הקדמה    🔗

בחמש־עשרה השנים, שבין 1967–1982, נפתח סיני בפני הישראלים ונתגלה כמקום בעל נופים מרהיבים: מקום בו מתקיימת תרבות אנשי מדבר שנוצקה מתוך סלעי הגרניט במרחבי מדברו של סיני. היה מי שביקש להתהלך בתוך נופו הקסום של סיני, בא ושהה במרחביו עד שרווה מהם וחזר לביתו. אך היו כאלה שביקשו להיצמד אליו וישבו בו ישיבת קבע. בין אלה שהיוו את המושבה־הישראלית בסיני היו מדריכי בתי־ספר שדה במרומי סיני, ואנשי המינהל האזרחי שעיקר מעשיהם היה לאפשר לחיי הבדווים להתנהל על מי מנוחות. סביר היה להניח כי בין הישראלים לבין הבדווים תפריע הזרות שלא תאפשר לכונן יחסי־אנוש חיוביים, מה עוד שהאחד נמצא על תקן של שליט והשני בחזקת נשלט. אך קרה כאן דבר מופלא. שתי האוכלוסיות הללו נמשכו זו לזו, ובתהליך סמוי הצליחו להתערות זו בזו עד כדי שילוב ויצירת מערכת חיים אחת.

אם ישאל השואל: “מה הביא לידי מערכת חיים הרמונית זו”? על כך יש לומר: "חברו כאן גורמים שונים, החל מנופיו הציוריים של סיני וכלה בפתיחות שגילו נציגי עם־ישראל אשר באו בסוד התרבות הבדווית שביקשה להמצא מחוץ למאבקים הפוליטיים המתרחשים מסביב. כך נוצרה אווירה נינוחה ששימשה קרקע פורייה ליצירת יחסי־אנוש חמים.

מטבע הדברים יש בכל חברה מנהיג ההולך לפניה ומייצג באישיותו את ערכיה. כזה היה רביע אבו־חרבי שבחייו נתגלה כאגדה המהלכת ברחבי מדברו של סיני. וכבר בהיכרות הראשונה שלי איתו ידעתי כי לפניי איש שהוא משכמו ומעלה ורצוי לי להיצמד אליו. אמנם נתוודעתי אל רבים מאנשי המופת אשר בסיני, אלא שרביע היה כגולת הכותרת ובלט מעל כולם. מפיתו אכלתי ובאוהלו ישנתי ואיתו ביליתי שעות יפות במסיבות רעים ובמסעות. וכמו שנקשרתי אליו אני ביחסי ידידות, כך גם כל אנשי המושבה הישראלית, ובכלל זה אנשי הממשל הצבאי. דין התיאור הספרותי שהוא מהווה ראי המשקף את החיים בלי כחל וסרק, ובמקרה שלנו יש במה להתפאר.

עברו השנים ונדרשנו לנתק את עצמנו מסיני, נקטעה ההוויה המשותפת בינינו לבין הבדווים תושבי סיני. ניתוק זה היה מכאיב, משום שחתך בבשר החי וגרם לנו, אנשי המושבה הישראלית, להתרפק על החוויות שחווינו שם. כיוון שכך, התעורר הדחף להנציח באמצעות סיפור את פרשת־החיים שנרקמה בנווה־פאראן בין צאצאיו של אברהם אבינו.

כנאמן לרעיון זה כינסתי את זכרונותיהם של ידידיי, אנשי המושבה הישראלית, וצירפתי אותם אל זכרונותי על מנת שהדברים יישמרו בכתב, וכל מי שירצה להכיר פרשת חיים משותפת בין בני שני עמים, ימצא אותם בכתובים אלה.

ולפי שהאתיקה הספרותית אינה רואה בעין יפה חשיפת אנשים בפרהסיה, הענקנו לישראלים, נשואי סיפור זה, שמות בדויים. ואפילו יזהה מי מן הקוראים את בעלי הדבר, אין בכך פסול כי לא באתי להציג אותם באור זה או אחר, אלא כפי שהדברים קרו במציאות.

והיה ויעלה בידי להקים בספר זה אנדרטה לאותם ימי חסד שבהם חיו ישראלים ובדווים תחת כיפת שמים אחת במדברו של סיני הרי שקיימתי מצווה.

יריעת החיים המתוארת בספר זה לא היתה מתגלה לקורא אלמלא קיבל עליו המרכז לחקר החברה הערבית בישראל להוציא את הספר לאור. על כך נתונה תודתי העמוקה.

ומחובתי להודות לשולה שלהב ולבתיה ברון שערכו את כתב־היד, למיכל אבני שהביאה לדפוס ולכל האנשים שלקחו חלק בהוצאת ספרי זה לאור.

בית־השיטה

1995

 

היכרות ראשונה עם רביע ומשפחתו    🔗

לנווה־פאראן ירדתי לראות את האיש רביע אבו־חרבי שידידיי אמרו לי עליו כך: “אם לא הכרת את רביע ולא דובבת אותו הרי כאילו לא היית בסיני”! וכשטענתי בפני בעלי הכרזה זאת ואמרתי כי די לי באנשי השם מילידי בית נופיו של סיני שאני מצוי אצלם, הוסיפו להדגיש את טענותיהם באומרם: “עליך להודות כי לכל ארץ וארץ יש תכונה משלה”.

– אמרתי: “מאשר אני”.

– “ולכל עם ועם התדמית שלו”.

– אמרתי: “מאשר אני”.

– “ולכל מקום האישיות שלו”.

– וכי יכולתי שלא לאשר?

כיוון שלא נמצאנו בני פלוגתא זה כנגד זה נימקו ידידי את דבריהם ואמרו: “דע לך כי רביע הוא האישיות של נווה־פאראן, וכל מי שמצוי סביבותיו ברדיוס רכיבת גמל מהלך שבוע ימים לכל רוחות השמים מכיר ומוקיר אותו”.

דברים אלה, השפיעו עלי עד כדי כך שבאותו יום מצאתי את עצמי מתהלך בנווה־פאראן ומקדיש את זמני לאותו עניין.

ונווה־פאראן זה שונה מכל נאות המדבר הערוכים לפי דגם אחד. אם כולם מצויים בבקעה וכל עצי התמר וגנותיהם מהווים כעין כתם ירוק בתוך שממת המדבר, הרי שלא כך המעשה עם נווה־פאראן. כאן עליך להכין את עצמך להליכה ארוכה במשך שעה ויותר בתוך חורש צר של עצי תמר, המצוי משני צדדיו של ואדי, המתפתל בין שני רכסי הרי גרניט. הרים כה גבוהים עד שנדמה לך כי הנה הנה הם עומדים למחוץ אותו ביניהם. ובתוך מעבה חורש עצי התמר מצויים בוסתנים מוריקים אשר ילוו אותך לכל אורכו של הנווה. ומי שעושה דרכו שם, אי אפשר לו שלא להתפעל מיופייה של אותה ירקות המתפתלת כנהר ירוק בעיקולי הוואדי. אם המשכת ללכת ולהציץ בפינות הנסתרות המצויות בצל הישות התמרים, (קבוצות תמרים), וכבר היית מודע לכל תפארת המקום. רצוי לך גם להפנות מבטך לדרומו של הנווה ואז יתגלה בפניך הר־סירבאל, אדיר הפסגות, הניצב כחומה גבוהה המתנשאת עד לגובהי שמים והוא ישלים את התפאורה, מעשה ידיו של שר־הנופים. ואני, בטרם ארכז את פעולותיי באותה מטרה שלשמה באתי, להכיר את רביע אבו־חרבי פנים אל פנים, שוטטתי לאורכו ולרוחבו של הנווה תוך שאני מברך את בני המקום שנקלעו בדרכי, או יושב בסוכותיהם שבין הישות התמרים ומתכבד בשתייה ובמאכל עד לשעת מנחה, שהיא שעתה של השמש לרדת אל מאחורי פסגותיו של הר־סירבאל.

ובאותה שעת מנחה שמתי פניי לאותו מקום שנאמר עליו כי הוא בוסתנו של רביע. באתי ומצאתי בפאתי מטע התמרים סוכה עשויה מכפות העצים הללו, ולפי שהיו שם שתי נשים וילדים, שזהו סימן ההיכר של משפחת רביע, ידעתי כי הגעתי למקום אותו חיפשתי.

בירכתי את הנשים ושאלתי: “האם זה ביתו של רביע, והוא מצוי בזה המקום”? כך שאלתי משום שמנהג קיים אצל הבדווים שהגבר הוא שמקדם את פני האורח ולא האשה, ורצוי לו לאורח להימנע מלבקר בשעה שהגבר נעדר מביתו. משאמרו לי כי רביע טרם חזר מסיוריו בנווה, ביקשתי לשוב על עקבותיי כדי שלא להביך אותן בחובת האירוח שינהגו בי. ואילו הן, שהבחינו בחוש כי אני מאלה היודעים פרק במנהגיהן, האירו פניהן אליי, נהגו בי לפנים משורת הדין והזמינו אותי לשבת. פרשו לי שטיח בריחוק מה מן הסוכה, כי כך הוא המנהג בסיני שמרחיקים אורח מן המגורים, העמידו קומקום תה על המוקד והכינו עצמן לקיים בי מנהג הכנסת האורחים כהלכתו. והתה הבדווי בעל תכונות מיוחדות הוא, שמכיל כמות שווה של מים וסוכר. ובין מזיגת כוס תה אחת לשנייה שהייתה אחת מהנשים מוזגת לי, היו השתיים סוקרות אותי ובולשות בעיניהן ונמנעות מלשאול מה שנדרש להן ממני. רק רחש הרוח בכפות התמרים נשמע מעלינו.

לא עבר זמן רב וקול נשמע מאחוריי. הפניתי את ראשי והופתעתי לראות גבר צעיר, רחב פנים וגבה קומה, עומד מאחורי גבי וחיוך על פניו, כשהוא מלא הנאה ממעשה ההפתעה שערך לי בהגיעו סמוך אליי מבלי שאחוש בכך. בשעה זו מצאתי את עצמי לראשונה משמש מטרה לקונדסיותו של רביע שנעשתה, כפי שילדי בית־רבן נוהגים לעולל כדי לשעשע את עצמם. ולפי שלא ידעתי מי האיש, אמרתי בלבי: “רצוי לי כי האישיות הזאת תהיה רביע בכבודו ובעצמו ולא מישהו אחר”. זאת משום שנמצא לי מתאים להיכלל ברשימת האנשים שאני מחבב.

ואכן היה זה רביע, הוא ולא אחר, שפתח בברכת שלום ואמר: “יא מרחבה ביד’יף”! כלומר, ברוך בואך כאורח לביתי. עניתי לו כפי המנהג והייתה שתיקה. בירך וישב מולי והושיט ידו אל סלימאן הפעוט שנמשך אליו וישב על ברכיו והפנה את לחיו כדי לזכות בנשיקות. הוא לא נדרש להפצרות הרבה, כיוון שאביו ממילא היה מרעיף עליו מנשיקותיו, בין אם ירצה ובין אם לא.

ישב, ופריחה אשתו הבכירה הגישה לו כוס ריקה. מזג לעצמו מקומקום התה ובין גמיעה לגמיעה היה מהפך את הגחלים במלקט ברזל, משנה את עמידתו של הקומקום על המנצב ועושה כל מיני מעשים כדי למלא את הזמן בפעלתנות כלשהי, בעיקר כדי לאפשר את התמשכותו של הזמן לצורך מתן שהות לבחינת האורח הזר שנזדמן אליו. זה מנהגם של בני־המדבר שהם אוהבים את הנינוחות ואינם מאיצים במהלך הדברים. וכמו שהוא שולח מבטו אליי ובוחן אותי, כך גם אני סקרתי אותו במבט אלכסוני, מטעמי נימוס, כדי לעמוד על אופיו, ככל שמבט ראשון יכול לגלות.

כשאחז את הכוס בידו והמשיך לגמוע מן התה, שלח מבטו היישר אלי ושאל כך: “אמור נא לי, ידידי, האם זה אתה ששאלת עלי במינהל האזרחי”?

– אמרתי לו: “אני הוא ולא אחר”!

– אמר לי: “אהלן וסהלן”! שיקע את עצמו בהנאה ממה שיש בכוס ושתק. בחן אותי במבט חודר, עד שנתפס במשהו שהפעיל בו ניצוץ ערמומי ושאל אותי: “האם אתה ישראלי של ממש”?

– אמרתי לו: “האם אין הישראליות שלי מכריזה על עצמה”?

– ענה ואמר: “אתה שחום כמוני ונראה כאילו נבראת בדווי גזעי ולא ישראלי”.

– חייכתי ועניתי לו: “הכי אין שנינו בני סבא אברהם שזכינו להיות שותפים בתכונותיו”?

שמע, ובמקום לענות לי באותה מטבע, נתפס בעליזות ואמר לי: “אם רצונך להוכיח שאתה מזרע אברהם או צאצא של אחר, קום והפנה את אחוריך אליי, ולפי הסימנים שבידי אדע מה לומר לך”.

אמר, ושתי נשותיו ושניים משכניו שהצטרפו בינתיים, החלו לצחוק ולחבוט בידיהם על ברכיהם מרוב צחוק שתקף אותם. כיוון שהסתבר לי כי סיבת הצחוק מצויה במעשה ליצנות, נגרפתי גם אני לעליזות הזאת ואמרתי להם: “אם רוצים אתם שאפנה את אחוריי אליכם, אעשה זאת בשמחה, בתנאי שלא תנעצו בי חרב או משהו דומה לפי שאשתי מעוניינת בי כבעל שלם כפי שבאתי אליכם”.

משראה רביע כי אינני קוטל קנים, פנה אלי בחביבות ובלי עוקצנות ואמר: “הסכת ושמע מה סימנים נתנו בידינו המצרים שלפיהם נבדיל בין ישראלי לבין בני עמים אחרים. מחזותך אני מוצא כי אתה מודע לכך שלשדים יש זנבות על עכוזיהם, להם ולצאצאיהם”.

– אמרתי לו: “לפי השכלתי, אכן כך הוא הדבר”.

– המשיך ואמר: "לפי דברי המצרים, שהיו משתלטים עלינו לפני בואכם, לכל הישראלים יש זנבות משום שמוצאם מהשדים ואין ולא היה להם כל קשר לאברהם אבינו. וכמו כל השדים הם רמאים ושקרנים ומתחזים לבני אדם רגילים כדי לתעתע בנו. על כן אמרו לנו המצרים, “היזהרו מן הישראלים והתרחקו מהם, כי לא תדעו מתי יזיקו לכם בתעלוליהם הנלוזים”.

לכשאמר מה שאמר, התערבה פתיחה, אשתו השנייה של רביע בדירוג הוותק, הגבירה קולה בגלל שכעסה על דברי השטות של המצרים ואמרה: “בני השדים, הלא הם המצרים עצמם, שלא ראינו אצלם שעה אחת של קורת רוח”.

והיו שם דיבורים ומלמולים ודברי התרסה כנגד רוע לבם של המצרים עד שהאווירה, שהתחילה בעליזות, נשתנתה והשתררה אווירה של יישוב הדעת והרהור פנימי. וכידוע, דברי שטות ואמונה טפלה מעוררים מחשבות ומאלצים את התודעה להתעורר ולגייס את צלילות הדעת. באותה שעה התעוררה בי סקרנות לדעת אם אכן יש לעלילת הזנבות אחיזה בתודעתם של אנשי מדבר תמימים אלה שאני יושב בקהלם. אם כך הוא הדבר, הרי שיש לי משהו מועיל לעשות בתיקון עיוות שנגרם בידי שונאי ישראל. על כן שאלתי את רביע: “ומה דעתך אתה בסוגייה זו”?

שמע, עשה פסק זמן, כשהוא מרכז את מחשבותיו, עד שהרים ראשו והביט בי תוך חיוך ואמר: "האמת היא שתחילה הייתה בנו אמונה כי אתם הישראלים בני השטן. כל עוד הייתם בישראל, ניחא. אולם כשראינו את המצרים בורחים בבהילות ושיירותיהם עוברות וחולפות על פנינו, נתקפנו בפיק ברכיים שאין כמותו. ידענו כי יש מלחמה בצפון ולא כאן, ומה לפחד ולחלחלה שתקפה את המצרים הבורחים? כשראו אותנו צופים אליהם מבין עצי התמר, קראו אלינו ואמרו, “ברחו והצילו את עצמכם מן הישראלים”.

לשמע השם “ישראלים”, נפלו עלינו אימה ופחד. וכי מי יכול להיאבק כנגד חיילים, שהם בני שדים, אשר אשמדאי הוא המלך שלהם? אם היה בהם הכוח לפזר את עצמותיהם של המצרים, אין זאת כי מצוי בהם כוח על־טבעי. ומי אדם שהוא בשר ודם יכול לשרות איתם ולשרוד על פני האדמה?

הוא היה שרוי בכעין הזיה ופניו משחזרים את מוראם של הימים ההם, ואילו אני נאלצתי לחשוף את שיני הצחורות בחיוך רחב, ככל שניתן, מרוב הגיחוך שגרמו לי דבריו. על כן שאלתי אותו: “יא, רביע! לפי סיפורך, הייתם אמורים לברוח מכאן, ולמעשה, אני מוצא אתכם כאן באין המצרים איתכם”.

חייך ואמר לי: “שמע מה שאספר לך. לאחר שהמצרים נעלמו, כאילו נשא אותם הרוח, ארזנו את מיטלטלינו, לקחנו את הנחוץ לנו, מעט אוכל ובגדים. מה שלא נחוץ הטמנו בין הסלעים והשיחים, לקחנו את הנשים והילדים ופנינו אל ההרים, הרחק מנתיבם של החיילים. ישבנו שם וציפינו לישועתו של אללה. מי אם לא אללה, שיש לו שלטון על השדים, יכול להושיענו”?

המשיך וסיפר: "כעבור יום ומשהו שמענו קול נהימת כלי רכב, ושיירה של רכב צבאי ישראלי הגיעה לנווה שלנו והתעכבה זמן מה, כשהחיילים בודקים וסורקים את הבוסתנים והבקתות, ולאחר זמן מה, הסתלקו. מיום זה ואילך חלפו ועברו השיירות כשאנחנו ספונים וטמונים במקומות מסתור למעלה בהרים, עד שהמזון אזל. כיוון שכך, דאגתי למשפחתי ואמרתי בלבי: מישהו צריך לשים נפשו בכפו ולבחון את בני השטן הישראלים, אולי נוכל להערים עליהם. על כן פניתי אל שני הגברים שהיו איתנו, הם ומשפחותיהם, ואמרתי להם: “נשים את נפשנו בכפנו ונעשה את עצמנו שאיננו חוששים משום דבר. נרד אל הנווה והיתר בחסות אללה”.

תמהתי על הבורות שלהם, שהיו בעלי מושגים מוטעים עלינו, ואמרתי לו: “לפי מה שאני מכיר את עם הבדווים אצלנו בישראל, אין הסכלות מתכונתם, ומה קרה לכם”?

– אמר לי: “סכלות או לא, הייתי רוצה לראות אותך פוגש שדים בני אשמדאי, ועוד נשאר בחיים. על כן הארך ברוחך והטה את אוזנך למה שהיה”.

המשיך בסיפורו כך: "ירדנו ובאנו אל הקובה שעל קברו של השיח' הקדוש, אחמד אבו־שביב, באותה שעת צהרים, וכרענו בתפילה וביקשנו את עזרתו. עודנו מתפללים, נשמע קול טרטור כלי רכב שהגיע ובו כמה חיילים ישראלים שנעצרו והיו צופים בנו בשעת התפילה. לאחר שסיימנו, התקרבו אלינו, ואחד מהם בירך אותנו בשפתנו ואמר:

“סלאם עליכום”! ענינו מה שצריך, תוך שאני משתומם על יצורים אלה שנראים כבני אדם לכל דבר. הגישו לנו סיגריות אך דחינו אותם בטענה שאין אנחנו מעשנים. עשינו את עצמנו מנועים מעישון בניגוד לאמת, שכן ידוע לכל כי מה מיני שאלות, כגון: מי קבור פה ואם אנחנו אנשי המקום. באותה עת הייתי בולש ובודק אם יש בליטה באחוריהם שבאה ממציאותו של הזנב המקופל בתוך מכנסיהם. בדקתי אחד ושני ושלישי ואין כל בליטה. ולא השתכנעתי, שכן ידוע לכל כי אין ערמומי כשדים, היודעים להתחזות לכל יצור שהוא, ולא אלאה אותך בסיפור שקרה עם פריג' ח’מיס שהשדים הפכו אצלו לקיפודים. אף־על־פי שלא מצאתי סימן לשדיותם, דחיתי כל אפשרות של ביטול הספקות, שהחלו לנקר במוחי. זאת משום שהשדים יודעים להתחפש לכל דבר, ולך תאמין להם.

מי שגילה לנו שאינם בניו של אשמדאי הייתה הבאר של חסין, אשר הבוסתן שלו מצוי בסביבת קברו של הקדוש, אחמד אבו־שביב. מישהו מהחיילים שאל אותי היכן יש כאן באר מים. הצבעתי על בוסתנו של חסין, ואלה מיהרו לשם, התפשטו ועמדו ערומים כביום היוולדם והיו שואבים מן הבאר מים בדלי ושופכים זה על זה, תוך שמחה וצהלה, כאילו לא ראו מים בימי חייהם. כשעמדו ערומים, מיהרתי אליהם וחיפשתי את הזנב שאמור להימצא מעל מפתח עכוזיהם. בדקתי אחד ושני ושלישי ולא מצאתי אפילו זרבוב קטן של זנב. ויותר מזאת, כולם היו נימולים. מיד נתרעשה עליי מחשבתי ולא האמנתי למראה עיני. אמרתי בלבי: שדים מסוגלים לכל. להעלים את זנבותיהם ואפילו להיראות כנימולים. וכדי להעמיד אותם בניסיון, ידעתי שיש אמצעי בדוק לגלות את שדיותם והוא: אקרא בשם אללה ואראה מה יעשו. שכן ידוע לכל כי הזכרת שם אללה מעוררת חלחלה בשדים והם בורחים כל עוד רוחם בם.

הרימותי גרוני וקראתי בקול: “אללה הוא אכבר”! חזרתי על הקריאה כמה פעמים, מחשש שמא יש מישהו חרש ביניהם. וראה זה פלא, החיילים המשיכו לשאוב מים ביתר עוז, תוך שהם חוזרים על הקריאה שלי: “אללה הוא אכבר”! ומגבירים את השתוללותם בהתזת המים זה על זה. לא ברחו ולא הנידו עפעף.

לבסוף ביטלתי מושגיי על הישראלים שהם בני השטן, בשל המעשה עם החיילים הללו. ועכשיו שמע משהו שלא ייאמן. לפני שארזו את רכבם, ניגש אליי הקצין שלהם ובידו כמה ארגזים מלאים בדברי מאכל, ושק מלא בכיכרות לחם. בא אלי ואמר לי: “אנחנו יודעים שנטשתם את הנווה מפחד המלחמה. בלי ספק, אתם ובני משפחותיכם זקוקים לדברי מאכל. קחו את מתנת ידינו זאת וסלחו לנו על שאין לנו יותר לתת לכם”. אמרו שלום ונסעו, ואנחנו עמדנו כמה רגעים מסומרים אל הקרקע מרוב תמהון, כיוון שהם נהגו בנו כמנהגו של אברהם אבינו, עליו השלום.

לכשהתאוששנו ידענו כי אין כל אמת בשדיות של הישראלים. שמעו האנשים את כל אשר קרה לנו עם החיילים והחליטו לנהוג בזהירות. תחילה ירדו רק הגברים מן ההרים, כשהם בוחנים את יחסם של החיילים הישראלים. לאחר כמה ימים, משלא נפגע איש מידיהם, הביאו את הנשים והילדים וראו כי טוב.

לכשסיים רביע את סיפורו, החרו אחריו שתי נשותיו והוסיפו לתאר את פגישותיהם עם הישראלים שלא פגעו לא בהן ולא בכבודן כהוא זה. אדרבה, הישראלים נמצאו טובים ונעימים, שלא כפי שתוארו על ידי המצרים.

פנה אליי רביע ואמר: “דע לך, חביבי, שמרגע שראיתי אותך הייתי בטוח שאינך שד, וכל מה שייחסתי לך בתחילה תרחיק אותו מלבך”.

הודיתי לו על שהוציא אותי מכלל עם השדים והמשכנו בשתיית תה ובדברי לצון, עד שהגיעה שעתי לחזור אל בית המינהל האזרחי שבמזרחו של הנווה.

כך הייתה הפתיחה לפרשיות חיים משותפות לי ולרביע במשך כל השנים שבהן שהיתי בסיני.

 

תולדות שבט הצואלחה    🔗

ההתיישבות בסיני התאפיינה בחילופי אוכלוסייה בתדירות של כמה מאות שנים. כיום מצויים בסיני שבטים שהגיעו בעיקר מחצי־האי־ערב לפני כמה מאות שנים. שבט הצואלחה משתייך לוותיקים שבמחזור השבטים הנוכחי. על ההיסטוריה של שבט זה, כמו גם של שבטים אחרים, אין ספרות של ממש. ולפי שאין תרבות בלי עבר, ביקשתי להכיר את עברו של השבט הזה מפי התושבים עצמם. ומי אם לא רביע הוא זה שישכיל לפרוש את עברו של שבטו, שבט הצואלחה?

ולפי שאין טוב ממסעות למטרה זו, ואין כרביע איש המעורה בעברו ובהוויתו של סיני, פניתי אליו ואמרתי לו: “יא, רביע, מה דעתך שאצטרף אליך במסעותיך”?

אמר לי: “ומה מפריע לך? הנה נתבקשתי לסור ולרפא כמה נאקות בוואדי רומח ביום זה וזה, בוא איתי והיתר בחסות אללה”.

באותו יום רכבנו שנינו על גמלים. הוא על גמל שצעד ראשון, ואני על גמל נוסף, שהיה עליו להתאים את קצב הליכתו לחברו הצועד לפניו. לא באקראי נמצא לי הגמל הזה שעליו אני רוכב. כבר בשעות הראשונות של הרכיבה הבחנתי ברביע, שכידוע, יש לו חולשה למעשי קונדס ושובבות, שמסר לי גמל שהיה בעל תכונות שאינן מנעימות את הרכיבה עליו.

עוד אנחנו מצויים בפשט של נחל רחב, וזה שהיה מתחתיי הבחין בנאקות מרחוק, הרים את נחיריו והחל מחרחר ומשמיע קולות, שבהם היה מרעיף דברי אהבהבים בלשונו הגמלית, מנפח מין שלפוחית אדמדמה מתוך פיו בלווית קולות בעבועים שתכליתם לעורר את חשקן של הנאקות וכל המשתמע מכך. שמעו הנאקות, הרימו את ראשיהן וציפו ממנו כי יתנהג ככל זכר שנברא בצלם ויואיל לבוא אליהן. כיוון שהיה בתפקיד ולא היה לו פנאי לגינונים שלהן, החל להתעצבן, לקפץ ולדלג, ואני עליו. הבחין רביע במה שקורה לי, שאיני יכול להשתלט על זכר מיוחם זה, התעלם ולא התיחס כלל. בכוונה התנהג כך.

לכשגברה התנהגותו חסרת המעצורים של הגמל, אמרתי לרביע: “הגד לגמל משהו, ובעיקר שיירגע”!

לכשהפנה את מבטו, ראיתי שצחוק מתפרש לרוחב כל פניו, והוא אמר: “אתה בגילך, שיש לך בנים ובני בנים, לא יודע איך מרגיעים זכר מיוחם? הרבץ בו”!

– אמרתי לו: “אצלנו מרגיעים מישהו במלים ולא במכות”.

וכך התנהל בינינו דין ודברים, כשאני מושך ברסן של הגמל שהמשיך לכרכר ולחרחר, ואילו אצלי המעיים מסתבכים והולכים וגורמים לי למה שלא צריך. לכשראה רביע כי הגעתי לרוויה ממה שקורה ביני לבין גמלו, עצר ופנה לעברנו – אל הגמל ואליי – וקרא קריאה שמובנה ידוע רק לו ולגמלו. וראה זה פלא! הגמל שינה בבת אחת את טעמו וחזר ללכת מעדנות כמקודם, כאילו אין נאקות ואין חיזורים. כך היה עם הגמל ולא כך עם רביע שהיה משתבח במעשי הקונדס שעשה בי. ידעתי שיכול היה למנוע מן הגמל מלהתעמר בי, אלא שמטבעו הוא אוהב את השובבות שהיא דרושה לו כמו הסיגריה למכורים לעישון. ביום הזה הסתבר לי שהאיש בעל הומור מן הסוג החביב שניתן לסבול. על כן נתפסתי למצב רוח עליז וזכרתי לו זאת לטובה.

כיוון שנכנס לבולמוס של עליזות, בעודנו רוכבים בין שיחי רותם וההרים הגבוהים סוגרים מולנו את הנוף, פתח בשיר הבא:

לאחר שעברו עלינו כמה שעות של רכיבה, הגיעה שעת הקילה, שהיא שעת המנוחה והשהייה במקום מוצל, שעה שמתחייבת מן החום הכבד של שעות הצהריים. הברכנו את הגמלים ליד מצוק מצל, פרקנו מהם את האוכפים וכל אשר עליהם, ולאחר שרביע כרך חבלים על רגליהם הקדמיות, שילחנו אותם לרעות בוואדי, ואנחנו פרשנו שמיכות ופתחנו בבישול הארוחה והתה.

מנהג קיים אצל הבדווים מאז ומעולם, שעושים אחדות בין שתיית התה לבין המנוחה. וכשאתה יושב בניחותא וגומע תה, הראש מתפנה לעסוק בדברי הגות. כפועל יוצא מכך, התעוררה בי התפעמות מכך שפה, בצלו של אותו המצוק, יושבים זה ליד זה שניים שבאו משני עולמות שונים. האחד – רביע, צאצא לאב קדמון שמוצאו ממדבריות ערב, ואני – יוצא ירך אותו אב קדמון שמוצאו מארם־נהריים. אם הבחין רביע בהנאה שגרמה לי חברתו, איני יודע. אני עצמי הייתי מרוצה ממה שחוויתי עד עתה.

דיה לשעת קורת רוח שהיא גורמת לפתיחות ומכשירה את האווירה לשיחת רעים. על כן פניתי אל רביע ואמרתי לו: “יא, רביע, ידוע לי כי בעבר הרחוק לא היו תושבי סיני בדווים. מה מעשיך כאן”?

נעץ בי מבטו, ריכז את דבריו ואמר: “אם חושב אתה שאספר לך איך באתי מערב לסיני, הרי שעליך להכין את עצמך לאכזבה. משום שלא אני ולא זקני וזקני זקני יכולים לספר לך זאת. מקובל עלינו שבאנו הנה מערב”.

– לא באתי על סיפוקי והוספתי לשאול: “ומה הסיבה שנטשתם את ערב. האם הייתם שולפי חרב, כפי שמעיד על כך שמכם חרבי? האם ליסטמתם מישהו וברחתם לסיני”?

– ענה ואמר: “לא ליסטים ולא בני ליסטים היו אבותיי הקדמונים. שמנו נגזר מן המקום חרב, המצוי ליד העיר מכה הקדושה. הם באו הנה לפני כמה מאות שנים, ואל תשאל אותי כמה, בגלל הבצורת הקשה שפקדה את ארצם. בהגיעם למדבר סיני שהיה ריק, מצאו בו כל מה שדרוש למחיה להם ולבהמתם. אבות שבט הצואלחה, שהוא שבטו של רביע, ראו כי יש מים ועצי תמר בנווה־פאראן, ישבו בו, נטעו עצים ועשו גינות וראו ברכה בעמלם”.

־ועוד אמר: “אללה ישתבח שמו, ברך את אבותינו בברכת פרייה ורבייה, עד שמילאו את סיני לאורכו ולרוחבו, ואלה אנחנו”.

– חשב רביע שהניח את דעתי ושיקע את עצמו בחיטוט בגחלים כדי להחיש את רתיחת המשקה, ולא ידע שהוא עורר צרור שאלות נוספות.

– אמרתי לו: “תמה אני על דור הראשונים שלכם שבאו והתנחלו במדברו של סיני”.

– הפסיק בחיטוט בגחלים, כיוון אליי את מבטו ואמר: “וכי מה היה עליהם לעשות? אילו נשארו בערב, היו מביאים כליה על עצמם ועל בהמתם”.

– אמרתי לו: “אם כבר עקרו את עצמם מארץ מכורתם, למה לא ניצלו את תנופת הנטישה והמשיכו עד למצרים, המשופעת במים ובירק, ולא היו נתונים לחסדו של שר המדבר”?

לאחר שליטש את הגיגיו, תוך שהוא מסיים לשתות מכוסו, הסב על צדו, נשען על האוכף ואמר: “לא, לא. לכל מקום יצר אללה את האדם שלו. למדבר יצר אותנו, הבדווים, ואת האחרים לארצות הירק והמים. וכמו שהמצרי ישבוק במדבר, כך אנחנו נשבוק במצרים. המדבר הוא מקום חיותנו ולא נוכל לשנות את קביעתו של אללה”.

כשאמר כך נרעשתי, כי מצאתי עצמי כאילו אני יושב בבית־אולפנא ושומע פרק בסוגייה של אקולוגיה אנושית מפי אחד מחכמי הטבע, שאינו אחר כי אם רביע, בן המדבר. אמר והשתררה דממה לזמן מה. הוא נשען על האוכף, ואני עושה כמוהו והמוקד בין שנינו. הוא שקוע בהרהוריו, ואני בשלי, מצרף את תלמודי להבנת הקשר הנפשי של בני המדבר אל ארץ התלאובות.

– אמרתי לו: “יא, רביע. אם באתם מהמקום, הנקרא חרב, למה שבטך נקרא בשם צואלחה ולא חרביה”?

–אמר לי: “אילו באנו משם לבדנו, ייתכן ושם השבט שלנו היה כפי שאמרת. אלא שיחד איתנו הגיעו משפחות אחרות ממקומות שונים בסעודיה וגם הם התנחלו במרחבי סיני. לימים נתאחדו והיו לשבט אחד. כך נוצר שבט הצואלחה”.

– כיוון שלא כיוון לשאלתי, הוספתי ואמרתי: “אללה ירחיב את דעתך יא, רביע, וסלח לי על קוצר שכלי, לו הואלת והסברת לי למה אתם נקראים צואלחה ולא בשם אחר, שהרי זו הייתה שאלתי”.

– הספיק לו אזכור שמו של אללה, כדי שיאמץ את דעתו ואמר: “שמנו נגזר משמו של שיח' צאלח שעמד בראש אנשי דור הראשונים למהגרים מסעודיה לסיני. לימים נתבקש שיח' צאלח להתייצב לפני בורא עולם ונקבר באזור מגוריו, על אם־הדרך. ולפי שהיה אבי כמה משפחות, נקראו כולם צואלחה”.

– אמרתי לו: “הנחת את דעתי באופן חלקי בלבד לפי שאותו קדוש, הקבור על אם־הדרך בראש ואדי אשיח', נקרא בשם נבי ולא שיח'”.

לשמע שאלתי המערערת, כביכול, את סיפורו על אותו אב קדמון, התנשא ממקום רבצו, התקין לו את האוכף כמשענת, והכין עצמו לתקן את דבריי מתוך צער, כמי שבא לתקן את עמידת אוהלו שקרס בגלל רוח סועה, וכך אמר: “דע לך, כי צאלח זה, אבינו הקדמון, נחשב בעינינו לאיש קדוש וכל הוואדי, מן המנזר ועד לנווה־פאראן, נקרא על שמו. כיוון שכל שבטי סיני למיניהם מעריצים אותו, נתכנה על ידם בכינוי נבי, שהוא נעלה על כל אותם שיח’ים קדושים הקבורים בהמוניהם ברחבי סיני. האם הנחתי את דעתך”?

– אמרתי לו: “יותר טוב ממה שאמרת לא יכול להיות, אלא שיש לי עוד כמה דברים הטעונים לימוד, ואם התחלת במצוות הוראה לאיש בור כמוני, אין לך בררה כי אם להשלים את המלאכה”.

שמע, וזיק של שובבות בצבץ מזוויות עיניו ואמר: “אם מינית אותי למורה שלך, עליך לשלם לי בעבור תלמודך בלא פחות מאשר מתן בתך לי לאשה. בלי זה אין לימודים מפי”. אמר והתמוגג מליצנותו. ואם הוא כך, מה חסר לי שאענה לו במטבע משלו? על כן אמרתי לו: “בקשתך לא ניתנת להגשמה, מאחר שאצלנו בישראל אללה הוא שמזווג זיווגים. לך אליו, הבא לי אישור כתוב בכתב ידו, ובו הוראה לתת לך את בתי לאשה, והריהי אצלך.”

צחק, ונתבקשתי על ידו להמשיך ולהציג את שאלותיי. בראש השאלות, העוסקות בתולדות שבט הצואלחה, עמדה שאלת התמעטותו של שבט זה שהיה שליט על כל דרום סיני.

– על כן שאלתי אותו: “בעבר מנה שבט הצואלחה כמה אלפים, וכיום מספרכם לא עולה על ארבע מאות. מה סיבת התמעטותכם”?

– אמר לי: “אתה יודע כי סיני הוא ארץ הבצורות, שלפעמים נמשכות עד שבע ועשר שנים ברציפות. ובאין מרעה ומים, נאלצים האנשים לרדת למצרים. בכל פעם שיורדים, נשארים שם רבים הממשיכים לרעות צאנם ליד המים ולא שבים למקומם בסיני. מכל הפעמים שירדו למצרים, לא נותרו מן השבט שלנו כי אם מתי מספר, אלה שחזרו לשמור על מטעי התמרים. אלמלא הבוסתנים של משפחתי, ספק אם שנינו היינו יושבים כאן עכשיו”. משסיים קם ורחץ את ידיו ורגליו וכיוון את רוחו בתפילת צהריים אל בורא עולם. שפך לבו וסיים את תפילתו, ובינתיים הגיע זמנה של ארוחת הצהרים שנתבקשה להתקיים מכוח דרישתה של האיצטומכה שיש לה לוח זמנים משלה.

הבעתי לפני רביע את דרישותיה בשמה, וקמתי לקושש ענפי שיחים עבים כדי להבעיר אש לצורך אפיית ליבה, שהוא צליל לחם עגול בעובי כף היד שנעשה מקמח, מים ומלח, ואפייתו, מתחת לגחלים ומעליהם, נמשכת כמה דקות.

סובבתי לכאן ולהתם, ולבד מזרדים לא מצאתי דבר, כי באותו נחל גדלו שיחים שאינם עושים ענפים עבים. כשחזרתי וזרדים בידי לגלג רביע על אגד הזרדים שהבאתי ואמר: “בשביל מה הבאת זרדים? רואים עליך שאתה מדני, דהיינו עירוני, שאינו יודע לקושש ענפי הסקה. איסוף עצי בערה במדבר מחייב מיומנות של בן־מדבר של ממש”!

והוא, שקומתו גבוהה ומבנה גופו רחב גרם, התנשא ממקום מושבו בזריזות של נמר, הלך לאן שהלך ושב כעבור כמה דקות, כשבידו שורשי שיחים עבים ויבשים. ולא התפאר ולא התנשא עליי, ועל כך שיבחתי אותו בלבי. באין אומר ודברים כרע על ברכיו והבעיר את השורשים, ובעודם משתלהבים בלהבות, לש בצק וחיכה שהאש תדעך, עד היותה לגחלים לוחשות. דחק בהן אל שולי המוקד מסביב, הניח את צליל הבצק וכיסה אותו בהן. תוך כמה דקות היתה הליבה אפויה. אכלנו ופתחנו בשלב האחרון של הקילה, שהיא האתנחתא שעושים בני המדבר בשעות הצהרים החמות. שכבנו ומסרנו עצמנו לרשות השינה על כל תענוגותיה.

לכשהחלה רוח הטראוה – זו הרוח משיבת הנפש – לנשוב, קם רביע והלך אל הגמלים, שרבצו במישורו של הוואדי ונהנו, לאחר רעייה רבתי, מחומה של השמש.

מנהגם של הגמלים לשבת בשמש החמה יש בו מן המופלא. אילו אנחנו, בני האדם, היינו עושים כמותם, לבטח היינו נמסים כדונג, יחד עם שמותינו, ונשארים דבוקים לגרגירי החול. לעומת זאת, הם, הגמלים, לא די שהשמש לוהטת עליהם בחום רב, הם נהנים ממנה. הוא שאמרו חכמי הטבע שאין אדם יכול להשתוות לסגולותיהן של הבהמות, אף־על־פי שהוא עושה עצמו נעלה עליהן.

עוד אני מהרהר בכבשונו של עולם, הגיע רביע כשהוא מושך אחריו את שני הגמלים. הברכנו אותם, וחבשנו עליהם את האוכפים, העמסנו את חפצינו והמשכנו ללכת צפונה, עד שהגענו אל מישורי החולות.

במרחק מה נתגלו לעינינו מספר אנשים, כשישה או שבעה מהם רוכבים, וכמה מהם מהלכים, שהיו קרבים ובאים לקראתנו. המראה היה כאילו יצאו מתוך תמונה מימי עשיו מיודענו, לפי שצעידתם דמתה למסע שוד. אותה שעה היינו רוכבים זה לצד זה כי המקום היה פתוח ומישורי. מראה קבוצת האנשים שקרבה עורר בי רצון להקדים את רביע בדברי ליצנות. על כן ביקשתי ממנו לעצור. כששאל למה, אמרתי לו: “יא, רביע, אתה חדל אישים, למה השארת את חרבך תלויה על העץ בבוסתנך”?

עצר את גמלו, הסתכל עליי כדי לבחון את משמעות דבריי התמוהים ולקבוע מה מסתתר מאחריהם. לכשהבחין בחיוך שעל פניי אמר: “מה לך ולחרב בלב המדבר הזה. לא חג ולא עצרת ולא מלחמה שאזדקק לחרבי”.

– אמרתי לו: “האם אינך ירא מן האנשים הבאים מולנו? האם אינך מבחין מחזות פניהם שהם מתכוונים לפגוע בנו”?

והוא, מבלי שיצטרך לשהייה רבתי כדי להעביר את עצמו מעולם הרצינות לעולם השעשוע, הבין במה דברים אמורים וענה: “אכן נקלענו לסכנה גדולה, ואני סומך עליך שתציל אותי מפגיעתם של האנשים הללו בכוח ישראליותך. מהר וצא לפני, ואני מאחוריך, ושמור על שלומי למען יזכרו אותך ילדיי לטובה”. צחקנו.

– כשהתקרבנו אל האנשים, אמר: “אנשים אלה, שהולכים וקרבים, הם מיודעיי, בני שבט העליקאת”.

גם הם, שזיהו את רביע מרחוק, האיצו בגמליהם, באו ובירכו אותנו בברכות חמות, ושמחה גדולה שרתה באותה פגישה. מחילופי הדברים עם רביע הבחנתי בהערצה ובחיבה שהם רוחשים לו.

בשעה שהוא זכה במחווה של ידידות, זכיתי אני באקראי למפגש נדיר. אמרתי בלבי: “הנה לפניי מצוי מפגש של בני שני שבטים יריבים שהקיזו דם זה מזה באותה מלחמת אל־ואטיה, זו שהתרחשה לפני עידן ועידנים לא הרחק מג’בל מוסה. רצוי לי לבחון אם נשאר הזיכרון, והגחלים עדיין לוחשות בקרב צאצאי הקדמונים”.

– פניתי אל רביע ואמרתי לו: “יא, רביע, אני לא בנוי לשעשועים מסוכנים עם האנשים הללו”.

– עשיתי את עצמי מלא חרדה, משכתי באפסר הגמל והטיתי את ראשו, כאילו אני עומד לפרוש. שמעו האנשים ונתאבנו לרגע ואמרו לי: “מי הוא זה שמביא עליך סכנות”?

– אמרתי להם: “יא, עליקים, זיכרון הדברים שקרו במלחמת אל־ואטיה לא מש ממני. ועכשיו, מה שפחות דיבורים ויותר הסתלקות מכם תביא ברכה לנשים שלנו”.

שמעו מה שאמרתי, ולא הבינו מה אני שח. ובעודם נבוכים מן הדברים הסתומים, שאל אחד מהם: “ומה היה באל־ואטיה שאתה מזכיר אותו בחיל ורעדה”?

– אמרתי להם: “האם אינכם זוכרים את המלחמה בין הצואלחה לביניכם, שם, ליד נבי צאלח? אל נא תעמידו פנים שאינכם יודעים”.

רביע, שהבחין בליצנות הנסתרת שבדבריי, שם עצמו רציני כדי לתת לשעשוע זה שיתפתח, כפי שראוי לו. האזכרה שעשיתי לאותה מלחמה, שהתרחשה לפני כמה מאות שנים, לא הביאה לראשם את זיכרונה, עד שאחד מהם, שהיה קשיש, נתפכח לפתע פתאום, פנה אל אנשיו הנבוכים ואמר: “האיש הזה מדבר על מה שהיה אצל נבי צאלח בימי קדם, באותה מלחמה שהכינו בה את הצאלחים מכה אחת אפיים”.

לכשעורר בהם את הזיכרון העמום של אותה מלחמה שכמעט ונשתכחה מהם מרוב שנים, אמר לי אותו קשיש: “תנוח דעתך, עוד לא צמח עשב על כף היד כדי שנשוב ונסתכסך עם בני שבט הצואלחה. וכמו שאתה רואה את רביע הצאלחי הזה, ערכו גדול בעינינו כנגד אלף עליקים משלנו”. אמר וגרם לי שאחייך עד שנתגלה להם שכל מה שאמרתי, לא היה אלא על דרך הלצון.

משנתישרו ההדורים, כביכול, בינינו, שרתה עליזות ושמחה על הנוכחים, והרבה שיניים צחורות הבהיקו על הפנים השחומות עד שנפרדנו זה מזה, הם לכאן ואנחנו לשם.

רביע ואני המשכנו לרכוב זה לצד זה והייתה שיחתנו בנחת. פרשת מלחמת אל־ואטיה, שהיא האירוע ההיסטורי הבולט בתולדות שבטי סיני, מעוררת כמה וכמה שאלות אשר טרם באו על פתרונן. על כן העליתי בפני רביע את שאלת התבוסה שנחלו אנשי הצואלחה באותה מלחמה ואמרתי לו: “יא, רביע, האם יש לך הסבר לתבוסת הצואלחה במלחמת אל־ואטיה”?

– אמר לי: “וכי ראית מלחמה שאין בה תבוסה? פעם זה מנצח, ופעם זה מנצח. זהו חוק עולם”.

– רביע השתמט מלגעת בנושא זה. על כן לא הרפיתי ממנו ואמרתי: “איך זה ייתכן שהשבט הגדול והשליט בכל סיני ינחל מפלה וינוס על נפשו”?

– אמר לי: “בני הכלבים ההם רימו אותנו ונהגו בנו בצורה שאינה מכובדת”!

– כיוון שהסתיר את העיקר, לחצתי עליו ואמרתי: “מלחמה אינה אלא הולכת שולל הדדית בין שני המחנות הלוחמים, האם פסו מצביאים אצלכם שלא ידעו פרק בהלכות רמאות וגנבת דעת”?

שמע ועצר את גמלו, ירד מעל גבו בעודו עומד, ניגש אליי ומסר לי את האפסר ואמר: “הגיעה השעה שאתן לאללה את אשר לו, ואחר כך אשמיע לך דברים שיזעזעו את כל מוסדות אישיותך”!

החליק פיסת קרקע חולית, כרע וכיוון את לבו ותודתו לבורא עולם. ואני יושב על גמלי, שרוי באופוריה של נוף בראשיתי כשרוחו של בן המדבר משוררת בתפילה את הדרו של המקום.

לכשסיים רביע את תפילתו, קירב את הגמל אל סלע גבוה, טיפס עליו, שלח ממנו רגלו, ישב על גבו ויצאנו לדרך.

הוא המשיך במה שהפסקנו ואמר: “האמת היא שהכינו את העליקים מכה ניצחת ליד העיירה אטור. הם נמלטו על נפשם והשאירו ארבעים אוכפים ללא רוכב. וכמנהגנו, יצאו לוחמינו אל קבר אביהם הקדוש, נבי צאלח, לזבוח לו ולהודות על הניצחון. זבחו ורקדו עד לשעה מאוחרת בלילה ושכבו לישון. והם, העליקים, יחד עם המזינים, באו בחשאי, כאילו היו גנבים, והתנפלו על הישנים והכו בהם מכה גדולה. אלמלא זה, לא היית רואה כיום, לא עליקי ולא אמזיני אחד בכל סיני. הוא שאמרתי, רימו אותנו”!

סיים ובחן אותי בעיניו לדעת אם שוכנעתי. עשיתי עצמי מהרהר, כדי שלא ידע שאין דבריו משכנעים ויתאכזב. למעשה, כל הסיפור הזה בא להצדיק את המפלה בהתנהגות שפלה של היריבים. האמת ההיסטורית היא שבזמן ההוא התרבו בני השבטים האחרים בסיני שבקשו חלוקת משאבי קיום וזכויות שוות לאלו של הצואלחה, ואלה לא רצו לוותר על מעמדם המועדף באותם הימים.

כיוון שאצה לנו הדרך, דפקנו בגמלים על מנת שנספיק להגיע לפני החשיכה למחוז חפצנו.

 

בעל לשתי נשים    🔗

מי שחפץ להכיר את אורח חיי הבדווים בסיני לעומקם, נדרש להעמיק את היכרותו בהוויתה של המשפחה הבדווית, שבעטיים של החיים במדבר, מתאפיינת במערכת יחסים היחודיים לה. לפי מנהגם, הגבר הוא שמנהל את המשפחה, ועל פיו ישק כל דבר. הוא המבטיח את שלום בני ביתו והוא שדואג לכל צרכיהם. האשה נחותה מבחינת מעמדה, והיא מושאלת לו על מנת שתעמיד לו ולדות ותאפשר לו להקים את משפחתו.

בהיותו המוציא והמביא, מצוי גורל בני ביתו בידיו של הגבר לשבט ולחסד ובידו השליטה המוחלטת, עד כדי יצירת הייררכיה גברית במשפחה. הגבר הוא בעל הדעה והאשה מצייתת לו.

על רקע זה נרקמים היחסים האינטימיים בין השניים לטובה ולרעה. גבר בעל שאר־רוח ולב חם מביא להתהוות מערכת יחסים אינטימית מלאת רוך ואהבה. מי שלבו גס, גורם לניכור בינו לבין זוגתו ואפילו בינו ובין ילדיו ומשבש בזה את ימיהם וימיו. הגברים רואים ולומדים מניסיונם של אחרים, ועל כן רוב רובן של משפחות הבדווים מנהלות את חייהן תחת שלטון אבי המשפחה בשובה ונחת.

כיוון שאנו עוסקים ברביע אבו־חרבי, הפותח לנו צוהר אל עולמם של בני המדבר אשר בסיני, רצוי לנו להשקיף גם על הווי משפחתו ולהתרשם ממנו ככל שניתן. מאליו מובן כי אין בהצצה חטופה זו של עוברי אורח אל תוך נבכי חייהם של בני מדבר סיני לחשוף את עומק מהותם וערכיהם באופן שלם. על כן מקובל על כותב טורים אלה לעשות ככל יכולתו על מנת למלא את החסר.

כדרך כל בני הנעורים, השאיר רביע מאחוריו את שנות ילדותו והחלו מתעוררים בו ריגושים למראה נערה זו ואחרת. ככל שהזמן נע במסלולו לעבר העתיד, הלכו ריגושים אלה ונתגברו ולא יכול היה להרגיעם אלא דרך שיחה עם בנות החמד. במיוחד עם הרועות שהיו מתנאות בלתמה המכסה את פניהן. כפי שהוא נמשך אליהן, כך היו הן מצפות לו ויוצאות מבין סבכי הנווה כדי שיראה ויבוא להנעים להן את זמנן. מכל הנערים היה רביע מבוקש אצל הרועות, משום שידע לדקלם קצידות, שירים העוסקים בענייני אהבה ובפעילויות דומות. כך היה הולך ומפרק את מטעני רוחו אצל הרועות, ובו בזמן מעורר בהן ריגושי נעורים, מרגיע את רוחן והולך. לאחר כמה ימים, לכשגאו בו יצריו, נדרשה לרביע חברתן של הרועות לאותו עניין. אז היה משוטט בין עצי התמר בוואדיות ועל מדרונות ההרים, שבהן מצויות הרועות, והן, בראותן אותו מרחוק או בשמען אותו הולך ושר, היו באות אליו מיד, כמו עיזים אל האבוס, ומבלות איתו בנעימות עד לרוויה.

על הקורא לדעת כי חיזורים אלה הם אסורים בחברה הבדווית מטעמים שאין כאן המקום לפרטם. אלא שיצר האדם חזק בנעוריו, עד כדי כך שהוא מחדד את החושים והזהירות ומאפשר לנפשות הצעירות לבוא על סיפוקן. כידוע, יחסי בני הנעורים מתפתחים ועולים משלב לשלב. מתחילים בשלב שבאמצעותו מעוררות המלים את האהבה מתרדמתה ההיולית. בהדרגה עוברים לשלב של חיבובים והקטנת מרחק השמיעה שהיה קודם וכבר הם מצויים זה בזרועות זו, וגומר…

הגיע הזמן ורביע בחל בישיבה בחברת רועות ובפטפוטי מלים בלבד. הוא נמשך אל רועה צעירה, זו שכבר בשלה נערותה והוא הוקסם ממראה פניה, מגזרתה ומכל מה שהקרינה הוויתה. הייתה זו פריחה, שאינה בת שבטו, כי אם בת שבט הג’יבאליה, ויופייה היה לשם דבר בנווה־פאראן ובכל סביבותיו.

