זו לשון “תהילה”.

דומה, ביצירת עגנון שובים את לבנו לא פחות מן הרומאנים והסיפורים עצמם מקומות ממין זה, והכוח המעיין שבנו נהנה להתעכב בהם. מעלה הוא על הדעת, למשל, כי רוח הסיפור מקופל במה שסחה כאן אותה אשה צדקת שהיא כמעט מלאך.

הרי מרוב דברים שהיו אי־פעם בורר לו הסיפור אותם דיבורים המאריכים שנים. בניגוד לרומן שאינו נוהג קימוץ בדיבוריו וניכר בו הפחד מפני העתיד לבוא, הסיפור כביכול דורות ראשונים משיאים בו עצה לאחרונים. הוא פותח עולמות של עבר כדי לגלות חכמתם. נסיון־חייה של תהילה ניזון מנסיון־חייו של הזקן בשכנותה. הסיפור מקיים “דור לדור יביע אומר”. חכמת הדורות הצבורה בסיפור היא בנותן טעם לקיום. הסיפור הוא לנו בית שבו מזדמנים ראשונים ואחרונים.

בעולם מאוחר הסיפור מקיים עדיין את כוח החיבור. הרומאן נכתב על־ידי יחיד ופונה אל יחיד הקוראו בפינתו. הסיפור בתחלתו נמסר מפה לפה ומסירה שבעל־פה ניכרת בסימנים שונים אף באותם הסיפורים שסופר כתבם. מעיקרו מכוון הסיפור אל קהל־שומעים. החלל המתהווה בין המספר לקהל שומעיו הוא חלל הקשב. המספר מצווה על הקשב כדי שיתישבו בו בנחת כל אותן הקורות שהוא עומד לספרן והקהל מצווה בקשב כדי שיקלוט את כל נפלאותיו של המספר וידע למזגן במוהל חייו. עולם הזיקות שהוא ממהותו של הסיפור גבולותיו רחוקים: עליונים ותחתונים דרים בו, חיים ונפטרים, בשר־ודם ושאינם בשר־ודם, בעלי חיים ודוממים, ומעשה יוצא ממעשה.

באגדת העמים עצים ואבנים גורלות מתגלגלים בהם; המרחק בין בעלי חיים לבני אדם עדיין קטן, מניה וביה נכנסים אלה בדמותם של אלה, סוסים מדברים ובני מלך מקרקרים כעורבים – מעגל היקום מהודק בחישוקיו.

קירבה זו מורגשת היטב בסיפורי עגנון. הנער ש"ביער ובעיר" מדבר עם הנמלים, ואילו פרנצישק, הרוצח הרע שכל העיר מבקשת לבלוע אותו חי “קרוב לוודאי שנכנס לתוך היער או לתוך חללו של אילן. אילנות זקנים יש ביער שפגע בהם הברק והררם¹ ונעשו כמין חדרים שאדם בינוני יושב שם בנחת”.

כך כדרך הטבע וכך שלא כדרך הטבע. ב"המכתב" אנו קוראים:

צריך לומר: אגדות העמים גיבוריהן יוצאים ובסוף ידם תמיד על העליונה. בסוף העופות שוב עלמים ועלמות ומי שנכנס בהר הזכוכית יוצא עשיר משנכנס. אצל עגנון בדוחק נמצא נצחונות כאלה. ואין חילוק בדבר אם הנכנס־ולא־יוצא נכנס להר־וינוס או לבית־המדרש. כרכניץ המפליג בים אל איי אבותיו של אדם הראשון כן מפליגים סיפורי עגנון הרחק מעבר למאה וחמישים השנים האחרונות ועניינם לא בלבד בית ישראל וערעור מעמדו אלא עניינם אף עולם שעוד לפני כל אמונה באל עליון.

“הזמן”, כותב גיאורג לוקאץ' בספרו “התאוריה של הרומאן”, “נעשה כוח מכונן רק משעה שהקשר עם המולדת הטראנסצנדנטאלית חדל מלהתקיים. רק ברומאן מתפלגים משמעות וחיים ובזאת מתפרד המהותי מהזמני – כמעט אפשר לומר, כל עלילתו הפנימית של הרומאן אינה אלא מאבק כנגד שלטון הזמן”.

ואילו בסיפור:

כשאני קורא בסיפורי עגנון יש ואני נזכר באותה בת וזיר חכמה שחרזד שבסיפוריה הרחיקה את הקץ וכל עוד היתה מספרת לא היה שלטון למוות.

זמננו שלנו זמן של הרף־עין. אין לך קנה־מידה טוב לכך מן המוות. שום תקופה מתקופות האדם לא ידעה מוות חטוף כל כך כתקופתנו. מוות, ששום זיקה לא תימצא עוד בינו לבין החיים. אתה מת מבלי לדעת כיצד אתה מת. יש לחיצה על כפתור במרחקים.

זמנו של הסיפור עדיין הזמן האיטי. הוא עשוי שכבות שכבות כאותם ציורים שבהם מניחים שכבה שקופה על גבי שכבה שקופה. בעקבות משפטו של פול ואלרי, כי בן ימינו אינו עוסק עוד בדברים שאין לקצר בתהליך עשייתם, מוצא ואלטר בנימין, ההוגה היהודי־גרמני הגדול במסתו על לסקוב² כי בן־זמננו אף הצליח לקצר את הסיפור והמציא את הסיפור הקצר, “שורט סטורי”, שמילט עצמו מהמסורת שבעל־פה ואינו מרשה עוד אותו מעשה חפיפה איטי של שכבות שקופות זו על גבי זו, שיש בו כדי לתאר באורח המוצלח ביותר את הולדת הסיפור מתוך השכבות הרבות של גלגוליו.

פירסום של משרד התיירות ההולנדי שבא לידי מצאתי בו תמונה של עיירה ומתחתיה היה כתוב: באַמרספורט היה זמן לזמן. בית־גידולו של הסיפור במיני אַמרספורט כאלה.

עתותיו של המספר בידו והריהו מודיע לנו, כי העיר וואסלוי אמנם יושבת על נהר וואסלי ואילו זה יורד לנהר ברלד, וכי שם שוק ויש להוסיף של דבש ושל שעווה וכי חמש מאות בעלי־בתים מתפרנסים ממנו ואפילו בנחת. וכו' וכו'. דרכם של הנלבבים לארץ־ישראל לא אָצה להם. ובעיר אחת מתעכב המספר קצת יותר מבשאר הערים: בעיר ברלד. עיכוב זה בערך באמצע הפיסקה, כשם שבית הקברות הישן באמצע העיר ברלד. ברלד מצויינת בשני בתי קברות שלה כמו שוואסלוי צויינה בשוק של דבש ושעווה שלה. עיכוב זה אנו חשים בו יפה, כי קצב נסיעתם של הנלבבים אָחיד: לנו שם לילה אחד ובבוקר נסעו לק"ק ברלד… לנו שם לילה אחד ובבוקר נסעו לטיקוטש… לנו שם לילה אחד ובבוקר נסעו לאוויטשי וגו'. כצל של שעון־שמש כך נוסעים הנלבבים הללו. ובמרכז: העיר ברלד על מתיה־קדושיה. הזמן הזה ניזון מהמוות כעץ ששרשיו יונקים מכל האפלה המזינה. אלא שהמוות הוא רק השתהות. המסע נמשך. ובבוקר נסעו לטיקוטש ומשם לאוויטשי ומשם לגאלאץ.

אך מה סופם של הנלבבים בארץ־ישראל? ומה סופה של בת הנפש עם כניסת היום כשאביה מספר לה באותיות ובתפילות המתקבלות “ובלבד שהלב דבוק באור העליון כשלהבת שהיא דבוקה בנר”. הרי מיד תהפוך המשלה נאה זו את פניה ו"בעוד שאני עומד ומספר גבורתן של אותיות נישבה רוח בעזרה ופגעה בנר הנשמה שהיה דולק שם. נטה הנר מפני הרוח ופגע בבתי. אחזה האש בכותנתה שעליה. קרעתי את כותונתה מפני הדליקה שאחזה בכותונת ונשתיירה הילדה עירומה".

המשפט הפותח את הסיפור “והיה העקוב למישור” כך לשונו:

נתבונן יפה במשפט ונראה כיצד הוא מתהפך. מאמר חז"ל הוא הכוח ההופך. כשאנו קוראים כי נתקיים בו במנשה חיים מאמר חז"ל רוצים היינו להמשיך בקצב כל הטובות “ויעש צדקה וחסד כל הימים ונתקיים בו מאמר חז”ל איזהו עושה צדקה בכל עת, זה המפרנס אשתו ובניו – הנה ההיפוך – למחצה ולשליש וגו'.

עניין גדול של הוראה הפוכה נמצא בסיפור־שלפנים־מסיפור, במעשה הבעש"ט ותלמידיו. עגנון קושרו אל הסיפור הראשי באלו המלים:

והרי אנחנו יודעים כי דברים אלה אינם אלא צחוק והוראתם כהוראת הנאמר בראשית הסיפור, כי הרבה שלוחים למקום להוריד עד אשפות אביון שנגזר מן הפסוק מקימי מעפר דל ומאשפות ירים אביון. מה טעם האירוניה, זו המבקשת להסתיר את שהיא מגלה? כבר הקישו מיחס פרובלמאטי זה אל עולם המסורת על המשבר בתחום האמונה. ולא הוא בלבד הנותן, אלא אם כן נראה אותו קשור קשר כלשהו במעבר מחברת ישראל־עריבים־זה־בזה לחברה שוברת־מסגרות בהתחרות חפשית, כנרמז באותו חנווני שנתן עינו בחנותם של מנשה חיים וקריינדל טשארני.

קיים בה ביצירת עגנון מעין ריתמוס־יסוד של תנועה נדחפת קדימה, נרתעת ונסוגה אחור. ריתמוס זה ניכר בחיי הנפשות הפועלות ובמעשיהן ובמבנה־משפטים כאחת. כעין כוח שבדרכו להיות פועל הוא נכשל, כביכול. במסתו על המספר רואה ואלטר בנימין בירידתו של ערך הנסיון סיבה לירידתו של כוח־הסיפור. אין צריך לפרט במה ירד ערכו של הנסיון בעולם שבו גדול כושרו של אדם מהווייתו והוא מפתיע את עצמו חדשים לבקרים בהמצאות המשנות את פני עולמו במהירות ששום נסיון אינו מדביק אותה, והרי לא בנסיון טכני מצומצם המדובר אלא בנסיון־חיים. הנסיון העובר מפה־לפה הוא לדברי בנימין המעין שממנו שאבו כל המספרים, ואלה שהעלו סיפוריהם עלי ספר הגדולים שבהם כמעט אינם נבלטים משורת האלמונים. והנה, נסיון שצברו האבות אין בו עוד כדי להשיא עצה לבנים. אמנות הסיפור נוטה לקצה, אומר בנימין, כי הצד האֶפי של האמת – היא החכמה – מסתלק מן העולם. מה שאירע באומות־העולם קודם אירע אצלנו באיחור־מה והטעמים ההיסטוריים ידועים. עגנון עומד בנקודת־המפנה. בידיו החכמות מקיים הסיפור את עצמו: כנפטר מן העולם.

כך לשונו של הסיפור “עם כניסת היום”. שני אבטיפוסים רואה בנימין לסיפור: זה שמקורו בחוג יושבי־ארץ והוא מספר בתולדות המקום על רובדיהן, וזה שמקורו בחוג יורדי־ים והוא מספר במסעות ובמקומות רחוקים ופלאותיהם. המרחק הוא ביסוד שני סוגי הסיפור כאחת, אם מרחק של זמן, אם של מקום. דברים רחוקים נוחים לשכחה. בא הזכרון ומסלק את השכחה. לא בכדי היתה ביוון העתיקה אלת־הזכרון, מנימוסינה, אם המוזות כולן, אפוטרופסית על אמנות הסיפור. גם עגנון אינו מספר לנו דבר שאינו זוכרו, כביכול. דברים רחוקים במקום־ובזמן גם יחד שאירעו בבוצץ' או ביאסלוביץ' הוא ממלט מידי שר השכחה בכוח הזכרון. וכה עזה מלחמתו בשר־השכחה, עד כי הוא רואה להיעזר בזכרון אף בסַפרו על יפו של תמול שלשום ועל ירושלים־של־עכשיו. גם דברים שבהווה בימי עגנון הופכים לדברים־שבעבר, ועדיאל עמזה ומנשה חיים ככל שהם שונים זה מזה הם גם קרובים זה לזה: שכבות־זמן הרבה ניכרות בשניהם, כמעט כאותם מעשי ציור־ופיסול בני ימינו העשויים חמרים שניכר בהם יושנם. קורותיו של ר' יודיל וקורותיו של גינת, אלו מהן עתיקות יותר? גם את תהילה גם את קריינדל טשארני מעלה זכרונו של המספר מסבכי העבר. יוצא, כי הספר שהמספר מעיד על עצמו, כי כתבו כאחד סופר סת"ם לעילוי נשמת ימים שעברו מחזיק בין דפיו גם קורות ימים של עכשיו. ואילו לשון “עילוי נשמה” לשון על מת. ב"שבועת אמונים" כתוב: “בכל מקום שאתה מוצא שם פוחלציו של ארזף שם אתה מוצא חיבתו לבעלי חיים, שנותן להם חיים אפילו לאחר מיתתם”.

יש ועולה על הדעת כי בסיפורים האלה נזכר עולם שלם – שכן הם מחזיקים עולם שלם על כל עושרו האפי – בו בעצמו, כדי שיתפוס ממשותו בזכרון. לשון אחר: בסיפורים אלה מבטל עולם את עצמו ומבקש זכות קיום בתור מתבטל. לאמור: במפעלו של עגנון שולטת אירוניה עמוקה וכוללת יותר מזו המצוייה בסיפור האחד ואינה מצוייה במשנהו, הלא היא האירוניה שבהיעלמות העולם הנוכח למען תקומתו כעולם נזכר. שימושי הלשון השונים על רובדיהם ומזיגתם בלשון חדשה – בלשונו האישית של משורר – מסייעים לו לעגנון בזה הרבה. ניכר בהם גבול שבין עילוי־נשמה, המשך המסורת ופארודיה, והוא כה דק עד שאפשר לדמות כי איננו ניכר כלל. סברה היא: לא שימורו של עולם־שעבר עיקר עניינם של הסיפורים, כי אם השבעת חיים לבל יכלו, כי הדעת נותנת כליונם.

את נצח החיים משביע עגנון ברשות שר הסיפור. השניים מחזיקים זה בזה לרוב ולפיכך לפנינו מעשים סדורים בסיפור־מעשה של ממש ולא יחניקו המחשבות את העלילה, הדו־שיח את התיאור, הפרובלמאטיקה את שיקול־הדעת, היסודות הדראמאטיים את חדוות הסיפור, להוציא אותם קטעים יחידים שנפלו קרבן למאניירה. אפילו הדפוסים האפיים המובהקים של הקדמת דיבור ישיר ב"אמר", “אמרה”, “השיב” לא יחסרו לעולם. חד־פעמיותם ההיסטורית וידיעתם בחד־פעמיות זו מקנה לסיפורים אלה את יופים המיוחד. אין זה יופיו של התמים אלא יופיו של החכם. זהו היופי שבעיני הנפרד לבלי שוב. רגע הביט בנו וראינו נסיון־חיים ללא שיעור כמעט, וכבר הפנה את מבטו. לא נבין לסיפורי עגנון אלא אם כן נדע את מבטם המאיר והמאפיל כאחד.