מרגוט קלאוזנר

נשיאת המפעל

המחברת מרגוט קלאוזנר נולדה בברלין, עלתה ארצה ב־1926 והיתה פעילה בתנועת “החלוץ” ו"השומר הצעיר". בהיותה בברלין ב־1927, יסדה את מזכירות “הבימה”, שריכזה את ידידי הלהקה באירופה ובארץ ישראל, ויחד עם מספר ידידים סידרה את העלאת הלהקה ארצה. עד 1936 היתה מרגוט קלאוזנר חברת הנהלת “הבימה”. יחד עם בעלה, יהושע ברנדשטטר, יסדה את הסוכנות הספרותית למחזות “מועדים”, שהזמינה בין היתר את המחזה “שלמה המלך ושלמי הסנדלר” לסמי גרונמן.

מרגוט קלאוזנר היא חברה במועדון.P.E.N וב"חברה לחקר הנפש" בלונדון, היא עומדת בראש האגודה לפאראפסיכולוגיה בישראל, שנוסדה על ידיה, ערכה את הירחון “עולם המסתורין”, היא אשר ייסדה יחד עם בעלה דאז יהושע ברנדשטטר את אולפני ההסרטה בישראל הרצליה ומעבדות צבע בע"מ, הקימה את אולפן הצילומים הגדול של המזרח הקרוב – חוץ ממצרים – והפכה לספק העיקרי של הטלוויזיה הישראלית הכללית משנת 1968. משנת 1973 הפעילה טלוויזיה בצבע לשידורים בינלאומיים דרך הלוויין. במשך 20 שנה שמשה מנהלת כללית של המפעל וכעת היא נשיאתו.

מרגוט קלאוזנר פרסמה 12 ספרים, ביניהם, בשנה זו, ביוגרפיה של אביה יוליוס קלאוזנר במלאת 100 שנה להולדתו, וספר ספורים (בהוצאת מסדה) “גלגול נשמות”. יש לה שני ילדים: מרים שפילמן, פסיכולוגית, ועמוס מוקדי, שחקן ומפיק.

שם ספר זה שאול מיצירתו של אליה ארנבורג על תעשיית הסרטים בזמנו.

מראה כללי של אולפני הרצליה

25 שנה לאולפני הסרטה בישראל הרצליה    🔗

1949–1974

המפעל נוסד על ידי

מרגוט קלאוזנר ויהושע ברנדשטטר

בשנת 1947.

אבן הפינה נורתה ביולי 1949.

ספר זה מוקדש

לזכרם של הורי

יהודה יוליוס קלאוזנר ודבורה לבית לייזר, ז"ל

אשר ללא עזרתם ומשענתם לא הייתי יכולה להקים את המפעל.

תודתי העמוקה נתונה לכל אלה – ורבים אחרים –

אשר עמדו אימתי לצדי בהקמת המפעל.

אולפני הסרטה בישראל בע"מ 1949

 

תעשיית החלומות: במקום מבוא    🔗

ו' באייר תשל"ג, שמונה במאי 1973

מדינת ישראל חגגה אתמול את יום העצמאות ה־25 לקיומה. כרבים מאזרחי המדינה נכחתי גם אני בטקס הזיכרון רב־הרושם שהיה על הר הרצל בירושלים. התפעלתי מן התכנון ומן הפאר של צה"ל. צפיתי ארוכות בטלוויזיה שעה שהוקרנה המסיבה הגדולה שנערכה בחצר מגדל דוד. נטלתי חלק, אם כי צנוע למדי, בחידון התנ"ך לנוער העולמי, ולא החמצתי גם את פסטיבל הזמר והפזמון, שירים חדשים ושירים ישנים, שהקרנתו נמשכה עד 1:30 לאחר חצות הסכמתי עם האומרים כי בסוקרנו את שפע השירים אשר נכתבו והולחנו בעשרים וחמש השנים הללו מתקבל הרושם שתושבי ישראל כולם לא עסקו כל אותה עת אלא בחיבור שירים ובהלחנתם. סבורתני כי שני המוצרים הטובים ביותר של ישראל הם הצבא והשיר.

בתכניות שהקרינה הטלוויזיה בפרוס החג שמענו וראינו אנשים רבים ושונים אשר גוללו לפנינו עלילות גבורה. גאווה ושמחה מילאו לבי והודיתי לאל על החסד שנפל בחלקנו להיות עדים לחידוש קוממיות ישראל. מאות ואלפי אנשים באו על שכרם בעבור מאמציהם הפיזיים והרוחניים להקמת המדינה. “עתיד ישראל גאוני” – עלתה לעיני רוחי אותה בשורה שנגלתה על לוח האותיות (האוויאבורד). כן נתמלאתי גאווה על הצלחתו ושגשוגו של מפעלנו – אולפני ההסרטה וטלויזיה בהרצליה, אם כי הדבר לא צויין ולא הוזכר בשום מקום. זכינו וביום העצמאות ממש צעדנו צעד חשוב קדימה. מצעד צה"ל צולם והוקלט כולו בווידיאוטייפ וצבע ובו בערב יכולנו לראות את תוצאות מאמצינו – תמונות מרהיבות עין אשר עתידות היו לצאת מכאן צרורות בקסטות בדרכן אל תפוצות ישראל. תוך דקות ספורות מסוגלים אנו עתה לקשר את ישראל עם כל העולם כולו. שבע פעמים שודרו התמונות אותו יום לכל ארצות תבל. הדבר נעשה בשני סטנדרטים, זה של ארה"ב וקנדה וזה של אירופה ואנגליה.

המשא ומתן להקמת מפעלנו נפתח ב־1947–1948. אבן הפינה הונחה ביולי 1949, וב־3.8.49 נרשמה החברה כחוק בעיתון הרשמי. השנים הראשונות היו קשות אולם לאחר מכן פקדה תקופת שגשוג את תעשיית הסרטים שלמפעלנו חלק ניכר בה. עתה מתפרנסות ממנו מאה משפחות דרך קבע, מלבד מאות אחרות סביב, דרך עראי. המחזור השנתי שלנו מגיע ל־7 מליון לירות. הציוד שברשותנו חדיש, מודרני ויקר המציאות, וצוות הטכנאים מומחה במקצועו, בעלי אמביציה, והישגיהם המעשיים מדברים בעד עצמם. מעטים המפעלים בעולם שבהם כנוסים בכפיפה אחת ענפים כה רבים של תעשייה זאת כפי שזה הדבר במפעלנו. להלן המחלקות העיקריות: תכנון, הפקה, פיקוח על הפקה, תאורה, הקלטות מכל הסוגים, פיתוח 35 מ"מ – 16 מ"מ שחור לבן וצבע, הדפסה, הנפשה, עריכה, ארכיון היסטורי של 25 השנים האחרונות, שרותי טלוויזיה לסוגיהם בשחור לבן וצבע ושידורים באמצעות הלווין לכל חלקי תבל בעלי איכות אמריקאית ואירופאית. כמו כן מפתחים בחומר חדיש ביותר של “קודק” נגטיב צבע אשר יקצר את תהליך הפיתוח וישפר את איכות הסרט. ואחרון אחרון חביב, אולפן גדול ויחיד בסוגו שגובהו 14 מ', אטום כולו, לצילום ולהקלטה 750 מ"ר. לרשותנו שטח נרחב לבניית תפאורות, דבר נדיר למדי בתחום עשייה זה. ובמשך 74 נוכל להעביר בצבע סרט מ־8 מ"מ + רחב ל־16 מ"מ ול־35 מ"מ וגם תהליך ההקטנה באותן מידות.

בחרתי לפתוח ביש ובקיים, בהישגים שהגענו אליהם, משום שאין פרקי הזכרונות המסופרים להלן רצופים שמחות כל עיקר.

נתכוונתי לרמוז לקורא כי חרף הקשיים שנערמו בדרכנו הגענו לבסוף לחוף מבטחים.

 

זכרונות העתיד    🔗

החזון    🔗

על תקומת ארץ ישראל שמעתי לראשונה ב־1925 ומיד נתתי דעתי על הצורך להפיץ את צלילה המיוחד של הארץ, את נופה ואת ערכיה ברבים. למן הרגע שהתחלתי בלימוד הלשון העברית ולאוזני נתנגנו צליליה של שירת ישראל, ביקורי הראשון בארץ, בטוחה הייתי כי אנחנו, לאמור עם ישראל, עתידים להוסיף ללקסיקון העולמי מונחים חדשים דוגמת הסינים אשר נתנו לעולם התרבותי את המשי הקרפ־דה־שין המפורסם שלהם, או הכושים אשר הוסיפו לשפה הבינלאומית את המלה ג’ז לאחר מלחמת העולם הראשונה. המלים “שלום” “קיבוץ” “הורה” “צבר” “תפוזי יפו” “הגנה” אלה מונחים שלא היו שגורים בפיהם של אנשי התרבות בעולם. אינטואיטיבית ידעתי, וידיעה זו הלכה ונתעמקה ברבות הימים, כי נופו המיוחד של העמק, אותה הורה שרקדו מסביב למדורה, הנעימות החסידיות שהושרו, אורה הסגול של ירושלים בבין הערביים – הסרט הוא האמצעי הטוב ביותר להפצתם.

בסוף שנות ה־20 פתח הסרט המדבר במסע ניצחון אשר הגיע לשיאו עם התפתחות הטלוויזיה.

בדצמבר 1927 התוודעתי לראשונה אל תיאטרון “הבימה”. האמן האמנתי כי להקה דגולה זו היא שתישא את בשורת ארץ ישראל בעולם. ביאליק תבע בשעתו מ"הבימה" להיות לפה לשפה העברית המתחדשת ולשמש שופרה של ישראל בעמים. אולם עד מהרה נתברר לי כי להקת תיאטרון כבדה היא מדי מכדי היות מכשיר נייד להפצת צליליה של המולדת הקמה לתחייה בקרב פזורי ישראל בעולם.

הפתרון היה, לדעתי, הפקת סרטים ומיד באתי בדברים עם חברות שעסקו בשטח זה. היה בכוונתי להקים למטרה זו מרכז בלתי תלוי באזור היהודי של ארץ ישראל. מושגי בשטח עשייה זה היו אז כלליים ביותר. מה שידעתי הוא כי דרושים מצלמות פרוז’קטורים, מכונות פיתוח ומכונות להקלטת קול (הטייפ המגנטי טרם נודע). ארבעים שנה ומעלה חלפו מאז וחרף הניסיון והידע שרכשתי בשטח זה טרם למדתי לדעת את היקפם של הקשיים ואבני־הנגף, הכרוכים בו, טרם יכולה אני לאמוד את ההשקעות הכספיות העצומות הדרושות להקמתו של מפעל כזה ולתפעולו התקין. אנשים נבונים ובעלי־ידע הזהירו אותי ואת בעלי דאז יהושע ברנדשטטר לבל נלך בדרך חתחתים זו אולם אנו לא שעינו אליהם.

הקונגרס הציוני בפראג, 1933    🔗

לקח ראשון בשטח זה למדתי בקונגרס הציוני שהתקיים בפראג בקיץ 1933. זו היתה תקופה סוערת ביותר. בגרמניה עלו הנאצים לשלטון. בארץ ישראל השתוללה הסתתו הפרועה של המופתי הירושלמי נגד הישוב היהודי, וב־16.6.33 נרצח ביריות אקדח על שפת ימה של תל־אביב פארה של האומה חיים ארלוזורוב.

חודש לפני הירצחו הצליח ארלוזורוב ליצור שלוש עובדות שנודעה מהן השפעה מכרעת על חיינו. לאחר משא ומתן דיפלומאטי רב־תושייה עם השלטונות הנאציים הונח היסוד לעליית נוער מגרמניה; צעירים יהודיים רבים הועברו ממקצועות מסחר ושירותים למקצועות פרודוקטיביים כגון: חקלאות, מלאכה וכו'; המשימה השלישית הטראנספר היתה הגדולה במשימותיו של ארלוזורוב. הטראנספר, משמעותו היתה מתן רשות ליהודי גרמניה לקחת עמהם בצאתם ממנה ובעלותם ארצה, תחת ההון והנכסים שהותירו שם, ציוד תעשייתי וסחורות מכל הסוגים. רעיון הטראנספר הובילתני למחשבה פשוטה והגיונית בדבר הקמת קולקטיב של יהודים עולים אשר יביאו עמהם את הציוד הדרוש לפתיחת מעבדות קולנוע בארץ. הציוד הגרמני היה הטוב ביותר בעולם. אולם הקונגרס הציוני בפראג הכשיל רעיון זה. לאחר רצח ארלוזורוב נתפלג היישוב לשני מחנות עויינים. מלחמת דעות נשתוללה שכמעט והביאה את העם על סף מלחמת אחים.

לתומי סברתי כי ארץ ישראל זקוקה גם ליוזמה פרטית, בלתי תלויה בגורמים פוליטיים. לפיכך הבאנו בעלי ואני לפני הגורמים המוסמכים את ההצעות דלהלן: הקרן הקיימת תיתן את הקרקע, קולקטיב של יהודים מגרמניה יביא את הציוד, ואילו אנו נדאג למימון הבנייה ולהון חוזר.

יהושע ברנדשטטר, איש העלייה השנייה, היה ממתיישביה הראשונים של יבניאל, איש השומר, ולאחר מכן חבר קיבוץ בית אלפא ושימש מדריך מטעם הסוכנות היהודית בענייני הצלבת גזעי בקר. יחדיו העלינו את תיאטרון “הבימה” ארצה באביב 1928 ושימשנו חברי הנהלתו. אולם זכויות אלו לא עמדו לנו. הכל התייחסו בספקנות לרעיון למרות העובדה כי עוד לפני כן הופקו בארץ מספר סרטים תיעודיים זעירים אשר נשלחו לחוץ לארץ לפיתוח, לעריכה, להקלטה, וכו'. סיבת ההסתייגות – הסיכון הכספי.

שמא צדקו כל אותם ספקנים? למגינת לבי, צדקו גם צדקו. אף־על־פי־כן מחזיקה אני בדעה כי מדינת ישראל זקוקה למרכז בלתי תלוי לתקשורת בינלאומית. צורך זה הולך וגובר משנה לשנה. בד בבד עם הקמת המדינה הקימונו אנו אולפני הסרטה בהרצליה אשר במשך השנים נוספו לו מעבדות צבע, הנפשה, טלוויזיה, הן בסטנדרד אמריקאי 525 קווים והן 625 קווים בסטנדרד האירופי הוא גם הסטנדרד של ישראל. פתח ישועה נמצא לנו עם הקמת המפעל בעמק האלה המאפשר העברת שידורים לכל קצווי תבל באמצעות הלווין.

הספקנים צדקו אמנם אלא שאנו צדקנו מהם…

סרט ראשון ועוד סרטים    🔗

המאמצים שהושקעו בקונגרס הציוני שהתקיים בפראג בשנת 1933 נשאו פרי. שמועה הגיעה אלינו שקרן היסוד, ובמיוחד המזכיר ליאו הרמן וכן אחותו אמי החליטו להפיק סרט דוקומנטרי גדול ובאיכות בינלאומית בשיתוף חברת פוקס. התכנית היתה כדלקמן: חברת פוקס אמורה לשגר לתקופה של שנתיים צוות מצומצם של טכנאים, שלושה במספר, צלם ראשי, מקליט קול ועמו מכשיר הקלטה ועוזר צלם עם קאמרה. הללו נצטוו לבקר בארצות שונות ובתוכן ארץ ישראל. תנאי הותנה כי פה יעמוד לרשותם במאי, תסריט מתאים, מנהל הפקה וכמובן הכסף הדרוש. לפי האומדן תעלה הפקת הסרט באורך של ששים דקות –.4000 לירות ארץ־ישראליות. סכום זה נועד לכסות את הוצאות המעבדה, עריכה, תזמור, מנצח, מלחין וכיוצא באלה. שם ניתן למבצע זה: Magic Carpet מרבד הקסמים, הנהלת קרן היסוד הציעה ליהושע ברנדשטטר ולי לייסד בשותפות אתם חברת הפקה אשר תיקרא “אורים” וכל צד ישקיע בה 50% מן ההוצאות, כלומר –.2000 לירות ארץ־ישראליות. סכום גדול זה עמד אמנם לרשותנו, אלא שאבי אשר נתנו לנו הועידו מלכתחילה להשקעה במשכנתא לצורך מחייתנו. תשע שנים עמלתי ב"הבימה" ללא כל שכר ואילו יהושע השתכר –.15 לא"י בלבד לחודש. אולם ההצעה קסמה לנו ואם להוסיף על כך את יצר ההרפתקנות בשטח ה־"Showbusiness" שגבל בקלות דעת, הרי ניתן להבין את החלטתנו לוותר על עניין המשכנתא כדי לממן את השתתפותנו בחברת “אורים”.

ליאו הרמן הזמין במאי חביב ובעל שאר־רוח, יהודי פולני־גרמני בשם יהודה ליהמן אשר לא הכיר את הארץ ואף לא היה לו, לדעתי, שום מושג בבימוי סרטים, לא קודם לכן, לא בזמן ההפקה ואף לא לאחריה. ליאו הרמן וכן לנו עצמנו לא היה כל ניסיון וידיעה בשטח זה. היחיד אשר ידע את מלאכתו היה הצלם הראשי, גוי בלונדיני רזה־גוף וסימפאטי למדי. עבודת ההפקה כבשה את לבנו ולעזרתנו באו ידידיו של יהושע בקיבוצים, בעיקר משמר העמק וגבעת ברנר. נתן אלתרמן חיבר למעננו ארבעה שירים ודניאל סמבורסקי הלחינם, ביניהם, “באה מנוחה ליגע” ו"מרגוע לעמל". כתיבתו של כל שיר עלתה –.4 לירות ארץ־ישראליות. שיר זה שרה בהתלהבות מקהלת משמר העמק, הושר בשעת קציר, הושר סולו תוך כדי תגלחת, תוך קילוף תפוחי־אדמה, שרה אותו מקהלת גבעת ברנר בחדר האוכל כשדניאל סמבורסקי יושב ליד הפסנתר. פועלי הבניין של תל־אביב שרו את השירים בשעת הנחת היסודות. במיוחד זכורה לי תמונה אחת. דניאל סמבורסקי הציב את המקהלה על בימה עשויה מארבעה שולחנות מחוברים זה לזה. ראשי האנשים לא נראו אלא רגליהם בלבד כשהן דורכות לפי הקצב. העבודה התנהלה ללא כל תסריט, אולם לאחר עריכה מתאימה שנעשתה בניו־יורק ובתוספת תמליל מתאים היו התוצאות מניחות את הדעת. הצופה קיבל רושם משלוש הדתות בירושלים, שהומחש, למשל, על ידי איש נוצרי נושא צלב כבד בלכתו ב"ויאה דולורוזה", תפילת המואזין מעל ראש המסגד בשוק הערבי וכמובן החיים בקבוצים, מעלליהם של כובשי השממה, מייבשי ביצות, חייהם של תושבי העיר וכיוצא באלה.

להשלמת העבודה נאלץ ליאו הרמן לנסוע לניו־יורק ארבע או חמש פעמים והתקציב תפח עד ל–.9000 לא"י. הסרט היה מוכן בתחילת 1935 כלומר שנה ומחצה לאחר תחילתו. חלקנו אנו, של יהושע ושלי, כמפיקים היה, כאמור 50%, אולם בכותרות הסרט לא הוזכרו שמותינו. פרט זה הוסח מדעתנו בשעת הכנת החוזה. צניעותנו וחוסר הניסיון היו בעוכרינו.

שם הסרט בעברית היה “לחיים חדשים” ובאנגלית “The promised Land” את המוסיקה הלחין המלחין היהודי־רוסי הנודע בוריס מורוס.

באותן שנים הופקו עוד שלושה סרטים ארוכים. האחד “סברה” הופק עוד ב־1932. היוזם והמבצע היה הבמאי אלכסנדר פורד. וזה סיפורו של הסרט: קבוצת חלוצים יוצאת להתיישבות במדבר, מקום שאין בו מים. קודחים באר. בינתיים הם חולים במחלות שונות, ביניהן קדחת, ערבים מתנפלים עליהם, יאוש. בחורה זרה מפתה אחד הבחורים ומושכת אותו אל המושבה. לבסוף, לאחר שאפסה כל תקווה, פורצים מים מן הבאר והסיפור מסתיים ב־ Happy end. השחקנים הראשיים היו רובינא, מסקין, קלצ’קין, ורשאבר ועוד כמה חברים מתיאטרון “הבימה”. הסרט צולם אילם, אולם הנהלת “הבימה” לא יכלה להישאר אדישה לתופעה המשונה ששחקני התיאטרון לא יתפנו לחזרות. מאידך, אי־אפשר היה להתעלם מן העובדה כי באותם ימים שיחקו לכל היותר תשע פעמים בחודש. קהל המבקרים באולם הת"אי מאוחר יותר קולנוע “שדרות” לא היה קהל צופים רגיל אלא הנושים של התאטרון והללו באו בבקרים ולא בערבים. כן, היו זמנים. שכרם של השחקנים היה כמה גרושים בלבד. כתום העבודה נטל הבמאי עמו את קופסאות הסרט טרם פיתוחו ונסע לפולניה. שם התאימו לתנועות השפתיים של רובינא, מסקין ואחרים את קולותהם של שחקנים פולניים, וכשהגיע המוצר המוגמר לארץ־ישראל אסרה הצנזורה דאז את הצגתו בגלל מעשה הפיתוי שבו, אם זכרוני אינו מטעני, שהיה בו משום פגיעה במוסר.

“הזמנים משתנים ואנחנו עמהם”. יש להודות כי היו לסרט “סברה” שתי מעלות: תסריט עלילתי כתוב מתחילה עד הסוף ובמאי מנוסה שעשה מלאכה נאה.

הסרט השני שהופק באותם ימים היה מעשה מומחה מזה וחובבות אינטלקטואלית מזה. הצלם הראשי, הוא גם הבמאי, היה זקן סימפאטי יילמר לרסקי שמו, תושב שוויץ ממוצא שוודי. הוא היה מומחה גדול במקצועו והצליח לתפוס במצלמתו מספר ניכר של טיפוסים מכל הסוגים אשר נתפרסמו לאחר מכן בכל העולם בצורת ספר אל אמנות הקולנוע התקרב בשנותיו האחרונות, וכך נולדה היוזמה ליצור סרט חדש בשם “עבודה”. המפיק בפועל של סרט זה והמממן היה מר בורושק, בנו של בנקאי לשעבר, עלה מברלין, אדם מחונן באינטליגנציה גבוהה ובעל אמביציות. גם סרט זה הוכן ללא תסריט, אך תמונותיו היו מרהיבות, בייחוד צילומי החיפושים אחר מים חיים וזרמיהם השוטפים. תקציבו של סרט זה נשאר בגבולותיו הראשונים, כלומר –.4000 לא"י. עבודת הפיתוח והעריכה היתה טובה ונעשתה כמובן באירופה.

הסרט השלישי “זאת היא הארץ” הופק בידי יצחק וברוך אגדתי אשר לא דאגו לתסריט ולרעיון מרכזי שיחבר את חוליותיו. זה היה אוסף של קטעים מעניינים מחיי הארץ ובשיאם ריקוד הורה בחגיגת פורים בו משתתפים מאות אנשים היוצאים במעגל בכיכר הגדולה שבמרכז אלנבי צומת שנקין נחלת בנימין – Potsdamer Plats¹ כפי שכונה המקום בפי אנשי העלייה הגרמנית.

שלושה סרטים אלה הופקו כמעט בעת ובעונה אחת. תקציבם הכולל היה –.12000 לירות ארצישראליות, הון עתק באותם ימים. אני, אף שהייתי צעירה לימים וחסרת ניסיון בעסקים, טענתי וחזרתי וטענתי כי יש למזג את שלוש החברות ולהפיק סרט עלילתי אחד באורך מלא ובידע מקצועי שבכוחו יהיה להרשים את העולם היהודי והלא יהודי. אולם טענותי ונימוקי נותרו ללא הד. השקעות ירדו לטמיון והחברות האמורות נתחסלו בזו אחר זו. סופו של סרטנו “לחיים חדשים” היה השימוש שעשו בו לשם פרסומת ותעמולה ציונית וללא שיווק מסחרי. ייתכן כי לא יכלו מנהלי קרן היסוד לנהוג אחרת מכפי שנהגו מכל מקום השקעתנו הוחזרה לנו לאחר שלוש שנים ללא רבית וללא שכר בעבור עבודתנו. נחמתנו היתה כי צברנו ניסיון אשר יהיה לנו לתועלת בהפקת סרטים ארצישראליים חדשים. אלא שהלקח שנלמד נשכח עד מהרה וכעבור 15–20 שנה חזרנו על אותן שגיאות שבהפקה הראשונה. זכורה לי אמרתו של אבא עליו השלום: “במה נבדל החכם מן הכסיל? החכם הגם שלא יימלט לפעמים ממעשה שטות הוא לא יחזור עליה שנית”.

 

הביינאלה בוונציה    🔗

התנדבתי להביא את הסרט שלנו לביינאלה בוונציה. נדמה לי שזו היתה השניה מאז היווסדה בשנת 1932. ידעתי כי הביינאלה והלידו וכן גם המלון המפורסם שבו עמדתי להתארח Hotel des Baîns הם מקום מפגש לאישים רמי־מעלה. דאגתי אפוא בעוד מועד שהופעתי החיצונית תהיה הולמת את המעמד. שמנמונת אני מטבעי ושמלותי לא היו לפי כללי האופנה. אמצעים לרכישת שמלה באחת החנויות המפוארות שבתל־אביב לא היו לי וסרתי אל חנות צנועה ששכנה בדירה ברחוב אחד העם. מחיר השמלה שקניתי היה שלוש לירות ארצישראליות וחצי והיתה עשויה ממשי שחור לבן פפיטה – שמלה הדורה ביותר בעיני הבאתי עמי מבית הורי, שמלת ערב ארוכה שחורה, בעלת צווארון כחול, שלא לבשתיה בארץ. בהגיעי לאותו מלון בלידו אשר שמר על דמותו הישנה והנפלאה כפי שהראונו בסרט אשר עלילתו התרחשה ב־1910, מות בונציה לפי ספרו של תומאס מאן לא חשתי בנוח. אנשי הסרטים התהלכו רוב שעות היום בבגדי־ים קצרים, הנשים לבשו חצאיות מיני, ואילו אני שוטטתי בשמלתי ההדורה הלבושה על גזרתי השמנמונת. הכסף המעט שהיה ברשותי נועד למלון ולפרסומת ולא יכולתי לבזבזו על הטואליטה שלי. הסרט הגיע ללא כל תקלות והבטיחוני להציגו בערב יום השלישי של הביינאלה באולם קטן שבמרתף, מקום שנועד לסרטים תיעודיים.

ערב הפתיחה של הביינאלה הגיע ובידי כרטיס כניסה להיכל הסרט. כל מה שסופר על יופיין, תכשיטיהן, ועל האלגנטיות של נשי איטליה ובמיוחד אלו של רומא כאין וכאפס הוא לעומת המציאות. המראה היה מרהיב עין. בערב יום המחרת ישבתי לבדי מדוכאה, עצובה במרפסת המלון האחורית. על כל שולחן דלקה מנורה קטנה בעלת אהיל ורוד, שושנים פרחו מסביב, היסמין נתן ריחו ותזמורת מיתרים קטנה ניגנה ואלסים של שטראוס. בתווך סובבו זוגות רוקדים, אנשים צעירים ויפים אשר חזרו בתום כל ריקוד לשולחנם וגמעו שמפניה. השוויתי ברוחי את אורח החיים בחוף הלידו לחיינו בישראל ולנסיונותינו הנואשים לשאת את קולנו בין האומות להראות את נופינו, את האקלים הרוחני שלנו. המלון השני, אקסצלזיור, פארו היה גדול מן המלון שלי, אך שם לא דרכה רגלי בכלל, אף כי מורגלת אני מנעורי במלונות המפוארים ביותר באירופה בהם שהיתי תכופות עם הורי. אלא שכמה שנות קיבוץ, “הבימה” ארץ־ישראל, הטביעו את חותמן עלי. לאמיתו של דבר רגש הנחיתות שלי לא היתה לו כל הצדקה. גם לאחר עלות הנאצים לשלטון עדיין היה אבי איש אמיד ובעל עמדה בגרמניה, אני עצמי חברה בהנהלת “הבימה” ושליחה לביינאלה בוונציה – ובכל זאת…

ערב ההצגה בא. קודם לכן אירע לי דבר שהעכיר את רוחי. כאשר עמדתי לעזוב את המלון בדרכי אל אולם ההצגה של סרטנו, נקרעה שמלת הערב שלי, תחת הזרוע, ונאלצת הייתי לתקנה תיקון ארעי. כל זמן ההצגה חוששת הייתי שהקרע ייפתח וישבתי אפוא דרוכה באין יכולת לתת את הדעת על ההצגה, לתגובות הצופים. תרעומת גדולה היתה בלבי על המארגנים שהועידו את סרטנו להקרנה באולם מזופת אשר לא התאים כלל לאופיו החגיגי של הביאטול. למחרת בבוקר נסעתי בבהלה ומבלי להיפרד מאיש ללוצרן, שם הוצגו סרטנו לפני קהל בינלאומי ציוני. ההצלחה היתה רבה.

בקונגרס הציוני שהתקיים בלוצרן השגתי החלטה בדבר תמיכה ראשונה כספית לבניין בית “הבימה”. באותו מעמד ערכתי מסיבה גדולה ומפוארת לבמאי הדגול ליאופולד ייסנר, האנטנדנט של התיאטרון הממלכתי בברלין. שנה אחת לאחר מכן הוא בא ל"הבימה". ללוצרן הגיעו גם רובינא ובן־חיים. כן פעלו יחד אתי גרשון חנוך עורך כתב־העת “הבמה” והעורך־דין הסופר סמי גרונמן שנמנה עם חוג ידידי “הבימה”. עוד היתה שם לולה האן ורבורג, בתו של הבנקאי המפורסם מהמבורג, חברת הוועד שלנו אשר פעלה רבות למעננו. רק לאחר שבועות רבים נודע לי ואף זאת דרך מקרה כי סרטנו “לחיים חדשים” זכה בביינאלה שבוונציה בפרס הראשון לסרטי תעודה. זה היה הפרס הראשון שזכתה לו ארץ־ישראל בעבור סרט, אולם איש לא טרח להודיענו על כך. עד היום הזה לא ראיתי בעיני את התעודה המעידה על הפרס.

 

נסיונות ראשונים של תעשיית סרטים    🔗

באותן שנים, כלומר 1935–1939 צולמו עוד מספר סרטים בארץ, רובם סרטי תעודה וכן שני סרטי עלילה. סרט אחד הופק בידי ליאו הרמן מקרן היסוד בשיתוף מר פאול לוי, יוזמה ומנהלה של להקת העץ מפראג. שם הסרט היה “Out of Evil”, “מקללה לברכה” והעלילה התרחשה בעיקר בקיבוץ בית־אלפא. סרט אחר נוצר בבן־שמן הבמאי והצלם שוב אותו מר יילמר לרסקי שכבר הזכרנוהו. ד"ר זיגפריד ליהמן, מייסד הכפר, נטל חלק פעיל בהפקתו. שמו נקרא “מחר יום יפה” –"Tomorrow is a wonderful day". מסופר בו על ילד מילדי עליית הנוער פרוע, שבמירוץ לפידים בחג־החנוכה לכפרי המכבים במודיעין גילה מעשה הצטיינות שסלל לפניו את הדרך לחברת הילדים. הסרטים הנזכרים ואחרים שלא הזכרתי, נשלחו ל־11 ארצות לפיתוח, עריכה, הקלטה השלמה וכו'. לרשותנו עדיין לא עמדו מעבדות מאתימות לעשייתה של מלאכה מרובה זו.

שני אנשים ניסו לפרוץ את החומה. האחד, נתן אקסלרוד, אשר כבר בשנות השלושים הראשונות התחיל בצילום יומנים וסרטים דוקומנטריים בשביל המוסדות הלאומיים, קרן קיימת, קרן היסוד, הסוכנות ועוד. הוא גם ניסה כוחו בהפקת סרט ארוך “עודד הנודד”. סרטים אלה פיתח בעצמו במעבדה הננסית שלו בשכונת מונטיפיורי שבתל־אביב. איכותה הטכנית של העבודה היתה ירודה אפילו לפי המימדים דאז. מכונות הפיתוח שלו כונו בפי אמבטיות לתינוקות, אולם דון קישוט זה היה גיבור. נוהג היה בדרך זו: הוא מופיע יום אחד לפני מנהליו של אחד המוסדות ומכריז כי ברצונו להפיק סרט באורך מסוים שהוצאותיו מסתכמות ב־300 לא"י. הוא מעריך שהסרט יצולם בנגטיב שניים לאחד. הנורמה היא ארבע עד חמש לאחד, כדי שיוכל הבמאי לבחור את הקטעים הטובים ולוותר על הבלתי מוצלחים (No good N.G.), בשפת המקצוע. הללו משיבים לו: תקציבנו –.150 לא"י. אקסלרוד מסכים ונוטל עליו לעשות את המלאכה מיד. כלומר הוא מצלם 1:1.

בנו הבכור, היום מרצה בפקולטה לקולנוע באוניברסיטת תל־אביב מספר, כי את הכסף הדרוש לקניית החומר צריך היה אביו ללוות שהרי המוסדות הכניסו את חלקם כשנה לאחר מסירתו של הסרט לידם. הוא נאלץ אפוא לצלם תחת שניים לאחד, וזאת במצלמה של יד, ללא כן שעליו תוצב, ובידו הרועדת של הצלם. בנסיבות אלו הכישלון היה ודאי. אולם הכשלונות לא הרתיעוהו ובארכיון היחיד ויקר המציאות של נתן אקסלרוד שמורים זכרונות מצולמים מן התקופות המוקדמות ועד 1950, ביניהם הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים ב־1925.

האדם השני, חלוץ המקצוע אף הוא, אינו אלא יצחק אגדתי. זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הזמין בצרפת מערכת מכונות פיתוח והקלטה אשר יכלו להוות יסוד למעבדה, אולם באין האמצעים הדרושים להפעלתן, באין תמיכה פרטית או ציבורית לרכישת בניין מתאים להחזקתן ובלא הון חוזר הדרוש לעבודה נאלץ אגדתי להחזיר את המכונות לצרפת. מאמץ חלוצי שסופו עגום ביותר.

 

הרפתקאות ראשונות    🔗

א. עם משקיעים    🔗

הקמת המדינה שהיתה קרבה ובאה, כפי שחשנו כולנו בשנים 1946–1947, נתנה לנו דחיפה להגשים את חלומותינו להקמת אולפנים ומעבדות לסרטים. תחילת מעשינו היתה משא ומתן עם הקרן הקיימת לרכישת קרקע חלקה בת 72 דונם בהרצליה שבתמורתה נתנו לקק"ל אדמה פרטית משלנו ברעננה. ראש מועצת הרצליה דאז מר בן־ציון מיכאלי סייע לנו רבות בהגשמת הרעיון. תכננו אפוא את הקמת המעבדה, כולל אולפן קטן, ויהושע ברנדשטטר נסע לצ’כוסלובקיה שם נפגש עם מר לבוסלב רייכל, המנהל הכללי של המעבדות והאולפנים במפעלי ברנדוב הגדולים באירופה אשר נאות לעלות ארצה עם אשתו כדי לנהל את מפעלנו. הוא היה מהנדס בעל ידע וניסיון טכני רב. גם את עניין המימון קיווינו לפתור על הצד היותר טוב. מספר קצינים משוחררים מן הבריגדה היהודית לשעבר ביקשו להשקיע במשותף שני שליש מן הסכום שהיה דרוש להקמת המבנים הראשונים רכישת הציוד הבסיסי וכדומה.

