מכיבוש עבודה להתישבות שיתופית    🔗

“המתנדב האמתי אינו מסתפק בהתנדבות ראשונה. הוא מוסיף להתנדב ולהתנדב”. מימרה זו מדברי שלמה לביא מעלה ב. כצנלסון בראש מבואו הגדול (“בן עם קשה עורף”) לכרך הראשון של כתביו הנבחרים של לביא – אפשר ובה המפתח לסוד חייו של האדם והחלוץ היהודי אשר החיים עצמם, חייו הוא, הם בשבילו (כמיטב מורשת היהדות) – יעוד, תפקיד, חובה, מצווה ומערכת תמיד.

בפתח ספרו האוטוביוגראפי “עליתו של שלום ליש” מעורר המחבר בן השבעים את השאלה: מנין שאב את הכוח להמשיך כל השנים במאבקים חריפים וחותכים – עם הקרובים לו ביותר ואפשר בעיקר עמם – ולהיות נתון לא לגופו ולנפשו בלבד?

תוגה עומדת בדבריו, דברי סיכום וחשבון נפש, בשבתו לעת ערב, מהורהר, על אבן בשדה משדות עין חרוד. סביב נושם העמק הבשום ומנצנצים אורות מן הישובים הקיבוציים. שם נחים עתה מעמל יומם בני העדה שהתמרדה נגד הקנין הפרטי וההתחרות והיצרים – “ואמנם טובים האנשים, מאוד טובים” – נתלשת קריאה מפיו. ואולם… יש גם חשבונות מדכדכים ללביא, שהיה מן הראשונים שהאמין (ומאמין) כי חיי השיתוף והצדק והיושר לא ליחידי סגולה בלבד נועדו. והוא כואב על “יחסי בני אדם בינם לבין עצמם ויחסו של האדם בינו לבין עצמו”. אמנם הם הוכיחו בחייהם ועיצבו מופת חי לשויון בין חבר לחבר, לשחרור האדם מתלות בזולתו, לחיים של בני חורין בעזרה וערבות הדדית – אולם גם ביניהם מצויים בודדים, גלמודים, מרי נפש, ולעומתם – ה“מאושרים”, ה“תקיפים” – ובין שני סוגי אדם אלה בחברה המשותפת, השיתופית, נטושה מלחמה סמוייה, מרה – בגילויים שונים. ועוד יודע הוא: כאן, באדמת עין חרוד, שהיתה דגל ועמוד אש לנוער החלוצי, טמונים עצמות-אהוביו עד כלות הנפש. “יש להם, לפחות, קברים וומצבות, ואילו האידיאלים שלי גם קברים אין להם, מלבד כמה ציונים פזורים”. זו לשנו של הלוחם הנועז, המהפכן.

אך הוא, הלוחם הותיק, שקשיות-עורף ורוך, רגשנות ומעשיות חברו בו יחד, מסיים גם הרהורי תוגה אלה באקורד של אי-כניעה. עד אחרת יילחם. האין המלחמה לנעלה ולטוב, לצדק ולאמת – טעם החיים, חייו?

“עודני מצפה לימות המשיח לעם ולאדם. אכיר בהם רק אז כשהאוהבים יהיו כה עזים ונאמנים באהבתם, כעזות שנאתם של השונאים וכנאמנות אליה. ורוחב הלב יהיה היסוד לכל שלטון ולכל חוק. רק אז תקום החרות לאדם ולעם, ואז גם משיחנו יופיע עם כל העוז והיופי שבגאולת אמת”.

מבני עניים שאין עניותם מנוולתם, כי אם להיפך, מדליקה בהם געגועים לחיים נאים יותר ומקוממתם נגד העוול והקיפוח – מוצאו. יהודים ללא תסבכי נפש וחטטנות מפולפלת. חייטים ונחתומים. ובאין פרנסה – חוכר סבא בעונות הקיץ גנים של עצי-פרי מאת הפריצים הגויים. ומשנסתם מקור קיום זה משמש אבא את סוחרי היערות בסביבה, והאם חולבת הפרות שנרכשו לסייע לכלכלת הבית. פעלתנות של יהודי פולין, המורגלים במלחמה על הקיום והכבוד, אינה מניחה להם להרכין ראש, להתייאש, להיכנע.

והנער – עוד הוא נוסע אל הרבי, לבוש ארוכים, אך אין הוא מגיע להתבטלות עצמית גם באהלה של תורה. ונופי פולין הנפלאים, ריח האדמה העולם מקרוב, הפלגים, השדות, האפרים, העצים – מצמיחים כנפים ומדליקים ערגה בנער הצעיר. כיצד ישלים עם ה“תכלית” המזומנת לו בעיירת-הולדתו?

שלום ליש, הוא לביא, עולה לציון ברינה. הדרך מוליכה לפתח תקוה של הימים ההם, אם המושבות, לכיבוש העבודה, קדחת ורעב, לפגישות עם אליעזר יפה וא. ד. גורדון ואלכסנדר זייד ומיכאל הלפרין ושאר “אבירי” תנועת העבודה המגשימה, החד-גורלית, היחודית במצבה, במאוויה ובדרכה.

ומאז משולב גורלו האישי בגורלה לבלי הפרד, ומאז הוא חי את העבודה ואת הארץ ואת אנשיה. חי בפעילות, בעירנות, בדריכות. לשנים, בויכוח עם מרדכי (מרטין) בובר יוצא הוא חוצץ, - הוא איש העם והעממיות – נגד “הסוציאליזם האריסטוקרטי” וקובע ההנחה, שהיא כקו ומשקולת בחיוו: “בחיינו האידיאולוגיה נוהרת תמיד אחר המעשים… האידיאולוגיה אינה האדם, עליו המעשים יעידו”. עם מי אין הוא מתעצם? בפולמוסו עם י. ח. ברנר, בימים קשים ומרים, דלוק אמונה לא תעורער בצדקת מפעלנו ובעתידו, הוא מעיר: “ארץ ישראל אינה נסיון… היא תהיה למולדת. צריך רק לבוא ולעבוד, לעבוד ממש ולאמץ את כל הכוחות. וזאת היא המטרה. וכל מי שהצמאון לגאולה נובע ממעמקיו לא יעמוד “לראות מה יצא מזה”. אסיר כבול בבית כלאו, המכרסם בשיניו את רשתות הברזל שלו, הרי הוא כבר משחורר בבחינה ידועה. את כל הכוחות נאמץ – וזאת תהיה עצם המטרה, כי מה נשאר לנו לעשות לעצמנו ולעמנו אם לא העליה והעבודה בה בכל התנאים?… לא נחדל מלהזכיר את “מדינת היהודים” ומלבנו לא נשכיח את התקוה לבטחון המקלט. הלא אנחנו צריכים לתקוה זו. הלא בלעדיה חיינו יחשכו עוד שבעתיים… מתי נבין, שבשאיפה לגאולה יש כבר הרבה מן הגאולה, ששאיפה אמתית לגדולות יש בה בעצם גדלות” (“קונטרס” תר"פ).

והפולמוסים הנרגשים עם ז’בוטינסקי, עם סמילנסקי, עם מגנס, ובפנים המחנה – מי יספרם? והצד השווה שבהם: שלמות האמונה ויושר הדרך ודבקות בכלל ובאחדות וחרדה ליחיד. חריפים הדברים, ואתה חש ומרגיש, כי בדם הלב נכתבו. ובאותה קנאות עצמה מגונן הוא על אמונתו בכוח היוצר והגואל של השיתוף האנושי המתגלם בחזונו על הקיבוץ הגדול.

חולפות שנים – שנות כיבוש עבודה ושמירה ונדודים ומגיעה שעתו של חלום חייו הגדול. רשומים הדברים בדפי אסופת הזכרונות וחשבון הנפש והמעש “מגילתי בעין חרוד”. הימים – ימי מלחמת העולם הראשונה. מרחביה הקואופרטיבית מתפוררת, עין גנים – דחוקה ודחויה, כנרת הקבוצה – מתעררת, דגניה – רבים עזבוה ואדמתה חולקה לג' דגניות בתקווה, שעם צמצום שטח האדמה ישופר המצב החברתי. הקבוצות בגליל העליון, וביחוד כפר גלעדי, מצבן דחוק. הנסתם חזון? והנה פורצים גלי עליה – לאן יפנו? והאפשר לבנות חיי קבוצה באנשים שאין מכירים אותם, בחלוצים סתם? הייפלא, איפוא, כי כאשר מגיש שלמה לביא לד"ר רופין את תכנית עין חרוד, מחייך האחרון ומעיר: “רומן יפה כתבת”, אך עין חרוד נשתלה בשדות יזרעאל ובלב העם. עין חרוד – אהבתו הגדולה, ילד טיפוחיו, חזונו החברתי – אך גם מקור של סבל וצער באין שיעור. עין חרוד – שהיא תלפיות ליצירה ולחלוציות ולתרבות סוציאליסטית ובה רקום החלום הגדול על משק ארצי שיתופי. בין שתי מלחמות העולם, בתקופה בה צמחה עצמאות ישראל תוך מערכות בלתי פוסקות עם גורמי חוץ ועם מפיצי הרס בפנים – מלווה שלמה לביא בקולמוסו ובמערכות חייו, את הישוב, ההסתדרות, התנועה, כיהודי וכציוני וכסוציאליסט, כלוחם בשער על הערכים הספוגים בדמו ובחושיו. “הנני יהודי, הנני ציוני, הנני סוציאליסט, יחד עם עוד אלפים או מאות אלפים. אבל אלה אינם רעיונות ערטילאיים, אלה נהפכו לדם, לדם חי וזורם. זהו קולקטיב גדול וכולל למען לחיות בו, ללחום אתו, לקוות אתו יחד, להצטער אתו יחד ובו להביע את דעותי החפשיות, העצמיות, או את האמונה שלי או את הכפירה שלי. לתועלתו הנני רק גלגל או איבר קטנטן בגוף כולו. ולתועלתו הנני גם פרט בפני עצמי, עם חיי אני החפשיים. וממנה ניתנה לי הרשות גם להתקומם נגדו ולחולל בו מהפכות, אם יש לי רק היכולת הרעיונית והנפשית לכך”.

הייפלא, שהחלוץ הוותיק, מאבות התנועה וממפלסי דרכה, איש העבודה וההתיישבות, נחלץ שוב למערכות ולובש מדי צבא ויוצא עם היוצאים לשדות הקרב בבכור הצוררים?

הוא מגיע לאיטליה המובסת, מלאה עיים וחורבות-מלחמה כפצעים בגופה. – אך עמוקים הפצעים גם בנפש. ואת אשר חש והרגיש בפגישה זו הוא העלה על הנייר בפרקים הנפלאים: “זימוני חיים”, בהם אתה רואה את הרעב ללחם ואת הרעב לאשה בכל מערומיהם והשפלתם וחרפתם וכאבם. ועל הרקע של החורבן האנושי – אימת חורבן בית ישראל.

כעץ האקליפטוס הזקוף, צלוף רוחות וסערות, ניצב הוא בתוכנו, שרשיו עמוקים באדמתה של תנועת הפועלים הישראלית ועלוותו ירוקה כאז… וכאז, איש ריב ומדון במיטב משמעותו הקדומה של המושג, עז ונועז במלחמתו, טהר לב וישר דרך, לוחם דגול שאין פדות בין תורתו לחייו – והאש היוקדת של גאולת עם ואדם, חרות ושויון, אמת וצדק כסנה הבוער באש ואיננו אוכל.

רישומי חייו ומלחמתו ויצירתו של שלמה לביא חרותים בתולדותיה של הארץ, של ההתישבות, של ההסתדרות. וחרותים הם בכתביו. ואולם מעל לכל הוא הנחיל לנו – לדור הגדל עמנו ולבאים אחרינו – את דמותו, את מופת חייו, שהוא כאבוקת אור דולקת ומאירה שבילים לעתיד ישראל הגאולה, הסוציאליסטית.