ולפנות ערב ינואר גשום, לאחר שניסיתי להשיג אותה כל היום, טלפון. החוליה הרביעית במניין שארי בשרי, חטפה דום לב. ביקשנו שתגיע מיד במונית וכך היה. בעלה של אחותי הקטנה. בעלה הצעיר של אחותי הקטנה לקה בדום לב והובהל לבית החולים הפריפריאלי באזורנו, שממש לא נחשב ללהיט, אבל יחידת הצנתורים שלו דווקא כן.

הפרטים. הפרטים ההכרחיים, הדגנרטיביים, המנוולים. הסבל שלו ביחידה לטיפול נמרץ והצרחות והבכי והסירוב לרדת מהמיטה ולאחר מכן ההבחנה בקרסוליים המכחילים ובשתי בהונותיו המשחירות ובתפקודי הכליות, שהלכו והידרדרו עקב אלרגיה לחומר הניגוד. והסתימה השנייה שלא הצליחו לפתוח והשיקום במוסד המהולל, הו־הו כה מהולל, שסמוך לישובנו, וליתר דיוק אי־שיקום, שכן לא היה מסוגל לדרוך על רגליו או להשתקם. והמסירות שלה. המתמדת, האינסופית. במהלך שני האשפוזים בבית החולים ישבה לצִדו מבוקר עד ערב וכשהועבר לשיקום במוסד המהולל, שכרה חדר במלונית הצמודה. והתקווה. כמעט עד הסוף נשמעה כמו פוליאנה עמלנית, דהויה במקצת, פוליאנה רפואית שמשננת מנטרות רפואיות ומדדים ושיפורים ומשלב מסוים, החמרה ומדדים לא תקינים.

מאז ומתמיד התייחסה אליו כאל אתרוג יקר ערך, גוזל מרוט ורגיש שזקוק לטיפוח ולהברשת נוצותיו. נולד עם מחלה שהוגדרה קלה והחמירה לאחר האירוע הלבבי ואני זוכרת את המחשבה הקטנונית שחלפה בי כשראיתי אותו בטיפול נמרץ, אבל למה אתה שוב שמן. למה. למה. למה במהלך התקופה שבה לא התראינו, במצוותה כמובן, עד שהחליטה להתפייס איתי, שבת והעלית ארבעים ק"ג לערך שהשלת בעמל רב שנים קודם לכן.

כעס ושיפוטיות? שיפוטיות שדוללה במקצת במהלך שנותינו במושבה אבל רק במקצת. וחשבתי, איך העזת. איך העזת להשמין ככה לחושך הגנטיקה הדפוקה של הגברים במשפחה שלך. מה חשבת לעצמך? התפניתם מצפון הארץ והאבסת את גופך עד – עד.

ומערך הכוכבים והגנטיקה והנסיבות – הכול פנה כנגדך, גיס צעיר. אושפז קצרות, כך האמנו בבית החולים, ובינתיים הודיעו במוסד השיקומי המהולל שאין מקום ואחות קטנה בחרה במוסד אחר, מרוחק. ושם בישרו לה שהמצב קשה והמדדים הולכים ומידרדרים ושאם יוותר בחיים יישאר נכה קשה. וחוק החולה הנוטה למות ובעיקר מנהל המוסד המרוחק, שלהפתעתנו התגלה כהומני ומתחשב, כל אלה ערסלו אותו במשך יומיים־שלושה עד צאת נשמתו ללא ייסורים. ובתום חודשיים של ייסורי גופנפש קשים, הכול תם.

ואם תיחרבי. ואם גם את תיחרבי, עיר מולדתי. העיר שהפנינו לה עורף לטובת שקט סמי־כפרי יחסי. מותר עירי לשעבר על מטולה ומנרה? חשבון אינפיטיסימאלי. קלקולציות מוות כושלות. ערכים סימבוליים. חובשי הספסלים הסימבוליים, המרופדים, של ממשלת הדמים, לא שמעו מעולם על פייר בורדייה וההון הסמבולי –

עיים. עיי חורבות. כל חפירי התמ"א יימלאו אבק אדם; מגדלי בבל יקרסו בזה אחר זה אחר זה, דרי מגדלי U ופנקס החדשים־ישנים ומיד־טאון־עולב על מראותיהם הממורטות בלובי המשויש, שדרות רוטשילד ובן ציון ודיזנגוף, נתזי שדיים מסיליקון ומילויי חומצות היאלורוניות יפקעו ברעש מחליא מחמת ההדף וירחפו מעלה־מעלה אל השמיים התכולים, לאור התכלת העזה והחמה ונטולת הנחמה, אפס תקווה, אפס רחמים –

מעלה־מעלה לעבר העננים – בלוני צפלין אדירים –

נשורת. נשורת של חמדנות וגרגרנות והתעלמות מה"אחרות" האולטימטיבית, האחרות שפניה איננה משקפת את הבבואות המשופצות במראות הבדולח היקרות. נשורת של מעצבי שיער ופניסטים ומעצבות גבות ופנים ומפסלי תחת ופלסיטקאים מיומנים שמשכירים סקאלפלים לפיסולי תחתים ושדיים ופינים וערוות –

בזה אחר זה אחר זה יקרוס הכול.

