היצירות הסיפרותיות, שאנו נתקלים בהן בתקופות שונות, לא תמיד הן פרי של משחק חפשי ושל התפתחות עצמאית של הכוחות היוצרים שבאותו זמן. ביד יצירות, בהן נתנה אישיוּת חזקה ושלמה בטוי ותצורה לעצמה בלשון עצמאית ובלתי תלויה – נמצאת תמיד ספרות שלמה, ששרטוטיה האפיניים בזה, שהיא באה לספק צרכים ספרותיים מסויימים שהזמן גרמם. לפעמים נדמה, כאילו ספרות זאת מקורית היא, ואך בזכות מקוריותה בלבד נתעורר הצורך בה בחוג הקוראים: כשם שהצע של צרכי יום יום, הנעזר בתעמולה בכסות פסיכולוגית, מעורר צרכים מלאכותיים, שלא עלו על דעת אדם יום לפני־כן.

אולם אם באים לנתח את האופנות הספרותיות של התקופה ביתר עיון, מתברר בסופו של דבר, שאינן אלא הענות לצורך התלוי בזמן, ואין עקרן אלא בהעפלתו. ספור הבלשים למשל, אשר אדגר אלאן פו היה הממציא של אופיו הספרותי, ואשר פרץ אז כפרץ שלגים ונהפך לספרות המונים, לא יצר צורך חדש מעקרו, אלא רק הביא צורך קיים על סיפוקו. בין הנושאים המעוררים התענינות לוהטת באדם, נודע מעולם מקום חשוב לפשע. לקובצי־אנטולוגיה הקדומים בספרות העולם משתייכים בצד אגדות־אלים ומעשיות־עם ראשית כל סיפורי־פשעים מפורסמים. יותר מכל נוגעים הם עד יצרי־מעמקים. הם נותנים ספוק לצורך נרדם ונצחי מימי בראשית, שטרם נכבש: הנכונות לפגישה עם האפשרויות הרעות והאכזריות של עולם האל־ידע שבנו. ברצח מתגלה בבהירות יתר אותו חוסר מעצורים, אותו שלטון גמור ללא הסוסים על הזולת, שהיה משפטו של האדם הקדמוני, ושהוא חלום־תוחלתו של האדם המודרני, – חלום שהודחק רק מעט על ידי התרבות. אולם דווקא תרבות זו, עם כל הסבוך העצום של הנתונים החיצוניים של החיים, העלתה גם את הפשע וגם את השיטה לגילויו מידי פשטות ופרימיטיביות לידי דרגה רבת הפרשים. במקום כלי־הענויים של אז, שסחטה וידויים, בא החישוב הפסיכולוגי, המגיע לחקר נתונים פליליים בוודאות מתימטית כמעט. היצרן הספרותי, שידע לכוון לתהליך הזה, מובטח היה לו קהל של לקוחות שלא ידע שובע. הצורך הכמוס יצר את ההצע.

שיקולים אלה כוחם יפה גם לגבי סוגים אחרים שבספרות. הוא הדין קודם כל לגבי אותו תחום נרחב, המתקרא ביוגראפיה. גם תולדותיה עתיקות מאוד, ואורך ימיה מוכיח, שמעולם לא פסקה מבני אדם ההתענינות בסוג זה של ספרות. בראשיתה הביוגראפיה מוגבלת כביכול בתחומים גיאוגראפיים. יש לה אופי מובהק של ספרות־שבט. בצורתה הקלסית, שספורי האבות במקרא משמשים לה דוגמה, באה הביוגראפיה לא רק לשם ספוק התענינותו של האדם במאורעות חד־פעמיים ובלתי־רגילים, בדברים המשביעים את סקרנותו ואת נכונותו הילדותית להשתומם; אלא היא משמשת כמו כן לקבוע יחס אישי, קשר בלתי אמצעי בין הדמות הראשית של הביוגראפיה לבין עצמו. הגבור – אם מותר לכנותו בשם זה – אינו סתם אדם, שמתאווים לשמוע עליו; אלא ראשית תולדות שבטו, אבי אבותיו הוא, שאת דברי ימיו הוא משיב אל לבו, לשתף עצמו בהם בהרגשתו ובחויתו. ואין גורלו של הגבור קורות חולין, מן הרגיל והמצוי, כפי שיכול להתרחש עם כל אחד ואחד מהם. אלא הוא מעורה עמוק עמוק ביסוד של מסתורין, פלאות ורזין. אל או אלים שולטים כאן בתחילות ובמוצאיהן ומרוממים כל מעשה וכל מאורע מעל לגדר הרגיל. הביוגראפיה בימי בראשיתה, יש לה גוון של דתיות. ובהתאם גמור עם משמעות זו של לא־חולין עוטים ספורים ביוגראפיים אלה לבוש של לא־חולין, את הלבוש החגיגי של האפוס. יהיו לפנינו ספורי קורותיו המרתקות של גילגמש או פיוטי שח־נמה הקלסיים־רציניים של פירדוסי או אגדות המלחמה הפתטיות של הבגבט־גיטה או הרפתקאותיה של האודיסיאה העיקר הוא תמיד המעשה הביוגראפי שברשות הזמן. ואפייני מאוד הדבר, שהתקופה בה מתחילה תרבות העולם האירופי, פותחת בספור הביוגראפי המשולש של ספרי־האונגליון הסינופטיים על חייה וגורלה של דמות יחידה אחת. אם ניתן בכלל לצפות, שברברים בארצות אירופה ימירו את אלוהיהם הפרימיטיביים בדת ממש הרי לא יכול היה הדבר להתרחש על ידי זה, שהציגו לפניהם אל אחד, שהיה מעבר לתפיסתם. היה מן הצורך לשים לפניהם דמות, שאל אפיה וגורלה יכלו למצוא יחס אישי, ולא רק דרך סבילות של קבלת השפעה, אלא גם דרך פעילות שבחקוי.

