מצורפים דברי חברים וידידים ומבוא מאת הפרופ' יוסף קלוזנר

המאמרים של ז. לייבוביץ ז"ל מתפרסמים כאן בחלקם מתוך עזבונו וברובם לוקטו מתוך העתונים הירושלמיים “הד־ירושלים”, “הזמן”, “הציוני הכללי” ומתוך “לוח ירושלים” לד. נ. בר־יקר.

נר

לנשמת מרת אסתר לייבוביץ ז"ל בת ר' אריה־לייב שווארץ, רעייתו של מר זאב לייבוביץ ז"ל, שהשקיעה עמל ומרץ רב בהוצאת הספר הזה לזכר בעלה המנוח ולא זכתה לראותו מודפס. הלכה לעולמה ביום ו' בשבט תשי"ג

ת.נ.צ.ב.ה.

בעלייתי הראשונה לארץ־ישראל, בשנת מותו של הרצל, נדהמתי מההבדל המפתיע שבין שתי הערים הראשונות, שנגלו לעיני על אדמת המולדת. יפו המוקפת פרדסים ומושבות, תוססת והומה, הדיליג’אנסים והעגלות, – אמצעי התחבורה היחידים בימים ההם, – מלאים נוסעים, ורושם המושבות היהודיות ניכר בכל. האניות מביאות עולים חדשים, ובתי המלון הומים מאדם. לעומת זאת נגלתה לפני ירושלם, בצביונה הקדום בשלל ארמנותיה ומגדליה, כעיר הקפואה על שמריה. החיים הם חיי הישוב הישן, עודם מרוכזים בעיר העתיקה המוקפת חומה, שהשכונות החדשות אינן אלא עוּבּר בצדה. בכל פנה מגדלים, מסגדים, מנזרים וכנסיות נוצריות, המרעישים בפעמוניהם את חלל האוויר מזה, ולהבדיל בתי־כנסת ובתי מדרש מזה. גם בה היו עולים חדשים, מרוסיה, מאוסטריה ומארצות המזרח, אולם כל אלה הסתגלו מהר אל ההווי הירושלמי – ההווי של הכוללים האשכנזים מזה, ושל הישוב הספרדי והמזרחי מזה, ולא נודע כי באו אל קרבם ורשומו של הישוב החדש כמעט לא נודע.

אולם בבקורי בירושלם בפעם השניה, בתרס"ז, הרגשתי שינוי רב: גם שכונות חדשות נתווספו, גם מפעלים חדשים נפתחו למלאכה ולתעשיה, וכבר הורגשו חיים צבוריים חדשים: הבנק נעשה ליסוד מוסד, הוקם “בצלאל”, ונפתח בית־העם, נבנתה טחנת קמח, צלילי העברית נשמעו ברחובות והופיעו הפועלים הראשונים. מהעסקנים הצבוריים היו רק יחידים, שבחרו בירושלם והקדישו את כחם לעיר הקודש ולבנינה, להקים בה מוסדות ציבור חדשים. רוב העולים בעלי כשרון־המעשה נמשכו ליפו.

בין היחידים של חלוצי ירושלם היה גם זאב לייבוביץ, שהיה נציגו של ה"וועד האודסאי", מיסודם של חובבי ציון. צעיר צנוע זה, שעלה באותה תקופה מווילנה, היו מהסנוניות הראשונות, שהתישבו בירושלם. הוא ניהל לשכת מודיעין וסלל את הדרך לקראת העולים החדשים. לרגל תפקידו בא בדברים עם כל אדם חדש, שבא לעיר, ושימש גשר בין העולים “החדשים” ובין הישוב הישן. לשכתו היתה גורם חשוב לקליטת עשרות ואולי גם מאות.

נוסף על עבודתו במשרדו, הקדיש כחו ואונו לעניני ציבור. מדי לילה הייתי פוגש את לייבוביץ בבית העם, מקום שם נפגשו ביניהם בני העלייה החדשה המועטים לשיחה, להרצאה, לקריאה בספר, למשחק בשחמט ולבילוי בקרב ידידים. בין אלה היו הפרופ' שץ, מיסד “בצלאל” ומנהלו, יהושע ברזלי, מנהל האפ"ק, הד"ר נפתלי ויץ, מזכיר הקונסוליה הרוסית אברהם סולומיאק, צבי חפץ, ממנהיגי העדה הבוכארית, ולעתים גם אליעזר בן־יהודה, א. אלמאליח, בן־עטר וכו', שם אפשר היה לפגוש גם כמה מצעירי המורים והתלמידים, ביחוד מהסמינריון למורים ובית־הספר למל, שמה היו באים גם אנשים מציבור האומנים, הציירים והסתתים, אנשי “בצלאל”, וחברי שתי אגודות הפועלים – “פועלי ציון” ו"הפועל הצעיר".

קשים היו ימי המלחמה הראשונה, סבלם של בני ירושלם העוֹתוֹמנים עלה על סבלם של בני שאר הערים והמושבות. רבים נאסרו ולא מעטים מאלה, שחששו לקבל עול מלכות עותומניה, גורשו ע"י השלטונות. לייבוביץ היה בין הנשארים הנאמנים, שבחרו לשאת בכל יסורי המלחמה ונשארו במקום.

חיל ציוני נאמן, עסקן צבורי מסור, ידיד וחבר לכל אדם. כזה הכרתיו לפני המלחמה הראשונה וכזה נשאר כל ימיו. זכרונו יישאר לברכה בין אנשי יסוד המעלה.

מדינת־ישראל נוצרה והוקמה על־ידי אנשי חזון ואנשי מעשה גדולים, אבל היא הוכנה והוכשרה מעט־מעט ולאט־לאט על־ידי שורה שלמה של עסקנים צנועים, שבנפשם חיו הכיסופים הגדולים להגשים את החזון במעשים הכרחיים, ושזולתם אין החזון יכול ליעשות מציאות. במעשיהם אלה הניחו העסקנים הללו, אפשר אפילו שלא מדעתם, יסוד לתקומת העם בארצו.

צנועים היו העסקנים הללו, לא רדפו כבוד ולא ביקשו פירסומת. הם עבדו יומם ולילה לשם אידיאל אחד ומיוחד, שהיה קרן־האור בחיי־החולין שלהם, קרן־האור שעל־ידה נעשה להם החול – יום־טוב, אורה ושמחה. הם עבדו בלא הרף והפסק בלא להחזיק טובה לעצמם ובלא לדרוש שכר לפעולתם, מתוך צורך פנימי, מתוך דחיפה פנימית להוסיף ולעבוד – וסוף ההגשמה לבוא.

העסקנים הצנועים הללו הניחו אותו המסד למדינה, שרק עליו הניחו אחרים את הטפחות ועוד אחרים השלימו את בניין המדינה, כמו שהוא לפנינו היום.

אחד מן העסקנים הצנועים הללו, רבי־הפעלים ומעטי־המלל, היה זאב לייבוביץ ז"ל.

הוא נולד בווילנה בשנת תרמ"א (1881), למד ב"חדר" ובישיבה, כנהוג באותן השנים, ונעשה ספוג תורת־ישראל וכיסופים משיחיים עוד בילדותו. לפיכך אין לתמוה, שהתחיל עובד עבודה ציונית עוד בשנת תרנ"ט (1899), כשהיה רק בן 18 שנה. העלם הצעיר כבר היה אז חבר לחברה הווילנאית “תורה מציון” ולאחר שנתיים, בן 20, נכנס לאגודה “התחיה”, שבראשה עמד העסקן החשוב יצחק ליב גולדברג. עד מהרה נעשה לייבוביץ חבר הועד של “התחיה”, ובתור כזה זכה, שהציג אותו גולדברג לפני הרצל, כשעבר המנהיג הגדול דרך ווילנה במסעו לפטרבורג. מאז נעשתה הציוניות תוכן חייו של לייבוביץ.

הימים ההם היו ימי קריאתו הגדולה של אוסישקין, עוד קודם לקריאתו של וויתקין, אל הדור הצעיר, שלא די במכירת שקלים ובהפצת מניות. ציוני אמתי חייב לדור בציון, להשתקע בה ולעזור לתקומתה בפועל, על־ידי מעשים בארץ גופה. וכך עוזב זאב לייבוביץ את ווילנה, את “ירושלים שבליטה”, שהיתה אז מרכז יהודי גדול ומרכז ציוני גדול, ובא סמוך לפסח תרס"ה (1905) לארץ־ישראל בהחלטה גמורה, שלא יעזוב את הארץ בשום מצב ומתוך שום הכרח חמרי. זה היה לו נדר שבלב. ואמנם כן, זאב לייבוביץ לא הפיר את נדרו אף פעם; הוא לא עזב את ארץ־ישראל אף ליום אחד עד יום־מותו.

בעוד שכל צעיר, שבא אז לארץ, כדי לחיות בה ולעבוד בתוכה, היה נמשך אחר יפו, ואחר־כך – אחר תל־אביב, שהחיים העבריים והציוניים החדשים הלכו ונתרקמו אז ביחוד בתוכן, קבע זאב לייבוביץ את מושבו בירושלים, שעדיין שלט בה אז הישוב הישן והחיים בתוכה היו קשים מאד לאדם, שבא מעיר כווילנה. לייבוביץ לא עזב את ירושלים אלא רק פעם אחת: כשגזר עליו ג’מאל פחה בימי מלחמת העולם הראשונה גזירת גלות לאנקארה, מפני שלייבוביץ היה חבר־ההנהלה וגיזבר בסניף הירושלמי של המשרד הארצישראלי שעל־יד ההסתדרות הציונית. צו־הגירוש נודע ללייבוביץ בעוד מועד והוא הספיק לברוח לטבריה ולהסתתר שם עד שתסתיים המלחמה. כשנסתיימה חזר מיד לירושלים, ושוב לא עזב אותה עד יום מותו.

מיום שבא לייבוביץ לארץ לא היה דבר לאומי וציוני בירושלים, שלא השתתף בו. הוא היה חבר לאגודה “ארץ־אבות”, שנלחמה באוגאנדיות, שפשטה בארץ דוקא בין הקונגרס השישי והשביעי; השתתף בייסודה של “לשכת המודיעין המתנדבת”, שלייבוביץ שימש בה מזכיר ראשי, ולא היה אז יהודי שבא לארץ ולא עזר לו לייבוביץ בעצה והדרכה, משעת ירידתו מעל הספינה עד שמצא תמיכה זמנית ומקור של פרנסה כל־שהיא. לייבוביץ השתתף גם בייסודו של בית העם הראשון בירושלים, שקשה לשער כיום את נחיצותו בימים ההם בבירת הארץ העזובה והשוממה. בבית־העם הזה היכרתי את לייבוביץ, כשביקרתי לראשונה בארץ באביב של שנת תרע"ב (1912). אז ראיתי את מסירותו הגדולה לכל דבר הנוגע לבית־העם ולספריה, שנוסדה בתוכו. בלהט נפשי כבוש ובלתי מתבלט עשה את כל מעשיו בירושלים, כי עבודת הקודש היה לו כל דבר, שהוא מוכשר לעודד את המתיישבים החדשים בעיר־הקודש, לב־האומה. בלהט נפשי כזה התייחס לכל פעולה יהודית וציונית בארץ; לקופת־מלוה “מוריה”, לגאולתה של אדמת עטרות (קאלנדיה), לחלוקת המזון, ששלחו יהודי אמריקה לארץ־ישראל בימי מלחמת־העולם הראשונה ושהציל את יהודי־ירושלים מלגווע ברעב ממש. כך התייחס גם לייסוד הבאנק של “הלוואה וחיסכון” בירושלים, שלייבוביץ היה חבר ההנהלה שלו, וגם של הבאנק “זרובבל”; כך התייחס גם ל"משפט־השלום העברי", ל"מכבים הקדמונים", לגימנסיה העברית בירושלים, ועוד. אף כשנתמנה למנהל בשכר בלשכת־העליה של ההנהלה הציונית ואחר־כך של הסוכנות היהודית, לא היה לייבוביץ פקיד־שכיר בלשכה זו, אלא אדם שהפיק את נפשו לכל עולה חדש, לכל זקוק להדרכה, עצה, ועזרה ראשונה בארץ בלתי־מפותחת מן הצד הכלכלי ומשונה בסדריה ובמנהגיה מן הצד הדתי, החברותי והתרבותי.

אין כאן גדולות ונצורות, אבל בלא המעשים המרובים והנצרכים כל־כך בשביל ישוב חדש בארץ עזובה לא היו באים גם המעשים הגדולים, שהביאו אותנו עד המדינה. בלא עזרה ותמיכה כל־שהן לעולה החדש בראשית דרכו עד שימצא לו פרנסה כל־שהיא, בלא קופות־מלוה ובאנקים קטנים, בלא בית־עם וספריה בתוכו, בלא התחלה של גימנסיה עברית, וכיוצא בזה, לא היה הישוב החדש מתקדם בארץ, ואפשר, לא היה בכלל מי שיבנה את הארץ ומי שיעשה אותה מוכשרת לחיים מדיניים עצמאיים.

אין אנו כיום, במדינת־ישראל הצעירה, יודעים להכיר טובה בעד מצבנו בארץ לאותם חלוצי־החלוצים, שעזבו ארץ נושבת וסדרי חיים מתוקנים ובאו לארץ לא לשם אידיאל נוסף על הרעיון הציוני, אלא אך ורק לשם רעיון גדול ורם זה בלבד, ונתנו את כל כוחם, את כל חייהם ממש, כדי לאפשר לעולים הראשונים לחיות בארץ ולהשתרש בתוכה. אכן, אם יש בני־אדם, שנפשם תהא צרורה בצרור החיים החדשים של האומה ושל הארץ, מפני שמסרו את נפשם לטובת שתיהן, יהא אחד מן הראשונים שבהם העסקן הצנוע והעובד החרוץ והמסור זאב בן צבי לייבוביץ, שלא אבן אחת הניח ביסודו של בניין מדינת־ישראל העצמאית.

תהא איפוא הוצאת קובץ המאמרים והזכרונות של זאב בן צבי לייבוביץ “בעליה ובבניה” שכר פעולתו ומצבת זכרון נאה לחייו ומעשיו המרובים והטובים כאחד כמעט במשך דור שלם.

ירושלים – תלפיות, ד' לחול־המועד של סוכות, תשי"ג.

א.

אינני יכול לבאר לעצמי איך קרה הדבר, שלמרות הצטיינותי עוד משחר ילדותי בזכרון טוב, נשארו במוחי רק רשמים מטושטשים מקלסתר פניו של אבי. על צורתו הרוחנית עלי להסתפק בידיעות ועדויות של אנשים נאמנים, שסיפרו כמשׂיחים לפי תומם.

ילד קטן הייתי כשבאה השמועה הרעה, שבעיר זרה ונכריה, בקניגסברג, נפטר אבי. הוא עזב לאנחות אשה ושמונה ילדים רכים. הוא נסע לקניגסברג לשאול בעצת רופאים.

היטב היטב נקלטו בזכרוני הידיעות הנוספות מסביב לדמותו של אבי.

ר' ישראל ליפקין, הוא ר' ישראל סאלאנטר, היה אומר על הירשלה, הוא אבי צבי: “טרם נבנתה העיר הגדולה, שתהיה ראויה לכך, שהוא יאציל מהודו עליה ויכהן בה פאר”. אבי מצא את מנוחתו האחרונה בשכנות עם אותו ר' ישראל, בעל־המוסר המפורסם.

כעבור שנים, כשהחוזה בהקיץ ר' יהושע אייזנשטדט ברזילי, היה מספר לי זכרונות על אבי, שהיה ידיד טוב שלו והיה עומד אתו בקשרי מסחר, דמעה היתה נושרת מעיניו ומתגלגלת על לחייו הצנומות. בהתפעלות, שהיתה מיוחדת לו, היה מוסיף: “זאת היא לא מליצה או הפרזה כשאני אומר עליו ‘חבל על דאבדין ולא משתכחין’”. זכור לי אותו היום, יום “אסרו חג”, יום טוב שני של גלות, שבו היה חפשי מעבודתו כגזבר אנגלו־בנק ושבו יצאנו לטיול ברגל. על־יד בית־הספר שב"מוצא" נחנו קצת. השלישי שהצטרף אלינו היה מר גרשון אוסטאשינסקי, שגם הוא הכיר יפה את אבי. הרוח נחה אז על ר' יהושע ברזילי והוא התחיל לתאר דמות של גדול בתורה, תלמיד חכם מלבב, שלא נמצא צל של רבב בהליכותיו, ובעל מדות תרומיות; צעיר בן שלושים, רזה, שחר־הפנים, שהיה בעל מעוף, והרוח החיה בקרב הסוחרים, היועץ והמפתח ענף מסחרי חשוב. בו בזמן היה קובע עתים לתורה, מתיחד בחדר ובמשך שעות רצופות היה צולל בנבכי ים התלמוד ומעלה משם פנינים כאמודאי מובהק.

מר ברזילי הוסיף: “גם חובב ציון היה ר' הירשלה; כשנוסדה “אגודת האלף”, נמנה גם שמו בין החברים וגם הכניס כסף למטרה זו”.

איש אחר, מר דמבו, בא־כח הפירמה המפורסמת “נובל”, סיפר לי גם הוא זכרונות על אבי: “כחידה סתומה עומדת לנגד עיני רוחי דמותו של אותו צעיר בעל הפנים השחרחרות; מאין שאב הצעיר הזה את עמקות המחשבה, שעמדה לו למצוא פיתרון לכל בעיה מסובכת? מאין באה לו ההשפעה על סוחרים בעלי דעות שונות, שישכחו את הענינים האנוכיים ויפעלו ביחד למען הענין המשותף הגדול? לא היה לו כל כישרון של נואם ובכל זאת השפיע”. “חבל, הוסיף דמבו, שצעיר זה, שעתיד היה לחולל גדולות, נקטף בלא עתו”.

חלפו שנים וישיבת בעלי המוסר מסלובודקה עברה לעיר האבות, לחברון. כאן נפגשתי עם הרב הישיש פינקל, אותו ר' נטע הירש, ששימש עוד כמשגיח ב"קיבוץ" הראשון בישיבה, שבו הוכנסה כשיטה המזיגה בין לימוד התלמוד ובין לימוד תורת המוסר. “הסבא” הזה שקע בזכרונות והתחיל לספר בשפה עשירה בשלל צבעים על “הרבי”, הוא ר' ישראל סאלאנטר, ועל יחסו לאבי, וכה היו דבריו:

למתי סודו של הרבי נודע, שהרבי כליל המידות החליט לבוא לווילנא, כדי לבלות שם ב"ימים הנוראים". מתי מספר ממעריציו התאספו, כדי לקבל את פני הרבי בבואו. אברך צעיר לבוש איירופית, לפי המושגים של אותו זמן, הסתובב שם. לא הכרנוהו ולא ידענו מי הוא. הרבי פנה אל הצעיר בחיבה מיוחדת וכשהציגו לפנינו הוסיף בפנים מאירות: “הירשלה היקר הזה קשור לנפשי וכבן הוא נחשב אצלי”. ביום הכפורים, כשקראו בתורה בזמן תפלת “מנחה” בבית הכנסת של אלישברג, שמנו לב, שהרבי איננו. חיכו לכבודו ולכבוד ר' אליעזר, מורה הצדק של וילנא, כדי לתת לרבי אפשרות להתפלל את תפילת “נעילה” בציבור. שליח הציבור השתדל להאריך וסלסל את הניגונים, אבל לשוא, הרבי לא הופיע. רק בזמן חזרת הש"ץ חזר הרבי. הוא הסביר אח"כ, שהירשלה נחלש מאוד על ידי הצום, וכדי להקל קצת על סבלו של הירשלה ישב על ידו. הרבי התיר לעצמו לשם זה להתפלל ביחידות.

הישיש הוסיף: הנה אפס קצהו מגדולת התנהגותו של הרבי בקודש. עליך להתגאות, שהאברך המופלא הזה, שהרבי השתדל להקל על סבלו, היה אביך.

כשהישיש היה מזכיר את שמו של הרבי, היה קם לזכרו. רגיל הייתי במנהגי רבנים ונימוסיהם, אבל לא ראיתי אף פעם הערצה כזאת. ספרו לי שדודי ר' יצחק בלזר (ר' איצ’לה) מפטרסבורג, שנמנה בין שלושת התלמידים הקרובים ביותר של ר' ישראל סאלאנטר, היה גם הוא קם מהכסא לשם מתן ביטוי להערצה, כשהיה מזכיר את שם “הרבי”.

ב.

את הכתר של “שם טוב” נשאה בגאון ודומיה מפליאה חברתו בחיים במשך ימיו הקצרים, האם. בלכתה בדרך החיים ובצעדה בנתיבות היסורים העקלקלות לא מעדו רגליה. הקוצים והמכשולים הרבים, שהיו פזורים בדרך, לא הכשילו אותה רק הודות לכתר הזה, ששמש לה כעמוד אש.

כבת שלושים וחמש היתה כשהתאלמנה, כשהוטל עליה התפקיד המעיק והמכאיב להיות לאם ולאב לשמונת הילדים שנתיתמו, שהגדולה שביניהם היתה בת ארבע־עשרה ולקטן מלאה רק שנה.

גבוהת קומה, מישירה לכת, בעלת פנים יפים, שהביעו עדינות, היתה הסמל של אשת חיל.

אם יקרה ואהובה, מי יוכל לתנות ומי יוכל למנות ולמסור את כל התלאות וההרפתקאות, שעברו עליך. איפה העט המחונן, שבעזרתו אפשר יהיה לתאר ולספר על סבלך הרב, ההתאבקות ופרפורי נפשך המרובים במשך כל השנים שבעי הרוגז, מלאי היגון והאנחות, שהתהלכת עלי אדמות.

האם עשתה את כל ההתאמצות האפשרית כדי להסתיר מעין רואים את הסבל הפנימי. היא דאגה לטפול בילדים, שרק הם היו כל חייה, לחינוכם ולכלכלתם. בזמן מחלה של הילדים היתה עומדת על יד מטותיהם, גם בלילות. בו בזמן השגיחה בעין פקוחה על העסקים הגדולים שלה. כחות נפשיים גדולים, שהתברכה בהם, עמדו לה, שתוכל להתגבר על הכל.

בהיותי עוד נער קטן התרשמתי מאוד כשראיתי, איך ישבה בשעה מאוחרת בלילה, אחרי גמר בקורת הקופה, וסדרה מכתבי הזמנות של הרבה עשרות חביות דגים מלוחים מגרמניה ומשוודיה.

פעם קלטו אזני דברי הטחה מפיה נגד הוריה, על שלא למדו אותה לשון וספר. רק בהסתר למדה ע"י חברה, שלקחה חלק פעיל באגודות הפוליטיות החשאיות, קרוא וכתוב. היא היתה מוכרחה להשתמש בעזרת אחרים, שלא תמיד ירדו לסוף דעתה. בטרם העיר הבוקר היתה מסדרת עם הפועלים את תכנית העבודה. דובר על הכנסת המלח מקרונות הרכבת לתוך מאות שקים לפי המשקל ותפירת השקים במהירות.

הסוחרים הגדולים, בתוכם פולנים, היו סומכים על דבריה של אמי והיו מסדרים את הזמנותיהם בעל־פה. הרבה פעמים הופתעתי, כשראיתי חנוונים גדולים מזמינים משלוחים שלמים של חביות דגים מלוחים, שעלו אלפי רובלים, מכניסים למפרע את חצי מחיר הסחורה, שהיתה עוד בדאנציג או קניגסברג, והכל על־פי הדיבור ובלי שום פתקה. לא קבעו גם את המחיר, שהיה עלול להשתנות לפי תשלום המכס, שער החליפין של המטבעות וקלקול הסחורה בדרך. הם קבעו את גודל הרווח מחמישים עד שבעים וחמש אגורות מכל חבית. נתקבלה הסחורה, סודר החשבון. לפעמים קרה, שלרגל שגיאה על ידי פליטת פה, היה נגרם הפסד של מאות רובלים, אבל האם היתה עומדת בדיבורה.

ללא גבול ומצרים היתה אהבתה לתורה וללומדיה, ביחוד ללומדים “לשמה”, שאינם משתמשים בה כמו בקרדום לחפור. כל העסקים היו נדחים הצדה, שום דבר לא היה מונע אותה ומכביד עליה, כשהדבר נגע לחינוך הילדים. היא היתה מוסרת את בניה למלמדים הכי חשובים. היא היתה מדקדקת, שהמלמד־המחנך יהיה לבוש בסדר, כי אז השפעתו מרובה על תלמידיו. כשהעירו לה על “בל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו”, ענתה: “ר' ישראל סאלאנט ז”ל היה משנן, שתלמיד־חכם, שנמצא רבב על בגדו, חייב…“, ובעצמו לא היה יוצא החוצה בנעלים בלתי מצוחצחות”. היא היתה אומרת, שההוצאות על לימוד וחינוך הבנים אינן נכללות בהקצבה הכללית של הפרנסה, המיועדת על ידי הזן ומכלכל מביצי כנים עד קרני ראמים, כי זה נכנס לחשבון אחר ומוחזר לחוד בהוספה.

ה"שבת" היה מורגש בבית אמא בכל הקדושה הפטריארכלית. לא על ידי שליח ועוזרת, כי אם בעצמה היתה האם טורחת ויגעה בהכנות המרובות לשבת. ביד רחבה היתה עושה הכל. גם בנוגע לזה היתה מדגישה, שההוצאות לצרכי השבת נזקפות לחשבון מיוחד. כמעט תמיד היה סמוך לפחות אחד מלומדי התורה על השולחן כאורח בשבתות וחגים. זכורני, שזקן אחד, “ר' לייב” שמו, מהלומדים הקבועים בבית הכנסת “שטראשון”, היה סמוך על שולחננו במשך שנים רבות והרגיש את עצמו כבן בית. הוא היה משמיע דברי תורה, מספר ממה שחידש. ברגעי שמחה או צער היה בראש המשתתפים. כשהיה זקוק להלוואה, היה מיד מקבלה במאור עינים ובצורה הכי עדינה. כשאותו ר' לייב נסע לבלות את ימיו האחרונים בירושלים, הוכנו הרבה דברים בשביל הנוסע ולא חסרה גם השתתפות הגונה בכסף בהוצאות הנסיעה הרחוקה. וגם זה זכור לי יפה, איך שאותו ר' לייב, בהגיעו למחוז חפצו, ירושלים, שלח לסבא, אביה של אמא, מעמודי התווך של אותו בית־הכנסת שבו למד בקביעות ר' לייב, מתנת זכרון, גביע מעשה־אמן מהאבן השחורה, המצוייה בסביבות ירושלים. על הגביע היה חקוק המקום המקודש לעם, הכותל המערבי. עד יום מותו של הסבא, שהיה עורך את “הסדר” בביתנו בליל התקדש חג החרות והגאולה, היינו משתמשים בגביע הזה רק בלילות “הסדר” ובו היו מוזגים את היין המיועד למבשר הגאולה, אליהו הנביא.

ציינתי כבר, שרצון האם היה עז, שבניה יהיו יודעי תורה. היא שאפה גם, שבניה ילמדו חכמה, לשון וספר. “לימודי החול” נמצאו בידים נאמנות מאד, הפיקוח וההנהלה היו בידי האחות הבכירה, שהיתה מסורה כאם לילדים.

ג.

כשזכרה של אחותי הבכירה עולה לפני, נוזלת דמעה חמה מעיני. היא היתה מחוננת בכשרונות מפליאים, ביופי גופני ורוחני, בחן מצודד, בפקחות וחכמה מעשית. האחות, שעוד בצעירותה רתמה את עצמה לעבודה, עזרה והקלה על האם למלא את התפקיד המכופל: להיות אב ואם לילדים. בגיל רך, עודנה לומדת בשקידה ובחריצות יוצאת מן הכלל ומצטיינת ברכישת שפות ומדעים, בהתחלה במקרה ואופן ארעי, בשעות החופש, וכבר נכנסה לעולם המעשה. זמן לא רב עובר והנה היא מגלה הבנה עמוקה במסחר, נהירין לה כל השבילין, העין שלה צופיה וחודרת לכל הבעיות של המשא והמתן. למרות הרצינות, שבאה לה לפני התבגרותה, לא סרה כמעט תמיד מעל פניה בת צחוק נעימה, שהעידה על טוב לב. בהליכותיה ונימוסיה רכשה לה את אמונו השלם של קהל־הלקוחות. היא לא החסירה אף פעם מלהמצא בחברת הילדים, כדי לעזור להם. היא היתה מתקנת את הדרוש תיקון, היא היתה מבארת לקטנים את הדבר הקשה ובלתי מובן להם, היא השגיחה, שיקיימו את הוראות הרופא וכדומה.

בלילות, אחרי יום של עבודה מפרכת, שמשו שעשועים לה הספרים. היא קראה בשתי השפות, שהיתה בקיאה בהן. בספרות הראתה הבנה עמוקה. היא היתה משמיעה בקורת מקיפה על הספרים שקראה. דתית היתה. חרדה על קיום המצוות המעשיות. היא הקפידה על שמירתן בעצמה, אבל, היתה מתיחסת בסבלנות קיצונית להשקפותיהם ומעשיהם של אחרים. היא קיימה למעשה את האמרה, שהיה מעלה על נס להתנהגות האדם ר' יצחק בלאזר מפטרסבורג (ויש אמרים, שבראשונה נאמרה ע"י ר' ישראל מסאלנאט): “צריך כל אדם לדאוג לנשמתו שלו ולגוף של זולתו”. בנוהג שבעולם נוהגים לנשמת השני וכל אחד קרוב לגופו שלו.

ספרה לי האם, שפעם נשאל הדוד ר' יצחק בלאזר על ידי אחד הנכבדים, שהציעו לפני קרובו לשאת את האחות הזאת לאשה. ר' איצ’לה ענה: “בנוגע לעדינה, – איידלה היה שמה, – אני מוכן להביא, אם יהיה צורך, הסכמות ממאה רבנים מפורסמים, שיספרו בשבחה”.

למרות הכשרונות, זעומה היה מנת חלקה ב"מזל". היא נפטרה בזמן מלחמת העולם בעיירה נדחת בליטא ושם מצאה את מנוחתה האחרונה.

תהא נשמתה הגדולה צרורה בצרור החיים.

ד.

בכינוי “ר' אבא שירווינטר” היה ידוע ומפורסם בווילנא הסבא, אביה של האם. הכינוי הזה בא לו מהתיחסותו לחמיו, שהיה הוא וגם אביו רבני העיירה שירווינט.

חוסן גופו וקומתו הזקופה נשתמרו גם בהגיעו לגיל של זקנה. לובן הפנים הוסיף יופי לעטרת הזקנה של התלמודי החריף, שהשגיח תמיד, שבגדיו יהיו בסדר וניקיון.

הנכדים, שהיה אהוב עליהם, גילו בחושם המיוחד, שמתחת למעטה הקפדנות והיבשות שלו, שוכנת נשמה ערה, רכה ומלאה חיבה.

ביושר, עד לידי הפרזה, נהל את עסקיו, שפרנסו אותו לא בצמצום. סייגים חמורים גדר לעצמו, כדי שלא יכשל באבק רבית. הוא היה משנן, שיש להזהר מאבק לשון הרע ומאבק רבית, ורק “אבק של סופרים” או ספרים, אבק המרבה חכמה, מותר.

קנאי אדוק היה מטבעו והקנאות הובלטה ביחוד נגד בני ה"כת", החסידים, שרצו להחליף את יסוד התורה בעבודה, ונגד משכילים, שרצו לעקור את הכל. כשהיה מתחיל חסיד עובר־אורח להגיד בקול רם ב"קדיש" “ויצמח”, היה הסבא מפסיקו במחאה, בקריאות “נו”. כשבנו של אד"ם הכהן, ארצ’יק לבנזון, עמד להבחר להנהלת בנק עממי, היה הסבא מהמתנגדים החריפים לבחירתו. הסבא אמר: “אין לסמוך על הקדיש של “ברקה מיכאלישקר”. אחד הבוחרים את הרב “מטעם”, היה בין ראשי המכשילים של הד”ר ל. קנטור, שהיה המועמד למשרה זו. הסבא אמר: “לא נרשה לבנו של יוסף המתחיל (כינוי מיוחד לחזן, המתחיל בתפילות ב"ימים הנוראים" בבית הכנסת הגדול), שלמד ושנה והתפקר, שישמש רב; הממשלה מרכיבה אלוף לראשנו, יהיה עם הארץ”. הנכדים המבוגרים היו מספרים, שבשיחות אתם היה משתדל להוכיח, ששקר הוא מה שמכנים את האדוקים בשם “מורדי אור”; רבים מגאוני הרוח שלנו הגו במדעים ולמדו שפות; למאור הגדול, שזרח בתקופה האחרונה, הגאון ר' אליהו מווילנא, שלא זז במשך כל ימי חייו מאהלי התורה, היו ידיעות עמוקות במדעים והוא היה מעורר לעסוק במדעים, המרחיבים את הבנת התורה; בדורותינו שלנו קשור מה שאתם מכנים בשם “השכלה”, כביכול, בכפירה.

הסבא היה רועד כולו כשהיה מתאר את האבל של ר' ישראל סאלאנטר על הענף שנקטף, על ישראל־איסר איינהורן, הבן הנדח, שעזב את צור מחצבתו. מענינת היתה הדוגמה מהחיים, שהסבא הצביע עליה והבליט אותה, כדי להוכיח את אמתת השקפתו. הביטו נא וראו מה שקרה לחתנו של אפאטוב (הכוונה לצייר והפסל המפורסם אנטוקולסקי). הוא היה נע ונד בשדות זרים, מנכרים לקח נושאים לציוריו. הוא קיים “כרמי שלי לא נטרתי”. למה שכח מה ששמע עוד בילדותו על אודות “החסיד” מווילנא? אותו התבייש לצייר ולהעלות על הבד (בדיעבד היה הסבא מרוצה, שקלסתר פניו של הגאון לא שמש לאנטוקולסקי גורם לעבירה על “בל תעשה לך פסל ותמונה”). אנטוקולסקי התביש מתחת לסף ההכרה בצור מחצבתו. זה הוא מקור הקללה של “בניך ובנותיך נתונים לעם אחר”.

אחרי מספר שנים הוקיע הלוחם הגדול נגד “העבדות בתוך חירות” בכנסיה שבמינסק את העובדה, שאנטוקולסקי, ברצותו לתאר מתמיד, השקוע רק בד' אמות של התורה, מצא למתאים את רושם הכרוניקה הרוסית נסטור ושכח לגמרי את הגאון מווילנא. מי יגלה עפר מעיניך, סבא יקר, והיית רואה וקורא, איך השמיע האפיקורוס, לפי השקפותיך, קובלנות על הצייר והפסל מאנטוקול, שהעלה את דמות דיוקנו של המלך הרוסי איוואן “האיום” ולא חשב, כי יותר טבעי וקרוב לנפשו היה צריך להיות המלך הורדוס, העריץ האדומי.

בשבתות היתה מורגשת בבית הסבא הקדושה ו"הנשמה היתרה". המתיקות של אמירת שיר השירים, קבלת השבת כשליח ציבור, הפגישה מלאת ההדר של מלאכי השלום, השירה והנגינה הערבות על יד השולחן היו ממלאים אותך הרגשת התרוממות הרוח. בסעודה השלישית היו מסובים על־יד השולחן כל הנכדים, שהיו מתאחדים למקהלה אחת, שהמנצח עליה היה הסבא. ביחוד חביב היה עליו הזמר “אברהם יגל” (שמו של הסבא היה אברהם־אבא).

בזמן הסעודה היה הסבא מספר על אביו הסגפן ר' חיים, ששימש כרב בעיירה שליוּב ושזכה לצקת מים על ידי ר' חיים מוולוז’ין, תלמידו של הגאון מווילנא. הסבא הוסיף לספר על אביו: צום ותענית מחלישים אתכם, ואילו אבי זכרונו לברכה היה צם בכל השבועות של ש’ו’ב’ב’י’ם ת’ת"¹ ממוצאי שבת קודש עד יום שלישי בערב, בלי הפסקה, ומהיום הרביעי בבוקר עד התקדש יום השבת, עוד פעם בלי הפסקה; רק אחרי שאמו התאוננה על הנהגתו זו לפני ר' חיים, שלח לו הרבי מכתב ובגזירת כיבוד אם פקד עליו להפסיק את התעניות שלו בשבועות אלה; בכל ימי הצום לא פסק מללמוד בקול רם, גם בערבים. אותו האב של הסבא אף פעם לא היה זקוק במשך ימי חייו לעזרת רופא. בכל ערב ראש חודש היה הבלן מקיז לו דם. בהגיעו לשנת השבעים נפרד מבני עדתו, שהוקירו אותו כקדוש וחבבו אותו, על מנת לנסוע לירושלים. מהשמים עכבו אותו. בבואו להפרד מילדיו, התחלק, שבר רגל והוציא את נשמתו בגולה.

משיחות אחרות ב"סעודה השלישית" נשתמרו בזכרון הסיפורים על שני מנעימי זמר, שמתהלכות עליהם אגדות לרוב. הראשון הוא יואל דוד “האברך הווילנאי”, שחונן בקול נעים כקולו של זמיר, הציץ לתוך עולם זר ונפגע. שייקה פייפר נזכר רק לרגל הופעתו פעם אחת בשנה בבית הכנסת בווילנא עם חלילו המקסים. לאותו ערב של מוצאי שבת, שבו היה שייקה מופיע בבית הכנסת, היו מחכים אלפי אנשים.

נימה עגומה הורגשה בקולו הרועד של הסבא, כשהיה מוסר את דברי החרטה והצער שלו על גרימה בלי שום כוונה להלבנת פני האברך ברבים. ביום השמיני העצרת לפנות ערב, נאספו ובאו לביתו של אברהמ’לה פרנס, מיקירי קרתא של ירושלים דליטא. אחרי טעימה ולגימה, כשמשמש ובא זמן תפלת מעריב של “שמחת תורה”, הוזמן הסבא על ידי בעל הבית להיות שליח־הציבור. הוא לא שער ולא חשד שבהזמנה צפונה מחשבה להרחיק את יואל־דוד, שנפסל על ידי חוג ידוע מלהשתמש בתגא של שליח־ציבור. רק בהתחלת התפילה הרגיש, שהאברך יואל־דוד הסיר בכעס את הטלית, שהתעטף בה לשם תפילה, ויצא. המקרה הזה הפר לסבא את שמחת החג. נדמה היה לנו, הנכדים, שהסבא התאמץ שלא תראה דמעה בעיניו, כשסיפר, שפעם, כשיואל־משה נמצא באמבטיה קרה לשם ריפוי ממרה־שחורה, שבה אליו לפתע רוח הקודש, שלוקחה ממנו. נדמה היה ששוב הוא רענן, מלא לשד החיים. מפיו נשמעו סלסולי השירה של הפיוט “זכור משוי בתבת גומא מן המים”. בגמרו “על הסלע הך ויצאו מים”, ירדו דמעות מעיני מאות האנשים, שנתקהלו ושמעו את שיר הברבור שלו.

“שייקה פייפר” היה עולה עם חלילו על הבימה המסורתית בבית־הכנסת עתיק־הימים. בו ברגע היו סולחים לו את הזרות, שהיתה מורגשת בהליכותיו, הרגליו ונימוסיו. הוא שלט בחלילו. כאמן היה מצליח להסביר לאלפי המאזינים, שהצטופפו בביהכ"נ, את שפת החליל ולתרגמה ללשון בני אדם. בראשונה היו צלילי החליל מצליפים על פני “הבנים השובבים”, מעוררים אותם לקום בעוד חושך ולרוץ ל"סליחות". אחרי כן נשמעה המיה דקה, השתפכות הנפש לפני “המוחל עוונות עמו”, “המתנהג בחסידות”. הנפש מבקשת רחמים. נדמה שהנה דברי התחנון “הנשמה שלך והגוף פעלך, חוסה על עמלך”, והנה לשונות אש, להבה, “וירד בענן”, ולבסוף דברי העידוד והסליחה “וסלחת לעווננו ולחטאנו” ו"כרחם אב על בנים".

הסבא רצה במלאות לו שבעים שנה להיפרד מהקרובים ולעלות ל"ארץ החמודה", אבל גם הוא כאביו לא זכה לזה. ביום הששי ישב בתענית. בלילה, אחרי שקידש על היין, הרגיש חולשה. בפעם הראשונה בימי חייו קיבל מעט חום. מיד הובהל הד"ר בנימין פין, בנו היחיד של הסופר והעסקן ר' שמואל יוסף פין. לא רק כרופא הוזמן, כי אם גם כמכיר טוב שלו. פין שמע מפי הסבא דברים, שנאמרו באנחה וכצידוק הדין: “אל תנחמני בנימין, הנה אצבע של ההשגחה העליונה, מהשמים עכבו את נסיעתו של אבי לירושלים וגם עלי נגזר, שרק במלוא חפנים של עפר הארץ יכוסו פני”. כמעט על אותם הדברים חזר לפני חתן גיסו, ר' חיים־עוזר גרודזנסקי, שבא לבקרו. כשבוע ימים נאבק הגוף החסון עם מלאך המוות עד שיצאה נשמתו. על אדמת נכר נפטר. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

ה.

מדור קטן בזכרונותי אַייחד גם לך סבתא היקרה (אשתו של הסבא הנ"ל). בחייך היית קצת מרדנית. למרות אמונתך השלמה בקדושת דברי חז"ל, לא מנעת את עצמך מלהביע דרישות סופראז’יסטיות. את הלא קבלת על השאלה בתלמוד: “נשים במאי זכיין” ביחוד היית מתמרמרת על התשובה: “באקרויי בנייהו לבי כנישתא”. היא היתה מתפלפלת ושואלת: האם אין זכויות מיוחדות משלהן לנשים? מה פירושם של דברי המלך החכם, שהקדיש פרק מיוחד להערכת אשת החיל וציין את השכר המיוחד המיועד לה? בגלל האשה נודע בשערים בעלה, “תנו לה מפרי ידיה והללו בשערים מעשיה”.

לא רק פקחית היתה הסבתא מטבעה, כי אם גם רכשה הרבה מניסיון החיים. היא היתה מספרת, איך שעברה על האיסור של “גניבת דעת”. שעות רצופות היתה שוהה על יד החדר, ששם הגו ועסקו אחיה בתורה. בתפיסתה החדה והמהירה היתה משננת לעצמה מה שקלטה, ואח"כ היתה חוקרת ושואלת. אביה היה נאלץ ללמדה מעט תורה, אם כי זה נדמה לו כלימוד תפלות. בגופה החלש של הסוחרת ועקרת הבית שכנה נשמה בריאה ואצילה. היה לה רגש אהבה לכל מי שנברא בצלם, לבה היה מעיין מפכה של חיבה לכל נפש מישראל. מאביה, שהיה מראשי קופת ר' מאיר בעל הנס, מהאמרכלים של הכולל היחידי של “הפרושים”, שהיה קיים אז לשם תמיכה בחלוצים הדתיים שומרי חומות הארץ הקדושה, ירשה הערצה מיוחדת ל"אבלי ציון", שזכו לשפוך את שיחם על יד המקום, שהשכינה לא זזה משם.

בגאון היתה מדגישה, שבמשפחה חזרה התורה לאכסניה שלה במשך הרבה דורות. למרות זה שחזרה הרבה פעמים על שלשלת היוחסין שלה, נשכחו הדברים מלבי כמעט לגמרי. רק פרטים הנוגעים לארבעה דורות נקלטו ונשארו שמורים בזיכרון.

מלים ספורות הקדישה לסבא שלה ר' ליב, ששימש בכהונת רב בעיירה שירווינט. היא הרבתה לדבר על הדור השני, על אביה ר' איצ’לה, ששמש גם הוא זמן קצר ברבנות בשירווינט ואחרי כן היה מראשי מורי־ההוראה בווילנא. הוא היה טוב לב, ותרן וסלחן. הסבתא ציינה, שרק פעם אחת בימי חייו בא אביה לידי כעס ונזף במחותן שלו, ר' ישראל סאלאנטר, על הצעד הידוע שעשה בחילול קדושת יום הכפור בלי להוועץ תחילה עם רבני ווילנא. הסבתא סיפרה, שאביה עבד במסירות נפש ממש, כדי להגדיל את הכנסות הקופה על שם ר' מאיר בעל הנס. אחרי הרבה שנים, בעלותי ארצה, בקרתי את הרב הירושלמי הישיש ר' שמואל סאלאנט. כשהוצגתי לפניו ע"י בן־עירי הסוחר ר' יקותיאל מנקוביץ, שהתארח בירושלים, כנכדו של ר' איצ’לה שירווינטר, העיר הסגי־נהור, שלפי הקול מכיר הוא, שלפניו עומד איש צעיר מאד וזה יכול להיות רק נין ולא נכד. הרב החכם הזה סיפר לי, שר' איצ’לה מינה אותו לרב בירושלים עוד בשנת ת"ר – לפי זכרוני – והקציב לו שכר בטלה חדשי חמשה רובלים, נוסף לחלוקה הרבנית. “גדולה, גדולה היתה מסירותו של ר' איצ’לה לירושלים ואין להעריכה”, אמר פעמים אחדות הרב הישיש.

הדור השלישי היה אחיה ר' אליעזר, חתנו של ר' ישראל סאלאנטר. הדור הרביעי היה ר' חיים עוזר גרודנסקי, חתנו של אחיה וממלא מקומו כמורה־הוראה בווילנא.

אחטא אם לא אזכיר את אחותה רחל, כלתו של ר' משה יואל גוריון בעל “ראשי בשמים”. רחל’ה היתה מפורסמת בווילנא כצדקת. בילדותי שמעתי מלחשים, שברחל’ה שוכנת נשמה, שהיא גלגול מהאמהות.

ו.

את הסבא השני, אביו של האבא, שהיה אחיו של אבי אמי, הכרתי מעט. הוא ישב באחוזה גדולה, עשיר היה, ידע תורה והיה מחובביה. כפי שספרו לי היה אגף מיוחד מיועד באחוזתו בשביל עניים הזקוקים לעזרה. ביד רחבה ופתוחה היה נותן סיוע לנצרכים. השתתפותו בצרכי הציבור של העיירות, הסמוכות לאחוזתו, היתה רבה.

ברצוני להעלות בזכרוני מימי ילדותי את הגעגועים על ארץ האבות, ועל ירושלים בירתנו הנצחית.

הראשון שעורר בנו התלהבות וקרב אותנו בדמיוננו לירושלים, היה פרוש ירושלמי צעיר. אברך צנום, גבה קומה, לבוש קפטן רב צבעים, אבנט מיוחד וכיפה לבנה, בעל פאות מסולסלות, התבלט בזרותו בעמדו בבית הכנסת על שם שטראשון בפינה על יד התנור. אנחנו, חמישה ילדים חברים, התעניינו בפרוש חיוור הפנים, שעמד כל הזמן, התנועע ולמד בלי הפסק. הילדים גרמו להתענינותם של המבוגרים באורח. נתברר שלפעמים חסר הלחם בסלו. נזדרזו האנשים ומלאו את החסר. לאט, לאט התידדנו אתו. כילדים, חפשים היינו מכבלי הנימוסים המודרניים ולא היינו זקוקים למי שהוא, שיציג אותנו לפניו. התקרבנו אליו ונודע לנו, שהפרוש הירושלמי בן העשרים ושתים הוא אב לשני ילדים. לרגל ענינים שונים, ענינים משפחתיים ועניני ירושה, הרשה לעצמו לעזוב לזמן קצר את ירושלים.

נפש הילדים נתקשרה בנפש הפרוש הירושלמי. הוא נענה לבקשות הילדים, הוא היה עובר אתם ל"עזרת הנשים" ושם היה מספר להם סיפורים על ארץ האבות ועל ירושלים. סיפוריו הכניסו לנפשותינו אור, בדמיוננו היינו יחד אתו בארץ האבות. הוא היה מדגיש בגאווה, שנולד בתוך חומות ירושלים. בחורבת ר' יהודה החסיד בא בבריתו של אברהם אבינו. שם למד את א"ב, שם נשא לו אשה ושם הוא ממשיך ללמוד כבן־ישיבה. הוא סיפר לנו את קורות עלייתו של ר' יהודה החסיד לארץ הקודש. הוא סיפר לנו גם על גאולת החורבה על ידי ר' זלמן צורף מעדת הפרושים, שנפצע אח"כ פצעי מוות על ידי ערבי, בעל החזקה על המזבלה, שהיתה על יד החורבה. הפרוש קם חיוור כמת ובקול רועד ביקש מבעל הרחמים, שימציא מנוחה נכונה לנשמה הטהורה של הקדוש. הילדים קמו באופן פתאומי ונתנו כל אחד את האגורות, שהיו בכיסיהם, כנדבה לעילוי נשמתו של הקדוש ר' זלמן צורף.

הפרוש סיפר לנו עוד סיפורים מענינים. כשהיה מדבר על הכותל המערבי היה כולו נרעש ונרגש. הוא נעלם אח"כ מהאופק. הוא נתפס בשעת קלקלתו: בליל שמחת תורה, בזמן ההקפות, השמיע את קולו הערב בשיר “אין קדוש כה' ואין רחום כבן עמרם” בנעימה ירושלמית מיוחדת. נודע, שבבוקר הניח תפילין, מה שהיה לו מותר, אם היה בדעתו לחזור לארץ־ישראל. מכיון שלא נזהר והדבר נודע, מוכרח היה לעזוב את בית הכנסת ולא נודע מקומו.

*

עברו שנתיים ואני כבר בן אחת עשרה. באתי אל הרבי בימי “בין המצרים” ללמוד. הרבי הצטיין כאמן בכתיבה, הוא כתב פעם את כל הפרק של “אשרי תמימי דרך” על קליפה של ביצה באותיות זעירות יפות. כשבאתי אל הרבי מצאתיו עוסק ושקוע בראשו ורובו בתיקון של מה שהוא. לפי הזהירות והקפדנות ניכר היה, שזה דבר יקר בעל חשיבות מרובה. נתברר, שהיה זה גביע, שהרבי קבלו במתנה מבנו מירושלים. הגביע נעשה מאבנים שחורות, שבסביבות ביתו ברמה, מקום קבורתו של הנביא שמואל. הגביע נשבר בזמן בדיקת המשלוח, בגלל אי זהירות בזמן פתיחת החבילה. הגביע נסדק והרבי טיפל בתיקון הפגמים.

הרבי היה נרגש מהשתתפות הלבבות של הילדים בצערו. הוא הרשה להם לא רק להזין את עיניהם, כי אם גם לקחת את הגביע לידים, למששו ולנחש מה משקלו. ספרנו בדיקנות את מספר השורות של אבני הכותל המערבי לפי הציור, שהיה חקוק בגביע.

בהתלהבות נתקבלה ההצעה להקדיש איזה זמן לבחינה והתחרות בנוגע לידיעת תולדות הנביא שמואל. כל אחד השתדל למלאות ולאסוף מה שהחסיר ושכח חברו. הרבי הוסיף כשהגביע בידו: “רואים אתם ילדים, כי זה, שנשאל מאת ה', ובעודנו נער שמע לראשונה דברי הגבורה על המשפט הקשה החרוץ על הכהן עלי: ‘בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו ולא כהה בם’, ענשו היה בגלל זה קשה: ‘מריבת ביתך ימותו אנשים’”.

אני ידעתי את סודות הרבי. הוא היה תושב עיירה סמוכה לווילנא ובשבתות היה אורח נכבד, סמוך על השולחן שלנו. לעתים היה מגלה ומספר דברים מקוטעים מלאים התפעלות ממכתבי בנו, הערוכים אליו. הצעתי לחברי התלמידים, שיקבלו עליהם ללמוד בחריצות ותמורת זה יקבלו פרסים בצורה זו, שבכל שבוע או שבועים יקריא הרבי לפנינו את המכתבים שהיה מקבל מבנו, הנמצא בירושלים. בקושי רב מאד נאות הרבי לזה. כשחשנו שדברים חשובים מכילים המכתבים, גדלה הסקרנות ורבו ההפצרות. הוא היה נאלץ, למרות רצונו, כפי שאמר פעמים אחדות, לעשות את זאת, בחששו כי אחרת נתעצל בלמודים ובחששו מפני הקללה של “ארור עושה מלאכת ה' רמיה”. במשך זמן מסויים נשמר ויצא לפועל ההסכם ההדדי: אנו הראינו שקידה וחריצות והוא היה מקריא את המכתבים. הרבי היה קודם מכריז על הזמן, המיועד לקריאת המכתב וכשהגיע המועד היה משתרר שקט מוחלט. הרבי היה מוציא מהנרתיק המיוחד לזה את האיגרת והיה מקריא בקול רם ובהטעמה, מעין “קריאת המגילה”. בזמן ההקראה היינו רואים בדמיוננו והנה שמי תכלת בהירים מעולפים חן זוהר ומלאים רזי יה פורשים מעין סוכת שלום על “ירושלים דלמטה”. היינו רואים כאילו בחוש מה נאמנו הדברים, שנאמרו על ירושלים: “אין לך יופי כיופיה של ירושלים”. תארנו לעצמנו גם את מראה ירושלים בלילות: כוכבי הספיר, המלאים סודות, רומזים רמזי מסתורין ונשמעת יללת שועלים, המהלכים במקום קודש הקדשים.

ההתעוררות השניה לחיבת ירושלים נשארה חקוקה בלבות כל הקטנים. שנים מהקטנים האלה נדרו, בביטול כל פתח לחרטה, שיתיישבו ויתאזרחו בירושלים לאחר שיגדלו.

אחרי זמן־מה, לא ממושך, נתפרדה החבילה והופר ההסכם: המכתבים מהתם הכילו דברים, שהיו טעונים תרגום ובאור. הסגנון נשתנה, נעשה כבד, נתרבו בו בטויים ורעיונות, שנאמרו בשפת הזוהר. ספרו, שמפי הרבי נשמעו דברי התאוננות על שבנו עבר על האיסור, ובטרם הגיעו ל"שנות הבינה" התחיל ללמוד את תורת הסוד.

אחרי שנים, לאחר שהשתקעתי בירושלים, התנדבתי לשמש מורה־דרך לסופר דוד טריטש. ביום שיש אחד סובבנו לפנות ערב בסמטאות הצרות שבעיר העתיקה. עברנו במהירות על פני חורבת ר' יהודה החסיד, נכנסנו אל המבוא המפולש, עלינו בזהירות על המדרגות החשוכות, והנה אנחנו בחדר, ששימש בית־מקדש מעט של המקובלים, שנקרא “בית אל”. נשארנו עומדים במקום כמאובנים. נדמה היה לנו שהוכינו בסנוורים, לא מהפתילות שהבהבו בכוסות השמן, כי אם מהאור המיוחד, שהיה שפוך בבית התפילה, מהקבוצה של אנשים לבושים לבן ועטופים טליתות, שקבלו את שבת המלכה וסדרו “הקפות” מסביב לבימה. בעיניהם נראה ברק של חדווה עילאית. נדמה, שמרחוק נשמע ה"קול בהדר", כשמפיהם נשמעו בהתלהבות המלים: “וישבר ה' את ארזי הלבנון”. דברי נחמה נשמעו, כשנאמרו דברי הפזמון “בך יחסו עניי עמי ונבנתה העיר על תלה”.

בגמר התפילה ניגש אלי אחד מראשי המשתתפים בה. הוא הושיט לי את ידו בחן, באמירת “שלום עליכם”. לחצתי בלבביות את ידו, כשנודע לי, שהוא הוא בנו של הרבי, ר' שמעון לידר, מהמעוררים לחיבת ירושלים. הבינותי מיד את סוד החידה של הפסקת הקריאה של המכתבים. הבן התחבר אל המקובלים.

*

המעורר השלישי של הרגש והמחשבה היה מיקירי קרתא בירושלים, העסקן הפיקח ר' יואל משה סלומון. כשליח או כתעמלן, או כממלא שני התפקידים, בא לירושלים דליטא. לא כנואם פומבי היה מופיע, שדה פעולתו מרוכז היה כנראה בחוג קטן, נבחר ומצומצם. ממבקרי ובאי ביתו של דוד האם היה, לרגל זה, שבביתו של הדוד התארח אביו, הרב המפורסם מחבר הספר “ראשי בשמים”, אחד מנכבדי הממונים של “כולל ליטא, קורלאנד וזמוט”. אחרי חיפושי דרכים, עלה בידי ובידי חברי, נכדו של הדוד, להפגש ולשוחח עם השליח הירושלמי גדול־היחס, נכדו של הרב ר' זלמן צורף, שנהרג על קדושת ירושלים.

מסיפוריו הקצרים, כי ממעט היה בדיבורים, התיצבה לפנינו תמונה חדשה: לא יחידי היה המעפיל, הלוחם למען הגשמת שאיפתו בדבר הרחבת גבולותיה של ירושלים. הצטרפו אליו בצעד הראשון הנועז עוד ששה אנשים ומחוץ לחומה הוקמה שכונה חדשה בשם “נחלת שבעה”. בראשונה הפריעו והתנגדו להם היושבים בתוך חומות עיר, אחרי כן נדו בראש לאלה שהחליטו לעשות את הצעד, שהיה בו לדעתם משום סכנת נפשות. ואמנם היתה סכנה לצאת לגור מחוץ לחומה, כי בסביבה שוטטו פראים שואפי דם, פוחזים וריקים. בדברי ר' יואל־משה סלומון הורגשה נימה של ניצחון בתארו את היום, שבו עברו הנחשונים לדור בבתיהם החדשים. קרובים, ידידים ומכרים בילו כל היום אצל אלה, שיצאו לגור מחוץ לעיר למרות הסכנה. הידידים מיהרו לשוב אל העיר העתיקה רגעים ספורים לפני שהוגפו השערים. שנת הידידים נדדה באותו לילה. הם חיכו בכיליון עיניים לדמדומי השחר וכשרק נפתחו השערים רצו לראות מה שלום המשפחות. הם הודו לגומל חסדים טובים על שקרוביהם נשארו בחיים. הרבה עשרות של בקוקי יין מלאו את הבתים ביום שבת הראשון ובתודה נאמרו דברי הפזמון “ימין ושמאל תפרוצי”.

עד שעה מאוחרת נשארתי פעמים אחדות והקשבתי לשיחות, שהתנהלו בחדר הסמוך. ראש המדברים היה העסקן הירושלמי מר סלומון. בשיחות אלו דובר על אודות צרכים כלליים וענינים חיוניים של מאות נפשות מתושבי ירושלים, על החזקת המוסדות הקיימים וביסוסם.

שמחה רבה גרמה לי אחרי כן פגישה בירושלים עם המעורר החשוב הזה.

בהתחילי להעלות בזכרוני את צעדי הראשונים בתנועה הציונית, אני מרגיש כאילו ריחות של פרחי אביב משתפכים סביבי. אגלי טל נראים על הפרחים, והאויר, הספוג ריחות בושם, מביאני לידי שכרון.

חרבוני הקיץ ואחריו הסערות וגשמי החורף לא עקרו מלבי את פרחי האביב של חיי. עד היום אני מרגיש את הרוך והעדנה שלהם.

*

להכנה מיוחדת לציונות לא הייתי זקוק. ברוחה חונכתי, את אוירה נשמתי ושאיפותיה היו קרובים ללבי. חסרה דחיפה, שתכניס אותי לפעולה. את הדחיפה נתן העסקן המופלא יצחק לייב בן אלכסנדר גולדברג.

נפגשתי אתו ראשונה כשאני עומד על סף שנת החמש עשרה לחיי. פניתי אליו במקרה, כי על פי טעות החלפתי את הכתובת, בלכתי למסור סכום כסף, שנאסף לטובת ישוב ארץ ישראל. אזני קלטה כבר קודם ידיעות על דבר התנהגותו, תכונותיו וכשרונותיו. הוא הזמין אותי לחדרו ושאל אותי על מטרת בקורי. כשרק שמע את המלים “ישוב ארץ־ישראל”, שם הצדה את גל הניירות שהיה בידו, הרכיב את משקפיו וישב על ידי רגע, כדי להתבונן כנראה מקרוב בפני. בכתבי־היתדות שלו רשם אל מי עלי לפנות בדבר מסירת הכסף. בסבבו בחדר, שאלני למשפחתי ובמה אני עוסק. בטרם הספקתי לענות הוסיף ושאל במהירות, כהרגלו, אם אני שליח מקרי, או שאני חושב את עצמי כ"שליח מצוה". לאחר שעניתי לו, הזמינני לבוא אליו, כדי לקבל חומר לקריאה. הפגישה השניה היתה לבבית. לחיצת יד חמה, מבט אבהי מושך, טפיחה על השכם בשעת מסירת ספרים, חוברות ועתונים שונים, שלפי תכנם ניכר היה, שלא נאספו כלאחר יד ומכל הבא ביד, כי אם נבחרו מתוך תשומת לב. בסבבו במהירות על פני החדר, תפוס במחשבותיו, יצא לרגע מגדר השתיקה שלו והפליט מפיו דברי עצה, כי עלי להספח לאגודה “תורה מציון”. “בין הצעירים יודעי התורה תמצאה לך פינה מתאימה לרוחך”, הוסיף. עוד הפעם טפיחה על השכם, זו באה כנראה במקום המלים שנבלעו או נשמטו, ואנחנו נפרדנו.

קרני קסם חבויים אפפו אז את הנער בהמצאו אצל גדול־המעשה. הרכות הבלתי רגילה הפתיעה את עול לימים. הדיבורים החטופים, שנאמרו בשגיאות ברורות על ידי בעל חיתוך־הדיבור המהיר, עשו עלי רושם בל יימחה.

מהחומר שהומצא לי אז לקריאה על ידי השתקן יל"ג, נשאר חרות עמוק בזכרוני החזיון או המסה הספרותית הקטנה, בשם “חמש נקודות בחיי משה”, פרי עטו של הסופר והעסקן ר' משה לייב ליליינבלום. שלושת הפרקים הראשונים נדפסו בהמשכים ב"השחר" הרוסי. כשיצאה המסה לאור בצורת ספר, עזרתי לא מעט בהפצתה.

הייתי מקבל מידי אותו תעמלן ציוני, שניהל כמעט בשתיקה את התעמולה לרעיון, שהיה מסור לו בכל רמ"ח אבריו, ספרים וחוברות לרוב. כשהיה מרגיש, שאני משתדל למעט בביקורים אצלו, כדי שלא להטריח אותו ביותר, היה משמיע דברי תוכחה, מעין “יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק”.

כעבור זמן מה גרמתי נחת רוח לתעמלן, כשנודע לו, שנרשמתי באגודה הציונית “תורה מציון”. האגודה נמצאה בעליית גג צרה, שהיתה מחוברת לבנייני הישיבה הגדולה “ר' מיילעס” ברחוב היהודים, מול בית המדרש של הגר"א. עשרות צעירים היו מתכנסים שם בשבתות לשמוע הרצאות על נושאים שונים ולהאזין לידיעות על המתרחש בתנועת התחייה. כמעט כל הצעירים למדו ושנו, בתוכם היו כאלה, שהמשיכו עוד ללמוד תורה. בימות החול היו מתאספים רק במקרים מיוחדים, כי כולם היו עסוקים בלימודים, מי ב"קיבוצים" ובישיבות ומי בהכנות לבחינות בגרות.

הרוח החיה, או לפי הטרמינולוגיה החדשה יושב הראש באגודה, היה פרץ הירשבין. את ההרצאות המענינות שלו היינו שומעים בהקשבה. הוא היה משתדל להכניס בהן ניבים ספרותיים מהוקצעים בטעם. את הידיעות מהנעשה בעולם הציוני היה בעל הבלורית היפה מסדר בצורה נאה והיה מרעיף עליהן טל, כדי להסיר את היובש. למרות זה התבוננתי ושמתי לב כבר בזמן השתתפותי בפעם הראשונה, כי חסר כמעט כל קשר נפשי בין המרצה הירשביין ובין חבריו שומעיו. נדמה לי, הצעיר שבחבורה, כי הנמוקים, שגרמו לזה, היו: הקרירות, שבה נאמרו הדברים, הגיהוץ והצחצוח החיצוני המופרז בביטוי, ותנועות, הנעשות על־ידי שחקן למלוי תפקיד במחזה. בהזדמנויות אחדות, שניתנו לי אחרי כן, נוכחתי, שהיושב־ראש הראשון שלי היה עממי בטבעו. מלבו שפעה חיבה ל"עמך".

כיליד ווילנא, שהיו נהירין לי שביליה, פרבריה וסימטותיה, נתבקשתי פעמים אחדות על־ידי פרץ הירשביין לטייל אתו ולבקר בבתים, ששם גרו דלי העם. לשמחתו לא היה קץ ולא ידע איך להביע את רחשי תודתו, כשעלה בידי לעזור לו בסידור פגישה וביקור בבתיהם הרעועים (שהצל מרובה שם על החמה, לפי ביטוי שלו) של בני משפחה אחת, שהתמחו בפריקה של מלח מקרונות הרכבת. במוצאי שבת היה מבקר אצלם.

לפעמים היה הירשביין מבקש אותי להקדים וללכת אתו שמה לפני שהוסרה המפה הלבנה מעל הקרשים, ששמשו שלחן ערוך בשבתות ובחגים. על יד כוס ציקוריה היה משוחח עם בני הבית בלבביות וחמימות. הזקן, ראש המשפחה, היה מתאר את חייו. לאחר שהיה מתעייף, היה הצעיר במשפחה ממשיך. הירשביין סיפר לי, שפעם קרה, שחתנו של הזקן, שנחשב כשתקן מטיפוסו של “בונצ’ה השותק”, נכנס לתוך דבריו של הזקן. ברוגזה אמר השתקן: “הנה החיים הקשים, שמעניקה העבודה הגופנית הקשה”. נאנח הזקן וכמעט בגערה השתיקו: “הלואי והיתה העבודה קבועה ותמידית. הנה כבר מתחכמים ומביאים את המלח, כשהוא ממולא בשקים, ויכרתו את הלחם מפינו”. פרץ הירשביין חקר את חייהם ולמד הרבה מהם. הוא השתמש בידיעותיו אלה בתאוריו מחיי העמלים. הוא הוכתר בתואר “המשורר והצייר של דרי מטה”. בדברו אח"כ על הד"ר הרצל, התלהב הירשביין שלא כרגיל ואמר: “במדינת היהודים לא יהיה מקום לניצול מחפיר, שבעה כוכבים כסמל שבע שעות עבודה יתנוססו על דגלנו”. הירשביין הקריא לי מתוך מחברתו שורות אחדות שהכילו תאור של חיי עוני של העמלים. הכרתי בסיפור את הטיפוסים, שהיו ידועים לי.

מחוסר זמן, או בגלל רשלנות והתחמקות, חדל פרץ הירשביין להיות פעיל בעבודה של האגודה הציונית. את מקומו מילא בחריצות ובדייקנות “המצ’טאי”. כך כינוהו על שם העיירה, שבה נולד. לפי הליכותיו ותכונותיו הנפשיות, היה המצ’טאי מבני עליה המועטים. תום, עדינות ורוך הביעו פניו. הוא היה מלא וגדוש תורה, חכמת ישראל וידיעת תולדות ישראל. בטוב לבו, טוהר נפשו, הסברתו הנעימה והתאמצותו להקנות לשומעיו מאוצר ידיעותיו, עלה בידי הקשיש שבחבורה למשוך את לבות חבריו ושומעיו הצעירים ממנו. ההרצאות שלו היו מלאות עניין. הוא הכניס לתוכן משאר רוחו. מכל תקופה היה בוחר בטוב טעם חומר ונושא להרצאותיו. על פי רוב היה זה גיבור, אישיות גדולה מרכזית, שפעמה בו אמונה, שיקדה בו שאיפה, או שתוכן חייו היתה התקווה של תחיית העם בארץ המיועדה. הידיעות, שהיה מוסר על המתרחש בתנועה הציונית, היו מקיפות ויסודיות. שיחותיו, זכרונותיו, סיפוריו על קורות חייו ונדודיו על פני כל העיירות, ששימשו תחנות של “קיבוצי התורה”, צדו את הלבבות. השיחות נמשכו לעתים קרובות שעות ארוכות. היום היה עובר והנואם היה ממשיך לדבר בחושך. נדמה היה לרגעים, שזה הוא הצל של “הנע ונד”, ההולך יחידי ממקום למקום ומקיים “וכך הוא דרכה של תורה” בכל התגים. ההרצאות והשעורים של המצ’טאי עשו עלי רושם כביר, שלא נמחה במשך כל חיי. ברגעים קשים בחיי ובהתקפות חום בזמן מחלה, הייתי נזכר בדבריו של המצ’טאי. הייתי שומע כאילו את דבריו על תחיית העם, ומדבריו אלה הייתי שואב עידוד.

יחד עם המצ’טאי התחלתי בעבודתי הציונית הראשונה. סובבתי אתו בעיר וגבינו סכומים בעד מניות של “אוצר התישבות היהודים”.

בזמן ההכנות לאסיפת ציוני רוסיה במינסק התכנסנו צעירים אחדים והחלטנו, בלי להימלך במצ’טאי, לבחור בו כציר האגודה “תורה מציון” לכנסיה זו. טירונים היינו ולא ידענו איך מתבשל נזיד הבחירות. כבא כח אגודתנו הופיע בכנסיה ציר אחר לגמרי, הוא הד"ר יוסף קלויזנר.

שירת הברבור של המצ’טאי היתה הרצאה מלאה עניין על נאומו של אחד העם בכנסיה במינסק על הנושא “תחיית הרוח”. אחרי כן נעלם המצ’טאי מהאופק בלי להפרד.¹ על ידי העלמו התפוררה ונתבטלה האגודה “תורה מציון”. מספר חברים של “תורה מציון” עבר לאגודת הנוער הציונית “התחיה”.

*

בתחנה השניה שלי בציונות חדלתי להיות טירון בצבא הציוני. הרכבה, מהותה ושטחי פעולותיה השונים של האגודה “התחיה” הכריחו אותי לחדול להיות רק “בולע”, קולט, אלא להיות גם “פולט”.

האגודה “התחיה” קבעה את דירתה ברחוב היהודים. שמה היו באים הרעבים למזון רוחני. הם היו מקבלים שם ספרים מהספריה כביכול. בערבים ישבו שם על ספסלי הלימודים בני נוער מהחוגים העממיים, “עמך”, והקשיבו לשעורים. בשבתות היתה “התחיה” מסדרת הרצאות פופולריות. ההרצאות היו מתקיימות בחדר גדול, שבימי החול שימש “חדר” לתינוקות של בית רבן. בנו של הרבי, חבר “התחיה”, העמיד את החדר בהסכמת אמו לרשותנו. הרצאות סודרו גם במקומות אחרים בעיר. בכל מקום היינו מתאימים את התוכן לשומעים. השפות השגורות היו אידית, ורוסית, במידה מצומצמת גם עברית. לא פעם קרה, שהוספנו מהחול על הקודש ואחרנו לשבת ולהתווכח במוצאי יום המנוחה עד שעה מאוחרת בלילה.

אנשי ה"בונד" ראו את וילנא כמצודה שלהם. ביחוד היתה רשתם פרושה על הנוער ו"עמך". פעולות “התחיה” בקרב הנוער והשכבות הרחבות של העם העלו קצף אצל ה"בונדאים". בשנאה כבושה דברו על הציונים, שאינם מסתפקים בעורבים השחורים, הבורגנים המנצלים למיניהם, כמו הגולדברגים, הגורליאנדים והאליאסונים, אלא רוצים לכבוש את הנוער, שצריך להיות מתקדם. כשעבודתה של “התחיה” התפתחה, לא הסתפקו בדברים, אלא רצו להשתמש במעשי חתירה, וכנהוג היו כל האמצעים כשרים. אפשר היה לשמוע מפי הערב־רב של ה"בונד" דברים כמו: “נשתדל שיישארו ללון בחדרים הצרים והחשוכים של בתי הסוהר, יטעמו את נחת ידם של שרי הרובע, אותה היד המקבלת דמי “לא יחרץ” מהגולדברגים, ואז תתפרד החבילה ויעזבו את הציונים ואת הציונות”.

האגודה “התחיה” סדרה נשף ציוני באחד האולמים הגדולים בעיר. קבלנו רשיון משר הפלך לסדר את הנשף. הרשיון הושג למרות דלטוריה, שהוגשה לפני כן. חברי “התחיה” ארגנו בראש וראשונה שמירה מעולה על הנשף מפני הבונדאים, שהתכוננו לפרובוקציה. אני חליתי בטיפוס הבהרות ימים אחדים לפני הנשף ולכן אני יכול לספר רק מה שסופר לי. מסרו לי, שהרב ר' יצחק אלחנן מלמד מדווינסק, שצריך היה להופיע בנשף כנואם ראשי, וכן הרב מטעם בווילנא נמזר קבלו מכתבי אזהרה ואחרי כן מכתבי איום, שלא ישתתפו בנשף שיפוצץ, ושהם עלולים לסבול כנושאי משרות רשמיות. חברי “התחיה” עמדו על המשמר בצורה בולטת, לעזרתם נתגייסו גם חברי “פועלי ציון” וכך הוכשלו הנסיונות להכשיל את הנשף.

מההרצאות החשובות, שנערכו על ידי “התחיה”, אני נזכר בהרצאה נגד ה"אוגאנדיזם", בהשתתפות בר בורוכוב והסופר יעקב רבינוביץ. היה לי הכבוד והעונג לנהל את האסיפה. בר בורוכוב השתדל להנמיך את קולו, כי בעיר שרר אז “מצב מיוחד”, שהוכרז על ידי השלטונות, כדי לדכא את ההתפרצויות של השואפים לחרות. כשניתנת רשות למשחית, אין הוא מבחין בין אסיפה לאסיפה. בחוץ עמדו חברינו ושמרו. הם חקרו אם אין חשש לחיפושים.

שכבתי עוד חולה במחלת הטיפוס, כשהגיעו הידיעות על מה שקרה בעיר ההריגה קישינוב. החבר המסור והנעים שמואל טשרנוביץ בא בהסתר לבקרני באותו זמן. בהתרגשות פניתי אליו אז ואמרתי: "שמואל רחימאי, אסור אני כעת בנגיעה, אבל ממרחק צעדים אני מושיט לך את ידי ונשבע, שמיד אחרי שאשוב לאיתני, אברח מארץ הדמים למקום “שם ארזים ועבים ישקו”.

רק לצנועין נמסרה הידיעה “ביחד עם הזמנה סודית” לבוא לאולם “מענגי שבת”, שבו יופיע מיכל היילפרין וידבר על הצורך בהתגוננות נגד הפורעים. מספר לא קטן של אנשים בא לאסיפה לא כדי לשמוע אותו, אלא לראותו. שכני על הספסל, שעליו ישבנו, לא התאפק ואמר בלחש: "כמה מתאימים לו הדברים “ראשו כתם פז, קווצותיו תלתלים”. כשקולו של מיכל היילפרין רעם והוא הרים את ידו, קמו אחדים, כדי להסתכל ולראות אם נכונה היא השמועה, שקטע לו את הבוהן של ידו הימנית בהרימו דגל על יד המושבה ראשון לציון. היילפרין דרש בנאומו לא להתחבא במרתפים, אלא לצאת ולהשיב באגרוף לפורעים. אחרי הנאום התחילו האנשים להתפזר ביחידות, כדי לא לעורר חשד.

*

מאורע גדול בחיי היהודים, וביחוד הציונים, בווילנא היה ביקורו של המנהיג הנערץ הד"ר הרצל בעיר.

ביום החמישי, בי"ג מנחם־אב תרס"ג, 6 באוגוסט 1903, נתפשטה השמועה, שהד"ר הרצל שהה בזמן נסיעתו לפטרסבורג שעה קלה בתחנת הרכבת בווילנא, נפגש עם יחידים לשיחה חטופה והמשיך בדרכו. מחמת ידיעה מוטעית זו, שנפוצה בעיר, זרמו מאות אנשים בשבת לבית־הכנסת הגדול, כדי לזכות ולראות את המלך הבלתי מוכתר. במשך כל השבוע היו הרבה עינים מסתכלות ומחפשות בכל רכבת מהירה, הבאה מעיר המלוכה פטרסבורג, אם היא מסיעה את האיש הגדול. בסודיות חמורה התנהלה ההכנה לקראת הפגישה עם המנהיג בעיר, שבה התבצר ה"בונד". רק למספר של צנועים נתגלו הפרטים. בו בזמן שסודרו הכסאות באולם הספריה על שם ר' מתתיהו סטראשון ועל השולחן הארוך והגדול מונח היה קטלוג של הספריה בכריכה מהודרת מצופה כסף, שי למזכרת למנהיג, נתפרסמה בעתון המקומי בשפה הרוסית, במדור הכרוניקה, שהד"ר הרצל בחזרו מפטרסבורג חנה כשעה בתחנת הרכבת ונסע לווינה. רבים היו מוכי אכזבה בקראם את הידיעה. לא מועטים היו שהכינו להם כסף, כשנפלה הברה, שהד"ר הרצל יופיע באחד האולמים, ושהרשות דרשה, לשם הגבלת מספר המשתתפים, לקחת תשלום גדול בעד רשות כניסה.

המודעה הקטנה הצנועה, שהודבקה על־יד הכניסה לספרית סטראשון ביום א', כ"ג מנחם־אב, 16 באוגוסט, שהספריה תהיה סגורה בפני הקוראים, גילתה וסיפרה, כי הנה הד"ר הרצל יופיע בשערי ירושלים דליטא.

לא ארכה השעה והרחבה על־יד בית הכנסת המתה מאדם. הכניסה מצד רחוב היהודים נסגרה כליל על ידי האנשים, שהצטופפו ובאופן כזה חסמו בעצמם את הדרך. מהגגות הסמוכים הוסרו הרעפים ודרך החורים הציצו פני אנשים. בית הכנסת של החסיד־הגאון ר' אליהו, שמחלונותיו רואים את הנעשה באולם הספריה, נכבש על ידי אנשים, שהקדימו לבוא. סגן ראש המשטרה, שהובהל ובא בלויית קצינים אחדים, הראה אדיבות, שאיננה רגילה ומצויה. הוא לא פיזר את הקהל, כפי ששערו. הוא נדחק ונכנס אל הספריה ודרש מהפקידים להודיע מיד לחברי הנהלת המוסד, ה"ה אליסון הבנקאי ובן־יעקב, שהוא מסיר מעליו כל אחריות, הכרוכה בביקור של הד"ר הרצל בספריה. אחרי עשרים רגע בא בנו של בן־יעקב והודיע, כי תכנית הביקור של המנהיג בספריה נתבטלה. בכאב לב התפזר הקהל. המטיף צודיקוף, מהמוזמנים להשתתף בספריה, כמעט שתלש את שערותיו מרוב צער. בקול בכי הוסיף: “האם לא אזכה לראות את פני המנהיג?”

בו בזמן, שהקהל הצטופף בחצר בית־הכנסת, קיבלו את פני הד"ר הרצל ראשי הקהילה בבניין ה"צדקה הגדולה". זקן מורי־ההוראה בווילנא ר' שלמה’לי הכהן, אחד הטיפוסים הרוחניים היפים של ירושלים דליטא, ברך את המנהיג בברכת כהנים.

אני הוזמנתי על־ידי פתקה, שנכתבה בכתב־החרטומים של יצחק־לייב גולדברג, לבוא בשעה שלוש למעון־הקיץ של יעקב בן־יעקב בוורקי.

את חטאי הנני מזכיר. בפעם הראשונה בימי חיי גליתי דבר, שלפי הכרתי היה צריך להשאר סוד כמוס. לא יכולתי לראות בצערם של שני חברי בוועד “התחיה”, שלא עלה בידיהם לראות את פני הד"ר הרצל, וספרתי להם על הפגישה בוורקי. הם לא עמדו בנסיון וגילו לחברים אחדים נוספים, דבר שגרם לאי־נעימות והפרעה בשמחת החג. בכרכרה נסענו ארבעה אנשים לקבל את פני “הרבי”. שתיקה שררה במשך כל זמן הנסיעה, שארכה, כפי שנדמה היה לנו, הרבה מאד זמן. רגשי שמחה פעמו בלבות הצעירים. השתיקה הופרעה על ידי העגלון, שביקש שנעזור לו, כדי שיוכל להציץ ולראות מרחוק את פני המנהיג.

כשעברה הכרכרה על פני הגשר שעל הנהר וילייה והסוסים האיטו את צעדיהם, שמנו לב וראינו, שעינים בוחנות בדקו מי הם הנוסעים ורשמו דבר מה.

כשנכנסנו לתוך היער נדהמנו, כשלפנינו עמד פקיד המשטרה. למרות שצבע את שפמו ושערות ראשו הצהובות ולבש בגדי אזרחים, הכרנו שזה קרוגלוב. בעדינות, עם בת צחוק על פניו, פנה אלינו ואמר: “פניכם מועדות בודאי אל מעון הקיץ של בן־יעקב. פנו ימינה ודרך השער תכנסו פנימה. בחצר תפגשו את האורח”.

כשנכנסנו, נשארנו עומדים איזה זמן כמאובנים. נתגלה לפנינו היכל יופי מעשה בראשית. העינים הגדולות והשחורות הפיקו זוהר ונהורא מעליא.

מספר רגעים התנהלה שיחה חטופה. השואל היה עורך־הדין הזקן סלונימסקי, אחיו של חז"ס, והעונה היה הד"ר הרצל.

כשקם הד"ר הרצל דמתה קומתו לארז. הגוף שלו היה מחוטב יפה, תמיר. יהודי נמוך, שעמד מהצד, ברך בשם ומלכות “עוטר ישראל בתפארה”.

מורשה גליל וילנא, יצחק ליב גולדברג, נענה לדרישתנו והציג את הצעירים לפני המנהיג כחברי “ועד התחיה”. אחרי לחיצת יד מלבבת, שאל לפירוש ותרגום השם “התחיה”. הד"ר הרצל אמר דברים מעודדים, הדגיש את ערכו של הנוער, שהעתיד הוא שלו, התריז נגד הנוטרים כרמי זרים, והטיף במלים מעטות, שהכילו הרבה, לחבר הצעיר – לא לדחוק את הקץ, ולהיות בעל משמעת חזקה. זיו גאונו והוד ענוותנותו הורגשו במשך השיחה הקצרה. קוי השמש, שהתגנבו דרך העצים העבותים, האירו את קלסתר הפנים, שדמות דיוקן מזרחי היה להם.

כשהופיעו צעירים מספר, שתעו בלכתם ברגל לחזות בנועם פני האורח הגדול, והגיעו עייפים, נפגשו על ידי בעלת הבית בפנים זעומות. על חשבון הבלתי קרואים נפלטו מפי הגב' ראלע בן־יעקב מלים, שמקורן היה בחשש לגרימה להופעת המשטרה. הצעירים נתנו מתוך התרגזות תשובה: “גם לנו יש חלק באורח ואין רשות למי שהוא לאסור עלינו לבוא ולראותו”. לולא חש מיד הד"ר כצנלסון מליבוי והצדיק את דברי הבאים, היתה קמה התמרמרות רבה בקרב הצעירים. לאות מחאה לא נענה אחרי כן אף אחד מהצעירים להזמנה להשתתף בארוחת הערב. גם השנים, שהוזמנו לוורקי, לא השתתפו מטעמי סולידריות בארוחה. לא הועילו כל ההפצרות, לרבות של הד"ר ברוק ועוד. הצעירים לא נגעו בשום דבר ולא טעמו כלום. “באנו להזין את עינינו ולא יותר”, היתה התשובה.

הצעירים הכניסו לתוך האווירה המנומסת גיל, שמחה והתלהבות. אחרי נאומו של הסופר טריווש בעברית, נתן אחד את קולו בשיר, ומיד נצטרפו אליו כל בני הנוער. שירה עליזה השתפכה לכבוד “הרבי”. השיר “יין כרמל” התאים למצב הרוח הצוהל, ועל פי בקשתו של הד"ר הרצל חזרו עליו פעמים אחדות. ביער השקט נשמע הד השירה: “הרימו את הגביע גבוה גבוה ונשתה יין כרמל”. נראו צללים, חרש התגנבו העוקבים אחרי צעדי האורח, כדי להאזין לתוכן דברי השירה. הם כנראה לא מצאו שמץ של איסור ופסול בשיר והסתלקו. חבר ועד “התחיה” פישל פרונמן פרץ את הגדר שלא לטעום כלום, הוא נשא על כוס יין ברכה למנהיג. בשם הנוער הביע ברכה לזה שמשכמו ומעלה הוא גבוה מהעם.

בהקשבה מיוחדת נשמעו דברי המארח יעקב בן־יעקב יפה־התואר. בגרמנית, שהיתה שגורה בפיו, תאר זה שהשמחה במעונו את הזכות המיוחדת, שנפלה בחלקו.

כשקם הרצל לדבר, לא היה גבול להתרגשות. עננה קטנה עלתה ושכנה על הפנים של המנהיג והבליטה את סבלו, כאילו “ואת חליינו הוא נשא”. דבריו נאמרו ברוך ופשטות. הוא הזהיר על “בל תגזימו” ו"בל תקטינו". הוא דיבר על היעוד, הוא תאר בצבעי הקשת את העתיד והטיף לעבודה קשה וממושכת. הוא הביע אמונה תמימה בכוחות האצורים והכמוסים בעם, שצריך לדעת איך לחשוף אותם. הוא רמז רמזים על חדשות, שיתגלו ויישמעו מעל במת הקונגרס הציוני. הוא פנה במיוחד אל הנוער וקרא אותו להטהר מטומאת הגלות ולהתרומם, להתלכד מסביב לדגל בעל שבעת הכוכבים. השאיפה צריכה להיות “הבראו” מחדש, בריאה מזוקקה, מתאימה למדינה שתיווצר.

בשעה עשר בערב צריכים היו הצעירים להיפרד מהאורח הגדול, מפני שמיהרו לחזור העירה בסירת מוטור. הם חששו ללכת בלילה רגלי.

תשוקה תקפה אחדים מאתנו לנסוע לתחנת הרכבת ולאחל למנהיג “צאתך לשלום”, אבל, בהגיענו לקרן רחובות זאוואלנאיאה וסאדובה, כמעט שקפא אצלנו הדם: גונדה של ז’אנדארמים ובראשה פולקובניק רכבו על סוסים ובידיהם חרבות שלופות. בבוקר נודע, שמספר לא קטן של אנשים, ביניהם המטיף צודיקוב, נתכבדו במכות, בעקבם אחרי העגלה, שבה נסע הד"ר הרצל. כדאי להוסיף, שאחרי חודש ימים בערך, בפגישה אינטימית עם ראש משטרת הרובע שניטקו, אמר הזקן: “תפקידי במשטרה, שהנני נמצא בה שנים רבות, הפכה אותי ליבש וקר, אבל בזקני הלבן, שלא טעם טעם מספרים, הנני מודה, שהקסים אותי המנהיג שלכם. התנהגתי אתו לא כמו שצוּויתי”. הוא הוריד את כובעו מעל לראשו והוסיף: “אי לעזאזל, עינים יוקדות לו, והוד והדר מוסיף לו הזקן השחור, ואילו אצלכם נפוצה האופנה החשודה, שצעירוֹת גוזזות את השער”. הוא גמר את דבריו באמרו: “לכו בדרכי המורה שלכם ואל תתערבו עם אחרים”.

ביקורו של הד"ר הרצל עשה עלינו, הצעירים, וכן על כל הציונים בעיר, רושם בל יימחה.

זמן קצר אחרי הביקור בווילנא התכנס הקונגרס הציוני השישי בבאזל. אנחנו הצעירים היינו כמובן עם “הבוכים”, אבל אמונתנו במנהיג לא נפגמה. חברי “התחיה” הצטרפו ל"ציוני ציון", אבל השתדלו לרכך את ההתנגדות לדרכי המנהיג.

אחד עשר חודש אחרי הביקור בווילנא הוציא המנהיג את נשמתו הטהורה. בבניין ה"צדקה הגדולה" נתאספה מיד עם קבלת הידיעה מווינה אסיפת אבל. ביום ההלוויה נערכה אזכרה בבית הכנסת הגדול בווילנא. אלפי אנשים באו ומילאו את בית הכנסת הגדול. הספידו הרב י. י. ריינס והד"ר אבינוביצקי. הם דברו קצרות: “שם נגעל מגן בנימין בלי משיח בשמן”; “בני ישראל על בנימין בכו, שהלביש אתכם רוח גבורה, שהעלה רוח חיים באבק אדם”.

*

בהכנות קדחתניות עסקתי וטיפלתי, כדי לקיים את נדרי בשעת המחלה ולעלות ארצה.

במוצאי שבת קודש י"א באדר ב' שנת תרס"ה, 18 במארס 1905, הוזמנתי לכוס תה. בבואי שמה נגלה לי הסוד, שזה נשף פרידה, שנערך על־ידי אגודות “התחיה” ו"בנות ציון" לכבוד החברה שלי ולכבודי לרגל עלייתנו לארץ־ישראל.

המטיף החביב שמריהו הלוי בא ישר מהשעור שלו למתלמדים ומשתלמים. לפי דבריו בא, כדי ללחוץ את ידי אלה “העוזבים חיק נכריה, – חוץ לארץ, – וההולכים לחבק חיק האם – ארץ־ישראל”. הוא ביקש, שיתחשבו עם עיפותו וירשו לו להיות “שומע” ולא “משמיע”. ברכות ואחולים נאמרו בעברית. כשאחד מהמברכים, והוא בוריס אייזנשטאדט, הביע משאלה להודיע את “האמת מארץ ישראל”, שכח שמריהו הלוי את עייפותו, קם וביקש רשות לדבר. בהקדימו התנצלות על שהוא מדבר ברוסית, המשיך: "במה חטאו המרגלים, שמהמדבר נשלחו לתור את הארץ, ששמם וזכרם נשארו לדראון? הם אמרו את האמת בתארם את הארץ וממנה הביאו את הפרי, שנשאו אותו במוט. ואילו כלב בן יפונה ויהושע בן־נון לא הזימו את דברי חבריהם ולא הוכיחו אותם, ששקרו, רק הוסיפו נימה מעודדת: “ובכל זאת עלה נעלה וירשנו את הארץ”. בהרימו את קולו, אמר שמריהו הלוי: "ומכאן אזהרה חמורה לכל מי שזכה ליהנות מאוויר הארץ החמודה: בכתבו את “האמת מהתם”, עליו להדגיש את ההוספה הקצרה “ובכל זאת”, “כדי שלא ייתפס בעוון המרגלים”.

