בחדשי שהותי בפרינסטון השתתפתי מזמן לזמן בפגישות עם חוקרים שהוזמנו להרצות לפני חבר המורים במחלקה להיסטוריה. הפעם עמד לפנינו ב"מועדון הפאקולטה" אדם שהוא רחוק מן ההיסטוריה וקרוב אליה כאחת – רוברט אופנהיימר. זמן קצר קודם לכן התפטר מראשות “המכון ללימודים מתקדמים” בפרינסטון, אך הוסיף לעמוד בראש המחלקה לפיסיקה תיאורטית באוניברסיטה של פרינסטון. אופנהיימר עצמו הוא שיזם את הפגישה שכן היה ברצונו לדבר בעיקר על אדם אחד ועל בעייה אחת שהיו קרובים ביותר ללבו: על נילס בוהר, הדני הגאוני, ועל בעיית האנרגיה האטומית ביחסה לשלום העולם. והנה עמד לפנינו, קומתו שחוחה כלשהו, ודיבורו איטי וזהיר עד מאוד. במשפטים בנויים היטב שוחח אתנו, כמי שנתנסה בראיונות עם עתונאים ועם ועדות חקירה, שלא חסכו כזכור אף חלקה קטנה מחייו האינטימיים ביותר. קולו חרישי והוא כמשוחח עם עצמו. רשמתי לי אז מקצת דבריו.
אביו של נילס בוהר היה פיסיולוג נודע והוא העניק לבנו תחושה ערה לבעיות תכלית החיים, ועורר בו התעניינות עמוקה בפיסיולוגיה ובכימיה של החיים ובעיות פילוסופיות שיש להן זיקה לביולוגיה. בוהר היה תלמיד אטי, מודאג מן הבעיות שלא באו על פתרונן והטריד לא מעט את מוריו לפילוסופיה. בפיסיקה היה תלמיד מצטיין.
בשנת 1911 נסע בוהר לבריטניה להסביר לתומפסון את השגיאות שגילה בעבודותיו – מבצע בלתי מוצלח בסופו של דבר. אולם בו בזמן נפגש עם ראתרפורד אשר אך זה גילה את גרעין האטום, והלה התרשם מן הלהט ומן האינטואיציה של בוהר.
בלי לחזור על ציוני־הדרך העיקריים בפרשת גילויו של מבנה האטום, יצויין שמכאן ואילך הקדיש בוהר את כוחו לתחום זה. הוא הוזמן לעבוד בבריטניה, אבל דחה את ההזמנה וחזר לדניה, שם בנו בשבילו את המכון הגדול בעולם למחקר האטום. כל אותו הזמן עמד בקשרים עם לורד ראתרפורד, שהיה עסוק בפיתוח מכשירים לגילוי צוללות. בשנת 1918, אחרי המלחמה, כותב בוהר לראתרפורד: “לא תהיה עוד מלחמה כזאת”.
אופנהיימר עצמו, שנפגש עם בוהר לראשונה בשנת 1926, היה בשנת 1927 תלמיד האוניברסיטה בגטינגן אשר בגרמניה ועסק שם בחקר התנהגותם של אטומי מימן בשדה חשמלי. הוא ניסה לתאר מצבים סטאטיים, אולם גילה שאין מצבים כאלה בנמצא. תוצאות עבודה זאת סייעו לשלושה פיסיקאים בבירור התנהגותו של חלקיק, והביאו בסופו של דבר להכרה שחלקיקים בעלי מטען נמוך מסוגלים לחדור לגרעין. מכאן ועד בעיית מקור האנרגיה של הכוכבים – בעייה הפתוחה עד היום – לא היתה אלא פסיעה קטנה.