מהדרישה ל"חיקוי כריסטוס". – וכמו כן מהספרות העשירה של מעשי־הקדושים שלאחר כך – מתברר אחד הנמוקים העקריים, מדוע עונה הביאוגראפיה צורך צפון, הטבוע תמיד באדם. שום אדם – ויהי בתכלית הקהות – אינו משועבד לחולין ונטול כסופים עד כדי כך, שלא יהא בו מקום לחלום על מציאות נעלה יותר ועל ערך יתר לפועלו ולנוהגו. ואפילו אם אין הכוח והכשרון הטבעי מספיקים כדי הקש כתפו לכתפם של גדולים, הרי אפשר להפיק די־סיפוק להלך הנפש מההתעמקות בזה, שזכו לו אחרים, גדולים ממנו. הדמות שבביוגראפיה הופכת לאידיאל, אפילו אם הוכרה כנפלאת ונשגבה מאתו.

עם חלוף הדורות ועם התהוות עולמות־הגיון חדשים מתוך נסיונות חדשים, מודחק הרקע הישן של הדתיות או המיסתורין מעט מעט ובמקומו מצטייר רקע אינדיבידואלי, השרוי עדיין מעומעם וסתום בצל. פירוש הדבר יתברר לנו, אם נעביר עין על הרנסנס שבאיטליה. פה אירע לראשונה, שהתפרדות קשרויות ישנות – הן מבחינה מדינית והן מבחינה כנסיתית – איפשרה את התפוררותו של עולם אחיד עד כה. הוא פסק מלהיות עולם של עובדות שמן השמים, שצריך להאמינם מבלי הרהורי בקורת ושינוי. האדם התחיל לתת את העולם נוכח פניו, להסתכל בו, להעריכו, לחמוד אותו ולעשות את עצמו מתוך חימוד זה מרכז עצמאי לכל מאורע. אינדיווידואום זה, הפורק מעליו כבלי המסורת ותולה הכל רק בדעת עצמו נעשה לא רק ליוצר של מוסר חדש, המוסר של העריץ והקונדוטירה Condottiere)), אלא הוא מוצא גם הבעה חדשה לצורך אנושי עתיק: להחשבות בעיני הזולת. מכיוון שהוא אדם שעלה מבשפל, ושום מסורת או מורשה אינן מעניקות לו אויטוריטה, הריהו מתחבר עם אלה, שסמכותם מיוסדת על השגיהם: עם פייטנים, ציירים, פסלים, ארדיכלים, פילוסופים. וכה הוא הופך למצנס, המוציא ביד רחבה כסף על משורר לא פחות מאשר על מסע־מלחמה. ועם זה הוא הופך כאחד מורה־דרך של הנאת־חיים חדשה. כל הטיפוסים הללו, כמו מונטפלטרה, ספורצה, גונזגא, אסטה, מדיצ’י – ככל שהם מעוררים שנאה סביבם – תובעים ביעילות רבה מן ההמון, שיראה בשליט – גם כשהוא עריץ – נושא־סמכות; שיעריץ מתוך התפעלות את איש ההצלחה, היודע לקשוט עצמו בימירות אמנות ומדע כבאותות כבוד להצלחתו; שיתקנא קנאה לוהטת ביחיד זה שידע להתפרק ללא מעצור מכל קשרות. בתחום זה מתהווה, איפוא, ספרות ביוגרפית נרחבה, המרבה לספר ולטפל, ללא מעצור כמעט, בתאור של חיי “גבוריהם” לכל פרטיהם. המושג “תהלה”, שבימי קדם היה משמש אפילו לגבי איש הזרוע הרקולס והמבעיר הרוסטרטוס ((Herostrat מקבל עכשיו תוכן חדש, שאפשר לכנותו: תוכן אירופי. הוא משווה על אלה, שהוכיחו בהתפתחות החפשית של אישיותם בחומר וברוח, מה גדולות האפשרויות, הצפונות באדם הבלתי־תלוי, ועד מה נתן לו לעלות שמי־מרומים, כדי לעשות עצמו למרכז של מיקרוקוסמוס.

אולם תקופה זו של אינדיווידואום רב התהלה ושל הביוגראפיה שלו לא האריכה ימים אלא כל זמן, שהאינדיווידואום עצמו יכול לעמוד באי־תלות יחסית זו. רשות עצמית אינדיווידואלית זו היתה בכל זמן מצב שלא בגדר הרגיל, מעין פריצת יחידים מן העדר ומן התלות הקולקטיבית, תלות אשר תמיד נסתפקו שוב ושוב נמוק וצורך חדשים לקיומה. ואופיני ביותר, שדווקא בתקופת הרינסנס ההיא, אשר הציגה את הפרט לפני רקע העולם וההצלחה החלונית, נכתבה גם הביוגראפיה הכוללת הכבירה, הנותנת את האדם בהחלטיות לבלתי רתוי שוב לפני הרקע הגדול, הגורלי והכללי של הדת: הקומדיה האלוהית לדנטה.

משך תקופה מסוימת נראה היה, כאלו חופש אישיות זה, שלא יכול היה לעמד בנוונה של הרינסנס, ייקלט באוירה הכללית של הריפורמציה. פה נעשה במושג “חופש” שמוש כל כך נרחב, שאפשר היה לצפות לשחר תקופה חדשה לאינדיווידואום. אולם למעשה החל תהליך הפוך. כלום לא היה זה לוטר בעצמו, שהכריז נמרצות לרגל התקוממות האכרים המדוכאים, שאסור להוציא את המושג “חופש” מתחומו הדתי לידי חילוניות? אולם החופש הדתי, שהיה משא לב־עם במקומות רבים בעולם האירופי, יכול היה – דווקא משום שהיה דתי – למצוא בטוי לעצמו רק בהתלכדות בחברות חדשות, בהסתגרות, שהיתה תכופות כתתית, בקולקטיביזציה חדשה ומתוך כך בעיקוד יתר של היחיד. הוא הדין כמובן ובתוקף יותר לגבי הריפורמציה הנגדית. הדמויות, המופיעות במסבות אלו, ואשר תולדותיהן מעוררות את התעניינות הבריות, הן המנהיגים של ההמונים הללו, שהוחזרו ונכבשו לקולקטיביות: הוס, קלווין, צווינגלי, פון־הוטן, איגנציו לויולא. אין בהם הרבה זוהר, אלא הרבה קפדנות ולפעמים פסקנות עקשנית. אולם כך היה גם אופיה של התנועה, שהם היו מכווניה. מה שנכתב עליהם, אינו חומר־קריאה מרנין־לב ביותר, אולם הוא נותן ספוק לצורך אחד: לחזק את הקורא ביחודו, שבו מעמידו בהכרח הגוון המיוחד של אמונתו.

