“הקיסר” – החמישית של בטהובן. אמא־אבא־אני ואמא־אמא־אמא בפילהרמונית, גוש ד' בהיכל, שנים לפני כְּלות. הַקִּצִּים, הקייצים.

ובאוגוסט 2025 פקדתי בראשונה בחיי את היכל התרבות של אור עקיבא, ביטוי אוקסימורוני על פניו. “תזמורת המושבות”, שלוש יצירות נאות בניצוחו של אוסטרובסקי רב המוניטין. כן, שֶׁלִיק’ה אהובה. אני יודעת שתתקשי להאמין, אבל לעולם לא אשוב לעיר הולדתי, לכרך דמיקולו על שפת הים שאימצת אל לבך, לעיר התרבותית והנאורה לשעבר, היחידה במדינה הלוהבת הזאת שהיית מוכנה לחיות בה. אבל את כבר לא כאן ועירנו לשעבר הלכה ושקעה, מתפוררת לפרודותיה בכל מובן אפשרי במהלך השנים, ושנים לפני שעזבת אותנו לצמיתות – בתשעה באפריל 2022 – ממילא כבר לא שהית בה.

והקונצרט היה נפלא בדרכו. ואני מבינה די קטנה בתחום. מפעילה בעיקר את בלוטות הרגש. זוכרת איך דמענו שתינו במאטינה של יום שישי אי אז בתחילת האלפיים, בכרמינה בוראנה בניצוחו של מהטה ומקהלת פראג? ועל ה־ז' המטפורי שלי כל המצקצקים אניני הטעם וחובבי מהאלר וברוקנר –

ומשמאלי ישב (ונמלט על נפשו בהפסקה) מושבניק עב־בשר בחולצת כפתורים לבנה, מקופלת שרוולים, מהסוג שלבשו פעם בחגים בקיבוצים, החולצה הזו כיכבה בפואייה הלא ממוזג דיו בהפסקה –

מכל מקום. חברתי הטובה במושבה שעקרנו אליה, נחשפה בראשונה בחייה למוזיקה קלאסית. וכשהכול תם היינו רעבות ומזיעות, מוטיב חוזר בערב ההוא, מפני שה"היכל" החדש והנאה למדי באור עקיבא לא מוזג די צורכו והמנצח בחליפתו, כנהוג, הספיג פלגים־פלגים אחת לכמה דקות בין פרקי היצירות –

אבל לא מצאנו דבר.

סניף ארומה המקומי היה סגור. הלחות שעלתה מחוף הים הסמוך היתה כבדה ופסענו כה וכה ברחוב המואפל למחצה עד שלפתע היא הבחינה בוויטרינה מוארת קלות. והדבקנו פרצופים לשמשה והמלצרית הנהנה שפתוח, וכשנכנסנו הסתבר שזאת סושייה. “רק רוצות לשתות משהו”, הפטירה א' אבל הייתי רעבה וביקשתי תפריטים. כשפתחתי את התפריט הדיגיטלי הבהבה השורה ‘ברכת המזון’. שו האדא ברכת מזון? מלמלתי.

“זאת סושייה כשרה”, גיחכה א'. הזמנו שני רולים כשרים, שהיו בין סביר לנורא, אבל אכלנו הכול. ותוך כדי כך, בעודנו ממתינות, נכנס אחד הנגנים, גבר גדול ממדים ומיוזע. וא' אמרה בעיניים נוצצות שנהנתה נורא והוא שמח והודה, מטפחתו היתה ספוגה, ומיהר להצטרף לזוג המבוגר שהמתין לו בקצה החדר.

ולרשימה הזו אין מוסר ואין השכל פרט לתחושה המזוקקת, המדויקת, שפקדה אותי – קרצוף בליפה משיית זהובה ורכת סיבים דו־שנתיים של מלחמה חסרת תוחלת ושל כל הסירנות שנצרבו בגופנפש והטילים ותיאורי הזוועות והשינה הטרופה והמבזקים האינסופיים –

ולמחרת, כשנברתי בכתובין, נסגר מעגל חשמלי נוסף כשקראתי כיצד בטהובן שהחל לאבד את שמיעתו הלחין את היצירה ב־1809, במהלך המלחמה, בעודו ספון במרתף בבית אחיו, כשנפוליון צר על וינה, עד שכבש אותה לבסוף.