התפיסה החדשה עודדה בניית מאיצים: ב־1927 החל לוקרופט (Lockcroft) בבניית מאיץ בקמברידג', שהופעל ב־1932. באותה שנה כתב ראתפורד לבוהר שהפגזת אטום של ליתיום מן הדין שתביא להפקת שני חלקיקי Ω, תוך ראקציה אכסתורמית. באותה שנה נתגלה גם הפוזיטרון. בעקבות תגליות חדשות של פרמי (Fermi) ועוזריו, שעסקו בחקר ניטרונים, הגיע בוהר למסקנה שהאנרגיה מוגבלת היטב, הואיל ובשעה שנלכד ניטרון, נבלעת האנרגיה בגרעין כולו. ב־1938 מצא האן (Hahn) כי באורניום שהוקרן נמצא בריום – תגלית “אלכימית” לכאורה, אשר האן עצמו לא ידע להסבירה. ל. ל. שטראוס, בספר זכרונותיו המרתק1, מספר על פגישה עם האן בדצמבר 1955, שבה זקף את כל ההישג שבגילוי תופעת הביקוע באטום הרדיום לזכותה של ליזה מייטנר. “כאשר קיבלנו את התוצאות, לא יכלנו להבין איך נתגלה בריום בחומר שנבדק. הרי לא היה לנו בריום כאשר התחלנו בבדיקה. כתבתי לליזה, והיא השיבה במכתב חתום על ידה ועל ידי דודנה אוטו פריש (Frisch). המכתב עודנו שמור בידי, חרוך במקצת: הוא אַחד השרידים המעטים ששרדו מאַרכיון המכון אחרי ההפצצות של בעלות־הברית. במכתב הסבירה כי מה שקרה הוא שביקענו את אטום האורניום. סבורני שבאותו מכתב מופיע המונח ‘ביקוע’ בפעם הראשונה”.
על התגלית הגורלית ההיא, ששותפיה כימאי גרמני ושני פיסיקאים יהודיים שנמלטו מגרמניה ומצאו מקלט בשבדיה, שמעו חוקרים אמריקניים בפעם הראשונה מפי ניהלס בוהר. כעבור שבועות אחדים הגיע לארצות־הברית אֶנריקו פאֶרמי – הוא בא ישר מסטוקהולם, מטקס הענקת פרס נובל – ובידו אותן ידיעות, אשר עליהן הרצה באוניברסיטת קולומביה. בוהר בא לפרינסטון לעשות חדשים מספר בחברת ידידו אלברט איינשטיין (בבית הסמוך למקום פגישתנו עם אופנהיימר). בוהר עצמו הוא שקבע כי הביקוע כשמו כן הוא.
הודעת בוהר חוללה תגובת־שרשרת בחוגי המדענים המקורבים לדבר, אולם הוא עצמו לא היה בין אלה שחזו את האפשרויות־להרע הטמונות בתגלית החדשה. במכתב שכתב לל. שטראוס אחרי שובו לדניה כתב בין היתר:
“הלואי ויכולתי לשוחח עמך ביתר פרטים על האפשרויות והסיכויים הטמונים בשליטה על האנרגיה האטומית, כפי שהיא מתגלה לפנינו לאחר ביקוע אטום האורניום. כפי שאמרתי, סבורני כי לאחר שהובררו התכונות השונות עד מאוד של האיזוטופים השכיחים והנדירים של האורניום, שוב אין סכנה מיידית של שימוש מסוכן באנרגיה גרעינית. לעומת זאת נולדה התקווה לשימוש מועיל באנרגיה זאת למטרות מעשיות, ואולי לשימושים רפואיים מיוחדים…”2.
גדולתו של בוהר כאדם, אשר אופנהיימר הדגיש אותה בדבריו, באה לידי ביטוי הן בדבקות בשלום והן בפרשה אחרת שמתאר שטראוס: בוהר תרם את מדליית הזהב שקיבל יחד עם פרס נובל לקרן סיוע לפליטים מפינלנד שנמלטו לדניה, והימים ימי מלחמת רוסיה־פינלנד. עתה, משהחליט גם מכון פרנקלין להעניק לבוהר מדליית זהב, כתב שאם אין התנגדות לכך מבקש הוא למכור את המדליה ולמסור תמורתה לקרן שהוקמה בארצות־הברית לשם סיוע לקרבנות המלחמה בפינלנד. אבל המדליה כבר נשלחה לבוהר; ועד שהוחזרה לארצות־הברית ב־1939 כתרומה לקרן, נחתם חוזה השלום בין רוסיה לפינלנד.
משחזר בוהר בשנת 1939 מביקורו בארצות־הברית לדניה, המתין לו המכון והמתינו לו מכרים שהיו לפליטי חרב והשליכו עליו כל יהבם. ואולם בתוך שנה נסגר המכון. עברו שנים, והקרקע נתלהט תחת כפות רגליו, והסכנה לחופש ולחיים גברה. בעזרת המחתרת הדנית הוברח בסירה קטנה לשבדיה ומשם הוטס לאנגליה בתא הפצצות של מטוס־קרב בריטי. אופנהיימר סיפר שנתנו לבוהר מסכת־חמצן לעת הטיסה, אלא שחיל־האויר המלכותי לא היה מנוסה בראשים כה גדולים; המסכה לא פעלה ובוהר איבד את הכרתו3.
