זכרונות לרגל גילוי המצבה במחניים על קברו של החולם־הלוחם

בפגישות המרובות בארץ עם החולם בעל שאר הרוח וזך הנפש, המתכן תכניות חדשות לבקרים, החבר מיכל, השתמשתי בשתי הזדמנויות, כדי להציל מפיו אישור אמיתותן של האגדות, שנשזרו על חייו. לא הצלחתי, אבל כתמורה ופיצוי נשמעו במקום תשובות צלילי שירה רוויים ערגה וכמיהה.

השתמשתי אגב, בתואר “חבר”, מפני שבתואר זה היה מכנה בתמימות ילדותית את כל מי, שבא אתו במגע, לרבות אלה שכמעט לא הכירם. ההזדמנות הראשונה שבה נגעתי בעניין המדובר, היה בערב יום הכיפורים. טרם העיר השחר נשמעה נקישה בדלת. הופיע מיכל אמר “שלום חבר”, ובעמידה, כשמקלו בידו, הסביר, כי מיהר לבוא ברגל ירושלימה. כשנודע לו כי מתפנה מקום־עבודה של שומר ב"בצלאל". בקשתו היתה: להשפיע על בוריס שץ, שהעבודה תמסר לו. לפי עומק הכרתו, הוא המתאים להיות השומר של המוסד, המהווה קניין הלאום והקרוא ע"י ההשגחה למלא תפקיד, שרק ההיסטוריה תדע להעריך אותו. כמעט לעצמו דיבר בצורת דקלום: “במדבר יללות של סופות רוח נשמעות, והרועה, המנהיג והמחנך, מצא שכבר הגיעה השעה להקים מקדש, שהשכינה תשרה בו, רוח ממרום, שנחתה עליו ומקרינה על פניו, מראה על המיועד לשמש כיד ימינו, המלא מחשבות, דעת ותבונה באותיות אשר נחקק בהן השם הסמלי משבט יהודה “בצלאל”. תוכן חדש יזרום לתוך חיי, כשהעבודה תמסר לי”. הוא הוסיף: “ומי יוכל לתאר את ההשראה, כשנמצאים בלילות על המשמר, כשלומדים ומבינים רמזי הכוכבים”. הנמיך קולו וכמעט בסוד אמר: "ופעם להתגנב חרש ולעלות על הגג ועל־יד המנורה ושבעת קניה להעלות משואה, שתאיר את חשכת העיר,

נשתתק, השתרע על הספה וביקש לכבדו בספל קפה. שתה מעט ומתוך זחיחות דעת אמר:

“חבר בן עירי, במטותא ממך לספר לי בפרוטרוט על המנהגים של ערב יום הכיפורים וביחוד מה ששיך לחרדים ואנשי מעשה”.

“ואני מציע, עניתיו, לספר אגדות ושיחות, שהתרקמו על חייו של יליד וילנא, נכדו של “הקמפנר” – המלבי”ם – ואתה תהייה המאזין והמעיר על ההפרזות ודברי ההבאי שבהם. אחרי הסרת הסיגים אפשר יהיה להסיק מהן עובדות לאמיתן".

בהתלהבות כמעט ילדותית ובקריאת “הידד” קיבל את ההצעה, בתנאי שהכל יימסר ב"שפת האם" – אידית. ברחבות השתרע על הספה, עצם את עיניו, והקשיב לדברי. פעמים אחדות התרומם וביקש לחזור על הדברים שלא תפס אותם בדיוק, ולעיתים הופיע צחוק נעים על פניו.

והנה מה ששמע על עצמו: "בארון אביו עתיר־הנכסים של מיכל גנוז ושמור היה אוצר, ששום הון לא ישווה לו, – כתבי היחס, המעידים ומאשרים, שהוא נצר מגזע מלכי בית דוד. ליורשו עול הימים מיכל לא היה חסר שום דבר. הוא היה במצב, שיש לחשוב “ומה יעשה הבן שלא יחטא”. נכנסה בו רוח שטות “להוציא יקר מזולל”. הוא התחיל בפעולה של השבת פרוצות למוטב. בהטפה כנה, בדברים יוצאים מהלב הצליח לבאר להן את ההרס והריקבון הגופני והנפשי שיש “באתנן זונה”. מספר מהן הכניס לחיי עמל, הוא השיג עבורן עבודה. כשנכנסו לחיי משפחה שקטים וישרים, היה הוא מופיע כמחותן, הוא היה נותן לחתן טלית עם עטרה של כסף והיה משתתף בהוצאות החתונה.

מיכל הפך לברכה את הקללה של “בזיעת אפך תאכל לחם”. נכדו של בעל “התורה והמצווה” הפך את “העבודה” ואת “העמלים” למקימי מצוות. כל הדרכים היו כשרות שלא יקיימו מצוות מעוני וסבל, אלא דאג להיטיב את מצב העמלים".

מיכל ישב ומלמל לעצמו דברים אחדים ושמע את ההמשך:

“מיכל התחיל להגשים את החלטתו ולהעביר את שדה הפעולה שלו לארץ הקודש. לפני נסיעתו בא להיפרד מהעיר שבה נולד וחונך. הוא נכנס לבית־הכנסת הגדול, שעתרת קדושת הזקנה חפף עליו, עלה על המדרגות, פתח את ארון הקודש, ומאותו המקום שהסבא שלו, ־ המגיד מישרים – היה מדבר ומוכיח, עמד הנכד שלו והתחיל לתנות בקול רועד, ספוג דמעות, לקבול ולקונן לפני שוכן שחקים על שהנחיל לעם הנבחר שלו צרות, עינויים ופורענויות במידה גדושה. את דבריו גמר בקול חזק מתוך התרגשות רבה: שפוך זעמך וחמתך על אלה, שהשמו את נוה יעקב ואת טירתו החריבו. לשנה הבאה בירושלים, שאתה עתיד להיות לה חומת אש”.

מיכל התרומם פתאום וכילד מתחטא שאל: “הגד נא חבר, האם בנוגע לזה שמעת עוד בוילנא, או סופר לך מזה בארץ?”

בלי רצון נכנע לדרישה לא להפסיק את דברי. את שאלותיו והערותיו יציג לאחר מסירת כל הפרטים. הוא הצטדק וביקש מאוד להמשיך.

מיכל התאפק ולא התפרץ, כשהזכרתי את שלושת רגעים, שבהם היה במצב־רוח של התפשטות מהחומר, מהגופני שבו. שלושה שירים היה שר ברגש, בהרקיעו לחביון השירה ובהקסימו את שומעיו:

א. מעין “עלי באר”. השיר מתאר חפירה ממושכת ומעייפת של באר במושבה. לאחר מאמצים רבים נגלה מעיין מים חיים.

ב. שיר עידוד ל"בוכים" בקונגרס הציוני השישי, הקונגרס שבו נידונה הצעת אוגנדה.

ג. שיר להרדמת החיות בקרקס ביפו. השיר מבליט את הגבורה הרוחנית היהודית.

מיכל הבליג ולא התפרץ, אם כי היה מורגש, שהדבר עולה לו בקושי, כשהוספתי וסיפּרתי את האגדה, שהוא קטע לו את הבוהן של היד הימנית, בשעה שהרים דגל על־יד המושבה ראשון־לציון, וקרא אז: “ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמיך חיי”. לבסוף סיפרתי, שבזמן הורדת השולטן העריץ עבדול חמיד מכסאו, נישא מיכל ביפו על הידים של הספנים. מיכל הלהיב את ההמון במספר מלים בערבית הרצוצה שלו. מיכל הסיר את נעליו ותרם אותן לטובת הצי הערבי־התורכי. הנעלים נמכרו במחיר גבוה.

מיכל הקשיב,הקשיב, ופתאום קם, הזדקף במלוא קומתו והתחיל לשיר בקול טנור חזק ונעים.

מיכל חזר על המלים פעמים אחדות, השיר של הצייר מאנ"ה לא היה שגור בפיו, כנראה.

מיד עם גמר השיר, בלי כל הפסקה, התחיל לשיר את “השבועה”. ברגש, שאינו ניתן לתאור, שר את המלים:

מיכל תפש את מקלו, אמר “שלום, חבר, עוד נתראה”, ויצא בחיפזון. רצתי אחריו וביקשתיו לחזור. הוא לא היסב אפילו את פניו, הוא לא רצה, כנראה, שיביטו בפניו בשעת קלקלתו.

הפגישה השניה עם מיכל היילפרין היתה בצפת, מיד לאחר שקיבלנו ידיעה על הצהרת באלפור.

הצייר אפרים ליליין הוא שהביא לנו לטבריה את הידיעה, ליליין בא כקצין צבאי בשליחות מיוחדת אל המפקדה הראשית בנצרת. ליליין הביא אתו 22 טפסים של העתון “יודישע רונדשאו”, שבו נדפסה הצהרת באלפור ב־12 שורות. השלטונות התורכיים אסרו על הבאת העתון הזה. הד"ר א. רופין, שישב בקושטא, היה שולח ע"י שליחים נאמנים את העיתון לארץ־ישראל, בשביל תושבי הגליל. קראנו את ההצהרה בראשונה בציבור בביתו של הד"ר פוחובסקי, ואחר־כך ביחידות, על־ידי פתיל השמן המהבהב. קראנו אותה בצמאון עז ושננו אותה.

למחרת היה עלי לנסוע לצפת לרגל עניין דחוף. כאן התקיימה בביתו של המורה פפר מעין מסיבה. בין הבאים היה גם מיכל היילפרין.

כולו לבן, רצוץ ומדוכא, לחש לי, שדבר־סתר לו אלי. נכנסנו לחדר מיוחד ושם אמר לי, שהוא מבקש הקצבה חדשית מוועד־ההגירה, עוד 100 פראנקים החסרים לו למחיה.

כשהתחלנו לדבר במסיבה על הכרזת באלפור, נדלק במיכל נר האלוהים, שטרם נכבה. מיכל התלהב ודיבר בקול רם. הוא הציע ללכת לג’יבל דרוז, להתאחד עם הדרוזים ולהתקומם נגד התורכים. הוא רצה “למגר את המנגנון, המוצץ את לשד העמלים”. במלים “נראה לצאצאי עשרת השבטים, שדם המכבים זורם בעורקינו”, גמר את דבריו הזקן החולם.

בשעת הוויכוח על אודות ערכה של ההצהרה, השתמשתי במצב־הרוח המיוחד ששרר, כדי לגבות מהיילפרין את החוב הישן, פרשתי טענותי והסברתי, כי אז – בערב יום הכיפורים – דובר במפורש, בתנאי בני גד וראובן. אני מילאתי מה שהיה מוטל עלי,סיפרתי בפרוטרוט מה שידעתי ושמעתי על בן עירי, והוא, נכדו של המלבי"ם, לא עמד בדבורו, הוא לא אישר מה קרה באמת ומה שייך לאגדה.

הזכרתי דרך אגב ראשי פרקים ממה שסופר אז, כדי לעורר את הזיכרון. פתאום נשמעו כמו רעם המלים:

ננעצו בו כל העינים, נעצרה הנשימה אצל המסובים והוא המשיך:

מיכל התגבר על העיפות, נתרגע וגמר:

מיכל ישב שקוע במחשבותיו, היד צמודה לחזה וענות תוגה כסתה את הפנים.

מהרתי לגשת אליו ולבקש את סליחתו על היותי הגורם להעלאת זכרונות, שאולי הדאיבו את רוחו, מיכל הרים את העיניים התמימות, לחץ בכוח את היד ואמר:

“אדרבא, חבר, תודה רבה על ההקלה שהבאת”.

מאז לא נפגשנו. כשהגיע השמועה הרעה, שמיכל נפטר, נזכרתי שפעמים אחדות הביע את רצונו, שעצמותיו תמצאנה את המנוחה האחרונה על “הר הזיתים”.

אך מי ישעה למשאלה של המסכן?

יתכן שבזמן שהעם ישב לבטח בארצו ישמש היום של י"ב בכסליו כתאריך הראוי לציון. לילדים יסופר, שהתהלך עלי אדמות חולם בעל נשמה גדולה, שחלם על תחיית העם בארצו. ישמעו ברטט על חזונו ומעשיו של האיש הדגול הזה.

ואולי יימצאו אי־אלה אנשים, שיבואו ביום הפטירה ל"מחנים" ועל יד הגל יניחו פרחים לזכרון?