ולפנות ערב ינואר גשום, לאחר שניסיתי להשיג אותה כל היום, טלפון. החוליה הרביעית במניין שארי בשרי, חטפה דום לב. ביקשנו שתגיע מיד במונית וכך היה. בעלה של אחותי הקטנה. בעלה הצעיר של אחותי הקטנה לקה בדום לב והובהל לבית החולים הפריפריאלי באזורנו, שממש לא נחשב ללהיט, אבל יחידת הצנתורים שלו דווקא כן.

הפרטים. הפרטים ההכרחיים, הדגנרטיביים, המנוולים. הסבל שלו ביחידה לטיפול נמרץ והצרחות והבכי והסירוב לרדת מהמיטה ולאחר מכן ההבחנה בקרסוליים המכחילים ובשתי בהונותיו המשחירות ובתפקודי הכליות, שהלכו והידרדרו עקב אלרגיה לחומר הניגוד. והסתימה השנייה שלא הצליחו לפתוח והשיקום במוסד המהולל, הו־הו כה מהולל, שסמוך לישובנו, וליתר דיוק אי־שיקום, שכן לא היה מסוגל לדרוך על רגליו או להשתקם. והמסירות שלה. המתמדת, האינסופית. במהלך שני האשפוזים בבית החולים ישבה לצִדו מבוקר עד ערב וכשהועבר לשיקום במוסד המהולל, שכרה חדר במלונית הצמודה. והתקווה. כמעט עד הסוף נשמעה כמו פוליאנה עמלנית, דהויה במקצת, פוליאנה רפואית שמשננת מנטרות רפואיות ומדדים ושיפורים ומשלב מסוים, החמרה ומדדים לא תקינים.

מאז ומתמיד התייחסה אליו כאל אתרוג יקר ערך, גוזל מרוט ורגיש שזקוק לטיפוח ולהברשת נוצותיו. נולד עם מחלה שהוגדרה קלה והחמירה לאחר האירוע הלבבי ואני זוכרת את המחשבה הקטנונית שחלפה בי כשראיתי אותו בטיפול נמרץ, אבל למה אתה שוב שמן. למה. למה. למה במהלך התקופה שבה לא התראינו, במצוותה כמובן, עד שהחליטה להתפייס איתי, שבת והעלית ארבעים ק"ג לערך שהשלת בעמל רב שנים קודם לכן.

כעס ושיפוטיות? שיפוטיות שדוללה במקצת במהלך שנותינו במושבה אבל רק במקצת. וחשבתי, איך העזת. איך העזת להשמין ככה לחושך הגנטיקה הדפוקה של הגברים במשפחה שלך. מה חשבת לעצמך? התפניתם מצפון הארץ והאבסת את גופך עד – עד.

ומערך הכוכבים והגנטיקה והנסיבות – הכול פנה כנגדך, גיס צעיר. אושפז קצרות, כך האמנו בבית החולים, ובינתיים הודיעו במוסד השיקומי המהולל שאין מקום ואחות קטנה בחרה במוסד אחר, מרוחק. ושם בישרו לה שהמצב קשה והמדדים הולכים ומידרדרים ושאם יוותר בחיים יישאר נכה קשה. וחוק החולה הנוטה למות ובעיקר מנהל המוסד המרוחק, שלהפתעתנו התגלה כהומני ומתחשב, כל אלה ערסלו אותו במשך יומיים־שלושה עד צאת נשמתו ללא ייסורים. ובתום חודשיים של ייסורי גופנפש קשים, הכול תם.