מארחו הבריטי, צ’אדוויק (Chadwick), תלמידו של ראתרפורד וראש מעבדת קאוונדיש, מסר לבוהר על מהלך המאורעות. בעיני בוהר היה המיבצע האמריקני, שהבריטים נטלו בו חלק מכריע, בגבול הדמיוני. בשיחתו באזנינו עמד אופנהיימר במיוחד על חלקם של הבריטים בכל הפרשה. גם בבריטניה היה לפליטי העריצות מן היבשת מקום נכבד בהעלאת הבעיה לדיון דחוף. אופנהיימר הזכיר את ר. פיירלס (Peierls) “הבטחון והאמונה שבהם התיחסה ממשלת בריטניה להצלחת המיבצע של פיתוח נשק אטומי היו גורם מכריע בריכוז המאמץ האמריקני ובחישולו, מפעילות של ועדות שונות שפעלו בסודיות הדדית המונעת התקדמות של ממש ועד מיבצע רחב־מידות”4. בהמשך דבריו באותו ערב הביע אופנהיימר וחזר והביע את צערו, שחלקם של אנשי־מדע בריטיים בפיתוח הממשי של פצצת האטום נשמר בסוד ימים רבים מאד ולא נודע ברבים אלא בשנת 1949, וגם אז למורת רוחם של האמריקנים. “אילו השכילו לפרסם זאת קודם לכן”, אמר, “לא היתה מתפתחת בארצות־הברית תחושה זו של כל־יכולת אשר פשטה כאן במידה יתירה”. לא קשה היה להבין את הרמז ואת המרירות שהובלעה בו. הן עמד לפנינו האיש אשר היה חדשים רבים טרף לשיסוי השחצני של הסנטור מקארתי ונושאי כליו.
זמן קצר לפני שהגיע בוהר לבריטניה חתמו צ’רצ’יל ורוזוולט, בפגישתם בקויבק, על הסכם לשיתוף־פעולה במחקר האטומי בארצות־הברית ובקנדה, והסכימו לקיים התיעצויות ביניהם בעניינים פוליטיים וצבאיים. לפיכך קיווה צ’אדוויק לשכנע את בוהר שיצטרף לצוות הבריטי שפעל בארצות־הברית. לאחר שהגיע בוהר לארצות־הברית – כך סיפר לנו אופנהיימר – ושאל להיקפה של העבודה הנעשית בלוס אלאמוס, היה גורל השלום בראש דאגותיו. באותה שעה, בשנת 1943, עדיין היה השלום מרוחק. בוהר ידע היטב את הנעשה בשדה הפיסיקה בברית־המועצות: היו לו שם ידידים קרובים, יפה, קפיצה, לנדאו, ואחרים. לפי מה שהיה ידוע לו, לא היה ספק בלבו, כי הברית של ימות המלחמה לא תתקיים בעת השלום, והוא חזה מירוץ־זיון שלא היה כמוהו. אבל הוא ראה גם את הסכנות הטמונות בניצול ריאקציות תרמונוקליאריות בייצור פצצות.
בהעלותו את טובת האנושות על הכל, החליט בוהר לעשות למען שיתוף־פעולה בין־לאומי ולמען ביטול הסכנה של מירוץ־זיון בלתי מרוסן. בכל מאודו האמין כי שימוש באנרגיה האטומית לצרכי שלום ייתכן רק בתנאים של מחקר חפשי בעולם פתוח. דרך־עקרון גרס, שכל דבר העלול לסכן את שלום העולם, מן הדין שיהא פתוח לפני האנושות כולה.
לא היו לבוהר אשליות, והוא השכיל לראות שבתנאי הימים ההם לא ישישו הסובייטים להטות שכם ליצירת עולם חפשי. אולם באופטימיות הגדולה שלו סבר, שהסיכוי להגיע לשיתוף־פעולה וכן התועלת שתצמח ממנו לרוסים עשויים לשכנעם.
מטרת בואו של בוהר לארצות־הברית בשנת 1943 היתה לקדם את שיתוף־הפעולה הבין־לאומי אחרי המלחמה; הסיבה הרשמית והסודית היתה סיוע בפיתוח הפצצה. הוא נפגש עם השגריר הבריטי לורד האליפאכס ועם שגרירה של ממשלת דניה (שלא היתה קיימת), שוחח עם השופט פרנקפורטר, אשר האזין לטענותיו של בוהר ברחשי כבוד; ואחר־כך בא עם בנו ללוס אלמוס.