פריחה נהגה בצניעות ולא הייתה מתגרה ברביע, כמו בנות אחרות שביקשו שליטה עליו. בקולה העדין הייתה פונה אליו ומבקשת שיר זה וקצידה זו, וכל השתובבותה הייתה מלאת חינניות מתוקה.

באחד הימים, בהיותה לבדה עם עדרה, שוטט רביע בין ההרים ומצא אותה יושבת ומבשלת את תה הצהריים. היא הזמינה אותו לשבת איתה, הגישה לו מן המשקה והתחלקה איתו במזונה. ישבו ופטפטו, כשהוא מגייס את כלל כשרונותיו, לבדר אותה בשיחה נעימה. והיא, שחושיה הנשיים פעלו במלואם, עשתה עצמה שאינה משתוממת כלל וכלל על בואו אליה בהיותה יחידה. על כן שאלה אותו: “האם ברח גמלך שאתה מחפש אותו בוואדי הנידח הזה”?

– חשף את מערכי לבו ואמר: “אליך נמשכתי מרוב אהבתי אותך”!

– צחקה פריחה ואמרה לו: “ומה מצאת בי שאני ראויה לאהבה”?

והוא, כנמר ההולך חרש לקראת טרפו, אחז בידה, ליטף את אצבעותיה ובחתף משך אותה אליו, חיבק והרעיף על לחייה מנשיקותיו בסערה גדולה. ופריחה, שלבה הלך שבי אחר רביע, נתקפה בהרגשת עדנה ובלי שתדע איך ולמה, נענתה לו בנשיקות על לחייו ולא הרפו זה מזה מרוב שחשו בנעימות החיבוקים ובמתיקות הליטופים. ישבו השניים על אותו סלע, כשפריחה על ברכיו, והיו ממלמלים דברי חיבה ומרעיפים זה על זה שבחי יופי וחן וגומעים מעסיס הנעורים במשך שעה ארוכה.

כיוון שהגיעה השעה להמשיך ברעייה, חיכו העיזים לרועה שתורה להם לצאת ולרעות ולא הבינו מדוע בוששה קריאתה לבוא. כשגבר עליהן תיאבונן, ואין קול ויש מצמוצי שפתיים, קמו והתפזרו על פני המדרון. כיוון שכך, נאלצה פריחה להנתק מזרועות רביע, הסדירה איתו את מועד ומקום הפגישה הבאה וחשה לאסוף את עדרה. חזר רביע לביתו בדרך עוקפת, כדי שלא יהיה מי שיפליל אותו בתינוי אהבים האסור לכל הדעות עם הרועות, ופריחה שבה בערב ההוא לאוהל הוריה, קיצרה במעשיה ושכבה על ערשה כדי להמשיך ולהתרפק על אהבתה.

מאותו יום חדל רביע לחזר אחר הרועות, שהיו מתקבצות שלוש וארבע ביחד לשם בילוי בחברותא. הן ידעו שגם הוא, כמו נערים אחרים, מצא לו נערה לבלות איתה ביחידות והשלימו עם זאת.

מנהג יש אצל הרועות שבאביב הן רועות יחד בשל שפע עשבי המרעה, ובקיץ ביחידות בגלל דלילותו של המזון. זהו הזמן שהרועות נוטלות חופש לעצמן ומגבירות את מעשיהן החסויים עם בחירי לבן. עברו הקיץ והחורף ובא הרביע, שהוא האביב, שוב לא הייתה לפריחה סיבה לרעות לבדה. שאם תעשה כן, יבחינו האנשים בדבר ויספרו להוריה, ודי ביזיון וקצף!

אך לא הרועות הן שיסכלו את תשוקת האהבה. לכשהגיע המועד לתנות אהבים עם רביע, ביקשה פריחה מן הרועות שתעמודנה על המשמר, מי על גבעה זו ומי בפתח ואדי זה, לבלוש ולהזהיר, כפי שהיא וחברותיה הצעירות נהגו לסייע לחברותיהן שהגיעו לגיל, בו הן זקוקות לעשות מעשיהן במסתרים.

הגיע יום המפגש של השניים. המשמרות הוצבו מסביב, ופריחה ורביע פרשו לתוך נקיק ותינו אהבים עד שנפשם רוותה. הוא הלך בדרך אחת, והיא חזרה בדרך אחרת אל עדרה, והשומרות אל עדרן.

עברו שנתיים שהסבו אושר לכל בעלי האהבות הגנובות בסיני, וביניהם השניים, גיבורי הרומן שלנו, והמשבר הצפוי הגיע.

ג’בלי אבי רביע, קרא לו ואמר: “בני, ראה כי זקנתי, וקודם שאעמוד לפני בורא עולם, רוצה אני כי תקים לך משפחה, תישא אשה ותוליד בנים”!

– אמר לו רביע: “מוכן אני לשאת אשה, אלא שלא כל אחת רצויה לי”!

ביקש לעקוף את המנהג, שלפיו האב בוחר כלה לבנו, ובעיקר שישא את פריחה אהובתו לאשה.

– אמר לו אביו: “יעדתי לך את בדריה בת מוסה ממשפחתנו, וכבר שוחחתי עם אביה וקיבלתי את הסכמתו”!

לשמע שמה של בדריה נפלה רוחו של רביע, ולא משום שהיתה כעורה. אדרבא, היא הייתה גבוהת קומה ונעימת מראה. בלי ללכת סחור סחור ביקש לשכנע את אביו שישנה את דעתו ואמר לו: “אבי, נפשי הולכת שבי אחרי פריחה בת סלים. הואל נא ושדך לי אותה”.

לא סיפר לו על אהבתם, משום שתינוי אהבים לפני גיל הנישואים, אסור באיסור חמור לפי חוקת בני המדבר. אילו גילה לאביו מה שיש בינו ובין פריחה היה גורם לו שברון לב ואף יותר מזה.

אמר לו אביו: "במה טובה פריחה מבדריה? לדעתי, בדריה עולה עליה בכל המעלות: היא בריאה ובעלת קומה, ואם ליופי נתת עדיפות, דע לך שמיופי לא בונים חיי משפחה.

ולבד מזה עליך לדעת כי שמן של בנות משפחתנו – היא משפחת החרביה – יצא לפניהן כמי שאין כמותן בשעשועי הלילה"!

התחנן רביע על אהובתו ולא שינה את החלטת אביו. כראות האב את יסוריו של בנו, אמר בלבו: “אתן לו אורכה למשך שבוע כדי שיהרהר במה שדיברנו, ואז יתרכך ויתרצה, לפי שכל הדברים משתנים על צירו של הזמן ומלחצו של הכורח”! מאידך ידע רביע שמשפחתו – דודיו ודודותיו למיניהם – לא יתנו להכניס בת משפחה אחרת אל תוך משפחתם, ובו בזמן תישארנה בנות המשפחה רווקות. וכשהבנים נמצאים במצוקה אל מי הולכים, אם לא אל האם? היא, כבדווית שטובת ילדיה קודמת לכל דבר, תמיד תיתן מחסה לבנה או בתה המסתבכים במעשה כלשהו. על אחת כמה וכמה שהדבר נוגע לבחירת כלה לבנה. פנה רביע אל אמו ואמר לה: “יא, אומי! בדריה זו לא בשבילי, שהרי את יודעת עד כמה פריחה ואני קשורים זה בזה. השפיעי על אבי שיתרצה לי”.

רביע לא ידע כי הוריו דנו ביניהם בנושא, ואמו ניסתה ללמד סנגוריה על פריחה, מבלי שרביע ידע על כך שאמו מודעת לסוד אהבתו האסורה אליה. האם ניסתה לשכנע את האב ולא עלה הדבר בידה.

פנתה האם אל רביע ואמרה לו: “יא עיני, יא רוחי! ניסיתי להשפיע על אביך בענין פריחה בלי שתבקש ממני וללא תוצאות חיוביות, אך יש לי עצה בשבילך. התחתן עם בדריה, ולאחר כמה חודשים יהיה בסמכותך לגרש אותה מעל פניך, וכך תהיה חופשי לשאת כל נערה כאוות נפשך”.

רביע, שנבוך מן המלכוד שהיה מצוי בו, נשם לרווחה כשנמצא לו מוצא בעצתה של אמו. בלב שבור הלך אל המקום, בו רעתה פריחה, ומשך אותה למקום סתר כרגיל כשהוא מגלה עצבות במקום העליזות האופיינית של פגישותיהם. פריחה הבחינה בשינוי שחל בו ושאלה אותו: “אמור לי יקירי ונר חיי, מה מעיק עליך היום”?

– אמר לה: “צרה גדולה ירדה עלינו. אבי מחייב אותי לשאת את בדריה לאשה. שידלתי אותו ואת אמי כי יאותו להסכים שאת תהיי כלתי, ולא הצלחתי לשנות את בחירתם. איני יודע מה יהא עלינו עכשיו”.

שמעה פריחה ופרצה בבכי, והשקיעה את ראשה בחזהו, הזילה את דמעותיה וביכתה את אסונם. במר לבה אמרה לו: “הבה ונברח למרחקים, אל אחד משבטי הבדווים, שם נמצא מחסה ולא נשוב, עד אם יבטל אביך את רוע גזרתו”!

– אמר לה: "אכן חשבתי לעשות זאת, אלא שמעשה זה היה גורם לנו להיות פליטים חסרי רכוש, כשאנו תלויים בחסדו של איזה שיח' ומנותקים מהורינו וממשפחותינו. אמי יעצה לי לנהוג אחרת. הוא סיפר לה כל מה שיעצה לו אמו. דבריו הרגיעו אותה. כנערה בדווית ידעה שגורל הנערות בידי אביהן ודין האהבה שהיא נרמסת ברגליהם, ללא התחשבות וללא רחמים. היא לא השלימה עם החנקת אהבתם. על כן שאלה אותו: “ומה יהא עליי בינתיים”?

– אמר לה: “בינתיים אוהב אותך כפליים, אפקוד אותך במרעה, בדריה תהיה חוטבת עצים, ואת תהיי הלהבה שבה נאיר את ימינו, עד יום יבוא ואת תמלכי באוהל שלי”!

– השניים התגפפו ביתר שאת והתלהטו זה מזה במשך שעה שהתארכה יתר על הרגיל, וחזרו לעיסוקיהם. היא למרעה, והוא לבוסתן אביו.

חודש ימים לאחר הכרזת ג’בלי האב על נישואיו של רביע עם בדריה, נערכה החתונה, כמקובל, ולאחריה נטה את אוהלו סמוך לבוסתן, שקיבל כמתנת נישואים מאביו, ושיכן בו את בדריה אשתו. זו הייתה מתנאה בבעל שלה בפני חברותיה שלבן נחמץ בקרבן על כי לא הן שזכו בו. ובעוד היא מתפארת בו, היה רביע מחפש בה נקודת אחיזה שתאיר את ימיו. כל מה שעשה למצוא אצלה תכונות טובות, ואכן הייתה אשה טובה, ובעלת אופי טוב, לא יכול היה להשתחרר מאהבתו לפריחה. דמותה ליוותה אותו כל הזמן.

הבחינה בדריה שרוחו אינה מכוונת אליה, ניסתה להנעים לו את ימיו בבישול, בדברי נועם ובמשכבי הלילה, ואילו הוא לא ענה לה בעליזות ובקלילות שהיה מפורסם בהן.

הבחינה בדריה בהסתייגות שלו ממנה, ובחושה ידעה שלבו הולך שבי אחר אשה אחרת, ומי היא זו, אם לא פריחה, שכל תושבי סיני יודעים על קשרי אהבתו אליה, לבד ממי שאינו רוצה לדעת? עובדה זו הבעירה את חמתה, עד שאמרה לו: “שמע נא, יא רג’אל!, דהיינו: יא, גבר. שכך פונה בדווית אל בעלה ואינה קוראת בשמו המפורש. אני אשתך ורצוני שתנהג בי בהתאם לכך. אם לבך הולך אחרי פריחה זו, שתינית איתה אהבים בהרים בימי נעוריך, שכח ממנה והיה לי לבעל ממש”!

ראה רביע שהיא גילתה את סיבת הסיבות ליחסו הקר אליה והחליט לנהל את הדברים על דרך הישר, לפי שזו תכונתו. על כן הודה בפניה על אהבתו לפריחה ואמר לה: “רצוי לשנינו כי אשא גם את פריחה לאשה ונחיה שלושתנו יחד בשלום וברעות”.

כך ניסה להציע לה, אך בדריה לא הייתה מסוג הנשים שמוכנות להתחלק מרצונן עם “צרה”, הגם שידעה כי לכשישא את פריחה לאשה על פניה, כל אהבתו תינתן לה, והיא תקבל את השיירים. על כן אמרה לו: “אמנם זכותך לשאת צרות עלי, אך ביום שתקים אוהל לפריחה, יהי האוהל שלי פנוי בשבילה כי רוחי תצא ממני, ואתה תואשם בפני אללה על קיפוד חיי הצעירים”! אמרה ופרצה בבכי.

לכשנוכח כי הדרך לפתרון מצוקת אהבתו, תביא את בדריה לידי שברון לב, לא נתן לו לבו להחליף אותה בפריחה, כפי שיעצה לו אמו, שכן מה יאמרו כל האנשים על שהוא משלח אותה לאחר חדשיים מיום החתונה? הבוז יהיה מנת חלקו. ביסודו היה רביע איש מצפון. על כן בחר דרך אחרת להביא את בדריה שתסכים להצעתו, מבלי שיכפה זאת עליה. מאותו יום הגביר את התרפקותו עליה והיה פוקד אותה לעתים מזומנות כדי להחיש את הריונה כי אמר: “ביום שזו תלד, תהיה מאושרת בילדיה וקנאתה בפריחה תחלש”.

עברו כמה חודשים, ואין ההריון פוקד את בדריה. הלכו שניהם אל הידעונים שהתקינו להם קמעות, אשר בכוחם לפתוח את רחמן של הנשים, אך ללא הועיל. ערכו זוארה (ביקור) אצל שיח' אוחבוס בעל הסגולות לפוריות וליד דיק שחור, שהוא פס סלעים על מדרון ההר שכוחו אף הוא יפה לפוריות, ומאום לא עזר. חלפו החודשים והיא לא נזרעת.

הבחינה בדריה בצערו של רביע, שהיה נוהג בה בחמימות, ואף לבה נשבר בקרבה. שניהם ידעו כי אללה אינו מאפשר להם לזכות בצאצאים. אמרה בדריה בלבה: “ייתכן ואין צמחיו של רביע יכולים להינטע בגינתי. אשתחרר ממנו ואנסה את מזלי עם גבר אחר”.

באחת משעות הרצון, כשישבו שניהם לפני סוכתם בחשכת הלילה, פנתה בדריה אל רביע ואמרה לו: “יא רג’אל! רוצה אני שתחזיר אותי אל הורי”! תמה רביע עליה שיחסו אליה התעדן מן הרחמים שהיו בלבו עליה, ביודעו כי אשה ללא ילדים נידונה לצער נצחי. על כן דחה את בקשתה להיפרד ממנו ואמר לה: “אללה סגר את רחמך, על כן רצוי לנו שאביא אשה נוספת על פניך. היא תלד ותשמחי בילדיה”.

דבריו הרגיזו את כל מוסדות רוחה, והיא פרצה בדברי זעם ואמרה לו: “דע לך שהעקרות אינה בי כי אם בך. לכן רצוני להיפרד ממך ולהינשא לגבר אחר שאלד ממנו את ילדיי. לא אשה אחת, שמצבה היה כמצבי, החליפה את בעלה וילדה ילדים”. כיון שהצעת הגירושים באה ממנה, נזדכך מצפונו והסכים.

כעבור כמה ימים הסדירו את גירושיה של בדריה. הוא הכריז בפני שני עדים כי היא מגורשת, צייד אותה באוהל, בבגדים, בתכשיטים לרוב וכן בעדר עזים ובגמל, העניק לה סכום כסף ביד רחבה, ושניהם צעדו, כשהם מובילים את כל הכבודה שלפניהם לבית הוריה. רביע נפרד ממנה בברכת עתיד מלא טוב, ושב לסוכתו בין הדקלים כשלבו עליו דווי. עברו כמה ימים ורוחו הנכאה התאוששה. כיוון את הולכותיו ובא אצל פריחה וסיפר לה כי שילח את בדריה, וכי הדרך פנויה לפניהם להגשים את חלום חייהם. שמחה פריחה לבשורתו ואמרה לו: “חוש מהר אל הורי, ואני שלך בטרם ישיאו אותי למישהו אחר”!

ולפריחה אין בני דודים שיש להם קדימות עליה. כידוע, המנהג הבדווי אינו מרשה לצעיר לבקש את הנערה שחשקה נפשו בה בפנייה ישירה אל אביה, אלא באמצעות שליח שהוא: אב, דוד או מישהו אחר. הלך רביע אל אביו ואמר לו: “אבי, הזוכר אתה את בקשתי בענין פריחה? רצוני כי תלך אל הוריה ותסדיר לי אותה לאשה”.

ג’בלי האב היה מודע ליסורי בנו בעטיים של נשואיו עם בדריה. אם רביע היא זו שהייתה באה ויוצאת בסוכתם והבחינה בחושיה הנשיים עד כמה אין חייו של בנה עם בדריה מתנהלים על מי מנוחות. היא שפתחה את עיניו ואוזניו של בעלה לאשר מתרחש בסוכתם של השניים. בדרך של פקחות ועורמה הייתה משרבבת את שמה של פריחה כדי להכשיר את לבו שיהיה נעול על דמותה.

לאחר שילוחיה של בדריה, הפצירה בו שימהר ויסדיר את פריחה כאשה לבנו, משום שציידי היעלות כבר משחיזים את חיציהם. הלך אבי רביע אל סלים, אבי פריחה, ודיבר איתו נכבדות בבתו פריחה. שוחחו כמה זמן בידידות רבה, ולא שמע ג’בלי כל דבר הסכמה מסלים, כי מנהג יש אצל הבדווים שהם דוחים את הבקשות כמה פעמים כדי להעלות את ערכה של סחורתם, גם אם הדבר רצוי להם. בלבם השתוקקו הוריה כי תינשא לרביע שהיה חביב עליהם.

במשך שבועיים חזר ג’בלי ובא כמה פעמים לאוהל הורי פריחה וחלק להם כבוד הולך וגובר על ידי כך שהתלוו אליו כמה מנכבדי משפחתו. לבסוף נאותו הוריה של פריחה לבקשתו ונקבעו הסדרי החתונה המקובלים. כעבור כמה ימים נערך טקס החתונה אי שם בואדי אל אח’אד’ר. ושם הותר לשניים, לרביע ולפריחה, ברוב שמחה שירה וריקודים, להתאחד לגוף אחד. באותו לילה שני של החתונה, כאשר כל האורחים הלכו והותירו את השניים ספונים בתוך הבירזה לבדם, נצמדו השניים, פרקו את האסורים שנגזרו עליהם בכל ימי נעוריהם וגמעו את כוס התענוגות משולחנו של שר הזיווגים, עד שרוו ממנה דיים.

ובתום שבוע ימים, שבו נמצאו השניים לבדם באוהל החתונה, חופשיים להביע את שמחת הגשמת חלום חייהם לעין השמש, הביא רביע את פריחה אל בוסתנו, ושניהם ערכו את סוכתם לפי טעמה. חדלה פריחה לרעות את העיזים והקדישה את כל מאודה למיצוי אושרה בהיותה אשה לרביע אהובה.

השמחה, כידוע, היא מרשם בדוק לחן וליופי. די לו לאדם, בין אם הוא גבר או אשה, שיהיו יפים ככל שיהיו שארשת פנים זעומה תכער את צורתם. ואילו החביבות ואהבת הבריות מוסיפה להם לווית חן, אפילו שהטבע לא חנן אותם ביופי כלשהו.

וכמו שכבר הספיק הקורא להכיר את פריחה, ודאי הוא מודע לכך שמטבעה היתה יפה ועדינת נפש, שרק מעטות מבנות נווה־פאראן דמו לה. מיום שבאה לשכון בסוכתו של רביע, נשתנתה האווירה בבוסתנו, וידידים וידידות היו באים ויוצאים ונהנים מישיבה ובילוי אצלם.

מיום שקיים רביע את אשר הושקע בו על ידי הבריאה והעניק לפריחה את אשר הופקד בידו בשבילה, והיא, מה שהופקד בשבילו, זכו השניים להשיט את ספינתם על מי מנוחות. זכו, ונמצא כי בחודש השני לנישואיהם הרתה פריחה לשמחת רביע ולשמחת הוריהם.

מאידך, בדריה נישאה שנית ולא הרתה, נישאה בשלישית ולא הרתה. בלב שבור הודתה בעקרותה וקיבלה בהכנעה את רצונו של אללה שלא יהיו לה ילדים. צער גדול תקף אותה על שלא נשארה נשואה לרביע יחד עם פריחה והשלימה עם אשר נגזר עליה.

בשעה טובה נולד בן זכר לרביע ופריחה, והם קראו לו בשם סאלם. הבן דמה לאמו בעדינות האיברים ובארשת פנים נאה. אביו שמח בו מאוד והועיד אותו להיות ראשון בין אחיו ואחיותיו שהיו אמורים להיוולד בעתיד, כפי שהוא ופריחה תכננו. לא הייתה כל מניעה שכך יהיה הדבר, לפי שעושר בנכסים ובבהמות לא היה חסר. תקוותם היתה כי שלוות חייהם לא תופרע ולא יחול כל שינוי לרעה.

ככל בני האדם, גם הם לא השלו את עצמם בדעה שהחיים מתנהלים אך ורק בטוב. אבותיהם לימדו אותם שיש יצורים סמויים שהם רעים, שדים יקראו להם, שלא נבראו אלא כדי לשבש את חייו של האדם, ואוי לו למי שהם נטפלים אליו. דברי ימי סיני מאז ועד היום רצופים במעשיהם המרושעים של השדים, ולא כאן המקום לפרטם. אלה ראו את השניים, פריחה ורביע, מנהלים את חייהם בחן ואהבה ומצאו אותם ראויים לתעלוליהם.

כמנהגה, קוששה פריחה כפות תמרים יבשות לצורך הבערה. לא נזהרה ונדקרה בקוץ שהעמיק לחדור אל תוך אצבע ידה וגרם לה לשטף דם שלא כרגיל. חבשה את אצבעה בסרט בד שגזרה מצעיפה וקיותה כי פציעתה תתרפא במהרה. כמו במקרים אחרים, ולא כך היה.

מיום ליום הלך הפצע והחמיר, ורביע איננו כי יצא למסעותיו. לכשחזר, מצא אותה בכל רע, וכל פרטי הדקירה באותו קוץ וסכנת החיים שהביא עליה, וכל מעשה הניתוח שערכו הרופאים הישראלים אשר כרתו את אצבעה, וכן ההצלה שהציל אותה רביע ממוות באמצעות הכוויות שכווה אותה, הלא הוא מתואר בפרוטרוט בפרק “הרפואה” בספר זה.

דבר אחד יש לומר. רביע ובני משפחתו האמינו שכל עניין הקוץ אינו אלא מעשה ידי השד שהתאנה לפריחה, משום שלא יכול היה להשלים עם זיווגם הטוב של השניים. הוא פגע בהם ברוב רשעותו, ואילו הם, משניצלה פריחה, היו מרוצים מכך שהתגברו על אותו שד והצילו אותה מידיו. מאידך, לא ראה שד זה בכריתת אצבעה של פריחה סוף פסוק, המשיך ופגע ברחמה וגרם לעקרותה.

עיקרון גדול יש בעולמם של החיות, ובכללם האדם, שלעת מצוקה מתגבר בהם יצר ההתרבות. תכונה זו ניכרה גם ברביע ובפריחה שנקלעו לפרשה הרעה שנגרמה בשל אותו קוץ, שהביאה להתעוררות יצר ההולדה אצלם ביתר שאת. שניהם השקיעו את כל מאודם במעשה הפרייה ורבייה וציפו לשווא לסימנים הראשונים של ההריון. עברו כמה חדשים, עברה שנה ואין כל תכלית. במצוקתם פנו אל הכוחות העליונים שיעזרו להם. ערכו זוארות (ביקורים) ליד קברי השיח' וליד הדייקים. התקינו קמיעות אצל ידעונים וקוסמים, ומאום לא עזר. ומה עושה בדווי כשכל האמצעים המאגיים אינם מביאים לתוצאות רצויות? הוא פונה אל הרופאים הישראלים; אלה המשתמשים במכשירים מתוחכמים ועושים את מעשיהם בלא ברכה ובלא תפילה, ופה ושם אללה מסייע בידם. הלכו השניים, רביע ופריחה, אל הרופא הישראלי, היושב בבקעת־רבא, כדי שירפא אותה וישיב לה את פוריותה. ערך הרופא סדרת בדיקות ואמר לרביע: “דע לך כי אשתך איבדה את כושר ההולדה שלה בעקבות מעשה הקוץ ותולדותיו. שובו למקומכם ושימו בבנכם יחידכם את יהבכם”.

לכשסיפר לה רביע מה שקבע הרופא, ירדה תוגה עליה, והשמחה שהייתה קורנת ממנה, דעכה. אז נתקפה בבכי ואמרה: “רביע, רוחי ונשמתי, מה יהא עלינו. האם לא נוסיף עוד ילדים על סאלם יחידנו”?

רביע, שהוא בעל אמונה עמוקה, תלה את יהבו באללה הרחמן והרחום, שהוא מושיעם של כל הנענים והסובלים, ואמר לה: “יא עיני ורוח אפי! אל נא תבכי. התאזרי בתקווה כי אללה רואה והוא יושיענו”!

עברו כמה שנים, וסאלם הבן היה לנער, והוא יחידי לאביו ולאמו. ראו הוריו אותו בגלמודיותו ונצטערו מאוד. לבד מזאת הלכה עליהם אימים תחזית ימי זקנתם שהם עלולים להישאר בלי בנים ובנות נוספים. זאת משום שכאשר נחלשים כוחותיו של אדם במדבר, וכל גופו מידלדל, הוא זקוק להרבה בנים כדי שיעזרו ויסעדו אותו. על בן יחיד אי אפשר לסמוך מכל מיני טעמים, שלא זה המקום לפרט אותם.

היו אלה אחיו ושתי אחיותיו של רביע שהעלו בפניו את סוגיית הזקנה הערירית ורמזו לו ולפריחה, שעליהם להזדרז ולהיערך לקראתה. אילו היו הוריו בחיים היו דורשים מיד, עם הבשורה הרעה של עקרות פריחה, כי יקדים לשאת אשה שנייה, אפילו אם יש סיכוי כלשהו שפריחה תוסיף ללדת בנים על בנה יחידה, שהרי מוטב שתי ולדניות מאף אחת.

פתח רביע והציג את רעיונותיו: “מה דעתך שנביא לנו אשה ולדנית שתוליד ילדים”? לרגע נצבט לבה של פריחה למחשבה כי תבוא אשה ותסיט את אהבתו של רביע אליה. אך מיד נצטללה עליה דעתה ואמרה בלבה: “רביע אהובי ומלאך נשמתי סובל בוודאי בגללי, באין לו ילדים הרבה. למה שלא אביא לו אשה נוספת שתוליד לו בנים ובנות, ואסב לו בכך אושר, גם אם אקריב בזה את אושרי”.

הסכימה להצעת רביע שיביא אשה שנייה ואף עודדה אותו לעשות זאת. זימן רביע פגישה משפחתית וקרא לג’ומעה אחיו ולשני דודיו, צבאח וסאלם, ודן איתם בסוגייה זו של אשה שנייה בשבילו. ההתייעצות איתם היתה הכרחית לפי שבלא רשותם אסור לו להביא בת משפחה זרה אל תוך משפחתם. הדיון ביניהם לא נתקל בקשיים משום שנמצאה אשה פנויה מבנות משפחתם. היה זה ג’ומעה אחיו שפנה אל צבאח דודו ואמר לו: “הנה פתיחה בתך התאלמנה מבעלה. למה שלא תשיא אותה לרביע”? לא הוצרך לשכנע אותו משום שבנישואים אלה הוא יצוד שתי ציפורים בבת אחת. היא תחדל להיות תלויה על צווארו, ורביע יזכה באשה מתוך המשפחה. ופתיחה ופריחה ידידות משכבר הימים.

משהסכימו כל בני המשפחה, ובכללם פתיחה ופריחה לנישואים אלה, נערכה חתונה צנועה כנהוג עם האלמנות, ופתיחה עברה לגור בסוכה שבנה לה רביע בסמיכות לסוכתה של פריחה. הוא העביר לתוכה את חפציה והוסיף עליהם כל מה שדרוש. והיא, עם עזיזה בתה, שהייתה כבת שבע שנים, זכו לאבהותו החמה של רביע.

הקורא יכול ודאי לחזות מראש מה יהיו פני הדברים במשפחה זו לעתיד לבוא, לאור הנתונים שחברו יחד. פריחה, שראתה בעין יפה נישואים אלה של בעלה לצרתה, רביע שטרח לקבל את הסכמת אשתו למעשה זה. ולעומתם פתיחה, האלמנה, שבאופייה היא נוחה ונעימה. כל אלה חברו יחד ליצירת משפחה שטוב לחיות בה.

הסימנים הראשונים לתבונה שהייתה במעשה זה של הרחבת המשפחה הייתה שמחתם של השניים: עזיזה וסאלם, שמצאו זה בזה הדדיות בשעשועים ובילוי זמנם בחברותא. למראה השניים, שנהגו כאח ואחות רצויים זה לזה, רחב לבן של שתי האמהות ונגוזו היגונות והאנחות.

רביע נדרש להתאים את עצמו כבעל לשתי נשים. לפי חוקי הבדווים, אסורה אפליה בין אשה אחת לחברתה. בגדים, קישוטים ומשכבי הלילה שהוא מעניק לאחת חייב הוא להעניק לשנייה באותה איכות וכמות. ואשר למגורי שתי צרות תחת קורה אחת, על כך הדעות חלוקות. יש מי שטוען שרצוי לו לגבר להביא לשלום בית בין השתיים בכך שאוהליהן יהיו סמוכים זה לזה, וילדיהן יגדלו יחדיו ויראו באביהם אב אחד. ויש מי שטוען כי טבען של הנשים, כפי שנוצק בהן בששת ימי בראשית, מחייב להרחיקן זו מזו. האחת מצד אחד של ההר והשנייה מצדו השני, לפי שהן קנאיות בכל הקשור לענייני האישות, עד כדי כך שהן מסוגלות לגלגל הרים האחת על חברתה בכדי לזכות בבעלות בלעדית על הבעל ולהביא את צרתה שתישאר מקופחת אפילו בלי חמור לשאיבת מים מן הבאר.

היה לו לרביע חוש טוב שאפשר לו להשרות אווירה נינוחה בתוך משפחתו. הוא לא עשה דבר שיתפרש כאפליה בין אשה אחת על צרתה. שבוע ימים לן אצל פריחה ושבוע אצל פתיחה. את ארוחותיהם בישלו על מוקד אחד שניצב בין שתי הסוכות והיו אוכלים בצוותא. אם אמרנו כי רביע לא גרם לאפליה בין השתיים, הרי שלא דייקנו בתיאור תמונת חייהם על כל מורכבותה. זאת משום שמערכת יחסים בין בני האדם אינה משוחררת מתכונותיו האישיות של כל אחד ומתולדות יחסיהם. מכל מקום, הרמוניה הייתה שם.

יחסיו של רביע אל פריחה היו מושתתים על האהבה שהיא תנאי להתאמה ולשילוב הרמוני ביניהם. ואילו התפתחות יחסיו עם פתיחה היו על תנאי, כיוון שהיה עליה לספק את הציפיות שנדרשו ממנה כמי שהובאה להוליד, להגדיל את המשפחה ולהשתתף ביצירת אווירה משפחתית חמימה.

בחושיו הערים ידע רביע להקל על פתיחה את קליטתה. סוכתו היתה הומה ידידים שבאו ליהנות מן האוירה הנעימה שהיתה שרויה שם. בהיותו מוזמן להרבה שמחות, היה מביא איתו את נשותיו וילדיהן, ובזה הוציא את פתיחה מן השיממון והעצבות בהם שקעה בשל אלמנותה.

פריחה, שחושה הנשי נעשה רגיש למה שמתרחש בין רביע לפתיחה, לא מצאה כל שינוי לרעה ביחסו של רביע אליה. וכך אמרה: “כשרביע חוזר ממסעותיו, קודם כל הוא בא אלי לסוכתי לברך אותי לשלום, ורק אחר כך הוא הולך אל פתיחה צרתי. בשובו מכל מסע הוא לן אצלי, אפילו זה תורה של פתיחה”.

לשבחה של פתיחה יש לומר שידעה כי אין לדרוש מרביע שיפנה את רחשי אהבתו אל פריחה ויכוון אותם אליה. די לה בכך שרביע נתגלה לה כבעל תכונות שאין כמותן לענות על תשוקתן של נשים. והיא, שניתנה לה ההזדמנות להשוות בין בעלה הראשון לבין רביע, היתה משבחת אותו על יחסו החם אליה. במשכבי הלילה היתה אומרת לו: “מי היא הקוסמת שלימדה אותך את מקצוע העינוגים כפי שאתה עושה בי”? והוא: “לא קוסם ולא בן קוסמים אני. את היא הקוסמת”! כזה הוא רביע.

לא עברו חודשיים, בעודם יושבים ליד המוקד ופותחים את יומם בארוחת הבוקר, בישרה פתיחה לרביע ולפריחה ואמרה: “אללה בירך אותי והריני נושאת את עוברך ברחמי”!

שמח רביע לשמע הבשורה הזאת ופריחה הגיבה בקריאות שמחה ובירכה את צרתה. אך בלבה נטפה טיפה מרה. לתאר מה שהיה בלבה אי אפשר. די לו לקורא הנבון שישים עצמו במקום אשה עקרה ומובטח לו שירד למעמקי רגשותיה של פריחה. מאותו יום נתחזקה האחווה בין שתי הצרות. פריחה מנעה מפתיחה לטפס על ההר ולקושש עצים, ואף אסרה עליה לשאוב מים מן הבאר. את העבודות הקשות קיבלה על עצמה. ככל שקרבו ימי פתיחה ללדת, הייתה פריחה זו שעשתה את כל עבודות הבית. לעזרתה באו עזיזה וסאלם והקלו עליה.

הגיע היום, וצירי לידה תקפו את פתיחה, שהייתה משמיעה אנחה עם כל התקפתו של ציר לידה. הנשים השכנות באו לסייע לפריחה, הרתיחו מים בסיר, הכינו שמיכות וחיתולים לתינוק, והיו ערוכות לסייע לו להיכנס אל טרקלינו של עולם מתוך שמחה.

באשמורת הבוקר נראו סימני הלידה הראשונים. הנשים סייעו לפתיחה לקום ולשבת ישיבת כריעה על רגליה. שתיים תמכו בה מגבה ואחת, שיודעת פרק במילדות, כרעה לפניה והיו מוכנות לקלוט את הוולד. הן כך – ופתיחה נאנקת ולא זועקת. כי זאת יש לדעת שהבדוויות משתדלות שלא לזעוק בעת הלידה מרוב צניעות, ובעיקר משום שלידתן קלה לעומת אחיותיהן לבנות העור וכחולות העין.

ברגע שהחל ראשו של הוולד לבצבץ החוצה הגבירה פתיחה את התכווצות שרירי בטנה, ובמקביל הוסיפה המילדת ללחוץ בידיה על מנת להחיש את הלידה. לא עבר זמן רב והוולד יצא בשעה טובה לאוויר העולם.

רביע, אשר נדדה שנתו מעיניו מרוב ציפייה, ישב ליד המוקד ועישן במקטרתו כדי להרגיע את רוחו. לכששמע קול הזיע’רוד שהיו הנשים מצרצרות בלשונן, ידע כי נולד לו משהו בשעה טובה. קם ועמד מחוץ לאוהל ושאל: “ומה נולד”? אמרו לו: “ברך את אללה ששלח לך מלאך בדמות בת”! הושיט רביע את ידיו והודה לאללה על שהעניק לו בת, כרע על ברכיו והתפלל שחרית, תוך שהוא מרבה בתשבחות והלל לבורא עולם. קם והפשיל שרווליו והכין את הפטור, שהיא ארוחת הבוקר, והגיש לנשים שעמלו כל הלילה ויילדו את פתיחה.

ופתיחה, שנחלשה ממאמץ הלידה, שכבה על גבה כשהתינוקת מונחת על בטנה, מחוברת אליה בחבל השרר. משסיימו את ארוחתן חזרו הנשים אל אוהל היולדת, כיבסו מה שנדרש וישבו למראשותיה והנעימו לה את זמנה. לא עבר זמן רב והשליה ניתקה ויצאה מתוך רחמה. מיד כרכו חוט סביב חבל השרר ליד טבור התינוקת, גזרו ומסרו אותו עם השליה לידי פריחה. זו הלכה לפאתי בית הקברות הסמוך וטמנה את שיירי הלידה בתוך גומה, כיסתה והשאירה את קצה חבל השרר שיבלוט מעל התלולית. כך עשתה כנגד רעתם של השדים שמתאנים ליולדת ולרך הנולד. הם, השדים רואים את זרבובית חבל השרר המזדקרת מעל פני האדמה, מיד הם נתקפים בפחד גדול ומסתלקים כל עוד רוחם בם.

סיימה פריחה את הטמנת שיירי הלידה ושבה אל האוהל שבו ישבו הנשים ועישנו סיגריות לאחר שחיתלו את התינוקת והגישו לפתיחה משקה חם. השמועה נפוצה, ונשות נווה־פאראן באו לברך את הורי הילוד, הביאו דברי מאפה מתוקים וישבו ליד היולדת זמן מה ואחר כך הלכו. וכבר ביום שלמחרת קמה פתיחה ממשכבה והחלה להסדיר את אוהלה.

לבתו קרא רביע בשם סאלמה, כהשלמה לאחיה סאלם. היא הייתה לו בת תפנוקים והשתעשע בה בדרכו הזחוחה, שלמרות היותו גבר בעמיו נשמתו הייתה נשמת ילד לכל דבר.

לימים, לכשנתגלו תכונותיה, שהייתה רכה, משתעשעת ונהגה להתרפק עליו, היה מכנה אותה בשם כבשה לאמור: “מה הכבשה רכה ונעימה לליטוף, כך גם את סאלמה ילדתי”.

השנים עברו בזו אחר זו, ופתיחה הוסיפה וילדה את סלימאן ואת איברהים. את צבאח ואת ג’באלי, עד שהיו לרביע ולנשותיו שבעה בנים ובנות ויימלא בוסתנו בצהלתם. לבה של פתיחה היה מלא אושר למראה ילדיה, אך לא גילתה זאת כלפי חוץ. מי שנזדמן והתארח אצל רביע, לא ראה צחוק וחיוך על פניה ולא מצא בה בת שיחה כמו פריחה. דומה היה שלא השתחררה מאיזו מועקה נפשית. ולא הוא זה. אדרבה! בלבה הייתה מתרוננת בייחוד למראה רביע שהיה משתעשע עם ילדיה־ילדיו. וכבדווית שהתחנכה על העיקרון כי האשה היא יצור משני, שכל ברייתה נועדה להעמיד ולדות בשביל הגבר, מסרה את גופה ורוחה לקיים את מצוות העמדת ולדות ככל שבריאותה מרשה.

פתיחה נחלשה מלידותיה התכופות שלא נתנו לה שהות להתאושש ולמצות מן החיים מה שאפשר. מרוב חולשתה הגופנית נפגעה גם בריאותה הנפשית. עד שבאחד הימים תקפה אותה אדישות, ישבה קפואה ולא הגיבה לאשר קורה סביבה. פריחה, שיחסה אליה היה כאל אחות יקרה, נבהלה כשראתה אותה לראשונה יושבת כפסל אבן ואינה עונה לה. ניגשה וחיבקה אותה ואמרה: “אחותי ובבת עיני מה לך? התעוררי”! כיון שלא הגיבה ליטפה את פניה, זיעזעה אותה כדי שתתעורר אך היא נשארה דוממת בעיניים בוהות, ללא תגובה. מיד שלחה פריחה את עזיזה להזעיק את רביע, ועד שזה בא, חזרה פתיחה לערנות רגילה, אם כי ניכר עליה שקרה לה משהו בפנימיותה.

משחזרה התקפת ה"קיפאון" לפקוד אותה, בישל רביע כל מיני שיקויים מעשבי המרפא שלו, ניסה את זה ואחר, ולא עלה בידו לשחררה מהתקפה משונה זו. מאותו יום התעוררה בלבה של פריחה אהדה כפולה ומכופלת לצרתה. בעת שרביע נעדר מביתו והיה מצוי באחד ממסעותיו, נהגה לישון בסוכת פתיחה מרוב שדאגה שמא תזדקק לסעד כלשהו ולא יהיה מי שיחוש לעזרתה.

 

רביע רופא אנשים    🔗

שמעו של רביע כרופא בהמות, יצא לפניו על פני כל יושבי ההרים שבסביבות נווה־פאראן ועד לראש ג’בל סירבאל הגיע. על כך אני יכול להעיד בעצמי מאותם מסעות שעשיתי איתו ברחבי דרום סיני. יש אומרים, שדי לה לבהמה שפקדה אותה מחלה או פגע רע לשמוע את קולו וכבר היא מבריאה. ללמדך עד כמה שמו יצא לפניו שאפילו בהמה וכל חיתו ארץ מהללים ומשבחים אותו. ואני לתומי חשבתי, כי רביע בקי בהלכות ריפוי חיות ובהמות ותו לא. לא שיערתי כי כוחו גדול במיוחד בריפוי בני־אדם, ורק באקראי נוכחתי לדעת עד כמה כוחו בתחום זה, עולה אפילו על מה שהוא עושה בבהמות. ולמה לא נתגלה לי הדבר לפני כן? זאת משום שהאיש אינו מתהדר בדברים שהוא עושה, והוא נוהג מנהג צניעות ונותן למעשים שלו שידברו בעד עצמם, לפי הכלל: “מעשיך יהללוך ולא פיך”!

וכמו שאמרתי, באקראי נודע לי דבר היותו רופא בני־אדם, ולא הוצרכתי להרבה זמן, עד שנזדמן לי לראות אותו מרפא אחת הנשים שהובאה אליו ממרחקים. והרי סיפור המעשה:

בלב סיני, בארץ בני שבט התיאהא, שהרריה עשויים אבן גיר ומישוריה רחבים, גרו איש ואשתו, והיו מתפרנסים מרעייה ככל יושבי סיני. מזלם לא האיר להם פנים. חמישה ילדים ילדה האשה, ומתו בזה אחר זה בעת הלידה, ורק בת אחת, זו הבכורה בשם עידה, זכתה ונשארה בחיים להוריה הנדכאים. לאחר מותו של הבן השלישי, הלכו במר לבם לעיר אל־עריש ופנו אל הרופאים. אלה בדקו ונתנו לאשה תרופות ושלחום למקומם, תוך איחולים לעתיד טוב. הרתה האשה ברביעית, וילדה בן חי שהלך אחרי אחיו ומת כעבור כמה ימים. אמרה האשה לבעלה: “עניין זה אינו בתחום שליטתם של הרופאים כי אם של רוח הקדושים. הבה ונעלה לרגל ונערוך זוארה אצל אחד השיח’ם הקדושים ונתחנן על ילדינו”!

עשה כדבריה, הצטיידו במזון ובבגדים, לקחו את עידה איתם ובאו אל קברו של הקדוש, צאלח ולד־ג’ומעה, שלרגלי נקב־ורסה. שם ערכו זוארה כהלכתה, זבחו וישנו בלילה ליד הקבר ושבו למקומם.

הרתה האשה והגיעו ימיה ללדת, ובעלה לא נמצא לידה באותם ימים, משום שהיה מצוי הרחק משם, רועה את הגמלים, ונשים אין בסביבה שיעזרו לה, לבד מעידה בתה הצעירה. ככל בדווית, המסוגלת ללדת לבדה, הכינה מה שצריך בעוד מועד: עצי הסקה, מים ומזון כדי שיהיו לידה בשעת הלידה ואחריה. לכשתקפו אותה ציריה באותו הלילה, הורתה לעידה בתה שלא תצא למרעה ותשאר לידה. עם שחר, כשהחלה הלידה, כרעה על ברכיה ותוך צער וכאבים יצא הוולד מרחמה וקיבלה אותו בידיה בעוד בתה עומדת לידה ומשרתת אותה, כשהיא מבוהלת ממה שראתה.

שכבה האם על גבה, עטפה את הוולד בבד, הניחה אותו על בטנה, וחיכתה עד שהשליה תצא. משיצאה, חתכה את חבל השרר, ניתקה אותו סופית ממנה והניחה את תינוקה לידה ושכבה על צידה כשברכיה אסופות אל בטנה. ביקשה מעידה בתה, וזו בישלה תה ממותק והשקתה את אמה ושירתה אותה בכל אשר נתבקשה.

בינתיים בא מלאך המוות ולקח אליו גם את נשמת הוולד הרך ואמלל את אמו בחמישית.

לשעת הצהריים, ביקשה האם לקום ולעסוק במשק ביתה, כפי שעשתה תמיד אחר הלידות הקודמות, ולא יכלה לפשוט את רגליה. נשארה שוכבת כפופה במשך יומיים שלושה עד שהגיע בעלה. ראה ושאל אותה לסיבת שכיבתה. אמרה לו: “מאז שילדתי איני יכולה לישר את איברי”.

– “והיכן הוולד”? שאל.

– אמרה לו: “הנה הוא מצוי שם תחת שתי אבני המנצב”.

שמע, והזיל דמעותיו ולא התלונן על מעשי אללה שמתעמר בהם, ופנה לדאוג לאשתו שהייתה יקרה לו מכל.

מיהר והזעיק את אחת הנשים המומחיות ברפואה, וזו בדקה ובחנה את האם השכולה ואמרה: “מצב זה של כפיפות אפשר לרפא רק בעזרת כוויות”.

נמלך האיש בנשות משפחתו, שהתקבצו לשמע מצבה של האם, ואמרו לו: “יש רק איש אחד שיודע לרפא מין פגע ממין זה והוא רביע אבו־חרבי היושב בנווה־פאראן”.

ונווה־פאראן רחוק מאוד, מהלך שלושה ימי רכיבה על גמל.

בינתיים הייתה היולדת סובלת מכאבים בכל איבריה, שהיו הולכים ומתקשים ולא מאפשרים לה להניעם. ראה הבעל שיש להחיש את מעשה הריפוי, ועד שילך לנווה־פאראן ויזעיק את רביע, יעברו כמה ימים, ואם לא ירפאו אותה מיד תשבוק חיים. מיהר והרכיב אותה על הגמל כשהיא כפופה, והלך במשך שלושה ימים כשהוא מושך אחריו את הגמל, תוך מנוחות שנדרשו ממסע ארוך ממין זה, עד שהגיעו אל משכנו של רביע. מזלו של התיהי שיחק לו, לפי שרביע היה מצוי אותה שעה בביתו. בראותו אשה יושבת על הגמל בישיבה מעוותת ופניה מביעים ייסורים, ידע מה שלפניו. מיהר לסייע לאיש להבריך את הגמל ולהוריד את עלובת הנפש מעל האוכף. הורה, והביאו מזרון רך והשכיבו אותה עליו. ביקש והביאו חלב, והשקה אותה בכף כאילו הייתה תינוק.

שתי הנשים, פריחה ופתיחה, באו וישבו למראשות החולה, איחלו לה הבראה והשמיעו דברי עידוד. מרוב שהשתיים היו נרעשות ממראה החולה שהובאה ממרחקים, נכמרו עליה רחמיהן, זנחו את כל עיסוקיהן והקדישו עצמן לשרת אותה, כאילו הייתה אחותן היקרה.

הזמין רביע את התיהי לשתות ולאכול, ושאל אותו לפרטי המחלה של אשתו וכל מה שנעשה כדי לרפא אותה. שמע מה ששמע ושקל בדעתו ואמר לבעל: “עניין זה של התכווצות הגוף אינו שייך לדם כי אם לעצבים, שהם המפעילים את השרירים. על כן יש לנקוט בשיטת הכוויות, ולפתוח באמצעות האש את מסילותיהם”.

– אמר לו התיהי: “הוא אשר אמרו הנשים אצלנו. הנה האשה בידך ואללה יברך את מעשיך”!

– אמר לו רביע: “רצוני שתדע דברים ברורים. אשתך במצב קשה, והיא זקוקה לריפוי בכוויות קשות, ואני חושש שמא לא יעמדו לה כוחותיה”.

– אמר לו: “אללה הוא שיקבע את גורלה לשבט או לחסד, ואתה עשה ככל יכולתך”.

הסכימו השניים כי למחרת בבוקר יעשה בה רביע ככל שתורה לו אומנותו הרפואית.

אותו ערב, דחה רביע את כל עיסוקיו ליום המחרת, והורה לסאלם, בנו בכורו, שילך לכאן ולשם, ויבטל את התחייבויותיו בענייני ביקור ועבודה. רביע, הידוע כאיש בעל אמונה עמוקה באללה ושומר את כל מצוותיו, הכין עצמו להיטהרות מכל רבב. לקח מים, והלך אל אחד הנקיקים שלרגלי ג’בל מניג’ה, רחץ את כל גופו ושב למשכנו בין התמרים. שם כרע והתפלל ערבית ברוב כוונה ועמקות. לאחר ארוחת הערב הכין את כליו, סיכים מברזל, ענפי רותם יבשים והקדים לישון.

עם שחר השכים ולאחר שהתפלל, הסדיר פינה גדורה בפאתי הבוסתן שלו. הלך והעיר את התיהי, ואכלו את הפטור אשר הכינו הנשים ומיד נגשו אל המלאכה. הבעיר רביע את ענפי הרותם, שאין כמותם ללבן את הסיכים, וכשהכל היה ערוך ומוכן, הודיע לבעל החולה כי הגיעה השעה להשיב לאשה את בריאותה באמצעות כוחה של האש.

כשביקשו לשאת את האשה אל מקום הריפוי, נמצאה שהיא תשושה ורפויה. לחשה ואמרה לבעלה: “בעלי. אין בי כוח לעמוד במשא הכאבים של הכוויות”.

– אמר לה: “יא רוחי. אזרי כוחך ואללה יראה ויעזור”!

ונשות רביע יושבות נרגשות, ולוקחות חלק בייסורים של עלובת נפש זאת. ביקשה פריחה לחזק את לבה ואמרה לה: “אחותי, בבת עיני. אל נא תחששי מכל רע. ראי אותי יושבת לידך בריאה, ואני עצמי כבר הייתי במצבך, וסוף חיי כבר היה נשקף מול עיניי. הודות לכוויות שעשה בי רביע בעלי ובחסדו של אללה, שבתי להתהלך בארץ החיים”.

שתקה האשה, ונשאו אותה אל תוך הגדרה, והניחו אותה על מצע רך. הפשיט בעלה את בגדיה עד למותניה, ורביע מישש ובדק בלחיצת אצבע את המקומות המוקשים סביב מותניה בטנה וגבה, שלפי דעתו הם אלה האיברים שאינם מאפשרים לשרירים לעשות את תפקידם. סימן אותם בגיר לבן, והביא סיך מלובן. הורה לבעל האשה לאחוז בידיה, נגע קלות בסיך במקומות המסומנים על גבה, וגרם לחריכת הבשר ולעשן שיתאבך וימלא את חלל הגדרה בריח בשר חרוך, בעוד המסכנה משמיעה קולות אנקה, והיתה מתעוותת ממעשה הכוויה. החליף רביע את הסיך והביא אחר במקומו, וכווה אותה סביב מותניה ובעוד כמה מקומות בגופה העליון. ככל שהיה הולך וכווה היו אנחותיה הולכות ונחלשות עד שדמתה לגוש בשר חסר חיים.

לאחר שנסתיים תהליך הכוויות, ישבה פריחה לידה והייתה משקה אותה חלב, שהוא מזון טוב לחולים שאינם מסוגלים לאכול. ופתיחה הייתה יושבת קצת והולכת להניק את תינוקה ולטפל בילדיה ובמשק הבית.

הגיע הערב, והחולה פשטה את רגליה, יישרה את גווה ושכבה על צידה וגמגמה משהו. ראה בעלה, אורו עיניו ורביע שקע בתפילה ארוכה שבה שטח את תחינתו לפני בורא עולם, וביקש על החולה שלו. אותו לילה ישבו הגברים שעה ארוכה ליד המוקד ושוחחו בעניניהם עד שהגיעה השעה לישון.

באין לה ילדים קטנים, ישנה פריחה ליד החולה המתייסרת, כדי לטפל בה בשעת הצורך. לכשהאיר השחר, ביקשה פריחה להשקות אותה וראתה כי היא שוכבת ישרה על גבה ועיניה פקוחות ודמועות. זיעזעה אותה ואמרה לה: “אחותי, עלובתי, האם הוטב לך”? ולא הייתה כל תגובה.

קירבה את עצמה אליה, ומצאה שהאשה ללא רוח חיים. בבהלה קמה והזעיקה את הגברים. מישש אותה רביע פה ושם, שם אוזנו על החזה שלה לשמוע אם לבה הולם עדיין. משהבחין במותה, חדל לטפל בה מתוך מבט של ייאוש. צידק את הדין ואמר: “אללה ירחמהא”! לכששמע הבעל את צידוק הדין של רביע, התעוותו כל מוסדות רוחו, זעק וקרא במר לבו: “יא וי לי, יא רוחי יא קלבי, וי לי, וי”! איבד את שפיות דעתו ולא זכר שיש אללה אשר נותן ולוקח את החיים. נתבלעו בו כל עשתונותיו ונאלם.

