מזעזעת אותנו תמיד השירה שצמחה מתוך כורח פנימי, שכלולה בה ומובעת בה הווייתו של הכותב וההווייה כולה. דוקא בימינו, כשהדיבור על “אפשרות־העשייה האינטלקטואלית של השיר” כבר נעשה אסימון שחוק, שאינו עובר עוד לסוחר, קשובים אנו לליריקה מעין זו. לעת זקנה ושיבה, בבדידות ויאוש, אמרה אֶלזה לאסקר־שילר כי תישבר אם לא תוכל לכתוב שירים עוד, וגרטרוד קוֹלמאר, אחת המשוררות הגדולות והבלתי ידועות (עדיין) ביותר בלשון הגרמנית, מצאה את קיומה כימי עשור בשיר, בשיר מוסתר מן העולם. בימי חייה פירסמה אך מעט, והמעט הזה נשאר ללא הד כמעט. בשנת 1943 שוּלחה אל מחנה־עבודה במזרח אירופה; מאז אָבדו עקבותיה. משוררת יהודית שלישית, נלי זקש, אף היא חיתה את האימים והגיהנומים של הזמן ההוא, ונשארה בחיים. ברגע האחרון, כשהצבא הגרמני כבר פלש לצרפת, ניתן לה להגר לשוודיה בהשתדלותה של סלמה לגרלף. גם היא מצאה את קיומה ומולדתה בשיר בלשון הגרמנית. ובשעה שאנשי ס"ס הריצו יהודים אל הגיטאות ואל תאי הגז, ישבה היא בחדר שכור בסטוקהולם והציבה בלשון זו יד לקרבנות: כתובות־המצבות במעונות המות. נזכיר עוד את אליזבת לאנגגאסר, יהודיה שהמירה לקתוליות. היא נשארה בשנות המלחמה בברלין, באיסור כתיבה ופירסום, ואימת שילוּח תלויה תמיד על ראשה. אך את לשונה לא יכלו לגזול ממנה, וב"איש העלים והורד" כתבה אולי את שיריה היפים והמושלמים ביותר, וכן כתבה את “החותם בל ימחה”, הרומן היחיד של חשיבות שנוצר בגרמניה של שלטון־היטלר.

זאת לזכור: בהתקרב המאה לאמצעה מיוצגת הליריקה הגרמנית (אם נסיח דעתנו מבראֶכט) על ידי ארבע נשים אלו. בתקופה שביקשו לעקור אותן מן הלשון הגרמנית, הן כבשו דוקא מלשון זו אחדות מעדויותיה היפות ביותר. הן לא זו בלבד שהמשיכו מסורת גדולה, למן דרוסטה־הילסהוף וריקרדה הוך, אלא העמידו נקודת־שיא בליריקה הגרמנית שפעולתה עד ימינו אלה. וזה הצד השוה שבכולן, בין שמנת־חלקן ההגירה או מחנה־העבודה: הלשון השירית כמפלט, ככלי־קיבול בלתי נשבר להגותן ורגשותיהן, כביטוי להתכוונותן אֶל כוח נעלה על זה אשר השתולל סביבן. (מכאן הפנייה אל הדמויות המקראיות אצל לאסקר־שילר, זק"ש וקוֹלמר, והשבעת מרים הקדושה אצל לאנגגאסר המומרת). בכל אשר הטילן הגורל, הלשון נשארה בית. לשון כבית־מולדת. לשון כתמורת עולם. נלי זק"ש הביעה זאת בפסוק המוצב בפתח ספר־שיריה “מנוסה ותמורה”: “תחת מולדת בידי תמורות העולם”.

פסוק זה הוא כמורה כיוון לכל יצירתה של נלי זק"ש, הטבועה בנושאי הרדיפה, המנוסה וחיפוש המולדת. בזה לא רק אָצרה בחרוזיה את דרך היסורים של עם מעונה, אלא היתה, כדברי ברנדסון, ל"המשוררת של הגורל היהודי". “הכתיבה היתה צעקתי האילמת”, אמרה פעם. היא מצאה מלים ודמויות להתרחשות שדומה היה כי אינה ניתנת להיווצר במלה ודמות. מן הזמן יצאָה אל העל־זמני, מן הפרט היחיד אל הכללי, מן התיאור אל המטאפורה.