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים לא מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.

“הקיסר” – החמישית של בטהובן. אמא־אבא־אני ואמא־אמא־אמא בפילהרמונית, גוש ד' בהיכל, שנים לפני כְּלות. הַקִּצִּים, הקייצים.

ובאוגוסט 2025 פקדתי בראשונה בחיי את היכל התרבות של אור עקיבא, ביטוי אוקסימורוני על פניו. “תזמורת המושבות”, שלוש יצירות נאות בניצוחו של אוסטרובסקי רב המוניטין. כן, שֶׁלִיק’ה אהובה. אני יודעת שתתקשי להאמין, אבל לעולם לא אשוב לעיר הולדתי, לכרך דמיקולו על שפת הים שאימצת אל לבך, לעיר התרבותית והנאורה לשעבר, היחידה במדינה הלוהבת הזאת שהיית מוכנה לחיות בה. אבל את כבר לא כאן ועירנו לשעבר הלכה ושקעה, מתפוררת לפרודותיה בכל מובן אפשרי במהלך השנים, ושנים לפני שעזבת אותנו לצמיתות – בתשעה באפריל 2022 – ממילא כבר לא שהית בה.

והקונצרט היה נפלא בדרכו. ואני מבינה די קטנה בתחום. מפעילה בעיקר את בלוטות הרגש. זוכרת איך דמענו שתינו במאטינה של יום שישי אי אז בתחילת האלפיים, בכרמינה בוראנה בניצוחו של מהטה ומקהלת פראג? ועל ה־ז' המטפורי שלי כל המצקצקים אניני הטעם וחובבי מהאלר וברוקנר –

ומשמאלי ישב (ונמלט על נפשו בהפסקה) מושבניק עב־בשר בחולצת כפתורים לבנה, מקופלת שרוולים, מהסוג שלבשו פעם בחגים בקיבוצים, החולצה הזו כיכבה בפואייה הלא ממוזג דיו בהפסקה –

מכל מקום. חברתי הטובה במושבה שעקרנו אליה, נחשפה בראשונה בחייה למוזיקה קלאסית. וכשהכול תם היינו רעבות ומזיעות, מוטיב חוזר בערב ההוא, מפני שה"היכל" החדש והנאה למדי באור עקיבא לא מוזג די צורכו והמנצח בחליפתו, כנהוג, הספיג פלגים־פלגים אחת לכמה דקות בין פרקי היצירות –

אבל לא מצאנו דבר.

סניף ארומה המקומי היה סגור. הלחות שעלתה מחוף הים הסמוך היתה כבדה ופסענו כה וכה ברחוב המואפל למחצה עד שלפתע היא הבחינה בוויטרינה מוארת קלות. והדבקנו פרצופים לשמשה והמלצרית הנהנה שפתוח, וכשנכנסנו הסתבר שזאת סושייה. “רק רוצות לשתות משהו”, הפטירה א' אבל הייתי רעבה וביקשתי תפריטים. כשפתחתי את התפריט הדיגיטלי הבהבה השורה ‘ברכת המזון’. שו האדא ברכת מזון? מלמלתי.

“זאת סושייה כשרה”, גיחכה א'. הזמנו שני רולים כשרים, שהיו בין סביר לנורא, אבל אכלנו הכול. ותוך כדי כך, בעודנו ממתינות, נכנס אחד הנגנים, גבר גדול ממדים ומיוזע. וא' אמרה בעיניים נוצצות שנהנתה נורא והוא שמח והודה, מטפחתו היתה ספוגה, ומיהר להצטרף לזוג המבוגר שהמתין לו בקצה החדר.

ולרשימה הזו אין מוסר ואין השכל פרט לתחושה המזוקקת, המדויקת, שפקדה אותי – קרצוף בליפה משיית זהובה ורכת סיבים דו־שנתיים של מלחמה חסרת תוחלת ושל כל הסירנות שנצרבו בגופנפש והטילים ותיאורי הזוועות והשינה הטרופה והמבזקים האינסופיים –

ולמחרת, כשנברתי בכתובין, נסגר מעגל חשמלי נוסף כשקראתי כיצד בטהובן שהחל לאבד את שמיעתו הלחין את היצירה ב־1809, במהלך המלחמה, בעודו ספון במרתף בבית אחיו, כשנפוליון צר על וינה, עד שכבש אותה לבסוף.

