I    🔗

בימים האחרונים האלה, מאז הוציא הד"ר שרשווסקי מירושלים לאור את משנתו “מסכת נתוח”, התחדשה בבתי מדרשם של מכתבי העתים העברים השאלה הישנה על דבר מנין האברים לחז"ל. הרב החכם רי"מ פינעס, שהיה גם מסייע לדבר מצוה בתיקון הלשון של המחבר הנ"ל, הדפיס בראשיתה, כעין הקדמה, מכתב להד"ר שרשווסקי ומעריך בו את משנת חז"ל הידועה באהלות פ"ב לעמת משנתו של הד"ר שרשווסקי שעל פיה מנין האברים בגוף הוא לכל היותר מאתים ושנים עשר¹. ה' פינעס חותר חתירות ומתייגע לתרץ הדברים ולפשר את המחלוקת שבין חז"ל ובין חכמי הנתוח שבימינו. אבל הפשרה האת לא עלתה בידו. החכם הנכבד הזה מתנצל כי לא יוכל לרדת לעומקה של השאלה הזאת מפני שהוא איננו “בעל מלאכה” זו וגם מערכת עצמות האדם לא ראה מעודו; ולבו אומר לו כי אם תבוא מערכת עצמות לידו, אז מצא את החידה ויבין מדוע מנו חז"ל שתי עצמות במקום שהמנתחים מונים רק אחת ולהיפך. אולם אם אמת נכון הדבר כי מי שלא ראה מערכת עצמות מימיו לא יוכל לעשות קטנה או גדולה בדבר הזה, אבל גם זאת אוכל אני להבטיחהו, כי השקפת המערכת בלבדה איננה דיה עוד לשפוט על פיה מישרים בשאלות כאלה. פה נחוץ עוד דבר אחד, והדבר הזה – תורה היא וללמוד אותה אנו צריכים.

אולם לא אפקוד על החכם הנכבד ה' פינעס על אשר לא מצא את ידיו בפתרון השאלה הזאת: הוא איננו בעל מלאכה זו ולא עליו הדבר מוטל. אבל על חברי הנכבד ד"ר שרשווסקי אתפלא מדוע נסתתמו טענותיו ולא מצא מענה על מכתב ה' פינעס אליו. האם לא היה תהיה שתיקתו בעיני קוראי ספרו כהודאה שחז"ל טעו בדבר הנראה לעין, או מפני שלא דקדקו בבדיקתם ועשו את מלאכתם מלאכת הבדיקה כלאחר יד, או שבעלי המשנה באהלות מעולם לא ראו גוית אדם מת בעיניהם וכל המספרים שמנו שם בדוים הם מראשם ועד סופם, כדי שיעלה סכום כל האברים לרמ"ח כנגד הרמ"ח מצות עשה שבתורה? ידעתי, כי הד"ר שרשווסקי רחוק מאד ממחשבות פגול כאלה, אבל מחשבות כאלה עלו על לב ד"ר אחד בארץ אשכנז, ויוסף בערגעל שמו. בספרו “Studien über die naturwissenschaftlichen Kenntnisse der Talmudisten (Leipzig 1880) אסף הד”ר הזה על יד את כל המאמרים בתלמוד המתנגדים לידיעותינו היום בחכמת הטבע ואת המשנה דאהלות הציג בראש ספרו לדראון לעיני כל קלי־דעת שכל חכמתם היא ללגלג על דברי הקדמונים. לא ידעתי אם ה' בערגעל הוא ד"ר לחכמת הרפואה או ד"ר לחכמת הפילוסופיא, אבל יסלח נא לי, אם אומר כי בספרו זה לא אל תורת הרפואה גם לא אל הפילוסופיא עיניו נשואות, כי אם אל התקונים בדת אשר הוא רודף אחריהם, ועל כן ישתדל בכל עז להעביר את כל דברי הקדמונים תחת שבט הבקרת הקשה העזה. הד"ר בערגעל נאחז גם הוא בטעות אשר טעו רבים לפניו בהאמינם כי מספר רמ"ח לקחו חז"ל רק להשלים מספר תרי"ג, ולא שמו על לב, כי חז"ל פרטו את מספר האברים בחלקי גוף האדם במשנה מפורשת, מה שלא עשו בנוגע לשס"ה גידים. אולם המבקרים האלה המבקשים מומים בדברי התלמוד לתכלית ידועה הפכו את הסדר. באמת הקדימו חז"ל למצוא על פי אופני בדיקתם אשר נבאר להלן רמ"ח עצמות באדם, ואחרי כן בקשו ומצאו גם רמ"ח מ"ע כנגדן. אולם גם בחשבונות הנתוח שבימינו טעה ה' בערגעל מאד. ברשימת המספרים לעצמות גוף האדם שהוא מונה לפי דעת המנתחים אין גם מספר אחד מכוון להאמת ומראשה ועד סופה נלקתה הרשימה הזאת בחסר ויתיר. למשל הוא מונה 12 בראש תחת 22, כן הוא מונה 5 בצואר תחת עצם הלשון היחידה שבצואר חוץ משבע חוליות המפרקת, בחזה והאגן מצא בערגעל רק 4 עצמות, ועצם האליה מה תהא עליה? אבל אם כה ואם כה, הנה כבר מודעת היא כי בדברים הנוגעים להלכה בדקו חכמינו בעיון רב בעצמם ולא סמכו בזה גם על סופרי הרומאים והיונים שבימיהם, כאשר נוכח במקומות רבים בתלמוד, כמעט בכל מקום שדברי הלכה נוגעים לידיעות של חול; ובפרט בנוגע אל השאלה של מנין האברים נמצא מפורש (בכורות מ"ה) שהם בדקו בעצמם על ידי שליקה גוף של זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך, וכמו שהעיד על זה בצדק הסופר הנכבד המסתתר תחת השם מ"י בהמליץ נו' 30 לשנת 1886.

 

II    🔗

בשאלה הזאת נגע גם הד"ר הנכבד ה' פאריעס בספרו “תורת הבריאות” שבא ראשיתו בהאסיף לשנת תרמ"ה. שם בהערה הוא אומר: “חז”ל מנו רמ"ח אברים בגוף, אם כונתם אל העצמות קלעו אל השערה ולא החטיאו, כי עצם החלצים האחרון (קרייצ־ביין) הוא מורכב מחמש עצמות השדרה שנתקשרו לעצם אחת הרי (עם השנים) רמ"ו ואם נחשוב עוד לזה שתי שִנַיִם עודפות הנקראות שִני החכמה הרי רמ"ח." אולם על דבריו אלה בצדק העיר מ"י בהמליץ שם, כי כפי הנראה ברור זכר ד"ר פאריעס את מספר רמ"ח אברים שמנו חז"ל באדם אך מן המפורסם במקומות רבים בתלמוד ולא ממקורו מן המשנה שבאהלות, כי חז"ל לא הכניסו שם במספר רמ"ח אברים את השִנַיִם כל עיקר, לא את שני החכמה ולא את הנשארות.

ובאמת אין כל מקום לשאלת הד"ר פאריעס “מה היתה כוונתם של חכמינו במנין האברים אם עצמות או דבר אחר?” המשנה באהלות מדברת באבר מן החי ובאבר מן המת שמטמא כמת עצמו במגע ובמשא ובאוהל ומסיימת שם אימתי בזמן שיש עליהם בשר כראוי, אבל אם אין עליהם בשר: כראוי מטמאין במגע ובמשא אבל לא באוהל". ובתוספתא (מ' אהילות פ"א) נאמר בפירוש: “כל שיש בו גידים ועצמות הרי זה אבר ושאין בו גידים ועצמות אינו אבר”. א"כ אנחנו רואים כי השמנה מכנה בשם אבר לענין טומאת אוהל רק עצם שיש עליה בשר וגידים, ולפי זה לא נוכל לחשוב את השִנַיִם לאברים לענין טומאת אוהל, מפני שאין עליה לא בשר ולא גידים, מלבד הטעם שנותן הרמב"ם (הלכות טומאה פ"ב) שלפעמים גזען מחליף כמו השערות והצפרנים. כמו כן לא תוכלנה להצטרף למנין הרמ"ח אברים העצמות הקטנות שבתוך האזן² המשתמשות לצורך חוש השמיעה, מפני שגם עליהן אין כמעט בשר וגידים. ובזה סרה גם כן השערת הקאנדידאט לחכמת הטבע ה' אייגעס בהמליץ נו' 30, מלבד מה שכבד להאמין כי ידעו חז"ל את העצמות האלה שלא ידעו אותן לא הרופאים הקדמונים ולא רופאי ימי הבינים עד המאה השמונה עשרה. “כל מה שנמצא בחלל האזן לפנים מן עור התוף – יאמר המנתח הירטל – היה טמיר ונעלם מעיני הרופאים הקדמונים כארץ אשר לא דרכה בה רגל אנוש”.

אבל מה יתן ומה יוסיף לנו אם גם נצבור עשרה קבין עצמות למען ישא מספרן בד בבד עם המספר רמ"ח, הבזה ירפא לנו? “הן לא לבד – יאמר בצדק ה”ר מ"י בהמליץ שם – בסכום הכולל נמצאת סתירה בין דברי חז"ל וחכמי נתוח, אך ממש בכל אבר ואבר יש ביניהם שנויים במספר החוליות שמהן נקשר האבר ההוא כאשר יראה המעיין שם במשנה". ובאמת אם נקח למשל את הארכובה, היינו הפרק המחבר את שתי עצמות השוק אל הירך (קניעגלענק Articulatio genu), על מערכת העצמות בהשלד לא נראה שם כי אם עצם אחת עגולה ושקערורית כקערה קטנה המונחת בתוך בין עצמות השוק והירך. אם נחתוך בסכין רגל אדם מת במקום הארכובה לא נמצא בה רק עצם אחת עגולה ששפתה העליונה מחוברת אל שרירי בשר הירך ושפתה התחתונה מחוברת על ידי גיד קשה אל עצם השוק. אם נמשש רגל אדם חי שאינו בריא ושמן יותר מדי גם אז בנקל נוכח כי במקום הזה נמצאת רק עצם אחת ולא יותר, ובכל זאת ימנו בה חז"ל חמשה אברים, וכיון שאין אבר בלא עצם א"כ יש בהארכובה חמש עצמות. כיוצא בדבר אנחנו רואים בהמרפק (עללענבאגען (Articulatio Cubiti: על השלד ועל יד גוף אדם כחוש חי לא נמצא בין עצמות הקנה והזרוע אפילו עצם קטנה אחת ומדוע מנו שם חז"ל שתים? העיני האנשים ההם נקרו ולא ראו מה שיראה ילד בן שלש שנים? או הם בקלות דעת כתבו את משנתם רק על פי השמועה מספורי הנשים המזרות בלבנה? הן לא יפלא בעינינו אם נעלמו מהם דברים שנגלו לנו כיום על ידי השפופרת המגדלת או על ידי הרכבת והפרדת היסודות על פי כללי חכמת החימיה שבאה לעולם רק במאה שאנו חיים בה. דברים כאלה לא ידעו הדורות ההם ולא יכלו לדעת אותם. – אבל איככה טעו חז"ל בדברים הנראים לעין בלי כל שפופרת מגדלת ובלי כל הרכבה והפרדה? האומנם נאמר כי במשך פחות מאלפים שנה נשתנו סדרי מעשה בראשית, וגם האדם נשתנה עמהם ותחת חמש עצמות בארכובה שהיו לבני האדם בדורות הקדמונים נמצא אצלם כיום רק עצם אחת?³ אבל עדים שרידי ימי הקדם, אשר יוציאו יום יום דורשי קדמוניות מקברים עתיקים שגוף האדם לא נשתנה במשך הרבה אלפים שנה עד כמלוא נימא. רק אולת האדם ומשוגותיו נשתנו במשך הימים, פשטו צורה ולבשו צורה, אבל גופו ועצמותיו כמו שהם היום כן היו גם מלפנים.

 

III    🔗

בשנים האחרונות האלה הקדשתי את עתותי הפנויות לי מעבודתי לדרישת דברי הימים לחכמת הרפואה אצל העברים הקדמונים. לרגלי מלאכתי זאת לא יכולתי להעלים עין גם מהמשנה שבאהלות. והנה בכל אשר הוספתי לחקור בהענין הזה כן הוספתי להוכח כי רבים מרבותינו בעלי המשנה לא לבד שלא נעלמה מהם מה שכתבו בחכמת הרפואה חכמי היונים שבזמנם כי אם בדברים רבים הנוגעים בדת לא סמכו עליהם ובדקו בעצמם עד שידם היתה מגעת, ובעת שהרופא היוני המפואר גאלינוס, בן דורו של ר' יהודה הנשיא, שספריו הרבים היו לעינים להרופאים הבאים אחריו במשך אלף ושלש מאות שנה וכל דבריו היו בעיניהם כאשר ישאל איש באורים – בעת שגאלינוס זה לא נתח גוית אדם מת מעודו⁴ וכל ידיעותיו⁵ בבנין העצמות שאב רק מנתוח גופות קופים או מהעצמות היבשות שמצא על שפת נהר טיבער⁶ – היו תלמידי רבי ישמעאל הראשונים להחזיר את העטרה ליושנה, כי כהיראפילוס האלכסנדרוני בשעתו הרהיבו גם החכמים האלה בנפשם עז לנתח בסכין ולבשל בקדירה גוית אדם מת, בדעתם כי גם ממות תצא תורה ודבר ה' מכליון. יזכור נא הקורא את אשר יספר לנו שמואל על תלמידי ר' ישמעאל ששלקו זונה שנתחייבה שריפה למלך ומצאו בה רנ"“ב עצמות תחת רמ”ח השנויות במשנה (בכורות מ"ה). גם בקורת היותר עזה לא תוכל להטיל ספר באמיתת הסיפור הזה. הן לוא ספר לנו איש היום כי עשו כדבר הזה תלמידי הישיבה בערי ליטא, כי אז אמרתי שהמספר בדעתו שנתוח המתים היא מעשים בכל יום בבתי מדרש הרפואה, הפריז על המדה לאמר כי כזאת עשו גם בני ישיבה פלונית; אבל אז בימי ר' ישמעאל ובימי שמואל לא עלה על לב איש לעשות כזאת, ומימות היראפיליוס⁷ ועראזסטרטוֹס תלמידו ואילך לא נועז איש לגשת אל גוף אדם מת וסכין בידו, ואיזה דרך עבר הרוח על שמואל לבדות מלבו דבר נפלא כזה? אין זה כי אם דבר אמת יצוק בו.

והמשנה באהלות, המשנה ההיא שנתחבטו בה רופאי זמננו העברים, היא שתוכיח לנו כי בידיעת העצמות לא סמכו בעלי המשנה על עדות חכמי יון כי אם שאבו ידיעותיהם ממקור יותר נאמן – מגוף אדם מת. הן לוא התאימו כל המספרים של המשנה בד בבד עם המספרים של גאלינוס והיפקרטוס, אז אמרנו כי מפי השמועה למדו מה שלמדו ואחריות הדברים לא עליהם. אבל כאשר נראה להלן לא כל מספריהם מתאימים עם מספרי גאלינוס, ששאב את ידיעותיו מכל ספרי הרופאים שהיו לפניו, ובמקום שהם חולקים על גאלינוס הצדקה תמיד עם חז"ל. האומנם נאמר כי עשו חכמים דבריהם דברי נביאות?

– אבל ישאלני הקורא – הגם באמת צדקו חז"ל כי בהמפרק נמצאות שתי עצמות בעת שהמנתחים לא ימצאו בה גם אחת?

– גם בזאת צדקו! אענך אדוני – הם כתבו מה שראו בעיניהם ולא בהם האשם תלוי. ואם נבדוק גם אנחנו בדרכים שהשתמשו בהם חז"ל בבדיקותיהם אז נמצא גם אנחנו שתי עצמות בהמרפק. אינני אומר כי הדרך אשר הלכו בה חז"ל בבדיקתם היתה הנכונה ודרכנו אחנו לא טובה היא; אבל אני אומר, ואקוה להוכיח זאת במופתים חותכים, כי המספרים שנתנו לנו חז"ל אינם בדוים מלבם כי אם מיוסדים בנסיון.

להבין את ביאור המשנה באהלות צריכים אנחנו לשלשה דברים: א) לדעת את שימוש הלשון של בעלי המשנה וחכמי הנתוח הקדמונים וביאור השמות שנתנו לכל עצם ועצם, ב) ידיעת העצמות של גוף האדם, תבניתן, תמונתן ויחוסן זו לזו, ג) וביחוד נחוץ לדעת סדר ההתפתחות ואופן גידולן של העצמות מתחלת ברייתן באברי העובר שבמעי אמו עד אשר יגדל ויהיה לאיש. בפרקים הבאים אשתדל לבאר את ההקדמות האלה בדרך היותר קצרה גם לפני הקורא אשר לא למד את חכמת הנתוח עד הנה. ויען כי הדברים האלה נכבדם הם מאד גם מפאת עצמם, על כן נקוה כי הקורא המשכיל אשר לא תקוץ נפשו בדברי מדע יסלח לנו אם מענין לענין נצא לדבר על בנין גוף האדם ויצירתו בדרך כלל. “מכל ידיעותיך דע את עצמך” אמרו החכמים הקדמונים.

 

IV    🔗

העצמות הן החלקים היותר קשים והיותר מוצקים שבגוף, הן הנה העמודים אשר כל הגוף עם כל אבריו הרכים נשען עליהם והמחזיקים אותו בקומה זקופה, ולולי הן כי עתה היה האדם הולך על גחונו כתולעת זוחל ארץ. אבל מלבד זה משתמשות העצמות עוד לשני דברים גדולים: א) להגן על האברים הרכים והנכבדים מאד, אשר בהם כל חיי הגוף תלוים ואשר כל נזק קטן יביא להם הפסד מרובה; לעצמות ממין הזה יחשבו: הגלגלת וחוליות השדרה, המגינות על המוח הטמון בהן, מפתח של הלב והצלעות המגינות על הריאה והלב וכו'. ב) העצמות הארוכות שבידים ורגלים ובלחי התחתון משתמשות ג"כ כמוטות – המשא (העבעל,рычагъ ) להגדיל את מדת התנועה של שרירי הבשר שעליהן ולשנות את נטיתה לפי צורך הפעולה.

מוט המשא ענינו ידוע בתורת המנוחה והתנועה (מעכאניק) כמכונה היותר פשוטה לשנות על ידה את היחס שבין הכח ובין המשא אשר נחפוץ להגביה. המוט הוא על הרוב בעל שתי זרועות, האחרת ארוכה והאחת קצרה, והן סובבות על נקודה אחת אשר לפי האמור רחוקה היא מקצה הזרוע האחת וקרובה יותר אל קצה הזרוע השנית. משא קטון הנתן על קצה הזרוע הארוכה יוכל לגבר על משא גדול ממנו הנתן על קצה הזרוע הקצרה, אם יהיה ביניהם ערך ידוע כערך שבין אורך שתי הזרועות. אולם בשעה שהמשא הקטון על המוט הארוכה עושה דרך ארוכה, בשעה ההיא בעצמה עושה המשא הגדול ממנו על הזרוע הקצרה דרך קצרה כמובן; נמצא שהרוחנו בכח (נצחנו בכח קטון כח גדול ממנו) והפסדנו בזמן, ר"ל שעשה המשא הכבד רק דרך קצרה; וכן להיפך: כל מה שאנו מפסידים בכח אנו מרויחים בזמן.

כדבר הזה ר"ל הפסד בכח והרוחה בזמן או במקום נראה ג"כ בפעולת השרירים על העצמות. כל עצם ועצם תוכל להתחשב כמוט המשא. הפרק (געלענק) או מקום חבורו של ראש עצם זו לעצם שלמעלה ממנה היא נקודת המסיבה של המוט. שריר הבשר המונח למעלה והמושך בגידיו את העצם הזאת זה הוא מקור הכח לתנועת המוט. המרחק שבין הפרק למקום חבור הגיד אל ראש העצם הוא זרוע הכח (המניע את המשא), והמרחק שבין הפרק אל המשא הוא זרוע המשא.

את כל זה יראה הקורא על התמונה שלפנינו המציירת לנו יד אדם כשהיא פשוטה וכשהיא כפופה בבת אחת. (הקוים השחורים יציירו לנו את היד במצב הפישוט והמנוקדים במצב הכפיפה). מן כתף ולמטה אנחנו רואים את עצם הזרוע (א). מן המרפק ולמטה עד פיסת היד שתי עצמות הקנה מגולות לפנינו: הקנה (ב) והסובב (ג)⁸. בראש הקנה אנחנו רואים שני זיזים עבים הדומים לקרני הלבנה במיעוטה שמקיפות את הציר הנמצא בקצה עצם הזרוע והדומה לגלגל קטן (י) הנכנס אל השקערורית שבין שתי הקרנים. הקרן שמאחורי היד גדולה מן הקרן שמלפנים ונקרא בשם קרן המרפק (ה) וכשהאדם פושט את ידו, הקרן הזאת נכנסת לתוך גומא קטנה הנמצאת שם למעלה מן הגלגל (ו) ומעכבת אותה לבל תכפף היד לאחוריה בעת שאין לה שום עיכוב להיות נכפפת כלפי הפנים. ראש עצם הסובב נוגע גם כן בקצה עצם הזרוע, אבל תשמישו של הסובב הוא לא לכפיפה ולפישוט היד כי אם לסבב את כף היד כלפי מעלה וכלפי מטה. הגלגל של עצם הזרוע וקרני עצם הקנה במקום שהם נוגעים זה לזה הם מכוסים בשטיח דק של שחוס חלק ולח, כדי להקל על התנועה ולהגן על ראש העצמות לבל יתקלקלו על ידי החפיפה שראשי העצמות מתחופפין זה בזה בשעת התנועה. כל המרפק כלו מוקף בשק שנארג מחוטי גדים. שפתי השק מהודקים למעלה אל קצה עצם הזרוע ולמטה אל ראשי העצמות הקנה והסובב. וזהו שנקרא בפי החכמים בשם “כיס הפרק”. מבפנים השק רצוף בקרום דק המוציא ריר כעין לובן הביצה והמשתמש ג"כ להגן על ראשי העצמות מפני החפיפה.

על התמונה הזאת אנחנו רואים ג"כ שריר של בשר המונח על עצם הזרוע לצד הפנים והנקרא בשם שריר הקיבורת (ז) מלאכתו של השרירי הזה הוא לכפוף את היד כלפי מעלה נגד פניו של אדם. השריר במצב המנוחה דומה ללשון של בשר שסופו מתקשה לגיד ומחובר לעצם הקנה מיד תחת המרפק (ח). כאשר יחפוץ האדם לכוף את ידו הוא מכווץ את שריר הקבורת וע"י התכווצות השריר מתעבה (ט) אבל גם מתקצר וגיד השריר מושך את הקנה כלפי מעלה. אבל באותה שעה עצמה שראש העצם התקרב רק מעט מזער אל הגוף מנקודת (ח) עד נקודת (ל) הנה עלתה פיסת היד עם המשא מנקודת (מ) עד נקודת (נ) הוא אשר דברתי: מה שהפסדתי בכוח הרוחתי בזמן.

כיוצא בזה בשאר פרקי אברים שבגוף, מפני שבדרך כלל כלם בנוים בתבנית אחת. בכולם אנחנו רואים שתי עצמות או שלוש נוגעות בראשיהן זו בזו, בכולם ראשי העצמות מכוסים בשחוס להגן על העצם, לכולם יש שק של רקמת גידים המקיף את הפרק מכל צד והרצוף מבפנים בקרום שמוציא ריר חלמות שתועלתו להקל על התנועה. והפרקים אינם נבדלים זה מזה אלא בתמונת ראשי העצמות, ועל פי התמונה הזאת תשתנה גם כן התנועה מיוחדת לכל אבר ואבר. הנה נא ראינו שהמרפק מסוגל רק לכפיפה לפנים ולא לאחור; כיוצא בזה אנחנו רואים בהאברים הקטנים שבאצבעות היד, מה שאין כן בהפרק שבין כל אצבע ואצבע ובין כף היד. פה נמצא כפיפה לפנים וכפיפה לצדדים, אבל לא לאחור. מרובה ממנו מדת התנועה בהפרק שבין פיסת היד ובין הקנה; פה אנחנו רואים כפיפה לפנים ולאחור וכפיפה מעוטה גם לצדדים – לימין ולשמאל. מרובה מכולם מדת התנועה בהפרק שבין הזרוע ובין הכתף. מאחר שראש הזרוע (ד ציור 1) הוא עגול ככדור המתנועע על פי קערה שקערורית קטנה הנמצאת בראש עצם הכתף, על כן אין כל מעצור להזרוע להתנועע לפנים ולאחור למעלה ולמטה וגם להסתובב כגלגל. מצד השני יש עצמות שמהודקות זו לזו כל כך עד שכמעט אינן מזיזות זו מזו עד כמלוא נימא. כזה אנחנו רואים בפרקי העצמות הקטנות של כף היד ופיסת הרגל, אבל יש שתתחברנה העצמות זו לזו גם בלי כל פרק כלל. כמו בעצמות הגלגולת, מפני שהעצמות הדקות והרחבות כרקועי פחים שמהן נבנתה הגלגולת מחוברות זו לזו על ידי תפירה או גם על ידי נגיעה בלבד. בשם “תפירה” יכנו המנתחים אם לשתי העצמות המחוברות יחדיו יש להן על כל אורך שפתן שינים כשני המגירה שלפעמים הן גם ארוכות ומעוקלות, אבל מתאימות זו לזו כל כך עד שכל שן ושן של עצם זו נכנסת לתוך פגימתה של חברתה ועל ידי זה הן נסבכות ונאחזות זו עם זו בחבור קיים וחזק.

 

V    🔗

מכל אשר דברתי בפרק הקודם הנה נא ראינו כי תנועת האברים החיצונים שבגוף תלויה בארבעה דברים, שהם הארבעה יסודות, שמהם נבנתה המכונה הפשוטה הנקראת בשם אבר של בעל־חיים.

א שרירי הבשר שהם מקור הכח לתנועה ולשאת כל משא על ידי סגולותיהן להתכווץ ולהתפשט לפי רצון האדם. השרירים מונחים על פי רוב לא על עצם האבר המתנועע, כי אם על העצם שלמעלה ממנה.

ב גידי השרירים או כאשר יכנו אותם המנתחים “המיתרים” (זעהנע), שאף על פי שכשהם לעצמם אינם עלולים לתנועה אלא שהם באי כח הבשר ועושים את משלחתו גם בריחוק מקום. למשל על פרקי אצבעות היד אין כל בשר כלל כי אם גידים הנמתחים והולכים אליהם מן השרירים המונחים על הקנה ועל פיסת היד, ומבשרו יחזה זאת הקורא אם יביט על ידו החשופה למעלה מפיסת היד בשעה שהוא כופף את אצבעותיו או קומץ את ידו לאגרוף. כי יראה אז את תנועת השרירים למטה מן העור.

ג גופה של העצם הארוכה שפעולתו דומה לפעולת מוט המשא להגדיל את מדת התנועה.

ד ראש העצם או נקודת המסיבה של מוט המשא.

והנה כל אשר דברנו עד הנה כבר היה ידועה גם לחכמי יון הקדמונים; לכל הפחות ידע זאת גאלינוס שהיה בזמן התנאים, עד כי ממנו לא נעלם גם החוק שבפעולת שרירי הבשר יש הפסד בכח והרוחה בזמן. ואם כן לא רחוקה היא ההשערה שגם חז"ל ידעו מפעולת הבשר והגידים שבאברים. וזה יפיץ לנו אור על מחלוקת חז"ל בענין האברים, מדוע יש מהם אומרם כי האבר הוא עצם בשר וגידים, ויש שאמרו כי האבר הוא רק עצם וגידים. אבל כאשר נראה להלן חז"ל חשבו את גוף העצם הארוכה לאבר בפני עצמו ואת ראש העצם לאבר בפני עצמו. הבה נא ונראה, היתכנו גם בזה דבריהם?

בנין גוף העצם ובנין ראשה (רצוני לאמר קציה העליון או התחתון) שונים זה מזה מאד. גוף העצם (דיאפיזיס) דומה לשפופרת חלולה מבפנים כקנה של סוף ועל כן תקרא עצם היד בפי חז"ל בשם קנה. אבל השם הזה ראוי הוא גם לשאר העצמות הארוכות שבגוף. החלל של הקנה מלא מוח של עצמות שהוא תערובת של שומן ודם. חומר הקנה למראה העין יתראה לנו מוצק כאבן שיש, מבלי כל הפסק בין חלקיו. אבל אם נביט על לוח דק של עצם בעד שפופרת מגדלת, אז נראה בו צינורים דקים, שבהם צינורי הדם עוברים, המפרנסים את העצם והנקראים בשם צינורי – גאווערס, ומסביב לכל צינור שטיחות דקות של חומר העצם המקיפות אותו כגלדי בצלים, ובין גלדי הבצלים האלה מונחות לשכות קטנות בעלות זיזין הדומות ליתושים כמו שנראה על התמונה אשר לפנינו (ציור 2).

גזרת העצם דקה כמו שהיא נראה תחת השפופרת א חלל של צינור גאווערס שנחתך לרחבו ג גלד הבצלים של חומר העצם ב לשכה בעלת זיזין.

לא כן הוא בנין הקצוות או ראשי־העצמות (עפיפיזיס) – גם למראה עין בלתי מזוינת בזכוכית מגדלת יתראה לנו ראש העצם כחומר ספוגי, מפני שכלו נבנה מלוחות דקים של עצם, סבוכים זה בזה וביניהם נקבים נקבים חלולים חלולים מלאים ג"כ מוח של עצמות. אולם את ההבדל הזה בין בנין הקנה ובין בנין הראש נראה רק מבפנים ר"ל אם נגזור את העצם במגירה לחצאים לכל ארכה אבל מבחוץ תתראה לנו העצם כאלו כלה מחומר אחד קורצה מבלי כל הפסק בין הקנה ובין הראש (ציור 3).

רר ראשי העצם גוף העצם או הקנה שּש שחוסים מבדילים ע עור העצם.

במה דברים אמורים בעצם של אדם בימי העמידה ר"ל למעלה מעשרים שנה לאחר שכבר פסק גידולו, אבל בעצם של נער פחות מעשרים שנה הראש מחובר אל הקנה על ידי שטיח עב של שחוס רך, עד כי בנקל נוכל להפרידו מעליו על ידי סכין, ואם נבשל את העצם זמן הרבה במים אז יפרד ויפוסל מעליו, מפני שהשחוס דרכו להיות נמס על ידי בישול במים וביחוד על ידי שילוק (כלומר בישול מרובה) ומשתנה לדבק (ליים, клей) שחזר ומשתנה בהתקררו לקפאון (געלאטינא, студень).

כיוצא בדבר אנחנו רואים יום יום בעצמות של שאר בעלי חיים. ראש העצם ברגל השור לא יפרד מגוף העצם או הקנה גם בכשיל וכילפות מפני שהשחוס המבדיל בין הראש והקנה כבר נתגרם כראוי ונתקשה לעצם מה שאין כן בכף רגל עגל, שבה יפול הראש מן הקנה על ידי בישול בלבד; כאשר תדענה זאת גם המבשלות המכינות את תבשיל הקפאון הידוע, וכאשר יוכל גם הקורא לראות זאת בעיניו כאשר יעריכו לו את המטעמים האלה על שלחנו.

אולם לא כל בעלי החיים שוין זה לזה ביחוס הזמן הנצרך להם להתגרמות שלמה של כל השחוסים המבדילים בין קנה העצמות וראשם. בקשו חכמים ומצאו שזמן ההתגרמות השלמה של כל השחוסים לכל בעל חי למינהו הוא אחד מחמשה או אחד מששה במספר כל ימי חייו עלי ארץ. “לפי החשבון הזה” – יאמר המנתח הירטל – “ראוי היה לו להאדם לחיות מאה וארבעים או מאה ועשרים שנה, מפני שחיבור כל ראשי העצמות לגופם לא יאוחר אצל האדם משנת העשרים וארבע לימי חייו – רעיון אשר בו ימצאו נוחם כל האוהבים את החיים! ואם אין ראיה לדבר, יש זכר לדבר כמו שנאמר: והיו ימיו מאה ועשרים שנה (בראשית ו' ג.). אם כן לא הטבע גרם לו לאדם לקצר ימיו ושנותיו כי אם עונותיו ומשוגותיו⁹. נזכור נא בזה את מספר שנות אבותינו הקדושים, את מספר ימי חיי הלל הזקן, יוחנן בן זכאי ר”ע בן יוסף ומשה מונטיפיורי ורבים כמוהם¹⁰ אשר ידעו לכלכל את גופם כראוי ולהשמר לנפשותיהם.

 

VI    🔗

אם בעצם הרגל של איזה בעל חי אשר לא נגמר עוד גדולו נעשה במקדח שני נקבים במרחק ידוע זה מזה ונתחוב בתוכם שני מסמרים של כסף טהור ואחרי ימים רבים נשוב לבדוק את העצם, אז נמצא שאף על פי שמדת אורך כל העצם גדולה עתה מאשר לפנים, בכל זאת המרחק שבין שני המסמרים נשאר כמו שהיה. אבל אם נתחוב מסמר אחד בגוף העצם ומסמר שני בראש העצם אז אחרי ימים יגדל המרחק בניהם.

מה יורנו הנסיון הזה? הנסיון הזה יורנו לדעת כי גידול העצמות לארכן איננו בכל חלקיהן כי אם בקצותיהן בלבד במקום שגוף העצם מתחבר אל ראשו; כאלו היתה העצם באמצעיתה כעץ שנכרת גזעו שאינו ראוי עוד לגידול, בעת ששאר אברי הגוף גידולם שוה בכל חלקיהם, מבפנים כמו מבחוץ, באמצעיתם כמו בקצותיהם.

הנה נא ידענו כי אברי הגוף כלם מרוקמים הם מלשכות לשכות קטנות מאד הנראות רק לעין מזוינת בשפופרת מגדלת. הלשכות האלה שונות הן זו מזו בתמונתן וסגולותיהן לפי השתנות האברים שנרקמו מהן. כל לשכה ולשכה היא כבריה בפני עצמה: חיה ומתה, אוכלת ושותה, ומולידה בדומה לה; את פרנסתה היא מקבלת מן הדם הסובב אותה בצינוריו, וכאשר יבוא זמנה היא מתחלקת לחצאין ומאם אחת תולדנה שתי בנות שהולכות וגדלות גם הן עד אשר יגיע תור כל אחת מהן להתחלק גם הן לחצאים ולהוליד בדומה להן. ככה ירב מספר הלשכות מיום ליום וככה תגדל מדת כל האבר כלו.

לא כן הוא משפט הלשכות הדומות ליתושים והמונחות בחומר העצם הקשה ומוצק כאבן; כפגרים מתים הן שאין בהם עוד כל רוח חיים, וידמו לגרמי בעלי־חיים שרידי ימי קדם אשר ימצאו לפעמים חוצבי הרים במעבה האדמה – באבן מצאו את קבריהם ויהיו לאבן. כשרידי ימי קדם אלה כן גם לשכות חומר העצם לא תוכלנה להוליד בדומה להן ועל כן תגדל מדת העצם רק מחוצה לה. הקרום העב המקיף את העצם מחוצה והדומה ברקמתו לרקמת הגידים, רצוף מבפנים בשטיח של לשכות גדולות הנקראות בפי החכמים בשם “יוצרי העצם” (אסטאבלאסטען). יוצרי העצם יפרו וירבו מיום ליום וכאשר ירבו כן יתגרמו וכן ישתנו לעצם, מפני שהם מוכשרים לבלוע מן הדם אשר מסביב להם חלק סיד הפאספאר הנמצא בו תמיד וע"י זה יתקשו ויתחברו אל העצם, ויוצרי־עצם אחרים יבואו לרשת את מקומם, אבל אל העצם יבואו ושם תהי קבורתם – ככה תגדל מדת העצם בעוביה.

מקור אחר יש לגידולה של העצם לארכה. יזכור נא הקורא כי על הגבולים בין הקנה ובין שני ראשיה ראינו שטיח עב של שחוס המבדיל ביניהם. לשכות השחוס פרות ורבות במדה נפרזה מאד, אבל גורלן לא טוב הוא מגורל יוצרי־העצם. המות אורב להן בחדר בין גלדי הבצלים אשר בחומר העצם כי מדי יתקרבו אליו כן יפרוש המות את כנפיו עליהם ויהפוך גם אותם לעצם; ובמדה אשר יתגרם השחוס כן ילך העצם הלוך וגדול בארכו.

אבל מה טיבה של ההתגרמות הזאת? מאין ואיך נוצר השחוס ואיככה ישתנה ויתקשה לעצם? נשאל נא את פי השפופרת המגדלת אולי תגלה היא לנו גם את הסוד הזה הכמוס בסתרי מפלאות הבריאה. אבל פה אנחנו באים לדון בדבר חדש – בהלכות היצירה וסדר התפתות העצמות מתחילת ברייתו של האדם במעי אמו עד אשר יגדל ויהי לאיש. החכמים אשר לא געלה נפשם ללכלך את ידיהם בשפיר ושליא גלו לנו בימים האחרונים עמוקות מני חושך במקצוע הזה, גדולות ונצורות אשר לא שערו הקדמונים – אבל אנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו נקח מדבריהם בפרק הבא רק את הנצרך לנו להענין אשר אנחנו דנין בו.

 

VII    🔗

“Omne vivum ex ovo” “כל החי מביצה יולד” זהו כלל גדול בטבע; את החק הגדול הזה מצא גאון הרופאים בתחלת המאה השבע עשרה הארוויי האנגלי, הוא הארוויי אשר מצא גם את חקי מרוצת הדם בהגוף מן הלב אל העורקים, מן העורקים אל הורידים ומן הורידים אל הלב וחוזר חלילה. “Omne vivum ex ovo” על פי החק הזה כל בעלי האברים למיניהם, אחד בעלי־חיים ואחד צמחים, מקרני ראמים ועד ביצי כנים ועד החיות הקטנות למאוד הנראות רק על ידי זכוכית מגדלת, מהארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר ועד הבקטרים הדקים אשר לכל נגע וכל מחלה – כלם יחד, למגדול ועד קטן, יולדו רק מבעלי אברים שקדמו להם והדומים להם. את הכלל הזה הניח הארוויי להוציא מלבן של האומרים כי בעלי־האברים העומדים על המדרגות הנמוכות בסולם הטבע יולדו מפסולתם של העומדים למעלה מהם; אולם על פי החק הזה לא תולד הרמה בבשר המת מן הרקב, כאשר חשבו הקדמונים, כי אם מביצי הרמה הפורחות תמיד באויר והנמצאות למאות ולאלפים בהאבק אשר ישא הרוחב בכנפיו; וכמעט תפולנה הביצים האלה אל מקום רקבון ששם ימצאו את המזון הנצרך למחייתן ואת התנאים הנצרכים לגידולן, מיד הן מתחילות להתפתח וירימו תולעים. על החק הזה נמצאו עוררים רבים בין חוקרי הטבע מימות הארוויי ואילך, עד שקם החוקר הנודע פאסטער הצרפתי בימינו ויוכיח אותו למתנגדיו באותות ובמופתים שאין עליהם תשובה ויעמידהו לחק לעולם.

אבל כשם שנאמן החוק הזה בדרך כלל כן נאמן הוא גם בפשוטו כמשמעו. “כל החי מביצה יולד” ובעלי־חיים יונקי שדים בכלל זה וגם האדם לא יצא מן הכלל. התרנגולת מטלת ביצים שהולכות ומתפתחות לאפרוחים רק אחרי צאתן לאויר העולם, והאשה גם היא מטלת ביצים אחת לשלשים יום בימי נדת דותה, אבל הן לא תצאנה מיד לאויר העולם, כי אם נכנסות משלל הביצים (אייערשטאק) אל הרחם, ושם הן הולכות ומתפתחות עד אשר יצא האדם שלם בדמותו וצביונו הנועדים לו מן הטבע. ביצת התרנגולת גדולה היא בערך האפרוח היוצא ממנה והשפיר (עמבריאן) שהיא ראשית יצירתו של האפרוח ימצא בחלמונה די חומר לרקום ממנו עצמות בשר וגידים, נוצות וצפרנים, ועל כן יוכל להתפתח גם מחוץ לרחם אמו. לא כן היא ביצת האשה; בראשית יצירתה היא קטנה מאד, עיד כי לא בנקל נוכל לראות אותה בעין בלתי מזוינת בשפופרת מגדלת, והחלמן¹¹ המעט שבה לא יספיק לפרנסת השפיר ולגדולו, ועל כן ישאר ברחם אמו וניזון ממה שהיא אוכלת ושותה בכל ימי הריונה.

למען יוכל הקורא, אשר לא נסה להעמיק חקר בדברים כאלה, ללכת אחרינו במחקר יצירת האדם והתפתחות אבריו, נבקשהו לשום עין ולב אל שתי הקדמות אשר אנחנו מציעים לפניו בזה על דבר בנין הגוף בכלל. בנוהג שבעולם כשיעלה על דעת אדם לבנות לו טרקלין, הנה הוא רושם ראשונה על הלוח את תבנית הבית בכללו ומסדר את אולמיו וחדריו לפי התכלית הנרצה לו בבנין זה, ואח"כ ישים לב אל החומר אשר ממנו יבנה את הבית: כמו אבני גזית, חמר ולבנים, עץ וברזל הכל לפי צורך המלאכה. ככה נעשה גם אנחנו.

 

VIII    🔗

הבנין הנפלא הנקרא בשם “אדם” תבניתו בדרך כלל פשוטה מאד. הנני מתכון לאמר “בדרך כלל” מפני שבפרטי הבנין הדברים מסובכים מאד ולא על נקלה נמצא את ידינו ורגלינו בחדריו ואולמיו, במוצאיו ומבואיו הרבים לאין קץ. נדמה נא בנפשנו שתי שפופרות מדובקות זו לזו לארכן שמשתמשות כנרתקים לשתי שפופרות אחרות הנתונות בתוכן. זהו תבנית גוף האדם כלו חוץ מידיו ורגליו. השפופרת האחת כלה של עצם, סתומה מכל צד ורק בראשה היא מתרחבת כקדרה (עצמות השדרה והגלגולת) ובתוכה נתון מוח השדרה והגלגולת שדומה גם הוא לשפופרת, מפני שצינור דק, הנקרא צינור התיכון, עובר בו לכל ארכו. השפופרת השניה רחבה מן הראשונה ובנויה מעצמות בשר וגידים (חלל החזה והבטן) ובתוכה מונחת שפופרת אחרת ארוכה מאד ומפולשת משתי קצותיה, מתחלת בפה וגומרת בפי הטבעת (הושט, הקיבה ובני המעים). מן השפופרת הפנימית הזאת, כמעט בתחילה, יוצא ענף שהוא הגרון שחוזר ומסתעף לשפופרות רבות שהן סמפוני הריאה.

השפופרת הכפולה הראשונה תקרא בפי חכמי היצירה בשם “שפופרת החיים” מפני שהמוח הוא מכונת ההרגשה והאצלת התנועה ושני דברים אלה הם מותר בעלי החיים מן הצמחים, והשפופרת הכפולה השנית, תקרא בשם “שפופרת הצמחים” מפני שכלי העכול והנשימה כל תכליתן הוא למזון הגוף וגידולו, שבהם בעלי החיים שוים לצמחים. זהו תכנית הבנין.

איזהו חומר הבנין? – עוד מכבר למדו בני האדם את לשונם לכנות את חומר הגוף בשם רקמה עד כי נמצא את הכנוי הזה גם בספרי קדשינו העתיקים כמו "אשר רוקמתי בתחתיות הארץ (תהלים קל"ט). ובאמת נאה השם הזה מאד לענינו. כי כאשר נתבונן בבשר וגידים, אז יתראו לנו כמו נארגים ונרקמים מחטים ופתילות דקים סבוכים ומשוזרים יחד. אבל אם נביט בהם על ידי זכוכית מגדלת אז נראה, כי מלבד החוטים הדקים יש בהם עוד דבר אחד והם הלשכות הקטנות הנמצאות בהם לאלפים ולרבבות, שכל אחת ואחת מהן היא כבריה בפני עצמה. הלשכות האלה אינן¹² שוות זו לזו בתמונתן וסגולתן בכל האברים שבגוף; יש שהן עגולות ככדור או מרבי הקצוות ככוכב זה * שקרנים יוצאות ממנו לכל צד ויש שהן ארוכות כפלך של נשים, עכבות באמצעיתן וחדודות בקצותיהן. כמו יש לשכות שהן קבועות ועומדות במקומן כצמח זה שאף על פי שהוא חי אינו יכול לשנות את מקומו, ויש שמוכשרות גם לתנועה מפני שהן מוציאות מגופן הרך זיזין דקים שמשתמשין בהן כמו בידים ורגלים לחטוף את מזונם ולהתנועע ממקום למקום.

הנה כי כן שני דברים ישנם בכל רקמה ורקמה: א) לשכות, ב) חומר הבינים, כלומר החומר שבין הלשכות והמחבר אותן זו לזו; ולפי השתנות שני דברים אלו כן תבדלנה הרקמות למיניהן. וחמשה אבות הרקמה הן, שמהן כל אבר הגוף נארגים, ואילו הן:

א). רקמת החבור (בינדגעוועבע), מפוזרת בכל הגוף מחברת אבר לאבר ורקמה לרקמה, וממנה כל הגידים והקרומים שבגוף נארגים. חומר הבינים כלו כשבכה מעשה רשת, נארגת מחוטים דקים ופתילים שזורים וסבוכים זה בזה הדומים לספוגים של צמר או לנעורת של פשתן סרוקה. בין קשרי החוטים והפתילות מונחות לשכות עגולות ארוכות כפלך או מרבי־הקצוות. בסגולותיהן הן נחלקות לשתי מינים: ללשכות קבועות ועומדות וללשכות תועות שנעות והולכות ממקום למקום דרך החורים והסדקים שבין פתילות הרקמה. בדרך כלל מרובה מאד מדת חומר הבינים שברקמת החבור על מספר הלשכות שבה. במה דברים אמורים ברקמה שנתבשלה כל צרכה, אבל בראשית יצירתה, כמו ברקמת השפיר, חומר הבינים לא הספיק עוד להתפתח והלשכות, שכולן עגולות, עומדות צפופות זו אצל זו. לתולדות רקמת החבור תחשבנה: רקמת השומן, רקמת השחוס ורקמת העצמות. על השתים האחרונות עוד נדבר להלן).

ב. רקמת הרצפה (עפיטעליען) המרצפת את מכסה העור מבחוץ ואת קרום הריר שבפה ובני מעים מבפנים. חומר הבינים שבה מעט מאד ולשכותיה נראות צפופות ומדובקות זו לזו. לשכות הרצפה בשטיח העליון של מכסה העור, מתוך שהאויר שולט בהן תמיד, הן מתייבשות וחומרן הרך, שבכלל הוא דומה לחלמון של ביצה, משתנה לחומר הקרן (הארן שטאף) והן נעשות דומות לקשקשים דקים מדובקים זה לזה, והן הן שמגינות על הגוף מכל נזק ותקלה. לתולדות רקמת הרצפה תחשב “רקמת השקדים”. השקדים (דריזען) הם אברים בנוים מצינורים דקים ששק קטן בסופן. השק והצינור מרוצפים מבפנים בלשכות הרצפה שסגולתן להוציא רירים ונוזלים שונים לצרכי החיים. הקטנים שבהם אין להם אלא צינור אחד ושק אחד כמו שקדי הזיעה שבעור הגוף, שקדי הריר שבכותלי הקיבה ובני מעים שמשתמשין לעכול המזון. הגדולים שבהם מורכבים מצינורים רבים מחוברים יחד ודומים לאשכול של ענבים – כמו שקדי הרוק שבפה שמשתמשים ג"כ לעכול המזון. הכבד שמוציא מרה, השדים שמוציאים חלב והכליות שמוציאות שתן, שמדיח את הפסולת מן הגוף, ג"כ אל השקדים יחשבו ונרקמו מרקמת הרצפה.

ג). רקמת העצבים (נערווען געוועבע, ציור 4). לשכותיה גדולות ובעלי־זיזים וחומר הבינים דומה לשבכה מעשה רשת נארגת מזיזי הלשכות. על פרטי הרקמה הזאת כבר דברנו במקום אחר.

ד). רקמת השרירים (מוסקעל געוועבע) נחלקת לשני מינים: לשרירים משורטטים לרחבם (ציור 5א) והמשתמשים לתנועות התלויות ברצון ולשרירים חלקים (ציור 5ג) לתנועות שאינו תלוית ברצון. גם על פרט הרקה הזאת דברנו במקום אחר.

ציור של לשכות המוח עם העצבים היוצאים מהן כמו שהן נראות תחת שפופרת מגדלת שתי מאות וחמשים מונים. א גוף הלשכה. ב גרעין הלשכה ובתוכו גרגיר קטן. ג ג זיזין היוצאים מן הלשכה שפעמים מתענפים לענפים דקים. ד ד זיזים המחברים לשכה אחת אל שכנתה. ה ה זיזי העצבים, שיוצאים מן הלשכה ומשתנים לחוטי עצבים. ו עמוד התיכון של חוט העצבים. ז נרתק של שומן. ח קרום של הנרתק.

ה). רקמת הדם. חומר הבינים נוזל כמים ולשכותיה דומות לעדשים או לכדורים קטנים שצפים על פני המים. ושני מיני דם הם בגוף: א) דם אדום, שרוב כדוריו אדומים ורק מעט מזער כדורים לבנים בו, המוכשרים לתנועה עצמית כלשכות התועות שברקמת החבור ב) דם לבן שכל כדוריו הם לבנים, ונוזל בצינורים מיוחדים שבגוף האדם.

הכדורים האדומים שמספרם עולה עד חמשה מיליאנים בטפה אחת, עלולים לבלוע בקרבם, בעברם דרך כלי הנשימה בהריאה, את יסוד החמצי שבהאויר אשר יספיקו בו את צרכי כל אבר ואבר מדי בואם אליו. בחומר הבינים או כאשר יקראו אותו החכמים “נסיובי דדמא”, מלבד מיני מלח שונים, יש בו גם כן חומר אחד הדומה בתכונתו לחלבון הביצה ויקרא בפי החכמים בשם “פיברין”, והוא הוא שמתקרש כאשר יעמוד הדם בהאויר זמן מה בלי תנועה, והוא הוא שמשתמש למזון האברים.