אני לא השתתפתי אישית בדיונים אלה. היה זה אולי מר רייכל מצ’כוסלובקיה שעשה את החישובים והעריך כי ההון הדרוש לכדי 30.000 לירות סטרלינג, סכום לא מבוטל באותם ימים. בשעה טובה ומוצלחת נרשמה חברת אולפני ההסרטה בישראל בע"מ כדת וכדין ובשלושה ביולי 1949 נורתה אבן הפינה בה נכחו אמנים, תושבים מהרצליה וביניהם ראש המועצה מר בן־ציון מיכאלי, העתונאי יהושע קלינוב וידידים רבים. המעמד היה חגיגי ויפה, הוא הוסרט ועדיין שמורים עמנו כמה מן הצילומים. במגילת היסוד נאמר:

בשנת חמשת אלפים שבע מאות ותשע למניננו בחודש תמוז, ביום ו' בו, הוא 3 בחודש יולי 1949 לספירה.

במעמד שרי הממשלה, חברי הכנסת, מנהלי המוסדות הלאומיים, אישי הספרות והאמנות, ראשי הצבור, חברי מועצת הרצליה, מנהלי החברה וקהל אורחים מכל הארץ ומחו"ל, אנו יורים את אבן הפינה לבניין “אולפני הסרטה בישראל”, הוא בית לאמנות הקולנוע וחרושת המעשה אשר לו. אחר אשר זכינו לתקומת מדינת ישראל שתהי בית היוצר לרוח ישראל ומקור חיים ברוך, עוד עלינו לעמוד על נפשנו ולהפיץ אור צדקתנו ברחבי תבל.

מיסדי בית האולפן הזה הציבו למטרה להם להסב את לב טובי האומות אל ארחנו ורבענו פה בארץ, וזה בעזרת יצירות הקולנוע שגדולה השפעתן בעולם ושידן פרושה על כל ארצות תבל; לחשוף לעיני העמים את משאת נפשנו בחומר וברוח מדור לדור, להבינם דעת תולדות ישראל מאז היינו לעם ועד היום הזה בעמוד עמנו על נפשו בכח איתנים לכבוד ולתהילה.

מי יתן ותשרה ברכה על מעשה ידינו – ותהיה אבן־פנה זו לחוליה בשרשרת המעשים להשתרשות עמנו בארץ לדורות עולמים.

מייסדי המפעל לא הוזכרו במגילת היסוד. אני לא נכחתי באותו מעמד כיוון שנסעתי קודם לכן להולנד לפגוש את הורי לאחר אחת־עשרה שנות פרידה. לבד מכן היתה לי כוונה לכתוב בחוץ לארץ ספר על חיי ארלוזורוב בשם “סופת סיון”, בו עומדת הייתי להוכיח כי לא יהודים רצחו את ארלוזורוב אלא ערבים. נבצר ממני לכותבו בארץ בשל האיומים הרציניים והלחץ הכבד שהופעל עלי. בפגישתי עם אבא קיוויתי לשכנעו שישקיע מכספו במפעל ואף הצלחתי כך. בתחילה הוא התנגד חריפות באומרו: כסף אין לכם די הצורך, אף לא ידע מספיק, וכיצד אומרים אתם לשאת מפעל כזה על כתפיכם? אהה! עד מה צדק אבא, זכרונו לברכה.

פה המקום לומר כמה מלים על אופיו הכללי של המפעל. איני יודעת כיצד התחילה תעשיית הסרטים בגרמניה, בברית־המועצות ובארצות הברית. ייתכן כי גם למייסדים בארצות ההן עברו אותן תלאות שעברו עלינו. אולם תוצאה מסחרית חיובית היתה צפויה למאמציהם: קהל צופים עצום. מה שאין כן בתנאינו שלנו. אנו תלויים היינו במספר צופים זעיר. בשוק מצומצם ביותר. אמת נכון הדבר כי גם מפעלים רבים בשטחים אחרים כגון חקלאות, תעשיה, הוקמו גם הם באופן דון קישוטי, אולם אף לא אחד מאלה לקה בחוסר ידע כמפעלנו.

נסיון מה בענייני אמנות וספרות רכשתי עוד בילדותי אולם עניינים שבטכניקה רחוקים היו ממני במקצוע כשלנו, וביחוד בארץ ישראל, דרושים בעלי כשרונות רבים שקשה למוצאם כולם באדם אחד או שניים.

בהיווסד המפעל כבר הייתי מעל לגיל ארבעים. יהושע בעלי למעלה מחמשים וחמש, גיל גבוה למדי מכדי להתחיל במפעל מסובך ומורכב מעין זה. עלי להודות כי עובדת היותי בתו של סוחר גדול צריכה היתה להרתיעני מלהיכנס בעולה של הרפתקאה מסוכנת מעין זו אולם נמשכתי אחר אומץ לבו של בעלי, ואפילו צדקו כל מנבאי השחורות, אנו צדקנו מהם.

כפי שכבר ציינתי לא היתה דעתו של אבי יוליוס קלאוזנר נוחה מן העניין ואף התנגד לו. הוא לא קיווה שיעלה בידו למצוא משקיעים למפעל, אולם מתוך רחמנות עלי כפי הנראה, ולאחר שנוכח לדעת עד מה לוהטת בקרבי השאיפה לפרסם את שם ישראל בעולם הוא נעתר לי ובסתר לבו היה גא בהעזתי. הוא נאות להשקיע מכספי עסקו “היף” שבהולנד (חנויות נעליים) באולפני ההסרטה, שני ענפי מסחר רחוקים ושונים זה מזה. בגולדנים של “היף” יכולתי אפוא להזמין ולקנות ציוד באינטהופן, עיר התעשייה של פיליפס.

בחורף 1950 נפגשתי עם יהושע בניו־יורק. היינו בדרכנו ללוס־אנג’לס ולהוליווד שם קיווינו למצוא משקיעים נוספים וכן בעלי מקצוע. בטוחים היינו שנתקבל בזרועות פתוחות ובכיסים פתוחים, אולם להפתעתנו התמימה דחו הקפיטליסטים הגדולים של תעשיית הסרטים את ההצעה לרכוש מניות במפעלנו. טענו: “מה ההיגיון שבפתיחת מרכז חדש להפקת סרטים, בן־תחרות לנו?” צחקנו. “והלא אין אנו מפיקים אף לא סרט עלילתי אחד בשנה, ואילו אתם בארה”ב תפוקתכם 300 סרטים בשנה אחת פחדכם מוגזם". האדם היחיד שהתלהב מתכניותינו היה עו"ד זילברג אשר נטל עליו להקים חברת־בת בקליפורניה (פרטית או ציבורית) בתנאי שיקבל כמה וכמה פריווילגיות משר האוצר שלנו. מובן כי אין הוא יכול לשאת בהוצאות הדרך שלו ושל אשתו שהוא זקוק לה במסעו. האמנו לו בתמימותנו, ובאין ברירה שילמנו את הוצאות הדרך ובדגל מורם טס מר ז. לציון. הוא נפגש עם שר האוצר, לא קיבל את הפריווילגיות שדרש, חזר ללוס אנג’לס ועמו תכנית השקעה מבולבלת אשר עשתה רושם שלילי ביותר על המשקיעים הפוטנציאליים שהוזמנו על־ידינו ועל חשבוננו לקוקטייל במלון מפואר. בזה תמה ונשלמה כמעט פרשת מכירת מניותינו.

בקשר להרפתקאה זאת, עוד עלי להוסיף פרט מעניין. עורך־דין מפורסם בניו־יורק מר נייזר דרש ואף קיבל מאתנו שכר טרחה בסך –.500 דולר עבור השגת רשיון מן הרשות המוסמכת האמריקאית להקמת חברת־בת בארה"ב בהשקעה של מה בכך כגון 300.000 דולר. לדאבון לבו לא ניתן לו הרשיון הנדרש והכסף ירד לטמון. יהושע ראה כי סיכויי ההצלחה קלושים ביותר, מה גם שנוכחותו בארץ היתה דרושה לשם תחילת הבנייה. נשארתי אפוא שם לבדי, ממשיכה בנסיונותי הנואשים למצוא משקיעים ולקנות ציוד. לרשותי עמדו שני מזכירים, אחד מסחרי ואחד טכני אשר שכרם שולם על־ידינו. נקל לשער שמצב רוחי היה לאחר יאוש. מן החישובים הראשונים המדויקים שנעשו בינתיים נתברר כי הציוד המינימלי יעלה 105.000 לירות סטרלינג ולא 30.000 כפי שהוגד לנו בתחילת הקמתו של המפעל. בסכום זה לא הוכללו הסכומים להקמת הבניינים. מכת הברק והרעם לא בוששה לבוא. בודדה הייתי, מתגוררת לבדי בשני חדרים שכורים, חדר שינה וחדר משרד, אצל זקנה מרת־רוח בווילה שלה שבברלי־הילס. נחמה מה מצאתי בעזרה שהושיטו לי מספר ידידים, ביניהם אדם נפלא אחד ויקטור טאבאח שמו, אשר נאות להשקיע אצלנו מעט מכספו וכן הבמאי ברוך דינר שביחד עמו התחלנו בהפקת סרטנו הראשון “חלוצים צעירים” “New Pioneers” כן עמדה לימיני השחקנית בתיה לנצט אשר שהתה באותו זמן בלוס־אנג’לס. במיוחד משכה את לבי עגלת הגלידה אשר בעליה העגלון הכריז על סחורתו הטעימה בשירי פעמונים אשר צלצלו בנעימות. בשורת הרעם באה במברק ותוכנה היה כדלקמן: השותפים, כלומר שישה עשר הקצינים המשוחררים (בידיהם היו 2/3 ממניות החברה) תבעו את פירוק החברה והחזרת האדמה לקק"ל, אלא אם כן נרכוש את מניותיהם במחיר הקרן, דבר שעלי להחליט על דעת עצמי בלבד. כל הונו של המפעל הסתכם ב־5000 דולר, 15.000 לירות בערך, סכום שנועד להקמת הבניין, רכישת הציוד ומניותיהם של שותפינו.

השחתי ראשי על כתפו של ברוך דינר ובכיתי. הוא הזמינני לצאת אותו ערב עמו ועם בתיה לנצט למקום בידור כלשהו. עד הערב נותרו עוד כמה שעות. נסגרתי בחדרי הקטן ושקעתי במחשבות. שואלת הייתי את עצמי וחוזרת ושואלת: מדוע זה לא ייעתרו אנשים עשירים שעניין להם בישראל ליטול חלק במשימה גדולה וחשובה? תשובתי לעצמי היתה: אין המדובר בתרומה פילנטרופית הניתנת תכופות בלב פתוח אלא להשקעה עסקית שרווח בצדה. מסקנה זאת נראתה לי הגיונית ונכונה. חוקי הכלכלה שלמדתי באוניברסיטת ברלין הורוני כי לפני הקמת מפעל כלשהו יש לעשות ניתוח שווקים. ניתוח זה טרם נעשה. ואילו עשינוהו האם אפשר היה לצפות לתוצאה חיובית? יתר על כן, האם אני ובעלי יהושע ברנדשטטר היינו האנשים המתאימים למשימה הזאת? יהושע, איש קיבוץ בית־אלפא והשומר הצעיר מנעוריו ומעסקני הסוכנות היהודית לא נחן בחוש מסחרי די הצורך אף שהיה בעל־כוח שכנוע רב. אני לעומתו זכיתי לשני סוגים של הכשרה “עסקית”. החל בגיל חמש ועד לשנתי העשרים חייתי את חיי בית המסחר הגדול “לייזר” בברלין, שהיה שייך להורי. זה היה בית מסחר לנעלים טובות וזולות אשר מספרן הכולל כמה מליוני זוגות בשנה. המסים היו עשרה אחוז והרווח הנקי בין 5%–10% מן המחזור. ההון גדל אוטומאטית. על כל אלה יש להוסיף את כשרונותיהם הבלתי רגילים של הורי, את האינטליגנציה שלהם, חריצותם, האוטוריטה הרבה שרכשו, כושר המנהיגות והרשת הרחבה של יחסי־ציבור שידעו לארוג סביבם. עלייתם המסחרית והחברתית היתה מסחררת, ללא כשלון אחד ויחיד. הורגלנו להעניק לכל ביד רחבה מן השפע שזכינו לו. בקשת השתתפות כספית מאחרים היתה רעיון מגוחך ובלתי מציאותי.

את השיעור ה"עסקי" השני קיבלתי בקולקטיב “הבימה” אשר בימים ההם היה עדיין חתום בחותם האידיאולוגיה הקולקטיביסטית הטהורה מימי לנין. עם צאת חברי הלהקה מרוסיה, וביחוד לאחר האפיזודה הקשה שעברה עליהם בארה"ב אשר שיקעה אותם במצב כספי נואש, הגיעו למסקנה שכל תרומה ותבוא מהיכן שתבוא, מגיעה להם מטבע הדברים. גם אני אימצתי לי תפיסה חדשה זאת, ומאחר שלא נגעתי בפרוטה אחת מן התרומות לשם מחייתי, היתה הצלחתי באיסוף כספים, בהקמת חוגי ידידים, בייסוד קרן הבניין לבית־הבימה וכיוצא באלה, מעל ומעבר למצופה. עתה מדובר במפעל שהוא כולו שלי, פרטי, המושתת כביכול על בסיס עסקי ולו מניות ותכנית ביצוע שסיכויי הצלחתה קלושים. לאחר שעתיים של הרהורים ארוכים ושיקולים לכאן ולכאן הגעתי למסקנה העגומה שעלי לשים קץ להרפתקאה זאת, לפרק את החברה ולהכריז קבל עם ועדה כי טעינו ואנו מייחלים לסליחה ולמחילה מן הציבור שנתן אמונו בנו, מן הקק"ל, מן העתונות, מפרנסי היישוב אשר יחד אתנו חגגו את הנחת אבן הפינה למפעלנו. תהום נפערה לפני והחלטתי בלבי שלא לשוב ארצה. לא אוכל שאת את החרפה שבכשלוננו ושום תירוץ או נימוק שגם אחרים לא ניצלו מכשלונות לפנינו לא היה בו כדי לנחמני.

שכבתי על הספה ועצמתי עיני בתקווה שאוכל להרדם שעה קלה. משהתעוררתי לאחר כמחצית השעה נזכרתי פתאום במאורע שעל אודותיו שמעתי בבית־אלפא בשנת 1926, כלומר עשרים וארבע שנים לפני כן. קדחת קשה השתוללה בעמק יזרעאל. תמותת התינוקות אצל הערבים הגיעה ל־91% בערך. בקיבוץ בית־אלפא ובחפצי־בה 1923, כלומר שנתיים לאחר שעלו להתיישבות במקום הגיעה משלחת רופאים משוודיה כדי לבדוק את המצב ההגייני ולחקור את המחלות שנפוצו במקום. הם פנו אל אנשי חפצי־בה ושאלו: “כיצד ייתכן שבסחנה שהוא במרחק ק”מ אחד מהקיבוץ מתים 91 תינוקות מתוך מאה ואילו אצלכם רק שבעה, והלא היתוש אנופלס אינו מבדיל בין ילד ערבי לילד יהודי. השיבו בני הקיבוץ ואמרו: “אנחנו איננו נותנים לילד למות”. רושם התשובה הזאת נחרת עמוק בלבי. פתאום נתחוור לי כי אם אמנם חיוני המפעל הזה לישראל אזי זכותו לחיות כזכות החיים שיש לתינוק. באותם ימים כבר הייתי רוויה די צורכי בידע הנסתר כדי להבין שאם המטרה נראית ברורות לעין הרוחנית מותר להסיח את הדעת לזמן־מה מן הדאגות הקטנטנות הכרוכות בהגשמה. שקטה הייתי ורוחי טובה עלי. וכשנפגשתי בערב עם ידידי אשר התכוונו להרים את המורל שלי מצאוני שלווה ורגועה. ברוך דינר הובילני אל רובע מרוחק של לוס אנג’לס שבו נרקמים חיי הלילה של המלחים הכושיים. נכסנו לאולם רחב־ידיים שם נמצאו עוד כעשרה לבנים. שעתיים נמשך ה־"Show" שהוצג על במה גדולה. זה היה הסטריפטיז הראשון שראיתי בחיי. יש לזכור כי ב־1950 טרם החל בסרטים עידן הפורנוגרפיה ואילו על הבמות (קלקוטה) טרם נולד. המיוחד בסטריפטיז זה היה רב־גוניות ה"מחזה". בזו אחר זו הופיעו שם בנות מכל העמים ומכל הצבעים, לבנות, שחורות, צהובות, אדומות וגם בנות תערובת. מובן מאליו שנבחרו בני זוג מתאימים, כלומר משלימים, שחור עם לבן, צהוב עם אדום וכו' וכו'. כל קטע עורר את יצריו הגלויים והנסתרים של האדם. כל תנועה וכל מלה שיצאו מפיהן של הבנות נתלוו לה שאגות פראיות של כאלף מלחים כושיים אשר נטרפה עליהם דעתם. אנו ישבנו אילמים ודוממים כאבנים. כך נאה וכך יאה לאזרחים מתורבתים, אולם הדבר גרם לנו תענוג מקורי ומפתיע. לאחר מכן תמהתי על כי היה זה המופע האמנותי היחיד אשר זכיתי לראותו משך שמונה חודשי שהותי בארה"ב.

למחרת נגשתי לעבודתי במרץ ובשקט כרגיל, וכפי אשר יקרה תכופות לאחר משברים קשים ורגעי שפל, ניצת אור לפתע וכל הבעיות עמדו כאילו לבוא על פתרונן. ראשית מעשה הברקתי הביתה את הסכמתי לרכוש את 2/3 של שותפינו בתשלומים לשעורין במשך תקופה מסוימת (שותפינו הנ"ל היו ממייסדי אפקה לאחר מכן.) מן הבית הגיעה ידיעה כי אוצר התעשייה אישר לנו עקרונית הלוואה משכנתאית בסך 30.000 ל"י לבניית האולפנים. מועד קבלת ההלוואה נשתהה כרגיל משום שקופת האוצר שלנו היתה ריקה, אלא שיהושע מצא יהודי טוב אשר נאות להלוות לנו באורח זמני וברבית קצוצה סכום מתאים כדי שנוכל להמשיך בבנייה. ולבסוף – וזה ההישג הנפלא מכל הישגי – גיליתי שני “משקיעים” אשר החליטו לרכוש מניות של מפעלנו, כל אחד בסך –.5000 דולר. משקיעים אלה לא היו אנשי מקצוע או סוחרים ממולחים אשר בעקיפין כאילו חשקה נפשם לתמוך במפעל חלוצי במדינת ישראל. אחד מהם, יהודי זקן, פליט מהולנד וליאו מאיר שמו, היה אדם חובב מוסיקה, תמונות, עשיר מופלג שבביתו נתאספו מזמן לזמן עשרות ומאות מידידיו כדי להאזין למוסיקה של אמן גדול או לפגישה עם אורח נכבד. על קירות הווילה שלו בברלי־הילס, תלויות היו כמה מיצירות רמברנדט, ואטו, פרגונאר, רויסדאל ואן־דייק, וכו'. כנראה שמצאתי חן בעיניו שכן ביקשני לספר לאורחיו על ישראל. אגב סיפורי הבאתי לדוגמא את אולפני ההסרטה, אך הנושא העיקרי היה הדת הפרה־מונוטואיסטית בכנען, כלומר שלטון האם הגדולה, שבתנ"ך היא נקראת אשתורת. זו שהודחה בידי האל האחד שלנו. בין האורחים נמצאה אשה נחמדה ביותר, כבת 70, אשר למדה יוגה אצל אינדרה דווי, אלא שכדי לעמוד על הראש בלא ליפול צריכה היתה לקשור בחבל ארוך את שמלתה סביב לרגליה; גם אני למדתי את הקונץ אצל אינדרה דווי באותם ימים אלא שלא העזתי להציג תעלול זה בפומבי. את המשקיע השני, מר היימן, לא ראיתי כלל במו עיני. הלה היה ידידו של מר ליאו מאיר והוא העביר אלי את השיק על פי המלצת ידידו בלבד. נשמתי אפוא לרווחה והמשכתי בפעולותי בהוליווד לרכישת הציוד למעבדה.

 

הרפתקאותי הראשונות עם מכונות    🔗

אדם ואדם והרפתקאות חייו. רבות קראתי על אודות הרפתקאות ורבות ההרפתקאות שראיתי בסרטים, במערכונים. עקבתי אחר כל מיני אוונטורות של דון ז’ואנים ודון קישוטים, וכמובן שגם עלי עברו הרפתקאות שונות במשך שנות חיי אשר לא פה המקום לספרן. אולם מי שמע על הרפתקאות עם מכונות? עד כה לא היה לי שום מושג בענייני מכונות, אם כי פה ושם נתקלתי בהן, כגון במפעל הנעליים של אבא בו היו בין השאר גם מכונות חישוב, לעריכת סטטיסטיקות. מכונות אלו כל איש אינטליגנטי יכול להבינן ולהכירן תוך חמש דקות. ואילו מכונות למעבדת סרטים, לפיתוח, להכנת תמיסות כימיות, מכונות הדפסה, הקלטה, הגדלה, הקטנה, מכונות למעבר מתמונה לתמונה תוך כדי הדפסה ועוד כיוצא באלה – הללו, מצריכות לימוד תיאורטי ופרקטי ממושך שלא הגעתי אליו מעולם, אף לא היום לאחר עשרים וחמש שנה.

נוהגת אני לומר כי ידיעתי במכונות כמוה כידיעתו של ספרן בספרים שבספרייתו אשר את שמותיהם הוא יכול למנות על פה אך את תוכנם לא קרא מעולם. בביקורי הממושך בארה"ב בשנות ה־50 למדתי לדבר על כל מכונה כאילו הכרתיה על קרבה ועל כרעיה. אולם אימה ופחד יתקפוני כשאני נוגעת בהן מחשש לגרום להן נזק. אין עמי הסבר הגיוני לעובדת התאהבותי באולפני ההסרטה. דומה אהבתי זאת לאהבתו של דון ז’ואן אמיתי המעוניין בנושא, אלא שלגבי דון ז’ואן מדובר באשה, ובאשר לי במכונה שאני משתוקקת לכובשה ולהפעילה. אהבה זו היתה ונשארה, למגינת לבי, חד־צדדית. עד עצם היום הזה איני יודעת אם גם הן, המכונות, רוחשות לי חיבה כלשהי.

דבר זה מזכירני יצירה ספרותית קטנה משל ידידתי שולמית בת־דורי ממשמר העמק, מערכון בשם “הטרקטור” אשר נכתב בימי מלחמת השחרור והרבו להציגו בכל הארץ. טרקטוריסט בקיבוץ נקרא לנשק ובחורתו נוהגת תחתיו בטרקטור בהצלחה רבה. היא כותבת לו לאמור: “אמנם אני ממלאה את מקומך ליד הטרקטור על הצד הטוב ביותר, אבל הטרקטור אינו ממלא את מקומך לידי”.

גב' מרגוט קלאוזנר

יהושע ברנשטטר

הנחת אבן הפינה לאולפני הסרטה 1949

קריאת מגילת היסוד 1949

גב' מרגוט קלאוזנר על רקע הקירות הראשונים של מבני האולפנים 1950

בניית אולפן הסרטים הגדול

חנוכת אולפן הצילומים הגדול 1964

פגישת גב' קלאוזנר עם המפיק הנודע מר ססיל דה־מיל

גב' מרגוט קלאוזנר בפגישתה עם שחקני קולנוע ג’נט מקדונלד ואדי נלסון

מבנה המנהלה והמעבדה

במאי הסרט “הילד מעבר לרחוב” שהופק ע"י אולפני הרצליה מקבל פרס מידי אשת השאה הפרסי. טהרן נובמבר 1966

ציוד להפקות וידאו צבע

יגאל חורש האחראי להפקות הוידאו

הפקה ראשונה בצבע. תוכנית “פגוש את העתונות” של אנ.בי.סי. בהשתתפות ראש הממשלה, הגב' גולדה מאיר וסגן ראש הממשלה, יגאל אלון, שר החוץ, אבא אבן

התקנת חוליה לקשר לוויני עם כל העולם 1973

בנין המעבדה והמשרדים 1974

יצחק קול מנכ"ל אולפני הרצליה

ח"כ שמואל תמיר חבר ההנהלה והיועץ המשפטי

איני בטוחה אם המשל דומה לנמשל, אך מילא…

כל המסופר לעיל עדיין אין בו כדי להסביר מה פירוש “הרפתקאות עם מכונות” (אין המדובר כמובן בהרפתקאות עם מכוניות רכב השגורות כל כך בימינו). עוד בתחילת דרכנו נתברר לנו כי אין בארץ מומחה טכני למעבדות סרטים. על יהושע הוטל לנסוע למרכזי אירופה כדי להתעניין הן במומחה מסוג זה והן במכונות. הוא הגיע, כפי שכבר הזכרתי, גם לפראג או ליתר דיוק לבראנדוב שליד פראג שם נמצאו האולפנים והמעבדות הגדולים ביותר באירופה. לא חלף זמן רב ומנהלו הכללי של מפעלי בראנדוב בא אלינו ועשה בהנהלת מפעלנו שבע שנים תמימות. הוא שתיכנן את בניין האולפן והמעבדה וערך את רשימת המכונות הבסיסיות, הדרושות. בהיותו בפראג התידד יהושע עם יהודים אמידים אשר נתבקשו לקנות בקרונות צ’כיות חלק מהמכונות, בעיקר אלו שהיו דרושות לפיתוח ולהדפסה, ולהביאן ארצה כרכושם שלהם. השקעתם זו תוחזר להם בלירות ישראליות ולפי שער החליפין של אז נמצא מחירן זול למדי. ההסדר יצא לפועל. זמן ההספקה נקבע לשלושה עד ארבעה חודשים ואף דבר זה הניח את דעתנו.

דגם המכונות היה דומה בכל לדגם הגרמני של ארנולד אונד ריכטר שגם הסובייטים השתמשו בו וכן גם סרגיי אייזנשטיין אשר פיתח בו את סרטו הנצחי “פוטיומקין”. מובן כי בשנות ה־20 היו המכונות פחות משוכללות מאשר ב־1947. במסעו באירופה הגיע יהושע גם לפאריז ורכש שם על דעת עצמו מן הפירמה המפורסמת “דברי” מכונה שהיתה אמנם דרושה לנו אבל לא בדחיפות. זאת היתה מכונה להגדלה והקטנה תוך כדי הדפסה מ־16 מ"מ ל־35 מ"מ ולהיפך. שם המכונה “טיפרו”, אחת המכונות המעטות במפעלנו המחזירה לנו אהבה תחת אהבה, לאמור כל מה שהשקענו בה, והיא פועלת על הצד הטוב ביותר עד עצם היום הזה, עשרים וחמש שנה לאחר רכישתה.

בשובו ארצה מסר יהושע דוח מתאים לשותפים. דומה כי אז נתעורר בלבם בפעם הראשונה הספק לגבי היקפו של התקציב, –30.000 ל"י בלבד, אשר לא היה בו כדי לספק את הצרכים כולם. מסעו השני של יהושע היה להוליבוד, שם הוא בא, בין השאר, בקשרי ידידות עם סיד סולוב, מנהל המעבדה המפורסמת “Consolidated Laboratories” יהודי טוב חכם, כיום פרופסור מפורסם למדעי מעבדות הסרטים באוניברסיטה. משראה סיד סולוב את התכנון של האולפן עיקם את פניו, אך העניין החמיר כאשר שמע בדבר המכונות שהוזמנו בצ’כוסלובקיה הוא הגיב על כך בדחייה מוחלטת. שום מפיק אמריקאי, אמר, לא יאות לעבוד אצלכם עם ציוד זה. לא היו עוררין על דעתו של מר סולוב. הוא הציע לנו לרכוש את מכונת הפיתוח הטובה ביותר המיוצרת בארצות־הברית, זו ה"פונדה" המפורסמת, שבעליה היו Solar Air Craft בסן דיאגו, קליפורניה. מחירה היה פי עשרה בערך מן המכונה הצ’כית ואורך תקופת הייצור עד שנה וחצי. בו במקום הוזמנה ה"פונדה" ואם זכרוני אינו מטעני, ללא דמי קדימה. יהושע חזר לבסיסו ואכזבתנו ויאושנו גדולים. אמנם צדק המומחה האמריקאי בדבריו, אולם כוונתנו היתה הקמת מעבדה בשביל ישראל ואירופה כאחד. מכונות שיוצרו בבראנדוב והפיקו בין השאר את “פרח הסלע”, לבטח טובות היו בשבילנו לפחות למשך עשר עד חמש־עשרה שנה. נזכרתי במימרה היוונית המפורסמת “אוטוס־אפה” המיוחסת לפיתאגורס אך בהבדל ניכר בין פיתאגורס לבין סיד סולוב. מכונותינו שבפראג כבר היו ארוזות בארגזים והמשקיעים שמחו כי הנה עוד מעט יזכו לקבל את תמורתן בארץ. אולם ההזמנה כולה בוטלה לדאבון לבו של מר רייכל אשר תלש את מעט שערותיו שנותרו על ראשו לפליטה. זאת היתה ההרפתקה הראשונה.

אנשים חכמים ונבונים הזהירונו מלהיכנס להרפתקה הנקראת אולפני הסרטה, ואחד מנימוקיהם היה גילם של היוזמים. היום לאחר 25 שנות ניסיון, של שנים “Trial and Error” הייתי אני עצמי מזהירה כל אדם ואפילו את אויבי מללכת דרך זו הרפודה קוצים ודרדרים. אולם יש בהרפתקה זו משום חידוש הנעורים. שיטת ההכשרה שעברתי דומה במאוד לזו הנהוגה בארצות שמאחורי מסך הברזל. נוטלים אדם חסר ניסיון וידע; זורקים אותו למים ואומרים לו: “שחה”, אם ישחה הנה מה טוב ואם טבע אין מצרים עליו. איני יכולה לומר כי הייתי חסרת ידיעות לחלוטין באותה תקופה, שהרי, כפי שכבר ציינתי, כבר מגיל חמש למודה הייתי בעסקים מכל הסוגים. מאידך בקיאה הייתי די הצורך בדרמה היוונית, באומנות הפיסול העתיק, בארכיטקטורה של יוון, רומי ומצרים, הכרתי את המיתולוגיה של הים התיכון, קראתי על מעשי כשפים ואוב, למדתי פילוסופיה, ספרות, אמנות ומחול ואפילו כיצד מנהלים תיאטרון ידעתי. אולם באשר להסרטה ומעבדה על אודותן לא ידעתי דבר וחצי דבר. והנה נפל בגורלי לכבוש גם ממלכה זו. כיסי היה ריק, פחות מ־5% ממחירה של מכונה אחת בלבד. אירע לי בהולנד שאף־על־פי שהכסף הדרוש לרכישת הציוד נמצא ברשותי מלווה היתה הרכישה בכאב רב, השפלה ויסורים שאת זכרם איני יכולה עד היום למחוק מלבי.

וזה סיפור המעשה: באתי להולנד מצוידת ברשימה מפורטת של מאה פריטים ומעלה אשר הוכנה בידי מר רייכל. בזמן שהותי שם, ניהלתי התכתבות ארוכה עם חברת פיליפס המפורסמת שבתי החרושת שלה היו בבחינת אימפריה, מדינה בתוך מדינה. באינדהופן בלבד העסיקה החברה כ־38.000 פועלים. זוכרת אני כי בעיקר צריכה הייתי להזמין נורות למכונות הקרנה, מכשירי תאורה שונים, קאבלים ועוד פריטים קטנים כגון פריז’ידרים ומכשירי חשמל למיניהם. חברת פיליפס פיתחה באותו זמן גם מכשירי הקלטה 35 מ"מ ו־16 מ"מ הכל על סרט פוטוגרפי. שיטת ההקלטה על סרט מגנטי טרם נודעה. נוסעת הייתי ברכבת הלוך ושוב לאינדהופן, מהלך שעה אחת, מצוידת בפרוספקטים ותיאורים טכניים שונים ולומדת אותם תוך כדי נסיעה. (בזמן שהותי באמסטרדם שקועה הייתי גם בעיסוקים אחרים כגון כתיבת ספר ארלוזורוב, כן הכנתי עשרות הרצאות למועדון פאן, ויצו, ההסתדרות הציונית, קונגרסים למיניהם וכדומה. לפעמים נטלתי חופשה לזמן מה ויצאתי לטיול עם הורי או שהייתי משוטטת בלוויית אבי ברובע הזונות הנודע שבעיר.)

מנהגה של חברת פיליפס היה כי בבוא “מנהל כללי” של מפעל כלשהו, נקראה ישיבה של מנהלי המחלקות והללו, כ־15 במספר, מהנדסים מעולים אשר כל ימיהם עוסקים בפיתוח מכונות ושיכלולן, יושבים ממול הלקוח הנכבד ומסבירים לו בסבלנות אין־קץ את אופיים וכישוריהם של המוצרים השונים. אין לתאר את סבלי בשעות ארוכות אלו שישבתי לפניהם. עד מהרה נתחוור להם שאיני מבינה במכונות ולא כלום. לפעמים הגיעו לידי יאוש ממש בראותם מי העומד לפניהם. מצב מביך ומביש שכזה לא ידעתי מעולם.

מאותו מעמד זכורים לי במיוחד שלושה פרטים: הם דיברו על לבי שארכוש מכונת הקרנה נעה שעליה היתה גאוותם. לבסוף קניתיה בעל כורחי וחרף ידיעתי כי אין היא מתאימה ואף אינה דרושה לנו כל עיקר. מכונת הקרנה זו היא היחידה שנותרה בחיים מכל רכישותי אצל פיליפס ופועלת ללא כל דופי עד עצם היום הזה.

הוברר לי כי חברת פיליפס אינה מייצרת ציוד תאורה זה הדרוש לנו במיוחד. ציוד זה מופק בלונדון אצל מולה ריצ’רדסון, הפירמה המפורסמת ביותר באירופה. לרשותי היו גולדינים הולנדיים בלבד והגבלות המטבע באותן שנים היו חמורות ביותר. בדעתי עלה רעיון מקורי אשר המנהלים הכלכליים והפיננסיים של פיליפס וכן גם אבי הביעו פליאה לתמימותי. הצעתי היתה לגשת יחדו, כלומר אנשי פיליפס ואנוכי עמהם, למשרד האוצר ההולנדי ולבקש היתר לרכוש בגולדינים הולנדיים שברשות פיליפס את הציוד היקר והחשוב המיוצר בלונדון. פירושו של דבר כי האוצר נתבקש להמיר גולדינים בשטרלינגים. מגחכים ומלגלגים במקצת נאותו אנשי פיליפס ללכת עמי אל משרד האוצר. פקידי האוצר תמהו אמנם בתחילה לרעיון שהיה בניגוד לתקנות המטבע אבל הסכימו לבסוף. הציוד מלונדון הוזמן במשותף, כלומר חברת פיליפס ואנחנו. בינתיים התחילה חברת פיליפס לייצר קאבלים ונורות וכן כל שאר הפריטים שהזמנו אצלם.

בשעה טובה ומוצלחת הגיעו הפרוז’קטורים האנגליים להולנד והם אוחסנו במחסני פיליפס בנמל רוטרדם. הזמנותינו אצל חברת פיליפס עדיין לא היו מוכנות. בלתי־סבלנית אני מטבעי והעיכוב הזה הרגיזני ביותר. מעשה שטן והמחסן ברוטרדם עלה באש ולא הותיר שריד מן המכונות שהובאו מלונדון. הסחורה היתה אמנם מבוטחת אך צריכים היינו לחדש את ההזמנה וכך נתעכב המשלוח כדי מחצית שנה לפחות.

חברת פיליפס התחילה בייצור ציוד הקלטה אשר טרם עמד במבחן וכל שכן שלא יכול להתחרות ב"קלנגפילם" הגרמני או “ווסטרן אלקטריק” האמריקאי, ואף לא ב־R.C.A.. עלינו נגזר לשמש שפני ניסיון, דבר שנאמר לנו במפורש, אבל הווטו של סיד סולוב ועמדתי התקיפה סיכלו ניסיון זה והציוד של חברת פיליפס שכבר היה בהישג יד ואיכותו טובה למדי לא נרכש. אילו חזיתי מה צפוי לי עם ציוד ההקלטה שנרכש מחברת ווסטרן אלקטריק וודאי הייתי נוהגת אחרת מכפי שנהגתי, אולם האלים היכוני בעיוורון ולא רצו כנראה לזכותני ולו בהישג הקל ביותר.

פריט אחר, יקר יותר וחשוב ביותר צריך היה, לדעת הכל, להזמין דווקא אצל חברת פיליפס. המכונות האמריקניות דרוש להן זרם של 110 וולט, ואילו הזרם בישראל ובאירופה הוא בן 220 וולט. חברת החשמל שלנו סיפקה זרם של 380 וולט. דרושים היו אפוא טרנספורמטורים אשר יהפכו את הזרם של 380 וולט ל־220 וולט וטרנספורמטורים אחרים שבתוך המפעל גופו יהפכו אותו ל־110 וולט האמריקאיים. מהנדסי פיליפס תיכננו ארבעה טרנספורמטורים עצומים וכבדי־משקל, יקרים ביותר, אשר העמידום על עמוד גדול ונישא ממול למעבדה. איש מאתנו לא ידע כי לחברת פיליפס לא היה כל ניסיון בבנייה ותכנון טרנספורמטורים כאלה והתוצאה היתה כי הם לא היו מוגנים מפני הברק אשר פגע בהם מספר פעמים בשנה. הזרם נפסק, העבודה ניזוקה והנגטיב הלך לאיבוד. טרם היה לנו גנרטור מיוחד להספקת זרם למכונה בשעת הפסקת הזרם הכללי. שנים מספר סבלנו רבות, עד שקיבלנו לבסוף ולאחר תלונות אין־קץ פיצויים מפיליפס. חברת החשמל הדריכה אותנו בהזמנת טרנספורמטור אחד חזק פי כמה תחת הארבעה שהיו לנו. טרנספורמטור זה סופק לנו מרמת־גן על ידי הפירמה אלקו, והוא פועל כתקנו. לא יכולתי להעלות בדעתי באותו זמן אלו צרות צפויות לנו מן הציוד שהזמנתי אצל פיליפס, אולם הנאה רבה היתה מזומנת לי מארוחת הצהריים בקנטינה המודרנית של בית החרושת אשר החברה דאגה להכין לי ולמנהל המכירות והיתה מדושנת במעדנים הולנדיים כגון ההרינג המפורסם, סרטנים למיניהם, גלידות, גבינות וכו'. באותם ימים לא החשבתי ביותר את עניין הקלוריות.

בהולנד נשמטו מידי לפחות שתי הזדמנויות חשובות. האחת, רכישת הציוד הבסיסי לייצור תקליטים (דקה) והשנייה – רכישתה של מכונה זולה מתוצרת הונגריה לחריטת כותרות עבריות בסרטים הזרים Sub-titles)). אני העדפתי מכונה אחרת יקרה יותר, אולם כספי לא הספיק בשבילה. אולם מישהו העלה בדעתו והביא ארצה ישר מהונגריה אותה מכונה זולה שבעזרתה הוא הצליח לפתח את הענף החשוב הזה בארץ.

אחד מתפקידי העיקריים היה רכישת ציוד בהוליבוד. כאשר נפגשתי עם יהושע בארה"ב עמדו לצדי המומחה לציוד סיד סולוב ומהנדס הצליל רב־הנסיון טד מאן ועמו אשתו היהודיה פרנצ’סקה. ידידות רבה נרקמה בין שלושתנו הן משום העסק המשותף הן בשל התעניינותם בנסתר. האווירה בבית משפחת מאן היתה חדורה נסתר ולא ייפלא כי נמשכתי אליהם. אך נחזור לענייננו. פריט חשוב אחד מן הציוד כבר היה כמעט בידינו – ה"פונדה" המפורסמת, זו מכונת הפיתוח המשמשת בסיס לכל מעבדה. ה"פונדה" היתה מיוצרת, כאמור, בסן־דיאגו בבית החרושת “סולר אייר קרפט” כמוצר צדדי. בנסיעתי לשם במכוניתו של טד מאן הייתי מתכוננת להרפתקה זו כילד בר־מצווה המכין עצמו להופעתו הראשונה לפני התיבה – עיקר העיקרים כי עומדת הייתי לפני סיומה של עסקה שעליה שילמנו רק כ־5% ממחירה הכולל אשר ב־13000 דולר וברשותי עוד 5% של הסכום ולא יותר. חשבתי כי עלי לנקוט בדרך יוצאת דופן, כגון השפעה מאגית על המנהל שיהיה בה כדי לשכנעו למסור לנו את המכונה היקרה לאחר תשלום של 10%–20% לכל היותר.

בהגיענו לשם סרקתי שיערי, התאפרתי היטב, אולם נתאכזבתי בראותי לפני פקיד זוטר אשר דיבר אלינו בנימוס אזרחי בינוני. הוא העריך נכונה את יכולתנו הכספית. הופתענו במיוחד כאשר שמענו מפיו כי המכונה כבר ארוזה בארגזים ומוכנה למשלוח ולא נותר אלא לשלם את תמורתה במלואה. חשתי כי עלי להרוויח זמן. זקוקה הייתי להתאוששות – כדי להימלך בדעתי. אמרתי לאותו פקיד כי ברצוני לראות את המכונה במו עיני. הוא הסכים ברוב אדיבותו. אולם הודיעני כי הארגזים עומדים במחסן מרוחק וכדי להגיע אליו עלינו לעבור ליד ביתנים שבהם מייצרים את הסילונים הראשונים של ארה"ב. באומרו את הדברים האלה ניכר היה בו שהוא נבוך והסכמתו נתונה כך אמר, בתנאי שנאות כי יקשרו את עינינו כיוון שהמדובר בסוד צבאי. הסכמנו בלית ברירה, שהרי סכנה צפויה מצדנו, ובעיקר ממני, כי נגנוב את סודות הקונסטרוקציה של הסילונים הראשונים של ארה"ב. הגענו אפוא לביתן שלנו בעיניים עצומות ורק אז הוסרו הכיסויים מעליהן. פקחנו את עינינו הממצמצות ולפנינו עמדו הארגזים שבהם טמונה היתה ה"פונדה" שלנו. לאחר משא ומתן סוכם כי נפרע תוך זמן קצר 6% מן המחיר ועל הנותר ניתן שטרות. חמישה עשר חודש ומעלה עברו עד שהגיעו אותם ארגזים יקרים לחיפה. עתה נתעוררה בעיה חדשה. לא נמצא עמיל מכס או כל פקיד משלנו אשר יכול לשחרר את הארגזים מן הנמל. נסעתי אפוא בכבודי ובעצמי לחיפה ובמהירות מפתיעה ובגאווה גדולה הוצאתים משם, ישבתי ליד נהג המשאית על גבי מושב גבוה והבאתים היישר להרצליה. לאחר מכן נודע לי כי הסיבה להיענותם המהירה של הפקידים היה דמיוני לגולדה מאיר בהיותם סבורים כי אני אחותה.

המשימה השנייה היתה קלה יותר. כידוע זקוקה כל מעבדה למכונת הדפסה. ה־"Bell and Howell" היתה בגדר חלום בגלל מחירה הגבוה. סיד סולוב מצא מכונת הדפסה משומשת והביאה אל בית המלאכה שלו לשיפוץ אינטסיבי. מחירה היה זול ופעלה כתקנה שנים רבות.

המשימה הגדולה והחשובה ביותר היתה רכישת מנגנון ההקלטה. לפיליפס סרבתי מאחר שפזלנו בקנאה רבה אל מכונות ההקלטה שיוצרו במפעלי ווסטרן אלקטריק. למזלי היתה לי הכרות קרובה עם מנהליה של חברה זו, ובעזרתו של טד מאן בחרנו את הציוד החדיש ביותר להקלטה ב־35 מ"מ וב־16 מ"מ. המחיר היה אמנם נכבד למדי, אולם מנהלי המפעל האמינו משום מה כי נוכל לעמוד בהתחייבותנו והסתפקו ב־5% דמי קדימה. כפי הנראה שהם חשו כי פוטנציאל גדול טמון במשימה זאת, אף כי העניין כולו עדיין בחיתוליו. מאושרת הייתי עד אין קץ. מעניין כי גם הפירמה השנייה הגדולה, R.C.A. ראתה בנו לקוח פוטנציאלי, אולם אני דחיתי הצעתה משום ידידותי עם מנהלי הווסטרן אלקטריק וגם בשל תנאי התשלום הנוחים.

באותם ימים מוזמנת הייתי כמעט מדי ערב בערב אל איזו מסיבה או אירוע כלשהו. האמריקאנים, בכללם היהודים האמריקאנים, נוקשים ביותר בענייני “ביזנס” אבל חביבים מבחינה חברתית. ערב אחד, זמן קצר לאחר שסוכם המשא ומתן עם ווסטרן אלקטריק והחוזה נחתם, הוזמנתי לארוחת ערב חגיגית שאליה באו מאות אנשים. המקום היה מפואר. לידי ישב אדם רם־קומה ונאה אשר פתח עמי בשיחה. מצב רוחי היה לעילא ולעילא ולתומי סיפרתי לאיש שיחי על אולפני ההסרטה שלנו ועל התקשרותנו המוצלחת עם ווסטרן אלקטריק. האיש נאלם פתאם לפתע, מבוכה ניכרה על פניו בלא שאדע פשר דבר. לאחר הארוחה נודע לי כי אותו אדם שישב לידי היה המנהל הכללי של R.C.A. ונפגע פגיעה אישית מכך שלקוח נכבד כמוני נשמט מידיו.

תקופת שהותי בלוס אנג’לס היתה מעניינת מבחינות רבות. נהניתי, למשל, הנאה מרובה מן האירועים החברתיים והרוחניים אשר ערכו שם ידידי הטכניון. פעם זכיתי לשמוע את הפיזיקאי הדגול, פרופסור מיליקן וכן את אליאונורה רוזוולט בשובה ממסעה לברית המועצות. האולם היה מלא מפה אל פה, 3000 איש, ואחד הנוכחים שאל בין השאר בדבר הישגיהם של הסובייטים מאז 1917. לאחר הרהור קל ענתה אליאנורה רוזוולט ואמרה: “לאמיתו של דבר לא הרבה, הם רק לימדו את העם קרוא וכתוב”.

כפי שכבר ציינתי לא הצלחתי למצוא שותפים בהוליבוד, אולם טרם נואשתי והמשכתי במאמצי. הזמנתי את בתי מרים אלי לשם כדי שתלמד שנה אחת באוניברסיטת U.C.L.A. מרים הגיעה בסוף אוגוסט 1950. בשבוע הראשון של ספטמבר נפטר בבואנוס איירס אבי יוליוס קלאוזנר באופן פתאומי ושבוע לאחר מכן נפטר דרך פתע בעלי הראשון ואביה של מרים ד"ר יעקב רוזנר, אשר סבל כל ימיו מלחץ דם גבוה. בן 48 היה במותו. אמי קראה לי לבוא אליה. נטשתי אפוא את כל ענייני וכן את בתי, טסתי לבואנוס איירס והגעתי לשם כשבועיים לאחר מות אבי. שלושה שבועות שהיתי עם אמי ועל אף הצער והכאב לא יכולתי להימלט מפגישה עסקית אחת לפחות בענייני האולפן.

בין עסקני הרוויזיוניסטים והאצ"ל נמצא יהודי חביב ובעל מוח חריף, צבי סגל שמו. הוא הגיע לבואנוס איירס מדנציג ופניו עטורים זקן תיש. חלום גדול רקם בלבו. הקמת עיר סרטים באשקלון בשכונת ברנע. שעה ארוכה ישב לפני אמא והסביר עד מה טוב מועיל ורווחי הדבר להרוס את בניין המעבדות שלנו אשר היה הולך ומוקם בהרצליה ולהעביר את המפעל כולו לאזור אשקלון. לפי תיאורו החי, עיר הסרטים ברנע, היא עובדה קיימת, בשעה שאנו עדיין עומדים הננו בתחילת הדרך. כפי שנשתמע מדבריו הוליבוד עצמה בטלה לעומת מפעל הענק שלו בברנע.

אמא, אשה מנוסה בעסקים, היטתה אוזן לדבריו דרך נימוס, בקשה לדעת מה המרחק מתל־אביב להרצליה ולאשקלון, שאלה למספר תושביהן של ערים אלו וכיבדה אותו כמובן בארוחת־ערב. הוא נפרד מעלינו מלא תקוות ובהרגשת ניצחון. לאחר שסגר את הדלת מאחריו, אמרה לי אמא: “אל תעיזי להרחיק את מפעלך מן המקום שאליו כבר נסלל כביש. (כביש זה עבר באותם ימים דרך רעננה) שטח שהוא עדיין מדבר ירחיקך פי חמישה”.

בשובי לישראל לא מלאני לבי לסרב למר סגל לבקר במקום כדי לראות את עיר הסרטים ברנע במו עיני. בוססנו עמוק בחולות מהלך שעתיים ומעלה (מכונית לא יכלה להגיע לשם) וסבורתני כי לא רב מספר האנשים אשר שמעו גם לאחר מכן על אותה עיר סרטים בברנע.

בסתיו 1950 חזרתי לישראל בידיים ריקות כמעט. מסעי נתפרש בעתונות ובציבור כאילו הוכתר בהצלחה רבה. לא אישרתי את הדברים ואף לא הכחשתי אותם. יהושע חזר ללוס אנג’לס כדי להמשיך בפעולתי. בינתיים אושרה המשכנתא אולם עד שקיבלנוה עברו עלינו סבל ויסורים אין קץ. נטלתי על עצמי את הנהלת הבניין. לרשותנו עמד סכום מצער כי רוב כספנו עוקל קודם לכן לתשלום הלוואות בריבית קצוצה. זו היתה תקופה קשה ביותר, חומרים לא היו בנמצא, אשראי לא ניתן ומלאכתנו נתעכבה. בעבור כל שק מלט, ארגז מסמרים, עצים וכדומה, צריכה הייתי לכתת רגלי עד יפו אל משרד המסחר והתעשיה שבשדרות ירושלים לשם קבלת הרשיונות המתאימים. באי הבית הזה היו קבלנים, בעלי־מלאכה ופועלי בניין. אשה יחידה הייתי שם, לבושה כראוי, גברת ממש, מלבושים שקניתי לי בארה"ב. איני יודעת כיצד קרה הדבר, אך עובדה היא שקיבלתי בלא שהיות את הרשיונות הנכספים. הדבר הפתיע והתמיה את הכל ובכללם המהנדס והאדריכל שלנו מר שטיינבוך, האיש אשר תיכנן את בניין הבנק הלאומי ברחוב הרצל. אולי לא מן הראוי להזכיר פה את הערתו של מר שטיינבוך באותו עניין כיוון שאין היא עולה בקנה אחד עם סיפור ביאוגרפי של מפעל רציני כשלנו, אולם איני יכולה לכבוש את יצרי. הוא אמר לי: “גברת מרגוט, אלמלא הכרתיך כי אז תולה הייתי בך חשדות שונים… הוא נתכוון כפי הנראה לשוחד, אך אני הסמקתי ועניתי בלא היסוס: “מר שטיינבוך, האמן לי, המשרדים רבים מדי”. בינתיים הגיע יהושע ללוס אנג’לס, עיין בהסכם שלי עם ווסטרן אלקטריק אשר עליו היתה גאוותי ושמח שמחה גדולה. אלא שאז אירע דבר נורא: אותה חברה מתוך שאבדה לה, כפי הנראה, התקווה שתלתה בנו כי נוכל אי־פעם לפרוע את הסכום בשלמותו בעבור הציוד היקר והחדיש שאמורה היתה למכור לנו, שיכנעה אותו, זאת בעצה אחת עם הנאמן שלנו טד מאן, לקנות אצלם תחת הציוד המיועד ל־35 מ”מ ו־16 מ"מ, ציוד אחר, משומש, אשר עלה כ־40% ממחירו המקורי. הוסבר לנו כי הציוד הוא אותו ציוד, וכתוספת לו נקבל משאית (פורד גדול משנות ה־30) בעזרתה נוכל לטלטל את הציוד לשימוש בו בכל מקום בארץ. מר רייכל ואני היינו מיואשים, אולם את הנעשה כבר לא ניתן היה להשיב. הציוד המשומש כבר נמצא בדרכו ארצה ובהגיעו הנה נוכחנו לדעת כי איכותו היתה למטה מבינונית וכי לא נכללו בו כלל מכשירים מתאימים להקלטות צליל ברוחב של 16 מ"מ. אסון זה פגע קשות במפעלנו ואותותיו ניכרו עשר שנים רצופות. עשיתי נסיונות נואשים לרכוש באירופה מכונת הקלטה ל־16 מ"מ, אולם מחוסר תקציב קניתי קאמרה יד שנייה, האוריקון, אשר הכזיבתנו קשות גם היא. לבסוף רכשנו מן האוניברסיטה העברית שתי קאמרות 16 מ"מ, אחת לצילום ואחת להקלטה, זאת האחרונה יד שלישית מדגם מאורר – שתיהן מתנתה של השחקנית גרייס קלי לאוניברסיטה בירושלים. הקאמרות נרכשו בתשלומים לשעורין צמודים לדולר, לאחר הפיחות הראשון והשני נאלצתי לשלם לאוניברסיטה מחיר כפול ומשולש בעבור מצלמות גרועות, משומשות וחסרות תועלת שקיבלו במתנה. זה היה שיעורנו השני ברכישת ציוד מיד שנייה. כשלוננו זה עלה לנו בדמים מרובים בלא שנוכל להאשים אדם זולתנו. העדר הניסיון היה בעוכרנו.

ככל שמתקרבת אני לסיום הפרשה הראשונה שבהרפתקאותינו עם משקיעים ועם מכונות נאלצת אני להודות כי הקמתו של מפעל על כל הכרוך בכך היא פרשה מסעירה ומרגשת לא פחות מכל פרשה אחרת, אישית, בחיי אדם, ועוד אחזור לאותם עניינים. נראה כי אין האדם מסוגל ללמוד משגיאותיהם של אחרים אפילו היה עד להן. הדבר מעורר בי אסוציאציה מעניינת. היה זה ב־1947. מר נורמן לוריא מדרום אפריקה חשקה נפשו להקים בירושלים אולפן הסרטה ומעבדה. הוא היה בן להורים עשירים ושבועות ארוכים רדפתי אחריו כדי להציע לו להקים מפעל משותף. גם אני בת להורים עשירים ולמה לא נרכז מאמצינו במפעל משותף אחד? זמן רב חלף עד שהואיל מר לוריא לשוחח עמי. בפגישתנו ניסיתי לשכנעו כי אין טעם והגיון להקים מפעל כזה בירושלים המנדאטורית אלא באזור שהוא כולו יהודי כשפלת השרון. תשובתו היתה כי אין לו פנאי לחכות עד שנקבל את הקרקע וכי ברצונו להקים את מפעלו בלי דיחוי בביתו של ערבי איפנדי השוכן בתלביה ולו חצר 3 על 3 מ'. “למה אצה לו הדרך?” הקשיתי, “והלא שום דבר אינו בוער”. הוא נימק את צעדו ברצונו להפיק סרט עלילתי בשם “בית אבי” בהשתתפותם הפעילה של הסופר מאיר לוין ואשתו, בו ימלא את התפקיד הראשי השחקן יוסף מילוא. “טוב ויפה” אמרתי “מה עניינו של זה למעבדת סרטים?” הוא סיפר כי רכש בהזדמנות מכונות הקלטה מצוינות אם כי משומשות, להפקת הסרט האמור והביע צער על כי באתי אליו בהצעתי באיחור.

מאוכזבת הייתי מפגישתי עם מר נורמן לוריא, אולם מצפוני היה שקט כי בחושי הששי ניחשתי כי לא תצמח ברכה מן היוזמה הזאת. הבמאי שלו היה מר קרומגולד, אחד בעל ניסיון ומוכשר למדי. תוכנו של הסרט יישוב יהודי חדש המוקם בן לילה בתנאי התקופה ההיא. אלא שהצליל שהפיקו בעזרת אותן מכונות הקלטה לא היה ראוי לשמו ונאלצו לחזור על הכל מבראשית בארה"ב. כמדומה לי שהמכונות אפילו לא נמצאו ראויות להחזרה לארה"ב. הן נזרקו לים, אם זכרוני אינו מטעני. זה היה סוף המעשה במעבדתו ובאולפנו של מר נורמן לוריא. מר קרומגולד קנה את עולמו בישראל כאשר הפיק סרט תיעודי בשם “בית הערבה” בעזרת הצלם המצויין מר אלכסנדר. זהו סיפורו של גנן בקיבוץ שעל שפת ים המלח המנסה, ראשון בהיסטוריה, להפוך את האדמה המלוחה לקרקע פורה, מניב פירות וירקות. הוא שוטף את האדמה המלוחה פעם אחר פעם במים מתוקים. תחילה הוא עושה ניסויים אלה בגינתו בתוך עציצי חימר רגילים לאחר מכן הוא בונה בריכות גדולות וממלא אותן מדי פעם בפעם מים מתוקים בגובה של מטר בהן הוא מגדל דגים למאכל. מקץ זמן מה ולאחר שטיפה חוזרת והתאדות מחודשת של המים נעשית האדמה פוריה והיא נותנת יבולה שלוש פעמים בשנה. קיבוץ “בית־הערבה” נהרס במלחמת השחרור ולא חזרו על תהליך זה אלא לאחר 1967 בעין גדי משנכבש חופו הצפוני של ים המלח.

 

הפקות ראשונות, מפיקים גדולים    🔗

א. “עושה הלהטים”    🔗

בשנים ראשונות ההן יזמנו והוצאנו לפועל שתי הפקות, האחת סרט עלילתי, השנייה Travelogue, סרט מסעות. על ההפקה הראשונה הוחלט בעת ביקורו הראשון של יהושע בארה"ב בתחילת 1948, שם הוא התיידד עם שלושה אנשים יקרי־נפש. מר ויקטור טאבח, שעשה דרך ארוכה עמנו כידיד וכמשקיע, מר ברוך דינר, מפיק ובמאי צעיר, ואחרון אחרון מיכאל בלאנקפורד, הסופר והתסריטאי הנודע. ויקטור טאבה היה סוחר ממוצא בולגרי, ויהודי בעל לב חם אשר התלהבותו לישראל לא ידעה גבול. הוא וכן אשתו רוז היו פעילים בשטחים שונים הקשורים בישראל כגון אגודת ידידי הטכניון והדסה. ברוך דינר נולד בהמבורג לאביו הרב החשוב והצנוע ממזרח אירופה. הוא סיים סמינריון דתי למורים בבית־הכרם שבירושלים, למד שנה אחת פסיכולוגיה בציריך במכון של צ. ג. יונג, ולאחר־מכן עבר לניו־יורק שם היה תלמידו של איליה קזאן ב"אקטר סטודיו" הנודע. מאוחר יותר עבר להוליבוד כדי להתמחות בהפקה ובבימוי סרטים. ברוך דינר היה בחור בעל חן אישי, אדם ישר, נעים הליכות, ומקובל אצל אנשי המקצוע הגדולים. הוא נעשה יועץ לענייני ישראל בחברת הסרטים הגדולה יוניברסל, אחת מחמשת החברות הגדולות בעולם, כאשר זו הפיקה את הסרט המפורסם “חרב במדבר” – סיפורה של מחתרת אצ"ל ולח"י בימי המנדאט. הסרט היה עשוי בידע מקצועי רב, אלא שפרט אחד בסיפור העלילה גרם שאסתייג ממנו. מסופר היה בו כי בליל חג המולד, שעה שחיילים בריטיים חוגגים את חגם לקול צלצול פעמוני הכנסייה ביפו, מתנפלים עליהם אנשי המחתרת והורגים בהם. סבורה הייתי כי אין להציג את תנועת המרי שלנו באור כזה.

ברוך דינר היה אף הוא מאבות הרעיון של אולפני ההסרטה בהרצליה. חמישה סרטים הפקנו יחד עמו. לאחר מכן פרש והלך לו בדרכו, רוקם תכניות להפקת סרט עלילתי גדול. באותם ימים חיכינו לביקורו השלישי של מייקל בלנקפורד בארץ אשר ביקש לאסוף חומר ונושאים לכתיבת סיפור ותסריט. ידידים מספר, ביניהם מר טאבח וכן גם אנו צריכים היינו לממן את נסיעתו כתמורה לזכויותינו על הסיפור. ברור היה כי הסרט יופק באולפני הסרטה הרצליה וזאת תהיה הראשונה בהפקותינו.

מייקל בלנקפורד בא ארצה כאורחנו בשנת 1948. במסיבת ידידים שערכנו בביתנו בה נכחו סופרים, במאים, עתונאים, טכנאים, הרצה מר בלנקפורד הרצאה רבת־עניין על העקרונות בהפקת סרטים. היום, מקץ 25 שנה, מצויים בישראל לפחות 500 בני סמכא בנושא זה. זוכרת אני כי מר בלנקפורד עשה עלינו רושם סימפטי ביותר וניכר בו שהוא מומחה במקצועו. כלל ראשון שלימדנו ואשר, לדאבון הלב, מתעלמים ממנו אפילו היום במאי סרטים, כי היסוד סרט הוא “Motion Pictures”, לאמור התמונה, ולאו דווקא הקול וכי על התמונה לנוע בלי הרף.

טרם צאתו את הארץ בנה מר בלנקפורד את השלד של סיפורו אשר נקרא “The Juggler” “עושה להטים”. כוונתנו היתה שמייקל בלנקפורד יהיה כותב התסריט והבמאי כאחד, אולם לאחר שובו לארה"ב נשתנו פני הדברים מן הקצה אל הקצה. מר מק’קרתי, צייד המכשפות הנודע לשמצה ויושב־ראש הוועדה אשר חקרה בפרשת הפעילות האנטי־אמריקאית עצר עשרה במאים וסופרים המפורסמים ביותר שנחשדו בפעילות מעין זו, ביניהם, הבמאי ממוצא רוסי דימיטריק. אמנם נכון כי בין האינטלקטואלים, היתה מורגשת נטייה שמאלה וכמה מהם נמנו בסתר עם חברי המפלגה הקומוניסטית והמעצר תכליתו היתה הרתעה. עד מהרה נתברר כי לא יותר למייקל בלנקפורד לביים את הסרט “עושה הלהטים” אם כי לא היה בין עשרת העצורים וגם לא נעצר מעולם. דרכונו נלקח ממנו ובמשך שנים לא הורשה לצאת מארה"ב. בלנקפורד כתב את התסריט ומכרו לחברת קולומביה, אחת מחמשת הגדולות, אולם אנו כבר לא היינו שותפים לזכויות. אם זכרוני אינו מטעני הוחזר לנו משהו מהשקעתנו, אך הרווח היחיד אשר צמח לנו בעבור טיפולנו המסור במייקל בלנקפורד בזמן שהותו כאן – ההקדשה בספרו “עושה הלהטים” ליהושע ולי. הפרשה כולה נראתה מוזרה ועוררה את תמיהתם של חוגים רחבים. כאשר ישב דימיטריק בכלא לחצו עליו להיות “עד המלך” ולמסור את שמותיהם של חבריו. כתמורה להלשנה זו הובטח לו הבימוי לסרט “עושה הלהטים” לבלנקפורד.

זוכרת אני כי הוזמנתי ביום ראשון אחד אחר־הצהריים לבית מפואר בברלי־הילס אצל אחד הסופרים אשר נידון למאסר לאחר גל המאסר הראשון של העשרה. זאת היתה מסיבת פרידה אשר הסופר ערך לידידיו הרבים טרם לכתו לכלא למחרת היום. כמה מן הגדולים אשר נידונו אף הם למאסר הצליחו להיחלץ מגלגלי משפט הצדק של ארה"ב באותם ימים ביניהם קרל פורמן, המפיק של הסרטים רבי־היוקרה: “High Noon” “בצהרי היום”, “תותחי נאבארון” ו"צ’רצ’יל הצעיר". שני היה ג’ו לוסי, אשר התפרסם במיוחד בסרטו “The Servant”. שני כוכבים אלה אבדו לארה"ב. לאחר מכן נמלט משם גאון התקופה צ’רלי צ’פלין.

פרשה זאת גרמה לנו עוגמת־נפש רבה, אך נתאכזבנו עוד יותר משלא הגיעו אלינו הזמנות כלשהן בהפקה, במתן שרותים או בהשאלת ציוד התאורה היקר של מולה ריצ’רדסון מלונדון, וכמובן שלא קיבלנו אף לא מטר אחד לפיתוח. סיד סולוב הביע דעתו בהחלטיות שנרכוש את הפונדה, מלכת מכונות הפיתוח של ארה"ב, נבטיח לעצמנו לקוחות אמריקאיים. ואמנם הללו באו אלינו, אך הופתעו בראותם כי הפונדה עומדת לה בטלה מעבודה ועל גלגליה מושחל סרט לבן, ריק, אשר נקרא בשפת המקצוע “Leader” המושך אחריו את הסרט המצולם. למעשה חיכינו חמש־עשרה שנה עד שמפיקים אמריקאיים הואילו להשתמש במידה זעירה בפונדה שלנו שבעטיה ביטלנו את ההזמנה הצ’כית, שילמנו בעבורה פי שישה ופתיחת המעבדה נדחתה בשמונה־עשר חודש.

כוכב הסרט “עושה הלהטים” היה קירק דוגלס. העלילה התרחשה בעיקר בגליל. הצלחת הסרט היתה בינונית אולם הנחילה כבוד לישראל. מייקל בלנקפורד נתקבל לעבודת קבע בחברת פוקס.

ב. “חלוצים חדשים”    🔗

גורל הסרט הראשון שבהפקתנו היה שונה ואולי מזהיר במידת־מה. יחד עם ברוך דינר תיכננו טרוולוק בשם “חלוצים חדשים”. היה לו לברוך דינר שותף זעיר בהוליבוד, וכמובן שגם אנו נטלנו חלק בשותפות. הוא עצמו עשה את עיקר המלאכה וכתב גם את התסריט. העתונאי הנודע הולצמן הפך בסרט זה לשחקן וגילם אמריקאי התר את הארץ. להצלחה רבה זכה גם משה פרלמן איש משרד ראש הממשלה, הוא ושפמו והג’יפ שעליו רכב. הסרט נכתב ובוים בהומור, בחן ובסגנון מודרני קל – ראשון מסוגו בארץ. סבורתני כי מאז ועד היום הופקו כ־500 סרטים מסוג זה. התחלנו בהפקתו ב־1950 ובהיותי בלוס אנג’לס עשינו את עבודות הפיתוח, העריכה וההקלטה. פיקח על הסרט גדול המפיקים בהוליווד דורי שרי מנהל ההפקות של מ.ג.מ. פליאה היא בעיני כיצד הצליח ברוך דינר לעורר את התעניינותו של ענק זה בסרטנו הראשון הצנוע. דורי שרי היה בעל נשמה יהודית והוא עשה כל אשר לאל ידו כדי להוציא דבר מתוקן. ופלא על פלא, ברוך הצליח “למכור” את סרטנו להפצה לחברת פאראמונט והצגת הבכורה התקיימה ברדיו סיטי שבניו־יורק, ענק בתי הקולנוע בעולם. הצגות הסרט נמשכו שלושה שבועות רצופים, שלוש פעמים ביום, בעת ובעונה אחת עם הצגתו של הסרט המפורסם “האדם השלישי”. שמחתנו לא ידעה גבול. אני סבורה הייתי כי עשר שנים תעבורנה עד שנזכה לראות סרט ישראלי שני ברדיו סיטי. בינתיים חלפו עשרים שנה ומעלה וטרם זכינו לכך. הצלחתו של סרטנו הגיעה לשיאה כאשר הצי המסחרי של ארה"ב רכש אותו והוא הוצג בכל אניות הסוחר של אמריקה. מאוחר יותר הופץ גם בדרום אפריקה, באנגליה באמצעות “British Lion” וכן בגרמניה ובישראל. ברוך דינר לא היה מנוסה בעריכת חוזים עם החברות האמריקאיות הערמומיות ולא קיבל דמי קדימה אלא בשיעור של –.5.000 דולר בלבד. הוצאות הפרסומת ומאות ההעתקים אשר נעשו במעבדת פאראמונט נוכו מן ההכנסות. הסרט הוצג בששת אלפים בתי קולנוע בארה"ב ובקנדה, הישג שלא הגיע אליו סרט אחר עד היום הזה. למרות ההצלחה הזאת לא הרווחנו עליו כדי פרוטה בגלל הוצאות ההפקה שעלו בהרבה על ההכנסה. מחמאות קיבלנו אמנם ביד נדיבה ויהודי אמריקה היו בטוחים שזה מעשה ממשלת ישראל. בשובי ארצה רציתי לנצל את ההצלחה הגדולה לפחות למטרה אחת – קבלת הוקרה כתמורה זעירה מן הממשלה בעבור פרסום שם ישראל בעולם. ניגשתי אפוא אל אותו משה פרלמן ממשרד ראש הממשלה, אשר שימש באותו זמן בין השאר גם כעין ממונה על עידוד הסרט הישראלי. “רשות מוסמכת” לעניין זה כפי שהיא קיימת היום במשרד המסחר והתעשיה טרם היתה אז. פניתי אל איש שיחי ואמרתי לו בערך כך! “מר פרלמן, פעולתנו ידועה לך ואיני מבקשת מאתך אלא דבר אחד, פרמיה ליצוא או הזמנות לסרט ולסרטים”. ימים ושבועות חיכיתי לפגישה הזאת עם מר פרלמן ואילו הראיון עמו ארך לכל היותר חמש דקות שבהן אמר לי ללא נקיפת מצפון כדברים הבאים: “אנו אסירי תודה לכם על פעלכם הרב אולם אין ביכולתנו להעניק לכם פרמיה ליצוא ואף אין לנו כל הזמנה לעבודה כלשהי”. יצאתי אפוא מעמו בידיים ריקות וברדתי במדרגות היו עיני זולגות דמעות.