כל באי הסדרה השנייה של הפילהרמונית גוש ד' סדרה 2, שורות שלושים ושמונה עד חמישים וכלום, מתים עכשיו.

כל באי הסדרה השנייה מתו או התעפשו והתפוררו לאבק. הורי האהובים ומן הסתם גם הרסטוראטית בעלת הבל הפה החמוץ שישבה מימיני, הגברת דלילת השיער שישבה לפניי, כלומר בכיסאו של אבי שנותר בבית, ובכל זאת הצליחה להסתיר בהניחה את קרקפתה הדלילה על כתף בעלה, בעודם רוקעים בקצב ומטלטלים את ידיהם כה וכה.

כל באי הסדרה השנייה, הקשישים והבינוניים והישישים המופלגים, כולם התפגרו מאז 2010, שנת מותו של אבי, ובהתאמה קריסתה הגרנדיוזית של אמי. כל באי הסדרה השנייה שהשתעלו ללא הרף ורשרשו בעטיפות צלופניות ומחאו כפיים וצרחו בראוו!! בראוו! בקרתנות אין קץ, כל באי הסדרה השניי – התפגרו. מתו. עברו מהעולם. כל באי כרמינה בוראנה והתשיעית של בטהובן ומהאלר – כל הנשים ששעטו במורד השורות בואכה תאי השירותים המלאים מדי בהפסקה הקצרה מדי – התאיינו. את מקומם תפסו מן הסתם “הרוסים החדשים” בבגדים יומיומיים מהוהים, שבהפסקות מתגודדים בקצה המזנון ובוצעים סנדוויץ' מנוילן מהבית ותרמוס כי המזנון הפושר הזה מפקיע מחירים. כל באי הסדרה השנייה על פרוותיהם בריח הנפטלין ותכשיטיהן הנוצצים והפארוקות, כולם־כולן הלכו.

ואני הלכתי. נטשתי את עיר הולדתי על אולמותיה ובתי התענוגות שלה והקולנוע הראוי היחיד, השוכן במרומי הסנטר, ולקחתי את אישי ועקרנו למחוזות כפריים למחצה והילביליז למחצה, ורק הגעגועים המצמיתים, הכוססים, לשעותינו היפות, אמא, שלך ושלי באותם אולמות,

רגעי החסד שחלקתי איתך,

רק הם נותרו.

בשנה שחתמה את האֵיְטִיז על תלאובותיו האופנתיות־כעורות ורבות נוספות, הפנמתי סוף כל סוף שהתואר הראשון שלי שימושי כמו העתידות של מסטיק בזוקה, ולפיכך נרשמתי ובגרתי בהצלחה קורס מדריכי כושר בוינגייט. היינו המחזור הראשון והקורס היה חביב פלוס בדרכו, למרות שאולצנו לרוץ חמישה ק"מ במסלול הטריקוטן המשובח שלהם, אבל ידעתי את זה מלכתחילה והתכוננתי. וכשסיימתי את הקורס, האישה היחידה שהתהדרה בתואר ראשון – עשור וחצי לפני שהעליתי בדעתי להמשיך לתארים השני והשלישי בהתאמה – אחת מידידותיי לקורס סיפרה על הקאנטרי קלאב בצומת גלילות. ושאם ארצה, היא תארגן מפגש עם רכז החוגים.

הקאנטרי מנוחתו עדן שנהרס בינתיים, היה פרויקט נאה וותיק שנבנה בשנות השישים והשתרע על פני דונמים רבים של מדשאות ירוקות־עד ומבנים וברכת שחייה ענקית ומגרשים למיניהם, כדורגל וטניס וכיוצא בזה משחקי כדור משמימים, ורכז החוגים שמח בי עד מאוד. ולמרות שלא הייתי מדריכת אירובי מדופלמת התחלתי לעבוד שם כמדריכת כושר בשבתות וכמדריכת אירובי, בתחילה רק בשבתות ולאחר מכן גם באמצע השבוע.

וכך חלפו להם החודשים בנעימים, פחות או יותר. נהגתי לשחות בבריכה האולימפית והריקה תדיר ולהתקלח במלתחות הנשים לאחר המשמרת, וכמה מהוויבערס הקשישות נעצו בי מבטים מרושעים מהסוג שראיתי שנים לאחר מכן כמנויה במכון כושר צפוני, כשהמנקה האוקראינית העזה להתקלח בתום עבודת קרצוף מפרכת של תאי שירותים – אבל נעצתי בהן בחזרה. ובתום שנה מיום שהתחלתי לעבוד שם פרצה מלחמת עירק, שזכתה לכינוי הפיוטי מני רבים במדינה הלוהבת הזו, מבצע סופה במדבר או מלחמת עירק הראשונה. ודירתי מרובת החלונות הפכה למלכודת וכולנו חזרנו לרחם, כלומר לאמא ולבית אמא־אבא – והשער של עיתון העיר ז.צ.ל הכריז – אמא’לה – ואיור של חץ שפנה מתל אביב והלאה – מארחים שם ומתארחים ורובצים ומדי פעם פשוט נעלמתי לירושלים או לאילת. וחברתי לשחייה באותה תקופה זכתה בכבוד המפוקפק של פינוי למלון עקב הרס הבניין ברמת גן, כולל בדיחות דוחות שהרבו לפלוט בסביבתי שעניינן עירקים ופיג’מות וכיו"ב, ובדיעבד הבנתי שאז התחלתי לפתח פוסט טראומה וחרדות מפני אזעקות וטילים ותל אביביות בכלל.