בהמצאי בקרון הרכבת, שעמדה לצאת לאודיסה, כשהפעמון השמיע כבר את צלצולו השני, והנה נראה מר יצחק ליב גולדברג רץ אלי. מהרתי לקראתו ובלחצי את ידו מתוך התרגשות אמרתי: “אתה, המורשה החביב, היית הדוחף הראשון”.

“כולם, כולם”, ענה במהירות בדרכו והוסיף: “הבאתי לכם למזכרת מיחם. בארץ־ישראל נוהגים לבשל תה בקומקומים. אני רוצה שתהיה לך האפשרות לכבד את אורחיך, שאחד מהם אהיה אני, בתה מהמיחם הרותח”. הוא תחב לידי חבילה של מכתבים, בפרשו, שמכילים הם דברי המלצה עלי אל העסקנים שבארץ. מאנתי לקבלם, בהשעני על הפתגם “מעשיך יקרבוך”. בהרגישי, שהוא נעלב, סיפּרתי לו, כי ה"חפץ חיים" נזף בי, כשדחיתי את הצעתו של ר' חיים עוזר גרודזנסקי לקבל מידו מכתבי המלצה. נסתתמו טענותי, כשמר גולדברג הוסיף: “וממני, המורשה הציוני של גליל וילנא, כן תקבל מכתבי המלצה.”

ואחת אחרי השניה נשמעו הצפירות. הרכבת זזה וברכת פרידה ושלום הובעה לעיר, שבה נולדתי, חונכתי וגדלתי.

הפניתי את ראשי אינסטינקטיבית אל הסביבה הקרובה, שבה נמצאו שני מקומות, שבשמותיהם צפונה היתה חרדת קסמים: א) הפרבר “ירושלים”, ב) “הרי הלבנון”. העינים תרו את הנוף דרך ענן העשן, שכסה אותו קצת.

ברכבת פגשנו שני אנשים זקנים, שנסעו גם הם לארץ־ישראל.

נלוותה אלינו אשה זקנה בת טובים, שכבר שהתה בירושלים זמן ידוע וחזרה לשם. היא השתדלה להקנות לנוסעים ידיעת מלים בערבית. שננו את המלים ותפסנו קל ביחוד את המספרים.

בא אלינו מהמחלקה הראשונה שברכבת הזקן יקותיאל מאנקוביץ. בתחילה לא גרם לנו עונג מיוחד היהודי הפשוט הזה, שההצלחה האירה לו את פניה ומחנווני קטן נעשה בא־כוח יחידי של פירמות גדולות, אבל בשטף השיחה התחלנו להעריך אותו, ושמחנו על ההזדמנות לשוחח אתו. הוא סיפר, שהוא נוסע לברך על המוגמר, לחנוכת אגף הבנין, שהוקם בכספו על יד מושב־הזקנים המאוחד בירושלים. הוא פיזר גם קודם בירושלים תרומות קטנות. אחרי כן בא לידי החלטה לעשות בירושלים דבר שלם. האגף החדש ייקרא “בית הלוי”. דמעות נראו בעיניו של מאנקביץ, כשתאר ברגש את המוסד בכללו.

בדבריו הכניס אותנו מאנקביץ אל הנעשה בירושלים מאחורי הקלעים. מתוך תשובותיו, שנאמרו בתמימות ושלא במתכוון, נתגלה לפנינו טפח מנגעי מוסדות החסד, שהשתלטו עליהם יחידים.

*

באודיסה מוכרחים היינו להתעכב ימים אחדים עד הפלגת הספינה.

ביקרנו בוועד חובבי ציון. קיבל את פנינו ר' אלתר דרויאנוב. נעלם המבט החודר והבוחן שלו ובמקומו בא קול רך ומלטף. הוא השח את קולו ואמר: “עולי ימים, שאקרא לכם בשם חברים, ידוע לי היטב מה עבר עליכם, איזו מלחמה פנימית קדמה להחלטתכם לעזוב את הקן, שהחזיק את חומו במשך דורות, ולהיות מהמגשימים. לעולה לארץ־ישראל צריך שיהיו חיבה בלי מצרים, סבלנות, עוז רוח ועקשנות”. דרויאנוב שוחח אתנו ארוכות ותאר לנו את החיים בארץ. מדבריו למדנו הרבה על מסתרי “הפוליטיקה הארצישראלית המיוחדת”. הוא אמר לנו איך יש להתנהג, כדי לא להינגף בזמן הכניסה לפרדס.

לפני שהאניה הפליגה בא דרויאנוב להיפרד מאתנו. הוא ברך אותנו: “שמרו בטהרה על אש הגחלת, שלא תכבה”. הוא הוסיף ואמר: “ר' מנדלי מוכר ספרים מבקש מכל העולה ארצה, שידפוק על קבר האם רחל וימסור לה דרישת שלום בשמו. אני מבקש לזכור אותי במחשבתכם בזמן ביקורכם על יד הכותל המערבי”.

*

באיסטמבול, היא קושטא, ירדנו לראות את העיר. בבית המלון של רובין, ששימש מרכז לעולים, בא לבקר אותנו מר נופך ממינסק, תלמיד האוניברסיטה בקושטא. הוא גמר בית־ספר גבוה למשפטים בחוץ לארץ והחליט ללמוד גם בקושטא. כשהגיש את בקשתו להתקבל כתלמיד בבית הספר למשפטים בקושטא, נד שר ההשכל לאיש הזה, שישמע שעורים משעממים. נופך הזהיר אותנו להיות זהירים בדיבורים, כי הסביבה מלאה בלשים. “‘אזנים לכותל’, זוהי הסיסמה של קושטא”, אמר. מר נופך היה אחרי כן, אחרי מלחמת העולם הראשונה, מיסד משפט־השלום בירושלים. הוא שימש אח"כ כשופט ממשלתי בתל־אביב.

טילנו בקושטא בלווית מי שהיה חבר “התחיה” בווילנא, תלמיד האוניברסיטה בקושטא סינגאלובסקי, עכשיו המורה לטבע בארץ מר אביזוהר. בשירה חזרנו אל האניה, שהפליגה אל הארץ הנכספת.

זכרונות על עלייתי לארץ בשבת הגדול, י' ניסן תרס"ה

(מוקדש לרעיתי אסתר – חברתי בחיים לשאיפה, עבודה וסבל).

נחו שקטו מזעפם הגלים כשהתקרבנו לעיר יפו, שלפי מסורת קדומה הוקמה ע"י הצעיר מניצולי המבול, יפת. הכוכבים־הספירים עוד טיילו ורמזו בשמי מרום, כשנשמעה תפילת הודייה בציבור של הצליינים הרוסיים. קול הצפירה הודיע, שהנה מתקרבים למה שמכונה חוף. מלוא חפניים לקחה לה יפו מקבי היופי. עם שלל הצבעים התפרצו ריחות בושם של תפוחי־הזהב וביחד גרמו לשיכרון קצר ונעים של החושים. נעורנו כשהספנים בקפיצתם לאניה התחילו לרעוש ולהקים המולה.

בתוך הסירה המתנודדת, העולה ויורדת, נשמע פתאום קול רם. בלחן המתאים, לפי טעמי הנגינה, קרא היהודי מצפת, שנלוה אלינו מבירות, מן ההפטרה של היום, שבת הגדול, ובהדגשה מיוחדת חזר על הפסוק: “הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא”. הוא המשיך ואמר: “בחודש ניסן הוקם המשכן והיום העשירי שייך לנשיא שבט דן, שבגורלו נפל הגבול עד ים יפו, לאחיעזר בן עמי־שדי. דבורה הנביאה אמרה בשירתה “ודן למה יגור אניות”, וחז”ל הוסיפו: ובשפע ימים ינקו – זה ימה של יפו, שגנוז לצדיקים לעתיד לבוא". במלים “שבת שלום וישוב טוב למחוננים עפר הארץ” גמר את דבריו לקול מחיאת כפים.

בצעדי הראשונים בארץ חמדה נחלת צבי, נפגשתי בלחיצות יד על־ידי שאול גורדון בן עירי, שהגיע ארצה שבוע לפני כן (ציר פועלי ציון בקונגרס הששי, מייסד לשכת המודיעין ביפו ומראשוני החברים של “הפועל הצעיר” בארץ), יצחק חיותמן (מעסקני יפו הידועים וממייסדי תל־אביב אחרי כן). האחרון כבדני מיד בפירות הארץ, בהוסיפו: “פירות ארץ ישראל קלים לאכילה מאלה של כל הארצות”.

לרגל ענין דחוף חזרו מיד. בהגיע תור הוצאת החפצים נתקלתי במעצור: נעצרו כל החבילות, שהכילו ספרים שונים. המלים הספורות בשפה הרוסית, שהיו שגורות בפי פקידי החוף, לא הספיקו, כדי לברר ולסדר את העניין. תפסתי רק את המלים “צנזורה” ו"אסור". לפי עצתו של ר' אלתר דרויאנוב שאלתי, בסדרי את האשרה אצל הקונסול התורכי באודיסה, בדבר הכנסת ספרים לארץ ובמפורש ניתן לי היתר. שמתי לב, שלא רחוק מטייל לו יהודי, שלפי הרושם הייתי בטוח, שהוא יחלצני מהמיצר. מה גדלה השתוממותי, כשנגשתי אליו, אחרי פריסת שלום אדיבה, שאלני, אם אני הוא שבאתי מווילנא ואם שמי ושם משפחתי הם כך וכך. מאד מאד גדלה שמחתי, כשנודע לי שזה הוא ראש ההסתדרות הארצישראלית ד"ר הלל יפה. מהמכתב שקיבל מאת בוריס גולדברג היה ידוע לו, שאני צריך לבוא. הוא אמר לי: “אל תדאג, חבר צעיר. במשך חצי שעה יביאו למלונך את כל החפצים. שום דבר לא ייעדר. האיסור ייהפך להיתר במחיר בישליקים אחדים”. בהפרדו הוסיף: “תמורת זה עליך לשלם לי עוד היום בביקור בביתי. שם תפגש עם איש אחד, שחזר מנסיעה של שליחות בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה”.

בהגיעי למלון “סאלאנט”, ברחבה שבסביבתה רבצו במנוחה גמלים, נשכחה העייפות. נגשנו להסתכל במחזה של היצורים המשונים. לא הסתפקנו בראייה בלבד, מיששנו בידים את “אניית המדבר”. איש אחד העיר: “אל תסתכלו בקנקן, אלא בתועלת המרובה, שיש בו”.

במלון, בבית היהודי הראשון בארץ שנכנסתי אליו, נפגשתי, לפני שהספקתי לנוח ולנער את אבק הדרך, בהפתעה מרגיזה. בביטחון ובהכרת ערך עצמו צעד לו בחדר יהודי גבוה, חסון, כיפה לבנה רקומה על ראשו, לבוש מזרחית, אבל בטעם הדור ואפנה מיוחדת. בהושיטו את ידו אמר לי ברחבות “שלום עליכם” והוסיף: אתם באתם הנה מרומים, האם לא ידוע לכם, ששהותכם בארץ אינה צריכה להימשך יותר מתשעים יום? רק לבקר הרשו לכם ולא לשבת בארץ באופן קבוע". הוא המשיך ואמר, כי לפני זמן קצר, בקבלו שטר מכר על נכסי דלא ניידי, קושאן, הוזהר על “לא תחוננם”, על איסור להשכיר דירות למהגרים החדשים. עניתי קצרות: “למרות שאין מנהגי הארץ זרים לי לגמרי ולא מעט שמעתי על דרכיהם בקודש של יקירי הארץ, לא פּללתי ל”ברוך הבא" שכזה. ה"לכם", “הזרים”, ו"לי", היחסן, לא ירפּו את הידים ולא יחלישו את המרץ. הנני תקוה, שלא מהגר, כי אם אזרח ותושב הארץ אהיה". אחרי כן נודע לי, שהאיש הזה הוא תושב ירושלמי, סוחר ידוע באתרוגים.

צפירת האניה, שהפליגה לפנות ערב, הזכירתני את חוב־הכבוד וההבטחה בדבר הביקור הראשון.

בצל קורתו של יושב־ראש ההסתדרות הארצישראלית התאספו ובאו, בלי הזמנה והודעה קודמת, כמעט כל בני הקולוניה הרוסית, לפי הכינוי, שהיה רגיל אז, שביפו ובסביבותיה. האורח שחזר משליחות חשובה, היה המהנדס נחום וילבושביץ'. הוא חזר מסיור באוגאנדה. המארח ד"ר הלל יפה חילק, לפני שהתחיל לדבר, בין האורחים את התשורה, שנשלחה לו על ידי יצחק לייב גולדברג, עשרות טפסים של ספר “הציונות” של הד"ר ספיר, שתורגם לעברית ע"י נובופלאנט. בהציגו את האורח וילבושביץ', ציין בבת־צחוק על פניו, כי לו בעצמו היתה זכות גדולה יותר; הוא נמנה כחבר של המשלחת שהלכה לתור את חצי־האי סיני. הוא נאחז בסבך זכרונותיו מאותו הזמן ותאר את ההרכב הכללי של המשלחת הזאת. הוא הבליט את דמותו של אחד מחברי המשלחת, האדריכל מארמורק מווינה, שבחזון הספרותי, אשר חזה הד"ר הרצל על העתיד הקרוב, נועד לו תפקיד מיוחד. בהשוותו את שתי המשלחות, שנשלחו לחצי־האי סיני ולאוגאנדה, נעשה הד"ר יפה רציני מאוד. קולו רעד וכה היו דבריו: “המנהיג בן־ האלמוות משוכנע היה, כי נמצא על סף ההתגשמות. המנהיג בחסד עליון האמין, שהוא ייחלץ מגזר־הדין, הנחרץ ע”י ההשגחה על המנהיגים, כי מרחוק תראה את הארץ ושמה לא תבוא, וכן יזכה להיות גם המסדר של ההנהלה, כששאיפתו תקרום עור וכשחזון לבו ייהפך למציאות. מי תיכן לרוחו העז והסוער, שקיווה, כי שם, ברגבי העפר השוממים והחולות הצורבים, שיהפכו למקומות חיים מלאי צל ולחות, יהיה מקום אחיזה ל"מדינת היהודים"? מוחו עבד בלי הרף, הוא הכין פרטי תכנית ההתישבות החדשה, שתשמש דוגמה ומופת ותשפיע על השער העליון להזיז את המשא והמתן, כדי שגם שערי הארץ ייפתחו. נכשלה התכנית, אבדה התקוה, מאוכזב היה המנהיג ונאחז ב"מלון האורחים" שבערבות אוגאנדה. והנה אורחנו וילבושביץ היה חבר המשלחת, שנסעה לתהות על קנקנו של בית המלון המוצע. לפי מיטב הכרתי נסעה רק כדי לצאת מהענין בצורה נאה".

במלים קצרות, מועטות המחזיקות מרובה, הסתפק נחום וילבושביץ'. הוא רצה להמנע לגמרי מנגיעה בפרשה הכאובה, שהפרידה בין אחים לעבודה ושאיפה ושהיתה הגורם למחלוקת. הוא לא יכול לעבור על זה בשתיקה, אחרי שהד"ר יפה השרה בדבריו מעין מרה שחורה. ווילבושביץ' הדגיש, שדבריו אמורים בתנאי, שלא יגררו אחריהם ויכוח. לדאבון לבי נתגלה לי אז, כי נגע האוגאנדיזם פשה בארץ. לקו בו גם אלה, אשר היו צריכים לכאורה להיות הכהנים ולהבחין, להורות ולפסוק לפי הסימנים בנוגע לטומאת הנגע.

מצב הרוח בקרב האורחים נשתנה מיד לטובה, כשנשמעה שירה. פינה אחת היתה המארגנת והמתחילה, השניה הצטרפה אליה מיד, השלישית הסתפקה בזה, שהפסיקה שיחותיה, ושירה צוהלת ועליזה השתפכה. תחילה שירה עממית מן הגולה ואחר־כך שיר הימנון לעבודה, שמחברו היה אחד הפועלים הותיקים, נח שפירא:

השעות של קורת רוח נמשכו עד מאוחר בלילה. במוצאי שבת נערכה מסיבת “מלווה מלכה” מיוחדת במינה, שהשלימה את היום הראשון לבואי ארצה והעשירה אותי בידיעות, שהצריכו לימוד והסתגלות.

למחרת יצאתי ברכבת למקום מטרתי ושאיפתי, ירושלים.

בקרון הרכבת ישב על ידי איש אחד לבוש אירופית וחבוש תרבוש. בדברו עם שכנו בערבית, הפליט כמה מלים עבריות בהברה יפה ובצלצול ערב של ביטוי “ח” גרונית. נתאשר הניחוש שלי, כי יהודי הוא. למרות שמר בנבנישתי זה, הפקיד האחראי והרוח החיה בהנהלת הבנק “ואלירו ובנו”, היה קמצן גדול בדיבורים, עלה בידי להוציא מפיו במשך זמן הנסיעה ידיעות בעלות ערך והערות מענינות. מפיו נודע לי שמר נבון, בן ירושלים, השיג אחרי מאמצים רבים את הזיכיון לבניין מסילת הברזל יפו – ירושלים. הוא חזר אחרי אילי הכסף היהודים וביקש, שיקבלו את הזיכיון. כשלא נענה, אנוס היה למסור את הרשיון לחברה צרפתית. הוא גם סיפר לי באנחה, כי אותו נבון ניהל בהצלחה רבה את המשא והמתן בדבר רכישת המקום המקודש שלנו, הכותל המערבי, ובעוונות שרבו, בגלל הפרעות מצד “השיכנזים – האשכנזים”, לא יצא הדבר לפועל. עוד סיפר: “לרגל העסקים הכספיים שלנו, היו לי הזדמנויות רבות להיפגש ולשוחח עם תיירים אנגלים נכבדים; ביניהם ישנם בקיאים בכתבי הקודש שלנו, המקווים ומחכים לתחית עם ישראל, לפי יעודי הנביאים; מפיהם שמעתי התנגדות חריפה לבנין מסילת הברזל, כי הם רואים בזה חילול הקודש. פני אשה אצילה אחת, ידידה טובה של אשת הקונסול האנגלי פין, שהצטיין במדות תרומיות ושאשתו עזרה לו בפעולות רבות לטובתנו, נתכרכמו בדברה על הרכבת, שעשנה יאפיל על ההוד הטבעי, שבו חוננה הארץ, וצפירת הקטר תפריע את השלווה השמימית הברוכה”.

בהגיענו לחצי הדרך אמר: "יפה־נוף זה, הבריא באקלימו והמצטיין במימיו הטובים, הוציאו יהודים, שבאו מבולגריה, מציפרני המיסיון. בסביבות המושבה הרטוב נשתמרו השמות של המקומות צרעה ואשתאל. על צוק סלעי מגור של ההר ובגבולותיו חצובה המערה, שהגיבור הטראגי שמשון היה מסתתר בה. אוהבי עבודה הם בני המושבה. מעטים הם צרכיהם ופעוטות הן דרישותיהם, אבל אין מי שיתענין בהם. מי שועה לעזרת היהודים הללו ומי מושיט להם יד? עזובים הם לנפשם והחטא שלהם: ספרדים הם. מי ירה את אבן פינת הישוב הארצישראלי אם לא הספרדים? את קשיי השממה הגידול וההתפתחות סבלו הם וכעת הם נחשבים כבנים חורגים. הם הם היודעים את השפה, הבקיאים בהרגלים, מנהגים ונמוסים של המקום והם היו יכולים להסיר הרבה מכשולים.

לרגל קלקול קטן ברכבת נעצרנו לזמן של יותר מחצי שעה בתחנה האחרונה. על ידי כך ניתנה לנו האפשרות לתור קצת את הסביבה ולהתבונן במעלות ובמורדות של הכפר, הנושא את השם העתיק, הספוג זכרונות קדומים, ביתר. כאשר התחילו הנוסעים, לפי האותות שניתנו, לחזור אל התחנה, נטפל אלי זה שישב על ידי ואמר: בחפירות במקומות אלה נתגלו אוצרות של מטבעות ממטבעות שונות מהתקופה הקדומה; כשתפגש עם ה"ה רפאלי וליפקין, שרכשו חלק קטן מהן והרוויחו סכום הגון, יספרו לך פרטים מענינים בנידון זה.

לפני שנפרדנו אמר לי מר בנבנישתי: “הפעם יצאתי מגדרי. אינני נוהג לשוחח עם אלה, שאני נפגש אתם במקרה. חשתי, שאתה שואף וחוקר לא מתוך סקרנות סתם, אלא מפני ש”תורה היא" וללמוד אתה רוצה".

הרכבת רצה. היא השתדלה להקטין עד כמה שאפשר את האיחור שנגרם. והמחשבה לוחשת, חוזרת ולוחשת: הנה מתקרבים אנו לעיר, שבמחשבת הבורא עלתה קודם שברא שמים וארץ…

הלב לא דפק, אלא הלם, בצאתי מתחנת הרכבת העירה. נמצאתי “בתוככי ירושלים”! הרגשת שמחה מלאה את לבי על כל גדותיו. היה זה כמו חלום בהקיץ.

צעיר אחד יהודי, שהציג את עצמו לפנינו כבן הישיבה “תורת חיים” של ר' יצחק מתמיד, הציע לנו באדיבות לעזור לנו בדרכנו העירה. קבלתי את ההצעה והתחלנו ללכת עם הסבלים העירה.

עברה כרכרה עם שני אנשים, אחד שמן מאוד והשני לבוש מדי משטרה. הצעיר סיפר לי בלחש, שאלה השנים באים לשם בדיקת התעודות של הבאים, ביחוד של בעלי הוסיקות (הפתקאות) האדומות. הצעיר הסביר מה היא הפתקה האדומה: כל מהגר בבואו ארצה מקבל מהרשות פתקה כזאת במקום תעודת הזהות שלו, הנלקחת ממנו כפיקדון. בפתקה האדומה נאמר, שאסור למהגר לשהות בארץ יותר משלושה חדשים. הצעיר הוסיף והעיר, שהמהגר יכול לסדר את הענין בקלות על ידי סכום מסויים. כל הדבר משמש מקור הכנסה לפקידי הממשלה. תמורת תשלום מקבל המהגר בחזרה את תעודת הזהות שלו ובספר נרשם, שחזר. לאחר שקיבל את התעודה הרי המהגר הוא כבר נתין, מוגן על ידי הקונסול של ארץ מוצאו. נתין כזה אין השלטונות התורכיים רשאים לאסור, אפילו אם ביצע פשע, אלא רק בהסכמת הקונסול. בזמן בואי ירושלימה בא לתחנת הרכבת מר אברהם סולומיאק, ששימש מזכיר ותורגמן בקונסוליה הרוסית. הוא בא כנראה באופן רשמי, בלוויית “קאוואס”, כדי לפגוש את מי שהוא. שני הפקידים התורכים נשארו בלי עבודה, מפני שפחדו לבדוק בנוכחותו של הקונסול, כדי להימנע מתסבוכת ואי נעימויות.

הסבלים האיטו בלכתם ויכולתי להסתכל סביבי. ראיתי כתובת עברית על בית, אולם כתובת ראשונה זו בירושלים שרטה את נפשי, כי התנוססה על מוסד רפואי של המיסיון.

צעדים מועטים הלאה והנה לפני הר ציון. כמה זכרונות מעלה שם זה! במורד ראיתי את בניני השכונה הראשונה מחוץ לחומת העיר, “משכנות שאננים”.

הצעיר שליווה אותנו העיר לנו, שהשעון הערבי מראה, שהשעה שתים עשרה, מועד שקיעת השמש, מתקרבת, ועלינו להגיע אל המקום הדרוש בהקדם, כי הסבלים עלולים להתמרמר. על יד שער יפו נפרד מאתנו הצעיר בברכה הירושלמית האופיינית “ישוב טוב” ואנחנו נכנסנו אל העיר העתיקה.

רציתי ללכת בעקבות הסבלים, אבל כירוק וזר נתקלתי לא פעם אחת. הרגלים מעדו והתחלקו על האבנים הרטובות, שהיו מכוסות שיירי אוכל וקליפות. הצפיפות והדוחק הם שמנעו אותי מליפול ולהשתטח. כשניסיתי להציץ קצת לתוך שורות החנויות הפרימיטיביות שמשני הצדדים, קיבלתי דחיפות מנאדות המים של הערבים היחפים, שמיהרו בריצה לספק מים לשתייה. נרטבתי מנאדות המים. כמה פעמים קיבלתי דחיפות גם מחמורים, שנערו וזקפו את אזניהם, בהכריזם כן, שהם מוכרחים לעבור ואין לחסום את דרכם.

עייף, מכוסה זעה ואבק הגעתי עד החצר של חורבת ר' יהודה החסיד. הסבלים פרקו והורידו את החבילות בחצר. עברו רגעים מספר והנה נתאספו עשרות אנשים לראות את המחזה איך שאנשים צעירים נקלעו בלילה, בערב החג, על חבילותיהם למבצר המסורתי. שנים לובשי “דזובע”, מעיל קטיפה שיד אחת מוצאת ממנו מהשרוול, נגשו יחד עם ילד, שהאיר בפנס את הדרך, והתחילו להביע דברי התמרמרות על העבריינים, שהעיזו לבוא, כדי לכבוש את המלכה בביתה. אחד מהם אמר בקול רם: “מי ביקש מכם רמוס חצרי, פנו ולכו אל בן־יהודה’קה המופקר”. יתר האנשים עמדו והסתכלו תמהים. מהמבוכה ואי־הנעימות ניצלתי על־ידי יהודי בעל הדרת פנים, בעל חנות בקרבת המקום. הוא גרש בגערה את הנאספים, באיימו, שיעלה מיד אל ר' שמואל, הוא הרב הישיש ר' שמואל סאלאנט, ויספר לו על התנהגותם. למטיפי המוסר יעץ לחסוך את דבריהם לזמן מתאים יותר. היהודי הזה, ר' אלתר אנטיפולר, – בנז’מין, – היה שמו, העמיד אותנו על טעותנו. במקום ללכת לרחוב החבשים, אשר על־יד השכונה “מאה שערים”, מחוץ לחומה, הלכנו לרחוב חב"ד אשר בעיר העתיקה. “שכר מלא חפנים תקבל בעד הפסיעות הרבות, שעליך לצעוד עד שתגיע לשם”, הוסיף ר' אלתר בבת צחוק. ר' אלתר הזמין אותי לחנותו הצרה לשתות ספל קפה. אחר־כך הזמין סבלים, שדברו אידית, ואמר להם לאן עליהם ללכת.

חוסר המנוחה, הטלטול והיגיעות, ויש להוסיף עוד שתית מים לא במשורה, גרמו, שהלילה הראשון בירושלים היה לי ליל־נדודים קשה. קיבלתי חום וחלמתי חלומות שונים. למחרת בלעתי אבקת חינין.

האשה הזקנה, שנסעה אתנו מווילנא עד יפו, הזמינה אותנו אל בית בתה בירושלים. באופן כזה נפתרה אצלנו הבעיה, שהדאיגה אותנו: לאן לסור בירושלים, איפה לשים את כל החבילות? האשה הוסיפה: “יתכן שלא תהיה נוחיות, כפי שהורגלתם בקן החם שעזבתם, אבל ישיבת קבע בארץ דורשת להיגמל מהרגלים רבים של הגולה. אלה הם היסורים, שבהם הארץ נקנית”. קיבלנו את ההזמנה האדיבה. האשה טובת הלב לא ידעה שבינתיים חלו שינויים במצב המשפחה של בתה. נוסף לזה באה טעות בכתובת. בגלל זה נגרמה לנו טרדת הליכה ממקום אחד למקום שני ושלישי במשך שעות, עד שהגענו אל בית הבת.

התחנה האחרונה, שבה עמדו הסבלים לפוש היתה “מחנה יהודה”. לאור הירח ראינו סביבנו כפים וסלעים. השעון, אשר במוסד שנלר, הזדקר מול הסלעים. קבלתי רושם, שכאן קצה גבול הישוב היהודי. בבית משותף, שנקרא “פליטי רוסיה”, נראו על הגזוזטראות, כביכול, אורות עמומים, שבקעו ממנורות קטנות. המנורות היו מכוסות פחים, מעין פנסים, להגנה בפני הרוח. לאור המנורות האלה עסקו גברים בחריצות בהכנות לחג.

פנינו אל קבוצת בתים קטנים, אל שכונה שנקראה “כרם” ולאחד הבתים האלה נכנסנו. הודלקו מיד שתי מנורות ובחדר נראה סדר וניקיון. אשה צעירה לימים, עם פנים חרושים קמטים, קדמה את הבאים בעברית והביעה את שמחתה על שאורחים יקרים באו להתארח בצל קורתה. החשש, שמא נהיה אורחים בלתי קרואים ובלתי רצויים, התנדף. אחרי שיחה חטופה עם האם הוזמנו לארוחת הערב.

אחרי הארוחה נכנס אחד השכנים. הוא אמר, ששמע שבאו אורחים חשובים מווילנא ממש, לכן דחה את עבודות ההכנה לחג ובא לברך את העולים בברכה “ישוב טוב”. הוא נכנס אתנו בשיחה. וילנא, אמר, זכתה לא לשוא לתואר “ירושלים דליטא”; לא רק בעבר, אלא גם כעת נמצאים בכולל וילנא, הוותיק ביותר בארץ, למעלה מאלפיים נפש; בתוך אנשי כולל וילנא נמצאים אנשי סגולה, מיוחסים ובעלי צורה. האיש הזה אמר, שידוע לו מפי שליחים של כולל וילנא, שנסעו לווילנא בעניני הכולל, על היחס הלבבי, שבו היו יהודי וילנא מתיחסים לצרכי הישוב בארץ. הוא הזכיר שמות, כמו הרב ר' משה יואל גוריון, הרב ר' חיים עוזר גרודזנסקי, הסוחר האציל ר' מאיר אהרן כצנלסון, הסוחר טוב הלב, אם כי מהיר לכעוס, ר' שמעון שטראשון ועוד. בקומו ללכת המשיך: לדידי רב ערכו של ה"קאבאק" (מטבע השווה בערכה לפרוטה), הניתן על ידי אשה עניה בווילנא, מדולאר, שהשליח מא"י משיג בהתאמצות מאיש עשיר באמריקה.

הירושלמי בקש מאתנו להלוות אליו ולראות בית אחד. הלכנו וראינו בניין מואר קצת “הנה גאוות העיר וילנא”, אמר; "בית הכנסת הזה הוא אחד מאלה, שנבנו בכספי בת שבע גגוזין מווילנא. זר אגדות נקלע מסביב לפעולות אשת חיל זו בירושלים. מספרים, שחלק הגון מרכושה העצום הפרישה לצרכי ירושלים. אשה זקנה זו הביאה אתה ארצה עשרים פודים¹ של כלי זהב וכסף וחלקה אותם כמתנות לכלות יתומות או עניות. היא תמכה בזקוקים בצורה נאה. היא היתה מעסיקה נשים מספר באפיית לחם בשביל נצרכים. בכספה הוקמו בנינים ציבוריים שונים, בתי כנסת, מקוואות וכד'. אחרי פטירתה נודע מפי חנוונים, שהיא היתה מסלקת חובות של קונים מסויימים. שמה נשאר לברכה לעד.

בקשנו את הירושלמי להמשיך בשיחותיו המעניינות למחרת ונפרדנו ממנו בשעה מאוחרת בלילה.

נפגשתי עם הירושלמי הזה אחר כך לא פעם. בשיחות שנהלתי אתו בהפסקות בין התקפות קדחת, למדתי מפיו הרבה על סדרי הכוללים. הוא היה בקי בבעיות אלה, מכיוון שנתבקש על ידי קרובים שלו מארצות הברית להמציא להם ידיעות נאמנות. הוא חקר את הבעיות והשיג פרטים רבים למרות הסודיות, שאפפה את פעולות הכוללים.

יש קודם כל לציין, שאין לזלזל בערך ה"כוללים" לקיום הישוב בארץ. הם הקימו את הגשר בין הישוב ובין הגולה. הם הושיטו עזרה לבני הישוב בכל מקרה. הם עמדו על המשמר בלי הפסק בפני כל מיני פגעים, הן מבחוץ והן בפני מחלות ומגפות. לולא היסודות, שהונחו על ידי הראשונים, בעלי קופת ר' מאיר בעל הנס, היו חובבי ציון מוצאים בארץ חלל ריק. גם אנשי “הישוב הישן” הפנו את תשומת לבם לעבודת האדמה ויסדו את “פתח תקוה”. הכוללים השתדלו להקל על תנאי החיים בירושלים, הם דאגו לאספקת קמח, סוכר, שמן, פחמים וכו' לקראת ימות הגשמים.

הירושלמי הודה, ששיטת החלוקה זקוקה לשיפורים, אולם מעשה יפה עושים בני הגולה, התומכים בישוב על ידי הכוללים.

הירושלמי מנה כ"ז כוללים.

א. הכולל הראשון, “כולל וילנא וזאמוט”, נוסד עם התחלת עלייתם של ה"פרושים", בהשפעת הגאון ר' אליהו מווילנא.

אנשי כולל זה הצליחו בבחירת ר' שמואל’קה, שיורה וידין בירושלים. הוא היה נמוך קומה והתלוצצו עליו: איננו גוף ואיננו ממשיגי הגוף. חלקו של ר' שמואל סאלאנט בפיתוח הישוב היהודי בירושלים רב עד מאוד. הוא לחם מלחמת תנופה והגן על המוסדות התאומים ת"ת וב"ח –­ תלמוד תורה “עץ־חיים” ובית החולים “ביקור חולים”. ברוב תבונתו עמד בלי הרף על המשמר, שמקורות ההחזקה של מוסדות אלה לא ייפסקו. בגלל בריאותו הרופפת היו מנסים להשפיע עליו, שיחליף את דירתו הצרה, או שיעבור לגור זמנית למקום ששם האויר צח יותר. הרב היה עונה, שגם כשהיה צעיר היו הרופאים מתלחשים בדאגה על מצב בריאותו, והנה זכה, בעזרת “הקוצב חיים לכל חי”, לעבור את הגיל המקובל לאנוש על אדמות. פעם הסכים, מטעמי בריאות כביכול, להחליף את דירתו בת החדר וחצי חדר לדירה בת שני חדרים עם מטבח, אבל את המקום הזה בחורבת ר' יהודה החסיד לא יחליף, הוא שואף כח מהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, הלומדים בחדרים הסמוכים. הירושלמי סיפר את הסוד, שר' שמואל הסכים לאחר ויכוח ממושך והפצרות לקבל “שכר בטלה” בסך 120 פראנק לחודש. אחד הנימוקים להעלאת המשכורת היה גם מתן אפשרות לרב לחלק צדקה.

הירושלמי התחיל לתאר את מצבם החמרי הדחוק של בני הכולל, שנחשב לראשון ומיוחס.

כולל וילנא מונה למעלה מאלפיים נפש. החלוקה הקבועה הניתנת לאנשי הכולל איננה מספיקה אפילו לצרכים ההכרחיים. רק מספר מסויים של אנשי הכולל מקבל תוספת מיוחדת, הנקראת “חלוקה רבנית”. תוספת זאת מקבלים אנשים בזכות עצמם, עברם ויחוסם.

הירושלמי מתח ביקורת חריפה על ראשי הכולל, שלא דאגו לבנין בתים לשיכון אנשי הכולל. ראשי כוללים אחרים פעלו דוקא בשטח זה והגיעו לתוצאות חשובות. בעיית השיכון היא בעיה חשובה מאוד בירושלים. ה"מוחרם", ראש השנה לדירות, מטיל את אימתו על התושבים, שצריכים לשלם שכר דירה לשנה למפרע. מי שזוכה לדירה חינם לשלוש שנים בהגרלה, הוא מאושר.

מלבד הסכומים, שהכולל היה מקבל ישר מווילנא, היה מקבל גם בעקיפין דרך צינורות שונים סכומים ניכרים. סכומים אלה שימשו לצרכים ארעיים, לעזרה בערב החג, לתשלום בבתי חולים וכד'. הוועד הכללי של הכוללים היה מפריש לכולל וילנא סכומים מסויימים לפי מפתח קבוע. מסכומים אלה היה הכולל נותן תמיכות במקרים מיוחדים, כמו מחלות קשות, צורך בנסיעה למצרים כדי לקבל זריקות נגד נשיכה על ידי כלב שוטה וכד'. מסכומים אלה היו ניתנות תמיכות גם למוסדות צדקה ולתשלום מסי הממשלה. המס החשוב ביותר היה פדיון מעבודת הצבא של זכרים נתינים עותומניים. לפי החוק הקיים, חייבים בעבודת הצבא בפועל רק מושלמים, ואילו יהודים ונוצרים היו משלמים כופר נפש, “בדל”. הכוללים היו משלמים עבור האשכנזים את המס הזה. הכוללים היו משלמים אפילו בעד אלה, שלא היה להם שום קשר לכולל. הנדיב הידוע, שנטה לדעה שיש להגדיל את מספר היהודים המתעתמנים בארץ, השתתף בתשלום מס זה.

כשהיה לבן הכולל צורך מיוחד בכסף, לשם פתיחת חנות, בית מלאכה, השאת בנים וכד', היה כולל וילנא, כמו יתר הכוללים, נותן הלוואה בשעבוד מכסת החלוקה לשנים אחדות למפרע. בבורסה הירושלמים היו קונים ומוכרים שעבודים כאלה. הבורסה היתה קובעת את ערך ההמחאה לפי הביטחון בתשלומי הכולל או מוסד אחר. על יד כולל וילנא קיימת קופת “גמילות חסד”, המחליפה חלק מסויים מהסכום המשועבד לכסף מזומן, בלי הפסד רבית.

שאלתי את הירושלמי איך מתקיימים בני הכולל. הירושלמי הסביר לי, שחלק מהם תורתם אומנותם. אלה הם בני ישיבות החיים בדחקות. פניהם בדרך כלל חיוורים ומחלות שונות עוברות עליהם לעתים תכופות

חלק שני הם חנוונים ובעלי מלאכה זעירים. רווחיהם פעוטים. החלוקה, הניתנת להם, מסייעת להם לשכור חנות, או בית־מלאכה, או דירה. הירושלמי קבע בשביעת רצון, שחלק מאנשי כולל וילנא התבסס, הוא חי מעמל כפיו והוא ויתר על פת בג החלוקה. הוא ציין, שישנם אחדים, שאינם זקוקים ל"חלוקה" והם ממשיכים בכל זאת לקבל תמיכה. לא קל להוציא מלבם של אלה, שהתמיכה איננה חוב, המגיע להם.

ב. כולל הו"ד, הולאנד ודייטשלאנד. הפקידות והאמרכלות האצילה והמפוארת, בעלת המעוף ורחבת הלב והיד, שבאמשטרדם דאגה מתוך חיבה ומסירות מופתית לישוב בארץ בכלל ולירושלים בפרט. עוד לפני שהתישבו בארץ עולים מהולאנד ומגרמניה, דאגו כבר הפקידים והאמרכלים לישוב והיו מעבירים לארץ סכומים ניכרים מכספי הצדקה שיהודי הולאנד וגרמניה היו תורמים. כוללים שונים ויחידים נהנו מתמיכה זו, מוסדות חינוך וחסד הוחזקו בה. בכספים אלה נבנו בתים רבים לשיכון. הירושלמי קם והראה לי את הבנין היפה של בית־החולים “שערי צדק”. בית חולים זה נבנה כולו, מהמסד עד הטפחות, מהאמצעים שהמציאו פקידי ואמרכלי הכולל הו"ד. הם גם משתתפים בהחזקת המוסד.

הכולל הו"ד מונה כמאתיים נפש. כלכלתם היסודית כמעט מובטחת על־ידי ההקצבה השנתית הקבועה, הניתנת לכל נפש. כדי שלא להלבין את פני המקבלים, נעשים התשלומים בצורת המחאות לבנק ואלירו. מלבד שני הפקידים, המטפלים בחלוקה, אין יודע את פרטי החשבונות. בני כולל זה מצטיינים בהליכותיהם.

ג. כולל חסידי חב"ד. חלק מכריע של העולים הראשונים איווה למושב לו את צפת, הספוגה מסתורין. אחרי כן עבר חלק רב מהם לעיר האבות, לחברון. לכולל זה שייכות כאלפיים נפש. כולל זה איננו מחולק לגלילות, כמו כוללים אחרים, אלא כל חסידי חב"ד באשר הם שם ממציאים את הכסף, הנאסף בקופסאות על־שם ר' מאיר בעל הנס, ישר לאדמו"ריהם. הרביים מעבירים את הכסף אל נאמניהם בארץ לשם חלוקה בין חסידי חב"ד.

אם כי ההקצבה הרגילה, הניתנת לבני כולל זה, נחשבת בין הבינוניות, הרי איננה מספיקה אפילו לצרכים הראשוניים. מי שאין לו פרנסה מחוץ לתמיכה מהחלוקה, חי חיי עוני.

ד. כולל ואהלין. החלוקה, הניתנת על־ידי כולל זה, המקיף גליל ברוסיה, היא זעומה. רק אחוז קטן מבני כולל זה זוכים לדירה של הכולל. מספר ניכר של בני כולל זה עוסקים בעבודה, מלאכה ומסחר. לפנים, כשרוב בני הכולל היו עוסקים רק בלימוד ותפילה, הסתפקו במועט. היו אז מצויים סגפנים, שנהגו לפי מידת “קב חרובים”. בפי הבאים אחריהם דרישות אחרות. בעיניהם נחשבת החלוקה לחלק מפרנסתם.

את כולל ואהלין ביסס בעבר ר' ניסן בק, לאחר שהשתקע בירושלים. הוא הוכר על־ידי הנשיא האדמו"ר כנאמנו בעניני החלוקה.

הירושלמי סיפר לי, שבחפשו פרטים על הכולל, מצא תעודה מעניינת. התעודה מכילה הקדש של בית בשביל אנשי כולל ואהלין. התעודה אושרה על־ידי הקאדי, הדיין הממונה על ההקדשות. בהקדמה נאמר, שאסור למכור את הבית או למשכנו. בסעיף הראשון נאמר, שמהבית צריכים להינות עניי כולל ואהלין, החוסים בצלו של הרבי מבויאן. במקרה, שלא יהיו בירושלים כאלה, רשאים ליהנות מהבית בראש וראשונה החסידים, אם לא יהיו כאלה – הפרושים, אם לא יהיו כאלה – היהודים הספרדים בירושלים או בארץ.

ה. כולל אונגריה. “שומרי החומות”. אנשי כולל זה מקבלים חלוקה שמנה. מלבד ההקצבה הקבועה, הם מקבלים תמיכות ארעיות ועונתיות לא קטנות. לרשותם עומדות למעלה ממאתים דירות. בני כולל זה אינם רוצים לעסוק בעבודה או מלאכה, כנגד זה יש ביניהם מתווכים, חלפנים, בעלי משרות וסוחרים לרוב.

אנשי כולל זה ידועים כקנאים. הם מדקדקים בחבישת ה"שטריימל" עם הזנבות. אוי לה לאשה, הגרה בשכונתם, אם התירה לעצמה לשים פאה נכרית על ראשה במקום לגלח את השערות. הירושלמי הוסיף באנחה: ראו את התהום המבדילה בין אנשי הו"ד, רכי המזג, ובין אנשי כולל אונגארן, חמומי המוח, אם כי שני אלה דומים במצבם החמרי.

ו. כולל מרמרש; ז. כולל לובשב. על שני כוללים קטנים אלה, שלכל אחד מהם לא יותר ממאה נפש, העיר הירושלמי: האם כדאי היה להקים את הבמות הקטנות האלה, כדי שיתחמם לאורן מספר קטן של אנשים?

ח. כולל פינסק. לכולל זה שייכים רבים, קרוב למאה נפש. הוא נחשב לדל ביותר בין הכוללים, ממש “קבצן”. למרות מאמציו הרבים, איננו יכול לתת קצבה שנתית לכל נפש יותר מחצי נאפוליון, עשרה פראנק. רוב אנשי כולל זה חיים מעמל כפיהם. הם פועלים, בעלי־מלאכה, חנוונים, בני ישיבות, בעלי משרות קטנות וכד'.

ט. כולל קארלין. אם כי קארלין היא חלק של העיר פינסק, הרי היא מספקת פי שנים לבני הכולל שלה מאשר כולל פינסק. הסיבה היא, שבקארלין גרים אנשים העוסקים ביערות, במשלוח רפסודות וכד', ומצבם הכלכלי טוב יותר ממצב יתר תושבי פינסק.

י.–יא. שני כוללים של סלונים, האחד של פרושים והשני של חסידים. ההבדל בפעולתם הוא, שהראשון מקציב חלוקה לפי גדלו של האיש בתורה והשני מקציב לפי מספר הנפשות.

יב.–יג. זוג כוללים יש גם של רומניה. אחד “רומניה–ואלאחיה” והשני “רומניה–מולדאוויה–בוקארשט”.

יד. על הכולל או הכוללים של העדה הספרדית ועדות המזרח לא ידע הירושלמי האשכנזי לספר הרבה. הוא שמע מפי אנשי אמת, שחלק הארי מההכנסות המתקבלות מהגולה, סכומים גדולים, נכנס לידי הלובשים אצטלא דרבנן ולידי פרחי כהונה שלהם. אחוזים מסויימים מופרשים מסכומים אלה למוסדות של העדות האלה. הציבור הרחב של העדות האלה, בתוכו אנשי עמל ועבודה מפרכת ביותר, אינו נהנה מהכספים, הזורמים מבוחארה, הודו ועוד מקומות, אלא במידה זעומה.

הירושלמי סיפר הלצה, ההולמת את המצב בעדות האשכנזית והספרדית. אצל האשכנזים, אמר, אין נותנים לחיות ואין מניחים למות, ואילו אצל הספרדים נותנים לחיות וגם למות. לדוגמה: באותו בית גרים אשכנזי עשיר ואשכנזי עני. מביט העני, הגר במרתף, בקנאה על העשיר, הגר בקומה העליונה. כשמביאים לעשיר מזונות, אומר העני: “כמה זוללים וסובאים אלה”. אין העשיר נותן לעני לחיות. במקרה של מחלה אצל העני, ממהר השכן העשיר ומבהיל רופא. השכן אינו נותן למות. אם השכנים הם ספרדים, משלים השכן העני עם גורלו ואומר: זה מזל, זכה השכן והוא עשיר. כשהשכן העני חולה, מסתפק השכן העשיר באנחה. הוא מניח למות.

הקשבתי בענין רב להסברות, שנתן לי הירושלמי על הכוללים. הוא סיפר לנו על הוועד הכללי, “כנסת ישראל”, שנוצר בשעה שהכוללים הגדולים התחילו להתפצל והיה חשש שמא יידחו העניינים החשובים של הישוב כולו וכל אחד ידאג רק לבני עירו ומחוזו. המוסד המשותף הזה, בית־הוועד הכללי, נוסד לפני כארבעים שנה בחסותם של הרב ר' שמואל’קה, הוא ר' שמואל סאלאנט, והרב מקאליש ר' מאיר אויארבאך. היו חיכוכים וויכוחים בין הכוללים בגלל גובה האחוזים, שכל כולל רצה לקבל מהוועד הכללי. ר' שמואל’קה היה נכנס לעובי הקורה ומשכך כיד חכמתו את המריבות. לפעמים היו הוויכוחים מועברים להכרעת התורמים בגולה. המריבות מסביב לפרישת “כולל אמריקה” גרמו להתערבות הקונסול האמריקאי. יש אומרים, שבגלל זה הודח הקונסול האמריקאי מכהונתו. עתונים אחדים בארצות הברית התערבו, חלק מהם תמך בצד אחד, בפורשים, וחלק אחד בצד השני.

הירושלמי סיפר, שהשיג בקושי ידיעות מהימנות על פעולות הוועד הכללי. הדין־והחשבון המתפרסם על־ידי הוועד נקרא “שמש צדקה”. הדו"ח נגלה הוא ונשלח מתוך רצון לגולה, ואילו בארץ בכללה ובירושלים בפרט הוא נחשב כנסתר ושומרים בקפדנות שלא יהיה מצוי בארץ. לדעת המספר אין כל יסוד לנימוק, שהדבר נעשה, כדי שלא לבייש את מאות האנשים, שקיבלו תמיכה ושמותיהם נזכרו בדו"ח. אין כל צורך לפרט את שמות האנשים הנתמכים.

הירושלמי ציין, שהוועד הכללי עושה גדולות למען הישוב. הוועד עומד על המשמר של הישוב. כל נשיבת רוח בלתי מצוייה מורגשת בוועד הכללי. אם אזלו מן השוק מצרכים הכרחיים, או שהאמירו המחירים, אם חסרים מים לשתיה בעיר, או כשפורצת מגיפה, בכל מקרה כזה פועל הוועד להקלת המצוקה. הוועד פונה לחוץ לארץ ומקבל כספים ומטענים עם מצרכים. הוועד מחלק את המצרכים לעניים חנם. במקרה של מגיפה מזעיק הוועד הכללי לעזרה רופאים, תרופות וכד'.

מההכנסות, המתקבלות בוועד הכללי, מקבלים 21 כוללים בארבע ערי הארץ: ירושלים, טבריה, צפת וחברון, אחוזים מסויימים. מלבד זאת תומך הוועד הכללי ישר ביחידים, כאלף מספרם, ובמוסדות.

מהיחידים יש לציין:

א. מקריים. אנשים אלה שייכים אמנם לכוללים שונים, אבל לרגל סיבות שונות זקוקים הם לתמיכה במיוחד.

ב. קבועים. אנשים אלה אינם שייכים לשום כולל. הם גרו בעשר השנים לפני עלייתם ארצה בערים ומקומות, שאינם כלולים ברשת הכוללים. לקבועים שייכים גם הגרים, המקבלים סיוע בצורות שונות ישר מהוועד הכללי.

מקופת הוועד הכללי מקבלים “שכר בטלה” הרבנים, הדיינים, מורי הוראה ועוזריהם בירושלים. והרב הישיש ר' שמואל סאלאנט מקבל “שכר בטלה” 120 פראנק לחודש. חברי בין־הדין מקבלים 60 פראנק לחודש כל אחד, פרט לאחד מהם, המטפל בדבר נוסף והמקבל 100 פראנק לחודש. תשלום חלקי מקבלים הרבנים ביפו, חברון וטבריה. גם ה"חכם באשי", ה"ראשון לציון" הספרדי, היה מקבל מהוועד הכללי סכום מסויים מדי שנה בשנה להחזקת משרדו… הליצנים מספרים, שאביו של החכם באשי, הישיש הסגי־נהור, היה מקבל חלוקה מכולל וילנא…

מקופת הוועד הכללי מקבלים באופן קבוע סיוע 4־5 בתי־כנסת, לאיזון תקציבם ולתיקון בדק הבית.

בית־החולים “שערי ציון” ביפו מקבל מהוועד הכללי תמיכה. הוא נענה, ונעשה שותף להקמת “בית־הכנסת אורחים” ביפו.

הוועד הכללי תומך בהקמת בתי תלמוד־תורה בראשון־לציון, עקרון ופתח־תקווה.

כשיהודים מתישבים ברמלה, גרים מנסים להתישב ביריחו, יהודים מתאחזים בהר־טוב, בכל מקרה משתתף ומסייע בעין יפה הוועד הכללי.

הירושלמי לא רצה למנות את כל הפעולות החשובות של הוועד הכללי. הירושלמי ציין עוד פעולות אלה:

תקונים והשגחה על הכותל המערבי, על מערות חגי, זכריה ומלאכי, על קבר רחל אמנו ועל קבר שמעון הצדיק.

מתן דורונות לשליטים, לשרים, למוכתרים – מתווכים בין הממשלה והישוב – “מפני הכבוד ולמען השלום”.

בניית בתים לשיכון מעוטי־יכולת.

הירושלמי הסביר כמה חשובה פעולה זו של שיכון. שורות הבתים, שנבנו על־ידי הוועד הכללי, עושות אולי עליכם רושם של קסרקטין, אולם בתנאי המקום הם תורמים תרומה חשובה להקלת המצוקה. לפי גורל מוסרים את הדירה לשנים אחדות. הזוכה בגורל מרגיש את עצמו מאושר, כשהוא משתחרר מאימת ה"מוחרם", החודש, שבו יש לשלם למפרע לשנה את שכר הדירה.

הירושלמי הוציא רשימה של הערים ברחבי תבל, שמהן מתקבלות התרומות לוועד הכללי, לקופה המשותפת על־שם ר' מאיר בעל הנס. הירושלמי התחיל להקריא לי את שמות הקהילות בערי הגולה: אירקוטסק, אמשטרדם, בואנוס־איירס, בריאנסק, וושינגטון, וינה, – פירות מעזבון של נדיב, הנמסרים באמצעות הקונסול, – מוסקבה, מאנצ’סטר, ניו־יורק, נארצ’ינסק, סידניי, סימפרופול, קייפטאון, קורסק, שיקאגו, שליסלבורג, וכן הלאה.

ההכנסה השנתית הנקיה (“נטו”) מגיעה בשנים האחרונות לסך של למעלה ממאה אלף פראנק.

*

הירושלמי סיים את הסקירה. הוא רצה רק להוסיף מלים מספר על האיש, שהאציל מהודו על המוסד המדובר, על הוועד הכללי.

זכה הוועד הכללי ובראשו עומד איש דגול, גדול בתורה, איש הרוח, בעל מידות תרומיות, איש המחמיר על עצמו ומקל על אחרים, הוא ר' יצחק בלאזר. הוא ויתר על כסא הרבנות בעיר הבירה של רוסיה, פטרסבורג, ועלה ארצה. תלמידו של ר' ישראל מסאלאנט, עזב את כסא הרבנות בפטרסבורג, כי לא רצה בכתר הרבנות בכלל. הוא התיישב בקובנה ויסד שם מעין “ישיבה מרכזית”, שתלמידיה למדו גם דברי מוסר. אח"כ החליט לעלות לא"י. רבנים מפורסמים ועסקנים חרדים מפורסמים, בתוכם בעל ה"חפץ חיים", הובהלו לאסיפה, שהתקיימה בווילנא, ושבה דנו בדבר הצורך להשפיע על ר' יצחק בלאזר, שיישאר בגולה. ר' יצחק בלאזר עלה ארצה למרות ההפצרות והפיתויים. הרב הישיש ר' שמואל’קה רצה להשפיע על ר' איצ’לה, שיקבל עליו את עול הרבנות בירושלים, אבל ר' איצ’לה לא הסכים. כנגד זה קיבל עליו לעמוד בראש הוועד הכללי. ר' איצ’לה מצליח בפעולה זאת.

הירושלמי ציין, שר' איצ’לה החמיר בארץ בשתיקתו. בחוץ־לארץ היה נוהג להדיר את עצמו מהדיבור במשך ארבעים יום, מראש חודש אלול עד מוצאי יום הכיפורים. בירושלים היה נמנע מלהוציא הגה מפיו גם בכל יום שבת, חוץ מאשר במקרים נדירים של התעוררות והטפה לשיפור המידות. ההשפעה הרוחנית שלו גרמה לכך, שהוועד הכללי תופס מקום בראש בפעולות המסועפות למען הישוב בארץ.

*

הודיתי מקרב לבי לירושלמי, הבקי במסכת הכוללים, על שהכניס אותי, “הירוק”, לתוך סבך הבעיות של הכוללים. הוא גילה לי פרטים, שרק אנשים מעטים יודעים אותם.

*

אני רושם את זכרונותי לאחר שתי מלחמות עולם. המלחמה הראשונה מוטטה את רוב הכוללים. עם ניתוק הקשרים עם רוסיה, נשארו הכוללים הגדולים והעשירים בלי הכנסותיהם מהגולה. ברשות הכוללים נשאר אמנם רכוש גדול במקרקעים, אולם ההכנסות נדלדלו. הכוללים ממשיכים עוד להתקיים קיום עלוב. הם מוסיפים לחלק תמיכה לבני הכולל, אולם תמיכה זו עלובה היא. נשתנו במשך דור אחד היחסים בישוב כולו ובירושלים. לארץ התחילה זורמת עליה, השואפת לעבודה פרודוקטיבית. העליה החדשה שנתה את פני הישוב. גם בזמנים אלה אל נשכח את התפקיד החשוב, שמלאו הכוללים בשעתם.

בביתו של דויד ילין

ביום הראשון של פסח, אחרי הצהרים, ביקרנו אצל מר דויד ילין. עייפים הגענו לשם. אז לא ידוע היה עדיין השם “רחוב החבשים”. רק אחרי שקבע שם את דירתו המוסד “בצלאל”, נתפרסם הרחוב היטב והיה הומה מאדם, לעתים אפילו בלילות.

לא מעט שמעתי קודם לכן על הטיפוס הירושלמי המקורי, הסמלי והנאה הזה, שנגלה לו הרז של היכולת להכות שרשים, הנקלטים בצחיחי סלעיה של ירושלים, ולהרוות את נפשו השוקקה מטל השמים שבחרבוֹניה. מפי דוד־אשתו, אחד מל"ו צירי אסיפת קטוביץ, ר' פישל־ירוחם פינס, שגר באופן עראי בווילנא, נודעו לי פרטים מעניינים וקוים שונים מדמותו הרוחנית של חתנו של ר' יחיאל־מיכל פינס. כך ידעתי, שמצד אמו הוא נצר ממשפחה אצילה שבאה מארצות המזרח. ממנה ירש וסיגל לעצמו תכונות נפשיות יפות. פעם אחת, בקיימי מצוות הכנסת אורחים ובהביאי לביתו של מר פינס קרוב של אשתו השניה, יהודי חובב ציון שבא מפטרסבורג, ניתנה לי הזדמנות נעימה ונהניתי משיחה מתובלת בזכרונות על מבואות ירושלים ועל הרוח, ששלטה בה. הפרטים שמורים בזכרוני כמעט כמו שנאמרו אז:

“עקשן היה ר' יהושע ילין. אזרח ירושלמי, חריף ובקי בצפוניה וסתריה של העיר, שכיהן בה במשרות רשמיות שונות, לא פחד לפרוֹץ גדר. ר' יהושע גרם לשערוריה, בהוסיפו ספסל בבית־הספר של חברת “כל ישראל חברים” ובהושיבו עליו את התלמיד האשכנזי הראשון, את בנו דויד. שידולים, פיוסים, השתדלויות, אזהרות ואיומים לא השפיעו עליו, שיחזור בתשובה ויוציא את בנו דויד מה”שקולא דל בכר". הממונים נמנו וגמרו לשבור את מטה ה"חלוקה" ולשלול מהחוטא ובן המרי את הקיצבה השנתית. ר' יהושע עמד במרדו וטען, שלא חטא כלל. מהרבנים הספרדים, שהיו פחות קנאים, קיבל היתר ללמד את בנו בבית הספר. הוא פנה במכתבים, פרש את טענותיו. לאחר שלא נענה, פנה שוב. כך נמשכה חליפת המכתבים זמן רב, עד שנאלץ לנסוע לחוץ־לארץ, כדי להשתדל שם אצל הגבאים וראשי הכולל, שלא ייגרע חלקו. אחדים משלנו נכנסו בעובי הקורה, אבל כחות השחור היו חזקים כנראה מאתנו. ואולי דרכם לא דרכנו… ר' יהושע נלחם, אבל נשאר מנוצח", גמר מר פינס את דבריו.

הסופר רוזנפלד, שהיה נוכח בשעת השיחה, העיר, שגם בענין זה התערבה אשה, “הרבנית סוניצ’קה”, שהיתה, אגב, אם חורגת של מיכאל היילפרין.

דוד ילין פגש אותנו בפנים מאירות. הוא לחץ את ידינו בלבביות ואמר “ברוכים הבאים”. בלבביות כזאת היו בודאי מקבלים בימים הקדומים את פני המביאים את הביכורים לירושלים. הרושם הראשון מהפגישה היה: מזיגה הארמונית יפה מהטוב שבמזרח עם המעולה שבמערב. עניו, ישר, מנומס, תוכו כברו.

מסרתי לו פריסת שלום מהדודים שלו בליטא. הוא התענין בחיים הרוחניים של ירושלים דליטא. סיפרתי לו, שדודו ר' זאב יעבץ מרצה בווילנא בשפה הגרמנית. הוא התפלא על כך והסברתי לו, שההרצאות מתקיימות בבית־הכנסת של מאיר (מיצי) גורדון, בית־כנסת של איש פרטי.

התחילה שיחה על ההודעה בדבר איסור לשלוח ילדים ל"גן־הילדים", שהודבקה בשני טפסים על־יד שער הכניסה לביתו. את הכפילות הסבירו בעובדה, שבאותה חצר גרו שני עבריינים, דוד ילין וח. זוטא. מר ילין התחיל לפרש, שההודעה באה רק, כדי להבליט, ש"מחפשי חטאים" אחדים קיימים. גן־הילדים קיים. הוא אסף לתוכו ילדים, שהצטופפו קודם בחצרות וברחובות בלכלוך וזוהמה. עכשיו נמצאים הילדים בחדר מלא אור ואויר צח. הם משחקים, שרים ולומדים תחת השגחת מחנכת מומחית. התנגדות לגן־הילדים נתגלתה בראשית ייסודו. אנחנו, המשיך דוד ילין, לא עברנו בשתיקה והכחשנו בפומבי את דברי הבלע נגד המוסד. הסברנו את הטוב הצפון במוסד ותבענו למשפט ציבורי את המסלפים מתוך זדון את מטרת גן־הילדים.

בזמן השיחה נכנסה לחדר צעירה נמוכה ורזה, מלאת חיים ומרץ. מר ילין הצטחק ואמר: אתכבד להציג לפניכם את שכנתנו מרת גיסין, מנהלת גן־הילדים. היא הגוזלת את הנשמות ומעבירה אותן למולך הרוחני.

השיחה עברה לעניין בתי החינוך והמלאכה של חברת “כל ישראל חברים” – אליאנס. קמה וניצבה דמות דיוקנה של אישיות גדולה, השופעת אור וזוהר, שבה התרוצצו כישרון של מחנך למופת וכישרון של עסקן צבורי. יליד ירושלים היה נסים בכר. לרגל עניינים משפחתיים נסע לרומניה ונעצר בקושטא. נדבן ידוע ראה את הצעיר הכשרוני וכלכל אותו במשך כל זמן לימודיו. מקושטא נסע לפאריס. שם למד והשתלם. מנהלי חברת “כל ישראל חברים” שמו עיניהם בו. הם מצאוהו מתאים ומוכשר לעבודה בשדה החינוך. הם מינוהו למורה. אחרי נדודים וגלגולים חזר לירושלים עיר מולדתו. ברוך כשרון, מזויין בידיעות, בעל מרץ, מחונן בהבנה, התמסר לחינוך הדור הצעיר. בתכסיסיו המחוכמים הצליח ליישר את ההדורים ולשכך את ההתנגדות לבית הספר למלאכה. כנגד זה רבו מתנגדיו, שלחמו בפעולתו הציבורית ויכלו לה. ראשי ה"אליאנס" בפאריס, שמחלו לו עשיית דברים על דעת עצמו בנוגע לבתי־הספר, לא רצו לסלוח לו את העובדה, ששיקע את עצמו בעניינים ציבוריים כלליים. קשה היה ענשו. הוא סולק מכהונתו ונדד למרחקים, לאמריקה.

הבאתי למר דוד ילין תשורה מיצחק־לייב גולדברג מווילנא, טפסים אחדים של חיבורו של הד"ר יוסף ספיר “הציונות” בתרגום עברי. כשמסרתי את התשורה למר דויד ילין, קם מנחם שיינקין על רגליו והביע בקול רם דברי השתוממות על הנטע הזר והדוקר “האוגאנדיזם”, שנקלט במקצת בארץ־ישראל. העובדה שספחת זו פשתה בארצנו, הדהימה את טובי הציונים, היא עלולה לגרום נזק רוחני רב לתנועה הציונית. מנחם שיינקין סיפּר, שראש הלוחמים בטריטוריאליסטים, מנחם אוסישקין, לא האמין למראה עיניו, בשעה שמצא בין המחאות נגד “ציוני ציון” גם כאלה, שהגיעו מארץ־ישראל. שיינקין קרא את הציונים הנאמנים בארץ לעמוד בפרץ, כדי לעקור מן השורש את התנועה, החותרת תחת הציונות.

דוד ילין ענה תשובה קצרה והגיונית. הוא לא התפלמס, אלא שקל את הטענות בעד ונגד. הואר רצה למצוא צדדים, שאפשר לקרבם ולאחדם. הוא אמר, שהוא מתנגד בכל רוחו לנגע האוגאנדיזם, אבל איננו מייסר קשה את הנוטים לטריטוריאליזם. לדעתו אפשר ליישר את ההדורים, אם שני הצדדים ישמעו בסבלנות את הדעות של מתנגדיהם, יתבהר האופק ותעלם החשדנות. ילין הציע, שתיווסד אגודה ציונית צרופה, שתמנע משגיאות ותבלום את הנצחנות. סיסמתה של האגודה צריכה להיות: “לא ברעש ה'”. ילין הודיע, שבאגודה כזאת הוא מוכן להשתתף ולעבוד בה במרץ.

הפרידה היתה, כמו הפגישה, לבבית. לאורחים, היוצאים את הארץ, נאמר: “צאתכם לשלום”. הנשארים בארץ הוזמנו לבוא לעתים קרובות תחת צל קורתו של המארח.

כשיצאנו החוצה אמר לנו מורה־הדרך שלנו, יהושע ברזלי, על דויד ילין: דבריו של יליד ירושלים זה הנם אספקלריה נאמנה, שבה משתקפות תכונות נפשו של המורה, המלומד והעסקן הזה. הוא דן תמיד את חבריו לכף זכות. הוא זקוק לכח, שידחוף אותו. בו ברגע שהוא נכנס לפעולה, תורם הוא ממרצו הרב, העבודה שהוא עושה נעשית בשלימות, בסדר למופת ובצורה נאה.

תיאור קצר זה של אפיו של דויד ילין היה נכון. יכולתי לקבוע את העובדה הזאת לאחר עבודה במשך שנים רבות במחיצתו. ברוב המקרים היתה לי הזדמנות לעבוד אתו כשהוא משמש יושב־ראש ואני מזכיר שלא על מנת לקבל פרס. בפגישותי המרובות עם זך־הנפש ועדין־הרוח הזה הכרתי אותו היטב. הקווים הכלליים, ששרטט אותם ברזלי, נשארו נכונים.

שבועות אחדים אחרי הפגישה בביתו של ילין נוסדה אגודה ציונית בשם “ירושלים”. מר דויד ילין היה יושב־ראש של אגודה זו. הוא האציל על אגודה זו מרוחו. הוא עבד בדייקנות ובמסירות. כשהיה מרגיש, שהוויכוחים עולים מעלות אחדות והם יכולים להגיע לנקודת רתיחה. היה מתחיל להשקיט את הרוחות ולהשכין שלום.

בהדרכתו של יהושע ברזילי ז"ל

(ערב פסח תרס"ה)

תוסס היה יהושע ברזילי (אייזנשטאדט) בכל חום נפשו, מסור היה לכל דבר, שהיתה לו זיקה כל שהיא להתפתחותה של ירושלים.

הוא הרגיש עלבון צורב מהעובדה, שבירושלים נמצאים מצדדים בזכות “אוגאנדה”. ברטט היה מדבר על קלון ירושלים, שבה נמצאים בנים, המתימרים להיות בוניה וחושבים על “מלון אורחים באפריקה”. בשמחה נמצא בין ראשוני “אגודת ארץ אבות”, בעלי הציונות המסורתית, הכנה והצרופה.

הוא היה אחד מן הפעילים ביותר ב"לשכת המודיעין המתנדבת" בירושלים ותרם בשביל הלשכה תרומה הגונה.

אך נפנה מעבודתו, בראשונה כגזבר ואח"כ כסגן מנהל סניף אנגלו־פלשתינה בנק, וכבר אפשר היה לראותו רץ להפגש עם בוריס ש"ץ, לשמוע על הנעשה ולעזור לגול את אבני הנגף, המעכבות את פעולות “בצלאל”. לא מעטים היו המקרים, שבלילות סערה, כשהעבודה לטובת “בצלאל” נגמרה אחרי חצות, נאלץ להשאר לנוח מספר שעות בבית קרוב, בבית הד"ר נ. ווייץ.

את המלוה הראשון לשם יסוד הגמנסיה העברית בירושלים השיג יהושע ברזילי יחד עם הד"ר ווייץ. הוא נכנס לתוך תוכה של העבודה וסבל לא מעט מההתנגדות לגמנסיה.

בן יקיר היה לברזילי בירושלים, – בית־העם. ברזילי טיפל בו במסירות אבהית. כמעט בכל ערב אפשר היה לפגוש אותו שם.

בזמן מלחמת־העולם, כשברזילי היה בטוח שהנה יופיע “כורש” חדש ויכריז “מי בכם ויעל”, נסע לשווייץ, כדי להשתלם ולהתכונן לימים הטובים הבאים. שם הוציא את נשמתו הגדולה. בכ' באייר תרע"ה נפטר, ורק אחרי חמש־עשרה שנה, בי"ג באדר תרצ"ג, מצאו עצמותיו את מנוחתן באדמת המולדת שכל כך אהב אותה.

אחרי עלותי ארצה, אך הספקתי להשתחרר קצת מהתקפת הקדחת, היה בקורי הראשון אצל ידיד המשפחה, שהרבה שמעתי עליו, אצל ר' יהושע אייזנשטדט. זה היה לפנות ערב, בליל בדיקת החמץ. באתי אל המשרד של “אנגלו־פלשתיין קומפ.” ליאות היתה נסוכה על הפנים היפים והצנומים של ברזלי, שהיה שקוע אותו זמן ראשו ורובו בכתיבה. לא הרגיש בכניסתי ובישיבתי. מתוך עצבנות הרים את ראשו. כשנשאלתי ע"י הקאוואס, שמשו ושליחו הראשי של הבנק, שהיה מפחיד בקומתו הגבוהה ובכתפיו הגרמיות, למה באתי לא בזמן הקבוע, קם ברזילי, במסרי לו את שמי, שם אבי ומשפחתי, צעקה נשמעה מפיו: “אתה הוא בנו של הירשל הבלתי נשכח”. אחרי שעה קלה נמצאתי כבר באווירה של חיבה. משאלות פרטיות עבר לענינים כלליים. מתוך הענן של דבריו נשמע: “צוו על שבועה של אמונים לא לעזוב את הארץ גם בימי הסבל, לשבת בתענית, כדי לשכוח את החיים והפינוקים בגולה. אמונה, אמונה בנצח ישראל! ממעיינותיה עלינו לשאוב חיסון הרוח ואומץ לב, ממזבחה עלינו לקחת גחלים לאש התמיד שלנו, להיטהר ולהזדכך. היראים ורכי הלב יחזרו לבתיהם והנשארים על חבר הכהנים יימנו”. בקשתי את עזרתו במילוי חובה נפשית: ביקור אבני הזיכרון, פליטת מחמדינו. על זה באה תשובתו: יש להזדיין בסבלנות ולדחות את זה למחר, ערב חג הפסח, אחד הימים הקבועים לביקור המוני. בשמחה קיבל על עצמו לשמש לי מורה דרך.

בשעה המיועדת, בערב חג החרות, יצאה מבית המלון המודרני של קאמניץ קבוצה של עולי רגל לבושי חג, ביניהם פרופ' וייט מסינסנטי, לבקר את העיר ועתיקותיה. מורה הדרך שלה היה יהושע ברזילי. פניו קרנו מהשראה מיוחדת. דומם הלך בראש מורד עד הבנין של הגמנסיה הגרמנית. פתאום עמד ואמר: “במקום זה נפגשו המנהיג הבלתי משוח בנימין עם המלך האדיר וילהלם; נביא הנחמה שם בפי המנהיג שלנו דברי גאוה בשם העם וקסם־התחיה היה על פניו המזרחיים”. משם סבב קצת וליד הכניסה של “קבר הילנה המלכה”, או “קברי המלכים”, עמד והקריא, כי ביום 23 לחודש אפריל 1874 נחתם בסנט ג’ירמן ע"י ברתה ברטרנדלוי: “אני החתומה מטה מעידה ומודה בכתב בזה, כי בקנותי את הקרקע אשר תכיל בתוכה את המערה הנודעה בשם “קברות המלכים” בירושלים, אך מטרה אחת לי בקנין זה, לקיים לעולמי עד את המזכרת הקדושה והנכבדה ולמנוע כל חילול קודש מקברות מלכי ישראל”.

מורה הדרך אמר לנו, כי המבט הראשון של הבא לחונן את עפר הארץ צריך להיות מופנה להר המוריה, מקום יצירת רוחה של האומה. בהתאם לזה עשה סיבוב, עבר את החומה ומרחוק הראה על ההר, שעליו שמע העברי הראשון את ההבטחה “ויירש זרעך את שער אויביו והתברכו בזרעך”. ברזלי המשיך בדברי חזון ובאגדות. כמו דקלום נשמע מפיו: “קול בא ברבבות כתים לעמוד על הר הזיתים מבשר ואומר”.

דרך “שער האריות” נכנסנו לעיר העתיקה. הוא התעכב רגעים מספר על־יד “נתיב היסורים” ונתן הסברות.

כשהתקרבה הקבוצה אל הר הבית, ליוו אותה מבטים של עשרות חובשי זנבות. איינשטדט אמר בלחש: “הם חושדים בנו, כי כטמאי מתים רוצים אנו להכנס פנימה למרות האיסור החמור, המאיים בכרת על זה”. הוא סיפר, כי אחדים נתפסו בעוון הכניסה למקום המקדש, ביניהם משה מונטיפיורי וההיסטוריון גרץ. הם נענשו ע"י קבוצה ידועה בשמתא וחרם, בזמן שמספקי המים היחפים וכדומיהם טיילו בשחצנות במקום זה. עליות וירידות והנה אנחנו על־יד הכותל בן האלפים. אור גנוז נגלה וברטט קדושה נשמע קול פנימי: “הטהר, הנה זה עומד אחר כתלנו”. חרדה הנשמה, בחושה בכוח העליון, הגבוה מעל גבוהים, שהצמיד זו לזו את האבנים הכבדות בלי יסוד וטיח. צמוד נשאר ברזילי כל הזמן לאבנים ולנוסחאות השונות של תפילות, שנשמעו מפי הבאים. עמדנו דום, שקועים בהרהורים עד ערוב היום. התחילו לבוא אל הכותל בני המשמרת, אשר קבעו את תפילותיהם ליד המקום, שמשם לא זזה השכינה.

לתפילת “ליל התקדש חג החרות” באנו לבית הכנסת “בית יעקב”, שבחורבת ר' יהודה החסיד. בשמחה שמע ברזילי מה שספרתי לבני הקבוצה, איך שחבורה של ילדים שמעה בצמא מפי צעיר ירושלמי, שביקר בירושלים דליטא, על מסירות הנפש של ר' זלמן צורף, שקיבל את ההורמנא דמלכותא, שהחורבה רכוש היהודים היא, ואיך שבעל החזקה של מקום זה התנקש בנפשו של ר' זלמן הצורף. התפילה הנוספת “הלל”, – מנהג הארץ, שהתאים למצב הרוח, – נאמרה בבית־הכנסת “בית יעקב” מתוך כוונה ודבקות. כל בני הקבוצה אישרו אח"כ, שהיו כמו שיכורים מרוב ההתרגשות ונתפכחו בשעת אמירת “בשנה הבאה בירושלים הבנוייה”.

חקוק נשאר הטיול והסיור בזכרוני. נשארתי אסיר תודה לבבית לנשמה הגדולה, ליהושע ברזילי.

שבועות מספר נאלצנו לגור בירושלים כאורחים. בירושלים “לא אמר איש צר לי המקום בה”, ואמנם גם אם הורגש דוחק, לא היו מתאוננים, אלא מצטופפים ומסתפקים במועט. קוי השמש הראשונים היו מוצאים אותנו תמיד מחוץ לחדר הצר. היינו יוצאים ונושמים מלוא הריאות אוויר צח ומבריא. רוח קלה היתה מלטפת אותנו בשעות הבוקר המוקדמות.

אחרי חיפושים מייגעים, וכפי שנודע לנו אחרי כן גם אחרי חקירה חשאית על טיבו של המחפש, שכרנו דירה. כנהוג אז סילקנו מראש את שכר־הדירה עד “מוחרם” שהוא ראש־השנה לדירות.

יסלחו נא לי רוב הבונים הראשונים, אם אתריז נגדם. הם נהגו בקמצנות מופרזת, נעדרה אצלם הראייה למרחוק. הם לא השאירו מקומות פנויים על־יד הבנינים, כדי לאפשר הגדלה או הרחבה, הם לא הקצו אפילו אמה נוספת בשביל הכביש, בה בשעה שכל אמה נרכשה באותם הימים בגרוש אחד ואפילו בפחות מזה. רוב הבונים היה משולל טעם טוב ולא עמד על הצורך ב"הרחבת הדעת". הם שאפו לגג מעל לראשם, לחדר, ואם נוסף עוד חצי חדר ולזה עוד מטבח – כמה רחב הלב! מי שעה אז למחשבות על פינוק ומותרות? גדר מזה וגדר מזה ובאמצע שביל צר, בלתי מרוצף, שהוביל לדירה.

לא היה משום הפתעה, אם העובר ברחוב היה מתכבד בעביט של שופכין. היה זה טבעי, שאחרי כביסה היתה מתהווה ברחוב שלולית של מים.

בצדה של הכניסה לדירה שלנו היה מרתף חשוך, ששימש דירה ובית־מלאכה לנגר. רוב עבודתו היה בתיקון עגלות. לא פעם נתקלו העוברים והשבים במוט, או בחישוק האופניים של עגלה, שהיתה עומדת על־יד ביתו של אליה הנגר. על ההערה לנגר, שהוא גורם לנזקים, היה עונה: “אינני שייך לקהל־הממונים, המפטמים את כרסיהם על חשבון הציבור. בעמל כפי אני מרוויח ללחם צר ומים לחץ. אינני יודע מתי אוכל לצאת מהדירה החשוכה ומתי אפטר מאכילת חינין וניפוח הטחול, שיירי הקדחת”. בהנפת יד ואמירת “מהליש”, – אין דבר, – נגמרת תשובתו.

כשנכנסנו לגור בשכנותו של הנגר, שמח לקראתנו, כי ראה בנו מחאה בולטת נגד בטלנות ופאראזיטיות שבסביבה. בפנים צוהלים פגש אותנו, אמר “ברוכים הבאים” והוסיף: “הצדיקים, כביכול, שמעבר לשער, הסוברים, שרק בזכותם קיים העולם, ומובן, שהעולם חייב בפרנסתם, כמה יחרקו הם שן ויקפצו מעורם בהיווכחם, שהנה ישנם אנשים, המתקיימים בלי עזרת הקופה המצלצלת”.

אצל ר' אליה הנגר היתה לי הזדמנות להיות עד שמיעה לדברי רופא מכובד, שבא לבקרו בזמן מחלתו. הרופא קבע גובה התשלום בעד ביקורו בסך רבע מג’ידיה, כלומר 18 עשיריות וקאבאק. השכנים חשו לאסוף את הסכום, נתנו לרופא את 18 העשיריות, אבל שכחו לתת גם את הקאבאק. אמר הרופא: “אליה, אליה, למה אכלת את הקאבאק שלי”? הרופא היה עתיר נכסים והיה ידוע לו מצבו החמרי הקשה של החולה.

לדירה הוביל מספר מדרגות. אוי לו למי, שלא התכופף ועלה בקומה זקופה, ואוי לו למי, שלא החזיק במשענות. הוא עלול היה לקבל חבטה בראש ולהתחלק מהמדרגות הרטובות. לאחר שעלינו בלתי תקלה, אנו נמצאים ב"חצרל" למעלה. כאן נתבלטו שני מטבחים בצד בית־שימוש פרימיטיבי. היו כאן שתי דירות, אחת מימין ואחת משמאל. בכל דירה היו: חדר גדול, לפי המושגים של אותו זמן, שלושה על שלושה וחצי מטרים, חדר קטן וגזוזטרה. בליטות בתוך הכתלים מכוסות דלתות שמשו תחליף למזנון וארון לכלים.

באחת הדירות גרה משפחה בת ארבע נפשות. מוזר היה כאילו הדבר, שבפי השכן הזה ואשתו, שניהם ילידי ירושלים, היתה העברית שגורה ובשפה זו חנכו את ילדיהם. הבעל היה עוזר לרוקח הראשי ב"ביקור חולים", שניהם עבדו בלי תעודות. בניגוד לשכן, היתה אשתו בעלת מרץ רב. למרות מוצאה ה"הונגרי" הספיקה ללמוד בסתר לקרוא. היא היתה מקבלת את פני שכניה בברכה המקובלת “ישוב טוב”. היא באה אלינו, כשהיינו עדיין עסוקים בהתרת הצרורות, כשבידה האחת טס עם עוגות מעשה ידיה ובידה השניה כסא. באדיבות ובעדינות הציעה את שרותה להורות ולהדריך את “הירוקים” בתנאי המקום. היא הסבירה, שבירושלים יש ללמוד לא מעט, החל מסידורי רהיטים והמשך באפית עוגות וחלות.

מדברי ההדרכה של השכנה זוכר אני את תאור הכנת הבצק. יש לדעת כמה לשפוך מים לתערובת של כל מיני קמח לאפית לחם, חלות ועוגות. אופים בתנור, הנמצא בכל שכונה, ויש לדעת באיזה ימים הוא מוסק. נערים־משרתים סובבו ברחובות, הכריזו בקול, לקחו את הבצק מהבתים והחזירו לחם או עוגות שנאפו. האשה הזריזה היתה משלשלת מספר עשיריות לידי אחד הנערים בכל חודש והוא היה עולה במדרגות ובודק את הבצק, אם הוא ראוי להכנס כבר לתנור, או אם יש לחכות בדבר. הזריזה והמקפידה היתה נגשת בעצמה אל התנור, כדי להיווכח במו עיניה, עם הבצק נאפה בזמן הנכון.

למרות שהשכנה היתה בעלת נימוסים יפים, לא יכלה בכל זאת להתגבר על סקרנותה ולא להציץ לתוך הבית, ביחוד לתוך המטבח. דעתה נחה עליה משהוברר לה, שמדקדקים בכשרות. בלחש הביעה את שמחתה לשכנתה בחצר השניה, שמותר להשאיל לנו כלים (“מען קען זיך מיט זיי מישען”). דבר זה חשוב היה אז גם מפני שהאשכנזים נזהרו מלהגעל בבשר שנקנה מהספרדים. בערב־שבת הראשון לישיבתנו בירושלים אורו עיניה, כשנתבקשה להראות איך מכינים את “החמין”. היא דחתה את כל העבודות, כדי להתמסר להכנת החמין. היא יצאה מעבודה זו כולה מפוייחה ומלוכלכה. עינים סקרניות רבות הציצו לתוך המטבח, כדי לראות, אם לא נכשלו ה"דייטשים" בחילול שבת. אחרי זמן־מה נודע לנו במקרה, שאשה אחת אמרה בשיחתה עם אחת מקרובותינו: “אין להעריך נשמה יהודית! לכאורה הם נוהגים בקלות דעת, הגובלת בפריצות. האשה עוברת מבלי לכסות את שערות ראשה ובעלה יושב בגילוי ראש, אולם בכל זאת העלו החקירות, שהם שומרים שבת ומדקדקים בעניני כשרות”.

על־יד הכניסה לדירות הזדקר שער גבוה מברזל, שעלה חלודה. השער היה פתוח תמיד. בו היו נכנסים ל"חצר הד"ר ואלאך", שהכילה ארבע־עשרה דירות, שישבו בהן אנשים, שתורתם אומנותם. היו ביניהם תלמידי־חכמים בעלי עבר. בחצר הוקם “בית־מקדש מועט” לתורה ולתפילה. באופן כזה יכלו הדיירים ללמוד ולהתפלל בקרבת מקום. החצר נבנתה על־ידי אחד מטובי הישוב הישן, מר שלאנק, שהשכיר אותה לד"ר ואלאך, מייסד בית־החולים “שערי צדק”. בית־החולים הזה נתמך על־ידי הפקידים והאמרכלים של הכולל הו"ד (הולאנד ודייטשלאנד). אשה נדיבת לב באמסטרדם היתה ממציאה לידיו של הד"ר ואלאך מדי שנה בשנה את כל הסכום, שהיה דרוש לתשלום בעד השכירות, בצרוף סכום להוצאות הכרחיות. את החצר היו קוראים בשמו של הד"ר ואלאך, כמו שקראו על שמו את בית־החולים “שערי צדק” (“וואלאכ’ס האספיטאל”). באופן דומה היו רבים מעדות המזרח קוראים את בית־החולים של רוטשילד על שמו של אחד ממנהלים הראשונים: “האספיטאל של סניור גארבלה”. אחדים ספרו, שבחפשם אחרי מקומו של בית־המלאכה על־יד בית־הספר של חברת “כל ישראל חברים”, – “אליאנס”, – בירושלים, שאלו עשרות אנשים ואלה לא ידעו לענות, רק אחד העיר: אולי זה בית המלאכה של “מונסי בכר”, – המיסד והמנהל הראשי של בית־המלאכה, שנסע זה משנים לארצות הברית…

כל אחד ואחד מהאנשים, שקבלו דירות ב"חצר של הד"ר ואלאך", היה נבחן על־ידי הד"ר ואלאך, כמובן בהתיעצות עם הנאמנים עליו, אם הוא ראוי ליהנות מדירה בלי תשלום. לפי מעלותיו וזכויותיו ובהתחשב בהמלצות היו קובעים לו דירה, מהסוג “הבינוני” או “עידית”, כלומר בקומה השניה, דירה רחבת ידים.

למרות המאמצים שלנו להתרחק מכל דבר, שיש בו משום צל של פגיעה, היו גרי החצר מתרעמים וקובלים על ר' מרדכי גרשון ויינברג, מזכיר כולל הורודנא, על שהסכים להשכיר דירה לזוג צעיר, שהיה שונה בהליכותיו ואורח חייו, מלבושיו ושפתו מכל בני הסביבה. אחדים מ"מקנאי קנאת ד' צבאות" לא הסתירו את התנכרותם והתנגדותם לשכנים, שנדחקו לפנה זו. ר' דוד טיקטין, אחד מפעילי המחנכים בתלמוד־תורה “עץ חיים”, התאונן מר ושפך שיחו לפני הרב הישיש ר' שמואל סאלאנט, שבעטיו של ר' מרדכי גרשון ויינברג נכשלו בזוג שכנים צעירים, שיש לחשוש, שיפיצו בסביבה את רעל הכפירה. ר' דוד טיקטין התפלא, כשהרב סאלאנט הישיש התיחס בקרירות לדבריו והסיח את דעתו לענין אחר. נגזלה מנוחתו של מר פראנק, אביו של האב"ד לאחר זמן בירושלים, ועל פי הצעתו והשתדלותו התיצבה משלחת לפני הרב המפורסם ר' יצחק בלאזר, מי שהיה רב בפטרבורג ומייסד הישיבות בסלובודקה ונובוגרודק, שבהן לימד “מוסר”. השתתפו במשלחת ר' זאב שחור, ר' יצחק חגיז, סוחרי־ירושלים ידועים, ור' בן־ציון יאדלר, שייסד “ועד לחפוש חטאים”, “דרשן שוטה” כפי שהיה מכונה בפי בן יהודה. “רבי! צעק ר' בנציון יאדלר, קרובך יכתים את כבוד ירושלים וידליק בה את שלהבת האפיקורסות. עליך, רבי, לגעור בו ולהשפיע עליו שיעזוב את ירושלים, או שיחזור בתשובה”. אחד מחברי המשלחת, ר' יצחק חגיז, בעל בית מסחר לנייר, עדין הנפש, שרגיל היה להדגיש שעלה ארצה ביחד עם ה"ביל"ויים", סיפר בפגישה מקרית על מוסר הכליות, שהיה לו אח"כ על שנלוה אל ההולכים. הוא כעס מאוד על ר' בנציון יאדלר. ר' יצחק חגיז סיפר מה היתה תשובתו של הרב הגדול, כליל המידות והתכונות הטובות ר' איצ’לה. הרב אמר:

רבי ומורי, ר' ישראל סאלאנטר, מייסד ומטיף לתורת “המוסר”, היה משנן וחוזר ואומר יום יום, שכל אחד ואחד מחוייב לדאוג לגוף של הזולת ולנשמתו שלו; ואילו אתם מהפכים את הסדר, אתם דואגים לנשמתו של השני בעת שאתם דואגים לגופכם שלכם… למשמע הדברים האלה, המשיך חגיז לספּר, אחזתני רעדה ובנציון יאדלר נשאר יושב במקומו מבויש…

ר' איצ’לה הוסיף ואמר:

“מה שנוגע לדברים שבין אדם למקום, חרטה ותשובה ממרקים את הכל, ואילו בנוגע ל”בין אדם לחברו" אפשר ללמוד ממנו איך צריכים להתנהג"…

מהמבקרים הקבועים של הבית היה יהושע ברזלי. הוא היה בא יחידי, או עם אורחים, ששהו בירושלים. ברזלי אמר: בחפזי חשבתי, שאין כבר זכר לימים הקדומים, והנה בלכתי אליכם שמעתי מתלחשים סביב: “לא לחנם הלך הזרזיר אצל העורב, אלא…”.