מפיקים גדולים    🔗

בהוליווד מצויים היו באותו זמן בעלי כשרונות גדולים לרוב, יהודים ברובם אשר הצטיינו במיוחד בשני מקצועות: בימוי והפקה. זכיתי לפגוש כמה מהם, מהגדולים שביניהם ומבעלי הנשמה. ואין פלא בדבר שהרי הנשמה היא חומר האמנות שביד היוצר. אחד מאלה היה פרד זינמן, יהודי גליצאי אשר בא ארצה מיד לאחר מלחמת השחרור ועמו התסריטאי שלו ויחידיו תרו אחר נושאים כדי להפיק מהם סרטים. לא ידענו על הימצאו כאן ואף טרם הכרנוהו. למרבה הצער לא נמצא לו נושא מתאים ומאמציו להפיק סרט ישראלי עלו בתוהו. הוא הפיק תחת זאת סרט אחר, מוצלח ביותר, בשם “The Search” – החיפוש. זה היה סיפורה של אם יהודיה הנודדת ממחנה פליטים אחד אל משנהו בחיפושיה אחר ילדה, היא מגלה אותו לאחר שאפסה תקוותה למוצאו. זהו כל הסיפור כולו. הכרותי עם מר פרד זינמן באה מאוחר יותר. היה זה ברומא, הצ’ינה צ’יטה, בזמן שוויליאם ויילר ביים את סרטו הגדול “בן־חור”. פרד זינמן עסק שם בבימוי סרטו “הנזירה” סיפור על נערה צעירה ואדוקה המשתוקקת ליהפך לנזירה ואחות רחמניה אלא שאינה יכולה להשלים עם החוקים הנוקשים והאכזריים של המסדר. צריכה היתה, דרך משל, לעזוב לנפשם גם את החולים המסוכנים ביותר כדי לרוץ בחצות הלילה אל הכנסייה לתפילה, ואם איחרה לבוא תבעו ממנה להשתטח על גחונה על רצפת הכנסייה, פניה כלפי מטה והידיים פרושות כתנוחת ישו הצלוב. זה היה עונשה. מאין יכולת לשאת נוקשות זאת היא עוזבת את מסדר הנזירות ואת חייה הקודמים כולם. ידעתי כי פרד זינמן טרם נטש את הרעיון למצוא נושא ישראלי והבאתי לפניו תקציר לתסריט מאת מאיר לוין בדבר גילוי המגילות הגנוזות. הסיפור כבש את לבו. הוא מצא בו תיאור של שתי תקופות במקביל, זו של תקופת האיסיים וזו של מלחמת השחרור. המחבר הציג את הישראלים של היום כגלגול של אותם איסיים אשר טרחו והטמינו את אוצרותיהם וכן את המגילות במערה למשמרת דורות. פרד זינמן הבטיחני לקבל עליו את מלאכת הבימוי אולם הדבר לא יצא לפועל. סוכנו בניו־יורק, ויליאם מוריס היה גם סוכנו של מאיר לוין אך הקצוות נתחברו. ויליאם מוריס טיפח בלבו תכנית אחרת, נושאת רווחים גדולים יותר. מדובר היה בסרט על אוסטרליה בשם “The Sun Downers” כלומר על הרועים ועדריהם הרועים מעלות השחר ועד השקיעה במרחבים. פרד זינמן לא שב ארצה. גם ויליאם ויילר, גאון התקופה, נמנע מלבוא. את הכרותנו עמו עשינו עוד ב־1950 כאשר ביקרתי בביתו שבברלי הילס שם חזינו באחת מיצירותיו החדשות “היורשת”. עוזרו באותו סרט היה ברוך דינר. ויליאם ווילר יצר שורה של סרטים חשובים. לזכותו יש לזקוף את הסרט הנודע “מסיס מיניבר” אשר הפיק זמן קצר לאחר מלחמת העולם הראשונה. לאחר מכן באו סרטו “השנים הטובות ביותר של חיינו”, ו"רומאן הולידי" – ולבסוף “בן־חור”, בו שיתף את חיה הררית. כאשר עסק ב"בן־חור" בא במגע זו הפעם השנייה עם אנשי הארץ (מלבד ברוך דינר). היה זה בפסטיבל קאן בו הוצג סרטנו העלילתי הראשון “גבעה 24 אינה עונה”. (עליו עוד יסופר בפרוטרוט). בקאן פגש את חיה הררית, שחקנית צעירה מהתיאטרון הקאמרי, אשר זו הופעתה הראשונה בסרט ואף קבלה פרס עבור משחקה ב"גבעה 24 אינה עונה". בקבלת פנים גדולה שהיתה בקאן הציגוה לפני ויליאם ויילר. הוא בירך אותה על משחקה ואולם חיה הררית הביעה באותו מעמד תרעומת עליו שאין הוא בא ארצה כדי להפיק בה סרט ישראלי ותחת זאת, כך טענה, הוא נותן את כשרונו הגדול להוליווד. נערה צעירה היתה ודעתה הוסחה מן המעמד ומן העובדה כי ויליאם וילדר היה איש דגול ובעל תהילה. בזה נפרדו. אבל היא עשתה עליו כנראה רושם רב כיוון שלאחר זמן מה כאשר חיפש שחקנים מתאימים לסרטו “בן־חור” נזכר גם בה אלא ששכח את שמה. לבסוף איתר אותה והטיל עליה אחד משני התפקידים הראשיים שבסרט – אסתר. חזרתי ופגשתי אותה בזמן הצילומים של “בן־חור” בצינה צ’יטה יחד עם אילן אלדד. איני בטוחה אם מעשהו של ויילר, בתתו לה תפקיד ב"בן־חור", היה בו משום שרות טוב לשחקנית הצעירה. משחקה בסרט זה לא עלה יפה ומאז חדלה לטפס בסולם ההצלחה. רואה אני חובה להזכיר בהזדמנות זאת, את מר צימבליסטה מנהל הייצור של ויליאם ויילר. הוא התאמץ רבות בשעת צילומן של שתי “הקוודריגות” (עגלה רתומה לארבעה סוסים) במרוצתן עד שנפל מת בזירה. אנשים מסוגו של מר צימבליסטה אינם זוכים לזרי דפנה לא בחייהם ולא במותם.

דבר ישראל כמעט שלא תפס מקום במחשבתם של המפיקים והבמאים בהוליווד באותה תקופה. האדם היחיד שגילה עניין עמוק בישראל היה אוטו פרמינג’ר. הוא שימש באותם ימים במאי חברת פוקס וברוך דינר הציע לו תסריט שנכתב בידי הבמאי והתסריטאי אריה להולה.

(עליו ידובר במהלך ספורנו). פרמינג’ר מצא עניין בסיפור ופעם נלוויתי אל ברוך דינר לשיחה עמו. באותו סינופסיס היה בין השאר תפקיד של אשה קשישה ישרת־לב המשכירה חדר לעולה, תפקיד אפיזודי אמנם אבל חשוב למדי. פתאום פנה אלי פרמינג’ר ואמר: “תפקיד זה את תשחקי”. חשתי שאני מסמיקה ושאלתיו אם אינו מתלוצץ. הוא חזר ואמר כי כוונתו רצינית. אולם גם סרט זה כרבים אחרים, לא הופק ואני החמצתי כפי הנראה, שעת כושר נדירה. לאחר עשרים שנה פגשתי את אוטו פרמינג’ר שנית. בינתיים הוא הפיק וביים סרטים רבים, ביניהם “אקסודוס”, הגדול מבין הסרטים על ישראל החדשה. בפגישתנו בשנת 1972 שאלתיו שוב לכוונת הצעתו דאז. הוא שהה בארץ לשם תכנון עוד סרט ענק על ישראל בשם “גנזיס 48”. תוך כדי שיחה על שיתוף פעולה בינו לבין אולפני ההסרטה שלנו הפסיק לפתע את שיחו, הסתכל בי במבט בוחן כדרכו ואמר: “אַת תשחקי כמובן את גולדה מאיר”. אני בלבי ידעתי כי הרעיון אינו בר־ביצוע, שהרי האמצעים הדרושים למשימה נכבדה זו רבים ועצומים. היהודי האוסטרי אוטו פרמינג’ר הפיק סרטים גדולים לפני “אקסודוס” ולאחריו, כגון “סטלג 17”, “אדויז אנד קונצנט (על הסנט האמריקאי) “הקרדינל”, ועוד. אף־על־פי־כן סבורה הייתי כי לא יספיקו לו כוחותיו לשאת את ההפקה הזאת חרף העובדה ש”אקסודוס" הכניס עשרים ושמונה מיליון דולר.

מבין עשרות האישים המעניינים שפגשתי בהוליווד, ראוי להזכיר עוד שניים, את וולפגאנג ריינהארדט, בנו של מקס ריינהארדט, שילדקראוט, בנו של השחקן אמן אין שני לו אשר גילם בשעתו את דמותו של שיילוק המעונה, הדגול של הבורגתיאטר רודולוף שילדקראוט, יוסף שילדקראוט היה איש רם־קומה, בעל מראה אציל, ובאותה תקופה שקוע היה בתפקיד חייו, גילום דמותו של דרייפוס בסרט “אמיל זולה”. פגשתיו בביתו המפואר שבהוליווד, מוקף אנשים ידועי־שם השרויים באווירה של עליצות חברתית. אולם יוסף שילדקראוט האמיתי היה זה של דרייפוס המעונה. עוד אדם שנתרשמתי רבות ממנו בהוליווד ואשר הפך בינתיים כמעט לאגדה, היה ססיל ב. דה מיל. ססיל דה מיל נתפרסם בימים ההם בזכות סרטו הגדול והמפואר “מלך המלכים”, כלומר, ישו. בזמן היותי בהוליווד גילה קרבה רבה ליהדות כיוון שבאותם ימים הכין את סרטו הגדול ביותר “עשרת הדברות” עם צ’רלסטון הסטון בתפקיד משה. הסתדרות נשים “הדסה” נהגה לערוך מדי פעם בפעם נשפים גדולים לטובת בתי־החולים שלה בארץ. מפגשים אלה התקיימו בשעות הצהריים, אחר הצהריים “Garden Party” ובערבים הוזמנו אליהם כוכבים גדולים מעולם הקולנוע. ביום קיץ אחד הוזמנו לגן מפואר שני כוכבים, אחד גדול, ססיל ב. דה מיל ואחד קטן, אני אמתכם. עלי היה להופיע פעמיים באותו מעמד. פעם בנאום קצר בשפה האנגלית ופעם בקריאת קטע מן המחזה שלי “יוסף במצרים”. אחרי בא תורו של ססיל ב. דה מיל. כיוון שזכרוני עומד לי תמיד לא עלה בדעתי לקרוא את נאומי הקצר מן הכתב אף על פי שרשמתיו קודם לכן. נהגתי כפי הנראה דרך־חרות והדבר מצא חן בעיני הקהל שמנה מאות אורחים. ססיל ב. דה מיל החזיק בידו נאום מודפס שהמקומות החשובים שבו היו מודגשים בעפרון אדום. אולם תחת להתחיל בקריאת נאומו הוא פתח ואמר בערך כך: “ראו נא איזה פלא. אני נולדתי בארץ זו ואת נאומי עלי לקרוא מן הכתב ואילו אשה צעירה זו שבאה מארץ זרה אינה נזקקת כלל לכתב־היד שלה”. הקהל הריע לי בשנית. ססיל ב. דה מיל כבר היה אז איש זקן וטוב לבו נשקף מפניו. הוא סיפר על ההכנות לסרט “עשרת הדברות” והסביר כיצד הגיע לאהבתו העמוקה לברית הישנה ולברית החדשה כאחת. מדי ערב בערב נוהג היה אביו לקרוא לפני ילדיו במשך שעה רצופה טקסטים משקספיר ומשתי הבריתות חליפות. ערבים אלה הטביעו חותמם עליו, הודה בגילוי לב, והיו לחוויה הספרותית־אמנותית העמוקה ביותר של חייו. זאת היתה פגישתי הראשונה והאחרונה עם ססיל ב. דה מיל. נפרדנו כידידים.

הזכרתי קודם לכן את שני מחזותי “יוסף במצרים” ו"יוסף בבית פוטיפר", כלומר יוסף כמשנה לפרעה. כאשר שהיתי בהוליווד מסרתים לתרגום אשר עלה יפה. לתומי חשבתי כי אחד האולפנים הגדולים יראה בהם יסוד לסרט (בשנות ה־50 הרבו להפיק בהוליווד סרטי תנ"ך כמו “דוד ובת שבע”, “שמשון ודלילה” ועוד).

ידידה היתה לי באותם ימים ואילזה להן שמה, פקידה בסוכנות קוהנר אשר העריכה את מחזותי ועשתה כמיטב יכולתה כדי למשוך אליהם את תשומת לבו של מפיק או אולפן. באותו זמן רכש אחד האולפנים הגדולים את הזכויות לארבעת הרומנים הגדולים של תומאס מאן. הזכויות נתגלגלו מאולפן לאולפן עד אשר נתברר כי ספריו של סופר דגול זה אינם ניתנים כלל לעיבוד ולהכנת תסריט. סגנונם אפי מדי. מובן כי שמי ה"אנונימי" לא יכול להתחרות בשמו הגדול של תומאס מאן. אולם זאת לא היתה הסיבה היחידה לסירובם של המפיקים לקבל את מחזותי. במחזותי חורגת אני מן המסורת המקובלת, יסוד חשוב בסיפורי תומאס מאן. לפי מסורת זאת אשת פוטיפר נשארה בבתוליה על אף נישואיה וילדים לא היו לה. אני למדתי ושניתי היטב בתנ"ך ובמיוחד בקיאה אני בחלק האחרון של סיפורי. יוסף בו מסופר כי נשא לאשה את אסנת בתו של הכהן הגדול פוטיפרה. שאלתי אגיפטולוגים אם פוטיפר ופוטיפרה אחד הם. ענוני בחיוב ולהוכחת דבריהם הביאו לדוגמא שמות זהים כגון ג’ון ויוהאנס. כן שאלתי לדעתם של מלומדים ובקיאים אם במקום כלשהו בתנ"ך מופיעים שני אנשים שונים בשמות זהים. הללו השיבו לי בלאו מוחלט. מכאן הסקתי כי אסנת היתה בתם של פוטיפר ואשתו. יוסף עמד בעוז נגד פיתוייה של אשת פוטיפר כיוון שאהב את בתם הצעירה אסנת. לפנינו אפוא המשולש המפורסם: אשת איש צעירה, בעל קשיש, ואורח צעיר שהאשה מתאהבת בו. וכשמסרב הלה היא טופלת עליו אשמת תקיפה ונסיון לאונס כדי לקחת נקם. יוסף נשפט ונידון למאסר.

חריגה זאת מן המסורת לא היתה לפי רוחם של המפיקים וזו כפי הנראה הסיבה לאי הצגת המחזה עד כה.

עוד שתי הצלחות    🔗

סרטו השני של ברוך דינר היה “עיר האוהלים”, לדעתי יצירתו הגדולה והחשובה ביותר Featurette באורך של שלושים ושלוש דקות בבימויו של אריה להולה. ערכנו עמו חוזה שותפות, הפיתוח נעשה בניו־יורק כיוון שמעבדתנו טרם הוכנה. הסיפור היה אנושי, פשוט. עולים מתגוררים באוהלים, צריפים טרם הוקמו כל שכן בתים. באחד האוהלים התגוררו שני תימנים, סבא ונכדו ועמהם משפחה גרמנית, הורים וילדם. המבוגרים אין להם עניין אחר מלבד ריב ומדנים ואילו הילדים משמשים גשר לשלום בית ולהבנה. פשטות הסגנון, נעימת האהבה שבעלילה, פעלו את פעולתן. הסרט זכה להצלחה עצומה. אורנה פורת שיחקה בו את תפקידה הראשון. את האב גילם נתן כוגן. הסרט הוצג ביותר מחמישים תחנות טלוויזיה בארה"ב וכמו כן בכל בתי־הספר של ניו־יורק. ראש העיר לה־גוורדיה תבע כי כל ילד בניו־יורק יחויב לראות את הסרט למען ילמד ממנו דמוקראטיה אמיתית מהי. לשיא ההצלחה הגענו כאשר קיבלנו פרס בתחרות יהודית בארה"ב. הסרט הוצג גם בביאנאלה בוונציה ואם גם לא זכינו בפרס הוא עורר הדים חיוביים בעתונות ובדעת הקהל. ערכתי מסיבת עתונאים תחת כיפת השמים בהשתתפות השגריר ד"ר משה ישי אשר בא במיוחד מרומא. כן נכח הרב הראשי של וונציה, הקונסול הכללי ד"ר מאיר ממילאנו, ואורחים רבים אחרים. לאחר הקרנת הסרט הזמינוני השגריר ישי והד"ר מאיר אל מרפסתה של מסעדה מפוארת בכיכר סן מרקו ונהניתי בפעם הראשונה הנאה של ממש מן המותרות והאלגנטיות של מסורת הדוז’ים, חבר הסנט של וונציה ושל עשירי הקהילה היהודית במקום.

הסרט הוקרן במוזיאון לחנוך בפריז והעתק ממנו נרכש בשביל הספרייה שלהם. לבסוף רכש קרן היסוד את הזכויות לסרט ובפעם הראשונה ראינו ברכה בעמלנו.

עלי להזכיר עוד הצלחה צנועה שהאירה את דרכנו. לאחר משא ומתן ארוך ומייגע קיבלנו ממינהל ההסברה שליד משרד ראש הממשלה הזמנה לסרט דוקומנטרי ראשון – “אל הנגב” בבימויו של אדם גולדברג. בראש מינהל ההסברה עמד אז מר הרי זינדר אשר פרש בינתיים משרות המדינה. הוטל עלינו לתאר בסרט את הכביש החדש לסדום, שנסלל לתפארת, את מפעלי האשלג, דשנים כימיים, נוף המקום וכיוצא באלה. הסרט תקציבו היה 6.000 ל"י – סכום שלא היה בו כדי להספיק, לפי אומדני אפילו לכיסוי ההוצאות. עד מהרה הוכח כי אומדני נכון. נזכרתי כי המוסדות הלאומיים מעניקים היו בשנות השלושים לנתן אקסלרוד את המחצית מתקציבו של סרט וטוענים לאחר מכן בפליאה כי העבודה לא עלתה יפה. אקסלרוד צילם 1 לאחד ואילו אנו 4 ל־1. גם מתחרים נמצאו לנו באותו זמן שנתבקשו אף הם להכין סרט דוקומנטרי באותם תנאים. הללו לא התלוננו שהתקציב אינו מספיק (את הסבות לכך אפרט בהמשך הדברים).

לביצוע המשימה זקוקה הייתי לעזרתו של משרד הפיתוח. הממונה על עניין זה היה אדם צעיר וסימפאטי, מלא התלהבות ואהבה לדבר ושמו יגאל אפרתי. גוללתי לפני יגאל את מצוקתי והוא הלך עמי אל מר זינדר. לאחר מאמצי שיכנוע מרובים קיבלנו ממר זינדר תוספת –.300 ל"י שלא יכלה להצילנו. עם זאת שתי תוצאות חשובות היו להפקה זו. בכנס בעלי הקולנוע ב־1953 קיבלנו שני פרסים, פרס המבקרים שהוענק לבמאי ופרס לצלם מרקו יעקבי. התוצאה השנייה קשורה ביגאל אפרתי אשר עניין הסרטים קסם לו כל כך עד שהחליט לעבור ממשרד הפיתוח למשרד ראש הממשלה. היום הוא ראש מנהל ההסברה ליד משרד ראש הממשלה והמפיק הגדול ביותר של סרטים דוקומנטריים בארץ.

לאחר שני הסרטים הראשונים של ברוך דינר, בטוחים היינו כי הדרך פתוחה להפקות חדשות ומוצלחות עמו, אולם המזל לא האיר לנו פנים. סרטו השלישי “אלפיים שנה ושלוש”, סרט דוקומנטרי רב־עניין עם בני עדן ז"ל בתפקיד הראשי, הופק בשביל המגבית המאוחדת בארה"ב אולם רק לאחר מאמצים נואשים נענתה המגבית לרוכשו מידי ברוך דינר. טרם ידענו אז כי בהפקת סרטים ההצלחות באות וחולפות.

סיפרתי בפרק הקודם כי לא זכינו לקבל הפקות חדשות. והעובדה מאין תימצא? תקציבו החדשי המינימלי של מפעלנו התקרב ל–8.000 ל"י, ולא יכולנו לגרוע ממנו מקרה של חוסר עבודה. הטכנאים במחלקות השונות, מהם איש איש מומחה בשטחו, היו חיוניים לעבודה כאשר תימצא. ההוצאות השוטפות כגון מיים, חשמל, חומרים כימיים, חומרי גלם, אחזקה ותיקונים, מס מקביל ועוד כיוצא באלה עמדו בעינן. יהושע, איש “השומר הצעיר” מנעוריו, מצא לנכון בהעדרי מישראל לחתום עם העובדים חוזה עבודה קולקטיבי. זה היה מעשה חשוב וחיובי אולם העיק ועודנו מעיק על תקציבנו עד היום.

ראשונים הננו לחתימת חוזה קולקטיבי בענף זה ובכך הנחנו את היסוד לאיגוד טכנאי ההסרטה.

המרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות נמנה עם המפיקים הציבוריים הראשונים והיה מקום לצפות כי הוא יגמול עמנו על המעשה החלוצי־סוציאלי ותספק לנו עבודה. בינתיים קמה מעבדת “גבע” בהנהלתם של יצחק אגדתי ומרדכי נבון אשר שכנה בגבעתיים מעל בריכת המים העירונית התארגנותם באה אחרינו, אך מעבדתם פעלה בטרם התחלנו אנו בעבודה. המכונות הצרפתיות שברשותם היו ישנות וזולות בהרבה מן המכונות שעמדנו לייבא מארה"ב. מרדכי נבון היה איש העסקים ויצחק אגדתי איש המקצוע. עד מהרה נתברר כי מרדכי נבון הוא סוחר ממולח, אדם שהתחיל כחייט בנחלת בנימין והמשיך בהצלחה רבה בעסקי יבוא ויצוא באוסטרליה בשנות המלחמה. הוא לא נזדרז לחתום עם העובדים חוזה קולקטיבי מעיק. דבר זה נפל בחלקנו, אנו האידיאליסטים התמימים. חרף עובדה זאת נקשרה ידידות הדוקה בין יושב־ראש המרכז לתרבות לחינוך מר ב. לבין מעבדת “גבע” וכל הזמנותיה של ההסתדרות נפלו בחלקה של זו. המעשה הראשון במעלה מבחינתה של ההסתדרות, חתימת הסכם לעבודה מאורגנת לעומת הפועלים הבלתי מאורגנים שבמפעל התחרותי, לא עמד לנו ולא שינה כהוא זה את יחסה של ההסתדרות למפעלנו. מעשה זה היה בו משום עוול זועק לשמים, אחד מרבים, אשר הכבידו על מלחמת הקיום שלנו והעמיקו את התהום, כבר בתחילת דרכנו, בינינו לבין “גבע”.

בשנות החמישים הראשונות הפקנו שני סרטים ישראליים. אמרו עליהם ברחוב התל־אביבי “זה לא נקרא”, לאמור כי המעשה אינו שלם. אחד היה “גבעה 24 אינה עונה” (עליו ידובר בפרק הבא) והסרט השני “אבן על כל מיל” של אריה להולה כתסריטאי ובמאי ויוסי ידין בתפקיד הראשי. סרט זה הוצג שלוש פעמים בלבד בכנס הקולנועי שהתקיים בחיפה באולם “מאי” של מר דווידון. זכור לי כי סצנה אחת מאותו סרט נתקלקלה בזמן ההסרטה. הצלם הראשי ינלוביץ ועוזרו רויס לא חיברו משום מה כיאות את החיבורים החשמליים והסרט בקאמרה הסתובב אחורה במקום קדימה. משנתגלתה התקלה הכרח היה לחזור על הסצנה בה עומד יוסי ידין לשבור כוס באגרופו. כפי הנראה שידו נפגעה מעט בפעם הראשונה והוא נתקשה לחזור על הצילום. הוא צעק בקולי קולות כי אנחנו, לאמור יהושע ואני, הננו פושעים בין־לאומיים, מילא. השמצה זו היתה כאין וכאפס לעומת ההפסד שבהפקה עצמה.

כפי שכבר רמזתי לעיל, מזלנו בהפקות עזבנו. שורה של סרטים קצרים וארוכים שהפיקונו לאחר מכן הנחילו לנו אכזבות. אזכיר שלושה מהם: “שירת הקציר”, המגולל את סיפורו של משמר העמק; “Son of Salem” (מהווי הערביים) עם פרוכטמן כבמאי; “בעלות השחר” עם הבמאי אריה להולה שהופק בשביל קרן היסוד. אזכיר עוד סרט עלילתי קצר אחד “יונתן וטלי”. סרט זה הסב לנו צער רב ובמיוחד נצטערתי אני. סיפורים רבים שמעתי על ילדים יתומים ששוטטו באירופה שלאחר השואה. כן שמעתי על רופאה מכפר יחזקאל אשר נטלה עליה את הטיפול בזוג ילדים כזה. הסופר יהודה יערי, אחד הממונים על הפקות סרטים מטעם קרן היסוד, פירסם באותו זמן סיפור על נושא דומה. שהיתי אז בהולנד ועסקתי יחד עם מיכאל קריסטלה בכתיבת תסריט על שני ילדים כאלה בשם “יונתן וטלי”. בשובי נפגשנו עם במאי צרפתי, אנרי שניידר שמו, ועם אשתו שהיתה בעלת ניסיון בעריכה. שניהם התלהבו מן הסיפור והחלטנו להפיקו. הצלחתי להגיע כמה מוסדות להשתתף בהוצאות הסרט, ביניהם בנק יפת. יהושע היה משוכנע כי גם סרט זה יימכר לקרן היסוד כשם שמכרנו את “עיר האוהלים”, אולם מאחר שמוסד זה לא נזקק מעולם לסרטים בעלי אורך מלא החליטו אנשיו, בעצה אחת עם הבמאי, להפיק את מחציתו של הסיפור, כלומר 40 דקות במקום 80. וכך היה. מחציתו השנייה של הסיפור שהיתה, לדעתי, הטובה ביותר הושמטה. המשתתפים העיקריים בסרט שושנה רביד, אורה עידו ונתן כוגן. הצילומים נעשו באולפן הקטן שלנו, בשדות פתוחים ובאולם ההצגות של כפר שמריהו. אולם לרוע המזל, בטוח היה יהודה יערי כי הסיפור הוא כעין פלאגיאט של סיפורו שלו והפעיל את מלוא השפעתו על קרן היסוד לבל ירכשוהו. הסרט לא נמכר. הדבר גרם לנו עוגמת נפש, כאב ואכזבה. פרט פיקנטי מיוחד זכור לי מימי ההסרטה: אולפננו הקטן שבו צולמו סצנות רבות היה מוזנח, מכוסה אבק, אי סדר שרר בו. נטלתי לידי מטאטא קש כפי שנהגתי תמיד והתחלתי לטאטא. אז קם עלי הבמאי בצעקות ושאגות אימים. “את מעלה את האבק מן הרצפה ומקלקלת לי את הסרט שבמצלמה” – טען נזעמות. מכל מקום, באשמתי או שמא עקב מזלנו הרע, הצילומים וכן ההדפסה לא עלו יפה. עננים כבדים כיסו את שמי חיינו.

 

“גבעה 24 אינה עונה”    🔗

שנת 1952 היתה שנת משבר כלכלי בישראל. לבקשת אמי אשר ידעה את מצוקתי ורחמיה נכמרו עלי, נסעתי להולנד כדי להינפש שם באחד מבתי המלון היפים, לערוך טיולים, לבקר במוזיאונים וליהנות מכל מה שמזומן לו לאדם בארץ שקטה וירוקה זו. שבועות מספר לפני נסיעתי הלכו והתבשלו אצלנו שתי תכניות: האחת הפקת סרט עלילה בעל תוכן רציני, והשנייה, השתלמותי בענף ההפקה באנגליה. המועצה הבריטית ערכה בלונדון קורס בן שלושה שבועות שנתקבלתי אליו לשמחתי הרבה. בלונדון קיוויתי למצוא במאי מתאים שכן ברור היה כי הבמאים בישראל טרם השיגו כושר מספיק. טרם צאתי הספקתי לכתוב סיפור לסרט עלילתי על אודות קצינים וקצינות צעירים בצבאנו. הסיפור, לדעתי, עלה בידי ואף מצא חן בעיני רבים. באותו זמן פנה אלינו עתונאי מירושלים, צעיר לוהט ונמרץ צבי קוליץ שמו, ובידו סיפור לסרט על מלחמת השחרור. שם הסיפור “גבעה 24 אינה עונה”. הסיפור נכתב, לדבריו, בשיתוף הבמאי הקנדי פיטר פריי. פיטר, זה לו סרטו הראשון כבמאי והוא צבי קוליץ, סרטו הראשון כמפיק. תוכנו של הסיפור היה כדלקמן: בעלות השחר על ההפוגה הראשונה ב־1948, מוצאים אנשינו גבעה אחת בקרבת ירושלים שסימונה “24” ובה שני בחורים ובחורה אחת אשר נפלו על משמרתם בשעות האחרונות שלפני הפסקת האש. אחד מייקל ויזר שמו, עמו מתנדב אמריקאי ובנו של מאיר ויסגל מנהל מכון ויצמן. חיית וחייל אשר לא נודע שמו. שיא הסיפור, הוא גם שיאו של הסרט – הקרב על ירושלים העתיקה, קרב המתנהל ליד שער שכם בבית־חולים ארעי המצוי בבית־כנסת עתיק הדומה למרתף ויציאתם של הזקנים והפצועים מן העיר העתיקה לאחר חתימת הסכם ההפוגה. הסיפור, לדעת הכל, היה דרמאתי, דינאמי ומזעזע, אולם בלתי מתאים לסרט עלילתי כיוון שהתפצל לשלושה סיפורים נפרדים. באותם ימים הוצגו בעולם סרטים דומים לפי סיפוריו המפורסמים של Somerset Maugham כגון “טריו” ו"קווארטט" שהצלחתם מבחינה קופתית לא היתה רבה. אולם באין יכולת לעמוד נגד כוח השכנוע של צבי קוליץ התחייבנו לפניו בכתב להשתתף באחוז מסוים בהוצאות הפקתו של הסרט. זאת היתה ההשקעה הכספית הראשונה לסרט אשר עלה בסופו של חשבון חצי מליון לירות סטרלינג. מצויד בהתחייבותנו נסע צבי קוליץ לירושלים, לפריז וללונדון והצליח לקבל הבטחות להשקעה שהסתכמה ב־50.000 סטרלינג. בטוחים היינו כי סכום זה יספיק שהרי ערך הלירה סטרלינג היה אז גבוה פי עשרה מערכה היום. בינתיים הגיעו להרצליה שלושה מומחים אשר נשלחו אלינו על ידי יונסקו לפיתוח ולהקלטה, וקיווינו להוציא מתחת ידינו עבודה באיכות בינלאומית.

בזמן שהותי בלונדון שקעתי בלימודים. אופקים חדשים נפתחו לפני ועלה בדעתי הרעיון כי יש להורות גם בבתי־הספר שלנו, המתקדמים שביניהם, את תורת הסרטים, דוגמת אנגליה. משרד החינוך באנגליה הפיץ מדי שבוע בשבוע בין בתי־הספר גליונות מודפסים, גדולים, ובהם דברי־הסבר לתמונות מתוך סרטים והמלצה על סרטים מסוימים. החינוך לסרטים בישראל התחיל עשרים שנה לאחר מכן.

בין המרצים בקורס היה אדם בשם סורולד דיקנסון, איש רם־קומה, ג’נטלמן ממושקף, שעדינות והגינות נשקפה מפניו ומשיחו. הוא נראה כבן שישים ונתפרסם בסרט אחד ויחיד “Gas Light” שבעבורו זכה בפרסים לרוב. על נושא זה חזרו לאחר מכן בגירסות שונות, אולם דיקנסון לא זכה לאחר סרטו זה להישג של ממש והתמסר להוראה ולהדרכה. התיידדנו. סיפרתי לו כי אנו מחפשים במאי טוב ומנוסה לסרטים שלנו. הוא הזמינני למסעדה איטלקית אלגנטית ובזמן שתיית הקפה פתחתי ואמרתי לו כדברים הבאים: יש לי באמתחתי סיפור עלילתי אשר, לדעת הכל, מתאים ביותר להפקת סרט, אך תחילה אספר לך סיפור אחר שאינו מתאים לדעתנו למטרה זו. סיפרתי לו את תוכנו של הסיפור “גבעה 24 אינה עונה”. הוא התלהב לתמהוני מסיפור זה עד כדי כך שבו במקום החליט ואמר: “סיפור זה ולא אחר”. את סיפורי שלי לא סיפרתי לו עד עצם היום הזה.

מיד ישבתי ושיגרתי מכתבים הביתה וכן אל צבי קוליץ אשר הרעיון כבש גם אותו והוחלט להזמין את מר דיקנסון להיות הבמאי והמפיק. באותו זמן כבר ידענו שצבי קוליץ לא יוכל להיות המפיק, אך מה שלא ידענו הוא כי גם סורולד דיקנסון לא יכול להיות מפיק. ייתכן כי זו הסיבה שהוצאות הפקתו של הסרט הגיעו למימדים לא ישוערו.

תקופת ההפקה היתה מרגשת ובלתי נעימה כאחת. המחסור בהון מזה והבזבוז הרב מזה, ועל הכל הבעיות האישיות שהיו מתעוררות מדי פעם בפעם ואשר הכבידו על עבודתנו. קרן אור יחידה שנגהה עלינו ועודדתנו היתה עובדת היות התסריט והדיאלוגים מוצלחים ביותר. דיקנסון נתגלה פעם נוספת כבמאי גדול. שחקנים רבים, מהם חשובים, עשו את צעדיהם הראשונים בקולנוע בסרט זה. עם השחקנים הללו נמנו חיה הררית מן הקאמרי, דן בן אמוץ שגילם תפקיד של חייל אלמוני, מיכאל שילה כאיש מחתרת, אריק לביא, שושנה דמארי, זלמן לביוש בתפקיד רב בעיר העתיקה המעודד ומנחם את הפצועים ושחקנים רבים אחרים. אולם, כאמור, הבעיות האישיות הקשו עלינו את המלאכה. נסתבר כי שיתוף פעולה בין סורולד דיקנסון לפיטר פריי אינו אפשרי, העניין נמסר לבוררות משפטית אשר פסקה כי פיטר פריי יוצא מן ההפקה תמורת פיצויים בסכום של 10.000 לירות סטרלינג, 100.000 ל"י היום, ושמו ייזכר בכותרות הסרט בלבד. הבעיה השנייה שנתעוררה היתה סביב אישיותו של אדם סימפאטי אשר שימש זמן מה כמנהל אולפני הסרטה ושמו ז’ק פדוא. הוא היה ממוצא אנגלי, בנו של סוחר אמיד ובעל מוניטין באנגליה, אך קל־דעת ובלתי־מתאים לתפקידו. טרם הכרתיו מיניתיו להיות מנהל ההפקה אך חנו וקסמו הרב מנעונו מלרגוז עליו. עם זאת לזכותו נזקפו כמה הישגים של ממש באשר הצליח להתיידד עם מספר אישים שעזרתם היתה חשובה. באחד ממסעותיו לאנגליה הוא סייע לצבי קוליץ לרכוש את לבה של מרת רבקה זיו נשיאת ויצו אשר הבטיחה לו השקעה לא מבוטלת בהפקת הסרט. לשיא ההצלחה הגיע ז’אק פדוא כאשר קיבל מאת הגברת זיו חתימות בלנקו על משיכות שלה בבנק באנגליה. המשא ומתן עם צבי קוליץ בדבר מחירי מעבדה היה מייגע. הענקנו לו הנחות על גבי הנחות אולם לתאבונו לא היה קץ. הענקות אלו באו על חשבון האשראי שקיבלנו, שהרי מזומנים לא היו לנו. עד היום איני תופסת כיצד עמדו לנו עצבינו וכיצד הצלחנו לגבור על הקשיים העצומים שנערמו בדרך הפקתו של סרט זה.

לסיכום, הסרט “גבעה 24 אינה עונה” הפך לאחד הסרטים הקלאסיים העולמיים של שנות ה־50. ספריות הסרטים החשובות במרכזי ההפקה בעולם כללוהו בגנזיהן. הסרט הוסיף דף תהילה לגבורת ישראל בקרב העמים. מאידך היו לה להפקה זאת שלוש השלכות קשות ומזיקות ביותר. אולפני ההסרטה הפסידו 30.000 סטרלינג, מרת רבקה זיו (אגב בווילה שלה שבתל־מונד, ליד בריכת השחייה, צולמו כמה סצנות בהשתתפותה) הפסידה 400.000 לירות סטרלינג. הפסדה זה נבע בעיקר מן המשיכות שחתמה בלנקו על חשבונה בבנק. חלק ניכר מן הכסף הוצא להצגת הסרט בפסטיבל קאן. ההפסד הכספי העצום לא נשאר בגדר סוד והרתיע משקיעים פוטנציאליים להשתתף בהפקת סרטים ישראליים במשך עשר שנים. זהו אולי הלקח החשוב ביותר שינתן להפיק מסיפורי זכרונותי. ואולם כל משגה, כל בזבוז וכל כישלון, נצמד לו גם יסוד מחשבתי חיובי. אין להטיל אשמה בדרך עיוורון על אותם מעיזים ונועזים, ביניהם אני עצמי, ייתכן שאי־אפשר היה לצאת לדרך המלך בלא היסורים שנתלוו לנו.

 

טכנאים    🔗

אנשים נבונים ניבאו לי כי חמש־עשרה השנים הראשונות תהיינה קשות ביותר. אין בדעתי לספר ולו מעט מזעיר מכל הקורות אותנו. אסתפק בעובדות אחדות בלבד. ישנה הייתי עשרים לילות בחודש לכל היותר. עשרת הלילות שלפני מועד תשלום המשכורת לעובדים היו רצופים עינויים. באותם ימים אירע דבר מכריע בחיי הפרטיים שאיני רוצה להאריך את הדיבור עליו. נפרדתי מבעלי יהושע אשר יחד עמו המפעל יוזם והוקם. זה היה ב־1953 ומאז הנהלתו מוטלת עלי לבדי. מקרה דומה אירע בשנות ה־60 כאשר גם חתני עזב את המפעל לאחר שעבד בו ארבע־עשרה שנה כחבר ההנהלה ומנהלו הטכני. המזל לא האיר לי פנים בבחירת המנכ"לים במפעלנו. שבעה באו והלכו, ואילו השמיני, יצחק קול, שהתחיל בתפקידו ב־1967 עודנו מחזיק מעמד ואני מקווה כי יתמיד לאורך ימים. כן התחלפו בזה אחר זה היועצים המשפטיים שלנו. רובם עמדו חדלי־אונים מול משימתם הקשה עד אשר ב־1960 בא אלינו שמואל תמיר ומאז הנני חשה בקרקע מוצק מתחת לרגלי.

