(זכרונות מימי המלחמה העולמית)
וזיר הימיה ומפקד המחנה הרביעי אחמד ג’מל פחה היה ידוע כהפכפך והרפתקן. בדמיונו החולני, שגבל עם “שגעון הרדיפה”, יצר לו מפלצת מבעיתה, ששמה הציונות. נדמה היה לו, שהציונים נמנים בסתר עם אויביה של תורקיה. מתי סודו ונושאי כליו, שתכנו לרוחו, הגבירו את אימתו מפני המפלצת הזאת. כדי ללחום בה המציאו גזירות וענשים חמורים חדשים לבקרים. המחזיק בידו בולי הקרן הקימת היה צפוי לפסק־דין מוות. האלמנטים החשודים גורשו מהארץ.
הפור נפל גם על העותומני בן העותומני מר דויד ילין, יליד הארץ, שהתערה והכה שרשים עמוקים בה. הוא, שהטיף בלי הרף: “יהודים היו עותומנים”, נחרץ עליו פסק הדין האכזרי “לך לך מארצך”. הקרובים לו ברוח, שעבדו במחיצה אחת אתו בהושטת עזרה לנפגעי המשבר, באו אליו להשתתף בדומיה בכאבו הנפשי הגדול.
כעבור יומים, כשהכוכבים עוד טיילו בשמי מרום, הופקדו שוטרים על יד הדירות של כל מי שהיה חבר ב"וועד הסיוע האמריקאי" או בוועד אנית “וולקאן”, – האניה, שהביאה צרכי מזון לישוב, תרומה מיהודי ארצות הברית. משמר שוטרים שימש מעין הזמנה להופיע לפני בית־משפט הצבא. כשרק האיר השחר הודיעו השוטרים בדפיקה בדלת ובנימוס לכל אחד, שעליו להזדרז וללכת בלווית השוטר לרובע המשטרה, שאליו הוא שייך. אחרי רישום פורמלי נשלחו כולם למרכז המשטרה, ומשם תחת משמר חזק לבית המשפט הצבאי, שקבע את דירתו בבנין אשר היה שייך למוסד אנגלי מיסיונרי והופקע על־ידי השלטונות. כשהוכנסו כולם בלווית המשמר לבית המשפט, התנפל המזכיר בצעקות על השומרים: “איך העיזה המשטרה לפעול לפי ראות עיניה? הפקודה היתה להודיע ולהזמין, והמשטרה הובילה את האנשים הנכבדים כאסורים”. המזכיר הוסיף: “סלח נא, במטותא, חכם ישיש נכבד אפנדי אלישר, ובקש סליחה בשמנו מחבריך החשובים על ההתנהגות הפרועה של המשטרה והפחזות שלה”. מיד שוחררו כולם. הורשה להם לטייל בחצר וכפיצוי הוזמנו ספלי קפה לנאשמים.
על יד שולחן גדול מכוסה מיכסה אדום ישבו קצינים. מצב רוח רציני שרר בקרוא הקטיגור את שמות הנאשמים: ד"ר ארתור רופין, ד"ר יצחק לוי, – מנהל אנגלו־בנק בירושלים, – דאוד – דויד ילין, הרב נסים אלישר, יוסף אלישר, שאול גורדון, – סגן מנהל אנגלו־בנק, אלתר רבלין, – גזבר אפ"ק, – יוסף מיוחס, ר' זרח אפשטיין, – מנהל ישיבת “תורת־חיים”, ר' יוסף ברדש, – ממונה הכולל רומניה, ר' אברהם שור וזאב לייבוביץ. ההאשמה היתה, שהנאשמים התקשרו עם אישים ומוסדות שונים מחוץ לארץ, וקיבלו מהם כספים לשם חתירה תחת המשטר התורכי הקיים ומיגורו. הקטיגור הראה על תיק, שבו נמצאות תעודות, המאשרות כביכול את ביצוע הפשע החמור ודרש עונש למופת. התובע חרק שן בהיווכחו, ששלושה נאשמים לא הופיעו: הד"ר רופין והד"ר י. לוי היו בקושטא ודויד ילין חלה ושכב במיטה. בנוגע לשני הראשונים קצרה יד המשפט מלהגיע אליהם, אבל בנידון מר ילין נדרשה המשטרה להביאו לישיבה אפילו בכוח.
בישיבה השניה של בית המשפט הופיע דויד ילין. הוא התגבר על החולשה והעייפות ודיבר בשפה ערבית מליצית. מנאשם הפך למאשים. בסלסולי המליצות כמעט שנשמעו הדברים בסגנון עתיק: “ויאמר דויד לשאול למה תשמע את דברי אדם לאמור הנה דויד מבקש רעתך, דע וראה כי אין בידי רעה ופשע ולא חטאתי לך ואתה צודה את נפשי לקחתה”. אחדים מהשופטים, קצינים צעירים, שבאו כנראה מרחוק, לא הזיזו כמעט מבטיהם מהטפוס המזרחי היפה. הם הקשיבו רב קשב, בהמשיך מר ילין דבריו: "מוזרות הן השאלות שהוצגו: אם התיעצויות בדבר חלוקת כספי הסיוע יצאו לפועל ביום או בלילה. בגלוי, לאור השמש, או על־יד נרות, ישבנו חברי ואני, וברצינות וכובד ראש טיכסנו עצה ובקשנו דרכי הקלה לסובלים, שנפגעו על ידי המלחמה. מלאנו תפקיד, המוטל על הממשלה. אנשים טובי לב הזניחו את עניניהם הפרטיים, הקריבו מדמם וחלבם לטובת הציבור, כדי להציל מחרפת רעב את אחיהם. אני מתבייש לראות איך באו על שכרם, בהגיעם לספסל הנאשמים. אני רוצה לפזר את העננים ולהסביר את הענין. אחים רחמנים, בני הרחמן המהולל, שכולם מתגאים כיוצאי חלציו, אספו כספים, צברו צרכי מזון לנתונים במצוקה והעבירום לחלוקה. הם שמו את עיניהם במספר אנשים ידועים מכובדים, המכירים את הנצרכים ויודעים את מחסורם. אלה נענו להזמנה וקבלו עליהם את טורח העבודה, למרות שהיה ידוע להם מראש, שכרוכה היא באי נעימות ותשביע אותם מרורות. והנה, במקום הכרת תודה על פעולה כנה וישרה, הועמדו כפושעים. ילין נח רגע והמשיך: נאמנים אנו ומסורים לממשלתנו הרוממה. קרבנות רבים הקרבנו ועוד נקריב לתועלתה ושלמותה. כלימה תכסה פני על שאני, המסור בכל נימי נפשי לממשלה, חייב להכין כלי גולה ולנוד מעיר בה נולדתי. עסקתי באריזת חפצי וזה הפילני למשכב. והנה עכשיו אלצו אותי לקום מהמטה, לעמוד ולהתנצל על חטאים, שלאמיתו של דבר הם מעשי צדקה וחסד.
דבריו צלצלו כהמשך דברי דוד לרודפו שאול: והיה דיין ושופט ביני ובינך וירא ויריב את ריבי וישפטני.
בערב היה כבר ידוע, – על־ידי מוליך הקול, – שעונש קל צפוי לנאשמים. בבוקר, בישיבה השלישית, נחקרו יתר הנאשמים רק למראית עין. כשחלק מהם הודיע, שהשפה הערבית איננה שגורה בפיהם, היו זקוקים לתורגמן. איך משיגים אותו? השתמשו בעצה פשוטה: ירד השוטר לשער, תפס צעיר יהודי, שעבר במקרה, והביאו לבית המשפט, כדי שישמש כמתורגמן. נבוך ורועד עמד המתורגמן ומרוב פחדו לא יכול להוציא הגה מפיו. בהסכמת נשיא בית המשפט סודר באופן מחוכם כך: מר דויד ילין תרגם מערבית לעברית ומעברית לערבית והצעיר אישר בנענועי הראש, שהתרגום הוא מדויק ונכון. הוחלף סעיף האשמה ובמקום “מיגור השלטון הקיים” באה האשמה “התאחדות וסידור ועד בלי רשיון”. עונש בסך 50 לירות קנס הוטל על כל בני המרי. נאסר עליהם לשמש להבא כחברי ועד.
אחרי ימים מספר הופתע כותב השורות האלה כשקיבל הודעה רשמית בחתימת הפחה הירושלמי, שנתמנה לחבר הוועד לחלוקת כספים, שיגיעו מארצות הברית. ומה פירושו של פסק הדין של בית־המשפט הצבאי? לסדרים “המשוכללים” ששררו – הפתרון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות