“יש אהבה המביאה לידי ידיעה, ויש ידיעה המביאה לידי אהבה”. כן אמר לי ביאליק בקיץ של תרצ"א, בשיחתו עמי אגב טיול לפני חצר ביתו. וכדרכו בענינים כאלה, שיש בהם רמז לדברים שבינו לבינה, הסמיק מרוב הנאה וחייך בנחת. המימרה עצמה – לא ידעתי אם שלו היא, אם של אחרים, אך הבאתיה בשם אומרה. הוא אמר זאת לרגל הערה עוקצנית שנדפסה ב"לשוננו" (כרך ג עמ' 307, בחתימת בד"ץ) כלפי סופר צעיר. “עם צעירים מתחילים” – הוסיף ביאליק כמתרעם – “יש לנהוג בזהירות ועל־כל־פנים – גם השולל את דעתם ראוי שיעשה זאת בלי עקיצות”. על הדיואן של ר' שמואל הנגיד, במהדורת ד"ר דב ירדן, אפשר לומר בפה מלא: גם אהבה כאן, גם ידיעה כאן. אהבה ומסירות והתמדה רבה נצטרפו לידיעות עמוקות כדי להוציא דיואן בצורה ובתוכן שלפנינו.

החידוש הבולט ביותר בדיואן שלפנינו הוא פירושו הכפול. מהדירי שירים מימי הבינים (בראדי, ביאליק ורבניצקי, דוד ילין) נהגו לתת את פירוש השיר בסוף הספר. ר' חיים בראדי ז"ל, בפירושו לשירי חול של רמב"ע, אף הפליג עד כדי כך שנתן את הפירוש בספר מיוחד, והמבקש לדעת פירושו של שיר מחוייב להזקק לשני ספרים. אמנם יש להודות שזהו הפירוש המפורט והמעמיק ביותר שבכל הפירושים שניתנו לנו עד כה לשירי ימי הבינים, אבל הבאתו בספר נבדל מספר השירים מכבידה על המעיין. גם המהדירים החיים עמנו כיום (אברמסון, הברמן ועוד) נהגו לתת את הפירוש בסוף הספר. אך נראה שכבר עמדו על תקלה זו, מבחינת הפגם בשימוש, ולכן יש שנתנו את הפירוש בצד השיר. כן נהג הרב בראדי ז"ל במהדורה חלקית של מחברות עמנואל (ברלין תרפ"ו), וכן נהג פרופ' ח. שירמן בשני הספרים “השירה העברית בספרד ובפרובאנס” (ירושלם, תשט"ו–תשכ"א) אלא פירושים אלה קצרים בתכלית הקיצור, ובעיקר יציינו את הפסוקים שמהם שאב המשורר או הסתמך עליהם.

כסולל דרך חדשה בשיפור דרכי הפירוש וצורתו אני רואה את ד"ר דב ירדן, שנהירים לו להפליא שבילי שירתנו מימי הבינים. אתחלתא בדרך זו היא מהדורת “מחברות עמנואל”, שהוציא לאור לפני עשר שנים (ירושלם תשי"ז, בהוצאת מוסד ביאליק). לפי עניות דעתי זוהי מהדורה ראשונה, שהובא בה פירוש מפורט בשולי הדף גופא, ולא פירוש אחד, אלא פירוש כפול: (א) ביאור הענין והמלות; (ב) מראי מקומות של פסוקים או מאמרי חז"ל שמהם שאב המשורר. במהדורה החדשה של שירי ר' שמואל הנגיד הולך ירדן לשיטתו, ואף הגדיל לעשות לעומת מהדורת מחברות עמנואל: הדפסת הפנים, כלומר שירת הנגיד, באה באותיות גדולות, מאירות עינים, ואף הפירוש עצמו מרווח יותר מבמחברות עמנואל.

בראש הספר – מבוא מפורט, שבו נתייחד המקום המכובד ביותר (כמחציתו) ללשון הנגיד. ויפה עשה המהדיר, שכן דבר זה הוא הקרוב ללב הקורא יותר מחילופי נוסחאות וצורות משקלים וכיו"ב. בסוף הספר – מפתחות ממפתחות שונים: מפתח השירים, מפתח החרוזים, מפתח המשקלים, מפתח השמות, מפתח המחברים. הביבליוגרפיה שבסוף הספר, המשתרעת על כ"ב עמודים, ממצה כל מה שנכתב על הנגיד, במישרין או בעקיפין וברמיזה. תחילתה בכתביהם של בני דורו של הנגיד (רב האי גאון, אבן־כלפון, אבן־גבירול ועוד), וסופה בבני דורנו עד שנת תשכ"ו, והיא מביאה לא רק דברים שנדפסו בספרים ובקבצים, אלא אף רשימות שבעתונים יומיים.

ויותר מבכל המפתחות עם הביבליוגרפיה גם יחד, שמעלתם חשובה מאד, הגדיל המחבר לעשות בששים העמודים של המילון לשירת הנגיד. מילון זה כולל הן את חידושי המלים של הנגיד והן את שימושיו (מיוחדים וגם רגילים) באוצרות המקרא והתלמוד. ואין מילון זה אמור רק בשירי הנגיד שבספר שלפנינו, המכיל את בן־תהלים, אלא בכל שירי הנגיד, כלומר גם בבן־משלי ובן־קהלת. אינני חושש שיתפסוני בעבירה על “מליצה”, והנני אומר בפירוש: לא בא כבושם הזה בחקר שירת ימי הבינים.

במילון לשירת הנגיד אנו מוצאים, למשל, התחלל כלשון דקירה והריגה, מבולע כלשון כסוי, מזכרת במובן זכירה, המליח במובן נעשה מלוח, ועוד הרבה כיוצא באלה, מתוך בן־משלי או בן־קהלת, שמהדירים אחרים לא דאגו כלל לפרשם. והרי עוד דוגמה: משוררי ימי הבינים הרבו לכתוב למען במקום יען, כי ראו אסמכתא לכך במקרא; והנה, במילון לשירת הנגיד מפרט ד"ר ירדן את כל המקומות (מאה ויותר) שבהם כתב הנגיד למען במקום יען. במבואו (עמ' ט"ז–יח) הביא ד"ר ירדן “ממלונו המקראי של הנגיד” יותר ממאה שמות ופעלים מקראיים, שהנגיד משתמש בהם בהוראה שונה מן המקובל, מעט או הרבה. דבר זה אין ערוך לחשיבותו, מבחינת הבנתנו בשירת הנגיד ובמקרא גם יחד.

בסוף הספר ניתנה רשימה ארוכה (כשלשים עמוד) של חילופי נוסחאות (לפי כתבי־יד וקטעי גניזה). על פיהם יש אשר יתברר לנו דבר תמוה. והרי בזה פרט אחד מענין ביותר: כולנו למדנו בילדותנו את שירו הידוע של הנגיד “שלח יונה מבשרת, ואם היא לא מספרת”. כן נדפס בכל ספרי הלמוד, לרבות את “תולדות השירה העברית בימי הבינים” מאת א. אורינובסקי. בויכוח על “לא” בהווה (המותר לומר “אני לא יודע”), שנדפס ב"לשוננו" בשנת תרצ"ט בצורת משפט ספרותי, תמך הסניגור את יתדותיו בדוגמה עלובה זו, כאלו למדים הלכות לשון מדרכי המשורר (אגב, הקטיגור, שערער בצדק על השמוש הנהוג כיום, הוא מהדיר הדיואן שלפנינו). והנה מתברר שאך משענת קנה רצוץ כאן: בקובץ “השירה העברית בספרד ובפרובאנס”, בעריכת חיים שירמן (ספר א עמ' 117) נדפס “ואם אינה מספרת” (במקום “ואם היא לא מספרת”). נפלאתי מאד על כך, ואת טעם הדבר לא ידעתי, עד שבא ד"ר ירדן ופתר לנו את החידה: הרכבי הוא שהדפיס “ואם היא לא מספרת” אך בשאר כתבי־יד – “ואם אינה מספרת”.

ברם, תימה שבקצת מקומות לא ציין המהדיר חילופי נוסחאות, ויש אשר אף העדיף נוסח שאינו נראה ביותר: בעמוד 34 – “כברקת מסופרת”, ופירש – מעולפת בספירים. במילון ציין זאת בסימן שאלה, כמפקפק. והנה, בקובץ הנ"ל של שירמן – “כברקת מסודרת” (בדלת) והוא עדיף; בעמוד 161 – “והערש בכל בושם אטומה” לפי שירמן – פטומה, והוא עדיף; בעמוד 163 – “ככלה מטוטפת”, ופירש – מקושטת, כאלו בנין פועל של טטף הוא. לפי שירמן – מעוטפת, וכן נראה; בעמוד 262 – “והבּהל והרחף” (נפעל של רחף). לפי שירמן – “והדחף” (בדלת); כאן, לפחות, ציין ירדן את הנוסח האחר, ולא כן בשלש הדוגמאות הקודמות.

הכל יודעים ומודים שמשוררינו בימי הבינים גברה עליהם מאד השפעת הערבית. על השפעה זו בשירת הנגיד עמד המהדיר במבואו בארבעה עמודים (כד–כז). אך הכלל הגדול “תפסת מרובה – לא תפסת” כוחו יפה גם בענין הנדון. לא אדע מה טעם יש לראות ערביזמים בשימושים המצויים במקרא ובלשון חז"ל. למשל: אחרי במקום אחרי אשר. השמטת “אשר” מצויה במקרא מאות פעמים, וגם אחרי תבת אחרי: “אחרי נמכר גאולה תהיה לו” (בפרשת בהר). וכן “אחר שלח אותו” (ירמיה מ א), ופירטתי זאת בהיכל רש"י ג עמוד קי. כבר עם פעל בעבר. הרי זה שימושו הרגיל והמצוי בכל מקורותינו, ומה השפעה ערבית כאן? מה במקום מה ש – יש במקרא: “מה ראיתם עשיתי מהרו עשו כמוני” (שופטים ט מח). אפילו הערביזם הידוע “ואם” (אפילו אם, אף־על־פי ש…) יש לו סמוכין במקרא (כגון “וחכמת המסכן בזויה”). מכל מקום יש להזהר שלא לציין כפרי השפעה ערבית כל ביטוי ושימוש המשותף לשתי הלשונות.

פגמים של חסר אין בהם משום מגרעת ממשית, ואין לך ספר שיהא שלם מבחינה זו, כי לא תיתכן כאן שלמות. בפירוש גופא לא נתקלתי כמעט בשום מקום שיהא לקוי בחסר: כל דבר הטעון פירוש נתפרש ונתברר (שלא כדרכם של מהדירים המתעלמים מדבר קשה ומפרשים קלות ולא חמורות). אמנם, לפעמים הפירוש קצר ביותר: בשיר א' פירש “לנוחם” – לנחמה: נכון הוא (הברמן, ב"שירי מלחמה" לא פירשו כלל), אך לדעתי ראוי היה להעיר שאין הוא כפשוטו במקרא, שבו אין “נוחם” אלא חרטה או רחמים (“נוחם יסתר מעיני”), ולא נחמה (אבן־שושן טעה בזה במלונו, כפי שציינתי בחוברת “לשוננו לעם”, אדר–ניסן ש"ז). או הנה, למשל, תבת “נותך” (עמ' 335) פירש “אשתך”, אך לא ציין את המקור לכך מן המקרא (“ונות בית תחלק שלל”). קרוב לודאי שקיצורים כאלה באו על־כרחו של המהדיר, שלא להרחיב את יריעות הספר יותר מכפי המותר… את מגרעת החסר רואה אני במילון בלבד: (א) קודם־כל חבל שלא צוינו באיזה סימן חידושו הנגיד, להבדיל בינם לבין מלים עתיקות (אם אמנם במבוא הובא פירוט כל החידושים לחוד); (ב) לפעמים הושמטו קצת מראי־מקומות: “ליהט” – יש גם בשיר קצח 2; “חפור” – גם בבן־קהלת (“התהיה בך”): (ג) חסרים במילון כמה וכמה חדושי מלים וצירופים, האופייניים לשירת הנגיד: נפעל של דלג (בן־משלי תש"ו), הכלם והרגע – כשמות־פעולה (בן־משלי רמג ותתרפז); בנין נפעל של סעד, שאב' וכן כמה צירופים, בהם מן השגורים בפינו ונראים כחידוש אחרון, כגון “חטף שיחה” (כנעני זקף צירוף זה לזכותי, כאלו אני הוא שהשתמשתי בו ראשונה…), “צרות צרורות” ועוד. ותמוה קצת שגם בפירוט החידושים שבמבוא הושמטו חידושים אחדים שהובאו במילון: בנין פעל של מאס ונקש, פועל של מדד, ועוד.

לעומת זאת פורטו במבוא כמה וכמה חידושים שכבר נתחדשו לפני הנגיד. המהדיר יודע זאת יפה ואף עמד על כך (עמ' יט), וגם חידושים שצויינו בגוף הספר כחידושי הקליר (כגון קרמה במובן קרום, קרימה) פורטו במבוא. אין לבוא עם המהדיר בטרוניה על כך, אך על כל פנים לא היה לו למנות בין החידושים גם מה שנמצא בלשון חז"ל ובתפילה (כגון הבינוני צמוד, קבוץ, רצוע וכד'). וקל־וחומר שאסור היה לציין כאן נפעל של נפש, הנמצא בתורה.

להלן – הערות אחדות של תיקונים:

(א) איה איפה דברך (עמ' 107). אם לא ראה המהדיר את עצמו רשאי לתקן ולכתוב “אפוא” – על כל פנים ראוי היה להעיר בפירוש על שיבוש זה, שנשתבשו בו רבים (כפי שביררתי ב"יד הלשון", ע' איפה ואפוא).

(ב) חמץ כבנין פועל הובא על סמך בן־משלי תתרכד. לפי מהדורת אברמסון “וחומצה” מפיק הא, והוא שם ולא פועל. אך אולי יש למהדיר דעה נוגדת או גירסה אחרת בענין זה.

(ג) חקור (“באגרת חקורה”) פירש “מוכן ומותקן”. נראית דעת האומרים שמשמעו לשון בזוי ונפתולי ערמה (בהשפעת הערבית). אבל גם אם אין דעת ד"ר ירדן כדעתם – מן הראוי היה להביא סברה זו, כי מתקבלת היא על הדעת.

(ד) “משלטת” (בן־משלי תתשעה) נראה שענינו שולטת, ולא משליטה.

סגנונו של המהדיר צח ונקי מכל שמץ התרברבות “מסוגננת”, שאיוו להם בזמן האחרון אחדים מחוקרינו. וכפי ש"אין אומרים בקרו גמל, אלא בקרו טלה", לפיכך ארשה לעצמי להעיר על קצת פכים קטנטנים, שהמהדיר מקפיד על שמושם, וראוי להקפיד על מניעתם.

“נוּסח” עדיף מן “נוֹסח” (בחולם), וברבים – נוּסחים, ולא נסחים; למרות עדיף מן “חרף”; וקל־וחומר שאין לומר מדורות (כלשון רבים של מדור), אלא מדורים.

דרך הכתיב של ד"ר ירדן הוא הדרך הישר, והלואי שילכו רבים בעקבותיו. בימים אלה, עת התחילו להטיל יודין יתירות בלי סוף, עד כדי בלבול דעת הקורא (“הייתה” במקום היתה, “ביצה” במקום בצה, ובמקום ביצה – בייצה?) הנך מרגיש נעימות ונחת למראה הכתיב הנכון וההגיוני, כתיב שאין בו אותיות יתרות ומבלבלות.

שמות פרטיים של אנשים וכן מספרי השנים – כתב המהדיר בלא סימנים של ראשי תבות: רשבג, רמבם, ראבע, ולא רשב"ג וראב"ע. יש להצדיק כתיבה כזו, שכן נקראות תבות אלה ככתיבתן. אפשר להסכים לשיטה זו גם במספרי השנים, ביחוד אם אין חשש לקריאה מוטעית: תרצא, תרצב (מה שאין כן תרצח ותשכב: כאן יש להעדיף תרצ"ח ותשכ"ב, וטענת האחידות בטלה ומבוטלת). אבל ד"ר ירדן הפליג קצת, בכתבו אף דת או דתי במקום ד' ת' (כלומר ד אלפים ותו שנים, או ד ת"י). דרך זה של צרופי האלפים עם המאות והעשרות והיחידות לתבה אחת (דתתי, דתקפ וכד') – לא ראיתי עד כה בשום ספר, ונראה לי שהמצאת המהדיר היא. איני רואה המצאה זו, וכדאי שגם המהדיר עצמו לא ימשיך בה, כי קצת זרות יש בדבר, ולפעמים אף תקלה. תמוהה בעיני גם השמטת רבי בשם ר' שמואל הנגיד. אמנם, “גדול מרבן שמו”, ובלי “שמואל” הננו אומרים, כמובן, הנגיד. אבל “שמואל הנגיד” במקום “רבי שמואל הנגיד” נראה לי כתמוה, ואיני יודע טעמו של קיצוץ זה.

הספר יצא לאור על־ידי “היברו יוניון קולג'” שבסינסינאטי. יישר כוחו של המהדיר, שלא שקט ולא נח עד שמצא מקור כספי להוצאת הספר וזיכה אותנו במתנה נאה, שהיא תפארת לעושיה ותפארת לספרותנו. ברם, נשאלת שאלה, וחמורה היא בעיני: מדוע לא נמצא בארצנו מו"ל שיתכבד בהוצאת ספר מפואר ומועיל כזה? ההכרח שהכריח את המחבר להזקק לחסדי נדיבים בארצות־הברית אינו אומר כבוד להוצאותינו.