נזעקו נשות השכנים ועמדו סביב הגדרה, ונזדעזעו מן המראה שראו שם. באה פתיחה שהייתה אשה מעשית, וכיסתה את המנוחה בשמיכה. משך רביע את הבעל אל משכנו וחיזק את רוחו בשתיית קפה. כעבור זמן מה חבשו את גמלו, ציידו אותו בנאד מים ובמזון, הבריכו אותו ליד הגדרה, שמו את המנוחה על גב הגמל כשראשה מצד אחד ורגליה לצד השני, וכיסו אותה בשמיכה. העמיד רביע את הגמל, ומשך אותו אחריו כשהוא ממלמל פסוקים קדושים מן הקוראן, והתיהי הולך מאחרי הגמל נרעש ומשרך רגליו בחול הדרך ועיניו אדומות מבכי עצור.

עשו דרכם לאורך הנווה, כשעוברים ושבים נעצרים ומלווים אותם בתפילה, עד שהגיעו לוואדי אח’אד’ר שיש בו דרך קצרה לאזור התיה. לאחר שקיים רביע את מצוות ליווי אבלים, נפרד ממנו, שלח מבט אל זו המצויה על גב הגמל וחזר לביתו. והתיהי הלך במשך יום ולילה, בלי הפסק ובלי מנוחה, עד שהגיע למאהל בני משפחתו והביא את אשתו לקבורה בארץ מכורתה, ליד קברות ילדיה. הציב שתי אבני “מנצב” על קברה, וכל הרי סיני בוכים!

זה היה סיפורו של מעשה ריפוי שלא זכה להצלחה.

משנתגלה לי כי רביע עוסק ברפואה, ושמו הולך לפניו כרופא אנשים, והוא מבוקש אצל כל השבטים של מרומי־סיני, ביקשתי לעמוד על מקור מומחיותו במקצוע זה. לימים, כשישבתי בחוג משפחתו, הוא נשותיו וילדיו, והיינו מתבדרים ורוחנו עליזה, אמרתי לו: “יא רביע, יש לי בקשה אליך. רוצה אני ללמוד ממך את דרכי הרפואה כדי להיות לך לעזר”! גיחך וחייך מתחת לשפמו הקטן, ונתגלתה השן היחידה שבפיו ואמר: “בשביל זה אתה צריך להיות בני ולראות אותי מרפא חולים מכל המינים, כפי שאני למדתי מקצוע זה מאבי ומרופאים בדווים אחרים. רק אז, לאחר שתגדל ותחכים ותישא אשה ותוליד ילדים תהיה מוכשר לרפא אנשים”.

– התערבה עזיזה, הבת החמודה של פתיחה ואמרה: “אבא! הוא לא בדווי, איך הוא יכול להיות לרופא”?

– אמר לה: “נעשה אותו בדווי, ניתן לו אשה ואוהל ואל תדאגי”.

– כיוון שהתחיל בהתחכמות אמרתי לו: “מרגע זה אני בידך. הבה ונתחיל בלימוד חכמת הרפואה הבדווית”!

– אמר לי: “בשביל זה אני צריך חולה, כדי להראות לך מה ואיך לעשות. לך ותביא לי אחד כזה”.

כיוון שנפתח פתח לשיחה בענייני רפואה, סילקנו את הבדחנות ושקענו בסוגיות בנושא זה. העליתי בפניו מחלות ופגעים שונים וביקשתי ממנו שיתאר את דרכי הריפוי שלהם. לכל מחוש ומחוש, הציע תרופה מעשב זה ואחר. כשהצגתי בפניו מחלות קשות כמו הדישבה, שהיא השפעת אשר כאן בסיני היא מן הסוג הקשה והמסוכן שגורם למותם של הרבה אנשים, וכן עוד כל מיני מחלות פנימיות, אמר כך: “לדברים אלה אין העשבים מועילים. לזה דרושה האש שהיא שורפת את המחלה עד לשורשיה. את בעלי המחושים הקלים אני שולח אל הזקנות שיודעות לרפא בעשבים ובלחשים. רק כשיש משהו רציני שדורש כוויות, כמו אותה בדווית תיהית, אללה ירחם עליה, אני מגייס את עצמי כדי לרפא את הנצרכים”.

ידעתי כי היו רופאים נודדים, המכונים מע’רבים, שבאו ממצרים ומצפון אפריקה, ועברו בין המאהלים ועסקו ברפואה. על כן שאלתי אותו: “ומה עם המע’רבים, האם למדת מהם משהו”?

– אמר לי: “אין כמע’רבים רופאים טובים. אלא שהם נעלמו מסיני בעטיין של כל המלחמות. יש לי הערכה רבה למע’רבי אחד, אללה ירחמו, שלימד אותי כמה וכמה דברים, והריהו קבור במזרח הנווה, בשכונת החיסווה”.

ואשר לרופאים המצרים. לדבריו, לא למד מהם דבר, ואף זלזל בהם באומרו: “רופאים אלה, כשבא חולה אליהם, קודם כל משכיבים אותו במרפאה שלהם, פותחים ספרים ועושים עצמם יודעים מה ואיך לרפא. הרפואה לא בספרים כי אם בחוש, ברגש ובאמונה באללה. שמעת”!?

אמרתי לו: “שמעתי”. וכי מה יכולתי לומר לו, ביודעי כי בבדידותם במדבר, אין לבדווים כל דרך לריפוי אלא בידיהם ובאמונתם התמימה.

בתום השיחה בנושא לימוד הרפואה, התברר לי מקור עיסוקו של רביע ברפואת בהמות ואנשים. את הדחיפה העיקרית לעיסוק ברפואה, קיבל מאביו שהיה מומחה בריפוי על ידי כוויות. במשך הזמן, הרחיב רביע את השכלתו ממה שלמד מאחרים, ויותר מכל הסתמך על האינטואיציה שלו. תחום זה בעיסוקו של רביע כרופא, נתן בידי ממד נוסף לתבנית אישיותו. מכאן ואילך, באו אירועים שונים בתחום הרפואה, שהגבירו את הערכתי אליו.

באחד הימים נקלעתי אל משכנו של רביע בשעות שלפני הצהריים, ולא מצאתיו. היו שם שתי נשותיו וילדיהן אשר קיבלו אותי במלון־האורחים, בתוך הישה של כמה עצי תמר, שצמחו בעיגול ויצרו כעין סוכה טבעית. פריחה הבעירה אש במוקד והכינה תה. פתיחה פרשה, ונשארתי עם פריחה והתינוק, בנה של פתיחה, יושב על ברכה. כיוון שהייתי בן בית אצלם, נהגו בי נשות רביע כבן משפחה לכל דבר, שכן לפי מנהג הבדווים, אין אשה מחליפה דברים עם גבר שאינו בן משפחה. לא כל שכן שהיא תשב בחברתו.

פריחה ואני שוחחנו על דא ועל הא, תוך שאני תמה על כך שאין לה ילדים, לבד מסאלם, בנו בכורו של רביע. על כן שאלתי אותה: “הגידי נא לי, יא פריחה. מה קרה שיש לך רק בן אחד, והלא את עדיין רעננה ויפה, ואין סיבה שתישארי רק עם סאלם”? שמעה, נשתתקה והייתה שולחת מבטים אלי לסרוגין, כמי שמסדיר את דבריו, ואמרה לי: “רואה אתה את אצבעי הקצוצה? זו היא הסיבה לכך שעמדתי מלדת”. אמרה ונתלחלחו עיניה. הוספתי ושאלתי: “ומה לאצבע קצוצה ולעקרות”? לא נצרכתי להרבה שידולים כדי לגלות את הסיפור שמאחורי אצבע שנקצצה, משום שנמצאתי משמש לה, כמי שהביא לידי פתיחת שסתום ושחרור לחץ נפשי. אז פתחה את סגור לבה, וסיפרה את אשר קרה לה בדברים הבאים:

באחד הימים, בטרם יישא רביע את פתיחה לאשה על פניי, יצאתי לקושש עצים כדי להבעיר אש לבישול. לא נזהרתי, וקוץ של כף־תמרים, ננעץ באצבעי וגרם לדם רב שנזל ממנה והכאיב לי מאוד. כרכתי את אצבעי בסרט בד שגזרתי מצעיפי, וקיוויתי כי דקירה זו תפסיק להציק לי כדרך כל הדקירות בעבר. אלא שדקירה זו היתה ממעשיו של איזה שד רע, אללה יגמול לו בקיצוץ איברים, שרצה להתעלל בי. עברו כמה ימים וידי החלה להתנפח, חום וכאבי ראש תקפו אותי. כוח לא היה בי לקום ולבשל ואפילו לא להניק את בני. רביע היה מצוי באותם הימים אחר הגמלים. כשבא וראה שאני שוכבת ומתענה, ולידי יושבות כמה משכנותי כשהן מודאגות ומבוהלות, כאילו ליד מת, פרץ בזעקה ואמר: “מה יש לך מחבובתי? מה קרה שאני רואה לפני מראה ולוואי ולא ראיתי אותו”?

ביקשתי לקום ולהכין לו תה ואוכל, כפי שנהגתי תמיד בשובו ממסעותיו, ולא היה בי כוח. שכנותי הן שסיפרו לו ותיארו את מצבי. כרע על ברכיו, שם ידו על מצחי ובחן את מידת חומי, וכשראה את ידי הנפוחה נבהל. בפחד גדול שאל אותי ואמר: “האם את בטוחה שלא נחש הוא שנשך אותך”? אמרתי לו: “קוץ של תמר”.

התיר את הבד מעל כף ידי, וראה את מקום הדקירה שהפך לכתם שחור. ורביע בעלי ידוע כרופא מעולה. מיד שם סיך באש, כווה את מקום הדקירה. מרח על הכווייה סמנה, שהיא חמאה מבושלת, בישל שיקוי מעשבי המרפא שלו, והשקה אותי. הוא היה מלא דאגה, ובטפלו בידי היה ממלמל: “יא רוחי, יא עיני, יא נשמת חיי”. ואני יודעת כי הוא מבוהל מרוב שהוא אוהב אותי כמו את עיניו.

משסיים את פעולת הריפוי בכווייה ובשיקוי, באה לי הקלה ונרדמתי. עברו יומים שלושה והנפיחות לא ירדה. במקום הכווייה נפער פצע שהעמיק עד לעצם אצבעי. שמעו זאת אנשי נווה־פאראן, באו וביקרו אותי בחוליי ואיחלו לי החלמה. משהלך פצעי והעמיק, ונפיחות ידי הגיעה עד לכתפי, יעץ לו ג’ומעה מוסה, שאף הוא היה רופא אנשים, להיעזר במרפאה הישראלית שבנווה. הזעיקו את החובשת, וזו נתרעשה ממה שראתה אצלי, והודיעה כי יש למהר ולהחיש אותי לבית־החולים באילת. לא עברה שעה אחת, ואמבולנס בא והסיעו אותי לשדה התעופה. כעבור כמה שעות כבר שכבתי במיטה בבית־החולים, ורביע יושב לידי ופניו נפולות.

למחרת העבירו אותי לחדר הניתוחים ויצאתי משם בלי האצבע. לדברי הרופאים, האצבע החלה להירקב והיה הכרח לכרות אותה. שאם לא יעשו זאת, יפשה הנגע וימית אותי.

חודשיים שכבתי שם, כשרביע יושב ליד מיטתי ביום ובלילה, ומטפל בי באהבה וברכות שהמסו את לבי עד כדי כך שהייתי בוכה מרוב שהערצתי אותו. והוא היה מנחם אותי ואומר: “יא פריחה. אל נא תבכי ואל תתיאשי. ראי כי יהיה טוב”.

– אמרתי לו: “בוכה אני עליך שטוב לי כשאתה על ידי”.

– לכשראו הרופאים כי הנפיחות בזרועי פוחתת, הורו לרביע מה ואיך לנהוג ושלחו אותי חזרה לביתי.

הגענו, ונאלצתי לשכב, כי נחלשתי מאוד וכוחי לא שב אלי. החובשת הישראלית הייתה באה ומחליפה את התחבושת שעל הגדם. אך גורלי המר לי כי מוגלה החלה להצטבר במקום הניתוח. שוב נתקף רביע בחרדה ואמר: “הישראלים יודעים לקצץ איברים ולא לרפא. הנה מתחיל הכל מחדש. טעיתי על שמסרתי אותך לידיהם. היה עליי לערוך בך את “הכווייה הכוללת” שאין מחלה אשר תעמוד נגדה”.

הזעיק רביע את ג’מיעה הזקנה, שאף היא הייתה ידענית ברפואה, ואיתה עוד שתי נשים. אלו אחזו בי בשעה שרביע ערך בי סדרת כוויות. הוא כווה אותי על גבי ועל החזה, עשה עיגול כווייה סביב כל צווארי, וכן פסים צולבים בראשי. הנשים סיפרו לי, שכבר בתחילת מעשה הכווייה התעלפתי. הן הסבו את תשומת לבו ואמרו לו: “יא רביע, אשתך מעולפת”.

– אמר להן: “רצוי שתהיה מעולפת כדי שלא תרגיש בכאב הכווייה שאני עורך בה, משום שהיא שקולה בכאביה כנגד מאה כוויות”!

לכשסיים, השכיבו אותי, וישבו לידי כל אותו יום עד שהתעוררתי מעלפוני. למחרת שבה אלי רוחי. רביע הכין חלב ממותק והשקה אותי בו, משום שזה משקה מזין ונותן כוח. מפעם לפעם השקה אותי משיקויי הרפואה שרקח מצמחים. וראה זה פלא, כעבור כמה ימים חזרו אלי כוחותי, וכבר יכולתי לשבת. לאחר כמה שבועות החתך של הגדם הגליד, ושבתי להיות ככל האדם. אלמלא כוחו של רביע שהוא גדול בענייני כוויות, ספק אם הייתי יוצאת מן המסה הזאת בשלום.

לכשהבראתי, התרפקתי על רביע וביקשתי לגמול לו בריבוי ילדים שאלד לו. ואף הוא לא חדל לחבק אותי בלילות. דא עקא, שקיצוץ אצבעי בניתוח, שעשו בי רופאי ישראל, הביא לעצירת רחמי. אילו לא שעה רביע לדרישת החובשת הישראלית, ולא היו מוסרים אותי לידי הרופאים באילת, הוא היה עורך בי את “הכווייה הכוללת”, אצבעי היתה נרפאת, ולבד מבני סאלם הייתי חובקת בנים ובנות ומשמחת את רביע".

סיימה פריחה לספר, בעודה מלטפת את בנה של פתיחה, כשבפנימיותה היא ממשיכה לבכות את עקרותה. ביקשתי לנחם אותה ולא נמצאו לי מלים, לבד משליחת מבט אל יופייה הענוג והסובל. עוד אנו יושבים בתוך שתיקה שמרכזת את הדברים, וגונזת אותם בארכיון הזיכרון, הגיעה עזיזה וביקשה את עזרתה של פריחה במשהו. קמתי והלכתי.

כשם שרביע היה מתמודד ונאבק בעקשנות בכל מיני מחלות קשות, תוך הצלחה פה וכישלון שם, בכל זאת שם גבול לשטחי פעולתו בתחום הרפואה. מעשה, ומצאתי את רביע יושב בתוך הישת האירוח בבוסתנו, שלרגלי ג’בל־מניג’ה, ואיתו יושב איש מבני שבט החמאד’ה השוכן באזור אום־בוג’מה. בירכתי את היושבים, והוזמנתי על ידי רביע להצטרף אליהם, כשחיוך ערמומי קורן מזוויות עיניו. אלי רביע ואמר: “שמא אתה מוכן למול את בניו של האיש הזה”?

לא הופתעתי ממין דיבור שכזה, לפי שהכרתי את תכונתו הליצנית של רביע, אך לא הייתי מוכן למין פתיחה שכזאת, בטרם ייחם השטיח מתחתי. עניתי לו במטבע שלו ואמרתי: “מאז שמלתי את הילד, וקיצצתי את אברו יתר על המידה, אסרו עלי השלטונות לעסוק במקצוע זה”!

צחקנו, וכוסות התה בידינו. ידעתי כי החמיד’י בא להזמין את רביע למול את ילדיו. פנה החמיד’י אל רביע ואמר לו: “אל נא תהיה ענוותן שלא לצורך. הסכם למול את שלושת ילדיי ואני אשלם את שכרך ביד רחבה”.

אמר לו רביע: “עדי הוא האלוהים, כי מעודי לא מלתי ולא אשלח ידי במעשה המילה ולמה תפציר בי”?

החמד’י, שחשד ברביע שהוא עושה עצמו בור בענייני מילה כדי להעלות את שכרו, שידל אותו בכל מיני פיתויים ובעיקר שיסכים, אך מצא עצמו עומד מול מצוק שאין להזיזו. הבין שלא בא לכתובת הנכונה, וביקש מרביע כי ימליץ על מוהל מובחר.

אמר לו רביע: “יהי אור השמש עליך! יש במקומנו מוהל זריז במלאכתו ושמו צבאח דע’ישי. הנה הוא גר מולי מעבר לוואדי. לך אליו, ואללה יצליח דרכך”.

נתיישבה דעתו של החמיד’י והמשכנו בשיחה בעניינים אחרים. לכשקם החמיד’י והלך, אמרתי לרביע: “מה קרה לך שלא לימדת את ידך לעשות חיתוך בעורלתם של הבנים”?

– ענה ואמר: “האמת היא שאיני יכול לעמוד בפני בכיים וזעקותיהם של הנימולים. נוח לי לשחוט עשרה גמלים, ולא לשלוח ידי באברו של ילד קטן”.

מאמירה זו נתגלה לי עוד פן אחד באישיותו של רביע.

בסיני מתחלקים הרופאים העממיים לשתי קטגוריות: לרופאים, קוסמים וידעונים ולרופאים, שכוחם בריפוי באמצעות מרקחות עשבים ובכוויות. עד שלא הזדמן לי אותו מקרה, לא יכולתי לסווג את רביע, לכאן או לכאן. והמעשה שהיה כך היה: בעונת גידוד התמרים הגיעו כמה מבני שבט המזינה, השוכן במזרחו של סיני, לגדוד את התמרים מן העצים שלהם. לאחד מהם הייתה אשה שדעתה נתבלעה עליה והייתה מדברת שטויות ומתנהגת בצורה מוזרה. עד לפני שנה הייתה בריאה בנפשה. קרה מקרה וג’ין, דהיינו: שד, נכנס לתוכה ושיבש את דעתה. ביקש האיש מרופאי שבטו כי ירפאו אותה ולא נסתייע בהם. כיוון שהיה עליו לגדוד את תמריו בנווה־פאראן שהוא מפורסם ברופאיו, הביא אותה איתו ופנה היישר אל רביע. למה הקדים את רביע לפני רופאים אחרים? זאת משום שאמרו לו: “מי שמוציא מגמלים את רשעותם והופך אותם לצייתנים שאין שני להם, בלי ספק כוחו גדול בהכנעת שדים. לפי שרשעות אלה דומה לאלה”.

באותו יום שבאתי אל בוסתנו של רביע לקחת חלק בשמחת גידוד התמרים, הגיע אותו המזיני עם האשה, הושיב אותה במרחק מה ליד הגדר ופנה אל רביע, בירך אותו לשלום, סרו הצדה כדי להסתודד. ישבו שניהם ישיבת כריעה זה מול זה והחלו בשיחה. פתח המזיני את דברו ואמר: “יא רביע! סלק את הג’ין שנכנס לתוך אשתי ואללה יגמול לך מברכתו ואני מכיסי”.

– אמר לו רביע: “אי אפשר לי להיענות לך”.

חשב האיש כי רביע חושש לתגמול המועט שיזכה בו, ואמר: “רואה אתה את גמלי? הוצא את הג’ין והגמל שלך”! וכידוע אין יקר אצל הבדווים מן הגמל.

– ענה לו: “אין לבי לבוא בדברים עם ג’ינים אפילו במחיר מאה גמלים”.

גיחך המזיני, בחושבו שרביע זה, אשר שמו הולך לפניו בכל שבילי המדבר כמי שמכניע גמלים, אינו אלא מוג לב. על כן אמר: “אין לך מה לפחד ממעשה הוצאת הג’ין. לכשתוציא אותו בקסמיך, אשמור עליך ואעשה בו כלה, ובעיקר שיהיה מחוץ לגוף אשתי”!

דיבר דברי שטות, משום שכוחם של הג’ינים, מחוץ ובתוך מה שלא יהיה, כה גדול עד שאין אדם ילוד אשה יכול לעמוד כנגדם. רביע, שהוא מקפיד לשמור על כבוד זולתו, לא רצה לפגוע במזיני שנתגלה חסר ידיעה יסודית בתכונותיהם של הג’ינים, ואף אינו יודע שהם מרושעים וערמומיים מאין כמותם. על כן ביקש ללמד אותו פרק בהלכות ג’ינים, שכל מי ששומר נפשו, לא מעלה את צורתם בדמיונו. תכנן להתבדח בו ואמר לו: “כיוון שדאגתך לאשתך כה גדולה, אעשה כמיטב יכולתי. האם אתה רואה את החרב התלויה ליד פתח סוכתי? יתכן ואם אחטט בה בגוף אשתך אוכל להרוג את הג’ין. עלינו רק לאתר את המקום בגוף אשתך שבו יושב הג’ין, ואין ספק ממה שיהיה”.

שלח המזיני את מבטו אל החרב, וברוב תדהמה אמר לרביע: “עד כמה שידוע לי, אין מוציאים ג’ינים בחרב, כי אם במילות קסם ובלחשים”.

אמר לו: “כוחי בחרבי ולא בלשוני. לך אל צבאח מוסה, אחי השיח' ספיראן שהוא בן שבטך, שמומחיותו גדולה בהוצאת ג’ינים בדרך שאמרת”.

מאוכזב קם המזיני, לקח את המג’נונה שלו והלך.

שאלתי את רביע: “למה לא נענית לאיש הזה”?

אמר לי: “אני מרחיק עצמי משדים. אלה מחייבים בקיאות בלחשים ובקסמים ואין אני בשביל קוסמות”.

דבריו עוררו בי חשד שהוא כופר בכל עולם המסתורין של השדים, והשארתי את העניין פתוח עד שיתגלו לי דברים נוספים באופיו.

אותה חרב שהייתה תלויה על עץ בפתח סוכתו של רביע, עוררה בי הרבה תמיהות. כידוע, חרב משמשת למלחמות. כיום המלחמות נערכות בכלי משחית אחרים, ומה לרביע ולחרב? האם היא משמשת אותו במעשה ליסטות ותוקפנות? רעיון זה לא התקבל על דעתי, משום שאין רביע נראה כאיש תובעני ושתלטן והריהו איש נעים הליכות ורודף שלום. חיכיתי לפתרון התעלומה, עד שביום אחד נזדמנתי לחתונה בנווה־פאראן. אורחים רבים, גברים ונשים על ילדיהם, היו שם. בשעת בוקר שנתקרבה לצהריים, התכנסו האנשים במרחק מה מן האוהלים, כדי לקיים את טקס הזבח. הגברים עמדו במיקבץ אחד והנשים במיקבץ שני, במרחק מה מהם. נאקה צעירה ורכה הובאה והועמדה במרכז קהל הגברים. אלה כרעו על ברכיהם ובירכו על השחיטה. משסיימו, הבריכו את הנאקה, עקדו אותה וכמה צעירים החזיקו בה כדי שלא תתפרע. ומי הוא זה שבא וחרבו שלופה בידו? היה זה רביע שקרא: “אללה הוא אכבר”! ושיסף את גרונה של הנאקה. מכאן נמצאתי למד, שהחרב הזאת שינתה את תכונתה ממלחמות לשחיטת בהמות. ולא מעט צדיקים יש בעולם המצוידים במאכלת ובחרב לאותה תכלית.

שמעו של רביע כרופא דגול, הגיע אל מחוץ לגבולות סיני. מעשה וישבתי בחברת כמה גברים סביב מדורה באותו לילה בוואדי בראח והיינו משוחחים על דא ועל הא. בין לבין, נתגלגלה השיחה אודות אותה מטרוניתא אוסטרלית, ליליאן שמה, שמבקשת להביא את רביע אל ארצה כדי שירפא חשוכי מרפא כפי שריפא אותה. הדבר הפליא את הנוכחים ושאלו את בעל הידיעה לפרטים. פתח את סיפורו בדברים הבאים: כשנודע לאותה ליליאן כי יש בנווה־פאראן רופא בדווי ושמו רביע שמפליא לרפא, מיהרה יחד עם חברתה, עזבה את ישראל ובאה וישבה אצלו ואמרה לו כך: “זה כמה שנים שאני סובלת מכאבים בראשי, וכל רופאי אוסטרליה וישראל לא הצליחו לשחרר אותי מהם. אברך אותך לפני אללה, אם תואיל ותנסה את מיומנותך ותרפא אותי”.

וליליאן זו, אשה צעירה וחיננית שעיניה כחולות כשמי סיני בימות האביב, ועורה צח כחלב, וכולה בנויה לתלפיות. אין בה אפילו קמצוץ של מום, שקל רביע בדעתו ולא ענה לה מיד. הלך ונמלך בשתי נשותיו כדי למנוע מהן שברון לב, לפי שכבר היו דברים מעולם, שרופא התאהב בפציינטית שלו למגינת לב נשותיו. ומי שלא שמע על אותו רופא שהוציא ג’ינים מאשה אחת וסיים בחתונה איתה, נוסף על אשתו, רצוי לו להוסיף מידע זה להשכלתו.

שאל רביע את דעתן על יפת המראה שישבה עם חברתה תחת התומר, בחנו אותה בעיניהן והסכימו, ולא אמרו מה שבלבן. כי מאז שנוצרה האשה מצלעו של אדם הראשון, חוק הוא שרצון הגברים הוא רצון הנשים.

פינה רביע סוכה, שהייתה סמוכה לסוכתו, קבע אותה כמקום משכנה של ליליאן שבאה יחד עם חברתה, ושיכן אותן שם. עלה על מדרונו של ההר הסמוך וליקט משם כמה צמחים שלדעתו, יתאימו למה שיש בראשה של החולה החדשה שלו, ושב אל הסוכה. סידר אותם ככיפה ושם על ראשה של ליליאן והורה לה לשבת כמה שעות מבלי להסיר את הכיפה מעל ראשה. היא מילאה אחר הוראותיו בנאמנות, תוך שדמותו של רביע הילכה עליה קסם רב. טיפל בה באותו אופן כמה ימים וריפא אותה ממחושיה. ישבה אצלו כשבוע ויותר כדי להיווכח אם אין זו הפוגה זמנית, ומשלא חזר ראשה לכאוב, רחש לבה תודה עמוקה לרביע. כל בוקר הייתה היא וחברתה יושבות לאכול את הפטור יחד עם כל משפחתו של רביע. בבוקר אחד שאל אותה: “איך עבר עליך הלילה”? אחזה בידו ונישקה אותו על לחיו ואמרה: “הריני מודה לאל על שנקלעתי אצל רופא גדול”. חייך רביע מן המחמאה, ואילו פני שתי נשותיו חפו למראה אשה חיננית שאינה מתביישת להתנהג בחופשיות עם הבעל שלהן, וגם מנשקת אותו ממין הנישוקים שעושים בסתר האוהלים.

לכשהגיע זמנן, חזרו השתים אל המקום שממנו באו, וכעבור כמה ימים שבו והביאו מתנות מכל מין ומין, וגרמו לשמחה גדולה שתהיה במשפחתו של רביע. כיוון שכבר באו, שאל רביע את ליליאן: “ומה עם הראש, היש בו עוד מן הבלבולים ההם”?

– אמרה לו: “ח’לס, אין יותר”! כיוון שהיו עומדים, הסמיכה דיבור למחווה, חיבקה אותו ונישקה אותו על לחייו כמנהג האירופים, והביאה אותו לידי מצב מביך לעיני כמה אנשים שהיו נוכחים בשעת מעשה. ואל תשאלו מה אמרו נשותיו זו לזו.

באותו ערב ישבו סביב המוקד ואכלו, בעוד הילדים שמחים בצעצועים שהביאו להם, ואילו הנשים השקיעו את מה שיש בלבן על השתיים במישוש המחרוזות והאצעדות שהעניקו להן.

לביקור הזה של השתיים היו שתי מטרות. האחת, להביע תודה, והשנייה, למשהו מרחיק לכת. פנתה ליליאן אל רביע ואמרה לו כי ברצונה להביא אותו אל ארצה לזמן מה, כדי שיפליא את בני עמה ברפואותיו. לצורך זה עליו להסדיר את תעודותיו ולקבל אישור מן המושל של סיני. כל יתר הסידורים וההוצאות עליה. חייך רביע ולא אמר דבר. סיים המספר את סיפור המעשה ואמר: “עתה היא מחכה לתשובתו של רביע”.

לשמע הדברים האלה נמלאתי חרדה לגורלו של רביע למקרה שילך שולל אחרי המטרוניתא הזאת, ויימשך אחריה, אל ארצה. כי ידעתי שאם יתפתה לה, ימצא את עצמו מושפל ומבוזה, ובסופו של דבר עזוב ונטוש, כפי שזה קרה עם כמה בדווים שהלכו שולל אחר המעריצות שלהם לארצן ושבו לסיני כל עוד רוחם בם.

מתוך היכרותי עם רביע, קיוויתי שכושר שיפוטו יעמוד לו, שלא להתפתות אחר מדוחי השווא. מיהרתי והלכתי אליו לראות, במה דברים אמורים. בבואי מצאתי את הנשים מבוהלות ופניהן חיוורות כמי שירד עליו אסון. שאלתי אותן: “מה קרה לכן? האם כבתה השמש בצהרים שפניכן אינם כתמול שלשום”?

– אמרה לי פריחה: “הע’ולה בת השטן, כלומר: המפלצת בדמות יפהפייה זוללת הגברים, הביאה לרביע בגדים וכסף, ומשדלת אותו ללכת אחריה לארצה. אוי לנו מגורלנו שישאיר אותנו אלמנות חיות”. אמרה ופרצה בבכי.

נכנסתי לבוסתן, ומצאתי את רביע יושב בחברת כמה מידידיו. בירכתי והצטרפתי אליהם, והכרזתי כי באתי לברך את רביע לקראת נסיעתו לאוסטרליה אחר ליליאן היפה. שמע רביע והתחזה כבעל חשיבות של שיח' ואמר: “שמע ידידי ושמעו אתם, בני ערב, לאמרתי. היה נהייתי לשיח' גדול על שבט האוסטרלים, והריני מכין עצמי לנסוע אל בני שבטי ולעמוד בראשם”! קם וצעד לפנינו ברוב חשיבות, ותיאר ברצינות מעורבת בבדחנות, מה ילבש ואיך ילך בראש חוצות, ובאיזה ארמון יגור. לדבריו, ישלח ויביא את שתי נשותיו אחריו, הן וילדיהן, ויוסיף עליהן עוד שתי נשים צחורות עור מבנות האוסטרלים. כל חולה ופגוע, וכל שועי הארץ יבואו אליו להירפא. היה מפליג בתיאור חייו כשיח' בצורה דרמטית, עד שנדמה היה לי שאני מצוי באולם “הבימה”, אצל מסקין.

משסיים, חזר לשבת וחיוך ערמומי ביצבץ בהסתר מתחת לשפמו הקטן. שלח מבט בוחן לעבר קהל שומעיו ואמר: “לכשיכשר הזמן, אשלח כסף ואזמין אתכם לבקר אותי שם, בארץ אוסטרליה. התבואו”? קיבלו את דבריו כהוויתם וענו: “מבחינתנו אין מניעה”.

ראה רביע כי הצליח לבלבל את דעתם של ידידיו שהיו שקועים באופוריה של נסיעה אל ארץ הפלאים, עשה תפנית כדי להדהים אותם ולהוציאם מתוך חלומותיהם. פנה אליי בשאלה: “אמור נא לי, ידידי, שבאת מן העולם הגדול, ובלי ספק היית באוסטרליה. האם יש שם גמלים, עיזים וחמורים”?

– אמרתי לו: “מכל מה ששאלת אין אפילו זנב אחד”!

– עשה עצמו מופתע ומאוכזב ואמר: “אם כך אני מבטל את הרעיון הזה, להיות לשיח' האוסטרלים מכל וכל, אם אין גמלים אני לא שם. ואתם הישארו על מקומכם, והמשיכו להבעיר אש מגללי עיזים וגמלים, כפי שעשו אבותיכם מאז נברא העולם”.

הבחינו האנשים במלכודת שהכניס אותם לתוכה, שלא הייתה כי אם בדיחה מראשיתה ועד סופה. ספקו בידיהם על ברכיהם, צחקו בכל פה ואמרו: “אוי לך, רביע, ואוי ליולדתך שכך אתה מהתל בידידיך”!

סופו של דבר היה שהרעיון המטורף של ליליאן להביא את רביע לאוסטרליה עם כל עשביו ותרופותיו, הסתיים בדחייה מוחלטת על ידו. טפשותה לא יכלה לעמוד בפני החושים הבריאים של רביע, ששורשיו נטועים עמוק בנופו של סיני. היא וחברתה שבו אל ארצן, והשלום והשלווה חזרו לשרור מתחת לצמרות עצי תמריו.

הלכו השתיים, באה צעירה מנשות הנווה בשליחות אל רביע. ראתה את חבורת הגברים יושבת, עצרה במרחק מה ועמדה. ידע רביע כי דבר לה אליו וניגש אליה. אמרה לו: “אבי הזקן חש ברע. הואל בטובך ובוא אליו והשב לו את בריאותו”.

אמר לה מה שאמר והיא שבה על עקבותיה, ורביע לא חזר לשבת בין אורחיו, כי אם הלך היישר אל סוכתו, נטל את תרמיל רפואותיו, ביקש את סליחתנו בשל עניין דחוף שיש לו והלך. קמנו ופרשנו, איש איש לדרכו.

לימים נודע לי מפיו, כי אותו זקן נתקף בכאבי גב וגפיים עזים, ולא יכול היה לקום. לקח רביע סמנה, שהיא חמאה מבושלת, מרח את גופו, עיסה ורופף את שרירי החולה. עשה כך לסרוגין, תוך שהוא נותן מנוחה לחולה כל אותו היום. ואלחמד לאללה, כעבור יום הבריא אותו זקן, והיה מהלך בבוסתנו, ומשלח ברכות לכיוון רביע.

סוגייה זו של הרפואה עלתה להפתעתי לדיון פילוסופי בחברת הבדווים בנווה־פאראן ובכל רחבי סיני. לא עלה על דעתי כי יש מי שמהרהר בלגטימיות שלה מבחינה דתית. לא פעם שמעתי מפי כמה קשישים דווקא, שיש במעשי הרופאים משום חטא, לפי שיש בזה משום התערבות במעשי הבורא. לפי השקפתם, אללה ברא את העולם בתכלית השלמות. אם יצר את המחלות והמחושים, הרי שכך היה רצונו, ומי אדם ויעשה משהו כנגד יצירתו של האל?

במבט ראשון, נראית השקפה זו משונה יותר מטפשית, כי אין שום דת שאוסרת את הרפואה. ידעתי כי היא נובעת מתוך ההוויה של הבדווים המעורים בטבע לטוב ולרע, וכמו שהצמא והרעב וכל התופעות המלוות את חייהם, מתקבלים אצלם כחלק מן המציאות המדברית שלתוכה נבראו, ולפי שאמצעי הריפוי בתנאי המדבר הם אפסיים, נאלצים הם להשלים עם המציאות, שבה הם חיים, תוך קבלת הדין של חוקי הטבע. השלמה זו מקבלת ביטוי אצל קשישים אלה כיסוד פילוסופי באיצטלה של הדת.

ביקשתי לבחון את רביע בסוגייה זו. על כן אמרתי לו: “מה דעתך על כך שאתה מתערב במעשיו של אללה”?

– השתומם לשאלה משונה זו ואמר: “אל נא תאשים אותי במין מעשה כפירה שכזה”.

– אמרתי לו: “אללה הוא הקובע מה יקרה לאדם, מתי יחלה ומתי יבריא, מתי ייוולד ומתי ימות. מה לך שאתה משנה את סדרי העולם”? בכוונה הצגתי את הדברים בדרך פרובוקטיבית.

הוא הסתכל בי תוך חיוך, כמי שמסתכל בנער בער וחסר השכלה, הסדיר את דבריו ולימד אותי פרק בהלכות אמונה מתוך שהסתמך על הנביא מוחמד, עליו השלום, בדברים הבאים, וכך אמר: "מעשה והנביא היה מהלך בדרך, ופגש באיש קופטי שהוא, כידוע, נוצרי, שוחחו זה עם זה עד שנמלא הקופטי בהערצה לנביא וביקש לגמול לו טובה על השעה הנעימה שבילה במחיצתו. על כן הציע לו שלושה דברים שיברור לו מהם את חלקם, או את כולם: פרה, נערה צעירה ותרופה. והתרופה ההיא אין כמוה בעולם כולו, משום שהיא מרפאת כל מחלה. לקח הנביא את הפרה ואת הנערה, ואילו את התרופה דחה.

– שאל אותו הקופטי: “למה דחית את התרופה”?

– אמר לו: “אללה הוא שמרפא ולא עשבים ולא תרופות”.

– אותו רגע ירד המלאך גבריאל ואמר לו: “קח את התרופה, כי היא עשויה במאמר אללה לשימושם של בני האדם”. לקח הנביא את התרופה והתיר למאמינים להיעזר בכל דבר שיש בו כדי לרפא אותם.

הנה כי כן, המעשים של רביע שעשה בריפוי בני האדם אינם עומדים בסתירה לאמונתו. ולגבי השאלה: למה הוא נמנה עם יחידי סגולה שעוסקים ברפואה, בו בזמן שיתר האנשים עומדים מן הצד? על כך אין לי תשובה.

 

רביע רופא בהמות ומומחה לגמלים    🔗

לקראת ערב היינו רוכבים בוואדי רומח, בין שתי שרשרות הרים, כשריח עשן מדורות הגיע לאפנו וסימן לנו את מקום המאהל של משפחת ג’ומעה. בהגיענו פנינו היישר אל המקעד, שהוא מלון האורחים העשוי מגדרה עגולה, חסרת־גג, בנויה מאבנים שגובהה מגיע עד למותניים ומשמשת בעיקר להגנת האורחים מפני הרוחות. אנשי המקום שהבחינו בנו, מיהרו אלינו וקיימו בנו מנהג הכנסת אורחים.

ג’ומעה, שזקנו לבן ובעל מידות, בא ובירך אותנו וכמה מבניו סייעו בידינו להבריך ולפרק את המשא מעל גב הגמלים. באותו זמן פרשו אחרים שטיחים, הבעירו אש במוקד ושפתו את קומקום התה על האש. לאחר שעקדו את רגלי הגמלים בחבל כדי להצר את צעדיהם שלא ירחיקו ללכת, שילחו אותם לרעות ואנחנו נכנסנו, התרווחנו על השטיחים ונשענו על הכריות. לי נדרשה מנוחה זאת במיוחד, מפני שרכיבה ממושכת על הגמל במשך כל היום מחייבת את הגוף להתנועע לפנים ולאחור בלי הפסק, עם כל צעד של הגמל. ואני, שנולדתי להוריי בירושלים ולא לאיזה בדווי בסיני, לא הייתי אמון עד כדי כך, כמו רביע ובני עמו, על רכיבה רבתי בלי להתעייף. על כן שיבחתי את המארחים שהתקינו את המקעד לאורחיהם הבאים עייפים ולאים מדרך רחוקה.

ישבנו ומיד הוגש לנו קפה בגביעון קטן בו קיימנו את המצווה בשתייה משולשת. לאחריו הגישו את התה, שלפי המנהג הוא מסמן את הפתיחה לשיחה ולהתעניינות בשלום האורח. רביע בירך והתעניין בשלום זה וההם, וכמותו עשו הגברים שהסבו איתנו משום כבודו של רביע.

משנסתיימה קבלת הפנים הנימוסית, נשאר איתנו ג’ומעה הזקן והיתר הלכו לאן שהלכו. לכשירדה חשיכה גמורה ואי אפשר היה להבחין בין סלע לשיח, התמלאה יריעת השמים הסגולה באלפי זהרורים של כוכבים. קבוצת כוכבי העקרב נשקפה בדרום הרקיע, כשהיא נוגעת באופק הדרומי. ובעודני משקיע עצמי בהוויתו של הלילה לקול הצרצרים, קם רביע רחץ ידיו וכרע בתפילה מחוץ למקעד.

ביום זה, כמו בימים אחרים, נוכחתי כי רביע הוא איש בעל אמונה עמוקה ונפשו העשירה זקוקה לתפילה ולהשתפכות הנפש. מכאן יובנו רוחו הטובה, שחרורו מדעות קדומות ויחסו הפתוח אל כל מי שבא איתו במגע. תכונות אלו ואחרות הן שאפשרו לו לנהוג בנו, הישראלים, כאילו היינו בשר מבשרו.

לכשסיים רביע את תפילתו, הגיע נער צעיר עם קומקום ויצק מים על ידינו כפתיחה לארוחת הלילה. לאחר הרחצה הגישו לפנינו קערה ובה נתחי בשר שנחו על גבי אורז מהביל. בינתיים באו כל אותם גברים והצטרפו לארוחה והיינו גורפים אורז בידינו, מכדרים ממנו גושים ובולעים. בין בליעה לבליעה היינו לוקחים נתח בשר ותולשים אותו בשינינו מעל העצמות וזורקים אותן כשהן משופות אל מאחרי המקעד, מאכל לכלבים. מהגשת הבשר ידעתי כי רביע מכובד הוא עליהם. שכן מנהג מצוי אצל הבדווים שלאורח רגיל מגישים מאכל פשוט, ואילו לאורח נכבד זובחים. הם הגדילו להביע את יחסם לרביע בכך שמרחו את דם הזבח על צוואר הגמלים שלנו כדי להכריז ולהודיע ברבים, ובכל אתר ואתר, כי נהגו בו בכבוד גדול, כאילו רביע היה השיח' שלהם.

סיימנו את הארוחה וקמנו לרחוץ ידינו מחוץ למקעד. המנהג מחייב לרחוץ ידיים לפני הארוחה בתוך המקעד, כדי שלא להטריח את האורח העייף ולאלצו לקום לצורך זה. לאחר הארוחה, הרחצה נעשתה בחוץ. אחד המארחים יצק מים על ידינו ולא נצרכנו למגבת משום שיובש המדבר רב הוא, עד שכל רטיבות מתנדפת במהירות מעצמה. חזרנו לשבת והתכבדנו בקינוח של תה והייתה זו שעה של שיחת חולין, כשהגברים ישבו איתנו ושלוש נשים באו וישבו בצד, בפתח המקעד, כדי לכבד אותנו כאורחי המקום וגם כדי ליהנות ממה שמדברים במפגש הגברים. ולמה הייתה ישיבתן בחוץ? זאת משום שהחברה הבדווית אינה מערבת גברים עם נשים.

השיחה נסבה על העשב הדל שאינו מספיק למרעה, על המחלות שפקדו את הנאקות ועל עוד כל מיני מצוקות שהמדבר משופע בהם. הדאגה, שנבעה מקשיי החיים, השרתה אווירה מלנכולית על הנוכחים שהיו מדברים בשקט ובמתינות עד שיכולת להכניס את ראשך בין מלה למלה. כיוון שאין אווירה נכאה מתאימה לאופיו של רביע, חיפש דרך להכניס מעט קלילות באווירתו של המקעד, באמצעות בדחנותו, ואמר למסובים: “זה האיש שהתלווה אלי רוצה להיות בדווי. שמא תקלטו אותו בקהלכם”? אמר וכל העינים הופנו אלי ובחנו אותי מצבע ועד לשרוך נעל, והיו נותנים שהות למחשבותיהם, עד שאחד מחתניו של ג’ומעה פתח את דבריו ואמר: “מה מצאת לגרור איש זה אלינו בה בשעה שאין מניעה אצלכם לאמץ אותו כאחד מכם”?

– אמר להם: “מצאתי אותו תועה בדרך וריחמתי עליו ואני מחפש משפחה מכובדת בשבילו מדרגה ראשונה, ואם אני כבר מצוי אצלכם, למה שלא אכבד אתכם במצוות הפיכת ישראלי לבן אדם של ממש”?

מן החיוך שניצת בזוויות פיו הבחינו הנוכחים שהוא חומד לצון, כמנהגו תמיד, עד שאחד מהם הקשה ואמר: “והגמל שרכב עליו נפל מן השמים”? אמר וצחוק תקף את האנשים, ודברי לצון הוטחו בגינו של רביע שהפעיל את היפוך האווירה שתהיה ברוח קלה, ובכך הגביר את ליפוף הסיגריות והעישון. מאידך ידעתי כי נוכחותי מעוררת אצלם שאלות כי לא הוצגתי על ידי רביע ולא הוסבר להם הרקע של התחברותי אליו, הם לא שאלו ולא חקרו ישירות עלי, כי זה מנהגם של הבדווים שהם אינם מחטטים בפרהסיה בפרטיותו של אדם, שכן בסופו של דבר הם מגיעים להכירו בעקיפין.

אל יתר תכונותיו של רביע שכבר הכרתי, נוספה נטייתו לנגינה ולשירה שגילתה לי מימד נוסף באישיותו. כידוע, מדת רוחב נופו הרוחני של האדם נמדדת באמצעות נטיותיו והתערותו בעולם האמנות וההגות. רביע נמנה עם אלה שנמשכו אל הנגינה והשירה מתוך צורך נפשי. על כן עלה ערכו בעיניי מאוד מאוד.

כיוון שנכנסה באנשים רוח של עליזות וידעו שכוחו גדול במעשי בידור, ביקשו ממנו שינעים להם בזמרתו. הוא לא סירב וביקש שיביאו לו רבאבה, מין כינור בדווי בעל שני מיתרים. הביאו לו, והוא מתח את המיתרים, הציב את הרבאבה על ברכיו, משך בקשת ופתח בשירה. הוא שר בקולו העמוק שירי אהבה וערגה, שירים של כמיהה ומשאת נפש על נאקה וגמלים, על ירקות אביבית ועל תחנונים לעננה חולפת שתואיל להמטיר ולהרוות את הישימון. הפליג בזמרתו והנעים להם את ערבם עד שהגיעה שעת השינה, שכן בני־המדבר נוהגים להשכים קום בגלל ההכרח לנצל את שעות הבוקר המוקדמות לפעילות, כדי להתחמק מלהט השמש שאינה נוהגת ברחמים אפילו בשעות הבוקר. המארחים קמו בזה אחר זה ונפרדו כשהם מברכים: “תיצבחו עלה ח’יר”, כלומר: שתהיה קימתכם בבוקר בעוד חייתכם בחיים. מישהו הביא שמיכות והלך.

רביע שכב בצד אחד של המוקד, ואני מצדו השני, לפי שהמקעד צר, ושקענו בשינה. עם בוקר, לכשאפשר היה להבחין בין גמל לסלע, החל עשן המדורות להתאבך מתוך משכנם של אנשי המקום. אותה שעה החלו הנשים בהכנת הפטור שהיא ארוחת הבוקר הפוטרת את הלילה מן היום. לכשהתעוררתי, היה רביע כורע ומתפלל מחוץ למקעד, ואחד האנשים היה חותה את המוקד ומתקין אותו לבישול התה. את הפטור אכלנו בחברת ג’ומעה ובניו, תוך מיעוט דיבורים שהוא פועל יוצא של שנת הלילה. נסתיימה האכילה ובא תורם של הקינוח בתה וליפוף סיגריות. אז החלו השניים, רביע וג’ומעה, לדון במעשים שלשמם הזעיקו אותו.

בעודנו יושבים, הגיעה אשה צעירה, אחת מבנות ג’ומעה, כשהיא מודאגת מאוד. פנתה אל אביה ואמרה: “אבי, העז שהחלה להמליט מתקשה בלידתה. חוששת אני עליה שתמות. שמא נשחט אותה בטרם תתפגר”?

כך אמרה משום שחס וחלילה לבדווי לאכול בשר פגר שיהיה טרי ככל שיהיה.

ג’ומעה, שנתגלה לי כאב סמכותי, שכל דבר קשה מובא אליו להתייעצות ופסיקה, פנה אל רביע ואמר לו: “אמנם קראתי לך לבוא ולסייע לי בעניין הגמלים. אך שמא תרפא את העז האומללה ממה שיש לה”?

– אמר לו: “אשתדל והכל בידי שמים”.

קם וחיטט בח’ורג' הגמל, החליף את בגדיו בבגדי חול, פשט מעל ראשו את הכאפיה ועטף אותו בצעיף צר והלך בלווית ג’ומעה ובתו אל מקום מרבץ העז. באו ומצאו אותה גונחת ומשתתקת חליפות ועיניה מביעות סבל ויסורים תוך אילמות של בהמה המבקשת רחמים על עצמה. בדק רביע באצבעותיו את רחמה, גלגל אותה על צדה ומישש את עצמותיה. פישק את רגליה וביקש מבניו של ג’ומעה, שהתאספו בינתיים הם ונשותיהם וטפם, לאחוז בהן. לחץ בעדינות על כרסה של עלובת נפש זאת, ולבד מגניחות לא קרה מה שציפה. חדל לטפל בה ועמד כשהוא מרכז את מחשבתו באפשרויות השונות של הריפוי.

ראה ג’ומעה את רביע בהרהוריו וחשב כי הוא מיואש ממנה ואמר לו: “שמא נשחט אותה”?

– אמר לו: “המתן מעט. ייתכן ואוכל להציל את העז ואת הוולד אם אפתח את בטנה”.

– טען כנגדו אחד הבנים ואמר: “אם היא תשבוק חיים, נפסיד גם אותה וגם את בשרה”!

– אמר לו רביע: “אללה לא יסלח לנו אם הייתה בידינו דרך להצילה ממוות, ולא עשינו זאת”.

ביקש רביע שיביאו לו חוט רקמה דק מהמין החזק, מחט גדולה ומים חמים. הוא עצמו הלך והביא מן הח’ורג' תער גלבים המשמש אותו במעשי הריפוי שלו. בא ותקע שתי יתדות, אחת ליד הראש והשנייה ליד רגליה של העז ועקד אותה אליהן. רחץ במים את תלולית כרסה, גילח והקריח פיסה צרה וארוכה משערותיה וחתך לאורך הכרס ופער את פנים בטנה. אחז בדופן הרחם וחתך בו פתח ברוחב ראשו של הגדי, חיטט בידו ואחז ברגליו ושלף אותו מתוך הרחם לקול תשואות האנשים שהבחינו בחיוניותו. הניח אותו לצד אמו על מצע של ענפי שיח ירוק, וכשראה כי היצור החלוש נושם ומקרטע ברגליו כרך חוט סביב הטבור סמוך לבטנו, חתך והפריד בין האם לבין הולד שלה. זו הייתה מושכת ברגליה מרוב כאבי הניתוח הקיסרי שנעשה בה ומבקשת, תוך גניחות, כי ירחמו עליה. האם ביקשה כי יניחו לה למות ולא יענו אותה בחיתוכים שעושים בגופה? מזלה הרע היה שנבראה בהמה ולא אדם, שלא היה מסכים לניתוח ללא תרופות לשיכוך כאבים.

בעוד היא מתייסרת, המשיך רביע בטיפול הרפואי שהמציא במיוחד עבורה ועשה ככל יכולתו לקיים בה את מצוות שמירת החיים. לאחר שהוציא את הוולד ממעי העז, שם אותו סמוך לראשה שתרחרח אותו. בא הריח לתוך אפה ונתעוררו חושיה ונתמלאה ריגוש לרך הנולד שהונח לידה. רחרחה אותו עד שנכמרו יצריה האמהיים עליו, ושלחה את לשונה וליקקה את פניו ועיניה נעצמות מרוב הכאבים שנתערבו ולא אפשרו לה לעשות את הפעולות שעושה כל עז בהמלטתה.

ספג רביע את הדם ממעי העז, טבל חוט במים החמים, השחיל אותו בקוף המחט ותפר את שפתי החתך ברחם והצמידן זו לזו כאילו היה רצען שמחבר שתי רצועות עור זו לזו. עשה כך ותפר גם את שפתי החתך בעור העז. ביקש מאשת ג’ומעה שתביא לו את העיסה שבישלה מצמחי המרפא שכוחם יפה למטרה זו של איחוי החתכים, מרח אותה על כרסה של העז והשאירה כפותה למשך שעה, כדי שהעיסה תתיבש ותשאיר קרום שחום ודק על החתך והתפרים. עשה כך ושיחרר את האם מעקידתה. זו שכבה זמן מה עד שקמה ועמדה על רגליה והחלה ללקק את ולדה ביתר שאת. הגישו לה מים ושתתה מעט. הביאו פתותי לחם וקירבו לפיה שתאכל. טעמה וסירבה לאכול. אסף רביע את כליו, רחץ ידיו והפנה מבטו לשמים ואמר בתחינה: “יא אללה”! ביקש מאללה שירחם על בהמה עלובה זו וישלח לה רפואה. בזה תם מעשה הניתוח הקיסרי שעשה רביע ברוב תושייתו. סיים רביע וביקש שיובילו אותו אל הגמלים שבשבילם הוא נקרא לבוא למקום זה.

לימים נודע לי כי העז הבריאה וכי הוולד שהוצא מרחמה הייתה גדייה שאומצה על ידי אחת הרועות והייתה לאהובתה.

במרחק מה מן המאהל, בתוך גיא קטן, רבצה נאקה צעירה שלא הגיבה על בואנו, כפי שגמלים נוהגים בהתקרב אליהם מישהו. ניכר היה בה שהיא זוכה ליחס מיוחד, לעומת הגמלים האחרים שעמדו שם לפני ערימת שיחי פרעושית־גלונית ולענת־המדבר. ג’ומעה נגש אליה ואילץ אותה להתנשא ולעמוד על רגליה. הניח רביע את אמתחת כליו ותרופותיו, אחז בזנבה והרימו ונתגלה גוש מגובב של הפרשה מפצעים שהיו סביב פי הטבעת והבושת שלה. פצעים אלה נגרמו על ידי מין זבובים שנטפלים אל פתחי הפרשות של הגמלים, עוקצים עד לזוב דם וגורמים לפצעים שיתאלחו ויפרישו מוגלה. זו מתייבשת, סותמת ומונעת את הפרשת הגללים והשתן. אם לא ירפאו את הנאקה מן הפצעים הללו, סופה למות.