במגעי עם הגורמים השונים, משרדי הממשלה, אנשי העתונות, טכנאים גובי מסים למיניהם, אנשי מבטחים, חברי מועצת הפועלים, עיריית הרצליה – חשתי כי במגעי עם כל אלה איש איש מהם וכולם יחד יחסם אלי היה דו־משמעי. מצד אחד נאלצים היו לתבוע בתוקף את המגיע להם ומצד שני נכמרו רחמיהם עלי. מכאן יחסם האישי הנלבב אלי. שניים מהם, מר פלדמן, חבר הנהלת מבטחים בהרצליה ושמחה לנגר ממועצת הפועלים, הודו בגלוי כי מצוקתי הכספית נגעה ללבם. עוד עלי להלל ולשבח את ראש המועצה דאז מר בן־ציון מיכאלי אשר העניק לנו ברוב חסדו ב־1947 שטח יקר ונפלא בן 72 דונם אשר הועידוהו בתחילה לשיכונים וכבר עמד לפני פרצלציה.

שלושה עניינים שהתרחשו בשנים מאוחרות יותר הקשורים במר מיכאלי ברצוני לספר בזה.

דרך מקרה נודע לי כי מועצת העירייה בראשותו של מר מיכאלי אישרה הקמתו של עוד אולפן בהרצליה. הרשיון הוענק למר חביב, עולה מפרס. מעשה זה הוציאני מן הכלים, שכן לא הוגד לנו דבר על כך. המעשה כולו נעשה בלא בידיעתנו ומאחורי גבנו. בזעמי כי רב סרתי אל מר מיכאלי ודיברתי אתו בזו הלשון: “מר מיכאלי הנכבד, כראש המועצה לא נעלמו מעיניך קשיינו הרבים והתלבטויותינו. ידוע לך היטב כי אנו ממש נאבקים על קיומנו, וכיצד אתם עושים מעשה אשר כזה?” מר מיכאלי ישב לפני בוש ונכלם ולאחר היסוס מה השיב: “מרגוט אני מבטיח לך כי מעשה כזה לא יישנה עוד”. דבר זה אירע בשנות ה־50. סוף דבר, מר חביב היגר לארצות הברית והפרויקט לא החזיק מעמד.

ב־1963 נשאתי בלשכת “בני־ברית” שבהרצליה הרצאה על פארא־פסיכולוגיה נושא כמעט בלתי ידוע אז בארץ. בהרצאה נכחו כל המי־ומי של הרצליה: בנקאים, בעלי מלון, רופאים, מהנדסים, סוחרים, תעשיינים וכדומה, אשר קיבלו את דברי בתשואות. בין הנוכחים נמצא גם מר מיכאלי (באותם ימים כבר לא כיהן במועצה), הוא קם, פנה אלי ואמר: “עתה, לאחר הרצאתך זאת יודע אני מדוע נתתי לפני ארבע־עשרה שנה את הקרקע לגברת מרגוט”. משערת אני שהוא נתכוון לרוח שבמעשה החזון.

המעשה השלישי אירע בנובמבר 1972. אותו מר מיכאלי בא אלי והודיעני כי לשכת בני־ברית מעניקה זו השנה השנייה “תעודת שוחר” לאזרח אשר פעולתו היתה הרבה ביותר להתפתחותה ולפרסומה של הרצליה וכי השנה הוא הציע שתעודת השוחר תוענק לי, הצעה שנתקבלה בהתלהבות פה אחד. ישבתי במסיבה מפוארת שנערכה לכבודי בבית האזרח בה הושמעו נאומי הערכה והוקרה על פעלי, ביניהם נאום של מר מיכאלי עצמו ומר נבו, ראש העיר עתה. באותו מעמד הצגתי קטעים מן המחזה “בעלת־האוב”. באותם ימים פתחתי בקריירה קצרה של שחקנית במה.

 

בן ציון מיכאלי: פרס השוחר לאזרחות טובה    🔗

מטעם לשכת בני ברית הרצליה

לגברת מרגוט קלאוזנר

ט' כסליו תשל"ב – 27.11.71

אדוני ראש העירייה

אורחות ואורחים נכבדים

אחיותי ואחי

גברת מרגוט קלאוזנר הנכבדה

מורי ורבותי!

א.

התכנסנו למסיבה חגיגית המוקדשת להענקת פרס לאזרחות טובה, ויש לנו העונג למלא את אחת המטרות הנעלות של מסדר בני ברית: לעודד רצון למעשים טובים.

אימצנו לנו את התואר “שוחר” לפי הכתוב בספר משלי: “שחר טוב יבקש רצון”. המלה שוחר מובנה שחר, כלומר אדם משכים קום כדי לפתוח את יומו במעשה טוב. ואילו בארמית פירושו של שוחר – לשמש; ואין לך מעשה נאצל יותר מאשר לשמש בנאמנות מטרה טובה.

וכמו אשתקד כן גם השנה הועלו לפנינו הצעות רבות, שמותיהם של אנשים בעלי סגולות, ומצאנו לנכון לבחור בגב' מרגוט קלאוזנר כמתאימה לקבלת פרס השוחר.

על דעת ועד הפקידים של לשכת בני ברית בהרצליה הריני מכריז בזה על הגברת מרגוט קלאוזנר כשוחרת בני ברית הרצליה לשנת תשל"ב.

היי ברוכה גברתי השוחרת!

ב.

ועתה ברשותכם רבותי, אציג לפניכם את כלת הפרס, ואנהג כפי שקבעו חז"ל: “אומרין מקצת שבחו של אדם בפניו…”.

משפחת קלאוזנר מוצאה ממזרח אירופה, מן העיר טרנוב אשר בגליציה, בה היתה לפנים קהילה יהודית חשובה. לפני כתשעים שנה היגרה המשפחה לגרמניה והוריה של מרגוט עבדו בבית מסחר קטן לנעליים. לאחר מספר שנים היתה זו פירמה גדולה בעלת רשת סניפים ואלפי עובדים. אביה של מרגוט הצטיין בענייני כספים ולא עבר זמן רב והוא היה בעל נכסים מרובים ונחשב בין היהודים העשירים בגרמניה.

משפחת קלאוזנר היתה רחוקה מציונות, אבל היה לה מעמד מכובד בחברה והבית היה פתוח לאורחים רבים. בין באי הבית היו פרופ' אלברט איינשטיין, פרופ' מרטין בובר, ד"ר זיגמונד להמן מנהל כפר הנוער בן־שמן ואחרים.

מרגוט חונכה בסביבה מתבוללת אולם הסבא שלה מצד האב ביקר בירושלים בשנות השמונים של המאה שעברה ושהה בה כשנה. סבא זה היה מספר למרגוט הקטנה על ארץ ישראל היפה ועל ירושלים עיר הקודש. בזכותו של הסבא נשתמרו בליבה של מרגוט זכרונות ילדות, ובצעירותה הצטרפה לתנועת “השומר־הצעיר” – זאת תנועת הנוער הציונית והתוססת שהצילה צעירים רבים משיני התבוללות.

בשנת 1926, לאחר נשואיה, עלתה מרגוט לארץ ישראל, וכעבור שנה חזר הזוג לגרמניה. באותו זמן עזב תיאטרון “הבימה” את רוסיה והגיע לגרמניה דרך אמריקה ומרגוט נחלצה לעזרת “הבימה” וגייסה את גדולי הרוח ואילי הכספים בגרמניה, לסייע להופעות “הבימה” בערי אירופה.

גב' מרגוט שייכת לאנשים המעטים אשר עוד נשארו מדור החזון כלומר, מהעלייה השניה, על אף שהיא צעירה מהעליה השניה בהרבה, אשר מגשימים במציאות חלומות אשר נראים בלתי אפשריים להגשמה, ואשר לא שמים את הדגש על הרווח האישי אלא על הפתוח ועל הפריחה של המפעל.

בשנת 1928 עלתה “הבימה” לארץ ועימה מרגוט קלאוזנר שהיתה הרוח החייה בכל הנוגע לפעילותה של “הבימה”. במשך עשר שנים היתה מרגוט “נושאת הכלים” של “הבימה”: היא אירגנה את חוג ידידי “הבימה” בארץ, ליוותה את הצגות “הבימה” בערים ובמושבות, והשיגה מגרש עירוני עליו בנוי עתה תיאטרון הבימה, העומד לתפארת במרכז העיר תל־אביב.

מרגוט התמסרה לנושאים תרבותיים. היא ייסדה חוגים, אירגנה אגודות, פתחה מועדונים והקימה הוצאת ספרים בשם “מועדים”, טיפחה קשרי תרבות עם רוסיה המועצתית ואף ביקרה שם מספר פעמים.

אולם יותר מכל נמשכה מרגוט אל לימודי הפסיכואנליזה והתעמקות בעולם המיסתורין. מכאן ההתענינות העמוקה בידע הפאראפסיכולוגיה, החוויה התת הכרתית, תורת הנפש של האדם תפסו את כל עולמה הפנימי. למרגוט תודעה עמוקה על רוחות רפאים, על גילגולי נשמות, על מאוויים כמוסים של האדם ועל דמויות מעולם הבלתי מודע… לשיא הביטוי הגיעה מרגוט במלאה תפקיד ראשי בהצגת המחזה “בעלת האוב”. ישבתי באולם ההצגה והתפעלתי מן הסבתא של ששה נכדים, המופיעה על הבמה, בפני אולם מלא, בזריזות כזאת ובחן רב.

ועוד פרט קטן: כשסיפרתי למרגוט על החלטתנו להעניק לה פרס, היא התרגשה מאוד ואמרה לי: “זה מעניין מאוד, לפני כחודשיים אמרה המדיום שלי שאקבל פרס”. באותו רגע ראיתי את עצמי שליחם של רוחות נעלמים – כמובן רוחות טובים.

ג.

אולם כשרונה של מרגוט לא הצטמצם בנושאים תרבותיים בלבד. אופייה התוסס, שפע מירצה, עירנותה וזריזותה, כיוונו את מחשבתה אל שבילי העשייה: לבנות בתים, לייסד חברות, להפיק סרטים, להקים מפעלים ולנהל עסקים. בראשית שנות החמישים הפיקה מרגוט סרט ישראלי “חלוצים חדשים” וכבר אז היתה שקועה במחשבה ובמעשה, בהקמתם של אולפני ההסרטה בהרצליה.

ליוויתי את מפעל ההסרטה הזה מראשיתו. בשנת 1946 באו אלי מרגוט ויהושע ברנדשטטר והצעתי להם חלקת מגרש של 72 דונם. מאז לא שקטה הגברת מרגוט ולא נחה, עמלה קשות כדי להקים את מפעל ההסרטה בהרצליה, והיו למרגוט מכשולים רבים להקים דבר חדש בארץ. מרגוט נקלעה למבוך של קשיים כספיים וראיתיה נאבקת עם התנאים הקשים שמסביב, לפעמים הגיעה עד כדי ייאוש – אבל מרגוט לא נכנעה.

ד.

בעצם, מה מתסיס את מרגוט ומה ממריץ אותה לעסוק בכספים, בתוכניות, לנהל משק מסועף, להעסיק עובדים, לחתום חוזים, לנהל משא ומתן מיגע עם אנשים ומוסדות? לאמיתו של דבר אין זו עבודה שיגרתית לנשים!

מרגוט מספרת כי להוריה נולדו שתי בנות, וכידוע בנות סימן לבנים. אביה קיווה כי בפעם השלישית ייוולד בן זכר והנה שוב בת – נולדה מרגוט! אביה רצה בן שיעזור לו בעסקיו המרובים, ובמקום בן באה מרגוט. היתה זאת אכזבה מרה לאב ולכל המשפחה. ומרגוט רוצה להוכיח כי גם בת מוכשרת לעסקים.

וכמו אביה בעסקי הנעליים, כן מרגוט במפעל ההסרטה, החלה בעסק קטן והגיעה לייצור סרטים והפקות טלוויזיה – מפעל גדול המצוייד במיטב הטכניקה של מכונות חדישות ביותר וערכו נאמד בחמישה מיליון לירות.

ועוד דבר חשוב מאוד: חכמינו סברו כי כל ההתחלות קשות וההמשך קל יותר. בא משוררנו הלאומי ביאליק והפך את הסדר: כל ההתחלות קלות וההמשך קשה מאוד. ואכן, בארצנו הקטנטונת ישנן התחלות רבות שנכשלו בראשיתן משום שהיה קשה להמשיך. אולם מרגוט לא רק התחילה, לא רק תקעה יתד למפעל הסרטה, אלא השכילה לפתחו לחברה הגדולה ביותר ליצירת סרטים בארץ. למפעל ההסרטה יש ערך כלכלי ותרבותי ויש לו מעלה נוספת – הוא מפרסם את הרצליה ומוציא לה מוניטין כמעט בכל ערב, ואני שמח שהיה לי חלק בהנחת היסוד למפעל חשוב זה.

וכשם שפעולותיה התרבותיות של מרגוט עשוה מקובלת בכל חברה משכילה, כן יוזמתה המעשית בעולם העסקים המציא לה שם של בעלת עסק מפוכחת ושנונה.

ה.

רבותי! במה כוחה של השוחרת שלנו? מרגוט קלאוזנר כבשה את דרכה בחברה הישראלית בהשכלתה, בחריצותה, בהתמדתה, בחריפות שכלה, במקוריות שבה, חוט של חן משוך על הליכותיה ועסקיה. כל המידות הללו היו לנגד עינינו בשעה שהחלטנו להעניק למרגוט את פרס השוחר לאזרחות טובה.

ואחתום דברי בברכה, במה אברכך מרגוט? האומר לך שתירווי נחת מבנייך ומנכדייך? הרי הם חמודים ושלמים וגורמים לך קורת רוח מרובה מאוד, האומר לך שתהיי חרוצה במעשייך? הרי את שקדנית להפליא, אלא אברכך כי הפרקים הבאים בספר חייך לא יביישו את פרקי עברך.

כה לחי!

נאומו של ראש העיריה מר נבו    🔗

ברכת ראש העיריה והעיר למרגוט קלאוזנר ביום חגה־חגנו זה ולבא ולומר מספר דברים, לא על פעולותיה בעבר אלא אשר אנו מקווים שתעשה בעתיד. אבל לפני כן, ברצוני בכל זאת לבא ולומר כי אינני מקבל את גירסתו של ביאליק; נכון שקשה להמשיך, אנו בין הממשיכים, אני יודע גירסתו של ביאליק; נכון שקשה להמשיך, אנו בין הממשיכים, אני יודע שזה קשה אבל תמיד יש לי חרדת כבוד בפני פורצי הדרך ועדיין חיים אתנו רבים שכל אחד בתחומו פרץ והבקיע דרך והמעשה הראשוני הזה, מעשה החלוצי הראשון הוא שנותן את אותותיו לדורות הבאים, וכמה שלא תקשה הדרך אח"כ, אותו צעד ראשון הוא הצעד הקובע לפעמים מסלול חיים, התפתחות מפעל, גידולה של עיר.

לכן מרגוט קלאוזנר בארץ ובמפעל מסויים בהרצליה היא פורצת דרך ואני מצרף את רגשי הכבוד אליה.

מפעלה כפי שכבר נאמר שם את הרצליה לא על המפה אלא על המסך הגדול והקטן, פעם רק על המסך הגדול; כיום נדמה לי על המסך הקטן שהוא כמעט בכל בית בישראל ואני חושב שהיא גם במפעל זה רק בתחילת דרכה.

אני יודע שיש לה תוכניות והיא רוצה שהעיריה תשתתף בתוכניותיה ואני מקוה שנמצא לא רק מפעל תעשייתי אמנותי ממדרגה ראשונה אלא גם לבית אולפנה במקצוע ההולך ומתרחב, מקצוע ההסרטה והטלוויזיה.

ואם נמצא את הדרך והאמצעים, יוקם בהרצליה בעזרתה אני מקווה שבמקומה, מקום המפעל הזה, דבר משלים יותר שיתן לא רק כבוד נוסף למפעל אלא גם לעירנו.

ובמה לברך אותה שעשתה כ"כ הרבה בחייה עד עתה ולא רק בנגלה אלא גם בנסתר, ובכך נברך אותה שעל כל פנים בנגלה לנו תמשיך ותרבה פעלים, כה לחי!

להלן הנוסח של הנאומים.

כדאי לציין עוד קודם לכן ניבאו לי פרס באוייבורד – לוח האותיות, אך אני התייחסתי בלגלוג לנבואה זו. “מיהו שירצה” אמרתי, “להעניק פרס לאדם אשר כמוני והאם יבוא אי־פעם היום הזה?”.

שני מעשים גרמו למתן הפרס. האחד, עצם הקמת המפעל, שני, כי מאז 1956 מופיע השם “הרצליה” בצורות שונות מיד יום ביומי על בדי הקולנוע בארץ ומ־1968 גם על המסך הקטן של הטלוויזיה.

לאחרונה, הודו ללווין שלנו, מופיע שמה של הרצליה גם ליד שמותיהן של חברות ברחבי תבל. רוב טכנאי ההסרטה בארץ נצרפו בכור המעבדות של אולפני הרצליה. קצתם עזבו אותנו, היו לעצמאיים, מפיקים, במאים, עורכים, מנהלי ייצור וקצתם ירדו לארה"ב. הצד השווה שבכולם כי נשארו ידידים נאמנים למפעלנו והפכו ללקוחותינו. הנותרים, והם הרבים משרתים את המפעל מזה שנים ארוכות. הללו מחוננים בתכונות שהן תנאי ועיקר להשתלבות במפעלנו. איני יודעת איזו תכונה עדיפה על רעותה, אופי, יחסי חברות, אינטליגנציה, חינוך, נאמנות לאין גבול למקצוע ולמפעל שהם משרתים אותו, גאווה על היותם נמנים עם צוות אולפני הסרטה הרצליה. תכופות אומרת אני וחוזרת ואומרת למר קול, המנכ"ל שלנו אשר בא אלינו מן התיאטרון הקאמרי, כי בעיני, הטכנאים כמוהם ככוכבי־הבמה. הם אוצרנו ורכושנו החשוב והיקר ביותר. אלמלא הטכנאים ספק אם היינו נחלצים מן המשברים הרבים שפקדו אותנו. יש בה בטכנולוגיה תכונה שלא ידעתי עליה קודם לכן. לידתי והורתי בביתם של סוחרים מופלגים בעושר ונתיבי הסחר־מכר נהירים לי דיים. אולם חיי עברו עלי בעולם של אמנות, ספרות, תיאטרון, מוסיקה, ציור, וכו'. הערכים הנלווים לאומנויות אלו אינם אבסולוטיים ויקשה על האדם להצביע על הטוב שהוא טוב, על הבינוני והפסול. מבקרים נודעים טעו בהערכותיהם בענייני אמנות. כדבר הזה יקרה לפעמים גם בעולם המסחר. האמון שאנו נותנים באדם מסויים מנחיל לנו לאחר זמן אכזבה מרה. אין הדבר כן בטכנולוגיה, ביחוד זו הכרוכה בהסרטה. בשטח זה מזדקרות השגיאות לעין, הן מוקרנות על הבד. הסרט עצמו יהא גודלו 35 או 16 מ"מ, על בד הקולנוע גודלו פי עשרה. הטעות הקטנה ביותר תתפשט למימדים גדולים פי כמה, ומעשה זיוף, שקר, טשטוש, אסור אפוא באיסור מוחלט. טוהר מידות הכרח הוא לעוסקים בטכנולוגיה.

פעמים רבות גמרתי אומר בנפשי לסגור את המפעל. גם אמי זכרונה לברכה התחננה לפני לעשות כן. כל פרוטה ופרוטה שלי, וירושתי בכל זה, נבלעו בפיו הפעור והצמא של המפעל ולא נודע כי בא אל קרבו. חוסר עבודה כרוני, העדר שוק, קשיחות לב של גורמים ממשלתיים שונים – תנאים אלה ירדו לחיינו. מפעלנו אופיו היה קפיטליסטי ציבורי לאומי, נטול מלכתחילה כל סיכוי לרנטביליות. מפעלים תעשייתיים אחרים, פשוטים יותר, מסובכים פחות נפתחו ונסגרו באין יכולת להחזיק מעמד. פעם הוצע לנו להפוך את אולפני ההסרטה לבית־הספר לרכיבה. עשרות ומאות פעמים נסעתי להרצליה ובלבי החלטה נחושה להודיע לצוות העובדים על סגירת המפעל. גם העובדים עצמם לא רוו נחת. שעות ארוכות של בטלה נתנו בהם את אותותיהן. ישבו ושיחקו ב"מילימים", אבנים, דוגמת ילדים, בהסתירם את המעשה מעיני. באין ברירה צמצמו את מספר הטכנאים עד למינימום, קומץ קטן בלבד, נותרו שנים־עשר מומחים שבלעדיהם לא ניתן להפעיל את המכונות. מלבד המתיחות המתמדת, לחצם של הבנקים והנושים למיניהם, תלוי היה מעלי תמיד איום השביתה, אם כי איני זוכרת שהיתה לנו שביתה שנמשכה יותר מחצי שעה או שעה לכל היותר, מעין שביתת אזהרה. שיקוליהם של ועד העובדים ואנשי מועצת הפועלים היו פשוטות בתכלית. שביתה בת חצי שעה תטיל את גב' מרגוט למיטה לשבועיים לפחות. אז קמתי ובשארית כוחותי הגופניים והנפשיים חיפשתי הלוואות חדשות בריבית קצוצה, מכרתי מגרש אחר מגרש מרכושי הפרטי, את מכוניתי, מכרתי דונם מן הקרקע שלנו, ולבסוף גם דירה בהרצליה שהיתה באפוטרופסותי (הכסף הוחזר לבעל־הבית עד הפרוטה האחרונה).

דבר אחד בלבד הניאני מלקיים את החלטתי לסגור את המפעל – עבודתם ומסירותם של הטכנאים. אך נתקבלה עבודה כלשהי מיד שינסו הכל מותניהם כדי לעשותה לפי מיטב יכולתם. הם היו מושרשים במקום כאותו סלע השקוע עמוד באדמה. לבי לא מלאני לעשות את המעשה שהיה עוקרם ממכורתם.

 

קורטוב של דבש    🔗

פרק זה הוא הקשה ביותר לכתיבה מכל שאר זכרונותי. כדי להקל עלי ועל הקורא אפתח במשהו חיובי. הזכרתי את האדישות שגילו באותן שנים כמה ממשרדי הממשלה, כאשר טרם הוקמה “רשות מוסמכת”. יוצאים מכלל זה שלושה משרדים שהתנהגותם ראויה לשבח. תחילה בית־המכס, אחריו משרד האוצר והשלישי אוצר התעשייה, אשר הפך לאחר מכן לבנק לפיתוח התעשייה. במיוחד נתרשמתי לטובה מהממונה על מתן רשיונות למטבע זר באוצר, מר יעקב מאכט. באחת משיחותינו אמר לי: “גב' מרגוט, חשבונותיכם שקופים מדי”. הצדק היה עמו. זאת היתה חולשתי תמיד. מאוחר יותר נתמנה מר מאכט למנהלו של מפעלנו, אחד מאותם שבעה שבאו והלכו. העבודה בו לא סיפקה אותו, כפי הנראה. לאחר מכן הוא נתמנה אחד ממנהליו של הבנק לפיתוח התעשיה. כיוון שהכיר את מוסדנו מן המסד ועד הטפחות המשיך מר מאכט במסורת העזרה והישועה. היום הוא מכהן כאחד המנהלים של בנק לאומי.

איים בודדים אלה של הצלה לא היה בהם כדי לחולל שינוי במצבנו הכללי שהיה בכי רע. אינני יכולה לשחזר היום את הכרונולוגיה של המאורעות כסדרם. אפרט אותה בסדר מקרי.

הדבר שהכביד עלינו במיוחד היה העיכוב בתשלומי הלקוחות, במיוחד משרדי הממשלה או מוסדותיהן של המפלגות השונות לפני הבחירות לכנסת. יום יום השכמתי לפתחם, אולם בקשותי מהם ותחנוני לא הועילו. בבושת פנים יצאתי מאותן גזברויות ותכופות בכיתי בכי מר. היום יודעת אני כי לא מרוע לב או שרירות דחוני בלך ושוב.,הפרוטה לא היתה מצויה בכיסם. אולם האם היה מי שיתן דעתו כי כל מטר של מוצרנו עתיד להפיץ שם ישראל ברבים? פעם ביקרני השגריר הסובייטי אברמוב. הראיתי לו כמה מסרטינו. הוא ביקש לדעת מהו אחוז השתתפותה של הממשלה במפעלנו. נבצר ממנו להבין כיצד יכול מפעל כזה להתקיים בלי סיוע ממשלתי ניכר.

יחידת ההסרטה    🔗

עם הקמת המדינה החליטו שלטונות הצבא להקים יחידת הסרטה 16 מ"מ לצילום, עריכה, פיתוח והקלטה. מוסד זה שימש סדנא חשובה לטכנאים צעירים אשר רכשו בו את התמחותם המקצועית. יחידת ההסרטה פעלה מספר שנים בלבד. נתברר כי ההוצאות עולות על ההכנסות והוחלט לחסלה. מה עשות? הלכו והקימו מוסד משותף למשרד ראש הממשלה.W.S.O.M. – העזרה הכלכלית של ארה"ב לישראל הרימונו צעקה גדולה. מעבדות מסוג זה הן עסק פרטי בכל העולם. אנו נאבקים יום יום ושעה שעה על קיומנו, לקוחותינו הם אותם משרדי ממשלה ומוסדות ציבור אשר נדרשו לספק עבודה למפעל החדש, האם אין במעשה זה משום גזל ממש, הוצאת הלחם מפינו? היועץ המשפטי שלנו באותם ימים מר מאיר ולדמן בא עמם בדברים כדי להעביר את רוע הגזרה המשא ומתן נמשך שנה רצופה, ולבסוף הושגה פשרה לפיה יינתנו לנו עבודות של 35 מ"מ.

לבי ניבא לי כי בשל אי־הצדק שבשורש העניין לא יחזיק מפעל זה מעמד ימים רבים וסופו להתפרק. התנחמתי במחשבה שאם יקרה כדבר הזה תהיה לנו זכות הבכורה על רכישת הציוד. לפי הסכם הפשרה יום הפירוק בא כפי שניבאתי, אולם הציוד כולו נמסר בלי ידיעתנו לאולפני “גבע”.

הדבר אשר לא ידעתי אז, ואפילו ידעתיו לא היה בו משום רווח הצלה באותם ימים הלא הוא כי הצדק מפלס לו נתיב לאט לאט וכי סופו להתגלות.

השוק השחור    🔗

בשנות ה־50 פרח ושגשג בארץ השוק השחור והענף שלנו לקח ממנו שבעים ושבעה. משרד התחבורה העניק לי שישה רשיונות יבוא, ביניהם לשלוש משאיות. בשל המחסור בכסף לא היה לאל ידי לנצל את הרשיונות האמורים והחזרתים. הצעות שמנות הובאו לפני לניצול “רווחי” של אותם רשיונות אך אני דחיתי אותן. לא עלה בדעתי למכור רשיונות יבוא שניתנו לי בתום־לב לשם הפקת רווחים צדדיים. חומר הגלם שסופק לנו היה פטור ממכס. שילמנו בעבורו 60 גרוש לק"ג נגטיב של סרט 35 מ"מ – תשלום אפסי כמעט לעומת המכס שנדרשו חנויות הצילום לשלם אשר הגיע ל־200% ממחירו. השיריים שנותרו מן הסרטים הגדולים שלנו היה אורכם כדי מטר וחצי מטר ואף פחות מזה. שיריים אלה הם אוצר חשוב לבעלי חנויות ולבעלי מצלמות דוגמת לייקה. במקרה שאין הם ניתנים לעיבוד על־ידי הדבקה אפשר להחזירם למכס או למוכרם לחנויות במחיר יקר. על פסולת בגבול 5% בערך לאחר הפקת כל סרט אין לתת דוח לממשלה ופה המפתח לשוק שחור. חברות ההפקה בארץ הלכו למעשה בדרך זאת. אנו לא נתנו ידנו להפרחת השוק השחור ולקינו קשות. הללו זכו במכרזים בזה אחר זה בהציעם תקציב נמוך מן הדרוש להפקת סרטים ואילו אנו נשמטו מידינו מכרז אחר מכרז כיוון שלא יכולנו לעמוד נגד מחירי ה"דמפינג".

יום אחד הזמינני מר אלנברג מהנהלת המכס אליו לחיפה. פתח ואמר: “גב' מרגוט, יודעים אנו כי את הנך האדם היחיד בענף הזה הנוהג ביושר ואנו פונים אלייך בבקשה לסייע לנו במלחמתנו בשוק השחור המשתולל סביב חומר הגלם. כוחותינו בלבד אינם מספיקים”. דבריו עוררו את חמתי. לרגע שכחתי את הנימוסיים המקובלים והטחתי קשות: “מפעלנו שלנו הולך ונהרס בעטיו של השוק השחור שאתם חסרי־אונים כנגדו ועוד אתם באים אלינו ומשוועים לעזרה”. עמדנו חסרי עצה ותושייה לפני מכת מדינה זו. רק לאחר כמה שנים התחילו פקחי המכס לפקוח עין על השוק השחור והודות לפעולה זו הלך ונחלש.

הרשות המוסמכת    🔗

מוסד זה אפשר היה למלא בו בלבד ספר שלם. איני מתכוונת, כמובן, לרשות המוסמכת הפועלת עתה. משקמה סוף סוף רשות מוסמכת ליד משרד המסחר והתעשיה היינו בין אלה שבאו תחת חסותה. כן קמו מספר ועדות ציבוריות שהיו ממונות על מתן הלוואות להפקות סרטים. אין מלים בכל הלשונות שבפי כדי לתאר את הנזק שנגרם לתעשיית הסרטים ולנו במיוחד בעטיה של אותה רשות מוסמכת. אין ספק שלא הכל נעשה בכוונת זדון, אולם התוצאות היו הרות־אסון. אביא דוגמא אחת בלבד שיש בה אלמנט של אנקדוטה ולא רק משום שהסרט שמדובר בו הוא קומדיה. דוגמא זאת היא גולת הכותרת של מעשי הרשות המוסמכת. הדבר אירע בשנות ה־60, שנים של מיתון כלכלי ואפס תקווה. באותו זמן נסתיימה בנייתו של האולפן הגדול שלנו והוא הועמד לרשות הרבים. ערכנו טקס פתיחה ומרים אשכול, רעיית ראש־הממשלה המנוח לוי אשכול ותלמידתי לשעבר בסמינריון הדראמה קמה ובירכה. באותו מעמד הכרזתי כי אנו פותחים את האולפן בהפקת סרטו של מנחם גולן “שני קוני למל”. ראוי להזכיר כי ניגשנו לבניית האולפן תוך הסתמכות על הבטחה חגיגית מאת אותה רשות מוסמכת לנצלו לפחות חמש־עשרה הפקות בשנה ואולי עשרים וחמש. האולפן נבנה בכספים שקיבלנו מהבנק לפיתוח ברבית גבוהה ותקוותנו לתעסוקה היתה רבה.

שגיאה קטנה שנפלה בשיקולי האדריכלים אשר למדו את מלאכתם באירופה בדבר הגובה העלתה את הוצאות הבנייה ב־35%. הדבר נודע לי בשעת הפתיחה כאשר מפיקים מחוץ־לארץ הביעו תמיהתם על הגובה המוגזם עיני חשכו אך כבר לא יכולתי לשנות את פני הדברים; הסרט הראשון שהופק באולפן הביא לנו “הרבה נחת וגם רווחים”. זה היה סרטו של מר שולזון “הטל צל ענק” עם קירק דוגלס, יול ברינר, סנטה ברגר ועוד. חודשיים תמימים תפסו את האולפן. הסכום ששולם לנו היה 11.000 ל"י. התיקונים והשינויים שנדרשו לעשותם עלו –10.000 ל"י. הסכום היה אפוא –1000 ל"י בלבד.

אוסיף פה פרט מעניין המתקשר בסרט זה שהיה בו תיאור מאלף עד הקמת המדינה, על דוד בן גוריון, הקולונל מרכוס, הקרב על ירושלים ועוד. באותן שנים התחילו הכל גורסים כי אין להפיק סרט שאין בו עניינים שבינו לבינה. בסרט שלנו תובעת אשתו של הקולונל מרכוס מבעלה בעודם שכובים יחדיו במיטה לבעול אותה בו במקום ובזה הרגע כדי שתלד ילד. סבורתני שכל הערכים שהיו בסרט ירדו לטמיון בעטיה של סצנה זו החסרה טאקט וטעם טוב. הנושא המעודן נתבזבז ללא תקנה.

מנחם גולן קד קידה של גאווה לפני הקהל שעה שהזכרתי את “שני קוני למל” שלו. גם בקר מהבימה נתכוון להפיק אותו נושא והצליח לחתום חוזה מקביל אתנו. בינתיים נודע לי שההפקה כולה צריכה לעבור לגבע. כדי להקדים רפואה למכה ביקשתי להיפגש עם הוועדה הציבורית ליד הרשות המוסמכת המחליטה על מתן הלוואות להפקות. היה בדעתי להסביר לחברי הוועדה כי סרט זה דרוש לנו לפתוח בו את האולפן וכי זכות קדימה לנו להפקתו. אך חברי הוועדה, כעשרים יהודים מכובדים, ישבו ושמעו את טענותי. מיד הבחנתי כי אין פניהם כתמול שלשום. סיימתי דברי ונשתררה מבוכה. הכל שתקו. כששאלתי לפשר דבר הודו, תוך גמגום וכמו מתייסרים על המעשה, כי ההלוואה להפקת הסרט ניתנה במלואה ובמזומן לחברת “גבע” כבר לפני שישה חודשים. נסתתמו טענותי ויצאתי את החדר בהרגשת בושה ועלבון צורב. עם זאת לא שיערתי את גודל השואה שוועדה זו של הרשות המוסמכת המיטה עלינו. תוצאתה המיידית היתה, ואל יהא דבר זה קל בעיניכם, שהאולפן נותר ריק ושומם כשלושים חודשים רצופים. יתכן שגם המשבר הכללי נתן את אותותיו. מכל מקום ברור היה כי הפקתו של הסרט “שני קוני למל” היתה מעל ומעבר לכוחותיו של מר מרדכי נבון, בעל אולפני גבע, לבון מת באמצע ההפקה. שני אסונות בגלל החלטה אחת.

אין בי הכוח הנפשי להמשיך ולגולל את התלאות והיסורים שהיו מנת חלקנו באותן שנים. אני מתפלאה כיצד החזקתי מעמד ולא שקעתי בתהום היאוש, שיש בו כדי להמחיש את מצב־רוחי באותם ימים. ברצוני לספר עוד פרט: פעם בא אלי עתונאי יהודי אמריקאני וביקש לשוחח עמי בדבר מאמר שהוא מכין על התפתחות הסרט בישראל. המאמר נועד לאנציקלופדיה יהודית. סרבתי לו. מחשבתי ועתותי לא היו פנויות. הוא טען: “גב' מרגוט, בתתך לי את הראיון המבוקש הנך נכנסת להיסטוריה של הסרט הישראלי”.

עניתי ואמרתי: “אדוני, בעייתי בשעה זו אינה כניסה להיסטוריה של הסרט הישראלי אלא כיצד להיחלץ ממנה”.

 

המושיע הנסתר    🔗

בעיצומן של צרות צרורות אשר חזרו ופקדו אותי באותן שנים, ללא הרפות, קם לי מושיע נסתר מזמן לזמן.

מדי שבוע בשבוע, אור ליום חמישי, נתאסף בביתי חוג מצומצם שמנה כחמישה עשר איש ואשה כדי להגות בהנחייתי בתורה, פילוסופיה ופארא־פסיכולוגיה – כלומר מדעי הנסתר. אך נכנסת הייתי לחדרי המרווח ונוטלת מקומי, חשבתי כי לא אחזיק מעמד אפילו זמן קצר. ואולם כחלוף רבע שעה או מחצית השעה נשכחו מלבי כל מצוקותי ושקעתי יחד עם ידידי במשנתם של מורים גדולים בני ימינו, מורים מיוון, הודו, אנגליה. לאחר שתיים שלוש שעות של לימוד והתדיינות שהרחיקונו מהבלי העולם הזה נתאוששתי ברוחי, ובאותו לילה ישנתי שנת ישרים עד אור הבוקר. למחרת היום קמתי בכוחות רעננים לעבוד יומי רצופת התלאות. הפאראפסיכולוגיה כמעט שלא היתה ידועה בארץ באותן שנים. ואם הגיעו הרים עמומים לעתונות היו הדברים מלווים לעג ובוז שאף אנו, במיוחד עם עצמי, לא נוקנו מהם. אולם יחס עוין זה לאמונתי לא הרפה רוחי ולא פסקתי מלימודי וחקירותיי בתורת הנסתר. לא העליתי בדעתי באותם ימים כי כוחות נסתרים אלה היו משגב ומושיע לי ולמפעלי. במצוקתי נוהגת הייתי לפרקים לפנות אל מגידי עתידות. בסתר לבי התפללתי כי יוסר מעלי העול הכבד הזה. אולם מעולם לא קיבלתי מהללו תשובה שתניח דעתי. דבריהם היו אפופים ערפל והאמת הסתירה פניה ממני. היום רואה אני גם רואה אותה אמת נסתרת מפציעה לה אט אט מבעד ללווין המגיע להרצליה ולכל חלקי תבל. פתגם לאטיני אומר: Per aspera ad astra"" “הדרך לכוכבים רצופה חתחתים”.

 

נתן החכם וג. ו. פאבסט    🔗

בשנות ה־50 נוסעת הייתי מדי שנה בשנה לאירופה לפי הזמנתה של אמי והייתי שוהה בהולנד ובברלין חליפות. פעם תבעה אמי בתוקף כי אספר לה מהו מצב הענינים במפעלנו לאמיתם. המפעל התנהל באותם ימים על ידי יהושע שאף הוא הוזמן אליה. היה זה בדיוק בתום שנה לנטילתו את הנהלת העניינים לידיו. זוכרת אני את ישיבתם יחד ואמא מצרפת פרט לפרט ורושמת על גבי גליון נייר ארוך את כל החובות כולם. סך הכל היה קטאסטרופאלי. חיפשנו מוצא. אחת הדרכים שנמצאה ראויה, הלוואה ברבית נמוכה מחברת התעופה ההולנדית ק.ל.מ. – הצמדה לדולר. סרבנו. מוצא אחר – חיפוש אחר שותף מתאים (מעשה שהנני עושה מזה 25 שנה). במלוננו התגורר אחד מעשירי ארץ ישראל שהלך לעולמו בינתיים ולא אנקוב בשמו. הוא נאות להיות שותף במפעלנו ואף התחייב על כך בכתב. היקפה של השקעתו 30,000 ל"י. סכום נכבד בימים ההם. אולם משהגיע העניין לידיו של העורך־דין שלו שלאחר מכן כהן כשר בממשלה. כשר בממשלת ישראל, נתבטלה העסקה. מאוחר יותר נהלתי משא ומתן ארוך ומייגע עם מוסדות ההסתדרות הכללית בדבר שותפות או מכירה, אולם גם מאמצים אלה עלו בתוהו.

באחת מנסיעותי אלו שהייתי עם אמי במלון קמפינסקי בברלין שם עשיתי הכרות עם מפיק יהודי, אדם קשיש ומפורסם למיד מר קורט נבנצאל, אחד המפיקים הגדולים של הסרט הגרמני לפני המלחמה ולאחר מכן מפיק סרטים צרפתיים. סיפרתי לו כי אנו מחפשים קו־פרודיוסר בשביל ישראל. הוא סיפר לי על ידידותו בת עשרות השנים עם הבמאי הדגול ג. ו. פאבסט, אבי הריאליזים המודרני של הסרט האירופאי, האיש אשר הפיק, בין השאר, גם את הסרט הראשון עם גרטה גרבו Die Freudlose Gasse"" כשהופיעה גרטה בפעם הראשונה בביתו של פאבסט והסבו לארוחת הערב היא היתה כה יפה עד שהוא וכן אשתו לא יכלו לגרוע עין ממנה.

מר נבנצאל ואני ישבנו ותיכננו תכנית גרנדיוזית – הפקת סרט על “נתן החכם” ללסינג בהשתתפות ארנסט דויטש אשר הצליח מאד בתפקיד זה על הבמה. מר נבנצאל באג בדברים עם מר פאבסט וזמן קצר לאחר מכן נפגשתי אף אני עמו ועם אשתו רבת־החן במלון בירישרהוף במינכן. מר פאבסט סיפר לי כיצד הכיר אותה. הוא היה שבוי בידי הצרפתים במלחמת העולם הראשונה. השבויים היו כלואים תקופה ארוכה מבודדים מן העולם במחנה סגור. הוא התידד שם עם שבוי אחר, איש וינאי, אשר סיפרו לו על אחותו ואגב כך הראה לו תצלום שלה. פאבסט התאהב בה במבט ראשון, לאחר שחרורם ביקש את ידה והיו לזוג מאוהב ומאושר כל ימיהם. היא היתה פרוטסטנטית והוא קאתולי ורק שנים רבות לאחר מכן עברה לדת הקאתולית.

בין סרטיו הגדולים של פאבסט ראוי להזכיר, לאחר סרטו הראשון עם גרטה גרבו, עוד סרט בהשתתפותה של שחקנית דגולה זאת, “אהבתה של ז’ן ני” לפי ספרו של איליה ארנבורג. לאחר מכן באה האפופיאה המפורסמת על כורי הפחם Kameradschaft ו"אופרה בגרוש" לברכט־וויל. בעלות הנאצים לשלטון נמלט מר פאבסט לווינה, אם גם שם השיגתו הרעה והוא החליט להגר. כרטיס האנייה כבר היה בכיסו כאשר ברגע האחרון ממש חלה אמו הזקנה והוא נשאר. מאחר שנשאר אילצהו השלטונות לעבוד בשבילם והוא עשה בתקופת המלחמה 2 סרטים: אחד “Die Komoedianten” על ראשיתו של התיאטרון הנודד בגרמניה במאה ה־18, השני על פרצלזוס, המורד הגדול במסורת הלאטינית הרפואית המאובקת של ימי הביניים. פרצלזוס נחשב אבי הרפואה המודרנית, ממשיכו של היפוקראטס היווני. היתה לי הזדמנות לראות סרטים אלה אשר היו, לדעתי, ניטראליים לגמרי, אולם לא כל המבקרים היו בדעה זו לאחר המלחמה. לאחר כשלון הרייך השלישי הפיק פאבסט שני סרטים גדולים, האחד – “המשפט” לפי מחזהו המפורסם של ארנולד צוויג בדבר הרצח הריטואלי בהונגריה. בסרט זה שיחק ארנסט דויטש תפקיד ראשי. סרטו השני נקרא “המערכה האחרונה” בו מסופר על ימיו האחרונים של היטלר בבונקר שברחוב קייסר וילהלם בברלין והתאבדותו. סרט זה הביא לפרס השלום אשר קיבל מידיהם של שני אישים רמי־מעלה, אלאונורה רוזבלט, רעיית הנשיא רוזבלט, ורלף באנץ', בפסטיבל באדינבורו. לאחר שנודע לי דבר הפרס לא נותר ספק בלבי בקשר לכשרותו של מר פאבסט. הוא הציע תסריטאי למחזה “נתן החכם” אשר התחיל מיד בכתיבתו. המערכה הראשונה של מחזה זה טובה למדי אולם לאחר מכן העלילה ילדותית וקלושה והכרח היה לשנותה לשם ההסרטה. המחזה כולו מתרחש במקום אחד ואילו עלילת הסרט צריכה היתה לנוע ממקום למקום. הכל התנהל למישרין. כסף לא חסר, שכן ממשלת בון הבטיחה לנו מענק של 400.000 מרקים, סכום נכבד ביותר.

עיקרו של המחזה נתן החכם" סיפור של שלוש טבעות. המעשה כולו מרוכז בעמוד אחד, והוא לקוח מתוך “דקמרון” לבוקצ’יו. מעשה באב אשר לו טבעת יקרה ולטבעת תכונה להנעים את חייו של העונד אותה. אותה טבעת הורישה האב לבנו האהוב ביותר וזה הורישה לבנו שלו האהוב עליו וכך הלאה. אב אחד שלושה בנים היו לו אשר אהבם במידה שווה ולא יכול להחליט בנפשו מי יזכה בטבעתו. הלך אצל צורף נודע והזמין עוד שתי טבעות. כשהובאו לפניו שלוש הטבעות לא יכול האב ואף הצורף לקבוע איזוהי הטבעת המקורית. קרא האב בסתר לכל אחד מבניו ונתן לו אחת הטבעות, כאילו היתה זאת טבעת יחידה. לאחר מות האב נודע כי מצויות שלוש טבעות תחת האחת. המבוכה היתה רבה. פנו אל שופט חכם וזה אמר להם כדברים הבאים: הטבעת המקורית תכונתה, כידוע, להנעים את חיי בעליה. שאו איש איש מכם את טבעתו ושובו אלי כולם לאחר אלף שנה, או אז אשפוט מיהו שזכה בטבעת המקורית. משל זה מספר נתן החכם שבמחזה לכליף הרון אל רשיד בתשובה לשאלתו איזו דת מבין השלוש, יהדות, נצרות ואיסלם, טובה יותר.

חזרתי ארצה מלאה תקוות. מיד התחלתי לפעול להגשמת התכנית. מעשה ראשון ביקור אצל שר המשפטים דאז מר פנחס רזון. ביקשתי לשמוע ממנו איזוהי הדרך להרכיב ועדת כבוד אשר תקבל את פניו של פאבסט כאשר יגיע ארצה. עד לאותו זמן טרם ביקר בארץ איש סרטים נודע. השר רוזן התייחס בספקנות לרעיון וחזרתי כלעומת שבאתי.

הצלחה טובה נחלתי במעשי השני. חיפשתי ומצאתי בניין ערבי מתאים להופכו ארמונו של הסולטן. זה היה בית המרחץ התורכי הישן שבעכו אשר שימש באותו זמן מוזיאון. כתבתי על כך למר פאבסט ולנבנצאל. פרסמתי בעתונות את הידיעה בדבר בואו של פאבסט. אנשי ציבור שונים פתחו לתדהמתי במחול שדים וציד מכשפות שלא היה כמותם. “מרגוט מביאה לנו נאצי”, טענו הכל, המדובר היה באדם אשר קיבל את פרס השלום מאת מרת רוזנבלט על סרט נגד היטלר. הרבה דיו נשפך, מסיבות עיתונאים וסימפוזיונים ציבוריים נערכו, אך למן הרגע הראשון ידעתי כי מלחמתי אבדה וכי ידידי הגדול והדגול מר פאבסט לא יבוא ארצה ולא יביים את “נתן החכם”.

ארנסט דויטש עוד הספיק זמן קצר לפני מותו לגלם את נתן החכם על בימתנו בבימויו של ליאופולד לינדברג. אולם אותה בשורה שקיווינו להביא לעולם בעזרת סרטנו לא נתממשה.

קשרי עם פאבסט לא נפסקו גם לאחר הצער והעלבון שנגרמו לאיש הזקן. ההשמצות הגיעו כולן לאזניו ואף־על־פי־כן לא חדלנו מלקוות כי ייפתח פתח לעבודה משותפת. כל פגישה עם מר פאבסט היתה חוויה בפני עצמה. הוא היה אדם עממי וגם אמי רחשה לו כבוד וחיבה וביקשה את קרבתו. שתי פגישות אחרות שהיו לי בחיי הסבו לי תענוג אישי ואמנותי דומה. פגישתי עם מיכאל צ’כוב אשר ביים את “הלילה השנים־עשר” לשקספיר ב"הבימה" שהוצא בברלין תחילה והתוודעתי אל יור זבצקי, תלמידו של וכטנאגוב, אשר הציג את “הנסיך הראשון של טורנדוט” – הצגה מפורסמת ביותר פרט ל"הדיבוק" – במאי גדול ואדם נפלא, אשר ביקרתיו בכל ששת ביקורי בבריה"מ ב־1962–1967.

נתתי למר פאבסט את ספרי “סאפו מלסבוס” לקריאה והוא הביע דעתו כי יש בו חומר מתאים לסרט. מדובר באשה קשישה ונכבדה האוהבת איש צעיר ממנה, אדם פחות־ערך, ובמקרה של סאפו דייג פשוט, פאון. ישבנו וכתבנו יחדיו תסריט על סאפו מלסבוס השמור עמי ומחכה לגואלו.

 

“סניה” ו"אשת הגיבור"    🔗

כפי שכבר סיפרתי, לאחר “גבעה 24 אינה עונה” פגה ההתלהבות להפיק סרטי עלילה. מדי שנה בשנה, בכינוס בעלי בתי־קולנוע הייתי מצהירה חגיגית כי קרוב היום בו יוסרו המכשולים מעל דרכנו ונחזור להפיק סרטים עלילתיים.

ישבנו וטכסנו עצה. אז נולד הרעיון אשר נראה אמנם הגיוני אותה שעה אולם לא הצדיק את עצמו. ביסודו של הרעיון טמונה היתה ההנחה כי אין לדרוש ממשקיע אחד לסכן הון עתק, פעמים חלק מכריע מהונו, בהרפתקת הסרט הישראלי. החלטנו אפוא לייסד חברת מניות בה תוכל קבוצה בת 10–20 איש להשקיע סכומים נמוכים יחסית. אולפני ההסרטה מוכנים היו להשתתף בהשקעה גדולה יותר על ידי מתן שרותים. הסרט הראשון שנבחר להפקה היה “סיניה” למשה הדר בבימויו של אילן אלדד והכוכבים הראשיים דינה דורון ושמעון ישראלי. את התפקיד השלישי בסרט, תפקידו של טייס צעיר, גילם טייס אמיתי. וזה סיפור המעשה: הימים לאחר מבצע סיני. תינוקת בדואית ניצלת ממוות תודות לרופא יהודי. הילדה מובאת לפנימיה בנצרת. בתסריטו של משה הדר מסופר על חייל אשר נושא את התינוקת בזרועותיו לאורך המדבר ומביאה אל מקום ישוב תוך סיכון חייו. אמה של הילדה וכן אחיה נהרגים כאשר מנסה הטייס הצעיר להצילם במטוסו בו נספה גם הוא. סיפור פשוט, מזעזע, אולם דל תוכן בשביל סרט עלילתי שלם. אילן אלדד, דייל צעיר של “אל־על”, אדם מוכשר אשר גדל והתפתח עם מפעלנו, בא אלינו בשנות ה־50 המוקדמות ועמו הכשרה מקצועית אשר קנה ביוגוסלביה בחברת “אבלה”. אצלנו הוא עסק בעריכה ולאחר מכן נתמנה עוזר לבמאי סורול דיקנסון בהפקת “גבעה 24 אינה עונה”.

בשנות ה־50 הפיק אילן אלדד בהצלחה רבה שני סרטים דוקומנטריים “שלום שלום ואין שלום” ו"אנא ענה מכתבי". בסרט השני הוצגו מעשיהם הנפשעים של הפידאין, רצח הילדים בתל־מונד, המוות שהשתולל בדרכים לפי פקודתו של נאצר ועוד. מטרת הסרט היתה להזעיק את האו"ם לבל יחשה. הסרט הוצג בארה"ב אך האו"ם סירב לקבלו בטענה שהוא חד־צדדי. אלדד השתוקק להפיק בעצמו סרט עלילתי ועתה באה ההזדמנות לידיו.

ניגשנו אפוא במרץ לעבודה. תפקיד האם הערבייה כפי שגילמה אותו רינה דורון היה מוצלח ביותר. כל השאר היה חלש. עוד בהיותנו בעיצומה של ההפקה חשתי בכך אך כבר לא יכולנו לחזור בנו. סיבת הכישלון תיראה מוזרה אולי אך יודעי חכמת הנסתר יבינוה. נודע לי כי המקרה לאמיתו הפוך היה מכפי שתואר בסרט. הורי הילדה נהרגו במלחמה בכדורים שלנו ואחד מהם חדר לריאותיה של הילדה. במצב זה מצא אותה הרופא היהודי. לא היה ספק בלבי כי סרט הבנוי על סילוף האמת לא יעשה את דרכו. וכך היה. הסרט הוצג ב"ארמון דוד" שלושה שבועות בלבד. הגרעון היה גדול וכל המשקיעים כולל אולפני ההסרטה הפסידו את כספם. חברת המניות שותקה והכאב היה רב.

באישור ועדת הפסטיבלים החלטנו לקחת את הסרט לפסטיבל לוקרנו שבשוויץ. קמתי ונסעתי לשם. נלווה אלי אלכס מסיס אחד ממנהלי חברת המניות האמורה. ערכנו מסיבת עתונאים שאליה הוזמנו אורחים שונים וביניהם הקונסול הישראלי שבא במיוחד מברן. הסרט לא זכה בפרס אולם הכל היללו את איכות הצילום ואחד הבמאים הדניים המפורסמים, מר יקובסון, הזמין את מרקו הצלם לדניה כדי לצלם סרט היסטורי גדול בצבעים (אנו צילמנו אז בשחור לבן).

לוקרנו היא עיירת נופש יפה במחוז טסין. הטבע דרומי־איטלקי. בגינת המלון שלנו עמדו עצי פיניות, ארזים וברושים, וירח מלא תלוי היה מעל לראשינו.

אלכס מסיס סיפר לי כי באיטליה הוכרז על תחרות בין לאומית למערכוני טלוויזיה. שאלני אם אין ברצוני לכתוב סיפור למערכון שכזה.,עניתיו כי אנסה. בערב ישבתי לי במרפסת לאור מנורת שולחן אל מול גן נפלא וברקע האגם. בנשימה אחת הטלתי אותו ערב על הנייר סיפור אשר קראתיו לאחר מכן “הבודדים” ונכלל בכרך סיפורי “נשמות ערטילאיות”. בסיפור זה ביקשתי לתאר את דמותם של שני אנשים קרובים ללבי, האחד קשיש ממני ורעהו צעיר, אשר הזכירוני את הימים הסוערים אשר עברו עלי בעמק יזרעאל באמצע שנות ה־20. הסיפור נתגלגל מיד ליד עד שהגיע לידיהם של בומבה צור ופיטר פריי אשר החליטו להפיק ממנו סרט בשם “אשת הגיבור”. וזה תוכנו של הסיפור: קיבוץ ותיק בעמק יזרעאל. השנה – 1958. אלמנה צעירה שבעלה נפל במלחמת השחרור חיה לה שם בודדה. בן בוגר לה. עיסוקה – הוראה לעולים. בקיבוץ אחר חי אדם בודד וגלמוד רועה צאן, בן 50 ומעלה, רווק, תמהוני, לובש רובשקה רקומה, מחלל בחליל, רוקד דבקה ואוסף מטבעות עתיקים. ועדת השידוכים הבין־קיבוצית דואגת שהשניים יפגשו בחג הגז המתקיים בקיבוץ. באותו יום מגיעה לקיבוץ קבוצת עולים גדולה מפולין, ביניהם מהנדס צעיר, בעל קסם, עלם פרטיזן במלחמת העולם השנייה. המורה מתאהבת בו במבט ראשון. השניים רוקדים בלהט רב לעיני כל. הכל שרים שירי פרטיזנים המלהיבים את הקהל. הוא גומע מן הוודקה שהביא עמו וכטוב לבו ביי"ש שובר את הכוס ופוצע את ידו. האלמנה מוציאה אותו בשמחה נסתרת מחדר האוכל כדי לחבוש את ידו. השנים אינם חוזרים למסיבה, הלילה עובר עליהם בחדרה הבודד של האשה. כל הדברים הללו מתרחשים לעיניו של הרועה. מופתע מאוכזב ונפשו מרה עליו, הוא יחזור למחרת בבוקר אל כבשיו ועיזיו ואל אוסף מטבעותיו. בהאיר היום קמה האשה הצעירה ממיטתה ורוקמת חלומות בקול רם. דירה בת שני חדרים תינתן להם והם יסתדרו בה על הצד הטוב ביותר. או אז מגלה לה המהנדס כי אשה לו בעיר והיא הרה ללדת. החלום נתנדף ועמו כל תקוותיה החפוזות של האשה.

זהו סיפורי בקיצור. סיפרתיו כאן מאחר שספרי “נשמות ערטילאיות” אזל מן השוק. פיטר פריי, ידידי משכבר הימים, ביקש את הסיפור ומכרתיו לו מיד. באותו מעמד הוא התחיל לאמור לי אלו שינויים יש בדעתו להביא בסיפור. מיד נתחוור לי כי סיפורי אבוד, כשפיטר פריי ספר לו איך בדעתו לשנות ולהחליף את אופי הגבורים. אך כבר לא יכולתי לחזור בי. גם התסריטאי לא ראה צורך להיוועץ בי כלל. הסיפור במקורו היה בו כדי־מערכון בן 20–30 דקות, כדי למותחו עד ל־90 דקות הכרח היה לשנותו מן היסוד. הדבר היחיד שנותר מסרט זה הוא השיר הנפלא “זה ביתי מול גולן”.

סבינה    🔗

בספר המפורסם “בית בודנברוק לתומאס מאן מחליט תומאס בודנברוק יום אחד בדרך אינטואיטיבית החלטה עסקית חשובה. הוא מוכר את הדגן שבשדהו לפני יבולו. למועד הקציר בא ברד והיכה את התבואה ובדי עמל הוא נלחץ מפשיטת רגל גמורה. כדבר הזה בערך אירע לי כשהחלטתי על הפקת הסרט “סבינה וגבריה”. בנובמבר 1960 הכרתי בביתה של ידידה את הסופר העיוור אלכסנדר צ’רסקי. סיפורים קצרים מפי עטו היו מתפרסמים תכופות בעתונות. באותו יום הופיע ב”מעריב" סיפורו “סבינה וגבריה”. מסופר היה בו על אשה בודדה אשר פתחה ביפו מעין בית־הארחה קטן לרווקים. מלבד חדרה שלה וחדר אכילה עמד לרשותה חדר נוסף שבו התגוררו ארבעה רווקים, עולים חדשים כולם, איש מהם וסיפורו, בעיותיו בהווה ובעתיד, הקשורים איכשהו בסבינה. באחד היא מאוהבת, רעהו אוהב אותה אולם היא דוחה אותו מעל פניה, לבסוף נוטשים אותה כולם והיא נותרת בודדה כפי שהיתה לפנים. הסיפור מצא חן בעיני ובו במקום אמרתי למר צ’רסקי כי נשתדל להפיק ממנו סרט. הפקת הסרט הפכה “אידיאה פיקס” רבות טרחתי כדי להוציא את הרעיון לפועל. הוזמן במאי יגוסלבי, ראיינתי את כל השחקניות בארץ עמדתי בעוז אל מול התנגדותם של כל חברי בהנהלה לרבות ידידי שמואל תמיר. בינתיים נתהדקו והלכו קשרי עם אלכסנדר צ’רסקי ואשתו. פעמיים נסעתי עמו לשוויץ ולספרד בניסיון לרפא את עיניו. בשיתוף עמו תרגמתי שניים מספריו לגרמנית “צבעים בערפל” ו"עשן להבה ואפר", אשר הופיעו בהוצאת הנס דויטש בווינה.

עד מהרה נתברר כי הבמאי אשר הבאתי מיוגוסלביה לא יצלח לתפקידו וחזר לארצו. שחקנית מתאימה לא נמצאה לי בארץ וכן לא נמצא לי המאהב הראשי. אני מטבעי עקשנית, ובמקרה שלפנינו האמנתי אמונה עיוורת כי סרט זה יזכה להצלחה ללא תקדים. הכל נעשה על דעתי ועל אחריותי בלבד. סוף שנכשלתי בכל השגיאות האפשריות של מפיק. הבמאי החדש היה עולה שזה מקרוב בא, ללא נסיון, התסריט צלע, המאהב כפור כולו, הכוכבת בלתי סימפאטית, מנהל היצור בזבזן גדול וכו' וכו'. עם זאת להפתעתי עלה הסרט יפה. כמה משחקניו, ביניהם זאב רווח, בני עמוס מוקדי וזהרירה חריפאי מילאו תפקידיהם על הצד הטוב ביותר. הסרט הוצג ב"מקסים" שלושה שבועות בלבד ועוד מספר שבועות בבתי קולנוע אחרים. בכך נסתיימה פרשת הסרט “סבינה”. ההפסד היה קטסטרופלי, אם כי לא הגעתי על סף פשיטת רגל כפי שאירע לתומאס בודנברוק. לקח מר למדתי הימנו שאת תוצאותיו אני טועמת עד עצם היום הזה. איני יודעת להסביר לעצמי בדרך ראציונלית מדוע התעקשתי, מכל מקום אחת מתוצאותיה של מפלה זו היתה התנייתו של הבנק לפיתוח כי מעתה ואילך לא נהיה משקיעים בלעדיים בהפקת סרטים אלא שותפים בלבד. הסיכון גדול מדי מכדי שנוכל להעמיס את כל ההוצאה על כתפינו. המצב הכלכלי בארץ היה אף הוא בעוכרנו. נמצאים בעיצומו של המיתון. כל הדברים האלה אירעו ב־1965–1966. עדיין זכורות ההלצות השחורות שהיו מהלכות שהמפורסמות שביניהן היתה בדבר האדם האחרון העוזב את הארץ ומכבה אחריו את האורות בלוד.

 

סרט על יהודי ברית המועצות    🔗

הסופר הסובייטי־יהודי איליה ארנבורג כינה את תעשיית הסרטים “תעשיית החלומות”. סופם של חלומות, בייחוד אותם שאנו חולמים בהקיץ, להתגשם. אחד מחלומותי שלי מאז ומתמיד הפקת סרט על יהדות בריה"מ.

במהלך סיפורונו התקרבנו בינתיים לשנת 1962. אך נחזור נא אל נובמבר 1956. בעיצומו של מבצע קדש רכשתי 50% מן הזכויות על יומן “כרמל הרצליה”. באותם ימים הפקנו ממנו שישה העתקים בלבד. כשהפסקנוהו בשנת 1971 בגלל חדשות הטלוויזיה הגיע מספר ההעתקים לשישים. אגב, שנתיים לאחר רכישת חמישים האחוזים הראשונים רכשנו גם את הנותרים. יומן זה נתן לאולפן תעסוקה מתמדת חלקית. זו היתה משימה שאפשר לומר עליה שהוכתרה בהצלחה.

עמל, זמן וכסף רב השקענו בסרט עלילתי אחר – “ק”מ 95" מאת מרגלית בנאי והרברט רסקול בבימויו של קריסטיאן ז’ק. התחלנו ברגל ימין. שני מפיקים יהודים צרפתים ממוצא רוסי מחברת אריאן הסכימו להיכנס אתנו לקופרודוקציה, אולם קריסטיאן ז"ק מצא לנכון להחליפם. התסריטאים שבחר היו בלתי מוצלחים עד כדי כך שהסיפור נהפך על פיו והמפיק הצרפתי החדש לא מצא לסרט מפיץ בינלאומי. העניין כולו נדון לכשלון. קריסטיאן ז"ק איש שאני גיליתיו, שמו הלך לפניו אולם אנו נתאכזבנו ממנו. סוף דבר העניין נכשל לאחר שעלה לנו בדמים מרובים, למרות כישלון זה לא רפתה ידנו. מטרה נעלמה עודדה רוחנו. מהלכים היינו בחושך אך לא חדלנו מלחפש.

בשנת 1962 נולד רעיון חדש בקרבי, רעיון שלא ניתנה לו כל נגיעה לפעולותי באותם ימים ולשטח התעניינותי. כוונתי ליחסי תרבות ישראל – בריה"מ. הדבר נשמע היום כפארדוכס, אולם אז כשנתיים לפני פגישתו הראשונה של חרושצ’וב עם קנדי בווינה, לפני היות הקונגרסים הבינלאומיים הגדולים לאחווה במוסקבה, פיעמה בקרב העמים תקווה להתקרבות ולשלום יציב. הוצע לי אז לעמוד בראש ארגון אזרחי קטן, ניטרלי ובלתי מפלגתי, אשר יפעל למען קשרי תרבות הקדרים בינינו לבין ברית־המועצות. תחילה נפגשתי עם דיפלומטים סוביטיים ששהו בארץ, לאחר מכן קיימתי בברית־המועצות פגישות עם פונקציונרים של המפלגה הקומוניסטית בשטח התרבות. מחשבה עלתה בדעתי להציע הפקה משותפת של סרט על יהדות בריה"מ. הדבר נשמע בלתי אפשרי. איש לא האמין שהסובייטים יאותו לשתף עמי פעולה, בישראל ובתפוצות האשימוני שהנני עוסקת באפולוגטיקה על הסובייטים שיחסם כלפי יהודי ברית־המועצות היה גרוע ביותר. שיקולי שלי היו אחרים. היה לי עם הסובייטים כעין הסכם ג’נטלמני לפיו יופקו שני סרטים. הסרט האחד יופק בברית־המועצות עצמה בפיקוחם בו יסופר על היהודים במדינתם. הסרט האחר יופק בפיקוחו בישראל בו נתאר את היהדות כפי שהיא נראית פה. שני הסרטים נועדו להצגה בישראל, בבריה"מ, בארה"ב, בארצות אירופה, ובשאר חלקי תבל. לאמיתו של דבר הרעיון בתחילתו שונה היה. הצעתנו הייתה כי יחפשו בארכיוניהם חומר היסטורי על היהדות, עליו נוסיף כ־20% צילומים חיים. בקשתי זאת נוסחה בעל פה ולאחר מכן במכתב ששיגרתי אל הממונים על משרד התרבות במוסקבה.

נסיעתי הראשונה למוסקבה מטרתה היתה נטילת חלק בקונגרס השלום לענייני נשים וילדים שהתקיים שם ב־1963. זאת היתה השנה בה טרשקובה ניקולאייבנה, האסטרונאוטית הראשונה, ביצעה בהצלחה מסע לחלל. הממשלה הסובייטית ערכה לה קבלת פנים מפוארת בכיכר האדומה בה נכח חרושצ’וב וכן נכחנו גם אנו. בין התכניות שנרקמו בשיחות שהיו לנו עם הסובייטים ושקצתן נתגשמו גם תערוכה גראפית של ציירים ישראליים אשר נפתחה בינואר 1965 במוזיאון פושקין. ארבעה־עשר ציירים שלנו, מבין הטובים ביותר הציגו שם שמונים וארבע תמונות בשחור לבן שהבאתין עמי. מודעות גדולות נתלו בכל חלקי העיר, אלף איש ומעלה באו לפתיחה, הטלוויזיה והרדיו הקליטו את דברי ברוסית והמוזיאון עצמו רכש חמש־עשרה תמונות. כן עלה בידי להציג בבית הידידות של ברית־המועצות ב־1965 ועוד מספר פעמים לאחר מכן עד מאי 1967 סרטים תיעודיים ישראליים רבים, אחד מהם עם רבנים, ספרי תורה, הקפות שמחת תורה ועד בנוכחות הרב לוין, רבה הראשי של מוסקבה. כן נשאתי בבית הידידות הרצאה בלשון הגרמנית על פאראפסיכולוגיה שבה נכח קהל רב. כמה מפעולותי אלו נתכוון משרד החוץ שלנו להגשימן בעצמו בצינורות הרשמיים אולם לא עלה בידו. בקונגרס שהתקיים בקרמלין ב־1963 נשאתי נאום לפני 6000 איש, ולאחר מכן נשארתי שם כאורחת בפסטיבל הסרטים. משרד־החוץ שלנו לא מצא לצרף אותי או את בתיה לנצט אשר היתה עמי אל המשלחת הרשמית לפסטיבל, אולם נאותו להרשות לנו להצטרף אליה שלא בדרך רשמית. בפסטיבל זה הוצגו מספר סרטי תעודה ישראליים.

עם חברי המשלחת נמנו גם חנה רובינא, דינה דורון, נחמה הנדל ויוסף מילוא. דקות אחדות לפני שעלינו על הבמה וטרם בירכה רובינא את הקהל, ביקש יוסף מילוא מאת מנהל האולם כי יורשה לשיר שיר. האיש בא במבוכה אולם לא יכול לסרב. נחמה הנדל שרה. לדאבון הלב זה לא היה לפי הפרוטוקול. למחרת הלכתי לראות את בא־כח המיניסטריון כדי לשוחח עמו בעניין הסרט שלי והוא שאלני אם אני נמנית עם חברי המשלחת. עניתיו בשלילה. אז הוא אמר לי כי עתה ממוכן הוא לשוחח עמי. לאחר שגוללתי לפניו את הרעיון הבטיחני לדאוג לאיסוף החומר בארכיונים. למחרת נאסרה כל הופעה וכל אמירת ברכה של כל המשלחות בגלל אותה הפרה של הפרוטוקול שנגרמה בעטיינו. חברי המשלחת נזדמנו בלילות, לאחר חצות בין אחת לשתיים על גגו של מלון מפואר ועמנו גם שגרירנו דאז במוסקבה מר יוסף תקוע.,מפי בתיה לנצט שמע מר תקוע את עניין הפרת הפרוטוקול והוא השיב כי אין לייחס חשיבות יתרה לדבר. ייתכן כי החובה לנהוג לפי דקדוקי הפרוטוקול לא היתה מוטלת עלי שהרי באתי למוסקבה באורח פרטי. אולם בעצם הימים האלה 1973 טען אחד הפונקציונרים הבכירם של המוסד לקשרי תרבות בינלאומיים במוסקבה לפני משלחת ישראלית לאמור: “פתחנו בגברת מרגוט קלאוזנר והננו מסיימים בהרב כהנא”.

שש פעמים נסעתי לרוסיה בעיקר לשם הפקת הסרט על יהדות בריה"מ אשר לדעתי נועד לו תפקיד נכבד לשיפור היחסים בין יהדות העולם לבין בריה"מ. עשר פעמים הוחלט בחיוב ומספר פעמים דומה בשלילה. החוזה שונה חמש פעמים. השקעתי בסרט סכום נכבד משלי, וידידים מחוץ לארץ השקיעו פי עשרה. הבמאי היה יהודי אשר עבר את רוסיה בלוויית עשרה אנשים לאורכה ולרוחבה. ביקרתי עמהם בקייב, באבי יאר, לנינגרד ומקומות אחרים. עשיתי הכרות עם אנשים רבים, יהודים ולא יהודים, חביבים ונפלאים. חומר רב הוצא מן הארכיונים, חלק ממנו שאין מראים כלל לקהל, כגון פרשת מותו וקבורתו של השחקן הדגול מיכאלס. מחצית השנה חלפה ונתברר כי 95% מן החומר המצולם אינו מתאים לשימוש. הבמאי הוחלף ובמאי צעיר בא תחתיו ושוב נצטרפתי אליו בנסיעותיו. הצטלמתי אתם, אמרתי את דברי הפתיחה כישראלית בארבע לשונות וסוכם כי אקח עמי לדוגמה בשובי לישראל מספר דקות של הסרט, קטע בו שרה מקהלת בית־הכנסת של מוסקבה בנוכחות השגריר הישראלי כץ. בצאתי ממוסקבה בסוף מאי 1967 כבר היו מוכנות 25 מתוך 60 דקות של הסרט. הסוכנות הרוסית הכללית לעתונות חוץ המוציאה כ־700 עתונים היתה המפיק. במאי 1967 נחתם הסכם לפיו יוצג הסרט בבריה"מ. כן לקחתי עמי משם חמש ליטוגרפיות גדולות של צייר ברוך כשרון, מרק קליאונסקי מלנינגרד, שהיו חלק מסריה של מחנות ההסגר הנאציים. היה בדעתנו לפתוח תערוכה של תמונותיו עם הצגת הבכורה של הסרט בארץ. אולם חלומותי אלה נתנדפו. הרעיון לא נתגשם בשל איבתם של הרוסים כלפינו. משכתי לבסוף את ידי מכל העניין לאחר שהפסדתי ממון רב וכל העמלה אשר השקעתי בו עלה בתוהו. ואם לא די בכך, עוד הוטחו בי בעתונות דברי עלבון למכביר. כינוס של רבנים בארה"ב גזר עלי כעין חרם. בשנת 1970 הגיעו לאוזני שמועות כי הסרט שונה מיסודו. שמי כישראלית ותפקידי בו הושמט! בתוכנו החדש קבוצת תיירים יהודיים מקנדה, יוצאי רוסיה כולם, מחפשים את קרוביהם לאחר 40 שנות פרידה. פעם שאלוני אם יש ברצוני לקבל העתק של הסרט. השיבותי בחיוב, אבל לא קיבלתיו. יום אחד בשנת 1971 נתפרסמה ידיעה בעתונות כי סרט זה יוקרן בטלוויזיה הישראלית. התעניינתי לדעת כיצד הגיע הסרט לידי הטלוויזיה. אנשיה התפלאו לשמוע כי לא ראיתי את הסרט קודם לכן. הסרט נמסר להם לדבריהם על־ידי מפיץ שהיה מקורב בשעתו לאולפני ההסרטה שלנו וממנו נקנו הזכויות עליו. בדי עמל הצלחנו חברי ואני לראות את הסרט לפני הקרנתו בטלוויזיה. כן דאגתי כי שמי יוזכר לפחות כמי שיזם אותו. הסרט לא היה בו כדי להניח את הדעת. עשוי היה לא אהבה לנושא ולקוי מבחינה אמנותית.

 

המפנה    🔗

שלוש פעולות שונות זו מזו תכלית שינוי הביא למפנה המקווה. שתיים אחרי להן היועץ המשפטי שלנו מר שמואל תמיר ואילו בפעם השלישית הייתי מעורבת עם עצמי.

סומל    🔗

יום אחד נודע לאנשי היומן שלנו “כרמל הרצליה” על פינוי רובע מגורים קטן בכפר סומל ליד תל־אביב הצלמים נמצאו במקום ומצלמותיהם קלטו גם מה שלא נועד להן – שוטרים הנכנסים לבתים ומוציאים מתוכם את תושביהם בכוח ובין השאר הם משכים אשה הרה בידיה וברגליה בהיותה מוטלת על גבה. המראה היה מחריד.

היומן טעון היה כמובן צנזורה ממשלתית, והצנזור הראשי חתך ממנו קטע זה כולו. נועצנו בעורך־דין שלנו מר תמיר ויחדיו הגענו למסקנה כי זכותנו לצלם את הנעשה בארץ וכי הצנזור עבר על סמכויותיו. פניותינו אליו היו לשווא ואז הלך מר תמיר לבג"צ. נכנסו לאולם בית המשפט ועמנו פרוז’קטור וכן הסרט גופו. חלונות האולם כוסו בנייר שחור כדי לאפשר לנו את הקרנתו של הסרט. אחד משלושת השופטים, מר לנדאו, גער בנו על כי נטלנו רשות לעצמנו לשנות את מראה בית המשפט. המקום היה מלא מפה לפה ובמיוחד חידדו העתונאים את עפרונותיהם. על שולחן העדים עלו מר אר הירשברג, בא כוח הרשות המוסמכת והצנזור הראשי מר גרי. פתח הצנזור ואמר: בראותי את השוטרים מסתערים על כפר סומל, דימיתי לראות פלוגת חיילים נאציים המגרשים יהודים מבתי מגוריהם. אף־על־פי שדברי הצנזור תאמו את האמת, היה בהם משום עלבון למשטרת ישראל. לאחר הדברים האלה היה תפקידו של מר תמיר קל ביותר. בקול מתון ועצור גולל לפני השופטים את דעתו בדבר חרותו של האזרח הישראלי כפי שמשתמע מן החוק. בטוחה הייתי כי דבריו לא יפעלו פעולה כלשהי משום שלא היו תקיפים די הצורך. טעות היתה בידי. נצחוננו היה שלם, העתונות כולה היללה את האומץ האזרחי שלנו. מהלך המשפט ותוצאותיו נתפרסמו בין השאר גם בג’רוסלם פוסט ממנו הועתקו הדרים אל העתונות המשפטית של העולם המערבי. משפט סומל לא הביא לנו אמנם רווחים אך העלה את קרננו בעיני הציבור.

משפט איכמן    🔗

משפט איכמן קרב ובא והיה יסוד לשער כי יימשך ימים ארוכים (העדויות הראשונות בלבד ארכו שלושה חודשים ומעלה). הכרח היה לצלם את המשפט כולו לרבות העדים שיופיעו בו. כן צריך היה לשמור על הנגטיב בשביל הדורות הבאים. עבודה זאת לא נמסרה לנו כשם שלא נמסרה ל"גבע", אלא לאחיין אמריקאי של אחד השרים. כלימה מכסה פני בספרי זאת טענת הרשות היתה כי אין לנו וידאו־טיפ וכי ההעתקים הפוזיטיביים של הסרט יגיעו משום כך לתעודתם מאוחר יותר. ואולם התוצאה היתה הפוכה. צוות בן עשרים ושמונה איש, הם ומכונותיהם הכבדות, ישבו על המדרכה וחרף הוצאותיהם העצומות לא השיגו את המטרה. הסיבה לכך הצורך להשתמש פעם אחר פעם באותו וידאו־טייפ עצמו, דבר שאילצם למחוק את הצילומים לאחר הצגתם. מלבד הקלטות “קול ישראל” לא נשאר ממשפט אייכמן כל זכר. עורך הדין שלנו שקדם למר תמיר ניסה להגיש בג"ץ בשם שתי החברות אך נדחה ובקשתו לא נרשמה כלל. הזנק היה אפוא כפול ומכופל. המדינה החמיצה מעשה היסטורי ואנו הפסדנו רווחים רבים. מובן כי לאחר השלב הראשון של המשפט אר אותו אחיין את חפציו והסתלק מן הזירה במהירות הבזק. חודשים מספר לאחר מכן, במהלך הערעור על משפט אייכמן ומתן פסק הדין הסופי. הופעלו מצלמותינו שלנו. שני התהליכים יחד נמשכו תשעה ימים בלבד.

למערכה נכנס עורך־דין החדש שלנו מר שמואל תמיר. בזכותו קיבלנו ממשרדי הממשלה את הזיכויים לצלם אף על פי שלא היה ברשותנו ווידאו טייפו אלא סרט בלבד. שבעה אנשים עסקו במלאכה בניצחונו של מר פרדי שטיינהרדט. המצלמות הועמדו במקומות קבועים וכחמש שעות לאחר מכן הגיעו הצילומים לכל התחנות בעולם. הנגטיבים עצמם צרורים ושמורים בארכיוננו קודש למדינה. הללו כבר שימשו פעמים רבות חומר לסרטים דוקומנטריים ולסרטים עלילתיים.

תפקידנו לא נסתיים בכך. חרף הכלל הבינלאומי הידוע המאפשר גישה חופשית לחדשות Free access to news"" לא היה באפשרותנו להעמיד לרשותה של כל תחנה ותחנה בעולם את הפוזיטיבים הבלעדיים שלנו חינם אין כסף. החלטנו להיכנס למשא ומתן עם התחנות הגדולות ביותר שכמה מהן, האמריקאיות, היו נוקשות למדי. נוחות יותר למשא ומתן היו תחנותיהן של אנגליה, גרמניה וקנדה. באותו זמן נמצא מר תמיר בארצות הברית. הוא הכיר בהזדמנות זו את בעליה של הטלוויזיה הגדולה ביותר בטורנטו מר ג’ון בסט ומר בסט היה ראשון לרכוש את זכויות ההפצה בארצו. גרמניה (תודות לפעולתו של בובי צרבניצה) ואנגליה (ה־B.B.C של לונדון הלכו בעקבות קנדה. הענקים מניו־יורק לא נכנעו. מר תמיר מצא עוז בלבו להפסיק את המשא ומתן עמהם ולשוב הביתה, אך מברקיהן הדחופים של התחנות האמריקאיות השיגוהו שהרי לא יכלו לוותר על החדשות הללו. כך זכינו, בפעם הראשונה מאז קם מפעלנו, ברווחים שהסתכמו בשישים אלף דולר.

 

“הילד מעבר לרחוב”    🔗

תכופות אני שואלת את עצמי וחוזרת ושואלת מה הטעם שכה קשורה אני למפעל ההסרטה. באותה מידה קשורה הייתי קודם לכן גם ל"הבימה". סבורתני כי אחת הסיבות היא שכמו בתיאטרון כן בעולם ההסרטה מתחדשים מעשי בראשית יומיום. עולם הסרטים, מלא אמוציות, במאים, מפיקים, שחקנים, תסריטאים, תפאורנים וכיוצא באלה, באים והולכים. איש איש מהם סרטו שלו הוא הטוב ביותר, אין בעולם כמותו, ואוי לו למי שאינו מודה בכך ואינו משתף פעולה עמו.

מחשבה עמוקה וידע רב דרושים כדי להחליט על הפקה כלשהי לחיוב או לשלילה. אך העיקר הוא האינטואיציה, אלא שגם האינטואיציה מכשילה לפעמים, בייחוד כאשר המפיק, הבמאי, או התסריטאי מוצא דרכו ללבך.

יום אחד קראנו ידיעה בעתונות על משפחה בשם שלחין אשר כל בניה משתתפים בהפקה. האב הוא הכותב, המפיק והמביים, האם תופרת ומבשלת, הילדים משמשים שחקנים והעריכה נעשית במשותף. הסרטים ברובים אלמים והם מוצגים בבתי־ספר בהצלחה רבה. לא חלף זמן רב ומר ליאו שלחין הופיע אצלנו ובידו סרט בשם, תמר חוזרת אלינו". ראיתי רק חלק ממנו כיוון שהיה עלי לנסוע העירה לישיבה. הסיפור נסב על ילדה מוכת שיתוק ילדים העוברת מספר ניתוחים וחוזרת לכיתתה על קביים. את התפקיד גילמה הבת הבכורה של משפחת שלחין. הטכנאים כולם הביעו את דעתם כי לפנינו מעשה של חובבים. דעתי לא היתה כדעתם. הפשטות והיושר שבעלילה הילדותית כבשו את לבי. מר שלחין הביא לנו סיפור חדש להפקה, קראתיו ואורי סלע נתן לו את השם " הילד מעבר לרחוב".

התנינו כי במאי מנוסה, ליאו פילר, יעבוד עמו. ההנהלה קיבלה את ההצעה אם כי דעתה לא היתה נוחה. את תפקיד הילד גילם הבן שאוליק. את הילדה החולה בעלת הקביים שיחקה הבת ותפקיד קטן הועד לבת השלישית הקטנה והחמודה. זה היה הסרט הראשון שהוסרט באולפן הגדול שלנו. ליאו פילר הוכיח את עצמו כבמאי מעולה, אם כי לא חסרו ויכוחים סוערים בינו לבין מר שלחין. בהפקה זו התבלט, בפעם הראשונה, התפאורן זאב ליכטר אשר שימש עד אז עובד חופשי. לאחר שלוש שנים נתמנה מר ליכטר כמנהל אחראי לתפאורות טלוויזיה, לסרטים ועבודתיו זוכות לשבחים רבים. עלילת הסיפור "הילד מעבר לרחוב, מספרת על פועל פשוט, עולה ממרוקו (תפקיד שגילם בהצלחה השחקן אליאס) שאינו מסוגל לגדל את בנו יחידו. אשתו ברחה ממנו, והוא בטל מעבודה שותה לשוכרה, הילד שרוי בעוני, בבדידות, ילדי בית הספר שבו הוא לומד הם בנים להורים טובים ואינם מקרבים אותו רק ילדה אחת, זו ההולכת על קביים. ילדה בודדת אף היא, מתידדת עמו. ילדי הרחוב – הפושטקים – מושכים אותו לעמידת שמירה בשעת פריצה בלילה. בנסיונו לברוח מן המשטרה הוא קופץ מגשר והכל בוכים שטבע. הוא מוצא לו מקלט ומסתור בחדרה של אותה ידידה נכה. אולם הוא אינו מאריך ימים אצלה, שוב בורח, משוטט בדרכים, עד שלבסוף היא מוצאת אותו במקום סתר בחורשה. הילד מסרב לשוב אל אביו אך נאות לבוא אל בית הוריה. במר נפשו עוזבו אביו והולך, שבור, בודד, אך רחמי הילד נמכרים עליו והוא רץ אחריו עד שמשיגו.

הצלחת הסרט היתה מיידית, מפתיעה. והמנהל האדמיניסטרטיבי דאז, מר אברהם רות, שיקע בהפקת הסרט והפצתו את מיטב כוחותיו. הכנסות הסרט בארץ עלו בהרבה על תקציבו הצנוע. אולם בחוץ לארץ לא הצלחנו למוכרו. אני עצמי עשיתי חודש ימים בעניין זה בארה"ב בפסטיבל שיקאגו ובניו־יורק. הצלחתנו בחוץ לארץ באה ממקום של פיללנו לו. בשנה אחת בלבד זכינו בחמישה פרסים בין־לאומיים. הפרס הראשון הוענק לנו בוונציה, אריה הכסף היחיד שישראל זכתה בו אי־פעם. מן האוניברסיטה של פדואה קיבלתי מנורת אלאדין – פרס הפקולטה להוראת ספרות, תיאטרון וקולנוע לנוער. הפרופסורים אמרו גלויות כי זהו הסרט שציפו לו באשר יש בו כדי לנטוע בלב הילדים רגש סוציאלי ולהראותם שוויון מהו. קיבלנו פרס מן העיר הגרמנית מנהיים. המחנכים במקום מתחו אמנם ביקורת על הסרט אולם לבסוף הוחלט להעניק לנו את הפרס. הפרס הרביעי הוענק לנו ב"מיפד", הפסטיבל הנערך שם דומה ליריד סרטים גדול. שוק בינלאומי לסרטים שמתקיים מדי שנה בשנה במילאנו. בין הבאים לפסטיבל זה גם מפיק נודע של הטלוויזיה השוודית אשר אמר לי כי סרטנו הוא היחיד בכל הפסטיבל שהיה ראוי שיראוהו. מקום מגורי היה בקצה השני של מילאנו וכדי להגיע אל ביתי נאלצתי לנסוע שעה ארוכה מאוחר בלילה לבדי עם נהג המונית אשר תמה לעליצותי באשר שרתי בלי הפסק. מאושרת הייתי עד מאד. מעמד הפרס החמישי היה המעניין ביותר. זה היה בטהרן. שלחנו לשם את ליאו פילר אשר הופיע בחליפתו השחורה האלגנטית. העתונות היתה עויינת לישראל והוא פעל רבות כדי ליטול את עוקצה. בטהרן זכינו במדליה גדולה של זהב. יודעי דבר אמרו כי המדליה רק מצופה זהב ואף לא זהב טהור אלא שאנו לא ייחסנו חשיבות לדבר. כאשר הוקרן הסרט ישב ליאו פילר ליד אשתו של השאח הפרסי ובו במקום נרכש הסרט להקרנה בטהרן. “הילד מעבר לרחוב” של ליאו שלחין הופיע במטאור בשמי ההפקה שלנו, לפיכך סבורה הייתי כי עליהו להמשיך עם מר שלחין. אולם נסיוננו השני עמו, “בן האובד”, נכשל כשלון חרוץ ומאז שקע האיש ונשכח מלב.

ידיד היה לי, עורך־דין וסופר סאטירי שנון סמי גרונמן שמו, אשר נוהג היה לומר כי יש להיזהר מהמשכים של התחלות מוצלחות שכן אלהים בכבודו ובעצמו נכשל בדבר הזה. תחילה ברא אלהים את האהבה ומשראה כי טוב ויאמר להמשיך וליצור ואז ברא את מוסד הנשואין שבו הצליח, כידוע לכל בר בי רב, הרבה פחות.

 

1967    🔗

מלחמת ששת הימים פרצה ביוני 1967 נצחוננו בה לא היה אסטרטגי בלבד. ניצחון זה הציל את המורל של העם, את רוחו, כלכלתו, את כל החיים כולם.

בימי הכוננות שהייתי בחוץ לארץ ולא הרגשתי על בשרי את הדיכאון והפחד שהשתררו ביישוב. ארצה שבתי עשרים וארבע שעות לפני שעת האפס. התלהבותו של העם לאחר המלחמה נתבטאה בכל השטחים. כוחות נסתרים נתעוררו, יוזמות, מעשים חדשים כל דבר שהיה חבוי בו ניצוץ של חיים הוצת בלהבה, תקווה צמחו, פרחו.

פריחה זו לא פסחה על אולפני ההסרטה. ראשיתה באחד ביולי 1967. מזה זמן רב ידעתי כי אין לי מנכ"ל מתאים. המנהלים התחלפו בזה אחר זה לאחר שעשו אצלנו שנה או שנתים.

בתחילת 1967 עלה הרעיון להציע למר יצחק קול, מנהלו האדמיניסטרטיבי של התיאטרון הקאמרי, באותם ימים, לעבור אלי. היתה לי הזדמנות להכירו שנים מספר קודם לכן, כאשר שימש מנהל היצור אצל ברוך דינר בזמן הפקתו של הסרט “הם היו עשרה” אשר צולם בגליל העליון. עד לאותו זמן היה יצחק קול חבר באחד מקיבוצי השומר הצעיר ומזכירו. זכור לי כי עשה רושם טוב עלי. הלהט והדייקנות שגילה בעבודתו כאשר היה הולך ומביא יום־יום את החומר המצולם לפיתוח ולאחר מכן לוקח את ה"ראשס" ורץ לקולנוע סמוך לשם הקרנתם – תכונותיו אלו משכו את לבי. הרגשתי כי באיש צעיר זה אצור כוח ביצוע רב. בפעם השנייה נזדמנתי עמו כאשר עמד לרכוש “מועדים”, סוכנות המחזות שלי, את זכויותי על “שלמה המלך ושלמי הסנדלר” לסמי גרונמן. הוא לא הצליח להגיע לידי הסכם עם המזכיר הכללי של “מועדים” ופנה ישירות אלי. תוך דקות אחדות נסתכמה העסקה בינינו. (מזה קרוב לשבע שנים משמש יצחק קול מנהלו הכללי של המפעל שלי ואוי לו למין שעוקפו ופונה ישירות אלי).

התיאטרון הקאמרי פרח ושגשג בזמן כהונתו. קשה כמובן לשפוט אם בזכותו של יצחק קול בלבד עלה התיאטרון הקאמרי על דרך המלך, אך עובדה היא כי מאז פרישתו ממנו חלפו עברו ימי גאותו של תיאטרון זה. שאלתיו אפוא אם הוא מכון לשמש מנהל כללי של מפעלנו. מצבנו הכספי היה עדיין בכי רע. גרעון בן מאות אלפי לירות העיק עלינו. הדבר לא הרתיעו. הוא נאות כיוון שחש פוטנציאל עצום טמון במפעלנו. סוכם כי הוא יתחיל בעבודתו אצלנו 67. 1.7 לאחר שובו ממסעו עם התיאטרון לתערוכה הבינלאומית שהתקיימה בקנדה. מובן כי לא חזינו מראש כי תפרוץ מלחמה. כן לא שיערתי כי איציק קול ישתלט תוך זמן קצר על העבודה עד שלא יותיר לי אלא שדה אחד בלבד לעשיה – נשיאות החברה, לאמור, תפקיד שאינו כרוך בעבודות ביצוע אלא בפיקוח עליהן וקבלת החלטות מכריעות. בתחילה התקוממתי. מצב חדש זה לא היה לפי טבעי ומרצי. היום איני מצטערת על כך. מצב בריאותי הרופף מאלצני להשלים עם הקיים. החשוב מכל כי הוא נושא במשימת המנהל הכללי של המפעל על הצד הטוב ביותר, עובדה המשחררת אותי מדאגות מיותרות.

הטלוויזיה    🔗

בסוף 1967 אירע דבר יחיד ומיוחד במינו בכל תולדות קיומו של האולפן או כפי שרגילה הייתי לאמור: “הנס היחיד בקרירה המקצועית הארוכה שלי”.

כבר סיפרתי על הכרותו של מר תמיר עם מר ג’ון בסט מטורונטו שבקנדה, בעליה של תחנת טלוויזיה פרטית גדולה ושל עתון ערב נפרץ “הטלגרם” אשר העסיק 1600 עובדים. האיש, ממוצא אירי קאתולי, הוא היום מידידיה הנלהבים והבולטים של ישראל ביבשת אמריקה.

כשהתוודעו השניים זה לזה הביע מר בסט את משאלתו ורצונו להקים יחד אתנו פה תחנת טלוויזיה פרטית לתכניות ולפרסומת מסחרית דוגמת זו שיש לו בטורונטו. בינתיים נפוצו שמועות כי טלוויזיה ישראלית עתידה לקום. הזמנתי את מר בסט ארצה ובה בשעה כתבנו לו כי אין בארץ תחנו שידור פרטיות ואף לא טלוויזיה מסחרית אך קיימת אפשרות לשמש ספק לטלוויזיה הישראלית הכללית. בדצמבר 1967 הגיע מר בסט לארץ ועמו פמליה שכללה את נשיא המשנה של חברתו, עורך־דין, המהנדס הראשי וכמובן שנלוותה אליו גם אשתו הצעירה היפהפיה בת ה־26. הוא עצמו איש יפה־תואר, גבה קומה, כבן 55 ואב לשלושה בנים מבוגרים. מיד עם בואו הוא נתקבל אצל ראש הממשלה דאז מר לוי אשכול המנוח. לאחר מכן נפגשנו עמו בלובי של מלון “הילטון” בנוכחות ראשי הטלוויזיה הישראלית. קודם לכן הוא הודיע למר תמיר כי לא ידו למפעל שאין בסיס לקיומו. למסקנה זו הוא הגיע לאחר שתהה על יסודות הטלוויזיה שלנו. כרבע שעה ישבתי עמו ושוחחנו יחדיו ולאחר מכן הרעים בקול אדיר לעבר אשתו אשר הדהד בכל רחבי האולם: With this woman I go"“.הוא נלווה אלינו להרצליה והמקום מצא חן בעיניו. כן ביקר עמנו בירושלים והתעכב בטלוויזיה הכללית שהוקמה אז ברוממה. האולפן נמצא בקומה החמישית וגודלו כשל סלון בינוני. לרוע המזל יצאה המעלית היחידה שבבניין מכלל שימוש ומר בסט נתן ביטוי להרהוריו במילים שאינן משתמעות לשתי פנים. הוא ניבא שחורות, נבואות שנתאמתו למגינת הלב. לאחר שני ימים חתמנו עמו על הסכם בסיסי אשר תוכנו היה בערך כך: תוקם חברה חדשה, אולפני טלוויזיה ישראל – קנדה, בה יהיה חלקנו 51% וחלקו 49% (חלוקה זאת הוא היה יוזמה). ההנהלה תישאר בידינו אך רואי החשבונות יבחרו על ידו. הוא ישקיע בשותפות ציוד שחור לבן שכבר אינו נמצא בשימוש במפעלו מאחר שעבר לשדר בצבע. כן יעמיד לרשותנו את הידע של אנשי המפתח שלו. אולפננו הגדול אשר לא היה מנוצל עד אז די־הצורך נועד לשמש את המפעל החדש והוא יותאם למטרתו. השקעתו הסתכמה ב־430.000 ל”י בערך במזומנים. כן היה עלינו להכניס שינויים כדי להתאימן למתח הקנדי שהוא, כדוגמת ארה"ב 525 קווים לסמ"ר. בישראל ובאירופה הסטנדרט הוא 625 קווים לסמ"ר. נקבעו תאריכים והכל התנהל בדיוק כמתוכנן. מספר טכנאים משלנו נסעו לקנדה וכמספר הזה טכנאים באו אלינו משם כדי לפקח על ההכנות הטכניות. איציק קול סייע בעצמו להעמיס את הציוד על האנייה אשר הגיעה לאשדוד ב־1.8.68.

בו ביום הגיעו במטוס חמישה טכנאים. למחרת התחילה בהרכבה וב־28.8.68 היה המנגנון כולו מוכן לפעולה. הטכנאים שלנו טרם ידעו טלוויזיה מהי. כל העבודה כולה נתבצעה בעשרים ושמונה ימים בלבד – משך זמן קצר ביותר שאין דוגמתו בעולם. הקושי העיקרי נעוץ היה בתאורה ובמיזוג אוויר. לרשותנו 300 יחידות על התקרה. מספר כזה של פרוז’קטורים הקבועים ותלויים בתקרתו של אולפן לא ראיתי בשום מקום בעולם. כבר סיפרתי שהאולפן נבנה ב־40% למעלה מן הגובה הנדרש ועם התקנתו של מיזוג אוויר חדש התחלנו חשים על בשרנו את טעותו של האדריכל אשר תעלה לנו בדמים מרובים עד אחרית הימים.

שותפינו תבעו כי ייחתם חוזה עבודה בינינו לבין הטלוויזיה הכללית, לתקופה של 18 חודש היינו, מ־1.9.68 ועד 1.4.70. החוזה עם הטלוויזיה אמנם הוכן אלא שמעולם לא הגיע לידי חתימה בגלל החילופים התכופים בהנהלתה. המנהל החדש לא רצה לכבד שום משא ומתן שנערך עם קודמו. כך אירוע ארבע פעמים עד שנאלצנו לוותר על חוזה כתוב וחתום ומזה חמש שנים ומעלה מתבצעת העבודה בלי חוזה פורמאלי. האידיליה בין השותפים היתה גדולה. בביקורו הראשון של מר בסט בארץ לאחר הקמתו של המפעל הוא הביע שביעות רצון מהנהלת הענייניים. אולם מצב זה לא ארך זמן רב. הממשלה בנתה בינתיים אולפנים משלה ברוממה וצמצמה את ההפקות בהרצליה. הצוות הטכני שלנו התהלך בטל מעבודה חלק ניכר של הזמן. הפסידנו היו גדולים. כשליש מן הציוד יצא מכלל שימוש שנה לאחר הפעלתו והכרח היה להחליפו. למזלנו נמצאו במחסני הממשלה מכונות מיותרות שעדיין היו חדשות ובמצב תקין והיא התכוונה להחזירן. קנינו אותן מידה ב־40% ממחיר השוק. הסכם על הקנדים היתנה את החזרת השקעתם במשך עשר שנים בהנחה כי הציוד יחזיק מעמד תקופה זו. אולם הנחה זו נתבדתה. כבר לאחר שלושים חודש נתברר כי צריך להחליפו כולו. מר בסט נאלץ בינתיים לסגור את עתונו וכל עובדיו פוטרו. הוא איבד את העניין בנו והחליט לצאת מן השותפות. עמדנו לפני שוקת שבורה. התחייבויותינו עמדו בעינן, זאת מלבד הצורך לרכוש ציוד חדיש. הדבר היה מעל לכוחותינו וכוחותי.

 

סרטים סרטים ותנ"ך אין    🔗

התפתחות תעשיית הסרטים בישראל היתה מפתיעה. הרשות המוסמכת ניבאה עשר שנים קודם לכן על 15–20 הפקות לשנה. הדבר נראה כחלום הזיות. ואולם בשנים האחרונות לא זו בלבד שנתאמתו הנבואות אף עברנו את המספר הזה. אחת הסיבות החשובות השינוי לטובה שחל בגישתה של הרשות המוסמכת בראשותו של מר זאב בירגר. למשימה זאת הממשלה התחילה במתן הלוואות, פרמיות, מילגות, תמריצים, וכו', למפיקי פנים וחוץ כאחד. נשמנו לרווחה. אם גם טרם נתגשמו חלומותינו כולם, עידוד רב שואבים הננו מן האווירה הטובה שנשתררה סביב מלאכת ייצור זה שמקורה ברשות לעידוד הסרט הישראלי שליד משרד המסחר והתעשיה. יומן החדשות מצא אמנם את מותו הטבעי אך אין פליאה בדבר. מהדורות החדשות של הטלוויזיה קטלו אותו. הממשלה הפסיקה את תמיכתה בו וצדקה בכך.

הסרט המסחרי התקדם אט אט ברמתו ובאיכותו ונעים לראותו מוצג בבתי הקולנוע הרבים בארץ והמונים נוהרים אליהם. הטלוויזיה גופה לא תיגאל, בחומר וברוח, כל עוד אין משודרת בה פרסומת כמקובל בארצות רבות. אין להעלות על הדעת שהטלוויזיה הישראלית תצליח להגיע לרמת בינלאומית בלא אמצעים נכבדים להפקותיה.

גם הסרט הדוקומנטרי טרם מצא את פתרונו אם כי לפי אומדנו של מר גרוס הופקו בארץ מאז קום המדינה 3.000 סרטים כאלה. הסיבה העיקרית לכך העדר חוק מתאים, דוגמת צרפת, המחייב את בתי הקולנוע להציג סרט קצר ולאו דווקא תיעודי לפני הסרט העלילתי. הסרט העלילתי פורח ומשגשג. מפיקים ובמאים עושים ככל יכולתם כדי למשוך את הקהל אל בתי הקולנוע. הסרטים שאובים בחלקם מחיי המדינה ובחלקם שאולים מן הבעיות המעסיקות היום את הנוער בעולם. בכך מתכוונים הם למשוך את בחירי הנוער שלנו אל בתי הקולנוע.

המפתיע שבדבר כי אין אפילו התחלה של סרט תנכ"י. התנ"ך יסוד היסודות של תרבותנו, מלבד היותו הספר הנפוץ ביותר בעולם ומתורגם לכל לשון הוא גם אוצר בלום של סיפורים מושכי־לב. זכורה לכול אותה תקופה בהוליווד כאשר היו מפיקים סרטים תנכ"יים בזה אחר זה. באיטליה התחיל דינו ד’לאורנטיס להסריט את התנ"ך באופן כרונולוגי אולם עבודתו נפסקה.

מגרעתם של רוב סרטי התנ"ך האמריקאיים כי לא די היה להם למפיקים ולבמאים בעלילה ובטקסט התנ"כי גופו, אלא ראו צורך להוסיף עליהם מעשים ודברים שלא היו ולא נבראו. דרך משל, סרטו הגדול של ססיל ב. דה מיל “עשרת הדברות” עם צ’רלסטון הסטון כמשה, ארבעים אחוז הימנו עלילה בדויה שהתרחשה, כביכול, בחצרו של פרעה. מי שאינו בקי די צורכו בתנ"ך, כגון הצופה הגוי, אינו חש בכך. גם הברית החדשה שימשה נושא לסרטים רבים, אך הסטיות מן המקור אינן כה מרובות שם כפי שהן בסיפורי התנ"ך שלנו. לדעתי מצב זה אסור שיימשך ימים רבים. אגב, חברה איטלקית מכינה עתה סריה גדולה לטלוויזיה על משה בהשתתפות ברט לנקסטר. פעמיים רקמתי תכניות להפקת סריות תנכ"יות. לפני עשר שנים, בהיותי בלונדון, פגשתי שם במאי צעיר, ג’ון הגרטי שמו ואת המפיקה גב' בלפור פריזר, אחיינית של לורד בלפור. הם ואנחנו, כלומר אני ובני עמוס מוקדי, תכננו סריה בת שלושים ושישה סרטי טלוויזיה, כל אחד באורך של חצי שעה לפי סדר כרונולוגי, החל באברהם אבינו ועד פסגת מלכות שלמה. התכנית נועדה להפקת בתחנת C.B.S. בארה"ב אשר מנהליה גילו בה ענין רב. אולם הרעיון לא יצא לפועל. החברה לא הצליחה לגייס את הכספים הדרושים וכן לא מצאה את השעות המתאימות להקרנה. בימי ראשון בשבוע הם משדרים תכניות מיוחדות לשלוש הדתות, היהודית, הקאתולית והפרוטסטאנית. נאמני שלוש הדתות התנגדו לתפיסתנו, דהיינו, כין אין להדגיש את הכוונה הדתית, וכי הן העלילה והן הטקסט יהיו על טהרת התנ"ך וללא תוספות ושינויים כלשהם. דברי הסופר יאמרו בפיו של קריין ואילו הדמות תדבר בעצמה. הדברים פתוחים היו לקיצורים לפי הצורך, ועל אלה ניתן היה להוסיף תנועה, מוסיקה, מחול, נוף, בעלי־חיים וכיוצא באלה. אף אחד מראשי הדתות הללו לא היה מוכן לוותר על תפיסת העולם של דתו. חלומי היה כי בבוא העת, כאשר תוכל הטלוויזיה הישראלית לשדר בצבעים היא תפתח בסריה תנ"כית. בינתיים אין היא משדרת בצבעים אולם מעבדותינו כבר מסוגלות לבצע הקלטות בצבעים שאפשר להעבירן באמצעות הלווין או בסרט פשוט לכל חלקי תבל. סריה טלוויזיונית צבעונית על טהרת התנ"ך תפעל להפצתו יותר מאשר כל החידונים למיניהם. מי יתן ויימצא גואל לרעיון זה במהרה בימינו.

 

שנים עשר סרטי עלילה תנ"כיים    🔗

לפני כמה שנים ביקרתי בעיר התפילה Lourdes מקום נאה בדרום צרפת לרגלי הפירינאים. לפני מאה שנה ומעלה אירע שם נס גדול. העלמה ברנדט גילתה מעיין מרפא אשר המדונה הצביעה עליו בהופיעה כדמות חיה על גבי הקיר של מערת סלע.

פלאי פלאים של מעשי ריפוי התחוללו באותו מקום ואף אותם בני אדם שלא שבו לאיתנם, מצב בריאותם שופר במידה ניכרת. ראיתי שם שלושה סרטים על חיי ישו שהופקו בידי הכמרים הנזירים של ספרד. משך הצגתם שעתיים צבעיהם היו נהדרים, והיו רגעים שהשליתי עצמי כי לפני עיני משתרעת הכינרת, ירושלים, נצרת. הכל חדור היה אמונה אמתית ואהבה לכל ברואי־עולם. עם זאת היתה ההפקה פרימיטיבית למדי. זוכרת אני, למשל, כי שיניה של מרים, אם ישו, שני צבעים היו להן, לבן מצד ימין אפור משמאל, אולם לא היה בזה כדי להרתיע את קהל הצופים. שש שעות ישבתי וצפיתי בסרטים. שאלה ניקרה במוחי. מדוע מסוגלים נזיריה של ספרד להפיק סרטים על ישו ותקופתו, סרטים רצופים אהבה והערצה למשיחם, ואילו אנו, עם התנ"ך נבצר מאתנו להחיות את סיפורי המקרא הממלאים מאורעות מושכי־לב, דראמאתיים לאין ערוך? סרטיהם מוצגים בעיר הנסים לורד ובספרד כולה ימים ולילות רבים, שנה אחר שנה, לפי מאות אלפי צופים. אין אפוא תימה שהאמונה הנוצרית מכה שורשים עמוקים בלב ההמונים.

באותו לילה, בלורד, ראיתי חזון. אנו מחליטים להפיק שנים־עשר סיפורים מן הדראמאטיים והמפורסמים ביותר המצויים בתנ"ך, מעבדים אותם בדרך כרונולוגית ומבלי לשנות מאומה מן הטקסט המקורי. מדי שנה בשנה במוצאי יום העצמאות אנו מציגים לפני העם בציון ובתפוצות וכן לפני הגויים אחד הסרטים בהצגת בכורה ומאדירים שם ישראל בעולם.

מפעל כזה דרוש לו כוח אירגוני רב־תושיה אשר יזכה לסיוע בלתי נדלה ממקומות שונים בעולם. אפשר להכריז על מבצע בינלאומי למנויים על הסדרה כולה והכרטיסים יהיו יפים לכל בית־קולנוע בעולם כולו. ההכנסות מן המנויים יהוו את ההון החוזר לקרן הדרושה להפקה. הביצוע צריך להיות גרנדיוזי ובמיטב השחקנים, הבמאים, המלחינים והציירים בכל חלקי תבל. סבורה אני כי כוח המשיכה להצגת בכורה שכזאת בירושלים לא יהיה פחות מכוח המשיכה אל הפסטיבלים למוסיקה המתקיימים בזלצבורג או בביירוט, שבמרכזם מוצרט, ריינהארדט ואנגר. רוצה הייתי להתחיל במפעל זה עוד בחיי בשיתוף כוח צעיר ודינאמי. סכנתם של סרטי התנ"ך נעוצה, כפי שכבר הסברתי, בתוספות ובשינויים. כל דור ודור רואה את התנ"ך ואת דמויותיו בעיניו שלו, ואפילו את שקספיר מפרשים לאור התקופה. החקירות הארכאולוגיות הנעשות עתה בארץ והגילויים המפתיעים שבעקבותיהן מקרבים אותנו לתמונת אמת של התנ"ך הנראית לנו לפעמים, ביחוד זו של תקופת האבות, כתמונת הווה ולא כהיסטוריה.

דברים אלה הם בבחינת חזון לעתיד לבוא. מה שהופק עד כה אינו מעודד. פה ושם נעשה ניסיון זעיר כגון זה של הצלם המנוח בן־עוזרמן אשר הפיק סרט קטן על אליעזר, יצחק ורבקה. אולם אין די בזה. יש להתחיל מיד ויפה שעה אחת קודם.

 

מלכת הצבעים ומלכת הכביש    🔗

מזה שנים יודעים אנו כי עלינו לעבור לפיתוח גם בצבעים. היום כמעט שאין מפיקים סרטי עלילה וסרטים דוקומנטריים בשחור לבן. כפי שאירע לנו בעבר כן הפעם לא נמצאו בידינו האמצעים לבניית מעבדה חדשה ולרכישת מכונות הדפסה חדישות. מחירן של אלו אצל Bell and Howell היה אז 76.000 דולר ומכונות הפיתוח בגודל בינוני עלו מאות אלפי לירות. כניסתו של איציק קול לעבודה החישה את הכרעתנו בעניין זה. באותו זמן הגיעה אלינו הצעה מעבדות המפרס שבלונדון לשתף עמנו פעולה. בעניין זה אנשים באו אלינו בסתיו 1967 ואנו ביקרנו אצלם. מעבדתם היתה גדולה ישנה, מלוכלכת ועם זאת שמה הלך לפניה. למעבדה מצורף היה בית־מלאכה קטן “פוטומק” אשר ייצר מכונות פיתוח. בעיצומו של המשא ומתן הופיע איש צעיר ממונטריאל שבקנדה אשר הציג עצמו כבא־כוח של מעבדה גדולה השייכת לאחרים גרינברג והציע להיות שותפינו במקום המפרס. הבחור החיוניות. מנהלו הלונדוני של אותו מפעל היה איש בעל קסם רב. מר רוברטזון אז, בפעם הראשונה שאלני איציק קול את השאלה אשר הוא יחזור וישאל פעמים רבות לאחר מכן: הכיצד אפשר לקנות ציוד בלי כל ביטחון לשלמו?

בלי פרוטה בכיסי הזמנתי אצל “בל אנד הוול” את שתי מכונות ההדפסה החיוניות. מנהלו הלונדוני של אותו מפעל היה איש בעל קסם רב. אז, בפעם הראשונה שאלני איציק קול את השאלה אשר הוא יחזור וישאל פעמים רבות לאחר מכן: הכיצד אפשר לקנות ציוד בלי כל ביטחון לשלמו?

את מכונות הפיתוח לא נזדרזנו לקנות. קדם לכך מחקר שנמשך כשנתיים.

ראש המעבדה שלנו מראינה גרוס ואני נסענו יחד לתערוכת פוטו קינה שהתקיימה בקלן על הריינוס ובו במקום סיכמנו את דבר ההזמנה. בחרנו בגודל זעיר בינוני. המימון בא משמים. ישראל גורטק סגן המנהל של מפעלנו, שמע מפי סוכנה של חברת גברט שבבלגיה כי היא מוכנה לממן קניית מכונות פיתוח בכספם. ההלוואה בשיעור 7% ריבית. כתמורה לשרות זה עלינו לקנות מהם כמות מסויימת של חומר גלם, לפחות פוזיטיב. נסעתי אפוא לאנטוורפן לחתימת החוזה. המשא ומתן עם חברת גברט היה מייגע. הם תבעו ערבויות. סוף דבר נחתם החוזה וההזמנה התחילה פועלת. אלא שההספקה היתה אטית, ארוכה פי שניים ממה שנקבע. בית־המלאכה הישן שלנו הוסב למעבד צבע בעלת מראה חדש, אולם עקב המקום הצר עומדות המכונות בצפיפות והגישה אליהן אינה נוחה. התחלנו לשלוח את אנשינו למרכזים שונים של מעבדות צבע כדי ללמוד מלאכת אמנות זאת. מראינה גרוס ביקרה בבלגיה, דניה, גרמניה, צרפת ואיטליה. תודות לאינטליגנציה שלה ולחושה האמנותי הבלתי רגיל הצליחה מראינה ללמוד מקצוע מסובך זה בחודשיים ימים בלבד.

זכורתני כי בראשית עונת הצבעים הוקם למטרה זו מבנה מיוחד בעיר הסרטים הגדולה גייזל גסטייג שליד מינכן. ביקרתי במקום הזה וכן בברלין והצבעים שהפיקו היו איומים. הצבעים שיצאו מתחת ידינו ואפילו הראשונים, הניחו את הדעת כבר מלכתחילה, ומקץ שלושה חודשים טובים היו לאין ערוך מאלה שראינו שם. הממשלה התנתה עמנו כי מעבדה בינלאומית נודעת תערוב לאיכות הצבעים שלנו. טרחנו רבות עד שמצאנו אדם אשר הסכים להיות אפוטרופוס עלינו. זה היה הצעיר מר וולף ממוזאיק. הצילום הראשון בצבעים שהוצאנו מתחת ידינו היה מעין סרט תיעודי של שרם אַ שייך מתחת למים. המלאכה נעשתה בידי ג’ו רמר, מלאכה נקייה. בינתיים עשינו סרטים רבים ומסוגים שונים. שתי עובדות נזדקרו לעיני: איכות הצבעים היתה נהדרת, ועל כן זכתה מראינה שלנו לתואר הכבוד “מלכת הצבעים”. המכונות הזעירות אשר רכשנו, בייחוד זו לפיתוח הנגטיב, לא הספיקו כדי למלא את הדרישות הרבות. הצטערתי על כי לא ריאתי את הנולד. יום אחד נודע לנו חי חברת קודק עתידה להוציא לשוק בסוף 1973 חומר גלם נגטיב חדש, טוב בהרבה מן הקודם, רגיש יותר ומהיר לפיתוח, אלא שהוא מצריך מכונת־פיתוח חדשה ושונה. ובכן נחמה פורתא, אולם שוב עומדת מעל ראשנו גזירת המימון, שוב צריכים אנו להתחיל בבנייה. המכונה הקטנה תוכל לשמש לתפקידי משנה כגון דיופים וכדומה. כמה הינו מצטערים אילו רכשנו בשעתו מכונה גדולה. אי־ראיית הנולד היתה הפעם בעזרנו. במקרים כאלה נוהג היה אבי לומר: “כשנראה לך כי רע, אין זאת אלא כי טוב”.

אחד מסרטי העלילה הראשונים היה “מלכת הכביש” בבימויו של מנחם גולן ובהשתתפות גילה אלמגור ויהודה ברקן. הסרט זכה לפרסום ולתהילה רבה. ארבעה גברים תוקפים אשה הנמצאת בהריון. האשה מתחננת לפניהם לשווא לחוס על חיי העובר שברחמה. עינויי האשה היו כה רבים עד שגילה התעלפה בזמן הצילום ואם לא די בכך, באה תקלה חמורה, אם כי צפויה לפעמים, להוסיף יגון על שברנו. הנגטיב נשרף בשעת הפיתוח. מובן שחששו להודיע למנחם גולן, איש הטמפרמנט הסוער, את הבשורה הרעה. משנודע לו הדבר הכריז כי יפוצץ את המעבדה בדינמיט. סצינת האונס לא ניתנה לשחזור. לאשרנו צולמה סצינה זו פעמיים, פעם לגרסה העברית ופעם לגרסה האנגלית. ושוב שוד על שבר. ברגע קריטי זה החליטו שניים מבחורינו לפתוח בשביתת האטה. אולם תושייתו של סאשה גרוס, ראש מחלקת הפיתוח, הושיעתנו הוא הסתגר בלילה במעבדה והתחיל בעבודה לבדו ובלי ידיעתם של אחרים. אך הדבר נתגלה לשובתים ואמרו כי יפרצו את הדלתות וימנעוהו מלעבוד. הבניין הישן שלנו אינו חזק די הצורך אולם החזיק מעמד והדלתות לא נפרצו. סאשה גרוס המשיך בעבודתו עד אור הבוקר והביאה לידי גמר. הסצינה ניצלה. אותה שעה נסתגרה מראינה בביתה הירוק שבקרבת המעבדה אפופה פחד רב. רטרוספקטיבית איני בטוחה אם טוב הדבר שהסצינה לא נמחקה. זו היתה סצינה דראמתית ביותר, אולם לפי הדינים וחשבונות של בתי המשפט אירעו בישראל לאחר הקרנת הסרט חמישה עשר מקרי אונס קולקטיבי, דבר שלא היה באופנה קודם לכן. הדבר מוכיח כי כל מחזה או סרט מזמן את הקהל להזדהות עמו, לחקות אותם מעשים שחלפו לנגד עיניו. הסרט נמכר והופץ בכל העולם, פרט לארצות שמעבר למסך הברזל. “מלכת הצבעים” ו"מלכת הכביש" תרמו רבות להצלחתו.

 

האוסקר באופק    🔗

בשנת 1972 זכינו בפרס ה"גולדן גלוב" בלוס אנג’לס עבור הסרט “השוטר אזולאי”, וסמוך לכך הוצע לאוסקר כאחד מחמשת הסרטים הזרים הטובים ביותר. בתחרות באטלנטה שבארה"ב ובמונאקו שבאירופה זכה הסרט בפרס ראשון. דומתני כי זו הפעם הראשונה שסרט ישראלי נכנס לנבחרת המצומצמת של סרטי אוסקר. הסרט נכתב ובוים בידי אפרים קישון וכוכבו היה שייקה אופיר. את המוסיקה כתבה נורית הירש, מוסיקה נפלאה, ובתפקיד אשתו של השוטר כיכבה זהרירה חריפאי. המפיק בפועל היה איציק קול. אולפני ההסרטה היו שותפים בהפקה זאת ב־ 50%.

הכרותנו עם אפרים קישון היא בעלת ותק. ב־1964 הפקנו את סרטו הראשון “סאלח שבתי” בשיתוף מנחם גולן. זאת הפעם הראשונה שחיים טופול נטל בסרט תפקיד מרכזי. חיים טופול נודע בקהל הישראלי במשחקו על הבמה. אני זוכרת אותו לטובה בתפקידו כשופט ב"מעגל הגיר הקווקאזי", מחזה שהוצג בתיאטרון העירוני של חיפה בבימויו של יוסף מילוא. הסרט זכה להצלחה בלתי רגילה בכל מקום בעולם, אנגליה, גרמניה וארה"ב ולבסוף זכה, כאמור ב"גולדן גלוב" בלוס אנג’לס.

אפרים קישון הוא סופר וסאטיריקן מחונן, ובה בשעה סוחר ממולח ואיש סימפאטי. העבודה עמו גורמת הנאה. השקט שבו, עדינותו, הגינותו הטבעית, יסבו קורת רוח לכל הבא במחציתו. ידעתי כי לפנינו כישרון בקנה מידה עולמי. ואף אמנם צדקתי בהערכתי. הפקת “סאלח שבתי”, עוררה עניין מהרבה בחינות. בפעם הראשונה והיחידה נזדמנו יחדיו שני אריות, אפרים קישון ומנחם גולן. הם המציאו שיטה מקורית וזולה לפתרון בעיית המעברה שבה מתרחשת העלילה ברובה. נטלו צריפים עזובים שהיו בבעלותם של הסוכנות היהודית והקימו מהם בחורשה שלנו מעברה לכל דבר. שלושה חדשים התנהלה העבודה תחת מטר גשם, בוססים בבוץ.

לאחר “סאלח שבתי” הפקנו את ארבינקה" ושוב בשיתוף חיים טופול. הפעם נעשו הצילומים באולפן הגדול שלנו. בסרט זה הצטיין במיוחד שרגא פרידמן ז"ל התפקיד איש העירייה.

ב־1968 הגיע תורו של הסרט “תעלת בלאומליך” בכיכובו של בומבה צור. רחוב אלנבי ומחציתו של בניין מוגרבי הועתקו אל שטחם של אולפני ההסרטה. מטורף אחד עלתה בדעתו מחשבה להפוך את רחוב אלנבי ולאחר מכן את העיר תל־אביב כולה לוונציה חדשה. הוא התחיל חופר בטבורו של הרחוב לנגד התושבים שלא הפריעוהו מעשות מלאכתו. לבסוף נערכה תחרות של סירות מרוץ בכיכר מוגרבי, על מדרגות הקולנוע מנגנת תזמורת מכבי אש. צהלה ושמחה. סצנה אחת בסרט היא בבחינת “מסטר פיס” קבוצת דיירים בבתים שבסמוך לכיכר מוגרבי מתלוננת במשטרה על רעש מכונות המפריע את שנתם. איש איש מהמתלוננים מחקה את קולות השאון בצורתו הוא. התוצאה קונצרט קאקופוני יוצא מגדר הרגיל. שני הסרטים האחרונים הצלחתם היתה בינונית למרות המומנטים המבדחים שבהם. סבורתני כי הסיבה לכך תוכנם הדל.

“השוטר אזולאי” של אפרים קישון עם שייקה אופיר בתפקיד ראשי הצלחתו היתה רבה. שייקה אופיר הוא שחקן רב־גוני ואהוב ביותר על הקהל שלנו. זכורות לרבים הופעותיו בימי מלחמת השחרור כשחקן, רקדן וכן בפנטומימה שלו. בסרט זה יצר דמות כמעט נצחית שאפשר להשוותה בלי־היסוס ל"חייל האמיץ שוויק", צ’רלי צ’פלין. תמימותו אמיתית, יושרי משכנע, כשלונותיו נוגעים ללב, מזל ביש עם הזונה הקטנה סמל הוא לדון קישוטיות שבו. המבקרים הקולנועיים בלוס אנג’לס שמחו שמחה רבה בראותם בפעם הראשונה לאחר שנים ברט שאין בו כל אותם סממנים שבאופנה, כלומר אלימות, פורנוגרפיה וכו'. תחת זאת רווי הסרט רגשות אנושיים, הומניזם והומור אמיתי. הפקותיו של אפרים קישון מעטות, כל סרט וסרט שלו כמוהו כלידה חדשה. לאחר מעשה הוא מכריז ומודיע כי זה לו סרטו האחרון. אני מקווה שלא יקרה כן שהרי גדול כוחו בעשייה.

ב־ 3־1972, קפצה תעשיית הסרטים בארץ קפיצת נחשון קדימה. כפי שכבר ציינתי הופקו בישראל ועל ישראל שלושים וחמישה סרטי עלילה. עובדה שנייה, מפתיעה אף היא, כי גם ב־1973, מוצע סרט שהופק באולפני הסרטה שלנו לפרס אוסקר. זכייה זאת מתקבלת על לבנו כעובדה שאין עוררים עליה. סבורתני שאין עוד בעולם מדינה בעלת מימדים קטנים כמדינתנו ולה מעבדה אחת בלבד אשר תזכה שנה אחר שנה להיות מועמדת לאוסקר. השנה מועמדים לפרס זה חמשת הסרטים הטובים ביותר בעולם, פרט לארה"ב. אולם כידוע, משלימים עם הטוב על נקלה. אין זה דבר של מה בכך.

“אני אוהב אותך רוזה” הוא סרטו ה־11 של מנחם גולן המופק באולפני ההסרטה. הבמאי היה משה מזרחי אשר גם כתב את התסריט. אלפי מחזות, סיפורים ותסריטים קראתי במשך שנות עבודתי הארוכות, אך לאחר שקראתי את רוזה אמרתי למשה מזרחי “זה יותר מדי טוב מכדי שיהיה סיפור בדוי, לבטח יש בו גרעין של אמת”. הוא גילה לפני את סודו כי הדברים המסופרים אירעו לפני שנות דור לאם סבתו מירושלים. אשה צעירה, אלמנה כבת 21, יושבת ומחכה, לפי חוקי ישראל, לאחיו הצעיר של בעלה המנוח, אשר יבוא וישאנה לאשה. אלא שהאח עדיין ינוקא הוא, בן 11 בלבד, הבדל גיל שבאותן שנים הוא בבחינת תהום רבה. הילד נוהה אחר רוזה והוא בא לגור אצלה נגד רצון אמו. דיבות השכנים לא ירתיעוהו, ואילו הרב החכם נותן הסכמתו למעשה. האשה עובדת בכל עבודה קשה, יומם ולילה, לפרנסתם שניהם. הכל מתנהל כמעט למישרין עד גיל הבגרות שאז תובע הנער את זכותו כגבר. ברם עדין צעיר הוא, טרם מלאו לו 18 שנה. הוא נוסע לסלוניקי ועומד לשאת לו שם אשה את בתו של בעל־הבית שלו, אולם חוזר בו ושב אל ביתו חולה אהבה. רוזה תובעת חליצה לשם שחרורה ממנו סופית, ואולם ברגע האחרון ממש חוזרת בה. הם מתחתנים וחיים חיי אושר שנים רבות עוד. האשה מאריכה ימים לאחר מות בעלה.

מיכל בת־אדם מגלמת את רוזה. נער אלמוני, בנו של פרופסור ועולה חדש מפולין מבצע תפקיד מונומנטלי. העבודה נעשית כתמיד תוך דריכות ותחת לחץ עצום שאינם מוצדקים. זו דרכו של מנחם גולן.

מזגו הסוער מקומם נגדו את אנשי המעבדה. למרות כמה פגמים בתאורה יצא הסרט נפלא.

במקום זה ראוי לסקור בקצרה את דרכו המופלאה של המפיק רב המוניטין מנחם גולן.

ב־1960 הזמינני ערב אחד לביתו המנהל האדמיניסטרטיבי דאז מר יוסף הרשנזון כדי לעשות הכרות עם איש צעיר ונמרץ, בעל מזג סוער ורצון עז להפיק סרטים. זה היה מנחם גולן. הוא קרא לפנינו תסריט לפי קומדיה שהוצגה בשעתו ב"אהל", “פייבוש הולך לנגב”. התסריט לא מצא חן בעיני. פייבוש לא הוסרט מעולם, במקומו הופק סרט אחר, ראשון למנחם גולן, “אלדורדו” שמו, המספר על העולם התחתון והשטח הגדול ביפו. סרט זה לא נמסר לנו להפקה. מנחם גולן לא הסתדר עם שותפי דאז מר ש. נוימן. זאת היתה ההצלחה הראשונה של “גבע”. משהנני מסתכלת במנחם גולן הנני באה למסקנה כי מזג סוער הוא התכונה החשובה ביותר הדרושה למפיק. לבד מכן יש לו למנחם גולן חוש הקולע לטעם הקהל והמסייע לו לגלות נושאים מושכים את הלב. מן הנושאים הם קצת פרי דמיונו, את התסריט להם הוא מחבר בעצמו. לא קל לעבוד במחיצתו, “Drive” המסחרר דולק אחריו תמיד. סרט רודף סרט, עליו להקדים ולסיים לפני המועד שנקבע. בשמונה השנים הראשונות לעבודתו היה מצבו החומרי עולה ויורד חליפות. סרט שלא זכה לאהדת הקהל במידה מספקת שיקע אותו במצוקה כספית קשה ובעקבותיה סקנדלים לאין סוף בינו לבין האדמיניסטרציה שלנו. זכור לי רגע דרמאתי אחד כאשר שכבתי חולה בביתי שבתל־אביב, בקומה הרביעית, והמעלית, כדרכה, לא פעלה. מנחם גולן הופיע לפני ורגלו נתונה בגבס. ארבע קומות טיפס ועלה ברגל שבורה כדי לשכנעני תוך צעקות כמובן להאריך לו את האשראי.

אבי ניבא לי בשעתו כי לעולם לא אהיה סוחרת טובה כיוון שהנני מזדהה בקלות עם הצד שכנגד. דבר זה אירע גם הפעם. לא יכולתי לעמוד נגד כוח השכנוע שלו לסייע לו עוד הפעם להיחלץ מן המבוי הסתום שאליו נקלע. נתתי אמון בהבטחותיו. הסכמתי אף כי לא הספיק הכסף שברשותי לתשלום משכורת לעובדים, שלא לדבר על שאר דאגותי להחזקת המפעל. ואף אמנם שמר לנו מנחם גולן אמונים. תעיד על כך שורת הסרטים הארוכה אשר הפיק אצלנו סלאח שבתי, מבצע קהיר, טוביה ושבע בנותיו, נס בעיירה, מרגו שלי, מלכת הכביש, לופו, כץ וקרסו, הפריצה הגדולה, שוד הטלפונים הגדול, אני אוהב אותך רוזה, ולבסוף הבית ברח' שלוש.

השנה הוא נטש אותנו. מעבדה אחרת הציעה לו תנאים כספיים נוחים יותר. ממילא לא יכולנו לקבל עלינו התחייבויות חדשות. המעבדה עובדת מעל ליכולתה והדבר יוקל עם הרחבתה בסוף 1973.

מרבית סרטיו של מנחם גולן גורמים לי הנאה מרובה חרף העובדה שהם נולדים, חיים ומתים כזבובי יום. לעתים רחוקות בלבד זוכה סרט ספר או מחזה, להחזיק מעמד ימים רבים. תכונה זו שמורה למנגינה, לתמונה לפסל.

עונג רב הוא לי לספר כאן על הפרס החשוב שזכה לו אורי זוהר בעבור סרטו “מציצים”. אורי זוהר הוא בלי ספק מבעלי הכשרונות הטובים ביותר בארץ בשטח הבימוי ואיש נעים־הליכות. סרטו “מציצים”, הגם שהוא על היפיס הרובצים להם על שפת ימה של תל־אביב מצויים בו גם יסודות הומאניים. אין פלא אפוא שהרשות המוסמכת לעידוד הסרט העברי העניקה לו פרס שני המסתכם ב־40,000 לירות. מבין הסרטים הרבים נבחר סרטו זה לייצג אותנו בפסטיבל ברלין 1973, שם נתקבל באהדה ובהערכה. אורי זוהר עדיין אינו נמנה עם אלה שסרטיהם מוצגים ברחבי תבל, אך הצלחתו בארץ אינה מוטלת בספק. שופנהאואר אמר כי מה שלא אירע בעשר שנים האחרונות עשוי לקרות בחמשת הדקות הקרובות. אמרה זו יאה לאורי זוהר. כעת דיימנו את סרטו “עיניים גדולות” ומחכים בקוצר רוח לתגובת הקהל והמבקרים.

 

האולפן והלווין    🔗

בשנה ה־25 לקיום האולפן זכינו להגיע לשיא חדש ומיוחד אולם אליה וקוץ בה.

סיפרתי וחזרתי וסיפרתי כי מדי פעם בפעם נאלצים היינו לרכוש ציוד חדיש, משוכלל, מודרני, ללא האמצעים הכספיים. נסים התרחשו ויצאתי תמיד מן המיצר, אלא שהפעם היתה הנגיסה גדולה מדי.

בפרק “הנס והטלוויזיה” סיפרתי שכניסתו לשטח עשייה זה נתאפשרה הודות לשותפותנו עם ידידנו מקנדה. למגינת הלב באה שותפות זו לקצה לפני כשנה בשל ההכרח להחליף את כל הציוד שנרכש ממנו. ייתכן שאפשר היה לחדשו ולשפצו בהוצאה קטנה יחסית, אלא שאילו עשינו כן חסומים היינו את הדרך לבאות. עומדים היינו בפתחו של עידן השידור בצבעים. הערוצים למערכת השידור הממשלתית כבר היו ערוכים ומוכנים למפנה זה. תחנת השידור המושלמת והמשוכללת בעמק האלה פתחה אופקים חדשים לשידורים ישירים לאירופה, לארצות הברית ולקנדה. ביקרנו בתחנה כשהיתה בשלבי גמר והתפעלנו מן הידע ומן היכולת של המהנדסים הצעירים אשר רכשו את השכלתם המקצועית בארה"ב תוך תקופה קצרה. התחנה בעמק האלה משמשת שלוש מטרות: טלפון, מברקה וטלוויזיה בשחור לבן ובצבעים.

בעקבות מפנה זה החלטנו החלטה נועזת להזמין ב־ R.C.A. ציוד בשני הסטנדרטים אשר יקשרנו עם מגדל שלום בתל־אביב וממנו אל עמק האלה. הציוד נועד לשידור של צבע ולוידיאו טייפ. לפני שנה הקימונו מחלקה חדשה, יחידה מסוגה בארץ לפיתוח סרט Revesal 16 מ"מ צבע. קאמרה של 16 מ"מ עושה את מלאכת הצילום כולה. הפיתוח, העריכה והחיתוך נמשכים שעה שעתיים לכל היותר. הדרך לשידור לכל חלקי תבל פתוחה. לראשונה שידרנו בדרך זאת את טקסי חג המולד, את פשיטת צה"ל ללבנון, את פרשת הורדת האווירון הלובי, עגינתה של האנייה המלכה אליזבט, ואחרון אחרון המצעד הססגוני של צבאנו למלאת כ"ה שנים למדינה. איכות השידורים היתה מעל ומעבר למצופה. במיוחד נעים לי לציין את האינטליגנציה של הטכנאים ומסירותם שבאו לידי ביטוי בעשייה זו בראשות מנהל המחלקה יגאל חורש.

ה־ “Mobil Unit” ושלוש הקאמרות של ווידיאו־טיים הגיעו לאשדוד יומיים לפני מצעד צה"ל. איציק קול חיים ויסברג וזאב ליכטר הובילם בלילה מן הנמל היישר אל מעבדותינו וכבר למחרת היום בשמונה בבוקר היה הכל מוכן לפעולה. ארבעים ושמונה שעות לא נתנו אנשינו שינה לעיניהם. פעם סיפרתי את דבר התכנית הזאת למר נבו, ראש העיר הרצליה והוא זרק סיסמה “Herzlyia in space” הרצליה בחלל, הסיסמה נתאמתה. ליד סמלה של כל תחנה גדולה, C.B.S., N.B.C., A.B.C. מתנוסס גם סמלנו שלנו, טווס בצבעים והשם אולפני הרצליה בצדו.

עד כאן ההישג העצום והיכן הקוץ שבאליה? כדי להגיע למטרה זו אנוסה הייתי להיפרד מחלק ניכר של הקרקע היקר שלנו אשר שמרתיו מכל משמר 25 שנה ואשר הועדתיו לפיתוח והרחבה. אני מתנחמת במחשבה כי גם לאחר נגיסה גדולה זו עדיין נותר לנו קרקע די הצורך לבניית עיירות ורחובות שלמים ככל שיהיה דרוש להעמדת תפאורות לסרטים כפי שעשינו בעבר.

ציוד ה־ R.C.A. העומד לרשותנו הוא הטוב ביותר בעולם. לאחר הכנה מתאימה אפשר לצלם בו על וידיאו־טייפ, כל סרט מסחרי, תיעודי, עלילתי בשלוש קאמרות בעת ובעונה אחת. העריכה מיידית, ולאחר עשרה או ארבע־עשר יום מוכן הסרט לעיבוד סופי. שלושה מכונים בעולם המצויים בלוס אנג’לס וושינגטון ולונדון מסוגלים להעביר וידיאו־טייפ זה לנגטיב רגיל של סרט. מלבד תחנת היום ב־ C.B.S. ניו־יורק, השימוש בוידיאו־טייפ והעברתו יקרים יחסית, אולם החיסכון בזמן, בכוח אדם ובחומר גלם יוזילו את הוצאות ההפקה ב־50% ומעלה. שימוש נוסף שעשוי להעניק לנו הוידיאו־טייפ המופעל בתהליך חדש זה הוא האפשרות ליצור ממנו לאחר ההעברה קסטות לסרט של 16 מ"מ הניתנות להרכבה על מכשיר טלוויזיה ביתי. אכן חזון לעתיד והוא אינו רחוק.

זכורתני כי לפני הקמת המפעל הכינונו פרוספקט קטן בו סיפרתי בקצרה על תעשיית החלומות שלנו בשם “אולפני הסרטה הרצליה”. עתה נתגשם חזון זה במלואו וימשיך לגדול ולפרוח כעץ המרבה פריו משנה לשנה.

במקום זה מבקשת אני להפסיק בסיפורי. אשוב אל זכרונותי מקץ עשר שנים. לאחר קריאת הדברים רואה אני כי סגנוני שונה תכלית שינוי מכל אשר כתבתי עד כה. לפנינו דוח עובדתי יבש כמו אין המסופר בו נוגע לי כלל וכלל. לבסוף יכולה אני לומר בלי שמץ של יומרה או גאווה כי אולפני הרצליה הם המפעל החשוב ביותר בישראל מסוגל עד היום. – מפעל לתפארת. אני תקווה כי אזכה ליהנות מפרי עמלי עוד שנים רבות.

 

אוקטובר–דצמבר 1973    🔗

ב־6 באוקטובר, יום הכיפורים פרצה עלינו מלחמת פתע אשר איש מן הישוב לא ציפה לה.

המלחמה היתה קשה ומרה שאין לתארה במלים. אחד הסימנים המובהקים של מצב הרוח הממורמר של החיילים ושל הישוב היה זה שבניגוד למלחמות הקודמות לא נכתבו שירים המבטאים את ההתלהבות, את בטחון העתיד, אלא רק שיר אחד בודד חובר על ידי גבורת השירה שלנו נעמי שמר “לו יהי”…

מובן שהוא לא שיחק אותו תפקיד כמו השיר הנפלא משנת 1967 “ירושלים של זהב” שהוזיל דמעות אצל כל אחד ואחד במשך תקופה ארוכה.

אחת התוצאות המרות של המלחמה היתה הירידה בכלכלה ובתעשיה. מובן שתעשיית המזון ועתונים בהיקף קטן יותר היו חיוניים גם בשעת משבר, אבל כל מצרך אחר אשר לא היה הכרחי לחיי יום יום פשוט שותק. בין היתר כמובן תעשיית הסרטים.

מאוגוסט 1968, אנחנו הספקים החשובים ביותר של הטלוויזיה הכללית הישראלית, מפני שאין לאף תחנה אחרת כלומר לא לכללית ולא לחינוכית ברמת־אביב, אולפן בגודל שלנו. אבל לאחר שנתיים שלוש, למדנו לדעת שהציוד המשומש שלנו אינו שווה. חלק ממנו כבר סילקנו לאחר שלושה חודשים. יגאל חורש הציע לנו להזמין ציוד חדיש לגמרי ב־R.C.A. לצבע ובשני סטנדרטים. וכך עשינו, אם גם תוך כדי סיכון חומרי קשה.

כשהגיע הציוד, התחלנו להשתמש בו לראשונה ביובל ה־25 למצעד הצבאי, השתמשנו אחר כך באפשרות השידור דרך הלוויין לשני חלקי העולם, כלומר לאירופה ולארצות הברית לעיתים רחוקות. אם זכרוני אינו מטעה אותי אז בערך פעם או פעמיים בחודש. למשל במאורעות חשובים כבואה של האניה “מלכה אליזבט” וכדומה. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הופסקו כמובן כל הפקות הסרטים וגויסו 80 איש מן ה־100 העובדים אצלנו.

מותר להזכיר שהנותרים וביניהם הטכנאים של מחלקות ההקלטה, הפתוח, העריכה והלוויין, עבדו עד 18 שעות ביממה, כדי להספיק את הדרישה העצומה. כל הקורספונדנטים הזרים וכל הצנזורים הצבאיים הסתובבו אצלינו ללא הרף.

במקום ההפקות הרגילות נשאר רק השפע של שידורי הלוויין לכל חלקי העולם, למעשה לא יצאה מישראל אף ידיעה אשר לא עברה דרך אולפני הרצליה. בניגוד לכל המלחמות הקודמות שבהן הקומוניקציה הבין־לאומית שלנו דרך טלוויזיה, היתה צולעת תמיד ועניה, הפעם היינו תמיד הראשונים. ראיה טובה לכך זו ש־12 שגרירים ערביים התאוננו מרות על שארצותיהם כמעט לא מופיעות על הבד הקטן, או כמעט שלא. ענו להם, שהם מאחרים תמיד ואיכותם איננה על הגובה. הנני לצטט בזה מסמכים אשר יעידו על האמור:

הודעתי על השרות של אולפני ההסרטה לכל השרים: ראש הממשלה גולדה מאיר, חיים בר לב, שר המסחר והתעשייה, משה דיין שר הבטחון, פנחס ספיר שר האוצר, שמעון פרס שר התקשורת, מר אבא אבן שר החוץ.

להלן כמה קטעים מתוך תשובותיהם: השר שמעון פרס כותב בין השאר:…הרשי לי לברך אותך את מר יצחק קול ואת צוות העובדים שלכם על עבודתכם היפה והמאמץ הרב שהשקעתם בהעברת השידורים באמצעות תחנת התקשורת הלוויינית שלנו בתקופת המלחמה… יועץ מדיני לשר החוץ זאב ש"ק כותב: “שר החוץ קרא בעניין רב את מכתבך בו תארת את פעילות האולפן למען העבר שידורים על המלחמה באמצעות לוויין. גם ממקורות עיתונאיים הגיעו למשרד החוץ ידיעות על השרותים המעולים שהושיטו אולפני ההסרטה לכתבים. הנני אוחז בהזדמנות זו, כדי להביא בפנייך את הערכתנו ולאחל לאולפני הסרטה הצלחות גם בתוכניותיכם החדשות”.

מובן מאליו שגם שאר השרים אישרו בתודה את פעולותינו היעילות בעת המלחמה. על ידי ה"נס" הנ"ל, עבר האולפן את תקופת המלחמה בלא נזק כספי.

ואמנם אחרי המלחמה עם הפסקת השידורים הרבים לחו"ל ובלי התחלה מחודשת של ההפקות הרגילות, האולפן שוב סבל קשות. על אף שהנזק הזה אינו מסכן את עצם קיומו. קרן אור אחת היא ההפקה הגדולה של “משה” עם ברט לנקסטר – הפקה אנגלית איטלקית, אשר תקציבה ארבע מליון דולר, לה אנחנו נותנים שרותים, ציוד וצוות.

הייתי רוצה לסכם את הסקירה הזאת עד 1.1.74 תמיד נדמה לי שהן באולפן והן בישראל כבר עברנו די “הסטוריה” והנה כבר הגענו לנחלה ולמנוחה. אבל אין הדבר כך, ההסטוריה ממשיכה, סכנות המלחמה לא פוסקות גם לא על ידי הפסקת האש. הלוואי ולא תתחדש התקפה רבתית במשך 1974.

לנו באולפן קרה עוד מקרה “אסון” לא רציני ביותר, אבל בכל זאת קשה לשאתו וזאת היתה שריפה פתאומית אשר פרצה בנגריה שלנו והרסה אותה כליל, יחד עם כל המכונות אשר רכשתי לפני 25 שנה. אמנם הכל היה מבוטח. אולם לעת עתה אין לנו נגריה והקמתה המחודשת מלווה בקשיים.

סך הכל של 25 השנים, הוא חיובי בהחלט, המפעל מושרש בחיי הארץ ומשמש תפקיד חשוב בחיי הציבור אם גם לא הביא רווחים מסחריים ואם גם יש חכוכים וקשיים כמו בכל מקום אחר בעולם. אבי אהב לצטט את דברי וולטר רטנאו היהודי הגאוני אשר נרצח בידי נאצים מוקדמים בגלל שאיפתו לעשות ברית שלום בין ברית המועצות לבין גרמניה, דבר אשר היה מונע את מלחמת העולם השנייה. רטנאו נהג לומר: "אם מספיקים להשיג 2/3 של המטרה המבוקשת, אזי די והותר. וב־2/3 אלה, נדמה לי כי הצלחתי בהקמת אולפני ההסרטה.

לא צריך להתעלם מן העובדה שבזמן שבעלי לשעבר יהושע ברנדשטטר ואני תכננו את המפעל לא היו לו סיכוי ריאלי לקיום בכלל. יש רק לקוות שבעתיד הקרוב יקומו מפיקים וסופרים חשובים אשר ייצרו סרטים בעלי ערך עולמי.

 

רשימת מנהלי המחלקות    🔗

 

רשימת הטכנאים מעל 10 שנות שרות    🔗