נלי זק"ש, אשר נולדה בברלין בשנת 1891, גדלה בבית בורגני, אביה היה אדם מוזי, שעיקר נטיתו היה אל המוסיקה, אך היתה לו גם ספריה גדולה ושם באה הבת במגע עם ספרי החכמה של המזרח, עם האגדות והמעשיות של כל הזמנים ועמים ועם כתבי הרומנטיקנים, והשפעות אלו ניכרו היטב בעבודותיה הראשונות. ואלטר ברנדסון כותב:

“בבית זק”ש לא היתה אוירה יהודית־דתית במובהק, בעיקרו של דבר היתה זו אוירה של חופש רוחני. אך שירתה רוויה דתיות נפשית מראשיתה. באחדים משיריה אתה מוצא סמלים נוצריים. המיסטיקה היהודית הובאה אל נלי זק"ש רק כעבור זמן רב על־ידי ידידים נוצריים, אך פעולתה עליה היתה חזקה ועמוקה מאד, כדבר שהוא קרוב קירבת נפש בשורש המהות…"

ספרה הראשון של נלי זק"ש ראה אור בשנת 1921, כרך דק ובו “אגדות וסיפורים”. אחר־כך נכתבו מחזות־אגדה לתיאטרון־בובות. שירים ראשונים שלה פירסמו “ברלינר טאגבלאט”, “פוסישה צייטונג”, “יוגנד” במינכן. משנת 1933 ואילך נדפסו דבריה רק בעתונים יהודיים.

את ספרה הראשון הקדישה בשנת 1921 לסלמה לאגרלף כ"מופת מאיר", וזו היתה תחלתה של ידידות רבת ימים ושנים בין הסופרת רבת התהלה (היא קבלה את פרס נובל בשנת 1909) ובין הטירונית הצעירה. סלמה לאגרלף מילטה את נלי זק"ש מתאי הגז: בהשתדלות שלה ושל הנסיך אויגן הגיעה לשוודיה בשעה שכבר החלו השילוחים הראשונים של היהודים למזרח. מאז היא יושבת בסטוקהולם. “תחת מולדת בידי תמורות העולם”.

בשנת 1940 כבר היתה נלי זק"ש סופרת בעלת דיוקן מובהק משלה. ואולם יצירתה “השרירה”, לדידה, מתחילה רק בשנות המכאוב האיומות, שהן סמוכות למות, אך עוד לא מוסגרות לו לחלוטין. כשראה אור בשנת 1946 ספר שיריה הראשון “במעונות המות” חשת מיד: זה קולה של משוררת אשר בתוך שטף הליריקה של חווייה ווידוי המופיעה אז היא משכמה ומעלה גבוהה מכל השאָר. אף בית, אף שורה, לא איבדו דבר מעצמותם. “גופך בעשן ברוח”, קרוי מחזור שירים אחד, ומשנהו “מקהלות אחר חצות”, והשלישי “כתובות־מצבה כתובות באויר”, יד לאחים ולאחיות המומתים שקברם, כדברי צלאן, “קבר באויר”.

שלה ללא חליפין היא לשונה, המצויה לנו כבר בכל עוּזה וביטויה בספר השירים הראשון. היא מושפעת מספרי הנביאים והתהלים כשם שהיא מושפעת מן התורה וסיפורי החסידים; והיא קלטה את עולם הציורים של הסוריאליזם ואת לשון הצורות המודרנית של הליריקה השוודית. ואולם המתחקה על שרשיה ימצאם באֶכספרסיוניזם הגרמני, משם יניקתו של היסוד האֶכסטאטי והחזוני המייחד את נלי זק"ש. היא היחידה מלבד גוטפריד בן, ואחרי מותו האחרונה אשר שקלטה את אוצר הלשון של האֶכספרסיוניזם ושינתה וחידשה אותו בתמידות עד ימינו אלה. מלבד זאת נשאר בה מין “צליל כוכבים קוסמי” המזכיר את דויבלר, נעימה אשר ביצירתה כביצירת לאסקר־שילר לבשה גון רליגיוזי מפורש.

יש ציורים בעלי קסם רב בשירתה של נלי זק"ש, ציורים החוזרים תמיד כמו יסודות מסוימים החוזרים בכל מעשי־ידיו של צייר. בכלל זה יש למנות את חיבתה למלים כגון חול, עפר, מזלות, כוכבים, ים, גוף, מכאוב, מות, לילה, צל, אור, גרגיר־זרע, תנומה, רגע, שניות, שעה – יסודות הזמן תפקידם רב בשירתה כבשירה המודרנית בכלל. והרי, על הכל, הצירופים שמצטרפות המלים זו עם זו: חול־נדודים… חול סיני לוהט… (חול) מעורב עם כנפי הפרפר… השאָלות לחולף ולבן־החלוף. “מחול יצא אור” או: “חול נשפך מנעל של ילד”. חול כתמונת מה שהיה, מה שאינו ניתן לתמורה עוד, זכרון מתנדף:

חול, המזכיר את הזמן החולף ובכך גם את ארעיותם של הרודפים, הרוצחים:

נלי זקש המאמינה בתמורת העולם, במטאמורפוזה כשיבה, בחול, לגביה דועכת כל תקוה. אך גרגיר הזרע, לעומת זאת, פירושו תחיה. גרגיר הזרע וגרגיר החול נעשים שמות נרדפים לחיים ומות, להתהוות בכליון, לצמיחה באבדן: אות הנצח:

דבר זה נעשה לה, הרחק מעבר למטאפורי, לסימן לוהט. שוב ושוב היא מבקשת לתהליך זה תשניות חדשות.

זו חווייתה שלה שנתגלגלה בשירה. דעת המות – ובמות הלידה מחדש, ההצלה; לאחר המסה התמורה, התחיה; החיים החדשים בעולם אחר, בבית אחר ותחת גג אחר. עוד בשיריה הראשונים נאמר: “ואתם תשמעו / מבעד לתנומה / שמע תשמעו / איך במות מתחילים החיים”.

ולימים היא קוראת למות וללידה: “עדיי־התאומים שורש אלהים”. ושוב: “עת יזכור גרגיר הזרע במות את החיים”. תמיד הזיווג, קישור הניגודים, נסיונה המופגן, שלא לראות במות את הקץ, אלא בה־בשעה את הראשית, ואולם בראשית אף גם את המילוי: “הו אין להגיע בלי מוות”. מכאן השבעתה המענה כמעט, הכינוי המגי לאותו מצב בכל־עת: “ואולם הוא / שומע את גרגיר הזרע לוחש במות –”. ולהלן, באמונת ישע מקראית:

בגרגיר הזרע חתום הסוד, המסתורין. בכל שעה עלול הוא להיבקע. בידוע שהגדולות והנצורות תבואנה. האם זה המות? או המשיח? הגואל? גרגיר הזרע אינו מסגיר את הסוד. רק במות. המות יולד את החיים.

עולמה של נלי זקש הוא עולמו של איוב. גורלו נהפך לגורל הכל. גורלו לנחמה לנשארים. סיפורו של איוב חי בשירתה וקולו עולה וגובר על הכל. אך נלי זקש מנסה ליצור משלים חדשים ומיתוסים חדשים, אף הם כבירים ובראשיתיים כקודמים. האין הצלת אסירי ברגן־בלזן, מאוטהאוזן, ודאכאו עם כניסת האמריקנים נסית כתשועת הישראלים על שפת ים סוף? האין כאן אהסוור בן־בלי־בית מחדש?

האם לא תדבר מתוך השירים הללו האמונה האסכאטולוגית של ספרי הנבואה? והאין בתוכנו איוב (“בלי עור, בלי עינים, יצר איוב אלוה”), עומד בכל מסותיו באמונה בל־תמוט?

בשיריה עמדה נלי זקש בנסיון ובמכאוב, מבלי שנעצרה בגבול החווייה. על עידן הרוצחים, עידן הרדיפות, גברה ב"מנוסה ותמורה"; במסתורין של גרגיר הזרע וגרגיר החול מצאה שם נרדף לחיים ומות, ובהעלאת הדמויות מן המקרא את הכוח יוצר־המיתוס המגיע עד ימינו. בתחומים אלו מצאה נלי זקש את מולדתה. לשון כמולדת. לשון כתמורת העולם.