כמי שהוא בקי בפגעי גמלים מסוג זה, חיטט רביע באצבעותיו בהפרשות הקשות של הפצע כאשר כמה גברים היו צריכים להחזיק בנאקה המשתוללת מעצמת הכאבים שנגרמו לה מן הבדיקה. רביע התבונן, קבע את הדיאגנוזה שלו, והורה להרתיח מים בדלי. הכניס לתוכו מעשבי המרפא שהביא במיוחד לזה, ועשה מרקחת המתאימה לריפוי הפגע של הנאקה. במשך שעה תמימה היה שוטף את הגיבוב היבש, שופך עליו מן המרקחת ונותן לה שהות כדי לרכך אותו. לאחר זמן מה גרד באמצעות סכין שכבה דקה מן הגיבוב הזה, תוך כדי כך שהנאקה משתוללת ומחייבת את האנשים להתגבר עליה ולהרגיעה. לכשנתגלו נקביה, נותרו רק חבורות עקיצת הזבובים כשהן מדממות. מרח עליהן מן המשחה שהכין, והורה לג’ומעה ובניו מה ואיך לעשות בהמשך עד שתתרפא לגמרי. כשסיים את הטיפול בנאקה, ישבנו לשתות תה בצל מצוק.

משנח דיו ממאמץ הריפוי פנה אל ג’ומעה ושאל: “ומהו העניין הבא”? אמר לו: “הגמל שטובע על ידך עדיין ממשיך להיות סורר ומסוכן”. משמעותו של המונח טיבוע בשפת הבדווים שהיא פעולת אילוף של גמל צעיר שמאלפים אותו להסכים ולהיות יצור צייתני שרוכבים ומעמיסים עליו משא, והסכמתו בטלה ומבוטלת בפני רצון בעליו. גמל שאינו מאולף, נעשה פראי ומגיב בנשיכות שמרסקות איברים וקוטלות את מי שמעז לכפות עליו משהו שאינו לרצונו, במיוחד באביב שאז הגמלים מיוחמים ונעשים מסוכנים. אך לפי השקפתם של הבדווים, הגמל נוצר לעבוד ולא לבלות עם נאקות ועליו להיות צייתן גמור.

ביקש רביע והובילו אותו אל הגמל, שהיה עומד כשהוא קשור אל סלע. אחז רביע באפסר והשמיע לו את הקול שמורה לו להבריך, ואילו זה לא התכוון להישמע להוראה זו והחל לחרחר. פער את פיו וגילה ניבים חדים שנשיכתם לא משתמעת לשתי פנים. כעס רביע עליו ואמר: “כזה אתה ששכחת את כל התורה כולה? יא גמל שוטה! עתה נחזיר לראשך את כל התלמוד שלימדו אותך מוריך”! לקח רביע חבל, עשה לולאה וכרך סביב פיו של הגמל, עמד מאחוריו ומשך את החבל והידק את הלולאה עד שחסם את לועו. כל זה תוך מאבק בין השניים. הגמל, שהופתע ממה שעשו לו, ביקש להשתחרר, ואילו רביע גילה כוח איתנים והיה נועץ את רגליו בקרקע, מושך בחבל ומתגבר על השתוללותו של המרדן. רביע הוסיף ולפת בתנועות זריזות את החבל סביב צואר הגמל וחיזק את ריתוקו לסלע. השמיע את המלה: “איח, איח”, שהיא הוראה מוסכמת בין הגמל למגמל על מנת שיבריך. והגמל בשלו, משתולל ומושך ימינה ושמאלה, מנסה להרים את ראשו ומאום לא עולה בידו. אחז רביע בגמל בידים איתנות, הניף את המטרק, שהוא מקל החביטה ולא חבט בו. רצה לדעת אם הרפלקס המותנה שהפעיל עליו בזמנו עדיין פועל. משנוכח שלא כך הדבר, ריתק את רגליו האחוריות והקדמיות וחבט בפרצופו תוך הוראה להבריך. משסירב הגמל לעשות כדברו, הכהו בראשו מכות נמרצות שהביאו אותו לכדי חרחור צרחני שהדהד מהר להר. הוא מחרחר ורביע מכה – הן והך – ומושך ברסן בכיוון לקרקע. ביקש הגמל להשתחרר ונפל על רגליו האחוריות ושכב על צדו. אך המטרק ממשיך לעשות את שלו ביתר שאת: חובט בלי רחמים על הרגליים, הצוואר והראש. כך נמשך המעשה זמן מה כשהגמל מנסה לקום ולא יכול. ורביע בשלו, מוסיף דברי כעס ושואל את הגמל: “כך זה אצלך יא טיפש, כך שוכחים את כל התורה בזמן קצר. איפה השכל שלך”? והך והצלף.

לכשהגמל עייף מן המכות, נחלש קול זעקותיו שהפכו לקול בוכים, כאילו ביקש על נפשו. הבחין רביע בשנוי הקול שהוא סימן לתפנית בפסיכולוגיה של הגמל, ועבר לשלב הבא. התיר את רגליו האחוריות ואפשר לו לגמל לרבוץ על בטנו. אחז ברסן והניף את המטרק. חשב הגמל כי זכה במאבק והחל להתמרמר על מראה המטרק המונף בקול גדול. כדי להביא להכרתו של הגמל כי מראה המטרק כולל כאבים, הוסיף רביע להפליא את מכותיו על כל איבר אפשרי וחייב את הגמל להרכין ראשו עד הקרקע. כך חזר התרגיל על עצמו, עד שהגמל גילה כניעות של ממש. בשלב זה עשה רביע אתנחתא וישבנו אצל המצוק לתת פסק זמן לתלמודו של הגמל שייקלט בתוך בינתו.

לאחר כרבע שעה קם רביע וניגש אל הגמל, התיר את קישורי הרגליים הקדמיות והורה לו לקום לפי סימן מוסכם ומשיכת האפסר. והלולאה עדיין כמחסום לפי הגמל כתריס בפני פורענות ניביו. משעמד, השתהה רביע קצת, אחז באפסר והורה לגמל להבריך. וזה גילה התנגדות שהייתה פחותה מזו שגילה בשיעור הראשון, אמר לו רביע: “יא גמל. מוטב שתקצר את טפשותך”. אמר והסמיך מכות נמרצות, תוך כדי משיכת ראש הגמל למטה, כדי שיבין מה שרוצים ממנו, ובעיקר שיקשר בין המלים “ח’י ח’י” לבין רביצה. הפעם הייתה כניעתו של הגמל יותר מהירה, וכך קיבל הגמל כמה שיעורים נוספים באותו יום, כשההפסקות בין שיעור לשיעור הלכו והתארכו.

בערב ישבנו במקעד סביב האש ולאחר הסעודה היו הגברים, בני משפחת ג’ומעה, יושבים ומשוחחים על הא ועל דא. ורביע גילה סימני עייפות ממעשה הטיבוע שעשה כל אותו יום בגמל. הבחינו המארחים בכך, פרשו והלכו למשכנם. הביא בנו של ג’ומעה שמיכות והסדיר לנו מצע. בירך אותנו בברכת שינה שיש בסופה חיים, והלך.

אותה שעה שכוכבי “העקרב” שקעו בדרומם של שמי הלילה כבר היינו נתונים בתוך עולם השינה.

למחרת חזרה פעולת האילוף במשך כל אותו היום כשהגמל היה מסרב להגיע לידי כניעות מוחלטת ועל ידי כך גרם לעצמו סבל מיותר שבא לו מחבטותיו של רביע. כיוון שלא הספיק לו התרגול ביום זה, הודיע רביע לג’ומעה כי עליו להצמיד שנית את הגמל אליו לכמה ימים כדי להשלים את תלמודו.

באותו יום, כשרביע היה מטבע את הגמל, הגיע מן המאהל הקרוב אחד מבני שבט המזינה אשר שמע כי רביע מצוי באזור הזה וביקש ממנו שיבוא לטפל בגמלו ששבר את רגלו הקדמית בנופלו מסלע.

למחרת הלכנו אל המאהל של איש זה שהיה במרחק של רכיבת שעה אחת, והובלנו אל אחד ממדרונות ההרים אשר שם עמד גמל בתוך גדרה שהקיפה אותו כדי למנוע ממנו ללכת. בחן רביע את רגלו של הגמל וביקש כי יביאו לו פיסות בד, קמח עדשים ומים. עד שהביאו, רחץ רביע בשתן שלו את הפצע, ללא התנגדות הגמל אשר הבין שכל הכאבים הם לטובתו. לש בצק מקמח העדשים שיש לו תכונה להתקשות ולא להתפורר, כרת ענפי רותם עבים וישרים, גילף צד אחד שיהיה חלק וקבע אותם סביב הרגל השבורה בעזרת סרטי בד, התאים את חלקי העצם שיהיו במתכונתם הטבעית, מרח את הבצק על התחבושות שלפף סביב המקלות, והורה לבעל הגמל איך לנהוג ואיך לטפל בגמל בהיעדרו.

לפנות ערב שבנו למאהלו של ג’ומעה, ולמחרת בדק רביע את הנאקה ומצא אותה לשביעות רצונו, שאין האילוח מופיע שנית. הורה לג’ומעה מה לעשות ואיך להמשיך בטיפולה, ויצאנו לדרך לשוב חזרה לנווה־פאראן. אחרי גמלו של רביע קשור היה הגמל הסורר, ואני רכבתי אחריהם על גמלי. שעה ארוכה היינו עולים על מדרונות ויורדים בוואדיות, תוך אילוף הגמל בתורת ההליכה הצייתנית. נסתיים פרק זה והחל פרק נוסף בו רצה רביע לבדוק אם תורת ההברכה כבר טבועה בתודעתו של הגמל הסורר, שלכל הדעות הוא חריג, משום שבני מינו הסתפקו באילוף רגיל, ואילו הוא נתגלה עקשן ואף ייתכן כי תודעתו פגומה. כדי שיראה ויעשה כמו אחרים, השמענו לגמלים שלנו וגם לאותו גמל את קולות ההברכה, שלנו הבריכו, ואילו זה לא גילה כל סימן שהוא מתכוון לנהוג כמותם.

רביע המנוסה בהתנהגויות מסוג זה, ירד בניחותא מעל גמלו, בא מאחוריו, אחז באפסר והניף את המטרק. ולבד מחרחור, שבו הביע הגמל את אי־שביעות רצונו ממה שהמטרק מסמל, לא התכוון הגמל להיענות להוראות. חבט רביע בגמל ברגליו והשמיע את קולות ההברכה שגרמו לגמל לפעור את פיו ולאיים בניביו הנוראים, כמי שאומר: “שמור על עצמך מפניי והתרחק ממני”!

כיוון שנחשפו מלתעותיו, ירדו על ראשו חבטות מן המין הרך. רביע נהג בו כאותו מלמד דרדקי שחובט בתלמיד סורר ברכות כפתיחה לסדרת מכות נאמנות. הגמל חרחר והיה מתריס על מה שעושים לו, אך חשש מלתקוף את מפעיל החבטות והיה בזה משום שינוי לטובה. הגביר רביע את עצמת החבטות, בו בזמן משך באפסר כלפי מטה וחייב את הגמל להנמיך את ראשו. כיוון שכך, הבין הגמל מה נדרש ממנו והבריך. רביע בפקחותו, שכידוע היה בקי בפסיכולוגיה של הגמלים, בחן את הגמל על ידי שהסיט את מבטו ממנו. ואילו הגמל חשב שהוא חופשי לעשות כרצונו והסדיר את רגליו האחוריות כדי לקום, אך התאכזב בו ברגע. רביע הפנה את מבטו אליו, הניף את המטרק וראה זה פלא, הדבר השפיע על בעל התפיסה המוגבלת שהבריך מיד. חייך רביע בשביעות רצון ואמר: “חביבין הייסורים על הגמלים. אלמלא זאת היו לימודיהם מתקצרים ומשבשים את פרנסתי”.

חיטט רביע בח’ורג', הוציא פת של ליבה והגיש לגמל כדי להפוך אצלו את הייסורים למשהו שיש שכר בצדו.

עלינו על גב הגמלים והורינו להם להתנשא ברמז המתאים. הם קמו ממקום רבצם והגביהו אותנו מן הקרקע, וכמותם עשה גם הגמל הסורר. כל אותו יום שהיינו רוכבים היה רביע עושה אתנחתות מתודיות ומתרגל את הגמל בהברכות ובקימות. לקראת ערב נמצאנו לבדנו באחד מיובלי ואדי אל־אח’אד’ר, ושם עצרנו ללינה, ליד מצוק שנבחר על ידי רביע שיסתיר את הרוח בלילה. הברכנו את הגמלים, פרקנו את האוכפים ובעומדם כרכנו חבל סביב רגליהם הקדמיות כדי להגביל את הליכתם שלא ירחיקו לכת. זו השעה בה השמש קרובה למערב ויש שהות לגמלים לרעות. ראה הגמל הטירון כי השניים נשלחו לרעות, ואילו הוא נשאר תפוס באפסרו בידי רביע והחל לרטון על האפליה שעושים בינו לבין בני מינו. שכח או לא רצה להודות בכך שהוא מצוי בתהליך של הטבעה ובאשמתו לא הגיע לדרגת צייתנות וכניעות נאותה. משך רביע את הגמל וקשר אותו באפסר אל סלע גדול והלך אל הוואדי. והגמל נשאר זנוח ועזוב וניכר עליו שרותו סובלת. אמרתי לעצמי: "גמל זה, כמו כל הבהמות, אינו יודע על מה ולמה הוא נכבש בידי אדם ועל מה סבלו גדול מנשוא. טוב לו שאין הוא בעל מחשבה. על כן יש ממש בפתגם האומר: “מותר הבהמה מן האדם בחוסר התבונה”. כך חשבתי, ואף על פי כן לבי היה על תמימותן של הבהמות שנכבשות בידי האדם מבלי שיהיו להן אי אלו זכויות.

בינתיים חזר רביע, כשהוא נושא חבילת שיחים ירוקים, האמורים להינתן לו, לבעל התלמוד. ראה הגמל את הירק ופתח בקול חרחור של בכי, כמי שחושש שמא לא יזכה במעט עשב להשקיט את רעבונו. בכה ונענה.

עם רדת החשכה היינו, רביע ואני, יושבים סביב המוקד, אוכלים ושותים תה מתקתק. אותה שעה חזרו שני הגמלים וכהרגלם עמדו עלינו וביקשו במבט מלא תחנונים את מנת העליק, שהוא מאכל הפרפראות המכיל גרגירי תירס שאין כמוהו אהוב עליהם. עמדו מעלינו וחיכו מתוך ענווה עד אשר רביע התפנה. משהתפנה קם והבריך אותם ותחב ראשם בשקיק שהייתה בו מנת תירס, כרך את חגורת השקיק מסביב לראשם, והם החלו ללעוס בשקיקה את תוכנו.

הגמל הטירון, אשר מימיו לא טעם תירס, היה אדיש לשני חבריו שהיו מתענגים על מה שיש בשקיק. ראה והנה רביע מתקרב אליו ושקית בידו. הורה לו להבריך והבריך עם קצת חרחורים שפירושם: “יודע אני שגורלי נתון בידך ואין גמליותי מסוגלת שלא לציית לך”. תחב רביע את ראשו בשקיק שהיתה בו מנת תירס וכרך אותו על ראשו. תחילה ניסה לסלק את השקיק מעליו, וכשהריח את ריח התירס התרכז במעשה אכילה ולא במעשה הניעור. מבלי שידע פרק בתורתו של פבלוב, על הרפלקס המותנה, למד רביע ממסורת שבאה לו מאבות אבותיו, ולפיה נמצא, כי אם אתה רוצה לזכות בצייתנות של החיות והבהמות, עליך להמעיט בהדרגה את מכאוביהם ולהגביר בהתאם את נעימותם. בדרך זו, סמל הצייתנות, בדמות מטרק, צעקות וגידופים, יתחלף במשהו שנגרם על ידי קולות ומלמולים הקשורים לנעימות ולשובע.

סיים רביע לטפל בגמל הטירון, כפת את ברכיו בחבל כדי שלא יוכל לקום, עשה כך גם לשני הגמלים האחרים ונתפנה לבילוי לילי. ישבנו ופטפטנו בדברים שאי אפשר היה לשוחח בהם בעת רכיבת היום ופרשנו לישון. קרירות ירדה על פני הארץ ורוח חרישית נשבה בין שיחי הרותם בעוד כיפת השמים הסגולה, המנוקדת באלפי זהרורים, נסכה בנו את נעימות השינה.

עבר הלילה ובא היום, ונמצאנו רוכבים בדרך לשוב לנווה־פאראן. מדי פעם נעצרנו לתרגל את הגמל הטירון בענייני משמעת וצייתנות ולא נראה ששינה הרבה מתכונותיו הנלוזות. פניתי אל רביע ואמרתי לו: “אילו היה קצב הלימוד של הגמל הזה קיים אצל בני האדם, היה זקנם יורד עד ברכיהם בעודם מצויים בבית־הספר העממי”.

– אמר לי: “הודה לאללה על שלא שם שכל בקודקודן של הבהמות. שאם היה עושה כך היינו אנחנו תלמידיהם”.

המשכנו לרכוב כרגיל, ללא כל ציפייה לאירוע מיוחד. אלא שבשעות הצהרים, בהיותנו מצויים בוואדי מעין, נאלץ רביע לאלף את מיודענו הטירון בסוגייה חדשה בגלל כמה נאקות שהיו רועות על מדרון ההר. לאמיתו של דבר ביקש רביע כי יקרה לו אללה הזדמנות ללמד את הגמל פרק בהלכות כיבוש היצר, משום שעניין זה חשוב מאין כמוהו. כי מטבעו של הגמל שהוא מאבד את שפיות דעתו בשעה שהוא רואה נאקה. אם אין הגמל מאולף כראוי, הוא נתקף ברוח תזזית, פורץ ודוהר אל הנאקות מן הסיבה הידועה לכל מי שיש לו חלק בעולם החי.

והיה אם קרה לך לרכוב על גמל שאינו יודע לכבוש את יצרו למראה נאקה, סופך רע ומר. זאת משום שהוא יטלטל אותך במרוצתו ויפיל אותך ואת כל מטענך לארץ, ולך, לא נותר אלא לשמוח בחלקך שעדיין לא נדרסת באותה שעטה.

כדי שלא להעמיד את מיודענו הגמל במבחן של ריסון יצרים, סימן רביע בידו ונעצרנו. הבריך אותו בעל כורחו עם כמה חיבוטים ומעט שידולים וכפת את רגליו הקדמיות שוק על ירך. מעיניו של הגמל ניכרה תמיהה כאומרת: “על מה ולמה אין היצור המאיים הזה, שקוראים לו בן־אדם, מסתפק בהסכמתי להבריך והוא כופת אותי ללא סיבה, כאילו לקראת שחיטה”?

עוד הוא בוהה בתכלית המעשה, והגמלים שלנו, שהבחינו בנאקות, שלחו צווארם אל על והוציאו מתוך פיהם שלפוחית אדמדמה, ניפחו אותה והשמיעו קולות גרגור. עד ליום זה לא ידעתי מה משמעותה של שלפוחית זאת הדומה לשלפוחית שתן מאדימה של עז, בשעה שהשוחט מנפח אותה ברצותו לבחון את בריאותה של בעלת שחיטתו. כששמעו הנאקות את קולות הגרגור, חדלו לרעות והגביהו את צווארן וכיוונו את מבטן אלינו. הן ראו את השלפוחיות הרועדות ומידלדלות בצידי פיותיהם של הגמלים, נטשו את הרעייה והחלו צועדות בחשק גדול אלינו. שני הגמלים שלנו גילו סימני משיכה אל בנות החן, אך נעצרו מגערתו של רביע כאילו היו בלמים מצויים בגופם. ואילו הן – עדינות הירכיים ועגולות הבטן – עמדו מרחוק וחיכו ולא הבינו מה מונע את החשוקים שלהן לבוא ולבלות איתן בחיבובים.

כך היה עם שני הגמלים שהייתה התנהגותם למופת, לפי מושגיהם של הבדווים המעריכים את כיבוש היצר אצל בהמתם. ואילו הגמל הטירון נתקף ברוח תזזית, החל לגרגר ולחרחר, תוך שהוא מבקש לקום וללכת אל יפות העין, מכוח המשיכה שהיו מפעילות כנגדו. לזאת חיכה רביע.

בלי כל היסוס הניף את המטרק על החשקן והצליף באכזריות רבה על ראשו, לחייו וכל מה שהיה בהישג ידו. והוא, בן הגמלים, שהיה מונע על ידי צו הטבע, התעלם מן המכות, נתמלא ברוח מרדנית והפנה את צווארו לצדו כדי להתחמק מהן והתנשא על רגליו האחוריות במאמץ להגיע לאן שצריך. משלא יכול היה לעמוד, כי רגליו הקדמיות מרותקות היו בחוזק רב, לא התחשב במגבלתו והחל זוחל לקראתן ומאמץ את עצמו לנוע קדימה עד שנראה כגמל שראשו בארץ ואחוריו בשמים. כרקע מוסיקלי למחזה זה היו חרחוריו מרעישים את הסביבה, מהדהדים מהר להר ומכריזים על גזילת החופש הפרטי שלו.

הוא כך, ורביע היה מכה לכאן ולכאן, מזנק אל מול פניו של תלמידו וחובט בו, תוך שהוא מתבל את מכותיו בקללות וגערות מותאמות למצב. ובעוד בן נאקות זה היה צורח ומשתולל, היו הנאקות בוהות בעיניהן ולא יודעות בשל מה כל המהומה ולמה הוא משתהה מלהגיע אליהן. על כן השמיעו לו קולות נאקה והאיצו בו לבוא אליהן בלי העיכוב שאינו לפי טעמן. דבר זה הגביר את המתח היצרי בקרבו. בבת אחת נתעוררו בו יצרי המלחמה שהניעו אותו להתמרד. הפנה את ראשו אל רביע, פער את פיו ואיים עליו בניביו הנוראים. והלא לזאת חיכה רביע!

זינק רביע הצדה, תפס באפסר וריתק את ראשו של התוקפן אל מותניו, חסם את פיו בלולאות חבל, והך והרבץ, תוך מהומה וזעקות שבר מכל מין ומין. לאחר זמן מה החל הגמל ליבב ובכך גרם לו למטרק לחדול מלפעול בקצב מהיר. משנשתתק ונראה כמי שמקבל את הדין ומתגבר על יצרו, התיר רביע את האפסר ולא התיר את המחסום שעל פיו. והן, הנאקות, עמדו מרחוק והחלו לגלות סימני תסכול בגלל זה שלא גילה היענות מתאימה להזמנתן. משראו שאין התפתחות חיובית לטעמן, התייאשו ממנו הורידו את ראשיהן אל הארץ והמשיכו לרעות. כך נסתיים השיעור הראשון בפרק ריסון יצרים, שאין כמוהו לחשיבות מבחינתו של הבדווי משום פיקוח נפש שיש בו. ולא איש אחד נשאר קצוץ ידיים ורגליים בגלל ליקוי בטיבוע מושלם של הגמל.

התיר רביע את הקישורים והורה לגמל להתנשא ולא התיר את המחסום מעל לסתותיו. לי מסר את אפסר גמלו כדי לאפשר לו ללכת רגלי ומשך אחריו את בעל היצרים הפרועים. עברנו בוואדי נוסף שגם בו היו נאקות רועות במרחק מה, ושוב התעוררו יצריו של הגמל. לזאת חיכה רביע כדי לבחון את גובה מידת הריסון בחינוכו של בן טיפוחיו. והגמל, שיצריו עדיין היו טריים וחסרי מעצורים, נמשך לבו שנית אל הנאקות וביקש להיענות לכוח המשיכה שלהן, תוך שהוא מושך את האפסר לכיוון שבו היו מצויות. הספיקה חבטה על ראשו אשר גרמה לו לזכור את הלקח המר מן השיעור הראשון שקיבל לפני זמן קצר בנושא כיבוש היצר. הסתפק בשליחת מבט מלא ערגה והמשיך ללכת אחרי רביע. והן, שגילו התעניינות בגמלים שלנו, ולא הייתה כל תגובה מהם, שבו לרעות כשדבשתן מתנשאת כגבנון על קמרון גופן. חלפנו על פניהן והמשכנו בדרכנו, ולאחר שעה קלה התיר רביע את המחסום מעל לסתותיו של חניכו, קירב את גמלו אל סלע גבוה, עלה עליו, זינק וישב בתוך האוכף.

המשכנו לרכוב בשיירה עד שהגענו לקראת ערב לפתחו של נווה־פאראן. אותו לילה לנתי אצל רביע, במקעד שהתקין לאורחים בין העצים שבבוסתנו. עם בוקר, בעודנו אוכלים את הפטור, הגיע צעיר מבני המקום והעביר אל רביע את בקשתו של שיח' טעימה מוסה לבוא אליו, אל מקום מגוריו, לא הרחק ממבואות הנווה שבפתחו המזרחי. ושיח' טעימה הוא איש נכבד מבני שבט הג’יבאליה היושבים בנווה־פאראן, בעוד שרובו של השבט שוכן במרומי־סיני סביב מנזר סנטה־קתרינה.

נלוויתי אל רביע בדרכו, עד שהגענו לביתו של שיח' טעימה ומצאנו אותו מחכה לבואנו, יחד עם איש ישראלי מעובדי המינהל, וג’יפ עומד בפתח הביקתה. ישבנו סביב המוקד ושתינו תה כמנהג הכנסת האורחים המקובלת. פתח שיח' טעימה את דבריו ואמר: “יא רביע. יש לי צורך בעזרתך בעניין קביעת בעלות על נאקה אחת. בא אלי איש משבט הגי’באליה והתלונן על איש משבט הצואלחה הטוען כי הנאקה, המצויה בעדר הגמלים, היא שלו. לטענתו: זו נאקתו שהרחיקה לרעות והצטרפה לעדר הנאקות המשוטט באזור הזה. לו הואלת וקבעת אם היא נאקה ג’יבאלית או נאקה צאלחית”.

שאל אותו רביע: “היש וסם עליה”? רצה לומר: סימן ההיכר השבטי שטובעים אותו בברזל מלובן על ראשם של הגמלים.

– אמר לו: “זו הבעיה שאין עליה כל וסם”.

לשאלת רביע היכן מצוי עדר הנאקות הזה, נאמר לו כי הן משוטטות בוואדיות שבין ההרים שממזרח לנווה. הסמיך רביע מעשה לשאלה, עלינו על הג’יפ ונסענו, כשאנו עושים את דרכנו במעלה ואדי־אשיח'. הפנה רביע את הג’יפ לפתח הואדי הראשון, עצר וירד ממנו ובדק את עקבות הגמלים ואת גלליהם כדי לאתר אותם. משהתאכזב מהם, המשכנו לנסוע לפתחי ואדיות נוספים כשהוא חוזר על הבדיקה עד שגילה עקבות וגללים טריים. נכנסנו לואדי זה ונסענו בו כברת דרך עד שראינו במרחק מה עדר נאקות שהיו רועות על מדרון ההר. לכשקרבנו, ירד רביע מן הרכב, הלך לקראתן והשמיע קולות גרגור שונים ומשונים, וכן דיבר אליהן כאילו היו בני אדם של ממש. וראה זה פלא! כשמוע הנאקות את דיבוריו, זקפו את צווארן, חדלו לרעות ומיהרו לבוא אליו והקיפו אותו כאילו היה השיח' שלהן. ביניהן הייתה הנאקה שלו ושתי בכרות קטנות. השמיע קול קריאה מיוחדת לו ולנאקתו, וזו באה והנמיכה את ראשה אליו. נישק אותה על לחיה וליטף את צווארה. בדק ומצא כי המליטה ולא ידע מי היא הבכרה שלה. ושתי הבכרות, שראו לראשונה אדם לידן, הסתייגו ועמדו מן הצד, כשהן שומרות על מרחק. אחת מהן העזה ובאה אל הנאקה כדי למצוא מחסה אצלה. לפיכך ידע רביע כי זו היא בת נאקתו, וירחב בו לבו.

התנהגותה החופשית של נאקתו גרמה ליתר הנאקות שתתקרבנה ותקפנה אותו כדרך כל הסקרניות בעולם הנקבות. כשראה את הנאקה חסרת הוסם, ליטף אותה, בדק את שיניה ואת ירכיה, התכופף ובחן את כפות רגליה והקיף אותה מכל צד כשהיא מתענגת על מגע ידו המלטפת ולא דחתה אותו ממנה. אותה שעה עמדנו מן הצד משתוממים מן היחס ההדדי בין רביע לבין הנאקה שבכוח קסמיו היו שניהם כבני בריאה אחת. משסיים אמר: “נאקה זו שייכת לאותו איש משבט הג’יבאליה”! אחר כך הזניח את הנאקה העלומה וניגש אל נאקתו ניקה את שיניה ואת הלכלוך סביב עיניה ונשק על לחיה. עלה על הג’יפ וחזרנו אל בקתת שיח' טעימה. שמע השיח' את פסיקתו וקיבל אותה כדבר מוחלט.

 

משלח ידו של רביע לבד מרפואה    🔗

רביע אבו־חרבי נמנה עם שבט הצואלחה אשר התנחל בסיני לפני דורות רבים. קדמוני משפחתו, שבאו לנווה־פאראן מסעודיה, נטעו עצי תמר, עשו גינות וישבו בו דרך קבע, הם וצאצאיהם. דור לדור הוריש את המטעים המשפחתיים לבאים אחריהם, עד שבהגיע יומו זכה רביע במטע שהיווה את הבסיס העיקרי לפרנסתו. כאן, בנווה־פאראן מצוי ביתו, בו הוא ומשפחתו גרים בימים שאין הם מאהילים בוואדיות הסמוכים לצורך רעיית הצאן שאף הוא מהווה חלק ממשקו של רביע.

נוסף על בוסתן התמרים שלו, הוא ממונה על בוסתנים אשר בעליהם הפקידו אותו עליהם, לאחר שנטשו את הנווה ועברו לגור במצרים. שכרו מן הטיפול בעצי התמר, וכל מה שקשור בהם, הוא מחצית מן היבול. וכך יכול היה להתפרנס ברווח אלמלא השתנתה המציאות הפוליטית, ומלחמות ישראל ומצרים שיבשו את מערכות הכלכלה שלו.

עד למלחמת ששת הימים, בשנת 1967, נהג רביע להעמיס את הפרי על גבי כמה גמלים והיה יוצא, יחד עם בעלי בוסתן תמרים בשיירה למצרים, ושם מכרו את הפרי. דרכה של השיירה למצרים ארכה שבועיים ימים. ולפי שהשלטון היה רפוי בדרכים, הייתה השיירה נתונה בפחד מן השודדים בני שבטי הצפון שלטשו את עיניהם אל מטען התמרים או אל הכסף שהיה באמתחת השבים. על כן היו אנשי השיירה יוצאים חמושים ברובים ובחרבות ונוהגים בדרכם כמסע צבאי לכל דבר. כך הרתיעו את כל מי שזמם לפגוע בהם.

המלחמות בין ישראל למצרים סגרו את הגבולות ולא אפשרו את שיווק התמרים במצרים. עובדה זו פגעה בהכנסותיו של רביע. בנוהג שבעולם, אין עם כבוש שערער את התשתית הכלכלית שלו שהוא מחמיא לשלטונות הכיבוש. יחסו החיובי של רביע לנוכחות הישראלית בסיני עוררה בי תמיהה. על כן שאלתי אותו: “יא רביע. איך היה בעבר ואיך עכשיו”?

ענה לי: “בעבר הייתי איש עשיר וחייתי ברחבות, אני ומשפחתי ולא חסר לי דבר. משנכבש סיני בידי ישראל, התרוששתי ואני חייב לאמץ את עצמי כדי להתפרנס. והייתה לי סיבה להתמרמר. אלא מה? השלטון הישראלי דואג לכל בני עמי בכל: פתח את שערי ישראל לעבודה שמפרנסת את האנשים בכבוד. נוסף על הכל אנחנו מקבלים צדקה, דהיינו: מנות מזון אחת לחודש שמקיימות את העניים והזקנים. על כן טוב לי בראותי את עמי שאינו חסר דבר”.

בהגיע עונת גידוד התמרים, בחודשי אוגוסט ספטמבר, נוהג רביע לגייס את כל בני משפחתו: נשים, ילדים ונערים לעבודות הקשורות בגידוד ובעיבוד הפרי. הנווה שהיה רוגע רוב ימות השנה, מתעורר לחיים. הגודדים בבוסתנים השונים עושים את עבודתם תוך שירה, מי על צמרות העצים ומי לרגליהם. ותנועת גמלים נושאי סלים מלאי פרי ממלאת את מעבה הדיקליה. משנסתיים הגידוד עוסקות המשפחות בעיבוד הפרי.

ליד הבקתה, בבוסתן של רביע, שוטחים כפות תמרים שעליהם מפזרים את הפרי המיועד לייבוש. בשעה שהנשים עוסקות בפיזור הפרי, עוסקים אחרים, מקרוביו של רביע, בבישול הפרי הרך לשם עשייתו לדביס, שהוא דבש התמרים.

מטע התמרים, שכאמור היה לפני התקופה הישראלית מקור הפרנסה העיקרי של רביע, לא יכול לכסות את כל צרכיו, ועל כן הוא נאלץ לעסוק בעבודות מכניסות אחרות.

בשל היות נווה־פאראן אחד ממקומות היישוב המרכזיים בדרום סיני, החל הממשל הישראלי כבר בראשית ימיו להקים מרכז מינהלי בפתחו המזרחי של הנווה. העיקרון האדריכלי שהנחה את המימשל חייב למזג את המבנים בנוף ולמנוע את הבלטתם על ידי בנייה רגילה מאבני המקום. לצורך זה נדרשו אבני גרניט מיוחדות שאפשר לנפץ ולסתת אותן ולהתאימן לבנייה. זאת משום שרוב האבנים המצויות בהישג יד אינן מתאימות, ולשם כך דרושה מומחיות בבחירתן.

מנהל הבנייה הישראלי חיפש איש מבין הבדווים שאפשר להטיל עליו את ארגון חציבת האבנים. מכל אנשי נווה־פאראן נבחר רביע אבו־חרבי לעניין זה. לכששאלתי אותו לפי מה בחר ברביע מכל אנשי הנווה, אמר לי: “חיפשתי איש מקומי שמכיר נושא זה ולא הוצרכתי להתאמץ הרבה, לפי שהכרתי את רביע מפעולה קודמת, כשהיינו צריכים למפות את הבוסתנים בנווה, והוא היה האיש המוסמך בנושא זה. תוך כדי כך נתגלה רביע כאיש ארגון מעולה ובעל אוטוריטה על אנשי המקום. על כן ביקשתיו להיות הקבלן לאספקת האבנים לבנייה. מיד קיבץ כמה מאנשי הנווה שהיו מתאימים לעבודת החציבה, וסיפק את האבנים באופן סדיר ומשביע רצון. ולא רק זאת. בעת מילוי תפקידו כקבלן, נתגלה כאדם ישר שמכבד את הבטחתו ובעל כושר ביצוע מעולה. מאז, כשאני צריך לבצע עבודה, בין אם זו חציבה או חפירה, הכתובת שלי היא: רביע”.

עברו שנה ושנתיים, והמרכז הקהילתי בנווה־פאראן עמד על תילו. הדרישה לאבנים פחתה וכמעט שפסקה. על כן שלח רביע את ידו בכל מלאכה: בטיפול בגמלים, ברפואה, כמורה דרך למטיילים הישראלים ולכל עיסוק שמזדמן. לבד מהיותו איש ארגון מעולה, היה לו כישרון פנומנלי באיתור מקום לחפירת בארות. בעיית אספקת המים בסיני נעשתה קשה בשל שנות הבצורת שפקדו לאחרונה את סיני וגרמו להתייבשות הבארות הקיימות. לבד מזה היה צורך לחפור בארות במקומות חדשים כדי להקל על התושבים. לעניין זה היה המינהל האזרחי נעזר ברביע, שהודות לו נוספו בארות חדשות בנווה־פאראן ובסביבותיו.

משנה לשנה הלך רביע וביסס את כלכלת משקו, עד שהגיע היום שביקש להעלות את רמת חייו. הקידמה שחדרה לסיני בעקבות פריצת דרכים והופעת כלי רכב, כפי שלא היה עד לבוא הישראלים, הניעה את הבדווים לרכוש כלי רכב משומשים כמו: ג’יפים רוסיים וטנדרים מידי סוחרי אל־עריש. אלה הקלו על חייהם ואפשרו להם לגמא ארץ בפרק זמן קצר. אם, למשל, היה גמל עושה דרכו מנווה־פאראן עד לסואץ במסע של שבוע ימים ויותר, הרכב עשה זאת בשלוש שעות. וכך זכו הבדווים במידה רבה של הקלה בכל הקשור להבאת אספקה ולקשר מהיר בינם לבין עצמם. אם לפני מלחמת ששת־הימים לא נראה כלי רכב בידי הבדווים, הרי שכעבור שנים ספורות שוטטו ברחבי סיני כמה מאות כלי רכב, ובכלל זה בנווה־פאראן.

רביע, שאינו מושך ידו מכל אמצעי שמועיל לאדם, קנה ג’יפ רוסי מיושן שהיה תקין. ביקש מן הסוחר ללמד אותו את תורת הנהיגה. לאחר שניים שלושה שיעורים ידע רביע שרק בדלק מתאים יכול הרכב לנוע, וחס למים להתערב בעניין זה. כמו כן למד איך מניעים ואיך מדממים, איך מחליפים מהלך ואיך עוצרים. לבד מזה לא היה לו מושג בתחום המכני של הרכב.

את רעיון הקנייה הסתיר מאיתנו. באחד הימים, בהיותי יושב בחדרי במגורי המינהל־האזרחי, שמעתי קול צפירת רכב עולה ויורד ואינו נפסק כאילו הוא מזמן מישהו. כשיצאתי, הופתעתי לראות את רביע יושב ומחייך כשהשן היחידה מבהיקה בפיו הפעור מרוב הנאה. התפאר ואמר: “מה דעתך על הגמל הזה”?

כיוון שהתחיל בדברי לצון, עניתי לו באותה מטבע: “האם הוא זכר או נקבה”?

אמר לי: “זה זכר. אם תסתכל בזרבובית שלו המכוונת לאחור כמו אצל הגמלים, תיווכח שאיננו נאקה”.

ביקש לענג אותי והזמין אותי לנסוע איתו לסוכתו כדי לחגוג את רכישת הרכב על כל המשתמע מכך. באנו והתכבדנו באורז ממותק ובתה, כמו ביום חג. ישבנו ושוחחנו בנושא הרכב על כל תכונותיו הטובות. בין היתר אמר רביע: “הרכב הוא דבר מופלא. אתה לוחץ על הדוושה ומשנה את זרוע המהלכים, וכבר הגלגלים מסתובבים. המנוע מצוי לפנים ואין קשר בינו לבינם ובמאמרו הם עושים כרצונו. השבח לאללה שנתן שכל למנוע לשלוט בגלגלים”! בלבי שחקתי על תמימותו של רביע שלא ירד לסוף המבנה המכני של הרכב. ועוד הוסיף ואמר: “לרכב הזה יש דרישות, כמו לכל בעל־חיים. אם אינך משקה אותו דלק – ימות. אם לא תאכיל אותו שמן – ירעב ולא יוכל לזוז”.

בורות זו הינה פרי השיעור בנהיגה שקיבל אצל אותו סוחר. ידעתי כי לא ירחק היום, ורביע יבין את עקרונות הפעולה של הרכב ואז ישמש לו כנשוא לבדיחותיו.

הכנסת הרכב למשקו פירושה שינוי ערכים בכל אורח חייו. על כן שאלתי אותו: ומה עם הגמלים? האם תמשיך לגדל אותם באחוזתך כמימים ימימה"?

אמר לי: “לשניהם יש מקום אצלי. בדרכי המלך יעבוד הרכב ובוואדיות ובמשעולי הרים יעבוד הגמל”.

אז עלתה בפניי המימרה בנוסח ישעיהו הנביא כך: “הנה ימים באים, וגר ג’יפ עם גמל ורביע נוהג בם”.

ואם עסקנו עד עתה בגמלים ובכלי רכב, נחטא לרביע אם לא נספר את סיפור החמורים. כידוע, יש בנווה־פאראן אתרים קדומים: חורבות וקברים מלפני אלפי שנים, ואפילו על ג’בל סירבאל, כביר הקומה ואדיר הרושם שבחיקו מצוי הנווה, יש אתרים קדומים, ונוף מרהיב נשקף מעל פסגותיו. הגיע היום ומדריך בית־ספר שדה, צוקי־דוד, אשר במרומי סיני, בא בראש קבוצת מטיילים כדי לעלות על ההר על מנת להסתופף בעמקיו ולספוג את אוויר פסגותיו. כיוון שהשהייה על ההר אמורה להימשך מספר ימים, נדרש להם מזון רב וציוד חם. במסלולי טיול אחרים, הציוד מובל על גבי גמלים, ואילו כאן אין הר סירבאל מאפשר זאת בגלל התנשאותו בקירות זקופים עד לגובה של קילומטר. מדריך הטיול נמצא במבוכה, מפני שהעלאת הציוד על הגמלים, היא בלתי אפשרית, ונשיאתו על גב סבלים היא אפשרות, אלא שלא יימצא אף בדווי שיסכים לטפס על מתלוליו של ההר עם ציוד כבד, אפילו תמלא את ביתו בזהב. בצר לו פנה אלי אותו מדריך וביקש ממני עצה. אמרתי לו: “ג’בל סירבאל מחייב שימוש בחמורים, לפי שמטבעם הם בהמות הרים שהטיפוס הוא חלק מהוויתם”.

שמע וקיבל את עצתי, ולפי החישוב נדרשו למעלה מעשרה חמורים כדי להעלות את כל הציוד. וחמורים מצויים בקביעות בכל משפחה בדווית בסיני. לשם השגתם נדרש בעל מוניטין והשפעה מבין תושבי הנווה שיש ביכולתו לשכנע את נשות המקום שתסכמנה לשחרר את חמוריהן לכמה ימים למבצע זה.

ולא רק זאת. עליו להיות בעל כוח ארגון מעולה שיוכל להתגבר על עקשותם של החמורים, אשר הורגלו לשאת את נאדות המים על גבם בשבילים נוחים להליכה ולא במתלולים. אלה יראו את זקיפותו של ההר, יעצרו מלכת ולא יזוזו שהרי הם חמורים. אמנם כשרונם בטיפוס בהרים הוא שם דבר אך לעיקשותם אין גבול, ולך, תשכנע חמור לעשות למען האנושות משהו שיש בו גמילות חסד!

המסקנה הנגזרת מכך היא: יש הכרח בפסיכולוג של חיות, לבד מכישורים ארגוניים אחרים. לא נדרשתי לאמץ את מחשבתי כדי להצביע על איש מתאים לעניין זה. הלא הוא רביע אבו־חרבי מיודענו.

הגיע היום ורביע היה מחזר על הבקתות בנווה ומשדל את בעלות האוהלים בזו אחר זו ומקבץ חמור לחמור, עד שנמלא בוסתנו בחמורים במספר הדרוש. כדי שיהיו נוחים להליכה במקובץ, הגיש להם מספוא בשפע כדי שיאכלו עד לגבול תיאבונם.

בשעה היעודה, הגיעו המטיילים לוואדי רים, במזרחו של ההר, ששם תנאי הטיפוס נוחים יותר מכל מקום אחר. רביע התנהל לאיטו אחר החמורים העמוסים ואיתו בנו בכורו, סאלם. בגערות, בצעקות ובחבטות היו השניים מאלצים את החמורים להשלים עם העובדה שהם נדרשים להתאמץ, שלא כדרכם עם נשות הנווה. לשבחם של רוב החמורים יש לומר, שחלק מהם ידע לקשר בין מקל למכות מכאיבות והתנהל בהכנעה, תוך גניחות מרוב המשא הכבד שעל גבם. לעומתם, היו כמה מרדנים שהתעקשו לסטות אל כל שביל צדדי כדי לשוב אל מקום מגוריהם. אלה הכבידו על רביע, אך לא הוא האיש שחמור יכתיב לו את הקצב ואת מגמת ההליכה. לכשהגיעו אל פתח ואדי־צלאף, במעלה ואדי־אשיח', היו החמורים הולכים כאגודה אחת, כשהם משפילים את אוזניהם ונועצים עיניהם זה באחוריו של השני, ורביע רוכב על חמור לפני כל המחנה ומכוון את דרכו. במאסף היה בנו, שעליו הוטל התפקיד להשליט משמעת ולהביא כל חמור סורר לידי התנהגות נאותה, דהיינו: לשאת את המשא הכבד, לשתוק וללכת.

נכנסו לוואדי־רים והגיעו לבקעה שלרגלי ג’בל־סירבאל ונעצרו בתחילת השביל הצר שהתפתל במעלה ההר. החמורים הצריכו שימוש בצעקות ובקללות, משום שבשעה שהם מצטופפים ואינם מתחשבים במה שיש על גבם, מחככים זה בזה וגורמים נזקים לציוד. והשניים, רביע ובנו, הסדירו במאמצים רבים את החמורים שילכו זה אחר זה. אילו היו החמורים נוהגים כעיזים, לא הייתה נדרשת הכוונתם והעמדתם בטור, זה אחר זה, משום שאצלן הסדר מתבצע מיניה וביה. מכאן אתה למד שיש דירוג בין הבהמות במה שנוגע לרמת הארגון החברתי. על כן נמצא, כי החמורים מצויים הרבה מאחורי העיזים, ולא כאן המקום להרחיב את הדיבור בנושא זה.

מי שהיה עומד אותה שעה על ההר שממול, היה רואה שיירה של חמורים מתפתלת במעלה השביל, כאשר סאלם הבן הולך בראש הטור אחר אחד מחכמי החמורים שיודע להבחין בין שביל לבין נקיק, ואשר שימש כמשכוכי לפני חבריו. רביע. לעומתו, הלך במאסף, מאחור, כשהוא מפקח על מצב הציוד שעל גב החמורים. ברוב הזמן התנהל הטיפוס בדממה, עד לרגע בו נתקף בכעס ואז היה נותן קולו בגערות ופוקד על בנו שיעצור, כיוון שאחד החמורים לא חישב נכון את דרכו ונתקל בסלע שבצידי השביל וגרם לשמיטת הציוד שעל גבו. מיהרו וחיזקו את הציוד על גב אותו החמור והמשיכו לטפס במעלה ההר וחידשו את דממת העלייה. כך נמשכה העלייה במשך שלוש שעות, בחילופין שבין דממה והתגעשויות של רוגז, עד שהגיעו למצוק שחסם את השביל כחומה שגובהה כגובה מגרד שחקים.

כאן שינה השביל את מתינותו ונמשך על גבי מדרגות סלעים גבוהות. מכאן ואילך יכולים לעבור בו רק עיזים וחמורים, ללא משא על גבם. עצר רביע את השיירה ובעזרת סאלם בנו הידקו את קישורי המשא על גב החמורים, וכרכו חבל כחגורה על החזה שלהם כתריס נגד החלקת המשא לאחור. והזמן, כידוע, זורם קדימה בלי קשר מה יעשה ומה לא יעשה אדם. סיימו את הידוק המשא ונגרע להם מן הזמן והשמש כבר נוגעת בראש ההר. כדי להספיק ולהגיע למקום הלינה לפני החשיכה, דפקו השניים בחמורים, ואלה, בהגיעם אל מדרגת סלע עשו כמיטב יכולתם, הרימו את רגליהם הקדמיות וניתרו מעליה. היו כאלה שהצליחו והיו שנכשלו, נפלו לאחור ושכבו על צידם כשהם מקרטעים ברגליהם, מנסים לקום ואינם יכולים. כי מי יכול להתנשא ממפלתו וערימת ציוד מהודקת על גבו?

בינתיים היו החמורים מועדים, ומוביליהם צועקים ומאבדים את עשתונותיהם, מסייעים לחמור שמעד לקום, מרתקים את המשא ודופקים בו שימשיך, ובאותו זמן נשמעות גניחות של חמור אחר שמעד. לאחר כמה זמן, לכשהשיירה לא זזה ממקומה, הבין רביע את שאמר לו דע’ישי הזקן במלים הבאות: “דע לך כי הדרך שאתה אומר לעלות בה אל ראש ההר אינה ניתנת להעלאת ציוד על גב חמורים. רצונך להעלות את הציוד, לך לדרומו של ההר מצדו של ג’בל אום־טאח’ה ושם יש מעלה נוח”. וג’בל אום־טאח’ה מצוי במרחק של יום הליכה.

אמר רביע בלבו: “כמו שעליתי כמה פעמים על גב החמורים באותו מצוק, כך יעלו גם הפעם בעל כורחם. ומה שנוגע לציוד, יש חבלים ואללה יושיע”. כשראה את החמורים מועדים והמשא מתפרק מעל גבם, ידע כי תוכניתו נכשלה. בפנים נפולים הורה לסאלם בנו לפרק את הציוד מעל גב החמורים ולשמור עליהם. הוא עצמו העמיס על גבו מטען מן הציוד, ככל שיכול לשאת, והעלה אותו מעל המצוק אל מקום חניית הלילה שהיה לא רחוק משם. שם את הציוד וחזר לקחת מנת הובלה נוספת. ורביע, כידוע, הינו גבר גדל מידות ושריריו כברזל. כעבור כמה שעות הגיע כל הציוד לתעודתו. בינתיים הוביל סאלם את החמורים אל גיא קטן שהיה סגור מכל עבריו כדי שירעו, ושמר עליהם שלא יפרשו את ההקלה שבאה להם בגינו של המצוק ויחשבו שהובאו לכאן, כדי שישוטטו בחופשיות כפי שנהגו לעשות בימות האביב ברודפם אחרי האתונות.

סיים רביע את העברת הציוד וירדו לוואדי צלאף, בואכה נווה־פאראן. שניהם, רביע ובנו, היו תשושים ממבצע הסעת הציוד אל ראש ההר. מים לא שתו ואוכל לא בא אל פיהם. למרבה הרעה, השיבה לנווה לא הייתה בשובה ונחת. אם בעלייה להר נאלצו לדפוק בחמורים וגרמו לשימוש בכל אמצעי האילוץ כדי שיסכימו למשוך קדימה, הרי שבדרך חזרה נתהפכו היוצרות. מכאן ואילך השיבה הייתה מתוך התלהבות ובקצב של ריצה חפוזה. ומי שעדיין לא למד פרק בפסיכולוגיה של החמורים, רצוי לו לדעת שהם בעלי שתי מהירויות של הליכה. הליכה איטית ומשיכה לאחור כשהליכתם מן האבוס והלאה, והליכה מהירה אל האבוס ואל גינות הירק. והם כה מקפידים על כלל זה, עד שאם תרצה להאיט בהם בדרכם אל ביתם, לא תוכל להם, אפילו תעמיס עליהם את כל ג’בל סירבאל.

מניסיונו ידע רביע שאין לסמוך על חמור שיחזור היישר אל ביתו בגלל כל מיני מדוחים ופיתויים שיש בדרך, ובמיוחד שהוא נוהג בעדר חמורים פרוע. על כן הנהיג משמעת החלטית, באמצעות קשירת החמורים זה בזה. ובכל זאת לא היתה השיבה לנווה בלי יגיעה, כיוון שהיו בדרך, כל מיני מדוחים ופיתויים, כגון: אתונות קורצות וצמחים עסיסייים שהסיטו את החמורים מדרכם. בחשכת הלילה הגיעו אל מטעי התמרים. שם התירו את החמורים ושלחום לנפשם מתוך ידיעה שהם יקצרו את דרכם היישר אל ביתם, מסיבות הידועות להם.

תשושים ויגעים הגיעו השניים לביתם ונתקבלו בחום על ידי הנשים שהגישו להם ארוחה חמה. משסיימו רביע וסאלם בנו בכורו לאכול, הקדימו לשכב לישון. שלא כדרכו, לא קיים רביע את תפילת הערבית, כי מי יכול להפנות את רוחו אל אללה כשהוא צולע וכל עצמותיו כואבות וראשו עליו סחרחר? למחרת בבוקר הלכתי לבקר את רביע, כי אמרתי: “האיש בוודאי עייף מן העלייה להר, וההגינות מחייבת שבעל המנוחה ילך אל בעל התשישות”. באתי ובירכתי אותו ואת פתיחה. פריחה אשתו הראשונה, לא נמצאה שם משום מה. העברתי לו את התשבחות של המטיילים על שהעלה את הציוד לפי לוח הזמנים וללא כל פגם. שמע ונעץ בי את עיניו ואמר: “האם אתה מבחין בחמור שנקרא רביע אבו־חמיר שמדבר איתך”? שאלתי אותו: “על מה רומזות מיליך”?

אמר לי: “באיוולתי נתהפכו היוצרות ביני לבין החמורים. את עיקר ההובלה עשיתי על גבי, בעוד החמורים מלחכים את ירק ההר. בפעם הבאה תיקח חמור בדמות אדם אחר למלאכה זו”!

לבקשתי, תיאר בפני את כל עלילות ההובלה, תוך שהוא מתבדח כהרגלו על עצמו. מדבריו התברר שלא קישר נכון בין העבירות של ההר לבין אמצעי ההובלה, דהיינו: החמורים. שאלתי אותו: “יא רביע. את כל סיני אתה מכיר כמו את כף ידך, מה קרה לך, שבחרת במסלול עלייה שכל בר־בי־רב יודע כי איננו מותאם להעלאת ציוד על גב חמורים”?

אמר לי: “הוא שאמרתי לך. הייתי לחמור ונסתם הגיוני”.

תוך כדי שתיית תה, עלתה בפניי שאלה בנושא של העלייה להר. מסיורי על ג’בל סירבאל נתגלו שם שרידי מבנים ובוסתנים מימי קדם שהצביעו על קיום ישות חקלאית בהר. עובדה זו חייבה את הקדמונים להתקין שביל שיאפשר לבהמות המשא לעלות עליו. על כן שאלתי את רביע: “הגד נא לי בטובך, האם לא מצוי שביל העולה אל ההר שנסלל בידי הקדמונים”?

אמר לי: “יש שרידי שביל קדום שהיה מרוצף ועלה מואדי עג’לה, זה שמצוי במערבו של הנווה, אך אינו ניתן לשימוש, כיוון שנשטף במרוצת הדורות. כיום מצוי שביל שגם הוא אינו נוח, הרחק, בדרומו של ג’בל סירבאל ואיננו יכול לשמש אותנו”.

לכשהגיעה השעה לפרוש, קמתי וחזרתי למינהל, ורביע נשאר רתוק על ערשו כמה ימים מסיבת המחושים והצליעה שלא אפשרו לו להופיע בציבור מרוב בושה על שהוא נאלץ ללכת כפוף ושעון על מקל כאותה ישישה עתירת שנים. מאותו זמן, כל עת שהייתי בא אליו בענייני עבודה היה מקדם את פני ואומר: “אהלאן וסהלאן. בוא, ברוך אללה, ורק בלי להזכיר את השם חמור”.

עברו כמה שנים והעבודות פחתו, מי שעסק בבנייה, שב להתפרנס בעבודות בתוך שטח ישראל. רביע לא היה בין אלה. הביקוש לשירותיו בתחומי התמחותו השונים מילאו את ידיו בעיסוקים ששכרם בצדם. יש ונדרש לעסוק בענייני גמלים, כמו: ריפוי, הפריה, אילוף והבחנה בטיבם. יש ונדרש לאתר מקום לבאר ואף לחפור אותה, או שהיה מתבקש להוביל את מחזורי המדריכים של החברה להגנת־הטבע ברחבי סיני ולהראות להם את מסתריו. בין לבין, היה מעבד את הבוסתנים שהופקדו בידו על ידי בעליהם המצויים במצרים.

בחושבי כי הוא שמח על כך שאינו חייב לנדוד וידיו מלאות עבודה, אמר לי: “האמת! לפני המלחמה, כשהמצרים וגם אתם לא הייתם בסיני, היה לי טוב יותר. עבדתי במטע התמרים וגידלתי בבוסתני פירות וירקות מתוך רוגע ומנוחה. כיום עלי ועל כל בני עמי לעמול מבוקר ועד ערב כדי להתפרנס. אמנם לא חסר לנו כסף ואין רעב ללחם, אך סר החופש מן הנווה ואין אתה אדון לעצמך”!

אמרתי לו: “עוד ישובו ימים ויבוא השלום ויחזור סיני להיות כשהיה”!

שתק ונשא עיניו אל השמים השעונים על פיסגות ג’בל סירבאל ואמר: “אינשאאללה”! ולא ידע כי ימיו היפים של הנווה חלפו לבלי שוב.

 

המסע עם רביע בתיהא ובעיג’מה    🔗

הקיץ עבר ובא הסתיו ונסתיים גידוד התמרים. כל אנשי השבטים שיש להם מטעי תמרים שבו למקומם, והשקט והשלווה שבו לשרור בנווה־פאראן. נאווה ויוסי, שניהם מכל העובדים הישראלים שנסעו צפונה לישראל לחוג את חג הסוכות, נותרו בנווה. ראתה נאווה כי לחץ העבודה פחת ואמרה ליוסי: “מה דעתך שנצא לשוטט ברחבי סיני”?

אמר לה: “שפתיך יישקו! לפי שמבלי משים כיוונת לרעיון שהיה מקנן בי זה מכבר, ואין סיבה שלא נצא להתרונן מיופיו של סיני”.

מכאן ואילך החלו הדברים לקרום עור וגידים, והרי סיפורם, כפי ששמעתי מפי יוסי, וכך אמר: "ישבנו על מרפסת הבית לרוח הערב ותכננו את המסע. לאן? היכן? ומתי? ומיד הסמכנו דיבור למעשה, והלכנו אל רביע אבו־חרבי כדי לבקש אותו להנחותנו בדרך. מצאנו אותו יושב ליד המוקד בחברת שתי נשותיו וילדיהן. לכשהבחין בנו, קם ובירך והזמין לשבת. ולפי שבלי דברי לצון אין הוא יכול לפתוח בשיחה, משום שכך הוא טבעו, עשה עצמו רציני ואמר: “שמע נא, יוסי! אם הבאת את הנערה הזאת כדי שאשא אותה לאשה, טעות היא בידך. מספיקות לי שתי נשותיי, ואין בי כוח לשאת את הטורח וכאב הראש מעוד אשה”! ונשותיו, שמכירות את התחכמויותיו, עשו עצמן נעלבות ואמרו לי: “שמע נא, יוסי! האם יצאת מדעתך להביא נערה מכוערת מאין כמוה שתתחלק איתנו ברביע בעלנו? האין בלבך רחמנות עליו ועלינו מן הכיעור הזה”?

ונאווה היא בת בית רצויה אצלן, והן נוהגות תמיד לבלות איתה בהתייפיפות ובכל מה שמעסיק את ראשן של הנשים.

על כן לבשתי חזות של נעלב ואמרתי להן: “רצונכן כבודכן! אם אינכן מסכימות לפטור אותי מן המכוערת הזאת, אין לי בררה אלא להיות הקורבן ולהתחתן איתה בעצמי”. משכתי את נאווה אליי וחיבקתי אותה לקול צהלתן של הנשים.

משחלפו מחוות ההקדמה, שהן חלק בלתי נפרד של כל ביקור אצל רביע, אמרתי לו: “יא רביע, מה דעתך לצאת ולהתהלך בעולמו של אללה”?

אמר לי: “מה לך ולהרים ולוואדיות שיתישו את כוחך? אתה נועדת לחפור בארות, לבנות בתים ולערוך ניסיונות בכל מיני צמחים, ראה את רגליך כמה הן עדינות”.

אמרתי לו: “יא רביע, מה דעתך על כך שלמחר אתה מסדיר שלושה גמלים על כל ציודם, ובבוקר שלמחרת אתה אצלנו, במינהל, ערוך ומוכן לדרך”.

המשיך להתחכם ואמר: “לבי יישבר בקרבי לכשארחק מנשותיי ומילדי. האם להציק לי באתם”?

המשכנו זמן מה להתבדח ולבסוף הסכים. כיוון שכך, עלתה השאלה מה יהיה אזור המסע. אמרתי לו כי אזור התיהא והעיג’מה מסקרנים אותנו וכי טרם סיירנו בהם ולשם אנו רוצים להגיע. הרעיון לסייר בתיהא התקבל בהתלהבות ואילו לגבי העיג’מה גילה הססנות, גמגם פה ושם ולבסוף הסכים. סיבת גמגומו לגבי העיג’מה נתבררה לנו בהמשך המסע כשהיינו בשטח. על כך עוד יסופר בהמשך.

ויהי למחרת בבוקר, ושלושה גמלים חסונים הגיעו אל המינהל בידי רביע והוברכו לפני השער. העמסנו את הציוד, המזון והמים ויצאנו לדרך בשיירה, רכובים על הגמלים.

רכבנו מזרחה, והשארנו את הנווה מאחורינו ונכנסנו אל וואדי אח’אד’ר. משם משכנו דרכנו במשך כמה שעות. לקראת הצהרים סטה רביע מן השביל וגרם לנו לעלות ולרדת הרים ובקעות ומשך בין סלעים וגבעות, בדרך לא דרך. השתוממתי על כך ושאלתי אותו: “מה משמעות הרכיבה בארץ חתחתים זו”?

ענה לי, כשהוא רוכב לפנינו ומילותיו נשלחות את מעבר לכתפו: “ביום חתונתי הבטחתי לע’ולה להגיש לה למאכל צעיר וצעירה ישראליים. וכמו שידוע לך, אין אני מפר הבטחות”!

וע’ולה, הינה אשה יפהפיה שרגליה רגלי חמור, והיא נוהגת לטרוף בן־אדם פעם בשנה.

באותה שעה היינו זקוקים למנוחה. על כן אמרתי לו: “לפני שאתה הולך להקריב אותנו כקורבן לע’ולה שלך, רצויה לנו מנוחה כלשהי”.

והוא: “האם אתה עדיין טירון בענייני מסעות? האם אינך מבחין בכך שאני מוביל אל מקום שנעשה בו קילה”?

וקילה היא הפסקת המסע שנוהגים הבדווים בשעות החמות של היום ובה הם שוהים בצל כלשהו ומאפשרים לגמלים לרעות. נאווה, שיש לה ניסיון ברכיבה על גמלים עוד מימי היותה מדריכה בבית־ספר שדה צוקי־דוד, שליד מנזר סנטה־קתרינה, גערה ברביע ואמרה לו: “האין שבילים במדבר שאתה מטרטר אותנו בין מהמורות וסלעים”?

אמר לה: “יא נאווה, האריכי ברוחך עד שתגיעי אל מקום הידוע רק ליחידי סגולה”.

כעבור זמן מה הגענו אל צניר ענק ורחב בצלעו של הר, שמצוקים זקופים מהווים את מדרונו. בצניר היה מרחב מספיק כדי להכיל כמה גמלים וכמה אנשים מבלי שאיש יבחין בהם. הברכנו את הגמלים, פרקנו את אוכפיהם, ולאחר שרביע כרך חבל על רגליהם הקדמיות, שלח אותם לרעות והתייחד בתפילה לבורא עולם. ואנחנו פרשנו מצעים ובישלנו את ארוחת הצהרים.

בעבר, כשהייתי טירון ולא הכרתי את טבעו של סיני, צר היה לי על כל שעה של שהייה במקום אחד מבלי לנוע הלאה מתוך הדחף להספיק ולראות עוד ועוד. במשך הזמן למדתי מן הבדווים שיש הכרח לציית לחוקי המדבר, שאם תנהג אחרת הוא יהפוך לארץ תלאובות וימנע ממך את הנאותיו.

הנה, למשל, עניין המנוחה. כל השעות שרכבנו נשבה רוח חמה, והשמש יקדה עד שיבש לשד עצמותינו. לומר שזה היה נעים, זה קצת מוגזם. לכשסרנו אל צניר זה, התמקמנו בו והוקל לנו מן הרוח החמה. ואף על פי כן יש במדברו של סיני משהו שפוגם בהנאות, ואלה הם הזבובים. הם באים ומדגדגים אותך ברגליהם השעירות ואינם מרפים. מנין הם יודעים שאנחנו מצויים כאן בלב הישימון, בתוך הצייה והחרבה? אלוהים יודע!

נחנו כמה שעות עד שרוח נעימה, הנקראת טראוה, החלה לנשוב על המדבר. שלושתנו קמנו והלכנו להביא את הגמלים שהתרחקו ורעו על מדרון של הר סמוך. לאלה אין בעיות של התחמקות מקשיי המדבר. יום קיץ שרבי נחשב אצלם כאילו הוא יום אביבי בהרי ירושלים. רביע קרא אליהם מרחוק בקולות שהיו מוסכמים בינו לבינם, ואלה הרימו ראשיהם וחיכו עד שנבוא ונתיר את אזיקי רגליהם. עשינו כבקשתם, ולאחר שעה קלה כבר היינו ממשיכים ברכיבה.

באותה שעת ערבית, כשהשמש הייתה קרובה אל פסגותיו של ג’בל סירבאל, הגענו למקום שהיה מבותר על ידי ערוצי נחלים עמוקים. כאן היינו אמורים לחנות בלילה. והנה אין במקום שיחים לאסוף מהם חטב לבעירה ואין מקור מים שממנו נמלא את נאדות המים שכמעט והתרוקנו. סמכתי על נאווה ועל רביע שיש להם ניסיון בחיי־שדה. התמקמנו בתוך שקע רחב בערוץ נחל שהיה מכוסה בחול ושלחנו את הגמלים לרעות את רעיית הערב. רביע לקח נאד מים, שאת שארית מימיו הריק לתוך סיר הבישול, ושם פניו ללכת, באין דרך ובאין שביל.

אמרתי לו: “יא רביע, לאן”?

אמר: “לחפש מים”.

ואני: “מוטב שתסחט את הסלעים כאן, לפי שיש בהם מים יותר ממה שיש במקום אחר”.

אמר לי: “אני הוא שנולדתי במדברו של סיני או אתה? הכן את גרגרתך וקווה לטוב”!

הלך ונבלע בתוך מבוכי ערוצי הנחלים, ונאווה הלכה לעיסוקיה. כעבור זמן מה, כשעוד אפשר היה להבחין באדם ממרחק של זריקת אבן, הופיעה הנערה והיא נושאת חבילת זרדים. עוד זאת באה וזה בא כשלהפתעתי הוא עמוס בנאד מלא מים.

שאלתי אותו: “האם סחטת סלע או שמא פגשת איזה עומרי, שהוא שד טוב, שמילא את הנאד במים”?

גיחך ואמר: “בשביל מה אני כאן אם לא כדי להכשיר אותך כבן מדבר לכל דבר”?

אמרתי לו: “הנני לרשותך כתלמיד מן המניין”.

אותה שעה למדתי ממנו פרק בהלכות מים במדבר. לדבריו, כל הרוצה למצוא מים, עליו לגלות סימנים של חנייה שהייתה אי פעם בסביבתו. ודין חנייה שהיא מצריכה מים. לאחר מכן עליו למצוא שביל או עקבות יעלים וכל חי שנזקק למים, וללכת בהתאם למה שהם מכוונים: מצוק או גיא, לפי ששם יש סיכוי למצוא נביעה. אם ראית רטיבות בחול, סימן למים, חפור קצת וברך את אללה על שמצאת מה שרצית". כך למדתי פרק בהישרדות במדבר.

לכשהחשיך, ישבנו ליד המדורה ומסרנו את עצמנו לרשות המדבר שיפנק אותנו בדממה שלו וברוח החרישית הלוטפת. באותה שעה הגיעו שלושת הגמלים, עמדו מעלינו כשלושה נפילים, כשהם שולחים מבט אילם כמבקשים משהו. רביע, שהיה לש את הבצק לאפיית הליבה, שהוא לחם עגול ושטוח שנאפה תחת הגחלים, לא התפנה להם. לכשראו כי עמידתם אינה מגיעה לתכליתה, רטנו בקול גרגור שהביע בכי על מנת להסב את תשומת לבו של אדונם. ובעוד הבצק דבוק על ידיו, פנה אליהם כדרך שאב פונה אל ילדיו ואמר: “יא גמלים, הנני ונתתי לכם את מנתכם. הואילו וחכו מעט, ואז אגיש לכם את המגיע לכם בחפץ לב”.

בואם של הגמלים אל המדורה, ובקשתם לקבל את מנת המזון היומית שלהם שמגיעה להם בזכות ולא בחסד, אינה התנהגות ייחודית לגמליו של רביע. כל גמל יודע כי בשעת הערב יקבל את העליק, שהוא מאכל תאווה לטעמו.

סיים רביע את עיסוקיו, הבריך את הגמלים וכפת את רגליהם הקדמיות כדי למנוע מהם לשוטט בלילה, הביא שקיות ובהן מנת תירס והלביש אותן על ראשיהם, תוך שהיה מלטף גמל זה בעורפו ואחר על לחיו ומשמיע להם דברי שבח. והם, שיודעים מה משמעות הלבשת השקית, שרבבו את ראשם לתוכה ובתאווה רבה שקעו בגריסת התירס במשך שעה ארוכה.

עם שחר הקדים רביע לקום. שפת את קומקום הקפה על האש ובישל פתה, שהוא תבשיל של פתותי לחם מרובכים בשמן, סיים וכרע בתפילת שחרית. משהאיר היום ולא קמנו, לקח את הרבאבה שלו, שהיא מין כינור בדווי ישב למראשותינו ושר תוך כדי נגינה. ראה שאנחנו משתוקקים אל נעימותה של השינה, הגביר את קולו עד שגרם להרים לענות לו בהד.

את יומנו החילונו ברכיבה בתוך שטח גבעי ומבותר כשאנו חוצים וואדיות, עולים ויורדים על הגבעות. רכיבה זו, שלא הייתה בשבילים שהתאימו לאופי ההליכה של הגמלים, גרמה לי לעינויים, במיוחד בירידות התכופות שבה. כשלא יכולתי לשאת את אי הנוחות שברכיבה ללא שביל, אמרתי לרביע: “יא, רביע! קשה עלי הרכיבה בדרך לא דרך. שמא נרכב ככל בני האדם במדבר ונעשה דרכנו בשבילים דרוכים”?

– אמר לי: “ראה את נאווה שאינה מתלוננת ואפילו מתרוננת ונותנת את קולה בשיר”.

– אמרתי לו: “אילו היו איבריה כאיבריי, היית שומע ממנה מזמורים שהיו מזכירים לך את שמות סביך עד דור אחרון”.

– אמר לי: “שכל את רגליך לפני האוכף ותמנע לחיצה על מה שלא צריך”.

שיכלתי פעם רגל זו על אחותה ופעם במהופך ולא רווח לי. בלית בררה ירדתי מעל גב הגמל, אחזתי באפסר והלכתי רגלית. משהבחין רביע בדבר והבין שהגעתי לקצה הסבילות, עצר וירד מגמלו והבריך את גמלי. פרק את האוכף והרחיב אותו, חבש וריפד בכפל ריפוד. אותה שעה הייתה נאווה יושבת על הגמל ומתבוננת, כשהיא מחייכת וזוהרת. ידעתי מה שיש בראשה באותו מעמד. סוף סוף הייתה לאנטומיה שלה כאשה עליונות על זו של הגבר בכל מה שקשור לרכיבה על הגמל. שיהיה לה לבריאות!!

הרחבת האוכף הקלה עלי את הרכיבה במידת מה, וכשהגענו למישורי רמלת חימאייר חדלה הרכיבה להציק, לפי שלא היו מורדות המחייבים אותך לדחוק את בטנך אל זיזו של האוכף.

הגיעה שעת הקילה, ואנו מצויים במישור המכוסה בשיחי רתמים. פקד רביע ונעצרנו והתארגנו לשהייה במקום. פרקנו את הגמלים, שלחנו אותם לרעות, כשרגליהם הקדמיות אסורות באזיקי חבל, כדי להגביל את תנועתם, והתמקמנו בצילו של שיח רותם. פרשנו שמיכה מעל ענפיו והרחבנו את השטח המוצל. מעשה הקילה מיום אתמול, שעבר עלינו לטובה, חזר על עצמו. בישלנו ושכבנו למצות את תענוג שנת הצהריים, כשמצוקי התיהא צופים עלינו ממול.

רביע לא נהג כהרגלו, ולא התכרבל בשמיכה לצורך שינה. קם ותוך חיוך ערמומי אמר: “עתה תראו למה הכניס אללה עורמה בשכלו של האדם”! התרחק וצפה לכאן ולשם, עד שגילה חרדון־צב שהיה אוכל ירק משיח הקרוטלריה. צעד אליו במתינות כדי שלא להבהילו יתר על המידה, מתוך כוונה להביא אותו לכדי שיבה אל מחילתו כשהוא רגוע. מטבעו של חרדון־צב שהוא ממהר לשוב אל מחילתו בשעת סכנה, נכנס למעמקיה לזמן מה ומחכה עד יעבור זעם. שם הוא נשאר כדי לתת שהות לגורם המאיים להסתלק. לאחר זמן מה הוא חוזר לפתח המחילה, מאזין, מריח ובולש. אם הכל רגוע בחוץ הוא יוצא להמשיך באכילתו מן השיחים.

רביע, שהוא איש שדה מובהק, הכיר את מנהגו של חרדון־הצב ולא הבהיל אותו. שאילו עשה כן, היה גורם לו שישתהה במעמקי המחילה למשך שעה ארוכה. בא ועמד מאחורי פתח המחילה וחיכה עד שהבחין ברשרוש זחילתו של זוחל זה והוסיף לחכות בסבלנות כדי להביאו לרגיעה מוחלטת. בא הרגע וראשו של חרדון־הצב הציץ בפתח. בזריזות מחץ רביע את פי המחילה והביא למפולת שכיסתה אותו. ובתנועת חתף של שועל חיטט בחול ותפס אותו בצווארו. חזר רביע אל מקום חנייתנו וכרך חבל סביב צווארו ושיחק בו כאילו היה זה כלב. חרדון־הצב, שלחם על חייו, ניסה לברוח ואילו רביע היה משחרר מעט מן החבל כדי להשלות אותו כאילו ניתן לו החופש לברוח. זה רץ, וזה רודף ומקפץ אחריו במסלול מפותל בין השיחים. משחק זה היה נמשך עוד זמן רב, לפי שרביע אהב את העליזות והפרחחות הילדותית. הייתה זו נאווה שלא יכלה לשאת בצערו של חרדון־הצב, משום שלבה רך ורחמן. פנתה אליו וביקשה ממנו כי ישחרר את היצור המסכן. בהכירו את האיסטניסות שלה בענייני ציד, עשה עצמו כאילו הוא נענה לה, התרחק ונעלם בין השיחים והשתהה שם שעה ארוכה.

סבורים היינו ששחרר את בעל־החיים הזה והוא מעסיק עצמו במשהו. לכשחזר, היה עור הזוחל תלוי ביד אחת ובשרו ביד שנייה. בא והכריז: “מי שירצה ליהנות מטעמו של בשר אשר מוגש רק לצדיקים בגן־העדן, יכין את לסתותיו”!

למראה הבשר והעור השלם שהופשט כאילו היה גרב, מחינו נמרצות.

– אמרה לו נאווה: “האין בלבך רחמים על יצור עלוב זה שבשביל אומצת בשר קיפדת את חייו”?

ענה לה: “אללה הוא שברא את היצורים כך שהאחד יאכל את השני והאדם יאכל את כולם. מי אני שאביא סדר אחר בעולם”? השתתקה.

ביודעו שלא נאכל מתבשיל בשר זה, בישל רביע ואכל אותו ביחידות, תוך שהיה משבח ומהלל את טעמו ומשדל אותנו להשתתף באכילתו.

שאלתי אותו: “ומה עם עורו שפשטת אותו מעליו בשלמותו, מה תעשה בו”?

ענה ואמר: “להווה ידוע לך שהוא מיועד להיות עוקא ולהכיל את הדבש, לפי שאין כמוהו להעשיר את טעמו”. קיפל ותחב אותו בשק הח’ורג' שעל גב הגמל.

לכשהחלה רוח נעימה לנשוב מפאתי מערב, יצאנו לדרך כשרביע בראש, ונאווה ואני רוכבים כתף אל כתף, לפי שהמקום מכאן ועד למצוקי התיהא היה כולו מישור רחב ידים. שלא כדרכו, שקע רביע במצב רוח מדוכדך. לא השמיע דברים בדוחים ולא שר כהרגלו. ידעתי כי הוא מצוי בריגוש כלשהו שיבוא לידי ביטוי בהמשך היום, שכן אין הוא נוהג לכלוא את רגשותיו מבלי להוציאם מלבו בשיר או בדברי לצון. ואכן, בהמשך המסע לאחר כמה ימים, ידעתי מה הציק לו. ועל מה שבינו לבין אהובתו יבוא פירוט במקום אחר.

משך רביע והוביל אל רגלי מצוקי־התיהא, אל ראשיתו של שביל המהווה את הנקיב. שם יש בית קברות קטן ובית קבורה של שיח' קדוש. והנקיב ארוך והוא נטוי על צלע המצוק בשיפוע נוח להליכת גמלים. כידוע, אלה הגמלים אינם קשוחים כמו החמורים ושלא לדבר על העיזים, המסוגלות ללכת במתלולים. מן האבנים הרבות שסולקו אל שוליו של הנקיב, ניכר שראשיתו בתקופה קדומה בת כמה אלפי שנים. כאן חשת בעומק ההיסטורי של המקום. כידוע, אדם חש בעומק הזמן רק לעתים רחוקות, כאשר כמה גורמים יחד חברו ופרשו לפניו את סיפורם של יוצאי מצרים. ואכן, זכיתי לכמה רגעי התעלות והתרפקות על אותם ימי קדם.

באותה שעה של עלייה במדרונו של הנקיב, הופיע בדווי שהיה יורד רגלית ומושך את גמלו אחריו, והליכתו הייתה בצליעה. לכשנפגשנו איתו, ירד רביע מעל גמלו, חיבק ונישק לו כמנהג בני סיני. משמחת הפגישה ידענו כי האיש הכיר את רביע באופן אישי, שאל אותו רביע: “היכן נוטים אל־ערב, דהיינו: היכן הקימו בני־ערב הבדווים את אוהליהם בקרבת מקום”? תיאר לו.

הוסיף רביע ושאל אותו: “מה לך שאתה צולע”?

– אמר לו: “זה לי כמה חדשים שברכי כואבת עד כדי כך שהיא משחירה עלי את ימיי. לו הואלת וריפאת אותה וגאלת אותי מייסורי”.

הורה רביע לבעל הצליעה לשבת על סלע. בדק את ברכו ואמר לו: “יש רק תרופה אחת לעניינך, והיא הכווייה באש”.

– אמר לו: “התוכל לבצע כווייה כאן, על אם הדרך”?

– ענה לו: “מה ממך יהלוך. הנני וכוויתי אותך פה, בזה המקום”!

– אמר לו האיש: “הנה ברכי נתונה לך. אך אם תוכל רחם עליה ופטור אותי מכאבים וראה שהאש תהיה נסבלת”.

– אמר לו: “כאב בכאב נעקר”.

שוטט רביע בין השיחים עד שמצא שיח בשם קדח הנקרא בשפת עבר צמרנית הסלעים שגבעוליה מכוסים במוך צמרי. אסף מן המוך כמות מספקת ובא אל הפציינט שלו שהיה משבח ומהלל בפנינו את אללה על שהקרה לו את רביע, הרופא המהולל. ולא שהם גרים באותה סביבה. האחד גר בנווה־פאראן, והשני בקצה רמת־התיהא. הוציא רביע את כלי הסוכר וערבב מנה קטנה במים ועשה עיסה דביקה. וזאת יש לדעת כי הסוכר משמש להדבקת המוך ומגביר את חומה של האש עד לעצמה של מכשיר ריתוך חשמלי. גלל רביע פקעת קטנה והורה לאיש להפשיל את מכנסו אל מעל לברכו החולה. מרח מעט מן הסוכר הדבקי מתחת לפיקת הברך והצמיד את פקעת המוך. הבעיר אש במצית הסיגריות והדליק את הפקעת והביא לידי התלקחות האש בהבזקה מהירה, כאילו היה זה מתוך אבק שרפה. עם הבזק הבעירה זעק האיש זעקה שפילחה את שמי סיני וזינק ממקום שבתו. רביע, שיש לו ניסיון בנושא זה, אחז את רגלו ביד ברזל ולא אפשר לו למשוך אותה עד לסיום הכווייה, תוך הפצת ריח חריכת בשר אדם על כל סביבותיו. ראה האיש שמעשה הרפואה אינו לפי כוחו, ביקש מרביע שיסתפק בכווייה זו, ואילו רביע שהיה עושה מלאכתו מתוך רצינות של פרופסור לרפואה אמר לו: “יש הכרח בעוד שתי כוויות, שאם לא כן דינך צליעה שתרתק אותך אל אוהל אשתך לכל שארית חייך הקצרים”.

גלל רביע עוד מנת מוך וחזר שנית על מעשה הכווייה וגרם לכך שהאיש הכפיל את זעקותיו, אך לא זז ממקומו מרוב אימה ממה שאמר לו רביע. מי שנתקף בהרגשה מזוועת הייתה נאווה, שפניה החווירו למראה האש החורכת ולמראה האיש המתעוות בייסוריו. כשראתה את רביע מלפף מוך בשלישית, ביקשה רחמים על האיש ואמרה: “יא רביע! רחם על האיש. די בשתי כוויות”!

אמר לה: “הריפוי אינו סובל חצי עבודה”.

כווה את האיש בשלישית ושלח אותו שמח וכואב, וצליעתו כפולה ומכופלת כשבלבו תודה לרביע ותפילה לאללה שראה את האש והעשן והריחות, וירחם.

לכשהגענו לראש הנקיב, עצרנו וירדנו מעל הגמלים וישבנו על שפת המצוק כשכל דרום סיני פרוש לפנינו עד לאפסי ארץ, עד למקום שבו חברו שמים וארץ זה עם זה. ארץ אשר על במותיה מישורים והרים, שככל שהנוף מדרים, הוא הולך ומכחיל עד שהוא מתלכד עם כחול השמים. היום נטה לערוב ונדרשנו על ידי רביע לנתק את עצמנו מתפארת הנוף כדי שנספיק למצוא אחד המאהלים לצורך לינה. רכבנו בין הרים וגבעות, הבנויים מסלעי גיר שבאופיו הוא דומה לנגב הישראלי. כשנמצאנו בתוך נוף גבעי, ירד רביע מעל גמלו ומסרו בידינו. עלה על פסגת גבעה גבוהה וצפה. לכשחזר, רכבנו אחריו עד שהנוף נפתח, ולעינינו נתגלו רועות חוזרות למאהליהן עם עדרי העיזים.

ירדנו לאפיק נחל ונכנסנו לתחום נחלת שבט הבדארה. עשן מדורות רמז לנו על מקום מאהל בקרבת מקום. לכשהגענו אליו, נתגלו לפנינו חמשה אוהלים משחירים.

עצר רביע במרחק שמיעה, ירדנו מעל הגמלים וניצבנו שם כמחכים. שכן המנהג מחייב שאין מתקרבים עד לפתח האוהלים, ואף לא מכריזים בקול על נוכחותך. אם באת להתארח, לך אל המקעד, שהוא רחוק מן האוהלים מרחק שמיעה, ועמוד לידו עד שיבחינו בך. אם לא הסתמן לך מקום המקעד, עמוד מרחוק במקום שיראו אותך, והיתר על אנשי המקום. לא עברו דקות ספורות ואיש מבוגר ושמו ג’מיל יצא לקראתנו. מרחוק זיהה את רביע ונתמלא שמחה שניכרה מפניו הנוהרות. החיש את צעדיו, בא וחיבק לרביע, נישק לו בחום, הביט בו ברוב שמחה ואמר: “יא רביע! השבת את נפשי למנוחתה מרוב געגועים ומעוצם ראיית פניך”!

חייך רביע וענה לו: “הודה לאללה ולמלאכיו, שאלמלא השניים האלה שמשכו אותי אל ארצך, ספק אם הייתי חוסה היום בצל יריעותיך”.

ובעוד אנחנו צופים בשמחת הפגישה של השניים, עמדו שתי נשים בפתחו של אוהל וצפו בנו. לכשזיהו את רביע, נתקפו בריגוש והעבירו את השמועה מאוהל לאוהל וכל בני המקום, ילדים ונשים, זנחו את עיסוקיהם ועמדו נרגשים בפתח האוהלים. ואילו הגברים, ובראשם פראג', אבי ג’מיל, מיהרו ובאו לברך אותנו. מסתבר שאף על פי שרביע הוא בן שבט הצואלחה וארצו רחוקה, והם בני שבט הדבור, הריהו אהוד ומכובד עליהם מאוד.

הגברים משכו את גמלינו באפסר והובילו אותנו אל חלקה רחבה באפיקו של הוואדי, אל מקום המקעד, בריחוק מה מן האוהלים. באו, הבריכו את גמלינו וסייעו לנו לפרוק אותם. שלא כמו בלילה הקודם, לא שלח רביע את הגמלים לרעות, כי אופיו של האזור שהוא פראי ומלא מפלים וחתחתים. כיוון שכך, הבריכו אותם וכפתו את רגליהם במרחק מה מן המקעד והגישו להם את העליק שהובא מאוהליהם. בינתיים החשיך. ישבנו במקעד והתמסרנו לתהליך האירוח המקובל. איתנו ישבו כמה גברים מאנשי המקום וג’מיל הלך אל האוהלים להורות לנשים ללוש ולעשות עוגות, דהיינו: ליבה, כמנהג אברהם אבינו באורחיו. לכשחזר, ישב זמן מה, שילש ופיזר את הברכות כנהוג עם אורחים מיודעים, שכן נהוג אצל הבדווים לפזר את הברכות בזמן האירוח. ג’מיל סקר אותי ובירך, ואילו אל נאווה שלח מבט בוחן ולא בירך. לפי שאין גבר מברך אשה שאינו מכיר אותה.

לא עבר זמן רב, ופראג', שהוא איש קשיש, שלף את פגיונו ומסרו לחתנו, ולחש לו משהו. מיד הזדעק רביע ואמר: “לא באתי לאכול בשר אצלכם. די לי בתבשיל אורז”.

אמר לו פראג': “אין זה מעניינך מה נאכיל אותך”.

היו השניים מתנצחים ביניהם. זה אומר: “אל תזבח”! וזה אומר: “איש לא ימנע ממני לזבוח”: כך החליפו השניים דברים ביניהם זמן מה עד שרביע נכנע ושתק. ידענו כי כל זה שייך לטקס הנהוג אצל הבדווים, לפיו המארח נאבק מילולית עם האורח. זה רוצה לכבד את אורחו בצורה הנעלה ביותר, וזה אינו רואה עצמו מרוב ענוותנות כמי שראוי למחווה כזה. לפי המנהג, הפצרות האורח צריכות להימשך זמן מה, כדי להראות עד כמה המארח מעריך את אורחו. לבסוף האורח נכנע והמארח מנצח.

בזה עדיין לא נגמר מעשה הזבח. למחרת, כשקמנו, מצאנו שהמארחים מרחו את דם הזבח על צוואר הגמלים. דבר שיפרסם את קבלת האורחים הנעלה שזכינו אצל פראג', אבי ג’מיל, ומשפחתו בכל מקום שנבקר בו. אם ישאלו: “מי האיש הנדיב שהתארחתם אצלו”? נענה ונרבה בשבח האירוח שנתקיים בנו על ידי פראג' ובני משפחתו, ושמו יפוץ לתהילה בכל המדבר.

בשעה שהיו הנשים עוסקות בבישול רבתי, התרווחנו במקעד ונתנו מנוחה לגב, שהוא האיבר היחידי שנדרש ממנו להיות פעיל במסע זה. כי הרכיבה על גמל מלווה בנדנוד הגוף לפנים ולאחור, עם כל צעד של הגמל.

בלילה זה זכיתי לחוש את טעמה המיוחד של סעודת בני המדבר. בעודנו שוכבים, הגיע נער עם כלי מים וביקש שנתקין את ישיבתנו וניטול את ידינו. זה היה האות להתחלת הארוחה. נטלנו ידינו והוגש לנו מרק בכוסות. והמרק הבדווי, שנתבשל בו הבשר, אינו מתובל, לבד מהמלחה, וטעמו מיוחד ומשובח מאין כמוהו, לפי שהוא אינו מופרע בתבלינים שמשנים את מקוריותו הטבעית. לאחר מכן הוגשה לפנינו קערה גדולה מלאה באורז מרובך בחמאה שכוסה בנתחי בשר. רביע הושיט את ידו וביסמל, כלומר: בירך ביסם אללה וכו', גרף בידו והורה לנו להתחיל בסעודה. גרפנו מנת אורז, לשנו אותו ביד עד להיותו לגוש כדורי והגשנו לפינו ובלענו. בין בליעה לבליעה לקחנו מן הבשר, נגסנו בשינינו נתח ואכלנו. אותה שעה היה הזקן עומד עלינו, מאיץ בנו להרבות באכילה ואומר: “כולו, כולו”! איכלו, איכלו, ברכת האל מרובה!

ראה שאנחנו מתקשים להמשיך באכילה והפציר בנו. עשינו כמיטב יכולתנו, ולבסוף נטשנו את המערכה, כלומר: את הקערה. נאנח רביע ואמר: “כשאללה יפתח לפניי את שערו של גן העדן בבוא יומי להתיצב לפניו, תנאי אתנה איתו שיגדיל את בית קיבולה של בטני. עם בטן בגודל שיש לי היום איני חושב שאוכל למצות את מה שיש שם”.

– אמר לו הזקן: “סמוך על אללה שימלא את כל משאלותיך”. ידענו כי רביע נכנס לבולמוס של עליזות.

משסיימנו, חזרו הגברים מאוהליהם לאחר שאכלו שם. באו וישבו איתנו. רביע לקח את הרבאבה, שלו מבלי שהתבקש לכך, ופצח בשיר. שמעו הנשים את קול שירתו, באו וישבו בפתח המקעד כדי לקחת חלק במה שהתרחש בו ונתאחדו דמויותיהן המשחירות עם שחור הלילה, בעוד הגברים מוארים באור המדורה.

כידוע, הנשים הבדוויות מקפידות שלא להתערב בין הגברים מטעמי צניעות, והן יושבות סבילות מן הצד ואינן פעילות. אך בואו של רביע ריגש את הנשים במיוחד, דבר שהבחנתי בו דרך חוסר השקט שלהן והתרכזותן בשירתו. הייתה שם צעירה אחת שנהגה בפתיחות רבה וביקשה מרביע כי ישיר את השיר על הצעיר והצעירה שאהבו זה את זה, אך נאלצו לברוח עם אהבתם מפני הוריה. אשה אחרת ביקשה שיר על הנער והרועה בו הוא מתאר את יופייה ועורג עליה. יתר הנשים ראו אף הן כי הוא נענה לבקשותיהן ונהגו בחופשיות גמורה. על כן היסו אותן הגברים ודרשו מהן להפסיק בתביעותיהן כי ראו בזה משום זלזול בערכי המוסר.

בהיותי מוקסם מהופעתו של רביע כזמר אמן, לא הבחנתי בנאווה שקמה ונעלמה. בלשתי במבטי וראיתי אותה יושבת בין הנשים ומסתודדת עם צעירה שהייתה לבושה בבגדים חגיגיים ומקושטת בקישוטים. גם נשים אחרות לקחו חלק בהסתודדות זאת, תוך שהיו מלטפות את נאווה ומוסיפות הנאה על מה שרביע היה גורם להן בעיסוק הנשי שלהן. אותה שעה הסכמתי עם בעלי הדעה הטוענים כי טבען של כל הנשים בעולם חד הוא, כי בכוח טבע זה נמשכה נאווה אליהן והן אליה. בלבי לא היה עליה כל דבר. אדרבא, הנאותיה הן הנאותי!

לבקשת הגברים, הפסיק רביע ללוות את שירתו בנגינה והשמיע להם קצידות במשך שעה ארוכה. הופעתו האמנותית הביאה להתעלות רגשית אצל יושבי מדבר, אלה שאין חוויה ממין זה מצויה לעתים קרובות בין יריעות אוהליהם. רביע עצמו היה שקוע באופוריה של טרובדור. מבטו היה מופנה אל עומקה של אפלת הלילה, וקולו העמוק הדהד בין קירות הוואדי. ניכר עליו שרוחו מרחפת בעולמם של גיבורי שירתו. שעה ארוכה היינו שרויים באווירה הקסומה ששררה במקעד עד שחדל.

מפה לפה הגיעה השעה לישון. פרשנו את שקי השינה ושקענו בחיקה של מלכת הלילה, מתוך תקווה שתסיע אותנו לאורכו של הלילה בנעימים, ויהי כן!

בבוקר, לאחר שסעדנו, נתבקש רביע לסייע בהרבעת הנאקות. כשסיים, נפרדנו ממארחינו ויצאנו לדרכנו אל העיג’מה, כשמגמת פנינו אל ידידי רביע משכבר הימים וכן גם אל שדה הקברים הגדול. באותו בוקר לא פתח רביע את רכיבת היום בשירה, כמנהגו. חששתי שמא הוא חולה או משהו מדאיג אותו. אמרתי לו: “יא רביע, הגמלים עצובים”.

שאל: “למה”?

אמרתי לו: “באין שירת בוקר, העצבות דוחקת את העליזות”. ענה ואמר: “מי שבא בשערי העיג’מה יודע כי בא אל ארץ קשה ובוגדנית, והגמלים יודעים זאת, ומי אני שאשיר ואערב דאגה בשמחה”?

מדבריו השתמע כי הוא חושש, שמא העיג’מה לא תאיר לנו פנים וזו סיבת עצבותו.

בדרכנו עלינו באחד הנקבים התלולים אל הרמה הגבוהה של העיג’מה. לא עצרנו עד לשעת הצהריים, משום שמזג האוויר היה נעים. ציבורי עננים עבותים היו מפוזרים בשמים אשר כיסו את עין השמש לסרוגין והביאו להתהוות רוח קרירה. הנוף היה דומה בכל לנופו של ההר הגבוה בנגב הישראלי, לבד מהבדל אחד שכאן הממדים גדולים ועצומים.

נדמה היה שאין נפש חיה בכל המרחב הגדול והשומם הזה. מדי פעם היה רביע עוצר את המסע, עולה אל ראש גבעה, צופה כמחפש מישהו וחוזר כלעומת שבא ושוב חוזר על החיפוש. לבסוף שאלתי אותו: “יש משהו”?

– אמר לי: “באזור הזה שוכנים כמה מידידיי ויש לי קושי לאתר אותם. בלית בררה ניאלץ ללון לבדנו בשממה הזאת”.

לא עבר זמן רב ונתגלו עיזים משחירות, כשהן רועות על מדרון ההר ורועה יושבת על סלע. עצר רביע את המסע והורה לנו לחזור קמעא כדי שהרועה לא תראה אותנו ותחשוב כי אנחנו שודדים, תישא את רגליה ואיננה. המשיך רביע לרכוב לבדו, בא אל צלע ההר שבו הייתה מצויה וקרא אליה בקול: “יא הי, יא הי”! הבחינה בו ולא גילתה סימני פחד. הניף רביע את ידו לשלום וענתה לו בידה. ירד מעל הגמל וקשרו אל אבן גדולה ועלה אליה. המשיכה לשבת על הסלע, עד שקרב אליה למרחק שמיעת דיבור ובירך אותה לשלום. ענתה והמשיכה לשבת, כשברכיה אסופות אליה מתחת לשמלתה השחורה. שאל אותה מה ששאל, והיא ענתה מה שענתה ושב אלינו.

השתוממתי לרוגע ולשלווה של הרועה שהייתה יחידה בתוך בדידות המדבר הגדולה. לימים הבנתי ממה נובע הרוגע הזה. מסתבר כי הריקנות האנושית שבמדבר אינה מאפשרת לזר לחדור לתוכו מבלי שיתגלה. והיה אם מישהו חדר לתוכו ושיבש את מערכותיו, מיד היה המדבר מתעורר ועוקר את האיש מארץ החיים.

בשוב רביע מן הפגישה עם הרועה השתנה מראה פניו. ידענו כי יש בשורות טובות, לפי העליזות והשמחה שחזרו אליו. כעבור שעה קלה נתגלה לנו מאהל בתוך בקעה רחבה ומוקפת הרים. היה זה מאהל גדול בן שבעה אוהלים שהיו נטויים במקובץ. כיוון שלא איתרנו את מקום המקעד, ירדנו מעל הגמלים ונשארנו עומדים נשקפים מרחוק לאנשי המקום, עד שיבחינו בנו ויבואו לקדם את פנינו כמנהג האורחים במדבר. לא עברו דקות ספורות ושלושה גברים יצאו לקראתנו בחיפזון גדול כי הכירו את רביע מרחוק. הגיעו ונפלו על צווארו, בירכו והתנשקו לפי נוסח בני המדבר כשפניהם זורחים. במיוחד העתיר הזקן סלימאן ברכות עליו, שהוא אבי המשפחה המורחבת השוכנת במאהל הזה.

בירך ושאל את רביע: “למה נעדרת במשך כל הזמן. האם כל אשר אחריך, דהיינו: נשיך וילדיך בטוב”?

גם רביע התעניין במה שקורה אצלו. משסיימו את הטקס הזה, משכו השלושה את גמלינו והובילו אותנו אל המקעד שהיה בנוי מאבני המקום כגדרה עגולה. בעת שסייעו לנו לפרוק את הגמלים ממטענם, התקבצו סביבנו כל שוכני המאהל, גברים וצעירים, נשים וילדים, לראות את רביע ואת אורחיו ולדרוש לו לשלום. אם לא היינו יודעים מי הוא זה רביע, היינו סבורים שהם מקבלים את פני השיח' שלהם.

הנשים בירכו את רביע, שלא כדרך הגברים. הן שמו ידן השמאלית על כתפו ובידן הימנית אספו את ראשו, קרבו למצחן וברכו אותו בברכה המשולשת. לנאווה ולי הושיטו ידיהן לשלום תוך שהן סוקרות אותנו ובלבן שאלה: “מה נשתנה ביקורו של רביע הפעם מכל הפעמים. שבכל הפעמים היה בא עמוס בסחורה כלשהי, והיום הזה בזוג ישראלים”?

הושיטה בסימה הקשישה, אשת סלימאן, את ידה לנאווה ואמרה לה: “ברוך בואך בצל אוהלנו, אנא, בואי וכבדי אותנו בנוכחותך”. הקיפו הנשים את נאווה והובילו אותה לאוהל בסימה, ואני הוזמנתי לשבת בחברת הגברים במקעד. שם התפתחה שיחה רגילה בין כוס תה אחת לרעותה. כבדרך אגב שאלו את רביע: “מה מביא את זוג הישראלים הזה אל המקום, שהוא מחוץ למסלולי המסעות שלהם”?

לשמע שאלה זו ניצת זיק של שובבות בעיני רביע ואמר להם: "שני אלה יקרים לי כבני משפחתי. ביתם ביתי, ושלומם שלומי לטוב ולרע. לפני זמן מה הם באו בברית הנישואים לפי חוקי מדינתם ולא הסתפקו בזה. הם פנו אלי ואמרו לי כך: “באנו בברית הנישואים. את אשר למלך תרמנו לו, ואילו את הברכה נקבל רק ממך. ואצלם, בוודאי ידוע לכם, יש מנהגים, שלפיהם בני הזוג יוצאים אחרי כלולותיהם למסעות. באו אלי וביקשו ממני שאצא איתם בראש מסע לחגוג אי שם במדבר את כלולותיהם, ומה טוב יותר מאשר לבקר ידידים כמותכם”? שיקר והמציא הכל מראשו.

שמעו ונמלאו נחת רוח למחמאה שהעתיר עליהם. שתקו והרהרו בין גמיעות התה, תוך שרביע טווה את חוטי זממו. בכוונה השאיר את סיפור המעשה, בלי שיגיע לסופו, כדי להגיע לתכלית רצויה מעצמה ולא צריך היה לחכות זמן רב, עד שסלימאן פנה אליו בשאלה: “ומה עם שמחת החתונה, האם שרו להם, האם שימחו אותם”?

– אמר לו: “אלה באו אלי היישר מאצל הקאדי שלהם, לאחר שהכריז עליהם כעל זוג וביקשו לשמוח בחיק משפחתי כי הם צנועים. עתה אני מסייר איתם בעולמו של אללה, והנה אנחנו כאן”.

אמר והסתכל בי, קרץ ובחן אם ירדתי לסוף דעתו. ידעתי כי הוא מצוי במצב רוח מרומם וזומם לעשות משהו שישמח את אנשי המקום. משברי משפטים שקלטתי, ידעתי כי הוא מעמיד אותנו במרכז איזו עלילה. שמעו המארחים את דבריו והביעו את דעתם ואמרו: “דין חתונה בלי הילולה כדין זריחת שמש בלי האור שלה”.

זרע רביע את זרע רעיונו וחיכה לתוצאות שתלבלבנה לפי תוכניתו. לא ארך הרבה זמן, ואחד האנשים אמר: “ומה מונע מאיתנו לעשות חפלה, דהיינו: הילולה ולשמח את בני הזוג הזה”? אמר והביא את כל הנוכחים לידי הסכמה. כיוון שהיו הדברים נוגעים לי הסבו את מבטיהם אלי ובירכו אותי בברכת מברוכ. או אז הבינותי כי רביע ארג משהו שקשור לשמחה שבה אני מהווה את הנושא שלה וחיכיתי להתפתחויות הבאות.

כיוון שהכניס רביע את הרעיון בלב המארחים, ביקש להכות בברזל בעודו חם ואמר: “לו הואלת, יא סלימאן, והבאת עז לצורך ההילולה וההוצאות עלי”!

נזדעקו כל המארחים ואמרו: “חס לך, יא רביע שכך אתה אומר. העז על חשבוננו והשמחה שמחתנו”!

מכאן ואילך החלו הדברים להתגלגל כפי שנדרש לרביע. דא עקא שהחתן והכלה עדיין מחוץ לתמונה. לכשיצאו הגברים להסדיר את החתונה, אמר לי: “הערב, ואתה ונאווה על ראש שמחתי. שים לב למה שאומר לך. שניכם אמנם לא נשואים כדת וכדין אבל הנכם חיים כבעל ואשה לכל דבר. עשו עצמכם שאתם נשואים ותמצאו מהווים סיבה להילולה שאבות אבותיכם לא חזו כמוה. לך אל נאווה והסדר איתה את הדבר ואל תסרבו כי תפגעו בכבודי”!

הבטיח נחש זה את עצמו מנסיגה שתיגרם מצדנו. אך הוא לא נצרך לשכנע אותי כי נסחפתי בהתלהבות לרעיון הזה והלכתי אל האוהל שבו מצויה נאווה וביקשתי כי תצא אלי. כדי שלא תחשוב שקרה משהו לא רצוי, גרמתי לשמחה שתתפשט על פניי והכנסתי אותה בסוד הדברים. ומי שעדיין לא מכיר אותה, עליו לדעת כי היא ידועה כמי שאוהבת להתהולל ולשמוח ולא משמיטה כל מעשה קונדס שמזדמן לה. התלהבה והחלה לקפץ מרוב שמחה, עד שהוצרכתי להרגיע אותה. הסדרתי את הסכמתנו ומסרנו למהלך הדברים שיתפתחו מעצמם, ואנחנו על גליהם.

עוד שנינו מסתודדים, וסלימאן נכנס לאוהל והודיע לנשים את דבר החתונה. מיד פרצה שמחה במעונן והחלו לזע’רד, שהוא מין קול צרצור שמשמיעות הנשים בהרעידן את לשונן בפיהן, כפי שהן נוהגות בשמחות. יצאה אחת הנשים ומשכה את נאווה בידה והובילה אותה לאוהל שלה, ואני נתבקשתי על ידי רביע להיכנס לאוהל סלימאן. הנשים הלבישו את נאווה בבגדי כלה ובבורקוע, שהוא המסווה על הפנים המקושט בשרשרות ובמטבעות זהב, ובשמלה מבד קטיפה וחגורה משובצת בחרוזים. נוסף על כך, שמו צעיף ארוך על ראשה, פכרו את עיניה בפוך שחור והושיבו אותה על כריות. משסיימו לקשט את “הכלה”, הלכו לאוהליהן לבשו את בגדי השמחות שלהן, התיפיפו וחזרו אל אוהל הכלה והחלו לשיר שירי סאמירה, שהם שירי חתונה. ונאווה, שישבה על כריות, נראתה מהודרת כבת שיח' השיח’ים. באותה עת הלבישו אותי בג’לבייה לבנה, כיסו את ראשי בכאפיה ובמרירה עגולה ופכרו את עיניי בפוך שחור, וכך הייתי לבדווי לכל דבר.

ציווה סלימאן והביאו כבשה, תקעו קוצלה, שהוא ענף רותם, הניחו אבן לרגלי הענף וקראו לנשים לבוא ולקדש איתם את הזבח. עמדו הנשים במקובץ בצד, ונאווה, הכלה, נשארה באוהל עם החונכת שלה. כי חוק הוא אצל הבדווים שאין הכלה נוכחת בעת הזביחה. הקטירו קטורת על האבן, לרגלי ענף הרותם, לקול שירת הזבח של הנשים. בירכו על הזבח וזבחו. ובסימה, אשת סלימאן, לקחה מדם הזבח בכוס, משכה אותי בידי והובילה אותי לאוהל, אל נאווה הכלה. תדהמה תקפה אותי למראה יופיה של כלתי, דהיינו: נאווה, עד שנתאבנתי מרוב שאיבדתי את עשתונותיי. עיניה, שהיו גלויות מבעד לבורקוע הביעו משהו שקסם לי. את מבטה הכרתי מיום שנפגשנו לראשונה ולא הבחנתי בו עד שלא נתגלה לי במעמד זה.

ראתה אותי וחייכה. רצתה לקום ואמרו לה כי לא נהוג שהכלה תקום לקראת חתנה. משכה בסימה את ידי והטבילה את אצבעי בדם ואמרה לי: “גש אל נערתך כלתך ועשה בה את החנא ומרח על מצחה את דם הזבח והייתם לאיש ואשה, מותרים זה לזה בלי כל הגבלות”.

המשיכה וכיוונה את אצבעי ומרחה בה את מצחה של נאווה לקול הזיע’רוד של הנשים. יצאתי וחזרתי לאוהלו של סלימאן וישבתי בראש הקרואים על שטיחים שנפרשו במיוחד. ישבנו כמה זמן, עד שהגישו את הסעודה שהכילה בשר ואורז. לאחר מכן הסתדרו הגברים, שהיו שמונה במספרם, בשורה חזיתית ויצאו בריקוד הדחיה, כאשר לפניהם רוקדת צעירה ורביע מלהיב אותם. הנשים ישבו באוהל סביב נאווה ושרו שירי חתונה.

גם הן, בלווית נאווה, יצאו והסתדרו בשתי שורות זו מול זו, שרו ומחאו כף לקצב השיר ורקדו. מי שגילתה חיוניות והתלהבות מיוחדת הייתה נאווה שמחאה כף בחשק גדול ובכישרון רב. ואין תימה בזה משום נטיותיה לרקדנות. ולבד מזאת, היא הייתה מאלו הסוחפות אחריה מתוך התלהבות את כל הבנות בריקודים שהיו מתנהלים ב"תנועה".

לדבריה, צר היה לה אותה שעה שלא הכירה את שירתן ולא הבינה את תוכנה. שעה ארוכה נמשך הריקוד עד שתנופתו פחתה ונפסקה. פרשו האנשים לאוהליהם ושנינו למקעד. פשטנו את בגדי החתונה ולבשנו את בגדינו, פרשנו את שקי השינה והתכסינו בהם כדי להכשיר את עצמנו לתפנוקי הלילה. רביע בחר לישון בחוץ, על משטח חולי, מאחר שהמנהג מחייב להשאיר את החתן והכלה לבדם, בלי שותפים.

עם בוקר חזר העולם לקדמותו ומצא אותנו ישנים במקעד. נאווה ואני לבשנו את בגדינו האזרחיים, ואלמלא הפוך שנשאר על עינינו לא היינו יודעים אם היה זה חלום או שמא מציאות של ממש. רביע שהקדים להתפלל, קידם את פנינו בחיוך ערמומי ואמר: “מברוכ לזוג הצעיר”!

אמרה לו נאווה: “יא נוכל, יא גונב דעתם של הבריות. שלא תעז לחתן אותנו בעוד מקומות. שמעת”!! אמרה והיה פרץ צחוק שמילא את המקעד והתערב בעשן שהתאבך מתוך יריעות האוהלים.

קבלת הפנים הלבבית שזכינו לה בגינו של רביע הייתה מלווה בשאלה: “מה מקור היחס החם אל רביע מצד אנשים שאינם בני שבטו”? התשובה נתפרשה מאליה כבר בתחילתו של היום. מסתבר כי סלימאן ובני משפחתו, בנים וחתנים, מתפרנסים מגידול גמלים, ולא פעם נדרשו למומחיותו בתחום הריפוי והטיפול. ואכן, כבר אתמול נדברו עם רביע שיסמן את הגמלים והנאקות בני הדור הצעיר בוסם של השבט שלהם. הוסם הוא סימן מיוחד של כל שבט ושבט בסיני, שצורבים אותו באש על לחי או על צוואר הגמל. תעה הגמל והתרחק ויצא מתוך תחום נחלת השבט, ידע המוצא אותו למי להחזירו, או לחליפין, יזהה אותו בעליו למקרה שמישהו יאמץ אותו לעצמו שלא לפי חוקי המוסר. וכבר היו דברים מעולם.

לאחר הפטור, יצאו הגברים, ורביע איתם, לקבץ את הגמלים שהיו פזורים במרחב. לאחר כמה שעות חזרו הגברים, כשהם נוהגים לפניהם כעשרים גמלים ונאקות. ביקש אותם רביע שירכזו את הגמלים במרחק שמיעה מאחורי עיקול הוואדי ויביאו כל גמל בתורו כדי לצרוב את הוסם על לחיו, הבעיר אש והביא מתוך הח’ורג' שלו כמה סיכים, שהקצה שלהם היה אנקולי, ותחב אותם בין הגחלים כדי שיתלבנו. חסם רביע את פי הגמל התורן כתריס ממלתעותיו, שאין נורא מהן, וכפת את ראשו אל כתפו וחרך על לחיו את הוסם של התרבין, שהוא השבט של משפחת סלימאן. וסימנו: קו יורד מן האוזן השמאלית באורך עשרה סנטימטרים. מתחתיתו נמשך קו מאוזן לכיוון הצוואר באותו אורך ומעליו קו מאוזן קצר מקביל לו. בעת הטבעת הוסם על לחי הגמל, נתערבבו עשן וריחות, עם קולות נאקה וחרחור, יחד עם קללות וגידופים על הגמל המשתולל מכאב הכווייה. סיימו והתירו את אסוריו והובילו אותו אל ואדי אחר, “כדי שלא יספר לאחרים מה עשו לו ויביא לידי התמרדות רבתי”.

הביאו את הבא בתור בזה אחר זה, עד שלאחר זמן מה נסתיים המבצע והדאגה מפני אובדנם של הגמלים סרה מלבם של בני משפחת סלימאן. ואשר לשכרו של רביע, העניין לא נעשה בפרהסיה.

לעת ערב ישבנו במג’מע לאחר הסעודה, שתינו את התה כמקובל, ונכנסנו לאווירה הרוגעת של הלילה, לאורם החלומי של הכוכבים. הזמנת נאווה על ידי הנשים לסעוד איתן ערבית, העידה על החיבה שלהן אליה. משנתפנו הנשים מעיסוקיהן לאחר שהשכיבו את הפעוטים, מיהרו לבוא אל המקעד על מנת לכבד את האורחים, כמקובל, ויותר כדי להאזין לשירתו של רביע. הן ישבו בצד ולא התערבו בין הגברים כי חוק הוא לנשים מיום שנבראה האשה הראשונה בעולם, להרחיק עצמן מכל מי שנברא כגבר שאינו מיועד לה, כדי למנוע מעצמן את מוראה של איבחת החרב.

בלילה זה נראה רביע ערני, כפי שקורה לו בזמן שהוא יוצא לשוטט ברחבי המדבר. ראה את הנשים וניצת בו ריגוש מנשיותן, כפי שזה קורה לו בכל פעם שהוא רואה אשה צעירה. כיוון שהמניע הגנוז פעל בתוכו, לא נצרך לכל שידול כדי לקחת את הרבאבה ולפצוח קולו בשיר. הפעם בחר בשירים העוסקים בעלילות אוהבים. ידעתי כי הוא מונע בשירתו ממראה צעירה אחת שישבה בין הנשים שהיה מגניב בהסתר מבטו אליה ומתפעל מיופייה. בהבחיני במה שקורה לו, ביקשתי לעמוד על טעמו במה שקשור לאסתטיקה נשית. איתרתי את זו שהייתה נשואת שירתו ולבד מעיניה, עיני־שקדים, שהסכמתי ביני לביני כי יופיין הוא מעל ומעבר למה שאני מכיר, ואילו לקבוע מה חלקו של גופה בסוגייה זו של היופי לא יכולתי כי היא הייתה מכוסה בצעיף ובבגדים שמטבעם הם מקשים על הגדרת רמת היופי. מאידך ידעתי כי יש לבדווים חוש מיוחד שמאפשר להם לאפיין את יפי הנשים, למרות הלבוש. על כן הנחתי כי רביע יודע מה שלפניו וכי יש לו שעה יפה בגללה.

– שאלתי את נאוה: “מה דעתך על יופייה של ההיא, השלישית משמאל”?

– אמרה לי: “משגעת”.

לכשסיים רביע את אחד השירים, פנתה אליו בתו של סלימאן ואמרה לו: “יא רביע, הואל נא ושיר את השירה על אותה נערה אומללה”. ולא במקרה ביקשה זאת. בעלה מת בנסיבות לא ידועות, וכפי הנראה רצתה להתנחם בבלדה הזאת. שמע רביע ולא נדרש להרבה כדי להיענות לבקשת הצעירה, ושר בלווית הרבאבה את השיר שגרם לעיני הנשים להזיל דמעה.

נפרדנו מסלימאן ומכל בני משפחתו ויצאנו בשעת בוקר מוקדמת כשמגמת פנינו שדה הקברים אשר בג’בל אל־עיג’מה. עלינו הרים וירדנו בקעות, חצינו ואדיות והקפנו מצוקים בדרך לא דרך, משום שכיוון זרימת הנחלים הייתה מדרום לצפון ומגמת פנינו מזרחה. הארץ כולה צייה ושממה. ההרים חשופים ושיחי הרותם והזוגן היבשים העידו על הצימאון הקשה שהוא מנת חלקו של המקום. ואף על פי כן נמלאנו ריגוש מן המרחבים הגדולים והפתוחים למלוא כל העין. ביקשתי להשתלב בהדרו של הנוף באמצעות שיר ולא נבע מתוכי כל לחן ונצטערתי על כך שאין באוצר שיריי משהו שייתן ביטוי למה שרוחש בי. לא נותר לי כי אם להיסחף באופורית קסמו של הישימון.

אם נתחייבתי באלם, לא כך רביע. בהגיענו אל במת הארץ, המשקיפה על פני המרחבים, החל לשיר משיריו, וכך היה לנו כשליח ציבור. והארץ הזאת כולה ריקה מיושב. לא ייראה בה כל אדם וכל גמל ולא חשיפי עיזים משחירות על מדרונות ההרים. דומה היה שאנו מצויים בנוף ירח דומם, ללא תנועה, שכולו עשוי גבעות גבנוניות המשתלבות בזו אחר זו כגלים בים הגדול. שקט ודממה בכל. אין ציוץ עפרונים ולא זמרת סלעיות ולא עוף דואה בשמים. המקום כולו בראשיתי, ואין אוהל ולא בית.

לקראת הצהריים הגענו אל רמת גבעות שהיו פרושות מאופק לאופק ומנוקדות בציבורים, ציבורים של גלי אבנים, כעין יבלות הממלאות את הנוף למלוא כל רוחב העין. היו אלה קברי הקדמונים. טומולי יקראו להם הארכיאולוגים אשר זמנם מלפני כשבעת אלפי שנים, והם מוקפים בזר אבנים שטוחות בגובה מותני אדם, היוצרות עיגול בקוטר של עשרה מטרים ויותר. והעיגול מלא באבנים שנתגבבו על ידי הקדמונים, ככיפה המכסה מתחתיה את קברו של המת הקדמון. באנו אל תוך עולמם של המתים שאין בו עץ ואין בו צל. הכל דומם, עד שאפילו רוח לא נושבת. והעצבות עולה מאליה מתוך העזובה. אין מי שפוקד את המתים ואין מי שיספר את דברי ימיהם. זו ארץ שכוחת אל ואנחנו בתוכה.

רביע, שנוהג בשעת ריגוש לשיר, היה שרוי באווירת המקום. עצר את הגמל שלו, הבריכו וכרע בתפילה, ונתמזגה תפילתו עם נשמותיהם של המתים. כשקם פנה אלינו ואמר: “אלה הם קברי בני ישראל”. רצה לומר: “עשו משהו, שירו או כרעו ברך”.

הוא לא ידע כי היינו אותה שעה עומדים מול חידת החיים ומתייחדים עם נשמות המתים, משתפים עצמנו בהווית הנצח שנקלענו לתוכה ומביעים את ריגושנו בשפה שאין בה מלים.

לכשחזרנו לאווירת החולין, שאלתי את רביע: “מי אמר לך כי אלה הם קברי בני ישראל”?

ענה ואמר: “אבותינו הם שסיפרו לנו כי אללה, בכעסו על בני־ישראל, המית את כולם על שעשה להם טובה והוציאם ממצרים, ואילו הם גמלו לו במעשים רעים”.

לא רציתי לערער את אמונתו התמימה ולא העליתי את נושא יציאת־מצרים לדיון בינינו, שלפי הנתונים הארכיאולוגיים, המתים האלה היו כבר מצויים בקברותיהם במשך חמשת אלפי שנים בעת שמשה צעד במדברו של סיני. מוטב שרביע יישאר באמונתו!

בלבי הייתי מאוד שמח לו ראשיתו של עמנו הייתה באותה תקופה מלפני שבעת אלפי שנים ויותר. כי אז הייתי צופה על קברו של אבי אבות משפחתי ולא היה נשאר למעצבה, ללא פוקד. מבני הקבורה העגולים, המפוזרים על פני כל סיני, שייכים לתרבות רועים מדברית קדומה שנעלמה והשאירה אחריה גדרות צאן רבות.

המשכנו לרכוב בין הקברים. תוך כדי כך שאלה אותי נאווה: “האם אתה יכול להבחין בין קבר אשה לבין קבר גבר”? עניתי בשלילה, ובכך החל דיון בינינו אם הדבר אומר ששדה הקבורה הזה שייך לתרבות אשר ערך האשה אצלה שווה לזה של הגברים, מאחר שאין כל הבדל במבני הקבורה. נאווה, שהיא מדריכה בסיני ולמדה פרק בארכיאולוגיה של סיני, טענה שאין אפשרות לקבוע עמדה בסוגייה זו. שהרי הבדווים, שמפלים את האשה מן הגבר עד לידי נחיתות, אינם מבדילים בין קבר גבר לקבר אשה. אך יש רמז לכך כי בעלי תרבות הקברים האלה העניקו לאשה ערך שהיה שווה לערכו של הגבר מתוך מה שנמצא בנואמיס, שהם בני אותה תקופה. זאת משום שקדמונים אלה ליקטו את עצמות המתים וקברו אותם קבורה־משנית בנואמיס, ושם נמצאו עצמות גברים ונשים ביחד. ללמדך שלא הפלו בין אשה לגבר, לפחות בהתייחסות בתחום אנושי זה.

בינתיים חלפנו על פני שדה־קבורה גדול זה והתרחקנו ממנו, מתוך הרגשה של פרידה שהייתה מלווה בעצבות. המשכנו בדרכנו, מתוך שאנו משאירים את המתים לנוח על משכבם בתוך דממת המדבר, ואנחנו להמשך חיינו.

כיוון שהשעה התקרבה לצהריים, שעה שמחייבת מנוחה ואכילה במיוחד מטעמם של הגמלים, משך רביע אל תוך אחד הנחלים הפונים דרומה, וכעבור זמן מה עצרנו ליד הֶראבות נבטיות (בורות מים) שבאחת מהן היו מים. מניין לרביע המידע על מציאות ההראבות? לא עלינו החובה לדעת, הגם שהתגלה כבן בית בעיג’מה וכבר לא השתוממנו לגבי התמצאותו בשטח. השקינו את הגמלים ושלחנו אותם לרעות ואנחנו פנינו לארוחתנו ומנוחתנו. נאווה, שהטבע לא הקל עליה כשברא אותה אשה, יצאה מתוך כליה בראותה מים רבים והכריזה: “אני לא זזה מפה מבלי שארחץ את כל גופי מלמטה ועד למעלה. קומו והתרחקו ופנו את האזור ומה שיותר מהר, כי כולי גרדת אחת גדולה”! הסבירה לרביע מה עליו לעשות בזמן שהיא תימצא ערומה בין שמים לארץ. שמע וגיחך ואמר:" בסדר. אבל יש לך בעיה".

– “ומהי הבעיה”? שאלה אותו.

– ענה לה: “הציפורים יראו אותך וזה אסור, על כן אני אשמור עלייך מפניהן וגם מפני יוסי בעלך משלשום ולא יאונה לך כל רע”!

– אמרה לו: “מוטב לי ציפורים ולא עיניים שלך. אם נא מצאתי חן בעיניך, אל תעשה לי בושות, כי אני אינני אני מחוסר רחצה”!

צחקנו והתרחקנו מן ההראבה עד למרחק שמיעה בלבד וקיימנו את מצוות הקילה, דהיינו: מנוחת הצהרים. לכשהתעוררתי, מצאתי את נאווה ישנה לצדי בצל הסלע, וכולה נוצצת מרוב רחצה.

לקראת הערב נמצאנו רוכבים דרומה על במת ההרים הגבוהה בעיג’מה. רביע עצר את גמלו והשקיף על הסביבה כדי לקבוע את מקום הלינה, כי הלילה היינו אמורים לבלות בחוג אינטימי לבדנו. השקיף והורה להמשיך אל מעבר לגבנון של הר שמאחוריו צריכה להיות בקעה ובה מרעה לגמלים. שכן האזור ישימוני ואין אתה יכול לחנות היכן שתרצה. לכשעברנו לצדו השני של הגבנון, הופתענו לראות ואדי רחב ובו בדווי הדופק בשני גמלים ומכוון אותם לאן שהוא. נתמלא רביע דאגה והורה לנו לסגת במהירות אל מחוץ לתחום הראייה מן הוואדי. שאלתי אותו על מה כל הנסיגה הזאת? אמר לי: “בדווי לא יימצא פה עם שני גמלים, אלא אם כן יש עוד מישהו איתו ושניהם עוסקים בשוד”.

הורה לי להוציא את האקדח שהיה טמון בתוך תרמילי, שלף את חרבו שהייתה טמונה בח’ורג' והיה מודאג שלא כרגיל. לכשנסוגונו אל מעבר לקפל קרקע, ירדנו מעל הגמלים והוא ביקש ממני לאחוז באפסר גמלו והחל ללכת אל הוואדי כשחרבו בידו.

אמרתי לו: “מה לך ולחרב. קח את האקדח שלי”.

אמר לי: “אם אללה רוצה, החרב טובה מאלף אקדחים”.

הלך שפוף בין הסלעים שצפו על הוואדי, שהה שם זמן מה וחזר אלינו בקומה זקופה, בלי כל התרגשות. ידענו כי אין המצב רציני. בא ואמר: “יש שם שני רועי גמלים, בני שבט האחיואת, נלך אליהם”.

ובני שבט זה שוכנים מן העיג’מה ועד למפרץ אילת, ואין הם מסוכסכים עם שבטי דרום סיני. אחזנו באפסרי הגמלים וירדנו לוואדי ומשכנו אליהם.

אותה שעה היו שני הבדווים מרכזים את הגמלים לקראת הלילה. ראו אותנו מתקרבים ונבהלו, כי חשבו אותנו לשודדים. מיהרו ושלפו רובים מעל אחד הגמלים והיו מוכנים לקדם את פני המתקפה אם תתרחש. הבחין רביע בכוננות שלהם, עצר והרים ידו לשלום ובירך אותם בקול צעקה גדולה. מסר לי את אפסר גמלו והלך אליהם יחידי, בעוד אנו מתעכבים מאחור. הגיע והתוודע אליהם, הרגיע אותם וסימן לנו בידו לבוא. באנו אליהם ובירכנו אותם. לכשראו את נאווה, חלפה המתיחות שהייתה בפניהם ונתחלפה להם בשמחה. הוא שנאמר: “לא נבראה האשה כי אם כדי להביא חיים, שלום ושמחה לעולם”. ואני מוסיף: “במיוחד למדבר”!

אותו ערב נמצאנו יושבים סביב מדורה בצלע ההר, בין סלעים מוסתרים מרוח, כאורחיהם של השניים. לאחר הארוחה, שנתכבדנו בה על ידם, אשר כללה: ליבה ועפיק, שהוא גבינה יבשה מומסת במים, החל שלב ההתוודעות. לכשפירש להם רביע את שמו, קפצו השניים כנשוכי נחשים ואמרו לו ברוב התפעלות: “יא סלאם! האם אתה הוא רביע, האם אתה מנווה־פאראן ולא מישהו אחר”?

– אמר להם: “אני הוא ואין שני בלתי”!

אורו עיניהם ואמרו: “אללה ישתבח שמו, הוא שראה בצרתנו ושלח אותך אלינו. מי ימלל ישועות בני ישמעאל”!

– שאל אותם על מה כל הריגוש שלהם.

אמרו לו: “זה כמה ימים שהנאקות המיוחמות לא מאפשרות לגמלים להפרות אותן. הן דורשות, מתקרבות ומתרחקות. לו הואלת בטובך ותסייע בידינו. כי לפי מה ששמענו עליך, הרי שאין כמוך בכל סיני יודע נפש הגמלים”.

ניכר היה מסקרנותם של השניים כלפינו שאין הם רגילים לראות ישראלים באזור הזה ונוכחותנו מטרידה אותם. לכשנרגע רביע מהשתפכות הנפש שלו, הבחין באחד מהם, שהיה מזוקן, כשהוא נועץ מבטו בנאווה יתר על המידה.

אמר לו: “מצאה חן בעיניך”?

ענה לו: “באלוהים! לא אומר את האמת אם לא אגלה לך שהיופי והרכות שלה מעוררים בי תמיהה. האם ברצונה החופשי באה אל המקום הזה, או שמא אתה בכבודך ובעצמך משכת אותה ואת בן זוגה אל ארץ שאין בה שום דבר. האם אין רחמנות בלבך עליהם”?

חייכנו לשמע דבריו, ורביע הרגיע אותו באומרו: “אלה השניים באו לפקוד את קברות אבות אבותיהם יוצאי מצרים, הנחים בקברים המצויים בקוז אבו־רג’ים, ואנחנו בדרכנו חזרה משם”.

אמר לו: “אלוהים יברך אותם, לפי שהמתים עזובים ומצויים בצער גדול, משום שאין איש פוקד אותם ואין מקטיר קטורת לעילוי נשמתם”. בירך ונתמלא הערכה לצאצאי המתים הנאמנים שבאו לפקוד אותם. ואילו שנינו, נאווה ואני, שהקשר בינינו לבין המתים הללו, כמו בין הסינים לבינינו, החלפנו מבטים רבי משמעות ושתקנו. זאת מתוך הרצון שלא לערער את אמונתם של בני מדבר תמימים אלה שיש לנו הערכה אליהם.

המסע על הגמלים, שמעייף אפילו את הבדווים, נתן את אותותיו בכל איבריי. נאווה שרגילה במסעות בנופי סיני השגיאים, גילתה כושר רכיבה גדול משלי. ביקשתי להמשיך ולשבת ולשמוע את סיפוריהם של השניים ולא יכולתי כי התנומה השתלטה עלי. ראה רביע שכך המצב, קיצר את המסיבה הלילית ושכבנו לישון.

למחרת הוכיח רביע את מומחיותו, ולא נותרה נאקה אחת שלא הופרתה. שאלו השניים מיוזמתם את רביע לשכרו.

– אמר להם: “מזומנים בוודאי אין בידכם. לפיכך רצוי לי גמל צעיר שנגמל מאמו”.

– הסכימו ושאלו אותו: “התשלום אצלך, בנווה־פאראן, או במקום אחר”?

– אמר להם: “אם לא אכפת לכם, מסרו לי את הגמל במקום הזה, ותבוא עליכם הברכה”!

הלכו והביאו גמל צעיר, כבן שלוש, שעדיין לא צמחו ניביו בפיו וטרם טיבעו אותו, כלומר: טרם הקנו לו הרגלים נאותים. אספנו את כלינו ובשעת אחר הצהריים נפרדנו מהם ושמנו פנינו דרומה כי אצה לנו הדרך, וכבר לא היינו שישה כי אם שבעה ברואי עולם, ושניים היו קשורים באפסריהם אל גמלו של רביע. זה שצורף לאחרונה, והיה רגיל לחיי חופש ניסה לשחרר את עצמו ולא יכול ולא הבין על מה ולמה מחייבים אותו להימצא במקום ובחברת גמלים שאינם ממשפחתו.

המרחק אל מצוקי התיהא שאליהם ביקשנו להגיע, הצריך יום הליכה, ואנחנו כבר היינו מצויים בשעת מנחה. על כן הכינונו עצמנו ללון לבדנו ברמה הגבוהה של העיג’מה. שעה לקראת השקיעה קבענו את מקום החנייה בתוך ערוץ צדדי ועמוק של נחל. שלחנו את הגמלים לרעות, חוץ מן הגמל הטירון וחברו הצעיר שהוברכו בעל כורחם ורותקו בחבלים. ככל שהשמש התקרבה לאופק, הלך הקור והתגבר ואין רבותא מכך, משום שהיינו על גג העיג’מה, בגובה של למעלה מאלף וארבע מאות מטר מעל פני הים. קוששנו זרדים להסקה, ורביע כרת שיחי לענת המדבר כמזון לגמלים העקודים.

לילה, והגמלים רובצים בפתח הערוץ, ואנחנו יושבים בעומקו מוארים באור המדורה כשאנו, נאווה ואני, צמודים זה לזה מלופפים בשקי השינה כתשובה למה שהקור גורם, ונותנים עצמנו לרשות רביע שיעביר אותנו מתוך השגרה אל תוך אווירה ערטילאית כפי שהוא נוהג. ישבנו זמן מה כשאנו מסתכלים במדורה שמאכלת את הזרדים, מעלה להבות שמשתלבות ומתפתלות זו בזו תוך הבהוב קצר־חיים. ורביע גם הוא היה יושב ונועץ מבטו בתנועת הלהבות ומהרהר. ידעתי כי משהו מתרחש בלבו שאינו כרגיל.

– על כן שאלתי אותו: “יא רביע! האם אתה חולה”?

– שלח מבטו אלינו וענה: “לא”.

ביקשתי שיפרט ויגלה את צפונות לבו כדי שישתחרר מן המועקה שתקפה אותו. שיערתי כי הוא רואה את שנינו באושרנו, ואילו הוא חסר את האשה. הייתי מודע ליחסו החם אל פריחה אשתו הראשונה, ועל כן שאלתי אותו: “זאת פריחה”?

הניע ראשו בשלילה. התערבה נאווה וטענה נגדו: “מעיניך רואים שאתה מתגעגע אליה”.

אמר לה: “אם על געגועים את מדברת, הרי למראה שניכם הצעירים, השותים את עסיסכם מכוס אחת, אני מהרהר ביפה ששברה את לבי מלפני כמה שנים, והיא מצויה לא הרחק מכאן”.

בלי משים לחצה נאווה במקום הנכון שבנשמתו, פתחה את הסכר לסיפור אהבתו של רביע. שקע בזיכרון ימי נעוריו והחל בסיפורו: בנעוריי הייתי בחור נאה, לא כמו היום שנשארה לי רק שן אחת בפי ועל ראשי קרחת שמבהיקה כעכוזו של קוף. באותם ימים היו לי אהובות בכל מקום שעברתי בו. די היה לי לקרוץ לאחת הנערות, וכבר היא נמשכת אחריי כמו נאקה מיוחמת אחר הגמל. מעצמה מסדירה מקום למפגש חסוי אי שם בשטח המרעה בין ההרים. שם היינו מבלים באהבה, מדברים, מתנשקים ומתגפפים כמה זמן שאפשר, ונפרדים עד לפעם הבאה. הגעתי למקום שני וגם שם חיכתה לי נערה אחרת. כך בכל מקום ומקום. את רובן אהבתי רק בזמן הפגישה, כאילו הייתי יושב איתן ומבלה בסעודה טעימה. אוכל עד לשובע והולך, עד לרעב הבא.

יום אחד בא מהפך בלבי. בהיותי בסביבת ואדי אל־אח’אד’ר פגשתי נערה בת שבט המזינה שהייתה כה יפה, עד ששבתה את לבי והשתלטה על כל הוויתי. שיניה כפנינים ועיניה כעיני הצבייה. קומתה כתמרה שסנסניה יורדים מבין עפאיה. כה חכמה וכה יפה! מפגישה לפגישה הייתה אהבתנו עולה וגוברת. לתומנו, חשבנו כי איש לא מבחין במה שמתרחש בינינו. כך זה אצל הצעירים שהם מאבדים כל חוש. בני משפחתה הבחינו בנעשה ביני לבינה וכרתו את אהבתנו באיבה. לכשהגיע היום לפגישה, כפי שיעדנו אותה בינינו, לא חיכתה לי ולא השאירה סימן של ביטול למקרה של הפרעה. נתקפתי בדאגה, שמא קרה לאהובתי משהו רע. הלכתי לבין ההרים, חיפשתי את חברתה הרועה שהייתה בסוד אהבתנו ושמעתי ממנה, כי הורי נערתי השיאו אותה וכי היא חדלה לצאת למרעה.

במר לבי, ארבתי לה בדרך אל הבאר. ראתה אותי והסתתרה מעין רואים. באתי אליה, והיא לא נפלה על כתפי ולא נישקה אותי כתמיד. התייפחה בבכי ואמרה: “ראה מה עשו לי. שחטו אותי והשיאוני לבן משפחתי”.

כך פרחה יונתי, ובאה לי יונה אחרת בדמות פריחה. התאהבנו ונישאנו. מאז עברו הרבה שנים, ואנחנו עדיין נפגשים ונותנים לאהבה שלנו שתמשיך לפרוח. לקחת אותה בזרועותיי אי אפשר. אך לבותינו נקשרים במבט ובמלים. נפגשים ושוב נפרדים והלב הולם.

– שתק ואמר: “יתכן ובדרכנו חזרה לנווה־פאראן אפגוש אותה”.

הריגוש שגרמה ההפלגה שלו אל זיכרונות נופי אהבתו, הניעה אותו לקחת את הרבאבה ולפתוח בשירה. ידענו כי הוא שר לאהובה הנכספת. משנרגע כיבינו את המדורה ושכבנו לישון.

למחרת הקדמנו לקום. ולאחר שסעדנו, ואפשר היה להבחין בין סלע לגמל רובץ, יצאנו לדרך ופנינו דרומה. כל שעות הבוקר עד לצהריים היינו מצויים בתוך נוף הררי חד־גווני. את דרכנו עשינו בשבילים קדומים שהובילו בתוואי נוח לגמלים. על קווי האופק של שרשרות הרים בלטו ממרחק קברי הטומולי. מיקומם, שנעשה מתוך מחשבה מכוונת, העמיד בפני חידה. על כן שאלתי את נאווה, שהיא הסמכות שלי בענייני ארכיאולוגיה של סיני, את הדברים הבאים: “מה לדעתך הייתה הכוונה בהצבת הטומולי על קווי הרכסים. האם רצונם של הקדמונים היה להציב אותם במקום זה כדי שאפשר יהיה לזהותם ממרחק, או שמא משהו אחר”?

אמרה לי: “יכולה להיות עוד סיבה לכך. הקדמונים האמינו בהישארות הרוח, וייתכן שרצו לשכן את המתים במקום שמשקיף אל כל רוחות השמים, כדי לאפשר לנשמותיהם להימצא בספירה האוורירית, בה מרחפות כל הרוחות הממשיכות את קיומן על פני במותי ארץ”.

עד לצהריים היינו עולים על מדרונות ויורדים גיאיות בתוך הנוף המבותר של העיג’מה. מדי פעם היה רביע יורד מעל גמלו, ניגש אל הגמל הצעיר בן תגמולו, שהיה מתמרד בגלל שנותק מאמו, או משום שאיננו רגיל להמצא במשטר של שיירה, והיה נותן לו שיעור בכניסה לחיים שמחייבים משמעת. והשיעור, כידוע, נוהג בשפת החבטות מצד בעל המקל ובחרחורים וגרגורי שבר מצד בעל התלמוד. קיבל הצעיר את שיעורו והמשכנו לרכוב הלאה, עד לפעם הבאה.

לקראת הצהרים הגענו אל גיא שהיה בוואדי, ובו נתגלו כמה גמלים רועים, עדר עיזים רובץ בצל הסלעים וחפצי אנשים פזורים בשטח. ידענו שהגענו אל באר מים המצויה בריחוק מה. לכשירדנו כדי לערוך את הקילה ליד המים, זיהו האנשים את רביע ומיד קמו מתוך מרבצם בין חגווי הסלעים, באו ובירכו אותו לשלום בחום רב, כאילו היה השיח' שלהם.

– “מניין ולאן”? שאל אותם רביע.

– אמרו לו: “שבים אנחנו בדרכנו חזרה לוואדי שיקר מהנדידה שערכנו באיזור העיג’מה, ואללה זימן אותך אלינו. ומי הם אלה איתך”? סיפר להם.

הפעם לא הייתה הקילה בקול דממה דקה כבכל הימים. צהלת ילדים ושמחת נשים, החוזרים למקום מגוריהם, היוו את הרקע הקולי של אותן שעות הצהריים. מי שזכתה לתשומת לב מיוחדת הייתה נאווה שישבה בין הנשים אשר מצאו באקראי ישראלית שאפשר לשבת איתה ולמשש את עדייה, לבחון את תסרוקתה ואף למלא בשיחה את סקרנותן. ונאווה ניצלה את ההזדמנות שנקרתה לה כדי לשמוע מפיהן על מה שעבר עליהן בעת הנדידה ולקראת מה הן הולכות.

– בין היתר אמרה להן: “ראיתי את העיג’מה והיא יפה מאין כמוה. תמהה אני עליכן שאתן לא נשארות בה”.

אמרו לה: “חס וחלילה! נפשנו רוצה לחזור לדירה שלנו מה שיותר מהר. כבר מתחילת הנדידה קצה נפשנו מן העיג’מה. בעצב באנו ובשמחה אנו חוזרות לדירה שלנו”.

דירה בלשון הבדווים הוא המקום הקבוע שלהם בו הם חיים כל ימות השנה ושם מקור מימיהם וכור מחצבתם. הפעם לא הוצרכנו לבשל את ארוחתנו. כאורחיו של סאלם, שהיה הבכיר בין הגברים, הוזמנו לסעוד אצלו. הנשים והילדים, ובכללן נאווה, סעדו לחוד, כמנהג הבדווים שאין מערבים מין בשאינו מינו. השהייה ליד הבאר הייתה קצרה, כיוון שהיה עלינו לרדת את המצוק של העיג’מה היורד אל הרמה הנמוכה שמדרום לה. האות מסאלם ניתן, והגברים יצאו לאסוף את הגמלים מן המרעה, הביאו וחבשו אותם והרכיבו את הילדים על הגמלים. הנשים שמו את תינוקותיהן במזפר, שהוא מין ערסל מקופל, שנושאים על הגב. וכל העם הזה, גמלים, עיזים ואנשים, נעו דרומה לשוב אל מכורתם. גם אנחנו חבשנו והצטרפנו אליהם מאותו צורך להגיע לפני החשיכה אל רגלי המצוק.

התמונה של אדם ובהמה הנעים בחשיף אחד ומגמאים ארץ, הייתה מרהיבה עד שנדמה היה שאנו לוקחים חלק במסע נדודים מימי האבות, בבחינת: “וילך הלוך ונסוע הנגבה”.

נאווה רכבה על גמלה, צמודה לגמל שעליו רכבה אשה קשישה שהתקשתה ללכת. יתר הנשים, אלו לבושות השחורים מראשן ועד קרסוליהן, הלכו זקופות כנציבים שחורים בינות לגמלים.

בהגיענו אל הקצה הדרומי של רמת העיג’מה נגלה לנו הנוף שלרגלי המצוק כשהוא פרוש עד לאופק הרחוק שממנו נשקפו הר־הסירבאל והר־קתרינה ואיתם כל הרי מרומי סיני שיצרו חומה כחולה המתנשאת באופק. הגברים במשפחה נודדת זאת ירדו מעל גמליהם, חיזקו את קישורי הגמלים שעליהם רכבו הילדים הרכים, שכן במדרון התלול נוטה המטען שעל גב הגמלים ליפול לפנים.

גם אנו ירדנו וביקשנו מרביע שישתהה קצת, כי רצינו לצפות וליהנות מן הנוף המרהיב עד שנרווה ממנו. שהרי אנחנו לא נזדמן לעתים מזומנות, אם בכלל, אל המקום הזה. צפינו ונתגלתה פסגת הר על שפת המצוק במרחק שלושה־ארבעה קילומטרים שהייתה בולטת במיוחד. ולנאווה, כידוע, יש תכונה שהיא נמשכת אל פסגות הרים כדי לצפות מעליהן. תכונתה זו ראויה להערכה, לפי שהמראה מראשי הפסגות כובש את הנשמה. כנאמנה לעצמה, הבזיק בה רעיון ומתוך ספקנות אמרה: “מה דעתך שנלך שנינו אל אותה פסגה, נצפה ממנה ונשוב אל הנקיב הזה”?

– אמרתי לה: “מצדי אין מניעה לעשות זאת, אלא שיש צורך לתאם את הדברים עם רביע”.

פנינו אל רביע והבענו את משאלתנו.

– שמע ואמר: “מבחינתי אתם יכולים ללכת אל אותה פסגה, אלא שאין זמן ללכת ולחזור, שהרי אתם רואים כי השמש כבר ברבע השמים, ולא נוכל להוריד את הגמלים בחשכה”.

נאווה, שהייתה להובה לצפות מאותה פסגה, הציעה לו כך: “אתה תרד כבר עכשיו עם הגמלים ותחכה לנו לרגלי הנקיב, ואנחנו נחזור ונרד היישר אליך”.

חכך רביע בדעתו ואמר: “מעברה השני של הפסגה יש נקיב שני היורד אף הוא אל הבאר הנמצאת ממזרחו. לכו ואל תשתהו יתר על המידה ותמצאו אותי עם המזינים חונים לידה”.

לקחנו איתנו מימייה מלאה מים למקרה שנצמא, וכן ילקוט ובו ציוד שדה רגיל ויצאנו לדרך. רביע קשר את הגמלים שלנו זה לזה וירד בנקיב, ואנחנו צעדנו בדרכנו לאותה פסגה. הלכנו על שפת המצוק כשאנו עולים ויורדים מדרונות, עד שבצלע המדרגה של המצוק נתגלתה לנו ערמת סיגים שחורים שהעידו על התכת נחושת בימי קדם. חיפשנו שביל שיוביל אליה, ולא מצאנו. כדי להגיע אל הסיגים, היה עלינו לשוב על עקבינו, אל הפרצה במצוק שמובילה אל המדרגה בה הם מצויים. המצוק בנוי משכבות של סלעי גיר קשים היוצרים מדרגות. חזרנו וירדנו אל המדרגה המובילה אל ערמת הסיגים, כשתהום מימיננו והמצוק משמאלנו. בהגיענו אל הסיגים, חיפשנו את הכור בו התיכו את בצר הנחושת ולא מצאנו. חיטטנו פה ושם ומאום לא נתגלה. הנחנו כי שיני הזמן הרסו את הכור והעלימו אותו.

חזרנו על עקבינו והמשכנו אל אותה פסגה, כשאנו הולכים על שפת המצוק. עלינו וירדנו במשך זמן מה, עד שהגענו לאזור בו יש ערוצים תלולים כשהם חוצים את דרכנו. אילו לא היינו להוטים להגיע לאותה פסגה שסכסכה את דעתנו, היינו מגיעים למסקנה שאין היא בהישג ידינו בגלל מסגרת הזמן המוגבל שעמד לרשותנו. אלא שכמו הצוללנים בים אילת, שהם שוקעים בשיכרון חושים בהעמיקם לצלול ומאבדים את הכרתם מרוב קסמיהם של הדגים והאלמוגים, כך עם ההרים הרמים שככל שאתה מגביה לעלות, חושיך משתכרים, ואין לביקורת הזמן והמרחב שליטה עליך.

שינינו את כיוון ההליכה לפאתי צפון על מנת לעקוף את התהום החוסמת את דרכנו, עד שנדרשנו לזמן רב כדי להגיע לפרצה בה עברנו לצד השני של אותו ערוץ תהומי. ושוב חזר הדבר על עצמו כמה פעמים, והשמש כבר נוטה לשקוע. לכששקעה, הגענו אל ראש הפסגה, צפינו אל המרחב שנשקף מעליה ולא נסתייענו. כל המרחב היה שרוי באפלולית. הגבעות והנחלים נתלכדו למשטח סגול אחיד, ולבד מראשי ההרים שהאדימו מקרני השמש האחרונות לא היה מה לראות.

כיון שכך, החילונו לרדת אל הנקיב, שלפי דברי רביע הוא מצוי ממערב לפסגה. ושוב מעשה שטן, ערוצים עמוקים לא אפשרו את הירידה הישירה. בלית בררה נאלצנו לעקוף את הערוצים, והזמן הולך ואוזל והחשכה מתגברת. נוסף לכל, רוח עזה וקרה החלה לנשוב בעצמה, תוך שהיא שורקת בין הסלעים ואין עלינו לבוש, זולתי בגדים קלים. הגיע רגע וביטחוננו נשבר. נאווה אחזה בידי והלכה אחריי, ואילו אני עצמי הייתי הולך ומגשש באפלה כסומא בארובה. הגענו לאזור שטוח וצעדנו בו מתון מתון לכיוון מערב. אילו היה אור, היינו מגלים כי חצינו את השביל היורד לנקיב. מזלנו הרע היה שחושינו קהו לגמרי. בהיותנו תועים ואובדי דרך, קרה לנו מה שקורה לחסרי ישע שמחפשים מישהו שאינו בנמצא על מנת שיראה ויושיע. וכמי שמצוי במצב זה, נכנסה בי אמונה באלוהי השאול והתופת, בשדים ובעולות רעות ובכל מיני מרעין־בישין. השתלטה בי תחושה שמישהו מרושע רוצה ברעתנו. בלי משים תקפה אותי צמרמורת. כי מי אדם ויוכל לשרות עם שדים ומלאכי חבלה?

– שמעה אותי נאווה ממלמל מלות הבאי, כמי שמשביע רוחות רעות ואמרה: “חדל למלמל שטויות ולך בדרך, ככל אדם נורמלי”.

– אמרתי לה: “האם אינך מבחינה במה שקורה סביבנו? אילו לפחות היו חושי כחושי החמורים הרואים את דרכם באפלה”.

הבחינה באיבוד הביטחון שתקף אותי, באה לפניי, אחזה בידי והלכה במתינות, תוך שהיא חשה את הקרקע בכפות רגליה. כיוון שנמסרה לה האחריות על ניהול מסע תועים זה בארץ המאפליה, גבר בה ביטחונה והובילה בין סלעים ומהמורות בלי לגלות היסוס ופחד. הודיתי לאללה על מזלי שנתחברתי אל חניכת בית־ספר שדה, שמחדד את חושי המדריכות שלו, ולא אל איזו קרתנית יפהפייה חסרת השכלה מדברית. ואף על פי כן לא השתחררתי מאיבוד העשתונות והחזקתי בידה בחוזקה כילד ביד אמו. והלילה סגר עלינו באפלתו מסביב, ורוח סוערת נשבה במלוא עוזה ולא ידענו אם יש להליכתנו תכלית כלשהי או שמא אנחנו, במו רגלינו, מובלים לאחת מתהומות העיג’מה.

– לכשהוברר לי שהליכתנו הינה הליכת עיוורים, ללא מטרה, עלתה שאלה על לשוני ואמרתי לנאווה: “מה יהיה, לאן את מובילה אותי”?

– עצרה ואמרה: “גם אני לא יודעת מה טעם במין הליכה כזאת שיכולה להסתיים בנפילה רבתי אל תוך איזה שאול תחתית”.

– אמרתי לה: “אין לנו בררה, כי אם להשלים עם העובדה שאנחנו מרותקים לנוף זה, ללא אפשרות חילוץ. רק עם אור הבוקר נוכל לצאת מתוך המלכודת שנכנסנו לתוכה ולא חשובות הסיבות”.

בלית בררה נאלצנו לבלות ליל קור וקיפאון בחסות נקיק צר, תוך שאנו מבעירים זרדים שאספנו באותו מקום ומתגוננים מפני קפיאה.

בהגיע השחר, כשאפשר היה להבחין בין סלע לשקע, הלך הקור ונתחזק. משלא יכולנו להירדם, קמנו כשהשיניים בפינו נוקשות מרוב קור, ובגדינו רטובים מרוב טל. עלינו במעלה המדרון, עד שהגענו אל שפת המצוק. לכשהפציעה השמש, ישבנו מולה בתוך גומחה ונהגנו כחרדונים שמניחים את עצמם אל מול קרני השמש, עד שהריפיון שנסכה בנו חדר לתוך איברינו. מכאן לכאן נרגעה הרוח והקיפאון נחלש. יצאנו מתוך הגומחה שהיינו בה, כצאת חרדון מתוך מחילתו וצפינו אל הנוף שלרגלי המצוק. ולא צריך דמיון רב כדי לדעת היכן מצאנו את עצמנו ביחס לסביבה. להפתעתנו, נתגלה לנו כי הרחקנו מערבה מאותה פסגה שנתפתינו לצפות ממנה על פני נופי סיני, לכשהגביהה השמש לעלות, החלטנו לחזור אל הפסגה וממנה אל ראש הנקיב. קמנו וצעדנו כשאיברינו כבדים, והרעב והצימאון עושים את שלהם. חום השמש חילץ את איברינו ונמצאנו כשרים לטיפוס בנוף הטרשי בואכה מזרחה.

משום מה עלה על דעתנו שלא ייתכן שנהיה מופקרים על ידי רביע לגורלנו, ובלי ספק הוא מחפש אותנו. כדי שנתגלה, כך חשבנו, רצוי שנלך על שפת מצוקי־התיהא. שמנו פנינו היישר אל שפת המצוק והלכנו שם, כשאנחנו משתקפים על קו האופק כלפי מי שנמצא במישור שלרגליו. צפינו אל המרחב למצוא את מקום הבאר ואת האנשים, אך ללא תוצאות בגלל שלוחה שבלטה מן המצוק. מצאנו את הנקיב וירדנו בו ולמזלנו, פגשנו בעדר נהוג בידי רועה. הבחינה בנו שהיינו תשושים, רעבים ורטובים, כתרנגולות שטבלו במים, חלבה את העיזים בכלי שלה, חיממה על אש, הוציאה את הפתיר שלה, שהוא הלחם הבדווי, שהיה אמור להיות מזונה לכל היום, השקתה והאכילה אותנו. רועה זו דמתה בעינינו, כאילו הייתה אותו מלאך בעצמו ובכבודו, שבא לעזרת הגר והציל את ישמעאל ממוות. אז ידעתי מאין באה יצירתם של המלאכים.

במקום זה נדרשת הפסקה מתודית בתיאור מה שמתרחש אצל השניים על במת העיג’מה, משום שיש צורך לעבור אל רביע, כדי שלא יחשוב כי הוא יצא מבמת האירועים ומתעלם מגורלם של השניים בין סלעי מדבר־התועים. על כן ניפרד לרגע משניהם ונפנה אליו.

באותה שעת יום, שפתחנו בהרפתקה זאת שלא החמיאה לנו, ירד רביע עם הגמלים בנקיב ובא אל הבאר שלרגלי מצוקי־התיהא והצטרף אל מחנה המזינים שהקדימו לרדת. פרק את משא הגמלים ושילח אותם לרעות. לכששאל אותו סאלם עלינו, סיפר לו מה שצריך.

– השתומם סאלם ואמר: “מה המיוחד שיש באותה פסגה שהלכו אליה. הלא מכל זיז סלע בשפת המצוק רואים אותו הדבר”.

– אמר לו: “ראשם של הישראלים שונה ומשונה. רואים הר, עולים עליו. רואים ואדי, נכנסים ובולשים אותו. לא השאירו בסיני הר שלא ישבו על קצה פסגתו”!

– הוסיף סאלם ואמר: “אברך את אללה על שלא עשני ישראלי”.

עבר היום וכבר שקעה השמש במערב, והשניים אינם חוזרים. דאגה החלה לקנן בלבו של רביע, וכשגברה האפלה אמר בלבו: “ייתכן ואינם מוצאים את הנקיב”.

– הודיע לסאלם כי הוא מתכוון לעלות בנקיב והצמיד אליו את שתוי הצעיר, ושניהם עלו במעלה הנקיב עד שהגיעו לראשו, ואין יוסי ואין נאווה. קראו בקול לכל עבר בתקווה כי הם מצויים בקרבת מקום ומחפשים את תחילתו של הנקיב, ללא כל תוצאות, כי הרוח הבליעה את קולם בין יללותיה. כיוון שכך, החליט לאותת להם באמצעות האור. קוששו השניים מעט זרדים והבעירו אש בראש גבנון על שפת המצוק וחיכו. ואין יוסי ואין נאווה! ישבו שעה ושעתיים ואין תוצאות. במר נפשו נאלץ רביע לשוב עם שתוי על עקביו.

והאפלה הייתה דחוסה עד כדי כך שנדרש לפנות בתוכה שביל בידיים, כמי שעושה דרכו בין קני־סוף.

פנה רביע אל סאלם וכינסו את הגברים והצעירים, שבעה במספר, להתייעצות. אמר אחד הצעירים: “יתכן והם תעו בדרך ואם יש להם שכל, יצפו מעל שפת מצוקי־התיהא ויחפשו אותנו. נדליק משואה גדולה שתגלה את מקומנו, ואין סיבה שתמנע מהם למצוא את דרכם אלינו”.

– היה שם איש קשיש שבחייו למד את אופיו של המדבר ואמר: “התרחקו מן העצה הזאת. כי הליכה בליל אפלה כזה בתוך המהמורות והתהומות שיש שם, תביא עליהם את סופם. מוטב שיישארו היכן שהם ועד הבוקר־אללה יראה ויעזור”.

טען רביע ואמר: “אם יישארו שם, יקפאו מקור”.

אמר לו הקשיש: “ומניין לך שהם לא היו בדרכם חזרה ולא הגיעו, בגלל שהם שוכבים מרוסקי אברים מאותה הליכה באפלה”?

השלים רביע עם העובדה שאין אפשרות לחלצם בשעות הלילה, ובכורח המציאות אין להם בררה כי אם להישאר שם בין אם הם חיים ומרוסקים ובין אם הם מרוסקים ומתים. סר וזעף ומלא חרדה התרחק רביע ממקום החנייה, התכרבל בעבאיה שלו, לא אכל ולא שתה ולבו דווי על השניים.

לכשהאיר הבוקר, פנה רביע אל סאלם שהיה מכורבל בשמיכותיו בין הגמלים וביקש ממנו לגייס את הגברים, כדי לעלות אל מצוקי־התיהא לחפש ולמצוא את השניים חיים או מתים. עוד הם מתכננים את מבצע החיפוש, ונערה צעירה שהתרחקה לענייניה, חזרה כשהיא נרגשת והודיעה כי היא רואה באופק שבמערב שתי דמויות צועדות על שפת המצוק ופניהן למזרח. נשאו האנשים את עיניהם והבחינו בשניים שהיו שם, חזרו לעיסוקיהם, ארזו ושלחו את העדר לפניהם, לוואדי שיקר, ורביע נשאר עם הגמלים. ביודעו כי השניים צמאים ורעבים, בישל ארוחה דשנה ממה שהיה בארגז המצרכים וחיכה לבואם כשהוא רותח מזעם.

נאווה לא השלימה עם הכישלון ואמרה: “אם אני לא אבוא שנית הנה ולא אנציח את נוכחותי על ראש פסגה זו, לא ייקרא שמי בישראל נאווה”!

ראש הנקיב נתגלה לנו כשהוא מתפתל ומסתתר מאחורי מדרגת הסלעים העליונה, ולא במקרה לא מצאנו אותו. מפה לפה באנו אל הבאר, שלידה עמדו הגמלים שלנו והסתכלו בנו במבט תמה כששפתותיהם מידלדלות כאומרים: “הנה באים הלא־יוצלחים שאנו נאלצנו לשאת אותם על גבינו”! רביע שצפה ועקב אחרינו ברדתנו בנקיב, לא בא לקדם את פנינו. כשהתיצבנו לפניו, לטש את עיניו בנו בחמת זעם, עד שכל סכרי רוחו פרצו בשטף ובריגוש גדול קילל וגידף ואמר: “יקולל אביו של מי שיצא איתכם למסע כל שהוא, יא טיפשים, יא חסרי בושה, יא חסרי כבוד. אילו ידעתי שיש לי עסק עם נמושות כמותכם לא הייתי שם עליכם קמצוץ של יריקה. מסע אחד עם חמורים שקול כנגד מאה מסעות איתכם”! לכשפרק רביע את המתיחות אשר זיעזעה את כל ישותו, אמרתי לו: “אנחנו רעבים וצמאים”.

– ענה בקול זועם: “שם, על יד הסלע, תמצאו אוכל”.

בעודנו אוכלים, חבש רביע את שלושת הגמלים. ידענו כי ענישה לא תהיה פה, כי מי כרביע איש בעל לב רחב ומלא רוך שינהג בנו בקשיחות ויתנקם על כל הדאגה שנגרמה לו בשל הסיור הבלתי אחראי שערכנו בטפשותנו. לאמיתו של דבר, לא הייתי רוצה לעמוד במקומו.

מיהרנו לשלם את המס לרעב ולצמא, עלינו על הגמלים ויצאנו לדרך מבלי שרביע יפנה את מבטו אלינו. רכבנו עד הצהריים כשיירת אבלים, ללא שיר וללא עליזות. משנתמשכה ההתעלמות של רביע מאיתנו, חששתי לניתוק לבבות וביקשתי דרך לפייס אותו. חיטטתי בתוך בית האוצרות של דמיוני ולא נסתייעתי עד שהבזיק רעיון במוחי ואמרתי בלבי: “מה יותר טוב מריכוך לב של גבר אם לא אשה. ואם אשה, הנה נאווה שאין כמוה להשמיע מיני חנחונים שהם מתאימים לתכלית זו”.

־ פניתי אל נאווה ואמרתי לה: “לך יש השפעה גדולה עליו. גייסי את כל מזימותייך והפעילי אותם עליו”.

– זמן מה היינו מעבירים את המשימה מאחד לשני, עד שאמרתי לה: “רביע זקוק לליטופים ולא לדיבורים. היי נחמדה אליו ותראי שהוא יתרצה”.

המשימה, שהוטלה עליה בתוקף נשיותה, החמיאה לה ומיד נכנסה לתוך תהליך של גיוס האמצעים שהטבע השקיע אצלה. הוציאה מתוך החריט שלה כמה עדיים: אצעדות, מחרוזת, טבעת ומדליון, דפקה בגמל עד שהשיגה אותו וקראה אליו: “יא רביע, ראה מה מצאתי אצלי”?

חשבתי כי עוד מעט אתעלף מן הגאונות שלה שגרמה לרביע להפנות את מבטו ולראות את המחרוזת תלויה על ידה המושטת של נאווה.

– והיא הוסיפה ואמרה: “קח את הקישוטים ותן לאהובתך”.

החזיר רביע את פניו והמשיך לרכוב בלי להגיב.

– עצרה נאווה את הגמל ואמרה לו: “אני לא זזה מכאן עד שתיקח”.

המשיך בכל זאת לרכוב ואנחנו נעצרנו. לכשהבחין במרווח שהולך ומתארך בינינו לבינו, עצר והפנה את מבטו ושב על עקביו ואמר: “אלמלא ברא אותך אללה כמו שאת, לא הייתי נענה לך”!

הושיטה לו נאווה את העדיים, תוך חיוך ומבט המבקש מחילה בתערובת התחנחנות נשית, כפי שרק היא מסוגלת לעשות. מסרה לו אותם והמשכנו לרכוב.

עלינו בנקיב שיקר ובאנו לוואדי אח’אד’ר המוביל לנווה־פאראן. והשעה שעת הצהריים שעליה מכריז הרעב. כדי שלא לקלקל את תהליך ההתפייסות, לא ביקשנו לעצור והמשכנו ברכיבתנו עוד זמן מה. במקום להמשיך בנחל הרחב, סטה רביע והוביל אל תוך נחל צדדי, עד שהגענו אל בקעה רחבה ובה כמה אוהלים. גברים לא היו שם, לבד משלוש נשים. הברכנו את הגמלים ליד המקעד, שהיה בריחוק מה מן האוהלים, וישבנו בתוכו ופני רביע חזרו להיות כתמיד. בכך נסתמן לנו כי הכעס סר ממנו, והוא חזר להיות רביע שלנו כמקדם.

יצאה לקראתנו אשה תמירה שקידמה את רביע במאור פנים ובקריאות שמחה, תוך הושטת ידיה, ואמרה: “ומי הביא אותך אלינו, יא רביע, חביב לבי”?

– אמר לה: “אחת שמרחיבה את לבי”!

ידענו כי רביע מצוי בביקור אוהבים. אספה את ראשו בידה, קרבה אל מצחה ובירכו זה את זה בחום רב. נכנסו השניים למקעד וביקשה ממנו כי ישרת את עצמו, יבעיר מדורה וישפות תה על האש. כי זאת יש לדעת שאין אורח רשאי לשרת את עצמו אלא אם כן הורשה על ידי המארח לעשות זאת. פרשה “האהובה” אל האוהל שלה וחזרה כעבור זמן מה עם קערה ובה חביתות ופתיר והגישה לנו. ישבה לידינו והאיצה בנו לאכול כמנהג המארחים במדבר. החליפו השניים דברים על דא ועל הא, תוך שהיא התעניינה בשלום נשותיו, והוא היה עונה לה ומוסיף לשאול בשלום בניה ובנותיה. ניתן היה להבחין במבטי החיבה שהוחלפו ביניהם, שהם מזינים את אהבתם באמצעות שפת העיניים.

לכשסיימנו, הוציא רביע את קופסת הטבק, ליפף סיגריות לו ולה וקינח בעישון. הוציא את העדיים אשר נתנה לו נאווה והגיש לה. ומה הופתענו לראות שהוא הוסיף עדיים משלו. אם היה פקפוק לגבי מהות היחסים בין השניים, באו העדיים ואישרו זאת. פרשת אהבת הנעורים של רביע עם אשה זו בצעירותה, שלא דעכה, למרות השנים שעברו, אישרה לי את הנאמר בשיר השירים: “מים רבים לא יכבו את האהבה, ונהרות לא ישטפוה”.

ביקור האהבים הביא להשכחת הפרשה המצערת שגרמנו לרביע. הוא עצמו חזר לנהוג בנו כבימי קדם. משהגיעה השעה להמשיך בדרכנו, קם והתיר את אסורי הגמלים, בעוד האהובה ניצבת עליו וסוקרת את תנועותיו, והוא מאריך במעשיו מן הטעם שלו.

עלינו על הגמלים ובירכנו אותה לשלום. הפרידה בין רביע לבינה הייתה מלאה ריגוש ונעשתה תוך רוחה של האהבה שליטפה גם אותנו. הוא ישב על גמלו והשקיף עליה מלמעלה, והיא עמדה סמוך לגמל כפסל שחור, הביטה אליו ולא נעו במשך שניות ספורות, כשהם מסתכלים זה בזו, ללא מלים. בירכה אותו בברכת הדרך ואמרה: “לו תהי דרכך צלחה”.

ענה לה: “אללה איתך”.

פנתה ושבה לאוהלה להמשיך את חייה כאם לילדי גבר אחר שנכפה עליה, ורביע פנה לשוב אל נשותיו וילדיו. רכבנו כמה שעות בלי הפוגה, עד שהגענו בשעות האפלה למבואות נווה־פאראן.

 

בדווים וישראלים שלובים זה בזה    🔗

בנווה־פאראן נמצאנו אנו, הישראלים, כעין עדה קטנה אשר גרה בשכנות עם תושבי המקום, בתוקף תפקידנו למלא אחר צורכי התושבים. במשך הזמן נוצרה רקמת חיים בה היינו שזורים ומעורים בחיי בני המקום, עד שנהיינו בני־בית בנווה לכל דבר. כל אירוע וכל מעשה זעיר שעשינו, שימש כאבן בניין ביצירת החיים המשותפים בינינו ובין בני דודינו הבדווים. נאמנים למורשתו של אברהם אבינו הקדמון הקפדנו על שמירת צלם האדם ועל כיבוד ערכי התרבות שלהם, עד שיצרנו, יחד עם צאצאי ישמעאל, מערכת חיים חברתית אחת. שמחתם שמחתנו, וצערם צערנו. אנחנו והם בהדדיות שווה.

כמו שהם היו מעורים בנעשה בתחום האישי של כל אחד מאיתנו, כך גם אנחנו היינו מצויים במה שנעשה בכל משפחה ומשפחה, ואפילו נרקמו יחסי אחווה עד לרגישות האינטימית ביותר.

אל משפחת רביע נקשרתי, עד שהייתה כמשפחה אומנת לי ולכמה מאנשי הצוות הישראלי אשר בנווה. ורביע, כידוע, יש לו עין בוחנת, שמבחין באופיים של אלה שהוא בא איתם במגע. בתקופה מסוימת נמנה עם הצוות בחור חינני ומלא חיים בשם אביאל ולו נערה בשם ורד, אשר מונתה מטעם המינהל־האזרחי לטפל בבעיותיהם של בתי־הספר הבדווים בדרום סיני. שניהם כשתי יונים תואמות זו לזו בכל דבר. הגיע הזמן, ואביאל נאלץ לנסוע לאיזה חוץ־לארץ ושהה שם במשך כמה שבועות. ומה עושה נערה שלבה מלא געגועים לאלוף נעוריה? הולכת בערב אל רביע ויושבת בחברת נשותיו ליד המוקד, שותה תה ונהנית לפי יכולתה. רביע שראה אותה באותם ימים במינהל שהיא מגלה עליזות יתרה בחברת הצעירים, הבין מה מעיק עליה. ובעודם יושבים ליד המוקד, אמר לה:

– שמעי, יא מחבובתי! הריני מצווה עליך לשמור אמונים לידידך שנסע לחוץ־לארץ. בשובו, היישר לחתונה, ובלי שום חיבובים מן הצד. שמעת"?

לא היה אומר לה זאת אלמלא השניים היו חביבים עליו מאוד. עם אביאל שלה אהב לשוטט במרחבי סיני, עד שמרוב חוויות מסעירות נהיו שניהם כשני אחים תאומים. זה אהב דברי ליצנות, וכך גם השני.

מעשה והשניים, ורד ואביאל, בילו כמה ימים על גג העולם, דהיינו: על ג’בל סירבאל, והיו משתמשים בתפארת נופיו כדי לרפד את אהבתם. בלילה יושבים באחד הגיאיות ליד מדורה ופורשים זה בפני זה את רחשי לבם ועוד משהו, עד שהניעה השעה לנום. ביום היו משוטטים בין הגיאיות ועולים על פסגה זו ואחרת, יושבים עליה ושואבים לתוכם את גדלות המראות מאותו נוף הפרוש עד לאפסי אופקים. ויהי ביום השני, בהיותם יושבים בפתחו של אחד הפרשים, שכך קוראים הבדווים לעמקים, הסגורים בין פסגות ההרים, שמעו קול שירה של בדווי שהיה הולך וקרב. כיוונו את מבטם אל מקור הקול, עד שראו זוג אוזניים של חמור מזדקרות מעל האוכף של הגיא ממול, ואחריהן הופיע הראש עד שנתגלה החמור כולו. ומי היה זה, אם לא רביע אבו־חרבי שחזר מהובלת ציוד של מטיילים בדרכו לשוב אל הנווה?

וכידוע, רביע הוא איש שנוהג ללוות עצמו בשירה. שמחו השניים לפגישה המקרית כאן, על הר־האהבות, וישבו ישיבת רעים. רביע שהיה בדעתו לרדת עוד באותו יום לנווה־פאראן, ניאות לבלות איתם יומיים נוספים על ההר. בתוך כך קיבל הבילוי שלהם גוון נוסף שהיה כולו רצוף עליזות שהיא פועל יוצא מגיל הנעורים. בין לבין, היה רביע מושך אותם למקום סתר זה ואחר ומגלה להם את צפונות ההר ומוסיף משלו למסכת הבילוי, ושניהם, נער המינהל ורביע. אינם יכולים לעבור שעה אחת בלי מעשה קונדס או שעשוע. והחמור הולך לפניהם.

מעשה והם היו מהלכים בוואדי עד שהגיעו לפתחו שהיה צר, ושני מצוקים זקופים משני צדדיו ניצבו על פי התהום. לכאן באו כדי לצפות מערבה, אל הרי מצרים הרחוקים. באו וצפו ממנו וכשחזרו על עקבם, אמר להם רביע: “התקדמו עם החמור ולאחר שאתעכב מעט אשיג אתכם”.

היו אלה דברים שגרתיים, לפי שכל אדם זקוק לפעמים להתבודדות. אלא מה? חזר רביע לפתחו של הוואדי עקף את המצוק, עקר סלע והפילו וזעק זעקת שבר כמי שנפל לתהום. מיהר והתחמק דרך נקיק שהיה ידוע לו ובא אל הוואדי באיגוף. השניים, ששמעו את קול הזעקה, מיהרו אל מקום המפולת מתוך חשש שמא קרה לרביע משהו רע. עמדו על שפת התהום ולא יכלו לראות מה יש למטה מרוב עומקה. זעקו וקראו בקול: “רביע, רביע”! ואין קול ואין עונה. חיפשו פה ושם ומשלא מצאו אותו, החלה הנערה לבכות בכי מר, ובחיר לבה עומד מבוהל, כי חשבו שרביע מעד והוא מצוי שבור איברים בתחתית התהום, ללא רוח חיים.

ראתה ורד כי אביאל עומד כמאובן, גערה בו ואמרה: “מה אתה עומד נטוע במקומך כגזע תמר יבש. צריך למהר ולהזעיק עזרה”! דפקו בחמור והחלו במרוצה באותו ואדי שמוביל למורד מן ההר. ובעודם ממהרים, תוך שורד ממררת בבכי בדמעות שליש על רביע שאבד מארץ החיים, היה רביע מדלג כצבי, עוקף ומתחבא בין הסלעים.

ברוח נפולה, ותוך קינה ואבל, המשיכו השלושה, זוג הנאהבים והחמור, ללכת עד שחלפו ועברו על פני מקום מחבואו של רביע. לא הספיקו להתרחק קמעא, ורביע פצח בנעירה. הפנו השניים את ראשם לראות מיהו בעל הקול ולא נתגלה להם. כידוע, מי שמצוי באווירת אהבים, מאבד הרבה מרגישות חושיו. חוק זה חל עליהם, ועל כן לא הבחינו בהבדל שבין קול חמור לקול אדם. אך זאת יש להגיד לשבחם שמרוב שהיו נרעשים ומתאבלים על רביע, עשו תפנית בתוכן הבילוי שלהם, ויתרו על הרומנטיקה, אחזו ידים זה של זו ועברו לאווירה של צער ויגון.

שמע רביע את ורד מדברת עם אביאל בקול בוכים, קם ממקומו פרץ והתגלה אליהם, געה כביכול בקול בוכים ואמר: “יא וי לי, יא וי לי”!

לרגע עמדו השניים פעורי פה, עד שהבחינו במהתלה שעשה בהם. הרימה ורד אבנים וסקלה את רביע בזריקה נשית עדינה וקראה תיגר בפניו ואמרה: “יא, נוכל, יא, רמאי. הבהלת אותנו עד מוות! שלא תעשה זאת עוד פעם, שמעת”!?

מיהרה וחיבקה את בחיר לבה ובכתה על צווארו בכי רב, עד להתפרקות מהרגשת האימה שתקפה אותה מן המחשבה כי רביע שוכב מת בריסוק אברים בתחתית ההר. כל אותו יום שהיו בדרכם חזרה לנווה־פאראן, היו דנים על דרך הדמיון, מה היה אילו באמת היה רביע נופל לתהום.

אם יש מי שחושב כי אביאל לא טמן את ידו ולא איזן את חשבון מעשי הקונדס בינו לבין רביע, הרי שעדיין לא קלט כי שניהם מצאו עניין זה בזה משום שהיו בנויים מאותו חומר. מעשה ואביאל גילה בין השיחים נחש שאינו ארסי, תפס אותו, ובשעה שרביע נם את תנומת הצהרים, הכניסו חרש לתוך שקיק הטבק של רביע, קשר את פי השקיק ושכב אף הוא לנוח. לכשנסתיימה המנוחה, בישלו תה ובהנאה רבה לקח רביע את השקיק, כדרך כל המעשנים, שבעת שהם מלפפים סיגריות הנאת העישון כבר בפיהם. הכניס רביע את ידו לתוך השקיק, נבהל וזרק אותו הרחק וזעק כנשוך נחש: “וי לי ממה שיש בשקיק”! צנח השקיק ונח על הארץ ומתוכו זחל ויצא הנחש החוצה ונמלט על נפשו לקול צחוקם של בני הזוג, שהיו צוהלים ומוחאים כף מבהילותו של רביע. ידע רביע כי זה מעשה ידי העלם, חייך והצטרף לשמחת השניים.

בין יתר החוויות שהיו לאביאל ולרביע, אשר העמיקו את האחווה ביניהם, היה המאורע הקשה כשנלכדו בשלג. והמעשה שהיה כך היה:

קבוצת מטיילים יצאו למסע אל ג’בל אום־שאומר, שהוא הור ההרים, בירכתי דרום סיני. התצפית מעליו כה מרהיבה, עד שהיה מי שאמר כי הר זה נועד למשכן האלים. ואכן אגדות בדוויות מספרות על אלת הרעמים ועל בתו של הנביא מוחמד, השוכנות שם עד היום הזה.

אביאל התלווה אל המטיילים מתוך להיטותו להתרפק על נופי סיני. רביע אף הוא יצא עם טיול זה ושלושת גמליו נשאו את חפציהם. והימים בעיצומו של החורף. קור חודר עצמות ביום וקיפאון בלילה. כעבור ארבעה ימים הסתיים המסע בפתחו של וואדי איסלה, אשר שם חיכה הקומנדקר למטיילים. רביע היה אמור לעשות את הדרך חזרה לבית־ספר שדה, צוקי־דוד, עם גמליו לבדו, ואביאל היה אמור לחזור ברכב. כראות אביאל מה צפוי מבחינת מזג האוויר שנעשה סוער באותו יום, לא נתן לו לבו להשאיר את רביע לבדו והצטרף אליו. והיום הוא יום שישי הקצר בשנה, שכידוע כל התקלות קורות ביום זה.

בשעות אחר הצהרים כוסו השמים בעננים כבדים, ושלג כבד ירד וכיסה את הארץ. השניים רכבו על הגמלים בסופת השלג שהייתה אכזרית, ואין בית או מערה לחסות בהם. בהיותם רוכבים כשתיים שעות, הבחין רביע באביאל שהיה תקוף צמרמורת ורוחו נכאה ואין הוא מגיב לדברי שיחה. דפק רביע בגמלים וזירז אותם, עד שהגיעו לבקתה עזובה לרגלי ואדי רותיק. מיהר והבריך את הגמלים וסייע לאביאל להינתק מעל האוכף, נשא אותו על גבו והכניסו פנימה. מיהר ואסף שיחי זוגן ולענת־המדבר שהיו ירוקים ורטובים וברוב כשרונו, הבעיר בהם אש, והביא להתחממות החלל של הבקתה. ואביאל יושב כפסל דומם ולא מגיב. אמר רביע בלבו: “בשביל מה יצר אללה את הזמרה, אם לא כדי לעורר את רוחם של בני האדם”? אמר ושלף את הרבאבה, משך בקשת על המיתרים ופתח בשיר. אותה שעה נשתלבה שירה, המבקשת רחמים מבעל הרחמים, עם השתלהבות הלהבות, וכוח חיות החל רוחש בבקתה. חדרה שירתו של רביע אל תוך מערכות חייו של אביאל, שהיו קפואות ומשותקות, ועוררה אותן לחיים. והשירה הייתה עולה וגוברת, ככל שחיוניותו של אביאל הייתה הולכת ועולה, עד שהשתחרר מהזיות הקיפאון שתקף אותו. זורר ושאל את רביע לפשר המקום שהם מצויים בו. סיפר לו. קמו, בישלו ואכלו והתקינו את מצעיהם. התכרבלו ונרדמו עד הבוקר.

טבעו של מזג האויר בסיני שאין סופות השלגים והגשמים מתמשכים יותר מיום או יומיים ברציפות. לכשהפציע הבוקר, נתבהרו השמים ואפשרו את המשך הרכיבה. בשעה טובה חזרו השניים בשלום לבית־ספר שדה, צוקי־דוד. בעת הפרידה אמר רביע לאביאל: “יקרת לי מעיניי על כי ויתרת על הנסיעה חזרה ברכב ונתלווית אליי ולא השארת אותי לבדי, מופקר למוראותיה של סופת השלג הסועה”.

ענה לו אביאל ואמר: “אלמלא אתה, הייתי עכשיו שוכן מתחת לשלג, ולא מעליו”!

צחקו השניים, והתחבקו ונפרדו. הוא שאמרתי: האירועים המשותפים בין האנשים חזקים מכוח הפירוד ומצמידים רחוק עם קרוב.

בימים הראשונים לבואי לנווה־פאראן חששתי מפני הגורם הדתי שמטבעו הוא משמר ואף מטפח את המחיצות בין בעלי האמונות השונות. כאן, בסיני, חל תהליך של השלמה והסדר בין הנצרות לאסלאם, ואילו המפגש בין היהדות לאסלאם היה מצוי בראשית צעדיו ומושפע מן השנאה ההדדית שבין שתי הדתות הללו. להפתעתי, לא קרה הדבר שיראתי ממנו. המוצא השונה מבחינה דתית לא היווה גורם שלילי בתהליך ההתקרבות בינינו, הישראלים לבין הבדווים. ההתפתחות החיובית ביחסים ניזונה מן העובדה שאנחנו, הישראלים, לא באנו עם האיסורים והסיגופים של היהדות המסורתית שאינם מאפשרים יצירת רקמת חיים משותפת עם הבדווים. מאידך, הבדווים בסיני מטבעם שהם מתרחקים מן הפנטיות המוסלמית ותרו אחר המשותף בינינו לבינם. בשיחות נפש שהיו לי עם הבדווים, העליתי על נס את התרומה של עם ישראל לאנושות ואמרתי: “מי שהכיר לראשונה את אללה ועבד אותו, היינו אנחנו, היהודים, בעוד שבערב היו האנשים עובדי אלילים. מוחמד הנביא, עליו השלום והתפילות, קיבל מאיתנו את האמונה באל אחד והפיץ אותה בין העמים”. כך אמרתי כדי לקרב לבבות.

רביע שקיבל את היותנו יהודים כעובדה, התייחס אל האמונה כאל תופעת טבע שאין לשנותה, כפי שאין לשנות את צבעוניותם של הרי הגרניט, ואין לה מקום בקביעת יחסי אדם אל חברו.

ביודעו כי הוא בעל רגש דתי עמוק, עלה בדעתו של יוסי, מעובדי המינהל האזרחי בנווה־פאראן, לגרום לו להתעלות רוחנית על ידי הבאתו אל קודש הקודשים, אל הר־הבית בירושלים. וכך מספר יוסי: "הגיע הזמן, כשהתפניתי מעיסוקי בנווה, נמצאנו שלושתנו: רביע, נאווה ואני נוסעים בדרכנו בואכה לירושלים. עם חשכה התארחנו במושב חצבה אצל איש המינהל שעבד כמה שנים בנווה־פאראן והיה ידידו של רביע. למחרת סיירנו בשדות המושב, מתוך רצון להראות לרביע מהי חקלאות מדברית. לפי שאלותיו, ניכר היה כי הוא רואה לראשונה חקלאות מודרנית המבוצעת באמצעי תחכום, שלא הוא ולא אבותיו שיערום. ראה והשתומם ממה שאפשר להפיק מן המדבר.

משם נסענו היישר לירושלים וחנינו בשער האשפות. שלא כבני מדבר, שהם עומדים נבוכים מן המראות של שדות וכרמים, בתי־קומות והמולת אנשים וכיוצא בזה, רביע גילה התעניינות בדברים מהותיים, כמי שהוא בן־בית בכרכים ובארצות המזרח. זאת משום שבמסעותיו לערי מצרים רכש ידע והיכרות עם התרבות העירונית. לפיכך לא יכלנו להתהדר לפניו במה שהראינו לו.

ולפי שהנסיעה לירושלים נועדה בעיקרה להעניק לרביע אפשרות להתייחד בתפילה על הר הבית, הלכנו אל שער המוע’רבים בעיר העתיקה. בהיותנו הולכים במעלה הסוללה המובילה אל שער זה, נעצר והסתכל במראה קהל אנשים שהיו מתפללים ליד הכותל המערבי. אמרתי לו: “אתה רואה כותל זה? הוא השריד מבית המקדש שלנו שנחרב במלחמתנו על קידוש שם האל במלחמה עם הרומאים, עובדי האלילים”. כך אמרתי לו, כדי שיהיה מודע לקשר של עם ישראל לארצו, כתשובה לשאלה שהיינו נשאלים בסיני: “מה ראיתם לבוא מכל כנפות תבל דווקא אל המקום הקדוש לנו, המוסלמים”?

נכנסנו אל הר־הבית, ורביע נתקף בריגוש כמי שנכנס לקודש הקודשים. ניגש אל מיתקן הרחצה שיש בו ברזים לרחיצה, רחץ ידיו ורגליו ונכנס אל תוך מסגד אל־אקצא, שם כרע ושקע בתפילה ארוכה. ושנינו, נאווה ואני, ישבנו כל אותה שעת התפילה בגן, שקועים בזיכרונות היסטוריים משלנו.

לכשיצא, הייתה נהרה קורנת מפניו ומעיניו נשקפו רגשי הערכה ותודה על המחווה שעשינו לו. נעל את סנדליו, ללא דיבור כל שהוא, והמשכנו לסייר על הר־הבית. סיירנו בקובת אצח’רה, הוא מסגד הסלע, וחזרנו אל שער האשפות. משם היישר לתל־אביב, אל בית הוריי.

יומיים סיירנו פה ושם, תוך שאנו מתפנקים ממאכליה של אמי, שגייסה את כל כשרונה במעשי התבשילים. וביום השלישי כבר היינו עושים דרכנו ברכב היישר לסיני ולנווה־פאראן".

בזה נסתיים סיפורו של יוסי, ואני נמלאתי סקרנות לשמוע את רשמיו של רביע מן המסע לירושלים.

בשוב רביע אל חיק משפחתו ואל בני שבטו, הרבה לספר להם על ביקורו בהר־הבית שהיה לו כחוויה המרשימה מכל מה שחווה בימי חלדו.

עברו ימים וחדשים, שבהם נעשינו יותר אנשי סיני מאשר תושבי ישראל. עד לזמן הזה חיו נאווה ויוסי כזוג המסור לשיפוטו של הטבע שיחליט אם נוצרו זה לזה. הגיע היום שבו אמרו: “זהו זה! את לי ואני לך הרועה בשושנים”! אמירה זו, שמעוררת שמחה אינטימית של בני הזוג, גוררת בעקבותיה שמחה של כלל הציבור. שמעו אנשי המינהל את הכרזתם, ישבו ודנו וטרו והחליטו כי אירוע זה דינו שהוא חייב בשמחה כללית, דהיינו: חתונה. ואם חתונה, כי אז לפי המסורת הבדווית.

הקול יצא בין שוכני הנווה, ובעקבותיו הגיעו ידידים לברך את בני הזוג בברכת מברוכ. רביע שאין חתונה בנווה בלי פעילותו הישירה, בא וצירף את עצמו לקבוצת המארגנים. מכל צד הגיעו מתנות שרוכזו במינהל שבבקעת־רבא, ליד מנזר סנטה־קתרינה, שכללו: עיזים, אורז וסמנה שיחי, שהיא חמאה מבושלת ומתובלת בעלי לענת־המדבר המוסיפה טעם ערב לטעמם של הבדווים, וכן כל מה שנדרש לאפיית פתיר ושתיית תה וקפה.

יום לפני החתונה בא רביע עם קהל ידידים והקימו שני אוהלים במישור שלפני המינהל, אל מול ג’בל צפצפה, הצופה על המינהל. אוהל לגברים ואוהל לנשים. בערב הגיעו רבים מאנשי המקום לשמח את החתן והכלה. לאור הלבנה יצאו המבוגרים בריקוד הדחיה, כשצעירות מחברותיה של נאווה מילאו את תפקיד הנערה הרוקדת לפני טור הגברים. הצעירים התרחקו ורקדו ריקודי מרבועה, שהם ריקודי חשק האסורים לפי מושגי הצניעות של המבוגרים.

למחרת בבוקר באו אורחים מנווה־פאראן, כשהם רכובים על שלושה טנדרים ולבושים בגדי חג. הגברים, אנשי המינהל והבדווים ישבו באוהל הגברים, והנשים, ידידותיה של נאווה, ישבו באוהל הנשים כשהנערות הישראליות, אלו מבית־ספר שדה, צוקי־דוד ואלו העובדות במינהל, ישבו איתן.

רביע הקדים לשחוט את העיזים, והטבחים בני המקום בישלו את האורז והבשר ואפו את לחם הפתיר. כמנהג החתנים, ישב יוסי בראש הקרואים באוהל הגברים והיו משוחחים ביניהם ושותים תה. נאווה ישבה באוהל הנשים, שהכשירו את לבבה בזמרת הסאמירה כדי שתהיה לאשה חרוצה וצייתנית לבעלה וכדי שבאוהלה ישררו אך ורק אושר ושמחה. ומעל הכל עליה להיות לאם ולכסות את הארץ בבנים ובנות. בין שיר לשיר היו מזע’רדות בלשונן בקול צרצור שהלך והתפשט בהד על פני כל הבקעה.

באותה שעה נערכה תחרות רכיבה על גמלים שקושטו ביפי הקישוטים. כעשרה רוכבים נערכו בטור בקדמת אוהלי החתונה ויצאו בדהרה קלה הלוך ושוב. בשובם, היו הנשים מזע’רדות לרוכב שהפגין רכיבה יפה ושקטה, ואשר גמלו היה זה ששלח רגליו בטפיפות עדינות לפניו וצווארו היה זקוף בחן.

הגיעה שעת הצהריים, ושני צעירים עברו בין הנוכחים ורחצו את ידיהם כשהמים נספגים בחול לפניהם. היה זה אות כי עומדים להגיש את האוכל. קערות גדולות הובאו כשהן עמוסות אורז ועליו נתחי בשר. אלו הונחו במפוזר, והאנשים התקבצו בחבורות סביב הקערות, שלחו ידיהם אל האורז, גרפו וגללו אותו לגוש, הגישו לפיהם, בלעו ואכלו. חזרו על המעשה כמה פעמים וערבבו אכילת בשר באכילת אורז לסירוגין. משסיימו, יצאו אל מחוץ לאוהל ורחצו ידיהם כשאחד הצעירים יוצק מים על ידיהם. רחצו וחזרו אל מקומם ובירכו על המזון בציבור. בשלב זה החל זמנה של ההנאה מעישון. ליפפו סיגריות ועישנו, בעוד התה מוגש כפרפראה המסיימת את הסעודה.

בשעה שהגברים היו שקועים באכילה, נפסקה השירה באוהל הנשים שאף הן עברו לעניין הסעודה. בתום קיום מצוות האכילה, קמו הקרואים ובירכו את יוסי בברכת מברוכ ופרשו להם. אלה שהיו תושבי הבקעה הלכו לבתיהם, ואלה שבאו מנווה־פאראן נכנסו לרכבם ונסעו למקומם. כך הביעו אנשי סיני את חיבתם לבני הזוג.

האורחים נסעו, ואילו רביע לא הסתפק בסעודה המסורתית. הוא הזמין את בני הזוג, עם הוריהם ועם אנשי המינהל, לסעודה משפחתית אצלו בנווה־פאראן. באותו ערב, כשהלבנה שפכה אורה והביאה רכות על הנווה, ישבו הקרואים סביב המוקד ונתכבדו בשתיית תה. באותו זמן היה בשר עז מתבשל על מוקד שהותקן בין שתי אבנים, והפתה, שהוא תבשיל של פתיתי פתיר מרובכים בסמנה, כבר היה מהביל ומוכן.

משהוגשה הסעודה ונסתיימה אכילתה, לקח רביע את הרבאבה שלו והשתפך בשירה נוגה. בין לבין, היו צעירי המינהל שרים משיריהם, מספרים מסיפוריהם, ורביע עונה להם בסיפוריו. נשות רביע ישבו יחד עם הנשים הישראליות בנפרד ושוחחו במעט המלים המשותפות, כאילו היו בנות משפחה אחת. לקראת חצות קמו האורחים והודו לרביע ולנשותיו ושבו למינהל.

בשוב הורי בני הזוג לישראל אמרו: “לילה קסום, כפי שזכינו בו אצל רביע, לא היה כזה בכל ימי חלדנו. בעת הישיבה סביב מדורה מתחת לדקלים נדמה היה לנו שאנו מצויים בעולם האגדות”.

הופתעתי לראות ידידות ויחסים חופשיים בין חיילים ומפקדים ישראליים שהיו בשירות הממשל, לבין האוכלוסייה המקומית. לאחר תקופה קצרה של היכרות הדדית בין האוכלוסייה הבדווית לשלטון הישראלי, השתחררו הבדווים מן התדמית של איש השלטון המצרי אשר שמר על מרחק ממנו, ויצר נתק בין הצבא המצרי לבין תושבי סיני.

ורביע הוא הססמוגראף, שלפיו אתה יודע באיזו דרגה נמצאת תופעה חברתית זו ואחרת. ולעניין זה רצוי לקורא שלא לנתק מגע איתי, גם אם לא מצא תועלת בסוגייה זו שבה אני מעסיק אותו, וכדאי לו לשמוע מעשה שכך היה:

ויהי היום, ויחידת חיילי הממשל היו בני בית בנווה־פאראן והתיידדו עם התושבים. על החיילים פיקד סמל בעל חזות מזרחית שנהג לשלח את חייליו להתארח פה ושם. הוא עצמו נהג להתארח אצל מוסה, שומר המנזר, המצוי בנווה. כמה מבנות הנווה שהגיעו לבגרות נתנו חופש לרחשושי לבן ונמשכו אחר בני התשחורת.

ומיהו זה שמקרין את קסמו על הבנות, שזה עתה נפרשו עלי כותרתן, אם לא זה שהוא לבוש מדים?

קרה ובאחד מביקוריו של אותו סמל, שבא ונכנס לבוסתן המנזר, הוא וחברו, ולא הבחינו בשתי בנות שאין יפות מהן בכל המדבר, שהיו מסתתרות בין עצי הרימון וארבו לשניים. וכידוע, תינוי אהבים מחוץ לנישואים אסור אצל הבדווים מכל איסור. אך איסור לחוד וחיבובים לחוד. ובעוד הם נותנים עיניהם ברעננותו של הבוסתן, וקול צחקוקים נשמע מבין עפאי הרימונים ונתגלו להם השתיים. חילקו השניים ביניהם את הבנות, זו לזה, וזה לזו, והלכו להתבודד אי שם בסתר הפרדס. ולפי מנהגי הצעירות והצעירים אצל הבדווים, המושג פלירט פירושו תינוי אהבה במבט ובדברי חיבה, תוך השמעת תשבחות וערגונות הדדיים ותו לא. כך זה במדבר שמחייב להישאר בתחום איחוד לבבות בלבד, שדיו כדי לספק את מה שהנפש הצעירה מבקשת. ובעוד סמל זה, שלשונו חופשייה בשפת בני ערב, יושב בחברת יפתו בריחוק של אי שמיעת לחשושים, כפי שהצניעות מחייבת, שמע קול פוקד מבין העצים: “אל תזוז”!

הפנה הסמל את ראשו ונבהל ממה שראה. מוסתר מאחורי גזע עץ מצוי ידידו רביע, ואקדח שלוף בידו. הבחור נמצא במבוכה כי רביע הוא ידידו בלב ונפש ולא יתכן שהוא מתנכל לו. ליתר ביטחון דרך את רובהו, הזניק עצמו והשתטח על הארץ, זחל וקם ואיגף את מקום עומדו של רביע. הנערות, שהן כבנות הטבע, חושיהן חדים לכל סכנה, התחמקו חרש, ללא רשרוש וללא התפרצות בזעקות שבר, ונעלמו משדה הקרב עד לפעם הבאה.

לכשהסמל התקרב, זרק רביע חפץ דמוי אקדח ויצא מבין עפאי העץ, פרש את ידיו ושניהם נפלו זה על זה כשהם צוחקים על המשובה שבתעלול הזה.

אמר לו הסמל: “לא מצאת זמן אחר להפסיק את שעתי היפה עם המלאכית שלי”?

– ענה לו: “טעמה הטוב של האהבה שהיא נפסקת ומתחדשת בפתאומיות. ואם לא רווית דייך מעסיס רימוניה של יפת העין הזאת, יש באמתחתי מאות כמוה, צווה ויש לך אחרת”!

ישבו ונהנו מהחברותא שלהם לריח בושם פרחי ההדרים.

אל יחשוב הקורא שלא היו מריבות ותלונות על חיילי הממשל בנווה־פאראן. אותו סמל חייב היה, בתוקף תפקידו, להסיר את אחריותו של רביע מעל בוסתן של אחד הבדווים שנטש את סיני ולמוסרו למינהל, על מנת לשנות את יעודו כחווה חקלאית ניסיונית שתפקידה לפתח את החקלאות המקומית. רביע התנגד לסילוקו מן הבוסתן הזה ולא עזר לו דבר. בעל כורחו נאלץ למסור את הבוסתן לרשות. והוא והסמל ידעו להבדיל בין חיי המעשה לבין מערכת היחסים שביניהם ולא אפשרו לאירועים השונים להעכיר את ידידותם. לפי הכלל: כועסים בבוסתן, וכעבור כמה ימים יושבים ושותים תה ומשתעשעים בדברי לצון, ונותנים למלך את אשר למלך ולאדם את אשר לאדם.

כבדווי בעל תרבות המצניעה את האשה ורואה פחיתות כבוד בהתייחסות חופשית איתה, הייתה לו בעיה בקביעת יחסו אל האשה הישראלית החופשית. מי שבלבלה את רוחו של רביע, הייתה נאווה שייצגה את האשה הישראלית שזכתה אצלו להערצה סמויה. באורח חייה החופשיים במה שקשור למגעיה עם המין הגברי, יהא זה ישראלי או בדווי, לא ראה כל דבר שיש בו משום התנהגות מבישה. אלא שהיא בכל מקרה אשה ולא תועיל כל התפלפלות.

החיילות הישראליות הגבירו את בלבול המושגים שלו על האשה שנבראה אל תוך ההצטנעות. המראה של אשה לבושת מדים, נושאת כלי נשק על כתפה ונוהגת בג’יפ, בלבל את יוצרותיו של רביע לחלוטין. הוא לא יכול היה להעניק לאשה תכונה של לוחמת היודעת להשיב מלחמה עד כדי שפיכות דמים. נערה שיוצאת חוצץ נגד גברים, יורה ומשליטה בהם את רצונה, זה למעלה מיכולת הסיגול המחשבתי שלו. ומה עושה רביע כשהוא נתקל בסתירה ערכית? הריהו מגייס את הצד המגוחך שיש בפרדוקס בצורת “אשה־חיילת” ומשתמש בו כחומר לשעשוע.

מעשה ונדברתי עם חברי בצוות המינהל לגשת אל רביע ולהסדיר איתו משהו בענייני עבודה. עוד אנו יושבים ומשוחחים, נדרך רביע למשמע רחשים של אנשים שעלו מן הוואדי ושמו פניהם אל תוך בוסתנו. קם לצפות בהם מעל גדר האבנים ומיד התכופף ובא שפוף אלינו והאיץ בנו להסתתר באחת מפינות המטע ובלחישה אמר: “מהרו עשו כמוני שאם לא כן, זה סופכם”!

מגוון קולו ומחזות פניו ידעתי כי הוא מכין לנו מעשה קונדס. וכדי שלא לשבש את מעשיו, שיתפנו פעולה ועשינו כפי שביקש. מוסתרים אחרי גל אבנים בירכתי הבית השתלטה עלינו שובבותו של רביע ומצאנו עצמנו חוזרים לימי ילדותנו ומשחקים במחבואים. עוד אנחנו חומדים לצון, ונאווה הגיעה עם ארבע מחברותיה החיילות, כשהן לבושות במדים ונושאות על כתפיהן תת מקלע עוזי. הגיעו אל הבקתה והשתוממו על כך שהמוקד בוער, וכלי השתייה עדיין חמים ואין איש בסביבה. ידעה נאווה מה לפניה, הושיבה אותן סביב המוקד, הוסיפה זרדים ולא אמרה דבר. לפתע נשמע קול אבנים נופלות מסביב וקול קורא: “עצור, לא לזוז”!

הייתה תדהמה וקצת רשרוש בלבן של החיילות. לפתע ראו בדווי שועט מבין התמרים וחרבו שלופה בידו והוא מסתער וזועק: “עליהום, עליהום”! למראה האיש, המזרה אימים על סביבותיו, התאבנו החיילות, החזיקו בנשקן ולא ידעו מה משמעות ההתנפלות עליהן. כשיצאנו ממחבואנו ובאנו אל המוקד, נרגעו, ונאווה פרצה בצחוק, עד שנאלצה לאחוז בבטנה כדי שלא תתפקע מרוב לחץ פנימי. רביע ניגש אל העץ שעליו היה תלוי התער של החרב, השיב אותה לנדנה, בא וישב ליד המוקד.

החיילות סקרו אותו בעיניהן וכשראו כי האיש בעל צורה נורמלית השתוממו על התנהגותו. בחן אותן ואמר: “אלו נמרות. לא נבהלו ולא ברחו מפחד. יש בי צער גדול על כי נולדתי גבר ולא חיילת”! תרגמה נאווה את דבריו והגבירה את השמחה אצלן. המשיך רביע להתפעל, כביכול, מן החיילות והצביע על אחת בעלת גוף ואמר בבדיחות: “זו לא צריכה לירות אפילו ירייה אחת. די לאויב שיראה אותה כדי שינוס מנוסה רבתי”!

וכך היה מרבה לשבח את החיילות בזו אחר זו וכולן ביחד, מתוך נימה של זלזול בתופעה של אשה־חיילת.

– אמרתי לו: “דע לך שהחיילות שירתו במלחמות ישראל, כתף אל כתף עם החיילים”!

– ענה ואמר: “איך אתה יכול לשלוח נערות ענוגות מהמין שיושבות לידינו אל תוך אש המלחמה. אללה לא ברא אותן לעניין זה. וחוץ מזה, צבא שיראה חיילות כאלו לוחמות כנגדו, יחרף את נפשו כדי לשבות אותן ולהשתעשע בהן. אללה לא יסלח למי ששולח נערות לשדה הקרב”!

במרוצת השנים הלכו היחסים בין התושבים הקבועים בסיני, ובכלל זה בנווה־פאראן, ונתהדקו עד ליצירת תדמית ישראלית חיובית. במקביל, הבחינו הבדווים בכך שיש גם ישראלי מכוער והיה עליהם לקבוע אם תופעה זאת היא התופסת, או שהתדמית שלנו במינהל ובבתי־ספר שדה היא האמיתית. מניסיונם בעבודה בישראל ובכל הנוגע לנו, אנשי המושבה הישראלית, הם הבחינו בסופו של דבר, כי הישראלי המכוער אינו זה המייצג את עם ישראל. לפעמים הוא היה מופיע גם בסיני ולא בדווי אחד נתקל בו. כך קרה גם לרביע. והמעשה שהיה כך היה:

באחד הימים חזר רביע למינהל עם משאית עמוסת אבנים, שחצב בוואדי הסמוך לנווה, כשהוא נרגש. בא ואמר לי: “ראיתי מין ישראלי שכדאי שתזרקו אותו מעבר לארצכם ומיד”!

– שאלתי אותו: “מתי והיכן נתקלת בישראלי, ומלבדנו אין כאן אחד כזה”?

סיפר לי את אשר קרה לו בדברים הללו:

"בהיותנו חוצבים, באו אנשים עם מצלמות ענקיות וביקשו לצלם אותנו. ומי הביא אותם אם לא ידידי מצוקי־דוד? בא וביקש את הסכמתי לצלם כשאנו חוצבים.

– אמרתי לו, לידידי: אהלן וסהלן. אם זה לא כואב, לא אכפת לי שתצלמו כמה שאתם רוצים. אלא מה? הגיעה שעת ארוחת הבוקר ואתם, כאורחים שלי, הצטרפו אלינו.

פרשנו ענפי רותם על הארץ ושמנו את האוכל עליהם: צלחות עם ירקות, לחם ועוד כל מיני מזונות ואמרתי להם: איתפד’לו. ראה המנהל שלהם שהם מצטרפים ויושבים ליד האוכל, פרץ בצעקות והחל להשתולל.

ואלה נבהלו, פרשו מאיתנו, כאילו היינו מצורעים, ולפי הוראותיו ישבו במקום אחר, הוציאו את מאכליהם ואכלו לבדם. ידידי מצוקי־דוד ישב איתנו בפנים נפולים ואכל. זעם עליו אותו מנהל וגער בו.

שאלתי אותו: מה אמר לך המשוגע ההוא שהוא זועק בקולות מאלו שיוצאים מאחוריו של החמור?

– אמר לי: מוטב שלא אומר לך מרוב בושה".

"ידעתי, המשיך רביע לספר, כי המנהל הזה דרש מן האנשים שלו לפרוש מאיתנו כי לא היה נאה לו לאכול עם בדווי כמוני. ומה אומר לך? מחווה האירוח שרצינו לגרום להם היה מעומק לבנו, ואילו התנהגותו של אותו מנהל גרמה לנו לעלבון צורב, והאוכל נתקע בגרוננו. נשבע אני בכבודי שסיני מעולם לא ראה עלבון כזה. היכן ראית אורח שידחה בבוז את המארח. לא רציתי לראות אותו בעיניי, ובעיקר שיתנדף מה שיותר מהר. קמנו וחזרנו אל עבודתנו. אותם צלמים סיימו את ארוחתם, התקינו את המצלמה הגדולה ובאו לצלם אותנו.

– אמרתי להם: יאללה, קומו והסתלקו מפה. אין צילומים ולא כרכורים ומה שיותר מהר!

מה אומר לך? אללה ישמור אותנו מישראלים, כמו המנהל ההוא. רק חבל היה לי על הצלמים שלו שהיו נימוסיים כלפינו".

– לכשסיים את סיפורו, אמרתי לו: “הירגע, יא רביע. לדאבוננו, האיש הזה הוא ישראלי מן הדרגה הירודה אצלנו, ואין הרבה כמוהו. אל תיקח ללב”! ואני נמלאתי בושה.

עברו שנים ופעמי השלום בין ישראל ומצרים הלכו ונעשו מוחשיים. משלחת מצרית הגיעה לנווה־פאראן, כדי להכין עצמה בבוא המועד לקבל את הירושה של כל המפעלים והסדרי המינהל מידי ישראל. בחללו של הנווה רחשה אווירה של בין השמשות שהייתה מלווה בדאגה ממה שהעתיד, תחת שלטון המצרים, טומן בחובו. הנושא העיקרי של חילופי השלטון העסיק את התושבים ודחק הצדה את עיקר העניינים. אווירת שמחה לא הייתה. הדאגה מפני העתיד הנעלם מטבעה שהיא מביאה את האנשים לידי התקבצות בבחינת צרת רבים חצי נחמה! ואכן, החלו הבדווים לפקוד את המינהל, והיו מתכנסים במרפסת, ללא כל מטרה, יושבים ומפטפטים על דא ועל הא. באחד הימים נזדמן גם רביע שישב בין כמה מן הגברים המרכזיים בנווה. אם אכריז ואומר שהייתי אדיש למה שיקרה בעתיד שלהם, לא יהיה זה אמת. על כן ביקשתי לרדת לסוף הרגשתם והצטרפתי אליהם והעליתי את נושא חילופי השלטון מצדו החיובי ואמרתי להם: “הנה ימים טובים עומדים לבוא על הנווה שלכם. המצרים יבואו, ולפי הבטחתם, אתם תהיו בראש דאגתם”.

– ענה אחד מהם ואמר: “המצרים מטבעם שהם כלבים בני כלבים. אלה אנשים, לא אמון בם, אפילו מאללה לא מפחדים. אתה לא היית תחת שלטונם. אילו ידעת כמה עוולות גרמו לנו, לא היית אומר מה שאמרת”!

– אמרתי לו: “לדעתי, שלטון מוסלמי במוסלמי צריך להביא ברכה, הלא שפתם שפתכם, מוצאכם מוצאם ונביא אחד לכם ולהם”!

התפרץ רביע לתוך דבריי ואמר: “האמונה היא בלב, ואין לאף אחד הכוח לשנותה. יהיה זה יהודי, נוצרי או איבליס, אבי כל השדים, ולא הוא העיקר. המצרים אינם יודעים מה זאת חורייה, דהיינו: חירות. בעבר דיכאו אותנו עד עפר, ואלמלא אתם הישראלים, היינו סבורים שאנו ואבות אבותינו נולדנו לעושק ולמרמס”.

הנהנו האנשים בראשיהם, ולא הייתי צריך להשתכנע באמיתות דבריו, משום שהספקתי לשמוע על מעשיהם הרעים של המצרים שיכולים למלא אנציקלופדיה על התעללות ודיכוי.

מי שהפליגו בדאגה וחרדו משיבת המצרים לסיני היו הנשים. אלו חששו יותר מן הגברים, כי הסבל האנושי שהביאו המצרים על סיני פגע בהן יותר מאשר בגברים. שלומה של בדווית לא היה מובטח לה אפילו באוהל שלה. ודי לחכימא ברמיזא!

הגיע יום מסירת נווה־פאראן לידי המצרים. יום לפני אריזת הציוד עברנו בשכונות ונפרדנו מן התושבים כשאנו מבטיחים להם בשם המצרים, כביכול, ימים טובים שיבואו עליהם, לא פחות מן הימים שאנו ישבנו ביניהם. היינו מרבים בתיאור העתיד הטוב, בעוד הנשים היו מזילות דמעה ועיני הגברים מאדימות. נשות רביע חיבקו את נאווה ובכו על צווארה. רביע העניק לי רבאבה ונדברנו כי נמשיך לפקוד אותו בעתיד.

בעת שנטשנו את הנווה סופית ועלינו על הרכבים על מנת לעבור אל המינהל־האזרחי בביקעת־רבא, היינו בעינינו כגולים המגורשים מארץ אהובה ונקרעים מאנשים שנפשותינו נקשרו בהם. באותו יום של נטישה, היה הנווה דומם, כאילו נפש חיה לא הייתה שם. האנשים הסתגרו בבתיהם והתעטפו בעצבונם. בדממה נסענו וקיפלנו אחרינו את שתים עשרה השנים המופלאות, על כל עלילותיהם ומפעלותיהם. לידי ישבה נאווה שלא יכלה להכיל את סערת רוחה ופרצה בבכי.

– ביקשתי להרגיע אותה ואמרתי לה: “כזהו העולם, שיש בו בניין ויש בו הרס, שיש בו התחלה ויש בו סוף”.

– אמרה לי: “איך לא אבכה, ואני מגורשת מגן־העדן”?

עברו ימים וחודשים, וחילופי השלטון נתנו את אותותיהם. אופי השלטון המצרי הקשוח גרם לתושבים לתסכול ולהתקפדות. הם נדרשו להימצא תחת פיקוח מתמיד ולקבל אישור על כל מעשה ועל כל תנועה בשטח. לא נלאה את הקורא בתיאור המגבלות שהחילו המצרים על בדוויי סיני ולא על הריסת התרבות הבדווית שלהם, תוך הטמעתם בעם המצרי. הביטוי למצוקה של בדוויי סיני, בעקבות חילופי השלטון, היה בתשדורות שלהם אלינו: “מהרו ושובו לסיני, כי כשל כוחנו מן המצרים”!

האזרח הישראלי התמים סבור היה כי עם הסכם השלום יבואו ימים טובים, והוא יוכל לשוטט בסיני בחופשיות כמקדם. מי שביקש להמשיך לתומו את קשריו עם הנוף ועם התושבים בני סיני, הסתבר לו שהמציאות השתנתה לרעה ויש לנהוג בזהירות ובעורמה.

אחד מאלה שבאו לסיני בתמימותם וגרם נזקים למיודענו רביע, היה דויד, אחיו של יוסי, והמעשה שהיה כך היה:

לכשנפתחו גבולות מצרים, נהרו אזרחי ישראל לתור בה ולא צריך לתאר מה יש במצרים שכל בעל תרבות בישראל ראה חובה לעצמו להכיר את שכיותיה. כזה היה גם דויד שירד למצרים, סייר בה והופתע ממה שראה בה מן העתיקות הפרעוניות וביותר מאופיו הנעים של העם המצרי הפשוט. בסיימו את תיירותו, אמר בלבו: “בדרכי לישראל אסור לראות מה מראהו החדש של סיני ומה שלום ידידיי”.

עלה בקהיר לאוטובוס שירד לסיני ובא לנווה־פאראן כדי לסייר במקום, שבו היינו צועדים במשך כמה שנים טובות. ואצל מי ילך להתארח אם לא אצל רביע? לקח את חפציו ונכנס בחורש הדקלים, עד שהגיע אל סוכתו של רביע. ראו אותו הנשים והילדים וקידמו את פניו בהתרגשות, כמי שמקדם את המלאך המושיע. הבחין דויד בשמחה, שהייתה מהולה בנימה של צער, ולא ידע למה זה כך. מיהר סלימאן, בנו הקטן של רביע, והזעיק את אביו שהיה מצוי אי שם בנווה. הגיע רביע ונישק לו וישבו כולם סביב המוקד והחלו להמטיר עליו שאלות על יוסי ועל נאווה, על זה ועל ההוא, על שלומם, מעשיהם ובריאותם, וכל מה שנגזר מנתק ידידים שנמשך כמה חודשים. ענה מה שצריך ונתחלפה התעניינותם בהתעניינותו. שאל דויד על האנשים ועל הנעשה בנווה, על הפרנסה והבריאות, וכל מה שעולה על הדעת למלא את החסר מבחינת המידע. סופר לו מי חי ומי מת, מי התחתן ומי נולד, על מצב הפרנסה והבריאות, והכל בפרוטרוט, מתוך רצון שיעביר את הדברים לידיעת יוסי אחיו וכל יתר אנשי המושבה הישראלית לשעבר בסיני.

כיוון שנותרו כמה שעות, עד לחשכה, ביקש דויד לסייר בנווה. אמר לו רביע: “אם בכוונתך לבקר במינהל ובחווה החקלאית, רצוי לנו שלא תלך לשם כי יש שם יחידת צבא שכידוע לך, כל שומר נפשו מתרחק מכל מה שנראה מצרי”!

הורה לו רביע דרכי זהירות שינהג בסיורו למקרה שבכל זאת יחליט לסייר והדגיש במיוחד שלא ייכנס למשכנות המשפחות ושלא ישוחח עם האנשים בחופשיות ובפרהסיה.

ועוד יעץ לו: “אם ראית מישהו מידידיך, אמור לו שלום, והמשך בדרכך מחשש שמא המצרי יראה אותך. לכשתחזור, אל תיכנס היישר לבוסתן שלי. לך בדרך עקיפה היישר לרגלי ההר ושם, בחסות הדקלים, תבוא אלינו”.

הבין דויד את המשמעות המסתתרת בהוראותיו של רביע, וויתר על הסיור ואמר לו: “שמא מוטב ואמשיך לסנטה באוטובוס היוצא לפנות ערב”? רביע שבנשמתו טבועה תרבות המדבר, היה מוכן לסכן את עצמו ובעיקר לקיים את מצוות האירוח שהיא אבן פינה בתרבותו. אחז בכתפו של דויד ובקול מצווה אמר לו: “הוצא מראשך את הרעיון של נסיעה. הלילה אתה אורח אצלי. אם תעז להסתלק מאיתנו, אהפוך את ההר הזה עליך. שים זאת על לוח לבך”! ערבב פקודה בדברי ליצנות. עד שעה מאוחרת בלילה ישב דויד בחברת כמה גברים מקרובי רביע, אשר תיארו לו את אשר התרחש בסיני, מאז מסירתו לידי המצרים.

מדבריהם הסתבר לו כי מבחינה כלכלית המצב נסבל, לבד מהיעדר חופש התנועה והיחס ההומאני שזכו להם בתקופה הישראלית. ביקורת קשה הייתה להם על המצרים שאינם מרשים להם להמשיך ביחסי הידידות עם אנשי המושבה הישראלית, וכי כל בדווי נמצא אצלם בקטגוריה של מבריח, או לחילופין גונב דעתם של השלטונות. דויד לא היה צריך להתעמק הרבה כדי להבין מהו מצבם של הבדווים בנווה וידע כי התארחותו ומגעו איתם אינה לטובתם. על כן השכים קום, אכל ונפרד מרביע וממשפחתו. עוד זה עולה לאוטובוס הנוסע לסנטה, ואיש המודיעין המצרי בא אל רביע והזמינו לבוא אל הקצין שלו. הבין רביע מה משמעות הזמנה זו, לבש את בגדיו החגיגיים, הצטייד בכסף ובמעט אוכל, והכין עצמו להישלח למאסר באבו־רודיס. התייצב רביע לפני הקצין וננזף על ידו על אשר אירח והלין בביתו ישראלי. אמר לו רביע: “עם האיש הזה ועם כל בני משפחתו אכלתי לחם ומלח, רצונך להעניש אותי על כך, הענש! אני על מצוות האירוח מוכן להיהרג, ובעיקר שלא לבזות את זכר אבות אבותי”!

הקצין ידע כי רביע הינו איש נכבד על כל בדוויי הסביבה ושליחתו למאסר ולעינויים בידי הסוהרים המצרים תביא להגברת השנאה כלפי השלטון. על כן לא נקט בעונש הרגיל, כפי שעשה זאת במקרים דומים. במקום זאת, הורה למחלקת העבודות הציבוריות להפסיק ולהעסיק אותו בעבודות כדי להכות אותו בפרנסתו, וכן אסר עליו להתרחק מן הנווה, כפי שנהג לעשות בקשר לעיסוקיו בגמלים. מה רחש בלבו בימים שבאו לאחר מכן וכיצד התגבר על קיצוץ כנפי חירותו, זאת יכול הקורא לשער על נקלה.

עברו חודשים ושנים. טבעם של קשרי רעות שהם הולכים ומתחזקים דווקא כשהם סובלים מהפרידה שבאה על נושאיהם בעטיים של גורמים מעכבים. הביטוי של ניתוק זה בא באמצעות געגועים ורצון עז להיענות להם על ידי פגישה בלתי אמצעית. הגיע היום וסאת הגעגועים אל אנשי נווה־פאראן עלתה אצל נאווה ויוסי על גדותיה, והם ביקשו ממישהו, שהתעתד לטייל על ג’בל סירבאל, כי יסדיר עם רביע פגישה באכסניה של ראשיד אירשידי, שהוא עמוד התווך בשבטו, שבט אולאד סעיד. והאכסניה מצויה על אם הדרך, ליד נבי צאלח, בקרבת מנזר סנטה קתרינה. בשוב השליח מן הטיול שלו, מסר ליוסי כי ביום זה וזה עליו להתייצב באכסניה של ראשיד, הוא וזוגתו נאווה, ואם אפשר עם עוד אנשים מצוות המינהל של נווה־פאראן. בחירת המקום נעשתה מתוך כך, שאם יראו המצרים את הישראלים והבדווים בצוותא וידרשו מהם הסבר למהותו, יאמרו להם: “באקראי נזדמנו עם הישראלים האלה, וזכותנו לשבת איתם על כוס קפה, כפי שעושים איתנו התיירים האירופים ויתר הישראלים”.

זאת ישמעו המצרים וימלאו פיהם מים. ויהי היום, ושני כלי רכב יצאו זה מול זה ונפגשו באקראי, כביכול, אצל ראשיד. האחד בא מכיוון אילת ובו יוסי ונאווה. ומכיוון מערב הגיע רכב ובו רביע, בלווית כמה מאנשי הנווה. בחזית האכסניה היו חנויות ומסעדה של המצרים, וכלי רכב של תיירים שירדו לשתות ולאכול משהו. רביע ופמלייתו הקדימו לבוא ומשלא מצאו את יוסי ונאווה, הלכו אל קובת נבי צאלח, התפללו שם, ובתום תפילתם ישבו שם וצפו אל האכסניה וחיכו, כי לא רצו לשבת באכסניה ולחכות ובכך לגלות למצרים כי לישיבתם יש ייעוד מתוכנן מראש. סוף סוף למצרים יש חושים רגישים שפיתחו מרוב שהם חושדים אפילו בציפורים שיש להן כוונות רעות.

כראותם את מכוניתם של בני הזוג, חזרו ובשמחה רבה נפלו זה על צוואר זה לעיני כל התיירים שישבו ליד שולחנות ושתו מה ששתו, והיו תמהים על השמחה שבין בני המדבר לבין הישראלים. נאווה נהגה כבדווית ובירכה את רביע כדרך הבדוויות, לפתה את ראשו והגישה את ראשה והגיעה במצחה אל מצחו, ובירכה אותו בברכה משולשת. העמיד ראשיד שולחן והושיב אותם לידו ורמז לעוזריו מה שרמז. מיד הגישו אלה את התה, ולאחר מכן תבשילים כמנהג הבדווים. ראו זאת המצרים שבמקום והודיעו לבולשת המקומית שיש ויעוד של ישראלים ובדווים במרכז התיירות שליד נבי צאלח.

עוד הם יושבים, ושני אנשי המודיעין הגיעו ועשו את עצמם אזרחים פשוטי עם. ישבו סמוך אליהם כדי לגלות שמא זו פגישה של סוחרי סמים, ואף יתכן שמא הם באו לתכנן את כיבוש סיני. הבחין אחד מאנשי רביע כי אלה הם בלשים ורמז לו עליהם. אמר לו רביע: “אין מה לחשוש. נהג בחופשיות”.

משלא גילו הבלשים המצרים כל רמז לכוונות לא חוקיות, השתוממו על הפתיחות והעליזות ששררו בקבוצה המעורבת שלידם. עשו עצמם אזרחים רגילים והצטרפו אל שולחנם. הצטרפו ונתקבלו בעין יפה, כפי שנהוג בחבורת אנשים עליזה.

– הם פנו אל רביע ושאלו אותו: “אתם והישראלים האלה מכירים זה את זה עד כדי כך שהשמחה רבה”?

עשה רביע את עצמו שאינו מבחין בבלשותם ואמר להם: “אתה רואה את השניים האלה? הם יקרים לי כמו אחיי, בני אבי ואמי, בשעה שאתם נטשתם את סיני ונשארנו רעבים וחסרי כל, אלה באו ודאגו לכל מחסורנו, אכלו וישנו איתנו, ואף פתחו לנו את שערי ארצם. אמרו לנו אתם, המצרים, האין זו סיבה טובה למסיבה”?

השניים עשו עצמם משתתפים בשמחה המשותפת, שאלו את יוסי בתמימות, כביכול, למעשיו בישראל והיכן הוא גר, כדי לאסוף פרטים עליו לשעת הצורך. ישבו עוד קצת ומשלא נמצאה להם “פרנסה” לבלשותם, קמו והודו לנאספים והלכו. לכשרחקו אמר מי שאמר: “הטיפשים האלה חושבים שאין אנחנו יודעים כי הם בלשים של המודיעין המצרי. ראו בידי מי מסר אללה את סיני”!

לאחר שמלאכי החבלה הלכו, השתררה אווירה נינוחה. אז פנתה נאווה אל רביע ושאלה אותו: “ומה אצלך יא, רביע”?

– אמר לה: “אלה המצרים השתגעו ונתקפו בבולמוס הבנייה. באבני סיני אינם מבינים דבר. על כן מינו אותי לשיח' האבנים, ואני מספק להם אותם לפי הזמנתם”.

– משלא באה על סיפוקה, הוסיפה ואמרה: “על כך סיפרת קודם. אני רוצה לשמוע על מה שקורה אצלך במשפחה, על הבריאות של הילדים, ומצבן של פריחה ופתיחה”.

סיפר לה בפרוטרוט על עזיזה שבקרוב היא עומדת להינשא לאחד ממשפחת אביה, על סאלם שנשא את בת אחיו, ג’ומעה, ועל כבשה, הלא היא סאלמה, שהולכת בדרכי אביה וכבר רוב שערות ראשה נשרו מעליה. פירט ומילא את סקרנותה של נאווה עד תומה.

וכמוה, גם הוא היה מכביר עליה בשאלותיו ומתמלא בשמחה על מה ששמע ממנה. ולפי שהוא לא יכול בלי מלות בדוחות, שאל אותה: “האם נותנת את כבוד ליוסי כמו בדווית מחונכת, או שמא את כמו הישראליות החופשיות שעולות על ראשם של הבעלים שלהן”?

– אמרה לו: “מה שהמורה שלי פריחה לימדה אותי, אני עושה בנאמנות. שאל את יוסי ויאמר לך כי הוא לא חסר אצלי דבר, לא ליד המוקד ולא מתחת לעצי התמר”.

– פנה רביע אל יוסי ושאל אותו: “מה שהיא אמרה זה מוסמך או העמדת פנים”?

– אמר לו יוסי: “מלבד זה שלפעמים היא שולחת אותי לרעות את העיזים או לשאוב מים מן הבאר, הכול נכון”.

ואין כמו הביזיון של גבר שיוצא לרעות עיזים. ענה כך בלשון סגי־נהור. כיוון שסיפקו את עצמם במה שמתרחש בחוג המשפחה, עברו לספר מזיכרונות העבר ואם לא חששו לשבת יתר על המידה בצוותא, לא היה מספיק להם כל אותו היום. רמז להם ראשיד כי המצרים מתלחשים עליהם וכי מוטב שיקצרו. דבריו הניעו את יוסי לרמוז לאנשיו כי יש להתקפל ולסיים את המפגש. כשקם, אחז רביע בידו והורה לו לשבת עוד קצת. הוציא שקיק מלא כסף והגישו ליוסי ואמר: “הרי לך כספך”.

– השתומם יוסי וחשב כי רביע חומד לצון. על כן אמר לו: “לא איבדתי ולא טמנתי את הצרור הזה בשום מקום בסיני. חדל ממעשי לצון ואמור במה העניין”.

– חייך רביע ואמר כך: “הזוכר אתה שהפקדת אצלי שתי עיזים למשמרת, עד שיזדמן לך לקחת אותן אליך צפונה? ובכן, שמע את אשר קרה. כשעזבתם את הנווה, נשארו השתיים אצלי וחיכיתי להזדמנות להעבירן אליך, כשעדיין האזור המזרחי היה בשליטה ישראלית. בינתיים השתבשו סדרי עולם ונמנע ממני לעשות זאת. כיוון שאין לי עדר עיזים, מסרתי אותן כאמאנה לידי שיח' טעימה מוסה, האיש האציל בן שבט הג’יבאליה, שידאג להן עד שנמצא דרך להעבירן אליך. עברו חודשים ושנים וסיני נסגר על מסגר ונותק הקשר בינינו. בינתיים הן העמידו כמה דורות של עיזים. שיח' טעימה מוסה היה מוכר מן העיזים שלך וצובר את הכסף, עד שתימצא הזדמנות להעבירו אליך. לכששמע כי אתם עומדים להיפגש איתי, מסר לי את הכסף להעבירו אליך, והרי כספך תמורת העיזים וצאצאיהן שהיו אמאנה אצלנו. קח ולא אהיה חוטא בפני אל ואדם”!

אמאנה הינו מנהג בדווי, שלפיו מישהו מוסר בהמה או חפץ למשמרת בידי חברו, לרגל נדידה או מסיבה כלשהי, עד שיוכל לקחת אותה חזרה אליו. אמאנה זו נעשית כדבר מצווה ואין דבר יותר נעלה ממנה. רביע ושיח' טעימה לא ביקשו תשלום בעבור הטיפול בצאצאי העיזים במשך שבע השנים שהיו אצלם מרוב היחס החם והתגמול על כל אשר היה באותן שתים־עשרה שנות המינהל־האזרחי בנווה־פאראן.

– אחז יוסי בצרור הכסף ואמר לרביע: “אבקשך להמשיך במצווה. ידוע לי כי משאבת המים, שנתתי לשיח' טעימה לפני שעזבנו, מקולקלת ואין המצרים מסייעים לו בתיקונה. קח את הכסף ומסור לו אותו כמתנה ממני ומנאווה על מנת שיתקן את המשאבה ויוכל לעבד את בוסתנו”.

לקח רביע את צרור הכסף מידי יוסי ושפתיו רטטו ומעיניו זלגה דמעה. אותה שעה ירדה קדושה על סיני.

רביע ואנשיו עלו לרכבם לשוב לנווה־פאראן, תוך שהשניים מלווים אותם בעיניהם, ולא ידעו כי אותה שעה נפתחו שערי גן־העדן, ומלאכי מרום יצאו דחופים ללווות את רביע בדרכו לשערי שמים.

נכספו נאווה ויוסי להיפגש עם ראשיד באופן חופשי על מנת לשבת ולשוחח איתו ולהתרשם ממה שיש לו לספר להם. אלא שנבצר ממנו להצטרף אל המפגש שקיימו באכסניה שלו עם רביע ואנשיו. זאת משום שראשיד היה מצוי תחת עינם הפקוחה של המצרים, בשל עברו שהיה מוכתם אצלם מאז מלחמת קדש. גזר דין מוות נגזר עליו באותם הימים בשל מגעו עם הישראלים ולא בוטל רשמית. וכמו שרביע נערץ על הישראלים בנווה־פאראן, כך ראשיד נערץ על האוכלוסייה באיזור נבי־צאלח במרומי סיני.

לכשמיצו את חווית המפגש ובאו על סיפוקם הבחינו בשעה הארוכה שעברה ובהתרוקנות החניון מתיירים. רמז להם ראשיד כי הוא משתוקק לארח אותם אצלו וכי הוא יקדים ויסע לפניהם אל בוסתנו ויחכה להם שם. קמו ונסעו לוואדי נפח', אל מקום מגורי ראשיד ונתקבלו על ידו במאור פנים. כיון שבאו בהפתעה, הפעיל את כל בני משפחתו. בניו ושתי נשותיו הביאו שטיחים וכריות וכל מה שנחוץ לקבל אורחים מכובדים, ערכו את הסוכה שבה מצוי המקעד לקבלת אורחים. הזמינם לשבת כשהוא מברך אותם: “יא הלה, יא הלה”!

נתרווחו השניים בישיבתם ונשענו על כריות לנוחיותם. כבדווי בן־המדבר לא חיטט בסיבת הביקור שלהם שבא בהפתעה. שאל לשלום הנוכחים והרעיף דברי שבח בלשון סגי־נהור באומרו: “יא, נאווה ויא, יוסי, כך עושים שמזניחים אותי במשך שנים? לא באים לבקר ולא מתארחים אצלי? האם הרגשתם בימי חייכם הצעירים מה פירושו של לב משתוקק אל ידידיו ואינו בא על סיפוקו”?

אמרה לו נאווה: “וכי לשם מה באנו אליך, אם לא לכפר על חטא הזנחת ידיד נטוש ונעזב”?

חייך מתחת לשפמו ונתרצה. הקפה והתה הוגשו בטקסיות רבה, תוך שהתנהלה שיחה בחופשיות משוחררת מעינם הרעה של המצרים. ראשיד שואל ויוסי עונה. מכאן לכאן עברו לדון בצוק העתים, תוך עצבות שריחפה באותה סוכה בשל שיבוש סדרי החיים במדברו של סיני.

– בין היתר פנה יוסי אל ראשיד ואמר לו: “יא ראשיד, לפי מה שגזרו עליך המצרים לפני שלושים שנה, היית צריך לבלות בימים אלה בגן־העדן. הכיצד”?

– אמר לו: האמת! מה שעושים בי המצרים כיום דומה עלי שאני מצוי בגיהינום עלי אדמות. אותי לא הרגו, אך את רוחי הם מדכאים עד עפר. עברו ימי החופש, שבהם התהלכת בארצך לאורך ולרוחב, ואיש לא מנע ממך דבר. והיום, אם רצונך ללכת אל בני שבטך היושבים בוואדי זה או אחר, עליך לקבל אישור. אתה רוצה לנדוד, אישור, חפירת באר – אישור. אפילו מאללה אין המצרים יראים. יקולל היום שבו נזרעו ברחם אמם"!

ראשיד, כמו רביע, פונה אף הוא בעת ריגוש אל הרבאבה, ובעזרתה הוא נותן פורקן לרחשי לבו. לקח וניגן ושר ומשך אותם בהמיית שירתו אל ספירות עילאיות, הרחק ממצוקות החיים ומסבלותיהם.

ובעוד הם יושבים ומגלגלים זיכרונות של מעשים ואירועים ובוחנים אותם לאור עומק הזמן, בישלו הנשים ארוחת צהריים. ראשיד התנצל על כך שנאווה ויוסי באו בהפתעה ולא הספיק לזבוח לכבודם, אך הכריז כי בסעודת הערב לא יחסר בשר. בזה רמז להם כי הוא רואה בהם כאורחים אצלו למשך הלילה, אך הם דחו את המחווה של התארחות לילית אצלו, ביודעם מה שקרה עם אחי יוסי שהביא רעה על רביע לאחר אותו לילה שלן אצלו, וכן מהרבה תקלות עם ישראלים אחרים שבאו לסיני ולתומם נהגו עם ידידיהם הבדווים, כפי שהיו רגילים בזמנם. הבין ראשיד לרוחם ולא דחק בהם כי ילונו אצלו.

לכשהאריכו בישיבה בסוכתו של ראשיד, והשמש החלה להתקרב אל פסגות ג’בל אום־עלוי, קמו השניים ונפרדו מבני משפחתו של ראשיד, והוא עצמו, יחד עם שני בניו וחתניו, עלו לרכב שלו וליוו את יוסי ונאווה בדרכם לשוב למזרח סיני, כדי ללון שם באיזה בית מלון.

כדי שלא להפליל את עצמם ואת ראשיד בויעוד, שהוא אסור בגזרת המצרים, עצרו במסעף וואדי־זע’רה כדי להיפרד. שם נדברו ביניהם כי ראשיד ואנשיו יסעו היישר לנבי־צאלח, ויוסי ונאווה ימשיכו היישר לשיח' פרנג’י ומשם למזרח סיני על הכביש הסלול. מי שיראה אותם לא ידע כי נתקיימה לרגלי ג’בל אום־עלוי בהיחבא מצוות הכנסת אורחים, תוך אווירה קסומה של קשירת העבר עם ההווה.

לכשנפרדו, לחצו ידים ונאווה, כהרגלה, פרצה בבכי ודמעותיה נתערבו בדברי ראשיד שאמר לה: “שיהיו לי דמעותיך כגשם ברכה, ולבי יהמה עליכם עד סוף ימי”.

נפרדו ונתפצלה דרכם. אלה נסעו מערבה ואלה דרומה להמשיך לצעוד בדרכי העתיד.

 

אחרית ימיו    🔗

מי היה מאמין כי רביע, האיש החסון שכל חזותו רעננות ועליזות, עומד לסיים את חייו והוא בשנתו הארבעים? ודאי לא אני שפגשתי אותו לאחרונה בשלהי הקיץ של שנת 1988. לראות גבר השופע בריאות ולחשוב במונחים של סיום, שהנה בעוד כמה חודשים והוא מסולק מארץ החיים, זה כמו לומר לאדם: “בעוד כמה שבועות, בשובך מנדודיך, לא תמצא את ג’בל־סירבאל, כי בא קיצו”.

אמנם תופעת המוות היא חלק בלתי נפרד מן החיים, וסוף כל חי לשוב אל ההוויה האינסופית, אלא שיש לחידלון מגבלות ואין החיים הפקר. מכל מקום, לא נראה רביע באותה פגישה אצל ראשיד אירשידי, כמי שהוא כבר מצוי בקטגוריה של יציאה אל עולם הנצח. וכפי שהכרתיו, נהג כמו כולם להתייחס אל סוגיית המוות מתוך התעלמות ממשמעותו המאיימת בבחינת דיה לצרה בשעתה!

ובאותה פגישה עמדנו כמנהג הבדווים זה מול זה, יד על כתף ומצח נוגע במצח ובירכנו בברכה משולשת. שלא כרגיל בברכות מסוג זה, רעד זיעזע את לבי לכשבירך אותי בברכה שנאמרת לעתים נדירות מתוך דחף של המיה פנימית: “לוואי ואמות לפניך ולא אצטרך להדליק נר לנשמתך”!

השתוממתי למין ברכה כזאת שמעולם לא שמעתי אותה מפיו. על כן אמרתי לו: “יא רביע, אני הוא הקשיש בין שנינו, ותורך להדליק נר לנשמתי”.

הניע ראשו בשלילה ואמר: “לא אשנה את ברכתי, ואפילו תהיה צעיר או קשיש, את חיי אמסור כדי להאריך את ימיך”.

ומה יכלה להיות הערכתי לעומק ידידותו, לבד משליחת מבט אל עיניו? באותה פגישה נאלצנו לקצר את שיחתנו בגלל עינם הרעה של המצרים כדי שלא תעיב עלינו ונפרדנו עד לפעם הבאה, ולך תדע שאין עוד “הפעם הבאה”.

בא החורף ותושבי מדבר סיני, אשר גרו בסוכות או מתחת לעצים, הקימו את האוהלים כדי להסתתר בתוכם מפני הקור הצורב. רביע חזר ממסעותיו, ושלא כדרכו חש ברע וביקש מפריחה אשתו הבכירה שתכין משקה חם, בעוד הוא חש להתכרבל ולשכב בין שמיכותיו. ילדיו שהיו רגילים להתרפק עליו בשובו אליהם מסיוריו, התקבצו ועמדו סביבו והשתוממו על אביהם שלא נהג כתמיד. לא התבדח עם זה ולא ליטף את האחר. עמדו הילדים כשהם בוהים ותוהים ונתכנסו בתוך עצמם. הזעיקה פריחה את פתיחה צרתה ונכנסו לאוהל לראות את הבעל שלהן שנהג הפעם שלא כרגיל, ובמקום לבוא אליהן לשאול לשלומן ולסקור את נחלתו כמנהגו תמיד, הוא מתכרבל על יצועו ונאנח. הגישה לו פריחה משקה חם והבחינה בו שהוא קודח. שאלה אותו: “מה לך בעלי ואלוף לבי”?

– אמר לה: “ראשי עליי ככדור מלא כאבים, ונשימתי קשה עליי, דומני כי דישבה תוקפת אותי”.

דישבה הינה מחלת השפעת, אשר תוקפת את תושבי סיני בצורה חריפה ביותר ומסכנת את חייהם. פתיחה שיש לה ניסיון ברפואה, לקחה גזיר ענף של אוג קוצני מאוסף התרופות של רביע, שמה בסיר קטן, בישלה והגישה לרביע שיקוי כנגד הדישבה. כל הלילה סבל ממנה ולא הוקל לו. בבוקר ביקש כי ירתיחו משרה של חבק, שהוא נענה־משובלת, שלפי אמונתם של הבדווים כוחו יפה נגד הדישבה. ערכו גומה בקרקע האוהל, מילאו אותה בגחלים ושפתו עליהן סיר שיהביל. התכרבל רביע מעל הסיר ואיבך עצמו באדי המשרה וחזר לשכב. אך הרגשתו הורעה. תיאבונו סר ממנו, ונשימתו כבדה עליו. כראות הנשים כי מצבו הולך ונעשה רע משעה לשעה, נתקפו בדאגה לשלומו ונדברו ביניהן להזעיק את אחיו ג’ומעה. ביקשה פתיחה ללכת לוואדי אום עושז, הוא נחל האטד, אל מקום מגורי ג’ומעה, אך פריחה מנעה זאת ממנה ואמרה לה: “את הישארי עם הילדים כי עלייך להניק את ג’בלי הקטן ואני אלך”.

– אמרה לה פתיחה: “הדרך רחוקה ואין היא לפי כוחותיך. רצוי כי סאלם ילך ויזעיק את דודו”.

– הלכה פריחה אל המרפאה המצרית, אל מקום עבודתו של סאלם ואמרה לו: “מהר, רכב על גמלך וחושה והבהל את ג’ומעה דודך כי אביך בכל רע”. עשה כך והזעיק את דודו.

בא ג’ומעה היישר למקום משכבו של רביע ומצא אותו משתעל ונאנח והוא בצער גדול.

– שאל אותו: “יא רביע, יא אביר חיי, מה קרה לך”?!

– אמר לו: “אחי, רע לי”.

שאל ג’ומעה את הנשים על אמצעי הריפוי שנקטו ומשהסתבר לו כי התרופות המקובלות לא הועילו, החליט להזעיק את החובש המצרי. זה בא ובדק ונתן כדורים רפואיים שלפי דעתו, הם התרופה לדישבה והלך. עבר הלילה ובמקום שיוקל לרביע, נעשה מצבו רע ביותר. הוא היה מכחכח בחוסר כוח, לא שומע ולא מגיב על מה שמדברים אליו. שמעו השכנים וקרוביו את דבר מחלתו הקשה, מיהרו ובאו, כמי שחש להציל מישהו מסכנה. באו והתקהלו והיו משתתפים בדאגת בני המשפחה. בהגיע זמן התפילות נמצאו כמה עשרות נשים וגברים כורעים ומשתחווים ומשטחים בפני אללה את בקשתם כי ירחם על רביע ויסיר ממנו את מחלתו. חרדה גדולה השתררה שם, בין עצי התמר.

נמלך ג’ומעה עם נשות רביע ועם כמה קרובים והחליטו להזעיק את חסין, בן שבט הקרארשה, שכוחו גדול בכוויות שלדעתם, רק הן עשויות להציל את חיי רביע. בא וערך עשר כוויות בעיגול סביב בית־החזה של רביע, אל מול הריאות שבהן פגעה המחלה. ובשעה שחסין הרופא היה נועץ את הסיך המלובן בחזהו של רביע, הייתה הכווייה מביאה אותו שיגביר את אנחתו, מבלי שהכרתו תשוב אליו. סיים חסין את מעשה הכוויות והלך, ומחלתו של רביע נמשכה עוד יום ועוד לילה.

במר לבם נותר להם לבקש ישועה מידי רוחו של הקדוש אחמד אבו־שביב. על כן יצאה כל משפחתו של רביע ושל ג’ומעה אחיו, על ילדיהם, והלכו באותה שעה של אחר הצהרים אל קברו של הקדוש העומד על אם הדרך, בלב הנווה, כדי לערוך שם זוארה שנועדה לבקש רחמים על רביע. פריחה ופתיחה נשארו במאהל כדי להימצא ליד הבעל החולה ולסעוד אותו, כפי שיידרש.

ליד הקובה של אחמד אבו־שביב זבח ג’ומעה כבשה, כנהוג, וערכו שם טהוה, שהיא סעודת קודש לכבוד רוחו של הקדוש. ג’ומעה הקפיד על כך שכל ילדיו וילדי רביע יקיימו את הזוארה ויישארו ללון ליד הקדוש. לפי אמונתם של בדווי סיני, רוחו של הקדוש אינה עוזבת את מקום מגורי בני עדתו, והיא מרחפת עליו כדי להביא להם ישועה. לכשתראה את בניו של רביע, תחוס ותמליץ עליהם לפני אללה שיראה ויסיר את רוע הגזרה מעל אביהם.

לכשחזרו למחרת בבוקר מן הזוארה והיו בקרבת מקום מגוריהם, שמעו קולות זעקה ובכי. מיהרו ונכנסו לבוסתן וראו את שתי הנשים יושבות לפני האוהל, פרועות שער והן חובטות על ראשיהן ועל הקרקע בידיהן ומקוננות ומבכות את רביע. פתיחה הייתה מייבבת ואומרת: “אבוי, אבוי! למה נטשתני, יא רביע, אבוי לי! למה עזבתני, יא רביע, יא נשמתי. למה עזבת את ילדיך, יא רביע”!? הייתה מקוננת וחובטת בידיה על ראשה ועל הקרקע, ולעומתה הייתה פריחה זועקת ומקוננת: “רביע, יא רביע! אל תעזבני, קחני איתך, יא רביע”! וקול זעקתה היה מפלח את צמרות עצי התמר ומהדהד בין הרי נווה־פאראן.

– חש ג’ומעה עצמו אליהן בבהילות וקרא: “הוס! מה לכן כי נזעקתן”?

– הצביעה פתיחה על האוהל ואמרה: “הלך, הלך האיש”!

נכנס פנימה ומצא את רביע שוכב, ללא רוח חיים. כרע על ברכיו, שם ראשו על חזה אחיו לבחון אם לבו עדיין פועם, האזין ופרץ בקריאה: “אללה הוא אכבר”! צידק את הדין ויצא מן האוהל כולו נרעש ואמר: “מת אחי, מת! אללה ירחם על נשמתו”!

שמעו השתיים את דבריו והגבירו את זעקתן. גער בהן ג’ומעה והשתיק אותן, כי חוק הוא לבדווים שאין קוראים תיגר על מותו של אדם, כי “מי אנוש ויאמר לאללה מה תעשה”? והן, כבנות המדבר, שיראת שמים קדושה עליהן, בקשו לכלוא את אסונן בקרבן ולא יכלו. הגבירה פתיחה לחבוט בידיה על ראשה, פרעה שדיה וחבטה בהן, כרעה על פניה וגעתה בבכי. וכנגדה פילחה פריחה את השמים בזעקת שבר, החווירה, נפלה והתעלפה. מיהרו האנשים שהיו שם והיזו עליה מים והשיבו את רוחה.

התעוררה מעלפונה ושכבה, כשהיא הוזה וממלמלת מרוב הצער שטרף את שרעפיה וחדלה לחוש מה מתרחש סביבה.

השמועה כי רביע “השלים” את מכסת ימיו עלי אדמות נפוצה על פני כל הנווה. קהל גדול נאסף ומילא את הרחבה שליד האוהל. הגברים מלמלו פסוקי קוראן, והנשים ישבו בצד, כשהן דוממות ומוכות תדהמה. אותה שעה, כשהמוות רחש בחללו של האוהל, החרידה אימתו את רוחם של הנמצאים שם. כי מי אדם ויעמוד בשוויון נפש אל מול השתוללותו של המוות ולא ירעדו כל תשתיות רוחו? שהרי מכה שבאה מאת הבורא, לעולם – מכה היא!

שמעו זקני הנווה את הבשורה הרעה, מיהרו ובאו לקיים את מצוות קבורת המת. כמה צעירים, ידידיו של רביע, הלכו אל בית הקברות בשכונת החרביה, שבו קבורים בני שבט הצואלחה, שהוא שבטו של רביע וחפרו את בית עולמו. אחרים נשאו את גופתו אל גדרת הרחצה, שליד בית־הקברות, ורחצו אותה, כפי המנהג. אותה שעה נשארו הנשים לקונן ולבכות חרש את מותו של רביע. לכשתמה רחצת המת, נכרך בתכריכים. כשנשלמה חפירת הקבר, נשאו את גופתו של רביע, הניחו אותה על הארץ, וכל הגברים שנתכנסו מכל הוואדיות והעמקים, קהל גדול שמנה כמה מאות איש, עמדו בשורות ונערכו לתפילת אשכבה, כשרביע מוטל על הארץ לפניהם.

המואזין, שהוא החזן, אחד מזקני שבט הצואלחה, עמד לפניהם וניהל את התפילה לעילוי נשמתו של רביע. סיימו את תפילתם, נשאו אותו והניחוהו בתוך הקבר במקום מנוחתו הנצחית. כיסו בצפחות את חלל משכבו, כדי שהעפר לא יכסה אותו, ובאו המלווים בזה אחר זה אל הקבר הפעור, כרעו על ברכיהם וגרפו בידיהם עפר, תוך שהם קוראים דברי תחנונים אל אללה באומרם: “יא רחים, אירחם אלקבר אלמקים”! כלומר: אללה הרחמן, האצל מרחמיך על מקום משכנו הנצחי! כך היו חוזרים על תחנוניהם בלי הפסק וגורפים בידיהם עפר, עד שמילאו אותו כליל. בכלי חפירה ערמו על הקבר ערמת עפר, הקיפו אותה בצפחות גרניט והציבו שתי אבני מנצב, אחת בראש הקבר והשנייה למרגלותיו. עשו זאת והביאו כמה דליי מים ושפכו על הקבר מתוך אמונה כי המים, שהם סמל החיים, יעניקו לו חיי נצח בעולם האחר.

בשעת קבורתו של רביע עסקו כמה גברים בבוסתנו בבישול סעודת ההבראה. משנסתיימה הקבורה, מילאו קערות גדולות באורז מבושל, הביאו אותן והניחו במפוזר סמוך לבית־הקברות. נערים צעירים עברו בין המלווים ויצקו מים על ידיהם כהזמנה לסעודת ההבראה. אכלו ועזבו את המקום. כל איש חזר לאוהלו. כמוהם קמו הנשים, שהתקהלו ליד בית־הקברות בזמן הלוויה, ועמדו צופות מרחוק בטקס הקבורה, אכלו והלכו. שעה קלה לאחר שנסתיימה הקבורה, ירד שקט אפלולי על בוסתנו של רביע. לבד מבני משפחתו של המרחום (המנוח) רביע, איש לא נשאר שם. כי חוק הוא לבדווים שיש להבדיל בצורה חדה בין החיים לבין המוות. כפי שנאמר: “המת לעולמו והחיים לעולמם”.

חזרו ג’ומעה וסאלם, בכורו של רביע, שכבר היה לבחור גבוה ועדין כאמו, מן הקבורה, ומצאו את פריחה ופתיחה יושבות בפתח האוהל, כשהן עטויות בצעיף השחור שירד מעל ראשן וכיסה את פניהן, כמי שרוצה להתעלם מן המציאות. שמעה פריחה את קולם של השניים ונתקפה בבכי.

הפשילה את הצעיף מעל ראשה ואמרה לבנה: “יא סאלם, היכן אביך. למה נתת לו ללכת”? אמרה והחלה שוב לטפוח באגרופיה על ראשה ולזעוק זעקות שבר.

– גער בה גו’מעה ואמר לה: “הוסי! האם אין רחמים בלבך שאת מציקה לנשמתו של המרחום”? גער והגביר את בכייה.

– שלחה ידיה לפניה וקוננה בקול גדול: “וי לי על מאור עיני. וי לך, יא רביע. למה, למה”?

ביקשה אשת ג’ומעה להרגיעה ואף היא נתקפה בבכי. והילדים, שכל אותו יום היו מצויים באווירה המדכאת של המוות, עמדו מבוהלים בעיניים פעורות ליד אמותיהם ולקול זעקות השבר של פריחה פרצו בבכי. וקול רשרוש הרוח בצמרות עצי התמר התערב בבכי היתומים על אביהם כי איננו.

פתיחה שכלאה כל אותה עת את צערה בקרבה, הפשילה את צעיפה מעליה, חיבקה את פריחה ונשקה לה והרגיעה אותה במלים רכות, תוך שהיו שתיהן בוכות זו על כתפי רעותה והיו מתארות את מצוקתו של רביע באותה שעה ומשמיעות דברי רחמים עליו. ואפלת הלילה ירדה וכיסתה את הנווה והשרתה מעצבונה על העדה הקטנה שגורלה המר לה.

ג’ומעה עמד אובד עצות אל מול הנשים שלא עצרו את סערת רגשותיהן וגרמו לאווירה נכאה סביבן, למרות גערותיו ותחינותיו. על כן הורה לאשתו ולעזיזה הנערה, בת פתיחה, להבעיר אש במוקד, ולסאלם הורה להביא את האוכל שנתבשל לאנשים שבאו ללוויה. הילדים, אשר לא אכלו כל היום, עטו על קערת האורז שהגישו להם. גם לנשים הוגשה קערת אוכל ונדרשו שידולים רבים על ידי ג’ומעה כדי שהן תצטרפנה לארוחה. והן, שכמעט ולא אכלו דבר במשך שלושת הימים הקשים האלה, סירבו תחילה לאכול כי נחלש תיאבונן מכל מה שעבר עליהן. הודות לשידוליו של ג’ומעה שאמר להן: “סעודה זו אינה ככל הסעודות שבאות להשביע אתכן. זו סעודת הבראה שבאה לסייע למת להגיע בשלום אל שערי שמים. אסור לכן לגרום לו צער”! התחילו לאכול, שכן דבריו עשו את שלהם, והן אימצו את עצמן ככל יכולתן לקיים את המצווה.

עם אור ראשון של יום המחרת, השכימה פתיחה לקום ולבשל לילדיה. צורכי החיים סייעו לה להתגבר על האסון שפקד אותה, ופריחה ביקשה לסייע לה. הבחינה פתיחה בפריחה שהיא אחוזה צמרמורת וכולה חלושה ודוויה, הפצירה בה לשוב אל ערשה ולנוח. שבה פריחה לשכב ונתברר כי נתקפה בחולשה ובחום. כמה ימים שכבה חולה, עד שהודות לכדורי הרפואה שהביא לה סאלם בנה מן המרפאה המצרית, חזרה בריאותה אליה. לכשראו ג’ומעה ואשתו כי נשות רביע שבו לתפקד כרגיל, חזרו אל משכנם בוואדי אום עושז, וניהול המשפחה נמסר לידי סאלם, בנו בכורו של רביע.

בתום ארבעים הימים, שלפי המנהג המשפחה שרויה בהם באבל ואינה משתתפת בשמחות ובאירועים שיש בהם בידור, באו ג’ומעה וכל פמלייתו: בניו ובנותיו וכן שלוש אחיות רביע, עם בעליהן וילדיהן, אל בוסתן מגורי רביע. באו ועלו אל קברו של רביע. שם הדליקו נר והקטירו קטורת, כרעו על ברכיהם וקראו את הפאתחה, שהיא תפילה שאמירתה מגיעה היישר לפני כיסא הכבוד, בלי כל עיכובים. משעשו זאת, שבו אל הבוסתן, זבחו וערכו טהוה, שהיא סעודת קודש, אכלו וחתמו בה את ארבעים ימי אבלם.

מותו של רביע ללא עת השאיר את המשפחה ללא מפרנס וללא מנהיג. על כן כינס ג’ומעה כמה גברים מקרובי המשפחה לדון ולארגן את המשפחה בתנאים החדשים. לאחר שדנו וסקרו מה שצריך, קבעו כי פתיחה תשוב עם ילדיה אל משפחת מוסה אביה. עזיזה וסאלמה, שכבר הגיע פרקן, תינשאנה לבני דודן ולא תהיינה תלויות על צוואר אמן ואף נקבעו מי ומי יהיו החתנים. סאלם שהוא נשוי לבתו של ג’ומעה, יישאר עם פריחה אמו וידאג לבוסתן התמרים שליד שכונת החרביה ולשני הגמלים. עדר העיזים חולק בין פריחה לבין פתיחה. כעבור כמה ימים הגיע דוד פתיחה עם גמלים, פירקו את האוהל שלה והעמיסו את כל תכולתו ואת חפציה על הגמלים. ריכזו את העיזים והיו נכונים לצאת לדרך, אל מאהל הדוד בוואדי אום־אג’רף. כל עוד היו כולם עסוקים באריזה ובהעמסה, לא נתנו דעתם למשמעות המעשה והיו אדישים למה שיהיה בעתיד. לכשנתקרח מקום אוהלה של פתיחה, והילדים עלו על הגמלים, הסתבר לנשות רביע שלבד מן הפרידה הן מצויות בפני קריעה זו מזו. מיד נפלו שתי האלמנות זו על צוואר זו והחלו במחזור בכיות נוסף. במר לבה אמרה פתיחה: “אחותי ורוחי. מר לי מר על שנעזבתי לגורלי משני בעלים. לאן אלך ומה אעשה בלעדי רביע”? אמרה ובכתה על צוואר פריחה, וזו נשענה בראשה על חזה פתיחה ואמרה לה: “אחותי, נשמתי ובבת עיני. קשים עליי החיים”. עמדו ובכו זו על צוואר זו ולא נתנו דעתן לשיירה שהייתה ערוכה לצאת לדרך.

הגברים שעמדו מוכנים לצאת לדרך, לא האיצו בנשים כי הם עצמם היו נתונים במצב דומה של ריגוש מן הפרידה. משנרגעו רגשות השתיים, ניתקו זו מזו, והשיירה יצאה לדרכה, צועדת ומשאירה אחריה שובל של יגון, יתמות ואלמנות. דודה של פתיחה הלך בראש ומשך שיירת גמלים הקשורים באפסריהם זה אחר זה ועליהם ילדים מתנדנדים לקצב צעדיהם, ופתיחה אחריהם, בראש כפוף, ועדר עיזים נהוג בידי עזיזה וסאלמה, בסוף השיירה. הייתה זו לוויתו השנייה של רביע שצעדה ללא קול וללא צלצול פעמונים ורחקה ממקום מנוחתו אל מקום, שבו ימשיכו לקיים את חייהם. צעדו כל אותו יום, עד הגיעם אל מאהלו של הדוד.

השמועה כי רביע שבק חיים נפוצה בישראל והכתה בתדהמה את כל מוקיריו. “הכיצד”, שאלו זה את זה, “הלא האיש היה בשיא פריחתו ואיך ולמה ומה פתאום”?! בתוך לבם ידעו כי המדבר מתאכזר ליושביו והוא מקצר את חייהם. אלא שידיעה לחוד וקיצור חיי אדם לחוד. ובאותו זמן היו גבולות סיני סגורים, משום שהמצרים הקשו על המשך קיום היחסים בין אנשי המושבה הישראלית לשעבר בסיני, וזרימת המידע על מה שקורה בסיני נפסקה.

משנודע לי הדבר, מיהרתי לסיני כדי לבקר בנווה־פאראן. בהגיעי לשם מצאתי כי נמנע מאזרחי ישראל לעבור למערבו של סיני, ובכלל זה נווה־פאראן. כעבור שנה, לאחר שגיליתי כי הנסיעה למצרים דרך סיני מאפשרת לבקר בנווה, הסדרתי את כל האישורים והתשלומים והגעתי לשם לאחר שמונה שנים מיום שדרכה רגלי שם לאחרונה. באופן טבעי ביקשתי לקשור את העבר מנקודת הפסקתו ולהצמידו אל ההווה. הנוף והמסתוריות של הנווה אמנם נשארו כפי שהיו, אך האווירה הייתה זרה. הכל קיבל אופי של ניכר ואין למי לפנות ואין את מי לשאול על מקום קברו של רביע. אמרתי בלבי: “אלך עד שיזדמן מישהו שידריך אותי.” נכנסתי לבין התמרים והלכתי אל אותו מקום שלרגלי ג’בל מניג’ה, שהיה ריק מעצי תמר, מלבד כמה עצי שיטה־סלילנית, עד שפגשתי בילד כבן עשר וילדה קטנה נוהגים חמור. בירכתי אותם לשלום.

הסתכלו בי בתמיהה משום שראו בי איש שאינו בדווי, המצוי במקום שאין סיבה שיהיה בו, שאלו אותי אם לא תעיתי בדרכי. עניתי להם בשאלה ושאלתי: “מיהו אביכם”?

אמרו שמו של איש שלא הכרתי, וכבר השלמתי עם העובדה שנתחלפו כל היוצרות בנווה.

– הם חזרו ושאלו: “ומי אתה ומה מעשיך פה”? פירשתי להם את שמי והשתוממו, לפי שלא שמעו שם כזה מימיהם. כיוון שאלה בני המקום, הנחתי כי הם יודעים מיהו זה רביע. על כן שאלתי אותם: “האם הכרתם את רביע אבו־חרבי”?

נתמלאו השניים בפליאה על שאדם זר מכיר את רביע. הצביעו על בית הקברות, שהיה סמוך למקום שבו עמדנו, ואמרו: “הנה זה קברו של רביע”.

כיוון שנמצאתי במקום שביקשתי לבוא אליו, הורדתי את תרמילי מעל גבי, הוצאתי נר, הדלקתי והצבתי אותו ליד אבן המנצב המערבית, ששם ראשו של המת ונתתי לסגולת שלהבת הנר לעשות את שלה. עמדתי שעה ארוכה כשאני מפליג בזיכרונות ומעלה את דמותו של רביע בדמיוני ומשחזר את פרקי חיי שנשזרו בחייו.

והשניים, הילד והילדה בני המדבר, וחמורם איתם, עומדים ומשתאים. שהרי לא יום ביקור מתים הוא היום הזה, וטרם נראה אדם בן עם לועז שידליק נר לעילוי נשמתו של בדווי.

הוספתי ושמתי מטבע על קברו של רביע, כפי שבני־המדבר בסיני נוהגים לעשות בשעה שמסיימים את הביקור בבית־העלמין. העמסתי את תרמילי, ופניתי להמשיך ולמצוא את בני משפחתו של רביע. עוד אני מצוי בין הקברים, ואיש קשיש יצא מאותה בקתה שהייתה לרגלי ההר, בריחוק מה. ראה ומיהר ללכת אליי מתוך סקרנות. היה זה עיד, בן שבטו של רביע שהכיר אותי. בירכנו זה את זה, כמקובל, והחלפנו בינינו מידע. מדבריו שמעתי על מחלתו של רביע ועל כך שפריחה נשארה בנווה, ואילו פתיחה עברה לגור אצל משפחתה. כששאלתי אותו למקום מגוריה של פריחה, הזהיר אותי ואמר: “רצוי שלא תבקר אותה כי המודיעין המצרי יתעלל בה אם ידע שביקרת אצלה”! הזהיר והביא אותי לידי רוגז על משטר הפחד שהנהיגו המצרים בסיני. אלמלא הכרתי את העם המצרי, בעקבות ביקוריי הרבים במצרים, הייתי מייחס את צרות המוח והרשעות לאופיו של העם הזה. ולא כך המעשה!

ולפי שנדרשתי בימי חיי לגלות תושייה במצבים כאלה, בחרתי להערים על הרשות ובעיקר לבקר את פריחה ובנה. על כן יצאתי אל אם הדרך והלכתי בה לתומי, בתקווה שאשיג את מטרתי. עוד אני צועד, והנה סאלם, בנו של רביע בכבודו ובעצמו, הולך לקראתי. ברכנו זה את זה, תוך שהוא היה מפנה את ראשו לכאן ולכאן, ובוחן אם אין איזה רכב מצרי מתקרב. “שמע”, כך אמר לי, “הערב אתה אצלנו. בוא לאחר השקיעה וחכה ליד השביל המוביל אל מקום מגורנו מקדמת דנא והיזהר מעיניהם של המצרים. חס לך להשתמט מביקור אצלנו, אמי תצטער עליך מאוד”!

מאותה שעת צהריים ועד הערב שוטטתי לאורכו של הנווה, שהוא מתמשך לאורך תשעה קילומטר, משני צדדיו של הוואדי, כשההרים סוגרים עליו מכאן ומכאן. כמה ממכרי הבחינו בי ורמזו לי לבוא בהיחבא אל תוך מעבה הבוסתן שלהם ונתכבדתי אצלם במאכל ובשתייה. והיה מי שהעניק לי גוש תמרים משומר. לקראת הערב ישבתי בצד הדרך, באותו מקום שהורה לי סאלם, וחיכיתי. לא עבר זמן וקול לוחש נשמע מבין העצים: “היכנס למטע ובוא לרגלי ההר, אל מקום אשר שם נטוי האוהל שלי, השתדל לעשות דרכך בחשאי ולא לפני שאתרחק מכאן”.

הייתה זו פריחה שעמדה מוסתרת וחיכתה לבואי. כיוון ששמעתי קול מכונית מתקרבת, חיכיתי עד שתעבור ובחופזה נכנסתי ונעלמתי בתוך עבי עצי התמר ועקפתי גדרות ובאתי אל אוהל פריחה. ובאוהל ישבה אשה צעירה גבוהת קומה ותמירה שלא הוצרכתי למאמץ כדי לקבוע כי היא ממשפחתו של רביע וכי היא כלתה של פריחה.

פריחה, שלא יצאה לקדם את פניי כמנהג הבדווים באורחיהם מחשש עינא בישא, אחזה בכתפי והצמידה מצחה במצחי ובירכנו זה את זה. סאלם נעדר אותה שעה כי השתהה במיוחד במקום עבודתו כדי שלא יאשימו אותו בוויעוד מתוכנן למקרה שביקורי יתגלה לרשות. וכלתה של פריחה חבקה תינוק כבן שנה.

בינתיים בא סאלם והוגשה סעודת ערב ובאה לי שעה של קורת רוח מכך שבכל זאת הצלחתי לשבת אצל פריחה.

לכשהוגש התה, פתחה פריחה בשאלות על מעשיי ועל מעשי כל ידידי רביע וכל אשר להם. לא החסירה איש. בראותי כי היא מתרפקת על הימים ההם ומכוונת את הנושאים לימים שעברו, נעניתי לה והיינו מספרים במה שעבר. ולפי שלכל שרשרת אירועים יש סוף, הגענו בשיחתנו לימים שבהם נתבקשנו למסור את המקום ליד המצרים.

– אז שאלה: “ולמה לא באת אלינו כל השנים הללו”?

– אמרתי לה: “וכי איך לדעתך מרגיש אדם שעומד לפני שערי גן־העדן ואין מרשים לו להיכנס לתוכו”?

– שמעה כלתה של פריחה ואמרה: “לא די לך במה שקרה למרחום רביע שהמצרים ירדו לחייו בגלל אחיו של יוסי”?

השתררה שתיקה, ובו בזמן חלצה כלתה של פריחה את שדה והיניקה את נכדו של רביע. שעה ארוכה ישבנו ספונים באוהל, מוארים באור המוקד כשאני שומע את כל אשר עבר על משפחתו של רביע, על מחלתו ומה שהתרחש לאחר מכן.

“ומה עלייך עכשיו”? שאלתי את פריחה.

ענתה לי: “אלחמד לאללה! כיום אני סמוכה על שולחנו של בני סאלם ונתברכתי בכלה טובה שהביאה לי נכד לנחמתי”. מתשובותיה ניכרה השלמה עם מה שיש לה.

יש ושעת חסד פוקדת את האדם שנותנת משמעות לחיים. ושעת חסד כזאת באה לי בגינה של פריחה, שהקרינה עליי את קסם נשיותה העדינה, שלא התריסה ולא התקוממה וקיבלה את גזרת הגורל בהכנעה.

הגיעה שעתי ללכת, כדי לחזור לבקעת־רבא באוטובוס שבא מקהיר. ידעתי כי מארחיי משתוקקים לקיים בי מצוות הלנת אורח, כפי שנהגו איתי בעבר וכי מורא השלטון עליהם. הוצאתי מחרוזות ומתנות מתרמילי והענקתי לכלה, לתינוק ולפריחה וכן גם לסאלם. קמתי על מנת לפרוש ולחצתי את ידי פריחה, היא אחזה בידי בשתי ידיה ופניה קורנים משמחה ולא הרפתה ממני, עד שלא הבטחתי לשוב ולבקר אצלה שנית. לחצתי לשלום את ידי סאלם ורעיתו ושמתי פניי לצאת לדרכי. לפני צאתי התנצל סאלם על כך שאינו יכול ללוות אותי מחשש עינא בישא. שמתי ידי על כתפו ואמרתי: “אל נא תיקח זאת אל לבך ואל תדאגו לי”.

לא הרחקתי ללכת, וקול לוחש נשמע מאחוריי וקורא לי. הייתה זו פריחה שחיכתה לרגע שאמצא יחידי בעבי המטע ואמרה לי: “הנה בידי תמונתו הקטנה של רביע. לו הואלת והגדלת לי אותה”.

– אמרתי לה: “אחותי פריחה. מה לא אעשה עבורך”? כך עניתי לה, ונתקפתי בסערת נפש. ביקשתי לחבקה ולנשקה ונתאבנתי, לפי שמיום שנברא סיני לא הורשה גבר לבטא את רגשותיו אל אשה, כפי שטבעו של אדם מחייב. עמדנו שותקים ונותנים לשתיקה לגשר בינינו.

– אמרתי לה: “היי בשלום, אחותי”.

ענתה ואמרה: “וגם אתה”. ונפרדנו.

לימים שלחתי לפריחה את תמונתו המוגדלת של רביע וידעתי כי תמונה זו תשיב אותה אל ימי נעוריה, אל מפגשי האהבה עם רביע ואל שמחת נישואיה וכל קורות חייה איתו.

ולפי הידוע, לכל חי יש התחלה וגם סוף. אלא שמה שיש במרווח שבין שניהם הוא שייך לממד של הנצח ואין הוא בן־חלוף.

ואתה, ההלך, בעוברך בנווה־פאראן, זכור כי היה איש ושמו רביע אבו־חרבי שחייו נפרשו לאורכו ולרוחבו של סיני. אלמלא נפסקו חייו בדמי ימיו, היה ממשיך לפאר בהם את נופיו של סיני, יחד עם כל שוכני סיני הבדווים. על כן ייזכרו לטובה, הוא וכל מי שפיאר את ימינו, באותן פרשיות ועלילות שנזכרו בכתובים האלה ובאותם המסופרים ליד המדורות ובטרקליני כל שוחרי סיני. ולבסוף יש להוסיף כמה דברי סיום, לצורך הבהרת סיבות כתיבתו של הספר הזה.

לסיני ירדתי הפעם מתוך דחף של רצון להמשיך ולקשור את העבר עם המשך החיים. משחזרתי משם, הבינותי מה סוד הקסם של סיני, שמושך אל נופיו ואל מה שעבר עלינו בשנים שהסתופפנו בתוכו. אותו קטע של חיים שהתקיים בסיני, היה מלווה במתנת שמים של חיים בתוך נוף בראשיתי מדהים ברושם שלו ויותר מכל בהתערות אנושית עם אנשי סיני, שלמרות מוצאם התרבותי השונה, נשתזרנו יחד איתם, עד להיותנו חברה אנושית אחת שבה התנהלו היחסים בדרך של קרבת לבבות. שמחתם של אנשי סיני הייתה שמחתנו ועצבונם עצבוננו. אם ישאל השואל: “מה קרה לכם, אנשי סיני הישראלים, שאתם קשורים בכל נימי רוחכם בסיני”?

על כך יש לומר: "שם נרקמה פרשת חיים מופלאה בינינו לבין בני מדברו של סיני שהפכה לחלק בלתי נפרד מהוויתנו. ודווקא הקטיעה שאילצה אותנו לנטוש את סיני, היא שמאירה את הימים ההם באור יקרות.