בזמן זה של מתיחות דתית ושל פילוגים מופיעה ביוגראפיה, הראויה שניחד עליה את הדבור. היא זוכה להצלחה בלתי רגילה בשוק הספרים, שרק ספר, העונה להתעניינות לוהטת של חוג קוראים לאין־ספור יוכל לזכות לה. זהו סיפור חייו של “אהסבר”, של היהודי הנצחי, דמות שלא היתה ולא נבראה, אולם מוכרחה היתה סוף סוף להברא, כדי להמציא לעמי אירופה ביאור, מדוע עומד בכל תמורות עולמם הדתי זה האחד, היהודי, בבדידותו מבלי להתרשם ולהשתנות. פה נתנת תשובה מניחה את הדעת: חייו אינם אלא אין־יכולת למות, קללה הרובצת עליו כנקמה על צליבת המשיח. מענין כאן לא המקור הספרותי של הסיפור, ולא הדרך של יצירת המיתוס, המתבטאת בזה, אלא שכאן מתגלה תפקיד מיוחד נוסף הנודע לספורים מעין אלה. כי לא החשק לחקוי והנכונות להודאה באוטוריטה בלבד משווים כוח משיכה לספור הביוגראפי; התאווה להתעלות ערכו, אשר האדם ההמוני מספק לעצמו, כשניתן לו להסתייג מתוך הנאת עצמו ורגש עליונות מוסרית מהמסתורין, הטמיר, המפחיד, הבלתי מובן, השרוי מעבר לתפיסתו. ואין פה מקום לטעון, שתאווה זו שבשנאה והתנשאות זו ללא בקורת הן סימן לתקופות מעוטות השכלה כללית. ההפך נכון: השיא בתגובות־אינסטינקט כאלו היה למנת חלקו של ההוה, שבו נעשתה שטות ספרותית, מבטנת כדבעי בסמרטוטי אידיאולוגיה, יגיע כפיו של סופר־בור, נגוע בשגעון גדלות, למקרא־קודש למליונות בני אדם, גם מעבר לגבול הגרמני. ואין לתמוה על החפץ. ואילו היתה ביוגראפיה של השטן, המסיימת בכך, שכל יריביו האידיאולוגיים נצלים חיים באש גיהינם – וודאי שהיתה זוכה להצלחה הגדולה ביותר בשוק הספרים.

בהמשך הזמנים, במאות ה־16 וה־17, הרינו עדים לתופעה שיש בה מעין סתירה: מופיעה שורה שלמה של אנשים, מצוינים לא רק בכל סמני אינדיבידואליות בולטת, אלא גם מגלים בנוהגם הרוחני תכונות אמיתיות של גדולה וערך: דיקרט, פסקל, ארזמוס, שפינוזה, ניוטון, ועוד. מן הדין היה להניח, שתכונות אלו יקנו להם את התענינותו של ההמון ויעוררו את תשוקתו להכיר את מהלך המסגרת של חייהם. אולם אין הדבר כך. ההתענינות בביוגראפיה של הדמויות האלו נתעוררה רק בזמנים מאוחרים הרבה יותר. רק בחגיגות שנות המאה להולדתן או למותן נשמעה בדחיפות מסתורית כמעט השועה לביוגראפיות של הרציאונליסטים הגדולים האלה. אולם בדורם הם ובדור שאחריהם הם מוכיחים רק על העובדה, שבין ההמון לבין הפרט היוצרני נקרעה תהום, שאינה לעת עתה מאפשרת או דורשת כל מגע הדדי. כי ההמונים – עד כמה שמשתייר בהם מחמת דוחק הפרנסה ההולך ורב עודף כוח כלשהו כדי התענינות במאורעות העולם הגדול – אינם הולכים במגמה זו של רכוז אינטנסיבי רוחני, אלא מועדים עצמם בדרך של התפשטות אקסטנסיבית ברוח. פרוש הדבר: סקרנותם הרוחנית נתפסת ונלקחת במה שמביאה להם הקדמה בטכניקה, במה שמוגש להם בזרם הבלתי פוסק של תגליות ואמצאות. מתוך כלל ההמון נבדל והולך תחום קליטה תרבותי מיוחד: זה של המעמד הבורגני. היות והם מובטחים יחסית בפני אי־יציבות המצב הכלכלי, הם עושים שמוש באפשרות לספק לעצמם תוכן חיים נוסף במה שמכונה מכאן והלאה בבטוי: השכלה כללית. בשאיפה זו צפון דבר, שאינו נכר אולי במבט ראשון: חקוי לאותה הדמות, הדורשת כבוד והוקרה, שנהגו לכנותה פוליהיסטור; אותם מוחות אוניברסליים, שהבטיחו לעצמם את השליטה הרוחנית בתופעות העולם על ידי כך, שאצרו וערכו בלבם את ידיעת אופיון ומהותן. ודווקא זה היה הדבר, שעורר את תאוות־החקוי: הרצון לשלטון יותר על תופעות־העולם, שפרצו והלכו לרב מכל תחום שבטבע וברוח והשתערו על האדם וזעזעו את יסודות האתמול. אכן, לא עלה על לבם, כי רצון זה – חקוי למוחות אוניברסליים – שרוי בעצם בחלל ריק; כי הפולי־היסטור נפטר במהרה, נפטר דווקא מחמת הדבר, שהיה מושך את לבו: מחמת שפע התופעות, שתקפו עליו הוא היה אנוס להפנות את מקומו לטובת בעל המקצוע, ששליטתו מוגבלת על קטע מן הקטע.

ובה במדה, שהפוליהיסטור נדחק על ידי בעל המקצוע, נקרעה, מתוך טבעו של דבר, תחום חדשה, ושוב חלים מזה ומעבר מזה של התהום אותם תהליכים בכיוון הפוך: לרכוז אינטנסיבי ולהתפשטות אקסטנסיבית. בעל המקצוע כובש חלקים בשטח המדע המדויק, הנעולים בפני ההדיוט בפני בעל הידיעה האכסטנסיבית¹, הידיעה מתוך סקרנות, מכיוון שחסר הוא, כמובן, את ההנחות למדע מדויק. אולם כאן מתברר, שאינו מוכן לנהוג התחשבות בקרע זה. ואין גם יכולתו לכך. ההישגים של הטכניקה והמדע הופכים בקצב גובר והולך לעובדות ריאליות של החיים, הנוגעות לו במישרין, השופכות השפעתן על כל קיומו עד כל פינה שביום־יום שלו. הצורך להכירם, וככל האפשר גם להבינם הוא הכרח לגיטימי, שאי־אפשר לפטור מפניו. לאשרו בא צורך זה על סיפוקו. הוא מעלה על הבמה – כמו שראינו גם בשטחים אחרים – את היצרן הספרותי, המציע את שרותו כמתווך. תפקידו הוא, להעביר את הקרע שבין המדע המדויק של בעל־המקצוע לבין הבורות של התאב־דעת על ידי זה, שהוא מותח עליו את הגשר של “הסגלה לעם”.

וודאי, לא יבוא אדם לטעון, שאפשר להמנע מתהליך זה של הסגלה לעם. הסכנות, הכרוכות בתהליך זה, אינן נעוצות בתהליך עצמו, אלא בשני גורמים אחרים. הן נעוצות קודם כל במתווך, במדת נאמנותו או אי־נאמנותו, ברציניותו בתווך ידיעות או באי־רציניותו בגרוי הרוחות ובנצול שרותו הרוחני לטובתו הוא. ושוב נעוצה הסכנה באותה תעשיה, שמלאכתה בהפצת תוצרתו, שהשם “כל בו” (דייגסט) הולם אותה ביותר. כאן חלה העברת גבול מענינת ומעוררת חששות כאחת. זמננו נהנה מהרבה השגים טכניים, הכוללים בשם קבוצי “נוחיות”, והמיועדים לעשות את חיי האדם קלים יותר, פשוטים, בריאים, חסכוניים בזמן יותר, והצופנים, איפא, אפשרות תרבותית חשובה בתוכם, והיא: לפרק מעל היחיד את עול הזמן ולתת לו פנאי לקליטת ערכי־תרבות. אולם תוצאה מאוחלת ורצויה זו מתבטלת שוב על ידי זה, שמשתמשים בטכניקה זו גם להספקתה של מה שראוי להקרא “נוחיות תרבות”. תעשיית הדייגסט מספקת ללקוחותיה מזון רוחני לעוס למפרע, מותקן ומזומן לאכילה. מזון רוחני לעוס למפרע, מותקן ומזומן לאכילה. היא חסה על הצרכן וגואלת אותו מכל התאמצות תרבותית ומכל הכרח, לכבוש לו גישה לידיעותיו החדשות מתוך מתיחות־כוח רוחנית כלשהיא. היא מסייעת להתפשטות אותה אוירה רוחנית, שבה יכולה למצוא תרבות־שוא את בטויה השלם ביותר: אוירה של השכלה למחצה.

תהליך כזה של “הסגלה לעם”, אם עוזבים אותו ללא מעצור לנפשו, מביא לידי תוצאות עגומות אפילו בתוך תנאים חיצוניים נוחים ביותר. הן אי־אפשר, להשיג את ההצלחה הרוחנית, שהיתה יכולה לצמוח כאן, על ידי תווך ידיעות כשלעצמו. מטבע־הלשון “הידיעה היא כוח” היא כה מחוקה ובלויה, שנעשית עוברת לכל רמאי ולכל־מחנך־עם כביכול. יש להוציאה מהמשא־ומתן של תרבות. ידיעה פרושה כוח רק בתנאי שזה, אשר לשמושו הוצעה הידיעה, מגיע אם מתוך כשרונו הוא או מתוך הדרכה נאמנה לידי היכולת, לקשר את חלקי הידיעות זה לזה בהגיון ובמחשבה, ולמצא בתוך אריגת־ידיעה זו – ותהא סמיכה או קלושה – את מקומו כיחיד וכחבר החברה האנושית. רק כך ניתנת האפשרות, לעשותו שותף פעיל בתרבות הזמן ולכוונו לזרם הבלתי־וודאי של אותו דבר, שהאופטימיות הבלתי־חולפת של האדם נוהגת לכנותו בשם התקדמות. אולם אם חסרה הדרכה כזו, אם חסר רצון נעלה לחנך ולהשפיע טובה, ואם במקום זו שלטת המגמה, למעט ככל האפשר את פעילות־המחשבה העצמית של התאב־דעת ולסייע לעצלות, הטבועה בהמון על ידי הפחתת הרמה הרוחנית – אז לא יתהווה יחס של השתתפות פעילה בתרבות, אלא רק פגישה חטופה, בדומה לנפילת אור על שטח חלק, הנראה כרב־גוני רק מפני שהוא מחזיר הכל, ז.א. דוחה מעליו הכל מיד ומבלי לקלוט כל אור.

ואם כך הוא הדין בתנאים חיצוניים נוחים, על אחת כמה וכמה בתנאים של ימינו, הנראים מכל בחינה סותרים ומצרים לחיי תרבות ממש. הסבות לכך גלויות לעין במדה, שאינן צריכות כמעט פרוש. סקירה חטופה על קו־התפתחות תספיק לשם כך. קו זה נמשך הרבה במקביל לגדול הטכניקה ללא מעצור והשתלטותה על חיי החברה. מליונים של אדם נסחפים לתוך תהליך זה תוך כדי הפחתה מתמדת של פעלם האינטלקטואלי ושל נטיותיהם המיוחדות. ואם רצונם לקיים את עצמם בזרם שחיקה זה, עליהם להשלים עם הגבלת כשרונותיהם האינדיבידואליים… עליהם לקבל בהכנעה את הצטמצמותם בהשג מיוחד צר־הקף בתוך השג־כללי רב־התנאים ביותר. מה שהיה פעם נתון ברשותו היוצרנית של היחיד, מתחלק כעת חלקיקים בין רבים. האומן, שהיה בעל של מלאכה שלמה לעצמו, מושפע להיות אומן בעל תנועת־כף אחת מסוכנת בתכלית. חופש הפעולה נעשה כפיה מאורגנת ודלות־פעולה יתרה.

אולם הפחתה זו מוסיפה והולכת. המשברים של זמננו – ויתבטאו במלחמות או במהפכות מדיניות – נטיתם מכוונת לשלל מהיחיד את הרשות אפילו לבחירת מקצוע עבודתו, בשם תועלת הכלל. לא זאת בלבד שממנים לו את תנועת־הכף, אלא גם את המקום במשק, בו עליו לבצעו. רשות־הפעולה הופכת להשתעבדות תחת כפיה של משמעת.

צמצום מוחלט כזה של הפעולות האידיבידורליות אי אפשר לו שלא ישפיע על דרך המחשבה ומתוך כך גם על אופים הרוחני של הנתונים לתהליך זה. רובם שרוים בתנאים זהים מדי, שלא יהיו מגיבים על כך באופן שוה. והתגובה הראשונה, המרחיקה ביותר מתבטאת בשינוי נימוקי החיים. הנימוק הכלכלי מגיע בהכרח למקום בראש. כשם שעבודתו של היחיד אינה נעשית יותר מתוך רשות הפעולה והבחירה, אלא הופכת לחפץ, המוצע ונמכר בשוק הגדול של הכלכלה – כך גם היחס להנאות החיים, שאינן בנות־משקל ומדה אולם מכריעות עד למאד, אין לו יותר אופי של בחירה חפשית מתוך נטיה והתמסרות ורצון להתעשרות, אלא אופי של פרקמטיא, העוברת לקונה בשוק הגדול של הקנינים כעודף על צרכי החיים הפרימיטיביים ביותר.

הפסד הערך, הכרוך בדרך זו של יחסי “תרבות” היה יוצא אמנם במדת מה בשכר יתרון אחד, הכולל בו: בגישה הקלה יותר לחפצי התרבות. אולם גישה נוחה זו מציינת שוב תהליך אחר, העובר במקביל למיכון של ההויה: התהליך של הקולקטיביזציה. יתכן מאוד, שיחיד זה או זה יצליח עוד לכבוש לעצמו את דרכו הוא בתוך מנגנון הכלכלה ובתוך השתלבות כל יחסי החיים המתהדקים והולכים, ואפילו יוכל לשחות נגד הזרם; אולם ההמון הוסגר ללא מעצור לתהליך זה של התהמנות ונדחה לבלי מנוס אל המצב של עדר כבקדמותו. התגובות של בני־האדם על מאורעות הכלכלה, המדיניות, בעיות־החברה והשגי הציביליזציה נעשות הלוך והגלות לעין לתגובות של המונים, או במקרה הטוב ביותר של חוגים. תהליך זה אין למנעו עד כמה שהיחיד יכול לספק את צרכי קיומו, הגופניים והרוחניים, רק כחלק בלתי־חשוב בר־החלפה של המון מאורגן בתכלית. הזמן הרוגע של בחירה מתונה של הנאות חיים עבר בשביל ההמון לבלי שוב. הוא תלוי כמעט עד אין ברירה בתוצרת־סטנדרט, מעין זו המוצעת על ידי קונצרנים גדולים של סרטים או על ידי מועדוני־ספר עממיים, המכוונים תוך איזון קפדני לרמה הבינונית.

עם זה אין בדעתי לטעון, שסחורות־סטנדרט של תרבות זו היא כולה או רובה פחותת־ערך. רב־גונות של תוצרת התרבות שבהצע מעוררת אפילו לפעמים רושם של עושר תרבותי. רושם זה מתגבר על ידי זריזות שבחוות דעה ובקורת, העומדת לרשותו של היחיד, לכאורה כתוצאה מהתרחבות אופקו הרוחני; אולם לאמתו של דבר אינם אלא בבואה חדגונית של אותה השכלה חצאית מסוכנת, שדובר בה למעלה. אולם עצם הסכנה לחיי־תרבות, אשר הציביליזציה הטכנית של עולמנו מתימרת להיות מגינם, אינה צפויה מהנושא או מהענין של נוכחי־התרבות, אלא מהגישה, שאיש ההמון נוקט לו לדברים אלה; מהיחס, שהוא קובע לו מתוך הוויתו המסוכנת והמהומנת לדברים אלה; ולא במעט היא צפויה מנכונותם של יצרני הספרות, לחזק את יד ההמון בגישה זו וביחס זה.

התיחסות זו נדגים פה בדבר, ששמש כבר פעם לנושא לנו: בתפקיד הנודע לביוגראפיה בכלכלה התרבותית של בני זמננו. אנו בוחרים כאן בביוגראפיה, משום שבה – כמו בסרט – נגלה ברורות מאשר בכל תחום אחר יחסו של האדם הממוכן והמהומן אל דמויי־האידיאל שלו. כי האדם ההמוני יש לו דמויי־אידיאל לא פחות מכל הפורש מההמון, המצליח לקיים את יחודו האינדיבידואלי בחרות יחסית. ואין כל טעם לעמוד על הבדלים שבערך האידיאלים של זה ושל זה. ההבדל הוא רק בזה, שהשאיפה הטבעית לזקוק חיי־האדם להעלאתם מהציאות² הבבלית של חיי יום יום הוכתרה במקרה אחד בהצלחה והביאה לידי קיום עצמי מיוחד ויוצרני, בעוד שבמקרה השני, של ההמון, נוקשה השאיפה בשורה בלתי פוסקת של נסיונות־פצוי בודדים ברובם. קבל חדגוגניות חיי־החולין שלו מציג אדם ההמון אותם החיים, הנגולים באישיות עשירה. לחוסר הזוהר שבדברי ימיו הוא מבקש תגמול בחזיונות־שוא וברומנטיקה. תחת סדר חייו הכפוי המאוס עליו הוא מוצא לו משקל שכנגד בהרפתקאה ובמרחק. בעצם יש בגל רומן הרפתקאות רגיל כדי לספק את הצרכים הללו. אולם המעשיות ההולכת וגוברת בחיינו, ההתפכחות מחלומותיו על עולם טוב יותר, שבה נדון איש ההמון, הגישה הקלה יותר לתעודות מהימנות או מהימנות לכאורה, שהספרות הפופולרית ממציאה לו – כל זה מטה לבו להעדיף ספורי עובדות, תעודות מאושרות, תאור עלילות שהיתה, כתחום, שבו הוא מוצא לו את פצויו.

אין לך תחום נוח לכך מאשר הביוגראפיה. לא רק שהיא תעודה של המאורעות החיצוניים, העשויה לספק את הסקרנות לעובדות; היא גם תעודה – במדה יתרה מזה – של המאורעות הפנימיים. היא התשובה שנתן אדם על התקפת תופעות החיים ברוחו ובחויתו. וודאי שכל אדם ואדם משיב תשובה כזאת. אין אדם חי מבלי תגובות אינדיבידואליות מסוימות. אולם אין בכך כל הצדקה לביוגראפיה של כל חילק ובילק, מפני שתוכנה אינו נושא של טפלות החולין; אלא במכוון כל מה שיוצא מגדר יום־החולין; מפני שזהו אופיה של ביוגראפיה לאמתה, שהיא באה לתאר את הבלתי־רגיל, הלא־נורמאלי, לא שכיח, לא צפוי מראש לפי המדה של הרגיל; במילים אחרות: מפני שהביוגראפיה לאמתה מתארת את המצב המיוחד מגדר הרגיל, שאינו נמדד בקנה המדה של המצוי. וזהו מה שהיחידים, שהורדו להווית המון, מתאווים לו כלמשקל נגדי.

אם יש נחיצות בהוכחה, שקיים לזה צורך נפשי, הריהי לנו מאליה על ידי ההצע הרב של ביוגראפיות, שהציף פתאום את שוק הספרים. קמה התחרות נמרצת במרוץ אחרי שמות ודמויות. יוצאים לציד על כל אשר – אם חי ואם מת – יכול לשמש נושא לביוגראפיה: מבטהובן ועד לרוטשילדים, משלימן ועד טליראנד, מהיינריך היינה ועד מריה סטיוארט, מחוטב העצים המלכותי בדורן ועד לקדושה מלורד, מרמברנדט ועד מוסוליני. והציידים דהאידנא אינם מזוינים עוד ברובה הנושן של איזה בילשובסקי, שכנס אל כל שלל צידו על גיטה בשני כרכים משעממים עד מות. הם מצויידים כיום למעלה ראש בכל האמצעים של הפסיכולוגיה המודרנית. בוודאי שלעומת הפשטות הרומנטית מאז, יש בזה יתרון גדול, מפני שבמקום שהבלתי־רגיל, הבלתי מצוי, מבקש הארה, יש צורך לחוור יותר ממה שמצוי על פני השטח העליון בלבד. כל היוצר, כל המעיז לחדש מעשי בראשית, כל המבקש לחולל את התמורה הגדולה של העלאת עולם תחתיות הנפש לידי צורה ודמות: כל זה אפשר להבינו רק על ידי חדירה קשובה ושקדנית לשכבות־העומק של נפש האדם.

אולם גם בשביל חקירה כזו של תהומות מצויידים מחברי הביוגראפיות המודרניים על הצד היותר טוב. הטכניקה של הפסיכו־אנאליזה מספקת להם מפתחות מוכנים וממוינים, העשויים לפתוח כל מנעול של שכבת־מעמקים ללא טרחה יתרה, וכך הם מגלים בהתהללות רבה להבנתם של דורות הצאצאים התמהים, מה שנשאר צפון מהיוצר המסכן עצמו כל ימיו. מה פשוט ונפתח בקלות אפילו לפני קרתני־ההשכלה נעשה עולם זה, אשר נדמה לנו עד כה בתמימותנו הילדותית כמקום, בו קובעת נשמת האדם היוצר, העומד ברשות עצמו, את גורל־עצמה בחוללה צורות ובשרפה עצמה תוך כדי האבקותה לחולל צורה. שאדם כמו וון גוג³ הטיל מום בעצמו, שאחד כהילדרלין הוכה בשגעון, שאחד כקלייסט טרף נפשו בכפו, שאחד כדוסטויבסקי היה מכריע את האימה ורגש האשמה שבנפשו התמד והכרע, כדי לפרקם מעליו תוך עצוב חי, שאחד כבטהובן התגבר על התעללות גורל אכזרי ובחרשותו היה קל אזן יותר מאלף פקחים, שאחד כגיטה התחקה על מעמקים ומרומים מפי כל רחש רחוק, על פי כל קול דממה דקה, ויכול להגיד דבר משפט סופי במקום, שאחרים לא נגע אליהם כלל לא קול ולא רחש – כל זה פוסק להיות מאבק הגבורה של הנברא על הבריאה. כל זה פוסק להיות אותו תחום, שלפניו נכספים אנו לעצום עיננו, כדי לפנות לבנו לתכלית הקשבה, מסירות והפעמות. הידיעה בפסיכה ובטכניקה של האנליזה שלה פותחת דרכים אחרות לגמרי. מי שאינו מוצא את העוז בלבו, לקבוע כתוצאת החקירה מקרים קליניים סתם – והרוב נרתע בכל זאת מהזדהות עד כדי כך עם “מדע” שהובן רק למחצה – מצויד כאן, אף על פי כן, בנוסחאות, כדי לעשות מנפשו של איש־היצירה מנגנון שקוף למדי, ומהשגיו – שורה של פעולות, הנתונות כמעט חישוב או לפחות להגיון. אולם בדבר אחד קצרה ידה: מה גרם שדווקא אדם בעל מנגנון זה או זה נועד להיות אותו יוצר כמו שנהעה למעשה. לא כל אחד ואחד, שאבדה דעתו ממנו מתוקף סביבה מדבירה, היה מתוך כך להילדרלין; ולא כל אחד, המעלה את התוהו ובוהו של מעמקיו הופך מתוך כך לדוסטויבקי.

אולם שמוש לרע זה במדע – הצריך, אגב, תקון לא מעט – היה נשאר כשלעצמו חסר חשיבות וענין, לולא היה נוטל מהנגע הרוחני של דורנו, מההשכלה למחצה, את האפשרות, להכיר את עצמו ולפשפש בדרכיו. אם יש לראות את “פרומיתויס” של גיטה כמשקע ספרותי של תסביך־אב, שלא בא על פורקנו או לא – דבר זה היה נטול ערך, אלמלי שלל מהקורא את תום לבו להרגיש, שכאן מתוארת בכוח־בטוי שאין דומה לו, חרות האדם היוצר מתגרות־יד הגורל העוור והעוין. ואם בטהובן – שלא כגיטה – לא היה מסיר בהכנעה את כובעו לפני תקיפי־עולם, אלא היה עובר על פניהם בראש מורם – זהו עניין לפסיכולוגים, להתרטש בו בחדרי חדרים, אם צפון בכך תסביך־נחיתות. לקורא, הרוצה למצא פתח־גישה לבטהובן, תספיק ההכרה, כי בזה מביע איש יצירה דגול מבלי החשיב כל כבוד ירושת אבות, ויהיה אפילו של מלך – את חד־פעמיות יעודו האומנותי. ובכלל ספק גדול, אם מאבקו של איש היצירה בדמויות־הצל שבאל־ידע שלו היה מכשירו להיות אמן בכלל, לו היה משביעים ומעלים בכלי־זיון של מדע הפסיכו־אנליזה את הצללים האלה ונוטלים מהם עוקצם ומתוך כך בוודאי גם את כוחם ליצירה.

אולם אין תכליתנו כאן השאלה, אם על הביוגראף, לעשות שמוש מכלי זינה של הפסיכולוגיה המודרנית או לא; וגם לא השאלה, איזו שיטה פסיכולוגית יש לבכר על חברתה; ואין המדובר כאן, שצריך להמנע משמוש בקני־מדה פסיכולוגיים מעין אלה, רק משום שהם עשויים לגלות מעמקי תהומות באופיה של האישיות המתוארת. התכלית כאן היא אך ורק באחד: לשמור על התפקיד, המיועד לביוגראפיה – במובנה הרחב ביותר – בכלכלתו הרוחנית של האדם, וביחוד של אדם דורנו, המסוגר בידי ההמון.

אמנם נכון: הצביון להמון, הנכונות להמלט חזרה לעדר כלצורת־בראשית של הקיום החברתי ולחסות בו כבמפלט־מבטחים – הם משורשים הרבה בכל אדם, ועלילותם רבה בכל מצב היסטורי. אולם בכל שעה, כאשר היצר להצטופף בהמון פוסק אפילו רגע, מתעורר שוב היצר האחר, שגם הוא לא ניתן להכחד עולמית: לשמוט מכוח המשיכה של ההמון ולעמוד לעצמו כאינדיווידואום חופשי; לעצב את חייו, החיצוניים וגם הפנימיים לפי הכרתו הוא; לפי מאוייו הוא, כפי חלומותיו וכסופיו של עצמו. ה"בעל־חי החברתי" מרים ראש ומבקש לקבוע את דרכו לפי הדוגמאות שמעבר לעדר. וזהו הרגע המכריע, שבו אפשר וגם נחוץ לעזור לו. מפני שאם מוכרחים אנו לקבל את ההוי ההמוני כתוצאה שאין ממנה מנוס מקיומנו המתוכנן, ואם בכל זאת איננו רוצים להוואש מתקוה אחרונה למעין “התקדמות” בחברה האנושית, או אז אין לנו ברירה אלא להאחז באמת הפסיכולוגית וההיסטורית האחת, שבים החדגוניות, החולין ואי־מקוריות הופקדו תמיד השיאים המעטים של קדמה והשג בידי מספר מועט של יחידים גדולים, של פרטים בודדים מעבר לעדר.

אין להניח בשום פנים, שיחידים אלה אפשר להוותם תחילה. אולם יש לצפות, שהאפשרויות בכוח שבחברה האנושית מתרבות, במדה שמצליחים לגאל בני־אינידיוווידואום מזקתם להמון ולתת להם אופק משלהם. המושג אופק צריך להיות כאן באור. הוא בא לציין אותה תכלית בתוכן רוחני, נפשי ורגשי, שיוכל להשיגו – כפי היקף כשרונותיו הטבעיים – גם אדם הבינוניות, במדה שימצא את רצונו לקנותם לו, ובמדה שמוכנים כוחות, לאפשר לו את הגישה. רק השכלה, הבנויה על רובם האפשרי של שלושת יסודות אלה יכולה לפתוח לפני הכרוך־בהמון פתח ברירה, לקבוע לו – כפי אפשרויות תכונתו האינדיווידואלית הוא, כפי רווחה וכפי גבולותיה – את הנקודות, שיהוו את אופקו הוא ואת היקף חייו הוא. השגיאה הגדולה, ששגו מזה מאה שנה בשמוש המושג “השכלה”, היא נעוצה בכך, שהמתווכים של סחורת־הסטנדרט התרבותית אין בידם למכירה אלא קטלוג של עובדות, מערכה של ענינים שאמנם כדאי לדעתם, אותו דבר שקראנו לו כאן עד כה “השכלה למחצה”. אולם היכולת והנכונות, להגיש השכלה לאמתה, ז. א. עיצוב הלב והאופי על יסוד דברים שבידיעותינו – התנוונו הלוך והתנוון ונדחקים יותר ויותר מפני הנכונות, להשמע להמון ולטעמו ולהתקבל עליו בכל מחיר. וברדיפה זו אחרי הרושם החיצוני ובהצלחה הגיע כה המתווך היוצרן לידי מעילה בתפקידו לדורו ולבן דורו.

כי התפקיד מוטל עליו למלאותו, – אין זה בגדר ווכוח. אולם מה שטעון ווכוח, היא הטענה, שתפקידו כיום גדול ורב אחריות מבכל זמן שבעבר. התעלותו של האדם האינדיבידואלי אינו יכולה להתקיים אלא אם אין קוצצים ממנו את מדת הגדלות ואם מרחיבים לו את מרחקי אופקו. ייתכן שדומה, כאלו רחב אופקו של אדם דורנו מכל שהיה לפניו. אולם זוהי מסקנת שוא, ועל הצד היותר טוב טעות־ראיה. בעצם הוא רק נעשה סמיך יותר, ז. א. מלא עד כדי דחיסות כל מיני קטעי ידיעות, שנאגרו בשקידה וללא חוק; מלא שברי מחשבות וזכרונות, פרורי נסיון חומר למודי מעוכל למחצה ומלאי בלה של ניבי־הכרזה, התלויים באופנה – וכל זה מצופה טיח־דק של הזיות כוזבות, מוגשות על ידי תעשית־השעשועים של העולם. אולם בכל המידות האיכותיות והמכריעות נעשה אופקו צר יותר. הדתות בעולם כולו הפסידו את כוחן ליצירה, בחלל שהשאירו ירשו את מקומן הבשורות המשיחיות של התורות הסוציאליות. רוחב האמונה ההומנית הצטמק עד לידי התועלתיות של בין־לאומיות מדינית; ואפילו הפורענות האיומה של ימינו לא הצליחה לעשות את ההומניות של אז ליותר מאשר עקרון־סדר שבזהירות. היצר הטבעי, לבנות לו במה משלו של בן־חורין בעולם ולעמוד בה בחרותו בתוך מסגרת המשמעת הכללית – יצר זה הורד מזמן לדרגת התאוה, להיות חלק של קבוץ ולעזוב עליו את ניסוח האידיאלים של החיים. ולכן מושג הגדלות, הקרוב להבנתם ושבו הם כוללים כל אותה הערצה, ששמרו פעם לאנשי ההשגים הגדולים, חל עכשיו בעקר על אותן הדמויות, היכולות לשמש להם – כדוגמת ראש השבטים מימי בראשית – למנהיג בכל דרגה ונוסח של עריצות.

צמצום זה של האופק, מן ההכרח שהוא נוגע בכל דבר, המופיע אי־שם בהיקף, אם חפץ, המשמש לשם תענוג חטוף, ואם דמות שבה תלויות עיני האדם הכלוא שואל לנתיבות. הכל נדחק, מורדף בהכרח אל תחום ההמון, הקבוץ, העם. הכל נמדד לפי אותן האפשרויות הרוחניות, אשר יד האדם הממוצע שבהמון תגיע להן כדי הבנת קורות יום־יום שלו. וכשם שהוא עצמו “מתעמם” מבחינה מדינית, חברתית, כלכלית ורוחנית – כך אנוסות גם הדמויות הגדולות, העומדות באופקו של רוחו לחלוק בגורל זה של התהמנות. כל מה שהוא חד־פעמי גאוני, דימוני, הירואי ומופלג־תכונה בדמויות־הסגולה אשר בתולדות האנושות – כל זה הוקטן והוחזר לאותן תכונות־נורמה, המצויות גם באדם ההמון, הדימוס. הוא אינו עורך עצמו עוד לגדולה, אלא עורך את הגדולה לעצמו. זוהי התוצאה מהידיעה הפופולרית ומהנוסחאות “השוות לכל נפש”. הן כל בני אדם שווים הם. הן כל בני אדם שווים הם. הן כל מציאות פסיכולוגית שווה בערכה. רק קצת הבדלים שבסביבה, רק קצת שנויים בתנאים, ודא או הא של תסביך פסיכולוגי נפתר בנקל – והנה הדמות נצבת שלמה וגמורה לפנינו. ולא זו בלבד: היא מוגשת לכל אדם בקנה. ויותר מזה: בעקרו של דבר, בתנאים פחות או יותר נוחים. בסביבה מתאימה היא נמצאת בתחום השג ידו של זה, המאיים לההפך לטיפוס־הסטנדרט של עולמנו: פשוט־אדם מההמון. כמה ספוק נפש נותנת הוודאות, שכל חיל קטן נושא אתו בתרמילו מטה של מצביא. עליו רק להבין כיצד להוציאו…

נאמר: “אתה שווה לרוח שאתה מבינו”. לא, גרוע מזה: הוא מבין רק את הרוח שהוא שיווה לעצמו קודם לכן.

אל יבוא פה אדם לגולל אשמות. כנגד הנכונות להעריץ ולעלות, חי תמיד באדם הרצון להוריד את הגדולה עד כדי מדת עצמו. וככל שהוא נצמד והתערה בהמון ובבינוניות כן נוטה הוא להחניף לעצמו, שעוד לא אבדה לו מדת הגדולה. אולם גם אלה, השוקדים על הביוגראפיה העממית המודרנית, ומזרזים כאל ידם תהליך זה של פחיתות הגדולה ועמום הגניוס, תחת לעכבו בכל כוחם – גם הם לא עשו כלום אשר יוכל להחשב להם לחטא. הם נשארו במסגרת האפשרויות של נפשם. אמונה, אשר תהיה להם נר לרגליהם בחזון דמות־אדם, אין בידם. וכה הביאו בישרת לב רוח כרוחם. הם שרתו את לקוחותיהם המרובים באמונה בהגישם להם אותן אשליות של רוחניות־שוא, שלהם נתאוו. המחבר והקהל יצאו ידי חובתם איש לרעהו… ואין תימה, שהם אוהבים זה את זה.

אולם על אחת יש להצטער ביותר: שכה מעטים אנשי־היצירה בזמננו, המכירים, שהתערותו הרבה והולכת של היחיד בהמון מטילה על היוצרן אחריות רוחנית, ליצור ולחדש תמיד משקל נגדי, רוחני ונפשי, אשר יהיה ליחיד אחיזה וישמור את מידותיו האנושיות בפני השקיעה בקולקטיב. ואם היוצרן של זמננו עושה את הביוגרפיה מכשירו לדו שיח אם⁴ הזולת, אז מן הראוי שלא תהיה וותור לפחיתות הגדולה, אלא שרות שלם וחמור לגדולה במלא מדתה האפשרית. מן הראוי שתהיה קול קורא ותובע עשוי לבלי חת של האדם, לעלות עצמו למראה פני גדולה אמיתית. כי כל התעלות אינדיווידואלית משמשת סיג בפני נפילת האדם בהמון ומתוך כך הבטחה להרחבת אופקו. ואם אותם הפסולים, שאינם מסוגלים להעריץ עוד כל גדלות מלבד זו שבהצלחה, זקוקים לדמות־מופת ואם ברצונם להוכח לדעת, כיצד מתעלה סופר לשיאי יצירה תוך חירות ובטחון – חרות שנבצרה מכל אלה, היוצאים בעקבות הגדלות תוך חיקוי ומשחק, – יפנו אל ספורי יוסף של תומס מאן. –