וכשהתקשרתי לרכז החוגים וטענתי שאין לי איך להגיע, ושקַו 90 להרצליה מסוכן ואני חוששת לצעוד לבד מהצומת, כי נפל שם משהו לפי השמועות, הוא רתח. נאלצתי להקשיב לנאום פטריוטי שלפיו לא עורקים בזמן מלחמה ושאם לא אגיע ומיד, שאחפש מקום אחר.

המלחמה ההיא הסתיימה לבסוף בערב פורים. אמי ואני חזרנו ממטינה בהיכל התרבות וברדיו הודיעו שזהו. הטקס תם. חוזרים לשגרה. סוף כל סוף נעלמו התקפי החרדה שפיתחתי, הודות לשחיינית הנוגה. התחלתי לחפש עבודה ועד מהרה מצאתי. בחדר כושר שכונתי קטן, מרתפי וצפוף. היינו שתיים וחלקנו משמרות צהריים וערב. היה משמים והיה לא נעים, נשים מבוגרות שתבעו “שירותיות”, הביטוי שב־1992 עדיין היה חדש יחסית ואני ציפיתי לסימפטיה ולהערכה ובכלל, בתקופה ההיא היחס למדריכי כושר היה כאל גופים מפוארים בעלי מוחות מכווצים. החזקתי מעמד כחצי שנה, בעיקר מפני שבעת ההיא התחלתי לכתוב שירים באינטנסיביות חדשה, מפעימה ולא מוכרת, שירים שבתוך שנה נתן זך בחר לקובץ ‘הנה 6’. ועזבתי לא רק בגלל גסות הרוח של המתאמנים ובעלי המכון, רומני ג’ינג’י גס רוח, אלא בגלל חתו־לה.

בראשית החורף, כשפתחתי את המכון בחמש אחר הצהריים, בתום השחייה בגורדון, המתינה לי בביישנות חתולה מפוארת ופרוותית. בדיעבד הבנתי שזו חתולה פרסית שננטשה. חתו־לה נכנסה איתי פנימה וחלקנו פירורי לחם ומנה חמה שקיררתי למענה ונשארה במהלך המשמרת, מתענגת על החום.

התלונות לא איחרו לבוא.“היא מלוכלכת. תעיפי אותה מפה”, התנרגן הגיי המרושע שאילץ אותי ‘לשמור’ בשעה שדחק משקולות על הספסל, ובמקום ללפות את המוט המתין עד שאגהר לעברו ואשא את רוב המשקל, מה שלימים הניב בקע סרעפתי. המקום ההוא התאים לי כפי שהמַקֶּבֶת הלמה את צרכיו של קרפיון תמים שנשלף באגרסיביות מחבית העץ, בעודו מפרפר בין חיים למוות עד שהפטיש ניחת על גולגלתו ורוצץ אותה, בעוד פלג גופו התחתון מפרפר בסל הרשת של הקונה. השתדלתי לא להתריס. השתדלתי להשתלב. וכשהבנתי שזה לא יקרה לעולם, התחלתי לענות. אוהו, מענה לשון תמיד היה לי. השבתי בסרקזם למבוגרת הכעורה שתבעה שירותיות, הפסקתי לשמור על דוחקי המשקולות החופשיות וסירבתי לפנות את חתו־לה האומללה במהלך המשמרת שלי.

עד שלבסוף מו־שה, הבעלים, זימן אותי לשיחה. הודיע שאני לא משתלבת ושהחתולה היא הקש שחנק את זימי הקרפיון ושאני מפוטרת לאלתר.

כעבור חודש פגשתי באקראי ברחוב מתאמנת סבירה, שכנתה של המפלצת המקשישה מהבניין הסמוך. השאלה היחידה שהעסיקה אותי היתה מה עלה בגורלה של חתו־לה.

“מה, את לא יודעת?” תהתה.

“כמה ימים אחרי שעזבת, הגעתי לאימון ומצאתי אותה קפואה בחצר. קפאה למוות בלילה.”

בכיתי.

וכעבור מספר חודשים אימצתי את פאוסטו. גור פרסי מעורב.