“בוהר היה נפלא. הוא התעניין בעירנות בכל הבעיות הטכניות. אולם, לדידי, היה תפקידו העיקרי במחיצתנו לא בתחום הטכני: בוהר הביא לנו תקוה. הוא הציג את היטלר ללא כחל ושרק וחשף את תכניותיו לשעבד את אירופה אלף שנים. כולנו חפצנו להאמין יחד אתו בנצחון הסופי של שיתוף־פעולה במדע”.
בראשית 1944 שוחח השופט פרנקפורטר עם הנשיא רוזוולט על דעותיו של בוהר. הנשיא הקשיב בעניין, ונענה בדברים של עידוד. כעבור זמן־מה, באפריל 1944, חזר בוהר לבריטניה. המזכיר הראשון של השגרירות הסובייטית מסר לו מכתב מאת קאפיצא (אשר עבד בשעתו בקמברידג' והיה חביב על רותרפורד; לימים לא הרשוהו הרוסים לצאת מן הארץ). קאפיצא הזמין אותו לבוא לרוסיה, שם מובטחת לבוהר ריעות טובה בקרב בני־אומנותו. אולם בוהר השיב כי יש לו תכניות אחרות לקידום שיתוף־הפעולה הבין־לאומי אחרי המלחמה.
בבריטניה היו לבוהר פגישות שונות. הפגישה עם צ’רצ’יל, כך סיפר אופנהיימר, נכשלה לחלוטין: יועצו המדעי של צ’רצ’יל, לורד צ’אֶרואֶל (או, כשמו הקודם פרופ' לינדאֶמאן) לא הכין את ראש־הממשלה לפגישה, ובשעה שישב בוהר במחיצת השניים, באו הללו בריב. בוהר היה נבוך; דעתו לא היתה סובלת סכסוכים, לא כל שכן בנסיבות כאלו: בתום לב הקדים וכתב לצ’רצ’יל שהוא מביא ידיעה מנשיא ארצות־הברית. אופנהיימר לא ידע אם נתקבלה תשובה למכתב זה.
בוהר חזר לארצות־הברית באותה שנה, ואחרי שמסר על־ידי השופט פרנקפורטר אגרת לנשיא רוזוולט עשה דרכו הלאה ללוס אלמוס. בשלהי אוגוסט נפגש עם הנשיא רוזוולט, וחזר מעודד מאוד. להלן כמה מן הדברים שרשם בוהר לאחר הפגישה:
“אות מבשר־טוב הוא, כי התקוות לשיתוף־פעולה בין־לאומי אשר הובעו על ידי כל האומות המאוחדות, עולות בקנה אחד עם האפשרויות היחידות־במינן שנפתחו לפני האנושות עקב התקדמות המדע”.
והנה, נקודת־השיא במאמציו של בוהר להביא לידי שיתוף־פעולה בין הבריטים והאמריקנים ובין הרוסים, היא גם נקודת־השפל בפרשה. צ’רצ’יל ורוזוולט נפגשו בספטמבר 1944 לשיחות ממושכות. בין היתר שוחחו גם על בעיות הכרוכות באטום ועל תכניותיו של בוהר. מאותה שיחה נשאר זכרון־דברים, החתום על ידי שני המדינאים, ובו שלוש מסקנות.
1. יש לדחות את הצעתו של בוהר כי ההתקדמות בתחום זה תתפרסם ברבים (אופנהיימר טען כי בוהר לא הציע זאת, ושכל ההנחה יסודה בטעות: בוהר לא גרס אלא זאת, ששיחה בין רוזוולט וסטאלין על בעיות העתיד אפשר תהיה בה תועלת). המבצע כולו צריך להישמר בסוד כמוס. כשתהיינה הפצצות מוכנות אולי ישתמשו בהן, אחר שיקול־דעת מדוקדק, במלחמה עם יאפאן.
2. יש לתכנן פיתוח בריטי־אמריקני משותף בעתיד.
3. יש לקיים פיקוח קפדני על בוהר, לבל ימסור סודות לרוסים!
