצמם שקדו להחזיק את האמונה באל יחיד בעצם טהרתה, הנה מצד השני למדו את העם להאמין בהמון אלים, בחשבם את ההמון לבלתי מוכשר ומסוגל להשיג את האמונה הצרופה באחדות האלהים, ומה גם לשמרה בעצם תומה, ועל כן הליטו אותה בתמונות גסות המתרשמות בנקל במושגי ההמון. כן גם המציאו להם, הברמנים, שפת סתרים לבלי יבינוה העם, אשר רק בעמל רב עלתה בידי החוקרים כעת לבוא עד תכונתה.

בספר “וִישְׁנוּ פוּרַנַה”, אשר חֻבר בשפת סנסקריט, הננו קוראים כדברים האלה: “האלהים איננו גשם ואין לו כל תמונה, אין לו שם וכנוי ואיננו נכנס תחת גדר כל תואר והגבלה; הוא שלם תכלית השלמות, אין לו אחרית ותכלה, ואי אפשר בו כל שנוי ותמורה, כל רגש תוגה ומכאוב. אמנם יכול נוכל להגביל את עצמותו רק באמרנו, כי הוא יש והנהו עצם נצחי, ובאחת – כי הוא אלהים. המון העם ידמה כי הוא נמצא בתוך המים, או במצולות ים; בעלי השכלה משערים את מציאותו בגרמי השמים; הבוערים רואים אותו כשוכן בקרב האבנים ועצי השדה; רק החכם מכיר את מציאותו בתור נשמת העולם”. ובספר מַנֵנִירְוַנָה נאמר: “את התמונות הרבות המתאימות אל הכחות והתבונות השונות אשר בקרב העולם המציאו החכמים הקדמונים רק בעד דלי הדעת וכבדי ההשגה”. ועוד יאמר שם במקום אחר: “אין לנו היכלת למצוא איזה מושג איך לתאר את העצם הנצחי; העצם הנצחי הוא רם על כל, הוא כל יכול, כל אשר בקרב הטבע ואשר מחוצה לה העצם היחידי ההוא, אשר לא תגבילהו כל שפה, ואשר יתן רוח ושכל לכל בעלי לשון, הוא הוא העצם הנשגב… אך לא חלק נפרד ממנו, אשר אליו ישתחוה האדם. העצם ההוא משתרע על פני כל היצורים והנמצאים. הוא רוח מופשטת בלי כל מעטפה חמרית, איננו מצטמצם במקום מוגבל, איננו בעל גויה ואברים, וכל רשם הבא מן החוץ לא יתרשם בקרבו. זה הוא העצם היחידי, הזך והטהור, השלם בתכלית השלמות, יודע כל ונמצא בכל, אדון הבינה… נשמת העולם”.

הברמינים האמינו במציאות אל יחיד ובחיי הנצח אשר לנפש האדם. אפס כי דעת אלהים נמסרה אצלם מאיש לרעהו, לא בדברים פשוטים וברורים, כי אם התגלגלה בהיותה לוטה בסודות וברמזים, אשר על המקבל את הרזים להיות חכם והוגה דעות להבין את הגרעין הפנימי מדעתו. סודות תורת הברמנים נמסרו רק לאנשים גבורי רוח, אשר יעצרו כח לכבוש את יצרם, להמית בקרבם את יצרי הלב, להרחיק מהם כל חפץ ותאוה, באשר כי האושר האמתי הוא בהשתדל האדם לאַחֵד את נפשו עם העצם הנשגב, דבר אשר ישיגנו האדם רק על ידי סגופים, הנזרו מכל תאוות החיים וחפציהם, כבישת היצר והכחדת רגשי הלב, מהיות כי כל אלה מקטינים את המרחק בין העצם הנשגב ובין רוח האדם הכלואה במסגרות בית חמרה.

הדעות המרוממות על דבר העצם הנשגב ועל דבר נצחיותה של נפש האדם בהתגלגלה בשטף הדורות לבשה עליה קליפה חיצונית קשה ועכורה, אף כי הגרעין הפנימי שבה השתמר בכל טהרתו. הנה כי כן הננו רואים את סתרי התורה אשר לההודים אחוזים וסבוכים במנהגים נבערים, באגדות והזיות. הברמנים הובילו את חניכיהם אל ידיעת תעלומות הדת דרך ארחות עקלקלות ונפתלות, דרך אבני נגף ומכשולים רבים ומסות קשות אשר לא רבים יעצרו כח לעמוד בהן. את כל אלה קראו בשם “מסטירין”, אשר נפוצו בקרב כל העמים בעלי הדת האלילית בסגנונים שונים לפי טעם כל עם ועם.

ככל עמי הקדם ערכו ההודים את המסטירין שלהם במערות חצובות במעמקי האדמה, למען הסתיר את החזיון מעיני המון העם. המערות האלה היו חצובות בצורי סלע, ועל פי תבניתן, מלאכת בנינן, גדלן ומשגבן, הנן מצוינות במינן. עוד נמצאים באיזה מערי הודו היכלות גדולים שרידי ימי קדם, אשר יכילו בקרבם חדרים רחבי ידים, אולמים גדולים, וחדרי מעון לאיזה אלפים איש מכהני הדת, מפוארים בעמודי תפארת, בפתוחי הוד מעשה חושב, בפסילי אלילים, בצלמי שנהבים ותבנית חיות שדה, אשר נקדשו בקדושת אל בעיני ההמון, וכלם חצובים מסלע. בהיכל המקדש, ששמה לא יבוא כל זר מלבד הכהנים, הוצג צלם ראש האלים, אשר תארוהו בדמות מער־איש (אבר הזכרות, ובהודית: Lingam), אשר נחשב לכל בעלי הדת האלילית בימי קדם כסמל הכח המוליד והצומח. אמנם גם פרח הלוטוס נחשב בהודו כסמל כח הצמיחה וההולדה.

בארץ הודו נחלקו המסטירין לארבע מדרגות, והמדרגה הראשונה היא התחתונה שבכלן. האיש אשר חפץ להיות לכהן ולבוא בסוד סתרי הדת התחנך בעבודת הדת שמונה שנים תחת פקודת אחד הברמנים, אשר היה לו למורה דרך ולמשגיח על כל דרכיו. עתה תחל המדרגה השניה. על פי תורת מורו הברמני התחנך התלמיד בחנוכים דתיים, בצומות וסגופים, ובבלותו עתותיו בתפלה ותחנונים, וגם למד מפי מורו את חכמת התכונה. התלמיד הרגיל את עצמו לסבול סגופים קשים, אשר רק הדמיון העז אשר לעמי הקדם יכול להמציאם. בימי הקיץ, עת תלהט השמש בחומה הגדול, הושיבו אותו בתָוֶך בין ארבעה מוקדי אש, אשר להטו אותו סביב, בעוד אשר השמש הכתה בקרני חוּמה על ראשו. בעת רדת הגשם העמידו אותו ערום ויחף תחת כפת השמים, ובחורף בגבור הקור הלבישוהו בשלמות רטובות ממים, וכה התהלך בקור על פני חוץ. כאשר התחנך בכל הסגופים האלה החל לטהר את נפשו על פי המנהגים אשר נקבעו מטעם הדת הברמנית, וגם שמו עליו את דמות הצלב (שתי וערב), אשר נחשב אצל ההודים כסמל הנצח, למען קדש אותו, ואז הושם בכלא כי יתבודד לנפשו בחדר אפל, וכה התגולל בחשכה איזה ימים מבלי לשאת כל תלונה. אחרי עמדו במסה הובל המתחנך בעתותי לילה אל מערה אחת, ששם קדשו אותו בכהונתו. מנורות רבות הפיצו זהר ונגה בקרב המערה החצובה בסלע מתחת לארץ, ושם ישבו שלשה מכהני הדת, האחד בירכתי המערה מזרחה, השני – לפאת ים, והשלישי – לפאת נגב, כבאים בכחם של שלשת האלים הגדולים הנקדשים בהודו: ברַמַה, וישנו ושיבה, והמון חניכים המתעתדים להתקדש ולהסתפח אל הכהונה עוטרים אותם סביב ומשרתים לפניהם, והם כלם עטויים בבגדי השרד הנועדים ללבוש ביום חג כזה. אז החלה החנוכה, וזה מעשיה: בתחלה נערכה תפלה אל השמש, אשר כנו אותה בשם “פוּרוּש”, אשר הוראתו “נפש החיים”, או ניצוץ אחד מרוח התבל “בְרָהַם” (ברהם הוא האלהות היסודית אשר ממנה נאצלה האלהות המשולשת: ברמה וישנו ושיבה), ואחרי כן הקיף המתקדש את המערה שלש פעמים סביב. אז יובילו אותו דרך שבע מערות אשר בהן שוררת חשכת אפלה, ובין כה וכה והמון הכהנים הנאספים השמיעו קול נהי, המורה על בכי מַגַדֶוָה (האל הגדול) הבוכה על שיבה אשר נאבד ויעלם ממנו. מדי לכתו בתהלוכות החשכות, אשר בתחתיות הארץ, הפילו עליו הברמנים המסתתרים במחשכי המערות אימה ופחד, בהשמיעם ממקום מחבואם המית בכי, ובהציתם פתאום מוקדי אש, ויתחפשו בתמונות איומות ומבהילות, רק למען אַיֵם את התלמיד הבא להתחנך אל הכהונה. בהגיעו אל המערה האחרונה הריעו הכהנים בשופר הקדוש העשוי משבלולי חמטים, ולקול תרועתם נפתחה דלת לוחותים (בעלת שתי כנפים), והתלמיד המתקדש בכהונתו בא אל תוך אולם רחב ידים, אשר אור גדול מעַור עינים מלא את כלו. האולם היה עדוי בעדי תפארת, באבנים יקרות ובכל צעצועי הוד, מלא פסילים ותמונות חצובות מאבן או ממתכות, אשר בצלם דמותם הם מכונים אל איזה רעיון וכונה ממסתרי הדת, וריח נחוח מכל מיני בשמים וקטרת סמים מלא את הבית. האולם המפואר הזה רומז על גן־העדן, ובשם הזה נקרא בפי הברמנים, בעוד אשר מערות המחשבים, אשר עבר לפני בואו הלום, רומזות על הגיהנום. המתקדש לטש את עיניו על המזבח העומד בתוך האולם, ויבט אליו זמן רב בלי היסח הדעת ויחכה עד אשר ירד האלהים וחדר בתוך הלשון היוקדת על פני המזבח. ולא יפלא עוד בעינינו כי לרגלי לבת רוח הדמיון, אשר התלקחה בלב רבים מן המתקדשים על ידי התחבולות המלאכותיות אשר עֻבד בם, דמו באמת לראות את דמות ברמה היושב על פרח הלוטוס, ולו ארבעה ראשים וארבע ידים, המורות על ארבעת היסודות שמהם נברא העולם ועל ארבע רוחות השמים, ובידיו הוא אוחז את סמל דמות הנצח והשלטן – העגול והאש.

עתה כלתה חנוכת הכהן המתקדש, אשר נחשב כעת כאלו התחדשה רוחו בקרבו וכמו נולד מחדש. ככלות כל אלה הלבישו אותו בגדים לבנים וישימו על ראשו מצנפת קדושה (Tiara) ואבנט קדוש, וגם שרטו על מצחו את הסמל הקדוש דמות שתי וערב ועל חזהו את התמונה הקדושה T. לאחרונה גלו להמתקדש את השם הקדוש והמעולף במסוה תעלומה, אשר הכיל בקרבו את סוד כל הבריאה, את היסוד המשולש שממנו התרקמה המציאות הנגלית, והוא השם “אוּם”, אשר על פי הסודות הנעלמים הכלולים בו הוא מורה בשלש אותיותיו על שלשת הכחות של העצם הנשגב, כח היוצר, כח המקַיֵם וכח המחלה, אשר התגשמו בשלשת האלים ברמה וישנו ושיבה; סמל דמות השם הקדוש הזה היתה תמונת המשולש השוה בכל צלעותיו. אל השם הזה יחסו הברמנים כח פלא, ואם רק יבטאו אותו עם כל הכונות הלוטות בו תתחוללנה פרעות עצומות בעולם, כי אז תרגז הארץ, שפרירי שחקים יגועו יתנודדו וכל מלאכי המרום יתחלחלו ירעדו מאימה ופחד. על כן הנה הותרה להברמנים רק לשום בו מעינם ולהגות בו בסתר לבבם מבלי לשאת אותו על דל שפתם. וכה הסתירו הברמנים את השם הקדוש הזה מאת כל זר אשר לא מבני חברתם, עד כי המגלה אותו כדת הומת במצות נשיאי הכנסיה. בכלל הכיל השם הזה בקרבו כפירה והכחשה ברבוי אלים וכעין הודאה באחדות האלהים, במציאות כח אחד מקורי השולט בכל הטבע. כפי אשר נתאמת באותות גלויים, הנה תכלית כל מסתרי הדת אשר השתררו בכל עמי הקדם והדתות העתיקות היתה רק להורות את האמונה באל אחד ובמציאות הנפש וקיומה הנצחי.

פה הזכרנו כי דמות הצלב היתה קדושה לההודים כאשר לכל עמי הקדם. החכם האנגלי הֶקֶרְטוֹן הוכיח על פי כתבי קדמוניות, כי יסוד הדבר ושרשו הוא בהשקפת הקדמונים על הטבע וכחותיה. הם ראו בכל המציאות וחיי הטבע שבע תכונות או יסודות, והם: 1) כח המושך. 2) הדוחה. 3) כח המקיף, או כח הסובב במעגלה. 4) האש. 5) האור. 6) הקול. 7) החמר. האש, לפי השקפת הקדמונים, הוא הכח הראשי בעולם, וממנה תוצאות לכל מעשה ופעולה בחיי הטבע, על כן היתה האש למרכז כל הכחות. ובכן הנה האש היא היסוד הרביעי או התיכון והמרכזי בקרב שבעת היסודות של המציאות, ועל דרך רמז צירו אותה בדמות שתי וערב המוצג בתָוֶך בין ששת היסודות הנותרים, שלשה מימינו ושלשה משמאלו; שלשת היסודות מימינו והם כח המושך, הדוחה והסובב, הם – כחות מפשטים נובעים מן העולם הרוחני, והם בבחינת האור העליון; ושלשת היסודות משמאלו הם – יסודות חמריים בבחינת חשך. דמות הצלב מורה, כי מן הנקודה המרכזית שבקרבה נמשכים בקוים ישרים כח ופעולה לארבע רוחות העולם, וממנה שופעת השפעה בלתי נפסקת לכל אפסי הבריאה. המצרִים הקדמונים הקדישו את תמונת הצלב עוד מטעם אחר נוסף לזה, והוא כי תמונת השתי וערב היתה להם לקנה המדה למוד את גובה המים בעת הציף הנילוס את מימיו על פני הארץ. הם תקעו באדמה על שפת הנילוס מוט מוצב בנטית יושר־האנך, ועוד לקחו לוח של עץ שנקוב חור בתוכו וישימוהו לרחבו, בהכניסם את המוט הזקוף בחור הנקוב אשר בלוח העץ המושכב בנטיה אופקית. לוח העץ המושכב על פני המים עלה וירד לפי מצב גובה המים בנילוס, ובכן הנה על ידו ידעו את מדת גובה המים, ועיני כל יושבי מצרים היו נשואות אל השתי והערב הזה לדעת את גובה המים ביאור, ועל פיו ידעו אם תהי שנה מבורכת או שנת רזון. לאט לאט הקדישו והעריצו בקדושת מרום את תמונת השתי וערב, כאשר גם קדשו את הנילוס, אשר בו תלויים טוּבם ואשרם בכל שנה ושנה, וייחסו אל השית־וערב גם תכונות פלא לשמור את כל הנושא אותו מכל פגע רע ואסון. המצרים שמו על צוארי ילדיהם וחוליהם תבנית צלב, או, בשפה יותר מדויקת, דמות האות T ועל קצהו מודבקת טבעת עגולה (Cruxanstata). את התמונה הזאת, עשויה מעץ או ממתכות, שמו גם בארונות החנוטים, ונחשבו להם כקמיעות, אשר כח פלאי יצוק בהן. פסילי האלילים אמון ומוּט, אשר שרדו אלינו מן המצרים הקדמונים, מתוארים בדמות איש האוחז בידו תבנית שתי־וערב. הכהנים במסתרי דתם לקחו את התמונה הזאת כסמל חיי הנצח. כן נמצאו בעיר בֶנַרֶס ומַתוּדָה בתי תפלה הבנויים בתבנית שתי וערב.

מארץ הודו עברה תורת התעלומה ארצה מצרימה, ושם התרחבה עוד ותוסף בעוזה ואונה. הכהנים במצרים עוד הכבידו את תלאות המסה על כל הבאים להתחנך בסודות הדת. מלבד הצומות הרבים בעלי תשע מדרגות, זו למעלה מזו, נתנסה המתחנך במסות קשות, באש במים וברוח. מארץ מצרים עברה תורת רזי הדת ותתפשט אל כל ארצות אזיה ואירופה, מארץ יון ועד סקנדינביה, ובכל מקום אשר שמה קן לה הנה מטרה אחת ותכונה אחת לה; תעודתה ללמד ליחידי הסגולה על ידי סודות ורמזים את האמונה באחדות האלהים ובחיי הנצח של נפש האדם. ממסתרי הדת הנודעים לשם בארץ יון נחשבו מסטירי דיוניזוס והמסטירין אשר הוחגו בעיר אֶלֵיזִינָה.

1. מסטירי דיוניזוס. המסטירין האלה נחלקו לשני סוגים, למסטירין הזעירים ולמסטירין הגדולים. המסטירין הזעירים הוחגו בכל שנה ושנה בראשית ימי הסתיו בעת אשר היום והלילה שוים במדתם, ובהם השתתפו נשים הנושאות על צואריהן צלמי מער־איש (אבר הזכרות). החוגגים הקריבו על מזבח דיוניזוס (אליל היין) חזיר, ויאכלו את בשרו. אז שמו הנאספים את פניהם ללכת אל ההיכל הבנוי לשם דיוניזוס, בלכתם הלוך ורקוד, ויפזזו ויכרכרו מחולות של מצוה. לפני התהלוכה נשאו ממבחר פרי הארץ בסלי זהב, ואחריהם נהרו נשים נושאות על צואריהן צלמי מער־איש, מטות ארוכים בידיהן, ואת ראשן עטרו בציצים סבוכים, אשר נקטפו מן הצמחים המקודשים לדיוניסוס, ואחריהם כל המון החוגגים לבושים בדי אשה, ובלכתם חגו ונעו כשכורים ויתראו כהלומי יין. בעתותי הלילה ערכו לפני היכל דיוניזוס מחזה שעשועים, אשר תכנו היא האגדה הידועה על דבר האליל בקבוס אשר נרצח בידי הענקים. האיש הבא להתקדש בקדושת דת דיוניזוס השתתף בעריכת המחזה, בעמדו במקום האליל דיוניזוס.

המסטירין הגדולים נערכו אחת לשלש שנים. בליל התקדש החג הביאה אשת הכהן הראשי איל לקרבן על מזבח האליל. הכהנית הזאת עמדה הפעם במקום אשת בקכוס, ובתור אלילה ישבה על כסא כבוד רם ונשא, וכל הכהנים והכהנות אשר באו לחוג את החג השתחוו לה ויקראו בקול: “ברוכה את, גברת, הננו מקדמים בתודה וברכה את אור פניך, אלילה נאורה!” החניך החדש אשר בא להתקדש בכהונת דיוניזוס התנסה הפעם במסה משולשת, באש במים וברוח, למען הטהר ברוחו ונפשו, כפי המסה אשר בארנו מדי דברנו במסטירין של ההודים. ואחרי אשר עמד במסה הודיעוהו את מסתרי הדת. לאחרונה הלבישוהו בבגדים תפורים מעור צבי, וישימו על ראשו נזר מקלעת ענפי הדס, והם הביאוהו אל היכל האליל פנימה.

2. מסטירי אליזינה. המסטרין האלה הוחגו לשם האלילה דמטרה בעיר אליזינה במדינת אתיקה. גם הם נחלקו כמרבית המסטירין הנהוגים בקרב העמים הקדמונים – למסטירין גדולים ולמסטירין זעירים. אלה האחרונים נחשבו רק כהכנה קודמת אל המסטירין הגדולים, ואָרכו כתשעה ימים. בהם לא נערך כל מחזה מיוחד, החוגגים לא נתנסו באיזה מסה, כי אם התאמצו לטהר איש איש את לבבו ורוחו לפני האלילה הגדולה, בהתודותם על עונם ומעלם, ויקריבו קרבנות על מזבח האלילה. בטרם החלו המסטירין הגדולים הכריזו לפני העם, לאמר: “סורו נא מן המחנה כל אלה אשר אין את נפשם להתקדש בקדושת רזי דת האלילה”. האיש אשר נשאו לבו לבוא בסוד המסטרין התיצב לפני הכהנים ערום ויחף, כמו הראה לדעת בזה, כי הנהו דל וחדל אונים וכל עזרה רחוקה ממנו, והנה הוא נכנע מפני רצון האלים ושלטונם. אז הלבישו אותו עור עגל, וישביעוהו לבלי הגד לאיש את אשר יראה ואת אשר ישמע בכל ימי התקדשו במסטירין האלה. אז שאלוהו “האכלת לחם?”. “לא” – ענה המתקדש. – פְרוֹזִירְפִינָה (אלילת השאול) לא תשוב עוד על פני הארץ, יען כי טעמה מפרי עץ השחת; אדם הראשון ירד ממרום מדרגתו לרגלי אכלו מפני הארץ. אמנם שתיתי את כוס מסך שקוי הקדש, גם אכול אכלתי מפרי העץ אשר בסל המוגש אל צֶרֶרָה (צררה ודמטרה אחת היא), רבות יגעתי, רבות תלאות סבלתי בשכבי על היצוע הערוך למעני", זאת אומרת, כי הושם בכלא, ששמה הביאו את המתקדשים והמטהרים במשך עת בואם במסה. אחרי כן עוד התנסה במסות שונות, כפי המסות אשר בארנו למעלה, ואחרי כן הכניסו אותו אל היכל הקדש הבנוי לשם האלילה דמטרה, ששם הוצג פסל האלילה ומנורות רבות הפיצו אור גדול סביבותיו, למען יתבונן אל צלם דמות צררה החצוב מאבן.

לפי דברי הסופרים הקדמונים הנה המסטירין אשר נערכו אצל היונים היו מכֻוָּנִים יותר למטרה מוסרית מאשר למטרה דתית, ובבחינה הזאת הצטַינו על פני המסטירין של ההודים והמצרים אשר עורכיהם שאפו למטרה דתית ולפעמים גם למטרה מדינית, למען האדיר את שלטונם בדעת הקהל. עת התיסדות המסטירין היתה ימי התחיה והתעוררות הרוח לעם היוני. החכמה יצאה מרשות יחידי סגולה ותהי לקנין לכל העם, ואז התעורר העם לחדול מהקדיש את הטבע החיצונית ולמצוא איזה דבר המרומם ונשגב גם על פני הטבע, להקל בכבוד הכחות הגסים והפשוטים מפני קדושתם של הכחות הנובעים מעולם מוסרי ורוחני, ותחת רגש ההוד והיופי אשר משל עד כה בתחום הדת היונית שלטון גבוה, לקח עתה מקומו רגש המוסר, אשר היה לנפש החיה בתוך המסטירין.

מכל המסטירין אשר נערכו בארץ יון נכבדו ונתקדשו בעיני העם המסטירין אשר הוחגו בעיר אליזינה, ששם נערכו חזיונות נעלים לשם קדושת הדת ולשם הרעיון הצפון בה. עבודת המסטירין האלה נפוצה מאד בקרב העם ותהי לדת השולטת מטעם שלטון הארץ באתונה. הסופרים היונים הקדמונים מדי דברם בהמסטירין האלה יספרו, כי אלה אשר באו להתחנך ולהתקדש אל העבודה הזאת נתנסו במסה אשר הצטינה בתכונתה, לא להקשות את האדם ולעשותו מוצק לשאת תלאות וסגופים, כי אם לרומם את הרוח והנפש, וימי המסה הוחגו בחגי תפארת, עד כי גם תקופת החנוך וההתקדשות נחשבה כנקודת הרום בחיי הדת. התנאים שדרשו מאת החברים הבאים להכנס במפלגת חסידי הדת, הם: כי יהיו בעלי לב טהור, רחוקים מרשע ועול, וזכים מכל עון עשוי בצדיה. כפי הנראה לא הטיפו להמתחנכים והמתקדשים האלה איזה לקח ותורת דת מבוארת בדברים ברורים; רק המחזות הערוכים לפניהם עוררו בלבם הגיון ובינה, ויכינו את רוחם להתפעלות וחבת דת. בתחבולות שונות עוררו את רוח המתחנכים להתלהב למראה המחזות הערוכים לעיניהם ולחכות ברגשי כליון נפש וגעגועים עד מלאת ימי קדושתם וטהרתם, וכפי הדעה אשר השתררה בחוג בעלי המסטירין האמינו, כי במדה אשר ימי החנוך וההתקדשות הולכים וקרובים אל קצם, בה במדה תרד דעת המתחנכים, וכן תתרחב ותתעמק השקפתם במקצע של העיון הדתי אשר לפניהם. המחזות הרבים, אשר היו מֻכָּוִנִים כלם לנטיה אחת ידועה, שנערכו לעיניהם, והצומות הרצופים – פעלו את פעולתם להלהיב את דמיון המתחנכים ולתקוע בלבם השקפות חדשות. ידענו כי במלאת ימי חנוכם צמו המתחנכים לאחרונה במשך תקופת ימים קצובה, ואחרי כן נסעו כל בני המפלגה יחד ויעברו בדרך העולה מאתונה עד אליזינה במסלת הקדש, אשר היכלי קדש לרוב הוקָמו משני עבריה לארכה. אז החלו לחפש בחשכת הלילה בחרבות אליזינה את האלילה הנאבדת, ואחרי כן נכנסו כלם אל תוך היכל גדול, אשר מנורות אור לרוב הפיצו קרני זהרן בקרבו. פה נערכו לעיני המתחנכים מחזות גדולים רבי תפארה ומלאי מלאכת מחשבת, אשר במשגב תפארתם התרַשמו בלב הרואים החניכים החדשים הבאים להסתפח אל מפלגת חסידי הדת, ובעת ההיא ינתן הרשיון להחניכים החדשים לגעת אל פסילי האלילים ואל כל כלי הקדש ולנשק אותם. עתה הגיע קץ המחזה, החניכים החדשים נשבעו שבועת אמון אל האלילים ואל תורתם המעשית, ובזה תמה עבודת חנוכם וקדושתם.

לפי מושגי היונים בני הדור ההוא, הנה האיש אשר השתתף בעבודת אלהים כמו זאת נתכפרו לו כל עונותיו, אשר חטא עד כה איש כזה אשר הואל לחקות את מעשי האל הנה הוא נעשה לו כשותף במעשיו וארח מפעליו, ולרגלי הדבר הזה הוא מתקרב מאד אל האלהים, ובא אתו במסרת ברית מיוחדת, הנועדה לאוהביו ובחיריו, ומן הרגע ההוא והלאה נחשב לו כאלו בחר ללכת בארח חיי מוסר, אשר ישגבו וירוממו את בעליהם. כל עין בוחנת תכיר בנקל את היתרון הרב אשר לעבודה הדתית הזאת על מנהגי הדת הרשמית אשר מִלְאוּ בהיכלי האלילים. ביחוד נכבד הענין מצד אחר, באשר כי פה הונח יסוד חדש למסרת ברית דת הכרותה בין האל ובין עובדיו. פה הנה הקשר המאחד את האלהים מצד אחד עם בני כנסית הדת מצד שני, איננו לא קרבת משפחה וגם לא ענינים מדיניים משותפים, כי אם קשר מרומם ונעלה בערכּו מזה – חרצובות חיי רוח המשותפים לכל בעלי הברית. לחברים במפלגת החסידים בעלי המסטירין בעיר אליזינה נתקבלו כל היונים בלי הבדל המצב ומקום המולדת. איש זר בהחלט לבני המפלגה, אשר לא נולד ולא נתגדל אתם יחד, והנה נשאתהו רוחו להכנס בקרב החוג הזה ברצון לבו הטוב, בקבלו עליו באות נפשו את כל ענויי הגוף והנפש, ההתאמצות והיגיעה הרבה, הפרישות והנזירות מחיי העולם – בעשותו כל אלה והנה הוא חבר נאמן בקרב בני מפלגתו החדשה. בארח כזה הופיעה לעינינו על מסלת ההיסטוריה היונית חברה מסודרת בעלת מטרה נכבדה ונשגבה, אשר חבריה עוברים בנקל את קוי הגבול המפרידים בין עם לעם ובין ילידי ארץ אחת לאחרת, כמו נמחו כליל הקוים המלאכותים אשר בדה לו האדם בדמיונו, וכל אחד נאחז ומתאחד עם בני החברה אחיו־לדעה, מאשר כי כלם כאחד הפנו את לבם ברצונם החפשי אל הדעה האחת המאגדת אותם באגודתה. הדמיון השורר בין עדת חסידי היונים בעלי המסטירין ובין בעלי הכנסיה הנוצרית הוא גלוי וברור לעין, עד כי אין הדבר צריך להרחבת דברים. מתנגדי הדת הנוצרית והמערערים עליה בתקופת ימי עלומיה החליטו, כי בקרב מפלגת חסידי היונים בעלי המסטירין כבר נצפנו כל האמתיות הנשגבות וכל תורת המוסר אשר הופיעו והתפשטו על ידי הדת הנוצרית. את השפעת המסטירין הננו מכירים גם בקרב מפלגת האסיים, אשר נולדה בישראל לרגלי התוַּדעות היונים אל העברים בלכוד אלכסנדר הגדול את כל ארצות אזיה, והתרבות היונית נסכה את רוחה גם על אדמת יהודה. ועוד נרחיב את דברינו על אדות הענין הזה בבואנו לכתוב את תולדות הדת ההודית, אשר משם נפוצו המסטירין אל כל העמים.

עוד מין אחד של מסטירין חגגו היונים בראשית ימי החרף לכבוד האלילה דמטרה או צררה, אשר לפי אמונת היונים נתנה ליושבי ארץ חוקים טובים המיוסדים על עבודת האדמה ומשפט הרכוש, ונקראו בשם “Tesmophoren”, לאמר: חג החוקים, ובימי החג הזה נשאו הנשים החוגגות על צואריהן לוחות קטנים, אשר עליהם חרותים חוקי דמטרה. החג הזה הוחג במשך שלשה ימים, ובו לקחו חבל רק הנשים, בעוד אשר על האנשים נאסר מטעם הדת לגשת אל העבודה הזאת, ואלה מן הגברים אשר הזידו לבוא אל היכל האלילה בעת החגיגה הומתו בלי חמלה. כל אחת ממפלגות העם אשר בעיר אתונה בחרה לה שתי נשים כצירות שלוחות בשמה לחוג את חג החוקים. הנבחרות צריכות היו להיות בעולות בעל (לא פנויות), מצוינות ביושר הנהגתן, ואשר נולדו מהורים החיים יחד חיי משפחה (לא ילדי זנונים). טרם נגשו להשתתף בחגיגת החג נפרדו הנבחרות מאנשיהן במשך תשעה ימים. חגיגת החג הזה על פי כונתה העצמית התיחסה לא רק אל עבודת האדמה, כי אם גם אל חיי השלום והאחוה אשר בין איש לאשתו, דבר אשר לפי אמונת היונים הוא נתון תחת שלטון דמטרה והשפעתה. הנשים החוגגות ערכו מחזה, אשר הרעיון הצפון בו מקביל אל האגדה המסופרת על דבר האלילה דמטרה ופרוזירפינה בתה, אשר לקחה פְלוּטוֹן וימשכנה אחריו אל שאול תחתיה. בצררה הבוכיה על בתה אשר נעלמה ממנה, כן הורידו נשי אתונה דמעה על נר האהבה אשר כבה ונעלם, וכאשר תשוש לאחרונה צררה משוש בהגיחה אל פיה את כוס התנחומים אשר הגישה לה “Bauba” אשת דיוניזוס, כן תשמחנה הנשים החוגגות באחרית המחזה בהופיע לפניהן אשה בדחנית בקיאה במעשה שחוק ולצגות לבַדח את דעתן במהתלות ובעקימות פניה.

הדת והפלוסופיה. ובעת אשר מסתרי הדת הרוו את צמאון החרדים בעלי רגש חסידות, המשתוקקים לדבוק באלהים בכל לב ונפש ומתגעגעים בכל חום נפשם המלאה רגש חסידות והתפעלות דתית אל עולם רוחני גבוה מעל גבוה, הנה בעת ההיא בעצמה כבר צמח והתפתח בשכלם ובמחשבתם של היונים צרך רוחני ממין אחר, צרך מחקרי־דתי הנוטל על בעליו, אם רק הם שואפים למלא את חסרונם הרוחני, לאחוז באמצעים אחרים ושונים בהחלט מן האמצעים האמורים למעלה. הדת היונית, כפי אשר בארנוה, איננה כוללת בקרבה מערכת תורה ומצוות, יסודות ועקרים. בה אין כתבי קדש, חקר דעת אלהים ותורת דת ערוכה על פי שיטה אחת, אשר כל חלקיה מתאימים זה לזה. בהתעורר רוח העם היוני לחיים חדשים, חיים שכליים מלאי בינה וחקרי דעת, אז הרגיש כל איש בלבו את הצרך הרוחני לבאר לנפשו את מערכת סדרי העולם, בנינו ותולדת יצירתו, מוצא כל יצורי תבל ומקור מחצבת האדם, אז נגלתה הדת היונית במלא ריקותה ועניות דעתה, בהיותה חסרת כשרון ונבערת מדעת לפתור את השאלות המוצגות לפניה, ולמלאות את צרכי רוח המחקר והדעת, אשר מלאה אז את לב הדור המשכיל והשואף לדעת. האדם מעודו בקש למצוא מאת הדת מענה נכון על כל שאלותיו במקצע הזה, ובכן הנה כל דת אשר איננה מוכשרת לענות תשובה מספקת על כל השאלות האלה, או אשר תסתלק בהחלט מפתרון השאלות האלה, כמו למשל דת בודהו, אשר תביע את רוחה בנטיה שלילית כזאת, או כי תזיד להשמיט את המכון אשר מתחת להשאלות האלה, דת כזאת היא מסתכנת נפשה, וכמו היא מכחדת ומאבדת את עצמה בשתיקתה. אם הדת, מקור כל קדשי הרוח לבני האדם בארץ, היא עניה וריקה מתורת דעת, אשר תבאר לאדם את מוצאו ויצרתו ואת הרתוקה אשר בה רֻתקו כל יצורי תבל יחד, הנה במקרה כזה יפנה האדם לבקש לו תורה ודעת ממקור אחר, ואז תחדל הדת מהשפיע על השקפותיו ומערכי דעותיו, או כי תפנה לה במסלה אחרת עוד גרועה ומסוכנת מזה, כאשר נטתה דת בודהו. בעלי ברית הדת הזאת, בהעדר להם כל תורה ודעת לפתור להם את השאלות המנקרות את מוחם, אחזם שבץ רוחני, אי־הרגשה שכלית ואפיסת תנועת הגיון מחקרי.

המקרה הקשה הזה אמנם אי אפשר היה שיקרה את היונים, ובבחינה הזאת היה גורלם טוב מגורל יתר העמים. אחרי ההתעוררות העצומה, אשר הקיצה את בני היונים מתרדמתם הרוחנית הנסוכה עליהם כעל יתר העמים הקדמונים, עת אשר החלו אלה הראשונים לחפש ולתור בעינים פקוחות אחרי הסבה הראשונה לכל הנמצאים בתבל, מבלי להסתפק עד מה, כי איזה משטר נכון ומתמיד שורר בממשלת הטבע, ובנסותם לכַוֵּן מפתחות שונים, אולי יסכון אחד מהם לפתוח את המסגר אשר הושם על תעלומת חידת העולם – הננו רואים, כי גם הדת בעצמה הכירה כי צדקה העת בתביעותיה ותנסה גם היא את כחה וחכמתה להקים על רצפת האגדות המיתולוגיות הנושנות בנין של הגיון דעת ותבונה, לבאר על ידו את מוצא התבל ויצוריה ולפתור את חידת הבריאה. המטרה הזאת היתה לעיני מפלגת המשוררים ההולכים בשיטת אוֹרְפִי. המשורר היוני אורפי, אשר באמת הננו רואים בו יותר יצור מיתולוגי יליד האגדה מאשר יצור היסטורי ממשי, המשורר הקדמוני הזה, אשר לפי האגדה היונית משך אליו בקסם שירתו את לב בני האדם וגם את חיות השדה, ירד שאולה להעלות משם את אשתו אשר טרפו אותה מבין זרועותיה, ויתבונן אל דרכי העולם התחתון אשר בתחתיות הארץ. מפלגת המשוררים היונים הנקראת על שמו שמה לה למטרה לפתור חידות תעלומה הדורשות עיון עמוק, בהתאמצה לברר וללבן גם את טבע האלים ותכונתם גם את הגורל הצפוי לנפש האדם באחריתה. מפלגת המשוררים האלה התבצרה על בסיס נכון, בשאפה לאַמֵּץ ולקַיֵם את דעתה כי ציאוס הוא האל היחיד, שגיא ורב כח וראש לכל יצורי תבל; בדמות האל היחידי הזה יכולה היתה הדת היונית להכיר ולמצוא כעין דוגמה המַּקְבֶּלֶת אל האמונה באחדות האל. “ציאוס הוא ראשית הכל, ציאוס – נקודת המרכז, ציאוס הוא יוצר ומחולל כל. בעצמותו של ציאוס כלולה תמונת זכר ונקבה גם יחד, הוא יסוד הארץ ומאורות השמים הוא נשמת הכל, הוא יסוד כל איתני תבל ומקור כח האש, הים השמש והירח – מעשי ידיו. ציאוס הוא מלך התבל, יוצר כל היצורים, הוא הכל וממנו הכל”. כמו כן יציגו בני מפלגת המשוררים האלה את האליל דיוניזוס בראש מערת יצירת העולם. האגדה היונית המספרת איך נקרע האליל דיוניזוס לקרעים ויעל על המוקד, ואת אפרו הפיצו על פני כל העולם, – היא גם תביע לנו בדרך רמז ומליצה את הדעה הנשגבה, כי ישות כל הנמצאים, כל הויה וכל חיים, – נובעים ממקור חיים אחד, מכח־פעולה אחד מרכזי. הסופרים היונים האלה, בשאפם להתאים אל ההכרה הפנימית שהתגברה אז בלבות היונים, כי על כל איש פרטי מוטלת האחריות בעד מפעליו, תארו לפני העם בצבעים בהירים את מערכת הסדרים השוררים בקרב הגיהנם, ואת מצב הנפשות המעֻנות והנענשות שם, וכמו כן ערכו לפני הקהל את דרכי גלגולי הנפש, אשר על נפשות החוטאים להתגלגל ולעבור בהם. אכן כבד מאד להגביל את מדת ההשפעה אשר השפיעה התורה הזאת על רוח בני הדור ההוא; היא אצלה מרוחה על סופרי מחזות־התוגה (Tragiker) שקמו בדור ההוא, אשר שאפו לחדש ולהמיר את הדעות והאמונות המשתררות ברוח בני דורם, ותעודדם לסַגֵּל להם תכונה מוסרית; היא התנכרה גם בתורת הפלוסוף היוני אפלטון, ודעותיה נקלטו גם בתחומם של המסטירין, אשר מצאו להם מקום בדת היונית. לרגלי תגבורת התורה האת והתפתחותה הכבירה הופיע בגבול הדת היונית חזיון חדש – מטיפים נודדים, העוברים מעיר לעיר בכל רחבי המדינה, ובכל מקום בואם הטיפו באזני העם תוכחת מוסר לעוררם לשום לב אל דרכיהם, למען הציל את נפשם מן המוסר הקשה הצפוי להם בעולם הגמול בעד מעלליהם הרעים. ומה מאד מזור החזיון, כי עם כל שאיפתם למטרה מוסרית נכבדה, השתמשו מטיפי הצדק והמוסר במלאכותם גם בתחבולות קסמים ידועות, תחבולות קסם, אשר תעודתן להטות את לב העם ללכת בדרכי מוסר ותום, למען הצליח את נפשם בעולם הבא. האנשים האלה שאפו להגיע אל נקודת האמת באמצעים נלוזים ועקלקלים, אשר אינם מְאַמְתִים את התוחלת המקֻוה מהם. גם בזה הננו רואים אות, כי צללי האמונות התפלות בורחים יותר מאבוקת החכמה וההשכלה, מאשר מגר הדת אשר בידי אדירי אמונה.

אולם כמו מראש נועד, כי לא בארח כזה יצאו לפעלם התקונים הנחוצים להעשות בדת היונים. הדת היונית המחודשת, אשר קבלה עליה צורה יותר מתוקנת בעת המאוחרת, נערכה ונתקנה לא על ידי כהני הדת, כי היא פרי עבודת הגיון לב פלוסופים. ואם כי איזה ענף מתורת הפלוסופיה היונית נטה בדרך שלילה, ומגמתו היתה להרוס ולקעקע את ארמון הדת, בהיות כי בדור ההוא רבו בארץ יון המתפלספים מוכי השפק הנוטים לכחש וכפירה דתית, אשר ירו חצי לעגם אל כל האמונות והדעות שנקבעו בתחומה של הדת, וכמו כן היו אנשים כאלה אשר חשבו כי לא יוכל האדם להחליט איזה דבר ברור על דבר האלים, כאשר נמצאו גם אנשים בעלי השכלה נסיונית, אשר חשדו את הכהנים ומושלי העם, כי הם אשר בדו את הדת מלבם לחפץ בצעם ותועלתם, – ובכל זאת הנה בכללה היתה הפלוסופיה היונית בעלת נטיה חיובית גם בנוגע לחקירות הדת, בשאפה תמיד לאַמֵּת את הדת ולבצרה על יסוד שכלי והגיוני. על מסלת התנועה הגדולה הזאת, תנועת הרוח של החברה האנושית ומבחר כחותיה השכליים, עבדו גם החוקרים והחושבים הגדולים אשר חיו בארץ, כסוקרטוס, אפלטון, אריסטו ומרעיהם, ויוגיעו את מוחם לפתור את אותה החידה ההיא עצמה, אשר ענינה את לב נביאי ישראל והעסיקה את מוחם, ובלכתם בעקבות אלה האחרונים יצרו גם הם מושג נכון משלטון אל יחיד, אל טוב וחנון, בעל יכלת ורב דעת ובינה לאין גבול ותכלית, מקור כל יופי ותפארת, יוצר ומכלכל תבל ומלאה, אל אדיר ונצחי, אשר מפניו יחלפו כל אלילי הגוים חדלי האון והמתנודדים במצבם חליפות, אשר השתררו לפנים ברוח בני האדם. בבחינות רבות מעניני הדת היו בתי מדרש החכמה בארץ יון כחלוצים העוברים לפני הדת הנוצרית לפנות לה הדרך, כאשר הסכינו לעשות אלה מן היהודים אשר נתרחקו מהיכל מקדשם, מרכז הדת שלהם, אם מפני סבות מדיניות או אקונומיות, או כל עם היהודים אחרי אשר שמם בית מקדשו וגלה מארצו, – לבצר את תקומת הדת על יסודות חדשים בלי כל מנחה וזבח, בהעמידם את עיקרי הדת על רגש החסידות, על עבודת הלב והמחשבה, ועל מצוות מעשיות, – כן עשו גם היונים, אחרי אשר נקעה נפשם מעבודת האלילים הערוכה בהיכלי הקדש, ואחרי אשר נקלה כבוד האלילים וערכם ירד בעיניהם עד מאד; הם יסדו להם אגודות ועֵדות קטנות, עדות אנשים גדלי דעה החותרים בכל רוחם ויצרי לבם להגיע אל נקודת האמת, תחת פקודת טוּרים חכמים, אשר הורום דרך תבונות וחקרי חכמת אמת. כן נוסדו בתי מדרש, אשר בהם הורו פלוסופי יון לקהל חברים המקשיבים לקולם פלוסופיה וחקרי דעת, אשר בהם נכללו גם חקירות רבי עיון על דבר האלהים ודתו השכלית והמוסרית, כפי התולדות המחויבות מהיקשי השכל ומופתי הפלוסופיה. נאומי הפלוסופים אשר השמיעו בבתי מדרשם היו לדוגמה ולמופת להמלומדים הנוצרים המערביים בראשית ימי התקופה הנוצרית, אשר שאפו לחבר על פי תכנית נאומי הפלוסופים את דרשותיהם אשר דרשו בבתי התפלה, ובכלל את לקחם הדתי. איזה מן העומדים בראש בתי מדרש הפלוסופים בארץ יון העמיסו על שכמם משמרת עבודת רועים ומנהלים לבני עדתם, בהיות עיניהם צופיות את הליכות חברי העדה, ובהשתדלם כי יתאימו חייהם המוסריים, מנהגיהם ועלילותיהם אל מוצא פי תורת המוסר וכפי אשר הבינה האמתית דורשת מאת כל משכיל על דבר אמת.

בארח כזה הופיעה על אדמת ארץ יון, אחרי אשר חדל מהיות להיכלי האלילים כח השפעה על חיי העם, – היצירה הדתית ההיא, אשר באמת תוכל להקָּרא בשם הדת השניה והחדשה של היונים. והדת הזאת, דת הבינה והשכל, נסכה את רוחה על בחירי החכמים והמשכילים גם בממלכת רומא הרחבה, ותתיצב על מפתן תקופת התפשטות הדת הנוצרית מלובשת בתמונת דת הבינה והשכל, ותשתרר ברוח כל משכילי הדורות ההם. בתקופה האחרונה מימי התפתחותה צעדה הדת הזאת צעדים גדולים קדימה להתקרב אל היהדות, בהדמותה אליה בפנות רבות מצדה העיוני, כן בלקחה הזך על דבר העצם הנשגב והכח היחידי השולט בעולם, וכן בצמצמה את הרעיון והמחשבה בחוגה של תורת המוסר ובחיים המתוקנים של האיש הפרטי; ועל פי סגולותיה אלה, כאשר גם בתמונה החיצונית של ברית הכנסיה אשר לה, היתה כעין הכנה קודמת אל דת צרופה אשר תכנה אמונה באחדות האלהים. אז היתה דעת הקהל במפלגת הנאורים, ההולכים בעקבות ההשכלה היונית, אשר בקרב כל העמים, עומדת על נקודת פרשת הדרכים, אם לקבל את היהדות בתמונתה המקורית, ואם לקבל את האמונה באל אחד בתמונתה אשר נתנה לה על פי הברית החדשה, אשר גם היא ממקור היהדות יצאה; אך סבות מדיניות וקולטוריות הכריעו את הנטיה ויכוננו אותה אל נכח הברית החדשה, ולא יפלא עוד בעינינו המחזה אשר נחזה, כי הדת הנוצרית התפשטה באיתן תקפה ובמהירות נמרצה בראשונה בכל מושבות היונים, מקום אשר הפלוסופיה היונית מגעת. פה הקדימה עבודה רוחנית רחבה ועמוקה במשך איזה דורות להקים בסיס נכון למענה. אנחנו קראנו את התנועה הרוחנית הנושאת עליה איזה גַוָּן דתי, אשר התחוללה בקרבה היונים בתקופת ימי תגברת ההשכלה הפלוסופית בקרבם – בשם דת, בעוד אשר באמת לא היתה לה תכונת דת במלא מובן המלה, בהיות כי חסרו לה גם יסוד היסטורי, גם אמונת הלב ותורה מעשית, היינו, מצוות ומנהגים מוגבלים בדיוק, המוכשרים להתקבל בקרב המון העם. היא היתה פלוסופיה אלהית רפודה על מצע דתי, אחוזה ומשולבת עם תורת המוסר ורגש החסידות, אשר היא היא הנקודה המזהירה בכל הדתות הנאורות.

אנחנו כבר העירונו בפרק ח' מספרנו זה, כי באותה שעה שפסקה הנבואה בישראל כבר זרחה האמונה הצרופה באחדות האלהים עם כל המושגים התלויים בה, כפי אשר הטיפה תורת ישראל, מלובשת בסגנון פלוסופי בקרב עמים רבים. המחזה הגדול הזה הופיע לעיני מלאכי, הנביא האחרון בישראל, אשר חי בעת אשר פרחה הפלוסופיה היונית ותשתגשג לגובה ועמק; וליבבהו בכה, עד כי בשם אלהיו הוא לובש גאות, ומראה על מזרח שמש ועד מבואו ששם גדול שם אלהים בגוים. אגדה עברית קדמוניה מספרת, כי איזה מפלוסופי יון שמעו לקח מפי ירמיהו הנביא, ואת דעותיו העתיקו להם על שדמת הפלוספיה היונית. אין אנחנו ערבים בעד אמתותה ההיסטורית, ובכל זאת הנה ברור בעינינו, כי נביאי ישראל היו למורים לפלוסופי יון, ואם לא בדרך בלתי־אמצעי, הנה עכ"פ על ידי השפעה מדעית ההולכת ושוטפת מעם לעם בנתיבות נסתרות. האמת הנשגבה, אשר הביעו נביאי ישראל אִלְצָה בתקף עוזה את חכמי היונים, עת אשר התעורר רוחם לבקש פתרונים לחידת הבריאה, לכרוע לפניה ברך, ולקַיֵם בחקירה פלוסופית את עדותה של הנבואה העברית, כאשר עוררה האמת המדעית אשר הביע החכם היוני הקדמוני פתגורוס על דבר תנועת הארץ, את התוכן קופרניקוס ליסד שיטה חדשה בתנועת גרמי־ השמים ובמערכת בנין העולם, מבוארת על פי מופתי חכמה. כי היהודים, אשר נפוצו בגלותם מארצם בעת חרבן ירושלים ע"י נבוכדנצר התקרבו אל היונים, וחליפת זרמי השפעה מוסרית ורוחנית קמה ביניהם משני הצדדים, זה הוא דבר נעלה מכל ספק. כי רבים מגולי יהודה מצאו מקום מפלט בטוח בארצות יון, ויחיו בשלום אהבה עם היונים, וכה התחזקה ברית האחוה ביניהם, עד כי פתו היהודים את היונים בני שפרטה, כי היהודים והשפרטים יתחשבו ליוצאי גזע אחד. כן הנה ידענו, כי בימי כהונת חוניו השלישי באו מלאכים משפרטה ירושלימה, ובידם אגרת מאת מושלי המדינה, אשר בה הציעו לפני בני יהודה לבוא אתם בברית, ולהלחם אתם יחד בבעל ריבם מושל אכֶאִאוּס, אשר התחבר למלך מצרים להציק להם בגבול ארצם. השפרטים מצאו את לבם – כן נאמר בדברי האגרת – להציע את שאלתם זאת לפני בני יהודה כלפני אחים בני גזע אחד (המקרה הזה קרה בשנת 325 לפני ספה"נ). אין כל ספק, כי הקשר והיחס הפנימי אשר בין היונים והיהודים היושבים בארצם לא הצטמצם רק במצבם המדיני לבד; במצב נכבד ונעים כזה מצאה לה גם השפעה רוחנית שופעת מצד היהדות נקודה מבוצרת על אדמת יון להֵאָחז בה. המשטמה וההתנגדות העצומה אשר מצאה לה מקום בין שני העמים האלה, כפי הנודע מספרי תולדות ימי עמנו, הן נולדו רק בעת המאוחרת, בימי אנטיוכוס אֶפיפנוס, לרגלי סבות מדיניות וקולטוריות, ורק בין היונים אשר באזיה, וכפי הנודע הנה קנאת היהודים המתיַוְנים גרמה לזה. הדברים המעטים האלה דַיָם להוכיח, כי הדחיפה הראשונה לתנועה הגדולה הזאת, אשר קמה בהשקפתם הדתית של היונים, יצאה מאת היהדות.

כה התגלגל רעיון אחדות האלהים גלגולים שונים, ראשיתו מן היהדות, באמצע דרכו התלבש סגנון פלוסופי, עדי שובו שנית אל גבול היהדות, בבואו בברית חדשה הערוכה על פי תמונה מיוחדת שהסתעפה מדמותה של היהדות.

־־־־־־־־־־־־

 

ד. דת רומא    🔗

באחת התקופות מתולדות ימי הרומאים נתבצרה הכרה פנימית בלב העם הזה, כי אלים אחדים לו ולעם היוני. הוא החל להכיר כי אליליו בעצמותם הם הם האלילים אשר נקדשו ונעבדו בקרב היונים, רק כי שם אחר נקרא עליהם ברומא; ההבדל אשר בן ציאוס היוני ויופיטר הרומי, אריס היוני ומרס הרומי, ארטמידה ודְיַנַה, וכו’ – הוא רק בשם. בתקופה ההיא הרבו מאד הרומאים לקבל עליהם מנהגים רבים מן הדת המעשית של היונים, וגם שאבו ממקורה אגדות מיתולוגיות רבות לשתלן על שדמת דתם. וכה גדל הדמיון בין שתי הדתות האלה, עד כי נולדה הדעה, כי דת אחת ליונים ולרומאים, ואין כל הבדל בין שני העמים האלה ביחס אל דתיהם. הסופרים הנוצרים הקדמונים, אשר חיו בשנות המאות הראשונות לספה"נ, חשבו את שתי הדתות, היונית והרומאית, לשיטה דתית אחת; ועוד עד היום הזה התקימה הדעה, כי דת אחת עתיקה היתה בעולם בימי קדם, אשר מדי התפשטה על פני שתי הארצות האלה קבלה בכל אחת מהן תכונה מקומית ונצבעה בגון חיצוני מיוחד, בעוד אשר בעצמותן אחת הן הדת היונית והרומית, מאין כל דבר המפריד ביניהן.

הדת הרומית שונה ונבדלת מהדת היונית. אמנם כן הוא סדר הענינים. בעת אשר נצחה הדת היונית את ממלכת רומא ותתפשט בקרבה, פגשה שם בארץ איטליה דת אלילית עתיקה ממנה לימים, וזאת האחרונה לא נכנעה מפני הדת החדשה הנאורה והמזהרת ביפעתה יתר הרבה ממנה, ולא רק כי לא נכחדה מתקף עוזה, כי אם הוסיפה להשתרר אתה יחד בקרב הארץ, מבלי להתמַזֵג כליל לדת אחת כל ימי העם. הרומאים היו עם חרוץ רב־פעלים, אך לא עם חושב והוגה דעות, ולמצער גברה בו תכונתו הראשונה על האחרונה. אם בחכמת הנהגת המדינה התרוממו הרומאים למעלה על פני יתר העמים בדורותיהם, הנה לעמת זאת בעבודת הרוח ובכשרונם לחשוב מחשבות להגות דעות ולעוף על אברות הדמיון היו מעוטי בינה ודלי דעת כנערים. על כן קרה להם, כי שאבו איזו דעות מן העמים שכניהם ויבנו מהן מערכה דתית שלמה, אשר ידעו כבעלי מעשה ונסיון להפיק ממנה את התועלת הראויה להם. בהֵעָרך מערכה דתית כזאת, הנה לא עצם הגויה הדתית ושלדה היו משֶׁל הרומאים, כי אם איזה חלקים מעטים הכלולים בהרכבתה.

על פי הדברים האמורים פה הנה ראשית כל עלינו לפתור את השאלה: מה היתה הדת הרומית טרם נזקקה להשפעת דעות מצדה של הדת היונית? תכונת הדת העתיקה של הרומאים בתמונתה המקורית נכרת לנו על פי לוחות השנה המסודרים על ידי הרומאים הקדמונים, אשר תכליתם לקצוב את הימים הקדושים אשר בתקופת השנה, וכמו כן גם על פי רשימת שמות האלים אשר השתמרו בספרי אבות הכנסיה הנוצרית, ועל פי המנהגים ומוסדי החיים הרבים אשר מוצאם מימי קדם.

תקופת מועדי השנה אשר נקבעה אצל הרומאים הקדמונים היא תקופת השנה המיוחדת לעדת עובדי האדמה. המועדים השונים יש להם יחס וקשר עם ימי מזרע השדה, הקציר, עת האסיף, ימי בציר הענבים, עשתרות עדרי המקנה, זאבי ערבות, רוחות השוכנות ביערים, גבולות האדמה, מעיני מים, ועם תקופת השמש והירח במסלולם, ישנם גם חגי־משפחה, מועדים המוחגים לאור יקוד הבית ומעון המשפחה, גם חגים המוחגים לשם הרוחות הממונות על האסם והגרן, חגים לכבוד רוחות האבות אחרי מותם, או חגים לכבוד הרוחות הרעות השולטות בבית כל איש ואיש (Dämon). היו גם חגים המתיחסים אל תכסיסי המלחמה ועלילות הקרב על שדה המערכה, או אל הנהר, אל חופיו ואל אשד מימיו, או גם כאלה התלויים במלאכות־עבודה שונות וחרשת־ידי המון העם. מלבד זאת הנה לוח השנה של הרומאים גם כשהוא בפני עצמו פועל עלינו רֹשם מיוחד, יען כי על ידו אנחנו מכירים, כי עדת העם, אשר חגגה את חגיה על פיו, התעסקה בראשונה בעבודת האדמה, ורק אחרי כן נלוו אל עבודת האדמה, גם עבודות ומשלחי יד שונים; בלוח השנה אשר להרומאים, כפי שהוא נודע לנו, אין כל דבר, אשר יוכל להיות כעין ערעור והכחשה על ההשערה, כי הדת הרומית צמחה בעצם וראשונה על פני השדה ובקרב היערים.

על ההשערה הזאת אין כל הכחשה גם מצד האלילים היותר עתיקים של הרומאים. הם חֻברו יחד לאגודת־אלים אחת מיוחדת במינה. בפסחנו הפעם על האלים הגדולים העומדים במדרגה הראשונה בקהל עדת אלילי הרומאים, הננו לשום לב הפעם אל שני אלים הקבועים בתחומה של עבודת האדמה; האחד מהם הוא האליל סַטוּרָן (בעברית שבתאי) – אליל מזרע השדה, והשני – טֵרְמִין, אליל גבולות האדמה. האלים ממין הזה הם הנקראים “אלילים בעלי תעודה מיוחדת”, אשר נמצאם למכביר בקהל אלילי היונים, והם מכוּנים בשמם על פי התעודה הנועדה להם ועל שם המקצע אשר בו מצטמצמת פעולתם. “סטורן” מורה על העצם הרוחני העוסק במזרע שדה ועבודת האדמה; “טרמין” הוא פשוט שם עצם והוראתו – קו הגבול. על פי המשלים שהבאנו פה נוכל לחרוץ משפט, כי אלילי הרומאים אינם עצמים נשגבים השולטים על דברים רבים מלבד התעודה הפרטית שנתיחדה להם. האליל הרומי הוא קשור ונצמד אל תעודה אחת יעודה לו, אל עלילה טבעית מיוחדת, ובתעודתו זאת תלויה ישותו, ולה הוא אסיר תודה בעד אלהותו. אפס כי כל אלה הן רק דוגמאות יחידות. את הדבר הזה בעצמו נוכל לאמר גם בנוגע לכל האלילים, ולמצער בנוגע אל אלילי רומא. בדרך כלל נאמר, כי כלם הנם עצמים בעלי תעודה פרטית, הממלאים מלאֲכות אחת קבועה. כל אחד מן האלילים נקרא על שם עצם אחד או על שם עלילה ידועה. ומצד השני הנה אין לך דבר או פעולה שאין לו אֵל מיוחד למענו. הננו משתוממים לראות עד כמה ועד איזו מדרגה מגיעה חלוקת העבודה בין העצמים האלה. “סילְוָן” – אליל היער, לִימְפַה – אלילת הנהר, ולכל יער ויער יש סילון מיוחד, ולכל נהר ונהר – לימפה מיוחדת הממונה עליו. “סַוָה” – אלילת הזרע לפני צמיחתו, סֵגִיטִיָה – אלילת הזרע אחרי צמיחתו, תּוּטִילִינָה – אלילת פרי השדה אחרי הֵאָספו הגרנה, נוֹדוֹט (Nodot) – אליל אלומות התבן. יש אליל הדלת, אלילת צירי הדלת, ואליל המפתן. לכל תנועה טבעית, לכל פעולה ופעולה מפעולות הילד בימי ילדותו יש אליל או אלילה הממונה עליה. האלילה קוּנִינָה מרחפת על פני הילד הקטן בעודנו מוטל בערשו, סְטַטִינָה שומרת עליו בעת החלו ללכת ברגליו, אֶדוּלָה מגנת עליו בעת החלו להתכלכל, לוֹקוּצִיָה – בהגלות אצלו הכשרון לבטא בשפתים, אַדֵאָנָה – בפנותו אל אמו הורתו, אַבֵאוֹנָה – בסורו מעל זרועות אמו; עדת אלילי הרומאים כוללת בקרבה ארבעים ושלשה אלילי ילדות כמו אלה.

למראה המון האלילים הזעירים האלה, אשר מלאו את עולמם החיצוני של הרומאים, נקבעה בלב החכמים בעלי התולדה וחוקרי תכונת העמים והדעה, לחשוב את הרומאים הקדמונים לבעלי רגש דתי, חרדים ומלאי רגש חסידות, הרואים בכל המעשים והחזיונות, הנגלים לעיניהם בעולם הסובב אותם, איזה כח פלאי ויד נעלמה הפורצת את גדרי הטבע, ועל כן יחסו לכל חזיון אליל מיוחד. אומרים אמור, כי היוני ראה את כל מעשי עולם ויצורי תבל ערוכים ומוצגים בנקודת גבה, המקבלת אל מדת גבה מצבו הוא, ועל כן הצמיד אל כל מעשי עולם וחזיונות הטבע והבריאה אלילים בעלי תכונה אנושית; הוא מבאר לו בדמיונו את כל מראה עיניו על פי הכחות השוררים בתכונת בני האדם, ועל פי הרוח אשר נתן להם לסגולה. ההפך ממנו הוא הרומאי, אשר האמין לראות בכל עלילות הטבע איזה כח פלאי, ועל כן הוא ממלא את מרחבי העולם בהמון אלים רבים, אשר עצמותם ותכונתם רחוקה מתכונת אנוש וסגולותיו. וכן הוא הדבר באמת; אולם בנוגע אל עצם האלים אשר לָרומאים הננו מציעים לעצמנו את השאלה: אל איזו מדרגה מן המדרגות של ההתפתחות הדתית נוכל ליחס אותם? האם נביט עליהם כעל התגלותה של ההכרה הדתית הקדומה והמקורית אשר לאדם הקדמוני, או כי הם נולדו על אחת התחנות אשר על דרך התפתחותה של הדת? אמנם כבר נוכחו לדעת, כי השמות אשר לאלילי הרומאים כלם הם שמות התואר או שמות המגבילים את תכונת העצם או הפעולה המשמשים בתור בסיס אל האליל המתיחס אליהם; וכבר שערו את ההשערה, כי כל השמות האלה היו בתחלה כלם כאחד כנויים ושמות תואר, אשר תארו בם אל אחד אדיר, או בהיות כי רבים מאלילי הרומאים הם מין זכר ומהם מין נקבה, על כן שער ישערו כי כלם יחד הם שמות תואר שונים המתיחסים אל אליל אחד גדול זכר, ואל אלילה אחת נקבה. ואשר יחזק את ההשערה הזאת הוא המחזה הדומה לזה, אשר נראה בדת צרואסתר הפרסית, כי תכונותיו או מדותיו של אורמוצד אלהי האור מתפשטות מן עצם הנושא, ובתור תכונות מופשטות הן מוקדשות ומוערצות כאלהיות הוות וקימות בפני עצמן, והם האַמֵשְׁסְפַנְדִים השונים המשתלשלים מן אלהי האור מעבר מזה ומאלהי החשך מהעבר השני, כידוע לכל מבין בתורת הדת הפרסית. ואם אמנם בנוגע אל הדת הרומית כבר חדל עצם האליל נושא התארים האלה מעלות על שפת בני הכנסיה, וגם נשכח שמו, בכל זאת עוד לא מש גם הוא מזכרונו אל הרומאי ולא נמחה כליל מהשקפתו השכלית; ובכן הנה המון שמות האלילים הרומאים אינם שמות וכנויים של אישים שונים, כי אם הם קבוצת כנויים אשר נתנו לאליל אחד גדול מרובה־הצדדים המתגלה בתמונות רבות לאין מספר, אליל בעל פנים שונים אשר הוא בעצמו הוא הנמצא בכל מיני הפעולות המתיחסות אליו, בעוד אשר שמות האלילים הרבים בעיקרם הם רק כנויים להצדדים השונים מפעולתו הכללית הגדולה. אכן לא דבר נקל הוא לבאר, גם אם נסכים לההשערה כי באמת הגיעה איטליה בקדמות נעוריה לידי השגת אחדות האלהים, – איך היה כדבר הזה, כי התפוצצה האלהות הנאחדת לנצוצות ופרורים רבים נפלגים ושסועים באופן נפלא כזה, או איך זה נאבדה תכונתו האישית הפרטית של האל המקורי ונשכח גם שמו? טובה ונכוחה ממנה היא ההשערה השניה המתאמת אל טבע הענין שלפנינו, והיא, כי אלילי הרומאים אינם שברי אליל אחד גדול, כי אם הנם בריות קטנות בפני עצמן והם הם אלילי הלטינים הקדמונים, אשר נקדשו ונעבדו בתור אלים זעירים כל אחד בפני עצמו הם הנם ילידי אחת התחנות אשר על מסלת התפתחות כח המחשבה והרעיון של האדם, התחנה הקדומה ההיא הנקראת בשם “ממשלת הרוחות” (Animismus), עת אשר האמין האדם כי הרוחות נפוצות על פני כל מקצעות הטבע, וכל מחלקה ומחלקה ממנה (מן הטבע הכללית) נתונה ברשותה של איזו רוח, ובמצבו הקדום הזה נוטה האדם להרבות את מספר העצמים הנעלמים מן העין השולטים בעולם לאין קץ ותכלית. בעוד אשר האריים, עת נפגשנו אתם בפעם הראשונה על אופק התולדה, כבר חלפו עברו את התחנה הקדומה ההיא, וכבר הגיעו לידי האמונה באלים נשגבים ואדירים השולטים במשגבם על פני תחומים גדולים ורחבי ידים בקרב ממלכת הטבע, הנה לעמתם הלטינים, אשר שכלם היה מחונן יותר בכשרון עלילה (Thätigkeit) מאשר בכח יצירה, אצלם נתאחד הצעד הזה. לתקופת עת מאוחרת, ובין כה וכה ערכו להם מערכת שלטון רוחות הממלאות את פני תבל, מערכה נפלאה אשר כמוה עוד לא נראה עד כה. על כן לא נראה אצלם אלים אדירים במלא ערכה של המלה הזאת, כי אם רק גדודי רוחות מרובים באוכלסין. ועוד גם זאת, כי העצמים ההם אשר בעת המאוחרת נהפכו לאלים אדירים, בראשיתם היו גם הם רק רוחות, אשר נועדה להן תעודה ידועה וחוג מפעל קצוב, וממונות על מקצע מוגבל בקרב העולם. האליל יַנוּס, אשר באחריתו היה לאחד מאבירי האלים ברומא, היה בראשיתו רק רוח הממונה על התגלות איזה דבר ותחלת מעשהו, – רעיון מפשט אשר יוכל להצטרף להמון מקרים שונים; בכל מעשה ופעולה הנכנסים תחת גדר השם הזה יש מקום להרחבת רשותו ושלטונו של האליל הזה. וֶסְטָה – רוח יקוד המשפחה ואלילת הצניעות; לכל משפחה ומשפחה נתיחדה אלילה כזאת, אשר היתה לסגולתה הפרטית של המשפחה, והדבר הזה היה נוהג ברומא מראשית תקומת העם ועד אחרית ימיו. יוּנוֹנָה איננה אלילה אחת ויחידה, או, בשפה יותר מדויקת, איננה עצם אישיי, כי אם שם המין. כדמות רוח־השלום (Genia) אשר נתנה לסגולה לכל איש ואיש מן הגברים, רוח השומרת עליו וסוככת לראשו בכל דרכיו, כן נתנה לסגולה לכל אשה, לא רוח־שלום, כי אם “יוּנוֹנה”, אשר נתיחדה לה לבדה. כן היו “יונונות” ו"וסטות" רבות, מינים שלמים של רוחות, אשר עמדו על משמרתן לשרת לפני החברה האנושית לטובתה ולאשרה; רק בעת המאוחרת הופיעה תחתן אלילה אחת גדולה, אשר אליה פנו כל משחרי פניה. ובבחינה הזאת נדמו אליה גם יתר אלילי רומא שקמו בעת המאוחרת, וכמוה החלו גם הם את תקופת חלדם ממצב דל ושפל. האליל מרס (Mars) היה בראשיתו רוח הממונה על צמיחת גרעיני הזרע; דְיַנָה, אלילת הירח ואלילת הציד, היתה בתחלה רוח עצי השדה. גם האליל הגדול יוֹבִיס (Iovis) או דְיוֹבִיס (אם כי לפי חקרי המלין שמו מקביל אל ציאוס היוני ואל דיאוס בשפת סנסקריט, ואף כי באחריתו הורם גם הוא כהאלים הנזכרים לאלהי השמים) גם הוא היה בראשונה אליל היין, ולכל עיר וכפר היה יוביס מיוחד, אשר עבדוהו וישתחוו לו בחג היין אשר הוחג בירח אפריל, בעת הפָּתח החבית הראשונה במרתף היין. מכל האמור פה נראה, כי אלילי הלטינים אינם עצמים נמצאים בפני עצמם, אינם בעלי מציאות עצמית ומקורית, ואינם יצורים בעלי תכונה עצמית ופרטית, המצינת ומבדלת אותם מיתר אישי המין; כל אחד מהם תלוי בהוית עצם ידוע, ומציאותו מוגבלת – אם מאיזה עצם ואם מפעולה ידועה, המטביעה על האלים את חותמה וקובעת עליהם את צורתה; ממשלת אלים כאלה מתרכזת ומכונסת בתחומו של העצם או הפעולה הנתונה, והיא כלה ונכחדת מעבר לגבולם. וכדבר הזה בעצמו נוכל לאמר גם על אדות האלילים הבֵּיתים ואלילי המשפחה, אשר עבודתם ותורת דתם נחשבו להצד הראשי בדת הרומאים וכנקודה הבולטת על פניה. ה"לַרים" הם אבות המשפחה אחרי מותם; האבות האלה שוכנים או מרחפים (לפי אמונת הרומאים) על יד מקום קבורתם בתוך הבית, והם נחשבים גם אחרי מותם לראשי המשפחה; ושולטים עליה כפי ממשלתם עליה בעודם בחיים. להם ישתחוו ויתפללו יום יום, גם יקריבו להם מנחה, בערכם למענם שלחן מלא מטעמים וכל משקה. בני המשפחה יעריצו ויקדישו אותם בתור נפשות אבות המשפחה, בתלותם על קירות הבית מסֵכות העשויות בתבנית פניהם ותארם. אולם בכל הכבוד אשר יאצילו בני המשפחה לה"לַרִים", ובכל העבודה המקודשת לשמם, כונתם לא לרומם ולנשא את אבות המשפחה בתור עצמים אישיים, כי אם יותר מזה – הם מכבדים ומקדישים את רעיון התקומה הנצחית של המשפחה, המארכת את קיומה לנצח על ידי שלשלת הדורות הנמשכת בלי הפסק. יחד עם ה"לרים" הקדישו הרומאים בתור אלים את ה"פֶנַטִּים", או רוחות הסוככות בכנפי חסדן על הממגורה והאסם, ובהן התגלם רעיון הצלחת המשפחה וברכת שלומה ועשרה, אשר לא תסוף לנצח. מלבד השם הנזכר נקראו נפשות המתים גם בשם “מַגִּים”, לאמר: טובים ומטיבים, והוא שם כללי ומשותף לכל המתים בכלל, בעוד אשר השם “לרים” מתיחד רק אל אבות המשפחה שמתו; הם נחשבו לגרי העולם התחתון, עולם המשתרע בתחתיות הארץ, כאשר האמינו כל עמי הקדם. גם הוחגו לכבודם איזה חגים, אפס כי הם נתכבדו לא בתור אישים נפרדים סגולת משפחות יחידות, כי אותם כבד כל העם בתור בני הדורות החולפים, אשר בזמנם היו למשען לחיי המשפחה ולהממלכה כלה.

תכונת דת הרומאים מקבלת בדיוק אל תכונת האלים שלהם, או, יותר נכון, אל תכונת העצמים והפעולות, אשר שמם נקרא על האלים. בהיות כי יסוד כל אֵל ושרשו הוא נמצא באיזה עצם חמרי או באיזו פעולה, הנה לא מצאו הרומאים לנחוץ להם לתאר את צלמי אליליהם ולערוך להם דמות ותבנית; הן באשר פעולה ועלילה, אם טבעית ואם מוסרית, ובאשר עצם וגרם טבעי – שם גם האליל המיוחד המתאים אל העצם או אל הפעולה ההיא; תכונת האליל מתוארת ומתגלמת בתכונת הפעולה המיוחסת לו ובתכונת העצם אשר נועד להיות לו לבסיס, ובאופן אחר אי אפשר לה להתגלות ולהתגשם. לאלים כאלה אינם נחוצים גם היכלי קדש. ובאמת היתכן הדבר כי תצטרך הכנסיה הדתית למפלגת כהנים למטרת עבודתה הדתית, אם כל אחד ואחד מן העם היודע את שמות האלילים (הרבה תלוי בידיעה הזאת) יכול היה לבקש את קרבתם ולבוא אתם בחליפות דברים, רק בהביטו על העצם או בגעת אליו הפעולה, אשר האלים אחוזים ומשולבים עמהם? על אדות מעללי אלים כאלה והליכותיהם אי אפשר גם להרבות ספורי אגדות, – עד כי לא יפלא עוד בעינינו בראותנו כי האגדה המיתולוגית נעדרת כל עיקר אצל הרומאים. העצמים אשר הם מקדישים ומעריצים אינם עצמים אישיים, כי אם רעיונות מפשטים; הצורה המוטבעת עליהם היא בלתי מבוררת ומטושטשת כל כך, עד כי תספיק רק להגביל את המין ולעשותם אם למין זכר ואם למין נקבה, אפס כי חסרה להם היכלת להתנועע או לעולל עלילה בפני עצמם, מבלי להצָמד אל יסודם הטבעי. לאלים כאלה חסרה הקוממיות, וידיהם אסורות מעשות דבר היוצא מחוג תעודתם; אי אפשר להם לקחת נשים כארח כל אלילי היונים, לחולל שערוריות, להאבק יחד וללחום מלחמות, וכמו כן אין גם כל יסוד להקדיש את גבורי העם אחרי מותם ולהרימם למדרגת אלים כאלה; כי באשר אין אלים אמתים, ממשיים וחפשים במעשיהם, שם אין גם חצאי־אלים וגבורים מתרוממים למדרגת אלים. עצמים כמו אלה יש לאל ידם לשלוט בעולם רק שלטון מוגבל, ויכלתם משתרעת רק עד לגבול ידוע; הם מוגבלים בחוג צר, וזה כל שלטונם, כי יש בידם היכלת לתת מתת אל אשר יחפוצו, או כי יש לאל ידם לחַזֵק את השלום והאושר ולשמור עליהם לבל יופרעו, איש איש בחוג מפעלו הצר.

מטרת עבודת הדת המקודשת לאלים כאלה היא לתפוש את האלים בלבם, להתהלך אתם ברגשי אחוה ורעות, למען מנוע אותם מבוא בריב ולהשחית בחרון אפם, דבר אשר תוצאותיו רעות ונוראות מאד לפי אמונת הרומאים –, או למצוא חן בעיניהם למען אשר יסוככו באברתם על משחרי פניהם ומבקשי עזרתם. עבודת הדת המקודשת לשם האלילים הביתים, היינו, אלילי הבית והמשפחה, רק היא לבדה היתה קבועה ומוגבלת בכל דקדוקיה, בעוד אשר מעבר לגבול הזה היו כל דברי הדת מסוכסכים, והרומאי אשר לבבו נאמן עם דתו היה נבוך בדרכי הדת בכל מקרה וענין שהזדמן לידו, מבלי דעת אל איזה מן האלים יפנה, ופתרון שאלה כזאת הסב להרומאי עמל רב ויגיעת רוח. יוכל היות כי יתעה בדרכו ופנה לו אל אֵל זר, אשר הענין הנתון איננו נוגע לו ואיננו נכנס ברשותו, ואז תהי תפלתו תפלת שוא וחבל את מעשי ידיו. אם יקרה מקרהו ללכת בדרך הנכונה ולכַון את פניו אל מי שראוי לכַון, וקרא את האל השולט במקצע הדרוש בשמו הנכון, אז יֵעָנֶה לו עד מהרה וחפצו יעשה. ובכן הנה נפרץ המחזה מאד, כי עת הרומאי מתעתע בדרכו, והאלים אשר עליו לפנות אליהם מוטלים בספק בעיניו, אז הוא קורא לעזרה לאיזה אלים כאחד, בתקותו כי איזה מהם הוא הנכון ואליו ראוי לפנות, או כי יפנה בתפלתו אל כל עדת האלים יחד. ברגעי שפק כאלה, עת תתנודד רוח הרומאי בשפק רב, הוא פונה אל האל על פי תנאי ואומר: “היה נא אֵלִי מי שתהיה, אם אל ואם אלילה, ואם איזה שם אחר אשר הואלת להתכנות בו”.. כל אל ואל נקרא בכנויו או בשמו הפרטי, ולכל אחד טעם מיוחד ורוח ומגמה מיוחדת; ואך שוא עמל איש המבקש קרבתם, אם לא ישים לב לדבר הזה, למען דעת לפלס את את דרכיו בהתהלכו אתם, לקרוא אותם בשמם הנכון ולהתאים דבריו אל רוחם וטעמם. על כן הנה עוד בימי קדם נתחברו לטובת העם ולתועלתו רשימות ארוכות האוצרות בקרבן את שמות האלילים והאלילות השונים, עם הערות וברורי דברים איך להתהלך ולהתרועע עם כל אחד ואחד מהם, והן הרשימות הנודעות בשפה הרומית בשם “Indigitamenta”; הוראת המלה הזאת ברומית היא “הורות” או “הַרְאות”, ונגזרת ממלת “digitus” לאמר: אצבע, כאדם המורה באצבעו על איזה דבר, והונחה על דרך השאלה על הדרישה וההתרצות אל האלים על ידי תפלה ועבודה דתית. עבודת האלים נעשית ברצינות ומצוינת במשמרת הסדרים הקבועים לעשיתה; נכון לדקדק מאד בעשיתה, לבלי סור כמלא שערה מן הסדר הקצוב, ולמלאותה כחוק וכמשפט. המקריב את קרבנו מתפלל את התפלה הקבועה המתאימה אל הענין אשר לפניו, אשר נכללה גם היא בסדר העבודה, ואם איננו יודע אותה בעל פה קוראים אותה לפניו והוא עונה אחריה מלה במלה. הרומאים היו מכסים את ראשם בעת ערכם את עבודת אליליהם או בעת תפלתם, ובבחינה הזאת היתה עבודת האלים אצל הרומאים מצוינת ונבדלת מן עבודת האלים אשר אצל היונים. לפי דברי החכם מוֹמזֶן התפללו היונים אל אליליהם בגלוי ראש, יען כי אצל היונים היתה התפלה בעיקרה רק כעין תעופת הרעיון, כעין התבוננות ועבודת המחשבה המכֻוֶּנֶת לנכח פני האלים, עד כי בעצמותה לא תוכל להתחשב לעבודת דת והתאמצות לבוא בקרבת האלהים, כי אם רק כעין רעיון והסתכלות בתחומה של הדת, או, יותר מדויק, בתחומם של חקי אלוה. לעמת זאת התפלל הרומי בראש מכוסה, כאות על יראת הרוממות והאימה, אשר הוא מרגיש מפני מי אשר הוא עומד להתפלל לפניו, יען כי התפלה היתה אצל הרומאי כעבודת רחשי הלב והשתפכות הנפש אל חיל אליליו, אשר הוא מתחנן אליהם על שלומו והצלחתו. ובזה רואה החוקר האשכנזי את ההבדל אשר בין תכונות שתי הדתות האלה. אם נתבונן אל המושגים אשר שוררו בתחומה של הדת בקרב הרומאים בתקופת העת ההיא, נוכל לבאר את טעם המנהג הזה עוד ביתר באור, היינו, כי הוא הופיע לרגלי האימה והפחד אשר התחוללו בלב הרומאי בעת קראו לאלהיו, אולי ימָּצא האל לקול הקורא אליו והופיע הפעם לעיניו, ולפי האמונה שנקבעה בלב הרומאים המאמינים בהבלי שוא, רבה מאד הסכנה לאיש בהגלות אליו איזה אֵל. היוני שער לו בנפשו את האלים כגבוהים ומרוחקים ממנו, בעוד אשר הרומאי חשב את האלים כקרובים אליו, אשר יתכן כי אך יקראם והופיעו אליו לנגד עיניו, ועל כן רגז ופחד בעת התפללו אליהם. הרומאים דקדקו מאד בעבודת דתם, ואם נעשתה איזו שגיאה בסדר עבודת האלים ואם גם קלה שבקלה, אז הנה העבודה בטלה ואין לה כל תקף דתי, וצריכה היא להשָּׁנות פעם שנית כחוק וכמשפט.

הרומאים עם כל רפיונם ודלדול כחם לברוא יצירות רוחניות בריאות וחזקות, או לדלות מחשבות חדשות נשגבות ממקור הגיון הלב, הצטינו בתבונה מעשית, בדעת סדר ומערכת משטר לכל דבר, ובמלאכת מחשבת נפלאה לתקן תקונים נכונים ולָסֹל לכל מוסד, אם מדיני ואזרחי ואם דתי, מסלה קבועה ולהאציל עליו כח תנועה אדירה וישרה, תנועה מכונית ארוכה ומתמדת, ועל כן אם הם אינם מצוינים על שדמת הגיון הדעת והמחשבה, הנה תחת זה התקדמה על ידם התרבות המעשית, וסדריהם ותקוניהם, אם גם לא הוסיפו על ידם דעות ומחשבות חדשות, נִכָּרִים בכל מקצעות חיי החברה. תכונתם זו מוחשת ובולטת בכל פנה ופנה גם בדתם העיונית, אשר יחד עם עניות הדעת, רפיון כח הדמיון והמחשבה נכיר בה סדר נפלא ומשטר נכון, חלוקת העבודה הכללית בקרב העולם לסעיפים וענפים מדוקדקים, המשתרגים לשריגים דקים ונוגעים במקצעות שונים. ודיקנות נמרצה כזאת מוצאת לה מקום גם בגבול הדת המעשית; הכל מתוקן וקצוב על פי מערכת חוקים המגבילים את מנהגי הדת בכל צדדיהם. לא נשגה אם נאמר, כי השאיפה למערכת סדר ומשטר והדיקנות הנמרצה הזאת עברה מגדות הטיבר גם אל גדות הירדן, ותהי לתכנית לעיני חכמי ישראל בלי התורה המסורה, לשכלל את חוקי הדת המעשית בסדר נאה על פי חוקים רבים מדוקדקים, האחוזים ושלובים זה בזה כגלגלים ואופנים בתוך המכונה. כפי הנודע החלה התורה המסורה בתמונתה התלמודית לפרוח על ידי שמעיה ואבטליון, אבות הקבלה, ותתפתח במלא אֹנה ועוזה בתקופת הימים אשר סרה ממלכת יהודה למשמעת רומא, והשפעת רומא, אשר כתחלה נתיחדה רק בגבול השלטון המדיני, עברה לאט לאט את גבולה, ותכנס גם בגבול עבודת הרוח והעיון, עד כי בתורת החוק והמשפט אשר בספרות ישראל העתיקה נכרים מאד הרשמים החזקים שנתרשמו מן הרוח השורר ברומא במקצע הזה. כן נראה בספרותנו העתיקה, כי דיני עשית המצוות המעשיות קובעים סדר מדויק באופן עשיתן, ואם נשתנה הסדר כמלא שערה – העבודה בטלה, והעושה אותה לא יצא ידי חובתו, כמו היתה הדת כמכונה המתנועעת על פי תנועה קצובה ואין בקרבה כל מקום להמחשבה והרעיון, עד כי הלכה פסוקה היא כי “מצוות אין צריכות כונה”. וכמו כן הוא במעשה הקרבנות וסדר התפלות, אשר אם נשתנה מאומה מן המטבע שטבעו בה חכמי הדת צריך לחזור ולעשותם מחדש. בכל אלה עבדו חכמי ישראל את עבודתם הפוריה בשומם להם למופת ולדוגמה את חכמת הרומאים וכשרונם בכל מערכות חוק ומשפט. ואם כי חכמינו הקדמונים השכילו מאד להרחיב ולרדד את דעות היהדות, בתתם להן כח עצמי להתנגד לכל השפעה זרה אשר תפגע לרעה בקוממיותם, בכל זאת הנה במערכת החוקים והמשפטים אשר עשו כסיג לתורתם לא נמנעו לשאול סדרים מתוקנים גם מעם מקולקל בדעותיו ובתורת מוסרו כהרומאים. באמת הנה הדיקנות הנמרצה, אשר הכתה שרש על שדמת הדת המעשית בישראל, היתה גם היא למקור ישע, להאציל על תורת ישראל רוח נעלה, ולתת לה תקומה נצחית. רק היא אשר הרחיבה את גבול הדת, בהוציאה אותה מרשותם של חיי המעשה להכניסה במחיצתם של העיון, המחשבה והגיון הדעת, עדי התפתחה למדרגת חכמה עיונית עמוקה ונרחבה, אשר במחקריה השנונים היתה מפרנסת את השכל וכח התבונה וגם את רגש מלאכת המחשבת של העם בכל משך ימי גלותו עד היום הזה, ותהי כעין רוח שירה נשגבה בעבודת המח והמחשבה. גם בהתבוננו אל מנהג כסוי־וגלוי־הראש בעת התפלה ועבודת הדת הננו מכירים, כי בהשקפתם של היהודים גברה השפעת דעת הרומאים על דעת היונים. כהרומאים נהגו גם היהודים לכסות ראשם בעת תפלתם, אם כי לפני התקופה התלמודית, אשר חלה יחד עם השפעת הרומאים, עוד לא נתעוררה השאלה הזאת בישראל, וכאשר היו חכמינו עוינים את חכמת היונים כן בזו גם לתקוניהם, לסדרי חייהם ולכל מנהגיהם. לעמת זאת הננו רואים, כי הברית החדשה, אשר ראשית גִּדוּלָה והתפשטותה היתה בארצות מושבות היונים, אספה אל תוכה את מנהג היונים להתפלל ולערוך את עבודת האלהים רק בגלוי ראש.

האלים הנשגבים. אלה הם המחשבה וההגיון, אשר השתררו במערכת השיטה, אשר על אשיותיה נוסדה דת הרומאים, כונתנו: הדת הרומית המקורית, אשר ביסודה היא שונה ומצוינת הרבה מן היסודות הזרים אשר הסתפחו אליה בעת המאוחרת. אפס כי ההיסטוריה תחל להפיץ את קרני אורה על פני הדת הקדמוניה הזאת רק בעת מאוחרת, עת אשר זאת האחרונה מתחלת להתרומם ממצב של דת המקודשת לשם אלים של כחות נפרדים ומפשטים, או רוחות זעירות וקלות ערך, והיא עוברת ומתהפכת לדת המקודשת לשם אלים גדולים. כפי הנראה הנה התפתחותם של המוסדים הגדולים, כצמיחת הממלכה ושלטון הצבור, היא השפיעה על רוח הלטינים ותעוררם לצעוד צעד קדימה במסלה המובילה אל דת המקודשת לשם אלים גדולים ואדירים. בעת אשר הדתות הזעירות השוררות בחוג המשפחה עמדו ונתקימו עד אחרית ימי ממלכת רומא, הנה השתררה בקרב כל אחד משבטי העם, כמחזה אשר ראינו אצל כל עמי הקדם, דת נרחבה בגבולותיה ומלאת תכן יותר מן דת המשפחה, והתאחדות שבטי העם לאגודה אחת הולידה דת יותר נרחבה ונאורה מזאת. תולדות ימי ממלכת רומא העתיקה הן רתוקה אחת ארוכה של התאגדיות שבטי העם, ההולכים הלוך והתאגד לקבוצים מדיניים, וכפעם בפעם הנה הקבוץ המדיני הקם לרגלי ההתאחדות הוא גדול מן ההולך לפניו. בעת אשר תופיע התולדה על במת המחזה נראה את רומא בתור עיר שהתכוננה בכל, ואשר יושביה התאחדו לקבוץ מדיני אחד; אפס כי גם אז נחזה בה, כי חֻברה משבטים אחדים, אשר עוד לא התאחדו כליל, ואשר מוסדים רבים שונים מיוחדים לכל אחד ואחד מהם. צורת הדת, כפי אשר התחדשה בעת המאוחרת, היא עדות נאמנה על ההתאגדות בין השבטים השונים, אשר יצאה לפעלה בזמנים שונים, אשה אחרי רעותה. האליל הרומי הנקוב בשפת רומא בשם “Deus Fidius”, לאמר: אלהי אמון־הלב, הוא סמל קדושת ברית האהבה ורגש האמונים. האלילים “מרס” ו"קְוִירִין" הם שוים ודומים זה לזה בהחלט; לפני כל אחד מהם עמד לשרת כהן נופח באשר הקדושה היוקדת על מזבחם תמיד, ושנים עשר כהנים מרקדים אשר עבדו את האליל בכרכורים ומחולות (Salii). מרס הוא אליל רומי, קוירין – אליל קדמוני אשר נקדש בקרב הסבינים, אחד משבטי הלטינים הקדמונים. בזה הננו רואים אות מוכיח, כי שני השבטים האלה אחזו עוד לפני התאחדם לעם אחד בדתות הדומות זו לזו בצורתן הפנימית והחיצונית, ושתיהן יחד השתמרו בקרב העם גם אחרי התאחד שבטיו לאגודה לאומית אחת. בחג הלטיני הנקרא בשם Feriae latinae, אשר הוחג על ההר־האלבני (Mons albanns)⁸, השתתפו כל שבטי הלטינים למזכרת מסרת הברית, אשר כרתו ביניהם לפנים, ואגודתם הלאומית אשר נוסדה אז. האליל “יוֹבִיס” מתרומם ועולה בערכו בעיני הרומאים רק לרגלי התרחב מושבות העם בערים הגדולות, ולרגלי התפתחות חיי יושביהן. אז יוחל להקָּרא בשם: אבי־יוביס או האב יוביס, לאמר: יופיטר (Jow־pater); יופיטרים רבים נמצאו בארץ רומא, אולם יופיטר אשר היה לסגולה להעיר רומא הוא הנבחר והגדול מכולם, ויכונה בפי המון העם בשם “הנבחר והגדול” (Optimus Maximus); וכה התרומם יופיטר למעלה, עד כי לאחרונה עלה בגדלו גם על האליל מאדים, אם כי זה האחרון נחשב בימי קדם לאביר האלים ברומא, ועל שמו נקרא החדש הראשון לחדשי השנה בשם “מרס”, טרם עוד נוספו על חדשי השנה חדשו של האליל “יַנוּס” (Ianuar) וחדשו של האליל “פֶבְרוּאוּס” (Februar), הוא האליל המטהר את עון כל בעלי בריתו העובדים אותו בלב שלם. האליל ינוס, אלהי יסוד כל דבר וראשיתו, הוא האליל היחידי אשר תארו הרומאים את צלם תבניתו, בעשותם לכבוד שמו פסל בתבנית איש; האליל הזה נתכבד בעיני העם בתור האליל הגדול השולט בקרב הממלכה. אמנם גם את מרס תארו הרומאים בתבנית איזה עצם חמרי, אפס כי לא הקימו לכבודו כל צלם ופסל, רק ערכו לו תבנית רמח, כעין סמל לגבורת האליל ומשלח־ידו בתור אליל המלחמה; לא כן ינוס, אשר חצבו הרומאים את צלמו מאבן בדמות איש עם קלסתר־פנים כפול משני עבריו. גדולה ואדירה היתה גם האלילה “וסטה”, אשר מצבה היה נכבד מאד בארץ רומא, בעמדה בראש הממלכה בתור אלילת חיי המשפחה, והרומאים כבדו את שמה בעבודת דת מלאה הדרת קדש.

פה הננו חושבים לנכון להזכיר דברים אחדים בנוגע לצד אחד מצדדי הדת הרומית, צד אשר בלי תפונה נשתרש בהדת בעודנה תחת מסוה הערפל הפרוש על פני התקופה שלפני ההיסטוריה, ואשר לפי דעתנו אי אפשר היה לו להתכונן ולהגיע למצב משוכלל כזה, כפי שהוא לנגד עינינו טרם השגיבו האלים הגדולים חיל וירומו בכחם ועוזם למדרגה ידועה. הרומאים האמינו באמת ובתמים, כי האלים עורכים תמיד לעיני בני האדם אותות ומופתים, למען הודיעם מכל אשר הם עושים בארץ, ומכל המעשים והמקרים המתעתדים לבוא. ביחוד יראו אותותם באמצעות חזיונות שונים המופיעים באויר השמים, כמו למשל הרעמים, הברקים ומעוף בעלי הכנף, ומלבד אלה יעירו האלים את אֹזן בני האדם גם באמצעים אחרים רבים ושונים. רבים מן האותות המתגלים בעולם הם פשוטים עד מאד, עד כי בנקל יפתור אותם כל איש, להגיד אם הם באים לבשר אושר וטוב ואם אין. אפס כי ביניהם נמצאו גם כאלה אשר חידת תעלומה צפונה בתוכם, עד כי נתנו להפָּתֵר רק על ידי אנשי קדש המחוננים בבינה נשגבה למצוא פשר דברי אותות התעלומה ההם. אליהם פנו כל יושבי הארץ, אם אנשים יחידים ואם מושלי הארץ, לקחת עצה מפיהם בכל עת בואם להחל כל מפעל ומעשה, בשחרם את פניהם להגיד מראש על פי אותות השמים את האחרית הצפויה למפעלם. הענין הזה היה למקצע גדול ונכבד בחיי הרומאים, ומפלגת הכהנים העומדים על המצפה לבשר בשורות כאלה נכבדו מאד בעיני הקהל, והשפעתם גברה מאד בקרב כל יושבי הארץ.

אנשי קדש. בימי קדם, עת אשר בקרב כל עם עוד טרם נתיחדה מפלגת כהנים שומרי משמרת הדת, עמד אבי המשפחה⁹ לכהן בכהונת דת המשפחה, וראש השבט היה לכהן לשרת בכהונת דת השבט, באשר כי השבט בכללו היה גם הוא רק משפחה גדולה אשר התרחבה בארץ; בקרב הערים, אשר התכוננו גם הן על פי תכנת שלטון המשפחה, עמד לשרת בכהונת הדת המושל או המלך. הדת היתה תמיד היסוד הראשי במשמרת עבודת הממלכה; על המלך הוטלה החובה להגיש זבח ומנחה להאלים, להשגיח כי ישאלו את פי האלים בכל דבר ומפעל נכבד היוצא לפעלו בקרב הארץ, לרדוף את אנשי הזדון, ולענוש בכח השלטון את כל מפירי חוק, המקציפים ברשעתם ובתועבותיהם את האלים. אולם כאשר השתגשגה הממלכה וגבולותיה רחבו עד מאד, אז נפלגה משמרת הממלכה הכללית למשרות ופקודות שונות, למען הקל את העבודה מעל המלך ראש שלטון הארץ. ויהי כאשר נוספו על משמרת הדת עוד סעיפים (של עבודת דת) חדשים, אז הוקמה מפלגת־אנשים מיוחדת, אשר בידם נתנה המשרה לשמור על הדת, לעבוד את עבודתה ולמלא אחרי כל מצוותיה, וכה נפלגה משמרת הדת לסעיפים ומקצעות שונים, אשר הפקדו בידי אגודות שונות של אנשי קדש. כהני הדת וכל יתר מפלגות אנשי הקדש האלה, אשר התכוננו ברומא הקדמוניה, השתמרו והתקימו מאות־שנים רבות ויעמדו על משמרת עבודתם, עבודת הצבור, מבלי לעזוב את מקומם זמן רב גם אחרי אשר בטל ערך עבודתם הרוחנית ולכל דבריהם ופעולתם לא היה עוד כל מקום בחיי הדת של העם. אם נאמר להעביר את צבא אנשי הקדש למיניהם לפנינו ונָחל באנשי הקדש, אשר על פי משמרת עבודתם הם מיוחדים למקצע אחד מיוחד מכהונת הדת, הננו נפגשים לראשונה עם שלושת כהנים, אשר תעודתם היתה להפיח ולהבעיר את האש הקדושה הערוכה על המזבחות אשר לפני האלים (Flamin), העומדים לשרת לפני האלילים מרס, קוירין ויוביס, (fl. Martialis, Quirinalis Dialis). בכהונת הדת אשר ל"מרס" ול"קוירין" כהנו שנים עשר כהנים, אשר רקדו ויצאו במחולות בעת הערך העבודה, לתת כבוד ויקר להאלילים, כאשר הזכרנו למעלה. בתקופת העת המאוחרת הָעֳמְדוּ כהנים מבעירי מוקד לשרת לפני מזבחות האלילים ולכהן בכהונת הדת גם בכל הדתות הזעירות בקרב כל שבטי העם. נודעת היא מפלגת הכהנים אשר כהנו בממלכת רומא בימי קדם, וידועים בשם “כהני השדה” או “אחי הכפר” (Fraters arvales); הם כהנו לאלילת היצירה והצמיחה (Dea Dia) בסובבם בכפרים בירח מאי, בתקותם להפיק את רצון האלילה כי תריק את ברכתה על תנובת האדמה. הכהנים האלה רקדו ויצאו במחולות לפני האלילה, וישירו לכבודה שירי תהלה, אשר גם הרומאים לא הבינו את פשר מליהם. בירחי ינואר ויולי ערכו הכהנים האלה חגים נהדרים לכבוד האלילים והם החגים הנודעים בשם חגי־הקפה (Ambarvalia); המון החוגגים והכהנים בראשם הקיפו את שדות המזרע, ועם זה יחד זבחו מדי לכתם זבחי תודה להאלילה השופעת את שפע ברכתה על פני ארץ¹⁰. כאליל הכפרים ועבודת האדמה יתחשב גם האליל “לוּפֶרְקוּס”, והוא האליל השומר את עדרי הצאן והבקר מפני הזאבים, וכהניו המכהנים לו נקראו בשם “לוּפֶרְקִים” (אנשי־זאבים); אלה האחרונים חגגו בירח פֿברואר את חג הרועים, או כאשר קראו לו הרומאים “חג הזאבים” (Lupercalia). וזה סדר החג: בראשונה ערכו מזבח אבנים על פני השדה ויעלו עליו לכבוד אחד מאלילי השדה זבחי עזים וכלבים, וכתום עבודת הקרבנות גזרו את עורות הזבחים לרצועות, אשר רדו בהם ביושבי השדה, בסבבם ערומים ויחפים ברחובות הכפרים והערים, וברצועות העור אשר בידם הכו מכות מרדות את כל אשר פגשו על דרכם. נודעות הן למדי לכל קורא בספרי תולדות ימי הרומאים שש הבתולות הַוֶּסְטַלִיוֹת (Virgines־Vestales) והן בתולות נזירות, אשר כהנו להאלילה “וסטה” אלילת יקוד המשפחה, בעמדן יומם ולילה על משמרתן לשמור על האש הקדושה אשר על מזבח האלילה לבל תכבה תמיד. הן נדרו נדר להשָּׁאר בבתוליהן כל ימי חייהן, אשר הקדישום להאלילה ולעבודת קדשה; וכפי רגשי הכבוד אשר הגו הרומאים לוֶסטה אלילת האש המאשרת בכחה וגבורתה תבל ומלאה, כן גדל כבוד כהנותיה הנזירות בעיני העם. מפלגות כהנים כאלה, אשר נוסדו רק למען היות למבטח עוז לעבודה פרטית ומיוחדת של איזו דתות המקודשות לאלילים ידועים, הן חדלות־און לברוא דת, אשר על פי סגולתה ותכונתה הפנימית היא צמודה ומשולבת עם מפלגת כהנים. גם משמרת יתר הכהונות הדתיות היתה קצרת יד על פי תכונתה להוליד דת בעלת תמונה כזאת, באשר כי משרות ופקודות כאלה אינן קשורות בקשר פנימי בעבודת הדת ולא למענה נועדו בעצם, כי אם היו מכֻוָּנוֹת יותר למטרה כללית, מטרה של חול, להיות לעזר להממלכה, ולפלס את דרכה בכל דבר וענין הנוגע אל הדת. בין הכהונות הדתיות נחשבה גם משרת ראשי הכהנים הנקובים בשפת רומא בשם “Pontifex”; המלה הזאת מבוארת על פי מוצאה על פנים שונים, פעם הוראתה במובן “בונה גשרים” – דבר נכבד ורב ערך אצל הרומאים – ופעם במובן מפקד ומנהל את התהלוכה הדתית. בראשונה היה מספר הפנטיפיקסים חמשה, אך בעת המאוחרת עלה מספרם עד חמשה עשר. דברים רבים ושונים נכנסו בחוג חובת משמרת הכהנים האלה, יען כי בידם נתנה המשרה להשגיח על כל עניני הדת, כן בחיי הצבור וכן בחיי המשפחה. בבקיאותם הנמרצה במנהגי הדת המעשית וחוקי הכנסיה עם כל גדריהם וסיָגֵיהֶם ובכל דקדוקיהם ודקותם, ידעו הכהנים פקידי הדת האלה לנהל את הממשלה בעצת פיהם, בהורותם לה את דרכי עבודת הקרבנות המוגשים אל האלים בשם העם ואת אופן עשיתם, ויהיו למורי דרך בכל דרכי הדת המעשית גם לאנשים פרטים מן העם. הם הפקדו להשגיח מטעם הדת על קבורת המתים, ברית נשואין, וכל מעללי חיי הבית והמשפחה הנכנסים ברשותה של הדת וקשורים באיזו עבודה דתית; ובעת הראות אותות ומופתי פלא בשמים ובארץ, ובהגלות מחזות אלהים לבַשֵּׂר מראש מקרים ומעשים המתעדים לבוא, אז נטל עליהם להודיע אל בני האדם. על פי עצתם ובפקודתם נסדר לוח השנה, ועליהם הושמה המשרה להגביל את הימים הראויים ומוכשרים לברורי משפט וישיבת בתי דינים (Dies fasti)¹¹, והם נחשבו כבני סמכא בנוגע למערכת סדרי בתי המשפט. הפנטיפיקס הראשי התכנה בשם “השופט והמתַוֵּך בכל דבר אשר בין האדם והאלים ואשר בין איש לרעהו”. כמהו התחזקו גם כל אגודת הכהנים העוזרים על ידו על משמרת פקודתם, ומצבם היה איתן מאד בארץ. וכדבר הזה בעצמו נוכל לאמר גם על אדות החוזים הרומאים (Augur), והם מפלגת כהנים, אשר תעודתם היתה לנבא מראש את גורל האדם ומקרי הימים עתידים, על פי זמרת הצפרים ומעופן, ועל פי נקורן של התרנגלות הקדושות בעת שמנקרות את אכלן. ואם אמנם החוזים לא עשו כל דבר על דעת עצמם, ומעולם לא הרהיבו עוז לשאול את פי האלים על אדות חפצי העם ועלילותיו, טרם מלאו מושלי העם ושרי הצבא את ידם לעשות כזאת, אפס כי להם היה המשפט והאון לעצור בעד כל מעשה ומפעל אשר לא לפי רוחם; מעשים כאלה קרו לעתים קרובות בתקופות ידועות מתולדות ימי הרומאים, וביחוד בשתי מאות השנים האחרונות לפני ספה"נ, אשר לרגלי תגברת ההשכלה והפלוסופיה התרופפה האמונה בנבואת החוזים, כי אז היתה אגודת החוזים ברומא כבית פקידות הפועלת את פעולתה בדרך רשמי לפי רוח וטעם המפלגה המדינית אשר השפעתה גברה בארץ. בספר אשר כתב הסופר הרומאי ציצרא על אדות חזון הקוסמים ההולכים לקראת נחשים, הננו קוראים במקצע הזה דברים המענינים אותנו עד מאד. בתקופת העת המאוחדת נוסדה עוד חברת כהנים מיוחדת, אשר בראשונה היה מספרם שלשה, ואחרי כן נתרבה עד כדי חמשה עשר איש, אשר בידם נתנה משמרת ספרי החזון (Sibula), והם בארו פשר דבריהם. ספרי הנבואה האלה נתחברו מאת הנביאה בעיר קוּם, והם כוללים בקרבם את חזון היונית – נבואתה אשר חזתה על רומא, על גורלה ומנת חלדה ועל כל הקורות המתעתדות לבוא עליה בימם יבואו. המלך הרומי טרקויניא קנה את הספרים הקדושים האלה מידי הנביאה ויביאם רומאה.

הדת הרומית קרובה יותר אל מערת חוקים מאשר אל דת שדבריה נחתכים על פי מפלגת כהנים. בין חברות־הכהנים השונות אמנם נמצאו רבות אשר השפעתם על רוח העם גדלה מאד, אפס כי שלטונם ברוח העם נחשבה לא כשלטון רוחני של מפלגת כהנים, לא כהשפעת הרוח וכח מוסרי, כי אם הם שלטו על העם בתור מפלגה שלטת, אשר מלאו את ידה להשתרר בכח ועוז בעם מרעיתם. משמרת הכהונות הקדושות לא עברה בנחלה מדור לדור, כי אם נושאי המשרה בכהונת הדת נבחרו על משמרתם ברצון מושלי הארץ; ההסתפחות אל כהונות הקדש לא דרשה מאת בעליה ידיעות מיוחדות וחנוך מיוחד; כהני הדת נבחרו אל משמרת פקודתם, כדרך שנבחרים נושאי פקודה בכהונת הממשלה ועבודת הצבור, ואלה אשר נבחרו לכהנים לא חדלו מהיות יחד עם כהונתם גם אזרחים בקרב הארץ, בהבחרם לשבת בתור נאמני העם בבית הסינט, ולפעמם כהנו בבת אחת גם במשמרת עבודת הממלכה מלבד כהונתם הדתית. באופן הזה הנה כמו הקדימו מראש למנוע את האפשרות כי יקום מין מיוחד של כהנים הנבדל בקרב העם במין בתוך מין אחר. מאת הדת נעדרה היכלת להתפתח בחופש ורוָחה, בהשארה כל ימיה בתור כלי מעשה להשיג על ידה את חפצי הממלכה ומגמותיה. הדת הרומית הִנֶּהָ בבחינה ידועה יחידה במינה, מאין בכל הדתות משלה, ואין לך אחת מכל הדתות הגדולות, אשר תרים למעלה את ערך המנהגים ומעשה העבודה כמוה, ואשר כמוה תצעיר את ערך תורת הדת ורחשי הלב. כהניה כלם למפלגותיהם השונות נועדו רק למלאות בדיוק נמרץ את מנהגי הדת, אשר נחשבו כדבר נחוץ ומוכרח, למען האדיר את ברית השלום והידידות בין בני הכנסיה והאלים. בקרב הכנסיה הדתית הזאת אין אנחנו מוצאים כל תורת דת, אין עיקרים ויסודות ותורה עיונית ללמדם את כל הבאים בברית הדת, אין דעות ואין הגיון פלוסופי, אין שקידה ורגש אמונים, אין חבה ונטית לב לצדה העיוני של הדת, אשר תתכן להיות נפוצה ברבים ולעורר את הלבבות, ואין גם אגדות דתיות וספורים לתפוש את ההמון בלבו. הדיקנות הנמרצה לתקן כל דבר בעתו ובמדתו הנכונה, רגשי מגור ויראת האלים הנתונה על פני בני הכנסיה – רק הם היו לנגד עיני הרומאים, ורק הם היו לקו בכל דרכיהם בעניני הדת. לפי דברי החכם אִינֶה “עוררה הדת תמיד בלב הרומאים רגשי מגור לבל יוָּסרו מידי האלים בעד כל משגה והתרשלות למלא את רצונם; כל מקרה וכל חזיון היוצא מגדר הרגילות יוכל להחשב כאות ומופת, כי הסתר יסתירו האלים את פניהם מהממלכה ועזבוה לנפשה; בעומדם על המצפה היו עיני הרומאים פקוחות להקדים את פני מקרים כאלה, ובעת הראותם חשו לכפר את פני האלים בתחבולות הנועדות לכפר פשע”. הרומאים שקדו על הצד המעשי של הדת למלאותו בדיוק מוחלט המגיע לפעמים עד הגבול הקיצוני¹²; ועם זה הנה הושם לב רק אל דיוקו ודקדוקו של הצד המעשי, אך לא אל כונת הלב ורגשי הנפש של בעליו, אשר הרשות בידו גם להערים ולגנוב את לב האלים בנוגע אל חובתו לאלילי המרום המוטלת עליו, אם רק הוא נזהר למלאות את מנהגי הדת כחוק, מבלי לחטוא לתמונתם החיצונית. למשל, במקרים אשר תוצאות הנבואה על פי מעוף בעלי הכנף היו קשות ורעות לבעליה, היתה הרשות בידי מבקשי החזון לשנות ולספות מסה על מסה, עדי השיגם חזון המתאים אל חפצם ומשאת נפשם.

מגמתנו בכל הדברים אשר אמרנו פה רק לתאר את תמונת דת הרומאים, אפיה ותכונתה, אשר היו לה במצבה הקדום והמקורי, טרם נשתנתה וטרם הומרו פניה מהשפעת עמים זרים. אליליה – הם רוחות שונות ממקצעות רבים של הטבע, רוחות הממונות על ערים, שדות, יערים, שוקים, תגרות, מלחמות ומסרת ברית שלום, באחת, הרוחות הממונות על כל המחזות, אשר נוצרו מתנאי החיים של שבטי העמים היושבים באיטליה התיכונה, וביחוד הלטינים והסבינים, אשר מהתאחדותם ואגודתם המדינית נוצרה ממלכת רומא. האלים האלה אינם מקורבים יחד בקרבת משפחה, אינם יודעים לספר את תולדות ימיהם בעבר, אינם תופסים מקום נכבד ברוח הדמיון של בני הכנסיה המאמינים בם כאלילי היונים, ואינם קשורים וצמודים בחרצובות ידידות אל כנסית דתם כאלילי הגרמנים. הם נודעים לבני האדם ידיעה כהה ועכורה, המושגים על אדותיהם מטושטשים ובלתי מבוררים; אפס כי הם גבורים שגיאי כח, ונחוץ להזָהר בהתהלך אתם. הענין האחד אשר בגללו יתכן לבני האדם לבוא ביחס וקשר עם עצמים כמו אלה – הוא רק דברי עלילה ומפעל הנוגעים לחיי המעשה והקרובים אל לב שני הצדדים, וכל הענינים המיוסדים על החוק והנמוס. היוצא מזה, כי הדת הרומית היא דת של אונס וכפיה. בבחינתה זאת היא מתאמת מאד לתכונת רוח הרומאים הנוטים יתר הרבה אל אהבת הסדר והמשטר מאשר אל החופש והדרור, אל החוק והמשפט מאשר אל הגיון הלב ורגשי מלאכת המחשבת. המלה “Religio”, כמושג מְסַמֵּן את “הדת”, נבראה רק בקרב הרומאים, ומקבלת מאד אל תכונת הדת הרומית; הוראתה המקורית היא כפיה או רסן, מפני שהרעיון הראשי אשר הסב את לב הרומאים להכנע מפני האלים ולהשתעבד להם – הוא רגש היראה והפחד. הם רגזו ופחדו מפני האלים, לא מאשר כי אלה האחרונים היו זועמים ומחוללי אסון; האליל “וֶדְיוֹכִיס”, המקביל על פי תכונתו אל ציאוס היוני, הוא האחד בין אלילי הרומאים אל זועם ונוקם. אפס כי הוא לא החזיק מעמד על אופק הדת, ועד מהרה התמוטט לנפול, ויחלוף הלוך וחלוף. העיקר הוא, כי האלים כֻּסו מעיני בני הכנסיה במסוה תעלומה, מבלי להתודע אליהם אל נכון, עד כי התגודדו הרומאים תמיד מיראה ופחד פן יקציפו בנקל את אליליהם בשגגה ומבלי דעת. על כן הננו רואים פה, כי הדת המעשית, אשר תכליתה להתרצות אל האלים ולהפיק מאתם רצון ורגשי ידידות, עלתה למעלה, ותהדוף מפניה את יתר היסודות הראויים להשתרר בקרב כל דת נאורה. דת כזאת איננה נותנת החפש לכחות טבע האדם, ואיננה קוראת להם דרור להגלות ולפעול את פעולתם הטובה, כי אם אוסרת אותם בכבלי ברזל ומשעבדת אותם לעבוד את עבודתם הדיקנית היצוקה בדפוס ובתבנית ידועה, עבודה מדוקדקת מוקדשת לשם איזה דעה ורצון תקיף העומד מחוץ לגדרי הטבע. כל דבר העלול לעורר את הרגש ולחולל איזה תסיסה בלב יִזָרֶה הלאה, ועם זה יחנכו את בני האדם על פי השקפה ידועה, ישתדלו לטעת בלבם רגש הכנעה, זהירות מעון ומסירת נפש לשם הדת. חניכי דת כזאת הם חדלי רגש מלאכת מחשבת, הם אינם יוצרים להם יצירות נאות מלאות הוד, דתם יבשה בלי כל לחלוחית מליצה, מאפס אגדות וספורים יפים לתבל בהם את הדת, למען המציא עונג רוחני למחזיקים בה ולשעשע את רוחם; אנשים כאלה הנם רק בעלי רוח נכון ולב טהור, ולבם מלא הגיון כבוד אל מי שגבוה עליהם; הם מוַתְּרים על רגשותיהם הפרטיים, מביאים את חפציהם הגסים, אשר אפשר להשיגם רק על ידי אמצעים קשים ונזעמים, לקרבן על מזבח טובת הצבור ותועלתו, ורק הודות לחנוך כזה היו הרומאים לעם גבור ונערץ. כל אחד מן הרומאים חי בדת המלאה כלה הזיות, שקוע בחוג של אמונות תפלות; הוא מאמין לראות שפעת אסונות והמון סכנות עצומות מרחפות באפל סביבותיו, וכמו קוראים אליו להזהר, ועם זה הוא נוכח לדעת, כי רב כח איזה מבטאים ונוסחות של להטים ונחושים, אם הם נאמרים רק על פי הסדר והתמונה שנקבעה להם, להסיר ממנו כל איד ואסון. ובהסכינו לסדרי חיים ומושגים כאלה השגיא הרומאי חיל לפתח את דתו מצד אחד, ולהביא את הצד ההוא המפותח לידי השתלמות נשגבה. הוא איננו מתרגש ממנה, איננו מוכשר להתפעל מרוחה; הדת איננה מוסכת בחֻבו נחומים, תקוות ורגשי ששון. אך לעמת זאת הנה דתו גלויה וידועה לו – יותר מכל בעלי דתות אחרות – בתור כח מעמיד ומקים (Conservatif), ובתור כח מפלס את נתיבות החיים והרוח, והיא היא אשר למדה אותו לכבוש את יצרו ואת סערת תאוותיו, והיא אשר תאלפהו דעת להזהר בדרכו וללכת בדרכי מוסר ומשרים, וכחה גדול לאכוף על האיש הפרטי להכָּנע מפני הצבור ולוַתֵּר על זכיותיו בשבילו.

התמורות אשר התחוללו לרגלי השפעה חיצונית. באמת הנה עצם הדת הרומית נשארה תמיד במצבה הקדום מבלי עשות כל צעד לפנים. לא נרהיב עוז בנפשנו לחרוץ משפט: מה היתה אחרית דת הרומאים לוּ התפתחה ברשות עצמה מבלי תערובות כחות פועלים ויסודות משפיעים מן החוץ. חקירה כזאת נכנסת תחת גדר השערות, אשר אין כל יסוד ומופת לאַמְתָן. ועם כל זה הנה ידֹע ידענו, כי עוד בימי נעוריה נכנסה הדת הרומית בחוג השפעתן של דתות מבוכרות העולות עליה במדרגת התפתחותן, והיא בהיותה רפת אונים להתנגד ולעצור בעד החדשות והתמורות שהתפרצו אל תוכה, המירה את פניה, ועד מהרה אבד הרבה מתכונתה המקורית אשר לה בראשיתה. הרומאים אמנם הכירו לדעת את הקלקלה ואת אי־השלמות אשר בדתם; הרומאים המנצחים הגדולים, אשר הכניעו את כל העולם תחתם, לא הגדילו את תביעתם מן העמים המנוצחים להכיר את דתם כדת אמת היחידה בעולם, ולא נועזו לרומם את מעלתה בתור דת נשגבה, אשר רק לה לבדה יאתה לשלוט ולהתגבר על פני כל הדתות ולהכריען. בלב הרומאים נתבצרה הדעה, כי גם אלהי עמי הנכר הם אלים ממש בפועל, בעלי עוז ושלטון, עד כי נכון לכרות גם אתם ברית שלום ואחוה. אם לכל דבר וענין על פני תבל יש רוח או אל הממונה עליו, הנה אלהי הנכר גם הם אלים או רוחות השולטים על הארצות ועל העמים אשר נתנו ברשותם ותחת פקודתם. עצם המושג של האלהות כפי שהשיגו אותו הרומאים לא נתן להתבצר בלבם לֶאמונה, כי רק אליליהם הם – אלים אמתים, ולהכחיש את זכיותיהם ומשפט אלהותם של האלים אשר לעמי הנכר. הכרה פנימית מוחלטת כי רק דתם היא האמתית והנכונה לא מצאה לה כל מקום בלב הרומאים, ולרגלי החסרון הגדול הזה היתה הדת הרומית כחומה פרוצה, עד כי אזלת ידה להגן על כנסית הדת בכל עת אשר הביאם המקרה להתקרב ולגעת אל חוג פעולת דתות בני הנכר, לבל יחדרו בהם דעות חדשות ויסודות דת נכריה. יחד עם התרבות הנכריה, אשר התפרצה לבוא אל תוכם מעמי הנכר, מן העמים הנאורים, אשר הרחיקו ללכת מהם על מסלת ההתפתחות הרוחנית וההשתלמות בחרשת המחשבת, הופיעו גם דתות חדשות. בכל עת בואם לידי מגע עם עמים כאלה הרגישו הרומאים את היתרון אשר לעמים הנכרים עליהם במקצע של ההשתלמות הרוחנית והשכלית; ודבר ידוע הוא, כי בכל זמן ומקום עלול העם הצעיר והדל בכשרונותיו לשנות פני דתו לפי טעם העם רב הכשרון המשפיע עליו, ולהשתנות גם בבחינות אחרות מבלעדי הדת. הננו מוצאים אפוא לחובה לנו לצַיֵן ולברר את החליפות והתמורות אשר התחוללו בקרב הרומאים לרגלי זרמי השפעה דתית חיצונית.

ראשית כל שאבו הרומאים הרבה דברים ממקור האֶטרוּסקית שכניהם. הדת האטרוסקית נפלתה מדת הרומאים בזה, שהיתה בעת ובעונה אחת מפותחת וגם פראית הרבה יותר ממנה. כן ידענו כי האטרוסקים זבחו לאלהיהם זבחי נפש אדם; הם האמינו בלהטים ונחושים להגיד על ידם את אשר יקרה בעתיד ולמצוא כל סתום ונעלם, בהשתמשם למטרתם זאת באמצעים מלאי בערות וכסל; וכפי אשר הובא זכרם בספרי קורות העתים ידענו, כי ענף אחד מענפי הנבואה והנחוש אצלם לראות בכבד, היינו, לנבא חזון עתידות למראה הקרב והמעים המוצאים מבטן בעלי החיים במותם. בקרב האטרוסקית נתבצרה האמונה במציאות הגהנום, מקום אשר שם יענשו החוטאים ויעֻנו ביסורים קשים בעד עונם. לעמת זאת הנה הָגְבְּלָה בדת הרומאים תקומת הנפש אחרי המות הגבלה מעוננת ובלתי ברורה. מצד השני התרוממו מתוך עדת אלילי האטרוסקית איזה אלים אשר על פי הויתם ועצמותם הנם דבר יותר ממשי מכח מפשט. פה נערכה במת מחזה בקרב הבריאה, ועליה הופיעה אגודה בעלת שנים עשר אלים, הנאספים יחד לאספה לעתים קרובות, והם נוהגים בכחם תבל ומלאה. אולם גם עליהם העיק איזה כח שלטון גבוה, אשר עצמותו ותכונתו אינן מוגבלות במאומה, ואשר תחת ידו נכנעים גם אלי המרום, – והוא איזה שלטון הנכנס תחת גדר גורל החיים (Schiksal), או כי נחשב אתו על סוג אחד. השפעת היונים, אשר התגלתה במלא דמותה ובהירותה בחרשת המחשבת של האטרוסקים, היא משתרעת ועוברת הלאה גם אל גבול הדת האטרוסקית; בנתיבה כזאת, – אשר אמנם מסוה תעלומה וצללי עננה פרושים על דרכיהם ומסתירים את עקבותיהם, חדרו בראשונה הדעות המשתררות בקרב הדת היונית אל תוך ממלכת רומא, ותבנינה קן להן על גדות הטיבר. לרגלי השפעת דעות כאלה התחוללו חדשות ותמורות בתחומה של דת הרומאים. באחרית תקופת ימי מלוכת המלכים החלו הרומאים להקים ארמונות לשם אליליהם, תחת אשר עד כה לא נראו כאלה בגבול ממלכת רומא. פה הנה מקום הנועד לעבודת האלים (Templum) היה בראשונה לא בית או היכל בנוי, כי אם מקום פנוי ערוך על פי משטר ידוע, אשר נועד למקום מצפה החוזים (Auguren). הרומאים בחרו להם מקום ידוע על פני כפת השמים, למען ערוך שם את השקפותיהם, ולהסתכל אל חזון אותות השמים. באחד המקומות הקדושים האלה, אשר השתרע על ראש הר הקפיטליוס, הקים המלך טרקויניא הראשון היכל ומקדש לשם האליל יופיטר, וההיכל הזה היה מהיום ההוא והלאה למרכז ראשי בדת הרומית. הארמון הזה נבנה בטעם בניני הטָּסְקַנִים (אטרוסקים). מלבד בית קדש הקדשים הנועד בעד צלם דמות יופיטר “הנבחר והגדול”, הכיל הארמון בקרבו גם מחלקות מיוחדות בעד פסילי האלילים יונונה ומִינְֵרבָה. האלילה האחרונה הזאת היא אלילת הזכרון, ונקדשה בעיני האטרוסקית והרומאים גם יחד. כן נשתלה חרשת־המחשבת על שדמת עבודת האלים. האלים ופסיליהם הופיעו בתמונה בהירה ובדמות איזה דבר ממשי, דבר אשר חסר מכל וכל להאלים המפשטים הקדמונים; ובארח כזה נתבצר ברוח הרומאים מושג חדש ע"ד האלהות. אז החלו להקים היכלות, כן ליופיטר השוכן במקומות אחרים, מלבד יופיטר “הנבחר והגדול” השוכן בגבעת הקפיטוליום, וכן לאלים אחרים זולתו. אכן נעלם מאתנו, מתי הוקם ההיכל המוקדש לשם רגש האמונים? בל"ס נבנה בימים קדומים מאד. בכל בניני היכל אליליהם שמרו הרומאים חוק אחד כללי, והוא כי פסלי האלילים הוצגו בבית קדש הקדשים, ופניהם מוסבים לפאת ים; ובכן אפוא המתפלל, אשר בעת תפלתו שָׂם את פניו לנכח פני פסל האליל, היו פניו מכונות קדמה מזרחה. הנטיה למזרח העולם, אשר הושמה לחוק במבנה היכלי הדת ברומא, עברה גם אל כנסית הדת הנוצרית. בדברים הרבה היו האטרוסקים למורי הרומאים, וביחוד שאבו אלה האחרונים ממקורם נוספות רבות לחוקי קסמי החזון וההליכה לקראת נחושים. אפס כי רבים ממיני קסמי החזון המלאים בערות והזיות ודומים לתעלולי ילדים, לא יכלו למצוא להם מקום ברומא בדרך רשמי, ונחשבו שם באמונות תפלות, אם כי אנשים פרטים השתמשו בם לעתים לא רחוקות.

אלילי היונים ברומא. בעת אשר חדרו דעות היונים בדרך צדדית ובלתי־ישרה בצפון הארץ, סגלו להם גלילות הארץ המשתרעים על פני חצי־האי האפיניני נגבה את טעם היונים ואת השקפותיהם הדתות, וילכו הלוך והִתְיַוֵּן, וכאלילי יון כן גם ההיכלות המקודשים לשמם, תחת אשר בראשונה התכוננו רק בערים השוכנות לחוף הים ובמושבות הרומאים הנפוצים בארצות רחוקות, החלו עתה להופיע לאט לאט גם ברומא עיר הבירה. התנועה הדתית הזאת היא קשורה אמנם בקשר אמיץ בספרי החזון (Sibyla), אשר היו לסגולה להרומאים על ידי המלך הרומי האחרון. ספרי הקום אשר בארץ יון; הם נתחברו במקורם בקדש האלה הובאו רומאה מעיר קום אשר בארץ יון; הם נתחברו במקורם בשפת יון, ויכילו בקרבם דברי משא וחזון, אשר יחסו אותם לאחת הנביאות העתיקות המנבאות בשם אפולון, אשר חיו בארץ יון. ספרי החזון האלה, אשר כפי אמונת העם נכללה בם תמצית תולדות הרומאים, קורותיהם ועתידותיהם עד אחרית הימים, הָפקדו בידי אנשי קדש מיוחדים, אשר הגו בם בכל עת, למצוא מענה על כל שאלה שנזדמנה לפניהם בדברים הנוגעים לעניני העם וארץ המולדת. חזיון רגיל הוא בימים ההם, כי במקרים רבים עת פנה העם לקחת עצה מפי ספרי החזון, היתה העצה היעוצה להם – להביא איזה מן האלים היונים רומאה, ולהקים היכל מוקדש לשמו, למען כונן שם את עבודת דתו. בשטף העת הובאו רבים מאלילי יון ודתיהם השונות בצרו להם מקום נאמן ברומא. בראשונה הוחל לעבוד את האליל היוני אפולון, אשר בבואו רומאה התחפש בשם הכנוי “מגלה נסתרות” (ברומית: Aperta), על שם ספרי החזון, אשר מרבית הדברים הכלולים בם נתיחסו אליו, ונחשבו כמו התגלו במקדש החזון (Orakel) המוקדש לשמו בהררי פרנס. הרומאים קבלו וקימו עליהם את אלהותו של אפולון בנפש חפצה, ויקדישוהו בתור אל נושא עון ומטהר את בעלי בריתו מכל חטאותיהם, באשר כי הממלכה הרגישה את הנחיצות באל מטהר ומוחה כל עון עוד יתר הרבה מאשר הצטרכה להנבואה ודעת מקרי ימים עתידים. כן התפשטה בשנת 496 לפני ספה"נ עבודת האלילים היונים דמטרה, פֵרְסֵפוֹנָה (ברומית Proserpina – מלכת הגהנום) ודיוניזוס, אשר נשתוו אל האלילים של הלטינים: צָרֶרָה, לִיבֶרָה ולִיבֵר (אליל הצמיחה והתנובה), וגם העמדו במקומם, וכמאה שנים אחריהם הובא רומאה גם הגבור היוני הֵרַקֵל ויכונה שמו ברומית “הרקוליס”. בשנת 291 לפני ספה"נ פרצה מגפה נוראה בממלכת רומא, ואז הביאו על פי עצת ספרי החזון את צלם האליל אַסְקְלִיפְיוּס מעיר עָפִידַוְרָה, ויכוננו לו היכל ומקדש ברומא, למען יעצור בעד הנגף, כי האליל הזה הוא רופא כל חלי ומדוה, והרומאים קראו לו אֶסְקוּלַפּ. בעת אשר הסתבכה רומא בסבכי המלחמה הארוכה עם הַנִיבַּל גבור הצדונים, ורומא העתידה להיות גברת כל הארץ התנודדה תחתיה ותגיע אל פרק המשבר (Krisis), היתה שומה מאת כהני החזון להביא מעיר פיסיניה אשר בפריגיה (אחד מגלילות ארץ יון) את האלילה צִיבֶלָה (ביונית: Kybela), אלילת הארץ, האם הגדולה הרת כל אלילי יון. בגֹדֶל־נפש ובעדנת־רוח הגישו יושבי עיר פיסיניה לצירי הרומאים את מצבת האבן, אשר נחשבה אצלם כסמל האלילה. יחד עם בוא האלילה על אדמת רומא נמלאה תקות הרומאים, כי עד מהרה גברה ידם על הניבל ויגרשוהו מגבול ארץ איטליה. האלילה וֶנֶרָה מעיר אֶריקס, אשר נקדשה עד מאד בארץ סיציליה, נתקבלה ברומא גם היא קרוב לזמן ההוא. האלילה הזאת כללה בקרבה את תכונת שתי האלילות אפרודיטה היונית ועשתרת הצדונית גם יחד, ועל כן נשתנתה תכלית שנוי מן האלילה וֶנוּס הרומית, הקדומה בזמן והפשוטה בארחות חייה ומדותיה, בהיות כי זאת האחרונה נחשבה לאלילת האביב, ותהי המפקדת על הגנים, עצי הפרי וצמחי תנובה. השתלשלות התמורות, התקונים וההתחדשות בגבול דת הרומאים, כפי אשר תארנו פה את צורתה החיצונית, נמשכה כל ימי תקופת ממשלת הרפובליקה הרומית, ותוצאותיה היו, כי הומרה הדת הרומית הקדמוניה בדת החדשה ההיא המכונה בפי החכם מומזן בשם “הדת היונית־הרומית”, אשר בה נמצא ערב רב מיסודות שתי הדתות האלה. והתמורה הזאת היתה כבירה ונמרצה מאד מאד. היא לא היתה שטחית ומרפרפת למעלה, למען החליף ושַׁנות רק את התמונה החיצונית של הדת; היא לא הצטמצמה רק בזה כי הוסיפה אלים חדשים על העתיקים, או כי השכינה את יפיפותה של מלאכת המחשבת אשר להיונים בבניני היכלי הקודש המוקמים לשם האלילים ברומא, וגם לא רק בזה כי הנהיגה מנהגים חדשים בעבודת האלים, כמו למשל הכֵּרות הקדשות (bectistenium) – אשר זה סדר חגיגתן, כי ערכו משכנות או חדרים רבים, אשר בכל אחד מהם הציגו פסלי אליל ואלילה יחד, ועל ידם ערכו שלחנות מלאים מטעמים ומגדים לענג ולכבד את קהל האלים הערוכים בזה; – לא, לא זאת בלבד, כי אם על ידה הומר ונשתנה ביסודו גם עצם המושג על דבר האלהות. תחת האליל הלטיני, אשר בעיקרו ועצמותו הנהו רק הצד הנסתר והסמוי מן העין של איזו עלילה, חזיון או איזו תכונה, אשר על שמן נקרא האליל בשמו המיוחד, ואשר מבלעדן חדלה מציאותו והנהו אפס ואין, הופיע האליל היוני המתואר בצלם האדם ובדמותו, בעל חופש ודרור לעולל עלילות כרצונו בעולם העליון.

הננו לרשום פה רשימה קצרה, בהעריכנו את שמות ראשי אלילי הרומאים לעמת אלילי היונים, אשר הם מקבילים אליהם וממלאים את מקומם:

אולם את השויון אשר בין צמדי האלים האלה לא נוכל לחשוב בשום אופן לשויון מדויק ומחלט. האלים היחידים בקהל אלילי רומא המקבילים בדיוק אמתי אל האלים בעלי מקצע אחד אתם אשר בקהל אלילי היונים – הם האלילים “יופיטר” ו"וסטה", בעוד אשר השויון וההקבלה בין יתר האלילים האמורים למעלה נשענים רק על הדמיון המקרי, אך לא על עצם תכונתם הפסיכולוגית, והם מסתעפים יותר מן ההשערה החיצונית מאשר מן טבע הדברים והדמיון האמתי. ועם כל זה רואים אנחנו את התולדה המסובבת מזה, כי זנחו הרומאים את אליליהם המקוריים ויקחו תחתם את אלילי היונים. יחד עם צלמי האלילים ופסיליהם אספו הרומאים אליהם גם את האגדה המיתולוגית של היונים, ובארח כזה הופיעו האלים לעיני בני כנסית הדת הרומית בתמונתם המדויקת, עם כל מגרעותיהם, מאוייהם ושפלות רוחם, ואז סרה מעליהם עטרת הדרה הרוממות ויראת הכבוד שעטרה אותם לפנים, ומסוה הפליאה והתעלומה, אשר כסה אותם עד כה מעיני בני הכנסיה, הורד ארצה. לעבודת הדת ברומא המיוסדת על המושגים על דבר עצם האלהות שנתבצרו בהשקפת דת הרומאים מקדם, עבודה אשר השתדלו למלאותה בדיוק אמתי מבלי לסור ממנה כמלא שערה הצדה, – לעבודת דת כזאת אי אפשר היה להסתַּגל אל האלים החדשים, ובהכרח נתמעטה דמותה, ותאבד ערכה וכבודה בעיני בעלי ברית האלילים החדשים. זאת היא אם לא הסבה האחת והיחידה, הנה למצער אחת הסבות הראשיות, אשר הכינו את הבסיס למחזה הנורא, אשר הופיע באחרית ימי ממשלת הרפובליקה, עת אשר התרוממו אנשים נאורים ומצוינים לעמוד בראש שלטון משמרת הדת, אנשים חפשים בדעותיהם, אשר לא רק כי בסתר לבבם לא נתנו אמון בדת האלילית, כי אם גם לעגו לה בספריהם אשר חברו.

בין המון עבודות דתי האליל, אשר הופיעו לרומא מארצות הקדם, נמצאו איזה מהן, אשר על פי מוצאן ומולדתן תתיחסנה לא אל ארץ יון, כי אם אל יתר עמי הקדם. עבודת דת האלילה ציבלה, או כאשר יקראו לה החרדים לקדושת הדת האלילית “האם הגדולה”, חדרה הלום מארצות אסיה הקטנה, אף כי היתה נפוצה גם בארץ יון, וכמוה גם עבודת דת האליל דיונוזיס הובאה רומאה מארצות אסיה הקטנה. עבודת שתי הדתות האלה משכה אחריה התרגשות לב בעלי בריתן, פריצות ושחיתות המדות; מנהגי הדתות האלה רחקו מאד ממנהגי הדת הרומית המדוקדקים ומצוינים בתומתם וברוח מוסרם, והרחוקים משאון יצר רע וסערת תאוות הלב; התאוה האחת המתחוללת בלב בעלי דת כהדת הרומית, היא רק תשוקה שאננה ושוקטת להנהגה גאוה ומפוארה. עבודת הדת המקודשת לשם האלילה ציבלה נעשתה על ידי כהניה המסורסים, אשר ערכו תהלוכות דתיות בקרב מושבות העם, בסובבם בהמון חוגג ובקול המולה ושאון, ועם זה יחד אספו נדבות מכל איש נדיב לב. הרומאים, בעת שתלם בראשונה את עבודת הדת הזאת על אדמת רומא, שמו אמנם לחוק, לבל ישתתפו אזרחי רומא בצד המעשי של הדת הזאת, לא בתור כהנים ולא בתור בנים חרדים לעבודתה ומנהגיה, ולבל יעמיסו עליהם את החובות הראשיות, אשר היא מטלת על כנסית דתה. בזה הננו מכירים כמו השתדלה ממשלת הארץ למנוע את העם מן הפריצות ושחיתות המדות המתלַוות אל עבודת הדת הזאת. אולם כי הפרחת הדת הזאת, השתגשגותה הנמהרה והתפשטותה הנרחבה בקרב בני הנכר המתגוררים בעיר הבירה, כמו גם בקרב דלת העם ילידי רומא, דַּיָּן להוכיח, כי אמנם היתה עבודת הדת הזאת נחוצה מאד ליושבי הממלכה, ואם לא לכלם הנה למצער למרביתם, בהיותה ככח מעורר בשדרות התחתונות שבעם להחיות את התרגשות הלב, להניע את הרגש, את מאויי הלב וכל תשוקה גסה המוסכת רעש ושאון במכונת החיים הפשוטים והרגילים. לעמת זאת הנה אֻלְּצָה ממשלת רומא להשבית ולהעביר מגבול ארץ רומא את עבודת הדת המגאלת המקודשת לשם האליל בַקכוס (דיוניזוס), בהיות כי עבודת האליל הזה הוחגה בשאון עליזים, אשר נאספו אל המטרה הזאת בהמון רב בעתותי לילה, ובה השתתפו גם אזרחי רומא, ותוצאותיה היו שערוריות ופרעות נוראות. והנה עם כל עבודות דתי אלילי היונים שנתאַזרחו בארץ רומא, העם אשר ברפיונו הדתי היה כספוג המספג אל תוכו את כל הדעות וההשקפות, כל האמונות וההזיות, מבלי כל בקרת מיוחדת, הנה לא נכחדה דת הרומאים המקורית כליל, ולא נחנקה מנֵטל המון הדתות השונות, אשר הָעֳמְסוּ על אדמת רומא. יחד עם אלילי יון, אשר צלמי פסיליהם מלאו את היכלי התפארת אשר הוקמו לרוב ברומא, עוד השתררו האלילים הרומים המקוריים איש איש במקצעו המיוחד, ועד אחרית תקופת שלטון הדת האלילית לא חדל הרומאי לראות בכל ענפי חיי הטבע וחיי האדם – אלים מיוחדים לכל תנועה ותנועה קלה בעולם.

ויען כי מטרתנו בפרק הזה היא לבאר את הליכות הדת הרומית והשתלשלותה, מבלי שום לב אל הדתות השונות,אשר מארצות נכר באו הנה ותבנינה להן בית בממלכת רומא, הודות להסבלנות הדתית ולמדת הכנסת אורחים ביחס אל האמונות והדעות מולדת חוץ אשר, כידוע, התפתחו למדרגה נשגבה בקרב הרומאים, – על כן לא ננסה הפעם להרחיב את גבול השקפתנו על המון הדתות הנכריות, אשר נאספו מכל קצות הממלכה אל עיר הבירה, עד כי באחרית תקופת ממשלת הרפובליקה היתה רומא בירת הממלכה גם לבירת אלילי כל העמים. כאשר כבר הזכרנו היתה השקפת הרומאים והכרתם הפנימית בגבולה של הדת מלאה רפיון והתנודדות, עד כי לא אִמצוּ הרומאים את לבם להכחיש את אמתותן של הדתות הנכריות. גם דרכי השלטון המדיני אכפו על הרומאים להתהלך עם כל בני הדתות השונות ברוח סבלנות, כל עוד אשר דתם (של אלה האחרונים) לא היתה לצור מכשול ולשטן להמשטר השורר בקרב הממלכה. בכל שלטוני הארצות המנוצחות והנכנעות תחת ידי ממשלת רומא היה שורר דבר מלכות לבלי התערב בעניני הדת המקומית; בעיר הבירה נתן החוק לאַשֵׁר ולקים מטעם השלטון המדיני את כל כנסיות־דת הנכריות. במקרה כזה הכירה הממשלה לא את עצם הדת ואמתותה, – כי הממשלה הכירה את עצמה, כי אין לה כל זכות ומשפט לחוות דע בענינים כאלה, – כי אם רק קִימה ואִשרה את אגודת העדה המתנהגת בדרכי הדת הנכריה, ותתן לה את הרשיון ללכת בדרכי דתה. אז נחשבה הדת ההיא כעומדת תחת החסות בצל הממלכה, ונקראה בשם דת בעלת רשיון (Religio licita‎). בתוך המון הדתות והאלים אשר נפגשו יחד בעיר בירת רומא וימצאו להם שם בית מקלט שאנן ובוטח, לקחה לה עמדתה גם הדת הרומית, ותהי גברת הארץ, אך לא בתור דת אשר רבו המאמינים בה בקרב המפלגה השולטת בארץ, – כי גם כהניה וחוזיה לעגו לה, ויתלוצצו על מנהגי הדת הנתונה תחת משמרתם ופקודתם, – כי אם בתור עבודת דת מעשית האחוזה ושלובה יחד עם תולדות ימי רומא בעבר, ובתור דת אשר חשבו כי תקומתה נחוצה מאד לשלום הממלכה והטבת מצבה, ותועלתה רבה למלא את הצרכים הרוחנים של המון העם. בחוג פעולת החקירה, ההתחכמות והטלת ספק בכל מסרת קדומים, אשר גברו מאד בעם בתקופה ההיא, אפסה כל תוחלת, כי אמונת הלב תמצא לה עזר ומשען בדת הרשמית ילידת הלאום וההיסטוריה הרומית. כן כשלה הדת ברומא מאפס יכלת למלא את תביעות מפלגת החכמים והנאורים, אשר רבו אז בקרב הרומאים, ואשר רגשי לבם והגיון רוחם המורחים בריח השכלה וחכמה לא יכלו עוד להתפרנס מדעות פשוטות וגסות הכלולות בתוך דת חסרת התפתחות כדת הרומית. הקיסר אגוסטוס (מלך 27 לפני ספה"נ מת 14 לספה"נ), בראותו את העזובה בגבול הדת, חשב מחשבות לבצר את הרגש הדתי בקרב בני עמו, וינסה לחדש את פני הדת, לתקן בה את התקונים הנחוצים ולפחת בה רוח תחיה. בחפצו לרומם את רוח הדת ולהשיבה אל המדרגה אשר עמדה ברומא בימי קדם, בחר את עבודת הדת הבַּיתית, היינו, את עבודת הדת המקודשת לשם ה"לַרִים" (רוחות אבות המשפחה), בראותו בה את היסוד הראשי של הדת הרומית הקדמוניה ומקור החיים הכבירים אשר בה, ובכן נתן פקודה לבני עמו להכיר בתור אלהות אגודת אלילים משולשת, הכלולה משני לרים ועליהם נלוה מלאך־השלום (genius) השומר לראש המלך. אז נִתַּן צו מטעם המלכות לחלק את עיר הבירה לרבעים ולהקים היכל ומקדש בכל אחד מהם, ושם תערך עבודת דת לאגודת האלילים המשולשת, אשר בדה הקיסר מלבו. בגלילות הארץ בקרב המדינה הוטלה החובה על כל גליל ליחד מקום לעבודת הדת, אשר נערכה על ידי הקיסר, אם כי לא נאסרה עבודת הדתות הקודמות, אשר השתררו בארץ עד כה. אולם האמונה הרופפת והמתנודדת באמתת הדת, והמושג על דבר האלהות בכלל, כפי אשר השתררו אצל הרומאים מעולם, לא נעדרו גם בקרב הדת החדשה אשר יסד אגוסטוס; גם הוא לא נועז להוציא את הדתות הנושנות הנובלות מפני דתו החדשה, אם כי חשבה לרעננה ופוריה, ויקו להשיג על ידה תחיה רוחנית ודתית לבני עמו. למטרה הזאת תקנו את היכלי האלילים ברומא, וישנו את תכנית בנינם, גם הקימו היכלות חדשים, העבירו את הכהנים משמרתם ותחתם באו אחרים, אשר בהם בטח לב הקיסר, כי ידעו לעורר תחיה דתית בקרב העם. גם נוסדו בעד המון העם מערכות שעשועים דתיים, אשר תכליתם היתה לעורר בלב העם זכרונות קדש מקדמת ימיו. סופרי רומא הקדמונים וִירְגִילְיוּס וְלִיוְיוּס הביטו על העבר של הרומאים מנקודת־המבט הדתית, בהראותם על התעודה הקדושה, אשר הושמה לפני העם הרומי, וירומו וינשאו למעלה את רוח הגבורה ורגשי החסידות, אשר מלאו את לב מיסדי הממלכה הקדמונים. באמת הנה לולא יבש מקור החיים בדת הרומית, ולוּ רק היתה עוד עלולה על פי שארית כחותיה הפנימים לשוב לתחיה חדשה, כי אז עלינו להודות, כי השכילו מאד השואפים לתחיה הדתית לאחוז בתחבולות נאותות ורצויות למטרתם. אפס כי כבר פסק כח החיים בדת הרומית, ותהי כשלד וגויה בלי כל רוח, בלי כל כח חושב והגיון דעות, בלי כל תורה ורעיון המלבבים את האדם ומעוררים את רוחו ולמצער את רגשותיו. הדת אשר יצר הקיסר אגוסטוס לא נקלטה בקרב עם רומא, וגם נבצרה ממנה להיות נקלטת, חרף כל מעלותיה ויתרונותיה בערכה אל יתר הדתות השוררות ברומא. העם שמע בתורת דת הקיסר לא קול מחוקק, קול נביא ומורה דת, כי אם קול מושל ומצוה, קול גבור ושר צבא מלחמה, הבא אל העם בשם התועלת המדינית, בשם טובת הממלכה ומעוזה, אך לא בשם איזה רוח הנערה ממרומים, בשם עצם נשגב המרחף בעולם רוחני, החפץ לאַשר את בני האדם באושר רוחני ודתי.

כן רבו בקרב הרומאים דתי־אליל רבות ושונות, עתיקות גם חדשות, מולדת בית ומולדת חוץ, עד כי מרוב העצים לא נראה היער, ואין גם אחת מהן אשר המציאו מזון דתי רוחני ומוסרי לטובי העם, אשר בעלותם במעלות ההשכלה והתרבות בקשו למצוא בחיים איזה דעות ואידיאלים נכונים להתעַנין בהם, ולאט לאט כבה הרגש הדתי בלב העם. והנה במרוצת הדברים הזכרנו למעלה, כי הנסבה לירידת הדת ברומא היתה הנטיה לחקירה, להתחכמות והטלת ספק בכל מסרת קדומים, אשר התגברו בתקופת העת ההיא בקרב העולם הנאור, והן אשר הסבו את לב הרומאים הנאורים בדורות ההם לפנות ערף אל דתם, ללעוג להדעות והאמונות הצפונות בפנמיותה של הדת, אם כי לבם היה נוטה להשאיר את הדת בתמונתה החיצונית, כדבר אשר מציאותו וקיומו נחוצים לתקומת הממלכה. הננו חושבים לעון לנו, אם נאמר לקמץ בדברינו מבלי להציע לפני קוראינו את פרשת כל הסבות ההיסטוריות, אשר חתרו בזמן ההוא חתירה עמוקה תחת הדת האלילית בכלל, – בכל תקפן ומלֹאן. מלבד הסבה הפנימית אשר זכרנו, היינו, תגברת החקירה והבקרת בקרב משכילי הרומאים בדור ההוא, פעלה גם סבה חיצונית, הֵד קול ספרות היהודים האלכסנדרונים הכתובה בשפת יון, שפת החכמה והמדע של הזמן ההוא, אשר נפוצה בעולם הנאור, ובשכל מליה וברוח הגיונה הבא בשם הדת והפלוסופיה כאחת השגיבה חיל להבאיש את הדת האלילית בעיני כל איש משכיל על דבר אמת, ולהוקיע את נבלותה לעיני השמש. הספרות העברית האלכסנדרונית היא אחד מן העורקים החזקים אשר דפקו בחזקה בתולדות הקולטורה בימי קדם, ועל פי צורתה הפנימית היתה כמַשְׁלֶמֶת את ההשכלה היונית וממלאת את חסרונותיה, בשאפה תמיד להשכין את אמתותה ותורת מוסרה של תורת ישראל בספרות המדעית של בני יפת. נפלאה מאד תולדת הענף הספרותי הזה שיצא מחטר היהדות לרגלי סבות מדיניות וקולטוריות גם יחד. לרגלי מסע הנצחון, אשר נסע המלך המוקדוני אלכסנדר הגדול בארצות אסיה, נפגשו זרמי התרבות וההשכלה אשר להיונים ואשר ליהודים יחד, וכאשר עמדו שני העמים האלה נושאי דגל התרבות האנושית כל אחד על דעתו, מבלי לוַתֵּר איש איש על דעותיו לטובת רעהו, התפרצה ביניהם מלחמת דעות במלא תקפה ועוזה. מעבר מזה נלחמו היונים לבצר מכון לתרבותם הם, אשר נתיחדה כלה בעד טוב טעם בכל דרכי החים ומנעמיהם, ובעד כל רגש יופי ותפארת, רגש אשר נפנה לו מקום גם בדתם האלילית, עד כי נתקדשה בקדושת האלים ותהי לסגולה קדושה וכתמצית כל החיים. ומעבר השני הרימו היהודים על נס את תורת מוסרם הזכה והצרופה ואת דת קדשם, אשר בה כלולה תמצית כל הבינה והחכמה הנשגבה מעל לבינת אנוש. ההתנגדות וההפך בין השקפות שני העמים האלה התגברו יותר ויותר במדה אשר הוסיפו היונים לתקוע את יתדם ולכונן להם מושבות על פני כל הארצות הנשענות לחופי ים התיכון, מחופי הבָּספָריס ועד גדות הנילוס בארץ חם, שנפגשו פנים אל פנים עם נפוצות ישראל, אשר מושבותיהם השתרעו אז מים עד ים, מהים השקט ועד הים השחור. בחקרי דת וּוִכוחים החל הנגוד הזה, ובמשטמת דת וגזע תם, עד כי לאחרונה התגַשם גם בתמונת אגרוף רשע וזדון, ודמי בני יהודה נגרו כפעם בפעם ארצה מתגרת יד היונים. נודעת היא הספרות היונית המלאה בוז ונאצה על היהודים ותורתם, אשר יסדו סופרי היונים: אפולוניוס, פוסידוניוס, ליזימכוס ואפיון, אשר לא הסתפקו בזה כי לעגו לדת היהודים וישפילו את ערכה, כי אם בדו שקרים וספורי שוא להשליך שקוצים על מולדת היהודים ועל מקור מחצבתם. הבוז והלעג, אשר שפכו בעלי הדת האלילית על ראשי היהודים ועל תורת קדשם, פעלו פעולה מתנגדת, כי העירו בלב היהודים הכרה פנימית להכיר את ערכם ואת רוממות תורתם ומשגב מוסרה ודעותיה לעמת הדת האלילית המתעתעת באגדותיה התפלות, בהבלי הזיותיה, ובתבנית אליליה, אשר יצרה בדמות בני האדם, ואשר השקיעתם ברפש תאוות שפלות, זמה נאלחה ויצרי לב הרעים עוד מיצר לב בני האדם. לעמת ספרות הבוז והנאצה של היונים נבראה ספרות שלמה בשפת יון, אשר יצרו היהודים להוכיח את תועבת הדת האלילית ואת שקוציה. כהמון דורות היצורים הזעירים השוכנים במצולות ים, אשר בשלחופיותיהם השִּׂידיות אשר יתפשטו מעליהם יקימו במשך שלשלת דורות ארוכה רוכסי הררי קוֹרַלים, איים שלמים וגלילות ארץ רבים, כן התאגדו הסופרים היהודים האלכסנדרונים ליסד ספרות וכוחית, הקולעת אמרי בינה ומשפטי צדק להרוס את שתות הדת האלילית, ולהראות את משגב היהדות, רוממות דעותיה ושִׂיא חוקיה, וברבות הימים נוסדה ספרות גדולה, אשר חוללה מהפכה עצומה בהשקפת הנאורים והמשכילים בקרב העמים בדורות ההם. מלבד תרגום ספרי הקדש ליונית, אשר הועיל מאד להכניס קרני אור במחשכי הדת האלילית הנפוצה אז על פני תבל, מלבד ספרי הפולוסופיה הערוכים על פי רוח תורת ישראל, אשר הפיצו ידידיה האלכסנדרוני ובני סיעתו אחיו־לדעה, ומלבד הספר “חכמת שלמה”, אשר תכנו מָקְדָש כלו להבאיש ולהחפיר את תעתועי הדת האלילית, את זדונה וגלוליה וסלף דרכי המוסר הנובע ממקורה, ולערוך לאמתה את הוד כבוד היהדות ומשגבה, השכילו הסופרים היהודים לשאת משא על כל המתעתעים בהבלי הדת האלילית בספרי שיר וחזון ערוכים בטוב טעם ודעת, אשר שם מחברים נודעים לתהלה מבני היונים נקרא עליהם, למען ימצאו דבריהם מסלות בלב קהל הקוראים. “חכמי היהודים – אמר החכם גרֶטץ – הערימו לעשות צדק ברמיה, בשומם דברי תוכחתם ומוסרם בפי משוררים וחוזים בני אלהים אחרים, להגיד את צדקת היהודים לכל העמים ולהראות את אמתתה ותפארתה לעין כל”. אחד מחכמי היהודים חבר שיר תהילה להיהדות בשומו את דבריו בפי המשורר היוני אוֹרְפֶאוּס, למען חַבֵּב את ספרו על קהל הקוראים היונים. נכבדים ונעלים מזה במטרתם היו ספרי החזון הנקובים בשם “סבילות”, אשר על ידם התאמצו סופרי היהודים בשפת יון לָסֹל מסלה בעד דעות היהדות אל לב הגוים עובדי האלילים. ספרי חזון הסבילה נתקדשו מאד בארץ רומא, והשפעתם היתה רבה שם על כל פנות העם, ועל כן הערימו הסופרים היהודים לחבר ספרי חזון כתכנית ספרי החזון אשר ברומא, אשר תכנם הוא דברי חזון לבשר את אמתת תורת היהדות ומשגב דעותיה. החוזָה העבריה תקרא אל כל בני הדת האלילית:

החוזה מתאמצת בכל דבריה להשפיל את ערך אלילי הגויים ולתתם לאפס ותהו, ועם זה תתַנה את תהלת היהודים, אשר היו הראשונים להכיר את אחדות האלהים וללכת בדרכי מוסר וצדק, כפי חוקי תורת ישראל הזכה והצרופה, וכה דבריה:

החוזה תרחיב לשון, תשא משא על היעודים הנשגבים אשר יעדו נביאי ישראל לאחרית הימים, עת ישפוך אלהים את רוח שלומו על כל בשר, וצדק עולמים ושלום נצח ישתררו בקרב החברה האנושית, ואז תחלוף כליל ממשלת הזדון והחמס מעל פני הארץ. כספרי החזון האלה היו גם רבים מספרי הגניזה – אפוקריפא –הערוכים בדמות ספרי הקדש ובתכניתם, ומטרתם היתה גם כן לגלות את קלון הדת האלילית ושפלותה בערך אל יפעת היהדות וכבוד תפארתה המוסרית.

אגודת הסופרים היהודים האלכסנדרונים היו לַגוים המשתוללים בדתי האליל את אשר היו נביאי ישראל לפנים לבני עמם הזונים אחרי גלולי האלילים. ארוכה וממושכה היתה מלחמת האור עם החשך, הצדק עם הזדון, הדעה עם המשובה, דיו וגם דמי אדם נשפכו בגללה לרוב, אך לאחרונה נצחה האמת את השקר, ונצוצי האור אשר התזו סופרי היהודים על פני הספרות העברית העטויה בשפת יון, הם הפיצו את מסכת הערפל הנסוכה על פני החברה האנושית, והיהדות הזכה והברה התנוצצה בברק יפעתה לעיני כל בשר. הנה כי כן רבו מאד, במאת השנים האחרונה לפני בוא הקץ לתקומת יהודה המדינית, בני הנכר המתיהדים ובאים בברית היהדות, לא למען הבצע ואהבת נשים, כי אם לשם האמת, המשגב והזוהר, אשר הכירו בה. כפי אשר יסופר בספרי ידידיה האלכסנדרוני הנה רבו מאד אז גרי הצדק במצרים, באסיה הקטנה בדמשק וברומא. רומא האדירה, אשר נצחה את יהודה ותדכאה תחת כפות רגליה, לא עצרה כח לעמד בפני הרוח הנושב מגדות הירדן, רוח צרופה ודעת אל אמת, ורבים ממרום עם הארץ קבלו עליהם את היהדות. איזה מסופרי קורות העתים מבארים את החזיון כתולדה מחויבת מתמורת המצב המדיני, באמרם כי בבוא הקץ להחופש המדיני משאת נפש הרומאים, לרגלי השבת ממשלת הרפובליקה בארץ, וממשלת מלך העיקה את עם הארץ, הרגישו הרומאים הנאורים השואפים לאיזה אידיאל נשגב את הריקות והתהו, אשר קמו בלבם השואף לחזון נעלה, ויתאוו למצוא ענין רוחני למלא את נפשם, ואת החסרון הזה מלאו דעות היהדות. אולם אין אנחנו נוטים לערבוב פרשיות וסכסוכי תחומים כאלה. רגש החרות המדינית אין לו כל התיחסות ישרה אל היהדות ודעותיה המרחפות בעולם המוסר והצדק, מבלי להתלות בשיטת הממשלה. עבדות ומועקה מביאים יותר לידי ירידה רוחנית, לידי הזיות ואמונות תפלות, מאשר לידי חקירה והסתכלות. פה הנה מרכז הכבד תקוע בכח האמת הגלויה, אשר הלך והתפשט על ידי הספרות הוכוחית והחקרנית שיצאה מאת היהודים האלכסנדרונים, ותמצא לה אזנים קשובות גם על גדות הטיבר, וכידוע הנה בכל עניני חקר ובינה לא עמדו הרומאים ברשות עצמם, כי אם נמשכו אחרי הספרות היונית. התנועה הזאת התגברה בקרב מפלגת הנאורים ברומא, עד כי הסבה עליה את עין מושלי הארץ, אשר כמו לבם נבא להם, כי עתידה רומא להתפוצץ לרסיסים על ידי האמונה באל אחד הנובעת ממקור היהדות, ואגודת האלילים אשר עליהם נשענה הממלכה אָבֹד יאבדו ונמחו עקבותם. הראשון אשר פקח את עיניו על התנועה הזאת היה הקיסר אגוסטוס, ועל כן היה עוין את היהדות, אם כי לא הרהיב עוז להציק את היהדות בגלוי, יען כי הסבלנות הדתית הכתה את שרשיה ברומא עוד מימי ממשלת הרפובליקה. השנאה להיהדות עוד גברה בלב המלך טבריוס המולך אחריו, ואז מצאה גם מקום לצאת ממחבואה ולהרע ליהודים בגלוי, לרגלי איזו תרמית בשם הדת, אשר נעשתה על ידי נוכלים אחדים מן היהודים, אשר עשו סחורה בַּדת למען בצעם. גברת אחת מנשי רומא, פולויה שמה, אשת הסינטור סטורניאוס, באה בברית היהדות, ותשלח ביד איזה ממיודעיה היהודים מתנות להיכל הקדש בירושלים, אך אלה האחרונים מעלו בזדון בשליחותם ויחלקו ביניהם את המנחה. בהגיע דבר הנבלה הזאת אל הקיסר מצא תואנה להתגולל על כל היהודים גורמי התנועה הדתית החדשה בקרב אצילי רומא, ויציע לפני הסינט להציק להיהודים. עד מהרה נתנה הדת לגרש מעיר רומא את היהודים והגרים מבני רומא אשר באו בברית היהדות, מלבד אלה אשר ימירו דתם בדת האלילית, ואשר ימרה את החוק ימָּכֵר ממכרת עבד. בגלל הגזרה הזאת הָגלו ארבעת אלפים מבחורי ישראל להאי סרדיניה להלָּחם שם עם גדודי השודדים, אשר פשטו אז בארץ להרגיזה, למען יתמו שם מחרב המלחמה ומרע מזג האקלים הקשה אשר לא הסכינו בו. מלבד זאת הכבידו שרי צבאות הרומאים ידם על היהודים העובדים בצבא, לצאת למלחמה ביום השבת, ואשר סרבו למלאות את פקודת שרי צבאם נענשו קשה. זאת היא הפעם הראשונה אשר יצאה רומא מגדרה, ותחלל את חוק הסבלנות הדתית, אשר השתמר בה בעצם תקפו, בכל עת בואה במגע עם בני הדתות הנכריות, כאשר זכרנו למעלה. והמחזה המוזר הזה לא היה היחידי על דרך הליכות הרומאים עם בת יהודה, אשר הדיקה אותה בפרסותיה ותַּגלנה מארצה גלות שלמה; כי התולדה העברית קשת־הרוח המלאה כלה חזיונות תוגה תציג לפנינו עוד מקרים רבים, אשר רדפו הרומאים בזעם את דת היהודים, וביחוד בימי השמד, אשר נגזר מאת אדריאנוס אחרי חרבן ביתר.

אבל החתירה אשר חתרו דעות היהדות בחָדרן אל תוך העם הרומי היתה ראשית מפלת דת הרומאים, אשר הלכה הלוך והתמוטט עדי התערערה ותשקע תחתיה. רומא הלמה ומחצה את בת יהודה ותכחד את שלטונה המדיני, והיהדות השיבה מכה אל דת מכי עמה, ותמחץ את לב הדת הרומית מחץ אנוש, אשר לא יוכל עוד הרפא. שוא התאמץ אגוסטוס לתקן תקונים בדתו, לחדש את פניה ולהפיח בה רוח תחיה חדשה, – היא כבר העלתה רקבון ונועדה לקרץ וכליון. – אמנם אותות רבים הוכיחו כי מתעתדת היהדות למלא את מקום הדת האלילית הנופלת ברומא, לולא סבות היסטוריות כבירות, אשר גרמו להסב את השלטון הדתי ברומא אל הענף הדתי החדש, אשר החל אז לצמוח מגזע היהדות.