הזכרונות תוקפים אותי בכח רב וכמעט שאינני יכול להשתחרר מהם. נדמה שעוד נראים אגלי הטל שהרטיבו בזמנם את הראש, השכיחו את הסחרחורת, הרחיקו את החולשה ואמצו את הברכים הכושלות – משירי הקדחת. כתלי אותה דירה התחילו לשמש כעין מרכז ותחנת חניה, שעליה לא פסחו העולים ירושלימה שהיו באים כדי לעמוד על האפשרות של ישיבת קבע בה, או רק כדי לבקר בה. בדירה זה נפגשו לשם שיחה ידידותית, השגת ידיעות ועצה, יד מעודדת ועזרה רוחנית. בדירה זו היו נשארים ללון, או לסעודה חטופה. כשהדבר לא נעלם מעיני השכנים הבולשות התחילו מרננים ואומרים: “לבית כינוס והקדש ליחפים הפכה הדירה”…

פעם הגיעה ההתמרמרות של השכנים לשיא: שבעה־עשר צעירים באו ביחד לבקר בירושלים ולראות את העתיקות שבסביבותיה. עיפים ותשושי כח סובבו ברחובות עד שהגיעו לבית. לאוזניהם הגיעו דברי רינון “גדוד אשכנזים (דייטשען) לבושין כשדים באו”. כל הילדים כתרו את הבית ואחדים גם טפסו על הגדרות, כדי להציץ ולראות מה נעשה בפנים. בין האורחים הללו היו בנו של הד"ר חיסין וקובאלקין מליבוי (מראשי העסקנים אחרי כן ביסוד “בית העם” בירושלים). המצב דרש לאכסן את כולם בדירה. שאלת האוכל נפתרה בקלות. מהרחבה שעל יד הגג הורד המיחם, – “שי של יצחק לייב גולדברג מווילנא”, – טיפול מהיר במיחם והנה הוא כבר רותח. רצו והשיגו לחם וביצים והסעודה היתה מוכנה. חמורה יותר היתה שאלת האיכסון. בצר לנו פנינו לעזרת השכנה שלנו. היא מהרה לקיים מצות קבלת אורחים. היא זרזה לכך את בעלה וגיסה ואחרי שעה קלה מלאו את החדרים מחצלאות וכרים. קולות שירה עליזה בקעו מפיות הצעירים לפני שהלכו לישון. את החולים הלעיטו בחינין והשקו בקוניאק, תרופה בדוקה נגד קדחת. כפי שנודע לנו אחר כך היה מקרה זה לשיחה בסביבה. גבו עדויות שונות וכו'. השכנה הטובה שלנו עמדה בפרץ, לימדה סניגוריה, באמרה: “מפיהם ממש גזלו אוכל ונתנו ביד רחבה לאלה שקודם לא הכירו אותם אפילו, שנתם נדדה מעיניהם לשם נתינת מנוחה לעייפים. במסירות מופתית טפלו בשני חולים, שרק זה עתה התודעו אליהם. הלא אלה הם אנשים טובי לב ובעלי מידות טובות. אינני מסכימה בהרבה לאורח חייהם, אבל אני מרכינה את ראשי בהערצה לפני בעלי יחס נפשי כזה כלפי הזולת”.

אחרי מקרה זה, ואולי בהשפעת דברי הסניגוריה עלינו, התחלנו להרגיש יחס יותר חם אלינו.

אחדים מהשכנים, שהיו עונים קודם “שלום” כאילו כפאם שד, התחילו מקדימים אותנו במאור עינים ואומרים “שלום” בידידות.

אחרי זמן קצר השיא ר' דוד טיקטין, זה שהתאונן קודם לפני הרב הישיש ר' שמואל סאלאנטר עלינו, את אחותו ושלח להזמין על ידי אשתו אותנו. היא הזמינה במפורש “את שניהם” להשתתף בשמחת לבו. משנענינו להזמנה, הושיב את המוזמן, לבוש אירופית, בראש הקרואים, לובשי “דזובע” וחובשי שטריימלך. מר פראנק, המקטרג, נכנס אתי בשיחה ידידותית וסיפר, שהכיר אחדים מקרובי המשפחה. בין יתר דבריו אמר: “בל תחשוב שאנו בעלי קרנים, אבל אם אני יכול להבליג ולוותר בנוגע לקובנה, אין אני יכול לעשות זאת בנוגע לירושלים, כשרוצים להפוך את ירושלים הקדושה לירושלים דלמטה, של חולין”. תוך כדי כך העיר: “אם קשור אתה קשרי משפחה עם גדולים ובן טובים, למה אתה מתנהג בצורה, שהיא למורת רוחם”? מי היה זה, שהשתיק את פראנק? – אותו ר' דוד טיקטין!…

פעם בשובי הביתה נפגשתי עם אחד מהשכנים, צעיר, בן ישיבה, שעשה תמיד רושם של תמים, שפל־רוח ושתקן. הפעם יצא כנראה מגדרו ואמר: “ינעם עליך אורחך, בן יהוד’קה ימח שמו עלה זה עתה לביתך”. התברר, שצעיר אחד מיאלטה, יצחקי שמו, השיג עבודה כמורה ומחנך, אבל חסר היה לו מקום לגור. הוא פנה אל בן־יהודה וזה בא אלינו ובקש, שנקצה לצעיר איזו פינה עד שישיג חדר. כשהסכמנו לזה ובתנאי מפורש “בלי כל תשלום”, היה זה למורת רוחם לא רק של השכנים, כי אם גם של שכנתנו הטובה. היא משכה בכתפיה ואמרה: איך זה מכניסים איש זר הביתה באופן קבוע?

עוד פעם נפגשנו בפנים זעומות כשהגיעו לירושלים התלמידים הראשונים של “בצלאל”. היה צורך לסדר אותם ולשאת בטורח של הכנת ארוחות צהרים בשבילם. למרות ההפצרות נכשלו בני הנוער האלה בגניבת דעת. עדי ראיה מסרו, שהללו בצעו פשעים, הם שרטטו קוי פרצופים מיוחדים של עוברים ושבים. נשמעו דברי הטחה מהשכנים: כל ארחי פרחי מוצא לו מקלט בדירה למעלה…

עוד רוגז גדול אנה לנו המקרה. חבר ובן־עיר ביקש אותנו לסדר בדירתנו את נשואיו. בבית־הדין שעל־יד “החורבה” סודרה ההרשמה וניתנת ה"כתובה". לרגלי התקפות קדחת פתאומית חסרה עין צופיה ועברו על מנהג ה"שושבינים" וכו', “בהיתר” כפי שהתלוצצו, שניתן על ידי בן־יהודה ופרופ' שץ, שהיו נוכחים בעת הנשואין. חרפות נפלו בחלקו של התלמיד־החכם מסדר הקידושין, שסייע לדבר עבירה ולא חקר בעניני טהרת המשפחה. העדים, שחתמו בבית־הדין, הוזמנו לחקירה ודרישה, אם נכון הלעז, שהכלה היתה אשת איש. הדבה הוכחשה ור' לייב הרשלר הדין אמר: “קנס גדול יש להטיל על מוציא ‘לשון הרע’ על בת ישראל”…

למרות ההתאמצות להסתפק בצרכים ההכרחיים ביותר, הלכו ואזלו לאט לאט החסכונות שלנו, שהובאו מווילנא. גדול היה צערו של ידיד המשפחה המסור מר יהושע ברזילי, ששמש כגזבר “האנגלו בנק”, ובכל פעם כשהיו באים אליו לקבל מקופת הבנק נפוליון אחד או שניים היה מושיט את הכסף ברעדה, בראותו שהחסכונות הולכים ונגמרים. הוא ספּר למכרים אחדים, שהוא מחוסר מנוחה בגלל מוסר כליות, שתוקף אותו. הוא, שהכיר היטב את תנאי המקום, הכניס את הידידים למצב הקשה של תוחלת ממושכה. מר שיינקין, חבר הועד הפועל הציוני, ומר ליפבסקי, סגן מנהל אנגלו־בנק בירושלים, פנו לאחר התיעצות עם ברזלי בהצעה אל האגודות הציוניות בווילנא ודרשו השתתפות בהחזקת מוסד לאומי בירושלים. ההצעה נתאשרה טלגרפית ונשלח הסכום המבוקש שהוקצב לשנתים למפרע. מר ברזילי הסתמך על כך והבטיח לי משרה מכובדת, אם כי שכרה לא הספיק לגמרי לצרכי החיים. מזימת התנגדות חשאית התרקמה מהצד וכתוצאה מהפוליטיקה הזאת, שגרמה לעיכובים, סבל הזוג הצעיר. נכנסו לעובי הקורה מר דוד וולפסון, נשיא ההסתדרות הציונית, הפרופ' וארבורג ועוד אחדים מחשובי הועד הפועל הציוני, אבל הם היו טרודים ועסוקים בהרבה ענינים ונמצאו בריחוק מקום. קשרי הדואר לא היו תקינים וכל כובד הסבל הרב הוטל על הצעירים.

לבית הובאה מכונת תפירה ומספר שעות ביום, ולעתים גם בלילות, לא שקטה. הוכנו לבנים לפי הזמנה ולשם מכירה. לעתים נפסקה העבודה לרגל התקפות הקדחת. בנות השכנים התחילו להתקרב, קודם בלוית האמהות ואחרי כן בלי כל ליווי, והתענינו בעבודה. בעינים מזרות קנאה הביטו על האשה הצעירה, שידיה מלאות עבודה, בשעה שהן הצעירות מבלות את ימיהן בשעמום ואפס עבודה. העיזה אחת, אחריה שניה, שלישית ורביעית ובפנים אדומות הביעו את בקשתן ללמדן את מלאכת התפירה. כשמלאו את בקשתן, לא היה קץ לשמחתן. בזמן הראשון כיוונו את השעה לזמן שהגבר לא היה בבית, אחרי כן התרגלו אליו ולא שמו לב. והנה באה מצדן הצעה נועזת. בעינים זולגות דמעות בקשו ללמדן עברית וקצת חשבון. “בורות, מחוסרות כל ידיעה, זה הוא מצבנו, ואנו חלשות מלהתקומם ולהקים שערוריה”, היו אומרות. בעת השעורים היו נועלים את הדלת ומסדרים שמירה לפי התור. בהתלהבות ושקידה מופתית התמסרו הבנות ללימודים וכמציאה נחשבה כל מלה או ניב חדש, שהספיקו לתפוס ולשנן. פעם, בזמן מחלת האשה, לא הססו הבנות לקבל שעור מהגבר. כך זה נשנה כמה וכמה פעמים. הן רעדו, שמא חס ושלום ייוודע על זה להוריהן. הן לא פחדו כל כך מהמנה שתפול בחלקן, כמו שרעדו מהזעם, שעלול היה להנתך עלינו.

בעת השעורים דובר, דרך אגב ובמידה רבה, על המידות, אורח החיים ומצוות שבין אדם לחברו. גילינו את הסוד לשכנתנו הטובה, ששמרה עליו ואף לא נרתעה כמה פעמים, כשהסתר הדבר דרש את זאת, מלסדר את השעורים בביתה. דלת, שהפרידה בין שתי הדירות, נפתחה ואפשר היה לראות גבר מלמד את בתו של אחד מקנאי ירושלים את הידיעות הראשונות של השפה העברית. שמחנו על השרות הרוחני, שיכולנו להגיש לבנות ישראל. לפני כל שעור התכוננו יפה, פנינו בדבר עצה והדרכה אל המורה הידוע מר זוטא ועיבדנו תכנית, שלפיה התנהלו השעורים. התוצאות היו מזהירות, למעלה ממה שאפשר היה לחשוב מראש.

על הספה, שהיתה עשויה מקרשים ותיבות עץ, היו פרושים מרבדים קטנים רקומים יפה בטעם אירופי. משנודע לתלמידות, שזה מעשה בעלת הבית, שנתחבבה עליהן, שמחו, שהן יכולות להשיב לה כגמולה, והן פרסמו את הדבר בין מכירותיהן. החלו להופיע לקוחות לשם קניית דברי רקמה, או לקבל הוראות והדרכה, כדי להשתלם באמנות זו. נהוג היה בירושלים, שהכלה היתה שולחת שגרונות להורי החתן, לחתן וליתר בני המשפחה. לשם כך היו רוקמים דברים שונים מחוסרי טעם. עוף השמים הוליך את הקול ומ"מאה שערים" עד שכונת אבו־אל־בצל, על יד בית החולים “שערי צדק”, ומ"בתי הונגרים" עד העיר העתיקה היו באות אלינו כלות ומאמנות את ידיהן ברקמה. בעת הלימוד נפתח סגור הלב. בעינים מושפלות ספרו הבנות על נגעים נסתרים. אנחות כבושות וכאבים עצורים. נשמעה המית רוח של נשמות כמהות, נתגלו מבטים אלמים רוויי יאוש, שקראו לעזרה והצלה.

פעם העיזה כלה צעירה אחת לזעוק מרה: “כשהוזמנתי להורי החתן, ראיתי במקרה את פניו הצמוקים והחוורים; הנה עוד מעט ויובילו אותי אל השחיטה, יגלחו את מחלפות ראשי ואמסר לשרירותה של החותנת; מחסור וניוון, – זה יהיה מנת חלקי בחיים עד שאחלץ ממנו, ואזכה לשמש הדום לרגליו של זה שהייתי כביכול חברתו בחיים”… אחר כך הוסיפה: “יהיה מה שיהיה, אעשה את הצעד המחפיר והבזוי, כמו שעשו גם אחרות, שנפרדו מעמם ודתם”…

נסינו לחפש דרכים איך להושיט לה יד עזרה. הצלחנו בדבר ובעזרת מר מרדכי גילדאי – לדרר, העסקן העממי, הצלחנו לעזור לזוג. הצעיר התפתח, למד ותפס אחר כך משרה באחד המוסדות. כשהוזמנו פעם לחגיגה בביתם, הסמיקו פניה של האשה באמרה: “חזות שוא חזיתי; יושב מרום ברכני ויש לי סיפוק רוחני ובמידה רבה אף גשמי”…

כעבור זמן מה, כששמשתי בקופת מלוה “מוריה” כחבר ההנהלה ומזכיר, – שלא על מנת לקבל פרס, – והייתי מודיע ללווים על מועד התשלומים והשגחתי על הדיוק בפרעון, נתקלתי במקרה באחדים מחברי אותה הקופה, שהזכירו ברגש את “חסד הנעורים” מימים שעברו. אשה אחת הוסיפה בלחיצת יד חמה ממושכת: “עד זקנה ושיבה לא אשכח את השעות מלאות האור והחום של גניבת דעת הורים, כשהונח בביתכם היסוד לידיעותי בעברית”. היא המשיכה לספּר: “סבלתי מרורים בעת ששמעתי בבית ואצל השכנים את הגידופים עליכם ואת ההשמצה, שהשמיצו אתכם על פעולותיכם ואורח חייכם; לוא היו יודעים על דבר גניבת הדעת, היתה מתחוללת אז שערוריה גדולה!”

במשך תקופה ארוכה היו בניהם של דיירי אותה החצר פונים לעזרה והדרכה אלינו. אלה שעכרו את רוחנו והדריכו את מנוחתנו, מצאו תמיד אצלנו אוזן קשבת, יחס ורצון כנים. במלחמת העולם הראשונה, כשמישהו נאסר על ידי השלטונות התורכיים השרירותיים, היו פונים אלי ולא נחתי ולא שקטתי, כדי למנוע את הסכנה.

*

“לשכת מודיעין מתנדבת” נוצרה בירושלים, לשם שכירת חדרים בשביל עולים חדשים, שבאו להשתקע בירושלים. נמצא מי שקיבל על עצמו את התקציב של עשרים פרנק לחודש. גדול היה מספר הפונים אלי, מהשעות המוקדמות בבוקר עד שעות מאוחרות בלילה. אלה שתנאי המקום זרים היו להם, “הירוקים”, ידעו, שבדירתנו יימצא מי שיהיה מוכן לעזור להם עד כמה שהיד מגעת. לשכת המודיעין המתנדבת, שהפכה אחר כך ללשכת המודיעין של הועד של חובבי ציון באודיסה, וששמשה טבעת ראשונה בשרשרת העליה, הוקדש לה פרק מיוחד. יחד עם לשכת המודיעין עברנו לדירה שניה שבנחלת שבעה, ב"דרך המלך" לפי המושגים של אותו הזמן. הדירה הכילה שלשה חדרים מרווחים. חדר אחד נועד ללשכת המודיעין. בשעת הצורך השתמשו גם בשני החדרים האחרים. הרשינו לעצמנו כבר קצת מותרות. מהתקציב הוקצב סכום לריהוט הלשכה, לשלחן וכסאות.

הבית הגדול היה רכושה של משפחה ספרדית מסועפת, שקבלה אותו בירושה. השכנים השתייכו לעדות המזרח, גורג’ים, פרסים, מערביים, חלביים ומספר “ס”ט" (ספרדים טהורים). אין לך דבר העומד בפני הרצון העז, ובפרט אם נוסיף לזה את השאיפה להסתגל ולמשוך לבבות. בזמן קצר התקרבנו לדיירי מטה והתידדנו עם דיירי מעלה. אחד ממשפחת בוטון, שהיה לו חלק בבית, סייר פעם את הבית, כדי לעמוד על התקונים ההכרחיים. הוא נכנס לדירת השכן החדש ואמר בהתנצלות: “רוצה אני מאד להתוודע לאלה, שזכו ליחס מיוחד במינו; לא האמנתי למשמע אזני, שאחדות מהשכנות החליטו ביניהן לשחרר את השכן האשכנזי מהחובה המוטלת לפי התור בהשגחה וסידור הנקיון בכניסה; אל יהיה קל בעיניכם ענין ה”ספונז’ה" לפי התור, הגורם לעתים למריבות, צווחות וצעקות וגם לקללות, והמושך גם את הגברים לעסק זה; והנה הנשים הפשוטות הללו שחררו אתכם מדאגה והשגחה בענין זה"…

שכנה אחת, ה"איסטמבולית" העניה, שגרה במרתף חשוך למטה, התפרנסה בדוחק מהכנת “קוסקוסו”, מאכל שהיו מכינים אותו מקמח וביצים, ומהכנסה צדדית, מ"לחישות" ו"גירוש מזיקים" מהחולים הקשים. החולה היה לבוש כולו לבן והיא היתה מופיעה עם קטורת של סממנים שונים ושפתותיה דובבו תחינות והזכרת שמות, שלשמעם אחזו חיל ורעדה את המזיקים וכחץ מקשת מהרו להימלט. היה צורך לשמור עליהם, שברגעי מנוסתם לא יספיקו לפגוע במשהו. בעת הלחישה היה תנור קטן על יד הבית, שהפיץ אדים ועננים מסביב. מתחייב בנפשו היה האיש, שהתקרב ונמצא בתוך ד' אמותיו של התנור. מי שיתחמם או ישתמש באורו של התנור, לא ישלים את שנתו…

שכן שני עם “בואינוס דייאס”, בוקר טוב, או “בואינוס נוצ’יס”, ערב טוב, בכל פעם ופעם היה לנו מוסיקא משה, הסוחר, בעל העסקים הגדולים, רחב הכתפים, שהיה ממהר להקדים בכל פגישה, ולעתים פעמים מספר ביום, באמירת “שלום” עם שימת היד על הראש, העינים והלב.

שכנים כאלה וכאלה היו לנו. בלי הפסק נהלנו הסברה ביניהם, עד שסוף סוף הצלחנו לגשור גשר מאַחד על ידי הדבור בשפה העברית. יוצאות מהכלל היו נשים זקנות אחדות, שהביעו את צערן העמוק על שאינן מסוגלות לתפוס את הדבור העברי.

מענין היה לראות את השכן ה"חלבי", בעל התנור, ששימש לכל בני השכונה, יושב על ידי בהכנעה, ועל ידו בנו הקטן, תלמיד ביה"ס של חברת “כל ישראל חברים”, והוא כתלמיד חרוץ, מקשיב, שומע, שואל וחוזר ושואל על מלים וניבים בעברית, הנחוצים לו לשם המשא והמתן עם ה"מוסטריאס", הלקוחות שלו. מה שמוחו לא תפס, נרשם על ידי בנו, כדי לחזור על זה בבית. כשהעירונו לו דרך אגב ובצורה עדינה על הרמת קולו ויחס הביטול כלפי הלקוחות, הצטדק כי פשוט ממררים לו את חייו. הבטיח להיות בעל תשובה וקיים בחלק מסויים את דברי הבטחתו.

רוכל פרסי היה נכנס בענווה אלינו, פונה ומבקש, שימחלו לו על חוצפתו ויפרשו לו בעברית את שמות המצרכים השונים, הנמכרים על ידו. גם מוסיקא היה בין הפונים בענין כזה. ברוסית רצוצה היה מסביר את הנחוץ לו והיה מקבל תרגום לעברית נכונה של כמה מושגים. בתו היתה יושבת על ידו ורושמת את הטעון באור נוסף.

למרות המנהג שהשתרש בין עדות המזרח לשמור בקפדנות, שעין זרה לא תציץ לתוך חייהם הפנימיים, הצלחנו לרכוש את אמונם המלא של כל השכנים. חדרנו לחייהם ונגולו לפנינו שרטוטים וקוים מאורח חיים זרים לנו לגמרי, הרגלים, אורחות חיים, השקפות, חוויות, ביטויים ומנהגים משונים. כך למשל היתה האשה בוכה בלי הפוגות כשנתגלה סדק בראי, זה היה סימן שעומדים בפני אסון. מנחשות היו מובהלות ושעות על גבי שעות היו טורחות ועמלות בקסמים שבידיהן ובפיהן, עד שהצליחו להעביר את רוע ה"גזירה"… השכן מחלב חשד, שמי שהוא מבאי הבית של השכן האשכנזי חמד לו לצון והסיר את “החמשה”, – חמש האצבעות, – האומרות “גירא בעיני השטן”. הוא פחד, שאם ישאל, יהיה בזה משום “נתינת פה לשטן”… בקושי עלה בידינו להבטיחו, ששום יד זרה לא נגעה ב"חמשה", היא נפלה בודאי מנשיבת הרוח, או לרגלי ריבוי החפצים אשר עליה. הסברתנו נתקבלה על דעתו ונרגע. בינתים התברר, שהסתירו מאתנו, שהם שפכו חבית יין לרגל צל של ספק, שהיא נשארה פתוחה ברגעים של “מולד הלבנה”…

מתוך השיחות נודע לנו להפתעתנו, שתהום מפרידה בין העדות השונות, הנקראות “עדות המזרח”. לאמתו של דבר היתה קיימת כל עדה לחוד, שהיא לבדד תשכון ובשניה לא תתערב. הספרדי השחצני, שטעם מיין לבנטיני, התגנדר בהשתיכותו לנצר מיוחס ולא רצה לבוא בקהל, או להתחתן עם בחורה, המשתייכת לעדה הפרסית. לתמהוננו גילינו, שמר מוסיקא ה"גרוזיני" הבור, שמרוכלות עלה לעשירות, ושבין הסוחרים הגדולים יימנה, משתדל להתבולל בעדה הספרדית. השפה הספרדית עם תגיה וביטוייה המגוונים היתה שגורה ומדוברת בפיות כל בני המשפחה, שהתאמצו להסתגל למנהגים ואורח החיים של הספרדים. רק בהסתר היו מתירים לעצמם לדבר בשפה הגרוזינית. עם כל הדבקות החיצונית למנהגי הספרדים, לא יכלה משפחת מוסיקא לוותר על מנהג גרוזיני של מאכל אחד בערב שבת. את זה קיימו וקבלו עליהם, ולא נבדלו בכך משאר בני העדה הגרוזינית בירושלים.

חקרנו ונודע לנו, כי עוד שתי משפחות גרוזיניות עתירות הכסף השתדלו למחוק כל זכר להשתייכותן לעדה הגרוזינית. בבתיהם נשמעו צלילי השפות הצרפתית והספרדית. כסף לא נחשב אצלם והם באו בקשרי חיתון עם המשפחות הספרדיות המיוחסות.

מוסיקא ספר לנו פעם ביחידות, באין אוזן זרה שומעת, כשהוא מגלה לפנינו מועקת לבו וסבל משפחתו, שלא נשמע לעצת נכבד גרוזיני והלך בעצת השטן. ברק הזהב סינוור את עיניו והא קבל “קידושין” בשביל בתו, שהיתה אז קטנה, עם בוכרי עתיר נכסים. בתו עוד מעט ותגיע לפרקה, והרבנים לא מצאו, למרות כל הדיונים, היתר והיא היתה זקוקה לגט פטורין. בת צעירה וגרושה, – לאן יוליך את חרפתו? בדברו את דבריו תלש את שערותיו וקימץ את אגרופיו. כעבור שנים אחדות באה בתו בברית הנשואין עם ספרדי, בעל עמדה ידועה. מה מאוד התחנן מוסיקא, שנבוא לביתו. כשנעתרנו לבקשתו, לחש “הודו לד' כי טוב!”…

מוזר היה לראות ולעקוב אחרי הצעיר הספרדי, בנו של השכן, שבכל שבת בבוקר היה מקדים ללכת לבית־הכנסת, כשהוא לבוש בסוודר הספרדי הקל. בחזרו מבית־הכנסת היה ממהר לאכול את ה"חמינדיקות", ביצים שהאדימו בהמצאן כל ליל השבת על גבי התנור, היה מתלבש יפה והולך לעבוד בבנק עותומן. הוריו לא כהו בו והביטו על זה כעל דבר רגיל. בפגישה עם אחד המורים הראשיים בביה"ס של ה"אליאנס", מר כלמי, העירונו על הדבר המוזר, שחניך בית ספרם יעבוד בירושלים בשבת בפומבי. כלמי פנה אל מנהל הבנק, שהיה מכירו הטוב, וכעבור זמן־מה שוחררו שני הפקידים היהודים מלעבוד בשבת. דודו של הצעיר, “חכם” לובש אצטלא דרבנן, הודה לנו בלחיצת יד ואת עיניו הוריד. אודם כסה את פניו, בשמעו דברי תוכחה מפי “אפיקורסים” על שבשתיקתו היה שותף לחלול שבת בפרהסיה על ידי בן אחותו.

במאמצים גדולים עלה בידינו להרחיב ולהעמיק את האמון של השכנים אלינו ובינתים הכרנו את אפיים ולמדנו את הליכות חייהם בימי חול ובשבתות. נוכחנו בחגיגותיהם. כשנולד בן זכר, היינו מהמוזמנים ונאלצנו לקבל באהבה את הסבל של חוסר אויר וחום מחניק. היתה אז האבקות והתמודדות עם לילית וכת דיליה, המתנקשות בהתאמצות ותכסיסים מיוחדים לצוד את נשמת התינוק, ביחוד בימים שהוא עדיין בלי שם. מומחים מנוסים מיוחדים, ידועים בכל עדה, היו מובהלים לעמוד הכן ולהמצא על משמר ההגנה. קמיעות מקמיעות שונות היו מודבקות, או נתלות בצורת חרוזים, לעטיפות התינוק והן היו מסייעות להפחתת הסכנה. הסיוט היה נעלם לגמרי אחרי שהמבשר בשורות טובות, אליהו הנביא, היה נוכח בעת הכנסת התינוק בבריתו של העברי הראשון.

היינו בין הקרואים שנועדו להעריך את שויו של “השוגר”, תכשיטים ושמלות, שהכלה מכניסה לרשותו של המיועד להיות חבר חייה. הרכוש הזה נחשב לרכושה ובתור שכזה נרשם בכתב־ההתקשרות. היינו עדי שמיעה ל"עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה" ולפעמים לא הסתירו מאתנו גם את “הרזים שבינו לבינה”, רזים מאלפים על הקשר שבין הבעל לאשתו. זכויות מיוחדות שנתנו לו ואין להרהר אחריהן. גם בצער ותוגה לא נפקד מקומנו. עדים היינו להבעת הזעזוע של החרדה, כשהקרוב ללב מוטל בלי רוח חיים, לביטויי היגון הנפשי על ידי אגרופים קמוצים המכים בראש ובחלקי גוף אחרים, תלישת שערות, ליבבות בליווי שירי האבל של המקוננות הפרופסיונאליות, שהיו מתנות בקצב ידוע את השבר והאבידה הגדולה. מהצורות השונות של האבלות למדנו הרבה על ההשקפות והאגדות, ההזיות והדמיונות, הלקוחים בערבוביה ממדרשים וממקורות זרים. היתה כאן התרוצצות בין “יוצר אור” ו"בורא חושך", אמונות, מנהגים שונים ומוזרים בתפלות והכנת אוכל, גם בצבור, לשם עילוי הנשמה.

מעשה בגרוזיני אחד, שבקש שמספר רב של אנשים ילוה את אחיו למקום מנוחתו. הוא נימק את בקשתו בדברים האלה: לפי מספר המלווים בא מספר מלאכים, המקבילים את פני הנשמה. הגרוזיני זכה לשעה המאושרת שבה נתגלה לו אחיו בחלום ומסר לו, שנשמתו כבר טבלה בנהר די נור, סימן שהגיעה השעה של “והשביע בצחצחות נפשך”… המנצחים על כל זה היו ה"חכמים", ששימשו במידה מסויימת כעין “מתווכים”, ששמרו על כל תג של טכס ומנהג, שנויים והבדלי מנהגים בין עדה זו לאחרת…

כל ההסברות, השיחות הידידותיות, ההוכחות ודברי המוסר שלנו נגד “היד הקמוצה” נתקלו בקיר אטום. התשובה, שהיתה שגורה בפי הערבי למראה העני, המשווע לעזרה, היתה משותפת לכל בני עדות המזרח. רבה היתה האדישות, הקרירות הגובלת עם קשיחות לב, לסבלו של השני. הרבה עמל השקענו כדי לשרש אחרי היחס הזה. היו רגעים שבהם נדמה לנו, שישנה כעין תזוזה, נמס הקרח, אבל זה היה רק למראית עין בלבד, בפנים נשאר הכל כמו שהיה.

שמנו לב לצעירים, המתלמדים, או תופסי משרות קטנות. התקרבנו אליהם והשתדלנו לגרש לאט לאט את הלבאנטיניות, שהשתררה עליהם, ליצור גרעיני פעולה ממשיים, לנטוע בקרבם חיבה לנכסי הרוח שלנו ולהכניסם לעול העבודה הצבורית שלנו, גם אם אין שכר חמרי כרוך בזה. אחדים מבין הצעירים מעדות המזרח, המפותחים קצת, נענו לנו והביעו את רצונם להיות שותפים למחוללי המהפכה הרוחנית. למרות החרישה בחריצות ועקירת צמחי הבר והספיח, התנהלה הפעולה בעצלתיים וביגיעה.

אחרי זמן מה היה נוכח הרב הראשי בתורכיה, החכם באשי מקושטא, באסיפה של “המכבים הקדמונים” בירושלים. הוא לא כבש את רגשי שמחתו הרבה בראותו באסיפה את “קבוץ הגלויות בזעיר אנפין”, לפי ביטויו, את התימני הנמוך והצנום ועל ידו סוחר, גבה קומה וחסון, גרוזיני, את ההררי בצותא חדא עם בעל בית דפוס פרסי, את בן העדה המערבית על יד בנו של עתיר הנכסים הבוכרי, אחד מהאינטליגנציה הספרדית על יד אחד האשכנזים חובש “שטריימל”, חוקר תולדות הארץ ועתונאי ועל ידו חלבן, עובדת בתעשית עץ־הזית ביחד עם מייסד הגמנסיה העברית בירושלים. הם כולם נקבצו ובאו לעבוד למען קימום הארץ, למען פיתוח ירושלים.

עם ההתקרבות לשכנים ניתנה אפשרות להתוודע למספר ממכיריהם ומבקרי ביתם. על ידי אחדים הוזמנו באדיבות מסולסלת לסור אליהם לכוס קפה. עם אחד מהם נוצר קשר, שנמשך תקופה ארוכה. הוא השתדל לסגל לעצמו נימוסים ותכונות של יהודי רוסיה, האשכנזים, ובקלות אפשר היה להשפיע עליו. הוא רגיל היה לאמר, שמיום חתונתו לא דרכו רגליו על סף מוכר כובעים, באשר הכובע, שהוא חובש אותו, משמש לו לאורך ימים. כעבור זמן נראה פתאום בחוץ בכובע אירופי. הוא החליף את דירתו הצרה במרווחה וקישט את ביתו ברהיטים חדשים. הטיפוס הגרוזיני התוסס הזה היה כחידה בפני כל. בתשע שפות דיבר ואף באחת מהן לא יכל היה לכתוב שורה אחת בלי עזרת שני. הוא היה שקוע בהרבה עסקים וענינים שונים, הוא ניהל את הכל בעזרת הזיכרון. את ההערה “נבול תבול” קבל בתודה ולקח לו לעזרה צעיר אחד, עולה חדש שבא ירושלימה מרוסיה, שהכניס סדרים מתוקנים בעסקיו. הוא ניסה לשלם לו שכר עבודה מועט בניצול מופרז, אולם הערה אחת על האיסור “לעשוק שכר שכיר” הספיקה, כדי שימהר ויתקן את המשכרת ולהתנצל. אותו גרוזיני היה ב"דיר היוני" כבן בית נאמן עד כדי כך, שאמרו עליו, שמוסרים לידיו כספים שאין סופרים אותם קודם. הוא היה מנצח על התזמורת מיסודו של “הדיר היוני”. הוא עזר לעולה חדש מרוסיה שיתקבל למשרה בתזמורת. אותו גרוזיני היה יועץ נכבד לפאטריארך הארמני. לדבריו היוצאים מפיו באופן משובש היו מטים אוזן קשבת ובשעות מצוקה היה חש לעזרה וממציא סכומי כסף גדולים, שהיו דרושים לפאטריארך. הוא התמסר לפעולה חשאית של השגת חתימות מהפאטריארך נגד עלילת הדם על בייליס ברוסיה. הוא הכניס כספים ונכנס להנהלת החברה “אגודת נטעים”. בשפה רצוצה הביע את שמחתו הרבה על רכישת אדמה, שעל חלק ממנה הוקמה השכונה תלפיות. בפנים צוהלות היה מספר, שחלק רב לו ברכישת אדמות חשובות. הוא היה מראשי העובדים וממניחי היסודות לבית ספר משוכלל בשכונת הגרוזינים בירושלים, תרם בעצמו ואחר כך התרים את האחרים. שיינקין לא האמין למראה עיניו, שבני עדת הגרוזינים מסוגלים לפתוח את ידם הקמוצה. בהתלהבות תאר שיינקין את הטיפוס הזה לפני הועד של חובבי ציון באודיסה. שיינקין בקש הקצבה שנתית לבית הספר הזה, שהיוזמים להקמתו היו אשכנזים ורוב התורמים גרוזינים. כשבא אוסישקין לבקר בירושלים, נפגש ברחבת הרכבת בשירה מפיות התלמידים של בית־הספר הגרוזיני הזה.

בביתו של אותו גרוזיני, בעת לגימת קפה מכוסית, שמחנו מאד כשניתנה לנו האפשרות להכיר אחדים מבני העדה הבוכרית. עתירי נכסים, מסורבלי בשר, אנשים אשר לא שינו את מלבושיהם מהקולפאק, הכובע, שעל הראש עד הנעלים המסומרות. בעל־הבית הגרוזיני תאר לפנינו אחר כך במלים חטופות את האופי של הבוכרים ואמר: ההצלחה האירה פנים למגושמים האלה. לא חכמתם הגדולה, ידיעותיהם הרבות וכשרונותיהם המצויינים עמדו להם לצבור כסף תועפות. ישנם ביניהם כאלה, שלא ידעו כלל כמה מטילי זהב מתגוללים במרתפיהם. נסיתי בכל הדרכים, המשיך ואמר, להכניסם לענינים, שיש בהם משום התפתחות הארץ ובנינה, טובת הצבור והכלל, אבל – דבר אל העצים והאבנים… מחוץ להקמת בתים, שאין לזלזל בזה, אין להם ענין אחר. צורפתי מספר פעמים כשופט על ידי הקונסול הרוסי בבירור סכסוכים שונים ביניהם. כמה צרמו את אזני הטענות ופטפוטי ההבל של היריבים הבוכרים. התביישתי פשוט כשחורי הארמני, תורגמן הקונסול הרוסי, הקשיב לשטויות שנאמרו והוא כבש את צחוקו בקרבו.

בני עדת הבוכרים ישבו להם בדד בטירותיהם רחבות הידים, בשכונה, שנקראה על שם ארץ מוצאם בהוספת השם “רחובות”. שם נשמע צלצול השפה, שהביאו אתם מחו"ל, שם התהלכו במלבושיהם בשלל צבעים, המסנוור את העינים. בתוך השכונה הזאת, בשוק ובין החנויות, הסתובבו להן הנשים, ביניהן גם ילדות, שמעין כיפה רקומה על ראשיהן, אות וסימן, שכבר מיועד להן זה, שעליו מכריזה בת־הקול: “בת פלוני לפלוני”, וקנו דברים קטנים שונים. בעיר העתיקה, בחנויות של הסיטונאים, ובמקולין שעל יד שער ציון, סובבו בחברותא הגברים הבוכרים, כדי לבחור, להכין ולקנות בשביל “כבודה בת מלך פנימה”. הסלים הגדולים והרחבים בידיהם, או בידי משרתיהם, מלווים אותם. עד שמיעה הייתי, כשקצב אחד לחש בקול רם לחברו: “הנה הזוללים מתקרבים, עוד מעט ולא ישאר לרפואה אף נתח קטן של בשר שמן. הכל יכנס לסלים של הארבה”…

כעבור זמן מה נוכחנו בעת האכילה הגסה של הבוכרים. בחתונתו של בן יחיד, מעשירי הבוכרים ונכבדיהם, הסבנו אנו, ארבעה אשכנזים, על־יד עשרות בוכרים אל שלחנות ערוכים באולם גדול. ארבעתנו קבלנו סחרחורת ובחילה למראה האכילה לשמה של המסובים, שנמשכה בלי הרף כשלש שעות, בשאון והמולה. בתחלה הוגשו כל מיני דגים שונים, אח"כ המשיכו ביונים וברווזים צלויים ואחר־כך בכבשים צלויים, כשהם ממולאים באורז. הבשר נישא במוטות על ידי מספר של עוזרים. הסעודה נגמרה במאכל הלאומי, שהוכן מאורז. במשך שבועיים ימים אחרי זה תעבה נפשנו כל אוכל…

הצורך הדחוף בהשגת דירות בשביל אחינו היהודים, שעלו להשתקע בירושלים, גרם לנו לבקר בביתו של אחד מבני עדת הבוכרים, זקן, בעל כמה חצרות. מבטי־החשד, שנתקלנו בהם בפעם הראשונה, נעלמו בבקורנו השני. בפעם השלישית הוגשו כבר דברי מתיקה למדברים אליו ברוסית. אחרי זה העיז וגילה סוד. הוא מעונין, שיבדקו ויבקרו את החשבונות, שקבל מבנקים שונים ברוסיה ומבניו, שהיו מפקחים על רכושו, שנשאר בגולה. התברר שלאלפי רובלים הגיעו האחוזים מכסף ושטרי־ערך, שנרשמו לזכותו של אותו בוכרי. אחרי שעזרנו לו בבדיקת החשבונות, היינו צריכים להסביר לו במפורט את תוכן המכתבים, שנתקבלו אצלו בשפה הרוסית. אחרי האל"ף והבי"ת באה גם הגימ"ל, לעזור לו בעריכת התשובות למכתבים… הבוכרי הציע שכר בעד העבודה הזאת, אנו דחינו את ההצעה והוא היה נרעש מאד.

כשבן־הזקונים שלו מאשתו השניה הוכנס בבריתו של אברהם אבינו, והבוכרי היה אז כבר בן 85, בא אלי הזקן והזמין אותנו להשתתף בשמחתו (“אתה רחימאי בוא להשתתף בשמחתי”).

הבוכרי הזה היה הראשון מבני עדתו, שהסכים להכניס את בנו כתלמיד לגמנסיה העברית בירושלים, שלא יצאה אז עוד מחיתוליה. כשנשאל על ידי בוכרים אחרים: “איך פרצת גדר להכניס את בנך לבית ספר מעורב, שילדים לומדים שם ביחד עם ילדות, והעטת כלימה על הבוכרים הדבקים במסורת?” – ענה: “בלי לחשוב סמכתי את ידי על האשכנזים הרוסים היקרים, עשיתי את הצעד הזה לפי עצתם ובטוחני, שלא אתחרט”…

שמחה רבה גרמה לנו העובדה הבאה:

אחרי מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הקומוניסטית ברוסיה והפקעת הרכוש הפרטי, מכרה המשפחה, תחת לחצם והשפעתם של הצעירים, תלמידי הגמנסיה העברית בירושלים אז ובוגריה אחרי כן, את שארית רכושם בנכסי דלא ניידי שלהם בירושלים ועברו למושבה. הם רכשו להם שטח אדמה והתחילו לעסוק במרץ ובמסירות בחקלאות. מפי בני העדה הבוכרית, אמידים ועשירים, נתברר לי, שאחרי מותו של אותו בוכרי נשאר אחריו רכוש, ששויו עלה לשבעה־עשר מיליון רובלים. הקונסול הרוסי בירושלים טיפל באישור הירושה.

אלה ששבילי העסקנות הציבורית בירושלים היו נהירים להם, היו מצביעים על צעיר אחד מבני עדת הבוכרים, שהתמסר לפעולה צבורית. מושפע היה מבני עדת האשכנזים, נחשונים בני שאיפה ויזמה, שעמדו על המשמר. על פי דחיפתם השקיע הרבה מרץ, זמן, עבודה וגם כספים בענינים לאומיים וכלליים, החל מיסוד “חדר תורה”, – בית הספר המפורסם בעל הצביון המיוחד “תחכמוני” בירושלים, – וגמור ברכישת האדמה של קלנדיה – עטרות. במלחמת העולם הראשונה, לרגל הקשרים האמיצים של בני משפחתו עם רוסיה, התחמק ויצא את הארץ בהחבא. עם גמר המלחמה מהר לחזור ארצה, אולם בדרך נפגע ועל אדמה זרה מצא את מנוחתו האחרונה. הוא לא זכה ליהנות מפרי ההלולים של ענינים אחדים, שהיה מהמטפלים הראשונים בהם.

*

בכפר סילואן, על ידי השילוח, מקום המגורים הראשון לאחים מתימן ובשכונה המיוחדת שלהם “נחלת צבי” ו"משכנות", היינו לעתים תכופות אורחים רצויים. למדנו את ארחות חייהם. היינו מופתעים למראה אהבתם לעמל כפיים, להסתגלותם הקלה לתנאים החדשים ותפיסתם המהירה. ראינו אותם חוזרים לבתיהם עיפים ויגיעים מעבודתם המפרכת. אחרי העבודה היו ממהרים להסיר את האבק מעל נעליהם, לסעוד קצת, ואח"כ היו מתרוממים מהחולין לקודש, היו מקדישים את זמנם ללמוד ועיון. מהם היו שהשקיעו את עצמם בשינון “הזוהר הקדוש”, שחלקיו היו שגורים בפיהם. הם היו רגילים לחיי חיסכון. “גרוש”, “בישליק” או “רבע מג’ידיה”, שנחסכו משכר העבודה, היו נשמרים אצלם כחיסכון הכרחי.

שיחות מענינות היו לנו עם ראשי העדה התימנית, מנהיגיה ומוריה. הנה הדיין הזה ורעהו ה"חכם" הלז, הפוסק להיתר ואיסור, אימנו את ידיהם בעבודה ומעמל כפיהם הרויחו את לחמם. יחס של כבוד נוצר אל האחים האלה, שתחת שבט נוגש לא טושטשה צורתם הרוחנית. העלבונות מצד המושלים בעלי הגאוה ויהירות, ההגבלות הפרועות והמשונות לא גרמו לניוונם הרוחני.

הח' וארשאבסקי־יבניאלי נשלח אל הנידחים בתימן ובפיו הבשורה על צעדי הגאולה. למשמע הידיעות התחמקו התימנים וברחו ממקומות מגוריהם והגיעו לירושלים עיר הקודש. כאן נפגשו בטפול לשכתנו. אנו הראינו רצון כביר להושיט להם יד סועדת ולסדרם בירושלים, אולם ניתנה לנו אזהרה חמורה מהרופא ד"ר יעקב סגל, הרוח החיה בבית־החולים רוטשילד, לא לעכב את התימנים בירושלים. הוא דרש לשלחם בלי דיחוי למושבות, לאויר צח, נקי מטפילי השחפת, אחרי שבדק אותם ומצא כי אחוז גדול מהם נגוע. מלאנו אחרי פקודת הרופא וחלק מהתימנים הועבר למושבות. הם נכנסו שם לעבודה ונקלטו בה.

כשניגשו לבנות את בנין הטכניון בחיפה, פנינו בדבר העסקת מחוסרי העבודה שבירושלים, בתוכם לא מעטים מעולי תימן. טפחנו על פני העוסקים בהקמת המוסד, שהתנגדו לעיקרון של עבודה עברית. הצלחנו להכניס בין פועלי הבנין בחיפה רבים מהתימנים. כשבקרנו אותם אחר כך, הרגשנו בגעגועיהם העצומים על בירתנו הנצחית. הם התאוננו על העונש מהשמים, שלרגל חוסר עבודה גלו מירושלים וחסרה להם ההשראה העילאית…

*

הנני נזכר בעסקנים ידועים, אזרחים ותושבי עיר החוף יפו, יהודה גרזובסקי־גור ויחזקאל סוכובולסקי־דנין, שהשתדלו להשפיע על־ידי נימוקים כבדי משקל על עולים חדשים, שלא ייתפסו לרעיון של ישיבה והשתקעות בירושלים. הם מנו ופרטו את הקשיים העצומים, המכשולים הגדולים ואי הנעימויות, שיפלו בחלקו של האיש שיחליט להתישב בירושלים. הם היו מתארים בפני העולה החדש את הרגלי החיים בירושלים והיו מפחידים אותו מפני הרוחות המנשבות בירושלים, העלולות לכבות את הנר שביד…

באה המציאות וטפחה על פניהם של הללו. העולים ירושלימה הראו והוכיחו, כי ברצון עז הצליחו להמתיק את המרירות ובאו על סיפוקם הרוחני. אלה מהעסקנים, שכוונתם היתה טהורה, עמדו עד מהרה על טעותם והפסיקו את תעמולתם. הם הודו ב"תוך" וחדלו מלהתחשב ב"קליפה".

הזמן ונסיבות החיים הכניעו, ולא במעט, את קשיות ערפם של העומדים במרדם נגד כל חידוש ותיקון.

לעתים, מתוך דחיפה פנימית, מובילות הרגלים לאותו בנין שליד “חצר ואלאך” ומשם ל"חצר ביטון", שתיהן בנחלת שבעה. הנך עומד במקום אחוז מחשבות, כשגלי געגועים סוערים סוחבים אותך באותם הימים, כשהעבודה היתה מלאה אהבה ומסירות. הנך נזכר, שלרגלי תחלואי הארץ נחלשה לפעמים העבודה, אבל לא נתעכבה. עבדנו הרבה פעמים כשמודד החום הראה 39 מעלות. הרשינו לעצמנו להפסיק רק כדי לשתות תה חם ולבלוע גלולות מצבעים שונים, כדי להקל על הגוף ולהרגיעו באופן זמני. בהתאמצות יתרה התגברנו על חולשת הלב, הקושי שבשמיעה ונשירת השינים, שבאו כתוצאה ממנות גדושות של החינין. הבטנו על כל זה כעל דרכי קניה של הארץ, בזכרנו את האמרה “אין הארץ נקנית אלא ביסורים”. אף פעם לא הצגנו את השאלה, אם הנצרך שייך לעדה זו או אחרת, או אם הוא מחזיק את הנר בידו הימנית, או השמאלית…

*

כשמבטי נעוץ בדירתנו הראשונה ובדירתנו השניה, הנני רואה לפני איך שקם המגע, נטווה הקשר ונוצר היחס לבני העדות רבות־הגונים, שבירתנו הנצחית עשירה בהם. הקשר הלך הלוך והתהדק. כעבור זמן מה נוכחנו, שאנו מטפלים בעשרים ושתים עדות. קרה שביום אחד היינו זקוקים לשני תורגמנים. באחת עשרה שפות דברו ביניהם המעונינים. היו מקרים, שהופיעו לפנינו גם נשים מקושטות בנזמי אף…

הרבה פעמים הנך כובש את יצרך מלטפס ולעלות לדירה, שבה יסדת את הקן הראשון בירושלים, שבכל עוז נפשך חיממת אותו ובכל כחות רוחך התאמצת, שיעמוד נכון וחזק. הרבה ממרצך ומוחך השקעת, כדי שלא יחסר בו אור, עידוד וליטוף לנודד, שהשתוקק לאור הזה.

לולא העינים התמהות והזרות, היית מתגנב שעה קלה לתוך קירות הבית ומתיחד אתם. לוא ניתן לאבנים האלמות פה לספר על ימים עברו, היו מוסרות על חיבת העבודה, ששון הפעולה וחדוות היצירה. ברעד היית מתכופף, כדי להציץ לתוך אותה חצר, שבה היו אלה שהתנגדו לך, שאסרו מלחמה עליך, מהם שהתפייסו, קראו לשלום והושיטו יד…

עשרות מטרים מדירה זו הנני קופץ לדירה השניה. שם היה מקום ההתוודעות, ההכרות והקשר עם בני עדות שונות, בעלי מושגים והשקפות מיוחדים ונבדלים.

אני עומד ומהרהר:

“זכרתי לך חסד נעוריך, לכתך אחרי… בדרך לא סלולה”. אמנם נפגעת בדרכך, נתקלת הרבה פעמים במעצורים, אולם הרגלים לא מעדו, המשכת בעבודה והסיפוק הרוחני רב.

שנוי במחלוקת, אם היה קיים בימים ההם מעין “איסור של חרם” להתמהמה יותר מהזמן הדרוש למנוחה וחילוץ העצמות בעיר החוף של הארץ יפו, כדי שלא להחמיץ על ידי זה את מצוות העליה לירושלים.

חז"ל, שהחמירו בגנות לשון הרע, אמרו: דבר הנאמר בשלשה אין בו משום לשון הרע. עובדה היא, שאפשר לאשרה על־ידי עדי שמיעה, כי לפני ל"ו שנים היו ביפו אנשים בעלי משקל, שהשתדלו להשפיע על העולים ארצה, שיימנעו מישיבת קבע בירושלים. הם היו מסבירים ומפרטים את הסבל המיוחד ואי־הנעימות, הכרוכים בישיבה בירושלים. הם היו מתארים את הקשיים בהשגת דירה, את ההרגלים, המנהגים, את הקושי לעסוק במשלוח־יד ואת הבילוש אחרי התעסקותו של העולה. הם היו מציינים את ההשפעה המזיקה של אווירת “החלוקה”, ששררה בירושלים. מדבריהם נדף אמנם לא מעט ריח של לעז, אבל קשיים מיוחדים נפלו אמנם בחלקם של אלה, שלא שמו לב לקול האזהרה. היחידים, שכח פנימי משך ודחף אותם לירושלים, הרגישו בעיר יתמות וזרות קרה. אפשר היה לנוד לאיש, שלא היה לו “מען” שכיסו לא הרשה לו לשלם את הסכום הגדול, שדרוש היה, כדי להתארח באחד משני בתי המלון הגדולים, שהיו שייכים ליהודים. לא כל אחד היה מסכים להתאכסן באכסניה של “החלבן” הידוע, שבביתו התאכסנו בזמנם הביל"ויים.

לשם תיקון המצב נוסדה ביום י"ד באייר תרס"ו “לשכת המודיעין המתנדבת” בירושלים. בראשה עמדו העסקנים הירושלמים רי"מ פינס, מרדכי אדלמן, יהושע ברזילי, דוד ילין והמזכיר, כותב השורות האלה.

העסקן הציוני בצלאל יפה, ששהה אז בארץ ושפעל גם כמיופה כח של העסקן השתקן יצחק ליב גולדברג מווילנה, קבל על עצמו את התקציב של החזקת הלשכה המתנדבת. התקציב הובטח למשך ששה חדשים: 20 פראנק בכל חודש לשכירת חדר ללשכה וחמישה פראנק בכל חודש לצרכי כתיבה ומשלוח, ביחד 25 פראנק בחודש למשך ששה חדשים. מכונת העתקה נחשבה למותרות. שולחן, כסאות או ספסל הן אפשר להשיג בהשאלה, כשרוצים להסתפק בקימוצים…

כעשרה ימים עברו עד שמר י. מ. פינס מילא את התפקיד, שהטיל על עצמו: חיבור הודעות על יסוד הלשכה ותאור תכנית פעולותיה לבאי־כח “ועד חובבי ציון” וחברת “גאולה” בארץ. ההודעות יצאו מתחת עטו המבורך של אמן, הן הכילו תכנית של התא הראשון לטיפול בעולה.

ראשי לשכת המודיעין סברו, שאין צורך בפרסום. הם לא חיכו, שהעולים יבואו ללשכה, אלא השתדלו למצוא את הזקוקים ולהציע לפניהם את השרות הדרוש. נרכשו חברים מתנדבים מסורים, שביניהם נתחלקו תפקידי העבודה. על חבר אחד, יחד עם עוזר, הוטל להימצא בבוקר השכם על־יד תחנת המשטרה ב"מחנה יהודה" ולהרגיע את הבאים, כשהם נדרשים על ידי השוטרים להראות תעודות. היהודים, שהיו באים ארצה, היו מקבלים ברובם היתר־ישיבה בארץ למשך תשעים יום. הדרכיות היו נעצרות במשרד הנמל ותמורתן היו העולים מקבלים “פתקא אדומה”. היתה דרושה עין משגיחה ומפקחת נגד דרישת בקשיש. על חבר שני הוטל לטפל בזריזות בהשגת דירה לעולה החדש. בעיה חמורה היתה שכירת חדר לרווק או לבודד. לא נהוג היה להשכיר חדר בתוך הבית לאיש זר וחדש. על חבר שלישי הוטל לדאוג להלוואה קטנה בשביל העולה, שבא בחוסר כל, וכן לעזור לו לרכוש כלי־עבודה וכדומה.

אזכיר כאן לדוגמא כמה פעולות סיוע של לשכת המודיעין המתנדבת לסידור עולים בעבודה.

שלושה שותפים, ישפה, מינקוב וגורדון, הקימו בירושלים טחנת קמח משוכללת. מלבד בעלי הטחנה מצאו שם מקום עבודה ופרנסה: טוחן מומחה, משגיח, מנהל ספרים, עוזרו ומספר של עובדים פשוטים.

לאחר שנתבטל רעיון ההתישבות מעבר לירדן, השתקעו אחדים מיוזמיו בירושלים. אחד מהם הקים בעזרת הלשכה מעין מלון ופנסיון.

צורף זהב מומחה התחיל בעבודה. לשכת המודיעין עזרה לו בהשגת הלקוחות הראשונים. אלה היו לא יהודים. אח"כ המציאה לו לשכת המודיעין מחוץ לירושלים עוזר.

יהודי פתח צלמוניה בטעם אירופי, הלשכה עוזרת לו ואנשים אחדים עסוקים על־ידה.

צבּע בעל משפחה גדולה מחוסר עבודה. על ידי עזרה וסעד מלשכת המודיעין הוא מקבל כעבור זמן קצר עבודה לרוב.

אפשר למנות מקרים כאלה של עזרה לעולים להשיג עבודה, להשיג עוזרים, לסדר בית־מלאכה וכו'. את מקום העבודה היתה הלשכה משיגה לא רק אצל יהודים, כפי שסיפּרתי כבר. במקרה אחד קיבל עולה חדש משׂרת מנצח על תזמורת לא־יהודית. מספר של צעירים עלה לירושלים ללמוד בבית־המדרש למורים בעזרת לשכת המודיעין. הם פנו מחוץ־לארץ אל לשכת המודיעין, הלשכה שלחה להם את תכנית הלימודים וידיעות על תנאי החיים בירושלים. לאחר שבאו לירושלים, עזרה להם הלשכה לקבל סטיפנדיות מיחידים או ממוסדות.

באי־כח “ועד חובבי ציון”, הד"ר ח. חיסין ומנחם שיינקין, פנו אל הנהלת לשכת המודיעין בהצעה למסור לרשות הועד האודיסאי את הלשכה. הם לא יכלו לכבוש את רגשי התפעלותם מהפעולה שנעשתה: “יותר מאלפיים פראנקים השגתם הלוואות מקופת המלווה של חברת “כל ישראל חברים”, שהיתה מחמירה בנתינת הלוואות לאנשים חדשים, ועוד הלוואות לשם רכישת כלי עבודה מחברת “למען ציון”; “הגדלתם לעשות”, – לא התאפק ושיבח הד”ר חיסין הרציני, שהיה ממעט בדיבורים. הצעת באי־כח הוועד של “חובבי ציון” נתקבלה. לשכת המודיעין עברה לרשות הוועד האודיסאי, שקיבל עליו את החזקת הלשכה. הסכומים, שהוועד הקציב, היו מצומצמים. מנהל הלשכה קיבל “שכר בטלה” קטן, כי הסתפק במועט והוציא הוצאות מעטות הכרחיות.

בעת העברת לשכת המודיעין לרשות ועד חובבי ציון הובעה המשאלה, כי בשים לב להימצאה של הלשכה בירושלים, תנתן לה זכות מיוחדת. כשם שהמושל, הפחה הירושלמי, עומד בקשר ישר עם הוויזיר שבקושטא שלא באמצעות הוואלי שבבירות, כן תוכל לשכת העליה הירושלמית לפנות ולהמציא חומר ישר לאודיסה, גם לא דרך יפו. בהשפעת מר ברזילי נתקבלה הסכמה על המשאלה.

*

עם העברת לשכת המודיעין לרשות הוועד של חובבי ציון נתרחבה והוגברה פעולתה.

לשכת המודיעין עמדה בקשרים עם אנשים רבים בגולה, שהיו פונים אליה בשאלות בדבר האפשרות למצוא עבודה ופרנסה בירושלים. הלשכה היתה צריכה לחקור את המצב, לקבל ידיעות נאמנות מאנשים, שתנאי המקום היו נהירין להם, ולהודיע לגולה. הלשכה היתה מפרסמת ידיעות על אפשרויות העבודה במקצועות שונים בירושלים בעתונות, ב"הפועל הצעיר" ובירחון “המהגר היהודי” בפטרבורג. מעתונים אלה היו מעתיקים גם עתונים אחרים. הלשכה באה באופן כזה במגע עם מאות אנשים מחוץ־לארץ, שהיו פונים אל הלשכה.

אי אפשר למנות כרוכל את כל הפעולות, שבהן השתתפה לשכת המודיעין על־ידי עצה, הדרכה וסיוע. ברצוני למנות כאן כמה פעולות חשובות, שנעשו בירושלים ושבהן השתתפה לשכת המודיעין במידה מסויימת.

“לשכת המסחר” וה"בנק למסחר", קרי אלברט ענתבי, שהיה הרוח החיה בהם, קיבלו זיכיון עם פירמאן מלכותי לסידור תחנת כח חשמלי, להפעלת חשמלית בירושלים ולאספקת מים חיים לירושלים.

נעשה נסיון לייסוד בית־חרושת לליטוש יהלומים. נשכר בית גדול ובו עשרות חדרים למשך שלוש שנים. חלק מכלי העבודה הועבר לבית בחשאי, כי כל מה שנוגע לחשמל טעון היה רשיון מיוחד מקושטא.

הושג זיכיון לשייט בסירות מוטור בים המלח.

הפרופיסור בוריס שץ, הצייר אפרים ליליין והמורה רוטשילד רצו להגשים את הרעיון של שיבת החרש והמסגר, שהטיף לו בזמנו ר' יחיאל מיכל פינס. הפרופ' שץ סידר קבוצה ללימוד הסיתות באבן. בעבודה זו יש משום אמנות. בין חברי הקבוצה נמנו יוסף ברץ, ממיסדי דגניה, ואלכסנדר זייד, מראשי “השומר”. הועד של חובבי ציון קיבל עליו את המצאת הסכומים הדרושים לסידור הקבוצה.

החימאי קלימקר יסד בית־חרושת לשמן בדרך למוצא, ב"עמק הארזים". החברה יק"א השקיעה במפעל סכומים ניכרים. עבד שם מספר עובדים יהודיים מירושלים.

נתן שטראוס, הנדיב רחב־הלב, הקים בירושלים מעין בית־בריאות. במוסד הזה היו חוקרים את המחלות, המתהלכות בארץ. המוסד הביא תועלת רבה. הוא העסיק מומחים וגם עובדים עוזרים.

נוסדה תעשיית כפתורים ומזכרות מצדף. ענף זה היה מפרנס את רוב התושבים בבית־לחם. הוזמנו מומחים, נוצרים, שלימדו את תלמידי “בצלאל” ופועלים לעבוד בצדף. אנשי בית־לחם ראו בזה התחרות וקיפוח פרנסתם. הם העמידו משמרות על־יד בית־המלאכה, הבית שבו נמצא עכשיו בית־הספר “תחכמוני”. הם רצו להתנפל על המורים.

יהודים “הרריים” מקאווקאז עלו לירושלים בהשפעת הרב החכם ר' יעקב מדרבנד. ברצונם היה להתישב על הקרקע. הציעו להם להתישב בסביבות יריחו, אבל הם נבהלו מאימת החרם של יהושע בן נון. חלק מהעולים ההרריים התישב ב"באר יעקב" ומספּר לא קטן מהם נשאר בירושלים. הם עסקו במסחר, במלאכה, בהובלה. הם גרו בעיקר בשכונה “בית ישראל”. שם אפשר היה לשמוע את צלצול השפה הגרוזינית, שם חיו בני עדה זו לפי ההרגלים והמנהגים המיוחדים להם.

במחסני חברת “כל ישראל חברים” ופיק"א עמדו מכונות, שהובאו לשם לימוד המלאכה בירושלים וייסוד בתי מלאכה. לאחר נסיונות, שנעשו על־ידי הפקידות הידועה ושלא הצליחו, עמדו המכונות והעלו חלודה. המנהל החרוץ אלברט ענתבי הוציא את המכונות, בלי להזקק לדעת האנשים החשובים בפאריס, והעסיק באריזה מספר פועלים ותלמידים.

לשכת המודיעין שלחה פועלים ירושלמיים לעבודה גם מחוץ לירושלים. כך היה בזמן בניית הגמנסיה העברית בתל־אביב וכך גם בזמן בניית הטכניון בחיפה. הלשכה שלחה מאות פועלים שמה, חוצבי אבן, סתתים, בנאים, טייחים וכד'. הלשכה מנעה כמה פעמים השתמטות מלהעסיק פועלים עבריים. פעם הטעו את אחד העסקנים החשובים, אמרו לו, שאין אפשרות להשיג פועלים עבריים לעבודה גדולה. רצו להשיג באופן כזה היתר ל"עבודה זרה". הלשכה התערבה מיד, היא הגישה רשימה מפורטת של מאה וחמישים בעלי מקצועות בעבודת הבנייה, את כתבתיהם ושכר־העבודה שלהם. הלשכה הכריחה באופן כזה לתת את העבודה בבניין הצבורי הגדול ליהודים מחוסרי עבודה מירושלים.

אני רואה חוב מוסרי להזכיר כאן לפחות שניים מהעסקנים המסורים, שסייעו לעבודת הלשכה. אחד מהם הוא ר' מנחם־מנדל סוסניצקי, רופא השינים היהודי הראשון בירושלים. מיד לאחר שהיו עוברות התקפות הקצרת, המחלה שסבל ממנה, היה הולך נשען על מקלו אל העיר העתיקה או למושבה הגרמנית, כדי להשיג עבודה אצל לא־יהודים בשביל עולה חדש. הוא היה מכניס בשעת צורך את העולה החדש לדירתו. למרות ההפרעות, שהדריכו את מנוחתו, היה מקבל באהבה את הסבל למען העולה החדש.

השני, שעזר הרבה מאד ללשכת המודיעין בסידור עולים חדשים, היה אלברט ענתבי, בא־כח חברת “כל ישראל חברים” ופיק"א. אינני יודע איך קרה הדבר, שהוא לפלא בעיני, אבל זו היא עובדה. בכח השפעתו הרבה הביא תועלת רבה. הוא היה מוסר ללשכה ידיעות חשובות, שהיה מקבל אותן ממחלקות שונות של הממשלה התורכית. הוא היה נותן לעולים החדשים הלוואות בתנאים נוחים מקופת המלווה של חברת “כל ישראל חברים”. הוא העסיק עשרות עובדים ותלמידים בבתי המלאכה, שהיו תחת הנהלתו. הוא פעל גם למען עולים יחידים. הוא היה הולך להשתדל למען העולים אצל מזכיר הממשלה, מנהל הבנק “קרדיט ליאונה” או אצל המנהל הראשי של “החוב הצבורי העממי התורכי”. הוא פעל במרץ לא רגיל. כל ענין מסובך ידע לסדר. יהי זכרם של עסקנים אלה ברוך.

זכרונות מוקדשים בהערצה לנשיא הוועד ר' מנחם אוסישקין

בני העליה השניה, שהיו באים ירושלימה, כדי להתחקות ולחקור את האפשרות של השתקעותם בעיר, היו מרגישים את עצמם בה זרים ובודדים. במצב עלוב היו אלה, שלא היו להם מכירים בעין ושידם לא השיגה לשלם דמי אש"ל באחד משני בתי־המלון היהודיים, שהיו בעיר, ומאידך גיסא לא רצו להתאכסן ב"בבית הכנסת האורחים" הטיפוסי. על התקלה הזאת עמדו העסקנים ר' יחיאל־מיכל פינס, ר יהושע ברזלי, ר' מרדכי אדלמן, ר' דוד ילין והמזכיר. הם יצרו ביום י"ד באייר תרס"ו את התא הראשון, שמתפקידו היה לטפל בעולה שרצה להשתקע בירושלים, להושיט לו יד עוזרת ולנהל אותו בעצה והדרכה. התא נקרא “לשכת מודיעין”.

אחרי חדשים מספר בא ירושלימה מר מנחם שיינקין, שנשלח על ידי הוועד האודיסאי לייסד בארץ לשכות מודיעין. הוא מצא בירושלים לשכת מודיעין, שעשתה כבר פעולות מסויימות, ואנשים, שסיפרו לו על תכניות להרחבת הפעולה. “לשכת המודיעין” המתנדבת הירושלמית עברה אז לרשות “הוועד האודיסאי”. לא פחות מפעם אחת בשבוע הומצא לאודיסה חומר עם ידיעות, שהכילו סקירה ממצה על המתרחש בבירתנו הנצחית. בסקירה השתקף הרצון לציין כל קו אור, אבל בלי להסתיר את הצללים.

עלי לסלק כאן חוב מוסרי ולציין את עזרתו של אלברט ענתבי, בא־כח יק"א ומנהל בית־המלאכה של חברת “כל ישראל חברים”. הוא היה מעורב עם הפקידות העליונה של הממשלה התורכית, היתה לו השפעה עליה, ובמקרים רבים נחשב ל"כל יכול". ענתבי שימש ללשכה מעין לא־אכזב להשגת ידיעות חשובות. ענתבי היה מקשיב באדיבות לבקשות של עולים חדשים. כך עזר להשיג רשיון לתעשית סיגריות. הוא מסר לנו דינים וחשבונות על פעולת קופת־מלווה של יק"א, כדי שנמסור אותם לאוסישקין. ענתבי כיבד מאד את אוסישקין, אם כי השקפותיו של ענתבי היו רחוקות מהשקפותיו של אוסישקין כרחוק מזרח ממערב. פעם הזמין ענתבי את מנהל לשכת המודיעין אליו למשרדו בשעה מאוחרת בלילה. חיוך נראה על פניו הרציניים של ענתבי. “הא לך חומר חשוב, אמר, בשביל מר אוסישקין: אישור על זיכיון להבאת מים חיים, לחשמל ולחשמלית בירושלים; אני מוסר לך את הידיעה בתנאי בני גד ובני ראובן, שזה סוד כמוס ושהדבר לא יוודע לד”ר לוי" (מנהל סניף אפ"ק בירושלים).

כשהורים אחדים קפצו קפיצה נחשונית ויסדו גמנסיה עברית בירושלים, מצאה הפעולה הד והערכה אצל ועד חובבי ציון באודיסה. הועד הקציב למוסד זה תמיכה שנתית, נוסף על הסיוע הרוחני. יישר כחו של מר אוסישקין, שבהשפעתו הועבר ערב מלחמת העולם הסכום של מאה אלף פראנק, שנאסף ע"י הד"ר ציפר להקמת בנין לגמנסיה.

כמעט כל הכחות התאחדו במלחמה נגד בית־העם, שנוצר בירושלים על־ידי קומץ בני העליה השניה. הדירה הקטנה היתה צרה מהכיל את הבאים למרכז החדש הזה לתרבות. ועד חובבי ציון בא לעזרת היוזמים המתנדבים והקציב סכום, שהיה דרוש לתשלום שכר דירה.

בשכונה הנידחת אשר על־יד שער שכם, שרוב תושביה מהעדה הגרוזינית (גורג’ית), “מהפכה”: העברית שוררת ב"תלמוד־תורה" שלה. בחגיגות, שנערכו בבית־הספר הזה בהשתתפות האבות והאמהות, נפתחה היד הקמוצה של עסקני עדה זו. ועד חובבי ציון הושיט להם עזרה.

בת יחידה היתה לירושלים, היא המושבה מוצא, ובית ספר בה. ועד חובבי ציון היה משלים למורה שלה את שכרו.

המיליונר האמריקאי המפורסם, שהקים מוסדות חינוך לכושים, ביקר בירושלים. סודרה פגישה אתו בבית־העם. הוא התרשם מההתעמלות של חברי “מכבי” והבטיח להקים בית בשביל בית־העם ו"מכבי". ועד חובבי־ציון הקציב את הסכום, שהיה דרוש לרכישת הקרקע, שעליה יוקמו הבנינים. הדבר לא יצא לפועל בגלל מלחמת העולם שפרצה.

החלטת הוועד של חובבי ציון להקים מושבה בסביבות ירושלים על־שם נשיאו אוסישקין לא נתגשמה, לדאבון הלב. תושבי ירושלים גילו את הערצתם לאוסישקין בזמן ביקורו בירושלים. לתחנת הרכבת באו רבים לקבל את פניו. על־ידי השתדלות נפתחה לכבודו “כניסת הכבוד”, אותה הכניסה, שנפתחה לפני הברון הנדיב ולפני ראש רבני תורכיה החכם־באשי חיים־נחום. ברחבת הרכבת נשמע השיר “תחזקנה ידי מחונני עפרות ארצנו”. שרה אותו המקהלה של ה"תלמוד תורה" של עדת הגרוזינים.

אסיפה מצומצמת, שהתקיימה בלשכת המודיעין בהשתתפות אוסישקין, דנה על גאולת המקום המקודש לעם ועל ייסוד ועד־העיר.

באסיפה בבית־העם היה מספר המברכים את נשיא הוועד האודיסאי פעמיים שבעה.

כ' בתמוז תרס"ה

רק שלושה ימים הפרידו אז בינינו ובין פתיחת הקונגרס, שבו חסר זיו האור המקסים של יוצר במה זו. הקונגרס עמד להיפתח בבאזל ביום כ"ד בתמוז תרס"ה. מירושלים הפליגו לחוץ־לארץ שני נציגים, זלמן דוד לבונטין, שנבחר על־ידי האגודה “ארץ אבות” של “ציוני ציון” (בראשה עמדו מר דוד ילין ור' י.מ. פינס), והד"ר אליעזר גרינהוט, שנבחר על־ידי מצדדי אוגאנדה (בראשם עמדו אליעזר בן־יהודה וח. מ. מיכלין). סערת הבחירות שככה והקצף שהעלתה נעלם ברובו.

באותו יום יצאה בראשותו של מר יהושע ברזלי קבוצה קטנה אל המושבה מוצא. הקבוצה הלכה ברגל בכביש העתיק, דרך ההר. היא יצאה בהסתר מעין רואים, כי בין העסקנים הציבוריים בירושלים היו כאלה, שדעתם לא היתה נוחה מביקורים על־יד “ארז הרצל”. הם ראו בזה כאילו מקדשים אשרה. הקבוצה טיפסה על ההר ומצאה לה חסות מן השמש בצל “הארז”. שם התיחדו במחשבות־אבל על “האי שופרא דבלי בעפרא”. החוזה בהקיץ יהושע ברזילי דיבר בהתלהבות המיוחדת לו על הכוכב המאיר, שאסף נגהו. עד לידי פיוט הגיעה השתפכות הנפש שלו, בתארו איך שנפגש באהלים, שהוקמו על המגרש הריק על יד בית־החולים רוטשילד, הכהן הגדול, המשוח בדמעות העם, עם נושא הכתר, המולך על העם הגרמני.

לפנות ערב דיבר ר' י. מ. פינס באולם של הספריה הלאומית על “הבן שנשבה לבין עכו”ם ונשאר בטהרתו". פינס נגע בבעיית הטעות, שעשה הענק, כשנפגש בקיר אטום, בשעה שהתחיל לחפש בשביל האחים הסובלים “מעון לילה”, עד יעבור זעם, באוגאנדה. כאמודאי מובהק צלל מר פינס בתוך נבכי ההתלבטויות של המנהיג והעלה את סערת המלחמה הפנימית שלו. כשדיבר בתוכחה נגד המחפשים מקלט עראי ומסיחים דעתם מהמולדת, בקעו צלילי השיר שלו ב"חושו אחים חושו".

בתום האזכרה התענין לדעת איך הספידו את המנהיג בווילנא בשעת הסתלקותו, וביחוד אם הרשו יורשיו הרוחניים של הסופר אייזיק־מאיר דיק למטיף שמריהו הלוי לקונן על האבידה בבית־הכנסת, שנעשה על טהרת הקודש (הסופר דיק היה ממיסדי בית־הכנסת לנאורים בווילנא, שקראו אותו בשם “טהרת הקודש”).

הוא הקשיב קשב רב, כשנמסרו לו הפרטים איך שבווילנא, שנמצאה אז במצב של שמירה מועלה, הצטופפו אלפים ברחבת “בית־הכנסת הגדול”. הם מצאו את שעריו של בית־הכנסת נעולים מטעם הרשות. רק אחרי אזהרה, שגדול הפחד מפני התפרצות הקהל המרוגז, נפתחו הדלתות. בשמעו שהמספידים היו הרב ריינס ו"הרב מטעם" אבינוביצקי, העיר מר פינס על הזיווג שלא בטעם והוסיף: הרב ריינס חטא בזה, שהצביע עם “אומרי הן”, אבל עשה תשובה ע"י מסירותו להרצל. מר פינס התענין מאד לשמוע מפי על ציוני ווילנא, שחיכו עד החג, עד שמיני עצרת, ואז הכניס המטיף שמריהו הלוי בגניבה לתוך נאומו ב"טהרת הקודש" הערכה על “השופט” בנימין זאב. הנואם נתן שעור על השופטים, שהצילו את העם מהלחץ והביאו גאולה.

מר פינס שוחח עוד שעה ארוכה על המנהיג כובש הלבבות.

לזכותו של יליד ירושלים מר מרדכי כספי יש לזקוף את דבר הקמת “משואת ירושלים”, כסניף ארצישראלי של המסדר הציוני “המכבים הקדמונים” שבאנגליה. לידיו הנאמנות של עסקן נלהב זה נמסר יפוי הכח מהמרכז שבבריטניה להעלות משואות בארץ של המכבים.

כבר לפני כן נעשה נסיון להקים את הסניף של “המכבים הקדמונים” בארץ, אבל נסיון זה נכשל, מפני שבין המייסדים היו כאלה שנטו לאוגאנדה. בפעם השניה נקלט הרעיון בארץ והוקם הסניף בשם “משואת ירושלים”. יש לציין, ש"משואת ירושלים" שמרה על אופייה העממי כמעט במשך כל זמן קיומה. חלק ניכר מהחברים היה מאנשים עמלים, “עמך”, שמאסו בפת־בג של החלוקה. מצד שני השתדלו ראשי “משואת ירושלים” לא להכניס לתוכה עסקנים מושבעים, שהיו עלולים להכניס לתוך ה"משואה" מדיניות ומדנים. אווירה של פשטות רחפה על פעולות ה"משואה". בלבות החברים פעמו השאיפה לשיבת בנים לגבולם והרצון להטהר, ליצור יצירה חדשה, שתהיה מסוגלת לפעול למען הציבור, למען הזולת. כל מי שרצה להצטרף ל"משואת ירושלים", חייב היה להיות בין שוקלי השקל הציוני ולדעת עברית. מלבד זאת היו בודקים וחוקרים היטב מי הוא המועמד להיות חבר ב"משואת ירושלים".

כשרק מנתה “משואת ירושלים” עשרה חברים, שקבלו עליהם את “עשרת הדיברות של המכבים הקדמונים”, קפצה כבר עליה העסקנות הציבורית־הציונית. כך נודע לחברי המשואה, שהטיפול ביתומי קישינוב, שהועלו ארצה, אינו בסדר. הוחלט לשלוח מיד חבר, שביקר במוסד ויחקור את המצב לאשורו. נשלח חבר, כורך ספרים לפי מקצועו, שעשה במקום ימים אחדים ומסר אח"כ דין וחשבון מפורט. בראשונה פנה מצביא “המשואה” אל ההנהלה בארץ, אבל זו לא שמה לב להערות. המצביא העביר איפוא סקירה מפורטת אל המרכז של “המכבים הקדמונים” בבריטניה.

חברי הקורטוריון של המוסד למען יתומי קישינוב, מר ליבונטין והד"ר ליאו כהן, הופתעו, כשקבלו מלונדון מכתבים עם שאלות על המצב במוסד, שאלות מפורטות, שהראו ידיעות נאמנות על הנעשה במוסד. הם, המקומיים, לא ידעו בעצמם את כל הפרטים האלה. הודות ל"משואת ירושלים" תוקן המצב במידה רבה במוסד של יתומי קישינוב.

עוד פעולה ציבורית ציונית היתה בחירת הפרופ' בוריס ש"ץ כציר לקונגרס הציוני השמיני. חברי “משואת ירושלים” מתחו בעצמם ביקורת על אי אלה פעולות של בוריס ש"ץ, מייסדו ומנהלו של “בצלאל”, אבל אחרי דיון ושיקול דעת החליט הרוב של החברים לתמוך במועמדותו כציר לקונגרס הציוני השמיני בהאג. קמה התנגדות למועמדותו של ש"ץ. המתנגדים קראו לאסיפת בחירות, שהשתתפו בה יותר ממאתיים איש. חברי “משואת ירושלים” החליטו להשתדל, שהבחירה תאושר. הם התכוננו לאסיפה. קבוצה בת ארבעה־עשר חברים התפזרה באולם וכל אחד השתדל לנהל תעמולה למען ש"ץ. באסיפה הושמעו דברים חריפים נגד בוריס ש"ץ לא חסר אפילו השימוש באמצעים בלתי הוגנים. למרות כל ההתנגדות, למרות שבין המתנגדים היו בעלי השפעה, כמו אפרים כהן, שבא עם כל חבר מוריו ופקידיו, ניצחו המעטים. הליכוד והארגון עמדו למעטים והם ניצחו.

“משואת ירושלים” פעלה במרץ רב למען גאולת הארץ. הסניף הירושלמי הדריך ממש את מנוחת המרכז שבלונדון בדרישות לפעול למען גאולת הארץ. חבר “משואת ירושלים” יהודה הלבץ, שנשלח כציר לקונגרס הציוני העשירי בשנת 1911, כינס בזמן הקונגרס את עשרים ושנים צירי “המכבים הקדמונים” והרצה לפניהם על הצורך בגאולת הארץ. הוא הציע הצעות חשובות בנידון זה והצירים קיבלו עליהם לטפל בהן במרץ. “המכבים הקדמונים” גאלו את אדמת “גזר”.

חברים של “משואת ירושלים” פעלו לייסוד נקודה חדשה בסביבות ירושלים, היא קלנדיה – “עטרות”. דובר אז הרבה על הצורך בנקודות ישוב יהודיות מסביב לעיר הנצחית. מספר של חברי “משואת ירושלים”, ואחרי כן אחדים שנבחרו על ידם, סיירו במטרה זו בסביבות קלנדיה. הם קשרו קשרי ידידות עם השייכים של הסביבה. הם סדרו אח"כ את רכישת הקרקע. הם קבעו את תנאי הקנייה, הם הציעו הצעת חוזה והם גם הכניסו אח"כ לבנק אנגלו־פלשתינה סך של 10.000 פראנקים על חשבון השטח, אלף דונאם קרקע. אח"כ פנו החברים של “משואת ירושלים” אל המשרד הארצישראלי. במכתב אל המשרד הארצישראלי כתבו חברי “משואת ירושלים” בין השאר: “הסרנו הרבה מעצורים, סיקלנו כמה שבילים. לנו יעלה יותר בזול ויותר בנקל, אבל כציונים וחובבי ירושלים רוצים אנחנו שאתם תרכשו שטח הרבה יותר גדול מהנחוץ והדרוש לחברינו, בשביל זה אנו נכונים לשאת בהוצאות נוספות מיותרות”. כך נוצרה הנקודה החקלאית “עטרות” בסביבות ירושלים.

ועד חובבי־ציון באודיסה החליט לייסד קופות למלווה הדדי. לשם זה הקציב הוועד באודיסה סך 50.000 פראנק והכניס את הסכום לבנק אנגלו־פלשתינה. “משואת ירושלים” יסדה קופת מילווה בשם “הר המוריה”, ובקיצור השם “מוריה”. קופת מילווה זו נתנה הלואות לא רק לחברים של “משואת ירושלים”, אלא גם לאנשים אחרים, שהיו זקוקים להלוואה. “מוריה” היתה נותנת את ההלוואה בלי קשיים פורמליים, היא היתה מקבלת את הבקשות בכל זמן שהיה נוח למגיש הבקשה, היא היתה דנה מיד בבקשה ומסדרת את ההלוואה. במקרים דחופים לא היו מחכים העסקנים הפעילים לישיבה של הנהלת הקופה, שבה היו משתתפים גם שני נאמנים של בנק אפ"ק, מר י. בנבנישתי, פקיד של בנק ואלירו, ויעקב מוסאיוב, סוחר ידוע, אלא היו מכתתים את רגליהם והולכים אל העיר העתיקה, כדי לקבל את האישור משני הנאמנים האלה. כל העבודה, הנהלת הפנקסים, ההשגחה שהתשלומים ישולמו בדייקנות וכד', נעשו בהתנדבות. קבלת שכר בעד עבודה למען הכלל נחשבה לחרפה בימים ההם. הקופה התבססה והביאה אפילו רווחים. הבנק אפ"ק היה גובה מהלווים 9% ובסוף שנת החשבונות היתה מחזירה 2% להנהלת הקופה “מוריה”. באופן כזה נתגלה מקור להכנסות בשביל המרכז הרוחני, שהוקם על ידי “משואת ירושלים” במרכז העיר ונקרא “בית יבנה”, – בית מקדש מעט עם אולם גדול וחדרים.

“בית יבנה” שימש לא רק בית־כנסת, אלא גם מקום ללימוד התורה ולהרצאות. בכתלי “בית יבנה” התקיימו גם אסיפות בענינים ציוניים־תרבותיים חשובים.

זכות היסטורית היתה למרכז רוחני זה “בית יבנה” כי בו הושמעה לראשונה המחאה הפומבית נגד “חברת עזרה של יהודי גרמניה” על דחיקת העברית מהטכניון בחיפה. “מלחמת השפות” התחילה בזה, שחברי הקורטוריון של הטכניון, אחד העם, הד"ר שמריהו לוין והד"ר י. צ’לנוב, התפטרו לאות מחאה. במוצאי שבת, ח' במרחשון תרע"ד, התקיימה אסיפה במרכז “בית יבנה”. באסיפה זו מסר דויד ילין דין וחשבון מפעולתו כציר לקונגרס הציוני האחד־עשר בווינה. מיד לאחר שדויד ילין סיים את דבריו, נסגרו הדלתות ועל ידן הופקדו שומרים, שלא נתנו לצאת. באולם שררה מתיחות, כי כל הנאספים הרגישו, שדבר מה חשוב קרה. הסופר קדיש־לייב סילמאן עלה על הבמה ודיבר על הפרשה הכאובה, שגרמה להתפטרות שלושת חברי הקורטוריון הדגולים. סילמאן ציטט מהעתונות, שהגיעה לפני יומיים, ובאר את חשיבות המאורע. מחאה עזה נשמעה נגד אותה החברה, שרק תמול שלשום תפסה מקום מכובד מאוד בחינוך הדור הצעיר בארץ.

שעה קלה אחרי האסיפה התנהל ויכוח ער על פעולות מחאה נגד “חברת העזרה”. הושמעה הדרישה, שהמורים הנאמנים לשפתנו יתפטרו, ושיש להיבדל מהאפיטריפסים, הרוצים להכניס את הלימוד בשפה זרה.

המרכז “בית יבנה” שימש אח"כ במשך זמן ידוע מקום משכנה של המיפקדה הראשית, שהרימה את נס המרד נגד “חברת עזרה” ושניגשה להקמת בתי ספר עבריים על טהרת השפה העברית. ב"בית יבנה", בפתח הראשי, עמד אח"כ ונאם לפני אלפי אנשים, שהצטופפו על המגרש הרחב אשר על־יד הבית, נחום סוקולוב על מסכת “מלחמת השפות”.

ב"בית יבנה" של “משואת ירושלים” נפתח אח"כ “בית התה והלחם”, שסייע לתושבים הירושלמיים בימי המלחמה הקשים.

אין כל אפשרות ללכת ולמנות כרוכל את כל הפעולות הרבות, שפעלה “משואת ירושלים”, אם כי זה היה מוסיף כבוד ויקר לירושלים החביבה עלי.

סניפים ל"משואת ירושלים" נפתחו ביפו־תל־אביב, חיפה, טבריה וצפת. המרכז נשאר בירושלים. עיר הבירה נתנה מהודה ליתר הערים בארץ.

“משואת ירושלים” היתה מעבירה למרכז של “המכבים הקדמונים” בבריטניה את תשלומי החבר בדייקנות וסדר נמרץ. התשלום היה די ניכר לפי הערך והיכולת בזמן ההוא. בירושלים היו רגילים לקבל תמיכה מבחוץ ולא להפך.

משואת ירושלים נאלצה להפסיק את פעולותיה כשג’מל פחה, העריץ התורכי, נתן צו עם פרוץ המלחמה, שכל מי שימצאו אצלו בול ציוני מות יומת. סכנה היתה צפויה לאגודה ציונית זו, שמרכזה היה בלונדון. במקרה נצלו חברי “משואת ירושלים” ממשפט צבאי חמור.

יבוא יום והיסטוריון מוכשר יאסוף את שברי הלבנים, יאחדם ויתן תמונה ברורה מפעולותיה היפות של “משואת ירושלים”.

מוקדש לזכר גרשון לומר ז"ל, ממייסדי בית העם

כשאני קורא בשם “בית העם”, אני מתמלא רגשי הוקרה לקבוצה הקטנה, ששאפה בכחות משותפים וברצון מחושל להתגבר על הקיפאון בחיים הציבוריים בירושלים. חברי קבוצה זו העיזו לירות בירושלים, ששקטה על שמריה ושבה היתה השגחה מעולה על כל פירצה וחידוש, אבן פינה למרכז רוחני. השם “בית העם” העיד על תוכן וצורה חדשים. מייסדי בית העם לא נרתעו מלקרוא את המוסד החדש בשמו.

לאט לאט התלקטו בירושלים עולים חדשים, שלא הגדילו את רשימת מקבלי ה"חלוקה". הגרעין של הישוב החדש מנה כשני מניינים ומחצית המנין אנשים. היו אלה מורה, פקיד, תופרת וכד', שמצאו עבודה ודירה בירושלים. איחדה את האנשים האלה הרגשה, שהם הנם המפלסים דרך לאלה שיבואו.

בגלל הקושי להשיג דירה או חדר, היו העולים החדשים מפוזרים בארבעה קצוות של השכונות, המרוחקות זו מזו. הפיזור הביא בעקבותיו את הבדידות. היו מקרים, שבהם היה עולה חדש שוכב על משכבו, על ספת קרשים, חולה במחלת הקדחת, ובמשך ימים אחדים לא ידעו חבריו על מחלתו. אחדים מקרב העולים החדשים התכנסו להתיעצויות. בישיבות אלה נשמעו הדי הגעגועים על פינה חמה, מרכזית, שבה יוכלו החברים להיפגש בלי הזמנה מוקדמת, שבה ימצאו חומר לקריאה וישמעו על המתרחש בעולם. מטרת היוזמים היתה ליצור מקום, שבו יימצא העולה באווירה ידידותית מיד לאחר עלייתו. כוונת היוזמים היתה גם, שהמוסד ישפיע במשך הזמן גם על אנשי הישוב הישן, אבל על כוונה זו ליבא לפומא לא גלי.

מספר המשתתפים בישיבות, שבהן דובר על ייסוד בית העם, הלך וגדל. נצטרפו גם אחדים מתושבי ירושלים. באסיפה אחת הוחלט לגשת לפעולה והוכרז על אוסף כספים לייסוד בית העם. בו במקום נאספו כמאה וחמישים פראנק, סכום הגון בתקופה ההיא. בין התורמים היו כאלה, שתרמו את החצי ממשכורתם החודשית.

כבר בהתחלה היתה פלוגתא. היו כאלה, שדרשו שהמוסד יהיה בעל צורה חיצונית יפה כבר בראשיתו. הם היו מוכנים לחכות עד שייאספו האמצעים לכך. כנגדם טענו אחרים, שהם מוכנים להסתפק בהתחלה צנועה, ובלבד שלא לדחות את ייסוד בית העם. נצחו המצמצמים, המסתפקים בהתחלה צנועה.

נשכרו שני חדרים, ששימשו כבית־העם. לחדרים הוכנסו רהיטים, שבחלקם נקנו בתשלומים, בערבות החברים המייסדים, ובחלקם נתקבלו בהשאלה. כל אחד מהחברים חיפש בדירתו דבר מה, שהוא יכול לוותר עליו לטובת בית העם. נוצרה הפינה החמה בעיר. בערב היו החדרים מוצפים אור, המיחם היה מזמזם, כל אחד היה יכול להזמין במחיר זול כוס חמין וארוחה קלה. אפשר היה למצוא שם עתון וספר לעיון. החברים היו משגיחים לפי התור. הם היו עסוקים מבין השמשות עד שעה מאוחרת בלילה. רבים התחילו לבקר בבית העם, אם כי לא נעשה פרסום למוסד. שם היו החברים מתכנסים לשיחות. בית העם שימש מקום לפגישות של החברים.

באותו הזמן הזדמן לירושלים כתייר הפרופיסור לפסנתר במוסקבה דוד שור, איש עממי מטבעו וחביב על הבריות. יחד אתו בא הסופר הרוסי המפורסם איוון בונין. מורה הדרך שלהם בירושלים ביקש מהפרופ' שור כשכר טרחה קונצרט, שהכנסתו תוקדש לבית העם. הפרופ' שור הסכים ברצון להצעה. מכיוון שלא רצינו לעורר שאוֹן בעיר ורצינו להימנע מלהסתבך בגלל קביעת המקום לקונצרט, נערך הקונצרט באולם, כביכול, של בית־קפה של לא יהודי. היתה הכנסה נקיה בסך מאה ושישים פראנק. סכום זה נתן אפשרות לשכלל קצת את בית העם ולסלק חלק של החובות.

מאורע חשוב בשביל בית העם היה ביקורו של הד"ר שמריהו הלוי. הוא בא לירושלים בפעם הראשונה. הוא חזר אז מארצות הברית דרך גרמניה, לאחר שהצליח בפעולותיו למען הקמת בית ספר להכשרה טכנית בארץ. אחד ממכיריו נתבקש טלגרפית: “במטותא לפגוש אותי בתחנת הרכבת בירושלים, כדי לסייע לי לפרוע את החוב הרוחני של ביקורי הראשון בבירתנו, במקום האוצר של אבני הכותל המערבי, שארית הפליטה מעברנו המזהיר”. עם קבלת המיברק התכנסה מיד כל הקבוצה, שפעלה למען בית־העם, והוחלט לבקש מהאורח, שינאם בבית העם. מלבד תעמולה ישמש הנאום גם מקור להכנסה בשביל המוסד.

משלחת מטעם בית העם הופיעה לפני הד"ר שמריהו הלוי במלון קאמיניץ בשעה ששוחח עם אפרים כהן, בא־כח “חברת עזרה”. מר שמריהו הלוי הבין מיד מה היא מטרת הבאים. בסקרו את פני הבאים, אמר בצחוק נעים: “הרשו לי לנחש מה מטרת בואכם; אחסוך לכם דיבורים. לפי הרכב המשלחת אני רואה, שהתאחדו כאן בני יקאטרינוסלב, שהכירו אותי כרב מטעם שלהם, עם בן ירושלים דליטא, שהכיר אותי כמטיף ב”טהרת הקודש". אתם רוצים כנראה להקים איזה מוסד וממני אתם רוצים, שאנאם לטובת המוסד. ממר אפרים כהן אתם מבקשים שירשה, שהנאום יישמע באולם, השייך למוסדות החינוך של “חברת עזרה” באולם בית־הספר על שם למל, שמר כהן הוא מנהלו. בנוגע אלי, הרי אני מודיע חגיגית שאני מסכים". הד"ר שמריהו הלוי פנה אל מר אפרים כהן ושאל: “ואתה, ר' אפרים, מה אתה אומר?” – “ברצון רב”, היתה תשובתו של כהן.

אחרי יומיים, כשהיינו כבר עסוקים במכירת הכרטיסים, נדהמנו, כאשר שנים מהעוסקים בדבר הוזמנו אל שמריהו הלוי והוא הפציר בהם, שיוותרו על נאומו. כדי שלא ייגרם נזק לבית־העם הציע פיצוי, סכום של מחצית ההכנסה המשוערת ממכירת הכרטיסים. הצעתו נדחתה והוא נאלץ לגלות, שאנשים אחדים בעלי עמדה חשובה בציבור ביקשו ממנו לא להיות מעורב בדבר. אם כי ברורה היתה לו כוונתם, הרי כאורח רצה להמנע מדבר, שריח של פולמוס ופוליטיקה נודף ממנו. שמריהו הלוי הציע אפילו לכסות את כל הסכום של ההכנסה המקווה ובלבד שישחררו אותו מהבטחתו לנאום. נציגי בית העם הסבירו לאורח את המצב לאשורו ודחו בשצף קצף את העלילות של החותרים תחת “בית העם”. האורח נאות לעמוד לימין הנרדפים.

עסקני בית העם הספיקו למצוא מקום אחר לסידור האסיפה. מר דויד ילין הרשה באדיבותו לערוך את ההרצאה באולם שעל־יד גן הילדים ב"מחנה יהודה". האנשים מחוגי “חברת העזרה” המשיכו בחתירותיהם, אך כאן התערב הד"ר רופין וחייב את הד"ר שמריהו הלוי לנאום.

במוצאי שבת נערכה הרצאתו של הד"ר שמריהו הלוי. הוא הודיע בראשית ההרצאה, שינאם רק רגעים מספר, אך אחרי ההפסקה רצה בעצמו לנאום שוב שעה ארוכה. הוא ריתק את השומעים בסיפור, המתאר “איך מכר איש אחד את הצל שלו”. הוא נזף באחד השומעים, שביקש ממנו, שידבר באידית העסיסית שלו. שמריהו הלוי הסביר את דחייתו זו, שנדר לנאום בארץ התחייה רק בעברית.

הקרע לא התאחה. במשך כל שנות קיומו של בית העם נזהרו אלה, שהיו שייכים לחוג של חברת “עזרה”, מלדרוך על סף בית העם. רחוקים בדעות ומפורדים בפעולות, התאחדו לשם התנגדות לבית העם. חרם רוחני גזר עליו האשכנזי אפרים כהן, בא כח חברת העזרה של יהודי גרמניה, הספרדי אלברט ענתבי, בא כח חברת “כל ישראל חברים” ויק"א, הגברת האדוקה חנא לנדא, מנהלת בית הספר על שם אווילינה דה רוטשילד, והד"ר ואלאך, מנהל בית החולים “שערי צדק”. רק יחידים אמיצים מבין העובדים במוסדות אלה העיזו לבקר בבית העם ולהיות נוכחים בהרצאה, או בנשף. הם חזו כנראה מראש, שיבוא יום ומהבמה העממית הזאת יישמעו דברי ביקורת קשים נגדם. ואמנם כך היה: בבית העם שכנה המיפקדה הראשית ובו נערכו אסיפות המחאה הרועשות בימי מלחמת השפות. בבית העם תאר איתמר בן אב"י בשתי אסיפות את תכסיסיו של בא כח חברת “כל ישראל חברים”. כשפגעה מרת חנה לנדאו בכבוד שפתנו הלאומית ומוריה מפיציה, באה על שכרה באסיפה, שהתקיימה בבית העם.

המלחמה שהתנהלה נגד בית העם, איחדה את המסורים לו בקנאות. הם עמדו על המשמר ולא חסו על כל עמל, כדי לסייע להתפתחותו. סיפוקם היה שלם, כשההשפעה הרוחנית של בית העם הגיעה גם אל אנשי הישוב הישן. אחדים מחובשי זנבות, – “שטריימלעך” –, היו בין המבקרים בבית העם.

ראש הסיעה הדמוקרטית בציונות, הד"ר חיים וייצמאן, שימש “פותח” של כמה הרצאות.

לעסקנית מרת ב. פבזנר התירו, כהוראת שעה, גם המחמירים לנאום באידית.

אליעזר בן יהודה הרצה בבית העם על מבנה הלשון העברית ההולכת והופכת ללשון חיה, מדוברת.

ועד בית העם התקשר עם העסקן המורה הד"ר בן ציון מוסינזון והוא היה בא פעמיים בשבוע ירושלימה, כדי להרצות על תקופות שונות בתולדות עמנו. הד"ר מוסינזון נתן שעורים בתנ"ך באופן מדעי. אחרי הרצאותיו הראשונות חדל הגרעון בקופת בית העם. מספר השומעים נתרבה וסולקו כל ההוצאות, שהיו כרוכות בנסיעותיו וכדומה.

החולם בהקיץ יהושע ברזילי, סיפר לקהל המאזינים בבית העם מזכרונותיו. בשפה מלבבת ומושכת העלה דמויות של חולמים ולוחמים. הוא ריתק את השומעים עד אחרי חצות הלילה.

איקלע לירושלים כנר חובב. בשני החדרים של בית העם הצטופפו חובבי המוסיקה ונהנו הנאה רוחנית. נמצאו אחדים, שהשתדלו, שישתקע הכנר בירושלים. הם השיגו בשבילו תלמידים והוא זכה להית מורה לכינור בירושלים. במוצאי שבתות היו עורכים בבית העם נשפי שירה ונגינה בכינור.

המקום נעשה צר. ועד בית העם התחיל לחפש דרכים לשכירת אולם גדול. חברי הוועד נכנסו בעול של התחייבויות ושכרו דירה, שבה היו אולם מרווח וחדרים יפים. בחגיגת חנוכת הבית הופיע על הבמה אמן הנגינה בקונצרטינה מר פירוז’ניקוב והשמיע ממיטב השירה העממית. אחרי החגיגה הלכו החברים עם מר פירוז’ניקוב בראש אל הכותל המערבי. במנהג זה של ביקור על יד הכותל המערבי אחרי חגיגות ופגישות החזיקו חברי בית העם תמיד.

האולם הגדול של בית העם היה מיועד לאסיפות פומביות, הרצאות, נשפים, פגישות וקבלת אורחים. האסיפות היו מתקיימות בדרך כלל במוצאי שבת. החדרים הסמוכים לא היו פנויים גם הם: הנה באחד מהם שעורים להשתלמות בעברית, בשני שוקדים על לימוד השפה העברית ובשלישי דנים בענינים מקצועיים של פקידים. בחדרים אלה התקיימו ישיבות בענין החברה שיל"ה (“שובה ישראל לארץ האבות”) בהשתתפות הד"ר בוכמיל ורעיתו. באותו הזמן נידונה בחדרים אלה התכנית בדבר ארגון כוהני הדת בירושלים לשם מחאה נגד עלילת הדם ומשפט בייליס. אחרי שעה קצרה ישבו ודנו באותו חדר בבחירות לקונגרס הציוני.

חדר־העיון לעתונים היה כמעט תמיד מלא. גם ספריה נוסדה על ידי בית העם ונאספו בשבילה מאות ספרים. י. ל. גולדברג שלח בשביל הספריה ספרים, עתונים וגם כסף.

ועד חובבי ציון באודיסה קיבל על עצמו את תשלום שכר הדירה של בית העם, 800 פראנק לשנה. סכום זה איפשר שכירת דירה חדשה, מרווחת יותר. לבנין זה היתה חצר גדולה עם גן ובשעת הצורך אפשר היה להשתמש בהם.

אינני יכול לילך כרוכל ולמנות אפילו חלק מההרצאות, האספות, החגיגות והפגישות, שנערכו במרכז העממי הזה. אזכיר רק אחדות מהן.

הפרופ' פראנץ אופנהיימר הרצה פעמים אחדות על החידושים שלו בשיטות העבודה בחקלאות. הסופר בוקי בן יגלי נאם כאן בפעם הראשונה בימי חייו בעברית. אסיפות בהשתתפות המונים נערכו כאן לכבוד הד"ר יוסף קלוזנר, מנחם אוסישקין, נחום סוקולוב, זאב ז’אבוטינסקי ועוד.

בסוף דברי ברצוני לציין את שמות המייסדים והפעילים במוסד העממי המדובר: יהושע ברזילי, יהודה הלבץ, מרדכי ישפה, לדרר, גרשון לומר, מרים רדובילסקי (אח"כ אשת ג. לומר), מינקוב, מרת רבינוביץ והאחיות זאלצברגר. שמם יזכר בברכה בתולדות התפתחותה של בירתנו הנצחית ושל הישוב החדש.

** מכאן: הגמנסיה העברית בירושלים**

ייסוד גמנסיה, שבה ילמדו את כל המקצועות בעברית, היה בשעתו מעשה של העפלה חלוצית. קבוצה קטנה של אנשים התמסרה בכל חום לבה להגשמת הרעיון הזה והצליחה. דרכה לא היתה זרועה בשושנים. היה צורך בעקשנות ובמסירות.

העובר על יד הבניין הגדול של הגמנסיה בשכונת “רחביה” אינו יכול לתאר לעצמו מה קשה היתה ההתחלה ומה דלים היו האמצעים בראשית הייסוד.

בין הראשונים לייסוד הגמנסיה היו הרופא הד"ר נ. וייץ ואשתו, גם היא רופאה. דבר ייסוד הגמנסיה נעשה אצלם מעין מטרת חייהם. הד"ר וייץ הודיע לעסקנים, שהוא מתחייב לשלם שכר לימוד בעד בתו היחידה בגובה של למעלה ממאה פראנק וכן מוכן הוא לרכוש מניות, 250 פראנק כל מניה. מההורים, שהביעו את נכונותם לשלוח את ילדיהם לגמנסיה, יש לציין, מלבד הד"ר וייץ, גם את הד"ר יעקב סגל, את הרוקח ברוכשטיין ואת המיילדת שרה סטנובסקי.

בין רוכשי המניות הראשונות יש למנות, מלבד הד"ר נ. וייץ, גם את אברהם סולומיאק, מראשוני הביל"ו, תורגמן של הקונסול הרוסי, ואת הד"ר יצחק לוי, מנהל סניף בנק אנגלו־פלשתינה בירושלים.

דרושים היו מורים לבית הספר התיכוני העברי. האיש, שרתם את עצמו בעול ארגון הלימודים בבית הספר, היה יהודה הלבץ. הד"ר וייץ ויהושע ברזילי הזמינו אותו להיות מורה בחשבון וכתיבת הארץ. בזמן השיחה עם הלבץ הדגיש ברזלי, שעל הלבץ להיות לא רק מורה, אלא גם מחנך וציוני נאמן; עליו להימצא בקביעות על המשמר ולהסיר את המכשולים, האורבים לכל מפעל חדש.

בין הראשונים, שצויינו כמועמדים להיות מורים בגמנסיה, היו יצחק בן צבי, רחל לישאנסקית ויודיף, שבא מבולגריה.

יהודה הלבץ התמסר להקמת המוסד החדש והשקיע בגמנסיה ממיטב כחותיו הרוחניים.

זמן קצר עבר וכבר התנוסס על יד אחד הבתים בשכונה החדישה “זכרון משה” שלט עם אותיות מאירות עינים: “הגמנסיה העברית”.

הבית, שבו נפתחה הגמנסיה, היה שייך לר' שלמה פרלמן, סוחר ידוע ומכובד, שעמד בראש “כולל”. ר' שלמה אמר אחרי זמן מה: “מפטיר” רכשתי לי. מתנפלים עלי ומחרפים אותי על שנתתי יד לפושעים, על שהשכרתי דירה, שבה סודר בית ספר מעורב, לילדים וילדות ביחד. התרשמתי בחפזי מהאברך החב"די בעל הנימוסים היפים והסכמתי להשכיר את הדירה. ספּרו לי, שהוא חובש תרבוש, כדי לשמש מופת לתלמידיו, שלא ישבו בגילוי ראש, אלא יחבשו תרבושים. לא הרביתי בשאלות והשכרתי לו, אבל אני מקווה, שבקרוב אוכל לברך “ברוך שפטרני מענשו של זה”.

האברך החב"די בעל הנימוסים היפים היה יהודה הלבץ.

בבית הספר נפתחו בארבעה חדרים ארבע כיתות. בכל כיתה היה תלמיד אחד.

היו אנשים, שתמכו במוסד החדש בחשאי, מפני שחששו מפני ניתוק יחסים עם בא כח “חברת העזרה של יהודי גרמניה”, שהתנגד ניגוד גמור למוסד החדש.

בירושלים היו נוהגים להתיחס בביטול לכל מוסד חדש. אחרי תקופת הביטול היתה באה תקופת המלחמה. אם המוסד החדש עמד בפני ההתקפות ונתבסס, הרי היתה באה התקופה השלישית של השלמה אתו והסכמה לקיומו. כשנוסדה הגמנסיה, זלזלו רבים במוסד קטן חדש זה. במשרדו של אפרים כהן, בא כח “חברת העזרה”, שברשותה היו כמה וכמה מוסדות חינוך בארץ, נתגלגלה, כפי ששמעתי מפי עד, שיחה על הגמנסיה. אחדים ניסו לבטל את חשיבות המוסד וללעוג למייסדיו ולמוריו, הלקויים ב"מחלת הגדלות". אפרים כהן, בעל הניסיון, העמיד אותם על טעותם. “חסרי חוש המציאות ותמימים הם אלה, אמר אפרים כהן, החושבים, שבמחי יד אפשר לבטל את המוסד החינוכי הזה. למרות שהוא קטן, הרי זה מצלצל כמו אגדה, שבירושלים נמצא משוגע לדבר זה, המכניס כל חודש מכיסו שכר לימוד בעד בתו למעלה ממאה פראנק. האיש הזה מוסיף עוד מכיסו לצרכי בדק הבית וצרכים אחרים. בריה כזאת אין לבטל בששים. עלינו לאסור מלחמה במוסד זה, שפרץ פרצה והעיז להנהיג חינוך מעורב בתוככי ירושלים. המלחמה צריכה להתנהל בתכסיסים מחושבים היטב. יש להשגיח בשבע עינים ולהשתדל למנוע את גידול מספר התלמידים במוסד חינוכי זה. השם “גמנסיה” עלול למשוך רבים. חושש אני, שהורים רבים מבני עדות המזרח ילכו שולל אחרי צלצול השם “גמנסיה”. יש צורך לפרסם מה הוא פרצופו האמתי של המוסד, שחלק ידוע ממחנכיו הם “ניהיליסטים רוסים”, כדי שלא ימצאו תומכים בחוץ לארץ. בלי תמיכה עתיד מוסד זה להתנוון”.

המוסד פסח איפוא על תקופת ה"ביטול" ונכנס לתקופת “מלחמה”. קבוצת האנשים, שהתמסרו לרעיון הקמת הגמנסיה העברית, פעלה בלי לאות. היא השפיעה על אנשים, שיכניסו את ילדיהם לבית ספר חדש זה. העסקנים האלה שמחו על כל תלמיד, שנתווסף לבית הספר.

כשהוחלט להזמין את שלמה שילר כמורה ראשי ומנהל בגמנסיה, צריך היה לשלוח לו להוצאות הדרך. יהודה הלבץ לווה מאה וחמישים פראנק מאיש פרטי להוצאות הדרך. בו בזמן היה הלבץ בעצמו נתון במצוקה כספית. ידיד המשפחה העיר לו, שאסור לו להפקיר לגמרי את בני משפחתו ולהביאם לידי דלדול, אולם הלבץ ענה: “במטותא ידיד יקר, אל תכשילנו בצעד זה, שיש לו ערך רב בהתפתחות המוסד. צרכי הגמנסיה קודמים לכל, והם דוחים הצדה את יתר הצרכים”.

כשהתחיל שלמה שילר לעבוד בגמנסיה כמנהל היו בה קצת יותר מתריסר תלמידים. שילר הכניס במוסד משאר רוחו, השקיע בו מאוצר ידיעותיו העשיר והעלה את הרמה התרבותית והחינוכית של הגמנסיה. הודות למאמציו עברה הגמנסיה לדירה חדשה, הוזמנו מורים ונתרבו ספסלי התלמידים. האיש התמים הזה לא התמצא בכל הבעיות הכספיות והארגוניות של המוסד ולכן דרושה היתה עזרת העסקנים, כדי שיוסרו המכשולים. גם כאן הופיע יהודה הלבץ כעוזר נאמן.

מאחורי הקלעים התנהלה מלחמה על ההגמוניה בין הגמנסיה ביפו–תל־אביב ובין הגמנסיה בירושלים. העסקנים ביפו–תל־אביב טענו, שטרם הוכשר הזמן לפתיחת גמנסיה שניה ודוקא בירושלים, שהיתה ידועה כנחשלת ומפגרת. הם ניסו להטיל מעין אפוטרופסות, השגחת מומחים כביכול, על הגמנסיה בירושלים. הם פנו אל ועד חובבי ציון באודיסה בהצעה, שלא יקציב את תמיכתו לגמנסיה בירושלים בלי תנאים.

בזמן השתתפותו של הלבץ בקונגרס הציוני כציר, היתה לו הזדמנות לשוחח עם יושב ראש הוועד האודיסאי של חובבי ציון על עניני הגמנסיה בירושלים. אוסישקין הזמין את הלבץ לבקר באודיסה, כשיעבור את רוסיה. באודיסה נמשכה השיחה ואוסישקין לא רק אישר את התמיכה, לפי הזיכרון 800 פראנק לשנה, אלא גם הבטיח לעמוד לימין הגמנסיה בכל כח השפעתו. אוסישקין ציין, שמוסד זה ישמש אולי פרוזדור לטרקלין, לאוניברסיטה העברית, שתתנוסס על הר ציון.

מעשה רב עשה למען הגמנסיה גרשון ציפר, עורך דין מגאליציה, ידידו של שילר. ציפר ביקר בארץ והתעניין במוסד, שניהל חברו לתנועה הציונית. ציפר התנדב לפעולה מיוחדת. הוא השתחרר מכל עבודה אחרת והתמסר לאיסוף כספים להקמת בניין בשביל הגמנסיה. הוא קיים את נדרו. הוא לא חזר לחדר עבודתו במשך שנה, נסע וניהל תעמולה בלתי פוסקת, עד שהצליח לאסוף מאה אלף קרונים (כתרים אוסטריים). הוכנה התכנית לבנין, התנהל משא ומתן בדבר רכישת מגרש, אולם בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה. לפי הצעת מנחם אוסישקין הועבר כל הסכום, 4.000 לי"ש, לארץ ישראל. סכום זה נשתמר ושימש יסוד להקמת הבניין של הגמנסיה בשכונה רחביה בירושלים. פעולתו של ציפר צריכה להרשם באותיות זהב על קירות הבית של המוסד.

הגמנסיה העברית בירושלים נכנסה לתקופה השלישית של השלמה עם קיומה. המתנגדים הוכרחו לבלום את רגשותיהם ולשתוק. למוסד נוספו כחות חשובים להוראה. מספּר התלמידים גדל. והנה פרצה המלחמה. הגמנסיה בירושלים נהנתה מחסות הממשלה הצרפתית ולכן נפל בחלקה של הגמנסיה סבל מיוחד. צרפת נמצאה במצב מלחמה עם תורכיה. המושל הצבאי של ירושלים זאכי ביי, נצר מכת שבתי צבי, נתן פקודה להחרים את המוסדות של הממשלות העוינות. ברשימת מוסדות אלה היתה גם הגמנסיה העברית.

מקורות המוסד בשנותיו הראשונות כדאי להזכיר עוד שני פרטים.

אליעזר בן יהודה ניסה לשוא לקרוא לגמנסיה בשם עברי מחודש “מדרשה”. הצעתו לא נתקבלה.

מקרה מעניין קרה בזמן חגיגת ראש השנה לאילנות. כמעט כל בתי הספר בירושלים השתתפו בתהלוכה למוצא, המקום שנועד לנטיעות. השתתפו בתי ספר מזרמים שונים, אפילו מנוגדים. הוסכם, ששום בית ספר לא יופיע על דגלו. מורי הגמנסיה לקחו אתם את הדגל שלהם, כשהוא מקופל, לשם ציון המרכז של הנטיעות, שיינטעו על ידי התלמידים שלהם. בדרך כשתהלוכת הילדים משתרעת לאורך קילומטר וחצי, הרים לרגע המורה יעקבי מתוך התלהבות והתרגשות את הדגל של הגמנסיה. מיד זנק אחד המורים של בית ספר של “חברת העזרה” ורצה להוריד בכח את הדגל. “אתה רוצה להוריד את הדגל הציוני”, צעק המורה יעקבי וסטר למורה השני שתי סטירות לחי. מלווים אחדים, שהיו עדי ראייה, האשימו אמנם את מרים הדגל בעבירה על המשמעת, אבל התמרמרו על המורה, שניסה להוריד בכח את הדגל הלאומי. שלושה אנשים הלכו מיד אל אפרים כהן, מנהל בתי הספר של “חברת העזרה”, ודרשו ממנו, שעל המורה, שרצה לחלל את כבוד הדגל, לבקש סליחה. אפרים כהן נעשה חיוור ובהתרגזות אמר: “זאת היא חוצפה לפנות אלי בדרישה כזאת. מורה ידוע ומכובד ספג סטירות לחי בפומבי מהיסטריקון, שהפר את המשמעת, ואתם רוצים להוסיף “חטא” על “פשע” ומעיזים לדרוש, שהנעלב יבקש סליחה. אתן מיד הוראות, שכל התלמידים של בתי הספר, הנמצאים תחת הנהלתי, יעזבו את המקום, ואתם תשארו עם קומץ התלמידים, שיבליט את דלותכם”… התערבו מיד בדבר אליעזר בן יהודה והד"ר יצחק לוי, מנהל סניף הבנק אנגלו־פלשתינה, והמשא ומתן נגמר בזה, שהמורה, שרצה להוריד את הדגל, ביקש סליחה בפני קבוצה קטנה. העניין נסתיים בלי תקלה. כל החומר, השייך לזה, לרבות הברור המשפטי ופסק הדין, נידון בכוונה תחילה על ידי איש אחד לשריפה… אני שמעתי את הדברים מפי אחד האנשים, שהיה בתוך הענינים.

המוסד הקטן, שקבוצת אנשים נלהבים התמסרה להקמתו, קם אחר כך והתפתח לאחד מבתי הספר התיכוניים הגדולים והחשובים בארץ. החזון התגשם.

ייסוד גמנסיה, שבה ילמדו את כל המקצועות בעברית, היה בשעתו מעשה של העפלה חלוצית. קבוצה קטנה של אנשים התמסרה בכל חום לבה להגשמת הרעיון הזה והצליחה. דרכה לא היתה זרועה בשושנים. היה צורך בעקשנות ובמסירות.

העובר על יד הבניין הגדול של הגמנסיה בשכונת “רחביה” אינו יכול לתאר לעצמו מה קשה היתה ההתחלה ומה דלים היו האמצעים בראשית הייסוד.

בין הראשונים לייסוד הגמנסיה היו הרופא הד"ר נ. וייץ ואשתו, גם היא רופאה. דבר ייסוד הגמנסיה נעשה אצלם מעין מטרת חייהם. הד"ר וייץ הודיע לעסקנים, שהוא מתחייב לשלם שכר לימוד בעד בתו היחידה בגובה של למעלה ממאה פראנק וכן מוכן הוא לרכוש מניות, 250 פראנק כל מניה. מההורים, שהביעו את נכונותם לשלוח את ילדיהם לגמנסיה, יש לציין, מלבד הד"ר וייץ, גם את הד"ר יעקב סגל, את הרוקח ברוכשטיין ואת המיילדת שרה סטנובסקי.

בין רוכשי המניות הראשונות יש למנות, מלבד הד"ר נ. וייץ, גם את אברהם סולומיאק, מראשוני הביל"ו, תורגמן של הקונסול הרוסי, ואת הד"ר יצחק לוי, מנהל סניף בנק אנגלו־פלשתינה בירושלים.

דרושים היו מורים לבית הספר התיכוני העברי. האיש, שרתם את עצמו בעול ארגון הלימודים בבית הספר, היה יהודה הלבץ. הד"ר וייץ ויהושע ברזילי הזמינו אותו להיות מורה בחשבון וכתיבת הארץ. בזמן השיחה עם הלבץ הדגיש ברזלי, שעל הלבץ להיות לא רק מורה, אלא גם מחנך וציוני נאמן; עליו להימצא בקביעות על המשמר ולהסיר את המכשולים, האורבים לכל מפעל חדש.

בין הראשונים, שצויינו כמועמדים להיות מורים בגמנסיה, היו יצחק בן צבי, רחל לישאנסקית ויודיף, שבא מבולגריה.

יהודה הלבץ התמסר להקמת המוסד החדש והשקיע בגמנסיה ממיטב כחותיו הרוחניים.

זמן קצר עבר וכבר התנוסס על יד אחד הבתים בשכונה החדישה “זכרון משה” שלט עם אותיות מאירות עינים: “הגמנסיה העברית”.

הבית, שבו נפתחה הגמנסיה, היה שייך לר' שלמה פרלמן, סוחר ידוע ומכובד, שעמד בראש “כולל”. ר' שלמה אמר אחרי זמן מה: “מפטיר” רכשתי לי. מתנפלים עלי ומחרפים אותי על שנתתי יד לפושעים, על שהשכרתי דירה, שבה סודר בית ספר מעורב, לילדים וילדות ביחד. התרשמתי בחפזי מהאברך החב"די בעל הנימוסים היפים והסכמתי להשכיר את הדירה. ספּרו לי, שהוא חובש תרבוש, כדי לשמש מופת לתלמידיו, שלא ישבו בגילוי ראש, אלא יחבשו תרבושים. לא הרביתי בשאלות והשכרתי לו, אבל אני מקווה, שבקרוב אוכל לברך “ברוך שפטרני מענשו של זה”.

האברך החב"די בעל הנימוסים היפים היה יהודה הלבץ.

בבית הספר נפתחו בארבעה חדרים ארבע כיתות. בכל כיתה היה תלמיד אחד.

היו אנשים, שתמכו במוסד החדש בחשאי, מפני שחששו מפני ניתוק יחסים עם בא כח “חברת העזרה של יהודי גרמניה”, שהתנגד ניגוד גמור למוסד החדש.

בירושלים היו נוהגים להתיחס בביטול לכל מוסד חדש. אחרי תקופת הביטול היתה באה תקופת המלחמה. אם המוסד החדש עמד בפני ההתקפות ונתבסס, הרי היתה באה התקופה השלישית של השלמה אתו והסכמה לקיומו. כשנוסדה הגמנסיה, זלזלו רבים במוסד קטן חדש זה. במשרדו של אפרים כהן, בא כח “חברת העזרה”, שברשותה היו כמה וכמה מוסדות חינוך בארץ, נתגלגלה, כפי ששמעתי מפי עד, שיחה על הגמנסיה. אחדים ניסו לבטל את חשיבות המוסד וללעוג למייסדיו ולמוריו, הלקויים ב"מחלת הגדלות". אפרים כהן, בעל הניסיון, העמיד אותם על טעותם. “חסרי חוש המציאות ותמימים הם אלה, אמר אפרים כהן, החושבים, שבמחי יד אפשר לבטל את המוסד החינוכי הזה. למרות שהוא קטן, הרי זה מצלצל כמו אגדה, שבירושלים נמצא משוגע לדבר זה, המכניס כל חודש מכיסו שכר לימוד בעד בתו למעלה ממאה פראנק. האיש הזה מוסיף עוד מכיסו לצרכי בדק הבית וצרכים אחרים. בריה כזאת אין לבטל בששים. עלינו לאסור מלחמה במוסד זה, שפרץ פרצה והעיז להנהיג חינוך מעורב בתוככי ירושלים. המלחמה צריכה להתנהל בתכסיסים מחושבים היטב. יש להשגיח בשבע עינים ולהשתדל למנוע את גידול מספר התלמידים במוסד חינוכי זה. השם “גמנסיה” עלול למשוך רבים. חושש אני, שהורים רבים מבני עדות המזרח ילכו שולל אחרי צלצול השם “גמנסיה”. יש צורך לפרסם מה הוא פרצופו האמתי של המוסד, שחלק ידוע ממחנכיו הם “ניהיליסטים רוסים”, כדי שלא ימצאו תומכים בחוץ לארץ. בלי תמיכה עתיד מוסד זה להתנוון”.

המוסד פסח איפוא על תקופת ה"ביטול" ונכנס לתקופת “מלחמה”. קבוצת האנשים, שהתמסרו לרעיון הקמת הגמנסיה העברית, פעלה בלי לאות. היא השפיעה על אנשים, שיכניסו את ילדיהם לבית ספר חדש זה. העסקנים האלה שמחו על כל תלמיד, שנתווסף לבית הספר.

כשהוחלט להזמין את שלמה שילר כמורה ראשי ומנהל בגמנסיה, צריך היה לשלוח לו להוצאות הדרך. יהודה הלבץ לווה מאה וחמישים פראנק מאיש פרטי להוצאות הדרך. בו בזמן היה הלבץ בעצמו נתון במצוקה כספית. ידיד המשפחה העיר לו, שאסור לו להפקיר לגמרי את בני משפחתו ולהביאם לידי דלדול, אולם הלבץ ענה: “במטותא ידיד יקר, אל תכשילנו בצעד זה, שיש לו ערך רב בהתפתחות המוסד. צרכי הגמנסיה קודמים לכל, והם דוחים הצדה את יתר הצרכים”.

כשהתחיל שלמה שילר לעבוד בגמנסיה כמנהל היו בה קצת יותר מתריסר תלמידים. שילר הכניס במוסד משאר רוחו, השקיע בו מאוצר ידיעותיו העשיר והעלה את הרמה התרבותית והחינוכית של הגמנסיה. הודות למאמציו עברה הגמנסיה לדירה חדשה, הוזמנו מורים ונתרבו ספסלי התלמידים. האיש התמים הזה לא התמצא בכל הבעיות הכספיות והארגוניות של המוסד ולכן דרושה היתה עזרת העסקנים, כדי שיוסרו המכשולים. גם כאן הופיע יהודה הלבץ כעוזר נאמן.

מאחורי הקלעים התנהלה מלחמה על ההגמוניה בין הגמנסיה ביפו–תל־אביב ובין הגמנסיה בירושלים. העסקנים ביפו–תל־אביב טענו, שטרם הוכשר הזמן לפתיחת גמנסיה שניה ודוקא בירושלים, שהיתה ידועה כנחשלת ומפגרת. הם ניסו להטיל מעין אפוטרופסות, השגחת מומחים כביכול, על הגמנסיה בירושלים. הם פנו אל ועד חובבי ציון באודיסה בהצעה, שלא יקציב את תמיכתו לגמנסיה בירושלים בלי תנאים.

בזמן השתתפותו של הלבץ בקונגרס הציוני כציר, היתה לו הזדמנות לשוחח עם יושב ראש הוועד האודיסאי של חובבי ציון על עניני הגמנסיה בירושלים. אוסישקין הזמין את הלבץ לבקר באודיסה, כשיעבור את רוסיה. באודיסה נמשכה השיחה ואוסישקין לא רק אישר את התמיכה, לפי הזיכרון 800 פראנק לשנה, אלא גם הבטיח לעמוד לימין הגמנסיה בכל כח השפעתו. אוסישקין ציין, שמוסד זה ישמש אולי פרוזדור לטרקלין, לאוניברסיטה העברית, שתתנוסס על הר ציון.

מעשה רב עשה למען הגמנסיה גרשון ציפר, עורך דין מגאליציה, ידידו של שילר. ציפר ביקר בארץ והתעניין במוסד, שניהל חברו לתנועה הציונית. ציפר התנדב לפעולה מיוחדת. הוא השתחרר מכל עבודה אחרת והתמסר לאיסוף כספים להקמת בניין בשביל הגמנסיה. הוא קיים את נדרו. הוא לא חזר לחדר עבודתו במשך שנה, נסע וניהל תעמולה בלתי פוסקת, עד שהצליח לאסוף מאה אלף קרונים (כתרים אוסטריים). הוכנה התכנית לבנין, התנהל משא ומתן בדבר רכישת מגרש, אולם בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה. לפי הצעת מנחם אוסישקין הועבר כל הסכום, 4.000 לי"ש, לארץ ישראל. סכום זה נשתמר ושימש יסוד להקמת הבניין של הגמנסיה בשכונה רחביה בירושלים. פעולתו של ציפר צריכה להרשם באותיות זהב על קירות הבית של המוסד.

הגמנסיה העברית בירושלים נכנסה לתקופה השלישית של השלמה עם קיומה. המתנגדים הוכרחו לבלום את רגשותיהם ולשתוק. למוסד נוספו כחות חשובים להוראה. מספּר התלמידים גדל. והנה פרצה המלחמה. הגמנסיה בירושלים נהנתה מחסות הממשלה הצרפתית ולכן נפל בחלקה של הגמנסיה סבל מיוחד. צרפת נמצאה במצב מלחמה עם תורכיה. המושל הצבאי של ירושלים זאכי ביי, נצר מכת שבתי צבי, נתן פקודה להחרים את המוסדות של הממשלות העוינות. ברשימת מוסדות אלה היתה גם הגמנסיה העברית.

מקורות המוסד בשנותיו הראשונות כדאי להזכיר עוד שני פרטים.

אליעזר בן יהודה ניסה לשוא לקרוא לגמנסיה בשם עברי מחודש “מדרשה”. הצעתו לא נתקבלה.

מקרה מעניין קרה בזמן חגיגת ראש השנה לאילנות. כמעט כל בתי הספר בירושלים השתתפו בתהלוכה למוצא, המקום שנועד לנטיעות. השתתפו בתי ספר מזרמים שונים, אפילו מנוגדים. הוסכם, ששום בית ספר לא יופיע על דגלו. מורי הגמנסיה לקחו אתם את הדגל שלהם, כשהוא מקופל, לשם ציון המרכז של הנטיעות, שיינטעו על ידי התלמידים שלהם. בדרך כשתהלוכת הילדים משתרעת לאורך קילומטר וחצי, הרים לרגע המורה יעקבי מתוך התלהבות והתרגשות את הדגל של הגמנסיה. מיד זנק אחד המורים של בית ספר של “חברת העזרה” ורצה להוריד בכח את הדגל. “אתה רוצה להוריד את הדגל הציוני”, צעק המורה יעקבי וסטר למורה השני שתי סטירות לחי. מלווים אחדים, שהיו עדי ראייה, האשימו אמנם את מרים הדגל בעבירה על המשמעת, אבל התמרמרו על המורה, שניסה להוריד בכח את הדגל הלאומי. שלושה אנשים הלכו מיד אל אפרים כהן, מנהל בתי הספר של “חברת העזרה”, ודרשו ממנו, שעל המורה, שרצה לחלל את כבוד הדגל, לבקש סליחה. אפרים כהן נעשה חיוור ובהתרגזות אמר: “זאת היא חוצפה לפנות אלי בדרישה כזאת. מורה ידוע ומכובד ספג סטירות לחי בפומבי מהיסטריקון, שהפר את המשמעת, ואתם רוצים להוסיף “חטא” על “פשע” ומעיזים לדרוש, שהנעלב יבקש סליחה. אתן מיד הוראות, שכל התלמידים של בתי הספר, הנמצאים תחת הנהלתי, יעזבו את המקום, ואתם תשארו עם קומץ התלמידים, שיבליט את דלותכם”… התערבו מיד בדבר אליעזר בן יהודה והד"ר יצחק לוי, מנהל סניף הבנק אנגלו־פלשתינה, והמשא ומתן נגמר בזה, שהמורה, שרצה להוריד את הדגל, ביקש סליחה בפני קבוצה קטנה. העניין נסתיים בלי תקלה. כל החומר, השייך לזה, לרבות הברור המשפטי ופסק הדין, נידון בכוונה תחילה על ידי איש אחד לשריפה… אני שמעתי את הדברים מפי אחד האנשים, שהיה בתוך הענינים.

המוסד הקטן, שקבוצת אנשים נלהבים התמסרה להקמתו, קם אחר כך והתפתח לאחד מבתי הספר התיכוניים הגדולים והחשובים בארץ. החזון התגשם.

לפני ארבעים שנה

הישיבה בארץ היתה קשה. צריך היה לוותר על נוחיות וצרכים שונים. אם התנאים בארץ כולה היו בהם משום “ייסורי הארץ”, הרי הישיבה ב"ירושלים דלמטה" היתה כרוכה בסבל וקשיים גדולים שבעתיים. במיוחד הורגש בירושלים החוסר במים. בתוך העזובה, הרשלנות ואזלת היד ששררו בעיר, פגע חוסר ההשגחה על הבורות בבריאות האוכלוסיה. הנוזל יקר הערך, המרווה את הצמאון, הדרוש לבישול, לניקוי, ולחיטוי, היה בצמצום רב בירושלים. הזנחת השמירה על הבורות היתה גורמת להתהוות קנים לטפילים מחוללי מחלות. גם השאיבה היתה פרימיטיבית. בעזרת פחית קשורה לחבל היו שואבים מים מהבור. על יד הבור היתה נוצרת בזמן השאיבה שלולית מים, כעין ביצה, ששימשה מקום מיועד לרמשים. גם בזמנים כתיקונם, כשהגשמים היו באים בעתם, היו נוהגים קימוץ קפדני במים. השתדלו, שאף טיפה של מים לא תוּצא לבטלה. בעונת הקיץ אפשר היה לראות איך ששומרים בגיגיות את המים, ששימשו לפני כן לכביסת לבנים. מים אלה שבגיגיות שמשו להדחת הרצפות בערבי שבתות. בהשפך המים על הרצפות היה ריח צחנה מתפשט ברחוב. בזמן עצירת גשמים היו מצטופפים האנשים על יד הבורות המשותפים בשכונות. כאן אפשר היה לעמוד היטב על פירוש המלים “מי מריבה”. השאון היה מחריש את האזנים. לא רחוק ממקום זה אפשר היה לראות איך ששבע נשים מחזיקות בידי “סאקע” עמוס נאדות מים. כל אחת היתה מושכת אותו ומפתה אותו בתשלום מופרז. הזוכה לא היתה בודקת, אם המים שבנאד ראויים לשתייה. בדיקה כזאת נחשבה לפינוק ויהירות.

קרה פעם, שעולה צעיר התרוצץ בעיר במשך חמש שעות רצופות עד שנזדמן לו נושא נאד מים. הצעיר התנפל על המציאה וקנה אותה. מהכלים, שאליהם הורקו המים, עלו מיד ריחות רעים, שעוררו בחילה. כעבור יום נתקף הצעיר במחלת הקדחת. המחלה לא הרפתה ממנו במשך חודש וחצי. מרוב החינין שהלעיטוהו סבל מדפיקות בלב, נעשה חרש למשך זמן מסויים ומפיו נשרו לאט לאט שניו…

שמונה רופאים יהודים היו בירושלים. טול מהם שנים, את אלה שעמדו בראש בתי החולים ע"ש רוטשילד ו"שערי צדק", שבעזרתם היו משתמשים רק במקרים מיוחדים, כמו בהתיעצויות, הרי נשארו ששה. ששת הרופאים היו עמוסים עבודה. הרופאים היו מבקרים את החולים, הצמודים למיטותיהם, בבתיהם. הרופאים היו עובדים גם בקליניקות שעל יד בתי החולים ובקליניקות פרטיות כביכול. רוקחים זריזים, מחוננים בחוש מסחרי, היו מקצים בבתי המרקחת שלהם פנה, מובדלת בכעין פרגוד. שמה היה סר לשעה קלה הרופא כשהוא רכוב על חמור. בעמידה, לעתים כשהשוט עוד בידו האחת, היה עונה לחולים. בבדיקה ללא טרחה מיוחדת, תמורת תשלום קטן, היה רושם תרופה. התרופה היתה כמובן מוכנה במקום. יהודי ירושלים היו מתלוצצים ואומרים, שלפי החמור, הקשור על יד בית המרקחת, אפשר היה להבחין מי הוא הרופא העונה לחולים בבית המרקחת.

רופא ירושלמי אחד היה מקבל לפני לכתו בשבתות ובחגים אל החולה משכון, כדי שלא יקופח שכרו. בדרך היה מצטרף אליו רוקח. הרופא היה מודיע לרוקח בעל פה, לא בכתב, איזו תרופה יש להכין.

שני רופאים לא יהודיים רוב לקוחותיהם היו יהודים. האחד היה הרופא הגרמני, איש גאה, מצוחצח, שהיה כנראה יסוד לחשד, שהוא אנטישמי. השני היה הרופא היווני, שדיבר ספרדית צחה והיה מכניס לתוכה ניבים עבריים מקובלים. שני הרופאים האלה עבדו בבתי החולים היהודיים “ביקור חולים” ו"משגב לדך".

לא מעטים בין הרופאים היו מביטים בעין קנאה על שני רוקחים מעשיים, חסרי כל הכשרה ותעודה, שרכשו להם אמון רב, שהיה גובל עם אמון עיוור, אצל “עמך”.

אל “אברהם’קה אפטייקר”, שגר בעיר העתיקה, היו נוסעות כל יום עגלות עם עשרות אמהות, שרצו לשאול בעצת הידען. לבוש קפטן, עם כיפה לבנה על ראשו, היה מקשיב לסיפורי הנשים על מחלותיהן, מסתכל, ממשש, וכבר ידע מה היא המחלה. הוא היה רושם דבר מה על פתקה בסימנים, שהיו ידועים רק לו. במקרה זה היתה החולה מבינה, שהמחלה אינה קשה. אברהם’קה אפטייקר היה מכין מיד את התרופה ונותן הוראות איך להשתמש בה. קימט את מצחו ושקע במחשבות, סימן הוא שהמקרה רציני. אברהם’קה היה שולח במקרה כזה אל רופא, שהיה נוקב בשמו. כעבור יום, יומיים, היתה אותה האשה מבקרת שוב אצל אברהם’קה ומוסרת לו את חוות דעת הרופא. אברהם’קה היה מקשיב, עובר על מה שכתב הרופא, ולא היה מהסס להוסיף או לגרוע ממה שרשם הרופא. דבריו היו מתקבלים כהחלטה, שאין לערער עליה.

קרה, שלאחר לחץ בלתי פוסק מצד הרופאים בבית החולים “ביקור־חולים”, הד"ר א. מזי"ה והד"ר אנשלר, הוטל איסור על ידי הנהלת המוסד הזה על אברהם’קה אפטייקר לטפל ולענות לחולים בכתלי המוסד הזה, שבו עבד כרוקח. התעוררה מחאה עזה. מסביב לדירתו של הד"ר מזי"ה הופקדו כעשרה גברתנים, ששמרו על הרופא, במשך זמן מה יום ולילה. היה חשש להתפרצות לביתו. הד"ר אנשלר, שנהנה מחסותו של הקונסול הגרמני, לא חשש כלל להתנפלות עליו.

הרוקח השני, ר' זלמן סולובייצ’יק, היה סמל של טוב הלב. לעתים קרובות אפשר היה לראותו הולך אחרי חצות הלילה אל חולה להחיש לו עזרה. לפנות בוקר היו כבר מחכים על יד מעונו חולים. כל זה היה עושה שלא על מנת לקבל פרס. הוא היה מבקר בבתי החולים. לדבריו ועצותיו שמעו יותר מאשר לעצות רופאים. כשהיה מקרה רציני, היתה עננה עוברת על פניו היפים. בחדר מיוחד על יד בית המרקחת שלו היה מקבל חולים. את הוראותיו היו מקיימים גם אם היו בניגוד לדברי רופא. ר' זלמן עבד בבית המרקחת בשותפות עם עוד שני רוקחים, גם הם מחוסרי תעודה והכשרה מקצועית.

המחלות, שמהן סבלו במיוחד תושבי הארץ, היו הקדחת והגרענת. החולים היו זקוקים לטיפול בבית חולים.

לקהל החולים האלה יש להוסיף את הישישים, הזקנים והזקנות, שבאו לירושלים לבלות את שנותיהם האחרונות ושהיו נטולים כל סעד ועזרה בזמן מחלה. בודדים ורחוקים ממשפחותיהם, היו זקוקים לטיפול בבית חולים.

יכולת האישפוז של בתי החולים היהודיים בירושלים היתה בלתי מספיקה.

*

בעיר העתיקה היו קיימים שני בתי חולים:

א. “ביקור חולים” הוותיק, שניתנו לו זכויות מיוחדות. אחת מהן היתה ה"חזקה" של אספקת תכריכים בשביל המתים האשכנזים. בכל ביקורי הרבים בבית־חולים זה לא מצאתי בכתלי המוסד חולה מעדות המזרח. אינני רוצה לאשר, שהיתה בזה משום שיטה, כי אם לציין, שקשה לחולה להמצא במקום, שכל התנאים, בכללם השפה המדוברת, זרים לו. הרבה פעמים הייתי עד ראיה, שלרגל חוסר מקום לא נתקבלו שם חולים, שהיו זקוקים מאד לטיפול בבית חולים. צווחות ויללות לא הועילו, כי לרגל הדוחק הועמדו כבר מיטות והושכבו חולים בפרוזדורים הצרים והחשוכים.

ב. “משגב לדך”. למרות השם “בית־חולים כללי” היו מרוכזים שם למעשה רק חולים, שהיו שייכים ל"עדות המזרח". ידוע לי דוקא, שהיתה נטיה גדולה, – ולוא רק לשם תעמולה, – לקבל חולים אשכנזים. פעמיים נסיתי לפתות חולים, שהיו זקוקים לבית חולים, להיכנס ל"משגב לדך". בכל פעם הייתי מקבל את התשובה האופיינית: “מהגבאים עד מנקי המחראות במוסד זה כולם ספרדים הם, קשיחי לב, שחוץ מהשפה והתנאים זרים להם גם אנחותינו”… גם במוסד הזה היתה הדרישה למיטות גדולה עד מאד, במידה שעלתה על האפשרות. חלק גדול מאלה, שהתדפקו על דלתות מוסד זה ולא נענו מחוסר מקום, נפתחו לפניהם בקלות דלתות בית־החולים של “המיסיון”.

מחוץ לעיר העתיקה קיימים היו שני בתי חולים:

א. “בית החולים רוטשילד”. חידה סתומה היתה לי בסובבי פעמים אחדות במוסד זה העובדה, שבין החולים לא היה אף אשכנזי אחד. על פי רוב היה משמש ספרדי כמנהל מוסד זה. מי שהיה מורה או מנהל בית־ספר של חברת “כל ישראל חברים” היה מתמנה על ידי ה"אליאנס" למשרה זו. חוץ מזה, לפי שחשתי, היה שם רע לעצם הטיפול והיחס בבית־חולים זה, שכינו אותו “בית החולים דארבלה”, על שמו של מנהל בשם זה. הכל היה נחתך בבית־החולים ע"ש רוטשילד לפי הוראות וראות עיניה של ההנהלה בפאריס. בית החולים נוסד על ידי אחד ממשפחת רוטשילד מווינה, שהכניס סכום גדול, ששימש קרן קיימת, שפירותיה ישמשו לכיסוי ההוצאות לכלכלת המוסד. עם הרחבת המוסד גדלו ההוצאות והברון הנדיב לקח על עצמו את כיסוי הגרעון בכל שנה. על־ידי זה נתון היה הפיקוח לפקידות של “אליאנס” בפאריס. כל תיקון או שכלול חדש היה זקוק לאישור מפאריס, וכל אישור היה לעתים דורש זמן רב. כשמשרת הרופא הראשי, ולזמן קצר גם הנהלת בית החולים, הוטלה על הרופא הד"ר נפתלי וייץ, אישיות בעלת אופי מוצק ושאיפה, חל פתאום שינוי די ניכר. חולים אשכנזים רבים מלאו את בית החולים. הד"ר וייץ קשה־העורף נלחם ולא ויתר על דעותיו, ברצותו להכניס תיקונים. הוא נתקל בהתנגדות עזה, נאבק זמן ידוע ונאלץ לצאת בדימוס. הד"ר יעקב סגל, שבא אחריו, יליד צפת, שהתמחה ברפואה ומדעים בצרפת, העיז לצעוד קדימה, בהכניסו לבית־החולים שתי אחיות מדופלמות שבאו מרוסיה. הוא נקרא לפאריס ונדרש למסור דין וחשבון מפעולותיו. הוא נשאל על המהפכה, איך זה קרה פתאום, שרוב החולים בבית־החולים הם רוסיים, אנשים החשודים בניהיליזם, ומה פשר דבר הכנסת שתי אחיות מדופלמות דוקא מרוסיה. כדאי לספּר, שהד"ר סגל התכונן לפני נסעו לפאריס לאפשרות שלא יחזור כבר לארץ. עמדה לו היכרותו האישית עם הברון הנדיב והסתפקו רק בהערה ונזיפה. הד"ר סגל המשיך לשרת הלאה כרופא הראשי בבית־החולים. הרבה חולים מחוץ לירושלים קבלו עזרה רפואית על ידו בבית־החולים ונוצר יחס נאה ומתוקן…

ב. בית החולים “שערי צדק”, או כפי שנקרא על שמו של הרופא, שהיה הרוח החיה במוסד “בית־החולים של הד”ר ואלאך". מוסד זה נמצא אמנם במצב, שאפשר היה בקלות להגדיל בו את מספר המיטות. אחרי שהמוסדות, שדאגו להחזקתו, לא יכלו להמציא לו את כל הסכומים הדרושים, הרי קטן היה מספר החולים, שנתקבלו בלי כל תשלום. המקומות הפנויים בבית־החולים היו מיועדים לאלה, שידם השיגה לשלם בעד הריפוי והעזרה.

בשים לב למצב הכללי שתארתי, אין לקטרג. אין אדם נתפס על צערו. אין להתפלא איפוא על שרב היה מספר הפונים לעזרה אל “בית החולים מיסודו של המיסיון האנגלי”. ההכרח לא יגונה. בנשיכת שפתים היו החולים היהודיים נאלצים לשמוע קול תפלה והודיה לגואל הנצרי. הנהלת בית־החולים של המיסיון סדרה אוכל כשר, כדי שהחולים לא יהיו אנוסים להתגעל במאכלים אסורים. אנשים, שהכירו את הסדרים בבית־חולים זה אשרו שיחס אדיב שרר שם. מוחשת היתה יד לוטפת, שהיתה משקיטה לעתים את סבלו של החולה. רופאים מומחים ומסורים שרתו בבית חולים זה. חולה אחד, שהטחתי נגדו על שנתפס בעוון שימוש בבית־חולים זה, שפך לפני את מרירות לבו: ירחים רבים דכאה אותו המחלה, בכל בתי החולים היה אורח לא רצוי; בני משפחתו שבעו אי נעימויות עד שעלה בידם להכניסו לבתי חולים אלה; היחס שם היה למטה מכל ביקורת; בבית־החולים של המיסיון מצא, חוץ מהעלבון של התפלות ודברי הטפה חטופים, מסירות ויחס חם; גם חז"ל אסרו לגור במקום, שחסר שם רופא, שהוא השליח ועל ידו נמסרת התרופה והרפואה; “בל תדון את חברך עד שתגיע למקומו”, – גמר את הצדקת הצעד שעשה.

הייתי עד ראיה למקרה של הוצאת מת, שנפח את נשמתו בכתלי בית־החולים של המיסיון, במהירות רבה מבית־חולים זה. כשהרופא היה נוכח, שימי החולה ספורים, היו מזמינים את הקרובים, שיוציאוהו משם, כדי להינצל מלהט החרם של קבורה מאחורי הגדר. במקרה אחד הופעתי כעד, כדי לצנן את להטו של החרם. לפנות ערב אחד הגיעו מיפו לירושלים שני צעירים כשהם חולים ורועדים. אחרי ריצה, השתדלות ומאמצים עלה להכניס לבית החולים ע"ש רוטשילד את אחד מהם. נמצאו טובי לב, שהתענינו ויעצו לשני, שקדח מחום, שייכנס לבית־החולים של המיסיון.

הבדיקה הראתה, ששניהם חלו בטיפוס הבטן. הצעיר, שהוכנס לבית החולים של המיסיון, נפח את נשמתו. נתעוררה שאלה של קבורה. הוזמנתי כעד אל ראש החברה קדישא ר' חיים זוננפלד. כששמע את המסיבות והפרטים, הושיבו בית דין, שבטל במקרה זה את החרם והתיר לקברו לפי הנהוג והמקובל.

עוד בית חולים מיסודו של המיסיון עמד על תלו בירושלים. לגביו נהגו כמעט היתר לקבל עזרה רפואית. היה זה בית־חולים למחלות עינים. על פי רוב עבד שם רופא מומחה ממדרגה ראשונה. בעוד שבית־החולים הכללי של המיסיון היה מיועד בעיקרו לרפוי וטיפול בחולים יהודים או יהודים למחצה, הרי בית־החולים המיוחד למחלות עינים היה פתוח לכל החולים, שהתדפקו על שעריו. מי שנזדמן בסביבה בלילות היה רואה ערבים רבים מהכפרים הסמוכים שוכבים ולנים על יד בית החולים, כדי להיות מראשוני הזוכים להתקבל בבוקר. מחלות עינים, בעיקר הגרענת והסיבוכים השונים הכרוכים במחלה זו, היו נפוצות במדה רבה בירושלים. לפעמים היתה הגרענת מתגלית בצורה חריפה והיתה גורמת עיוורון לילדים מספר. נמצאו טובי לב, שדאגו לטפל במסכנים, שנגזל מהם מאור עיניהם. הם קיימו “עינים הייתי לעיוור”. בושה היתה מכסה את הפנים, כשהייתי רואה את זנבות התור בבוקר ולפנות ערב על יד בתי המרקחת. קולות הפעוטים והתינוקות, שהיו מתפתלים מכאב בזרועות האמהות הנרגשות, היו מחרישים את האזניים. מריחת העיניים במשחה היתה נעשית כמעט בלי כל הבדל על ידי הרוקח מאחד הבקבוקים, שעמד על ידו. התוצאות היו מחלות עינים כרוניות. היו כאלה שאחרי מאמצים, בעזרת קרובים, עלה בידיהם לנסוע לווינה, ברלין או פאריס, כדי לרפא את עיניהם. לפעמים היה כבר המועד מאוחר.

מר יצחק ניסנבוים, העסקן הציוני, ביקר לפני ארבעים שנה (שנת תרס"ה) בירושלים. מה גדולה היתה הפתעתו, כשפגש בלילה, בלכתו לבית המלון שלו מאסיפה, נושאי מיטה, שהשתדלו להתחמק חרש מעין רואים. הוא שאל לפשר המראה וקיבל תשובה, שהאנשים האלה רצו להציל יהודי, שנפטר בבית החולים של המיסיון האנגלי, מביזיון של קבורה מאחורי הגדר. קרובי הנפטר מזדרזים להביא את הגוויה הביתה בחשכת הליל ולביים על ידי זה, שהאיש נפטר בביתו.

מר ניסנבוים משך את כתפיו לאות השתוממות ואמר: “בחפזי סברתי, ששבילי ירושלים אינם זרים לי לגמרי. נדמה היה לי שדוקא בשטח העזרה הרפואית נעשה כאן לא מעט. חשבתי, שבתי החולים, המכריזים בצלצלי שמע על קיומם, מספּיקים בהחלט למספר התושבים היהודים”.

מר ניסנבוים ישב אח"כ שעות רצופות והקשיב לדברי אחד הבקיאים בבעייה. מר ניסנבוים חקר ודרש, שאל שאלות ורשם לו פרטים חשובים מפי מוסר הידיעות. האורח התרשם מאוד מתאור המצב של האישפוז והשגת עזרה רפואית בירושלים. הוא הביע תודה לצעיר, שלמד ממנו הרבה, והבטיח לפעול למען תיקון המצב. “בריאות הדור הצעיר בארץ צריכה במיוחד לעמוד בראש דאגתנו”, אמר מר ניסנבוים.

מאז לא חדל מר ניסנבוים להתעניין בבעיית העזרה הרפואית בירושלים. בפגישות, שהיו לו עם העסקנים הפעילים בירושלים ר' יחיאל מיכל פינס ומר דויד ילין, עורר את השאלה הכאובה. הם השתוממו, כששמעו מפיו פרטים, שהיו ידועים רק למקומיים מעטים. העסקן הפיקח מר מרדכי אדלמן, בא כח החברה “למען ציון”, אמר למר ניסנבוים, שהרבה עטים נשברו כבר בכתיבה על הנושא המדובר.

מר ניסנבוים הבטיח לפעול לתיקו המצב וקיים את דברו. אחרי זמן קצר נשלח לירושלים בהשתדלותו של העסקן הציוני היקר הזה רופא מומחה למחלות עינים.

לפני 30 שנה

(נתפרסם ב"הד ירושלים" בשנת תש"ב)

בסוף החודש אפריל שנת 1911 הפליג לחוץ לארץ מר ד. הורביץ, שותף ראשי בחברה לליטוש יהלומים באנטוורפן. הוא שלח ברכת פרידה והודייה לשלישייה הירושלמית, שהראתה ערנות ומסירות לענין הייסוד של תעשיית ליטוש יהלומים בירושלים.

בזמן שהותו של מר הורביץ בארץ נתחבב עליו מר רבינוביץ, מומחה במקצוע ליטוש יהלומים. מר רבינוביץ שימש כיועץ, כשנוסחו התקנות בדבר ההגנה על הפועלים, שילמדו את המקצוע. מר הורביץ ניהל שיחות ארוכות עם מנהל “בצלאל”, הפרופ' ב. ש"ץ, שעזר ליצירת ענפי תעשייה חדשים בארץ והיה מעוניין במיוחד בהכנסת רוח האמנות בהם. לאחר חקירת המצב גמלה אצל מר הורביץ ההחלטה להניח יסוד בירושלים לתעשייה זו של ליטוש יהלומים.

להקמת המפעל הוכנס לבאנק סכום כסף. לרגל המאורע התקיימה מסיבה על כוס תה בעלייה שבבית הספר “בצלאל”. הפרופ' ש"ץ תאר כיד הדמיון הברוכה שלו את קווי ההתפתחות של ירושלים החדשה, הבנוייה, שישגשג בה ענף תעשייה חשוב זה.

לעבודת ההכנה התנדבו שני ירושלמים מוכשרים. הם השקיעו שפע של מרץ באסיפות ובפגישות, שבהן דנו על כל הפרטים. הם קיימו התייעצויות עם בעלי ניסיון בלי לפרש מה העניין, מחשש שמא יבולע על ידי פרסום מוקדם. הם מצאו גם את הדרך אל שגרירי ממשלות והם השיגו מאלה ידיעות חשובות.

כדי להמנע מחיכוכים וכדי להגדיל את פריון העבודה, הובטחו יפה ענייני הפועלים: שכר עבודה הוגן, תשלום שכר בטלה, אם תיקוני מכונות ומכשירי עבודה ישביתו את העובדים, ביטוח, חופשה, עזרה רפואית, נציגות מוסמכת של הפועלים וכדומה.

בשכונת הבוכרים שכרו לתקופה של שלוש שנים דירה בת הרבה חדרים ואולמים לבית המלאכה. דירות נוספות הושגו כמעונות לפועלים.

כאשר התחילו להגיע מחוץ לארץ החלקים של המכונות, הכלים ומכשירי העבודה, היה בכל פעם צורך לעמוד על המשמר, להתחכם ולמצוא נימוקים, כדי לתרץ לשם מה כל אלה. המייסדים מצאו לנכון לדחות את קבלת הורמנא דמלכותא לתעשייה זו עד שתהיה לה זכות של חזקה. דבר קיים אי־אפשר יהיה לבטלו ולהרסו, ביחוד כשמגינה עליו ממשלה זרה.

אך, אהה, כאשר רוב כלי העבודה סודרו על כנם והמייסדים חשבו, כי הנה נגמרו חבלי הלידה ויתחיל הייצור, אירעה תאונה קשה, שבה נהרג היוזם הראשי מר הורביץ. עם מותו הפתאומי נחרב כל המפעל. יחד אתו נקברו החלום והשאיפה.

בגורל המתנדבים הנאמנים, שסייעו בהקמת המפעל, נפלו טרדות מרובות בקשר לחיסול המפעל.

שלושים שנה צריכות היו לעבור, שינויים והפיכות להתרחש, עד שהשאיפה לייסד תעשיית ליטוש יהלומים בירושלים נתגשמה. נעלה נא את זכרם של אלה, שהיו החלוצים בשטח התעשייה העברית, ושל העסקנים, שהקדישו ממיטב כחותיהם וזמנם לעידוד מפעלי התעשייה לשם פיתוחה של ירושלים. בין אלה יש להזכיר את מרדכי לדרר־גילדאי ואת צבי חפץ נ"ע. יהי זכרם ברוך.

בשנת תר"ע

שׂבע ימים ושנים, שׂבע כבודי בל מצרים, ענוד הרבה אותות־הצטיינות ותארים, הסתלק ר' משה הלוי, הרב הכולל, מנהל עדת ישורון בארצות תוגרמא. את מקומו ירש כ"חכם באשי ראשי לכל תורכיה" הרב הצעיר המלומד ר' חיים נחום, לשעבר מרצה לדברי הימים וחכמת ישראל בבתי האולפנא הגבוהים של “חברת כל ישראל חברים” בפאריז. בשליחותה של חברה זו נסע פעם לכוש והמנליק כבדהו בתואר “חותם של שלמה המלך”. מועמד רציני אחר למשרת החכם באשי לכל תורכיה היה הרב ר' יעקב מאיר. הוא לא נתמנה, מפני שהלשינו עליו, שהוא ציוני. הוא נשאר בסאלוניקי ותושביה התיחסו למנהיגם הרוחני בהערצה. בירושלים חלחלה הטינה ויקד העלבון הצורב על כבוד ירושלים, שהושפל בגלל הפרשה הכאובה הזאת. החכם באשי החדש ראה צורך נפשי לבוא ולבקר בבירה, לגעור בשטן הבוחר בירושלים, לסתום עד כמה שאפשר את הפרצות, שרבו בה, ולהתאמץ להכניס בה איחוד ושלום.

המנצח על קבלת פני האורח הנעלה היה מר אלברט ענתבי, בא־כח חברת “כל ישראל חברים” ויק"א. ביום הראשון, ערב חג הביכורים שנת תר"ע, הגיעו לירושלים בשני קרונות מהודרים מיוחדים של הרכבת החכם באשי עם מלוויו. בין המלווים היו מנחם שיינקין, מנהל לשכת המודיעין ובא־כח חובבי ציון בארץ, ד"ר מטמן כהן, מנהל הגמנסיה העברית ביפו–תל־אביב, מר סלושץ ועוד. בחדרי ההמתנה הרשמיים של תחנת הרכבת, שנפתחו לשם כך, קיבל דויד ילין בשם הנוכחים את פני האורח “שבא להשרות שלום בעיר השלום”.

האורח דיבר תורכית ובעצמו תרגם את דבריו לעברית. למרות החום וערב החג, כיסו אלפי ראשים את הר ציון. כשעברו העגלות, נשלחו נשיקות באויר לרב הראשי ונשמעו צעקות של “ברוך הבא” בספרדית ובערבית. קהל גדול חיכה לו בשכונת הבוכרים, שבה הזמינו בשבילו דירה יפה מרווחה ומקושטת בכל הקישוט המזרחי. כל המלווים הרשמיים נפרדו ממנו, אחרי שנתכבדו במשקאות קרים. האורח התכונן לביקור הראשון שלו על יד הכותל, העד הדומם לעברנו הגדול. בחג, בעמידה, לבוש התגא הרשמית, הרקומה כסף טהור, עשה רושם של “ריש גלותא”. מאות אנשים עברו לפניו ונשקו את ידו. כשהוצגו לפניו אחדים מחברי “משואת ירושלים של המכבים הקדמונים”, לחש למצביא: “אתכם אני רוצה להפגש בהקדם ולשוחח באריכות”.

אחרי ימים אחדים נערכה הפגישה בין החכם באשי ובין חברי הלשכה “משואת ירושלים”. הרב אמר בבת־צחוק לחברי “המכבים הקדמונים”: “כוונתי העיקרית היתה לשוחח עם בני אגודה ציונית, שיש לה קשרים עם אנגליה. הפתעה נעימה היתה לי בהיווכחי, שקיימת אצלכם אחדות, ושבין חבריכם, המכונים אצלכם “אחים”, נמנים לשמחתי הגדולה אשכנזים מכל הסוגים, מחובשי זנבות וכיפות עד היושבים בגילוי ראש, יחד עם בני כל העדות כמעט, שירושלים ברוכה בהן: ספרדים ומערביים, תימנים ופרסים, הרריים ובוכרים”. הוא דיבר באריכות, הוא ציין את אי־הנעימות והמרירות, שהשביעוהו “הצעקנות” והפומביות שלא לצורך שבתעמולה הציונית. הוא סיפר על העמל הרב שעמל, כדי להסיר חשדים אצל ראשי השלטון התורכי, כשאחד מראשי התנועה הציונית, יעקבוס קאן, פירסם ספר בשם “ארץ ישראל”, שבו נדפסו דברים, שהשתיקה יפה להם. יעקובוס קאן פרסם את הספר גם בתרגום צרפתי ומתנגדי הציונות עשו ממנו מטעמים. אל תחשדו בי, אמר הרב הראשי, שאני מתנגד לתנועת התחיה, אבל הספר של קאן עלול היה לגרום סכנה ממש… העבודה צריכה לדעתי להתנהל בגדר של מגלה טפח ומכסה טפח, אם לא טפחיים. גם הנדיב הידוע, החביב על כולנו, תמים דעה אתי. הוא מטיף ומקיים את זאת בעצמו, הוא עובד בלי הרף לשם הפרחת שממות הארץ, אבל לא באופן צעקני. הרב הראשי ביקש להודיע את תוכן דבריו למר בנטוויטש, המצביא הראשי של “המכבים הקדמונים” בלונדון. הוא הילל ושיבח את חברי “משואת ירושלים”, המטפלים במרץ בהקמת ועד קהילה נבחר ומסודר. לבסוף השמיע הרב את דברו: “אל תחתו מזה שמספכם קטן, “רבים בידי מעטים” זה סמלנו עתיק הימים”.

הרב הכולל ר' חיים־נחום טרח הרבה למען הקמת השלום בירושלים. ביום הששה־עשר לחודש סיון שנת תר"ע נחתם הסכם בדבר “איחוד כל העדות בנידון הענינים הנוגעים לעם והממשלה יר”ה. הוסכם ליצור שני ועדים, אחד “רוחני” והשני “גשמי”: “אם יהיה החכם באשי מבני עדות הספרדים, אז צריך להיות ראש הועד הרוחני אשכנזי, שבחירתו תאושר מצד הממשלה שבקושטא. כסגנו ישמש ספרדי. ראש הועד הגשמי יהיה אז ספרדי וסגנו אשכנזי, וכן להיפך”. החתומים על ההסכם היו מצד הספרדים: א) הרב אליהו פינז’ל, ששימש בתגא של חכם באשי, מן היחידים שנאותו להספיד את הד"ר הרצל בבית הכנסת של ר' יוחנן בן זכאי, ב) הרב נחמן בטיטו, ראש עדת המערביים ומנהיגה הרוחני, ששימש זמן מה ממלא מקום של החכם באשי; ג) הבנקאי ח. א. ולירו. מצד האשכנזים באו על החתום: א) העסקן המפורסם יואל משה סלומון ב) הדיין ר' אריה לייב; ג) דויד ילין. ההסכם אושר בחתימתו של הרב הראשי לכל תורכיה ר' חיים נחום.

טרם נתייבשה הדיו על כתב־ההסכם וכבר התחילו חתירות מצד אנשים שחששו, שמא ייפגעו על ידי ההסכם. ידים חרוצות עמלו להכשיל את הפשרה. כל ההסכם נשאר על הנייר.

במלחמת העולם 1914–1918

(נכתב בשנת תש"א ונתפרסם ב"הד ירושלים", גליון מס' 13, תש"א)

מוקדש לאחינו חלוצי הצבא כיום.

כשתורכיה הצטרפה למלחמה בשנת 1914 לצדה של גרמניה, היה רב מספר בעלי ההכרה, שדחו את האפשרות להפליג למצרים ומשם לעולם הרחב שניתנה אז ע"י השרות האדיב של האניות האמריקאיות. האנשים האלה בחרו מדעת בעול הכבד של ההתאזרחות עוד לפני שמנחם אוסישקין רמז במברקו לקרוא בכובד ראש את דברי אזהרתו של הנביא המקונן ירמיהו “לא לרדת מצרימה”.

לזיכרון תישאר אחת הפעולות של “ועדת המתעתמנים החדשים”, שהתכוננה אז בירושלים. התכנסה אז ביזמתה של הועדה אסיפה סודית מצומצמת בביתו של מר דוד ילין. באסיפה היו נוכחים חברי הועדה הד"ר א. רופין, הד"ר א. טהון, אלברט ענתבי, בנו של החכם באשי פניג’ל, חלדי וכותב השורות האלה. ראש המדברים באסיפה היה א. ענתבי, שהשתדל לבאר, כי רעה צפויה לאלה, שעוד תמול היו נתינים של אותה הממשלה, אשר מחר תקרא לדגל ללחום בתורכי. לפיכך יש צורך לפנות אל “השער העליון” בקושטא ולהשתדל שם להשיג, בעד סכום גדול, שחרור מעבודת הצבא בפועל בשביל המתעתמנים החדשים. הד"ר רופין העיר, כי סכום גדול כזה איננו בא בחשבון. מר דוד ילין היה היחידי, שצידד בזכות ההצעה, בהעירו, כי סכום גדול דרוש יהיה בין כך ובין כך לתשלום כופר הצבא. נוסף על כך, הזהיר ילין, יהיו קרבנות בנפש ויגדל מספר האינוואלידים.

לא נעשה כלום בשטח המדובר והנה נתפרסמה הודעה, כי “כל המתעתמנים החדשים חייבים להתיצב במשך שעות אחדות במשרד הגיוס של הצבא”. חלק גדול מהחייבים בגיוס הופיעו בזמן המיועד. חבושי תרבושים, הסתדרו בשורה וחיכו עד בוש לפקודה. ה"קלארסי", ראש המשרד לגיוס, צ’רקסי שהתאסלם, מיחידי הסגולה כי היה נקי כפים, עסוק היה באותו זמן בחירופים וגידופים על ה"פרר", המשתמטים ובורחים מהצבא שנתפסו. כשנתפנה, הופתע ממראה האנשים המשונים, הזריזים והמקדימים, שבאו בסך לקריאה הראשונה. הוא סקר אותם, תיקן את כובעו, שגילה את הקרחת, ולבן־לויתו מלמל דבר־מה בתורכית. מיד הוקפה כל הקבוצה ע"י חיילים ונצטוותה ללכת. בדרך פגשו רוקח ירושלמי ובקשוהו להודיע מיד לילין ולענתבי, שמובילים אותם בכיוון לא ידוע. הרוקח קרא במנוד ראש: “נחפזים, ירוקים, בורים בתכסיסי המקום, למה לא השתמשתם בדחייה המקובלת של “בוקרא” ו”בעד בוקרא" ו"יש מחר, שהוא לאחר זמן"? נכנסנו אל העיר העתיקה דרך שער שכם. אחרי דפיקות בשער נפתח פשפש והמובלים הוכנסו פנימה. נרמז אמנם רמז, כי אחרי שהעצורים לא נמסרו לשומרים במספר, יכולים אחדים ללכת הביתה לנוח, אבל לא נמצא אף אחד שישתמש בזה. אחדים, שקיבלו עליהם לתור את המקום, שבו הם נמצאים, מסרו אחרי שעה קלה לאלה שנחו על האבנים ועל גבי הגדרות, שחלק מהמגרש מיועד לרבץ גמלים, שנתפסו לאנגריה. הם ספרו, שברוב החדרים העזובים, חסרי הדלתות והחלונות, שוכבים על האבנים השבורות של הרצפות חיילים משתמטים שנתפסו. הם שוכבים ונאנקים מתוך כאבים, יש להם חום והם מחוסרים כל טיפול. אחרי חילוף דברים נתקבלה ההחלטה לא להשתמש בשום חדר, גם אם פנוי הוא, ולהשאר כל הלילה תחת כיפת השמים. היה חשש של הדבקות.

יחס של ערנות והתענינות נתגלה בעיר בעקבות הידיעה בדבר העברת המגוייסים למעצר. הידיעה נפוצה בהוספת שמועות על אודות העצורים. במשך שעות לא נפסקו הדפיקות בשער. כשהיה נפתח בחריקה הפשפש הצר והנמוך, בקעו אורות של הפנסים, שהיו בידי אלה, שהביאו בכמות הגונה אוכל ובגדים.

לכמה אנשים ניתן ההיתר להכנס פנימה ולשהות שם זמן מה. ביניהם היו ר' זרח אפשטיין, מנהל ישיבת “תורת חיים” שבקרבת המקום, מקורב לראש לשכת הגיוס של הצבא, שהיה מבלה לפעמים אתו במשחק השחמט, והפרופ' ברוך שץ, שחרד למצב תלמידיו ב"בצלאל". ר' זרח אפשטיין יחד עם מלוויו הביאו קומקומים עם מים חמים.

קרוב לחצות הלילה, קבוצת מגוייסים פעילה השתמשה בכל האמצעים, כדי ליצור מצב רוח מעודד. כדי למנוע התנמנמות, הוסכם לנהל שיחות, להעלות זכרונות, לספר הלצות ולשיר לפי התור. נתמנו משגיחים על כך. אלה היו: הסופר־המורה קדיש־יהודה סילמן, בורוכוב הבן, והמורה לנגינה רוזנבלום. ההמולה וצהלת הנוער הפריעו את השקט של כל הסביבה. כפי שסיפרו השומרים, הופיע ראש לשכת הגיוס של הצבא פעמים אחדות, כדי לראות ולשמוע מה נעשה בין “הסהרורים”, – כך כינה אותם.

הוחלט לשחרר אחדים ולהטיל עליהם ללכת העירה, כדי שיפנו אל העסקנים. האנשים יצאו בהסכמת השומרים. נבחרו הצלם בן־דוב וכותב הטורים האלה.

מר דויד ילין שהעירו אותו משנתו, סיפר למשלחת על הצעדים שנעשו למען העצורים. הוא סיפּר למתעתמנים החדשים, שאחד מפקידי הצבא אמר, שרק שהות של 48 שעות ניתנה לשם קבלת הכופר חלף עבודה בפועל בצבא. דויד ילין הוסיף שלא נרתע אחורה מן הסכום שנקבו, והסכום יוכנס מיד!

בו במקום הוזמנו חברי “ועד הסיוע המאוחד האמריקאי” ו־וועד הסיוע האמריקאי (מר ילין היה יו"ר של שניהם) להתאסף מיד, כדי להחליט על סידור הלוואות לשם תשלום חלק מהסכום, שהיה דרוש לפדיון.

פנינו אל ממלא־מקום החכם באשי, הרב דנון, והוא מסר, שפנה במחאה אל השלטונות על שבין הנעצרים נמצאים שני “חכמים”, הפטורים מהצבא. הרב דנון סיפּר, שהטיף מוסר לפקידים אחדים על ההתנהגות המוזרה נגד אלה, שהתיצבו מיד בהתאם לצו והובלו כאסירים.

בשוב שני השליחים למחנה העצורים, התחילה העבודה הקדחתנית של רשימת הסכום, שכל אחד יוכל להשיגו בעזרת משכון וכדומה. דרוש היה מכל אחד סכום של 500 פרנקים. זה היה השעור הראשון. את השעור השני צריכים היו לסלק במשך שני חדשים. תצוין לשבח הסולידריות של האחים בצרה. לא יחידים, אלא כולם הסכימו לקבל על שמם ואחריותם המלאה את ההלואות, שתמסרנה לזקוקים להן. עד לפנות ערב שוחרר כבר הרוב המכריע.

בערב נתקבלה במשרדו של ראש הלשכה לגיוס לצבא משלחת, שהיתה מורכבת מה"ה דויד ילין, ד"ר גולדברג, מנהל תחנת הבריאות מיסודו של נתן שטראוס, וכותב הטורים האלה. בשפה הרוסית, שהיתה שגורה בפי ה"קלארסי", כי היה תלמיד של בית־הספר לקצינים במוסקבה, שמע הקצין התורכי דברי ביקורת חריפים על היחס המעליב אל אלה, שמילאו בצורה נאותה את חובתם. ה"קלארסי" הודה על פשעו ובקש סליחה. בפקודתו הועברו 23 האנשים, שנשארו עדיין עצורים, לבית המלון וארשאווסקי, תחת פיקוח כביכול.

כעבור זמן־מה, בערך כשנה, נתפרסמה פקודה, שלפיה הובאו בחשבון אלף הפראנקים, ששולמו כדמי כופר על־ידי כל אחד, רק כמתנה לצרכי המאמץ המלחמתי. חובת עבודה בצבא בפועל חלה שוב. לדרישה הזאת נענו כל אחד ביחידות. מספר המתגייסים פחת. נמצאו כאלה, שויתרו על הישיבה בירושלים. הם עברו למושבות ולמקומות מרוחקים, כמו הגליל. המתייצבים, אחרי המצאת ערבות, שוחררו בתנאי, שעליהם להופיע מידי יום ביומו ב"מגרש הרוסים". המקום הזה נכבש בטקס מיוחד ע"י המושל הצבאי, שהיה מניני “שבתי צבי”. היתה זו התרוצצות מעייפת ומכבידה, שנמשכה שבועות אחדים. היו ימים, שבהם בילו החייבים בגיוס שעות אחדות עד שבא אחד הפקידים ומתוך הרשימה שבידו בדק ורשם על יד כל שם, אם הוא התייצב. פעם, ביום ו' אחה"צ, הוקפו פתאום מכל הצדדים אלה, שנמצאו אותה שעה על המגרש, והוכנסו לאגף, המשמש כעת בית־אסורים. הפעם בא שינוי לטובה ביחס. בחדרים האפלים פרשו מחצלאות על אבני הרצפות. למרות הפקודה החמורה, שניתנה לשומרים, כשהמגלב ביד, להשגיח ולהפסיק כל קשר בין העצורים ובין החוץ, נמסרו ונתקבלו ידיעות. מלבד אוכל הובאו דרך סורגי הברזל לחדר אחד נרות, כדי לגרש את חשכת האפילה וכדי שאפשר יהיה לקבל את השבת. צר היה המקום להשתטח בו. בחדר החשוך השתרר שקט. כל אחד התייחד עם מחשבותיו ומועקת לבו. אחרי השעה עשר בלילה נשמע כל עשר דקות קול חזק, שנקב באיזה שם. השם יצא מסורס. הנקרא יצא למסדרון ולא חזר שוב למקומו. כשני תריסרים היה מספר הקרואים, שנקבו בשמותיהם. אחרי חצות הוברר הדבר. אלה היו האנשים ששוחררו על־ידי מתנות, שקרוביהם הכניסו, או ששוחררו למשך חדשים אחדים. שחרור לחלוטין לא חל גם על הפיסח והחולה.

זוועת הלילה נשארה חקוקה בזכרונם של כל האחים לצרה. כשחדרו קוי השמש לפנות בוקר, נתגלה, שאף אחד מאתנו לא נגע באוכל, שהמציאו לו.

בשעות הבוקר נשמעה המולה. ועדת הרופאים כביכול טיפלה בבדיקה והחלו הכנות מהירות לשלחנו לדמשק. בשבת אחר הצהרים נשלחו תחת שמירה מעולה לדמשק אלה, שנשארו במעצר. אחדים מהעצורים הצליחו להתחמק. יצאנו ברכבת לדמשק, מלווים על־ידי קרובים ומכרים רבים.

(זכרונות מימי המלחמה העולמית)

וזיר הימיה ומפקד המחנה הרביעי אחמד ג’מל פחה היה ידוע כהפכפך והרפתקן. בדמיונו החולני, שגבל עם “שגעון הרדיפה”, יצר לו מפלצת מבעיתה, ששמה הציונות. נדמה היה לו, שהציונים נמנים בסתר עם אויביה של תורקיה. מתי סודו ונושאי כליו, שתכנו לרוחו, הגבירו את אימתו מפני המפלצת הזאת. כדי ללחום בה המציאו גזירות וענשים חמורים חדשים לבקרים. המחזיק בידו בולי הקרן הקימת היה צפוי לפסק־דין מוות. האלמנטים החשודים גורשו מהארץ.

הפור נפל גם על העותומני בן העותומני מר דויד ילין, יליד הארץ, שהתערה והכה שרשים עמוקים בה. הוא, שהטיף בלי הרף: “יהודים היו עותומנים”, נחרץ עליו פסק הדין האכזרי “לך לך מארצך”. הקרובים לו ברוח, שעבדו במחיצה אחת אתו בהושטת עזרה לנפגעי המשבר, באו אליו להשתתף בדומיה בכאבו הנפשי הגדול.

כעבור יומים, כשהכוכבים עוד טיילו בשמי מרום, הופקדו שוטרים על יד הדירות של כל מי שהיה חבר ב"וועד הסיוע האמריקאי" או בוועד אנית “וולקאן”, – האניה, שהביאה צרכי מזון לישוב, תרומה מיהודי ארצות הברית. משמר שוטרים שימש מעין הזמנה להופיע לפני בית־משפט הצבא. כשרק האיר השחר הודיעו השוטרים בדפיקה בדלת ובנימוס לכל אחד, שעליו להזדרז וללכת בלווית השוטר לרובע המשטרה, שאליו הוא שייך. אחרי רישום פורמלי נשלחו כולם למרכז המשטרה, ומשם תחת משמר חזק לבית המשפט הצבאי, שקבע את דירתו בבנין אשר היה שייך למוסד אנגלי מיסיונרי והופקע על־ידי השלטונות. כשהוכנסו כולם בלווית המשמר לבית המשפט, התנפל המזכיר בצעקות על השומרים: “איך העיזה המשטרה לפעול לפי ראות עיניה? הפקודה היתה להודיע ולהזמין, והמשטרה הובילה את האנשים הנכבדים כאסורים”. המזכיר הוסיף: “סלח נא, במטותא, חכם ישיש נכבד אפנדי אלישר, ובקש סליחה בשמנו מחבריך החשובים על ההתנהגות הפרועה של המשטרה והפחזות שלה”. מיד שוחררו כולם. הורשה להם לטייל בחצר וכפיצוי הוזמנו ספלי קפה לנאשמים.

על יד שולחן גדול מכוסה מיכסה אדום ישבו קצינים. מצב רוח רציני שרר בקרוא הקטיגור את שמות הנאשמים: ד"ר ארתור רופין, ד"ר יצחק לוי, – מנהל אנגלו־בנק בירושלים, – דאוד – דויד ילין, הרב נסים אלישר, יוסף אלישר, שאול גורדון, – סגן מנהל אנגלו־בנק, אלתר רבלין, – גזבר אפ"ק, – יוסף מיוחס, ר' זרח אפשטיין, – מנהל ישיבת “תורת־חיים”, ר' יוסף ברדש, – ממונה הכולל רומניה, ר' אברהם שור וזאב לייבוביץ. ההאשמה היתה, שהנאשמים התקשרו עם אישים ומוסדות שונים מחוץ לארץ, וקיבלו מהם כספים לשם חתירה תחת המשטר התורכי הקיים ומיגורו. הקטיגור הראה על תיק, שבו נמצאות תעודות, המאשרות כביכול את ביצוע הפשע החמור ודרש עונש למופת. התובע חרק שן בהיווכחו, ששלושה נאשמים לא הופיעו: הד"ר רופין והד"ר י. לוי היו בקושטא ודויד ילין חלה ושכב במיטה. בנוגע לשני הראשונים קצרה יד המשפט מלהגיע אליהם, אבל בנידון מר ילין נדרשה המשטרה להביאו לישיבה אפילו בכוח.

בישיבה השניה של בית המשפט הופיע דויד ילין. הוא התגבר על החולשה והעייפות ודיבר בשפה ערבית מליצית. מנאשם הפך למאשים. בסלסולי המליצות כמעט שנשמעו הדברים בסגנון עתיק: “ויאמר דויד לשאול למה תשמע את דברי אדם לאמור הנה דויד מבקש רעתך, דע וראה כי אין בידי רעה ופשע ולא חטאתי לך ואתה צודה את נפשי לקחתה”. אחדים מהשופטים, קצינים צעירים, שבאו כנראה מרחוק, לא הזיזו כמעט מבטיהם מהטפוס המזרחי היפה. הם הקשיבו רב קשב, בהמשיך מר ילין דבריו: "מוזרות הן השאלות שהוצגו: אם התיעצויות בדבר חלוקת כספי הסיוע יצאו לפועל ביום או בלילה. בגלוי, לאור השמש, או על־יד נרות, ישבנו חברי ואני, וברצינות וכובד ראש טיכסנו עצה ובקשנו דרכי הקלה לסובלים, שנפגעו על ידי המלחמה. מלאנו תפקיד, המוטל על הממשלה. אנשים טובי לב הזניחו את עניניהם הפרטיים, הקריבו מדמם וחלבם לטובת הציבור, כדי להציל מחרפת רעב את אחיהם. אני מתבייש לראות איך באו על שכרם, בהגיעם לספסל הנאשמים. אני רוצה לפזר את העננים ולהסביר את הענין. אחים רחמנים, בני הרחמן המהולל, שכולם מתגאים כיוצאי חלציו, אספו כספים, צברו צרכי מזון לנתונים במצוקה והעבירום לחלוקה. הם שמו את עיניהם במספר אנשים ידועים מכובדים, המכירים את הנצרכים ויודעים את מחסורם. אלה נענו להזמנה וקבלו עליהם את טורח העבודה, למרות שהיה ידוע להם מראש, שכרוכה היא באי נעימות ותשביע אותם מרורות. והנה, במקום הכרת תודה על פעולה כנה וישרה, הועמדו כפושעים. ילין נח רגע והמשיך: נאמנים אנו ומסורים לממשלתנו הרוממה. קרבנות רבים הקרבנו ועוד נקריב לתועלתה ושלמותה. כלימה תכסה פני על שאני, המסור בכל נימי נפשי לממשלה, חייב להכין כלי גולה ולנוד מעיר בה נולדתי. עסקתי באריזת חפצי וזה הפילני למשכב. והנה עכשיו אלצו אותי לקום מהמטה, לעמוד ולהתנצל על חטאים, שלאמיתו של דבר הם מעשי צדקה וחסד.

דבריו צלצלו כהמשך דברי דוד לרודפו שאול: והיה דיין ושופט ביני ובינך וירא ויריב את ריבי וישפטני.

בערב היה כבר ידוע, – על־ידי מוליך הקול, – שעונש קל צפוי לנאשמים. בבוקר, בישיבה השלישית, נחקרו יתר הנאשמים רק למראית עין. כשחלק מהם הודיע, שהשפה הערבית איננה שגורה בפיהם, היו זקוקים לתורגמן. איך משיגים אותו? השתמשו בעצה פשוטה: ירד השוטר לשער, תפס צעיר יהודי, שעבר במקרה, והביאו לבית המשפט, כדי שישמש כמתורגמן. נבוך ורועד עמד המתורגמן ומרוב פחדו לא יכול להוציא הגה מפיו. בהסכמת נשיא בית המשפט סודר באופן מחוכם כך: מר דויד ילין תרגם מערבית לעברית ומעברית לערבית והצעיר אישר בנענועי הראש, שהתרגום הוא מדויק ונכון. הוחלף סעיף האשמה ובמקום “מיגור השלטון הקיים” באה האשמה “התאחדות וסידור ועד בלי רשיון”. עונש בסך 50 לירות קנס הוטל על כל בני המרי. נאסר עליהם לשמש להבא כחברי ועד.

אחרי ימים מספר הופתע כותב השורות האלה כשקיבל הודעה רשמית בחתימת הפחה הירושלמי, שנתמנה לחבר הוועד לחלוקת כספים, שיגיעו מארצות הברית. ומה פירושו של פסק הדין של בית־המשפט הצבאי? לסדרים “המשוכללים” ששררו – הפתרון.

זכרונות מימי מלחמת העולם הראשונה

הדים של קול צחצוח החרבות בעולם נשמעו גם בארץ. חרדה אחזה את תושבי ירושלים. זקני הדור ספּרו זכרונות מימי מלחמה קודמת, שבה נסתמו צינורות המחיה של הישוב בעיר מיד עם הכרזת המלחמה. ראשי הציבור עמדו אז בפרץ, הם הטילו “מס רכוש” על בעלי האמצעים לטובת אלה, שמטה ידם. גביית המס נעשתה בלי בדיקות, כל אחד צריך היה להמציא את התרומה לפי מצפונו. עסקן ידוע אחד פעל ללא לאות נגד מפקיעי שערים. כשהוטל הסגר על חופי הארץ, עלה בידו להביא ספינה טעונה נפט ומצרכים חיוניים אחרים. המצרכים חולקו בין הצרכנים במחיר זול, בלי רווחים.

זכור חג החרות, שקדמו לו סערות וסופות, שעכבו עיגון האניות בחופים. העומדים בראש המוסדות השונים נאלצו לפנות לעזרת מלווים, כדי להשיג כספים לנצרכים, שהיו תלויים בהם. החרדים המהדרין הדירו את עצמם בחג הפסח מסוכר והסתפקו בתמרים. לא לשוא היה הפחד הנסתר מפני הדרכים שנשמו. הקשרים התחילו להנתק, היוקר האמיר ומצרכים אחדים נעלמו כליל.

תצויין לשבח ההתעוררות לעזרה פנימית, שנתגלתה אז. ר' דויד שוב, העסקן הנעלה, בעל המזג הרך וטוב הלב, רתם את עצמו לפעולה. בהתלהבותו ובמסירותו נרכשו בנקל עוזרים נאמנים לעבודה. כעבור ימים מספר היתה כבר קיימת רשימה של תורמים, שהתחייבו להכניס תשלומים חדשיים. לצנועים היו ממציאים בסתר לחם ואוכל מבושל טעים לבתיהם. אחרים היו באים לאכול ולשתות כוס חמין עם סוכר, שקשה היה להשיגו.

מעשה שהיה: נתגלה פעם, בשבת, שישנו דוחק בסוכר. רופא ילדים מיהר לביתו ואחרי רגעים אחדים חזר, כשהוא יחד עם חבר־מתנדב נושאים ארגז סוכר. שניהם היו לבושים בגדי שבת, שנתלכלכו בפעולה זאת.

הנסיון התחיל בעשרות והגיע למאות. מר שוב היה המנצח על העבודה. אשתו היתה המבשלת, המכינה. על ידם היו עוזרים מסורים אחרים. באולם הגדול של “יבנה”, המרכז הרוחני של “המכבים הקדמונים”, הועמד בראשונה שולחן אחד ואח"כ כמה שולחנות. כל מי שבא היה מתקבל בסבר פנים יפות. בשבתות היה דויד שוב מקצר בתפילות, הדרשות על פרשת השבוע נפסקו, הכל נדחה, כדי להאכיל את הרעבים.

לעתים היו מוציאים בלילות מהאולם את שולחנות האוכל, כדי לקיים שם ישיבות. עשרות אנשים רחוקים אחד מהשני בדעותיהם היו יושבים ודנים בדבר הקלת המצב. נתבטל המנהג של “טובי ירושלים שלא הסבו אלא אם כן ידעו מי עוד מיסב עמהם”. רייזלה פיינשטיין, החרדה מהעיר העתיקה, ישבה על יד מי שהוחזק אז אפיקורוס, שלמה שילר, מנהל הגמנסיה העברית. מי שהוא התלוצץ ואמר: המצב הוא רציני, סימן לכך שהוזמנו למועצה כמעט כל רופאי ירושלים, הד"ר א. מזא"ה, הד"ר וייץ, הד"ר סגל והד"ר ביהם.

כאשר בא לארץ מר מוריץ ורטהיים, חתנו של הציר האמריקאי מורגנטוי, ובידו סך 50.000 פראנק זהב בשביל נפגעי המלחמה, מצא שלמעלה מתשע מאות נפש קבלו בירושלים אוכל מהאמצעים שנאספו בתוככי ירושלים. הוא לא האמין למראה עינו. הוא הביע את דברי התפעלותו ואמר: “גלותם את חרפת ירושלים. יבורכו ערי־הלב, שקידשו את שם ירושלים בפעולה העצמית המזהירה הזאת, חסכו מפתם וחלקו לאלף הנצרכים”.

זמן רב המשיך בית־הלחם והתה להתקיים. המוסד קיבל אח"כ כספים לפעולתו, אבל מאז פנה זיוו והדרו. אבק־הזהב, שבא מהחוץ, קרר את ההתלהבות. בין העוסקים במוסד נתעוררו רגשי שנאה וטינה. הדבר הזה גרם לכך, שאחדים משכו את ידיהם מכל הענין. חסל סידור עזרה עצמית, שעת אפיטרופסים הגיעה…

הוועדה לעבודות ציבוריות

ההדים העמומים של המלחמה, ניתוק הקשרים עם העולם והמשבר, שבא בעקבותיהם, פגעו קשה בעמלים. סבלו ונאנחו ביחוד הפועלים, שעבדו אצל אחרים. מהכספים, שהגיעו לפעמים, נפלו פירורים בחלקם של בעלי המלאכה, אבל הפועלים, שעבדו אצל אחרים, ושכל רכושם היו הידים שלהם, לא נהנו מזה כמעט לגמרי. על מדוכה זו עמדו צעירים אחדים. הם היו אמנם מחולקים בדעות, אבל שאיפה אחת איחדה אותם: הבראת מצבה של ירושלים על ידי עבודה! הם המשיכו בחקירת הגורמים, הסיבות והתנאים החדשים, ומצאו, שאפשר להעסיק חלק ידוע מהידים הבטלות. הם לא נחו ולא שקטו, הם דפקו בדלתות ודרשו, שמהכספים, המתקבלים להקלת המשבר בירושלים, יופרש סכום להעסקת מחוסרי העבודה. הכספים יוצאו רק כהלוואה עם ערבויות ויסולקו אחרי גמר המלחמה.

הראשון, שנענה לדרישה זו, היה ד"ר א. רופין. הוא הודיע שהוא מוכן להמציא למטרה זו כספים, בתנאי שגם “ועד הסיוע” בירושלים יהיה שותף שווה בהשקעה. בידי ר' דויד ילין, יושב ראש ועד הסיוע האמריקאי, עלה לגמרי לא בקלות להשיג מחבריו הסכמה לצעד זה.

עם אישור הסכום הראשון היתה קיימת כבר למעשה “הוועדה לעבודות ציבוריות”. באספתה הראשונה סומנה התכנית שהכילה את הסעיפים האלה:

א) הוועדה נותנת הלוואות למעסיק פועלים, רק לתשלומי שכר עבודה. הכסף ינתן ישר לפועלים.

ב) הפועלים מתחלפים כל 21 יום ואת מקומם ממלאים אחרים, הבטלים מעבודה.

ג) שכר עבודה של פועל פשוט לא יהיה יותר משלושה בישליקים ליום, של אמן לא יותר מ־4 בישליקים, ושל ילדים עובדים לא יותר מ־2 בישליקים (הערה: ערך הבישליק היה קצת יותר מחצי שילינג).

ד) ההלוואה ניתנת רק בערבות בטוחה.

בצעדיה הראשונים נפגשה הוועדה באכזבה מרה. אחרי עבודה מאומצת, ריצה, ניהול משא ומתן, הסרת קשיים כבדי משקל (בנידון ריצוף של שכונת “מאה שערים”, שהיתה צריכה להעסיק כ־25 פועלים), באה ונדחקה הפוליטיקה ושמה לאל את כל ההכנות לעוד עבודה חשובה, המשכת הסידור של תעלת שופכין. למודת ניסיון, שמה הוועדה עיניה, בלי לוותר על עבודות שיש להם ערך ציבורי, בעבודות שאין להן אופי ציבורי. גם עבודות אלה היה באפשרותן להעסיק ידים בטלות. הוועדה מצאה כאן כר נרחב לפועלים. מ־15 המקצועות, שבהם טיפלה הוועדה לעבודות ציבוריות, העסיקה מיום ט"ו באייר עד י' באלול תרע"ה 202 משפחות, 664 נפשות, שהיו שייכות לעדות: האשכנזית, התימנית, הספרדית, הגרוזית והפרסית. הומצאו להם 5720 ימי עבודה בתשלום של 8827 פראנק זהב. במקצוע של נגרות וחרטות עץ הזית יצא דבר שלם ומתוקן מידי הוועדה. הענף הזה כלל: הכנת חפצים, כלים, תשמישי קדושה ומזכרות. פעל הרבה לשכלול המקצוע ר' יחיאל־מיכל פינס. בהשפעתו עזר הרבה בשטח זה הביל"ואי היקר יעקב שרטוק, בשתוף עם חברים אחדים. מתוך 138 סופרי סת"ם בירושלים, ניתנה האפשרות למחציתם להמשיך בעבודתם הודות להתמסרותם של חברי המזכירות המתנדבת של הוועדה. הדרישה לתשמישי קדושה, שהוכנו בעיר הקודש, היתה גדולה. בתקופה הקצרה הועסקו סופרי סת"ם 1295 ימים, שולם לפועלים 1760 פראנק זהב. כמאה משפחות העסיקה הוועדה במלאכת ההדפסה. בס"ה 756 ימי עבודה, בשכר של 1315 פראנקים. נבחרי ועד הסיוע היו: ה"ה ר' נחום יפה (ממונה כולל ווהלין), ד"ר יצחק לוי (מנהל אנגלו־בנק) ויוסף אלישר.

מתוך הוקרה ושבח יש לציין את הפעולה המזהירה של המזכירים המתנדבים של הועדה ה"ה י. חלדי וזאב אשורי.¹ הם הטילו על עצמם את כל כובד המשא של העבודה המסועפת. ההוצאות של המזכירות היו רק בגבול של עשרות גרושים, לקניית צרכי כתיבה וכדו'. כל העבודה נעשתה ללא כל תשלום. אנשים רחוקים בדעות, ממונה טיפוסי מובהק, לבוש תמיד גלימה דרבנן, שני ספרדים, פועל־ציון שמאלי, ציוני “בלי מרכאות”, כולם ישבו ביחד במשך חדשים בישיבות מרובות והשתתפו בעבודה היומיומית. נשכחו ההשקפות, טושטשו ההבדלים ושררה הבנה הדדית. יד ביד עבדו לטובת עניין אחד ומשותף. לא היו ויכוחי סרק, נעלמה ההתנגדות, והושגו תוצאות חיוביות.

בתום המלחמה מהרו האנשים, שקיבלו הלוואות, לשלם את החוב ולפדות את הסחורות הממושכנות. על הסחורות שנעשו מעץ הזית, רבו הקופצים, כי הצבא הבריטי קנה את התוצרת למזכרת. המחירים שהושגו היו גבוהים פי חמש ויותר. חלק גדול מסחורה זו הוכן ונשמר הודות לקיומה של “הוועדה לעבודות ציבוריות” בירושלים.

מוקדש לזכרו של שאול בסקינד נ"ע בעל “תמולו של אנוש”

בשמים קרצו ורמזו עדיין הכוכבים, כשבסימטאות של טבריה יצאו השוחטים לעבודתם, לשחיטת עופות ל"כפרות". לפניהם צעדו אנשים אחדים עם פנסים בידיהם, כדי להאיר את הדרך, את המעברים הצרים והכניסות, המובילים אל בתי החכמים והנכבדים. האנשים נבהלו, כשנעצרו על־ידי שוטרים, ששאלו אותם איפה גר מזכיר ועד־ההגירה.

נקישה בדלת ביתי. השוטרים מסבירים לשם מה באו:

“כבוד הקאימאקאם ביי מזמין את האפנדי בגלל עניין דחוף. עם דרישת השלום ביקש להוסיף, כי מפ’יש כוף, – אין כל פחד”.

אני בחדר המואר של מושל טבריה. מימינו יושב ראש הג’אנדארמריה. ריח של קפה, שנטחן זה עכשיו והוכן, ממלא את חלל האויר. הקאימאקאם התחיל להתנצל ולהצטדק על שהיה אנוס להזמין אותי מבעוד לילה בגלל ענין, שאינו סובל דיחוי. הוא קיבל מיברק מהשלטונות הצבאיים העליונים שבדמשק, שמאות חיילים נשלחים על־ידי הרופאים לטבריה לשם ריפוי בחמי טבריה. הוא נדרש לפנות מיד את כל הבנינים, שבקרבת קברו של ר' מאיר־בעל־הנס, כדי לאכסן בהם את האורחים, שיבואו עוד היום. המושל ציין, שההודעה הרשמית היבשה נראית בעיניו כגזירה ממש. היא הממה אותו וגזלה ממנו את מנוחתו, כי מי יודע כמוהו את הקשיים הרבים, הכרוכים בעקירת מאות נפשות, בהן נשים וטף, בבת אחת ובערב יום הכיפורים ממקומם. הצפיפות בטבריה גדולה גם בלאו הכי, יהיה קשה למצוא מקום אחר לשיכונם של גולי יפו–תל־אביב. למרות השתתפותו בצער הגולים, קצרה ידו מלשנות אף קוצו של יוד מהנאמר בפקודה.

הקאימאקאם הוסיף ואמר, שהוא ורופא העיריה שמעו אזהרות, שגבלו לעתים עם נזיפה, מפי פקידי צבא תורכיים, גרמניים ואוסטריים על שלא אחזו באמצעים הדרושים, כדי להקטין את הצפיפות בטבריה. צפיפות איומה זו עלולה לגרום להתפשטות מחלות. תשובת המושל היתה, שלצפיפות גרמו פליטי יפו–תל־אביב. פטרונם הוא מאיר דיזנגוף, שקיבל סמכות רחבה מג’מאל פחה לדאוג להם. תשובה זו הספיקה להסיר את התלונות מעל המושל.

הקאימאקאם הביע בסוף דבריו את צערו על שהשעה חטופה ואין שהות בידי ועד ההגירה בעל־ההשפעה הכל־יכול לבטל את הגזירה. “לוא בטלה הפקודה, – אמר, – היינו כולנו נחלצים מאי־נעימות רבה”.

ברור היה, שהקאימאקאם הוא גלוי לב. הוא הוכיח כבר פעם, שאינו נרתע מלאמר גלוי מה שהוא רוצה. בעת שנתקבלה פקודה מג’מל פחה לתת חיטה בשביל פליטי יפו–תל־אביב, לא היסס להגיד בפני אנשים אחדים, שהיו נוכחים במשרדו: “ידוע לי, שדבריכם נשמעים בהקשבה בספירות העליונות ושתלונה רצינית מצדכם עלולה לקפח את משרתי. למרות זאת אני אומר, שלא תקבלו בהחלט חיטה לפני שאקבל את התמורה, המגיעה לי. אם אקבל פקודה לתת לכם חיטה מהשולטן ירום הודו, אנשק את הפקודה, כמקובל אבל שום דבר לא תקבלו. אמצא נימוקים, כדי להסביר, שהפקודה איננה בת־ביצוע. סדרי הממשלה הם כאלה, שאין יכולת להתקיים לפקידים נקיי כפיים מהמשכורת הזעומה”.

לאחר ששמעתי מפי המושל את דברי הגזירה לפנות מיד את הבתים מסביב לקבר ר' מאיר בעל־הנס, התחלתי להוכיח למושל, שהפינוי המידי יגרום לתוצאות חמורות לפליטים. ציינתי, שבקרב הפליטים, המתגוררים בבתים האמורים, ישנם זקנים תשושים, חולים, נשים וטף. בהיותם מרוכזים במקום אחד, אפשר להגיש להם בנקל עזרה רפואית וטיפול מיוחד. הדגשתי, שבמשך שעות מספר אי־אפשר יהיה למצוא דירות למגורשים ויש לחשוש, שרבים מהם ישארו ממש בחוץ.

המושל נעלב. הוא התרגז על שחושבים אותו כצד שני, בו בזמן שהוא מוכן בכל רמ"ח אבריו לעזור, כדי להקל על האנשים, הסובלים גם בלי זה. הוא קיבל פקודה מהממונים עליו. הוא קיבל גם הוראה מהממונה על החוף של ים־כנרת לדאוג לסיפוק סירות־מפרשים, שתחכינה בתחנת צמח, כדי להסיע את החיילים לטבריה. המושל הביע את נכונותו להפקיע ולקחת בעזרת ג’אנדארמים את המקומות, שאפשר לשכן בהם את פליטי יפו–תל־אביב.

שני חברי ועד־ההגירה בטבריה, יוסף בוסל מדגניה ומשה גליקין ממיגדל, הוזעקו. הם באו לטבריה ונרתמו מיד לעבודת העזרה.

כשנודע לפליטים על גזירת הפינוי, התחילו רבים מהם לילל ולבכות. אחדים מהם הודיעו באופן נמרץ, שלא יעזבו בשום אופן בערב יום הכיפורים את המקום אלא אם יוכרחו לזה בכח הזרוע.

ועד ההגירה חיפש ובדק כל חדר בטבריה ובסביבה, שאפשר היה להכניס שמה אנשים. בעיית ההעברה הוחמרה גם מפני שלרגל ערב החג לא נראתה בטבריה אף עגלה אחת מהסביבה. המושל הציע אמנם את עזרתו בסיפוק עגלות מהמושבות הסמוכות באמצעות הג’אנדארמריה, אבל ועד־ההגירה ויתר על עזרה זו. נוסף לזה הועברו סירות רבות לתחנת צמח.

המתיחות וההתרגזות בקרב הפליטים גברו. באותו זמן געש ים־כנרת. הרוח הכתה גלים והכבידה על הסעת הפליטים בסירות. יש שהרוח נשבה בכיוון הפוך והסירה שטה לעבר השני של הים. הנוסעים צעקו וקראו לעזרה.

חברי ועד־ההגירה המשיכו לעבוד במסירות מופתית. הם העלו פליטים אל הסירות והשגיחו על הכל, הם לא ויתרו גם על פכים קטנים.

בבתי־הכנסת ובבתים בטבריה הודלקו כבר הפתילות בעששיות עם שמן. זריזים־מקדימים שקועים היו כבר בצקון “תפילה זכה”, כשאחרוני הפליטים יצאו, או הועברו על גבם של הספנים, מהסירות אל החולות שעל שפת ים־כנרת. המקום גודר והועמדה שם שמירה מפני גנבים.

זקן אחד, בעל פנים פאטריארכליים טבל את ידיו במימי הכנרת, התעטף בטלית ופנה אל האנשים, ששכבו עייפים ורצוצים על־יד צרורותיהם:

“יהודים, אחים לצרה וסבל, אל תוגה ותלונה. יום שבת השבתון הגיע. שוכן ערבות ימחול לנו על שחיללנו מאונס את צום ערב יום־הכיפורים שיש לקיימו באכילה. אנחנו נמצאים על־יד מימי הכנרת הזכים. עינינו רואות את קבר ר' מאיר בעל הנס. הבה נתאחד ונתיחד בתפילה, שבודאי תתקבל, ונזכה בשנה טובה, שבה תקויים הבטחת נביאינו: ‘ולא ישא גוי אל גוי חרב’ ‘ושבו בנים לגבולם’”.

דברי הזקן השפיעו. כמו על־ידי מטה קסם שכחו הגולים את התלאות והמרירות. חלפה הקדרות, נעלמה העצבות. האנשים קמו, הזדקפו, רחצו רחיצה חטופה את פניהם וידיהם ועמדו להתפלל. נמצא שליח־ציבור מנוסה, שהתחיל לסלסל “סלח נא”. שר הים השקיט את המיית הגלים, שכאילו השתתפו בתפילה והדהדו “וסלחתי כדבריך”. הילדים הקטנים שכחו את רעבונם והקשיבו בשקט לתפילה. הפליטים התחילו להצטרף בהמוניהם לתפילה, שנבעה ממעמקי הלב. כשירד היום, נמשכה התפילה בעל־פה מחוסר אור. הקהל חזר על דברי שליח־הציבור, שהתפילה היתה שגורה בפיו.

בין הפליטים לא חסרו גם סקרנים. ראש העיריה, שהיה מעורב בין היהודים והכיר אם מנהגיהם, עמד והסתכל. הוא נד בראשו לפליטים המסכנים. אחר־כך באו ראש לשכת הגיוס בדמשק ופקידים צבאיים גרמניים. הם באו בלוויית מושל טבריה וראו את המחזה הבלתי־רגיל.

עם תום התפילה ניגש הישיש, לבוש כולו בגדי לבן, אל שליח־הציבור ואיחל לו שנת אושר וגאולה.

לפני הכיבוש בסתיו 1918

מבירת תורכיה חזר מאיר דיזנגוף, שהיה מוכתר בתואר “ראש ועד ההגירה מיסודו של מפקד המחנה הרביעי, ויזיר הימיה אחמד ג’מל פחה”. עסקני הישוב הוזמנו לחיפה, כדי לשמוע מה בפי החוזר מר דיזנגוף ולהוועץ על עזרה למהגרים, שהיו פזורים בנקודות הישוב השונות. בלחישה הוסיפו, כי מר דיזנגוף השתתף בפגישה יחד עם קרואי היהדות, שהוזמנו לשמוע מפי שליטי תורכיה הצהרה, מעין הצהרת בלפור.

מלים אחדות על פרשת הנסיעה לחיפה: פקיד מיוחד נשלח ע"י מושל טבריה ובידו החותמות הרשמיות. במשרד ועד ההגירה חתם על רשיונות הנסיעה מטבריה לחיפה וחזרה לחברי ועד ההגירה, יוסף בוסל, משה גליקין, יעקובסון – חתנו של ז. ד. לבונטין, – א. יאנובסקי, המזכיר הראשי הח"מ, ויש"י אדלר, מנהל בתי הספר בטבריה. הצטרפו אליהם המורה העסקן אליעזר פפר, מנהל בתי־הספר ובית־היתומים בצפת, – הסופר א. ז. רבינוביץ ועוד שנים מעסקני ועד ההגירה בצפת. כל הקבוצה נסעה לתחנה הראשונה היא דגניה. שם הצטרפו: חיותה בוסל, יוסף ברץ ועוד אחדים. הנסיעה ברכבת היתה כמעט בלתי אפשרית לאזרחים. בהשתדלות החבר יוסף ברץ, שהסביר שנוסעים בענייני המהגרים, ושהוכיח באופן מוחשי לתורני הערבי על ידי תשלום בזהב ולא בנייר, מכר הערבי, שמילא את מקום הפקיד הגרמני, כרטיסי נסיעה.

נאספו בחיפה בביתו של הד"ר שרמן גם העסקנים מחדרה וזכרון יעקב. מתוך הקשבה דרוכה נשמעו דברי מר דיזנגוף:

השגריר הגרמני בקושטא, בעל ההשפעה הגדולה, פנה אל מועצת הוויזירים והוכיח, כי הצהרת בלפור היא סתמית ועל מקום שטרם נכבש ובכל זאת רכשה אהדה ויחס חם של דעת הקהל. הוא הציע שממשלת תורכיה המחזיקה ב"פלשתינה", תזמין מספר עסקנים יהודיים ידועים ותצהיר בפניהם מעין הצהרה ידידותית על פלשתינה. השגריר הציע לכלול בהצהרה הענקת זכויות בשטחים שונים ליהודים הנמצאים בה ולאלה שירצו לבוא אליה. הוא יעץ להדגיש, שבתורכיה, אשר פתחה בלבביות את שעריה ליהודים־פליטים, כשארצות אחרות הקיאו אותם, ימצאו היהודים מנוחה שלמה אחרי המלחמה, במדינת תורכיה בכלל ובפלשתינה בפרט. השגריר הבטיח, שגרמניה המנצחת תעזור לקיום ההבטחה החגיגית. לדעתו ישמיע הצעד הזה הדים וירכוש אהדה. הצעת השגריר הגרמני נתקבלה. המוזמנים, העסקנים היהודים, בהם הד"ר פאול נתן, בא־כח חברת “עזרה” בברלין, הרב יהונתן הלוי הורביץ, שהיה בארץ בא־כח הפקידים והאמרכלים שבהולנד, והד"ר יעקבסון, מנהל “בנק ליבנט” בקושטא, בא־כח האוצר הלאומי שלנו, שגורש מקושטא כנתין זר בעת המלחמה, והעו"ד רוזנבוים, מיניסטר לאחר זמן בממשלת ליטא, נפגשו, בהגיעם לקושטא, בטקס יפה. עגלות מקושטות ומפוארות הסיעו אותם למקומות, שנועדו להם. השיחות באולמי המיניסטרים הכילו הבטחות קלושות, שברק חיצוני להם, דיבורים ג’נטלמניים מצוחצחים, סחור סחור לתוכן העיקרי. הכושי לא הפך את עורו. המנהג המושרש של “בוקרא” לא נתבטל גם במשא והמתן הזה. הסרת הספיקות שנתעוררו, הבירורים הדרושים והליבון הנחוץ, נדחו לזמן אחר. הפעם הסתפקו בהשארת רושם של כוונות טובות. דבר אחד חיובי־מעשי הושג: המיפקדה הגרמנית בנצרת והקונסולים הגרמניים בארץ־ישראל נתבקשו על־ידי הציר הגרמני בתורכיה, מתוך שטובת ענייני גרמניה דורשת זאת, להושיט את העזרה הגדולה ביותר לאישיות המטפלת בענייני היהודים, מאיר דיזנגוף. סומנו ראשי פרקים לעזרה: שימוש באוטומובילים ובטלפונים, השפעה על הפקידות התורכית בדבר הקלות וכו'.

לאחר שדיזנגוף מסר, כי לדעת יודעי דבר יימשך עוד עול התורכים, הוחלט לדון בישיבה השניה על דרכי העזרה למהגרים ועל המצב האיום בכלל. בדברי סיום של מר דיזנגוף שהיה בהם מעין “לכו לסבלותיכם, אחים יקרים, ואני בכל כוחותי אשתדל להקל את סבל המשא”, נגמרה הישיבה. הוארו אי־אלה נקודות, והכל מיהרו להיפרד מראש ועד ההגירה, שעליו היה להיפגש מיד עם הקונסול הגרמני בחיפה, שהזמין את עצמו לביקור בביתו.

מה גדלה ההפתעה, המעורבת בפחד, כשבחצות הלילה, ברדת קבוצת חוזרים בתחנת צמח, נודע להם מפי קצין הצבא הגרמני שעל־יד דגניה, כי דיזנגוף נאסר ונשלח לדמשק. כימים נמשכו השעות ובבוקר נודע כי דיזנגוף שוחרר והוחזר לחיפה. והרי פרטי המקרה: זמן קצר אחרי ביקור הקונסול הגרמני אצל מר דיזנגוף, הוזמן האחרון אל הקיימקם, המושל, של חיפה, שהודיע לו כי לפי פקודה מדמשק עליו לשלחו מיד שמה לשם חקירה. דיזנגוף נשאר עצור־בית לשעות אחדות בביתו של המושל, ואחר כך נשלח ברכבת ההולכת לדמשק. כשנודע הדבר למפקד הצבא הגרמני פאלקנהיים, התקשר טלפונית עם המנהל הראשי של תחנות הרכבת, גרמני, וציווה עליו לעכב את נסיעתו של מר דיזנגוף. בעפולה הופיע מנהל התחנה מלובש רשמית, כובע פלדה לראשו, וביקש לשחרר מיד את מר דיזנגוף. חליפת דברים, – ובעזרת חיילים גרמניים נותק הקרון, שבו ישב דיזנגוף עם מלויו, מן הרכבת והועמד לחוד. התנהל עוד משא ומתן טלפוני, ומר דיזנגוף הוחזר לחיפה ושם שוחרר.

עברו חדשים מספר וראש גלותא לשעבר בא לטבריה יומים אחרי שחרורה מעול התורכים. דגל צהוב התנוסס ליד הכניסה אליה, שהזהיר, שכאן מצוי אורח: החולירע! את דיזנגוף ליוו הד"ר אידר והמפקד לוי־ביאנקיני, שניהם חברי ועד הצירים. רק לד"ר אידר בתור רופא הותר, בגלל ההסגר על העיר, להישאר בטבריה בקביעות. על דיזנגוף וביאנקיני הוטל ללון מחוץ לגבולות העיר. בתורת חסד מיוחד הורשה להם להימצא בה עד שקיעת השמש.

מוקדש בהערצה לזכר יוסף בוסל נ"ע, האב הרחום שטיפל במהגרי יפו–תל־אביב, חבר ועד־ההגירה המרכזי בטבריה

בגלל התקפות של “קדחת חוזרת” נסענו מטבריה אל המושבה הקטנטנה הקרובה “מצפה”, ששכנה על ההר, כדי להחליף את האוויר. זה היה ביום החמישי בשבוע, יום לפני ערב חג האסיף, החג שבו השתחררה טבריה מהעול המכביד של תורכיה.

בחשכת הלילה התעוררו כל התושבים המעטים של המושבה בגלל שאון ורעש בלתי פוסק. הדלתות והחלונות נפתחו בחשאי על־ידי הנשים, כדי להיוודע מה פשר הרעש (הגברים פחדו להראות מפני הזקריה…). בכביש נראו אוטומובילים, שנסעו במהירות הבזק. האור שלהם הציף את הכביש. אחדים מהם היו מלווים שמירה מעולה. ליוו רוכבים על סוסים ורוכבי אופנוע מזויינים מכף רגלם ועד ראשם, כשאבוקות מאירות את הדרך. היתה זו מנוסת הגרמנים מהחזית.

אחרי כן נראו חיילים תורכים, שבורים ורצוצים, תועים ושורכים בדרכם. הם דרשו לחם, – אקמק, – וברמזים באצבעותיהם הראו, שהם צמאים. בקשתם זו נתמלאה מיד באדיבות. הם הציעו תמורת המזון חלק מהציוד שעל כתפיהם, אבל הצעתם נדחתה. נשי המושבה שמעו בעצת אורחתם. הן אספו קמח ואפו פיתות בשביל חיילים רעבים נודדים, היכולים להופיע במושבה. התברר, שהעצה היתה טובה. עשרות חיילים תורכים, רעבים ומדוכאים, באו למושבה ובקשו אוכל.

כשרק האיר הבוקר מיהרנו כמעט בריצה לטבריה. בדרך נתקלנו בחלקי מכונות, כדורים, רובים, שנפלו כנראה מהאוטומובילים בזמן נסיעתם המהירה. בטבריה נודע, שהגנרל הגרמני פאלקנהיים העביר את מקום מושב המפקדה הראשית שלו מנצרת לטבריה. על כמה בניינים ציבוריים הופקדו שומרים, חיילים גרמניים ואוסטריים.

הקאימאקאם הטברייני שלח שליח אחרי שליח והציע באדיבות למכור חיטה בכמות גדולה בשביל מהגרי יפו–תל־אביב. התקיימה התייעצות דחופה ובעצת בוסל הוחלט למשוך במתן התשובה ל"בוקרא ובעד בוקרא" עד שיתברר בינתיים המצב. מר בוסל חש לדגניה וחזר משם עם סכום במטבעות זהב. את הכסף מסר לגזבר ומזכיר ועד־ההגירה, כדי שישמש במקרה של צורך לקניית חיטה.

מכיון שחלק מהמשפחה נשאר במצפה, היה עלי לחזור שמה. רבים דברו על לבי לא לעבור בכביש, שהתרוקן מהולכי רגל ומנוסעים בעגלות, אבל אני עברתי שמה. רק אחד הגרים העיז לברוח בחזרה לסג’רה. תושבי מצפה התרכזו במקום אחד. נבוכים היו האנשים המעטים, שישבו על ההר חסרי כל ישע במקרה של התקפה או התנפלות. היתה להם הרגשה כאילו הם יושבים על גחלים. דרך שבילים ביקרו אצלם מהמושבות הקרובות, עודדו אותם ודברו אתם על איתות במקרה של סכנה.

בחג, בצהריים, הגיעו למושבה ג’אנדארמים, כשהם רכובים על סוסים. הם דרשו עגלות להעברת משפחות הפקידים. הם פצעו שני איכרים בשוטים ובקתות הרובים, כי חשדו בהם, שהם הסתירו כלי־ריתמה וסוסים. אחדים מהשכנים הזרים נכנסו בעובי הקורה. על־יד כוס קפה נעשתה פשרה בעזרת שלמונים, מג’ידיות מספר (ערך המג’ידיה היה כארבעה פראנקים זהב). הג’אנדארמים הרפו מהם ודהרו למקום אחר, כדי להשיג את מבוקשם, או לקבל עוד פעם כופר ושלמונים.

מה הופתענו לראות את המורה יעקבי מצפת צועד בשבילים, מקלו בידו האחת וצרור קטן בשנית. כשנשאל בהשתוממות לאן פניו מיועדות, ענה: “רוצה אני להתקרב למקום, שנשתחרר מהעריצים התורכים על־ידי עשרת השבטים. אני מחוסר כל ולכן אינני מפחד משוד. אם אפגש עם האנגלים, הרי השפה האנגלית שגורה בפי”.

בכל הסביבה שרר שקט. אי־פה אי־שם נראו חיילים מהצבא הבורח, שהיו עיפים מהדרך ושהתחננו שיתנו להם משקה לרוות את צמאונם. תושבי המושבה לא נחו ולא נרדמו. במיוחד פחדו כולם, שמא יחטפו הבורחים אנשים מהמושבה, כדי שישמשו מורי־דרך. באופן כזה עלולים האנשים להיגלות למקומות שונים.

כשהאיר השחר של יום ראשון, האיצו תושבי המושבה באנשי טבריה ללכת העירה ולהשתדל שם להשפיע, שיגנו על האנשים, היושבים על ההר. אחרי שידולים הסכים גר אחד מתושבי מצפה לתת בערבות שני חמורים, כדי להעביר את בני טבריה עם צרורותיהם העירה. כמחמר שימש נער, שלא חשש מפני מאסר.

על הבניין, שנקרא “בית החולים”, התנוסס דגל לבן. כפי שנמסר מפה לאוזן חיכו כבר הפקידים לעזיבת המקום. חפציהם היו ארוזים.

הקאימאקאם הוסיף לשלוח שליחים והאיץ להשתמש בהזדמנות ולקבל על־ידו חיטה בשביל מהגרי יפו–תל־אביב בתשלום קטן.

מר בוסל, שהדאגה למהגרים ולצרכיהם מלאה את כל ישותו, לא נח ולא שקט. למרות שהמצב שהתהווה דרש שיימצא במקומו, נמצא בטבריה והשתתף בכל כובד הראש שלו בדיונים של ועד ההגירה. לקח הניסיון עם המהגרים, שנמצאו בכפר־סבא, הביא לידי החלטה, שיש להודיע באמצעות המקשר שבדמשק, האדריכל הקר, שתפס עמדה חשובה, שיש צורך בעזרה דחופה על כל צרה שלא תבוא. כשנגשו להוציא לפועל את ההחלטה, נפגשו בקיר אטום. משרד הטלגרף נמצא תחת שמירה מעולה של הגרמנים ואסור היה לבן־אדם, שאינו לבוש במדי הצבא, לגשת שמה. ניסו לפעול באמצעים המקובלים. אחד מפקידי הטלגרף הוזמן, בצאתו לארוחת הצהרים, אל משרד ועד־ההגירה. כאן התנהלה אתו שיחה לאור שתי לירות זהב, שניתנו לו. הודגש הצורך הציבורי הדחוף במשלוח המברק. הפקיד הצעיר התנצל ואמר, שלמרות רצונו אין לאל ידו לעשות כלום. על כתלי המשרד מודבקות מודעות, המזהירות שעל כל פעולה, שאינה כדין, יועמד האשם לפני משפט צבאי. הפקיד מצא מוצא: הוא יתקשר על־ידי הטלגרף עם פקיד בצפת, הפקיד הזה יודיע לבא־כח ועד ההגירה המורה פפר, וזה ישלח מברק מצפת. בצפת לא היו חומרות כמו בטבריה. ואמנם כך סודר. אחרי שעה שלח המורה פפר מברק מצפת לדמשק.

עברו שעות אחרי שעות, ידיעות מידיעות שונות הופרחו. פרח העסק של מכירת נשק על־ידי הבורחים.

בבוקר היום הרביעי ראו מגגות טבריה אווירון דולק אחרי סירת מנוע. בסירה ישבו גרמנים, שברחו מצמח. הסירה נפגעה. באותה שעה ברח מושל טבריה מהעיר, כשהוא רכוב על סוס (כפי שסופר אחרי כן עקבו אחריו ואחרי מטען־הזהב הרב שלו, הוא נורה ונשדד).

אחרי שעה קלה השתררה בעיר אנדרלמוסיה והפקרות. לא היתה עיין משגיחה. התארגנה קבוצה, ששברה את כל מנעולי המחסנים, ששם אגרו תבואה, קמח, שמן ועוד מצרכים. התחילו לסחוב מכל הבא ביד. החסונים וכל דאלים זכה מההפקר. יש לציין, שהרקת השמן מהגת ומהבארות, שעצרו כמויות עצומות של שמן, הפכה אחר־כך לרועץ וגרמה תקלה נוראה לבני טבריה. הרעבים לא הבחינו והביאו לבתיהם שמן פסול לאכילה. כעבור שני ימים התחילה החלירע להפיל חללים רבים. בפקודת הכובשים, הבריטים, נמצאה טבריה במשך חודש ימים בהסגר, אין יוצא ואין בא.

מההר של “מצפה” נשמע במשך רגעים אחדים טרטור מכונת יריה. זו היתה שירת הברבור של אחרוני התורכים המתנגדים לכובשים.

אחרי הצהרים נראו מהגגות פרשים רבים צונחים ויורדים מההר של פוריה. הזריזים מבני טבריה הספיקו להיות נוכחים בזמן, שראשוני האוסטרלים הגיעו לרחבה אשר על־יד מלון גרוסמאן. שם חיכה לכובשים ראש העיריה כשבידו דגל לבן. האוסטרלים נפגשו במחיאות כפיים של התושבים שבאו למקום.

אחרי חצי שעה בא זרם של חיילים מכל הסביבה ומילא את העיר טבריה. אי־אלה עשרות חיילים תורכים נאספו בעיר ונמסרו בשמחה לידי שוביהם. בכיסיהם מצאו פרוסות לחם יבשות. האוסטרלים נתנו להם ביסקוויטים.

במלון הגרמני “גרוסמאן” התישב מפקד ארעי (זמן קצר אחרי כן נתמנה כמושל טבריה הקצין ליאונרד שטיין). באי־כח היהודים התיצבו מיד לפני המפקד וקבעו, ששנים יהיו המקשרים והתורגמנים. המושל ביקש להכריז מיד, בעברית, על איסור להימצא ברחובות משעה מסוימת. הד"ר פוחובסקי, שהוצג לפני המושל במדי הצבא שלו, נתבקש להסיר את מדיו ולהמשיך במתן עזרה רפואית לפליטים מיפו–תל־אביב עד אשר יוחזרו לבתיהם. המפקד האנגלי אמר לבאי־כח היהודים: “כשם שבן עמרם אמר ליהודים, בעזבם את מצרים, כמו שראיתם היום, לא תוסיפו לראותם, כך אני אומר לכם בנוגע לתורכים”. הוא בקש לאסור בחשאי לזמן־מה את מכירת היין ומשקאות חריפים.

כשאחיו של המורה אהרליך הקריא את ההכרזה הראשונה בעברית בשם בא־כח הממשלה האדירה, שהכריזה על זכויות העם היהודי בארץ־ישראל, סערו מחיאות הכפיים.

זכות נעימה עמדה לי להפגש עם לואיס בראנדייס ולשוחח אתו בירושלים. ללואיס בראנדייס נערכה קבלת פנים יפה בזמן ביקורו בארץ בקיץ תרע"ט על־ידי נציגי הציבור הירושלמי. למחרת אחרי בואו לירושלים הוזמנתי אליו לשיחה.

לואיס בראנדייס ביקש ממני בראשית השיחה סליחה על שהוא וחבריו הנוכחים, הפרופ' פרידנוואלד, ששימש אז ממלא־מקום ראש ועד הצירים, ויעקב דה־האז, נקטו בגלל החום במנהג האמריקאי לשבת בלי מעילים. “הרגשה מוזרה הרגשתי אתמול, הוסיף לואיס בראנדייס כשבת־צחוק מלבבת שוכנת על פניו הרציניים, כשהופעתי אתמול באולם בית־הספר ע”ש למל בבגדי חול, כשכל הקהל לבוש היה בגדי חג. הייתי כעין “אבל בין חתנים”. שפע הצבעים של בגדי הרבנים סינוור ממש את העיניים. מחוסר ידיעה מוקדמת חטאתי למנהגי המקום, לא נהגתי כמקובל “אזלת לקרתא – נהג בנימוסה”.

עברנו אח"כ לשיחה עצמה. הפותח היה מר דה־האז. הוא ביקש ממני להמציא באופן דחוף סקירה עם ידיעות מפורטות על תעשית הצדף בארץ. הוא הסביר, שהשגת הידיעות חשובה לא רק לשם אינפורמציה גרידא, אלא לשימוש מעשי. מר דה־האז ביקש ממני לרכז את החומר ולהמציאו במשך ימים מספר. הוא הבטיח להעמיד לרשותי את הכספים הדרושים וכל עזרה אחרת.

תשובתי היתה, שבמקרה נעשתה כבר התחלה באיסוף החומר המגוון הנוגע למקצוע זה. כדי שהעבודה תהיה מתוקנת, דרושה זהירות רבה ודרוש זמן יותר ממושך. דברי בקורת עזים כלפי בני הארץ בכלל והירושלמים בפרט התפרצו מפי די־האז על שאלה הזניחו איסוף חומר. ההזנחה עלולה לגרום תוצאות קשות לעניינינו החיוניים. לא נחה דעתו עד שהוסיף: “אני בטוח, ואוכיח בעובדות, שבמשך ימים ספורים יהיה החומר הדרוש בידינו”. מר בראנדייס ניסה פעמים אחדות לעצור את הדובר, העיר לו על הצורך להימנע ממלים עוקצות. ביקשתי את לואיס בראנדייס להרשות לדה־האז לדבר ככל אשר עם לבו, כדי שאוכל אחר־כך לענות. בראנדייס חייך ורשם לו אי־אלה דברים.

לחדר נכנס במקרה הד"ר ד. דה־סולה־פול, בעל תפקיד ראשי ב"ועד הסיוע האמריקאי" בארץ. השופט בראנדייס פנה אליו ואמר: “בהתאם לרצון הג’נטלמן הירושלמי הרשיתי למיודענו דה־האז להשתמש בביטויים חריפים. מן הרמזים למדתי, שיש בידי הנתקף די חומר לתשובת הגנה. אנא שתף את עצמך כמאזין. בו בזמן תואיל לשמש כמתורגמן מעברית לאנגלית, כמיטב יכולתך תפרש ותבאר”.

הגיע הזמן לתשובתי. מר בראנדייס התרכז ורשם את דברי. בתשובתי הובעה מחאה על ההאשמה והוצאת הלעז, ששתיהן היו בנויות על חסרון ידיעות על המצב בעיר. בראנדייס, בשמעו מפי, שהנדיב האמריקאי נתן שטרויס הקציב סכום הגון לשם הכנסת יהודי ירושלים לתעשיית הצדף, שאל פרטים נוספים. ספּרתי שהיה צורך לשם אוסף ידיעות להופיע כתייר, להתייצב פעם כסוחר, או כאיש הביניים, ובעזרת אנשים פנימיים, שיש להם טובת הנאה מזה, להשיג לאט לאט את החומר הדרוש. אלפי נפשות מתושבי בית־לחם התפרנסו ממקצוע זה. היה צורך לשמור שמירה מעולה על האומנים, שלמדו את המלאכה, מאחר שהיה חשש, שיתנקשו בהם אלה, שהחזיקו במקצוע זה ולא רצו שע"י לימודו על ידי אחרים תקופח פרנסתם. סיפּרתי הרבה עובדות ממין זה גם על מקצועות אחרים. מר בראנדייס משך בכתפיו כאשר סיפּרתי על יהודי, שבא מאמריקה לתור את הארץ ושהכניס לבנק יותר מאלף פראנק לשם סידור ספריה מיוחדת בירושלים. התייר ערך את גליון השאלות והתנה תנאי מפורש, שאף העתק אחד מהחוברת לא ימסר לשום איש בארץ. ע"י מאמצים רבים בוצע הדבר. למרות החוק שאסר בתורכיה סידור מיפקד בלי רשיון מ"השער העליון בקושטא", לא מעטים היו עסקנים ותיירים, שעסקו ברצינות בהשגת מספרים סטאטיסטיים בירושלים. כוונתם ודאי היתה טובה ורצויה, אבל רובם לקו בחסר או ביתר, ובכל זאת השתמשו בחומר והוציאו ממנו מסקנות. בזמן המלחמה העולמית היו כל אלה, שהיתה להם זיקה לתנועת התחיה, חשודים בעיני השלטונות. ג’מל פחה הכריז אז אפילו, כי “כל מי שימצאו אצלו בולים של הקרן הקיימת, עתיד הוא להישפט למות”. רבים לכן נאלצו להצפין או להשמיד חומר, שאספו אותו בעצב ובעמל רב.

בנחת רוח מיוחדת שמע מר בראנדייס את תיאור הדמות האצילה של הד"ר א. גלאזבורק, ששימש שגריר של ארצות הברית בירושלים בעת המלחמה העולמית הקודמת. סיפּרתי על הגנתו המזהירה על הישוב העברי ונכונותו ביום ובלילה לעזור ולסייע לו. כשפרשו לקונסול גלאזבורק את הפרשה הכאובה של סידור הוועד לחלוקת המכולת, שהובאה באניה אמריקאית, וגילו טפח מהמלחמה הקשה סביב זה (לא נרתעו מצעד, שריח מלשינות נודף ממנו), הטיף הזקן הד"ר גלאסבורק לאחדות בפעולת העזרה לזקוקים, אבל לא הצליח. עננה כיסתה את פני בראנדייס בשמעו את דברי האחרונים. הוא שאל על כל פרט לחוד ושמח לדעת, שהדברים נתפרסמו בדפוס בחוברת “המשביר”, שהוגשה לציר האמריקאי הנרי מורגנטאו.

כמו כן ביקש מר בראנדייס כשופט למסור לו את כל הפרטים המדוייקים בנוגע למשפט הצבאי התורכי, שלפניו הובאו כל חברי “ועד המכולת” עם מר דויד ילין בראש.

בהתענינות מיוחדת הקשיב לסיפור אחר, על ביקור בארץ לפני שנים של בא־כח הפירמה ברודסקי המפורסמת ברוסיה בעניין תעשיית סוכר. דובר אז על הישג מרעיש: פירמאן מלכותי, זכיון על שטח של אלפי דונמים, שהיו שייכים כרכוש פרטי לשולטן עבדול חמיד, לשם נטיעות, הדרושות לתפוקת סוכר, ובנין אלף דירות לעובדים. עסקן ידוע, שהיו לו קשרים עם הפקידות התורכית, קיבל עליו לנסוע לקושטא ולהשיג את הפירמאן. הודות לפעולת אותו העסקן הושג אחר כך פירמאן להבאת מים, לסידור חשמל וסלילת מסילה חשמלית בירושלים. היתה הזדמנות לקנות את הפירמאן מקושטא בסכום קטן, אולם אי־אפשר היה להשיג את הסכום הזה. הובאה בחשבון האפשרות של שימוש בחמרים של ים המלח. בהקשבה שמע את התיאור של העסקן, סמל המרץ, שבתקופה ידועה רק על־ידו יכלו להסתדר עניני הקניות של נכסי דלא ניידי. בראנדייס רשם לזכרון את השמות של השלישיה, אשר הקדישה הרבה מזמנה ומרצה, כדי לעזור לייסוד תעשיית יהלומים בירושלים.

בהיפרדו מתוך תודה ממוסר הידיעות, אמר מר בראנדייס: “הרבה למדתי. חבל שהשעה דוחקת ואיננה מרשה לי להוסיף וללמוד. כתלמיד טוב אשתמש בידיעות בהזדמנויות המתאימות. אשמח לקבל העתק מהחומר, הנוגע לתעשיית הצדף, שיהיה בוודאי דבר מתוקן ומשוכלל”.

אחרי שלושה חדשים נמסר החומר המעובד, בצרוף מספרים, לפרופסור פרידנוואלד, שהעביר אותו לשופט בראנדייס. השופט אישר את קבלתו וצירף תודה עמודה. בראנדייס הזכיר את ה"פגישה בירושלים והשיחה על ירושלים", שגרמה לו עונג רב.

ב"שבת נחמו" תר"פ

הנציב היהודי רצה להתוודע אל אחיו תושבי ירושלים, להתאחד ולהתיחד עמהם בציקון תפילה בתוך חומת העיר בשבת של “הנחמה”. נמצאו קופצים שהציעו תשלום של לירות בעד הרשות להצטרף לתפילה בשבת זו במקום זה. לא רבים זכו לכרטיס כניסה לבית־הכנסת בשבת. כשהשעה היתה עוד מוקדמת, אפשר היה לראות יהודים נוהרים כמעט בריצה אל העיר העתיקה מהשכונות הרחוקות ביותר, לרבות “תלפיות”. רחב הלב, כשמ"מגדל פזאל" ועד “החורבה” צעדו על שטיחים, שהיו פרושים על האבנים והמדרגות לכבוד האורח סיר הרברט סמואל, שבא ברגל מהר הצופים. בשורות משני הצדדים השגיחו חברי “המכבי”, בתלבושתם הרשמית, על הסדר ודרשו מכל איש, שיחזיק בידו כל זמן הילוכו את כרטיס הכניסה.

בתוך בית־הכנסת אווירה חגיגית. שלל צבעי מלבושים של כל העדות היהודיות, קיבוץ גלוית במלוא מובן המלה, – מהסמוקינג המהודר, מהקאפטאנים של משי וקטיפה עד הגלימה דרבנן של חכמי המזרח ומדי צבא. באו לבית הכנסת משמנה וסלתה של ירושלים. הנה המושל סטורס, לא רחוק ממנו זאב ז’בוטינסקי, שזה עתה שוחרר ממאסר בעכו.

מחיאות כפים בחוץ הודיעו, כי האורח בא. כל הנוכחים מקבלים את פניו בעמידה. הוא יושב על הכסא המיוחד, המוכן בשבילו, ומשני צדדיו הרבנים הראשיים א. י. קוק ויעקב מאיר. הפתעה מחשמלת: ב"קדיש" אחרי “ברוך שאמר” נשמע בצלצול עז: “בחייכון וביומיכון ובחיי נציבנו”. הומה הלב ובעיני רבים דמעות גיל. מר אליעזר בן יהודה מסיר את משקפיו, שהורטבו מדמעות, מנגבם ואומר מתוך התרגשות לשכנו ד"ר יעקב סגל: “מימי הרמב”ם לא נשמע נוסח זה".

יודעי דבר סיפרו, כי היו התלבטויות עד שהממונים על סידור “העליות” יצאו מהסבך של הכיבודים ולא נכשלו. העולם לתורה ומברכי הנציב היו רבני האשכנזים, הספרדים והתימנים. מנחם אוסישקין והקולונל סלומון, מנהל מחלקת המסחר והתעשיה של ממשלת א"י סיפּרו, כי לא שעו להצעת יהודי אחד, שהסכים לנדב מאה לירות ובלבד שיעלה לתורה בשבת זו.

כל הקהל קם, כשהנציב העליון נקרא כ"מפטיר". בתוך השקט המופתי זעזעו דברי הנחמה שבפיו: “דברו על לב ירושלים, כי מלאה צבאה כי נרצה עוונה”. רושם בל ימחה השאירו המלים, שיצאו מפי הנציב: “על כסאו לא ישב זר”.

כתום התפילה, הבקיעו במאמצים רבים דרך, בה יעבור חזרה הנציב. אלפים הצטופפו לחזות בנועם פני הנציב היהודי, החוזר מהתפילה. בקושי רב עלה בידי המפקחים על הסדר לאפשר למספר מוזמנים להגיע למלון אמדורסקי, – מרחק עשרות מטרים מהחורבה, – ל"קידוש", שנערך שם לכבוד הנציב.

לזכרון “שליח העליה” הראשון, מר מנחם שיינקין נ"ע

לאחר שהארץ שוחררה מידי אדוניה התורכים ולאחר שרעם התותחים שכך, נשארה עדיין הארץ סגורה ומסוגרת. רק יחידים יכלו להעפיל ולהגיע אליה. כשניתנה הרשות, והאפשרות למגורשים, שגורשו מהארץ בראשית המלחמה כנתינים זרים, לחזור ממצרים לארץ, עלתה בעיית שיכונם וסידורם בעבודה של העולים.

הוצאה אז הצעה “מהפכנית”: לא לתת סיוע בצורת צדקה, אלא להפוך את התמיכה לברכה על־ידי עבודה. בכל ישיבה־פגישה דנו בתקנת השבים, בסידור עבודות לשם העסקתם וביצירת ענפי עבודה בשביל העולים שיעלו.

לשבחו של הרב ד"ר דויד דה־סולה־פול, בא־כח ועד הסיוע האמריקאי בארץ, ייאמר, שהוא תפס תפיסה עמוקה את הענין. הוא הקשיב קשב רב להערות בדבר פינוי הריסות ותיקון בתים, כדי להעסיק עולים חדשים. מפעולה זו נשקפה תועלת כפולה, הקטנת מצוקת הדירות והעסקת העולים.

“נגיד פרזלא כד ריתחא” קיימו המתנדבים, שרתמו את עצמם לפעולה זו, הם שוטטו בכל שכונות ירושלים, חקרו, דרשו, חיפשו ומצאו. הם נתנו את משפט הבכורה לבנינים ציבוריים הד"ר דה־סולה־פול הקציב את הסכומים הדרושים לתשלום למומחים, שיכינו את התכניות, ולביצוע העבודה. דה־סולה־פול הסכים לתת לבעלי־בתים הלוואות לשם העסקת מחוסרי עבודה.

אם מכל ההצעות האלה נתגשמה רק פעולה אחת, שהעסיקה עשרות פועלים, הרי אשם בזה מהלך המחשבות הנפסד של אחדים, בתוכם עסקן מפורסם אחד מארצות הברית, שטענו, שהכספים שנשלחו מאמריקה נועדו למתן סיוע לסובלים ולא לענינים פרודוקטיביים כמו יצירת מקורות עבודה…

בירושלים, כמו בכל הארץ, לא היו עניני העליה והקליטה של העולים מאורגנים, עד שוועד הצירים נתן את דעתו על כך. כשהגיעה ארצה האניה רוסלאן, שעל סיפונה עלו כשבע מאות נפש מרוסיה, הוקמה לשכת העליה בהנהלתו של מנחם שיינקין. בו ביום שהוקמה הלשכה, הוקם גם סניף שלה בירושלים. הנהלת הלשכה בירושלים נמסרה לידי אותם האנשים, שטיפלו בענייני עליה לפני כן ובידם היו ידיעות וניסיון.

לשכת העליה בירושלים הציבה לה למטרה “לעזור בכל המאמצים לאח, העולה להשתקע בה ולהכות יתד נאמן בתוכה”. נתקבלה ברצון דרישת לשכת העליה בירושלים שתשוחרר, כמעט בכל, מהשפעת ממציאי התקציב ושוועד מקומי ציבורי נבחר יפעל על־ידה. הוועד יכוון את הפעולה, יחליט ויעזור בביצוע העבודה המסועפת המרובה. עם מסירת הדעה לציבור, ניתנת גם האפשרות לדרוש את עזרת הציבור.

כיושב־ראש ועד העליה בירושלים נבחר מרדכי בן הלל הכהן. בוועד השתתפו באי־כח הסתדרות הפועלים י. ציגל ונ. אלקושי, באי־כח ועד הספרדים ח. גבריאל ומ. ישעיה, בא־כח “בני ברית” חיים סלומון, בא־כח ועד הסיוע ש. מושיוף, בא־כח הסתדרות התימנים א. צרום, מנהל לשכת העבודה מ. בוגדאנובסקי, באי־כח ועד העיר ז. לוין וי. ח. פניז’ל, באי־כח “המזרחי” א. ח. צוובנר וי. מ. מרגליות, באי־כח המזרחי הצעיר הא' י. שפירא וי. אורנשטיין ובאי־כח הועד הכללי של כל הכוללים י. זיו ומ. לדרר. מזכיר הוועד היה כותב השורות האלה.

הוועד פנה בכרוז “אל אחינו היהודים בירושלים”, שבו ביקש את העם היושב בציון לעזור לעולים החדשים. בכרוז נאמר:

"אנו דופקים על לבותיכם, אחים היושבים בציון, אנו רוצים, כי תפתחו לפנינו את לבותיכם.

הנה זה שנתיים ויותר ותקות כולנו, לראות בנחמת ציון ושיבת בניה לגבולה, הולכת ומתמלאת. יום יום עולים לארצנו אנשים חדשים, כל אניה מביאה לנו אחים מן הגולה. אמנם עדיין קטנות ומדודות הפסיעות, שבהן מתרחב ישובנו, אבל נפשות לאלפים, והמה עצמנו ובשרנו, כבר נכנסו אל הארץ, באו, ולבנו, לב כל יהודי, שמח לקראת הבאים, שמח לפגוש בעיר ובמושבה את הפנים החדשות בעבודה בחיי יום־יום.

אך לאסון כולנו הנה על העולים לצאת מארצות הגולה בחוסר כל באין רכוש בידיהם, ועזרה עצמית רחוקה מיכלתם. שמחים המה וגם אנחנו עמהם, כי עלתה בידם להציל את הנפש, והמה באים אלינו מלאים חפץ העבודה וכשרון המעשה, נכונים לכל יגיע כפים ועמל נפש. רכוש אחר אין לרוב העולים בבואם לשערי ארצנו.

החברות וההסתדרויות שלנו בארצות הגולה ממלאות את חובתן לעמנו, בכל התחנות והחופים שעל העולים לעבור ממציאים עזרה לאלפים ולרבבות הנודדים והפזורים האובדים והנדחים ממדינה למדינה. עסקני הציבור בגולה עובדים, מאספים כספים, יוצרים קרנות להעברת עולים ולבנין הארץ. ומקרב המוני העם נבראו ונוצרו הסתדרויות, המקדישות מרץ למופת לעזור ולאפשר את העליה לארץ־ישראל.

אבל אך דרכו כפות רגלי העולים על אדמתנו, אז עולה ומגיע זמן חובתנו אנו, חובת הישוב העברי בארץ העברים, ובראש ובראשונה חובת עירנו הראשה, חובתה של ירושלים, חובתכם אתם העם היושב בציון.

בני עמנו מביאים אלינו את נפשותיהם לשלל, וארצנו היא מרכז האומה, לב ישראל, מקור הדאגות של כל שדרות עמנו והכוכב הנוצץ המזהיר של תקוותנו מעולם ועד עולם, איה איפה היא העזרה המהירה הראשונה שהננו צריכים, מחויבים וגם יכולים להביא ולהחיש, לפי כחותינו, לכל העולים החדשים, הצעירים והצעירות, הגברים והנשים, הזקנים והטף? הן עלינו ואך עלינו החובה והמצוה להקל עליהם את הדרך להתישב ולהתאזרח בתוכנו, מבלי שיבוא היאוש בלבותם הכואבים.

ואמנם, ידע והבין הישוב העברי את חובתו לעולים החדשים, את אשר עליו לעשות בשעה זו. ביחוד הרגיש את חובותיו הישוב החדש, מבני המושבות. זכרו ולא שכחו, כי גם המה או אבותיהם היו לפנים מן העולים, והמה עוזרים לאחיהם הבאים בהמצאת עבודה, בסידור מעונות, בהקלת תנאי הכלכלה, והגיעה השעה, כבר הגיעה השעה, גם לירושלים, עיר הבירה של ארצנו, לבוא לעזרת אחים להביא את חלקה הראוי במפעל הלאומי הגדול של העליה והעבודה.

העם היושב בציון! כל דבר שהוא מחובתנו הלאומית, ארץ ישראל, המולדת שלנו, צריכה להתעורר לו ראשונה, ובראש העבודה של ארץ ישראל – צריכה, ראויה, מחויבת ללכת ירושלים.

וחובת השעה היא עתה הכנסת אורחים. הגזע הלאומי שלנו נתברך במדה זו ועלינו להראותה עתה בפועל ובמעשים.

אנשי ירושלים, עזרו, הכניסו אורחים!

עזרו בכל אשר תוכלו. בכסף, בשוה־כסף, בעצה, בידיעות, בעבודה. עזרו לעצמכם ולנו, עזרו לעולים ולעוסקים בסידורם. יבואו ירושלימה עשרות ומאות אחים ואחיות, יחיו בקרבנו ויחיו את עיר כבודנו. ימצא בכם הועד לעזרת העולים אחים לעבודה ושותפים למעשי העזרה, שאנו אומרים להגיש לזקוקים לה. נקדיש נא חלק מבתי הציבור שלנו לשם סידור מעונות, בתי לינה, בתי אוכל, בתי מחסה ובתי הבראה לנחשלים מתוך העולים. ניצור נא למענם קרנות של הלואה לשעת הצורך הראשונה.

ירושלים, איש ממך אל ישכח את העולים, אל ימנע את עזרתו מאת ועד העזרה לסידור העולים.

כל החתומים האלה לא במקרה נזדמנו. הם היו יושבים בצוותא חדא לעתים תכופות, דנים במשך שעות ומחליטים. לפעמים נשמעה מפי המשתתפים ביקורת חריפה על פעולות ההנהלה של מחלקת העליה. הביקורת הושמעה גם באזני מר שיינקין, שהיה נוכח באסיפה. הוא הבטיח חגיגית לתקן את הטעון תיקון.

לפי הנתונים הסטאטיסטיים פנו אל לשכת העלייה בירושלים למעלה משנים עשר אלף עולים חדשים. מעטים מהם הסתפקו בביקור אחד בלשכה, רובם פנה לעזרה עשרות פעמים בצורות ובמצבים שונים. ירושלים איננה עיר נמל, לכן חסרה בה העבודה העונתית הרועשת והסואנת של פגישת אנייה, הורדת העולים ופריקת מטענם. לעומת זה נפל בחלקה של לשכת העלייה בירושלים התפקיד של הושטת יד עזרה לסידור הבאים וביסוסם הכלכלי. בני שתים־עשרה עדות פנו אל הלשכה. במספר עדות אלה נכללו בסעיף “עדות שונות” כעדה אחת קרימאים, סורקלים, צרמוקים וכדומה. גם בני העדה האשכנזית לא היו חטיבה אחת, אלא היו יוצאי ארבע־עשרה ארצות ודברו בשפות אחדות. את הצדקה, שעשה הקדוש ברוך הוא בפזרו את בני ישראל בין האומות, אפשר היה לראות ולמצוא בין העולים, שנתכנסו ובאו ירושלימה.

בין הדמויות אפשר היה לראות את הענק החסון, הבור, שאיננו יודע צורת אות, שבא מאור־כשדים, ביחד עם העולה הצנום והנמוך מתימן, הלמדן, היודע בעל פה את ספר “הזוהר”. תהום הבדילה בין היהודי ההררי (הגרוזיני) עז הרוח, שהיה מגיב ביד חזקה על כל עלבון קטן, לפעמים מדומה, ובין היהודי המרוקני, שעל פניו נסוכה עצלות ומורך לב. כמה רחוק היה העולה מגבולות ארמניה, שוחר החופש, מאחיו, שעלה מפרס ושפניו הביעו דיכאון. בלשכת העלייה נפגשו בעל־הבית היורד רחב־הכתפיים, הלבוש בגדי צבעונין, שבא מבוכארה, עם העולה מסביבות ארם־נהריים, ההולך יחף. היהודים “הספרדים” ניכרו, למרות ההבדלים בתרבות ובהתפתחות בין בני העדה הספרדית מארצות שונות. קוים משותפים איחדו את ה"ספרדים" שישבו תחת העול המעיק בתורכיה ושנהנו מהחופש בבולגריה, סרביה ועוד. אצל כולם התבלט היחוס של ניני הקדושים, שעלו על המוקד של האינקביזיציה. דברו ביניהם קאשטילינית. כמה רחוקים היו אלה מהאחים שהדגישו ששפת ה"תרגום" בפיהם, ומהנשים, שהתקשטו בנזמי אף. לא חסרו גם “גרים” מערבות רוסיה, שקיימו בהתלהבות “באשר תלכו נלך”. באו גם אנוסים מפרס, שיכלו בארץ להגשים את שאיפותיהם ולהכניס את בניהם בפומבי בבריתו של אברהם העברי הראשון.

הבשורה “כי רחם ד' את ציון ונחם את ירושלים” נפוצה בצינורות שונים בכל תפוצות הגולה. על־ידי סיפורים ושיחות הגיעה השמועה אל אחינו בארם־נהרים ובטוניס, בהודו ובתימן, בתורכיה ובפרס. הידיעות הרעידו את נימי הלבבות ועוררו לעליה. קבוצות עולים תעו במדבריות וקיימו בכל התנאים את “אלה מסעי בני ישראל”. הנחשלים ויגיעי הכח מתו בדרך. את העולים משך המגדלור “ירושלים”. הם באו ירושלימה בלי כל הכשרה והכנה. כאן היו פונים אל לשכת העלייה, שהיתה מלווה אותם מצעדם הראשון בארץ. הלשכה היתה שולחת אליהם אנשים, שהבינו את שפתם, הכירו את מנהגיהם ואורחות חייהם וידעו איך לטפל בהם. היתה דרושה סבלנות רבה. העולים השמיעו דברי התמרמרות וקובלנות. פעם הגיעה קבוצה בת מאה וחמשים איש ברכבת ממצרים. האנשים היו מאוכזבים, כשבתחנת הרכבת בירושלים לא פגש אותם הנציב הרברט סמואל, כי הוגד להם, ששומה עליו לפגוש עולים חדשים, ללחוץ את ידם ולברכם בברכת “ברוך הבא”. לשכת העלייה צריכה היתה להסביר את המציאות.

לשכת העלייה חילקה ברצון רב מצות ל־5778 נפשות מעולי המזרח, שחגגו את חג החרות בפעם הראשונה בירושלים. אנשים אלה האמינו, שלא ישלימו חס־וחלילה את שנתם, אם לא יקבלו את לחם־העוני מקופת הציבור…

הלשכה טיפלה בסידור עשרות יתומים, שהגיעו ארצה ביחד עם משפחות העולים. היתומים נשלחו ארצה, כי השולחים היו בטוחים, שבארץ יימצאו דואגים ליתומים. היתה זו פעולה מטרידה מאוד, שהשביעה רוגז ועמל. פעם קרה, שמוסד מקומי, המטפל בחינוך יתומים, קיבל תחת חסותו תשעה ילדים. תמורת זאת דרש תעודות־אישור, שיתומים אלה מצאו מקלט במוסד המדובר. התעודה נתפרסמה לשם תעמולה בעתונים אחדים בארצות הברית והיא גרמה לשאלות טלגרפיות, באורים ודין־וחשבון. על־ידי כך נתגלתה לשבח פעולה זו למען היתומים של לשכת העליה.

יש לציין בסיפוק נפש, שלפי ספירה שנערכה עזב רק חלק קטן מאוד מעדות המזרח את הארץ. יוצאים מהכלל הם בני העדה “המערבית”, שבאו מהעיר פס בעיקר. הם לא יכלו לפי תכונותיהם ומשלוח ידם להסתגל לתנאי הארץ ולהיקלט בירושלים. המסכנים האלה התרוצצו והתלבטו, ולמרות האיסור החמור, עזב חלק ניכר מהם את הארץ. אך רובם של בני עדות המזרח נקלט, כאמור, בארץ. כעבור שנים מספר, כשהיתה אפשרות להתאזרח, הופתעו האנשים, שטיפלו בהתאזרחות, כשנוכחו, שמאות משפחות של העולים מארצות המזרח הכו שורש והסתדרו בעבודות שונות. חלק מהם הספיק לחסוך לו מגרש, צריף עם מגרש, ואפילו בתים. במספר משפחות היו 2–4 עובדים.

לפי רשימה סטטיסטית, שלא היתה שלמה, יוצא שקרוב לשלושת אלפים משפחות, למעלה מששת אלפים נפשות, הסתדרו בעבודה בירושלים. רב חלקה של לשכת העלייה בסידורם של אנשים אלה. הלשכה נתנה הלוואות למטרות קונסטרוקטיביות בסכום העולה על 26.000 לי"ש. ההלוואות ניתנו לשכר־דירה, לרכישת כלי־עבודה, לעובדים, שהתחילו לעבוד במשטרה או ברכבת, למשתלמים במקצועות שונים וכד'. כך נתנה הלשכה הלוואות לארבעים ושנים איש, שנתקבלו למשטרה. העובדים, שהתחילו לעבוד ברכבת, היו מקבלים שכר זעום, 6–7 גרוש ליום. על־ידי הלוואה יכלו להחזיק מעמד. היתה אפשרות ללמוד על־יד המשרד לעבודות ציבוריות של הממשלה את מקצוע הנהגות. השתמשנו בכל מלוא ההזדמנות ונתנו הלוואות, כדי שהמתלמדים, שקיבלו בחדשי הלימוד שכר זעום, יוכלו להמשיך בלימודיהם. כך היה גם, כשניתנה אפשרות להשתלם במקצוע הטלפון. עשרות צעירים עבדו והשתלמו הודות להלוואה, שסודרה להם למשך זמן הלימודים.

חברי “ועד־העליה” החישו עזרה ממשית לעולים החדשים, שהסתדרו בירושלים. היו מקרים, שאחדים מחברי ועד־העליה קיבלו על עצמם חלק מהאחריות והערבות בעד הלוואות. היה רצון חזק לא להשאיר את העולים החדשים באמצע הדרך בהאבקותם על סידורם.

על לשכת העלייה הוטל לשמש במקרים רבים מושכת הברק. אחד הנימוקים לכך היה הצורך לשמור על כבוד המוסדות העליונים שלנו. לשם כך מוכרחה היתה לשכת העלייה לקבל על שכמה נטל של עבודות נוספות, שגזלו את המנוחה.

מלבד הטיפול בעולים החולים, שבאו ירושלימה, היתה לשכת העלייה בירושלים מטפלת גם בחולים, שבאו ירושלימה ממקומות אחרים בארץ, כדי לקבל עזרה רפואית במוסדות רפואיים. בעייה קשה היתה הטיפול בחולים כרוניים. צריך היה למצוא בשבילם עבודה קלה, או להחזירם לארץ מוצאם. הדבר היה קשור בהוצאות רבות, במשא־ומתן עם קונסולים וכו'.

למעלה מ־27.000 תשלומים שלמה הלשכה כסיוע למחוסרי עבודה במשך תקופה, שנדמה היה שהיא ארוכה, במשך 14 חודשים. העבודה התנהלה באווירה של הסתה, שהורעלה על־ידי מרשיעי ברית, המיסיון ועוד גורמים ידועים, שהתאחדו, כדי לקעקע את כל עבודתנו. נמצאו שליחים, שמלבד עצות טובות הקדישו את עטם לסידור פטיציות, שבהן איימו, שיפנו אל חבר־הלאומים ואל מוסדות אחרים. כל יום חמישי בשבוע, יום חלוקת הסיוע למחוסרי העבודה, היה “יום הדין” בשביל הלשכה. סודרו 311 הלוואות למחוסרי עבודה, כדי שלא יהיו זקוקים לפנות כל שבוע אל הלשכה בדבר סיוע.

כשנבחר מר סאקר לחבר של ההנהלה הציונית, התחיל לחפש דרכים לקימוצים בהוצאות. אז נגזר על סגירת לשכת העליה בירושלים. לשכת העלייה קיבלה עליה את הדין. מנהל הלשכה הזכיר והדגיש, שכבר שנתיים לפני כן דרש לסגור את הלשכה, שהיא נמצאת במצב ש"לא נתנו תבן ודרשו ממנה לבנים". המנהל הטיח, בהפרדו מהעבודה המפרכת, כלפי ההנהלה הציונית על שהיא מזניחה את פיתוח ירושלים.

למלאת עשרים שנה לקיומו של המוסד

מוקדש בהערצה לזכרו של מי ששימש בכהונה גדולה במערכה של הקואופרציה ר' מרדכי בן הלל הכהן נ"ע

בימים ההם בלטו עוד עקבות הקלקולים הרוחניים, שנגרמו בעטיו של “הסיוע”. בביצות, שהתהוו מהגשם השוטף של הדולרים מ"הג’וינט" האמריקאי, שרצו עוד טפילים, שהטילו זוהמתם ופגעו קשה בכל התעוררות לפעולה עצמית. אנשים אלה טענו, שעזרה עצמית מיותרת היא, מפני שישנם דואגים מושבעים, שנתמנו ונשלחו על ידי האחים טובי הלב, כדי לטפל בכל הצרכים. אפוטרופסים אלה נשענים על כתפים רחבות וקופה, שטרם התרוקנה, תלוייה מאחוריהם. קיצוץ הכנפים והשאננות נפסקו במקצת על פי דחיפות, שבאו מצד קבוצה יוזמת קטנה. נקראה אסיפה, כדי לדון ולטפל ביצירת “קופה להלוואה וחיסכון”. באסיפה זו נתגלו ניגודים וחילוקי דעות יסודיים. באסיפה נידונה הצעה חדשה, להגמל מהישיבה על יד שולחן ערוך על ידי אחרים לפי טעמם ורוחם. הושמעה הכרזה על כיוון חדש, על עמידה על הרגלים וחשיפת הכחות העצמיים.

ראש “ועד הצירים” הפרופ' פרידנוואלד תמך בהצעת אחד מראשי ה"רליף" האמריקאי, הרב טייטלבוים, שבתקנון של קופת המלווה ייכנס סעיף, האוסר על קבלת רבית מהלווים וההוצאות יכוסו ע"י הדואגים לכלל… נגד גישה כזאת פרצה מחאה. המתפרצים היו חברי הקבוצה היוזמת. נשמעו דברי הטחה וביקורת: “בא הקץ לשנוררות ונדבות, הגיעה השעה לייסד את המוסד בכוחות העצמיים, שתהא לו צורה והנהלה עממית ולא שינהלוהו, ולו גם בחלקו, ממונים על־ידי אלה, שיכניסו בו מכספי הציבור”.

נתבדלה הקבוצה המורדת. ברשותה היה סכום של “ב”ם" לירות, שנאספו מאלה, שהסכימו להספח כחברים. הקבוצה הזאת הכריזה על יסוד “הלוואה וחיסכון”. “מרכז בעלי המלאכה”, שכמעט כל בני הקבוצה היו חבריו, הסכים, שאחד מהחדרים השייכים לו יימסר למספר שעות בלילות לרשות היוזמים. בהשאלה הושגו שולחן וספסלים ארוכים, שארית הפליטה מ"מטבח ציבורי". מנורה קטנה האירה את המשרד הראשון של “הלוואה וחיסכון”. שלושה מבין חברי “ההנהלה והמועצה” הראשונים הראו התאמצות מופתית והכניסו עד “לכשירחיב” לקופה סך של מאתים לירות, כדי לאפשר מתן הלוואות, שיוחזרו בתשלומים קטנים, בשעורים קבועים. כל הלוואה לא תעלה על סך של עשר לירות.

כדאי לציין, שבאותו זמן לא חשבו על מותרות כמו רכישת קופה. בתיקו של הגזבר המתנדב, חבר ההנהלה, היה שמור במשך זמן רב כל הרכוש והמיסמכים של המוסד. המאזן של השנה הראשונה, חדשי אב ואלול תרע"ט, מראה על הכפלה של דמי חבר, שהגיע לסכום של 84.700 לירות.

מנהל ענייני הסיוע בארץ ד"ר ד. דה־סולה פול הסכים להכניס לקופת המוסד, לזמן ארוך, סכום של חמש מאות לירות. הוא רצה להכניס את הסכום בלי כל תוספת של רבית. הוא לא האמין למשמע אזניו, כשחברי ההנהלה של “הלוואה וחיסכון” הודיעו, שיקבלו את הסכום רק בתנאי, שיסכים לקבל רבית. כשלא הצליחו חברי ההנהלה של “הלוואה וחיסכון” לשכנע אותו, לא קיבלו את הכסף. מייסדי “הלוואה וחיסכון” עקביים היו. הם מאסו בתמיכה. הם רצו להקים את המפעל על יסודות כלכליים בריאים. בכחות עצמם, בעמל של נמלים ובשקידה בלי לאות נמשכה העבודה, נרכשו חברים והוגדל ההון העצמי.

מהזמן ההוא כדאי להשאיר זכר מביקור אחד, בליל גשם, כשהמים פרצו לחדר־המשרד דרך החלונות והסדקים וכשהנוכחים עסקו בסילוק שלוליות המים שנקוו, נשמעה פתאום דפיקה וקול ערב “ערב טוב, חברים”. ר' מרדכי בן הלל הכהן ז"ל, שאז טרם נכנס לתוך העבודה וכסוקר בא לראות ולהתבונן, נכנס, הביט, ובתפסו את אי הנעימות והקלקלה של המצב אמר:

“אשרי שמצאתי אתכם במצב שלפי הביטוי החסידי הוא ‘ההוד שבתפארת’, הנכם מקיימים את תורת העבודה מעוני ודוחק ותזכו לקיימה מתוך הרחבת הדעת. לא ירחק הזמן והמוסד הזה יעבור לדירתו שתבנה בכספי חבריו. אז אתאר את התנאים, שבהם נהלתם את העבודה”. ר' מרדכי בן הלל עמד בדיבורו. בחנוכת בית המוסד של “הלוואה וחיסכון” נתן ציור מרהיב מימים עברו, שבהם הועלו הניצוצות של המסירות למען הישוב.

כעבור שמונה חדשים התייצב בראש המוסד ר' מרדכי בן הלל הכהן. לר' מרדכי היה עבר גדול במקצוע זה. הוא עוד נלחם ויוכל לפקידי ממשלת הצאר ובכוח השפעתו ובעקשנות דרישותיו השיג זכויות מיוחדות לקופות מלווה וחיסכון בגולה. גם בארץ השתדל להכניס את האמון המלא למוסדות ולנבחרי הצבור, בו בזמן, שהחוקים העותומניים לא הכירו באישיות משפטית של גופים ציבוריים.

כשהנהלת “הלוואה וחיסכון” נמצאה בידיו הנאמנות של ר' מרדכי, בא הקץ למשיכת כתפים. מי יהין להטיל ספק בכח החיוני של מוסד, הנמצא תחת חסותו? נגמרה מיד “תקופת הביטול” של המוסד. התחילה התקופה השניה של “מלחמה וחתירה”. המלחמה התנהלה אמנם בהפסקות, נדמה היה שנשתתקה, והנה שוב נתעוררה, פשטה את צורתה הקודמת ולבשה צורה אחרת, וכך נמשכה הרבה שנים.

ר' מרדכי בן הלל היה משנן: “כל הלן שבעה ימים בלי חלום, נקרא רע”. הוא נתן לזה באור: כל מי שקיבל על עצמו, מתוך הכרח ולא מתוך לחץ או הכרה, את הטיפול בענין ציבורי, וביחוד עממי, ב"שכר בטלה" או שלא על מנת לקבל פרס, “רע” נקרא, אם עברו שבעה ימים רצופים, שבהם לא הגה ולא חלם על דבר חדש, הנוגע להתפתחותו והרחבתו של אותו הענין. ר' מרדכי בן הלל היה מקשט קודם כל את עצמו ולעתים תכופות היה בא ושואל על פתרון החלומות החדשים האלה. הוא היה שמח לשמוע מפי חבריו בעבודה את ה"חלמא טבא חזית".

בין אלה שנתמנו בירושלים כמפקחים ומוציאים לפועל את עניני חלוקת העזרה, שהגיעה מאמריקה, שררו חלוקי דעות. המתקדמים, קראו להם “החפשים” וביניהם היושב ראש מר דויד ילין, דרשו להקדיש את חלק הארי של הכספים המתקבלים להלוואות; בכספים, שיוצאו להלוואות, צריך יהיה להשתמש לפעולות קונסטרוקטיביות, כמו לסידור עבודות ציבוריות, לתשלום שכר פועלים וכדומה, שחלק מזה יוחזר בעת שהשלום יחזור לארץ. ואילו המומחים המובהקים לחלוקה דרשו בתוקף לא לשנות מדעת הנותנים, להפריש רק סכומים קטנים להלוואות ואת הנותר למסור לסיוע ועזרה, פשוטה כמשמעה. עם קבלת כל סכום כסף התנהלו ויכוחים סוערים. אחרי הכיבוש האנגלי התחילו הלווים לפדות לאט את מה שניתן אז במשכון, בכלל זה כלים וחפצים שונים עשויים מעץ הזית. הכלים הוכנו הודות להלוואות שניתנו. מהתשלומים נצטברו סכומים ידועים וחלק מהם הועבר לשימוש ל"הלוואה וחיסכון" לשם הרחבת פעולותיה. החלה חתירה מכוערת ותעמולה נגד הוצאת הכספים מרשות היחיד לרשות מוסד כמו “הלוואה וחיסכון”. מנהלי התעמולה ראו את עצמם כיורשים טבעיים של הכספים, שהגיעו מחוץ לארץ. הם טענו שהכספים ייבלעו במוסד, הנמצא תחת פיקוח והנהלה שנבחרה, ומי יודע מי יהיו הנבחרים בעתיד? אנין הדעת, ר' מרדכי, עצר בעד אלה, שרצו להוקיע את התחבולות של מנהלי התעמולה. הוא אמר: “נניח למתים החיים לקבור את המתים. אנו בדרכנו נלכה, בלווית האור של העממיות”. הכסף, ששימש כיסוד ל"קופת מלווה", הוחזר. מהשיירים של הסיוע כיסו את ההוצאות, שהוצאו בזמן שהיה בתוקפו האיסור על קבלת רבית מהלווים. הקופה נמצאה ברשות יחיד. שמה לא הגיעו דברי הרינון והביקורת של הציבור על הגבלות, כי הקופה הפכה לעסק פרטי!

אחרי משא ומתן ושידולים הושג סכום כסף ממה שנשאר מ"קופת מלווה" של חברת כי"ח. ההלואות ניתנו ברבית נמוכה, כדי להרחיב את העבודה. מר כהן הדגיש תמיד את הצורך בפעולה של חיסכון. ו"קובץ על יד ירבה" היה האימרה שלו.

אחרי זמן מה יצא לפועל דבר פל"א: פקדונות לזמנים ארוכים. בכל שלושה חדשים מכניס המפקיד לירה ואחרי מספר שנים מקבל את החיסכון בצירוף רבית. כל יחידה מאה לירות. אחרי תעמולה מתאימה הצטברו סכומים הגונים על ידי פל"א.

הורגש הצורך, שהמוסד ירכוש לו מגרש ויקים עליו בניין לעצמו. מרצון נרתמו החברים וכל אחד הכניס סכומים, במקרים רבים יותר ממה שהוטל עליו. כל אחד הרגיש, שבדבר זה הוא גורם להתפתחות המוסד שלו. בדמעות גיל חגגו החברים וביחוד היוזמים הראשונים, את חג חנוכת הבית של מוסדם החביב “הלוואה וחיסכון”. כששמחתם הגיעה לשיאה, ברכו בשם ומלכות “ברוך מציב גבול אלמנה!” הבית של המוסד, שהוקם במקום, שנחשב אז לרחוק ונידח, גרם, שמיד התחילו גם אחרים להקים בנינים גדולים באותה הסביבה. במהירות התפתח הרחוב “בן יהודה”, הוא הפך לרחוב מרכזי. המציאות טפחה על פני רואי שחורות, שמתחו ביקורת על בחירת המקום הזה. הודות ל"הלוואה וחיסכון" ומאמציה זכו כל בני הסביבה, בעלי המגרשים, לכך, שהרחוב הוכרז כ"סביבה השייכת למסחר". במרכז מסחרי זה של הבירה מותר לבנות על כל שטח המגרש. ואמנם הוקמו שם בתים גדולים לתפארה.

אחרי משא ומתן הכניס מר אוסישקין, נשיא “ועד חובבי ציון באודיסה” לשעבר, סכום של אלפיים לירות לקופת “הלוואה וחיסכון” על שמו ולזכרו של הד"ר פינסקר. הכסף מיועד היה להלוואות לסופרים ומורים.

אחרי חישוב ועריכת תכנית מפורטת הכריזה “הלוואה וחיסכון” על רכישת מגרשים ופדיון משכנתאות. בזמן קצר התמלא המספר הדרוש ונרשמו שלוש מאות חברים, שהתחייבו להכניס מדי חודש בחדשו כל אחד לירה. כל חודש סודרה הגרלה למי להקדים את זכות ההלוואה. היו כאלה, ששלמו לזוכה עד חמשים לירות, כדי להקדים ולהעביר לחשבונם את הזכות מחבר שני. באופן כזה יכלו לגמור את בנין הבית, שהתחילו בו. כל חברי הקבוצה אסירי תודה היו לפעולה המצויינת של המוסד. התודה הובעה על־ידי הרשמה בספר הזהב של הקרן הקימת. ר' מרדכי חלם על נסיעה לארצות הברית, כדי לסדר שם קבוצה של אלפי חברים. תכנית היתה מעובדת בידו, אבל חלה. הוא אמר: “מהשמים מעכבים!”

גולת הכותרת של פעולת “הלוואה וחיסכון” היתה הגשמת חלומו הנועז של ר' מרדכי בן הלל הכהן בדבר “תעודות הפיקדון על סכום של מאה אלף לירות”. בראשונה גילה ר' מרדכי בן הלל את הרעיון רק לשנים מחבריו בעבודה. לפי המספרים והידיעות שאסף, גדול הוא בארץ ובסביבותיה הבולמוס לרכישת מניות והגרלות. האנשים השקיעו בזה קרוב למיליון לירות. בעיקר נרכשו הגרלות של ההלוואות המצריות. מהארץ הקטנה הוצאו סכומים עצומים, שהעשירו קופות זרות בחו"ל. לא כל הכסף בטוח, המשקיעים תלויים בתנודות ושינויים ולא תמיד יכולים הם לקבל בחזרה את הכסף. שורת ההגיון מחייבת לעשות כמתכונת זו בארץ ולתת לדבר צורת חיסכון: כל אחד חוסך לו בתשלומים לשיעורין מניה בת חמש לירות, הכסף בטוח ובכל שעה דחוקה יכול הוא לקבל בשלמות את הכסף. חוץ מהאחוזים הקטנים, משלמים אחוזים ידועים בצורת “שי ציבורי” לזוכים בגורל.

מיחידים עבר הרעיון לקבוצות שונות והתחיל כנהוג “ביטול” נגדו. מפי ר' אלתר דרויאנוב, ששימש אז כמנהל “הלואה וחיסכון” בתל־אביב–יפו, נשמעו ראשונה דברי ה"ביטול": “מה ראה הפיקח ר' מרדכי לעסוק בניירות?” (“פאפירלעך”, לשונו ממש). מר הופיין שאל בתמיהה: “ר' מרדכי, אתה חושב שהקהל הארצישראלי יזדרז, יאמין וירכוש מניות, שהאחראי להן הוא מוסד ירושלמי, ולא מהמוסדות הגדולים?” על זאת באה תשובת ר' מרדכי: “כבר מזמן קינן רעיון זה אצלי. נמנעתי עד עתה מלעשות פעולה, כי הוגד לי, שההסתדרות הציונית עומדת להתחיל במפעל עולמי כזה בסכום של מיליוני לירות. אחרי שנוכחתי, שאצלה זה בגדר של חזון, שאינו ניתן להגשמה, התחלתי אני במעשים. אני תקוה, שזאת היא “הסריה הראשונה” ולא תשאר יחידה. אחריה תבוא השניה והשלישית”.

עבודת פרך ומתיחות עצבים הושקעו בסידורים ובהכנות. קשים היו חבלי הלידה. בעשרות אסיפות, שנמשכו עד חצות הלילה ועד בכלל, דנו בענין. נקבעו אחרי ברור וליבון כל הפרטים ותנאי ההשגחה. מאוחדים היו כל חברי ההנהלה והמועצה בדעה, שאסור למוסד לקבל על עצמו כל אחריות, ותהיה הקטנה ביותר. עם התחלת המכירה אין להשהות אפילו לזמן קצר את הגרלת ה"שי".

מכיון שהיה חשש להפסד. ולא רצו לסכן את כספי החברים, היה הכרח למסור זאת ליחיד נאמן, שהוא יסתכן, ירויח או יפסיד. נעשה עם האיש הזה חוזה עם ערבויות בסך אלפי לירות. התוצאות של הפעולות הראשונות במכירת תעודות הפיקדון היו מוצלחות ביותר. הן עברו בהרבה את גבול ההשערות המוגזמות ביותר. במשך ארבעת החדשים הראשונים של הפעולה נמכרו פיקדונות בסכום פי שלושה גדול מהסכום, שהתחייבו בעלי הקונסציה למכור במשך שנה וחצי. גודלה של ההצלחה הגדיל את מרירות “המלחמה” שניטשה. החותרים לא נרתעו מלהשתמש באמצעים ותכסיסים פסולים ומביישים. הם לא נרתעו אפילו מלחש של קורצא, שהנה בארץ, הנמצאת תחת חסות המנדט הבריטי, מטפלים בענין, שנודף ממנו ריח של “הגרלה”, שלפי דיני בריטניה חל עליה אסור חמור… היו ימים חמורים ומדכאים לכל אלה שטיפלו במפעל. במצב של אריה פצוע שותת דם נמצא ביחוד ר' מרדכי, כשנדמה, כי הנה מתמוטטות אשיות הבנין ותחת משאותיו ייקברו עמל ותקוות, חלומות ושאיפות. אחרי מאמצים רבים נמצא מוצא והגזירה נתבטלה. אחד לא שלט ברוחו ובאסיפת עסקנים הפליט מפיו את המלה “מלשינות”. איימו עליו במשפט. הוא היה מוכן ומזומן להופיע, אבל המשפט לא יצא לפועל.

בעזרתה ובהדרכתה של “הלוואה וחיסכון” ובהשתתפותה בחלק מההלוואה, הוקמו עשרות חנויות לרוכלים קטנים ומוכרי ירקות בשוק של “מחנה יהודה”. הדבר נעשה אחרי שהעיריה ביטלה את ה"סוכות", שהחזיקו בהן רוכלים אלה. הרוכלים נמצאו מושלכים החוצה בלי אפשרות של המשכת קיומם. “הלוואה וחיסכון” עמדה להם בשעת דחקם וכל אחד נעשה בעל חנות, שהיא רכושו הפרטי.

ענין “תעודות הפיקדון”, שהעניק לר' מרדכי סאה גדושה של רוגז ומרי־רוח, לא החניק את רוחו התוסס ומרצו לא נחלש. הוא לא מצא סיפּוק בפעולה המסונפת כיו"ר ומנהל “הלוואה וחיסכון” בירושלים; תא אחד בריא ושלם איננו מגן מהתנוונות של גוף חלש. ר' מרדכי בן הלל שאף לתקן את כל מערכת הקואופרציה האשראית בארץ. לאחר שהתיאש מנצחון על ידי מלחמת הסברה נגד “בעלי המאות”, הרוצים להיות “בעלי הדעות”, חתר לקראת יצירת מוסד כספי, שישמש את צרכי האגודות השיתופיות האשראיות. בראשונה עלה במחשבתו השם “עזרא ונחמיה”. בגלל עיכוב פורמלי ניתן השם “זרובבל”. לפי התכנית צריך היה הונו להגיע לסכום של רבע מיליון לירות. מספר המניות צריך היה להיות חמישים אלף. כאן הוכנס התיקון והוסר כל זכר להגרלה. ישנם אמנם זוכים, אבל הם מקבלים הלוואות לזמן ארוך מאד, שאפשר אחרי כן לדחותן ולהאריכן שוב, בלי כל רבית ובלי כל ערבות עבורה. ברם היצר הרע של המלחמה ארב גם למפעל הזה. בליסטראות כבדות הוטלו עליו והתנקשויות שונות נערכו נגדו. הישיש החביב, שעמד בחצי הגבול המפריד בין “שיבה” ל"גבורה", עמד במערכות המלחמה. כשהמוסד “זרובבל” התפתח ונעשה לנחלת הקואופרציה המתגאה בו, אמר פעם הזקן לחבריו בעבודה, שהשתתפו בסבלו: “חברים צעירים, מ”פורה" שר השיכחה, בקשתי פעמים רבות, שבסממניו ישכיח את העבר, שגרם לכאבים רוחניים נוראים".

האגודות האשראיות, שהתפתחו וגדלו הודות לכוחות שהשקיע ביסודן ר' מרדכי בן הילל, יעלו את זכרו ברחשי תודה.

לטוב ולברכה ייזכרו המייסדים הראשונים, שעמדו על־יד העריסה של “הלוואה וחיסכון”, ירושלים. יינקבו בשמותיהם חברי ההנהלה והמועצה הראשונים. ה"ה נחום קומרוב, יעקב בן־דב, שמואל מלניק ודניאל אפל. עם סיום שנת העשרים לקיום המוסד מגיעה להם הוקרה לבבית.

מיוחדת היא הברכה למר יוסף שחור, המשמש כעת חבר ההנהלה ומנהל. הוא היה הפקיד המתנדב הראשון. הוא משקיע עד עתה שפע של מסירות מופתית במוסד. בכל שלבי התפתחותו של המוסד עומד הוא בלי הרף על משמרתו. עם המוסד התענה ושכרו הרוחני גדול, בראותו את התוצאות, כשנתקיים במלוא מובן המלה הכתוב: “ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי”. כה לחי!

זמן קצר לאחר בואי ירושלימה ניתנה לי הזדמנות לבקר בביתו של רבה של ירושלים, המנהיג הרוחני שלה במשך ששים שנה, ר' שמואל סאלאנט. תייר מירושלים־דליטא, שתמך ביד רחבה במוסדות ירושלמיים וביקר כבר פעמים אחדות בארץ, בא במיוחד הפעם לארץ, כדי להשתתף בטכס חנוכת אגף מיוחד ב"מושב הזקנים". נלוויתי אל התייר הנדבן הזה, שהלך אל ר' שמואל סאלאנט לביקור.

עברנו את רחוב היהודים, שהיה מורגש בו רוח החג גם בחולו של מועד, טיפסנו על המדרגות שב"חורבת ר' יהודה החסיד" ונכנסנו בלי כל הודעה מוקדמת, לרבות דפיקה בדלת, אל דירתו של הרב הישיש. הדירה היתה בת שני חדרים לא גדולים, מחוסרת כמעט כל ריהוט. הרב היה לבוש קפטן של חג. נמוך, רזה, ממש חופן של עצמות, בעל פנים מקומטות, אבל בעלות הבעה אצילה וערה, השתדל הישיש בן התשעים להסתיר את מכת ההשגחה, שנטלה ממנו את מאור עיניו.

מפי התייר, שהציג אותי לפני הרב, נפלטה שגיאה. השגיאה גרמה לכך, שהרב הישיש העלה במשך שעה ארוכה זכרונות, שהוד קדומים חפף עליהם.

על שאלתו של הרב “מי הוא הצעיר, שנלווה אליך”, ענה האורח־התייר: “נכדו של ר' איצ’לה שירווינטר”. – “אתה טועה לגמרי, מכובדי ר' יקותיאל” – ענה הרב, כשבת־צחוק מרחפת על פניו. התייר נכלם קצת, ניסה לעמוד על דעתו. הרב אמר לו בנחת: “אל תתעקש, ר' יקותיאל. אחשב את חשבון השנים ואעמיד אותך על טעותך. ר' איצ’לה, שהיה חדור כולו חיבת ירושלים, היה בין המחליטים למסור לי את התפקיד של מורה־הוראה לעדת האשכנזים בירושלים. הוא נמנה בין אלה, שקבעו את משכורתי, שכר בטלה, בסך חמישים רובל בערך לשנה, חוץ מ”חלוקה" רבנית. אי־אפשר, שיהיה לו נכד כבן תשע־עשרה".

התערבתי בשיחה ואמרתי, שלא נכד, כי אם נין אני לאותו ר' איצ’לה.

הרב ישב, ראשו נשען על זרועות ידיו, והוא התחיל בהרחבת הדעת לספר זכרונות על אותו ר' איצ’לה ומרעיו, האמרכלים של הכולל הראשון והיחידי אז, כולל “וילנא, קורלאנד, זאמוט ואגפיהם”. בישיבותיהם דנו בצרכי חמש־מאות הנפשות האשכנזיות, אבלי ציון, שהסתופפו בירושלים. בזמן הדיונים היה נדמה, שהם התפשטו מהגשמיות, אור פניהם קרן ושכינת “ירושלים דמעלה” ירד עליהם. “הקופסה”, קופסת ר' מאיר בעל הנס, שאצרה את הפרוטות, שהושלכו אליה בדחילו, מתוך רגש נפשי עמוק ומתוך רצון עז לתמוך בשומרי חומות ירושלים, קופסה זו הוארה בניצוצות קדושה.

הרב ביקש להפסיק לשעה קלה את השיחה. בעזרת השמש עלה על הספה לנוח. בינתיים שמו לפני האורחים כיבוד של פסח, ביצים שלוקות ויין. אחרי שהרב החליף קצת כח, ישב שוב על־יד השולחן. הוא ביקש, שיתקרבו אליו, והחזיק ביד, כאילו רצה לנחש. הרב הציג שאלות על כמה מנכבדי “הקריה הנאמנה”. סחור סחור, בעדינות מפליאה ניסה למשש את הדופק ולהיוודע על מחשבתו של נינו של ר' איצ’לה בנוגע להשתקעותו בארץ. לאחר שקיבל תשובה חיובית, אמר בבדיחות הדעת: “אין משום יוהרא כשמרגלא בפי כל, שעל־פי רוב דברי נשמעים. הסיבה לכך, שאני שוקל את דברי לפני שאני אומרם. במקרה זה אני רוצה להביע במפורש את דעתי השלילית על המחשבה להתישב בירושלים”. הרב המשיך לשדל אותי: “למה לך, עול ימים, בעל מחשבות, הרגלים, נימוסים ואורחות חיים אחרים, להתישב בתוככי ירושלים, שבה תתנגש בעל כרחך בקנאים חשוכים, שלא יבינו אותך”. הוא נאנח ואמר: “לדאבוני נמצאים בירושלים בעלי מזג חם, שאינם יכולים לשלוט על עצמם. פגיעתם ועקיצתם קשה. אחרי המעשה אי־אפשר לפעמים לתקן את המעוות. אנשים ידועי שם נכוו מהם. גערתי, נזפתי, מחיתי, צעקתי ובכל זאת יצא הקצף בגלל הנפגעים על הכלל”.

הרב העלה בזכרונותיו את נסיעתו לארץ־ישראל. “לכם, הזוכים, אמר, יש קפיצת הדרך. במשך עשרה ימים אתם באים ישר מאודיסה לארץ־ישראל. אני קיימתי בצעירותי, בנסעי לארץ, “אלה מסעות בני ישראל” עם כל התגים. בתחנה בקושטא תקענו את יתדות אהלינו לזמן ארוך יותר. שם ניתנה ההזדמנות להיפגש ולהתוודע לשר ר' משה מונטיפיורי זצ”ל. מקרה גרם לקשר הידידות בינינו: נתכבדנו בהזמנה אל “הסוכה” המפוארה, שבה התארח השר ושבה בילו כל הלילה (כמנהג אנשי מעשה בגמר ימי הדין בהושענא רבא). השר מונטיפיורי הרגיש את עצמו עייף, ועלי, הצעיר, שעמדתי להיות פוסק בירושלים, הצביעו כעל האיש, היכול למצוא היתר. בלי התאמצות יתרה, בהסברה ונימוקים פסקתי, שמותר לו לנוח ולהחליף כח. גם עם יד־ימינו של השר, עם הד"ר הלוי, קשרתי קשרי ידידות".

“אינה המקרה, שהשר ביקר בירושלים בזמן שלקחתי מקל נדודים, כדי לאסוף כספים בשביל מוסדות ירושלמיים. בבקרי אצל השר בחווילתו באנגליה, מה גדלה התרגשותי, בשמעי מפיו דברי רוגז וקצף על ההפקרות, השוררת בירושלים. השר התאונן על הקופצים בראש, הלוקחים קרנים לנגח ולפגוע במי שירצו, בלי שיימצא מי שירסן אותם. מצאתי עת לעשות ודיברתי בגלוי קשות בגנות הבריונים, שכיניתי אותם בשם “שקצים”. הוקעתי את הפעולה ההרסנית של קבוצה קטנה בלתי אחראית, שדרכה היה להציק ושהשׂביעה אותי תמרורים. דעתו של השר לא נחה לגמרי. השר אמר, שזה הוא תפקידם של הרב ושל בעלי ההשפעה המוסמכים לאחוז בכל האמצעים, כדי לקצץ את כנפי האנשים, המחללים את כבוד ירושלים”.

אחרי רגע של שיקול דעת, עבר הרב לדבר על ה"וועד לחיפוש חטאים" ועל הפרעותיו בזמן ההזכרה לד"ר הרצל ז"ל. הרב סיפר, שרגז על ההפרעה הפרועה, שנערכה בזמן ההזכרה לד"ר הרצל על־ידי היצור החדש הנקרא “ועד לחיפוש חטאים”. הרב הזכיר את הכינוי, שנתן לראש הוועד הזה: “דרשן שוטה”. צחוק קל עבר על פניו, כשהזכיר את הכינוי הזה. מהצחוק אפשר היה ללמוד על ההסכמה לכינוי ההולם הזה.

לפני שנפרדנו מהרב הישיש, אמר לי עוד פעם: “חשוב היטב לפני שתחליט את החלטתך; אל תכריח את הסב, שכחותיו עזבוהו, לקום ולהגן על נינו של ר' איצ’לה”. הרגעתי אותו, שלא יגיע לידי כך. הרב ענה: “אל יתהלל חוגר כמפתח”.

חזרתי מביתו של הרב הישיש מלא רשמים. הרהורי תשובה וחרטה נתעוררו בי. נשען על מה שקראתי ומה ששמעתי, סברתי שר' שמואל סאלאנט הוא רב זועם וקנאי מבית־מדרשו של שמאי. בגלל זה דחיתי את הצעתו של הרב ר' חיים עוזר גרודזנסקי, שהציע לי, כשבאתי להיפרד ממנו לפני עלייתי, מכתב־המלצה אל ר' שמואל סאלאנט. בעל “החפץ חיים” הוכיח אותי על סרובי זה. הוא אמר לי: “שבועות על גבי שבועות מחכים בווילנא אנשים, ורק מעטים מהם מצליחים לקבל מר' חיים־עוזר המלצה. ממך, עול־ימים, היתה זו יוהרא, כשהשתמטת מלקבל המלצה, שהוצעה לך בנקל”. תשובתי לבעל “החפץ חיים” היתה אז: “אני מצטער, אבל נקטתי בכלל ‘מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך’. חוץ מזה נועדה ההמלצה אל הרב ר' שמואל סאלאנט, שבוודאי לא אהיה זקוק לעזרתו”. באה שיחה והעמידה אותי על טעותי. לפני קמה דמות עדינה ורכה כמו הילל. ר' שמואל הבין לרגשותיו של הזולת גם בעת שזרים היו לרוחו. התחלתי לראות את הרב באור חדש.

פעם שניה נפגשתי עם הרב ר' שמואל סאלאנט לרגל עניין משפטי. נפטר עולה צעיר. בעל־הבית, שאצלו גר הצעיר, לקח לעצמו חלק מהחפצים של הנפטר. הופעתי כתובע. הנתבע טען, שלפי מנהג ירושלמי מקילים בלקיחת חפצים, שנשארו אחרי הנפטר, שאין לו קרובים בארץ. פניתי בתלונה אל הרב הישיש. קבלתי על אי־הסדר בהנהלת בית־הדין ועל הדיחויים ללא צורך, וביחוד התאוננתי על ר' לייב דיין, שלא גער ונזף בנתבע על דבריו, שיש בהם משום חילול כבוד ירושלים. הערתי, שיש חשש להתערבותו של הקונסול הרוסי, כי הנפטר היה נתין רוסיה.

הרב החזיק את ידי ואמר בבדיחות הדעת: “בדיעבד מחול לך, נינו של ר' איצ’לה שירווינטר, על אשר לא שמעת בעצת זקן עשיר־ניסיון והשתקעת בירושלים. אל תחשוב, שנעלמת ממני ולא התעניינתי בך. שמעתי מפי אנשים שונים לזות שפתים נגדך. זה טבעי, אפשר היה לחזות את הדבר מראש. אל תתגאה, עול ימים, אם אגיד, שגם בדברי המתלוננים עליך לא מצאתי דופי מיוחד. הניחה את דעתי העובדה, שלא אתה פנית בבקשת ההגנה, אלא אחרים התאוננו”.

הרב עבר אחר־כך לעניין התלונה שלי. הרב אמר: “עוד מקדמת דנא קראו תגר וצווחו נגד אלה, שהיו מורים לעצמם היתר להקל בלקיחת רכוש מבן־אדם, שנפטר בירושלים בלי להשאיר יורשים במקום”. “לפי הדין,” המשיך הרב, “הרי זה גזל גמור”.

הרב ר' שמואל ביקשני לעשות את כל מה שביכלתי, שהעניין לא יעבור לטיפולו של הקונסול הרוסי. הנתבע הוא נתין עותומני, הוא עלול להאסר מיד וייווצר מקור לסחיטת שלמונים. “יתכן, הוסיף הרב, שהנתבע הוא איש ישר, אבל טעה”.

הרב ר' שמואל סאלאנט היה אחד מבוני ירושלים הגדולים. הוא לא נח ולא שקט, כתת את רגליו ונסע לחוץ־לארץ ואסף סכומים גדולים להקמת מוסדות ציבוריים בירושלים. במשך שנות כהונתו המרובות גדלה ירושלים והישוב היהודי התפתח בה. הוא שמח על שזכה לראות את ירושלים בבניינה.

למלאות ע"ח שנים להולדתו ביום א' באלול תש"א

מהצעירים, חברי הוועד של אגודת “התחיה” בווילנא, לא נעלם בשנת תרס"ה דבר שהותו בירושלים דליטא של מנחם אוסישקין, המפקד, שעמד בראש פעולת הטיהור של המחנה הציוני מספחת האוגאנדיות. תודות ליצחק־לייב גולדברג, מורשה גליל ווילנא, השתקן טוב־הלב, נועדו הצעירים לשיחה עם מפקד הציונים ברוסיה. השיחה נתקיימה ביום השבת בביתו של ה"מטיף" הד"ר שמריהו בן חיים לוין. לצעירים ניתנה הזדמנות לשוחח עם אוסישקין גם על “הפרוגראמה שלנו”, תכנית העבודה הציונית שלו, שנתפרסמה אז בירחון הציוני בשפה הרוסית “חיי היהודים” והגיעה לווילנא יום אחד לפני כן.

בבת צחוק ולחיצת יד חמה נתקבלו החיילים הצעירים על־ידי אוסישקין. השיחה נמשכה שעות מספר. העזנו לנגוע גם בשאלה העדינה: האם לא קרבה את קצו של המנהיג בחסד עליון הצורה, שבה התנהלה המלחמה מסביב לבעיית אוגאנדה? אוסישקין ענה בקול רם ובביטחון נפשי:

“יותר מכם, חברים צעירים, הכרתי, הוקרתי והערכתי את הד”ר הרצל. יותר מכם אני שרוי באבלות על המכה שהוכינו, מכה, שהיא עדיין טריה. שיעור קומתו הגדולה והשיא של מעופו הדאיגו אותנו, כי חששנו, שמפני היאוש, שתקף אותו, יחפש אחרי פתרון זמני זר לרוחנו, העלול לקעקע את כל מה שהקימונו. התנגדו וגם לחמנו בו. זו היתה מחלוקת לשם שמים, – כמחלוקת הילל ושמאי, – שעליה נאמר “סופה להתקיים”.

בשיחה נגענו גם בבעית עלייתנו לארץ־ישראל לאלתר. אוסישקין ניסה קודם להזהירנו מפני הנסיעה לארץ והראה על הקשיים המרובים, הכרוכים בהשתקעות בארץ. לאחר שראה, שהחלטתנו לעלות נחושה, התחיל להסביר, בהסתייעו בסעיפים אחדים מ"הפרוגראמה שלנו", איזו הן החובות, המוטלות על אלה, הזוכים להיקרא בשם המהולל “חלוצים”. אוסישקין הוסיף, שהוא רוצה לציין, בלא כוונה להשפיע ולנהל תעמולה, את התועלת המרובה, שימלאו צעירים מספר, שישתקעו בירושלים. אנשים אלה יכולים לחולל מהפכה בירושלים לא מתוך פעולה מחושבת מראש, אלא על־ידי אורח חייהם הכנים והטהורים. כל אחד מהם יביא שירה חדשה במבואות ירושלים. סיפוק רוחני רב צפון לצעירים, שיתישבו בירושלים. הם ישמשו כח מושך לחברים בדעה, שילכו בדרכם.

כשנשאל אוסישקין אחר־כך, למה הזהיר מפני עליה לארץ, ענה, שהוא נוהג כשם שמקובל ביחס לגרים. הוא מזהיר ומראה על הקשיים שבעלייה ובקליטה בארץ, אולם אם הוא רואה רצון כביר לעלות למרות הקשיים, הרי הוא מסביר ומסייע.

בשיחה, שהתקיימה בווילנא בין הצעירים מוועד “התחיה” ובין אוסישקין, נכרתה ברית הדוקה בינינו ובין המנהיג.

כמעט אחרי שבע שנים בא מנחם אוסישקין, אז כבר יושב־ראש הוועד האודיסאי של חובבי ציון, לירושלים. הוא בא, כדי לשקוד על תקנתה של ירושלים.

בתחנת הרכבת בירושלים נשמעה בפעם הראשונה בזמן קבלת פני אוסישקין שירת “תחזקנה” מפי התלמידים והמחנכים של בית־הספר העברי החדש של העדה הגרוזינית. שנים־עשר באי־כח הציבור הירושלמי קיבלו בהתלהבות ובהערצה את פני האיש, שהיה ירושלמי ברוחו.

ארבעים אישים, בני עדות ושכבות שונות, נתכנסו אח"כ במלון קאמיניץ לשם התיעצות בדבר הבראתה, שכלולה והתפתחותה של ירושלים. אוסישקין הטיף לפעולה והוכיח על השאננות.

בלשכת המודיעין של הוועד האודיסאי התכנס מספר מצומצם של אנשים. בישיבה זו דובר בין השאר גם על ייסוד קהילה מאוחדת בירושלים, שחבריה יכניסו חדשית תרומות להחזקתה. בישיבה זו הבטיח אוסישקין חגיגית, שהוא מעמיד את עצמו לרשות המפעל הכביר של גאולת המקום, שסמלו הוא “והוא עומד אחר כתלנו”. באסיפה זו דובר על הצורך בהקמת ישובים חקלאיים רבים מסביב לירושלים.

מר אוסישקין יצא אחר־כך בלוית שמונה־עשר איש לביקור בהרטוב, לחווה, שהיתה שייכת לי.ל. גולדברג. בזמן הביקור דובר הרבה על הזנחת ירושלים והצורך בתיקון המצב.

מנחם אוסישקין יצא, כיושב־ראש הוועד האודיסאי של חובבי־ציון, בכרוז נלהב “לתקנתה של ירושלים”. הכרוז הזה, החדור אהבה בלי מצרים לירושלים, שימש בזמנו כמזכרת עוון והחזיר למוטב כמה מהטובים שבנו, שהודו על החטא שבהזנחת הבירה הנצחית.

בשיחה אינטימית עם אוסישקין נתגלגלה השיחה על ירושלים. הוא אמר:

“לוא עמדה השאלה מי עדיף, גאולת הארץ, או שחרור ירושלים, הייתי מכריע לצד גאולת ירושלים, שבלעדיה אין מקום לגאולה”. בעל רצון־הברזל הופיע בכל מקרה והזדמנות כסניגור ולוחם מלחמת ירושלים.

זכות מיוחדת עמדה לי. עבדתי במחיצתו במשך תקופה ממושכת. כמנהל לשכת המודיעין בירושלים, שנשתייכה לוועד חובבי־ציון באודיסה, הייתי שולח ידיעות על המתרחש בירושלים ישר ליושב־ראש הוועד מר אוסישקין. הוא התעניין בכל פרט ופרט. כשביקר בירושלים בלווית הד"ר ח. חיסין, בא־כח ועד חובבי־ציון בארץ, ומר מנחם שיינקין, מנהל לשכת המודיעין של הוועד ביפו, אמר להם בחדר־הלשכה בירושלים:

“היטבתם לעשות בזה, שמחלתם על כבודכם והסכמתם, שהידיעות על המצב והמתהווה בירושלים וסביבותיה תשלחנה ישר אלינו ולא באמצעותכם. בהתענינות מרובה אני קורא את כל הדברים, הנכתבים אלי מירושלים. לעתים אני תופס מה שהוא גם מבין השיטין. בבקשה לכתוב אלי גם להבא בדייקנות מופרזת, בלי לדלג ולהחסיר אפילו פרט קטן ביותר. נא להודיע לי על כל המתרחש בירושלים. רוצה אני לדעת הכל במידה כזאת, שאוכל בלי היסוס לומר מה שהעירותי לאחר מעסקני הישוב, שעשה בגולה: אם לא הודיעו לי מירושלים על דבר זה, סימן מובהק הוא, שלא קרה”.

מנחם אוסישקין סייע לכל פעולה, שהיה בה לפתח את הישוב בירושלים. כשקבוצת אנשים נגשה לייסד גמנסיה עברית בירושלים, ביקש אוסישקין להודיע לו את כל הפרטים על התפתחות הענינים, עודד ונתן בהזדמנות הראשונה את העזרה הדרושה.

אנשי העליה השניה בירושלים רצו ליצור להם פינה לתרבות, “בית־עם”. אוסישקין תמך במוסד זה ועל־פי הצעתו קיבל עליו ועד חובבי־ציון באודיסה את תשלום שכר־הדירה.

פרסאות אחדות מפרידות בין המושבה הקטנה מוצא ובין ירושלים. מי הוא התומך והמחזיק בה? שוב רבי מנחם.

ירושלים הביעה את הכרת התודה שלה לחובב ירושלים הגדול על־ידי בחירתו כציר לקונגרס הציוני ה־11. המועמד לציר היה בראשונה חבר “משואת ירושלים” דויד ילין. כדי שגם אוסישקין וגם ילין ייבחרו צריך היה להכפיל את מספר השוקלים. אני זוכר איך שקיבלו עליהם בהתלהבות ארבעת החברים, הסופר ש. רפאלי, י. הלבץ. דויד שוב וכותב הטורים האלה, את התפקיד למכור מספר כפול של שקלים. הפעולה הצליחה. על ההודעה הטלגרפית, שנבחר בתור ציר, נתקבלה תשובה טלגרפית: “בתודה אני מקבל עלי להיות ציר מבירתנו הנצחית”. במכתב, שנתקבל ממנו אחרי כן, הוסיף, כי את התודה על הכבוד יביע בבואו להשתתף בהנחת אבן הפינה של האוניברסיטה העברית.

ד"ר א. מאזיה, שנבחר לקונגרס כממלא־מקומו של אוסישקין, סיפר, שאוסישקין התגאה בזה, שנבחר כציר מירושלים. רק אחרי שנרשם כציר מירושלים, השתמש בזכותו כחבר הוועד הפועל הציוני וסידר, שגם הד"ר מאזיה יהיה ציר וישתתף – עוד קול נוסף מירושלים!

כשיסד בעל המימרה “אין לך דבר העומד בפני הרצון” מושבה לזכרו של בעל המימרה “אם אין אני לי, מי לי,” את “נחלת יהודה”, אמר בבת צחוק:

“אני מייסד מושבה לזכרו של מי שהיה יושב־ראש ועד חובבי־ציון. מי יודע, אולי לא ישכח יושב־הראש הבא גם אותי ויעשה איזה דבר על שמי.”

ועד חובבי־ציון באודיסה החליט לייסד בסביבות ירושלים מושבה על שמו של מנחם אוסישקין, אולם גרם החטא ולא נתגשמה ההחלטה.

כשתורכיה נצטרפה למחול השטנים של מלחמת העולם 1918־1914, ניתנה ליהודים נתיני ארצות הברירה להתעתמן, או לעזוב את הארץ. אוסישקין שלח אז לארץ מברק, שבו יעץ לקרוא בספר ירמיהו את הפסוקים שבהם מייעץ הנביא לא לרדת מצרימה. בזמן המלחמה שלח דרך ארץ נייטראלית, דרך דנמארק, כספים לארץ. על רשימת הכספים מוועד חובבי ציון היה רשום “מנחם”.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשהגיע אוסישקין לירושלים, כדי לעמוד בראש ועד הצירים, נערכה לכבודו פגישה לבבית צנועה בגבול ירושלים, – במוצא. הכל הרגישו אז בצליל קולו המיוחד של מר אוסישקין את שמחת הקודש, שהנה נתקיימה משאת נפשו. באותו מעמד סיפר, כי עוד בהיותו עול ימים התריז כלפי מורו ורבו ר' משה־לייב ליליינבלום, שיעץ בחוברת אחת להוציא מתוך חוג הפעולה שלנו את העיר ירושלים, ונתפייס אתו רק אחרי הבטיחו נאמנה, כי יאחז ב"דרכי תשובה" ובהוצאה השניה ימתיק דברי אפיקורסות אלה.

רבת רושם היתה הופעתו של מר אוסישקין בתוך ציבור העובדים ב"וועד הצירים". אוסישקין פנה אליהם בדברים:

“לעזרתכם הרוחנית הנני זקוק, כדי להשליט בינינו יחס פטריארכלי של משפחה. כמו שבכל משפחה ישנם זקנים, בעלי עבר עשיר־ניסיון, שדבריהם, הנאמרים בנחת, נשמעים בכובד ראש ע”י צעירי המשפחה וסומכים עליהם גם כשהטעמים והנימוקים אינם מחוורים לגמרי, כך צריך להיות גם אצלנו. נשרש את המושג־הביטוי “פקידות”, שיש לו טעם לפגם, וכן את המושג “משכורת”. כל אלה, העובדים עבודת הקודש של הלאום, מקבלים רק “שכר בטלה”, אחרי שאינם יכולים בגלל עבודתם לעסוק בענינים אחרים, שיספק להם את פת לחמם".

למקורבים אל אוסישקין היתה ידועה המלחמה, שהתנהלה בדבר העברת המשרדים לירושלים, מר אוסישקין דרש בכל חומר הדין להוציא לפועל את הדבר על אף ההתנגדות.

כשמלאו שבעים שנה למנוח, פרסמתי בלקט הדברים עליו גם את מימרותיו: “אם ארץ ישראל קודש, ירושלים קודש קדשים”.

“המנהיגים, שישכחו את ירושלים, האומה תשכח אותם”.

בפגישה זמן־מה אחרי פרסום הדברים נתבקשתי ע"י מר אוסישקין לעזור לו לאמץ את זכרונו בנוגע למקום, לזמן ולנסיבות, שבהם נאמרה הפיסקה השניה. הזכרתיו, כי הדברים שימשו תשובה לז. ד. לבונטין במסיבה של עסקני ירושלים, שנתקיימה במלון קאמיניץ בביקורו השני בארץ.הוא רשם זאת לזיכרון.

נגדע הארז הירושלמי. עד יום מותו לא נס ליחו ולא כהתה עינו. חובה קדושה מוטלת על מעריציו ומוקירו להציב לו ציון בהקמת מושבה על יד העיר, שלתקנתה נלחם בלי הרף.

שבת־נחמו היה מקובל בווילנא כשבתם של “חובבי־ציון”. ביום שבת זה היתה נערכת תפילה חגיגית בבית־הכנסת הגדול, היו נואמים על ישוב ארץ־ישראל ותורמים למען קרנות ציוניות. זכות זו נרכשה על ־ידי חובבי ציון הראשונים בווילנא, ר' שמואל־יוסף פין וליאון לייוואנדה. בשנת תרס"ד חל שבת־נחמו בשלושים ימי האבל על הסתלקותו של המנהיג הד"ר תיאודור הרצל. הציונים לא ביטלו את המנהג גם בשנה זו. הנואם בבית־הכנסת הגדול באותו יום שבת היה ר' מנחם שיינקין, חבר הוועד הפועל הציוני, מורשה גליל בדרום רוסיה, שהיתה לו גם משרת רב בבאלטה. אחרי הסלסולים של החזן הידוע גרשון סירוטה, כשבחלל האוויר הדהדו עדיין המלים “חדש ימינו כקדם”, עלה במדרגות אל הרחבה, אשר על־יד ארון הקודש, ר' מנחם שיינקין. בכל בית־הכנסת הגדול, שהיה מלא מפה לפה, הושלך הס. בקול עצוב ונעים התחיל הנואם לספר על רבי אחד, מראשי שושלת של החסידים, שאמר, כשנפטר בנו היקר לו: “הן מלא הרחמים צדיק הוא בדינו, אינה מובנת איפוא הגזירה להיות שרוי באבלות ולקונן על דבר, שנעשה בצדק”. הנואם המשיך בקול רועד ואמר, שגם ברגעים קשים אלה, כשמנהיגנו הגדול נסתלק, עלינו לקיים את הדברים “נחמו, נחמו עמי, דברו על לב ירושלים”. נאומו של שיינקין היה בנוי יפה, קלוע חידושים ושזור רעיונות עמוקים. הקהל, שהיו בתוכו אנשים בעלי טעם, היה מרותק במשך כל הזמן ששיינקין נאם.

אחרי שמונה חדשים בערך, בחג החרות, בא שיינקין לירושלים. הוא בא אז לתור את הארץ. הוא נאם כאן שלוש פעמים נגד נגע האוגאנדיזם, שפשה גם בארץ התחיה.

שיינקין נאם בביתו של מר דויד ילין ובביתו של מר ליפאבסקי, סגן־מנהל בנק אנגלו־פלשתינה. דבריו נשמעו בקשב רב. הוא הבטיח להקדיש מכחותיו לקימום בירתנו הנצחית, שהוזנחה ביותר.

בפעם השלישית, – באסיפה שבבית־הכנסת של האגודה הציונית שבה הופיע כמתווכח, – נפגש בגל של התנגדויות והפרעות. נשמעה ההאשמה, שבני בית־מדרשו של רבי מנחם אוסישקין, – אומרי ה"לאו" “הבוכים”, – מררו וקצרו את חייו של המנהיג הנערץ הרצל. שיינקין לא נרתע, כבש את הסערה בעמדה מאוששת. כשוך ההתנגדות עבר להסברה, ניתח ובאר את האפסיות שב"מלון לילה". הוא אמר, שהמנהיג בעצמו, גם בהפגשו בקיר אטום, לא החשיבו כעוגן הצלה כל שהוא, כי אם ראהו כסוכה להסתתר בה עד יעבור זעם. המנהיג נוכח אחרי כן בעצמו, שהצללים מרובים בתכנית אוגאנדה על הצל¹, ורצה בצורה נאותה לביים את הדחייה המנומסת. “דרך ארץ ויראת הכבוד לבעלי חוט־השדרה הישר, שאחרי מלחמה פנימית חזקה, כשראו את דגל התנועה מונמך לא חילקו כבוד גם למנהיג הנערץ. הם הרגישו יותר מאחרים את גדולתו וראו את מעוף הנשר שלו, הם גם מצטערים יותר על העדרו”, – רעמו דברי מר שיינקין. הופעתו הראשונה בפני הציבור הציוני בירושלים השאירה רושם כביר.

עבר זמן מה וישיבתו של מר שיינקין בארץ נעשתה קבועה. הוא נתמנה כבא־כח של ועד חובבי ציון שבאודיסה. הוטל עליו התפקיד של מארגן ומנהל ראשי של רשת לשכות המודיעין. לשכות אלה נוסדו, כדי לעזור לעולה החדש, להקל עליו את הסתגלותו לארץ, להנעים לו מעט מהמרירות שבהתאקלמות, להדריכו, לייעצו. מי עוד מסוגל היה לתפקיד המקיף והמסובך הזה כמר שיינקין? אשרי מי שזכה להימצא במחיצתו של בעל שאר־הרוח הזה וראה איך ביצע את התפקיד בכל חום נפשו, במסירות מופתית ובלי ליאות. ביום ובשעות המאוחרות בלילה, במשרד ובביתו, תמיד היה מר שיינקין מקבל את הפונים אליו בפנים מאירות, שומע, מתעמק, חודר ומחפש דרכים לסידור ועזרה. בשעת הצורך היה מכניס גם אחרים לפעולה הנחוצה. מר שיינקין התעניין וטיפל לא רק בבאים, כי אם גם באלה שהתכוננו לבוא. במשרדו היו נרקמות הצעות, נגלים אופקים חדשים, נחשפים סיכויים ואפשרויות נוספים לקליטת עולים. מר שיינקין חתר חתירה נועזה לקראת יצירת התנאים להקלת גורלם של העולים. ימים שבעי רוגז ולילות של נדודי שינה היו מנת חלקו של האב והפטרון של העליה, שעמד בלי הפסק ליד העריסה ושמר בחרדה על הילד הרך והחלש, שיצא לאויר העולם.

מנחם שיינקין צריך לשמש דוגמא לכל אלה, המטפלים בעלייה. הוא היה אומר:

א) כל אלה שיתעסקו בסידור שיבת ציון, אפילו אם יהיו מהעובדים החרוצים ביותר ויעשו כטובים ביותר בפקידי ההגירה, אך לא יחושו בנפשם את המצב המיוחד של עבודתנו ולא תרחף בחדרי עבודתם ועל כל מפעליהם ההרגשה של “שיבת בנים לגבולם”, הרי תהיה עבודתם פילנטרופיה עלובה, שאין נפש האומה ניזונה ממנה. עבודתנו צריכה להעשות בדחילו ורחימו, מתוך הרגשה של אחריות מוסרית גדולה, בבחינת “ואשא אתכם על כנפי נשרים כאשר ישא האומן את היונק”.

ב) כל אלה שזכו לעסוק בעבודה הנחוצה והקדושה ביותר, בעלייה, צריכים היסורים להיות חביבים עליהם. עליהם לעבוד את עבודתם במסירות נפש כדוגמת המיסיונרים בארצות הפראים. נחוץ רגש דתי, כדי לקבל את היסורים האלה באהבה. צריכים לאהוב את הפצועים (ולפעמים את המצורעים…)

העיר העברית הראשונה, שהגיעה לפריחה ושגשוג, תעלה על נס ותזכור חסד נעורים לאחד מטובי מייסדיה. החולם הזה השקיע כוחות רבים, כדי להסיר את הרי החול, שכיסו את המקום, וכדי להכשיר את הקרקע, כשהמפעל היה עוד רק בגדר רעיון ומחשבה. קרה פעם, שקם עסקן וסופר ידוע באסיפה אחת בירושלים, שטיפלה בענינים אחרים לגמרי, ובשצף קצף אמר (כלפי מר שיינקין): “צריכים להוקיע את השארלאטאניזם וההפקרות של הרוצים לרכוש חול ובשחצנות מבטיחים, שמטרתם להקים על זה שכונה מודרנית כביכול. זאת היא הונאה ותרמית”. פעם אחת יצא האיש המנומס מנחם שיינקין מגדרו. על יד הכניסה לעיר העתיקה בירושלים, כשנפגש עם אחד הסרסורים, שטיפל ברכישת הקרקע ל"אחוזת בית" (תל אביב), תקפהו בחרפות ובגידופים על אשר הלז גרם לעיכוב הקניה – לשם ניצול והגדלת רווחיו הפרטיים. “זאת היא פשוט שערוריה”, צעק שיינקין.

מספר הבתים, שהוקמו בשכונה המודרנית החדשה, הולך וגדל ועוד היד נטויה. חלקי אדמה חדשים נרכשו, כדי להרחיב את גבולותיה, ונעשות הכנות להקמת “ועד מרכזי מוסמך”, שינהל את כל עניני הקהילה של יפו־תל־אביב. ידידים מרפים את הידים, מצביעים על הקשיים, הכרוכים בהתנגדות האמיצה, שתתעורר מצד הבאים התקיפים, האוחזים ברסן ההנהלה הפרועה. מנחם שיינקין לא יחת ולא ירתע. רק בהתחשבו בנימוק, שבתור איש רשמי ובא־כח של מוסד אסור לו להימצא בראש עניין השנוי במחלוקת, הריהו מסתלק למראית עין הצדה ואת מחותנו מר אבוהב הוא מעמיד בראש, כשהוא בעצמו הרוח החיה בזה.

זרם מהמעיין, המפכה מסירות, ששיינקין מבורך היה בו, הוטה לגימנסיה העברית הראשונה. בה ראה התלמיד המובהק של אחד־העם צעד להתגשמות השאיפה לחינוך עברי לאומי בארץ האבות, חינוך שלם בלי כל קרע נפשי. המוסד הזה כבש את כל ישותו של שיינקין, בו הגה בארץ ולטובתו עשה בסבבו בגולה. בבדיחות דעתו היה מוסר על השתוקקותו ליום, שבו יוכל להשתחרר מנטל עבודות שונות ולשמש כמורה לתלמוד ולשפה הרומית בגמנסיה העברית. בשני המקצועות האלה חשב את עצמו מוכשר להורות. כשנמצאו בירושלים הורים אחדים, שיזמו ליסד גמנסיה עברית, ביטל שיינקין עתיר הנסיון את הלהג של צדדים שונים והציע את עזרתו. לעתים תכופות היה בא ירושלימה, כדי לייעץ איך להסיר את אבני הנגף, שנערמו על ידי הרוחות המיוחדות, שנשבו בירושלים…

אז, כשטרם חלחל ארס המפלגתיות, רצוייה היתה כל פעולה כנה ולא הוצגה השאלה, לאיזה סוג או צד שייך עושה הפעולה. שיינקין התמסר באדיקות לטיפוח העבודה העברית, שבלעדיה אין תקומה לפעולותינו. בפרוץ סכסוך העבודה החריף בפתח תקוה, עמד שיינקין בראש התעמולה. הוא הטיף בהתלהבות, שאין ערך מיוחד לאדמת יהודים שלא שוקעו בה זיעה ועמל של יהודים. עוד קודם לכן, ביחוד אחרי שקרה מקרה של מעין “מפולת” בעבודת הבניין של בית־הספר לבנות ביפו, ביטל את הדעה, שיש מחסור בבנאים יהודים, ודרש עבודה עברית. כשלא נתקבלו דרישותיו על ידי הוועד המפקח על הבנין המקומי, עשה צעד נועז והד דרישותיו הגיע לאזני האיש, שנדב את הכסף להקמת המוסד החינוכי הזה, – מר פיינברג מאירקוסטק.

בזמן הקמת השכונה “אחוזת בית” ובנין הגמנסיה העברית הדריך שיינקין את המנוחה, השמיע וחזר והשמיע את הדעה, שלא כדאי לבנות בכלל, אם לא בידים עבריות. הוא רכש לו מתנגדים, אבל לא נבהל מעקיצותיהם. הוא חיכה עד מוצאי חג השבועות, כשירד היום ונראו הכוכבים, עבר בשכונות האפלות והנדחות של ירושלים, כדי למצוא את המתאימים והמוכשרים לחצוב באבנים. הוא תנן בינתיים מכיסו הפרטי להוצאות הנסיעה וזרז את הסתתים, שיסעו בבוקר השכם למקום העבודה החדש, שעלה בידו אחרי שידולים ולחץ להכניס שם עבודה עברית. חלקו היה גדול בסידור קבוצת הסתתים ליד “בצלאל”. בהשתדלותו הושג הסכום הדרוש לכלי העבודה וההלוואה לקיום העובדים במשך זמן התמחותם במקצוע. ימים אחדים שהה בירושלים עד שסודרה הרשימה הגדולה של בעלי המקצוע, חוצבי אבנים, סתתים ומגישי אבנים, שהביעו את נכונותם לנסוע לחיפה. במהירות הועברה הקבוצה למקום העבודה. היא התייצבה מיד לפני חבר הקורטוריום של הטכניון בחיפה הד"ר שמריהו הלוי, כדי להוכיח, כי הנה מצויים בעלי המקצוע הדרושים ואין מקום לאמתלא, שיש הכרח בשימוש בעבודה זרה.

ממרצו התוסס הקדיש שיינקין הרבה לאיחוד בעלי המלאכה. זריזות וסבלנות־נמלים השקיע בעבודה המעייפת של ריכוז גרגרי החול למקום אחד ולחטיבה אחת. על־ידי הסברותיו הגיעו בעלי המלאכה למדרגה של “דע את עצמך”. נתגלו לפניהם כחותיהם הצפונים, הובררו הצרכים, נחשפו האפשרויות של הטבת המצב וניתן פה לתביעות והדרישות. הוא עמד בשמם על המשמר, לא החמיץ כל הזדמנות, הופיע בכל מקרה מיד, עורר ודרש יחס חם והקצאת מקום מתאים לכוח הפורה, שברכה מרובה באיחודו ובהתפתחותו. “מרכז בעלי מלאכה” הוא היחידי השומר אמונים לזכרו של האיש, שנפח רוח חיים בארגון הזה והעלה אותו למדרגה רמה. העומדים בראש “מרכז בעלי מלאכה” מנציחים את שמו של האיש האציל הזה על־ידי הקמת מוסדות על שמו. במרכז העיר העברית, בשכונה בעלי־המלאכה, נקרא רחוב גדול על שמו של מנחם שיינקין. הם מתאספים בכל שנה ושנה ביום פטירתו ומזכירים את פעולותיו התרומיות.

כשפרצה מלחמת העולם הראה שיינקין את חריצותו ופעל למען הארץ לפי דרישות השעה. תורכיה נכנסה למעגל ומחול השטנים. חלק ידוע של היהודים תושבי הארץ, – נתיני הארצות הלוחמות, – נחשב לסוג של נתיני ארץ אויבת. בקריאה “יהודים, היו עותומנים”! נשמע גם קולו החזק של מנחם שיינקין. הוא דרש להסיר את הבגדים הזרים ולקבל את הנתינות, הזכויות והחובות של אותה הארץ, שבאו להחיותה. על־ידי נעלמים סודרה רשימה שחורה חשאית של “הבלתי נאמנים”, החשודים במחשבות איבה למשטר התורכי. בנוגע אליהם נתקבלו פקודות לא להכניסם לרשימות המתעתמנים החדשים". בהשארם נתינים זרים ולוחמים, חלה עליהם ממילא גזירת הגירוש מהרץ. ביניהם היה גם שיינקין. גדול היה סבלו של שיינקין, כשנודע לו שהוא יגורש מהארץ. רושם של אריה פצוע עשה בהתכוננו לנסיעה מאונס. בחריקת שניים קיבל על עצמו את הדין.

בשמחה שב אחרי המלחמה ארצה. שוב הוטל על שכמו התפקיד לטפל באחים, העולים לארץ. “שיבת ציון”, “העלייה”, הוא הנושא שבו דן מנחם שיינקין בתכנית, שהוצעה על ידו לפני אסיפת הנבחרים הראשונה. כדאי לציין פרט קטן אפייני ומכאיב: שיינקין העל־מפלגתי לא נבחר לאסיפת הנבחרים כציר. “על טוהר מצפוני אני שומר, ה”אני מאמין" שלי איננו ניתן לחילוף, אינני כובש את דברי הביקורת ומשמיעם בכל מקום, ואיך אבחר לציר?" אלה היו דבריו על העובדה המדוברת. אופקי העבודה החדשים שנתגלו הגדילו את מרצו והרחיבו את מעופו, אך בהמשך העבודה התחיל להרגיש קיצוץ כנפים על ידי האנשים והזרמים החדשים. כשגדלה סאת המחנק הרוחני, לקח מקל נדודים ונסע אל מעבר לים.

במכתביו מחוץ לארץ הביע געגועים עזים על עבודה בארץ. הוא התמרמר וקבל על גורלו, לנוד בערי אמריקה וצר לו המקום בארץ.

ביום הצהרת בלפור, ב' נובמבר 1924, אירעה תאונה, בנסעו לשם תעמולה, ונקפד פתיל חייו על אדמת נכר.

העסקן השתקן המופלא שהירבה לעשות למען ירושלים

“ומה שהחבר החביב והיקר גולדברג מחסיר במלים, משלים הוא בזהובים”, – מדברי המורשה הציוני של גליל סאפוצקין הרב ש. י. רבינוביץ'.

תמוה היה לכולנו הדבר, שהמורשה הציוני של גליל וילנא, בהמציאו חומר לתעמולה או לקריאה בספריות, לאגודות כמו ליחידים, היה מצרף על־פי רוב לחומר את הקובץ “ירושלים”. לפעמים לא היה מסתפק בטופס אחד, אלא היה שולח טפסים אחדים. היו גם ששאלו: הלא אצל יצחק בן אלכסנדר אין מקריות, הכל מחושב, מה היא איפוא כוונת הצירוף ומאין הקובץ הזה אצלו בכמות כה גדולה? והנה בזמן שהותו בווילנא של חוקר הארץ, הסופר הירושלמי א. מ. לונץ, מו"ל השנתון “ירושלים”, נתגלה במקרה פשר הדבר בעת ביקורו בבית הסופר ח. ל. מרקון. בידי מר י. ל. גולדברג התרכזו כל הטפסים של הקובץ, שנועדו להפצה ולמכירה. מר גולדברג היה מעביר מיד לאחר ההדפסה תוך חגיגיות והידור מצווה את כל התמורה למפענח סתרי ירושלים. באופן כזה היה גולדברג יכול לזכות את הרבים בקבצים האלה.

בקיץ, לפני ל"ו שנים, קיבלה התאחדות האגודות הציוניות בווילנא מכתב מירושלים בחתימת העסקנים מ. שיינקין ויהושע ברזילי, שהודיעו על הצורך להכניס שכלולים בבית הספרים הלאומי. הם כתבו, שדרוש תקציב לשם תשלום שכר עבודה לספרן מתאים. יצחק ליב גולדברג טילגרף להם מיד, שהוא מקבל על עצמו להכניס את כל הסכום הדרוש. במכתב הוסיף, שהוא מוכן לתת את הפקודה לסניף אנגלו־בנק בירושלים, שישלם במשך שנתים מדי חודש בחדשו את המשכורת לפקיד. כפי שמסר מ. שיינקין בישיבת הוועד הפועל הציוני באותו הקיץ, הודיע י. ל. גולדברג, שהוא מוכן לסלק מכיסו הפרטי את 2000 הפראנקים, שחייבים לפי הקצבת הקונגרס לבית הספרים הלאומי.

אחרי שנה, כשהורגש הצורך הגדול לייסד לשכת מודיעין בירושלים, מילא י. ל. גולדברג את ידי בצלאל יפה, ששהה בארץ, להתחייב בשמו לכסות את ההוצאות ההכרחיות של לשכת המודיעין המתנדבת למשך של ששה חדשים. במכתב סודי אל מר יהושע ברזילי, כתוב בכתב־החרטומים שלו, ביקש מברזילי למצוא דרך לפתות את מנהל לשכת המודיעין, שיסכים לקבל שכר. גולדברג כתב: “הלא זה חטא, כשחבר הזקוק לכסף רתם את עצמו לעבודה, שלא על מנת לקבל שכר”.

בבקרו בכל שנה בארץ היה שואל וחוקר בכל פעם מה אפשר לעשות ולפעול. הוא היה מסדר סטיפנדיות, כדי לתת להם את היכולת להמשיך בלימודים בבית־המדרש למורים של חברת “עזרה”, והיה מקציב תמיכה חדשית להשתלמות במקצועות בירושלים. בכל חודש היה אנגלו־בנק ממציא בדייקנות בפקודת גולדברג את הסכומים.

נוסד “בית־העם” בירושלים. במלים חטופות מביע השותק רגשי אהדה ושמחה: “הגדלתם לעשות”. על פי בקשתו מגישים לו רשימה גדולה של ספרים, הדרושים לספריה של בית־העם. מיד פונה הוא במכתב להוצאות ספרים, שישלחו את כל הספרים על חשבונו. בכל חודש היו מגיעים משלוחים חדשים של ספרים לבית־העם עם תוספת ברכה ואיחולים לבביים.

יום אחד בא ארצה ובמאור עינים סיפּר, כי רכש אדמה בהרטוב, השוכנת בסביבת ירושלים. לא יכול לכבוש את רגשי שמחתו, ומפיו נפלטו המלים: “שייך אני לירושלים היקרה. בבניין, שיוקם בחווה, יוקצו שני חדרים לשם מנוחה והבראה לעסקני ירושלים. שם יחליפו כח, כדי שיוכלו לשוב לעבודה. אשתדל, ששם ישיגו עבודה בני ירושלים”.

ממאות פגישות אתו במשך עשרות בשנים השאירה רושם בל ימחה הפגישה על הר הצופים. מר גולדברג, איש־המעשה המובהק, נתגלה כחולם. השותק הידוע דיבר בהתרגשות על קווי תכנית של ימים יבואו. בחורף, בעת ביקורו המסורתי בירושלים, הציע לחבר צעיר, שהיה נאמן עליו כשומר סוד, לנסוע אתו. את שם המקום הסתיר. הוא הזמין עגלה ובאזניו של העגלון לחש וחזר ולחש דבר־מה. גוברת ההתענינות, אבל אין להציל מפיו מלים. הוא ישב שקוע במחשבותיו במשך הנסיעה, שארכה כשעה בכביש המקולקל. מלווהו ניסה לנחש את כיוון הנסיעה: אולי לבית־ההבראה הגרמני שעל הר הצופים? פתאום נעצרו הסוסים. גולדברג קפץ ממושבו כצעיר, עיניו נוצצות, השראת שמחה על פניו. הוא פנה אל מלווהו בשאלה: “האם ידוע לך המקום הגדור הזה?” הוא קיבל תשובה חיובית, בהוספת השם של האציל האנגלי, שהטירה שייכת לו. גולדברג הוסיף לשאול: “אולי היית במקרה בפנים?”. כשמשקפיו בידו, – סימן שהוא נמצא במצב מיוחד, – שם את ידיו על כתפיו של המלווה וסיפּר: “הצייר הידוע הירשנברג, – המורה הראשי ב”בצלאל" – זקוק היה בגלל מחלתו למנוחה ולהחלפת האוויר. על פי השתדלות מיוחדת השיגו בשבילו בבניין הזה שני חדרים. בעת ביקור אצלו התבוננתי לכל חלקי הבנין והסביבה". יצחק לייב גולדברג הסתובב רגע ופתאום, בלחיצת יד חמה, חזקה, הודיע: “את הטירה הזאת וכל השייך אליה רכשתי בשביל האוניברסיטה העברית. יד לפה, יקירי, אל תספּר זאת לשום איש!” מן הכיס הוציא ממתקים, כנראה לשם חגיגת המאורע. הוא ישב על האבן הסמוכה והתחיל לגולל שרטוטי העתיד של כל הסביבה: מהגולה נוהרים תלמידים לבקש תורה ודעת בירושלים. בית חולים משוכלל, בתי הבראה, קתדראות, שכונות לתלמידים, מעונות למורים ולעובדים. חיים חדשים בריאים יפכו כאן…

בשמעו מפי מלווהו, כי “המכבים הקדמונים” עומדים לרכוש שטח גדול של קרקע בקרבת המקום, שטח השייך לכפר ההיסטורי ענתות, הריהו מוכן לרכוש מיד כמאה דונם ולהקים על חשבונו בניין ציבורי. ועוד תכנית בפיו: להקים גשר, שיקשר את האוניברסיטה עם המושבה המשוכללת הזאת שתוקם. ביחד יהוו גוש מוצק של ירושלים החדשה, שתושביה ישאבו כוחות רוחניים אדירים מזכרונות ומראות־עד שבסביבה.

אחרי מספר שעות מסיבת הפתעה: במלון קאמיניץ, אחרי סעודת הערב, הציג יהושע ברזילי לפני מר גולדברג את האנגלי גבה הקומה “מיסטר דנדי”, – המנהל והמפקח על המוסד האנגלי “כרם אברהם אבינו”. ברזילי אמר: “לפני מספר ימים ביקרתי עם אורח תייר במוסד הזה. חוץ מן השומר הערבי והמנהל האנגלי, כל העובדים שם הם יהודים”. כאשר שאלנו על מטרת המוסד, הוציא האנגלי הזה מכיסו תנ"ך וקרא בו לפנינו על היעודים. היהודים, אמר, יחזרו לארץ, שהובטחה להם מפי הגבורה, וחובה מוטלת על כל אלה, שרגש האמונה פועם בלבם, להסיר את המכשולים. ב"כרם אברהם" משתדלים אנו ללמד את בני יהודה, – האזרחים העתידים, – מלאכה ועבודה.

אחרי הכיבוש הבריטי, זמן קצר אחרי הנחת אבן הפינה ליסוד האוניברסיטה, כשבאותו המקום סודרה חגיגת נטיעות בט"ו בשבט, התחיל המלווה הנ"ל לטפל באוסף כספים לשם רשימת שמו של מר יצחק ליב בן אלכסנדר גולדברג בספר הזהב של הקרן הקימת. כמה אנשים ניענעו בראשם ושאלו: “מה ענין גולדברג לאוניברסיטה?” הוזמנו אז הד"ר אידר ומרדכי בן הלל הכהן, שבארו והסבירו את פעולתו של גולדברג, החלוץ הראשון. מיד נאסף כל הסכום, שהיה דרוש.

אך ניתנה האפשרות וי. ל. גולדברג, שראה את עצמו כאזרח הארץ, בא אליה במהירות. הוא בא עם בשורה בפיו, שעל־ידי סידור קרן מיוחדת, מבוססת על ידו, יתחיל בקרוב להופיע בירושלים, – כמה פעמים חזר על השם “ירושלים”, – עתון יומי. עוד מסר, שברשותו נמצא הסכום הדרוש להקמת בית־מלון מודרני ממדרגה ראשונה בירושלים. אחרי זמן קצר הוסיף ומסר, שמשתדל הוא להשפיע על הנהלת “בית־החולים ביקור חולים”, שתמכור למטרה זו את המגרש שברשותה במרכז העיר, יחד עם הבניין החלקי, שהספיקה להקים. המקום, שבו הוחל בהקמת בית החולים, מלא רעש ויפריע את מנוחת החולים. הוא מוכן לרכוש בשביל בית החולים מגרש גדול פי כמה וגם יכניס את הסכום הדרוש לבנינו. המשא והמתן לא הצליח. כל התכנית היפה נתבטלה, דבר שגרם צער רב למר גולדברג.

פעם בטיול בתל־אביב, משפת הים ועד הרכבת, פתח מר גולדברג את סגור לבו וסיפּר, שהוא מתלבט בקבלת החלטה בדבר מכירת הפרדס הגדול שלו. סכום עצום מציעים לו, אבל מפני טעמים, שיש להם ערך ציבורי, מהסס הוא להסכים לזה. אם ימכור, יפריש כעשרת אלפים לירות ליסוד “בית הכנסת אורחים” משוכלל בירושלים, בדומה לזה של “נוטרדאם דה פראנס”. “בכיסי מונחת כבר תכנית של בניין, ערוכה על־ידי אדריכל־אמן”.

שבועיים לפני נסיעתו האחרונה לחו"ל, כשפניו החיוורים העידו, שהמלאך המכלה עוקב אחריו, השתדל בדבר עליית אחדים מקרוביו וידידיו. בהזדמנות זו סיפר שוב על רעיונות, שיש בהם משום הרמת כבוד ירושלים. הוא העיר: “אם השוכן בשחקים יזכני בחיים ובריאות”. אך איתרע מזלו ואת נשמתו הוציא הציוני הנעלה, חובב ירושלים, בגולה, במקום שם נתכנס הקונגרס הציוני הראשון.

בכל שנה, ביום הולדתו, שפתיו דובבות בקבר בעת חלוקת כספים מעזבונו למוסדות, פרסים וכדומה, – בהתאם לצוואתו המהוללה.

העסקן הירושלמי רב המרץ והתקיפות

אלברט ענתבי היה ידוע כאיש מחונן בכשרונות מיוחדים, אבל גם כעריץ, שקשה לעבוד אתו.

בפגישה הראשונה אתו יכולתי להציץ לתוך תכונותיו. בירושלים שהה תייר, בעל בית חרושת ידוע לבדים, מר רוזנבוים מלודז. זה התרשם והעריך בהוקרה את היוזמים, שפעלו בשטח זה של התעשייה בארץ. מר רוזנבוים ביקר אחדים מראשי המארגנים חברת מניות בשם “צמרת” ליסוד תעשיית בדים בירושלים. לפי הידיעות, שהגיעו אליו, היו שמורים במחסן, השייך לבתי המלאכה של חברת “כל ישראל חברים” ויק"א, נולים ומכונות אריגה, שנשארו אחרי הניסיונות שלא הצליחו של פקידות הבארון. כמומחה רצה לבדוק את החומר, כדי להיווכח, אם ראוי הוא לניסיון נוסף. דרושה היתה לכך הסכמת העומד בראש הנהלת בתי המלאכה, מר ענתבי. יודעי דבר ניבאו, שהוא ידחה את הבקשה בלי מתן כל נימוק. נתברר, שטעות היתה בידי המתנבאים. ענתבי נתן מיד פקודה להרשות לרוזנבוים לבדוק את הנמצא בכל המחסנים, ולעזור לו בכל מה שדרוש לניסיון. אם יהיה צורך להשתמש בחומרים שברשות חברת “כל ישראל חברים”, הרשה להשתמש בהם. בהפרדו אמר: “להתראות אחרי סיכום התוצאות”. אחרי שבועיים, כשרוזנבוים מסר מעין סקירה, חש ענתבי שהדברים נאמרים מתוך שיקול דעת וזהירות. ענתבי אמר: “אני מואס בגמגום ופושרין, מטבעי הנני נוטה לבקורת כנה. בכבוד והערכה אני שומע דברי ביקורת ויהיו הקשים ביותר, כשהם נאמרים בכוונה טהורה לשם תיקון”. הוא הזמין אותי לבוא אליו בכל שעת צורך, למשרדו או לביתו.

כעבור זמן־מה שוב אני במשרדו בעניין סידור הלוואות לעולים חדשים מקופתה של יק"א. מר ענתבי ניהל את קופת המלווה הזאת. הוא הביע נכונות לתת הלוואות ואמר: “לא יכבד עלי להשיג סכומים גדולים להלוואות, לסידור עולים, אם רק אוכל לאשר, שהכספים יוחזרו, לוא גם אחרי מספר שנים”.

השתוממות הביעו למראה עיניהם הד"ר יצחק לוי, מנהל בנק אנגלו־פלשתינה בירושלים, ויהושע ברזילי, מתנגדי ענתבי האליאנסיסט, כשהאחרון המציא ללשכת המודיעין שבירושלים העתק מהדין והחשבון על פעולות קופת המלווה של יק"א, כתוב בעברית בעצם כתב־ידו!

תמיהה עוררה העובדה, כי לאט לאט חדרו ה"מוסקובים" לרשות, שהיתה כמעט כולה בידי הספרדים ועדות המזרח. בבית המלאכה של חברת “כל ישראל חברים”, במקצועות של חריטה, מסגרות, נגרות וגם באריגה וצביעה, נראו פנים חדשות.

ענתבי תמך בלשכת המודיעין בירושלים של הוועד האודיסאי. ענתבי אמר, שרחוק הוא כרחוק מזרח ממערב מדעותיו של “הרוסי” מנחם אוסישקין, אבל מכבד הוא את ההולך ישר בקומה זקופה, ויתמוך במוסד שאוסישקין עומד בראשו. “בחפץ לב, אמר, אמציא ללשכה ידיעות, בלי חקירות מוקדמות לאיזו מטרה ובאיזה אופן ישמשו בהן”. כך אמנם נהג תמיד.

פעם נכנסתי אליו עם יהודי, שבא ממינסק ורצה להשיג רשיון ליסוד תעשיית סיגריות. מכירת הטבק היתה אז ברשותה ובהשגחתה של “חברת החוב העותומני”. ענתבי עשה את כל המאמצים, התקשר עם מזכיר הממשלה והלה נתן פקודה למשגיחים המיוחדים, שירשו לעולה היהודי לייסד תעשיית סיגריות. המזכיר אמר לעולה החדש: “בכבודי הנני מבטיח לך, כי שום איש לא יפריע אותך, גם כשתסדר את זה במרכז העיר, אפילו ברחוב יפו. תודיע למר ענתבי, שבקשתו נתמלאה”.

עם ארקדי יפימוביץ, בא־כח הפירמה “ברודסקי”, שבא ארצה, כדי להתחקות על האפשרות של ייסוד תעשית סוכר בארץ, שוחח ענתבי הרבה. אחרי ימים מספר עיבד הצעה, שלפיה מקבל הוא עליו להשיג פירמאן מאת השולטן לתעשיית סוכר. התכנית היתה לרכוש שלושים אלף דונם, להשקיע 800.000 פראנק ולהעסיק 3000 פועלים. ענתבי היה מוכן לקבל חופשה מעבודתו לכמה חדשים, לנסוע לקושטא ולהביא במו ידיו את הפירמאן הממשלתי. הוא מוכן היה לקבל על עצמו את כל ההוצאות, אם הדבר לא יתגשם. הוא דרש ערבות מ"בנק עותומן" לסכום מסויים, שיקבלו לאחר שימציא פירמאן רשמי. ארקדי יפימוביץ' הוזמן לארוחת הצהרים לשולחנו של ענתבי. בזמן האוכל השתדל ענתבי להוכיח לו את הברכה הצפויה בתכנית. ענתבי הוסיף: “הנה האליאנסיסט, הבלתי ציוני, יעשה פעולה ציונית כבירה. אשתדל, שיקבלו זיכיון מיוחד גם לניצול ים המלח”.

אחרי זמן מה הובהלתי לביתו בשעה 11 בלילה. הוא מסר לי, כי לפי ידיעה טלגרפית מקושטא הושג פירמאן מלכותי על הבאת מיים חיים לירושלים. הקמת תחנת חשמל והפעלת חשמלית בירושלים. יש להצטער על שבגלל קטנות־מוחין וחתירות שפלות לא יצאו כל התכניות הגדולות הללו לפועל…

מפעולותיו המסועפות בימי מלחמת העולם, אני רוצה להזכיר כאן רק שתים.

א) באסיפה מצומצמת של “ועד המתעתמנים החדשים” בביתו של מר דויד ילין הציע ענתבי לנסות למצוא “פתרון יסודי לבעיית הגיוס ע”י ברור בעל פה בקושטא". הוא הביע את הדעה, שיש על־ידי הסברה, לחץ ובעזרת כח ידוע להשפיע, שלא יטילו את חובת הצבא בפועל על אלה, שהיו אתמול נתיני הממשלות האויבות, כי יש לחשוש לתוצאות עגומות, כשיפלו בשבי". ענתבי הודיע, שהוא מוכן להעמיד את עצמו בשירות ולנסוע לקושטא, כדי להשיג את הפירמאן המלכותי לשחרור כללי של כל המתעתמנים החדשים מעבודת הצבא. הצעתו נדחתה בנימוק, שדרוש לזה סכום גדול ואין מקור מאין להשיג את הכספים.

ב) ביום ו' אחד בא היילפרין, בעל הזיכיון על הדיליג’אנס התל־אביבי, ירושלימה. בפיו היתה ידיעה, שעסקני תל־אביב הפעילים נדרשו להופיע לפני הדיקטאטור ג’מל פחה. עשרות האנשים, שנתאספו על־יד שער יפו, נרעשו לראות, שבעגלה הראשונה, שבאה מהרכבת, ישב על־יד הד"ר רופין א. ענתבי, חבוש התרבוש. התפלאו עליו על ששיתף את עצמו והופיע יחד עם אלה, שנדרשו להופיע. יתר העגלות הסיעו את העסקנים: מ. דיזנגוף, ד"ר נ. טורוב, ד"ר מוסינזון, מ. שיינקין, ד"ר י. לוריה ועוד. השוטרים המלווים רצו להכניס את כל הבאים לתחנת המשטרה, אך ענתבי עיכב בעד זה. כמעט בריצה נכנס העירה ואחרי זמן קצר חזר עם פקודה, שכולם יובאו למלון קאמיניץ, ושם יימצאו תחת השגחה כביכול. האנשים הספיקו רק להסיר את אבק הדרך ולאכול, וכבר נקראו להופיע לפני ג’מל פחה. העריץ קיבל אותם בעמידה, החליף אי־אילו מלים עם דיזנגוף והד"ר טורוב. העריץ הודיע בצרפתית, שעליהם להתכונן במשך שבועיים לנסוע לקושטא לשם חקירה וברור. בשבת בבוקר השכם מה הופתעו למשמע אזניהם, שבוטלה הפקודה בדבר הנסיעה לקושטא. אחרי שפטור בלי כלום אי־אפשר, הוטל מעין עונש על 14 מהם, – בתוכם ענתבי וילין העותומנים, לנסוע לזמן קצר ולא להימצא בכל מחוז ירושלים. כפי שנמסר, היתה השפעתו של ענתבי בזה: עד אחרי חצות הלילה שהה אצל ג’מל פחה, השתדל לרכך את הפקודה ועלה בידו להחליפה בעונש קל. גם את עצמו הכניס בין אלה, שהעונש חל עליהם.

ענתבי המשפיע ומציל מידי ג’מל פחה לא ניקה בעצמו מידי העריץ ההפכפך. פעם פקד ג’מל פחה בכעסו, שישלחו אותו למקום מרוחק בתורכיה.

עם כריתת ברית השלום נתגלה ענתבי במלוא מרצו. הוא הופיע לפני השגריר הצרפתי המיוחד, השתדל ועלה בידו להשיג הקלות גדולות להסעת עולים יהודים לארץ ישראל. ענתבי התכונן לשוב ארצה גם בעצמו, אבל חלה ואת נשמתו הוציא בארץ קרה וזרה.

כשבאתי לירושלים, הרגשתי מיד את היחס העויין ל"בן־יהודק’ה" מצד אנשי הישוב הישן. הם ראו בו אפיקורוס. איש המקל במצוות “להכעיס”.

שלושה ימים אחרי בואי ירושלימה, ביום י"ג בניסן תרס"ה, נתפרסם בעתון “חבצלת” מכתב גלוי אל הרב ר' א.י. הכהן קוק, רבה של יפו ואגפיה, חתום בידי כל חברי בית־הדין של הספרדים, הפרושים והחסידים של “קרתא דירושלים”, וכן בידי רבנים רבים אחרים, שישבו בירושלים, ובידי עסקנים שונים. במכתב הובע צער “על הדברים המסולאים בפז, שנאמרו כמענה ותשובה על דברי הנאצה, שנתפרסמו על־ידי זה, שפנה עורף לכל קודשינו וכתב על קרן הצבי, שאין לו חלק באלהי ישראל”. החותמים מעידים על עצמם, שאצלם “נחשב בן־יהודה כאבר נרקב, נכרת, מת בחייו, ואינם שמים לב לנביחותיו ומכל שכן אינם שמים לב לענות על דברי הדופי הרב שלו”. הם מסבירים “את כניסתו של הכהן, – הרב קוק, – לבית־הקברות לטפל בקבורה… (הנקודות של החותמים על המכתב) בזה, ששבתו בארץ מעט, וחשב את בן־יהודה לאבר מדולדל, בשביל זה מצא לנחוץ לקיים אותו”. הכותבים הביעו במכתב את צערם הרב על “שמספר של עולי ימים נלכדו בשחיתותיו, שותים מימיו הרעים והמבאישים וירעלו רחמנא לצלן”. כותבי המכתב סיימו את דבריהם בהבעת תקווה, שה' “יסתום פיות משטיננו ומקטרגנו”.

כשקראתי את המכתב־הגלוי הזה בעתון, נלחץ לבי כמו בצבת על חילול כבודו של האיש הנערץ. רצתי לבקר אצלו מיד בבואי ירושלימה, אולם מסיבות שונות נדחה הביקור. בינתיים שמעתי מפי אנשים שונים דעות על בן־יהודה, שהאירו את אישיותו ואת יחס האנשים בעיר אליו באור אחר לגמרי מזה של כותבי מכתב ההשמצה.

אשה אחת פשוטה, שגרה זמן־מה בשכנות עם משפחת בן־יהודה בעיר העתיקה, תארה אותו כך: “איש טוב לב, עדין, חש בצערו של אדם, מוכן תמיד להושיט יד לעזרת האיש הסובל”. אשה זו העירה, שכעין שיגעון נדבק בבן־יהודה, כי הוא התמסר להפיכת לשון־הקודש לשפה מדוברת גם ברחוב ובמקומות טמאים… האשה סיפרה על הסבל שסבלה דבורה אשתו של אליעזר בן־יהודה. המשפחה חיתה בדחקות. הילד שלהם היה מתרוצץ בודד, בלי חברה של בני גילו, בגלל החשש, שמא יתקלקל על־ידי הדיבור באידית.

עסקן ציבורי מפורסם העלה לפני על נס את ההעזה וההעפלה, שהעיזו בן־יהודה ופינס להעפיל בשנת תרמ"ב, ביסדם את האגודה “תחיית ישראל”. המייסדים הדגישו בתקנות האגודה ש"רק בזה נהיה אדוני הארץ, אם רוב אדמתה תהיה בידינו".

בן־יהודה ניהל תעמולה בין חברי האגודה, שלא יתביישו וידברו עברית ברחוב ובשוק.

עסקן אחר רב פעלים העיר, כששוחחנו על בן־יהודה: “לפעמים הגינותי בחרוף נפש ממש על פינס ובן־יהודה, שרדפום. ברם לבי מר על בן־יהודה, כי הוא מרשה, שיתנהגו בביתו “להכעיס”. כלום איננו מבין, שלפעמים אין רוצים לטעום מהפרי, כשהקליפה שלו דוחה?”

בים ששי אחד בשבוע יצא לפועל ביקורי בביתו של אליעזר בן־יהודה. פגשתי בביתו את המורה ח. זוטא, את הזואולוג אהרני, שקראוהו ב"מאה שערים" “המשוגע הצהוב שצד צפרים”, ועוד שלושה צעירים. נקשרה בינינו שיחה חיה בעברית. בן־יהודה נתגלה כאיש רעים נעים בשיחה.

בן־יהודה ביקש מאתנו להיות גלויי לב ולשאול מה שברצוננו לשאול. ביקשנוהו, שיפתור לנו את החידה: איך זה קרה, שהוא, הראשון לשוללי הגלות, האיש שהרס את הגשרים, הגשים את רעיונו ועלה ארצה, עכשיו הוא תומך בחלום הכוזב של “מלון אורחים באוגאנדה?”.

בן־יהודה התחיל לדבר על הד"ר הרצל. האדם העילאי, בעל מעוף המחשבה, שניחן בכישרון עמוק של מדינאי. אם הד"ר הרצל מצא לנכון להשתמש בהצעה של הממשלה האדירה ביותר, שמא על־ידי זה יקל המשא והמתן עם השער העליון התורכי, אין בזה מצדו צל של נגיעה בבבת העין, בציון שלנו.

בן־יהודה נשאל גם למה נוטה הוא ברוב המקרים לצד הפקידות של הברון רוטשילד והוא מביע התנגדות לדרישות האיכרים? בן־יהודה יצא לרגע מהחדר והביא אתו ספר. הוא הקריא בהתלהבות מתוך שירו של פרץ סמולנסקין דברים, ההולמים לדעתו את הברון:

בגלל שגיאות פקידיו, הורגזה מנוחתו של הברון. לכן ראה בן־יהודה צורך למנוע מעשים, שיעכרו את רוח הברון. את זאת עשה, הסביר בן־יהודה, למרות התלונות של האנשים, שנפגעו על־ידי מעשי הפקידים. ישנם בין האיכרים כאלה, שהודו אח"כ, שטוב עשו, שלא נפתו ברגעי כעסם ולא עשו מעשים, שהיו עלולים לגרום נזק לישוב.

במשך זמן רב, עד שנתגלו ניצני המפלגתיות, אפשר היה להביא תמיד בלילות השבת, בזמן קבלת אורחים, לביתו של בן־יהודה את “הפנים החדשות”, שהגיעו לירושלים להשתקע. בן־יהודה היה מקבל את פני העולה החדש בחביבות. הוא היה נותן עצות ומשתדל לעזור לעולה החדש.

קורת רוח, שקשה לתארה, שררה בבית של בן־יהודה ביום השבת, בי"ג בכסלו תרס"ח. במוצאי שבת עמדו להציג בירושלים את המחזה של צ’יריקוב “היהודים” בעברית. נתקבל רשיון מהשלטונות להציג את המחזה באולם בית־הספר מיסודה של חברת “כל ישראל חברים”. רק לאנשים מעטים היה ידוע העמל הרב, שהשקיע בן־יהודה בהכנות להצגה. לא האמין המעפיל למראה עיניו, כשהתאספו באולם כשבע מאות איש לחזות בהצגת המחזה בשפה העברית.

אליעזר בן־יהודה שמח מאוד להקמת מרכז לאמנות העברית בירושלים על־ידי ייסוד “בצלאל”. הפרופ' בוריס שץ ואפרים ליליין התארחו בביתו. בן־יהודה כתב אז הימנון:

אליעזר בן־יהודה סייע להקמת בית־העם והרצה שם פעמים אחדות. הוא עודד את מייסדי הגמנסיה העברית.

לא מעטים רגזו על־בן־יהודה על שיצא את הארץ בראשית מלחמת העולם הראשונה, אבל יודעי דבר חייבו דוקא את צעדו זה, שראו בו הצלת חייו ועבודתו המדעית הכבירה.

כשחזר בן־יהודה לארץ היה עיקר שמחתו לראות בזרם העולים הבלתי פוסק. לא פעם היה אומר: הנה פעמי התחייה, לעלייה כזאת צפיתי.

החולם הלוחם

בזמן החגיגה הצנועה לרגל ייסוד השכונה “זכרון משה” בירושלים הוצגו לפני האורח מלונדון מר אדלר שלושת האנשים, שבאו להגשים את הרעיון “כי מציון תצא תורת האמנות היהודית ודבר מלאכת מחשבת מירושלים”: הפרופ' בוריס ש"ץ, אפרים ליליין והמורה לציור רוטשילד.

אחרי שעה קלה נתאספו בביתו של אליעזר בן־יהודה, במקום שבו התארח הפרופ' ש"ץ, אנשים אחדים.

יהושע ברזלי, החוזה בהקיץ, דיבר שם בהתלהבות המיוחדת לו על התקופה המזהירה, הממשמשת ובאה לארץ־ישראל עם יסוד “בצלאל”. הוא דיבר על יצירת מקורות פרנסה על־ידי מלאכה ועל הבראת הנפש. בדבריו שילב אגדה מהמדרש בדבר אדם הראשון, שנגלה לו ספר הדורות ובו נחקק באופן מיוחד שמו של בצלאל.

אחרי ברזילי דיבר אליעזר בן־יהודה, שעזב את חדר־עבודתו ובא להשתתף בשיחה. בן־יהודה התעמק וניתח את הבעייה, חשף זכרונות מהעבר, ניבא ושרטט את התלאות והמכשולים, שיפגוש המוסד החדש בדרכו.

הפרופ' ש"ץ הביע את בטחונו, שכחותיו יספיקו גם אם יהיה צורך לשחות נגד הזרם. הוא קיווה, שיוכל לעמוד בכחותיו שלו, אולם האמין גם בעזרתם של עוזריו.

הסימטה, הנקראת “רחוב החבשים”, התחילה הומה מאדם. באחד הבניינים הגדולים קבע לו מקום בית־הספר “בצלאל”. נעשתה שם עבודה קדחתנית. המקום רחש כמו בנחיל דבורים. הנה שני המורים המומחים לאריגת שטיחים, שבאו מבולגריה. הם עסוקים בהעמדת הנולים ובבחירת צבעי הצמר. מנצח עליהם ש"ץ. הנה חסר דבר־מה, נאלצים להשתמש בינתיים בתחליף, שלא יפגע בטעם הטוב. ש"ץ מתרוצץ בו בזמן ודואג להשגת מעון ואוכל לתלמידים.

מפה לאוזן נמסר, שסכומים מסויימים, שלא הובאו בחשבון בתקציב המוסד, סילק בוריס ש"ץ משיירי החיסכון שלו, מהכספים שקיבל בתערוכה אחת. בלילות היה ש"ץ יושב בחדרו בקומה העליונה עייף ורצוץ, יושב ובולע חינין ולוגם קוניאק, כתרופה נגד התקפת הקדחת.

לפני ידידי המוסד היה ש"ץ מתאר את חלומותיו על פיתוח המפעל. הוא היה שוכח את חולשת גופו והיה מבאר ומסביר את תכניותיו החדשות. הוא היה מקסים בדבריו את שומעיו ה"מעשיים", רוכש את אהדתם ובמקצת את אמונתם.

“בצלאל” נעשה מוסד שאין להתיחס אליו בביטול. מחלקות שונות של בית הספר העסיקו הרבה ידים עובדות. הורגשה שם שמחת העבודה וששון העמל. במוצאי שבת היה מתאסף שם קהל רב ל"מלווה מלכה" והיה שר שירים עממיים, שתורגמו על־ידי המורה והסופר קדיש־יהודה־לייב סילמאן. מעל גג בית־הספר הפיצה אור מנורה גדולה בעלת שבעה קנים.

ר' בן־ציון יאדלר, שעמד בירושלים בראש “מחפשי החטאים”, התחיל להקהיל אסיפות ולהתאונן על הכפירה ושריפת הנשמה בתוככי ירושלים על־ידי “בצלאל”.

עוד טענה טענו המתנגדים ל"בצלאל": בוריס ש"ץ איננו מעשי. הטענה הודגשה בדין־וחשבון, שנשלח ל"חברת העזרה" בברלין. עז היה רצונו של בא־כח חברה זו בארץ, שבית־הספר “בצלאל” יימצא תחת הנהלתו.

בחודש שבט תרס"ג ביקר בארץ נשיא ההסתדרות הציונית דויד וולפסון. נערכה לו פגישה לבבית נהדרה ב"בצלאל". המקהלה השמיעה בהזדמנות זו בפעם הראשונה את השיר “בצלאל”, שחובר על־ידי י. קאנטורוביץ'. השיר השרה מצב־רוח מרומם.

השיר אומר:

בשיחה בחוג מצומצם אמר וולפסון: “שמעתי את דברי הביקורת נגד המוסד ויוצרו. אחרי חקירה יסודית ובאורים נעשיתי אחד ממצדדיו וממחייביו של המוסד. זקוק הוא לתיקונים לא קטנים. חלק מליקוייו יעלם אולי, כשיימצא בבית משלו. אני מקווה, שהדבר יתגשם בקרוב”.

רבו המחייבים מהשוללים ובכספי הלאום נרכש בית ל"בצלאל". חג חנוכת הבית נערך בל"ג בעומר. רבתה התכונה ווועדה מיוחדת נבחרה לקבלת פני האורחים.

בתערוכה שסודרה הגיעו במקרה לאזני מר שיינקין דברי־ההסבר, שניתנו לקונסול הגרמני, – שחשב את עצמו למחותן ראשי במוסד זה שנתמך ע"י הועד בגרמניה. תחת השפעת דברים אלה אמר שיינקין בנאומו מתוך התרגשות: “צייר ידוע, שהרעיש בתמונותיו את לבות מומחים רבים, היה בעיניהם כחידה סתומה. הם שאלו למעיין, שממנו שאב את כוחותיו הרוחניים. והנה לרגל מחלתו נתגלה הפצע בלבו. בדם הפצע טבל את מכחולו – וזה היה סוד כוחותיו הנפשיים… לבי לבצלאל, התלוי בסעדו של “אחיסמך”, הממציא חלק מהתקציב, השוקל ומודד, אם שווה הכסף, שהוצא למטרה זו”. ברדת שיינקין מעל הבמה, התנשק עם שץ לבוש הסמוקינג וענוד תואר הכבוד. – מחיאות כפים רעמו.

אחרי החג באו ימי המעשה והחול. שץ חלם על תכניות שונות בקשר לסידור הקבוצה של סתתים משכילים (בהם היו יוסף ברץ ואלכסנדר זייד), שיוכלו לבצע עבודות אמנותיות באבן. שץ עשה גם התחלות אחרות. הוא חלם על רכישת המקום הרחב השמם בסביבת הבנין של “בצלאל”, על הקמת בניינים משותפים לעובדים ובני “בצלאל”. רוח ה"מעשיות" לקחה אז מקום בראש, והיא קצצה את כנפי המעוף שלו. שץ סבל, אבל לא נכנע.

בימי המלחמה העולמית חפף בכנפיו והגן על בני בצלאל שלא ייפגעו. עד ראייה הייתי באותו יום, לפנות ערב, כשנאסרו המתעתמנים החדשים, שנענו לקריאה והתיצבו לפני הממונה על הגיוס. שץ חש כאב רחום לעזרת האסירים והיה בין היחידים, שהשיגו רשות כניסה לדיר, שבו נמצאו האסירים. במשך שעות ישב אתם, ביקש דרך לשחרורם, עודדם וחיזקם.

בשנים האחרונות של המלחמה נקלע לטבריה. הוא היה מדוכא מאוד.

“ועד ההגירה” הקציב לו אי־אלה עשרות פראנקים לחודש. בחדר רעוע התיחד עם עצמו ובאידית עסיסית רשם על הנייר מסכת חלום “ירושלים הבנויה”. הוא המשיך בזה להמיית גלי הכנרת במגדל, וכמעט גמר בעיר עטופת המסתורין צפת. רק יחידים זכו לקרוא את כל מגילותיו, שהכילו פרקים מלאים מפרפורי נפשו, מגינת לבו ומלחמות רוחו. הושמט לא מעט כשהריקו את הדברים לכלי שני.

זכה וחזר אחרי הכיבוש לקנו, שנשמר וסודר ע"י אחרים לפי טעמם ורוחם. כזר הרגיש את עצמו לעתים במקום, שעל מזבח יצירתו הקריב את מיטב דמו וחלבו. הוא התלבט והתחבט ולבסוף נאלץ לקחת מקל נדודים. גם משם הגיעו אנחותיו לאזני יחידים: “ראו למה הגעתי”. בבדידות הוציא את נשמתו הגדולה בנכר.

פארה של ירושלים

“ארץ האבות” היה שמה הסמלי של האגודה הציונית, שנוסדה בראשית הקיץ תרס"ה מתוך התנגדות לאגודה הציונית, שהיתה קיימת בירושלים, ושפעיליה נתפסו במידה לא מעטה לאוגנדיות. דויד ילין נבחר ליושב־ראש האגודה החדשה. הוא האציל עליה מרוחו. ילין היה נוהג להעמיד את מתנגדו על טעותו בדברים הנאמרים בנחת. הבאור וההסבר המעמיק הם לדעתו העיקר בהוכחת נכונות ההשקפות ולא המלחמה וההתנגחות. הוא היה מצנן את חום התלהבותו של חברו לדעה יהושע ברזלי. דויד ילין מילא את התפקיד, שהוטל עליו כיושב־ראש האגודה, על כל פרטיו ודקדוקיו. הוא שימש לחבריו מופת בעבודתו המסודרת, שנעשתה בשלמות ובנאמנות.

כשעמד להתכנס הקונגרס הציוני לאחר פטירתו של המנהיג, היה חשש לסערה במלחמת הבחירות. דויד ילין הופיע כמלאך השלום, ריסן ותיווך. בנועם דבריו המליץ להסתפק בבחירת זלמן־דויד לבונטין כציר “ציוני ציון” לקונגרס ולהימנע מהפרעה כל שהיא בבחירת הד"ר אליעזר גרינהוט כבא־כח “אומרי הן” להצעת אוגאנדה. כשחזר הד"ר גרינהוט, מנהל בית היתומים מיסודם של יהודי גרמניה, מהקונגרס הציוני ומסר בהרצאה דין־וחשבון מרשמיו בקונגרס, נחה על צעיר אחד רוח ההתלוצצות והפסיק את הנואם בקריאות ביניים. דויד ילין נזף בצעיר על שהקל בכבודו של מתנגד.

בשעת הנחת אבן־הפינה ליסוד השכונה החדשה בירושלים “זכרון משה”, על שם משה מונטיפיורי, נפגש דויד ילין, ממציא ההלוואות לבניית הבתים, עם האמנים בוריס שץ ואפרים ליליין. הם אמרו: “לנו האמנים העניק הטבע כישרון ראייה חדה. הרגשתנו המשותפת היא, שמצאנו בפרצופו היאה של יליד ירושלים זה קווים נדירים”. אפרים ליליין הוסיף: “חשתי, שקסם עתיק יומין אופף אותו. נדמה לי, שיהודי מהזמן הקדום עומד לפני”.

הפרופ' שץ היה אומר בביקורת השנונה שלו, שדויד ילין הוא היחידי בין הירושלמיים הראוי לתהילה. לוא היה לוחם קצת, היה מטהר את ירושלים ומחזיר לה את כבודה הראוי לה.

זכורני שסיפּרו בשמו של זאב יעבץ, דוד של אשת דויד ילין, שספרו הקטן של ילין על הרמב"ם, שפרסמו למלאת 700 שנה להסתלקות בעל “המורה נבוכים”, נראה לו כאילו נתחבר, כדי שישמש ספר להתנהגות של בן־האדם.

כשנוסדה לשכת מודיעין בירושלים, עמד דויד ילין בראש המתנדבים, שהתמסרו לפעולת עזרה והדרכה לעולים החדשים. בביתו ובבית־הספר היה מתפנה לשיחות עם העולים החדשים, שרצו להשתקע בירושלים. הוא היה נותן עצות מבוססות על ידיעת המצב, כי שביליה של ירושלים היו נהירים לו.

לדויד ילין יד גם בהקמת בית־העם בירושלים. כשזממו מתנגדים להרוס את המוסד החדש, סייע ילין להדוף את ההתקפות על־ידי הליכותיו הישרות.

בזמן משפט־בייליס ברוסיה נעשה בירושלים ניסיון להשפיע על ראשי הדתות הנוצרית והמוסלמית, שיחתמו על מחאה נגד עלילת הדם. דויד ילין היה מהראשונים, שנצטרפו לפעולה זו. ילין פעל בעצמו והפעיל אחרים. אם הושגו הבטחות מכמה כוהני דת, שיתמכו בפעולה, הרי יש לזקוף חלק גדול מהישג זה על חשבון ילין.

מפני נימוקים שונים נזהרה “משואת ירושלים” של “המכבים הקדמונים” מלקבל לתוכה כחברים, אחים, את אלה, שהיו שייכים לסוג “העסקנים המושבעים”. היא קיבלה כנגד זה ברצון כחבר ואח בתחילת הקיץ של שנת 1913 את דויד ילין.

כשבאו ימי הבחירות לקונגרס הציוני האחד־עשר בווינה, ביקרה אצל דויד ילין קבוצה קטנה, שחשבה אותו למתאים להיות צירה של “משואת ירושלים”. הקבוצה העמידה לפניו שאלה ישרה: מי יכריע, צרכי הארץ וירושלים, או החלטת “רחוב שטגליץ” (הכתובת של חברת “עזרה” בברלין). התשובה היתה בטון תקיף, כי בלי היסוס וצל של פשרנות מצדו יכריעו צרכי הארץ וירושלים.

במוצאי ש"ק ח' מרחשון תרע"ד בא מיפנה חדש אצל דויד ילין השקט ברוחו. הוא נעשה ללוחם וכמעט לראש הלוחמים למען השלטת העברית בבתי הספר. דאגות קשות נוספו לר' דויד ילין עם פרוץ המלחמה העולמית. נגלה לכאורה אופק חדש, כשנעלמה ההפליה וניתנה הזכות גם לבלתי־מוסלמים להמצא תחת הדגל. עבר רק זמן קצר וההתלהבות התנדפה, כשהמציאות הראתה, שהרקבון, המכלה בממשלה, בעינו נשאר. הכופר תמורת עבודת הצבא אמנם לא נתבטל, אבל לפי השינויים, שחלו בו, לא היה הדבר לפי היכולת של הרוב. קודם אפשר היה לשלם את סכום הכופר במשך עשרות שנים, ואילו עכשיו צריך היה לסלקו בשני תשלומים. הסכום היה אלף פראנקים, סכום גדול באותו זמן. כעבור זמן קצר בוטלו הזכויות המיוחדות, שנהנו מהן נתיני חו"ל, החוסים בצל הקונסולים. נתיני חוץ־לארץ נמסרו לשרירות הלב של הפקידות המשתוללת, כשהוסר הרסן של הקפיטולציות. לעתים תכופות הוטל על דויד ילין לעזוב את ד' האמות של ההוראה ולהופיע כעסקן, לעזור לנפגעים.

עם הצטרפות תורכיה למלחמה לצדן של גרמניה ואוסטריה, נעשה חלק גדול של היהודים תושבי הארץ לנתיני מדינות יריבות. נעשתה פעולה אמיצה, – שבחלקה הגדול אפשר לזקפה לזכותו של מר ילין, – והפעם ראו פלא: “שער העליון” בקושטא הזדרז ונתן אחרי זמן קצר הוראות להרשות ליהודים נתיני הממשלות האויבות להישאר בארץ. הממשלה התורכית הכירה ברגשי נאמנותם, עליהם היה רק ליהפך לנתינים עותומניים. מר ילין תפס מקום בראש מסע התעמולה, שסיסמתו היתה: “יהודים היו לעותומנים”!

דויד ילין היה יושב־ראש “ועד הסיוע האמריקאי”, “הועד המאוחד האמריקאי” ו"ועד אנית המכולת וולקן". אנשי הישוב הישן לא הסתפקו בלחישות, כי הנה החפשים נכנסו לגבול החרדים שומרים החומות, כי אם חתרו בגלוי, כדי להוציא את הפיקוח והטיפול מידי האנשים החדשים. לטוב שבאומות העולם הקונסול האמריקאי הד"ר א. גלאזברוק הגיעו פטיציות חתומות בידי מאות אנשים ובהן נתבקש לא לשנות מהמנהגים הקדומים ולהשאיר בידי הממונים החרדים את החלוקה של העזרה. לא הועילו דברי תוכחתו לחרדים, ש"אין בודקים למזונות". מר דויד ילין אנין הדעת, היה מבליג על הבחילה, שחתירות כאלה עוררו בו, והיה ממשיך את העבודה. בשעות היום ובלילה נמצא במשרד ובמחסן והשגיח, שכל כתם או צל לא יאפיל על העבודה.

אפשר מאד, שהפעולות הרבות בשטחי העזרה בימי המלחמה שימשו סיבה לעונש הקל, שהוטל על דויד ילין, להעדר במשך שבועיים מגבולות ירושלים. אחרי כן נחרץ עליו גזר־הדין לעזוב את הארץ. אם כי התאמץ לכבוש את הרושם, שעשתה עליו פקודת הגירוש, הרגישו חבריו בדעה ובעבודה את סבלו והשתתפו בצערו – צערם. לא נתמלאה הסאה: בעסקו באריזת חפציו ובהכנת כלי גולה, נפל למשכב. באותו הזמן הוזמן ביחד עם חבריו למשפט צבאי. בהעדרו מן הישיבה הראשונה באולם בית המשפט בגלל מחלתו, הוטל לפי דרישת הקטיגור על המשטרה להביאו לספסל הנאשמים גם אם יהיה צורך להשתמש בכוח. הוא הופיע באולם בית־המשפט ומנאשם הפך למאשים. בשפה ערבית נמלצת ביטל את ההאשמה והוכיח על תשלום רעה תחת טובה. יתכן שדבריו השפיעו. ההאשמה הוחלפה. במקום “השתתפות בהתיעצות, כדי למגר את המשטר הקיים”, אשמה הכרוכה בעונש קשה, בא “סידור ועד בלי בקשת רשיון”. הוטל קנס בסך חמשים לירות על מי שהיו חברי ועד הסיוע והמכולת ובראשם דויד ילין. יחידים שהעיזו לבוא לתחנת הרכבת, כדי ללוות את מר ילין בעזבו את ירושלים בדרכו לדמשק, היו עדי ראיה לדמעות, שירדו מעיניו. גנוזות תהיינה הדמעות האלה בזכרון הישוב העברי.

אחרי כיבוש ירושלים על־ידי הבריטים, חזר ילין לעיר מולדתו והמשיך לארוג מסכת פעולות נפלאות למען בניין ירושלים.

הערכת פעולותיו הענפות של דויד ילין כעסקן וסופר, כאחד מחלוצי הישוב וכאחד מבני־העליה, שמועטים הם בכל דור, דורשת חיבור ספר שלם. אני שרטטתי רק קוים לדמותו, עד כמה שבאתי אתו במגע בעבודה ציבורית משותפת.

הייתי מהראשונים שזכו להיפגש אתו בצעדו בשערי ירושלים. כאיש שנמצא במחיצתו, בזמנים שונים, ארשום כאן מנבכי העבר אי־אלו קווים, שיציירו את דמותו הרוחנית.

לפי בקשת הד"ר שמריהו הלוי באתי בחודש ינואר 1908 לפני 35 שנים לקבל את פניו בתחנת הרכבת בירושלים. הוצג לפנינו האורח התייר מגרמניה הד"ר ארתור רופין. באדיבות פנה הד"ר רופין בשאלה, אם אין התנגדות ואם לא יפריע בהצטרפותו לביקור על יד הכותל המערבי. הד"ר לוין ענה: אדרבא ואדרבא, בוא והצטרף אלינו אבל בתנאי מפורש שנלך ברגל למקום המקודש בישראל. הד"ר רופין היטה את שמריהו הלוי הצדה ולחש לו דבר מה באזניו. דברי רופין השאירו רושם עמוק. רופין אמר, שהוא מתנגד לכך, שהוא יהיה הגורם לניהול השיחה בגרמנית. הוא הפציר, שהשיחה תמשך בעברית וביקש מהד"ר לוין, שישמש כמתרגם הדברים החשובים.

הלכנו מבית החולים למחלות עינים, מיסודו של המיסיון, למשכנות שאננים, הבריכה העליונה, הר ציון, ונכנסנו אל העיר העתיקה דרך הפתח, שנפתח לכבוד הקיסר הגרמני. סקירה על הסביבה. הצצות לשוקי הבשמים והצורפים. עד הכותל המערבי היו הרבה תחנות של עמידה, הצגת שאלות, בקשת ביאורים. הכל נרשם בפנקס מיוחד ע"י ד"ר רופין. מכותלי השאלות וצורת הצגתן ניכר היה, שלשואל ידיעה רחבה ועמוקה בכל הענינים, שנגע בהם. בדרך חזרה ביקרנו ביקור חטוף ב"חורבת ר' יהודה החסיד". הד"ר רופין נרעש בשמעו, שהפסיקו באמצע את עבודת הצביעה, הקישוט וציור כתלי החורבה רק משום שהיא נעשית בידים “הטמאות” של הקרובים והשייכים ל"בצלאל". כששבנו לרחוב יפו, ביקש הד"ר רופין משמריהו הלוי, שישפיע על ידידו מורה־הדרך, שנהירין לו כנראה שבילי ירושלים, שיקדיש שעות אחדות מזמנו ויעזור לו בהשגת פרטים על המצב. יתכן שלא ירחק הזמן ויחזור לארץ, לכן מרשה הוא לעצמו להטריח אנשים אחרים.

בבית המלון קאמיניץ, על־יד ספל קפה, שמע הד"ר רופין מפי במשך שעה ארוכה פרטים על דרכי ההתנגדות של אנשי הישוב הישן בירושלים לכל דבר חדיש, ועל הליקויים, שישנם לעתים במעשי המחדשים והמגבירים את ההתנגדות. המדובר הוא ביחוד ב"בצלאל". הד"ר רופין אמר: “דרושה הבנה, ואולי הבנה דקה, יש צורך בסגולה מיוחדת, בכח חזק וקשיות עורף, כדי לא להיעמד בהליכה הישרה בשבילי ירושלים”. הד"ר רופין שם לב לידיעה, שסידור סטטיסטיקה בארץ מצריך רשיון מיוחד מקושטא. עניין אותו גם הסיפור, שכדי להשיג את הדין־והחשבון של ה"וועד הכללי הירושלמי שמש מרפא וצדקה", צריך היה המעונין לפנות אל מכירו באמריקה, כי שם השתדלו בהפצתו הרחבה, ואילו בירושלים הופקדו שומרים להשגיח, שלא יגיע הדו"ח לידיו של מי שהוא. הד"ר רופין אמר אח"כ: “כשתוגשם מחשבתי ואבוא עוד פעם ארצה, נעשה יחד מאמצים, כדי להסיר חלק מהמכשולים המעכבים את העבודה”.

כעבור תשעה חדשים בערך חזר ד"ר רופין ארצה כשליח תנועת התחיה. הוטל עליו ליסד את המשרד הארצישראלי ביפו ולעמוד בראשו. גם עליו, המחונן בכשרונות, המזוין בסבלנות, המצויד בידיעה והבנה, עברה הכוס. עליו היה לעמוד בנסיונות רבים. בתקופה הראשונה הוא נפגש בביטול ולעג. בתקופה השניה צריך היה לעמוד בפני פגיעה ומלחמה, ישר או בעקיפין. בתקופה השלישית זכה לאהדה והוקרה.

שלוש פעמים הייתי עד שמיעה לדברים, שנאמרו על־ידי הד"ר רופין בגילוי־לב ושבהם הגיב על האשמה הכבדה, שהמעיט לפעול למען תקנתה של ירושלים והבראתה ע"י יצירת נקודות־ישוב עבריות בסביבותיה. הוא תאר את כל הקשיים, שהיו כרוכים ברכישת הקרקע למן קרית ענבים. הוא הבטיח נאמנה, שעומדים על המשמר, כדי שלא תישמט שום הזדמנות.

הד"ר רופין חזר על דבריו בזמן רכישת אדמת עטרות, ובפעם השלישית אמר דברים כאלה בפגישה החגיגית, שסידרה “משואת ירושלים” לקבלת פני האורח מר מוזר, חבר “המכבים הקדמונים”, ראש עירית בראטפורד, שסיפק את כל האמצעים הנחוצים לבנין הגמנסיה העברית בתל־אביב. בביתו של הבוכרי עתיר הנכסים מר חפץ הובעה מחאה על שהעסקנים התרכזו ביפו ועניני ירושלים נידחים. דובר אז גם על הצורך בפעולה, שיתמנה ראש עירייה יהודי בירושלים. הד"ר רופין הבטיח, שלא ינוח ולא ישקוט לשם השגת המטרה הזאת.

עם פרוץ המלחמה העולמית הראשונה, כאשר נותקו הקשרים בין הגולה והארץ ועל הד"ר רופין הוטל התפקיד של המשביר הראשי, הסוכך והמגן על הקיים בארץ, עמד עמידה מאוששת על המשמר. כל ניד ונשיבת רוח נקלטו היטב על ידי שמיעתו המפותחת. קשריו הרבים והאמון הרב, שרכש בארץ ובגולה, עמדו לו לקדם את פני הרעה, וליהפך לאיש המרכזי. הוא היה בין השאר ראש “קופת הסיוע האמריקאית”, שמיליוני פראנקים עברו על ידה. בין דפי הדין־והחשבון, שנשלח מירושלים לשגריר האמריקאי בקושטא מר מורגנטוי, נכתבו על הד"ר רופין הדברים האלה: “זכות מיוחדת עמדה לו לאיש זה, ששמו זכה להיות קשור בישוב היהודי קשר אורגני ותמידי. בשם ד”ר רופין מסתמל הישוב החדש הפורח והעובד, כי במשך שנות עבודתו התמזג אתו יחד והיה לעצם אחת: הוא התענה באשר התענה הישוב, וכל מה שאירע לישוב אירע גם לנושא השם כזה. כשתעבור רוח השלום על פני הארץ והישוב היהודי ישוב וישגשג, יהיה גם זכרו של הד"ר רופין לברכה, מפני ששמר בשנות הרעה על שרשיו הרכים והפוריים של הישוב העברי בארץ". בפרק אחר של אותו דו"ח סופּר, שהד"ר רופין נענה מיד והקציב סכום כסף וע"י כך נוצרה בירושלים בימי המלחמה “הוועדה לעבודות ציבוריות”, שהעסיקה יותר ממאתים בעלי משפחות.

מפי מר יונגרייז הזקן, שהיה אז מנהל ענייני מושב הזקנים, מעמודי התווך של “הוועד היהודי האשכנזי” ואחרי כן של “אגודת ישראל”, שמעתי: “מפליאים פשוט הליכותיו ויחסו האדיב של הד”ר רופין. הוא חש בכל עומק רוחו את המצב הקשה שבו אנו נמצאים".

בזמן חגיגת יום הולדתו השבעים של הד"ר א. גלאסברוק, הקונסול האמריקאי בארץ, שעשה בימי המלחמה גדולות למען הישוב, נשא בעל היובל משא על תקומת העם העברי בארץ. הוא הרים את ידיו למעלה והודה לבורא העולם על שעל יד הגה הפעולה והעזרה נמצא כליל־המעלות הד"ר רופין, שהודות לו ניצל הישוב העברי מפורענויות קשות.

העריץ ג’מל פחה רצה ליהנות ממומחיותו הגדולה של הד"ר רופין וביקש ממנו להכין חומר סטאטיסטי. אחר־כך, כדרכו, התחיל להציק לו. הד"ר רופין נאלץ לעזוב את הארץ והוא נדד לקושטא. גם שם נמצא בתוך העבודה. הוא שלח משם שלוש פעמים שקים עם מטבעות זהב. רופין שלח מכתב, שבו הביע את תקוותו, שעל־ידי השפעה בבירה יתגשמו ענינים חשובים ותתבטלנה מחשבות רעות.

אחרי המלחמה חזר הד"ר רופין לארץ ותפס את מקומו כאחד מראשי הבונים.

את כל שפע כחותיו הרוחניים הקדיש יהודה הלבץ לבירתנו הנצחית. הולם איפוא אותו התואר “סמל המסירות לירושלים”.

יהודה הלבץ היה מחונן במזג טוב. לבו היה מלא אהבה טהורה לזולת ואהבה רבה לארץ. הוא היה בעל ידיעות עשירות, בעל מרץ וסבלן.

הלבץ ידע, שהישיבה בארץ נקנית ביסורים. הוא בא ארצה מסביבה חב"דית, שהיה מעורה ומושרש בה. הוא בא כשברשותו סכום כסף די הגון, לפי המושגים של הימים ההם. הוא עמד בראש קבוצה, ששאפה להאחז בקרקע מעבר לירדן. הוא קרא לבנו בשם יהושע, עובר מעברות הירדן. כשנגוז החלום של התישבות מעבר לירדן, התישב בירושלים. כאן התמסר לפיתוחה של ירושלים. תפקיד זה כבש את כל ישותו ושימש תוכן חייו. ואמנם היה רב חלקו של הלבץ בכל פעולה חשובה למען ירושלים. אעמוד על אחדות מהן:

א. הלבץ היה מראשי היוזמים של מפעל בית־העם בירושלים.

ב. עבודה מסועפת עשה הלבץ ב"משואת ירושלים" של “המכבים הקדמונים”. יהודה הלבץ היה בין הראשונים שנשבעו לדגל “המכבים הקדמונים”.

ג. כשוועד חובבי־ציון באודיסה הכניס 50.000 פראנק לשם ייסוד “קופות מלווה” ונוסדה קופת המלווה “מוריה”, היה הלבץ אחד משלושת חברי הנהלתה. הוא טרח הרבה, כדי שהקופה תתפתח. בעת הצורך היה ממלא גם מקום של שמש, היה מודיע ללווים על מועד התשלום ומזרזם לדייק.

ד. אפשר לומר, על סמך תעודות מוסמכות, שהודות למאמציו הכבירים של יהודה הלבץ נוסדה הנקודה הישובית החקלאית בסביבות ירושלים עטרות־קלנדיה.

בשיחות חברים, שהיו נהוגות אצל חברי “משואת ירושלים” בכל שבת, נתעורר הרעיון של צורך בשיכון. דובר על בנין בתים עם גני ירק מסביבם בשכונה של “המכבים הקדמונים”. במשך חדשים רצופים סיירו חברי “משואת ירושלים” בקבוצות וביחידות בסביבות ירושלים, כדי למצוא מקום לשכונה. מצאו שטח של אלף דונם בקלנדיה. בידי הלבץ עלה לעניין בדבר קבוצת חברים ואחדים מבני משפחתו, שהכניסו במשך זמן קצר למעלה מעשרת אלפים פראנק לרכישת האדמה. הלבץ לקח עליו את כל הטורח הרב, שהיה כרוך ברכישת אדמה בזמנים ההם. עזר לו חבר אחד, פקיד הממשלה התורכית, שהיו לו קשרים מיוחדים עם ערביי הסביבה לרגל התעסקותו בגביית המסים של הממשלה. הלבץ הקדיש הרבה ממרצו ומזמנו לשיחות, לביקורים במקום ולכל פעולה, שהיה צורך בה לסילוק המכשולים. כחג נחשב לו אותו היום, שבו הצליח להשיג חלק משטרי המקנה.

ה. שרות מזהיר שרת בזמן ייסוד הגמנסיה העברית בירושלים. הוא היה בעל כשרונות של מחנך ובעל ידיעות רבות. כמורה היה עליו להתייחד עם גנזי הרוח שלנו, כדי למצוא את הניבים המתאימים לטרמינולוגיה במקצועות, שהיה מומחה בהם. הוא ידע להקנות את ידיעותיו לתלמידיו. הוא שאף לשינוי ערכים במערכת החינוך. הוא רצה לגדל דור, שיהיה הנושא של תעודת התחייה, שיוקיר את העבר, יגן על קדשי האומה ויהיה שלם בנפשו.

הלבץ התמסר לגמנסיה העברית מהיום הראשון, שבו בקרו אצלו יהושע ברזלי והד"ר נפתלי וייץ והזמינוהו להשתתף כמורה ומחנך, ועד יומו האחרון. הלבץ עמד בראש המגינים על המוסד הזה. ברצוני לספּר כאן שני מקרים המעידים בעדם עד כמה היה הלבץ מסור לגמנסיה.

בכיסו של הלבץ היו המחאות אחדות על תשלום משכורתו הזעומה. הוא לא השתמש בהן, מפני שלא רצה לרוקן את הקופה, כי הדבר היה עלול לגרום למניעת האפשרות לשלם למורים אחרים. הוא חשש, שמא יעזבו אחרים את עבודתם, אם לא יקבלו בזמן את משכורתם. כשהמוסד נמצא במצב כספי קשה, נקראה אסיפה של ידידי המוסד. מראשוני התורמים, בסכום לא קטן, היה הלבץ. בכיסו היו המחאות אחדות לתשלום שכר־עבודתו. בו בזמן חסרה בבית הפרוטה ממש. באותו יום לא מרח הרוקח לבנו הקטן את העיניים, מפני שחסרה במזומנים העשיריה (בערך שתי פרוטות) שצריך היה לשלם לרוקח בעד טרחתו…

הלבץ לווה באופן פרטי סכום, שהיה דרוש להוצאות הנסיעה של שלמה שילר מגליציה, שהוזמן לשמש כמנהל. חברו של הלבץ, שידע מה מצבו הכלכלי, הוכיח אותו על מעשה זה. הלבץ ענה, שהוא מוכן לרעב ובלבד שהמוסד יתפתח.

יהודה הלבץ נבחר כציר מירושלים לקונגרס הציוני העשירי, שהתכנס בחודש אוגוסט 1911. בזמן הקונגרס הרצה הלבץ על הארץ וצרכיה בפני עשרים ואחד הצירים לקונגרס מטעם “המכבים הקדמונים”. הלבץ הדגיש את הצורך בגאולת הקרקעות וכן הפנה את תשומת לב הצירים לצרכי הגמנסיה בירושלים. תעמולתו של הלבץ עשתה פרי ומצב הגמנסיה הוטב.

ו. לתוך שרשרת פעולותיו מן הראוי לשים את הטבעת, שאחרי גלגוליה והתפתחותה מה היא נוצצת! – המדובר במוסד החינוכי, התופס מקום מכובד בירושלים, בית הספר “תחכמוני”. בעליית חדר, בשכונת הבוכרים, שנחשבה אז כרחוקה והגישה אליה עברה דרך סלעים, התאספו ודנו על ייסוד “חדר תורה”. הלבץ היה באסיפות אלה מראשי המדברים. הוא היה גם הראשון, שהכניס מכיסו הדל סכום כסף להוצאות ההכרחיות. הוא שימש בזה דוגמא לאחרים, שגם הם יתרמו. הלבץ הכניס לפעולה זו מחום לבו. הוא פעל והפעיל ורבים נמשכו אחריו.

ז. בזמן משפט בייליס בקיוב, לרגל עלילת הדם, ראינו את הלבץ והנה איננו נח. הוא חיפש דרך להשפיע על כהני הדתות בירושלים, שיפרסמו כולם ביחד, הן נוצרים והן מוסלמים, מחאה נגד העלילה הנבזה. הודות להלבץ התקיימו שיחות וגם הושגה הסכמה עקרונית מצד כמה כהני דת לחתום על המחאה. הלבץ לא נתן מנוח לאישים ידועים, שהיו להם קשרים עם כהני הדת. הוא כינס את האישים ובסודיות ערך תכנית פעולה. כל אחד קיבל על עצמו למלא את התפקיד, שהוטל עליו.

ח. כשהורם נס המרד נגד הלימוד בשפה הגרמנית בבתי הספר בארץ, נכנס הלבץ בכל לבו למערכה לשם הקמת בתי־ספר עבריים.

הלבץ לא שם לב לאזהרת הרופאים, שישגיח על בריאותו, ביחוד לאחר שעברה עליו מחלת הקדחת הצהובה. הלבץ עמד בחוץ על רגליו שש שעות. אחרי שחזר מישיבה מעייפת, שבה דנו על פתיחת בתי־הספר החדשים, הותקף על ידי שיתוק. ביום י"א בכסלו תרע"ד יצאה נשמתו.

הד"ר בן־ציון מוסינזון, שהספיד את הנפטר, אמר אח"כ, שלא יכול להיפגש עם המבטים הדוקרים של היתומים, שהביעו, לפי הרגשתו, מעין מחאה על שהרשו לאביהם לעבוד למעלה מכחותיו וליפול במערכה.

חובה לייחד את הדיבור גם על חברתו בחיים, שרה הלבץ לבית בהרב, שנתברכה בכל המידות התרומיות, שמנו באשת חיל. היא היתה חדורה שאיפה לתחיית הארץ ועזרה בשכלה העמוק ובתפיסתה הרחבה לבעלה בכל הפעולות. היא נשאה בדומיה את הסבל הרב, שהיה כרוך בפעולות אלה. היא נשארה עם שלושה ילדים קטנים, הרביעי נולד חדשים אחדים אחרי פטירת האב. היא מלאה את מקום האב לארבעת הילדים. גם היא היתה בין בוני הישוב. זכרה יישאר לברכה.

מייסד “מכון פאסטר” בירושלים

עם תום מלחמת רוסיה ויאפאן, כששוחרר ד"ר בהם ממשרתו כרופא צבאי, בא לירושלים בהיותו עוד לבוש מדים. בביתו של הד"ר אהרן מאזיה עורר את הרעיון של ייסוד מכון בירושלים לחקירת גורמי המחלות בארץ. נשמעו מפיו גם דברי בקורת קשים נגד עסקני התנועה הלאומית, שהזניחו את ירושלים.

כעבור זמן־מה שהה בירושלים הנדבן בעל שאר הרוח נתן שטראוס. הוא קיבל עליו להמציא את האמצעים, שהיו דרושים ליצירת מוסד לחקירת המחלות המתהלכות בארץ ולמלחמה בהן. אך טבעי היה הדבר, שיועמד בראש המוסד הד"ר בהם.

החולם הנלהב יהושע ברזילי היה מונה שבחם של “שלושה אריות”, שעליהם הושתת המוסד החדש, והם: ד"ר אריה גולדברג, ד"ר אריה פייגנבוים וד"ר אריה בהם. ברזילי היה מוסיף ואומר: “ואחרון חביב ד”ר אריה בהם החב"די, העולה על כולם, כי הוא נשא את הרעיון בחובו עוד בזמן שאחרים ביטלוהו".

ד"ר בהם היה עויין את השטחיות. כל דבר, שהיה טעון ביקורת, היה בוחן, בודק ומנתח. חיש מהר ניגש לכהן במשרתו. הכל התפלאו בראותם איך היה בולע את גרגירי המרירות המרובים המצויים בכל התחלה קשה. מלבד עבודתו במכון, היה מקדיש זמן גם לעסקנות, כי היה האיש חובב ירושלים בכל סערת רוחו. בכל דבר, שהיה בו משום פיתוח ירושלים והגדלת כבודה, היה מכניס חלקו. יד של סעד הושיט ל"בצלאל". עזרה מסורה הגיש ל"בית־העם". התלהבות חסידית הראה במלחמת תנופה לקידוש שמה של השפה העברית. הוא היה משתף פעולה עם המורים בחשיפת ניבים ויצירת מלים למקצועות שונים בעברית.

בהם טיפל לא רק בדברים, שהיה להם אופי ציבורי וכללי. הרבה מאות יהודים בני שכבות שונות, נהנו מעזרתו כרופא וכאיש. בהערצה היו מספרים, איך הגדיל לעשות כרופא הגוף ומעורר הנפש גם יחד, איך הציל ממש את חיי הפונים אליו במסירותו העמוקה בימי המלחמה העולמית, וביחוד כשהתפשט “חלירע” בירושלים.

מצרור זכרונותי עליו יצויינו כאן שתי פגישות אתו.

הד"ר בהם, שהיה לבוש מדי־צבא תורכיים, איקלע לטבריה באותו היום, שהקצין האוסטרי, הצייר אפרים ליליין הביא לשטח הבלתי כבוש ע"י האנגלים את בשורת ההצהרה של בלפור. הד"ר בהם ישב מן הצד ולא השתתף בשיחה, כל זמן שדובר על אודות “הפולקלור היהודי”, אך נעשה מיד לרוח החיה, כשהשיחה עברה לענייני היום. בהתלהבות דיבר נגד ההשליה וההפרזה ודרש להעריך את ההכרזה רק מבחינה זו, שהיא תסיר את הכבלים, שאסרו את הידים. היא רק הכשירה את התנאים ועל העם למלאותה תוכן. הוא גם הביע חשש אפיקורסי, שהרגעים הטובים יעברו ולא ימצאו אותנו מוכשרים להפיק מהם מה שאפשר.

בערב של אותו היום דיבר הצייר ליליין במסיבה חשובה מתוך השתפכות נפש עמוקה. הצייר תיאר איך היה תמיד ער ועקב אחרי כל הזדמנות לגלות ולתפוס בכוח ההשראה רשמים מהדמויות הנעלות, שפעלו בארץ וביחוד בירושלים. הוא סיפר, כי בגלריה שלו מפרצופי בני העלייה המועטים תפס מקום בראש הלוחם המקורי ר' יחיאל מיכל פינס.

אז קם הד"ר בהם וכאילו התיר בזהירות את צרור זכרונותיו שלו, באמרו: כמעט עם חלב האם ינקתי את האהבה הטהורה והתמימה לירושלים. עם התפתחותי גדלה, התעמקה והתרחבה האהבה. עול ימים הייתי כשנזדמן לידי במקרה מעין חוזר, שהיה מיועד ליחידים נאמנים ושבו סופּר על התיעצות בעליית בית בירושלים, איך להתנהג עם הספר, שנתחבר על ידי “מין”. מחבר הספר הזה היה ר' יחיאל מיכל פינס. במוחי נצטייר הלוחם לאמת שלו, כשהוא עומד בקומה זקופה ודורש בירור דינו. כשעמדה לי הזכות להגיע ארצה כתייר, רצתי ממש, כשעוד אבק הדרכים על נעלי, לראות את פני המעונה, שסבל בגלל כרכורי השטן, הבוחר לעתים בירושלים. רציתי ללחוץ בכל חום נפשי את ידי האיש, שקידש את תחית שפתנו והטיף: “לא להתביש ולדבר עברית בשוק ובבית”.

אחרי שהד"ר בהם נח מספּר רגעים, הוסיף: מן השיחות עם תלמיד חכם מקורי זה, שהשתדל לשכוח את תעלולי העבר, תפסתי לא מעט מארחות החיים וממנהגי ירושלים. עמדתי יותר ממקצת על הקשיים הגדולים, הכרוכים בעבודה בירושלים, שבה מדקדקים באיסור של “חדש”. על אף הכל היתה החלטתי נחושה, כי צריך להתיישב בירושלים. אגלה לכם סוד: גדולה היתה סקרנותי לראות את הרבנית מבריסק “סוניה דיסקין”, אשת הרב מבריסק, שלפי הידיעות המוסמכות היתה אז מניעה את הגלגלים במלחמה הקשה נגד פינס. טלטלתי את עצמי לעיר העתיקה ומצאתיה משותקת למחצה. רק מספר מלים עלה בידי להוציא מפיה. בחזרי משם לא עזבה אותי אף רגע המחשבה: “הלא אנו אשמים בכל זה. הזנחנו גם הפקרנו את ירושלים, ומההפקר זכו המתנכרים לרוחנו ולשאיפותינו. בחרתי אז להאחז בצפרנים בירושלים ולפעול גם על אחדים ללכת בעקבותי, להיות מוכנים לדרוך ב”בשבילי היסורים" למען הגדלת כבודה, שכלולה והבראתה של ירושלים. אלה הם יסורי התשובה ומירוק החטאים נגדה". הד"ר בהם סיים דבריו: “גדול הוא הכאב, כי גם אלה, הנחשבים ל”שלנו", משביעים אותנו סבל רב. זה מחפיר ומעליב".

ישר היה הילוכו בשדה הפעולות שלו. לפעמים נדמה, כי הנה נכשל, מעדו רגליו, אולם לפתע פתאום הוא מתעודד, מתאושש וממשיך בהילוכו העקשני לקראת המטרה. בזמן הופעתם של השליטים החדשים בחיינו הציבוריים הוצעה לו משרה, שהיתה מסדרת אותו כפרט בעבודה, אבל הוצג תנאי של הפסקת קיום של “מכון־פאסטר” שלו. הוא דחה בשתי ידיו את ההצעה והמשיך לחיות את חייו בתנאים קשים.

מטיבה של צפת

בפקודתו של העריץ ג’מל פחה פונתה יפו–תל־אביב. תושביה נאלצו לקחת מקל גולים בידיהם. על הגולים נאסר להשאר או להתעכב בסאנדז’אק (מחוז) ירושלים. הגליל צויין כמקום מתאים למגורשים.

משלחת של באי־כח הישוב, עם מאיר דיזנגוף בראשה, באה לבקר את הגולים בגליל ולחקור את מצבם. מה נבהלה המשלחת, כשמצאה למעלה מאלף נפש במעין אהלים על החולות אשר על שפת ים כנרת. בוועד ההגירה הועמדה בכל חריפותה הבעייה של דירות בשביל המהגרים־הגולים. העינים הופנו אל הצעיר בעל־המרץ, הד"ר אברהם גרין, שדרש בתקיפות להעביר חלק מהמהגרים לצפת, שאווירה צח ומבריא. דיזנגוף הזמין את הצעיר הזה אליו, אל בית־המלון של גרוס. ושם ריתק הצעיר את תשומת הלב עד אחרי חצות הלילה בדבריו המזעזעים על חורבן, עזובה, עוני וסבל, שהשתררו בצפת, לאחר שנתרוקנה מבניה. דיזנגוף היה נרגש מאוד. הוא הבטיח לפעול למען שיקומה של העיר, שתפסה לפנים מקום ראשי בישוב.

בצפת הוקם סניף של ועד ההגירה. השתתפו בו מפעילי המקום. הד"ר אברהם גרין היה חבר בוועד ההגירה והשקיע בו את מיטב כחותיו.

הוטל עליו להיות הרופא של המהגרים. הוא, בעל המזג הלוהט, לא הסתפק במתן עזרה רפואית גרידא. בדינים והחשבונות שלו חרג מהמסגרת המקובלת. בעברית עסיסית עמד על גורמי המחלות והתווה קוים למלחמה בהן.

הוקם בצפת בית־ספר, שנתמך על־ידי ועד ההגירה. הד"ר גרין היה ראש המדברים והרוח החיה במוסד זה. הודות לו הוקם בצפת גם מעין בית־חינוך ליתומים עזובים. ועד ההגירה תמך גם במוסד זה.

בטעות חשבו את הד"ר גרין לבן־צפת. בהיותו תלמיד בבית־הספר לרפואה בבירות הצטיין כבר כעסקן ציבורי. הוא עסק בהפצת הרעיון הציוני ובהגשת עזרה לחברים הזקוקים לה. הפרופ' פרידנוואלד מבאלטימור, ראש ציוני אמריקה, סר בזמן ביקורו בארץ לפני מלחמת העולם הראשונה לבירות. כאן נפגש עם התלמיד הצעיר גרין, שעשה עליו רושם טוב. הפרופ' פרידנוואלד ביקש מגרין לעמוד אתו בקשרים ובחליפת מכתבים. אחר גמר לימודיו קבע גרין את מקום מגוריו בצפת והתמסר לעבודה ציבורית.

הד"ר גרין רכש לו עמדה בציבור. כל שכבות האוכלוסיה רחשו אליו רגשות חיבה, כי הוא עזר לכל אחד בשעת צרה, וביתו היה פתוח לרווחה לפני כל מי שבא לבקש את עזרתו.

בשנות המלחמה היה בין חברי ועד הסיוע המקומי. הוא נתמנה לרופא ומנהל עניני הצדקה של אמרכלי אמשטרדם. יש לציין, שהד"ר גרין לא היה מהחרדים ולא דקדק במצוות, בכל זאת נהנה מאמון החרדים. ד"ר גרין הצטיין ב"מתן בסתר", שחילק במידה לא קטנה. ביתו היה מקום כינוס ופגישה לאנשים מכל הסוגים, אפילו הרחוקים איש מרעהו בהשקפותיהם. תיירים חשובים, שביקרו בצפת, בתוכם אחד ממשפחת הקיסר פראנץ־יוסף, לא פסחו על ביתו.

כך חי את חייו הצעיר בעל המרץ הזה. רוב זמנו היה מוקדש לעבודה למען הזולת. הטיפול בחולים במחלת הטיפוס בתנאי החיים הקשים ביותר גרמו לכך, שהוא נדבק במחלה ממארת זו. בחזרו מראש־פינה, במקום שטיפל בחולה־הטיפוס המורה וליקומיץ, הרגיש עקיצה. בראשונה נבהל, אבל אחר־כך שיקע את עצמו בעבודתו עד שנפל למשכב. הובהלה מיד עזרה. הד"ר חיסין בא מיבנאל וכשבוע ימים לא זז ממיטתו של החולה, שנאבק עם מר המוות. הרופא העסקן הצעיר הוציא את נשמתו בהיותו בן עשרים ושמונה.

אבל כבד עטף את צפת ביום השישי בשבוע, שבו הובאו עצמותיו של הד"ר גרין לקבורה. במאות בתים לא הועלתה אש על הכיריים ובשבת הסתפקו האנשים באוכל קר ויבש.

בפגישה בחווה מיגדל הספידוהו מאיר דיזנגוף, הד"ר חיים חיסין ומשה גליקין. דיזנגוף אמר בין השאר: הודות להשפעתו הכבירה של המנוח נעשיתי אני התובע תביעות למען צפת. מהכספים, המגיעים לידי, אני מפריש בכל פעם חלק לאנשים הזקוקים בצפת.

כשפתחו אחרי ימים מספר את קופתו, מצאו בה אי־אלה לירות. האיש הזה, שחולים רבים, בתוכם ערבים עשירים, דפקו על דלתותיו, לא השאיר לעצמו מכל רכושו אלא מעט.

הגברת גרין המשיכה את פעולתו. היא היתה אם טובה ומסורה ליתומות עזובות רבות, שטיפלה בהן, חינכה, הדריכה ועזרה להן למצוא דרך נכונה בשבילי החיים.

אחיו של הד"ר אברהם גרין ז"ל, מר יהושע גרין, הציב לו זכרון בארץ על־ידי הקמת מרפאות בנקודות ישוב אחדות ועל־ידי ייסוד בית־ספר מקצועי באותה העיר, שלמענה הקדיש המנוח את מיטב כחותיו.

עשרים וחמש שנה למותו

היחידים, שלהם נגלו הזיו והיופי שבחביון פעולותיו, המעטים שראו אותו שׂשׂ להושיט עזרה לזולת מתוך חסכונותיו המצומצמים ולפעמים בשעה שהיה בעצמו חולה, התקשו לפתור את החידה: מאין שואב החייל הפשוט הזה את הכחות הרוחניים הנעלים האלה?

פעם, במסיבת מכיריו ומוקיריו, נשמעה הערכה: “לוא היינו נוהגים כמתוקנים שבאומות העולם להשאיר שם וזכר לצנועים הנעלמים, שרוב ימי חייהם היו טבעות, טבעות בשרשרת הפעולה הכנה והנאמנה, היה אז המקום הראשון והבולט מיועד לר' מנדל סוסניצקי”.

מגדר שתיקתו יצא בפעם הראשונה בימים שפשה נגע האוגאנדיזם. הנגע פשה גם באלה, שלפי עברם ועמדתם היו צריכים לשמש בתפקיד של כהנים, הפוסקים על טהרה וטומאה. המנוח הזמין לאסיפה, שבה ייחשף קלון אישים ידועים אחדים ממצדדי “מלון לילה”, כי במקום שיש משום הוצאת לעז על הארץ ועסקניה אין לחפות גם על אלה, שחלקם רב בהתפתחות הארץ.

בראשון של פסח תרס"ה, כשהתיירים והאורחים מר מ. שיינקין, הסופר יעקב רבינוביץ ואנשים מהמושבות בלווית “מורה־הדרך” החביב יהושע ברזילי בקרו בביתו של סגן מנהל אנגלו־בנק בירושלים מר ליפבסקי, גילה בעל הבית יותר מטפח מן ההתנגדות וההפרעה לפתיחת סניף הבנק בירושלים. הוא השמיע האשמה חריפה על הזנחת בירתנו. שיינקין מצדו הצהיר, שהוא מתחרט על העבר, והתחייב לעזור להבא בכל האמצעים לתקנתה של ירושלים. אז נטל את רשות הדיבור השתקן סוסניצקי. דבריו הפשוטים, היוצאים מהלב, זכו לתשומת לב כל הנוכחים. בדבריו היתה מורגשת ההתרוצצות הפנימית, שקדמה להבעתם. הנוכחים תפסו מה היה ברצונו להביע מתוך צורת ההבעה. מה שהחסיר במלים הסביר על־ידי אופן הדיבור. כולם נדו לו, כשנתקף על ידי שעול בגמרו לדבר. כשהוקל לו נפלו בחלקו לחיצות ידים חמות.

לתיאור אישיותו נמסור כאן עוד אי־אלה עובדות.

א. בא אורח לביתו. מעיר ההריגה קישינוב ברח. מושיב אותו ר' מנדיל על יד התנור הפרימיטיבי המוסק, מגיש לו בעצמו חמין ובזהירות מחושבת, כדי שלא לנגוע במקום הכואב, שואל על מצבו והעזרה הדרושה לו. האורח היה לפי מקצועו צבע. הוא עלה ארצה עם שבע הנפשות שלו, הוא רוצה להסתדר בירושלים, אבל הוא מחוסר כל אמצעים. ר' מנדיל עורך מיד תכנית איך לסדר את העולה החדש בעבודה. בו במקום מציע ר' מנדל לעולה הלוואה, שתספיק לעת־עתה לקיום ארעי ושתוחזר “לכשירחיב”. ר' מנדיל מכתת רגליו למרות חליו, משיג את ההלוואה ומסייע למשפחה בכסף, בעצה ובטיפול.

ב. שוב מעשה בעולה מהומל. צורף זהב וכסף לפי מקצועו. ברח מן הפרעות. אותות היאוש והפחד טרם נמחו מעל פניו, בתארו את אימי ההרפתקאות, שעברו עליו. סוסניצקי קבלו לביתו. כדי לעזור לו, סובב ואסף חתימות של ערבויות. לא קל היה הדבר וכרוך היה באי־נעימות גדולה, כי דרושים היו חמשים איש, שכל אחד יקבל עליו אחריות על סכום של נפוליון (עשרים פרנק) בשביל אדם זר לו. ר' מנדל כיתת את רגליו מאחד לשני. לא חסך דיבורים וקיבל באהבה את כל הקשיים, שהיו קשורים לזה. הפעולה הוכתרה בהצלחה. מפי ענתבי, מנהל קופת מלוה של חברת יק"א, שמע התראה מפורשת, כי לכל הסכום הגדול של אלף פרנק האחראי הוא אך ורק סוסניצקי. ר' מנדל לא ראה את תפקידו כגמור עם השגת ההלוואה. הוא עזר לצורף להשיג דירה ועבודה.

ג. בלכתו יום אחד לשם הרקת הקופסאות של הקרן הקיימת, ראה, שמהעגלה המכונה “דיליז’אנס”, שהסיעה נוסעים מיפו לירושלים, מורידים מכונת תפירה גדולה ועוד חבילות. על יד העגלה עמדו שתי צעירות, שכל הכבודה היתה שייכת להן. ר' מנדל נגש, שאל וחקר מי הן הפנים החדשות ולאן פניהן מועדות. כאשר שאלו אותו הצעירות על בית מלון זול, ובית מלון כזה לא היה קיים בירושלים, הרי הציע להן להכנס עם כל צרורותיהן לביתו. “היינה אורחות שלנו עד שתשגנה דירה מתאימה” אמר ר' מנדל. אשתו השתדלה להנעים עליהן את הישיבה הזמנית בבית. כשהצעירות האלה התבססו יפה ובנו להן בית, זכרו למשפחת סוסניצקי את החסד אשר עשתה אתן משפחה זו.

ד. בתפיסתו הטבעית, העמוקה העריך ר' מנדל סוסניצקי את הקפיצה הנחשונית, שנעשתה על־ידי יסוד הגמנסיה העברית בירושלים. לבו כאב על כך, שמפני טעמים שונים לא יכול לעזור בפועל למוסד החינוכי החדש. בשיחה אינטימית נחשפו פצעי לבו על שבניו אינם לוקחים חבל במלחמת התחייה: “רק מעט זכיתי לצקת מים על ידי מורים ומלמדים. בכל רמ”ח אברי גדולה חיבתי לתורה והשכלה. בכל האפשרות התאמצתי להכשיר את בני לתורה ותעודה. מלחמה חזקה נערכה נגדי בזמן שהייתי חולה ולא הייתי מוכשר לעבודה, שללו ממני מתן “החלוקה”, שהייתי זקוק לה מאוד. לא נכנעתי ובני המשיכו את למודיהם על אף השמתא והחרם. השיבותי במלחמה: רעייתי נסעה לחו"ל להסביר ל"ממוני כולל סובאלק", ששלמים ונאמנים אנו למסורת וכל פשע לא פשענו על־ידי זה, שברצוננו לחנך את ילדינו, שיהיו טובים לה' ולאנשים. את בני שלחתי להשתלם בגרמניה ואת המולדת שכחו. הטובים בין תלמידי חברת “כל ישראל חברים” משמשים חומר לייצוא לצרפת ומשם אינם חוזרים למקור, וטובי התלמידים של חברת “עזרה” נשארים בגרמניה וכאבודים ייחשבו לארץ. עליכם לבער אחרי הכפילות ולדאוג לכך, שתלמידי ה"גמנסיה העברית" יהיו שלמים, מלאי מסירות וחיבה לארץ, לשפתנו ולכל קדשי האומה". כשמר יהודה הלבץ, האידיאליסט ב"ה" הידיעה, ממייסדי הגמנסיה והרוח החייה בה סח לו, שמחפשים כסף, כדי להביא אישיות ידועה, שישמש כמנהל הגמנסיה ויתן מהודו עליה, הכוונה היתה למר שלמה שילר, נתן סוסניצקי מיד בשמחה את הסכום הדרוש כהלוואה.

ה. פני ר' מנדיל סוסניצקי קרנו, כשנמצא באספות המוקדמות ליסוד בית־העם. האסיפות נערכו בחדרי ביתו. הוא שמח שמחה רבה על שהולך ונוצר מוסד תרבותי חדש, אשר ישמש מקלט רוחני לאחים החדשים, הבאים להתיישב בירושלים. יבוא קץ לבדידות, שהיתה מורגשת ביחוד על־ידי העולה החדש. בבית העם ישמעו דברי תורה וחכמה, רוח הציונות תרחף שם. כשלא הסתפקו בדברים ורצו ליסד קרן לשם ייסוד בית־העם, מסר מיד לאחד הנוכחים נפוליון זהב. הוא שמח שמחה רבה בראותו שכמעט כל הנאספים הכניסו כספים למטרה זו.

ו. ר' מנדל נכשל פעם בעבירה שהיא “לשמה”. הוא לא עמד בהבטחתו וגילה סוד. מעניינים היו דברי הווידוי שלו על החטא שעשה: "אחרי שמעי את הדברים רתחתי כולי. מלחמה פנימית התלקחה בי: אם אמסור, אהיה הולך רכיל, מפר הבטחה, אבל מצד שני אעבור על הלאו “אם לא יגיד ונשא עוונו”. כשנעשתה פגיעה בכבוד רעיון התחיה, וגם היה לי חשש, שהדבר יגרום סבל, אכזבה ועינוי הדין לעולה חדש צעיר, החלטתי אחרי לבטים ונדודי שינה לעשות את אשר עשיתי. עופות השמים הוליכו את הסוד, הדברים הגיעו לאזני אחדים מהידועים וגרמו לתגובה ולפעולה הדרושה. ר' מנדל הוסיף: “בראותי את תוצאות המעשה שלי, הריני נהנה מהמצוה, שבאה על ידי עבירה”. מפני טעמים שונים יש הכרח לעבור בשתיקה על ענין זה, בו עשה ר' מנדל שרות חשוב.

כשם שבחייו היה בורח מהכבוד והפרסום, כן גם בפטירתו הסתלק בלי הספד והערכה.

משופרא וירושלים

ר' זלמן רוקח עמד בראש בית־מרקחת, שהיה משותף לשלושה רוקחים, שלושתם מחוסרי כל תעודה על הכשרתם המקצועית, אבל בעלי נסיון. הם שרתו והגישו עזרה רפואית כמעט לכל התושבים המרובים ב"מאה שערים" ובסביבתה הגדולה.

מהבוקר עד הערב אפשר היה לפגוש בחדרי בית־המרקחת המון אנשים, בעיקר נשים עם ילדיהם הקטנים. כל אלה חיכו לטיפול בעיניים. הרוקח היה מחליט במקום למי לתת טיפות ולמי משחה לעיניים. הרוקח ר' זלמן, הבקי בתחלואי הארץ, היה מקדיש חלק גדול מזמנו למתן עצות לחולים ולביקורים בבתי חולים. כולם חיכו למוצא פיו, לפי הוראותיו היו מזמינים רופא. לפעמים לא היה מהסס לחלוק על דברי רופא והוא היה מחליט מה לקרב ומה לרחק בנוגע לתרופות. ר' זלמן הרוקח היה מרגיע את בני הבית, מעודד אותם במילים חמות, היוצאות מהלב.

למרות עבודתו המרובה כרוקח ומרפא, היה מקדיש הרבה מזמנו, גם משעות העבודה שלו, לענייני הציבור בירושלים. במוסדות השונים של הישוב הישן נשמעו דבריו והשפיעו, הוא היה מדבר בנחת, המלים היו ספורות, בהשפעתו היה מפעיל גם אחרים וכך היה מביא לאט לאט לידי השיפורים והשינויים הדרושים.

ר' זלמן רוקח היה מראשי חברת “אחווה”, שהקימה את השכונה “אחווה”. השכונה לא זכתה להינות מהתנאים הנוחים, שנהנתה מהם השכונה “זכרון משה” מהקרן על־שם משה מונטיפיורי. מייסדי “אחווה” קיבלו הלוואה מבאנק וקיבלו עליהם מרצונם את התנאים והסייגים החמורים שהיו קשורים בקבלת ההלוואה.

ר' זלמן היה משתדל להתרחק כמטחווי קשת מהעניינים, השנויים במחלוקת. הוא היה נזהר גם מאבק של פוליטיקה. הוא היה מופיע כשר של שלום, לקרב ולאחד וליישר. היה לו חלק לא קטן גם בהתחלות של הפעולות “האפיקורסיות” להקים ועד פעולה מסודר, עם בחירות לוועד. עניו מטבעו, התרחק מדיבורים. לכן נזקפו מעשים רבים שלו לזכות אחרים.

בזמן מלחמת העולם היה ר' זלמן אחד מחברי “ועד הסיוע המאוחד האמריקאי” בירושלים וגזברו. הוא שש להזדמנויות השונות, שניתנו לו להושיט עזרה לסובל. הוא היה נותן בסתר הלוואה לבעל מלאכה, כדי שיוכל להמשיך בעבודתו, ולבעל חנות מכולת, שיוכל לעמוד בשעת דחקו. הוא הודה בגלוי, שעבר לפעמים על הפורמליות הדרושה ואפילו הפר החלטה, כשראה ש"עת לעשות" וסופה של ההחלטה להשתנות. ר' זלמן היה הרוח החיה בפעולות ועד הסיוע.

במשרדי ועד הסיוע נעשה פעם במפתיע חיפוש ע"י ראש המשטרה החדש. בקופה היו החשבונות של חילוף מטבעות נייר לזהב. פעולה שנאסרה איסור חמור. מכיוון שהגזבר ר' זלמן סולובייצ’יק נמצא אותה שעה ביפו ומפתח הקופה היה בידו, נאלצה המשטרה לשים חותמת על הקופה מבלי לבדוק אותה. לוּא פתחה המשטרה את הקופה, היו העסקנים, חברי ועד הסיוע עם דוד ילין בראשם, צפויים למשפט בלתי נעים לגמרי. צעירים אחדים התנדבו והלכו באישון לילה אל המשרד, הסירו את החותמת הרשמית, הוציאו את החומר המסוכן מתוך הקופה ושמו חותמת מזוייפת על הקופה. אף אחד לא הרגיש בפעולתם, אפילו השומר היהודי. באופן כזה ניצלו העסקנים מעונש ותסבוכת.

כדאי לספּר על “עבירה לשמה”, שעבר ר' זלמן סולובייצ’יק כגזבר ועד הסיוע. בימים הללו היתה העזרה הרפואית של “קופת חולים” מפוצלת. “הפועל הצעיר” עזר לחבריו שלו ו"אחדות העבודה" עזרה לחברים שלה. מי שטיפל בעלייה בירושלים, היה מקבל כל חודש תקציב בשביל העולים החדשים, החולים והמבריאים. ר' זלמן ראה, שישנם עולים, שהגיעו ארצה לפני כמה שנים, – הם אינם שייכים למפלגות האלה והם זקוקים לריפוי והבראה. ר' זלמן פנה אל האיש, שטיפל בענייני העלייה בירושלים, שיעזור לו בביצוע הערמה. הוא הציע לבקש מהד"ר דה־סולה־פול תקציב גדול מהדרוש, ומההפרש תנתן עזרה רפואית לאנשים הזקוקים. המטפל בענייני העלייה מסר בסוד לד"ר דה־סולה־פול את מחשבת הערמה של ר' זלמן. בעיני הד"ר פול מצאה ה"ערמה" חן ובמשך חודשים רבים נתנה הקצבה מוגדלת. ר' זלמן נהנה הנאה רוחנית מפעולת העזרה שלו לעולים. ר' זלמן לא ידע שהדבר גלוי וידוע לד"ר פול.

בזכרוני עולות עוד פעולות יפות של ר' זלמן סולובייצ’יק. ביום ששי בשבוע נתקבלה בוועד הצירים ידיעה, שקרוב לארבע מאות מתושבי ירושלים, שעזבו את הארץ בזמן המלחמה כנתיני מדינות אויבות, עומדים לחזור, סדרי התנועה ברכבת רחוקים היו מלהיות תקינים. כדי להכנס לתחנת הרכבת, שנמצאת ברשות הצבא, צריך היה לקבל רשיון מיוחד. מר סולובייצ’יק קיבל קודם כל על עצמו חלק מעבודת ההכנה של מזון ומקומות הארחה בשביל הבאים. אחרי כן בילה שעות אחדות בקבלת פני הבאים. לפני שהרכבת הגיעה נתברר, שלרגל שגיאה טכנית עומדת הרכבת להתנגש עם הקטר, שזז ממקומו ואי אפשר היה לעצרו. היה ברור שהנה תאונה קרובה. חברת “הדסה” נדרשה לשלוח אל תחנת הרכבת את כל רופאיה ועוזריה לשם הגשת עזרה. מר סולובייצ’יק התרוצץ, הוא שלח שליח אחרי שליח להודיע פה ושם. כעבור זמן קצר נתפשטה הידיעה ומאות קרובים ומכרים מהרו בבהלה אל תחנת הרכבת. מר סולובייצ’יק עמד וניחם, הסביר והבטיח שלא יאונה שום רע לנוסעים. “לשם הרגעה הבטחתי מה שלא היה ידוע לי כלל”, הוסיף אחרי כן.

רק אחרי זמן־מה נתברר, כי השריקה הבלתי פוסקת של הקטר, שנעתק ממקומו, שמשה כאזהרה לסכנה. הקרונות, שהסיעו את מאות הבאים, נעצרו במהירות וכל הנוסעים נצטוו לפנות מיד את הקרונות. הקורבנות היו נהג הקטר ועוזרו, שנתפחמו ומתו מיד. בינתים התקרב יום השבת. מר סולובייצ’יק היה בין המפנים את הנוסעים המבוהלים, שהלכו כמה קילומטרים רגלי, ממקום התאונה עד תחנת הרכבת, שייכנסו לאוטומובילים, שהוכנו בינתים. “ה' ימחול לכם את הנסיעה מאונס בשבת. בהגיעכם לסביבת “מאה שערים” תרדו ותגיעו רגלי לשכונת הבוכרים מקום הארחתכם. זכיתם ושבתם בתום המלחמה ובלהותיה לעיר הקודש, שבה גרתם. פעולתכם בעתיד תכפר על החטא של נסיעה בשבת”. דברי מר סולובייצ’יק נאמרו בלבביות והשפיעו.

בליל “בדיקת החמץ” הגיעה לירושלים קבוצה של עשרות צעירים לשם ביקור וסיור. הם היו עייפים מהליכתם ברגל. הם באו בלי הודעה מוקדמת ולא עשו שום הכנות. מר סולובייצ’יק עזב את ביתו, רץ לבתי התבשיל והודיע להם, שעליהם להכין מיד אוכל נוסף בשביל האורחים. לשני חנוונים ציווה לשלוח מיד מצות, יין ועוד מיצרכים דרושים. בבוקר נודע שמאתיים אורחים הגיעו כבר ובדרך נמצאים עוד רבים. מר סולובייצ’יק מסר לשליח, שיטפל בבעור החמץ שבביתו, לקח לו לעזרה אחדים ממכריו וחילק ביניהם את העבודה של הכנת אוכל ומקום־מרגוע בשביל האורחים הצעירים, שעלו לרגל לירושלים. “אל תשכחו שהיום ערב פסח וערב שבת”, הזכיר וחזר והזכיר ר' זלמן לאנשים, שנרתמו לעזרה ופעלו כבאי כחו. כשפניו מאירים משמחת מצווה, פנה אלי בבקשה: “לעת עתה נעשו כל ההוצאות הגדולות הכרוכות בסידור האורחים, על ידי ועל אחריותי, בלי כל יפוי־כח ורשות ממי שהוא, שיכול לפרוע ולסלק אותן; אנא, פנה בלי שהיות אל הד”ר פול, שדבריך נשמעים אצלו, ובכל כוח השפעתך סדר, שיקבל על עצמו את ההוצאות הקשורות לזה. הציליני פשוט מאי נעימות גדולה, המחכה לי". הד"ר פול הופתע מביקור בערב חג בביתו. בשמעו את הפרטים, הזדרז ונתן המחאה בכתב לר' זלמן על סכום של 78 לירות, לכיבוי ההוצאות בקשר לסיור. הד"ר פול הוסיף בסוד ובניחותא, כי “עוד יעיין ויבדוק את האפשרות של הקצבת סכום נוסף למטרה זו”. מר סולובייצ’יק לחץ את ידי האיש, שהושיט לו את ההמחאה ומתוך צחוק אמר: “זה כבר גבול המותר, כעת אפשר לחטוא ולעשות באיסור…”

אחרי הצהריים, כשהוקמו בשביל האורחים אהלים בחצר הרחבה של “בית־העם” התחיל הרב קוק לדאוג למזון בשבילם. מה נרגש היה בהיוודע לו על הפעולה המסורה שנעשתה על־ידי מר סולובייצ’יק. הכהן הגדול הרים את ידיו ואמר: “יבורך מר סולובייצ’יק זך הנפש וטוב הלב”.

כדאי לציין, שעסקנים רשמיים אחרים, שאליהם אולי שייך כל העניין ועליהם היה לטפל בו, הראו יחס קריר. ביום הראשון של חולו של מועד, כשעלתה הבעייה הדחופה של החזרת מאות האורחים למקום עבודתם, פנו אל אחד העסקנים החשובים. התשובה הראשונה היתה: “האם לא ידוע לך שהיום, – יום טוב, של גלויות – המשרדים סגורים ואין להפריע את מנוחת הפקידים”.? ר' זלמן קפץ ממש מעורו, כששמע על היחס הזה למאות אנשים, שכל חטאם היה, שלא בקשו למפרע היתר לבוא ממקום עבודתם לירושלים. כשנודע הדבר לד"ר פול הטיח דברים קשים.

ידעו בירושלים, שאם יש צורך בעזרה וסיוע, יש לפנות לר' זלמן סולובייצ’יק. מה שאפשר היה להשיג, אפילו במאמצים גדולים היה משיג. כשלא היתה לו אפשרות לעזור, היו פניו מתכרכמים והיה מבקש לבוא אליו שוב, אולי יוכל למצוא את האפשרות.

כך חי לו אחד מיקירי ירושלים, כל חייו היו שרשרת ארוכה של פעולות למען הזולת.

בשורת אישי ירושלים הדגולים יש להעמיד את מרדכי כספי־זילברמן. יליד ירושלים, היו כל חייו קודש לבניין הארץ. מעיין מפכה מרץ בלי הפסק, לב מלא מסירות לוהטת לארץ, – אלה הם הקווים האופייניים של דמותו.

מרדכי כספי חזר מלונדון עם יפוי־כח ממרכז “המכבים הקדמונים” לייסד סניפים בארץ. בבית הכנסת אשר על־יד “מעון ומחסה ליתומים” בירושלים התכנסו אנשים והצעיר כספי הסביר את התועלת הרוחנית המרובה, שתצמח לארץ על ידי הקשר עם “המכבים הקדמונים”. במסדר ציוני זה מאורגנים באנגליה מטובי חולמי שיבת ציון, אנשים בעלי השפעה. קשר הדוק איתם יסייע להחייאת הארץ ולתקנתה של ירושלים. האחים בארץ־ישראל יעוררו וישפיעו גם הם מצידם על פעולות המיסדר, הם ימציאו ידיעות על המתרחש בארץ, יציעו הצעות,ידרשו הגשמת פעולות בארץ ויבקרו את התכניות.

הוויכוח שהתפתח אחרי דבריו של כספי, והשאלות שהוצגו לו, אכזבו אותו, בשיחה מסר, שנדהם פשוט, הוא הרגיש עלבון צורב בהיווכחו, שגם הטובים והמעולים, שהיו צריכים לשמש כמופת, הורעלו ע"י חידקי האוגנדיות.

הניסיון שלא הצליח לא ריפה את ידיו. אחרי מספר שבועות נשבעו שמונה חברים שבועת אמון ל"מכבים הקדמונים". בחדר מואר בשכונת “נחלת שבעה” הוכרז בנקישות פטיש, לאור נרות במנורה חרוטה מעץ הזית, על ייסוד “משואת ירושלים” בירושלים.

שמונת החברים הראשונים שמעו את “עשרת הדברות” של “המכבים הקדמונים”, שהותאמו לרוח הארץ, בעמידה. הם היו במצב רוח מרומם, כשהוסברו להם הצווים והחובות, המוטלים על החברים, השואפים ללכת בעקבות לוחמי החרות, המכבים.

אחת ההחלטות הראשונות, שנתקבלו באסיפה הראשונה, היתה לדרוש מהאחים, חברי “המכבים הקדמונים”, שיעשו מאמצים לרכישת המקום, שמשם יצאו המכבים לעזרת העם, לגאולת מודיעין.

“משואת ירושלים”, הסניף הראשי של "המכבים הקדמונים בארץ, עשתה פעולות חשובות, שעליהן אני מספר בפרק “משואת ירושלים”. ידו של כספי היתה בכל הפעולות הרבות והחשובות של “המכבים הקדמונים”. הוא היה דוחה כל עניין ועסק פרטי, בשעה שצריך היה לפעול למען מוסד או מפעל של “משואת ירושלים”. לפעמים היה גוזל ממש מרגעי המנוחה שלו ומקדישם לעבודה הציבורית.

יבוא הסופר, שירשום את תולדות ירושלים החדשה, ויתאר את המסירות, השקידה, העמידה האיתנה על המשמר והפעילות הבלתי פוסקת למען ירושלים של יליד ירושלים המצויין הזה.

זכרונות לרגל גילוי המצבה במחניים על קברו של החולם־הלוחם

בפגישות המרובות בארץ עם החולם בעל שאר הרוח וזך הנפש, המתכן תכניות חדשות לבקרים, החבר מיכל, השתמשתי בשתי הזדמנויות, כדי להציל מפיו אישור אמיתותן של האגדות, שנשזרו על חייו. לא הצלחתי, אבל כתמורה ופיצוי נשמעו במקום תשובות צלילי שירה רוויים ערגה וכמיהה.

השתמשתי אגב, בתואר “חבר”, מפני שבתואר זה היה מכנה בתמימות ילדותית את כל מי, שבא אתו במגע, לרבות אלה שכמעט לא הכירם. ההזדמנות הראשונה שבה נגעתי בעניין המדובר, היה בערב יום הכיפורים. טרם העיר השחר נשמעה נקישה בדלת. הופיע מיכל אמר “שלום חבר”, ובעמידה, כשמקלו בידו, הסביר, כי מיהר לבוא ברגל ירושלימה. כשנודע לו כי מתפנה מקום־עבודה של שומר ב"בצלאל". בקשתו היתה: להשפיע על בוריס שץ, שהעבודה תמסר לו. לפי עומק הכרתו, הוא המתאים להיות השומר של המוסד, המהווה קניין הלאום והקרוא ע"י ההשגחה למלא תפקיד, שרק ההיסטוריה תדע להעריך אותו. כמעט לעצמו דיבר בצורת דקלום: “במדבר יללות של סופות רוח נשמעות, והרועה, המנהיג והמחנך, מצא שכבר הגיעה השעה להקים מקדש, שהשכינה תשרה בו, רוח ממרום, שנחתה עליו ומקרינה על פניו, מראה על המיועד לשמש כיד ימינו, המלא מחשבות, דעת ותבונה באותיות אשר נחקק בהן השם הסמלי משבט יהודה “בצלאל”. תוכן חדש יזרום לתוך חיי, כשהעבודה תמסר לי”. הוא הוסיף: “ומי יוכל לתאר את ההשראה, כשנמצאים בלילות על המשמר, כשלומדים ומבינים רמזי הכוכבים”. הנמיך קולו וכמעט בסוד אמר: "ופעם להתגנב חרש ולעלות על הגג ועל־יד המנורה ושבעת קניה להעלות משואה, שתאיר את חשכת העיר,

נשתתק, השתרע על הספה וביקש לכבדו בספל קפה. שתה מעט ומתוך זחיחות דעת אמר:

“חבר בן עירי, במטותא ממך לספר לי בפרוטרוט על המנהגים של ערב יום הכיפורים וביחוד מה ששיך לחרדים ואנשי מעשה”.

“ואני מציע, עניתיו, לספר אגדות ושיחות, שהתרקמו על חייו של יליד וילנא, נכדו של “הקמפנר” – המלבי”ם – ואתה תהייה המאזין והמעיר על ההפרזות ודברי ההבאי שבהם. אחרי הסרת הסיגים אפשר יהיה להסיק מהן עובדות לאמיתן".

בהתלהבות כמעט ילדותית ובקריאת “הידד” קיבל את ההצעה, בתנאי שהכל יימסר ב"שפת האם" – אידית. ברחבות השתרע על הספה, עצם את עיניו, והקשיב לדברי. פעמים אחדות התרומם וביקש לחזור על הדברים שלא תפס אותם בדיוק, ולעיתים הופיע צחוק נעים על פניו.

והנה מה ששמע על עצמו: "בארון אביו עתיר־הנכסים של מיכל גנוז ושמור היה אוצר, ששום הון לא ישווה לו, – כתבי היחס, המעידים ומאשרים, שהוא נצר מגזע מלכי בית דוד. ליורשו עול הימים מיכל לא היה חסר שום דבר. הוא היה במצב, שיש לחשוב “ומה יעשה הבן שלא יחטא”. נכנסה בו רוח שטות “להוציא יקר מזולל”. הוא התחיל בפעולה של השבת פרוצות למוטב. בהטפה כנה, בדברים יוצאים מהלב הצליח לבאר להן את ההרס והריקבון הגופני והנפשי שיש “באתנן זונה”. מספר מהן הכניס לחיי עמל, הוא השיג עבורן עבודה. כשנכנסו לחיי משפחה שקטים וישרים, היה הוא מופיע כמחותן, הוא היה נותן לחתן טלית עם עטרה של כסף והיה משתתף בהוצאות החתונה.

מיכל הפך לברכה את הקללה של “בזיעת אפך תאכל לחם”. נכדו של בעל “התורה והמצווה” הפך את “העבודה” ואת “העמלים” למקימי מצוות. כל הדרכים היו כשרות שלא יקיימו מצוות מעוני וסבל, אלא דאג להיטיב את מצב העמלים".

מיכל ישב ומלמל לעצמו דברים אחדים ושמע את ההמשך:

“מיכל התחיל להגשים את החלטתו ולהעביר את שדה הפעולה שלו לארץ הקודש. לפני נסיעתו בא להיפרד מהעיר שבה נולד וחונך. הוא נכנס לבית־הכנסת הגדול, שעתרת קדושת הזקנה חפף עליו, עלה על המדרגות, פתח את ארון הקודש, ומאותו המקום שהסבא שלו, ־ המגיד מישרים – היה מדבר ומוכיח, עמד הנכד שלו והתחיל לתנות בקול רועד, ספוג דמעות, לקבול ולקונן לפני שוכן שחקים על שהנחיל לעם הנבחר שלו צרות, עינויים ופורענויות במידה גדושה. את דבריו גמר בקול חזק מתוך התרגשות רבה: שפוך זעמך וחמתך על אלה, שהשמו את נוה יעקב ואת טירתו החריבו. לשנה הבאה בירושלים, שאתה עתיד להיות לה חומת אש”.

מיכל התרומם פתאום וכילד מתחטא שאל: “הגד נא חבר, האם בנוגע לזה שמעת עוד בוילנא, או סופר לך מזה בארץ?”

בלי רצון נכנע לדרישה לא להפסיק את דברי. את שאלותיו והערותיו יציג לאחר מסירת כל הפרטים. הוא הצטדק וביקש מאוד להמשיך.

מיכל התאפק ולא התפרץ, כשהזכרתי את שלושת רגעים, שבהם היה במצב־רוח של התפשטות מהחומר, מהגופני שבו. שלושה שירים היה שר ברגש, בהרקיעו לחביון השירה ובהקסימו את שומעיו:

א. מעין “עלי באר”. השיר מתאר חפירה ממושכת ומעייפת של באר במושבה. לאחר מאמצים רבים נגלה מעיין מים חיים.

ב. שיר עידוד ל"בוכים" בקונגרס הציוני השישי, הקונגרס שבו נידונה הצעת אוגנדה.

ג. שיר להרדמת החיות בקרקס ביפו. השיר מבליט את הגבורה הרוחנית היהודית.

מיכל הבליג ולא התפרץ, אם כי היה מורגש, שהדבר עולה לו בקושי, כשהוספתי וסיפּרתי את האגדה, שהוא קטע לו את הבוהן של היד הימנית, בשעה שהרים דגל על־יד המושבה ראשון־לציון, וקרא אז: “ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמיך חיי”. לבסוף סיפרתי, שבזמן הורדת השולטן העריץ עבדול חמיד מכסאו, נישא מיכל ביפו על הידים של הספנים. מיכל הלהיב את ההמון במספר מלים בערבית הרצוצה שלו. מיכל הסיר את נעליו ותרם אותן לטובת הצי הערבי־התורכי. הנעלים נמכרו במחיר גבוה.

מיכל הקשיב,הקשיב, ופתאום קם, הזדקף במלוא קומתו והתחיל לשיר בקול טנור חזק ונעים.

מיכל חזר על המלים פעמים אחדות, השיר של הצייר מאנ"ה לא היה שגור בפיו, כנראה.

מיד עם גמר השיר, בלי כל הפסקה, התחיל לשיר את “השבועה”. ברגש, שאינו ניתן לתאור, שר את המלים:

מיכל תפש את מקלו, אמר “שלום, חבר, עוד נתראה”, ויצא בחיפזון. רצתי אחריו וביקשתיו לחזור. הוא לא היסב אפילו את פניו, הוא לא רצה, כנראה, שיביטו בפניו בשעת קלקלתו.

הפגישה השניה עם מיכל היילפרין היתה בצפת, מיד לאחר שקיבלנו ידיעה על הצהרת באלפור.

הצייר אפרים ליליין הוא שהביא לנו לטבריה את הידיעה, ליליין בא כקצין צבאי בשליחות מיוחדת אל המפקדה הראשית בנצרת. ליליין הביא אתו 22 טפסים של העתון “יודישע רונדשאו”, שבו נדפסה הצהרת באלפור ב־12 שורות. השלטונות התורכיים אסרו על הבאת העתון הזה. הד"ר א. רופין, שישב בקושטא, היה שולח ע"י שליחים נאמנים את העיתון לארץ־ישראל, בשביל תושבי הגליל. קראנו את ההצהרה בראשונה בציבור בביתו של הד"ר פוחובסקי, ואחר־כך ביחידות, על־ידי פתיל השמן המהבהב. קראנו אותה בצמאון עז ושננו אותה.

למחרת היה עלי לנסוע לצפת לרגל עניין דחוף. כאן התקיימה בביתו של המורה פפר מעין מסיבה. בין הבאים היה גם מיכל היילפרין.

כולו לבן, רצוץ ומדוכא, לחש לי, שדבר־סתר לו אלי. נכנסנו לחדר מיוחד ושם אמר לי, שהוא מבקש הקצבה חדשית מוועד־ההגירה, עוד 100 פראנקים החסרים לו למחיה.

כשהתחלנו לדבר במסיבה על הכרזת באלפור, נדלק במיכל נר האלוהים, שטרם נכבה. מיכל התלהב ודיבר בקול רם. הוא הציע ללכת לג’יבל דרוז, להתאחד עם הדרוזים ולהתקומם נגד התורכים. הוא רצה “למגר את המנגנון, המוצץ את לשד העמלים”. במלים “נראה לצאצאי עשרת השבטים, שדם המכבים זורם בעורקינו”, גמר את דבריו הזקן החולם.

בשעת הוויכוח על אודות ערכה של ההצהרה, השתמשתי במצב־הרוח המיוחד ששרר, כדי לגבות מהיילפרין את החוב הישן, פרשתי טענותי והסברתי, כי אז – בערב יום הכיפורים – דובר במפורש, בתנאי בני גד וראובן. אני מילאתי מה שהיה מוטל עלי,סיפרתי בפרוטרוט מה שידעתי ושמעתי על בן עירי, והוא, נכדו של המלבי"ם, לא עמד בדבורו, הוא לא אישר מה קרה באמת ומה שייך לאגדה.

הזכרתי דרך אגב ראשי פרקים ממה שסופר אז, כדי לעורר את הזיכרון. פתאום נשמעו כמו רעם המלים:

ננעצו בו כל העינים, נעצרה הנשימה אצל המסובים והוא המשיך:

מיכל התגבר על העיפות, נתרגע וגמר:

מיכל ישב שקוע במחשבותיו, היד צמודה לחזה וענות תוגה כסתה את הפנים.

מהרתי לגשת אליו ולבקש את סליחתו על היותי הגורם להעלאת זכרונות, שאולי הדאיבו את רוחו, מיכל הרים את העיניים התמימות, לחץ בכוח את היד ואמר:

“אדרבא, חבר, תודה רבה על ההקלה שהבאת”.

מאז לא נפגשנו. כשהגיע השמועה הרעה, שמיכל נפטר, נזכרתי שפעמים אחדות הביע את רצונו, שעצמותיו תמצאנה את המנוחה האחרונה על “הר הזיתים”.

אך מי ישעה למשאלה של המסכן?

יתכן שבזמן שהעם ישב לבטח בארצו ישמש היום של י"ב בכסליו כתאריך הראוי לציון. לילדים יסופר, שהתהלך עלי אדמות חולם בעל נשמה גדולה, שחלם על תחיית העם בארצו. ישמעו ברטט על חזונו ומעשיו של האיש הדגול הזה.

ואולי יימצאו אי־אלה אנשים, שיבואו ביום הפטירה ל"מחנים" ועל יד הגל יניחו פרחים לזכרון?

ביקורו הראשון בארץ

לפני 35 שנה בא הפרופ' דויד שור ממוסקבה לסייר את הארץ. הוא בא יחד עם אביו, שגם לו לא היו זרות דרכי הנגינה, נלוו אליהם הסופר הרוסי הידוע א. בונין ורעייתו. במכתבי המלצה, שקיבלו שניים מתושבי ירושלים מאת הד"ר צ’לנוב, נתבקשו הללו לסייע לדויד שור ככל האפשר בביקורו ובמחקריו.

ששה ימים רצופים התהלך הפרופ' שור בתוככי ירושלים, שאל, חקר, חיפש בכמיהה, כולו קשב. הקונסול הרוסי שלח “קוואס” ושמש ערבי מיוחד ללוות את קבוצת התיירים. אחרי ביקורו הממושך על הר הבית ובית המקדש, מסר הפרופ' שור את רשמיו: השראה שמימית חש כל אותו הזמן, בצללו בנבכי העבר. הוא ישב על יד השולחן ואצבעותיו נענעו כמו על מנענעי הפסנתר. הוא ביקש מאת יהושע לבאר לו למה קיים איסור על ביקור במקום בית־במקדש, בו בזמן שנמסר לו שאחד מגדולי התורה השתדל בדבר השגת הורמנא לביקור יהודים בהמון והקרבת קרבן במקום זה, קורבן חובה.

כדי לקיים הבטחתו לעורך ירחון מדעי במוסקבה, גזל מזמנו והתעניין במיוחד בעדה הקראית הקטנה בירושלים. הוא ביקר בבתי בני העדה הזאת, שמע סיפורים מההוה, התחקה על העבר, ביקר בבית הקברות העתיק שלהם.

בשיחה התוודה, שהוא בור במה ששייך לעבר המזהיר של עמו, בעוד שלמד וקרא הרבה בנוגע לעבר המזהיר של עמים אחרים. הוא קיבל על עצמו להיות “בעל תשובה”.

הוא הצטער, כשנדחתה הצעתו להשאיר חפץ עתיק למזכרת לאיש, על שליווהו בביקוריו בירושלים. מה שמח, כשהוצע לו, שיופיע וינגן בקונצרט. שההכנסה ממנו תוקדש לבית־העם בירושלים. בגלל התנאים, ששררו אז, היו נאלצים לסדר את הקונצרט בבית־קפה נכרי. בקושי רב הושג הפסנתר הדרוש. פרופ' שור שמח על שהיתה הכנסה לא קטנה, שסייעה לייסוד בית־העם.

לאחר שהשתקע בארץ כעבור שנים, היה מזכיר את ביקורו הראשון בירושלים והיה מוסיף: “לא מעט החזירני ביקור זה למוטב”.

ביקורו החטוף בירושלים בשנת תרס"ח

יעקב שיף עבר את יפו בלוית נסיך איטלקי. שיף חנה בה שעה קלה. אפשר בכוונה תחילה התחמק מעיניהם של עסקני “שער הארץ”, שיזמו באותה שעה את הקמת השכונה המודרנית “אחוזת בית – תל אביב” בגלגולה הראשון. העוף הירושלמי, חד הראיה ומפותח השמיעה, העביר מיד את הקול המודיע על בואו של הנדיב האמריקאי המפורסם. ביום ה', במכתבה למרכז לשכת המודיעין ביפו, ציינה לשכת המודיעין בירושלים את דבר־שהותו של מר שיף בעיר הקודש. בשבת חיפשו כבר שליחי הדואר את מנהל לשכת המודיעין, כדי למסור לו את המברקים, שהגיעו בשביל יעקב שיף. בסביבת המלון “גרנד ניו הוטל” שבו התאכסן, אפשר היה לראות קבוצת ירושלמים לבושים בגדי שבת, שלא גרעו עין מן היוצאים ונכנסים מבית המלון. על מדרגות הכניסה נפגשתי עם אפרים הכהן, בא כוח “חברת העזרה של יהודי גרמניה” (הילפס־פעריין) בארץ. הרב הורוביץ רבה של פראנקפורט דמיין, עיר מולדתו של יעקב שיף, המליץ במברק על אפרים כהן כבר־סמכא, שאפשר להשען עליו בכלל. אפרים כהן הציג אותי לפני שיף באנגלית. כהן העיר לי בעברית, שצריך להגביה את הקול מאחר ששמיעתו של האורח לקויה קצת.

בפשטות ובאדיבות קיבל אותי יעקב שיף. בגרמנית, שהיתה שגורה בפיו, התנהלה השיחה. צער גדול הביע על כי בשעות הספורות, שנשארו ברשותו, אין באפשרותו לבקר ולראות את כל המתהווה בארץ. הוא נסע לכתחילה רק למצרים, אבל שינה את תכניתו, לאחר שקיבל הזמנה מהנסיך האיטלקי להלוות אליו ולנסוע באניה הפרטית שלו ל"פלשתינה". כשבא לארץ, מובן שפנה ראשית כל אל לבה של הארץ, לירושלים. עלובה היא ירושלים, מוזנחת גם ע"י החוגים, המעוניינים לפי דבריהם בבניין הארץ. “איך אפשר לדבר על תקומתה, בלי להבריא ולחזק קודם את הלב?”, אמר בקומו מהכסא. הוא שאל על פעולות לשכת המודיעין, שיבח את אלה, שהקימו בירושלים משרד, המשתדל להיות לעינים לעולה החדש. שיף רצה לתת המחאה בסך 250 לירות בשביל פעולות לשכת המודיעין. הוא השתומם מאד, כשהוחזרה לו ההמחאה מתוך נימוק, שכל הידיעות והעזרה בצורות השונות ניתנות חנם. הסברתי לו, שוועד חובבי ציון מספק את כל התקציב ללשכת המודיעין הירושלמית. אמרתי לו שהוא יכול לשלוח את הכסף ישר לאודיסה או לבא־כחו של הוועד האודיסאי ביפו. הוא הרגיש כעין עלבון, כשלא נענתי לבקשתו להיות לכל הפחות השליח להעברת הכסף. ההמחאה נשארה בידו.

יעקב שיף שאל אם בן־שיחו שייך לסוג החרדים לפי מידת ביקוריו בבית הכנסת. שיף הודיע חגיגית, כי הוא מוכן לתרום חצי מליון דולר לשם הקמת היכל, טמפל, משוכלל ומתוקן, שירים את קרנה של ירושלים. נרגז היה קצת בשמעו, כי אין לדחוק את הקץ, לעת עתה יוכל כל יהודי ללכת לבית־תפילה לשפוך שיחו לפני קונהו לפי הנוסח המקובל אצלו. אמרתי לו שבסכום הענקי שנקב אפשר לעשות גדולות ונצורות לטובת הבראתה ופיתוחה של ירושלים. הוא הבטיח לבוא במיוחד לירושלים, לשהות בה זמן ארוך יותר, לבדוק ולעשות למען התפתחותה ושגשוגה.

כעבור יומיים נודע שיעקב שיף תרם מאה אלף דולר בשביל המוסד האמריקאי לחקירת הארץ. ששה מוסדות ירושלמיים קיבלו ממנו כל אחד סך 250 לירות. המוסד השביעי ביה"ס “בצלאל”. החזיר לו את ההמחאה, בהוסיפו שאינו מקבל כספים מאת אורחים, שלא ביקרו במוסד. כספים סתם אפשר לשלוח אל ההנהלה הנמצאת בברלין.

בעתון אחד נתפרסמה אח"כ “אדריסה למיסטר שיף”, שחוברה ע"י הסופר ק.ל.סילמן ז"ל, הנה קטע ממנה.

ציון לנשמת ר' יצחק ניסנבוים ז"ל

העסקן הידוע שהתמסר בהתלהבות לרכישת נפשות לציון, יד ימינו של הרב שמואל מוהליבר, בא לראות את הארץ ולחקור את המתהווה בה. הוא בא בערב חג הביכורים בשנת תרס"ה. מאחורי הקלעים כבר נשמעו הדי ההכנות לבחירות לקונגרס הציוני, הראשון אחרי הסתלקותו של יוצר הקונגרסים. ניסנבוים שפך את מרי שיחו בפגישות ובהתייעצויות של חברי “ארץ האבות”, – האגודה הציונית, שנוסדה בירושלים לשם מלחמה באוגנדיות, – על שרעיון הכזב של “מקלט לילה” קינן גם בלבבות הטובים שבארץ. “את פני כבשתי בקרקע מחרפה, – אמר, – ואזני צרמו מדברי הוויכוח עם אנשים, שצריכים היו להיות משלנו. בעלי זכויות כמו אליעזר בן־יהודה, ד”ר א. גרינהוט והמחנך ח.ל.זוטא הפכו לתומכים בתכנית אוגנדה.

יהושע ברזילי הציע, שניסנבוים יופיע ויטיף מעל במת בית הכנסת שב"חורבה", כדי לעודד את “ציוני ציון”. ר' שמואל סלנט, רבה של ירושלים חיווה את דעתו נגד ההופעה, מחמת חשש להתפרצות, העלולה לפגוע בכבוד האורח החשוב. הרב הזכיר את המקרה המבייש בעת שהספידו ב"חורבה" את המנהיג הציוני.

רק יצחק וינוגראד, מנהל ישיבת “עץ חיים”, נתן את הסכמתו, שהרב ניסנבוים ידבר באולם הגדול של הישיבה. במודעות דגולות הודיעו לתושבי ירושלים על האורח, הרב הדרשן המפורסם, שינאם בשבת באולם ישיבת “תורת חיים”. הרב וינוגראד הוזהר שמתכוננים להפריע. דרשו ממנו לשם השלום, “שלא יצא לפועל דבר־נאומו של הציוני”. הרב וינוגראד היה בעל אופי תקיף. הוא ענה: “שום איום אינו מפחידנו. המוסד הוא רשות פרטית. אני מנהלו ואסור למישהו להתערב ולחוות דעה”.ליתר בטחון הכין את שומרי הבניין שיעמדו על המשמר. עוד אחדים נתמנו להשגיח על הסדר שלא יופרע.

קהל שומעים רב נתכנס. מר ניסנבוים נשא את דברו. בהזכירו את תקומת העם בארץ עריסתו, נשמע קול חזק: “האם גם הד”ר הרצל חושב כך?" עוד אחדים הצטרפו להפריע. אחרי גערתו של ראש המוסד, תגרת ידים והתרגשות הוצאו המתפרעים בכוח מן האולם והורחקו מן הבניין. ניסנבוים המשיך את דבריו. בגמרו, נגשו אליו רבים מן הנכבדים ולחצו את ידו.

שליח מיוחד של הרב סלאנט בא לפייסו, שלא ייעלב בהתנהגותם של פוחזים. השליח הזכיר לגנאי בשם שולחו את חבורת “מחפשי חטאים המנגחים בקרניהם”. מר ניסנבוים התנגד להצעה שהוצעה, להטיל עונש חמור על המתפרץ העיקרי. עד כדי הוצאתו מהדירה. בבת־צחוק הוסיף: “חששתי שמן האוגנדים תבוא הפרעה. התפרצות מצד מתנגדי הציונות מיסודה, הלא היא בגדר הרגיל”.

במכתב מהגולה הביע מר ניסנבוים את שביעות רצונו, שמירושלים הופיע ציר שלוח לקונגרס הציוני השביעי.

ר' יצחק ניסנבוים התכונן להשתקע בארץ. מזלו גרם, שלא עלה בידו להגשים את משאת נפשו.

אחרי שידולים לקחתי לפני צאתי את וילנא מידי יצחק לייב גולדברג מכתבי המלצה לאישים ידועים שבארץ. עם צלצול הפעמון, המכריז, כי עוד מעט והרכבת תזוז ממקומה, תקע גולדברג לתוך ידי כרטיס־ביקור שלו, כתוב מבפנים ומאחור באותיות הדומות לכתב חרטומים. במהירות, כהרגלו, נשמעו דבריו; “קח במטותא, זה מיועד בשביל מר אברהם סולומיאק, התופס עמדה חשובה: משוויינטיאן הוא, עם גמר בית־המדרש למורים בווילנא נצטרף להביל”ויים; למרות כל ההתקפות החריפות נגדו מצד ה"נובויה ורמיה" משמש הוא כפקיד גבוה ואחראי בקונסוליה הרוסית בירושלים; דבריו נשמעים בחוגים שונים, – אפשר לקבל ממנו עצה ועזרה רוחנית".

כשזכיתי להגיע לבירתנו הנצחית, שמעתי כבר בצעדי הראשונים בתחנת הרכבת מדברים בלחש מתוך יראת כבוד ומצביעים על האיש גבה־הקומה ורצין־הפנים, שעיניו חיפשו ותרו את הבאים. הוא בא כנראה לקבל פני אורח חשוב. בקרבתו ולפקודתו עמד הכן ה"קאוואס" של הקונסוליה הרוסית, לבוש מדיו הרשמיים ובידו מקל מצופה כסף. הוא החליף כמה מלים עם בן־אדם גוץ שמן, שבא בלווית שני שוטרים. הרושם החטוף היה: הנה פקיד רוסי מנומס בשעת מילוי תפקידו.

כשיצאתי מחוץ לשער של תחנת הרכבת, שח לי עליו יהודי ירושלמי, שהדריך אותי בצעדי הראשונים בירושלים: “יהודי ער, גאה ומסור הוא אברהם סולומיאק זה, כשהוא נמצא מחוץ לאווירה, המעיקה עליו במשרדים. שם הוא פקיד המתייחס בקרירות ולעתים אף בחשדנות למבקרים. בד' אמותיו של המשרד הוא נראה קפדן, מחטט, עומד על קוצו של יוד, חושש שרוצים לרמות, להערים על החוק. כשהוא אך יוצא משם, הנה הוא טוב לב. הוא גם קנאי, התובע באומץ עלבון קל שבקלים, הנעשה ליהודים. ולא עוד, אלא שעשה פעולות וצעדים, שגרמו לביקורת עזה והתנפלות חריפה עליו בעתונות האנטישמית, שעינה צרה ביהודי התופש משרה אחראית בקונסוליה הרוסית. הדברים הגיעו לידי כך, שהוא נדרש ללכת לרוסיה ולהתייצב בפני הממונים עליו, כדי למסור ביאורים בכתב ובעל־פה על מעשיו ופעולותיו. היו רגעים שעמד להפסיד את משרתו. מר סולומיאק עמד בניסיון של קידוש השם והאומה, הדגיש החבר והמשיך בקול ספוג צער והשתתפות: מכונס האיש בתוך עצמו ומשמש חידה לכל. נדמה, כי שבוייה היא נשמתו, בבחינת “אנוס”, וגדול סבלו הרוחני. חשים ומרגישים זאת כל אלה, הבאים איתו בקשרי משא־ומתן. על כן מוותרים ומוחלים לו על הזרות שבהילוכיו, אף שאין דעתם נוחה מהתנהגותו בענינים שונים”.

כבא־כוחו של מוסד מאושר ע"י הממשלה הרוסית, ועד חובבי ציון שבאודיסה, היו לי עניינים שונים עם הקונסוליה הרוסית והייתי נפגש תכופות עם סולומיאק במשרד הדואר הרוסי, ששם שימש סולומיאק כמנהל. גם בשטחים ציבוריים שונים נפגשתי איתו, במשך הזמן הלכו ונצטברו התמיהות והפריכות על זה האיש, שנראה מזווג בקרבו הפכים. מקצת מספקותי סולקו אחרי שיחה, שהיתה לי עם מר קונסטאנטינטבסקי, מהנדס יליד אודיסה, שהשתקע בירושלים ובגלל התנהגותו המנוגדת למנהגי הדת זכה לכינוי “החצוף, הנוסע בגלוי בעגלה בשבת ברחובות ירושלים”. הוא סיפר לי, היאך הוא, המופקר, החליט שלא למול את בנו, ומדוע לא קיים את החלטתו. “לא מתוך מעשה ילדות, טמיעה והתבוללות, אמר מר קונסטאנטינובסקי, כי אם מתוך הכרה החלטתי לא להכניס את בני בבריתו של אברהם אבינו. תתפלא אם אספר לך, כי לא ר' דויד’צ’ה (מחשובי בית־הדין שבירושלים) וחבריו החשובים, שגערו בי, כי אם מר סולומיאק, – שחשבתיו לחפשי, שהשתחרר מאמונות הבל ודברים טפלים, – הדריך את מנוחתי, פשוטו כמשמעו. דבריו הנלהבים, כשעיניו מפיצות רשפי אש, הם שהחזירו אותי למוטב, – לפי השקפתם, הסכמתי לא להיות יוצא מהכלל ולהכניס את בני בבריתו של אברהם אבינו”. לפני אותו קונסמאנטינובסקי פתח מר סולומיאק את סגור לבו וגילה טפח מהאווירה המחניקה שהוא נמצא בה. “מוקף אני עיניים בולשות ובוחנות, – סיפר לקונסטאנטינובסקי, – המחפשות תחבולות להכשיליני. מצד אחד מסובכים הם ענייני האנשים הפונים אלי, יהודים שבאו מגרוזיה ובוכארה והביאו איתם את מנהגיהם והרגליהם המוזרים, ואין אתה יכול להימנע מרוגז עצבים, כשהוטל עליך התפקיד של מתווך ומפשר, התועה ומגשש בחשכה. אז באות התלונות: “ראו את יחסו של הפקיד היהודי אל היהודים”. ישנם רגעי יאוש שבהם מתגנבת אל לבי המחשבה על עזיבת המקום והעבודה. אבל מלבד מה שדבר כזה עשוי לשמח את לב אויבי, מצפוני מייסר אותי ומעקב בעדי לעשות צעד זה ולעזוב את המשמרת, המאפשרת לי למנוע הרבה דברים ולעמוד בפרץ בשעת הצורך, לעזור ולהועיל”.

פעמים לא מעטות התרסתי נגד מר סולומיאק על שהוא נוהג בפורמאליות מחמירה, שעתים אי אפשר לעמוד בה. הצבעתי במיוחד על עניני אישור תעודות־מות. בין הזקנים שנסעו לבלות את ימיהם האחרונים בירושלים. היו כאלה, שהשאירו נכסים בגולה, ויורשיהם לא יכלו להינות מהם, אלא אם יביאו תעודת־מיתה מאושרת. פעם, כשלחצתיו אל הקיר באיום, שאהיה אנוס להתפטר מלטפל במקרים אלו ולהודיע על כל המכשולים לוועד חובבי ציון באודיסה, שמעתי מפיו כעין דברי וידוי, לאחר שפנה כה וכה לראות אם אין אזנים לכותל, אמר לי “צודק אתה, ידידי, בהתמרמרותך. הקונסוליות הצרפתית והאנגלית מסדרות דברים כאלה בלי קשיים. הודעת חברת קדישא באישורו של החכם באשי מספיקה להם כיסוד לאישורם, ואם גם הפחה הירושלמי מאשר, הרי זה כשר לכל הדעות. בהעדרי ניתן הדבר להסתדר גם בקונסוליה הרוסית. אבל, המשיך בלחש, מה יעשה הפקיד היהודי, אם בעיניו ראה קבר חצוב על הר הזיתים ועליו התנוססה מצבה עם שבחים ותארים של הנפטר, ולאותו הפקיד הוברר אחרי כן, שאותו האיש חי וקיים, וכל הענין לא נעשה אלא כדי לזכות בירושה שמנה? שמא עלי להעמיד כמה מיהודי ירושלים למשפט פלילי? " הוא צעד על פני החדר תפוס במחשבות, אחר־כך ישב בקרבתי והמשיך: “אלי גונב דבר, שגם מאמציך הגדולים לעכב בעד חילול השם לא נשאו כל פרי. האם לא אדמו פניך מבושה, כשעל־פי דרישת הקרובה של עורכי־הדין המפורסמים שלוסברג וגרוזנברג בדקה ועדה מורכבת מאחד־עשר רופאים את אחותה, שנמצאה ב”מושב זקנים”, ומצאוה עוברת בטל, על סמך זה עומדים לפסול ולבטל את הצוואה, שאושרה על ידי הקונסוליה הרוסית בשעה שאני עשיתי בחוץ לארץ. המדובר הוא על הרבה אלפים רובל. מעורבים בעסק ביש זה כמה מיקירי ירושלים. כל החומר הרב הועבר אל השגריר הרוסי בקושטא ורועד אני ממש מהתוצאות המכלימות, הקשורות בזה".

פעם פניתי אליו בדבר אישור מותו של צעיר בירושלים. התעודה דרושה היתה, כדי לשחרר מעבודת הצבא את אחיו, שנשאר ברוסיה כבן יחיד להוריו. מתוך צחוק הוספתי: הפעם בלי דחיות ושהיות תאשר זה, כי אני עבדך אוכל לשמש כעד “למותו וקבורתו של זה”. הוא ענה: “על עדותך אסמוך ועל דברי מצפונך אשען”.

ראשוני היוזמים של “בית העם” בירושלים היו מצביעים על מסירותו של מר סולומיאק למוסד הצעיר, שנוצר על ידי החוג הקטנטן של “הישוב החדש”. בכל מסיבה,אסיפה, או הרצאה, שסודרו בבית העם, לא נפקד מקומו. פעם במוצאי יום הכיפורים, משנאספו בלי כל הודעה מוקדמת לבית העם, אמר בצחוק מר יעקב שרתוק, שגר אז בירושלים: “תראו כי סולומיאק יחוש מתחת לסף ההכרה שעליו לבוא הנה”. וכך היה. יושב היה מכונס ומקשיב, ולעיתים והנה נשמע קולו. כמה פעמים התערב והפריע בהרצאותיו של ד"ר ב. מוסינזון על הנביאים והנבואה, במצאו כי סטה בדבריו מהמסורת.

כשרק עלתה במחשבה דבר פתיחת גימנסיה עברית בירושלים, היה סולומיאק אחד הראשונים, שנתנו לרעיון זה את ידם. הוא רכש לו מניה במאתים וחמישים פראנק ובעת הצורך נתן גם הלוואה וערבות. הוא השתתף גם בתעמולה למען המוסד הצעיר. לשבחו יסופר, כי הפקיד הרוסי הזה היה משתתף בישיבות הסתרים, שבהם טוכסה הפעולה של פרסום מחאה חתומה בידי כל כהני הדתות נגד “עלילת הדם”, בשעה שברוסיה התברר משפט־בייליס. גם בהרבה ענינים ציבוריים חשובים אחרים אפשר היה למצוא כוחו וכוח כוחו, אבל מפני טעמים שונים אי אפשר לפרשם ולדבר עליהם (היה מעשה, בשעת סכסוך דמים בין היוונים המקומיים. שהציע לפניו אחד הצדדים סכום של מאה אלף פראנקים בשכר השפעה בכיוון ידוע. סולומיאק דחה את ההצעה בבוז ובחר להימצא תחת שמירה, כשאיימו לרצחו…)

עם פרוץ המלחמה, כשתורכיה הצטרפה לצד מעצמות־המרכז, נאלץ מר סולומיאק לעזוב בכאב לב את הארץ. באפשרות הראשונה חזר אליה, אבל לכנו ולמקומו לא שב עוד. במסירות רבה ניסה לטפל בענינים ציבוריים כלליים, אבל לא מצא את המקום הראוי לו. בחג הסוכות שעבר חגג את יובל הגבורות, וימים מועטים אחר־כך הלך מאיתנו לבלי שוב.

ימים ספורים לאחר הגיעי ארצה בחוה"מ פסח, הוזמנתי טלגרפית על־ידי הד"ר הלל יפה לבוא ליפו, כדי להיפגש בביתו עם פקיד של יק"א, האגרונום קאלוואריסקי.

המלקוש עוד השאיר את סימני עקבותיו, שלוליות של מים כתרו את שכונת “נוה שלום”, שבה בחר לו למושב ראש הסתדרותנו הארצישראלית. ניקרה במוחי השאלה: באיזו שפה אפשר לדבר עם בא־כח יק"א, השואפת להשליט את השפה הצרפתית. מה נעימה היתה ההפתעה, כשהופיע האיש היפה והנעים, בת צחוק על פניו ובידו חוברת של הירחון הציוני הרוסי “יוורייסקאיה ז’יזן” (“חיי היהודים”). כבר בתחילת השיחה הספיק הפקיד ליצור אוירה מחממת. הוא חדר והבין לרגשותיו של העולה החדש, הוא בדק וחיפש כל אפשרות של עזרה לסידורו המידי. צליל, שלא ישכח, בקע מתוך דבריו: “הצעירים ההורסים את הקן המחומם ובאים ארצה שומה על כל מי שהיכולת בידו להושיט להם סעד בלי דיחוי”. קאלוואריסקי סיפר, שהוא לא רק מייעץ, אלא גם משתדל להשפיע על הצעירים הבאים ארצה והמתאימים לעבודה בהוראה, שיכשירו את עצמם לחינוך הדור הצעיר, שנולד בארץ. הוא הנמיך את קולו והוסיף: “על־ידי מאמצים השגתי עבור אחדים את האפשרות להתקיים בתקופת ההכשרה”. בהתלהבות הביע דברי שבח לבעל “הפרוגראמה שלנו”, אך הראה על אי־אלה ליקויים שישנם בפרוגראמה.

עם הצטרפות תורכיה למלחמה העולמית נעשו הפגישות שלי איתו תכופות יותר. הוא עמד על משמר הישוב והגן עליו. מיד ראינו אצלו מסירות, עין פקוחה וקומה זקופה. אחרי הגירוש מיפו־תל־אביב, כשהרבה אלפים גלו לגליל, נשאו הגולים את עיניהם אל מר קאלוואריסקי. בשטח הציבורי וההתיישבותי לא היסס להשתמש בתגא, בעמדתו החשובה כבא –כח יק"א. מעשה שהיה: כשפרצה מחלת החולירע בקרב הגולים בטבריה והקופה היתה ריקה, בא אליו המזכיר של ועד ההגירה לראש־פינה בזעקת עזרה. הוא עמד תחילה נבוך כי לא היו ברשותו כספים. הוא ביקש ארכה לשעות מספר. במהירות נרתמו הסוסים ואחרי חמש שעות חזר ומסר בשמחה לידי המזכיר סך אלף לירות. אחרי כן נודע, כי השיג את הכסף בתורת הלוואה מאת שייך ידוע, אחרי שחתם באופן רשמי, שהכסף יוחזר במטבעות זהב ובריבית גדולה. אותו הדבר נשנה אצלו הרבה פעמים בהחזק שני קיבוצים. כמעט על דעת עצמו בלי הוראות מפאריס, עשה את הדבר, על כל סכום שהשיג, חתם כבא־כח על סכום גדול פי חמישה, – ההפרש בין מטבעות זהב לשטרות כסף. פעמים אחדות אמר בשיחה: “חושש אנוכי שפעולות אלה ירחיקו אותי ממשרתי”. בצחוק הוסיף “גם אתם לא תגנו אז עלי”. הודות להשתדלויותיו הרבות לפני הקאימאקאם, המושל בטבריה, הושגו חיטה ומצרכים אחרים. הוא השיג גם זכויות מיוחדות בשביל הגולים. היתה לו השפעה גם אצל העריץ ג’מל פחה והפמליה שלו. הוא לא היה חשוד אצלם לגמרי.

בערב חג האסיף, כשצבא הכובש התחיל בהתקפה על יד חיפה, ראינו את מר קאלוואריסקי דוהר על סוס בדרכים עקלקלות משובשות. הוא מיהר לחזור כדי לעמוד על יד ההגה. כשרצו להניאו מלעשות זאת ענה: “על רב החובל להימצא במקום הסכנה”. עייף ורצוץ עמד על המשמר ומילא את תפקידו כבא כח יק"א. הוטל עליו להיות “מקשר”. הוא הרגיש את עצמו כבול במידה רבה בעבודה, בלי אפשרות לפעול הרבה. שני המקרים הבאים יעידו על סבלו הרוחני הגדול: א) בערב חג הפסח נאסר מר קאלוואריסקי בגלל התחייבות כספית, שנתן בכתב בקשר לענינים כלליים. הוא לא יכול למלא אותה. כאריה פצוע התלבט. חבר טוב נתן לו את הערבות הדרושה וקאלוואריסקי שוחרר. ב) במשפט השלום העברי בירושלים הופיע כנתבע. התובע היה לא־יהודי, שדרש קיום הבטחה, שניתנה לו בקשר לענינים ציבוריים כלליים. השופטים שמעו את הטענות כשפניהם מסמיקים. מר חיים מרגלית־קאלוואריסקי רשם דף מזהיר בתולדות הישוב העברי בארץ. שמו ייזכר תמיד בין הבנים־הבונים.

מקרה טוב קרה לי. כשחזר ולדימיר ז’אבוטינסקי מאיטליה, סר לווילנא. הוא ביקר בספרית שטראשון ושם נפגשתי אתו. יצחק־לייב גולדברג אמר, בהציגו את ז’אבוטינסקי: “ברוך הכשרונות הזה עתיד לתפוס בתנועתנו מקום בראש”.

בוועידה החשאית של “ציוני ציון”. שהתקימה בווילנא בנצוחו של מנחם אוסישקין, הלוחם על טהרת הרעיון, לקח חלק גם ז’אבוטינסקי. דובר אז הרבה על הכוכב החדש הזה, אמן־הדיבור. כולם שתו בצמא את דבריו. אחרי שנים מספר פגשתי את ז’אבוטינסקי בירושלים. הוא בא אז לארץ־ישראל מקושטא, מקום שמילא בו תפקיד חשוב כשגריר התנועה הציונית. לא הועילה לו השתמטותו, הוא נאלץ להיות נוכח באסיפה בבית העם בירושלים, לשמוע ולהשמיע. מה שהחסיר באסיפה הפומבית, מפני שהשפה העברית לא היתה עדיין שגורה בפיו במידה מספקת, מילא והשלים באסיפות פרטיות.

בסוף המלחמה העולמית נמסרה בטבריה מפה לאוזן השמועה, שז’אבוטינסקי יצר גדודים יהודיים, העוזרים לאנגלים בכיבוש הארץ, והוא עומד בראשם. לאחר שחרור הארץ התכנס “הוועד הזמני” של יהודי ארץ־ישראל, הגרעין של הארגון האוטונומי של הישוב. באסיפה של הוועד הזמני היה אחד משני המרצים על הנושא “הדרישות שלנו” קצין לבוש הדר במדי הצבא, – זאב ז’אבוטינסקי. הוא דיבר עברית צחה והשתדל להוכיח, כי כל המרבה בדרישות הרי זה משובח וכי המציאות של זמננו מאשרת את הגירסה “תפסת מרובה – תפסת!” הנואם הבליט את תכונותיו של העם האנגלי, הנוהג כאותו סוחר עשיר, המכבד את התחייבותו, אם באים ודורשים בתוקף שיסלק את החוב.

ימים עגומים משמשו ובאו. ההסתה של הערבים לא נבלמה ותוצאותיה היו התנפלויות של ערבים על יהודים. ז’אבוטינסקי עמד בראש ההגנה שהתארגנה. בעיר הקדושה הוכרז עוצר ומצב מיוחד. ז’אבוטינסקי וחבריו נאסרו והועמדו בפני משפט צבאי.

גלי חיבה והערצה התרוממו כלפי המתקומם והמגין. ביום השביעי של פסח חתמו יהודים אדוקים בחוצות ירושלים על הודעה, שז’אבוטינסקי היה שליחם והם שותפים ב"פשע".

שעות מספר אחרי שניתן פסק־הדין על “העבריין” והוא נידון לעבודת פרך, נתאספה בוועד הקהילה אסיפה. נבחרו אנשים שעליהם הוטל להודיע לכל תושבי ירושלים על שבתון. השליחות נתמלאה באמונה ולמחרת בבוקר נראתה כל ירושלים העברית שובתת. השלטונות איימו על הסוחרים בקנסות גדולים, אולם הכל היה סגור על מסגר עד השעה הקבועה.

קשרי חיבה ואהדה קשרו את יהודי ירושלים לאסיר בעכו. הפגנה סמלית נהדרת נערכה לכבודו על־ידי העמדתו בראש כל רשימות־המועמדים לאסיפת הנבחרים.

לאחר שז’אבוטינסקי שוחרר מכלא עכו, נערכה לו קבלת פנים לבבית סוערת בירושלים. אלפי אנשים מכל השכבות ומכל העדות כיסו את מורד הר־ציון. הם קיבלו את האיש היקר בתרועות גיל. הוא נישא על ידים והוכנס לתוך חצר בית־הספר ע"ש למל. בחצר ובסביבה הצטופפו אלפי אנשים, שבאו לאחל לו “ברוך הבא”. בקושי רב הבקיע לו הד"ר שמריהו הלוי דרך, כדי לעלות על הדוכן ולקבל את המשוחרר בשם הציבור.

ימי שלווה הגיעו לז’אבוטינסקי, כשחברי המסדר “בני ציון " באמריקה, מייסדי החברה לביטוח “יהודה”, שמו עיניהם בו כסגן מנהל של החברה בירושלים. עבודתו טפחה על פני האנשים שטענו שטעות היא למסור תפקיד מעשי לבן־אדם, שכחו גדול אמנם בפה ובעט, אבל לא במינהל. עבר זמן קצר וכולם נוכחו, שהאיש ברוך־הכשרונות הזה, למד מהר את המקצוע החדש והוא עובד בו בהצלחה רבה. הוא הכניס שיטה חדשה בשטח התעמולה. באופן פשוט בלי עקמומיות, הסביר את התועלת הצפונה בביטוח. את המתרשל בעבודה היה מוכיח כידיד. במשרד אסור היה להזכיר ענייני מפלגה. דיבור והבטחה צריכים להיות קדושים. בענייני השקעות של כספים על־ידי החברה “יהודה” היה ז’אבוטינסקי טוב־הלב והוותרן מקפיד מאד. “הכספים האלה הם כספי אלמנות ויתומים, לכן עלינו לשמור על כספים אלה במיוחד”,היה אומר ז’אבוטינסקי. הוא חיפש אפשרויות חוקיות להשקעת כספים בקופות אשראי הדדי, כדי לשחרר אותם מעול אפיטרופסים, שהיו רוצים להטביע את חותמם עליהן עם נתינת האשראי. הוא עשה את כל החישובים, בינתיים היה עליו לנסוע בענין דחוף ואח”כ נאסרה חזרתו לארץ. הוא עמד במשא־ומתן עם ישוב יהודי גדול בדבר השקעת כספים במפעל ציבורי רב ערך.

יחסו של ז’אבוטינסקי אל העובדים במשרדי “יהודה” היה אדיב במידה, שלא היה כדוגמתה בארץ. מנהל בית־החולים “הדסה” בירושלים, הד"ר זאלקינד, הופתע פעם בראותו את ז’אבוטינסקי נכנס לחצר בית־החולים ובידו זר־פרחים גדול. הזר היה מיועד ליולדת, לאשת הנהג של מכונית “יהודה”.

לז’אבוטינסקי ניתנה האפשרות לבוא ארצה, כדי להופיע לפני ועדת החקירה של שאו. מפני טעמים שונים נשמר הדבר בסוד. במשרדי החברה “יהודה” ביקרו אצלו אנשים אחדים, בתוכם אחד ממנהיגי התנועה הציונית. ז’אבוטינסקי היה מרוגז ועישן הרבה. כשחסרו לו גפרורים, צלצל ונכנס השמש. ז’אבוטינסקי פנה אל השמש בזו הלשון: “יסלח לי, אדוני הנני עסוק מאד ודרושים לי גפרורים”. השמש שהיה רגיל בלשון של ציווי, לא הבין אל מי כוונו הדברים בנוסח כזה. כמה רגעים עמד תוהה עד שתפס, שהדברים מכוונים אליו.

בשיחות עם אחד העובדים, שנחשב אצלו כרע וידיד, קבל על שכורכים בארץ יחד את האיש עם דעותיו. מי שהוא בר פלוגתא, מתרחקים ממנו. אצל המתוקנים שבאומות העולם נפגשים אנשים רחוקים בדעות ומכבדים אחד את השני, האיש לחוד ורעיונות לחוד.

בימי ועדת שאו הביע את רצונו להשאר בארץ, אבל, כפי שאמר, “העוונות מעכבים”. הוא נאלץ להטלטל למקומות שונים, לנדוד ולהתפרנס ממאמרים בעתונים באידית.

האיש היקר באדם הזה, אציל הרוח ועדין הנפש, שהיה משכמו ומעלה גבוה מהרבה עסקנים, מצא את מנוחתו בארץ זרה. זכרו לא ימוש מקרב העם לעולמים.

מאגרותיו של ז. לייבוביץ אל מ. אוסישקין

מתוך ארכיון אוסישקין שבארכיון הציוני המרכזי

ט"ז לחדש טבת, תרע"ג (26.12.1912)

לשכת מודיעין

בארץ ישראל

ירושלים, יום ט"ז לחדש טבת, תרע"ג (26.12.1912)

אדון במאד נכבד מפורסם לתהלה, מר מ.מ. אוסישקין!

הנני בטוח כי כבודו בעינו הבוחנת כבר ראה ונוכח מהכר הנרחב לעבודה, שישנו בירושלים, ושהלשכה, בהתפתחותה, תוכל למלא חלק חשוב בעבודה זאת. מכתלי המכתבים, שנשלחו על ידי הלשכה לאודיסה, בודאי הכיר כבודו, שהלשכה עומדת על המשמר ונכונה לבא לעזר לכל דבר מועיל, שבעיקרו יש גרעין בריא. הנני מוצא לנחוץ להעיר על תקונים אחדים שהתפתחות עבודת הלשכה דורשת אותם:

א. באי כח לשכות המודיעין בכל ערי ומושבות הארץ. הרבה והרבה אפשר היה להגדיל ולהרחיב שדה פעולותינו, לוא היו בכל מקום באי־כח קבועים, שימציאו את הידיעות בזמנן ולא להסתפק בבאי כח ארעיים, שלעתים מטוב לבם עונים, ומובן שלא תמיד אפשר להשתמש בתשובות ולהמציאן לפונים אלינו. באי־כח, שלכל אחד מהם נהירין שבילי מקומו, היו עוזרים הרבה בשביל לעצור את הפלישה מהארץ, שגדלה בזמן האחרון.

ב. לבחור בכל מקום קולגיום מקומי, שיעזור לבא־כח. ועד כזה, מלבד שישתתף באחריות הרבה, יוכל באסיפותיו ובחלוף הדעות לברר וללבן את כל הידיעות שיתפרסמו אחרי כן.

ג. על ידי המרכז המאחד את כל השלכות ובאי־כח.

אלו הם תקונים והערות כלליים, ועתה דברים אחדים בנוגע לירושלים:

הלשכה הירושלמית נמצאת לעתים במצב ש"תבן לא נתן ולבנים הלא דרוש לעשות" (סירסתי דברי הכתוב באשר לא דורשים ואומרים “עשה”). תקציב של 120 פראנק בשנה עבור הוצאות, כמעט שלא מספיק לתוי הפוסטה: 700 מכתבים, שבהם עשרות מכתבים באחריות, נשלחו על ידי הלשכה ולא נשארה כבר פרוטה להוצאות צדדיות הכרחיות ונחוצות…

עבודת הלשכה דורשת, כי מנהלה יסובב פעם בשנה במקומות שונים גם מחוץ לתחום עבודתו ועל המקום ללמוד תנאיו. האין זאת בושה, שמנהל לשכת המודיעין בירושלים במשך חמש שנות עבודתו יודע רק מפי השמועה מהנעשה בחיפה והגליל?

עוד פרט אחד קטן: צריכים לספק לעובדים המסכנים די מחיתם, אם גם לא ברוח, ומנהל לשכת המודיעין, שהוא גם המזכיר והשמש, דורש 160 פרנק בחודש, המינימום הדרוש לו למחיתו. לא הוספות, כי אם המגיע לו דורש העובד, שבמסירותו נוכחו במשך עבודתו – עבודת הלשכה. הנני מרגיש בדברי אלו חלול קדושת עבודתי שהיא חלק מנפשי, אבל מה לעשות שגם לקרובים לעבודה צריכים להזכיר ושוב להזכיר?…

התקציב

1920 פר. שכר המנהל ועוזריו

250 פר. הוצאות הלשכה

250 פר. שכר דירה

100 פר. רהיטים נחוצים

200 פר. נסיעת המנהל לגליל

־־־־־־־־־־־־

2670 פרנק ביחד

הנני מקוה, שכבודו שהקדיש תשומת לב לעיר, שהיא לב האומה, ימצא לנחוץ לאשר את התקציב המינימלי הזה, הדרוש לעבודתה ולהתפתחותה של הלשכה.

בכבוד ובברכת ציון

מכבדו כערכו הרם

זאב לייבוביץ

ח' לחודש אדר ב', תרע"ג (17.3.1913)

לשכת מודיעין

בארץ ישראל

ירושלים, יום ח' לחודש אדר ב', תרע"ג (17.3.1913)

אדון במאד נכבד מפורסם לתהלה, מר מ.מ. אוסישקין!

בודאי יעניינו את כבודו הדברים הבאים. כשוקד “לתקנת ירושלים” הנני רוצה לעתים להודיעו מהדברים הפנימיים, שלא נתנו לפרסום:

לפני ארבעה חדשים בא הנה מברלין יועץ הסתרים, פרופיסור פניץ. באסיפה שקרא, איפה שהוזמנו גם רופאים יהודים, הודיע כי מטרת נסיעתו, ליסד “בבירת העולם” מוסד בקטריולוגי אל־לאומי והשתדל להחניף את הרופאים היהודים וביחוד העומדים בראש המוסד ההיגיינה היהודי, אבל גם אז היה מורגש, שבקוותו לאמצעים חמריים מהעשירים היהודים חפץ הוא הסכמת הרופאים היהודים.

מפה נסע הפרופיסור פניץ לאירופה לעשות תעמולה ולאסוף כסף.

היה גם בפריס, איפה שנפגש עם הרופא הנכבד ד"ר י. סגל, העומד בראש בית החולים “רוטשילד” פה, ובקש עזרתו להשיג אצל הנדיב הידוע סכום גדול למטרה זאת, אבל הד"ר סגל, בידעו מהשתתפותו באספה שהיתה בירושלים, כי חפצים ליסד מוסד גרמני ובזה ידחקו רגלי המוסד היהודי הנקי, שכבר קיים, לא הסכים לעזור לו.

בזמן האחרון, בשיחה שהיתה בין העומד בראש המוסד להיגינה, ד"ר ברוין, ובין הרופא הגרמני, הממלא עתה מקום מנהל המוסד הבקטריולוגי העל־לאומי, פגע האחרון בכבוד היהודים ודבריו העידו כי המוסד הוא גרמני ומתפאר בשם שאיננו מתאים לו…

לפני איזה זמן קצר התאוננו הרופאים היהודים על שגם דעת ועד הפועל המצומצם נוחה מהמוסד הגרמני העל־לאומי ודעתו נוטה להתאחדות שני המוסדות, שמזה אפשר לחכות לבטול המוסד, שנוצר על ידי יהודים ושכל האמצעים נתן גם יהודי. והנה הגיעו פה מכתבים מהד"ר בהם מחרקוב המשתלם עתה במקצוע הבקטריולוגי בהמבורג, ושם הוא מספר, כי הפרופיסור וורבורג גם כן מסכים ונוטה להתאחדות, שאפשר שמזה תצא התבטלות. במוסד היהודי והמוסד השני הציעו לפני מר בהם משרות בתנאים נוחים וקשה לו להחליט מה לקרב ומה לרחק: בתור ציוני הוא מוכרח להכנע לפני ההסתדרות (כפי שאמר לפרופיסורים פניץ ומיליונט: אני חיל ציוני ולאן שיצווני אלך) ומצד השני צר לו על המוסד היהודי, שאמנם לקוי הוא בחסרונות שונים, ובתוכם מה שלא עומד בראשו איש מדעי, שיסבול את האוטוריטט שלו. המצב המסובך גרם לידי הצעת הד"ר סנדלר, שהציונים ייסדו מוסד מיוחד כזה בחיפה. כנראה שאין מזל לירושלים ולמוסדותיה החדישים.

סוף סוף, יצא העתון החדש ביפו. כפי שידוע לי, מתכוננים לעשות אספת מחאה נגד זה, שהעתון החדש לא יצא בירושלים, בירתנו העולמית, שבקרוב תהיה גם מרכז מדיני.

המצב ב"בצלאל" הוא רע ויש לחשוש שלא יבא לידי סכסוכים גלויים. בקרוב כנראה שיפרידו ויסמנו את הגבולות: בית־ספר לחוד ובית־עבודה לחוד.

בכבוד ובברכת ציון

מכבדו כערכו הרם

זאב לייבוביץ

י"ח לחדש מ' אב, תרע"ב (1.8.1912)

לשכת מודיעין

בארץ ישראל

ירושלים, יום י"ח לחדש מ' אב, תרע"ב (1.8.1912)

אדון במאד נכבד מפורסם לתהלה, מר מ.מ. אוסישקין!

בבחירות של העיריה נצח מר ענטיובי בעריצות, ואפשר שהנצחון יהיה האחרון בחוג עבודתו הצבורית בירושלים, כי בעוד זמן קצר עוזב הוא את ירושלים. עד ראיה ושמיעה הייתי כשבא יהודי אחד לקנות בכסף את הדעה של אחד שיש לו זכות בחירה של חברי העיריה. “יש לי בית, ספר האיש בתומו, שהוא ממושכן בקופת המלוה של יק”א, ואת מכתבי עם זכות הבחירה מסרתי לד"ר לוי, והנה ענטיובי דורש במפגיע את המכתב בשביל הקנדידט שלו, ואם לא, ישליכני מהבית". לשני הודיע, כי יעשה מחאה על שטר החוב, שהוא חתם שם בתור ערב, אם לא יביא לו את המכתב. על השלישי צוה להביא ולמסור לו את המכתב והדעה, ואם לא – יחדל מלקבל שכרו, שהוא מקבל בתור חזן בבית־הכנסת שעל־יד בית־המלאכה של חכי"ח וכך הלאה…

מר ד"ר ויץ התפטר מפני סבות פרטיות מלעבוד בתור ראש ועד המפקח של הגמנסיה הירושלמית.

מהציר הצרפתי שבקושטא באה ידיעה טלגרפית, שכמעט בטח, שהממשלה הצרפתית תקבל תחת חסותה את הגמנסיה הירושלמית ותתן זכויות לתלמידים, שיגמרו בה חק למודיהם, להתקבל בבתי הספר הגבוהים, וגם עוד אפשר שתקבל תמיכה שנתית. כל המכשולים שהיו בזה הלא ידועים לכבודו ולמותר הנני חושב למסור לו אותם, אחרי שמר הלבץ מסר לו בעל־פה בהיותו באודיסה.

בכבוד ובברכת ציון

זאב לייבוביץ

ד' לחדש סיון, תרע"ג

לשכת מודיעין

בארץ ישראל

ירושלים, יום ד' לחדש סיון, תרע"ג

(פרטי)

אדון במאד נכבד מפורסם לתהלה, מר מ.מ. אוסישקין!

רק שתי שעות עברו מעת שנגמרו הבחירות למג’ליש עומומי, שהעטה חרפה על ראשי שלשה עשר הבחורים היהודים, שהודות לשטן המקטרג לא נבחר שום יהודי. בין ארבעה הנבחרים, נמצאים שלושה מוסלמים ונוצרי־יוני אחד (מענין הדבר, כי לנוצרים היו רק חמשה בוחרים). על יד הבנין החדש של העיריה, מול הבנק היהודי, עמדתי ובקוצר רוח חכיתי לתוצאות, ורק בראותי את השבים, כבר על פניהם קראתי וידעתי מהמפלה, שבאה מאי־האחדות… למפלה שכלל לא עלה על הדעת, אחרי שקוו לשני נבחרים יהודים, האדונים דוד ילין וא. ענטיובי. עד ראיה הייתי לבחירות לבתי המורשים ולעיריות, אבל התענינות כל כך גדולה כמו הפעם לא ראיתי. החנויות של כל הסביבה היו מלאות מאלו שבקוצר רוח חכו לתוצאות ואין לתאר את הרושם העגום, שעשתה הידיעה שנתפשטה תיכף ושנתקבלה בהתמרמרות גדולה. בביטול הביטו אחרי הבוחרים היהודים, שהראו על אי בגרותם המדינית, שגם ברגעים הגדולים לא יכולים לותר על הקטנוניות, מבלי לחשוב ולתת דין וחשבון בכמה זה יעלה לכלל…

כפי שמסרו ממקורות מאד נאמנים, השתדל המשרד הארצי־ישראלי, להעמיד את הקנדידטורה של מר א. ענטיובי, אחרי שהוא גם ישיג בטח קולות ותמיכה מאי־יהודים, אבל לפני ימים אחדים, באה מהפכה והועמד גם מר דוד ילין. (תמול בשיחה עם אחד מהבוחרים, ממצדדיו של מר ילין, אמר לי בטון חזק: “ילין בטח יבחר ואם ענטיובי לא יבחר, מה איכפת לי – יהיה במקומו נוצרי”). והנה בא הגורל, שהוטל בריק, ומוסר, כי לענטיובי חסר רק קול אחד בשביל להבחר, בעת שלמר ילין חסרו מינימום של שבעה קולות. כמו שמשערים, חסרו לענטיובי 10 קולות של יהודים ולמר ילין חסרו שלושה קולות של יהודים. האם לא רעדו ידי היהודים בעת שנתנו דעותיהם לאי־יהודי?… ההרגש הרגישו אף קצת ממה שהרגיש סופרנו החביב המנוח א. ל. לוינסקי, בזמן סערת הבחירות בגולה על אדמת זר?…

תכתב זאת לחרפה.

ממקור נאמן נודע לי, כי ענטיובי משתדל, ואולי עבודתו גם תשא פרי, כי אחד מהנבחרים יגיש כתב פטורים ואז ימלא הוא, בתור הקנדידט הראשון, את מקומו.

פקיד העיריה, שבמקרה היה באספת הבוררים מצד מר ילין, שהיתה בהשתתפות מר ד"ר טהון, מסר לי, כי הוא הזהיר אותם בכל תוקף להתאחד עם מצדדי ענטיובי, כי אם לא, יש לחשוש שלא יבחר אף יהודי אחד והמוסד המדיני החדש לא ישמע קול אחינו שילחם מלחמת מגן ותנופה נגד צוררינו.

יותר קולות מכולם קבל סעיד אפנדי, מי שהיה ציר ירושלמי בבית המורשים הראשון, מי שהיה לפני זמן ראש העיריה.

מי יודע אולי המקרה הזה יתן דחיפה עצומה ליסוד קהלה מסודרת ולא כל מי שיחפוץ ידבר ויעשה הכל בשם ואולי בכח התושבים. אולי זה כבר ימלא את ההתנגדות לתקיפים היחידים והעם יעמוד בכח נגדם ולהוציא הכח מידיהם…

בכבוד גמור

זאב לייבוביץ

כ"ח לחודש חשון, תרע"ד (25.11.1913)

לשכת מודיעין

בארץ ישראל

ירושלים, יום כ"ח לחודש חשון, תרע"ד (25.11.1913)

אדון במאד נכבד מפורסם לתהלה, מר מ. מ. אוסישקין!

המלחמה היא נטושה, מלחמת מגן ותנופה, שמשתתפים בה כל אלו שזיקי האש, שהביאו בבואם הנה, לא עומם בהם. מערכת “החרות” שפתחה לרוחה את שעריה בשביל הלוחמים, מקבלת בכל שעה ושעה טלגרמות ממקומות, אגודות ואנשים שונים, המביעים השתתפות חמה עם הלוחמים. ירושלים היתה הראשונה, שהשתתפה במחאות, אבל אחרי שלא ירושלים בכלל, כי אם ירושלים החדשה היא היא שהביעה את התמרמרותה, בשביל זה היא אולי האחרונה בעת שימי המעשה החיוביים ממשמשים ובאים.

תמול היתה אסיפה ב"בית יבנה", שהוזמנו אליה באי כח מוסדות ואגודות שונות. את ההזמנות לא חפצו לקבל: בני ברית, בית היתומים הספרדי ובאי כח הת"ת של הגרוזינים.

כן השתתפו שלשה באי כח מהמוסדות האלו: ועד הלשון, גמנסיה עברית, בצלאל, המכבים הקדמונים, מכבי, לשכת מודיעין, המזרחים, פועלי ציון, הפועל הצעיר, ועד הלוחם במיסיון, ועדת השובתים, אגודת הרופאים מדברי עברית, אנגלו בנק ובית העם.

ד"ר מהרשק השתתף אבל מסר מודעה שאיננו בא כח “חדר תורה”, אחרי שהשעה היתה חטופה ולא הספיק לקבל יפוי כה מהועד. המורה הצעיר אגבבא, שהשתתף גם כן, מסר מודעה שכזאת, שאיננו בא כח של הת"ת הספרדית. בתור אורחים, השתתפו: ראש מרכז המורים מר ד"ר לוריה והסופר לודביפול.

בשם הועד הזמני פתח את האספה מר דוד שוב, ואחרי שברר חשיבות הרגע, הביע שמחתו, ששם איפה שנשמעה המחאה הראשונה, שם מתאספת אסיפת המעשה הראשונה.

מר בן־יהודה, שנבחר בתור יושב ראש, מבקש מהמפקד הראשי של הלוחמים, מר ד"ר לוריה, ידיעות משדה המלחמה ומתכסיסי הקרב. מר לוריה מבאר קושי המלחמה ומפרט מסירות הלוחמים, מראה על ההתענינות הגדולה ואיך שעלה בזמן קצר לאסוף סכום של 20 אלף פרנקים, שבודאי בקרוב יגדל ויעלה. העבודה החיובית הראשונה תהיה יסוד בית ספר בינוני בחיפה, מקום הראשי של המלחמה, ואחרי כן ביפו, ואחרי כן בודאי גם בירושלים.

מספר לא קטן מהמשתתפים, שמהנסיון יודעים עד כמה שתהיה קשה העבודה פה בירושלים, איפה שבאונס או ברצון נמסרה עבודת החנוך של דור צעיר לאחרים, הזרים לרוחנו ומגמתנו, ואולי גם למתנגדינו הלוחמים בנו, הרגישו, כי גם למפקד הראשי לא ידועים כחות השונא, שהספיק במנוחה במשך הרבה שנים לבצר עמדתו. באחור זמן באה הקריאה החזקה: “השיבו לבירתנו את כבודה המחולל”. וכל זמן שהתיחסו בבטול לישוב הירושלמי שהתנון באין מחריד, עבדו עבודתם הזרים לרוחנו והרעילו את הסביבה ועבודה כפולה עתה פה כשדרושה עתה השתתפות המקומיים. הרבה עמל וזמן דרושים עד שאסיפת ההורים תקבל אותה ההחלטה, שנתקבלה באספת הורי תלמידי “עזרה” שביפו, ולאיזה נצחון אפשר להגיע, אם עוזבים את המקומות ששם התבצר האויב, יען שהעבודה שם קשה מאד?

כעס מר ליודביפול וגם הטיח מלים קשות נגד מר ברוכב, שבספקנות מביט על המלחמה ותוצאותיה ודעת הקהל המעושה על ידי העתונות, אבל היודע התיחסות הקהל הירושלמי לכל הענין וכי באותה שעה שהקהל השתתף במחאה, סבבו ואספו חתימות גם מהנכבדים, שהגדילה “עזרה” לעשות בארץ, וגם הידיעה שנמסרת מפה לאוזן, כי כבר קודם אספת הקורטוריום נשלח מפה מכתב לברלין בחתימת חכמי הספרדים והחכם באשי בראשם, שמסכימים להשלטת השפה הגרמנית בטכניקום – זה כבר חושב אחרת.

כן, נצליח! אבל אחרי עבודה רבה ובמסירות כשנעמיד מרכז עבודתנו בירושלים ולא להסתפק במלים שאמר מר ליודביפול בהתרגשות: “ההולכת ירושלים החדשה עמנו?” ירושלים החדשה! מה מעט עבדנו בשביל להגדיל את כחה של ירושלים החדשה ואיך נוכל לדרוש ממנה דבר שלא לפי כחותיה?…

גם באסיפה הזאת לא השתתף אף ספרדי אחד, מלבד הדירקטור ד"ר לוי, שבשיחה פרטית לא נרתע מלכנות זה בשם “מלחמת השוביניזם”…

מר ש. שילר מראה, כי העבודה הראשונה צריכה להיות: יסוד סמינריון עברי ובזה ללחום נגד המוסד החנוכי, שהוא גולת הכותרת של מוסדות החנוך של “עזרה”. ד"ר מהרשק מתנגד לזה. לפי דעתו, המלחמה תהיה פוריה, אם תתנהל שם פנימה ושאז יעלה בידינו להקים מורים, שילכו יד ביד עמנו במלחמתנו בבתי הספר העממיים של “עזרה”.

על המקום מודיעים מורי הגימנסיה, שנותנים ממשכרתם 300 פרנק בחודש בשביל המלחמה עבור השלטת שפתנו. מודעה כזאת נתקבלה גם מאגודת הרופאים מדברי עברית.

אחרי וכוחים רבים, נבחר ועד, שהסכים לתכנית מרכז המורים: השלטת השפה העברית בבתי הספר.

חברי הועד הם: א. בן־יהודה, שלמה שילר, ד"ר י. סגל, ד"ר י. לוי, ד"ר פייגנבאום, ד"ר שמעוני, מקלר ומר איתן.

לפי הידיעה שנתקבלה נוסע מר פאול נתן לשדה המלחמה ובעוד ימים אחדים יבא הנה. הבינו כנראה בברלין כח הלוחמים בעד הקדוש להם ושלחו את מר נתן. בעוד זמן קצר יפגשו פנים אל פנים הלוחמים ונראה התוצאות המידיות, כי המלחמה שהתחילה הלא לא תפסק.

הבה נקוה, כי גם ירושלים תשתתף בפועל במלחמה הקדושה.

בברכת התחיה מארץ הקמה לתחיה

זאב לייבוביץ

את ר' צבי לייבוביץ, אביו של חברי במשך ששים שנה ומעלה זאב, לא הכרתי. לא נזדמן לי להיוודע על אביו כלום, אך העובדה, שהוא לוקח לחתן לריסה בת ר' אבא שירווינטר, נכדת הרה"ג ר' איצ’לה שירווינטר, מעידה כמאה עדים על יחוס עצמו ועל יחוס משפחתו.

לעומת זאת הכרתי היטב את משפחת אמו ריסה לבית אידלסון, משפחה הגונה ואצילה. את הרה"ג ר' איצ’לה שירווינטר, הסבא של אמו, לא הכרתי, אך חיה בזכרוני יראת כבוד, שהיתה מתעוררת, בשעה שהיו מזכירים את שמו אלה שהכירוהו והוקירוהו, בתוכם גדולי התורה ומיוחסים. את ר' אבא שירווינטר, הסבא של זאב הכרתי, הוא היה סוחר נשוא פנים ומכובד, איש בעל מידות תרומיות ובר אוריין. על אשתו, הסבתא בריינה, אמרו, שהיא יודעת פרק בגמרא. הייתי מבאי ביתם.

את זאב הכרתי לראשונה בשנת תרמ"ח. היינו אז בני חמש ולמדנו בחדרו של שמחה פרח חומש עם רש"י. כבר אז התבלט הילד באצילותו. כל הילדים ב"חדר" אהבוהו וגם אני הייתי כרוך אחריו ואהבתיו. מה נפצע לבי, לב ילד רך ותם, כאשר נודע לי, בהיותי בביתם בל"ג בעומר, שזאב ואחיו ואחיותיו הגדולים והקטנים ממנו הם יתומים בלא אב. הצרוף הזה זאב – יתום לא נתקבל על דעתי ואת צערי זה הבעתי בפני אבי ואמי בשאלות מדוע ולמה. תשובותיהם־דחיותיהם לא סיפקו אותי ומאז העיק משהו על לבי והייתי משתמט מלבוא אל ביתם. עם גמר ה"זמן" נפרדנו, כי זאב עבר ל"חדר" אחר. היינו נפגשים אח"כ לעתים רחוקות ותמיד היינו שמחים לפגישה.

בשנות תר"ן–תרנ"א התקרבנו שוב. בבית הסבא שלו ר' אבא שהו אז שני בנים של הדודה חיה, אשת הרה"ג ר' יצחק בלאזר, “ר' איצלה פטרבורגר”. אני למדתי ב"חדר" יחד עם שני ילדים אלה. אחרי הלימודים היינו מתכנסים בבית הסבא שלהם לשחק. הסבתא בריינה היתה בוחנת את ידיעותינו בגמרא, במסכת “בבא מציעא”, שלמדנו בחדר. גם זאב היה בא שמח והיה משתתף במשחקים אתנו. נעשינו שוב חברים. נתקשרתי אל הנער עדין הנפש הזה בקשרי אהבה. חביבותו היתה ניכרת בכל. בהילוכו, בדיבורו וביחסו אל חבריו. זכורני שבת אחת כשישבתי עם אבי ולמדתי “פרקי אבות”. כשהגענו למימרא “קנה לך חבר”, קפצתי מתוך עליצות ואמרתי, שקניתי לי חבר, את זאב.

כשעזבו בני הדודה חיה את וילנא וחזרו לקובנה, המשכתי להיות חבר לזאב. היינו נפגשים כמעט יום־יום בבית הכנסת על־שם ר' זאנוויל בעת תפילת שחרית.

חלפו שנים, גליתי למקום תורה, ואחרי שנה וחצי, בשנת תר"ס, שבתי הביתה, לווילנא, כשאני ציוני רשמי, שוקל שקל. שמחתי היתה רבה מאוד, כשמצאתי גם את חברי זאב והנה הוא ציוני, כי רבים הלכו אחר ה"בונד".

כציוני גמרתי בלבי לעלות לארץ־ישראל. לכן עזבתי את ספסל בית־המדרש ונעשיתי עוזר בבית־מסחר. רציתי לחסוך כסף, כדי שאוכל לעלות ולהשתקע בארץ. כאיש עמל נספחתי ל"פועלי ציון", אך העיקרון הטריטוריאליסטי, שבו דגלו פוע"צ, הרחיק אותי משורותיהם. נתקתי את קשרי אתם ונתחברתי לאגודה “התחיה”, אגודת צעירים, מתלמדים, לאומיים פרוגרסיביים. בין חברי האגודה נמנו שמואל צ’רנוביץ הסופר, אביזהר המורה, וזמן מסויים גם הסופר פרץ הירשביין, ואחרים. חברי זאב עמד בראש הוועד. הוא היה משרה עלינו השראה מיוחדת, שאיני יודע לתת לה ביטוי. כל החברים כבדוהו וחבבוהו. ידי שלי לא זזה מתוך ידו. לאחר שעלה לארץ־ישראל, השליך את אדרתו עלי. במשך שנתיים הייתי ממלא את מקומו ב"התחיה", עד שעליתי גם אני ארצה בשנת תרס"ז. אינני מתימר, שעלה בידי למלא את מקומו כראוי, אבל הוא שימש לי תמיד סמל והשתדלתי להמשיך בדרכו שלו.

זאב זכה בזכות עצמו וכנציג “התחיה”, להשתתף במסיבה לכבוד הד"ר תיאודור הרצל ז"ל, שנערכה בזמן נסיעתו לפטרסבורג דרך וילנא, בקיטנה של מר י. בן־יעקב. הד"ר הרצל לחץ את ידו של זאב לייבוביץ. זו היתה הקנאה היחידה, שקנאתי בזאב לייבוביץ, אך גם על זאת כסתה האהבה, שאיננה תלויה בדבר.

ששים שנות אהבת אמת אחדו אותנו ורק המוות הפריד בינינו – לזמן מה. זכרו לברכה לי תמיד.

בשנת 1907 הייתי בן־בית אצל משפחת ליבוביץ. את אביו לא הכרתי, אך את אמו וכל בני הבית ידעתי היטב היטב. מיוחד במינו היה בית זה. כל אחד מבניו, – שלוש אחיות ושני אחים, – היה שייך למפלגה אחרת.

עיר וילנא, כאם בישראל, היתה הומה בשטח החברתי, התרבותי, יותר מכל עיר אחרת. ככל משפחה יהודית ראו בניה חובה לעצמם להיות נמנים על אחת המפלגות שברחוב היהודי. המפלגות, שתפשו מקומן בבתים אלה, היו לעתים מבין היריבות, שנלחמו אחת בשניה, החל מ"הבונד" וגמור ב"התחיה".

בית לייבוביץ נחשב בין האדוקים, – לכך דאגה אם הבית, – ובני הבית דאגו ללא ויכוחים פנימיים לא להפריע את מנוחת הבית. כאן שררה אימת השלמות ואחד למשנהו חלק את הכבוד המגיע לו. המפלגתיות העסיקה אותם עם צאתם לרחוב ולתא שלהם.

אנוכי נתפשתי לבית זה משום שאחד הבנים והצעיר שביניהם, – חיים ז"ל, – היה נמנה על מפלגת ס.ס., שנמשכתי גם אני אליה. יסודה של מפלגה זו היה בהשגת טריטוריה. גם ארץ־ישראל באה בחשבון. הדבּרים של מפלגה זו היו אז בתוך עיר יהודית זו דניאלי, ברטולדי, אברשה ואחרים.

בזמן ההוא נקבע סדר החיים ערב ערב על ה"בירז’ה". כמקום לבורסה זו שמשו שדרה או רחוב קבוע, שבהם היו מתרכזים חברי המפלגות, לעתים בסמיכות ובשכנות זו לזו. בפגישות “המקריות” האלה היו נכנסים לוויכוח, “דיסקוסיה”, בלתי פוסקת ובלתי מסכמת ולא כל כך בלחישה… היו גם אפיטטים מיוחדים בצורת הוויכוח הזה, שרק בעיר הבירה דליטא היו מקובלים, וכל אחד היה משתמש בהם, כדי להבליט את “דעתו” שלו ולהפחית בערך דעתו של המתנגד. לעתים היתה נקבעת למפרע “דיסקוסיה” רשמית של שתיים או שלוש מפלגות יריבות, בתוכן גם מפלגת ס.ס., שהיתה הצעירה והחלשה ביותר, בהשוואה ל"בונד" ו"פועלי־ציון", שאף אלה האחרונים לא היו חזקים ביותר. שתי המפלגות: ס.ס. ופועלי־ציון, ונוסף עליהן גם “הסיימובצים”, ראו את כובד הבעייה מבחינת פתרון יהודי, וכל אחת מהן חתרה לקראת מקלט לבית־ישראל. אחת קבעה בהחלט את מקומו בארץ־ישראל, שניה קבעה אחרת. באחד השטחים האפשריים בעולם ובאופן מידי, ושלישית, שהיתה באמצע בין שתיים אלה, מהיכא־תיתי גם בארץ־ישראל.

הוויכוחים היו די חריפים והכל לשם שמים, מתוך מלחמה למען עתיד ישראל. בין אלה היה ה"בונד" רוב מניין בעיר הזאת, כוחו היה גדול עמו, והעתון שלו ה"פארווערטס", שהופיע יום, יום, שלט ברחוב היהודי. הסופרים והדבּרים של המפלגה היו: פרומקין לנו, מדם, ליטוואק ואחרים. העתון הזה היה נפוץ מאד. לס.ס. היה עתון שבועי “דער וועג”. התפרסמו בו מאמרים מעניינים מאד ועמוקי מחשבה, תחילה על נייר דק מאד ולבסוף על נייר יותר טוב, אך ללא השוואה לעתון של ה"בונד".

ידענו אמנם, שבינינו וביניהם אין גשר כלשהו. היה מקום להתווכח עם פועלי־ציון והסיימובצים, היות ובאופן אבסטרקטי היה רקע משותף, – הדאגה לכלל ישראל בטריטוריה שלו. הוויכוח אתם היה בכל זאת חריף למדי. אשר ל"בונד" הרי הוא התיחס לכל אלה בביטול גמור וראה את עתידו של העם בגולה בלבד על־ידי שינוי במשטר והפיכות.

ב"בירז’ות" האלה היו נפגשים בני משפחה אחת ומתווכחים ביניהם, בתוכם גם בני משפחת לייבוביץ. לאחר הוויכוחים הסוערים והבוערים, שהוציאו לשד עצמותיהם של המתווכחים, היו חוזרים בני משפחת לייבוביץ לביתם וכאן היו שוררים שקט ואחווה, כאילו לא נשאר מהוויכוחים אפילו הד. שמחתי להיות כאחד מבני המשפחה ומצאתי את מקומי בתוכם. היחסים המשפחתיים בינינו באו לידי ביטוי יתר כאשר נאסרתי באחת ה"בירז’ות", עם רבים אחרים והושמתי בכלא. כשנתפשתי בפעם הראשונה, ביליתי במאסר יומיים בלבד. הוויכוח, שנפסק עם המאסר, נמשך בחום רב בבית־הכלא, בחדרים המרווחים, שרכזו בהם את העצורים. כעבור זמן לא רב נאסרתי בפעם השניה למשך שנה וחצי בערך. מקומי היה בבית־הסוהר המרכזי “לוקישקס”.

בית לייבוביץ, על כל מפלגותיו שמר לי אמונים וזכיתי לביקורים שבועיים קבועים בבית־הסוהר מאחד או אחת מבני המשפחה, עם מתן בידם. לא זכיתי לשוב לבית הזה, היות ומבית־הסוהר גורשתי לסיביר ושם נשארתי שנים מספר. לבסוף ברחתי בדרך לא דרך מתוך שאיפה להגיע ארצה.

בזמן היותי בסיביר חלו שנויים בהשקפת עולמי. בתוך החיים החדשים האלה, בוויכוחים הסוערים, שהתנהלו בין הגולים מתוך שורות המפלגות המהפכניות ללאומיהן ולעדותיהן השונות, ס.ד. ס"ר, הבונד וכו', התנדפה התיאוריה הכפולה, שריחפה במוחות חברי ס.ס. בבעיה ארץ־ישראל או טריטוריה אחרת, מי קודמת למי, מי בטוחה יותר ואת מי להעדיף, הוכרע הגורל בדרך הישירה, שהטריטוריה לכל דקדוקיה ופרטיה היא ארץ־ישראל ההיסטורית, המקשרת והמאחדת את העם החל מהעבר הרחוק שלו ובו תצעד קדימה ויהי מה. לכן נועדו פני לארץ. טרם פרצה מלחמת העולם הראשונה הגעתי הנה. פה התרכזה גם משפחה זו של זאב לייבוביץ. אמנם לא כולה, בסך הכל שלושה חלקים ממנה, בעוד ששניים נשארו ברחבי רוסיה. כך נפרדו בני המשפחה. אני נפגשתי עם אלה, שהגיעו ארצה, מי קודם ומי אחר־כך ועמדתי לצדם. הבאים ארצה מצאו את מקומם בה והצטיינו בנאמנות ומסירות. זאב כראש המשפחה שמח בחלקו, שהקדיש את כוחותיו למען המולדת.

משפחה זו גדלה בארץ וקבלה חיזוק על־ידי עלייתם של קרובים, אבל שניים מתוך בני הבית והאם נשארו מחוץ לה. מתוך שלושה אלה שבגולה, שניים אינם עוד בחיים ונשארה אחת ויחידה יקרה מאד, שאינה רואה אפשרות להגיע הנה.

האימון והקרבה היו בינינו הדדיים, ללא שינויים במשך כל השנים. באופן מיוחד לא יישכח מזכרוני הקשר שבינינו בעת צרה, בהיותי כלוא זמן די ממושך. כך ראיתי את עצמי כאחד מביניהם וכך זה עד היום הזה.

יבדלו לחיים אלה שעל פני האדמה, שלבם מלא אהבה ומסירות נפש לעם ולמולדת. הרכוש הנפשי הרב הזה הצטבר בלבם ובנפשם עוד מילדותם, מתוך הבית השלם הזה בעבר הקרוב בעיר היהודית וילנא.

הנה נדמה לי, שהוא עומד לפני, כמו שראיתיו פעמים רבות, מחייך ומלטף אותי בעיניו הפקוחות לרווחה, התוהות וכאילו חרדות משהו. לבו מלא על כל גדותיו, ואחרי שיחה ממושכת עוד נשאר לו הרבה ב"ילקוטו" בבחינת תנא ושייר. איזה להט פנימי ניכר בכל הבעתו, אך ברור, שלא יתנהו לפרוץ כולו החוצה. מרסן הוא הן את כמות דבריו והן את להטם.

הכרתיו זמן רב, כימי דור. במשך כמה שנים היינו שכנים בחצר של כולל ווהלין (שברחוב יפו), וכל הימים הייתי פוגש אותו באספות או בבואי למשרדי הסוכנות. ידעתי, כי הוא אחד מראשוני הישוב החדש בירושלים, שבה נתהוותה לאט לאט וקמה במלוא־שיעורה מהפכה שקטה בחוצותיה. כשעלה זאב לייבוביץ לארץ, בראשית המאה העשרים, הרי הישוב הישן, החרדי, הוא ששלט בירושלים, הוא שהיה כמעט לבדו בירושלים כולה. חלף דור אחד – והיישוב הזה הפך למיעוט קטן – בשלטון ובמספר. היכן ה"חלוקה", היכן שלטון הכוללים, היכן החרמות על החפשים? הישוב החדש מושל בכפה כיום, והיהדות החרדית־הקנאית בעיר הקודש יושבת למעשה בגיטו. בקושי שולטת היא אפילו בתוך הגיטו עצמו, וכל שכן שאין לה שליטה מחוצה לשעריו.

אנו מרבים לדבר על חלוצים, והכוונה היא לכפר, אך זוהי חד צדדיות, והיא בלתי צודקת. כי יש חלוציות גם בעיר. “ויהי בונה עיר” מציינת התורה כענין גדול, שבוצע ע"י בנו של אדם הראשון. אין ואי־אפשרית התפתחות של ארץ, תרבות, מדינה בלא העיר. אנו הראינו בתקופת התחיה השלישית, וביחוד מימי הבניין המזורז של הבית הלאומי, חלוציות גם בבניין ערים חדשות בארץ וגם בפיתוח הערים הישנות. שבעתים יבורכו גדולי־האומה ותלמידיהם, אשר, כמו זאב לייבוביץ, השתקעו דוקא בירושלים המפגרת ועמלו למען הבראתה הכלכלית והתפתחותה הלאומית־הרוחנית על יסודות מודרניים.

כשהתוודעתי אל לייבוביץ בעלותי ארצה, באביב תר"פ, ועמדתי על טיבו, מיד הבינותי שלפני אחד מאלה החלוצים המצויינים, אשר עליהם אומר המשורר הלאומי:

הוא היה מלא וגדוש תורה ומעשים טובים, ואופי אציל היה לו כיאות לבן־ווילנא, מרכז האריסטוקרטיה הרוחנית שביהדות רוסיה. משם גם הביא אתו לירושלים את ציונותו, שהראה בה פעילות מרובה עוד מימי נעוריו. כאן המשיך בעדינות של תלמיד חכם ובענווה יתירה את פעולתו הציבורית, שהשתרעה על פני שטח רחב. עוד לפני שהכרתיו, כלומר בתקופת תרס"ח־תר"פ, כבר הספיק לגלות כאן את מסירותו ומרצו בעבודתו למען העולים, – ב"לשכת המודיעין" בירושלים –, בבית־העם, ב"מכבים הקדמונים", בעזרה מקיפה לפליטי המלחמה העולמית הראשונה (כשהוא עצמו בין ראשוני קרבנותיה!) ועוד. אחרי המלחמה הוא בין מייסדי אגודת הפקידים ו"הלוואה וחסכון", בין פעילי הציונות הכללית, ועד השקל ומוסדות אחרים. ושוב הכל בצניעות, מתוך אידיאליזם טהור.

למזלו הטוב נזדמן לו כמעט כל הימים לעמוד ולפעול במחיצתם של גדולי ירושלים, כמו יחיאל מיכל פינס, דוד ילין, ד"ר רופין, מנחם אוסישקין ואחרים. הוא למד מהם, והם העריכוהו כאחד מן “החיילים האלמונים” המעולים ביותר, שהצמיחה לנו התחייה הלאומית. הם הוקירו את מידותיו התרומיות, את אהבת ישראל ואת אהבת הארץ היוקדות בלבו. בעצם היה אוהב־אדם גדול, להיטיב עם הפרט והכלל – דבר זה היה תענוגו הרב ביותר. לא היה לוחם מטבעו, אך במקום שראה עוול, לא נרתע מלהתריע, גם נגד גדולי הציבור. הוא ניחן בפאתוס מוסרי, וזה היה בא לידי ביטוי מאליו כל־אימת שאישיותו המוסרית התקוממה לאיזה חטא מצד יחיד או ציבור שלם. לא פעם הייתי עד לאומץ־לבו מבחינה זו. במקום שלוחמים מטבעם לא העיזו למחות, – יש ודוקא הוא, הצנוע והשקט כל־כך, היה קם ומוחה בעוז. משום כך עשו דבריו תמיד רושם על שומעיו. הכל ידעו, שאם לייבוביץ מתריע ומוחה, – כי עתה בוודאי צודקים הדברים, ומבוססת ההאשמה במידה שלימה.

לייבוביץ היה איש־ירושלים, הלוהט באהבת ירושלים. רק פעם עזב אותה, כשנמלט מחמתו של העריץ התורכי ג’מאל פחה (שציווה להגלותו לאנקרה) לטבריה בשנות המלחמה העולמית. ירושלים רוממה את נפשו, בה בא במגע עם גדולי האומה, וכל אקלימה הרוחני הלם אותו, – את איש־המסורת המתון בהליכותיו, המתמיד בשאיפותיו הנעלות ובעבודתו למען הכלל.

בשנות חייו האחרונות נתגלה בו כשרון חדש, כשרון של כותב זכרונות, וכאן הגדיל לעשות למען תולדות הישוב החדש של ירושלים. אם כי היה בעל השקפות מוצקות, שכללו את עיקרי העלייה הגדולה והציונות השלימה, הרי בזכרונותיו על אישים ומאורעות חותר הוא לקראת האמת האובייקטיבית ומשתדל להעריך כל דמות ציבורית כערכה. מרובים האישים, שעליהם הוא מספּר כעד־ראיה או שמיעה, והוא שמר להיסטוריון של ירושלים והישוב כולו כמה עובדות חשובות, שהשפיעו על חיינו בבירה בדור אחרון.

נשים לב: לייבוביץ הוא היחידי בין כותבי זכרונות, שאינו מדבר כלל על עצמו, אף כי הוא מילא תפקיד פעיל במאורעות ובמעשים המסופרים בפרטות. זאת היא הבלגה של גבורה רוחנית. נוגעת עד הלב המידה הגדולה של כיבוש היצר, יצר ההתבלטות, אשר הוא מגלה כאן.

איך אומר ביאליק בשירו, שכבר הבאתי קטע ממנו לעיל:

על זאב לייבוביץ ושכמותו שר המשורר.

עם הסתלקותו של ר' זאב לייבוביץ ז"ל, הסתלקה דמות טיפוסית של אחד מבוני הישוב, דמות טיפוסית מהעליה השנייה.

אם גם לא רחבה ביותר היתה עסקנותו של המנוח, ציין אותו בעיקר יחסו הער ומסירותו לכל מה שנעשה ונבנה בארץ. גישתו הלבבית לאנשים גרמה לכך, שהיה חביב על הבריות מכל השכבות והעדות. אהבתו בלי גבול לקנייני האומה ומצפונו הטהור הכשירו אותו להיות עסקן ציבורי, המתכוון לטובת העניין.

כאיש העם הופיע בירושלים לפני למעלה מארבעים שנה. הוא קיבל עליו אז את התפקיד לדאוג למען העם, הבא להשתקע בציון. כזה נשאר תפקידו לכל ימי חייו.

זאב לייבוביץ היה תמיד מוכן לתת ראשון את לבו וגם את ידו לכל מפעל ציבורי, שהיה הולך ומוקם בארץ. רגילים היינו לראות את זאב לייבוביץ כאחד מיקירי ירושלים, הדואגים לשלום הציבור. אם ראשו ומעייניו קודש היו לארץ ולישוב כולו, הרי לבו היה נתון במיוחד לירושלים, לב האומה. לכל מפעל ומוסד ציבורי, שנוסד בירושלים, נתן זאב לייבוביץ את ידו. בשורות אלו ברצוני לציין את אחד המפעלים הציבוריים, שמר לייבוביץ היה בין מייסדיו ומניחי יסודותיו, היא קופת “הלוואה וחיסכון” בירושלים.

זאב לייבוביץ היה מחבריה הראשונים של קופת “הלוואה וחיסכון”. כדרכו התמסר למוסד החדש בכל לבו ונפשו. הוא ליווה את המוסד בצעדיו הראשונים. לייבוביץ קיבל עליו את הגזברות, שלא על מנת לקבל פרס. הקופה היתה פתוחה בכל ערב שעות מספר במחסן־סחורות ארעי של ארגון בעלי המלאכה. עם גמר המלחמה בשנת 1919 נמצאה במחסן זה צרכנייה של ארגון בעלי־המלאכה. בימות הגשמים היה המחסן מתמלא מים ו"הגזבר" יחד עם “מנהל החשבונות” היו יושבים בשעות העבודה כשרגליהם מורמות מעל לרצפה, מחמת המים, שהיו ניקווים במקום. “נוחיות” זו לא הפריעה את זאב לייבוביץ למלא את תפקידו מדי יום ביומו. אפשר היה לראותו בא בכל ערב עם שקיק הכסף בידו, “הקופה”, כדי לשלם ולקבל את התשלומים על חשבון ההלוואות או החיסכונות, שהוכנסו או הוצאו מהקופה. במסירות ובאהבה שמר מר זאב לייבוביץ על תפקידו זה, כי ראה בזה מתן סעד ועזר למפעל עממי חשוב, שבידו לעזור ולעודד את הישוב העברי בירושלים.

הודות לעזרתם הפעילה של מר זאב לייבוביץ ועסקנים ציבוריים מועטים אחרים התפתחה הקופה הקטנה “הלוואה וחיסכון” בירושלים למוסד כספי חשוב. לאחר שהקופה גדלה ויכלה להזמין עובדים בשכר במספר מספיק, המשיך מר לייבוביץ לפעול למען הקופה כחבר ההנהלה והמועצה.

מר זאב לייבוביץ ז"ל היה מספר בסיפוק נפשי רב את זכרונותיו על הימים הראשונים, שבהם שימש גזבר הקופה. כך למשל סיפר על מקרה של גניבה, שקרה בביתו. הגנבים ידעו שמר לייבוביץ מביא כל ערב לביתו את הקופה. הם פרצו לביתו וגנבו מזוודה קטנה. הגנבים היו סבורים, שבמזוודה נמצאת הקופה. הם נתאכזבו מרה, כשמצאו במזוודה תחבושות וצרכי רפואה אחרים של הגברת אסתר לייבוביץ שהיתה חובשת.

אכן, אבד לירושלים, עם פטירתו של מר לייבוביץ ז"ל, אחד מבניה ואזרחיה הטובים והנאמנים.

זאב לייבוביץ עבד את עבודתו במסירות נפש. כך ראיתיו בעבודתו במשך שנים רבות. כשחייתי בגליל, ראיתיו בעבודתו לעזרת גולי יהודה, שהוגלו על ידי ג’מל פחה לגליל התחתון.

בימי העלייה השלישית ראיתיו כבר בירושלים כשהוא נושא בעול הנהלת לשכת העליה מטעם ההנהלה הציונית בירושלים. לירושלים עלו אז בעיקר יהודים מארצות המזרח, ולייבוביץ דאג לעולים אלה. הייתי במגע קרוב אתו, כי אנכי ניהלתי את עניני העבודה במחלקת העבודה של ההנהלה הציונית, ולייבוביץ היה בא אתי בדברים בנוגע לסידורם בעבודה של העולים בירושלים. לכאורה שייך היה הסידור בעבודה ללשכת העבודה בירושלים, ולייבוביץ ניהל את לשכת העלייה, אבל הוא לא נח ולא שקט עד אשר היה בטוח, שהעולה אשר פנה אליו קיבל עבודה. סבלו של העולה היה ממש סבלו שלו. כשלייבוביץ היה רואה, שעולה פלוני סובל מפני שאינו מתאים לעבודה פיסית קשה, היה מתעניין באופן אישי ומבקש דרכים להקנות לו מקצוע. לייבוביץ היה מכתת לעתים קרובות את רגליו אל בעלי מלאכה שונים, כדי להשיג לעולה זה מקום להכשרה מקצועית. לאחר שהיה משיג את מקום העבודה, היה מתאמץ להשיג בשביל העולה את כלי העבודה, הדרושים לו לעבודתו. לעתים קרובות היה לייבוביץ מקבל על עצמו אחריות כספית אישית כלפי קופות מלווה, כדי לאפשר לעולה להשיג לירות אחדות לרכישת כלי עבודה… כשהיה נתקל בקשיים, שלא יכול היה להתגבר עליהם, היה מזעיק אותי לעזרה. לייבוביץ ראה הכרח להתגבר על המכשולים, כדי להעמיד את העולה על רגליו, כדי שיוכל להתקיים מיגיע כפיו. כך היה עושה יום יום במשך שנים רצופות. למרות הקשיים המרובים, שהיה נתקל בהם, היה מלא אושר, כשהיה מצליח להשיג את מטרתו. וזה היה שכרו! אלה היו שנות חייו המאושרות ביותר של לייבוביץ. הוא בא על סיפוקו בסדרו משפחות עולים רבות, בהושיטו את ידו, יד אחים, לקליטתם של העולים בעבודה ובחייהם בירושלים.

באותם הימים הגיעו ללייבוביץ ימים קשים עד למאוד. בשנות 1926־7 היה שפל כלכלי זמני בארץ. על דלתותיו של לייבוביץ התדפקו מחוסרי עבודה רבים. הוא היה עמל למעלה מכוחותיו, כדי למצוא ענפים בכלכלה הירושלמית הצנומה, שבהם יוכל להכניס עולים חדשים לעבודה במקצועות שונים. המצב הלך והחמיר. היו מגיעים עולים ממקומות אחרים בארץ לחפש עבודה. לייבוביץ דאג גם להקלת מצוקתם של העולים האלה. אולם היה נאלץ להחזירם למקומות מגוריהם. עליו היה לדאוג להוצאות הדרך, לאחר שהיה משדל את הסובלים לחזור למקומותיהם הקודמים. אף בהשגת הכספים למטרה זו היה נתון בסבל רב. עדים הם הדברים חדורי האחריות הרבה והרגש האנושי העמוק, אשר כתב לגזברות ההנהלה הציונית, כשהעירו לו על אשר הוא מוציא כספים לכרטיסי נסיעה רבים ברכבת בזמן שקופת ההנהלה הציונית נתונה בדוחק.

פעם הגיע אלי לייבוביץ, כשראשו חבוש תחבושת, אשר דם מבצבץ בה. לייבוביץ הוכה קשה על ידי מחוסרי עבודה מבני עדות המזרח, חמי המזג. בדרך נס נשאר בחיים, כי הוכה קשה בראש על יד הרקה. לייבוביץ בא אלי אז לסדר עניינים, כדי להקל על העולים, מכיון שהיה לו עוד כוח לעמוד על רגליו. הוא לא דאג לעצמו, כי אם לעולים. באותן השעות הקשות לא שמעתי מפיו תלונות על העולים, כי אם הצעות להקלת מצבם.

הימים הקשים ביותר בחייו של לייבוביץ היו אלה, שבהם קיבל בשורה רעה, שההנהלה הציונית החליטה בתחילת שנת 1928 לסגור את לשכת העליה בירושלים מפני שהעליה נחלשה עד מאוד. לייבוביץ לא יכול היה להשלים עם ההפסקה הזמנית של העליה. המצב הזה גרם לו יסורים ושברון לב. הוא נכנס אלי לחדר עבודתי, הראה ל נייר, שבו היתה ההודעה בדבר הפסקת הפעולה, הביט אלי, כשעיניו זולגות דמעות, ויצא מבלי להגיד לי יותר דבר. אז נפסקה למעשה עבודת היצירה של לייבוביץ, נפסקה שירת חייו.

כעבור שנים מועטות חזר אמנם לייבוביץ לעבודה במחלקת העליה של הסוכנות היהודית, אולם עבודה זו לא נתנה לו כל סיפוק, כי לא היתה לו אפשרות לפעול בתנופה עצמית, שיש בה משום יצירה.

שנות תרפ"ו–תרפ"ז – הן שנות המשבר הקשה בארץ, חוסר עבודה וחוסר מעש.

קומץ החלוצים שבירושלים הסלעית שרוי בבטלה מאונס.

“יומיים בשבוע”, זאת המכסה ה"אידיאלית" בה זוכה האדם ה"עובד". אך לאו כל אדם זוכה לכך, כי מעט העבודה, שישנה ב"לשכת העבודה" מתחלקת בצמצום שבצמצום בין הזקוקים שבזקוקים, המטופלים במשפחות, ואילו ה"רווקים", – ואלה הם רוב ציבור הפועלים, שהיה באותן השנים בירושלים, – מתהלכים חסרי עבודה.

במה חיינו באותן השנים?

ב"פתרון בעיות עם ועולם", אלה הויכוחים הסוערים והלוהטים בשעות שלפני הצהרים (זאת היתה “פת השחרית”) במסדרונות לשכת העבודה.

בקריאת ספרים בשעות היום (במקום ארוחת הצהרים) באולמי הקריאה של הספריה הלאומית, זה ה"בית הנאמן" בבניין “בני ברית” שבחצר המרווחת ברחוב החבשים. מנהל הספריה הוגו ברגמן היה מייעץ לך בבחירת ספרים בענפים השונים של ספרות, מדע ומדיניות, ויודקה (הוא יהודה) יערי הספרן היה מחווה דעתו על הספר שהזמנת.

בימות החורף (ולמרבית ה"מזל" אותה השנה – תרפ"ז – היתה שנת שלג כבד בירושלים), כשבחדרך הדל והדולף והבלתי־מוסק היית קופא ממש מקור החודר לתוך העצמות, מעלה מיוחדת היתה לה לספריה הלאומית: תנורי הנפט הקטנים שבחדרי הספריה היו משפיעים חום לכל היושבים שם. היה זה אחד המקומות המעטים בירושלים, בהם יכולת להתחמם לאורה של תורה ולחומו של תנור גם יחד. היית ממש “בולע” ספר אחרי ספר יחד עם מנת החלבה, – זו “מנת הברזל” של האוכל, שהיית לוקח בהקפה (או תמורת “פתקאות סולל־בונה”, שעוד נשארו אצלך מהתקופה המאושרת של עבודת שבוע תמים) בחנויותיהם של משה אורבך שבזכרון משה, או של קליינמן במחנה יהודה, או של טוחן ברחוב יפו, או של חרפק שבשכונת הבוכרים (הם היו מחוננים באיזה חוש מיוחד לדעת שאפשר להשביר ל"חלוצים" בהקפה, כשם שבוכמן היה “מוכר” לנו דברי הלבשה, בהאמינו, שיבוא יום והתמורה תשולם. ואכן, עשרות רבות מאתנו נצלו מחרפת רעב ומעירום הודות לאמון הזה).

בערבים הארוכים (במקום ארוחת ערב) היו לנו שעורי מחתרת של ה"הגנה". “בסיסי האמונים” שלנו היו אז בגני הילדים: בגן שבזכרון משה – של חנה פיינסוד־סוקניק, או בגן שבשכונת מזכרת או בגן שברחוב החבשים.

זו היתה מנת חלקם של ה"חלוצים". אולם היו גם “סתם־אנשים” רובם מבני עדות המזרח, המטופלים במשפחות, ואף ה"יומיים בשבוע" לא היו לכולם, כי כמעט וכלתה עבודה משוק הבניין בירושלים הצוננת.

מי דאג להם?

ברחוב החבשים, בשכנות עם בית הספריה הלאומית, בבית של “ועד העיר ליהודי ירושלים”, זה ועד קהילת ירושלים של אותם הימים, היתה נמצאת לשכת העליה של ההנהלה הציונית בירושלים. מנהל אותה הלשכה היה זאב לייבוביץ, ועבד אתו א. מ. בוקשפן.

באותה הלשכה היו מצטופפים מאות מחוסרי עבודה, בעיקר בעלי המשפחות שבהם, מקבלי ה"סיוע", שההנהלה הציונית הקציבה למחוסרי עבודה (לפי אישורי לשכת העבודה): 25 גרוש לשבוע, ו־40 גרוש לשבוע לבעל־משפחה “כבד”…

את כל תלאותיהם וסבלות משפחותיהם היו מתנים מקבלי ה"סיוע" בפני לייבוביץ. את כל מרי שיחם היו שופכים לפניו, והוא ־ קצרה ידו מלהושיע. הוא ידע, שאין הסכום הפעוט יכול להספיק לכלכלתו אפילו של אדם אחד, ושל משפחה שלמה לא כל שכן.

לא מעט צעקות היית שומע באותה לשכה, זעקותיהם של מרי נפש, חסרי עבודה ולחם, אשר לא פעם היו מרימים אף את ידיהם המשוועות לעבודה ולעמל.

ב"קו האש" הזה של חזית המשבר עמד זאב לייבוביץ, מוקף מאות מרי נפש ויודעי סבל.

עמד מולם? לא! היה רואה את עצמו שותף להם.

מה יכול היה לתת להם? עבודה לא היתה. יותר כסף? לא היה ברשותו.

את לבו היה נותן לאנשים אלה, את לבו החם והכואב והמבין לכאבם.

הוא היה מנחם אותם ומעודדם, היה טופח בידידות־אמת על השכם (לפעמים היה נותן “מתן בסתר” לביישן צנוע, שהיה נמנע מלהדחק יחד עם מאות המצטופפים), היה מספר סיפורים על העבר הלא־רחוק, על תלאותיהם של אנשי העלייה השנייה, שהוא היה אחד מהם, – והיה מפיח אמונה בעתיד יותר טוב, שלא ירחק לבוא.

אמנם, דבריו אלה לא היו נותנים לאנשים יותר לחם לפי הטף, אולם הקלה פורתא היתה באה לסבלם הנפשי מאותה החמימות, שהיתה שופעת בלבו של לייבוביץ, ומדבריו המעודדים, שהיו בנחת נשמעים. אמונה תמימה היתה אופפת את שומעיו מרי הנפש, הרעבים ללחם וצמאים לעבודה, כי אך חולף הוא הסבל, ויבוא יום, והוא לא רחוק, ותמלא הארץ ברכת עמל.

נולדתי בעיירה קטנה קאמינקה, שבאוקריינה, חונכתי ברוח ציונית הודות לאמי, שחינכה את כל הילדים ברוח יהודית־ציונית.

אמי היתה ציונית נלהבת. חתמה לפני כ־40 שנה ויותר על העתון “הצפירה” ו"השילוח", היתה דורשת דרשות ב"עזרת נשים" בפני האמהות, שעליהן ללמד את ילדיהן עברית ולשלוח אותם לארץ אבותינו. בביתנו היו מתאספים כל אוהדי הציונות שבעיירה, ביחוד בשבתות ובחגים. היו שרים שירי ביאליק והיו רוקדים ריקודי־עם.

בין ידידי ביתנו היתה הגב' אסתר שווארץ. היא לקחה חבל פעיל בחיים הציוניים שבעיירה. היא היתה החלוצה הראשונה מבין בנות העיירה, שעלתה באותו זמן, לפני מלחמת העולם הראשונה. היא אף למדה מקצוע בעיר אודיסה, מיילדת־מסג’יסטית, על מנת להשתקע בארץ ישראל.

אמא שלחה לארץ את הבן הבכור, שהוא בארץ מזמן העלייה השנייה. בהכנות הסודיות לעלייתו השתתפה אסתר שווארץ. הבן השני נסע אף הוא בהיותו בן 13 עם אבא לארץ. מחמת הקדחת הקשה, שתקפה את אחי הצעיר, מוכרח היה אבא לעזוב את הארץ ולחזור לרוסיה. זה דיכא מאד את רוח אמי, אבל היא החליטה בכל זאת לשלוח את הבן השלישי, שהוא בארץ מזמן העליה השלישית. ואחרון אחרון: אותי ואת אחי הרביעי שלחה אמא לארץ בזמן העליה הרביעית.

לפני צאתנו לדרך לארץ ישראל ספרה לנו אמי הרבה על אסתר שווארץ. היא הביעה את תקוותה, כי אסתר שווארץ תעזור לנו בודאי בבואנו לארץ.

באנו לארץ, אני ואחי, בחודש ניסן תרפ"ה (1925). הגענו לירושלים רק ביום שישי, שבו חל גם “הסדר” של פסח. הייתי במבוכה, איך ואיפה אפשר למצוא מקום ערב “הסדר” וערב שבת. אולם אחי הרגיעו אותנו ואמרו לנו: “פה נמצאת אסתר שווארץ שלנו ובעלה זאב לייבוביץ והם מזמינים אותנו ל”סדר". ואמנם כך היה. בליל ה"סדר" התאספנו בבית לייבוביץ לחוג את חג החרות. השלחן היה ערוך בטוב טעם, בנוסח יהודי מסורתי, ועל־יד כל צלחת וכוס היתה פתקה מונחת עם השם של האורח או האורחת. השתתפו קרוב ל־30 איש, רובם מבני עיירתנו, רוקים ורוקות, שעלו בלי הורים. הגב' אסתר לייבוביץ הציגה אותנו בפני האורחים: “אלה הם ילדי, – אחות ושלושה אחים, – ואני אצלם כמו אמם”.

הרגשנו את עצמנו תמיד בביתם, בפרט ב"סדרים", ממש כמו בביתנו. שרנו, רקדנו, המטעמים הזכירו לנו את המאכלים של אמנו, שהיתה מכינה לנו בליל ה"סדר". ה' לייבוביץ היה פוגש כל אחד מאתנו בחביבות ובלבביות, ממש כמו אב, כל מלה היתה מהולה במליצה, שקלעה לכל אחד, כצעיר וכזקן. הגב' לייבוביץ היתה עזר כנגדו. היא היתה מחלקת ביד רחבה את המאכלים של פסח, מבלי להביט בסיר, אם יספיק גם בשביל עצמם. “אכלו, אכלו”, היה מוסיף ה' לייבוביץ באידית, “עסט אוד שיימנט אייך ניט, כמו שאומרים אצלכם בקאמינקה”. ככה היינו מבקרים בבית לייבוביץ מדי שנה בשנה ב"סדרים" של פסח ובכל ליל שבת עד שהגענו לפרקנו ובנינו לעצמנו את בתינו.

משפחת לייבוביץ עזרה והתעניינה בגורל הצעירים והצעירות, שעלו אז בלי הורים. מציאת עבודה היתה אז בעייה קשה מאד. זאב ואסתר לייבוביץ השתדלו לעזור לעולים החדשים למצוא עבודה מתאימה ולהשתרש בארץ. גם לי עזרו בהשגת עבודה. רבים בארץ יזכירו לברכה את בית לייבוביץ, שהפיץ אור וחמימות לכל הבא בצל קורתו.

הוא היה בעל־שיחה נאָה ובן־שיחה נאֶה. נמשכה־נמשכה שיחתו ומשכה.

הכרתיו רבות בשנים, דומה עלי – כמעט בסמוך לעלייתי לארץ־ישראל בתרפ"ו. הכרתיו וחיבבתיו. ידידים היינו, עם ההפרש שבגילים, מאז ועד מותו.

הירושלמי שבו משכני אליו במיוחד. ותיק מעורה־מושרש בירושלים, מאוהב בה אהבה רבה – אהבת עולם. מכיר את שביליה ואת אנשיה, גם בתוך החומות. מוקיר את הישוב הישן, את יקיריו, מוקיר רבנן בכלל – מסורת בית־אבא.

והוא איש ווילנא, ממשפחה רבנית נכבדה. לבי נמשך מילדותי לווילנא – מולדת אבא ז"ל ומשפחתו הרכבי, רש"ש, רמ"ש, הדודה דבורה ראם “האלמנה־המדפיסה” – בהרחבה כתבתי על כך בספרי “לחקר משפחות”) וה"ה סבא ז"ל (ר' משה כרפס) – והוא היה מספר לי רבות על “ירושלים דליטא”, שרק ימים ספורים עלו בידי לשהות בה, בשליחות ציונית, לפני השואה.

נזקקתי לו בשנים, בהן עסקתי בעלייה ב' מלבנון, סוריה ופרס. בסבר פנים מאירות, כמשתתף במצווה, סייע בכל אשר נתבע לכך כאחד העובדים האחראיים במח' העלייה של הסוכנות היהודית. עבודתו בענייני העלייה היתה לו יעוד־חיים, מאז בואו לארץ־ישראל.

שוב נפגשנו בעבודה משותפת בשדה הציונות: בוועד השקל, בוועדת הבחירות לקונגרס הציוני. הוא בשם מפלגתו – התאחדות הציונים הכלליים, ואני בשם מפלגתי – הפועל המזרחי. ועם זאת – ללא חציצה־מחיצה בין הלבבות.

הוא היה מן הגווארדיה הישנה, נושאי שובל הציונות הרומנטית. השקל, – סמלה, – נקדש בעיניו. מפלגתיות צרה זרה – זרא היתה לו.

ישרות ופשטות של “ליטוואק” היו מקווי אישיותו, כשהן רוויות בלבביות ומלוות ברצינות ובמסירות. צביעות שנא. התנגד ל"עשית מאחורי הקלעים", לזימום בסתר, אם ביחידות ואם במאוגד…

היה שומר מצווה, שומר מסורת, שריח־רוח תורה בו. בצעירותו הספיק להתבשם מאוירתם התורנית של ישיבות ווילנא ובתי־מדרשיה. למד ולא שכח את תלמודו.

את מקום תפילתו קבע בבית־הכנסת “ישורון” בסמוך לדירתו ב"בית המעלות".

זכורני: פעם נזדמנו שנינו בט' באב בבוקר על יד הכותל־המערבי. מראהו העיד, כי “בשבוע שחל בו” לא סיפּר את פניו ולא עשה את זקנקנו. לאחר קינות עלינו לבית־המדרש הסמוך לכותל לקרוא בתורה – לפי “תקנות” ממשלת המנדאט הקריאה בט' באב ע"י הכותל היתה אסורה… הוא עלה למפטיר ובניגון ליטאי עצוב קרא את ברכות ההפטרה.

בעל־שיחה, כאמור, היה, וכשיחתו – כתיבתו: זכרונות, פרקי אישים, כשירושלים במרכז תודעתו. הייתי מן הממריצים אותו לפרסם דבריו, כשנועץ בי על כך והראה לי את החומר. ובפונדק ספרותי אחד שוב נזדמנו: “הד ירושלים” – שבועונו של ידידנו מר שלום בן־ברוך.

כן, בעל־שיחה נאה היה ר' זאב לייבוביץ. נמשכה־נמשכה שיחתו וגם משכה, והנה נפסקה…