התרגשותו של אופנהיימר בשל העלבון הזה לא פגה במרוצת השנים, וניכרה היטב למרות דיבורו האיטי והשקט. אכן החסידה תקעה את מקורה עמוק מדי ללוע האריה! ואף על פי כן המשיך בוהר במאמציו, והשפעתו והשפעת תומכי גישתו לא אבדה. כשמת רוזוולט היה עמו בכתובים נאום – שלא זכה עוד לשאתו – ובו דן בעצמה החדשה של המדע במלחמה, ובהכרח השלום בעולם. לא הכל סמכו ידם על הקריקטורה שהזכיר אופנהיימר: ילדה שואלת את אמה, מה הוא המתקן המוצג בטלויזיה; “זוהי פצצה חדשה”, משיבה האם, “לתועלת האנושות!”.
בסיום שיחתו הסכים אופנהיימר להשיב לשואלים. “האם ההחלטה להשתמש בפצצה כנגד יאפאן היתה פרי ביטוי ליחס שונה אל אסיאנים מאשר אל אירופים?” אופנהיימר השיב בשלילה מוחלטת. רבים מאנשי המפתח אשר עמלו בפיתוח הפצצה היו פליטים מאירופה הנאצית. שאיפתם הגדולה מכל היתה להציל את אירופה ואת ארצות־הברית מן הסכנה הנאצית, ואין ספק שהיו משתמשים בפצצה גם נגד גרמניה – אילו היתה מוכנה בעוד מועד. היה מי ששאל על חלקם של מרגלים בהצלחת הפעילות הסוביטית בתחום האטום. לדעת אופנהיימר לא היה הריגול בגדר גורם מכריע: לרוסיה היתה דעת מספקת ודי פיסיקאים מזהירים (הוא הזכיר את קאפיצא ולנדאו), והעבודה יכלה להתנהל ולהתקדם בלי ידיעות שהושגו על ידי מרגלים. לעומת זה, אמר, הפיצוץ עצמו, כלומר ההוכחה שאמנם ניתן הדבר להיעשות, העניק לרוסים תכליתיות ובטחון שנמנעו מן האמריקנים והבריטים אשר גיששו באפלה. בשיחה על נושא זה הבאתי לפני אופנהיימר קטע מכתב־העיטור בפרס האקדמיה הצרפתית שניתן למ. רבלון על מסתו “על המלחמה”. הפרס הוענק בשנת 1892 ובמסה כתוב בין היתר: “ציירו לעצמכם טורפדו המסוגל להשמיד את כל הצוות של אנית מלחמה בן שנייה אחת… כלי־הירי החדשים מעניקים לכדורים כוח־חדירה כה עצום, עד שכדור יחיד מסוגל לפלח גופותיהם של ארבעה בני אדם… הכוננות למלחמה היא מקיפה כל־כך, והמלחמה עצמה נוראה ועקובה מדם כל־כך, עד שהמלחמות הן כמעט בלתי מציאותיות לחלוטין…” על שפתי אופנהיימר עלתה בת־צחוק, בת־צחוק מבויישת וילדותית כלשהו, אך מיד הרצין שוב. אני סבור, אמר, שלולא השתמשו בפצצות ביאפאן, לא היו המעצמות נמנעות מן השימוש בפצצות הללו במשך כל השנים שעברו מאז, כפי שאירע באמת. הנשק הרתיע רק אחרי שאימתו הודגמה למעשה. “מה היתה תגובתך הראשונה, כאשר נודע לך שהפצצה הוטלה ביאפאן?” שאל אחד הנוכחים. “אחד מחברי הקיא”, השיב אופנהיימר, “ואני סבור שזאת היתה התגובה הנכונה”.
בצאתו מעם הנאספים, הוסיף: “לאמתו של דבר, לא הספקתי לספר לכם כי כל מה שהתעקשתי עליו שייעשה – כוונתי לשכלולים הטכניים בבניית הפצצה – היה למעשה מיותר”.
אדם רזה וקרח, הילוכו איטי, וכפות רגליו הגדולות מפוסקות לצדדים קצת למעלה מן המידה – כך יצא מאתנו; ‘ראש־ביצה’ מובהק, כאמרת האנגלים, המקפל באישיותו ובפרשת חייו פרקים גורליים בתולדות האנושות בת־זמננו. ומי שידע משהו מסערות הרוח אשר פקדו אותו, אותם פרקים כאובים בחשבון־הנפש של איש־המדע עם מצפונו במכלול יחסיו עם חברים ומעבידים, ועל הכל עם האנושות, לא יתפלא מה ראה אופנהיימר להיאחז בנילס בוהר כדמות עתירת השראה, המסמלת את הטוב והיקר באדם, ומדוע יצא ללמד ברבים את הלקח הצפון בחיי איש־המדע הדני.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות