יש שלוש הנחות קודמות להבנת הליריקה של נלי זקש. האחת היא עולם־החווייה של המשוררת. היא חיתה בשנים 1937–1940 בצל האימה ברייך השלישי. האיש אשר אותו אהבה עוּנה למוות במחנה־ריכוז. ידידים יקרים נעלמו. בידה כבר היה צו ההתיצבות ל"שירות־העבודה" בשעה שנמלטה במטוס עם אמה החולה לשוודיה. שנים על שנים, בתנאים של דוחק, טיפלה בחולה המבלה לילות רבים מספור בשיח עם מתים אהובים. בחורף של שנת 1943–1944 החלה צומחת מתוך חוויות אלו שירתה, שירה בוראת־לשון.

ההנחה השניה היא הרליגיוזיות העמוקה שבה, המתיכה אגדות, דוגמות, אמונות, לכלל יקום טמיר וסמוי מן העין, המלא כוחות מיסטיים, מגיים, בעלי נשמה, שבו כל חזיונות העולם הסובב, הגדול והקטן, נעשים סמלים חיים לנשמתה המסוערת למעמקיה, היודעת לסבול, המלאה כמיהה.

השלישית היא הרצון והכושר לקרוא שירים בלא להעתיקם ללשונו המושכלת של יום־יום. אתה מתקרב להבנתה של ליריקה זו אם תדמה אותה, למשל, לציוריו של פאול קליי, שאינם מתארים עצם שבמציאות, אלא הם לדמיון היוצר של המסתכל כתמרורי־דרך לתוך העולם הסמוי. ואולי עוד יותר טוב שנחשוב על חוויית יצירות מוסיקליות, שבתיאורה אמנם טורחים המשוררים לעתים קרובות, אלא שגם אותה אין לתרגם לשפת יום־יום, ולכל היותר אפשר לרמז עליה בדרך משל. מסעות־סיור הם אל עולם שאין להשיגו בחושים בלבד.

מן החוויות צומחת עצבותן העמוקה של יצירות־שיר אלו, הדתיוּת יוצרת את הקשרן המשמעי, עצמת־הביטוי היצירית עושה אותן למַבניות־אמנות רמות־מעלה.

ב"שירים אחרונים" שלה הניחה נלי זקש מאחריה את המוטיב האדיר של שואת העם היהודי מידי הרייך השלישי, שעיצבה בספריה “סבלות ישראל”, “במעונות המות”, “אלי” ו"עמעום כוכבים". זעיר שם חודר עדיין הד משם. גם בשירותיה הדראמאטיות המאוחרות, “אברם במלח”, “משמרת לילה” ו"שמשון נופל מבעד לאלפי שנים", הריהי יוצאת מתמונות ריאליסטיות וחוזרת ומתרוממת עליהן אל תחומה הדתי־אֶתי הסגולי. בכמה שירים ותמונות מומוסיות בקבצים “ואין יודע עוד”, “מנוסה ותמורה”, “מסע עד בלי־עפר” ו"עוד חוגג המות את החיים" מפקיעה המשוררת את עצמה הרחק והרחק מן המציאות המוחשית ומפנה עצמה יותר ויותר אל חיי הנפש של האדם בשדה המגניטי של היקום הסמוי מן העין. לשון הרליגיוזיות המיסטית, יותר ויותר נעשה צלילה נטול־כובד, טהור ועמוק.

שיריה האחרונים אלו שלוש הקבוצות של “חידות לוהטות”. הם מצטיינים לעומת כל קודמיהם בקיצור מתוך עיבוי. רבים מהם מוצאם בפרטים זעירים של המציאות. דוגמאות אחדות:

אך אין אלו כי אם עילות, כדי להסתער מהר קדימה אל העולם הפנימי. למשל

סבל וכאב, אבל ודמעות, פרידה ומות, הדרך אל הנצח, כמיהה וסוד, תחיה לפגישה חוזרת עם המתים, שאתה חי וכואב אותה באופן אישי לחלוטין, אלו הנושאים, וכל האור החודר לתוך האפלה הכבדה כולו בא מעבר מזה. עם האני הנמוג מתמזג כל העולם האין־סופי בסמיכויות מלאות־דמיון לאין ספור. מכאן הטווח ועצמת הביטוי של לשון־מראות חדשה שהיא יוצרת. אביא דוגמאות אחדות, פשוטות למדי:

הצל שלי, זה המלבוש המיוגע; הקונטראפונקט מות; חבל הכיסופים; תרגילי חך ולשון בסופו של עוגב הקול; חצות, העין השחורה; נשימה עמוסת אבנים; האדמה מזמרת פרידה בכל סולמות־הקול; הקרום המקולף של הקיום: גשר־האנחות של שפתנו; נבואות־לב, שבלים נודדות בשדה שחור; ארץ, דמעה בין המזלות; מוות – אל תהיה לי עוד אב־חורג; מחול, כוכב נופל שאבד; מאָה זו שלך, ערבת־בכות כפופה על בלתי מובן; השלהבת הכחולה של הגסיסה; חבצלות על הקו־המשוה של הסבל; נבואות, ברקים חיורים ליד כותל האפר; בגד האבלות, לילה; האדמה, אַמת עוני תחת רגלי יוצרה; כתב הרפאים של העננים; הקונכיות עם הקונצרט של תהום־הים.

אך יש רבות מורכבות יותר, הסוחפות אותנו עמוק יותר אל העולם הרה־הרזים שלא מזה.

רבים הם, והם הולכים ורבים, לאו דוקא בתחום התרבות הגרמני, הרואים את נלי זק"ש דוקא על סמך שירים אחרונים שלה כאדירה במעצבי־לשון ליריים גרמניים של זמננו. היא עומדת בלי ספק בקשר עם זרם האמנות השליט, אשר בניגוד חריף לדחיסת ההמונים ולפרובלמטיקה החברתית של ההמונים בתקופתנו, אשר אין להן פתרון ואין עליהן שליטה אלא בהנהגה הומאנית מוסרית האומרת הן לחיים בכל התחומים, הוא מבקש מוצא באינדיוידואליזם מוגבר, השולל את הקשר עם המשמעי שבמציאות החיצונית, מנפץ את כל הצורות המסורתיות ותר לשון חדשה לגמרי בשירה. נלי זק"ש שייכת לכאן, גם אם ביסודו של דבר נשמרים אצלה האחדות והמשמעות על־ידי עמדתה האתית־רליגיוזית. לפיכך אפשר לחזות ולהגיד מראש כי גם שירתה האחרונה סופה שתחדור לאט ובתמידות ללשונות רבות ותמצא משכנה בספרות העולם.