ציור חוטי השרירים כמו שהם נראים תחת שפופרת מגדלת שלש מאות מונים. א חתיכה של חוט משורטט לרחבו, ושני גרעינים נראים בו, ג חוט או יותר נכון לשכה של שרירים חלקין ובתוכן גרעין ושנים או שלשה גרגירים.

כיצד? העורקים הגדולים והקנטים המובילים את הדם מן הלב אל האברים, כשיגיעו אל האבר הנזיון מהם, יתחלקו לענפים שניים, השניים יתחלקו לענפים שלישיים וכו, עד כי לאחרונה יתענפו לצינורים דקים מאד כחוט השערה הקרואים בפי חכמי הנתוח בשם “נימי הדם” (קאפילארען). הנימין האלה מפוזרים בכל חלקי האבר כשבכה מעשה רשת, עד שאין מקום פנוי מהם; ואח"כ יקבצו ויתאחדו יחד לצינורים הנקראים בשם ורידים, הורידים הדקים יתאחדו לורידים יותר גסים, שבהם הדם חוזר מן האברים אל הלב. נסיובי דדמא מסתנן דרך כותלי הנימים הדקים אל הרקמה שמחוצה להם ומחלק לכל לשכה ולשכה את החומרים הנחוצים להם לצרכי חייהם, ורק רקמת השחוס לבדה יוצאת מן הכלל הזה שנימי הדם לא יעברו אל תוכה כלל כאשר נראה להלן.

 

IX    🔗

ביצת האדם בראשית יצירתה היא כלשכה לכל דבר. שלחופית דקה ושקופה מלאה חלמון וגרעין קטן בתוכה, מדת קוטרה אחת מעשרה בקו. אבל כיון שהוכשרה הביצה על ידי טפת זרע¹³ לבוא לידי התפתחות מיד היא מתחלת לשנות את צורתה ואת מדתה. החלבון שבה מתחלק בתוך השלחופית לחצאים, כל פלח ופלח חוזר ומתחלק לחצאים (ציור 6), עד כי לאחר זמן קצר נראה את כל השלחופית, שכבר גדלה ונתרחבה מאד מרוצפת מבפנים בלשכות רבות וקטנות כגרגרים שהן בנות הלשכה הראשונה¹⁴.

א הביצה בטרם הזרעה. ש השלחופית ח חלמון הביצה ג גרעין הביצה. ב הביצה אחרי הזרעה בתוך השלחופית יתראו שלשה “חיות הזרע” והחלמון שבה נתחלק לחצאים, ג הביצה הזאת אחרי אשר נתחלק החלמון לארבעה רבעים.

השלחופית הולכת הלוך וגדול ומתמלאת מים זכים ועל כן היא שקופה כזכוכית, אבל אחרי שעות מועטות יגלה לנו על אחד מצדיה כתם עגול לבן ועכור. הכתם הזה נקרא בפי חכמי היצירה בשם שדה השפיר. (ציור 7), אחר שעה או שתים נראה באמצע השדה כגבנון קטן וארוך (ארכו פי שלשה ברחבו) גבוה מעט באמצעיתו ושופע ויורד לשני צדדיו ומעוגל משני קצותיו. אם נתבונן אליה על ידי שפופרת מגדלת אז נוכח כי הגבנון הזה הוא קבוצת לשכות קטנות, צבורות יחד, שמהן השפיר עתיד להברא, ולפיכך הוא נקרא בפי החכמים בשם “יסוד השפיר”. עוד יעבור יום ועל יסוד השפיר מלמעלה יתראה כחריץ ארוך באמצעיתו שנמשך והולך על גבו מן הקצה אצל הקצה; החריץ הזה יקרא בשם “מרזב המוח”. באותה שעה עצמה אנחנו רואים כי יסוד השפיר שכל לשכותיו היו עד הנה כלן דומות זו לזו, מתחיל להתפרד לשלשה שטיחים של לשכות שונות זו מזו בתמונתן. יד על יד יתפצלו השטיחים זה מזה, עד שהם דומים לעלים של ספר התפורים יחד באמצעיתם ומונחים זה על גב זה, עלה אחד למעלה כלפי חוץ, עלה אחד למטה כלפי חלל השלחופית והשלישי בינתים (ציור 8).

על הציור הזה נראה את שדה השפיר כמו שהוא נראה תחת הזכוכית המגדלת; ש שדה השפיר ג גבנון השפיר, מ מרזב המלח.

אלה המה “שלשת עלי השפיר” שמהם כל הגוף נרקם. העלה “החיצון” או העליון הוא החומר אשר ממנו יבנה מוח השדרה והגלגולת ומכסה עור הקרן אשר על כל הגוף, ועל כן נקרא העלה הזה בשם “יסוד ההרגשה”. העלה “הפנימי” יתן חומר לבין כלי הנשימה והעיכול עם כל נושאי כליהם, השקדים הקטנים והגדולים, המוציאים ריר לעכול המזון, ועל כן יקרא העלה הזה גם בשם “יסוד רקמת השקדים”. העלה “האמצעי” יקרא בשם “יסוד התנועה” מפני שהוא נותן חומר אשר ממנו ירוקמו העצמות הבשר והגידים ורקמת החבור שבכל הגוף.

הציור הזה יראה לנו את גזרת “יסוד השפיר” לרחבו דרך כל עוביו. א העלה העליון או החיצון, ב העלה האמצעי, ג העלה התחתון או הפנימי על העלה החיצון משני צידי מרזב המוח מ נראה שני קמטים (קק) מתנשאים למעלה ועוד מעט יתחברו יחד, ש הוא גזרתו של מיתר השדרה. משני צידי המיתר נראה בהעלה האמצעי חומר מלא לשנות. זהו גזרתן של העמודים שמהם החוליות עתידין להיות נבראות.

כיצד? שני קמטים מתנשאים על העלה העליון לכל ארכו משני צדי המרזב, והקמטים נקפלים לאחוריהם כלפי מעלה ונמשכים והולכים עד שהם פוגעים בשפותיהם זה בזה והמרזב מתהפך לשפופרת, שהיא מחודדת כלפי הזנב ומתרחבת ככדור כלפי הראש. זהו “שפופרת החיים הפנימית”. כותלי השפופרת הן הן שמתפתחים לחומר הלבן והשחוף של מוח השדרה והגלגולת וחללה – זהו הצינור התיכון שאנחנו רואים גם במוח האדם שכבר נגמרה יצירתו.

מה שנשאר מהעלה העליון לשני צדי המרזב מכאן ומכאן, מתרקע על עלה האמצעי ושניהם יחד מתקפלים כלפי מטה משני צדי היסוד ונמתחים והולכים עד שפוגעת שפה אחת בחברתה ומתהפכים לשפופרת שבתחלה היא מפולשת אל שלחופית החלמון, אבל מעט מעט יסתם הפתח שביניהם ורק נקב קטן נשאר בה שדרך בו הטבור הולך מן השפיר אל השליא הדבוקה אל כותלי הרחם ועל ידה השפיר מקבל את מזונו מדם אמו. השפופרת הזאת היא הנרתק החיצון של “שפופרת הצמחים” (החזה והבטן); העצמות הבשר והגידים באים מהעלה האמצעי ורקמת הרצפה של מכסה העור ושל שקדי הזיעה והמשחה שבעור באה מהעלה העליון.

באותה שעה עצמה העלה הפנימי מתקפל גם הוא כלפי פנים ושתי שפתיו מימינו ומשמאלו הולכות זו כנגד זו עד שהן נוגעות אחת בחברתה ונעשות גם כן שפופרת, שמתחלה היא סתומה מכל צד ואח"כ שני נקבים נפתחים בה, אחד בפה ואחד אצל הזנב – זאת היא שפופרת הבני מעים בתמונתה היותר פשוטה.

זהו סדר היצירה בדרך כלל.

 

X    🔗

אולם לרגל המלאכה אשר לפנינו אין לנו עסק כיום עם שתי השפופרות הפנימיות ואופני התפתחותן לאברי ההרגשה והעיכול, ועל כן נשים את כל מעינינו רק אל השלד של עצמות, שהוא הנרתק החיצון לשתיהן, ואל ארבע הגפיים (הידים והרגלים) היוצאים ממנו.

עוד בטרם תשלם מלאכת ההתקפלות של העלה העליון והתחתון לשפופרות וכבר אנחנו רואים שינוים גדולים ברקמתו של העלה האמצעי. אם נתבונן אל גזרת השפיר לרחבו ע"י זכוכית מגדלת אז נראה כי מתחת למרזב המוח נפרדה משאר חלקי העלה התיכון תמונה עגולה מעשה משבצת (ציור 8 ש). העגול הזה הוא גזרת חוט עב המתוח לכל ארכו של השפיר מראשו ועד זנבו ויקרא בפי חכמי היצירה בשם “מיתר השדרה” (chorda dorsalis) כי ממנו תוצאות לבנין חוליות השדרה ועצמות הגלגולת. גם יש בעלי חיים מן העומדים על מדרגה נמוכה בשלשלת הבריאה, כמו הדג הקטון הנקרא בשם “מינאגא” שאעפ"י שיתיחסו אל משפחת בעלי השדרה, בכל זאת ישאר אצלם המיתר הרך הזה כמו שהוא בכל ימי חייהם ולא יתפתח לעולם לשדרה של עצמות.

על דבר חמרו של מיתר־השדרה יש מחלוקת בין החכמים: יש אומרים שהוא מרקמת החבור, ויש אומרים שהוא מרקמת השחוס. אבל אלו ואלו מודים שחומר הבינים שבו לא נתבשל עוד כל צרכו רק מעט מאוד, ולשכותיו עומדות צפופות זו אצל זו.

אחר יום או יומים נראה כי משני צדי מיתר השדרה נתפרדו משאר חלקי העלה האמצעי שני עמודים לכל ארכו של המיתר, עמוד מזה ועמוד מזה; העמודים יתרחבו אחרי כן ויקיפו את מיתר השדרה לכל ארכו כנרתק של רקמת החבור, ואח"כ יתפרק הנרתק הזה לחוליות חוליות שמספרן עולה לשלשים ושש כמנין חוליות השדרה שבאדם. (ארבע שהן אחת בזנב, חמש שהן אחת בחולית העצה חמש במתנים, שתים עשרה בגב, שבע בצואר ושלש חוליות שהן יסוד עצמות הגלגולת).

אחרי ימים מועטים אנחנו רואים כי כל חוליה וחוליה מוציאה מתוכה שתי קשתות לאחוריה, לעומת ערפו של השפיר, מקבילות זו כנגד זו משני צדי שפופרת המוח. הקשתות הולכות ומתקרבות זו לזו בראשיהן עד שהן מצטרפות לטבעת, שמקפת את המוח מכל צד, וגוף החוליה דומה לחותמה של טבעת זו. הטבעות הללו המחורזות זו על גב זו לכל ארכו של חוט השדרה הן הן שעושות את הנרתק החיצון של המח. מן הכלל הזה יוצאות חוליות הזנב שאינן מציאות קשתות כלל, ועל כן תשארנה סתומות בלי כל חלל מפני שמוח השדרה כלה למעלה ואינו מגיע אליהם.

לעומת זה שלש החוליות העליונות מוציאות מתוכן קשתות גדולות ורחבות מאד שמצטרפות כולן יחד לשק של קרום הדומה לנאד והמקיף את מוח הראש מכל צד. מן הנוד הזה עתידה הגלגולת להיות נבראת. מלבד הקשתות האמורות למעלה שכמעט כל החוליות כולן מוציאות לאחוריהן, יש חוליות שכל אחת ואחת מהן מוציאות שתי קשתות גם לפניהן כלפי הבטן, שתים עשר מימין ושתים עשר משמאל. ובאיזה חוליות אמרו? באותן שכנגד החזה והנקראות בשם “חוליות הגב”; הקשתות האלה גדולות הן מן הראשונות ומהן הצלעות עתידות להיות נבראות. –

קשתות כאלה כלפי הפנים יוצאות ג"כ משלוש חוליות הראש (חמשה עשר יום ליצירה) והן נקראות בפי חכמי היצירה בשם “קשתות של בית הבליעה”. פרטי התפתחותן של הקשתות האלה רבים ומסובכים מאד. אבל לרגל מלאכתנו די לנו לדעת כן הן תתפתחנה לעצמות הפנים: הצדעים החוטם והלחיים.

בשבוע הרביעי ליצירה אנחנו רואים כארבע יבלות יצאות משדרת הקרום ובולטות משני צדי השפיר, שתים מלמעלה ושתים מלמטה. היבלות הולכות ומתארכות מעט מעט, ואחרי ימים מועטים הן נעשות דומות למקלות עבות וקצרות הבולטות משני צדי השפיר עם כפות רחבות בקציהן. ורק בסוף החדש השני ליצירה יתפרקו המקלות הפשוטות האלה לאברים אברים (כתף, זרוע וקנה, ירך ושוק וכו') והכפות אשר בראשיהן, תתחלקנה כמזלגות, כל אחת ואחת בעלת חמש שנים (אצבעות הידים והרגלים) וזהו שנקרא בפי חז"ל בשם “חיתוך אברים”.

זהו סדר יצירת הולד! בשפיר בן שלושים יום ליצירתו כל חלקי השלד, ר"ל נוד הגלגולת עם הפנים, עמוד השדרה עם הצלעות וארבע הקצוות היוצאות ממנו – כבר מוכנים עומדים בתמונתן היותר פשוטה; אבל חומר השלד איננו עוד לא של עצם ולא של שחוס, כי אם כלו מקרום רך של רקמת החבור ועל כן לא יבדל במראה עינים ובמישוש ידים משאר חלקי הבשר, ורק בעזרת זכוכית מגדלת נכירהו ע"י לשכותיו העגולות והארוכות כפלך והאחוזות בסבך של חוטים שזורים כרשת הנמצאים בין הלשכות.

אבל מן היום הזה ומעלה יחל חומר השלד להשתנות שנוי נכבד מאד. חומר הבינים שבו יתקשה על יד על יד ויזדכך כזכוכית, הלשכות בעצמן פרות ורבות מאד וכל אחת ואחת מהן מתעטפת בשלחופית דקה והיא מונחת בה, כאגוז בתוך קליפתו. סוף דבר, רקמת החבור תשנה את צורתה וסגולותיה ותתהפך לרקמת השחוס, עד כי ביום הארבעים לתחלת יצירה כל חלקי השלד כבר נתקשו ונשתנו לשחוס מלבד הגלגולת שבה יש הבדל בין תחתית הקדרה ובין כיפתה. תחתית הקדרה, כלומר המחיצה שבין חלל הגלגולת ובין חלל החוטם ובית הבליעה, תשתנה כשאר האברים לשחוס, אבל כפת הגלגולת לעומת הקדקוק תשאר ימים רבים כמו שהיא רכה כקרום, ורק אחרי כן תתהפך מעט מרקמת החבור לחומר העצם בלי מדרגה אמצעית ביניהן.

 

XI    🔗

הנה נא ראינו בפרק הקודם כי ביום הארבעים ליצירת הולד כל שלדו של השפיר, חוץ מן הגלגולת, נשתנה כבר מרקמת־החבור הרכה לרקמת השחוס הקשה כמעט כעצם. אולם גם מלבד זה נכבד יום הארבעים מאד בחיי השפיר, ובצדק אמרו חז"ל כי יום הארבעים הוא גמר יצירת הולד. כאשר יורונו חכמי היצירה גם היום, סוף השבוע הששי הוא גמר יצירתן של קשתות־בית־הבליעה לפרצוף פני אדם, ואף על פי שקלסתר הפנים המיוחד לאדם זה איננו נגמר אם כן¹⁵ בסוף החדש השלישי, אבל על כל פנים כבר הגיע למדרגה כזו, שנוכל להכיר ולהבדיל שפיר של אדם משפיר של שארי בעלי חיים.

ובאמת, חלל הפה והחוטם, שנראו עד היום הארבעים כגומא אחת גדולה באמצע הפנים, נחלקים על ידי מחיצת החיך לשני חללים, ופיו נעשה דק “ומתוח כחוט השערה” “שתי עיניו נראות עתה כשתי טיפין של זבוב מרוחקים זה מזה שני נחיריו כשתי טיפין של זבוב ומקורבים זה לזה”, סוף דבר “שפיר מרוקם” של ארבעים יום יתראה לעינינו כמו שיצייר אותו לפנינו בכל פרטיו ודקדוקיו אחד מחכמי היצירה הקדמונים התנא אבא שאול¹⁶.

אבל גם בזה צדק אבא שאול כי “שפיר מרוקם” כזה “חתוך ידים ורגלים עוד אין לו”. יזכור נא הקורא את ארבע היבלות היוצאות משני צדי השפיר ואשר מהן הידים והרגלים נוצרות; היבלות האלה אעפ"י שכבר גדלו והתארכו כל צרכן אבל לא נחתכו עוד ולא נתפרקו לאברים אברים, כי אם מתראות כמקלות ארוכים ופשוטים בלי כל פרק באמצעיתן.

תחלת השבוע השביעי ליצירת השפיר היא זמן “חתוך אבריו”. המקלות של שחוס מימינו ומשמאלו של השפיר שעד היום הארבעים היו דומים לפשוטי כלי עץ, נחתכים לחוליות חוליות על ידי סדקים דקים שנבראים במקומות ידועים הנקראים בשם “פרקים”. היד תתפרק לכתף, זרוע, קנה ופיסת היד, והרגל תתפרק לקטלית, ירך, שוק ופיסת הרגל. פיסת היד ופיסת הרגל חוזרות ומתחלקות לחוליות יותר קטנות שתמונתן ויחוסן של זו לזו יתבאר בפרוטרוט להלן.

זו היא תחילת ברייתן של האברים. אולם אבר של שחוס כזה, אע"פ שהוא דומה בתבניתו לאבר של עצם שעתיד להיות נברא ממנו, בכל זאת בפרטי בנינם הם שונים זה מזה מאד. העצמות הארוכות שבגוף, כאשר ידע הקורא מן הפרקים הקודמים, כל אחת ואחת מהן דומה לקנה או לשפופרת ארוכה, סתומה משתי קצותיה וחלולה באמצעיתה לכל ארכה, ובהחלל התיכון הזה מונח “מוח של עצמות”. המוח הזה הוא תערובת לשכות שונות: מלבד כדורי הדם אדומים ולבנים ולשכות של שומן, נמצאות בו ג"כ לשכות מיוחדות גדולות הנקראות בשם “בנות־הענק” (ריעזענצעללען) שתועלתם גדולה מאד בחיי הגוף בכלל. כאשר נוכחו לדעת חכמי הפיזיאלגיה היום, החלל התיכון של העצמות¹⁷ הארוכות יוכל להחשב לבית חרושת המעשה של יצירת־הדם, ולשכות־הענק הן הן שמהפכות תמיד את הכדורים הלבנים שבדם לכדורים אדומים. תדע לך שהרי מספר הכדורים האדומים בהדם היוצא מן העצם מרובה ממספר הכדורים האלה בהדם הנכנס לתוכה. מבחוץ העצם מכוסה בקרום של רקמת החבור שבו עוברים צינורי הדם המפרנסים את העצם; הקרום הזה מרוצף מבפנים, כלומר לצד העצם בשטיח של לשכות גדולות הנקראות בשם “יוצרי העצם” (אסטעבלאסטען) שפרות ורבות תמיד, והן הן שמתהפכות תמיד ללשכות העצם הדומות ליתושים והמונחות בין גלדי הבצלים, ועל ידיהן תגדל העצם בעוביה.

לא כן הוא שחוס הירך שממנו עצם הירך עתידה להתפתח. הוא איננו חלול באמצעיתו כי אם כולו מקשה ושוה בכל חלקיו. ולפיכך כשנבוא לחקור בדבר השתנות השחוס לעצם עלינו להסתכל בשנים דברים: א. איך ישתנה חומר השחוס לחומר העצם? ב. איך יברא החלל בתוך העצמות ואיך יתמלא במוח על עצמות?

אם יואיל הקורא ללכת אחרינו בחקר שתי השאלות האלה אז שכרו נכון לפניו לראות בזה אחד מאלפי הדרכים הנפלאים שהטבע משתמש בהן להוציא את סתרי מפעליו למעניהם. “אין לך עשב מלמטה” – אמרו חכמינו ברוח המליצה הטובה עליהם – “שאין לו מלאך מלמעלה שמכהו ואומר לו גדל!” מלאכים כאלה ישנם גם לכל בעלי החיים למיניהם, והם כוחות היצירה הפועלים בהגוף. אולם לא מלאכים גדולים הם שמדת ארכם מהלך ת"ק שנה, כי אם מלאכים קטנים מאוד העושים במחשך מעשיהם בתוך הלשכות הקטנות, שלא נתנה רשות לעין לראות אותן בלתי אם על ידי זכוכית המגדלת כמה מאות מונים. קטנה ודלה היא פעלת כל לשכה ולשכה כשהיא לעצמה, אבל גדולה ונשגבה היא פעולתן, כאשר תאחדנה רבוא רבבות לשכות כאלה את כוחותיהן יחד ותצטרפנה למטרה אחת. ועל כן נאמר בצדק, כי הטבע עושה גדולות עד אין חקר על ידי נפלאות קטנות ורבות עד אין מספר.

 

XII    🔗

מה הוא משפט השחוס ומה טיבה של הרקמה הזאת?

שחוס חי קשה כעצם אבל נוח להתכפף ובנקל יחתך בסכין. מראהו עז כלבנת השלג, אלא שהוא נוטה מעט לעין התכלת. אם בשל יבושל זמן הרבה במים אז ילך כולו תמס ומאומה לא יותר ממנו בקדרה, כי יהפך לדבר הנימוס בהמרק אשר בהתקררו ישוב וישתנה לקפאון. את כל זה ידענו מכבר. אולם למען נוכל להבין איככה יתגרם השחוס, כלומר איך יהיה לגרם וישתנה לעצם, נקח גזרה דקה ממנו ונשימהו תחת השפופרת המגדלת. מה אנחנו רואים בו? ציור 10

בתוך חומר זך ושקוף כזכוכית טהורה (חומר הבינים) (א) נרא לשכות עגולות או עגולות וארוכות כתמונת הביצה. (ב) כל לשכה ולשכה מוקפת בקליפה זכה וטהורה כחומר הבינים וגרעין גדול באמצעיתה. אבל יש לשכות בעלות שני גרעינים (ג) – אות הוא כי בגרה לשכה כזאת והגיע זמנה להתחלק לחצאים ולהוליד שתי בנות בדומה לה. לפעמים נרא ג"כ שתי לשכות עם קליפותיהן מונחות בקליפה אחת גדולה המקפת אותן שתיהן יחד. (ד) הקליפה החיצונית היא “קליפת האם” והפנימיות (ה) “קליפות הבנות” שירשו את ממקום אמן. ככה תפרינה ותרבינה לשכות השחוס, וככה ילך השחוס הלוך וגדול במדתו.

[ציור 9 חסר במקור]

התמונה הזאת תצייר לפנינו גזרה דקה של שחוס במצבים שונים בבת אחת; א חומר הבינים ב לשכת השחוס לבושה בקליפתה וגרעין אחד בתוכה. ג לשכה בעלת שני גרעינים. ד שתי בנות בכרס אם אחת. ה שתי לשכות בקליפותיהן מוקפות בגרגירי סיד מסביב. ו שתי לשכות מוקפות בגרגירי סיד שאבדו כבר את קליפותיהן. ז עור השחוס מרקמת החבור. ח צנור של דם העובר בעור השחוס שמשלח ענף על בינות להלשכות.

בשחוס רך, כשחוס השפיר בראשית יצירתו, חומר הבינים מעט והלשכות עומדות כמעט צפופות זו אצל זו; ורק במדה שיזקין השחוס כן תרב מדת חומר הבינים שביניהם. מן הדבר הזה נוציא לצדק משפט, כי חומר הבינים הוא תולדות הלשכה עצמה, כלומר שהלשכה מזיעה תמיד מגופה ליחה טהורה שנקרשת אחרי כן ומתקשה לחומר זך ושקוף.

כיוצר בזה היא קליפת הלשכה. גם הקליפה איננה מולדת חוץ כי אם תולדת הלשכה בעצמה, כלומר שהיא מזיעה מגופה ליחה שנקרשת ונגלדת לקליפה. תדע לך שהרי לשכת האם כשהיא מתחלקת לשתי בנותיה קליפתה איננה מתחלקת עמה כי אם נשארת בעינה והבנות שבה תולדנה ערומות, ורק אחרי כן כל אחת ואחת מהן מתעטפת בקליפתה המיוחדת לה.

מה בין רקמת השחוס לשאר הרקמות שבגוף? אלא ששאר הרקמות נזונות מן הדם העובר בתוכן בצינורין דקים כחוט השערה, המפוזרים בגל חלקי הרקמה כשבכה מעשה רשת (על צינורי הדם האלה כבר דברנו באחד מן הפרקים הקודמים וקרינו אותם בשם “נימי הדם”); משא"כ בשחוס: כי אל תוך הרקמה הזאת לא יכנסו נימי הדם כלל. ומהיכן השחוס מקבל את מזונו לגידולו ולמלאכתו? מן הדם העובר בצינוריו בתוך הקרום המקיף אותו מבחוץ והנקרא בשם “עור השחוס” (ז).

כיצד? מי־הדם (או נסיובה דדמא) מסתננים דרך כותלי הנימים שבהקרום ונכנסים אל תוך השחוס ומפעפעים ועוברים דרך החורים והסדקים שבחומר הבינים, אבל החורים והסדקים האלה דקים כל כך שעד היום לא עלתה עוד בידי החכמים לראותן גם על ידי זכוכית מגדלת אלף מונים. ומי־הדם האלה הן הן שלשכות השחוס מתפרנסות מהם.

אם נקח שחוס ארוך (למשל של הירך) משפיר של בן ארבעים יום ומעלה ונחתוך אותו לגזרים לארכו, אז נרא באמצעיתו כתם קטן ועכור מעין הירקרק (געלב) אשר יבדל מלבנת השלג של כל השחוס. הכתם הקטן הזה נקרא בפי חכמי היצירה בשם “נקודת ההתגרמות” (פערקנאכערונגס פונקט) כי ממנה תוצאות להשתנות חומר השחוס לחומר הגרם או העצם. אם נבדוק עצמות הירך כאלה של נפלים רבים מיום הארבעים ומעלה עד סוף ימי ההריון, אז נוכח כי הכתם הקטן הזה יתפשט מעט מעט על כל סביביו, עד כי בסוף ימי ההריון כמעט כל הירך כלה כבר נעשתה עכורה ואבדה את צבעה הלבן, ורק שתי קצותיה כלומר: ראש הירך העליון המחובר אל הקטלית (בוקי דאטמא בלשון חז"ל) וראש הירך התחתון המונח על הארכובה, נשארו לבנים וטהורים כמו שהיו, מפני שחומר השחוס לא נשתנה בהם כלל. אולם בחדש התשיעי ליצירה נקודה עכורה כזאת תתגלה גם בראש הירך התחתון, ורק בסוף השנה הראשונה אחרי צאת הילד לאויר העולם תתראה נקודה כזאת גם בראש הירך העליון. ושתי הנקודות האלה הולכות גם הן ומתפשטות לכל צד עד כי לאחרי ירחים מועטים יאבדו גם שתי הקצות את צבע וסגולת השחוס.

אולם גם אחרי כל זה עוד נשארו בהירך שני “שטיחים” של שחוס זכים וטהורים, שטיח אחד שמבדיל בין גוף הירך ובין ראשה העליון, והשני שמבדיל בין גופה וראשה התחתון. הראש העליון יתחבר אל הגוף בחבור של קימא רק בשנה התשע עשרה לימי חייו של אדם, והתחתון יתחבר אליו בשנה העשרים ושתים.

מה טיבן של “נקודות ההתגרמות” האלה? ומה המה המעשים הנסתרים אשר יעשו בהשחוס לרגלי הכתם הקטן והעכור אשר יולד בו? נשאל נא את פי השפופרת המגדלת, אשר כל רז לא אנס לה, אולי נציל מפיה פשר דבר.

אם נביט על ידה בגזרת שחוס דקה שנגזרה ממקום נקדות ההתגרמות אז נרא כי חומר הבינים שבין הלשכות נעכר על ידי גרגירי אבק דק מאד (ה) המקיפים את הלשכה מכל צד כטבעת. אולם אם נשים את הגזרה הזאת במים חמוצים (ר"ל מים מהולים בחומץ הנקרא אצל בעלי החעמי בשם חומץ המלח או הכלור, ואחרי כן נשים אותה תחת השפופרת, אז נראה כי גרגיר האבק הלכו תמס וחומר הבינים נעשה שקוף וזך כשאר שחוס. הבחינה הזאת תורנו לדעת כי האבק הזה הוא אבק של סיד (קאלק) שדרכו להיות נימוס בחומץ הכלורי.

בין מיני המלח השונים הנמצאים בדם של בעלי החיים יש גם שני מינים של חומר הסיד: סיד הפאספארי וסיד הפחמי או הנתר (קריידע). הסיד הזה מסתנן מן הדם ונכנס אל השוחס ומשתקע שם בחומר הבינים ונראה לעין כגרגירי חול דקים מסביב להלשכות. הסיד הזה הוא הוא שמהפך את השחוס לעצם.

במדה שיזקין האדם כן יתרבה “משקע הסיד” בעמצמותיו וכן יתקשו העצמות. בקשו חכמים ומצאו שמשקל הסיד בערך אל משקל העצם כלו עולה מחמשים למאה, בעצמות של נערים רכים, עד שבעים למאה, בעצמות של זקנים באים בימים.

כיצד? אם נשרה עצם של בעל חי ימים רבים במים חמוצים, ר"ל במים מהולים בחומץ הכלורי אז הסיד שבה ילך תמס והעצם נעשית רכה עד שנוכל לחתוך אותה בסכין, ואם נשקול אותה במאזנים, אז נראה כי אבדה מחיצת משקלה או יותר ממחציתו, ואם בשל נבשלנה זמן רב במים, אז המוס תמוס ותשתנה לדבק, אשר בהתקררו יתהפך לקפאון.

בראשונה היו אומרים, שדי להם לגרגירי הסיד להשתקע בחומר הבינים של השחוס להפוך אותו לעצם גמורה. ולפיכך קראו החכמים הראשונים את הכתמים העכורים אשר דברנו עליהם למעלה בשם “נקודות ההתגרמות”. הם דמו בנפשם כי “שקיעת הסיד” בחומר הבינים זו היא תחילת מיתתן של לשכות השחוס, שמאותה שעה ואילך אינן ראויות עוד להיות פרות ורבות, כי אם מסוגרות כפגרים מתים בחומר הסיד הלוחצן מכל צד ומהפך את תמונתן לתמונת היתושין אשר ראינו בין גלדי הבצלים של חומר העצם.

אולם באמת הדבר הזה אינני פשוט כל כך כמו שדמו לפנים; כי לפי ההשערה הזאת לא נוכל לבאר לנו באיזה אופן יבראו הצינורין הדקים המקופים בגלדי הבצלים והנקראים בשם “צינורי האווערס”, שבהם צנורי הדם עוברים בתוך העצם פנימה, ובאיזה אופן יברא החלל הגדול שבתוך העצמות הארוכות והמלא במוח של עצמות.

הרבה חלוקי דעות נפלו בשאלה זו בין החכמים, זה אומר בכה וזה אור בכה. אבל אלו ואלו מודים כי הכתם העכור אשר ראינו בשחוס השפיר ואשר קראו אותו הראשונים בשם “נקודת ההתגרמות” איננו עוד התגרמות גמורה, כי אם רק הכנה להתגרמות; משקע הסיד בחומר הבינים לא ישנה את השחוס לעצם מיד כי אם רק יכשיר אותו להשנוי הזה.

החכמם הצרפתי ראנוויע אחד מחכמי היצירה המפורסמים שבזמננו יפתור את השאלה הזאת לאמר: משקע הסיד בחומר הבינים של שחוס, לבד שאיננו ממית את הלשכות המונחות בתוכו, כי אם מעורר אותן לחיים חדשים. כל אחת ואחת מהן מתחלקת לשתים והבנות חוזרות ומתחלקות גם הן לשתים וכן הן פרות ורבות במדה נפרזה מאד עד שאינן מספיקות להתעטף בקליפה ולהזיע מגופן את הליחה הנקרשת לחומר הבינים, וע"כ יתרכך השחוס במקום הזה וימוס כמעט כדונג. באותה שעה עצמה אנחנו רואים כי מגידי הדם העוברים בהקרום המכסה את השחוס מבחוץ יציצו ענפים (ציור 10 ח) שמתחלה הם דקים כחוט השערה ואח"כ ילכו הלוך וגדול ומתפצלים לענפים רבים שנוקבים ויורדים אל השחוס הרך פנימה. לשכות השחוס מתקבצות מסביב לכל ענף וענף בשורות עגולות כגלדי בצלים משתנות מעט מעט לתמונת היתושים. הענפים האלה יפרנסו בדמם את הלשכות בריוח ולא בצמצום, ויביאו להן את חומר הסיד במדה מרובה, והסיד משתקע בחומר הבינים שהלשכות מתחילות להזיע מגופן ומגדל בפעם הזאת עצם של קיימא, והצינורות שגידי הדם עוברים בתוכם הן הן שנקראים בשם צינורי האווערס והנראים במרכזן של גלדי הבצלים.

כיוצא בדבר הוא בתוכו של השחוס. צינורי הדם שהגיעו עד אמצעותו יוסיפו לרכך אותו; לשכות השחוס, שכבר אבדו את קליפותיהן ואת חומר הבינים המדבק אותן זו לזו, מתערבות עם הדם שבא אליהן ומתהפכות למוח של עצמות.

זה הוא משפט ההתגרמות בדרך כלל.

 

XIII    🔗

הקורא הנכבד אשר האריך אפו אתי לעבור בשום לבב על הפרקים האחדים ממשנת יצירה אשר הצעתי לפניו, יואיל נא לגשת אתי יחד אל עיקר מטרתנו – אל באור מנין האברים במשנת חז"ל.

למען נבין מדוע לא ישא מנין חז"ל בד בבד עם מנין העצמות שקבעו המנתחים בימינו היום, צריכים אנחנו לדעת פרטי ההתפתחות של כל עצם ועצם מהכתמים העכורים (ר"ל נקודות ההתגרמות) אשר יתגלו בזמנים ידועים בהשחוס שממנו נוצרה העצם.

הידיעה הזאת תכיל בקרבה שלשה דברים: א) ידיעת מספר הנקודות שממנה תתגרם העצם שאנחנו דנים עליה ב) זמן התגלותן של כל נקודה ונקודה בשחוס הולד. ג) זמן התחברותם של חלקי העצם זה לזה על ידי כליון “שחוס המבדיל” שביניהם.

בפרק הקודם ראינו כי עצם הירך תתפתח משלש נקודות ההתגרמות; הנקודה הראשונה שממנה יתגרם גוף העצם (או הקנה) יתגלה בה ארבעים יום ליצירת הולד; הנקודה השניה, שממנה יתגרם ראש העצם העליון (בוקי דאטמא), תתגלה בה בסוף ימי ההריון; הנקודה השלישית, שממנה יתגרם הראש התחתון הסמוך לארכובה; תתגלה בה רק בסוף השנה הראשונה לחיי האדם. זמן הכליון של השחוס המבדיל בין קנה העצם וראשו העליון הוא בשנה התשע עשרה לימי חיי האדם, וזמן הכליון של השחוס התחתון הוא לא פחות משנת העשרים ושתים.

לפיכך אם יעלה על לבנו לבדוק את עצם הירך על ידי שליקה, כלומר ע"י בשול מרובה במים, אז נמצא כי העצם הזאת תוכל לפעמים להתפרד לשתים או לשלש חוליות, הכל לפי מספר השנים שחיה האדם הזה עלי ארץ. ירך של ילד מיום הארבעים ליצירה ואילך תתן לנו רק עצם אחת, מפני שבימי ההריון יתגרם רק קנה העצם, אבל שני ראשיה הם לעת עתה שחוס גמור, ועל כן ימסו במים ומאומה לא יותר מהם בקדרה. במשך השנה הראשונה תתפרד הירך על ידי שליקה לשתי חוליות: האחת היא קנה העצם והשניה היא ראשה העליון אשר יפרד מקנה העצם על ידי המסת השחוס המבדיל ביניהם. מן השנה השניה עד השנה התשע עשרה תתפרד הירך לשלש עצמות על ידי המסת שני השחוסים המבדילים בין קנה העצם ושני קצותיה; ומשנה התשע עשרה עד העשרים ושתים תתפרד עצם הירך עוד הפעם רק לשתי חוליות, מפני שראשה העליון כבר נתחבר אליה על ידי חבור של קיימה (כליון שחוס המבדיל) אשר לא ימס על ידי שליקה. אולם משנת העשרים ושתים ואילך שוב לא תתחלק עצם הירך כלל, מפני שכבר התחברו שלשה חלקיו והיו לעצם אחת.

כיוצא בזה אנחנו רואים בשאר העצמות הארוכות שבידים ורגלים, שכולן מתגרמות על פי רוב משלש נקודות, אלא שכל עצם ועצם יש לה זמנים קבועים, מאימתי נקודותיה מתגלות בראשונה בכל חוליה וחוליה, ואימתי שלוש חוליותיה מתאחדות לעצם אחת על ידי התגרמות גמורה של השחוסים המבדילים בין חוליה אחת לחברתה. אולם העצמות הקטנות והקצרות שבפיסות הידים וקרסולי הרגלים כל אחת ואחת מהן מתגרמת על פי רוב רק מנקודה אחת, שאיננה מתגלה בה בראשית יצירתה כי אם שנים רבות אחרי צאת האדם לאויר העולם. יש עצם שנקודת ההתגרמות תתגלה בה שלש או ארבע שנים לחיי האדם, ויש שתתגלה רק אחרי שתים עשרה או שמונה עשרה שנה לימי חייו. כמו כן אעפ"י שרוב השחוסים המבדילים בין החוליות באים לידי התגרמות גמורה בימי בגרותו של האדם, כלומר משנה השבע עשרה עד השנה העשרים ושתים, אבל יש יוצאים מן הכלל שמתגרמים או הרבה שנים קודם לזה או הרבה שנים אחרי זה, למשל עצם הקטלית או “עצם החלצים” בנויה משלש חוליות, שתים מהן מתאחדת זו לזו בשנה השמונה לחיי האדם והשלישית תתחבר להן בחיבור של קיימא רק בשנה השמונה עשרה או העשרים. כמו כן עצם החזה מתגרמת משש נקודות, שחמש מהן מתגלות בה עוד בימי הילדות והששית רק בשנה השמונה עשרה לחיי האדם, וחוליותיה יש שמתחברות זו לזו בשנה החמש עשרה והעשרים לימי חייו, ויש שמתחברות זו לזו רק בשנה הארבעים ובימי זקנה ושיבה, ויש שאינן מתחברות זו לזו לעולם.

מכל זה אנחנו רואים כי מספר העצמות שבגוף האדם איננו קבוע ועומד מיום הולדו עד יום מותו, כי אם משתנה והולך לפי רבות מספר ימי חייו על הארץ. מעט ודל מספר העצמות בגוף ילד בן יומו, מפני שרבים מאבריו הם של סחוס גמור שלא הספיקו עוד להתגרם. במדה שיגדל הנער כן ילך מספר עצמותיו הלוך וגדול על ידי נקודות חדשות המתגלות בשחוסיו, והמספר היותר גדול ימצא בו בשנות העלומים, כלומר בשנה השש עשרה והשבע עשרה לימי חייו. מכאן ואילך מספר עצמותיו ילך הלוך וחסור, על ידי התגרמות של השחוסים המבדילים בין החוליות, עד שהוא מגיע לימי העמידה, כלומר לשנת העשרים וחמש. מכאן ואילך מספר עצמותיו הוא קבוע ועומד שאינו משתנה כמעט עד יום מותו.

ועל כן לא נתפלא איפוא אם נראה שמספר העצמות גם בספרי חכמי הנתוח שבזמננו אינם מתאימים זה לזה. האחד מונה מספרם מאתים, השני מונה מאתים ועשרים ושש, והשלישי מאתים ושתים עשרה וכו'. שינוי המספרים בספרי המחברים תלוי בשני דברים: א) בהגידים המתוחים על פרקי האצבעות נמצאות עצמות הנקראות בשם “עצמות השומשמין” הדומות במדתן ותמונתן לגרגיר שעורים או לגרגיר קטניות, שנחתך לחצאים, אבל יש שהן קטנות מאד ודומות לגרגיר של חרדל – ועל כן יש מנתחים שמונים חמש עצמות השומשמין בכל יד, ויש שמונים אותן שתים או רק אחת בכל יד ויש שאינם מצרפין אותן לחשבון כל עיקר. ב) בדבר העצמות המורכבות מחוליות המנתחים סותרים זה את זה במספרם. כן אנו רואים בעצם הקטלית, שיש שמונים אותה לשלוש על שם תחילת יצירתה ויש שמונים אותה לאחת על שם סופה. כיוצא בזה הוא בעצם החזה: יש שמונים אותה לעצם אחת ויש שמונים אותה לשלש צעמות, אע"פ שעד ארבעים שנה היא מורכבת מארבע חוליות ורק בימי הזקנה היא מורכבת משתי חוליות, ולעצם אחת לא תתאחד לעולם.

לפיכך עד שאנחנו שואלים, מדוע לא יתאים מספר חז"ל אל מספר העצמות שמונים חכמי הנתוח היום, נשאל איפוא: מדוע לא יתאימו המספרים בספריהם של מחברים שונים החיים וקיימים עמנו עד היום? את חז"ל נוכל לכל הפחות להצדיק בזה, כי ביחוס אל מספר העצמות אחזו בשטה אחת ולא סרו משיטתם זאת לא לימין ולא לשמאל, בעת שרבים מן המנתחים היום שמונים את הקטלית לשלוש עצמות, בכל זאת מונים בהזרוע רק עצם אחת.

הסיבה שהניעה את חז"ל לצרף כל חוליה וחוליה לחשבון הוא אופן בדיקתם את גוית המת השונה מאופן הבדיקה הנהוג אצל רוב חכמי הנתוח בימינו. למען נוכל להתבונן היטב אל תמונת כל עצם ועצם ויחוסה אל חברתה, עלינו לנקותה היטב מהבשר והגידים הנטפלים אליה והמחברים עצם לחברתה, והנקיון הזה הוא הוא שנקרא בפי חכמים בשם “בדיקה”.

בשתי דרכים בודקים את העצמות: בשרייה ובשילוק. בשרייה כיצד? חותכין את הגויה לבתרים, ומסירן מהן את הבשר עד מקום שהיד מגעת, ושורין את הבתרים במים שלושה או ארבעה ירחים, עד שמתמסמס הבשר שעליהן והגידים מתרככים ונימוקים, ואח"כ מוציאים את העצמות מן היורה וחופפים אותן במנקיות של שער, כדי להסיר לכלוכית של בשר שעליהן, ומייבשין אותן בחמה עד שהן מתלבנות כל צרכן.

בשילוק כיצד? מניחין את הבתרים ביורה ומבשלין אותן משש עד עשר שעות, עד שכל השחוסים נימוקים ונימסים והעצמות מתפרדות לחוליות חוליות, ומוציאים אותן מיד ומיבשים אותן בחמה כדי שתתלבנה.

ההבדל שבין שני הדרכים האלה נראה לעין: השרייה ממסמסת רק את הבשר והגידים, אבל לא תזיק את השחוסים והם נשארים בעינים, ומתייבשים אח"כ עם העצם יחד ולמראית עין לא נוכל להבדיל בין עצם של אדם בימי גיודולו לעצם של אדם בימי העמידה; משא"כ בשליקה, שעל ידה השחוסים נמסים ומשתנים לדבק. והעצמות המרכבות מתפרדות לחוליותיהן לפי מספר השנים שחי האדם על פני הארץ.

 

XIV    🔗

רבים מקוראי יזכרו בלי ספר את פרשת המשפט שהרעיש לפני שלוש שנים את הארץ, את המשפט על דבר עלילת הדם אשר התגוללו בה אויבינו על אחינו בטיסא עסלאר. כאשר יזכרו קוראי, הציע אז בית המשפט הגבוה לפני הפרופיסורים המומחים לאותו דבר, כי יואילו לתת את חות דעתם על דבר שנות ימי חיי הנערה, אשר הוציאו את גויתה מן הנהר, ולראות אם יתאימו עם מספר ימי חיי אסתר סלימאסי, שהאשימו במיתתה את שווארץ וחביריו. – גוית הנערה היתה מונחת כשנה תמימה בקברה; בשרה וכל אבריה הרכים כבר נרקבו ונתמסמסו כולם לא היו ראוים עוד לבדיקה, ורק העצמות לבדן נצלו משיני הרקבון ונשארו כמות שהן. האם לא הקשה בית המשפט לשאול מאת החכמים יודעי דבר? כי מי שם פה לעצמות יבשות להגיד קבל עם את מספר השנים אשר התהלכו על אדמות? אמנם בעיני קוראי לא יפלא הדבר הזה כלל. מספר נקודות ההתגרמות באברי הנערה ביום מיתתה ומצב השחוסים המבדילים בין קני העצמות וקצותיהן הן הנה הסימנים המובהקים למספר השנים שרישומן לא יעבור עד עולם. ואעפ"י שיתיבשו השחוסים ולא נוכל להבדלים מחומר העצם למראה עין, אבל הזכוכית המגדלת תכיר תמיד ותבדיל בין לשכות השחוס ללשכות העצם.

אבל כשם שעלתה בידי הפרופיסורים ההם למצוא בדיוק נכון את מספר שני ימי חיי אסתר סאלימסי, שמתה שנה או שנתים לפני זה, כן נוכל גם אנחנו, אם נתבונן בשום לב אל פרטי מספר האברים שנתנו חז"ל במשנת אהלות הידועה, למצוא בדיוק את מספר השנים שמנין האברים בגוף האדם מגיע בו עד מאתים וארבעים ושמונה. מנין חז"ל בכללו ובפרטיו מתאים עם מספר האברים בגוף אדם בן שבע עשרה שנה; ולא זו בלבד, אלא לו הזכירו חז"ל רק שבמרפק נמצאות שתי עצמות ותו לו מידי, כי עתה די לנו במלים המעטות האלה להוציא על פיהן משפט צדק כי בבן שבע עשרה שנה הכתוב מדבר.

שמואל מספר לנו¹⁸ כי פעם אחת שלקו תלמידי רבי ישמעאל גוף אשה זונה שנתחייבה שריפה למלכות ומצאו בה מאתים וחמישים ושתים אברים. גם ביחוס אל הזונה הזאת, שמתה לפני אלף ושמונה מאות שנה, נוכל לאמר כיום בדיוק נכון, כי היא היתה בת שבע עשרה או בת שש עשרה שנה.

הננו מבקשים פה את קוראינו הנכבדים שלא יביטו על דברינו אלה כעל דברי היתול וליצנות. לא אגדות של דופי אנחנו דורשים בזה לפני הקוראים מעין החקירה על דבר שני ימי חיי בנות צלפחד, שאוהבים המתלוצצים לקפח בהם את החוקרים בקדמוניות; לא דברי היתול ולצנות כי אם דברים מיוסדים על חכמת הנתוח ויצירת האדם; כל מטרתנו היא להוכיח כי המספר רמ"ח אברים או יותר נכון רנ"ב אברים הוא לא לבד דבר אפשרי כי אם גם מוכרחי אצל אדם בן שבע עשרה שנה; ומעולם לא עלתה בידי חוקרי קדמוניות למצוא בדיוק יותר נכון באיזה יובל ובאיזה שנה חבר מחבר פלוני את הספר פלוני ממה שעשינו זאת אנחנו ביחוס אל מספר שני חיי האדם שגויתו היתה לעינים לחז"ל בקביעת מספרם לאברי הגוף.

אולם פה ימצא השואל מקום לשאול: אבל מדוע זה יסדו חז"ל את דבריהם על בדיקת גוף אדם בימי גידולו, בשעה שמספר אבריו משתנים והולכים, ולא בדקו גוף אדם בימי העמידה, כלומר אחרי עשרים וחמש שנה שמכאן ואילך מספר אבריו קבוע ועומד כמעט עד יום מותו?

שתי תשובות בדבר!

אי בעית אימא: אך מקרה הוא. נתוח המתים בימים הקדמונים לא היה חזון נפרץ כבימינו אלה. כשאר העמים כן חשבו גם היהודים את בדיקת הגויה לניול המת ולא התירו אותה כי אם בדברי ריב ומשפט, אבל לא להתלמד בעלמא¹⁹, ורק בזונה שהיא בעצמה לא חששה בחייה על ניול גופה, לא חשו לה גם החכמים והתירה לנתחה ולבדוק אותה להתלמד. וכיון שלא בכל יום מתרחיש נס למצוא גוף ראוי לבדיקה כזה, על כן הסתפקו החכמים במה שאנה המקרה לידם לקבוע על פיהו הלכה לדורות.

אבל אי בעית אימא: חז"ל קבעו את מנין האברים המכוון לשבע עשרה שנה מפני שבשנה הזאת מספר האברים הוא היותר גדול בחיי האדם, ומכן ואילך מספרם הולך ומתמעט על ידי התגרמות של השחוסים המבדילים בין החוליות. יזכור נא הקורא כי המשנה באהלות שנויה לענין טומאה וטהרה. אצל החכמים היתה הלכה קדומה שאע"פ שהעצם אינה מטמאה באוהל אלא א"כ היה עליה בשר כראוי וא"כ עצמות יבשות אינן מטמאות באוהל כלל, אבל אם היה בהן רובע הקב או רוב בנין הגוף או רוב מנין אז הן מטמאות באהל כאבר שלם ככזית בשר. והנה כאשר אקוה להוכיח זה במקום אחר, השתדלו תמיד התנאים האחרונים להקל בעניני טומאה וטהרה מן החומרות הרבות והכבדות שנספחו במקצוע של תורה זה מימי קדם, עד שהרשו לעצמם לבקש אמתלאות ולהקל לא לבד בטומאות סופרים כי אם גם בטומאות דאורייתא. ולפיכך קבעו למנין האברים רמ"ח שהוא המספר היותר גדול שעלתה בידם למצוא בהגוף של ידי שליקה, ואמרו שרוב מנין המטמא באוהל כאבר עם בשר הוא לא פחות ממאה ועשרים וחמש עצמות, אבל פחות מזה אינן מטמאות באוהל, ולוא קבעו למנין את מספר העצמות הנמצאות באדם שהגיע לימי העמידה, כלומר מאתים, כי עתה די היה למאה ואחת עצמות לטמא באוהל. ובאמת כאשר נראה מהתוספתא שנביא בפרק הבא כבר ידעו חז"ל שמספר העצמות יכול להיות לפעמים רק מאתים.

אחרי כל הדברים האלה נוכל לגשת אל ביאור המשנה באהלות על ידי ציורים נאמנים שנתן להקורא מתמונת העצמות והשחוסים המבדילים בין החוליות. אגב אורחא נחשוב לא למותר לחקור עד מקום שידנו מגעת בשימוש הלשון ושמות הנרדפים שחז"ל משתמשים בהם לסמן את העצמות והפרקים שביניהן. אקוה כי הדבר הזה יביא איזה תועלת להשפה העברית, מפני שספרתנו החדשה עניה מאד במלים למודיות (טרמינולוגיה), וכל אחד מן המחברים החדשים הולך ובונה במה לעצמו ובודה מלים חדשות מלבו, וערבוביא באה לעולם.

 

XV    🔗

רמ"ח אברים באדם: שלושים בפיסת הרגל, ששה בכל אצבע, עשרה בקורסל, שנים בשוק, חמשה בארכובה, אחד בירך, שלושה בקטלית, אחד עשרה צלעות: שלושים בפיסת היד (ששה בכל אצבע) שנים בקנה, ושנים במרפק, אחד בזרוע וארבע בכתף; מאה ואחד מזה ומאה ואחד מזה, ושמונה עשר חוליות בשדרה, תשעה בראש, שמונה בצואר, ששה במפתח של לבו חמשה בנקביו. כל אחד ואחד מטמא במגע ובמשא ובאוהל. אימתי? בזמן שיש עליהן בשר כראוי, אם אין עליהן בשר כראוי מטמאין במגע ובמשא אבל לא באוהל.

(אהלות פ"א מ' ה')

תשעה בראש והלחיין עמהן. חמשה בארכובה: שנים מכאן ושנים מכאן והפיקה באמצע. והיתר עולה מן המנין, חסר שאין בו אלא מאתים ויתיר שיש בו מאתים ושמונים כלן מצטרפין לקכ"ה.

תוספתא אהילות פ' ה'

מדוע לא מנו חכמים בין אברי הגוף את הגרון ואת הריאה, את הלב ואת הכבד, את הטחול ואת מוח הגלגולת וכיוצא בהן? האומנם כל אלה, מפני שאין בהן עצמות אינן אברים ואינן מטמאין באוהל? ובמה יפה כחו של ראש אצבע קטנה מן הכבד או הלב?

המשנה הזאת איננה פרק בחכמת הנתוח כי אם הלכה של טומאה וטהרה. כל האברים הפנימים מפני שהם רכים דינם כדין בשר בכלל ומטמאין טומאת אוהל ככזית, אע"פ שאין בהם אבר שלם, ולפיכך לא נצרכה המשנה למנותם בזה. אולם אבר שלם מטמא באוהל אפילו כשהוא פחות מכזית (אהלות א' ז') ובלבד שיהא כדרך ברייתו מכוסה בבשר או בגידים, אבל עצמות יבשות אינן מטמאות באוהל כלל אלא א"כ יהיה בהן או רובע הקב או רוב בנין הגוף (רוב קומתו) או רוב מנין האברים כלומר מאה ועשים וחמשה (אהלות ב' א'). אולם אע"פ שהאברים אין להם שיעור ומטמאין באוהל אפילו בפחות מכזית, בכל זאת עצם שהיא פחות מכשעורה איננה עצם כלל ורק בשרץ אמרו (שם) שמטמא גם בפחות מכעדשה. והדין נותן: ומה בטומאת מגע ומשא הקלה, העצם אינה מטמאה אלא עד שיהא בה כשעורה, בטומאת אוהלים החמורה אינו דין שלא תטמא בפחות מכשעורה²⁰.

לא נמנו במשנה זו כל האברים השחוסיים, כמו הגרון וסמפונות הריאה, תנוכי האזנים, שמורות העינים, שחוסי החוטם וראש הסיף של עצם החזה (מפתח של לב). הואיל והשחוס נוח להכפף ונחתך בסכין ונימוס ברותחין על ידי בישול מרובה, הרי הוא כבשר לכל דבר ואינו מטמא אל בכזית.

לא נמנו במשנה זו ג"כ השינים והעצמות הקטנות הגנוזות בתוך האוזן. השינים, מפני שאין עליהן בשר, ועוד מפני שגזען מחליף והרי הן דומות לשערות וצפרנים שאינן מטמאות באוהל; ועצמות האוזן, מפני שרבותינו בעלי המשנה לא ידעו את מציאתן כמו שלא ידעו אותן גם המנתחים עד המאה הנוכחית. אבל לו גם ידעו אותן החכמים, גם אז לא היו מצרפין אותן למנין, מפני שהן דקות כחוט השערה ופחותות מכשעורה.

במשנה זו נמנו רק העצמות המחוברות זו לזו או על ידי פרק (געלענק) כלומר על ידי שק מפולש של גידים, שמחבר עצם לחברתה, או על ידי שחוס המבדיל בין העצמות, או כל ידי תפירה הראויה להתפרד. ומספר עצמות כאלה בגוף בן שבע עשרה שנה עולה לרמ"ח, או כאשר מצאו תלמידי רבי ישמעאל, למאתים וחמשים ושתים.

*

יסודו של הגוף היא השדרה עם הגלגולת שעליה ועם הצלעות היוצאות ממנה ומכאן ומכאן המחוברות כלפי הפנים על ידי מפתח של הלב. הצלעות יוצרות רק משתים עשרה חוליות הגב; שבע חוליות הצואר וחמש חוליות המתנים אין להן צלעות כלל. אולם מתחת להמתנים נמצאת עוד חוליה אחת גדולה ורחבה מאד הנקראת בשם העצה (קרייץ ביין); משני צדי העצה יוצאות שתי עצמות גדולות ורחבות שמתעקמות כלפי הפנים והולכות ומתקרבות זו לזו ומתחברות יחד בשיפולי הבטן, עד שהן נראות כאגן רחב מלמעלה וצר מלמטה. האגן הזה יקרא בשם אגן החלצים, או אגן הירכים (בעקען (pelvis. עוד ארבע עצמות מונחות על הגוף בקציהו העליון, והן עצמות הכתפים (שולטערן) שמקיפות את הגוף כטבעת. טבעת הכתפים ואגן החלצים משתמשות לחבר את הגוף עם ארבע הגפיים²¹ היוצאות ממנו: גפיים מלמעלה (הידים) וגפיים מלמטה (הרגלים).

הגף התחתונה או הרגל תתחלק אצל האדם לשלשה חלקים גדולים המחוברים זה לזה על ידי פרקים (געלענקע) שבהם חלקי הרגל מתנועעים על צירם בתנועה המיוחדת לכל אחד ואחד מהם פעם בכפיפה ופעם בפישוט. א) פיסת הרגל או כף הרגל: (pes) מה שכפוף²² כלפי הפנים ומונח על הארץ כשהאדם עומד על רגליו, ב) השוק (crus) מה שנמשך למעלה עד הברכים, ג) הירך (femur) מה שנמשך מן הברכיים עד מקום חבורה של הרגל אל הגוף. – שלשת החלקים האלה יתחברו זה לזה על ידי שלשה פרקים: ד) הקורסל: שהוא חיבור פיסת הרגל אל השוק (ועצמות העקב בכלל זה), ה) הארכובה או הברכים (genu)שהוא חבור השוק אל הירך. ו) הקטלית שהוא חבור של הירך אל הגוף על ידי אגן החלציים.

כל אחד משלשה הפרקים הללו מסוגל לתנועה ידועה, התלויה בתמונת הקצוות של העצמות הנוגעות זו בזו. הקרסול יש לו כפיפה רק לפנים (כלומר פיסת הרגל נכפפת כלפי מעלה). הארכובה יש לה כפיפה רק לאחור ולא לפנים ורק הקטלית יש לה כפיפה מרובה לפנים ולאחור וסיבוב לצדדין.

במה דברים אמורים בבני אדם שדשים על הארץ בעקביהם, אבל הבהמות והעופות שמהלכין על כפותיהן או פרסותיהן, עצמות העקב מתארכות אצלן כקנים הדומים לשוקיים ארוכות, הנקראות בלשון המקרא בשם כרעיים (שתרגומו קרסולים), והתלמוד יסמן אותן בשם “ארכובה הנמכרת עם הראש” (חולין ע"ז), יען כי הטבחים כשמפשיטים את עור הבהמה מניחים את הראש והכרעים כמו שהן, מפני שעורן נאכל כבשרן ונמכרים להכין מהן את תבשיל הקפאון. לפי זה א"כ יש לבהמה שתי ארכובות **א הארכובה העליונה (**חולין שם) או קופץ העליון, שרק אצל הגמל היא נכרת לעין כמו אצל האדם. ב הארכובה התחתונה או קופץ התחתון (שם) שבין השוק והכרעים והוא מקביל להקורסל של האדם. מאחורי שתי הארכובות האלה נראות על רגל אדם והבהמה גומות עמוקות שבין גידי השרירים המונחים שמה, הגומות האלה נקראת כל אחת מהן בשם ערקוב או ערקום. (הוראת השם הזה בערבית ובסורית היא חריץ או תעלה של מים ומזה ערקומא דמיא (יומא ע"ח, קדושין ע"א). הערקוב העליון הוא הגומא שמאחורי הברכיים (Fossa poplitea) ועליו נאמר בתלמוד “וכנגדו בגמל נכר”. והערקוב או הערקום התחתון הוא החריץ שאצל צומת הגידים (tendo Achilli) המחוברים אל עצם העקב באדם ואל עצם הכרעים בבהמה²³ (תמיד ל"א).

נשובה עתה אל ביאור משנתנו.

א פיסת הרגל כנראה מציור אשר לפנינו תתחלק לשני חלקים (א) פרקי האצבעות (Phalanges) (ב) עצמות הפרסה או גלילי הפיסה (שרשווסקי)(ossa metatarsi). בכל אצבע ואצבע שלוש חוליות חוץ מהאגודל שאין בו אלא שתי חוליות – גלילי הפיסה הם חמש במספר (על הציור נסמנו הגלילים א,ב,ג,ד,ה,). לפי זה סכום כל העצמות שבפיסת הרגל עולה רק לתשע עשרה, מדוע זה תמנה בה משנתנו שלשים?

התשובה על השאלה הזאת תתן לנו תולדות ההתגרמות של העצמות האלה. הנה נא ידענו כי כל אחת ואחת מהעצמות הקטנות האלה מתפתחות משתי נקודות ההתגרמות הבלתי שוות זו לזו במדתן. בגלילי כף הרגל תתגלה הנקודה הראשונה ארבעים יום ליצירה באמצע העצם, ומעט מעט תתפשט ההתגרמות על פני כולה, מלבד ראש העצם הפונה אל פרקי האצבעות. בהולד האדם ראשי גליליו הם של שחוס ורק בשנה השלישית לימי חייו תתגלה בהם נקודה שניה. ושטיח של שחוס דק חוצץ בין גוף הגליל ובין ראשו עד שנת העשרים לימי חייו, שאז ראש הגליל יתחבר אל גופו בחבור של קימא. כיוצא בזה אנחנו רואים בפרקי האצבעות כל חוליה וחוליה מתפתחת משתי נקודות, האחת תתגלה בה ארבעים יום ליצירה ומתפשטת על פני כולה, מלבד ראשה הפונה אל העקב, והשניה שממנה מתפתח ראש החוליה תתגלה בה ארבע, חמש או שש שנים אחרי הולד האדם, ושחוס המבדיל חוצץ ביניהם עד השנה העשרים לימי חייו.

נמצא לפי זה כי בשנת השש עשרה או השבע עשרה לימי חיי האדם כל עצם ועצם מהעצמות הקטנות שבפיסת הרגל תוכל על ידי שליקה להתחלק לשתי חוליות בלתי שוות במדתן: האחת שמדתה כמעט כגודל כל העצם שאנחנו דנין עליה; והשניה, היא ראש העצם, דקה וקצרה עד שלפעמים היא פחותה מכשעורה. ולפיכך בגלילי הפיסה ובמערכה הראשונה של פרקי האצבעות הסמוכה אליהם מאחר שהעצמות עצמן עבות וגדולות ראשיהן מצטרפין למנין, אבל במערכה האמצעית ובעמרכה הקיצונה (של הצפרנים) שהן עצמן דומות לפולים דקים מאד ראשיהן אינן מצטרפים למנין, ועל כיוצא בהן נאמר בענין דומה לזה בתלמוד (בכורות מ"ה): איידי דזוטרי איתמוחי איתמחו בשעת שליקה.

מעתה צא וחשוב: עשר עצמות בגלילי הכף, עשר בהמערכה הראשונה של פרקי האצבעות, ארבע בהמערכה האמצעית (חסרה בהאגודל) וחמש במערכת הצפרנים, הרי כאן שלושים חסר אחת. ועוד אחת היכן היא?

בגידי המיתרים שעל גב האגודל נמצאות שלש עצמות קטנות הנקראות בשם “עצמות־השומשמין”²⁴ (ossa sesamoidea) או כאשר יקראן דר. שערשעווסקי “עצמות העדשים”. האחת לצד פנים תדירה וגדולה כשעורה ולפיכך מצטרפת למנין ושתים קטנות ממנה ואינן תדירות (כלומר יש בני אדם שהעצמות האלה אינן נמצאות אצלם כלל ) ולפיכך לא תצטרפנה למנין.

כל האמור בפיסת הרגל אתה מוצא כמותו בפיסת היד, אלא שעצמות היד דקות משל עצמות הרגל, ולפיכך לא יצטרפו ראשי העצמות למנין כלל: לא ראשי פרקי האצבעות ולא ראשי הגלילים שבכף היד. במה דברים אמורים באדם בינוני, אבל באדם גבה הקומה ובעל אברים גסים ראשי הגלילים וראשי פרקי האצבעות גדולים כל כך עד שמגיעים לכשעורה, ואם נוסיף עליהם עוד שמונה עצמות־השומשומין הבלתי תדירות (שתים בכל אגדול שביד ושברגל) נמצא שמספר העצמות בגוף הדם יכול להגיע לפעמים עד מאתים ושמונים: רנ"ב כפי שמצאו תלמידי ר' ישמעאל, עשרים נוספות בפיסות הידים, שמונה עצמות השומשומין – הרי כאן מאתים ושמונים. יכול להיות שזה נרמז בדברי התוספתא (אהלות פ' מ') “חסר שאין בו אלא מאתים (אצל אדם בן עשרים ומעלה שרוב השחוסים המבדילים נתגרמו אצלו) או יתר שיש בו מאתים ושמונים”: (באדם פחות מעשרים שנה אלא שהוא בעל אברים גסים). ולפי ההשערה הזאת צריכין אנחנו לומר כי חז"ל קבעו את מספרם רמ"ח אברים בגוף לא על פי שליקת גוף אדם אחד כי אם שלקו וחזרו ושלקו וידעו שלא כל הגופים שוים בדבר זה.

לא אעשה בנפשי שקר, לאמר, כי לשיטתי מספר העצמות בפסת היד והרגל עולה יפה בלי כל פקפוק ונדנוד כלל. ידעתי כי יש בזה מקום לבעל דין לחלוק ולבוא עלי בעקיפין, כי לפי שטתי מספר העצמות לחז"ל איננו מוחלט ושוה אצל כל אדם כי אם משתנה לפי גודל גופו, ועוד בשעה שאנחנו מונים את המערכה הראשונה של פרקי האצבעות כל אחת ואחת לשתים אנחנו מונים את עצמות המערכה השניה ומערכת הצפרנים רק לאחת אחת, א"כ אתה נותן את דבריך לשיעורין.

אבל אל נא יוכיח מזה הקורא כי שטתי כולה פורחת באויר ואין לה על מה שתסמוך. אנכי לא עשיתי כדרך שעושין התגרנים שמראין מתחילה לקוניהם סחורה משובחת כדי למשוך את לבם ולעור את עיניהם לבל יראו אח"כ את הסחורה הגרועה המעורבת עמה. יזכור נא הקורא כי חכמינו לא בדקו את נקודות ההתגרמות על ידי זכוכית מגדלת, כמו שעושים אנחנו היום כי אם על ידי שליקה ביורה, ורק מה שיוכל להאחז בכף או להמשש בידים זאת מנו לעצם בפני עצמה, אבל העצמות הקטנות הודו חז"ל בעצמם כי “איידי דזוטרי איתמוחי אתמחי” – לא כן הוא בהעצמות הגדולות שבגוף ששם הבדיקה על ידי שילוק לא תוכל להביא לידי ספק, ואם יואיל הקורא ללכת אחרינו הלאה, אז יוכח מיד כי בכולם המספרים שקבעו חז"ל מכוונים עם תולדות התגרמותם בדיוק נכון עד כמלוא השערה.

 

XVI    🔗

עשרה בקרסול, ושנים בשוק, וחמש בארכובה.

בשם קורסל תכנה המשנה חבור עצמות פיסת הרגל אל שתי עצמות השוק, וכולל בתוכו חמש עצמות קטנות הנקראות בשם שרשי כף הרגל ושתי עצמות שבעקב. יתבונן נא הקורא אל הציור²⁵ המתאר לפנינו מערכת עצמות הרגל כמו שהיא נראה מלמעלה. מאחורי גלילי הכף לעומת האגודל, האצבע והאמה נמצאות שלש עצמות קטנות ח, ז, ו, הנקראות בשם “יתדות”. (ossa cuneiformia) על שם שהם עבות מלמעלה וקצרות מלמטה בצדן הפונה אל הארץ. ומאחורי גלילי הקמיצה והזרת נמצאת עצם אחת (ה) הנקראת בשם “המעוקב” (os cuboideum), שלש היתדות מחוברות אל עצם אחת (ד) הנקראת בשם “הספינה” (os naviculare).

מאחורי עצם “המעוקב” נמצאת עצם אחת (ב) ארוכה כבול עץ הנקראת בשם “העקב” (פערזען־ביין (os calcaneus, העקב יש לו גבשושית (tuberositas), הבולטת מאחורי גף הרגל והנראית גם ברגל של אדם חי (ג); אל הבליטה הזאת יתחבר גיד עב וקשה מאד היוצא משרירי קיבורת הרגל (וואדען מוסקעלן) הנמצאים מאחורי השוק; כאשר יתכווצו שרירי הקיבורת, הגיד הזה מושך את עצם העקב כלפי מעלה וכף הרגל מתפשטת (כן יעשה האדם בשעה שהוא חפץ לעמוד על בהונות רגליו); הגיד הקשה הזה נקרא בפי חז"ל בשם “צומת הגידים” והמנתחים יקראו לו היום בשם “גיד של אחילוס” (tendo Achili) והערבים יקראו לו בשם “אל ערקוב”; בין צומת הגידים ותחתיתו של השוק נראית כעין גומא או חריץ הנקרא בפי חז"ל בשם ערקוב או ערקום²⁶.

על עצם העקב מלמעלה מונחת עצם “האסתורא”²⁷ בלשון יון היא נקראת (ἀστράγαλος) כלומר העצם שמשחקים בה בשחוק הקוביא, והמנתחים הקדמונים היו קוראים לה “Cavilla”. שמותיה הנרדפים אצל המבארים והמחברים העברים הם: “עצם העקב העליונה”, (שערשעווסקי), “כבלא”²⁸ (בוקסטדארף) “ערקום” (רש"י והפוסקים ההולכים אחריו²⁹). האסתורה מונחת על עצם העקב ורק בצידה הפנימי היא נוטה אל הארץ, וראשה הפונה קדימה מתחבר אל עצם הספינה הצונחת ג"כ על הארץ. בשטחה העליון היא מחוברת אל שתי עצמות השוק ומהודקת בין שתי קצוות הבולטים משני צידיה כגבנונים והנקראים בשם “קרסולים” או “פעמים” (קנאכעל ³⁰Maleoli).

בהשוק נמצאות שתי עצמות ארוכות וחלולות כקנים; האחת היא גדולה ועבה ונקראת בשם “הקנה הגדול” (בהעתקה העברית לאבן סני) או “עצם הארכובה” (שערשעווסקי) וברומית תקרא Tibia או Canna major. השנית דקה וקטנה ממנה ונקראת בשם “הקנה הקטון” (אבן סני העברי) או “המקל” (שערשעווסקי וברומית תקרא Fibula או ³¹Canna minor. שתי עצמות השוק דקות באמצעיתן ועבות בקצותיהן. ראשי הקנים העליונים מתחברים בפרק הארכובה אל הירך, וראשיהם התחתונים מתחברים אל כף הרגל על ידי האסתורה, המהודקת בין שני הקצוות הבולטים משני צידיה כגבנונים הנראים גם על רגל אדם חי בתחתית השוק והנקראים בשם “קרסולים” כאשר הזכרנו למעלה.

הרי זה מצינו שבע עצמת בקורסל ושתים בשוק; ועוד שלש בקורסל היכן הן?

אם נשים לב אל תולדות ההתגרמות³² של עצמות הקורסל והשוק, אז נראה כי עצמות הקורסל כל אחת ואחת מהן מתגרמת מנקודה אחת, חוץ מעצם העקב המתגרמת משתי נקודות. בהולד האדם כל עצמות הקורסל הן של שחוס גמור חוץ מהעקב והאסתורא, שבהן תתגלה נקודת ההתגרמות בסוף ימי ההריון, בעת ששלש היתדות, המעוקב והספינה, מתחילות להתגרם רק בשנה השלישית והרביעית לחיי האדם. הנקודה הראשונה של עצם העקב תתפשט על פני כלה חוץ מהגבשושית שבה הבולטת מאחרי הרגל ושאליה תתחבר צומת הגידים; הגבשושית היא של שחוס עד עשר שנים לחיי האדם, ואז תתגלה בה נקודה חדשה (ג) שממנה תתגרם הגבשושית ורק במלאת להאדם שבע עשרה שנה יתחברו שני חלקי העקב זה לזה בחיבור של קימא.

הקנה הגדול של השוק מתגרם משלש נקודות; האחת בגוף העצם תתגלה בה ארבעים יום ליצירת הולד. הראש העליון הסמוך להארכובה יחל להתגרם מיד אחרי הולד האדם ויתחבר אל גוף הקנה רק בשנה החמש ועשרים לימי חייו. בראשו התחתון שהוא הקרסול הפנימי תתגלה נקודת ההתגרמות רק שתי שנים לימי חיי האדם ותתחבר אל גוף הקנה בשנה העשרים לימי חייו. הקנה הקטן או המקל יתגרם ג"כ משלש נקודות: הראשונה בגוף המקל תתגלה ארבעים יום ליצירה, ראשו העליון יחל להתגרם רק בשנה הרביעית לחיי האדם ויתחבר אל גוף המקל ג"כ בשנה העשרים חמש, בראשו התחתון או בהקרסול החיצון תתגלה נקודת ההתגרמות בשנת השנית לימי חייו והקרסול יתחבר אל גוף המקל ג"כ בשנה העשרים. ומזה אנחנו רואים שאעפ"י ששני הקרסולים שמצידי האסתורה הם חלקי עצמות השוק, אבל עד השנה העשרים הם מחוברים להן רק על ידי שחוס המבדיל ויוכלו להפרד מהן בנקל על ידי סכין או על ידי שליקה.

ולפיכך אם נשלוק רגל של אדם בן שש עשרה או שבע עשרה שנה, עצם העקב תתפרד לשתי עצמות על ידי המסת השחוס שבין גוף העקב והגבשושית, כמו כן יבדלו הקרסולים מעצמות השוק; ואם נשוב למנות אח"כ את מספר העצמות בהקורסל אז נמצא בהן עשר במספר, ואלו הן: 1) היתד הראשונה. 2) השניה. 3) השלישית. 4) עצם המעוקב. 5) הספינה. 6) האסתורא. 7) עצם העקב. 8) גבשושית העקב 9) הקרסול החיצון (הקצה התחתון של הקנה הקטון). 10) הקרסול הפנימי (הקצה התחתון של הקנה הגדול).

דברי המשנה “שנים בשוק” אינם צריכים ביאור.

 

XVII    🔗

בנין הארכובה כיצד?

הציור הזה יתאר לפנינו עצמות השוק ופרק הארכובה כמו שהוא נראה מאחורי הרגל. א עצם הירך או הקולית. ב הקנה הגדול. ג הקנה הקטון. ד גלילי הקולית. ה הפיקה. ו ראש הקנה הגדול. ז ראש הקנה הקטון. ח הקרסול הפנימי. ט הקרסול החיצון.

ראש הקנה הגדול של השוק (ו) רחב מאד ועל שטחו העליון נראית שקערורית בלתי עמוקה המתחלקת על ידי בליטה הנמצאת באמצעיתה לשני בתי קבול. לעומתה ראש התחתון של עצם הקולית (א) הוא ג"כ עב מאד ומתחלק על ידי חריץ עמוק הנמצא באמצעיתו של הראש לשני “גלילים” קצרים (ד, ד) הגלילים האלה נכנסים בתוך השקערוריות של הקנה הגדול כעלי בתוך המכתשת, וזהו ציר של הארכובה שהשוק סובב עליו בשעה שהאדם כופף או פושט את רגלו. מלבד זה על צד הארכובה הפונה כלפי הפנים נמצאת עצם קטנה (ה) עגולה ושקערורית כקערה קטנה והיא שנקראת בפי חכמי המשנה בשם “פיקה”³³ “Patela” ובהעתקה העברית לאבן סיני היא נקראת בשם “עין הארכובה” שממנו תוצאות לשם הרומי “Oculus genu”. הפיקה היא מעורה בגידים חזקים היוצאים משרירי הירך שמשמשים לפישוט הרגל ומגנת על הארכובה מסכסוך ושיפוף בשעת התנועה, ולפיכך היתה נקראת גם כן אצל הרופאים העברים בימי הבינים בשם “מגן הארכובה”³⁴. ביחוס אל תולדות התפתחותה של הפיקה נודע לנו, כי עד שלש שנים לחיי האדם היא של שחוס גמור, ורק אז תולד בה נקודה אחת שממנה תתגרם.

הפיקה היא העצם האחת והיחידה בהארכובה, ומדוע זה תמנה בה המשנה חמש?

מפני שבהארכובה ראשי עצמות השוק וראש התחתון של הירך נוגעים זה בזבה ועל ידי שליקה יתפרדו מגופי העצמות לאברים בפני עצמם. על דבר ראש הקנה הגדול ראינו למעלה כי יתחבר אל גוף העצם רק בשנה העשרים וחמש לחיי האדם, וראש הקנה הקטן יתחבר אל גופו ג"כ בשנה העשרים וחמש לימי חייו. על דבר תמונתה והתפתחותה של עצם הקולית נדבר בפרוטרוט בפרק הבא. לעת עתה די לנו לדעת כי ראשה התחתון יתגרם מנקודה בפני עצמה שתתראה בו בסוף ימי ההריון ויתחבר אל גוף הקולית בחבור של קימא רק בשנה העשרים ושתים. ואף על פי ששני הגלילים שבו מתגרמים רק מנקודה אחת, אבל מתוך שחריץ עמוק ורחב עובר ביניהם יתפרדו על ידי שליקה בנקל לשתי עצמות. הרי זה מצינו שתי עצמות מלמעלה ושתי עצמות מלמטה והפיקה באמצע, הרי כאן חמש.

התוספתא (אהלות פ"ב) השאירה לנו לברכה ביאור על דברי המשנה ביחוס אל הארכובה: “שנים מכאן ושנים מכאן והפיקה באמצע” שמתאים עם הביאור שנתתי לפני הקורא. בלי ספק היה נמצא בידי חכמי המשנה ביאור לכל פרטי הרמ"ח אברים ונאבד מאתו ברבות הזמן וחבל על דאבדין ולא משתכחין. אבל מן המעט הנשאר לנו לפליטה נראה כי שיטתי מכוונת על דעת החכמים וקולעת אל האמת מבלי לחטוא. –

 

XVIII    🔗

אחד בירך, שלשה בקטלית.

השם “ירך” במקרא ודברי חז"ל הוא שם משותף לכל החלקים הרכים (ירך-רך) שבתחתית הגוף, מן החלצים עד הברכים, או לדבר בלשון חז"ל, מן הקליבוסת עד הארכובה; ואצל הולכי על ארבע, שהארכובה איננה נכרת אצלם כל עודם בחיים, השם “ירך” משותף לפעמים גם להשוק עד הערקוב התחתון³⁵. כיוצא בזה היא הוראת השם “אטמא” שהוא תרגומו של ירך בשפה הסורית. אולם זאת לדעת, כי בעצם וראשונה הונח השם “ירך” לחלק הגוף הנקרא היום אצל המנתחים בשם “אגן” (בעקקען pelvis), ובהוראה זו הוא נרדף עם השם “חלצים”³⁶, אבל אח"כ נעתק השם ירך לסמן בו את החלק העליון של הרגל שבין האגן ובין הארכובה. ובהוראה זו נמצא במקרה “את גיד הנשה אשר על כף הירך”, ובהוראה זו ישתמשו בו על הרוב גם חז"ל במשנה ותלמוד³⁷. ולפי זה “אחד בירך” שנמנה ברמ"ח אברים היא עצם הקולית (Os femoris) חוץ מראשה התחתון שנמנה עם החמשה שבארכובה, וחוץ מראשה העליון שנמנה עם השלשה שבקטלית.

האגן הנקרא אצל בעלי התלמוד בשם “כפלא”³⁸, כנראה מציור 12), אשר לפנינו, הוא מורכב מארבע עצמות ואלו הן:

ציור 12

על הציור הזה נראה האגן עם החלקים העליונים של עצמות הירך. על צד ימין נראה עצם החלצים נחלקת לשלש עצמות על ידי קוים שחורים, וראש הקולית נשמטת ליתר ביאור ממקומה; הז הוא עצם האליה סמני המספר 17, 16, 15, הם למספר חוליות השדרה.

שתי עצמות החלצים (היפט-ביינע), אחת מימין ואחת משמאל, שהולכות ומתעקמות זו כנגד זו, ומתחברות יחד בשיפולי הבטן; השלישית היא העצה (קרייצ-ביין) שמהודקת ביניהן מאחוריהן תחת חוליות המתנים; שלשתן עושות כמן טבעת גדולה, שהיא רחבה מלמעלה וצרה מלמטה, ומופלשת כלפי הפנים וכלפי מטה ודומה לאגן בלי שוליים. הרביעית היא עצם קטנה מאד התלויה בסופה של העצה כלפי מטה ונקראת בשם עצם האליה או עצם הזנב (הז). והנה על השתים האחרונות נדבר להלן בבואנו לדבר על מנין החוליות שבשדרה, ולעת עתה נדבר רק בעצם החלצים שביחד עם ראש הירך היא מצטרפת לשלשה שבקטלית.

שמות נרדפים רבים יש לה לעצם זו בלשון רומית, עד כי מרוב שמותיה תקרא גם בשם Os innominatum, כלומר עצם בלי שם. לפנים היתה נקראת Os coxae או Os femoris וכו' שפתרונן עצם הירך; אבל יען כי השמות האלו היו משותפים גם לעצם הקולית והיו מביאים לידי בלבול המושגים, לפיכך חדלו המנתחים להשתמש בהם. מן השמות שהשתמשו בהם המנתחים בימי הבינים ראוי לנו לשום ביחוד לב אל השם ³⁹Ancha שהוא השם הנקא או אנקא הנזכר הרבה פעמים בפירושו של אבי המבארים ר' שלמה יצחקי ואצל שאר מפרשי התלמוד. אבל יען כי השם Ancha היה משותף לכל אחת מעצמות החלצים ולשתיהן יחד על כן עזבוהו המנתחים גם אותו.

השמות הנרדפים לעצם זו בעברית הן: א' עצם הקטלית (כן קראתיה אנכי על שם הגומא שנמצא עליה מבחוץ ואשר תשתמש לפרק הקטלית); ב' הקליבוסת⁴⁰; ג' עיקר הירך (רמב"ם), ד' עצם הירך (ראב"ד ושערשווסקי). ה' עצם החלצים. את השם האחרון הזה מצאתי לראשונה אצל הד"ר פאריוס ואע"פ שיש לנו שמות רבים לעצם זו גם בלעדו, אבל השם הזה נאות מאד ולא יביא לידי ערבוב מושגים, ועל כן מכאן ואילך אשתמש במאמרי זה או בהשם עצם החלצים או בהשם קליבוסת, כי שניהם כאחד טובים. השם “עוקץ” שרש"י מלעז ג"כ בשם הנקא הוא דבר המוטל בספק (כמו שבארתי בהערה צד 74) ועל כן אין לנו רשות להשתמש בו.

הקליבוסת (Os innominatum) היא הגדולה והרחבה בכל עצמות הגוף; בתמונתה היא דומה לרחת של נחתומים מעוקלת, שבית קבולה הרחב נוטה כלפי המתנים ומתחבר בשפתו לעצם העצה שמאחוריה ואזנה של הרחת הכפופה כטבעת פונה כלפי הבטן ומתחברת אל בת זוגה. על צדה החיצון של הקליבוסת נמצאת גומה עגולה ועמוקה (Fossa acetabulum פפאנגע) הנקראת אצל חכמי המשנה בשם קטלית (хοτύλη אצל היפוקרטוס) ובתוך הגומא הזו ראש העליון של הקולית (בוקי דאטמא) תקוע כעלי זה בתוך המכתשת (על צד הימין של ציור 12 נראה ליתר ביאור בוקי דאטמא דשף מדוכתיה). על שם הגומא הזאת נקרא גם הפרק שבין הקולית ועצם החלצים בשם קטלית. לפי זה השם “קטלית” איננו שם לעצם מה, כי אם לפרק שבין הירך והחלצים (היפטגעלענק), כמו שהשם ארכובה הוא שם הפרק שבין השוק והירך, ורק על דרך ההשאלה נוכל לכנות את עצם הלחצים בשם קטלית.

הקדמונים, ר"ל חכמי המשנה וגלינוס היוני, היו חולקים את עצם החלצים לשתי עצמות: א' עצם הכסל⁴¹ (Os ilei) שהוא בית קיבולה של הרחת הנמצאת למעלה ומאחורי הגומא; ב' עצם הכף⁴² שהיא אוזן הרחת הכפופה כטבעת ונמצאת למטה ולפנים מן הגומא. עצם הכף היתה נקראת ג"כ בשם עצם החלון (Os fenestratum) ע"ש החלל שבתוכו הדומה לחלון. אולם החלון הזה איננו פתוח, כי אם פקוק בקרום עב הנמתח עליו כעור התוף והנקרא, לדעתי, אצל חז"ל בשם פקוקלת⁴³ (membrana obsturatoria).

אולם המנתחים מימות הבינים ואילך חוזרים וחולקים את עצם הכף לשתי עצמות: א' עצם החיק (os pubis) או גב הערוה (Gaf-haerwa)⁴⁴ שהוא חלק העליון של עצם הכף; ב' עצם השת (Os ischii) המונחת מתחת להחלון. להלן אבאר במאי פליגי החכמים הקדמונים והאחרונים.

על עצם השת מלמטה נמצאת גבשושית עבה מאד הנקראת בשם גבשושית השת (tuber ischii). על שתי הגבשושיות האלה, של ימין ושל שמאל, הנמצאות בחמוקי הירכים משני צידי בית הנקובה, נדבר עוד להלן כאשר נבוא לחקור על ההבדל שבין רמ"ח אברים במשנה ורנ"ב אברים שמצאו תלמידי ר' ישמעאל.

ראש הקולית (בוקי דאטמא Caput femoris), כנראה מן הציור שלפנינו, הוא עגול ככדור ומחובר אל גוף הקולית על ידי צואר (Collum femoris) הכפוף כאגמון כלפי פנים, וזהו כף הירך הנזכרה במקרא שעליה מונח גיד הנשה (nervus jschiadicus) שהוא העצב היותר עב בכל עצבי הגוף⁴⁵

תולדות ההתפתחות של עצם החלצים והקולית תורנו לדעת מדוע מנו חכמים שלשה בקטלית. נקודת ההתגרמות בבוקי דאטמא תתגלה בה בסוף השנה הראשונה לחיי האדם ורק בשנה התשע עשרה לערך תתחבר בחבור של קימא להקנה של הקולית.

הקליבוסת תתגרם משלש נקודות: האחת, שממנה תתגרם עצם הכסל, תתגלה בה בחדש השלישי ליצירה, השנית שממנה תתגרם עצם השת בחדש החמישי; והשלישית, שממנה תתגרם עצם החיק, בחדש השביעי ליצירה. עד השנה הששית לחיי האדם רוב בנינו של האגן הוא מחומר השחוס; אולם מעט מעט תתפשט ההתגרמות על פני כל חלקי העצמות, עד כי בשנה השמינית יתם שחוס המבדיל בין עצם החיק לעצם השת, ושתיהן יחדו תתחברנה לטבעת אחת (עצם החלון) המובדלת מעצם הכסל על ידי שטיח עב של שחוס לעומת הגומא של הקטלית.

מכל זה אנחנו רואים שרק עד שמונה שנים עצם החלצים מורכבת באמת משלש עצמות, ומכאן ואילך עד השנה השמונה עשרה אין בה אלא שתי עצמות ואח"כ אין בה אלא אחת. אבל יזכור נא הקורא, כי חז"ל קבעו את מנינם על ידי שליקת גוף אדם בן שש או שבע עשרה שנה, ובזמן הזה כבר נתחברו עצם החיק ועצם השת לעצם אחת, אבל שתיהן יחד לא נתחברו עוד לעצם הכסל, ועל כן תתפרד עצם החלצים על ידי שליקה רק לשתי עצמות, ועם ראש עצם הקולית הנפרדת על ידי שליקה מן הצואר הרי לנו שלש עצמות בקטלית, כלומר בפרק שבין הירך והחלצים, וכן פירש גם הרמב"ם: “הקטלית הוא ראש הירך ומה שלמעלה ממנו”.

גבשושית השת תתגרם מנקודה מיוחדת אשר תתגלה בשחוסה רק בשנה הארבע עשרה ותתחבר אל עצם השת בשנה העשרים וחמשה. את שתי הגבשושיות (מימין ומשמאל) לא מנו החכמים מפני שבשנה השבע עשרה הן קטנות עוד מאד “ואיידי דזוטרי אתמוחי מתמחו” בשעת שליקה. אולם תלמידי ר' ישמעאל⁴⁶ שהרבו לבדוק בשימת עין יתירה מצאו גם את שתי העצמות הקטנות האלה. לדעתי הגבשושיות האלה, הן הן שנקראו בפי ר' יהושע (בכורות מ"ה) בשם דלתות הבטן, יען דמו הקדמונים, שהגבשושיות המחוברות בחמוקי הירכים, משני צידי בית הנקובה, תוכלנה אצל הנשים להתנועע כדלתות על צירן ולהרחיב את הפתח בשעת לידתן, כאשר דמו כזאת גם ביחוס אל שתי עצמות החלצים במקום חבורן זו לזו.

 

XIX    🔗

שלשים בפיסת היד, שנים בקנה, שנים במרפק.

כשם שהרגל יש בה שלשה חלקים: פיסת הרגל, השוק והירך, שמתחברים זה לזה ואל הגוף על ידי שלשה פרקים: הקורסל, הארכובה והקטלית, כך גם היד יש בה שלשה חלקים ושלשה פרקים, ואלו

הן: א) פיסת היד (manus) הכוללת בתוכה את פרקי האצבעות ואת כף היד. ב) הקנה (Antebrachium), או חלק היד הנמשך למעלה מן הכף עד המרפק ומקביל אל השוק שברגל. ג) הזרוע (Humerus) מן המרפק עד בית השחי, ומקביל אל הירך שברגל. שלשת החלקים הללו יתחברו זה לזה ואל הגוף על ידי שלשה פרקים: ד) שורש היד (Carpus), המחבר את כף היד אל הקנה, ומקביל אל הקורסול שברגל. ה) המרפק articulatio (cubiti עללענבאגען-געלענק) המחבר את הקנה אל הזרוע ומקביל אל הארכובה שברגל. ו) הכתף (Homos שולטער) המחבר את הזרוע אל הגוף ומקביל אל הקטלית, או שתי הכתפים מקבילות אל אגן הירכים. אולם יען כי העצמות בשורש היד קטנות מאד ועומדות בשורה אחת עם כף היד, עד שבגוף אדם חי אינן נכרות לעין, על כן לא מנו חכמים את שורש היד לדבר בפני עצמו, וכללו את עצמות השורש בתוך פיסת היד.

אם נמנה מספר לכל העצמות הנראות על הציור 13 של פיסת היד, אז נמצא אותן עשרים ושבע במספר. כיצד? שלש שלש חוליות (phalangi) בכל אצבע ואצבע, חוץ מן האגודל שאין בו אלא שתי חוליות, הרי כאן ארבע עשר; חמשה גלילים בכף היד, גליל לכל אצבע ואצבע, הרי כאן תשע עשרה עצמות; שתי שורות, של עצמות קטנות וצפופות זו אצל זו בשורש היד, ארבע בכל שורה, הרי כאן עשרים ושבע, ואם עוד גם נוסיף עליהן עצם כשעורה (Os sessamoideum) אחת הנמצאת על הפרק שבין האגודל ובין גלילו, הרי כאן עשרים ושמונה; ועוד שתים היכן הן?

גם תולדות ההתגרמות של עצמות היד לא תתן ולא תוסיף לנו מאומה. אמת כי פרקי האצבעות וגלילי הכף מתגרמות כל אחת ואחת משתי נקודות: האחת, שממנה מתגרמת כל העצם כולה, תתגלה בהן בשנה הראשונה לחיי האדם, והשנית שממנה מתגרמת ראש העצם הפונה אל הצפורן תתגלה בהן רק בשנה הששית או השביעית. אולם, כאשר בארנו בפרק החמשה עשר, מתוך שעצמות היד קטנות ודקות מאד, לפיכך ראשי פרקיהן אינם עולים למנין.

העצמות הקטנות שבשורש היד שונות זו מזו במדותיהן ותמונותיהן, והמנתחים קראו לכל אחת מהן בשם בפני עצמה. אילו הן: א' הספינה, ב' הירח, ג' המשולש, ד' הקטנית, ה' מרבה הקצוות הגדולה, ו' מרבה הקצוות הקטנה, ז' הפיקן, ח' האונקלי. והנה בהולד האדם העצמות האלה הן כולן של שחוס גמור ורק אחר כך תתגרם כל אחת מהן מנקודה בפני עצמה שתתגלה בהן בזמנים שונים, למשל בהפיקן והאונקלי תתגלה בשנה הראשונה לחיי האדם, בהמשולש תתגלה בשנה השלישית, בהירח בשנה החמישית וכו' ועצם הקיטנית תתגרם רק בשנה השתים עשרה לחיי האדם.

אם כן עוד שתי עצמות היכן הן?

חלק היד למעלה מפיסת היד ועד המרפק (עללענבאגען) נקרא אצל חז"ל בשם קנה (פארדערארם) ע"ש שחלק היד הזה, היה משתמש בימי קדם לקנה המדה, או מפני שאצל רוב הולכי על ארבע בחלק הגוף הזה נמצא רק עצם אחת חלולה כקנה⁴⁷. ושתי עצמות בקנה: האחת עבה מלמעלה במקום חבורה עם הזרוע ודקה מלמטה במקום חבורה אל פיסת היד; העצם הזאת תקרא בלשון רומי בשם focile maujs או ulna, שמותיה הנרדפים בעברית הם: העמוד הגדול (א"ס העברי) או המרפק (אבראמאוויץ ושערשעווסקי)⁴⁸. העצם השנית מונחת אצלה לכל ארכה אעפ"י שהיא קצרה מעט ממנה, דקה מלמעלה והולכת ונעשית עבר מלמטה במקום חבורה על פיסת היד ומשתמשת לסבב את כף היד כלפי מעלה וכלפי מטה, ולפיכך קראתי אנכי אותה בשם “הסובב”. שמותיה הנרדפים ברומית Radius או focile minus ובעברית: העמוד הקטון (א"ס העברי) החישור (אבראמאוויץ) או הקנה (שערשווסקי).

על דבר פרטי בנין העצמות השתים האלה וחבורם אל עצם הזרוע כבר דברנו למעלה בפרק השלישי של מאמרנו זה.

עצם המרפק ulna והסובב radius ככל שאר העצמות הארוכות שבגוף, תתגרמנה משלש נקודות. נקודת ההתגרמות הראשונה תתגלה בכל אחת מהן ארבעים יום ליצירה, ובהולד האדם קצותיהן העליונות והתחתונות הם של שחוס גמור. בראש המרפק הסמוך אל פיסת היד תתגלה נקודת ההתגרמות בשנה הרביעית לחיי האדם, ויתחבר בחבור של קימא אל גוף העצם על ידי כליון של שחוס המבדיל שביניהם רק בשנת העשרים לימי חייו. אולם ראשה העליון, הנקרא בשם “קרן המרפק” והמתחבר אל הזרוע, יתחיל להתגרם רק בשנה העשירית ובסוף השנה השבע עשרה יתחבר אל גוף המרפק והיו לעצם אחת.

ראשו התחתון של הסובב יחל להתגרם בשנה השניה לחיי האדם, ויתחבר בדבק של קימא אל גוף הסובב גם כן בשנה העשרים; אולם ראשו העליון הסמוך אל הזרוע יתחיל להתגרם בשנה החמישית, ובשנה הארבע עשרה או החמש עשרה אנחנו רואים אותו מחובר כבר בחיבור של קימא אל גוף הסובב.

מכל זה נראה, כי צדקו חז"ל מאד במנינם שמצאו על ידי שליקת גוף אדם בן שש או שבע עשרה שנה. בגוף כזה הקצוות “epiphisis” התחתונות של שתי עצמות הקנה נבדלים מגופי העצמות על ידי שטיחות דקות של שחוס, אשר בנקל ימסו במים על ידי שליקה ויפרדו מהם, ועל כן ימנו בנקל עם פיסת היד הסמוכה להם; ולפיכך מנו חכמים בפיסת היד–שלשים, היינו עשרים ושמונה שזכרנו למעלה ועוד שתים שהן הקצוות התחתונות של עצם המרפק והסובב בקנה, ר"ל בחלק היד הנמשך מן פיסת היד ועד המרפק, מנו שנים היינו שני עצמות הקנה. אולם במרפק עצמו, ר"ל בהפרק (עללענבאגען) שבין עצמות הקנה ועצם הזרוע, אעפ"י ששם שלש עצמות פוגעות זו בזו, בכל זאת לא נמצא בשנת השש עשרה או השבע עשרה יותר משתי עצמות קטנות, והן: קרן המרפק וראש התחתון של עצם הזרוע אשר יתחבר אל גוף הזרוע רק בשנה השמונה עשרה לחיי האדם, בעת אשר הקצה העליון של הסובב לא יוכל להמנות לאבר בפני עצמו, יען כי כבר נתחבר אל גוף העצם עוד בשנת הארבע עשרה או החמש עשרה, ולא יפרד ממנו על ידי שליקה.

על הקורא הנבון, אשר יקרא את דברינו אלה בשים לבב, להודות כי לא נתהלל במתת שקר אם נאמר, כי הרעיון אשר שמנו ליסוד באורנו על המשנה קולע אל השערה ולא יחטא, והאות היותר נאמן על אמתתו הוא ביאור הפרק הזה. ובאמת די לנו לבדוק על ידי שליקה רק את פרק המרפק לבדו לחרוץ על ידה משפט בדיוק נכון כמה היו שני חיי ימי העלם או העלמה שמגופו נטל הפרק הזה; ואם נראה, כי מצב השחוסים גם בשאר הפרקים מתאים אל מספר השנים שמצאנו בו, אז נוכח כי חז"ל לא עשו דבריהם דברי נביאות, כי אם יסדו את כל דבריהם במשנה זו על אדני הנסיון והבדיקה.

 

XX    🔗

אחד בזרוע וארבע בכתף:

עצם הזרוע תתחבר אל הגוף על ידי הכתף. הכתף בנויה משתי עצמות: האחת דקה וארוכה כקנה מעוקל לארכו, ומונחת כלפי הפנים, למטה מן הצואר ולמעלה מן הצלעות; בראשה הפנימי תתחבר אל עצם החזה ובראשה החיצון היא פונה אל השכם; זוהי עצם המפתח (clavicula) או הבריח (שערשעווסקי). ציור 14.

השנית גדולה ורחבה, בעלת תמונה משולשת ותלויה על הצלעות כלפי העורף, זוהי עצם השכם (scapula) או כף של יד (רש"י)⁴⁹ שפת השכם החיצונה עבה מן הפנימית ובקיצה העליון נמצא בה גומא קטנה ועגולה הנקראת בשם עין הכתף (א"ס העברי) ובגומא זו נכנסת ראש עצם הזרוע העגול ככדור. וכמין דיוסטרא יוצאת מעצם השכם, שעוברת כל פני כל רחבה והולכת ומתארכת כלפי חוץ כמין זיז המוסך על ראש הזרוע, ושבליטתו נראית גם אצל אדם חי בגובה הכתף – זהו זיז הכתף (acromion), ועוד זיז אחד יוצא משפתה העליונה של השכם, שמתעקם כחרטום של עורב והנקרא בשביל זה בשם זיז החרטום (procesuss coracoideus). הזיז הזה שאינו נראה על ציורנו, מחובר על ידי פרק עם הראש החיצון של עצם הבריח ומעורה עליו על ידי גידים חזקים שבהם השכם תלויה בגוף.

הנה כי כן שלש עצמות פוגעות זו בזו בפרק הכתף: ראש עצם הזרוע, הבריח והשכם; מדוע זה מנו חכמים ארבע בכתף?

ראש עצם הזרוע, אשר יחל להתגרם רק בשנה הראשונה לחיי האדם, יתחבר אל גוף הזרוע רק בשנה העשרים לימי חייו, וא"כ בשנה השש או השבע עשרה יתפרד על ידי שליקה לעצם בפני עצמה. הבריח, אע"פ שהוא מתגרם משתי נקודות: האחת שממנה מתגרמת העצם כולה (ארבעים יום ליצירה), והשניה בקצה העצם המחובר על ידי שחוס אל החזה; אבל הנקודה השנית הזאת איננה מתגלה בה אלא בשנה העשרים לחיי האדם, ולפיכך איננה עולה למנין. השכם, אף על פי שהיא מתגרמת משבע נקודות מיוחדות, אולם בהולד האדם כבר נתגרמה השכם כלה ורק הזוית התחתונה ושני הזיזים הם עודנה של שחוס, אולם בשעה שזיז החרטום יחל להתגרם עוד בשנה השניה לחיי האדם, זיז הכתף והזרוית התחתון לא יתגרמו אלא אחרי שבע עשרה שנה, ולפיכך על ידי שליקה תתפרד השכם רק לשתי עצמות, גוף העצם וזיז החרטום. לפי זה הארבע שבכתף שמנו חז"ל הן ראש הזרוע, הבריח, השכם וזיז החרטום.

 

XXI    🔗

אחד עשר צלעות… ששה במפתח של לב:

אם נתבונן אל הציור 15 אשר לפנינו, אז נראה כי משתים עשרה חוליות השדרה הנמצאות בגב האדם, ר"ל לעמת החזה, יוצאות שנים עשר זוגות של צלעות, שהולכות ומתעקמות כלפי הפנים, ומתקרבות אלו לאלו, ומתחברות בשחוסיהן הארוכים אל עצם החזה, היורדת מסוף הצואר עד הבטן. אבל לא כל הצלעות דומות זו לזו. הזוג הראשון, שמיד תחת הצואר, הוא הקטן מכולם, ודומה לטבעת שחללה הוא הפתח אל בית החזה; ושאר הצלעות רחבות וגדולות הרבה ממנה, מפני שבית החזה צר מלמעלה והולך ומתרחב כלפי מטה. השחוסים של שבעת הזוגות העליונים מתחברים בעצמם אל צידי עצם החזה, ושל שלשת התחתונים מתחברים כל אחד אל זה שלמעלה מהם. אולם שני הזוגות האחרונים, ר"ל העשתי עשר והשנים עשר תלוים ועומדים באויר, ואינן מחוברים אל עצם החזה כלל.

מדוע זה מנו חז"ל רק עשתי עשרה צלעות מכל צד ולא שתים עשרה?

על הציור הזה נראה את בית החזה עם העמוד השדרה חוץ מחוליות הצואר. חוליות הגב והצלעות מסומנות בסימני המספר 1, 2, 3… 12. חוליות המתנים מסומנות באותיות רש"י א ב ג ד ה. א א הם שתי עצמות הקליבוסת. ב ב הן שני בוקי דאטמא, שנרשמו על הציור על ידי נקודות. עיין למעלה ציור 12.

את עצם החזה Os sternum הדומה מעט בתמונתה לחנית, יחלקו המנתחים לשלשה חלקים: החלק העליון, שאליו מחובר הזוג הראשון של הצלעות, נקרא בשם הנצב או יד החנית (manubrium sterni), החלק השני שאליו מחוברים הששה זוגות האחרים נקרא בשם “הגוף” או “הלהב” (Corpus) והחלק התחתון (ר) הדומה לחודו של חנית איננו של עצם כי אם של שחוס, ובמצב כזה ישאר על פי רוב גם עד זקנה ושיבה ונקרא בשם תנוך החזה או ראש הסייף (processus xyphoides).

מה הוא “מפתח של לב” שנזכר במשנה? הרמב"ם מפרש שהוא עצם החזה, ומבאר שלפיכך נקראת העצם הזאת בשם מפתח, “לפי שבתנועת החזה ינשב הריאה על הלב והנה הוא לו כמו מפתח, שיפתח דרך יכנס ממנו האויר ויוצא העשן”. אבל לעניות דעתי הביאור הזה איננו מספיק, כי סוף סוף המפתח הזה איננו פותח כלום, ומדוע נקרא החזה בשם מפתח בשעה שאין לו דמות ודמיון לכלי זה כלל.

אולי יעלה על דעת הקורא, שבשביל כך נקראת עצם החזה בשם מפתח, יען כי דומה היא בתמונתה למפתח של מסגר כפי שהיה נעשה בימים הקדמונים; אבל גם ההשערה הזאת לא תתכן. למן היום אשר החלה העיר פומפייה שברומא להתנער מערמת עפרה אשר היתה קבורה תחתיו כאלפים בשנה, מצאו בתוכה חופשי קדמוניות הרבה מיני מפתחות: מן המפתחות הגדולים אשר לדלתות ההרמונים ושערי החצרות עד המפתחות הקטנים אשר להארגזים שמצניעים בהם אבנים טובות ומרגליות, והנה כולם דומים בתמונתם להמפתח אשר לנו היום: קנה וטבעת בראשו⁵⁰.

אבל מלבד זה לא נבין, מדוע ימנו חז"ל בעצם החזה ששה אברים בעת שהמנתחים היום אינם מונים בה אלא שלשה? הן אמנם כי יצירת עצם זו היא באמת משש טבלאות קטנות של שחוס, שכל אחת מתגרמת מנקודה בפני עצמה; אבל בכל זאת אין גם יום אחד בחיי האדם שנוכל למצוא בה שש עצמות בבת אחת.

תולדות ההתפתחות של עצם החזה תורנו לדעת, כי בהנצב ובשתי הטבלאות העליונות של הלהב (המסומנות על הציור באותיות הַ, ל) תתגלנה שלש נקודות ההתגרמות עוד בטרם יולד האדם; שתי הטבלאות התחתונות של הלהב (המסומנות ה, ב), מתחילות להתגרם רק בשנה הראשונה לחיי האדם, אולם בראש הסייף (ר) לא תתגלה נקודת ההתגרמות פחות משנת השמונה עשרה, אבל על פי רוב לא תתגלה אלא הרבה שנים אחרי זה, וכלו לא יתגרם לעולם. נתבונן נא עתה אל זמן (הכליון של השחוסים המבדילים בין הטבלאות של עצם החזה שתי הטבלאות התחתונות של הלהב: ה, ב תתאחדנה לעצם אחת עוד בשנה החמש עשרה, שתים אלו תתחברנה אל זו שלמעלה מהן (טבלא ל) בשנה העשרים וחמש לחיי האדם וכולן מתחברות אל הטבלא הראשונה של הלהב (טבלא הַ) בשנת הארבעים לחיי האדם, ורק כשיגע האדם לימי הזקנה יתאחד הנצב עם הלהב. נמצא לפי זה כי בשנה הראשונה לחיי האדם נוכל למצוא על ידי שליקה רק שלש עצמות [הנצב ושתי הטבלאות העליונות]; מן השנה השניה עד השנה החמש עשרה – חמש עצמות [אחת בנצב וארבע בלהב]; מן השנה החמש עשרה עד השמונה עשׂרה – רק ארבע עצמות [שתי הטבלאות התחתונות כבר נתחברו לאחת]; מן השעה השמונה עשרה עד העשרים וחמש נמצא לפעמים עוד הפעם חמש, מפני שלפעמים תתגלה נקודה חדשה של התגרמות בשחוסו של ראש הסייף; מן השנה העשרים וחמש עד הארבעים ימצא בה עוד הפעם רק ארבע עצמות [שלש הטבלאות התחתונות של הלהב נתחברו לאחת]; ורק אחרי ארבעים שנה ימצא באדם שלש עצמות בחזה [כמו שמונים המנתחים היום] ר"ל הנצב הלהב וראש הסייף, שבגוף אדם זקן הם נעשות רק שתים על ידי כליון השחוס המבדיל שבין הנצב והלהב. הנה כי כן שש עצמות לא תמצאנה בהחזה לעולם.

אבל נתורה נא ונראה מה קראו חז"ל בשם הזה. בתוספתא חולין פ"ט נאמר בפירוש: “איזהו חזה? [לענין מתנת כהנים]. כל הרואה את הקרקע, למעלה עד הצואר, למטה עד הכרס, וחותך עמה ב' צלעות אילך ואילך”. מזה נראה שהיה המנהג אצלם לחשוב את החזה עם הזוג הראשון של הצלעות לדבר אחד, אבל את המנהג הזה נפגוש גם שנות מאות רבות אחרי בעלי המשנה והתלמוד. בש"ע יו"ד [הלכות טרפות סימן נ"ד] נאמר: “הבהמה יש לה כ”ב לצעות גדולות" ועל זה מעיד הש"ך בשם הראב"ן: לבד מאותן ב' צלעות קטנות הנחתכות עם החזה שנקראות חזה ולא צלעות⁵¹.

הננו רואים בעליל, כי בשם חזה כנו חז"ל את עצם החזה עם הזוג הראשון של הצלעות הנבדלות משאר צלעות הדפנות בשלשה דברים, א' שהן קטנות מכולן, ב' שהן מעוקלות יותר מהן ודומות שתיהן יחד לטבעת עגולה, ג' שאינן נוגעות בעצם החזה בזוית נצבה כשאר הצלעות כי אם עומדות אתה כמעט בשטח אחד. ומפני כל זה הזוג הראשון של הצלעות עם עצם החזה ביחד יש להן תמונת המפתח ממש כמו שנראה זאת על הציור אשר לפנינו וכאשר נוכל לראות זאת עוד ביתר שאת על שלד של גוף אדם, שדי לנו להביט בו בסקירה אחת על עצם החזה והשם “מפתח של לב” יעלה מיד על לבנו.

אחרי כל זאת לא יפלא איפוא עוד מדוע מנו חז"ל רק אחד עשר זוגות של צלעות ולא שנים עשר? יען כי הזוג הראשון נמנה עם החזה. מצד השנה נבין ג"כ מדוע מנו החכמים ששה במפתח של לב? מפני שבשנת השש עשרה או השבע עשרה עצם החזה מורכבת מארבע טבלאות שעם שתי הצלעות העליונות הם ביחד שש.

הנה נא הארכתי מעט בביאור השם “מפתח של לב”, מפני שהדבר הזה נותן לדעתי כבוד ועוז לתורת חז"ל, ומוכיח בעליל כי חכמי המשנה שאבו את ידיעותיהם בנתוח ממקור נאמן, רצוני לומר מבדיקת גוף אדם, ולא סמכו בזה על תורת חכמי היונים. כידוע בתולדות חכמת הרפואה היתה עצם החזה לסלע המחלוקת במאה השבע עשרה לספירתם, בין אביר המנתחים וועזאליוס ובין מתנגדיו הרבים, שהלכו אחרי גלינוס היוני בעינים עצומות, לאמר, כי כל אשר הורה ולימד היוני הזה בחכמת הנתוח עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. על ידי העצם הזאת הוכיח וועזאליוס, כי גלינוס שאב את ידיעותיו מנתוח גופות הקופים וחיות השדה, אבל לא מנתוח של גוף אדם, ולפיכך הורה בספריו שעצם החזה לבדה מורכבת משבע טבלאות, כמו שהיא באמת אצל הקופים. ואם כן חז"ל שמנו ששה במפתח של לב לא תורת היונים היתה בפיהם כי אם תורת הנסיון והבדיקה.

 

XXII    🔗

שמונה עשר חוליות בשדרה, שמונה בצואר… וחמשה בנקביו.

עמוד השדרה מורכב משלשים ושתים חוליות Verterbrae הדומות לטבעות חרוזות זו על גב זו, שכולן מצטרפות לשפופרת אחת ארוכה, שבה מונח חוט השדרה או מוח השדרה היוצא מן הגלגולת, והולך ויורד עם סוף הגוף, ומוציא מתוכו חוטי עצבים, שהולכים ממנו לימין ולשמאל ומתפרדים בכל חלקי הגוף ומשתמשים כשלוחי הובאה והולכה, ר"ל להביא את ההרגשה מעור הגוף אל המוח, ולהוליך את התעוררות התנועה מן המוח אל השרירים שבגוף.

אלו דברים נמצאים בכל חוליה וחוליה: א' גוף החוליה (Corpus) הדומה לסדן של עצם עגול וקצר. ב' קשת החוליה (Arcus) המחוברת אל הסדן מאחוריו. ג' שלשה זיזים המחוברים אל הקשת, שבהם מעורים שרירי הבשר ההולכים לכל ארכה של השדרה: זיז אחד מאחורי הקשת, הנקרא בשם זיז העוקץ (processus spinosos) ושנים מן הצדדים (proc. Transversi) תמונת החוליה בפרטי בנינה תשתנה לפי מקומה בגוף האדם ועל פי זה תתחלק השדרה בכלל לחמש מחלקות:

א) חוליות הצואר (Vertebrae colli) שהן תמיד שבע במספר, אחד בבעלי חיים ארוכי הצואר ואחד בבעלי חיים קצרי הצואר. – אולם המשנה באהלות מונה שמונה בצואר, מפני שיש בצואר עוד עצם אחת כלפי הפנים תחת לחי התחתון ולמעלה מפיקה של הגרגרת; העצם הזאת שאליה מחוברת הלשון תמונת קרנים לה ונקראת בשם עצם הלשון (Os hyoides).

ב) חוליות הגב ((Vertebrae dorsi שאצל האדם ורוב בעלי החיים, הן שתים עשרה במספר; מן החוליות האלה יוצאות הצלעות המקיפות את בית החזה. ציור 15 צד 89.

ג) חוליות המתנים (vert. Lumbales) גדולות ועבות מאד וזיזי הצדדין היוצאות מהן דומות לצלעות שלא נתפתחו כל צרכן, והנקראות אצל חכמי היצירה בשם צלעות הבטן⁵². מספר החוליות האלה ג"כ אינו קבוע ועומד אצל כל בעלי החיים, כי אם לפי אורך גוף בעל-החי כן ירב מספרן. אצל רוב הבהמות הבייתיות מספרן שש, אצל האדם מספרן על פי רוב חמש, אבל יש בני אדם שיש להם שש חוליות המתנים, אבל אז יגרע על פי רוב מספר החוליות בהמחלקה שלמטה ממנה.

ד) חוליות האגן, שנתחברו והותכו לעצם אחת הנקראת בשם העצה (Os sacrum⁵³) והמהודקת בין שתי עצמות החלצים. ומפני שהותכו כלן לחוליה אחת, לפיכך אבדה כל אחת מהן את תמונתה הראשונה. מספר חוליות העצה אצל האדם הן על פי רוב חמש, ונכרות על ידי ארבעה זוגות של נקבים הנמצאים בין חוליה לחוליה, (ציור 12 צד 71 וציור 15 צד 89) ואצל רוב הבהמות הבייתיות הן ארבע (עם שלשה זוגות של נקבים), אבל לפעמים רחוקות יקרה שגם אצל האדם העצה מורכב רק מארבע חוליות⁵⁴.

ה) חוליות הזנב, שאצל האדם הן רק שלש במספר, אבל לפעמים יעלה מספרן עד ארבע ודומות לגרגירי עצם קטנים שאבדו את תמונת החוליות לגמרי, מפני שאין להן לא קשתות ולא זיזים ויתקשו על פי רוב לעצם קטנה אחת הדומה בתמונתה לגרעין של לוז או של שקדים, ונקראת בשם “עצם העליה” (Os coccygis) או “לוז של שדרה” (העוקץ אצל שערשווסקי?⁵⁵); אולם אצל הנשים שלש חוליות האליה על פי רוב אינן מצטרפות לאחת. ציור 12 וציור 15.

עצם העצה או החומש (שערשווסקי) דומה בתמונתה לכף של סידים מקוערת שגבה לחוץ כלפי אחוריו של אדם ושקועה לפנים כלפי חלל האגן; העצה הוא עב ורחב מלמעלה במקום חבורו אל חולית המתנים, דק וצר מלמטה במקום חבורו אל עצם האליה ושפועו הולך ויורד כלפי אחור, נמצא ראשו של העצה בולט כשן סלע אל חיק חלל הבטן. ויען כי חוליות המתנים ג"כ שופעים ויורדים כלפי הפנים, לפיכך במקום שהעצה נוגע בחוליה האחרונה של המתנים נראת בחלל הבטן זוית חדה ובולטת, והבליטה הזאת היא הנקראת בשם העוקץ (Pomontorium) או הכרמל (שערשווסקי), ועל פי נקרא גם העצה כולו בשם עוקץ⁵⁶, ולפעמים יכנו חז"ל בשם זה את שתי הצלעות של זוית העוקץ, ר"ל את חוליות המתנים עם עצם העצה גם יחד⁵⁷.

לכל ארכו של העצה מלמעלה למטה עובר צינור אחד, שהוא סופו של צינור השדרה, ובו מוח השדרה, או יותר נכון, ציציותיו של מוח השדרה יורדות וכלות עד האליה, לרחבו של העצה אנחנו רואים עליו ארבעה קוים בולטים, שהם סמני החבור של חוליה אחת לחברתה; ועל הקוים האלה נמצאים ארבעה זוגות של נקבים, שכל אחד מהם נקרא (לדעתי) בפי חז"ל בשם “פי הפרשה” (Foramina Sacralis) מפני שדרך הנקבים האלה יוצאים ארבעה זוגות של חוטי פיצול או “הפרשות” (לפירוש ששמע רש"י מרבותיו, (חולין מ"ה⁵⁸) ארבעה לימין וארבעה לשמאל, שמתחברים מיד לשני עצבים גדולים הנקראים בשם “גידי הנשה” (nervi ischiadiici) היורדים אל שתי הירכים.

עוד נשאר לי לדבר דברים אחדים על דבר השמות הנרדפים של עצם זו ברומית ובעברית. את השמות “עצה” “ועוקץ” כבר הזכרתי למעלה. הד"ר שערשווסקי יכנה אותה בשם “החומש” על שם שהיא מורכבת מחמש חוליות. אבל איך תקרא עצם זו עצל הבהמה שאין בה אצלה אלא ארבע חוליות⁵⁹? אצל המנתחים תקרא העצם הזאת בשם (Os sacrum) שתרגומו “העצם הקדושה”, יען כי אצל עובדי האלילים הקדמונים היתה עצם זו נקרבת על גבי המזבח עם האליה יחד⁶⁰. שמות הנרדפים של עצם זו הן: Os coccygis perforatus שתרגמו: “עצם האליה בעלת הנקבים “Os ani Os vetula שהוראת שניהם היא “עצם פי הטבעת”, ושני השמות האחרונים האלה היו משותפים לעצם העצה ולעצם האליה ביחד. אצל הרופאים העברים בימי הבינים נקראו שתי העצמות האלו ג”כ בשם כללי “עצם פי הטבעת” על שם החלחולת המחוברת אליהן. ובשם הזה “Ezem pi hatabaat” נשתלשל גם לבין המנתחים של חכמי אומות העולם, ולפי דעת הירטל השמות “Ossa ani” או “Os vetula” הם רק העתקות של השם העברי; מלבד השמות האלו תקרא עצם האליה, ולפעמים גם העצה, בשם “Uropygion”, כלומר עצם השתן (אריסטו), גם “Orchopygion” כלומר “עצם הביצים”, מכל זה נראה כי המנתחים הקדמונים חשבו את שתי העצמות האלו לאברי הנקבים ר”ל לעצמות שאליהן מחוברים אברי היציאה וההולדה⁶¹. ואם כן אין כל ספק שגם השם “נקבים” הנזכר במשנה דאהלות הוא ג"כ כינוי לעצמות העצה והאליה שאליהם מחוברים האברים הנקראים תמיד אצל חז"ל בשם “נקבים” והנקראות גם אצל המנתחים בשם עצמות פי הטבעת או עצם הביצים וכן ביאר גם הרמב"ם בפירושו למשנה: “והנקבים הם כנוי לאמה וביצי הזכרות”.

נשובה נא עתה אל ביאור משנתנו. חז"ל מנו שמונה עשרה חוליות בשדרה (חוץ מחוליות הצואר) וחמש בנקבים, שהן ביחד עשרים ושלש; והנה אם נצרף את כל החוליות למנין, אז ישא המספר בכללו בד בבד עם מספר חז"ל: שתים עשרה חוליות בגב, חמש במתנים, חמש בעצה ואחת באליה, הרי כאן עשרים ושלש. רק זאת תכבד עלינו להבין מדוע יצרפו חז"ל את החוליה הראשונה של העצה לחוליות השדרה ולא מנו שבעה עשר בשדרה וששה בנקבים?

הסבה לזה, לדעתי, יכול להיות אחד משני הטעמים האלו: א', יען כי אצל הבהמות הבייתיות חוליות המתנים הם שש במספר, וחוליות העצה רק ארבע; על כן חז"ל, שבדקו על ידי שליקה, שעל ידה חוליות העצה כבד נתפרדו זו מזו, חשבו למשפט, כי גם אצל האדם החוליה הראשונה של העצה לחוליות השדרה תתחשב; וביחוד אחרי אשר בתמונתה היא דומה במקצת לחוליות המתנים מפני שגם אצלה יש זיזין למעלה כאותן של חוליות המתנים. ב', או כלך לדרך זו, כיון שלפעמים יקרה שגם אצל האדם מספר חוליות המתנים הן שש וחוליות העצה הן ארבע, הנה יכול להיות שכן היה גם באותו גוף שבדקו חז,ל בבואם לקבוע את מספרם.

כן גם נבין מדוע מנו חז"ל רק עצם אחת בהאליה ולא שלש; מפני שהשתים האחרונות הן באמת קטנות מאד “ואיידי דזוטרי אתמוחי מתמחו” בשעת שליקה, ורק תלמידי ר' ישמעאל שבדקו בשימת עין יתירה מצאו גם אותן והן הן שני הצירים שאצל האשה לא יתחברו אל גוף העצם לעולם ויוכלו להתנועע אצלן בשעת לידתן, ולפיכך אמר להם ר' ישמעאל: שמא באשה בדקתם וכו'? אבל באמת אינו כן, כי את העצמות האלו נוכל למצוא על ידי שליקה גם אצל הגברים אם נרבה לבדוק אותם בשימת עין יתירה.

 

XXIII    🔗

תשעה בראש עם הלחי התחתון (תוספתא אהלות פ"ב).

בגשתנו לבאר את מספר העצמות שמנו חז"ל בראש האדם, תתיצב לפנינו שאלה אחרת מאשר היתה לפנינו עד עתה בביאור מספר העצמות שבכל אברי הגוף, שבכל אברי הגוף מספר העצמות אצל חז"ל מרובה ממספר העצמות שמונים המנתחים היום, מה שאין כן בהראש, שהמנתחים מונים בו עשרים ושתים וחז"ל אינם מונים בו אלא תשע. הנה כי כן שאלה חדשה לפנינו: והכא במאי פליגי?

ראה ראינו כי רבוי מספר האברים או העצמות אצל חז"ל תלוי באופן בדיקתם, יען כי הקדמונים בדקו על ידי שליקה, שהיא תמסמס את השחוסים המבדילים בין גופי העצמות ובין ראשיהן, עד שתתפרד עצם אחת לשתים או לשלש, על כן גם מנו חז"ל שתים או שלש עצמות במקום שהמנתחים מונים היום רק אחת, אבל מדוע זה יגרע מספר העצמות בהגלגולת אצל חז"ל ממספרן אצל המנתחים? האם טעם אחר יש בדבר מלבד אופן הבדיקה.

לטעם אחר אין אנו צריכים, יען כי חז"ל בדקו עד ידי שליקה, ויען כי השליקה לא תפריד ברוב עצמות הראש בין אחת לחברתה, על כן חשבו בה חז"ל לפעמים שתים או שלש עצמות לאחת, ועל כן יגרע מספרן אצל חז"ל.

הנה נא ראינו שעצמות הגוף תתחברנה זו לזו באחד משני האופנים הללו: א'. על ידי פרק, כלומר שעצם אחת מעורה אל חברתה על ידי קרום חזק של רקמת הגידים הדומה לשק מפולש שבשפתו האחת הוא מהודק לעצם זו ובשפתו השנית אל חברתה. השק הזה הוא הנקרא אצל המנתחים בשם כיס הפרק ואצל חז"ל נקרא בשם בית הפרק⁶². ב'. אצל אדם שלא נגמר עוד גידולו חלקי עצם אחת מתחברים זה לזה על ידי שחוסים מבדילים שמהם תוצאות לגידול העצם לארכו.

לא כן הוא בעצמות הראש. מלבד הלחי התחתונה המתחברת בשתי ענפיה (מימין ומשמאל) אל הגולגולת מתחת לחורי האזנים על ידי פרקים, ומלבד עצם העורף שמאחורי הראש, המתחברת אל עצם הכנפים שבתחתית הגולגולת ואל שתי עצמות הצדעים (שלאֶפ-ביינע) על ידי שחוסים מבדילים, כל שאר עצמות הראש תתחברנה זו לזו על ידי חבור שאין אנו מוצאים דוגמתו בכל הגוף והנקרא בשם חבור של תפירה, שהשליקה אינני שולטת עליו כלל.

ושלשה מיני תפירות הן: א'. תפירת השִׁינַיִם (Sutura dentata); עצמות הגלגולת הרחבות והדקות כטסין יש שתתחברנה זו לזו על ידי שִׁינַיִם גדולות וחדות כשיני המגרה שיש להן על שפתיהן; ומתוך ששיני עצם זו נכנסות לתוך הפגימות שבין שיני בת גילה, העצמות נסבכות ונאחזות זו בזו עד שרק בריב עמל נוכל להפריד אותן זו מזו. ב'. תפירת הקשקשת (Sutura squamosa) היינו שהעצמות במקום חבורן זו לזו שפתיהן שופעות ויורדות ומתחדדות זו כנגד זו, וחודה של זו חופה על גבי חודה של בת גילה כקשקשת זו של דגים שכל אחת מהן מקצתה חופה את זו שלמטה ממנה. ג'. תפירת הדבק (Harmonia), היינו שהעצמות נדבקות ומהודקות זו לזו בשפתיהן בלי כל הפסק בינתיים עד שהן נראות כעצם אחת.

שתי התפירות האחרונות, ר"ל תפירת הקשקשת ותפירת הדבק נקראות ג"כ אצל המנתחים בשם תפירה מדומה (Sutura spuria) להבדיל מן תפירת השינים שנקראת בשם תפירה אמיתית (Sutura vera). השמות הללו נשתלשלו אלינו מספרי המנתחים הקדמונים. חכמי המשנה, ככל שאר המנתחים הקדמונים⁶³ עד אבן סיני, ועד בכלל, חשבו כי רק תפירת השינים תאחד שתי עצמות שונות זו לזו, אבל שתים שלש עצמות המחוברות יחד ע"י תפירה מדומה היו נחשבות בעיניהם לעצם אחת, והסדקים הדקים הנראים על הגולגולת במקום שהעצמות מחוברות זו לזו על ידי תפירת קשקשת – את הסדקים האלה חשבו לשריטות בעלמא שאינן נוקבות ויורדות דרך כל עוביָם של כותלי הגולגולת,כי אם נראות על פניהם מלמעלה, ועל כן לא האמינו כי במקום זה נוכל על ידי תחבולות ידועות להפריד בין הדבקים.

ובאמת חייבים אנחנו לסלוח להמנתחים הקדמונים ולחז"ל את המשגה הזה, וביחוד אם נתנונן אל אופני הבדיקה אשר נשתמש בהם היום כדי להפריד בין עצמות הגלגולת. לתכלית זו בוררין ראש אדם צעיר לימים שתפירותיו לא נתקשו עוד כל צרכן, ושורין אותו ימים רבים במים כדי לרכך את העצמות שלא תתפוצצנה תחת הכשיל וכלפות והמסמרים שמשתמשים בהם למלאכה זו, ובכלל נאמר כי המלאכה הזאת איננה מן המלאכות הנקיות והקלות כי אם דורשת ידים חרוצות ויגיעה רבה, ועל כן לא נתפלא איפוא על החכמים הקדמונים שחשבו את הדבר הזה לדבר בלתי אפשרי כלל.

עצמות הראש תתחלקנה לשתי מחלקות: א' עצמות הגלגולת או עצמות הקדרה שבה מונח המוח. ב', עצמות הפנים המקיפות את חורי העינים, חלל החוטם וחלל הפה. הקדרה דומה מעט לתמונת הבצה, שקוטרה הארוך מבריח מן המצח אל העורף וקוטרה הקצר הולך מימין לשמאל בין הרקתַיִם (הצדעים); קרקעיתו של חלל המוח הוא התקרה לחלל החוטם ולחללו של בית הבליעה (בית הבליעה הוא החלל הגדול הנמצא מאחורי וילן החיך ולפנים מחוליות המפרקת ונמשך למטה אל הושט ואל קנה הגרגרת ומלמעלה שלשה פתחים נפתחים אליו, שנים משתי הנחירים ואחת מחלל הפה).

שמונה עצמות מצטרפות זו לזו בכותלי הגלגולת ואלו הן בשמותיהן: א', עצם הכנפים או החגב; ב', עצם העורף או העצם שמאחורי הראש (שערשעווסקי); ג', עצם המכבר; ד', עצם המצח או הפדחת; ה', ו', שתי עצמות הצדעים (רקה במקרא, צידעא אנדיפי אצל חז"ל); ז', ח', שתי עצמות הקדקוד.

עצם הכנפים מונחת בתחתית הקדרה (מושב המוח באבן סיני העברי; בתמונתה היא דומה לציפורת כרמים או חגב בעל ארבע כנפים ושתי רגלים. גוף החגב מונח באמצעיתה של קרקע הקדירה וחוצץ בין חלל החוטם וחללך המוח. מלמעלה לצד המוח נראה עליו כעין אוכף של חמור (Sella tarcic), ומאחורי האוכף הוא הולך ושופע כלפי מטה כזנב ומתחבר על ידי שטיח של שחוס אל עצם העורף, שתי כנפים קטנות יוצאות מגוף החגב פרושות כלפי הפנים ומתחברות על ידי תפירה אמיתית אל עצם המצח, ומצטרפות אתה לכותלי חורי העינים, ושתי כנפים גדולות יוצאות מצידי הגוף, פרושות למעלה אל הרקתַיִם ומתחברות בראשיהן אל עצמות הקדקוד ומאחוריהן אל עצמות הצדעים על ידי תפירות של קשקשת. רגלי החגב יורדות למטה אל עצמות החיך והן כמזוזות להפתח שבין חלל החוטם וחללו של בית הבליעה. ראש החגב הפונה כלפי פנים מהודק בתוך פגימה גדולה הנמצאת בעצם המצח בין חורי העינים; ראש החגב הוא כלי מחזיק את חוש הריב ובנוי כלו מלשכות של עצמות דקות מאד, מכסה את החוטם מלמעלה ומנוקב ככברה בנקבים קטנים שבהם חוטי עצבי הריח יורדים מן המוח ומתפצלים בתוך הנחירים. המנתחים היום יחשבו את ראש החגב לעצם בפני עצמה הנקראת בשם עצם המכבר, אבל הקדמונים חשבו אותו לחלק מעצם הכנפים שהיתה נקראת עצלם בשם כללי “עצם הנחירים” (os narium). כן חשבו גם חז"ל, ולפי שטתם היתה להם הצדקה לחשוב כזאת, יען כי התפירה שבין עצם הכנפים ועצם המכבר נכרת רק עד השנה השלש עשרה לחיי האדם, ובגולגולת אדם בן שש או שבע עשרה שנה כבר אין כל שריד וזכר לתפירה זו.

אל שתי הכנפים הגדולות מאחוריהן תתחברנה שתי עצמות הצדעים (os temporum) שבהן האזנים קבועות. עצם הצדעה תתחלק לשלשה חלקים; החלק הראשון הוא המגדל בעל תמונת פירמידה משולשת ופונה למטה ולפנים אל תחתית הגלגולת ומהודק בהזוית שבין הכנפים וגוף החגב. וחור גדול נמצא על הצדעא מבחוץ הנוקב ויורד אל תוך המגדל ומוליך את הקול מן האוזן החיצון אל כלי השמע הפנימיים הנמצאים בתוכו. החלק השני הוא מה שנמצא לפני החור ונקרא בשם “קשקשת הצדעים” ודומה בתמונתו לקשקשת של דגים גדולה מאד שקערורית מבפנים וגבנונה מבחוץ. וזיז יוצר מן הקשקשת שנמשך והולך כלפי העינים ופוגע בזיז היוצא מעצם הלסת ומתחבר אליו על ידי תפירת-שינים; שני הזיזים האלה מצטרפים יחד “לקשת הלסתות” הנקרא אצל חז"ל בשם “גב הזקן”⁶⁴. למטה משורש הזיז נמצאת גומא שראש הלחי התחתון נכנס לתוכה כעלי בתוך המכתשת ומתנועע בה כדלת על צירה; זהו פרק הלחיים. החלק השלישי הוא הגבנון הנמצא מאחורי האוזן ונקרא בשם “פטמת הצדעים” ומתחבר על ידי תפירת שונים אל עצם העורף.

אל השפות העליונות של שתי העצמות האלו, ר"ל: אל כנף החגב ואל קשקשת הצדעים מחוברת ג"כ על ידי תפירה מדומה – עצם הקדקוד (os pareitale) אחת מימין ואחת משמאל. כל אחת מעצמות הקדקוד דומה לטבלא מרובעת שבשפתה הפונה כלפי פנים תתחבר על ידי תפירה אמיתית אל עצם המצח, והתפירה הזאת היא הנקראת בשם “תפירת העטרה”, ובשפתה הפונה כלפי מעלה תתחבר אל בת גילה ג"כ על ידי תפירת שינים ונמשכת והולכת באמצע הראש מן הקדקוד אל העורף זו היא “תפירת החץ”, ובשפתה הפונה כלפי אחור תתחבר אל עצם העורף ג"כ על ידי תפירה אמיתית הנקראת בשם “תפירת הלמדא” ע"ש שהיא דומה כמין למד יונית. שש העצמות הנזכרות, ר"ל עצם החגב עם שתי כנפיו הגדולות, עצם המכבר, שתי עצמות הצדעים ושתי עצמות הקדקוד שכולן מחוברות זו לזו על ידי תפירות מדומיות, היו נחשבות בעיני הרופאים הקדמונים ובעיני חז"ל בעלי המשנה לעצם אחת הדומה לטבעת גדולה ורחבה המפולשת מלפנים ומאחור. חותמה של הטבעת, שהוא גוף החגב מונח בתחתית הגלגולת, ומשני צדי החותם יוצאות שתי קשתות רחבות, שמתקפלות ומתנשאות כלפי מעלה אל הקדקוד ומתחברות זו לזו על ידי תפירה אמיתית הנקראת בשם תפירת החץ. הטבעת הזאת ראויה היא להקרא בשם החוליה הגדולה של הראש. ובאמת לפי תולדות התפתחותה וחוקי חכמת היצירה, הטבעת הזאת תתאים בבנינה אל כל אחת מחוליות השדרה – חותם ושתי קשתות.

הטבעת הזאת תכלל בקרבה את רוב תחתיתה של הגולגולת ואת רוב כיפתה, אלא ששני חלונות מפולשים בה מפנים ומאחור. החלון שמלפנים יסגר על ידי עצם המצח (os frontis) הדומה לקערה, שקערורית מבפנים וגבנינה מבחוץ, ומתחברת למטה מאחורי העינים ומן הצדדים אל כנפי החגב, ומלמעלה אל עצמות הקדקוד על ידי תפירת העטרה; והחלון שמאחור יסגר על ידי עצם העורף Os occipitisie הדומה מעט בתמונתה לרחת של נחתומים שבית קבולה פונה כלפי מעלה ומתחבר בשפתיו על ידי תפירת הלמדא אל שתי עצמות הקדקוד; וידה של הרחת כפופה למטה אל תחתית הגולגולת ומתחבר שם על ידי שחוס אל גוף החגב ואל המגדלים של עצמות הצדעים. בידה של הרחת נמצא חור גדול הנקרא בשם “פי הקדרה” ודרך החור הזה מוח השדרה יוצא ממוח הראש. משני צידי החור נמצאים על עצם העורף שני גבנונים חלקים הדומים ממש לפולים, שעליהן הגולגולת נסמכת על העליונה של חוליות השדרה – הן הן הפולים שחז"ל קבעו אותן לסימני הגבול בין מוח הראש למוח השדרה⁶⁵.

 

XXIV    🔗

מכל אשר דברנו עד הנה אנחנו רואים שחז"ל מנו רק שלש עצמות בהגלגולת: החוליה הגדולה שבראש, עצם העורף ועצם המצח. יודעים אנחנו היום שהחוליה הגדולה בעצמה מרכבת משש עצמות שונות, גם יש בידנו להפריד אותן לפעמים זו מזו על ידי תחבולות ידועות; אולם חז"ל שבדקו על ידי שליקה לא יכלו לדעת זאת מפני שעל ידי שליקה נוכל להפריד רק את עצם העורף מעצמות החגב והצדעים, ורק העצמות המחוברות זו לזו על ידי תפירה אמיתית הנכרת לעין חשבו חז"ל לעצמות בפני עצמן, אעפ"י שהשליקה לא תפריד ביניהן. אולם מלבד זה יש עוד טעם אחר שהניע את חז"ל לחשוב את עצם העורף ועצם המצח לעצמות בפני עצמן, אע"פ שלא יתפרדו על ידי שליקה.

אם נתבונן בראשו של יד קטן שלא כלתה לו שנתו, אז נמצא על קדקדו שני מקומות רכים שבהם מוחו של תינוק רופס. המקומות האלה נקראים בשם “מעיינות” ועל ראש ילד חי נראה שם לפעמים תנועה כתנועת הדופק שבעורקי הדם. המעין האחד (הגדול) נמצא במקום ששתי עצמות הקדקוד נוגעות בעצם המצח, והמעין השני (הקטן) במקום שעצמות הקדקוד נוגעות בראש עצם העורף. למען יבין הקורא תוצאות המעיינות האלה נזכיר לו בזה את אחת מן ההלכות ששנינו לו במשנת יצירה.

יזכור נא הקורא, כי שלדו של השפיר בראשית יצירתו הוא כולו מרקמת החבור הרכה, ורק ארבעים יום ליצירה השלד משתנה מרקמת החבור לרקמת השחוס, שחוזר ומשתנה אח"כ על ידי נקודות ההתגרמות לחומר העצם. בד"א בעצמות כל הגוף, אבל כפת הגלגולת, ר"ל השק הרך שמוחו שלו השפיר מונח בו, איננו משתנה לשחוס כלל אלא רקמת החבור מתגרמת בו לחומר העצם בלי כל מדרגה אמצעית בינתים. והנה בכל אחת ואחת מעצמות הגלגולת תתגלה באמצעיתה נקודת ההתגרמות, כאותן הנקודות שראינו בשחוסי השלד, ומהנקודה הזאת ההתגרמות תתפשט לכל צד מן המרכז אל הקצוות. והמעיינות שהזכרנו למעלה הם שרידי הקרום הרך שלא הספיק עוד להתגרם כל צרכו.

והנה אם נמשש בידים ראש של קטן בן יומו, אז נראה כי מן המעיינות הולכות תעלות על פני הגלגולת לכל ארכן של התפירות האמתות, מפני שאצל ילד כזה שפתי העצמות לא הספיקו עוד להתלכד ולהסתבך בשיניהן זו בזו. ודברים כאלה הם מעשים בכל יום, ועל כן מן הנמנע שלא ידעו מזה גם חז"ל בעלי המשנה ועל כן לא חשבו את כל הגלגולת לעצם אחת, אעפ"י שלא תתפקד על ידי שליקה.

עצמות הפנים ארבע עשרה במספר ואלו הן:

א' ב'. שתי הלחיים העליונות (os maxillae) שהשינים העלינות תקועות בהן ומונחות משני צידי חלל החוטם מתחת לחורי העינים ומלמעלה לחלל-הפה; בראשיהן הפנימים הן מתחברות על ידי תפירה אמיתית אל עצם המצח, מאחוריהן הן נסמכות על רגלי החגב, ובתחתיתיהן הן מתחברות כל אחת אל בת גילה ועושות רצפה לחלל החוטם ותקרה לחלל הפה.

ג' ד'. שתי הלסתות (os Zygomoticum) עצמות העול (שערעשווסקי), בעלות תמונה משולשת, מצטרפות בבנין כותלי חורי העינים לצד האזנים ומתחברות על ידי תפירת שִׁינַיִם אל הלחיים העליונות ואל עצם המצח ואל זיזי הלסתות של עצמות הצדעים.

ה' ו'. שתי עצמות החיך (os palatinum) מצטרפות בבנין תקרת הפה מאחורה ומחוברות אל עצמות הלחיים העליונות על ידי תפירה של דבק שלא תאריך ימים, מפני שעוד בשנות הילדות תתחברנה עם הלחיים לעצם אחת עד שאין רשומה של תפירה זו נכר לעין.

ז' ח'. שתי עצמות החוטם, (os nasi) קטנות מאד ומחוברות לעצמות הלחיים בגב החוטם בין העינים.

ט' י'. שתי שבלולים (Concha) בתוך חלל החוטם מדובקות אל עצמות הלחיים מבפנים.

י"א י"ב. שתי עצמות הדמעות (os lacrymale) קטנות ודקות מאד ונמצאות בתוך חורי העינים מבפנים מדובקות ג"כ אל ראש הלחיים.

י"ג. עצם המחרשה או מחיצת הנחירים (Vomer) מחוברת על ידי שחוס אל עצם המכבר ותלויה בתוך חלל החוטם באמצעיתו.

י"ד. הלחי התחתונה, (Mandibula) הדומה לקשת עבה וגדולה שהשינים התחתונות תקועות בה, ומחוברת על ידי פרק אל עצם הצדעים.

הננו רואים, כי מכל העצמות הנזכרות רק הלחי התחתונה, עצם המחרשה ושתי עצמות הצדעים תוכלנה על פי אופן חבורן להיות נחשבות לעצמות בפני עצמן – כל שאר עצמות הפנים מחוברות אל הלחיים העליונות על ידי תפירה של דבק שאין רשומה נכר, ואינה נפרדת על ידי שליקה ולפיכך לא חשבו אותן חז"ל לעצמות בפני עצמן.

הרי לנו תשעה בראש: א', החוליה הגדולה שבראש; ב', עצם העורף; ג', עצם המצח, ד', ה', שתי הלחיים העליונות; ו', ז', שתי הלסתות; ח', עצם המחרשה: ט', הלחי התחתונה.

*

אחרי כלותי את מלאכתי בביאור המשנה דאהלות, מצאתי לנכון לחזור בדרך קצרה על תמצית הדברים היוצאים ממאמרי זה:

א', מנין העצמות בגוף האדם איננו קבוע ועומד מראשית יצירתו עד יום מותו, כי אם משתנה והולך תמיד, לפי מספר שניו שחי על הארץ.

ב', מעט הוא מספר העצמות בשלד של קטן בן יומו, מפני שרבים מאבריו עדיין הם של שחוס גמור. במדה שיגדל הילד מתרבה מספר אבריו על ידי נקודות התגרמות חדשות המתגלות בעצמותיו. משנה החמש עשרה לערך ואילך מספר העצמות הולך ומתמעט על ידי כליון של השחוסים המבדילים בין חלקי עצמם אחת.

ג', חז"ל קבעו את מנינם לא על פי אומדנא, כי אם על ידי בדיקת גוף אדם מת – בדיקות כאלה נעשו על ידם לא פחות משתי פעמים; אבל יש רגלים לדבר שבדקו יותר משתי פעמים.

ד', בדיקתם היתה לא על ידי שריה במים קרים, כמו שבודקים היום, כי אם על ידי שליקה, כלומר על ידי בשול מרובה ברותחים שממסס את השחוסים ומהפכם לדבק ומפריד בין חלקי עצם אחת המחוברים זה לזה על ידי שחוס.

ה', ממספר העצמות שפרטו חז"ל בכל אבר ואבר נראה ברור, כי בדיקותיהם נעשו בגוף בן שש עשרה או שבע עשרה שנה, מפני שרק בגוף כזה מספר העצמות שקבעו חז"ל מתאים בד בבד עם תורת חכמת הנתוח והיצירה לפי מצב החכמות האלה בזמן הזה.

ו', ביחוס אל עצמות הראש שאינן נפרדות זו מזו על ידי שליקה חז"ל חשבו לעצמות בפני עצמן רק את החלקים המחוברים זה לזה על ידי תפירה אמתית, מפני שהם, ככל המנתחים הקדמונים, לא ידעו כי העצמות המחוברות על ידי תפירה מדומה תוכלנה ג"כ להתפרד זו מזו, ולפיכך מספרם בהראש איננו מתאים עם ידיעתנו היום.

אבל אנחנו לא חפצנו במאמרנו זה לעשות בנפשנו שקר ולאמר, כי חז"ל ידעו כל מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש בחכמת הטבע אחרי אלפים בשנה. כל מגמתנו היתה להוכיח, כי בדברים הנוגעים לדין והלכה לא עשו חז"ל דבריהם דברי נביאות, כי אם יסדו אותם על אדני הנסיון והבדיקה, ועשו את מלאכתם באמונה ובדקו עד היכן שידם היתה מגעת, ולפיכך לא נתפלא שלפעמים נגלו לפניהם דברים שנעלמו מחכמי היונים והרומים שבימיהם או גם דורות הרבה אחריהם.

תם.

ד"ר ראבינאוויץ יחָשב השחוס אצל חז"ל כעצם גמורה ועולה למנין האברים.

אבל אם גם נניח כי השחוס נחשב לחז"ל כעצם ולא כבשר, מה שבאמת לא יתכן הדבר הזה⁶⁶ הנה בשום אופן לא נוכל לאמר כי מספר עצמות הגוף אצל העוברים רב הוא מאשר אצל אנשים גדולים, ונהפוך הוא: מספר השחוסים מלבד הראש אצל העוּבר הוא שוה ממש אל מספר העצמות אצל האדם אחר גמר גידולו, לא פחות ולא יותר, ואם המצא ימצא לפעמים בשחוס אחד שתים או שלש נקודות התגרמות מאין יכלו חז"ל להבחין ולדעת זאת? ולוא גם נאמר כי חז"ל כבר ידעו לגזור את שחוס השפיר לארכו ולראות את נקודות ההתגרמות אשר בתוכו, בכל זאת לא היתה להם הצדקה לחשוב כל נקודה ונקודה לעצם בפני עצמה, אחרי אשר הן מחוברות זו לזו לא על ידי בשר וגידים כי אם מוצקות יחד על ידי שחוס שהיה נחשב בעיניהם, לדעת ד"ר ראבינאוויץ, גם כן לעצם.

זה מעט בא לידי ספרו של הד"ר ראבינאוויץ La Medecine du talmud"" שבו נמצאת העתקת המשנה דאהלות וביאורה בשפת צרפת. והנה בכל הכבוד אשר ירחש לבבי אל חברי הנכבד והמכובד בעיני כל חובבי ספרתנו העתיקה בגלל עבודתו הרבה בשדה חכמת ישראל – בכל הכבוד אשר ירחש אליו לבבי לא אוכל להעלים עין משגגותיו בביאור משנה זו. רעיון טוב, רעיון אמת התנוצץ במוחו, אבל הרעיון הזה לא האיר את מחשכי השאלה, אשר נטפל החכם הזה לפותרה, יען כי לא התבונן כל צרכו, ועל כן החטיא את המטרה. ובקראי את ביאורו למשנה זו בספרו הנ"ל כמעט אאמין בלבבי, כי גם את הדברים ההם כתב בשעה שלא היה בביתו ולא היו לו ספרים לעיין בהם, כי לולא זאת איך היה גבר חכם כמוהו יכול לכתוב שם דברים הרבה שמצד האחד אין להם כל יסוד ושורש בתורת האימבריאלוגיה, ומצד השני הם סותרים דברי חז"ל?

הנני מעתיק בזה את דבריו בספרו הנ"ל ואעיר על כל דבר ודבר בפרוטרוט.

מאתים וארבעים וחמשה אברים חצונים הם באדם שכל אחד מהם דינו כמת שלם לענין טומאה, ואלו הן:

ועל זה יעיר בהערה שם לאמר:

המשנה מדברת פה רק מאברים הנראים מבחוץ, אשר בתמונה קטנה ישימו לפנינו את בעל כחי כלו ועל כן גם דינם כדין המת כלו לענין טומאה. האברים הפנימים (כמו הבני-מעיים, הריאה, הלב וכו') יוצאים א"כ מן הכלל; אבל גם האברים החצונים רק אז ישימו לפנינו, לדעת המשנה, את תמונת בעל החי כלו, אם הם מורכבים מעצם או שחוס ובשר! אבל עצם או שחוס בלי כשר, או בשר בלי עצם או שחוס איננו כמת עצמו.

ההבדל שהניח המחבר בין אברים חצונים לאברים פנימים אין בו כל צורך כלל וגם אין לו על מה שיסמוך. אין בו כל צורך: מפני שהאברים הפנימים גם מבלעדי זה כלם מטמאים באוהל בכזית כשאר בשר, ולפיכך לא נצרכו חכמים לחשוב אותם, לא מאשר הם פנימים, כי אם מאשר הם כלם גדולים אצל האדם משיעור הזית; אבל לוא נמצא אצל האדם אבר פנימי קטן משיעור הזית, אזי לא היה ג"כ מטמא באוהל, ולא משום שהוא פנימי כ"א מפני שאין בו עצם ואין אבר בלי עצם מטמא במשהו. אבל ההבדל הזה אין לו על מה שיסמוך. בפרק העור והרוטב (חולין קכח) נמצאת מחלוקת התנאים על דבר ענין האבר לענין טומאת אבר מן החי. החכמים נסמכו על הכתוב “וכי ימות לכם מן הבהמה” ודרשו: “מה מיתה אינה עושה חליפין אף כל שאינו עושה חליפין דברי ר' יוסי הגלילי, ר' עקיבא אומר מה בהמה עצם וגידים אף כל שיש בו עצם וגידים, רבי אומר מה בהמה עצם ובשר וגידין אף כל שיש עצם ובשר וגידין. מה בין ר' יוסי ור' עקיבא? אמר רב פפא כוליא וניב שפתים איכא בינייהו”. מזה אנחנו רואים כי אין כל הבדל בין אברים חצונים לאברים פנימים; תדע לך שהרי הכוליא אעפ"י שהיא אבר פנימי בכל זאת היא נחשבת לאבר לדעת ר"י מפני שאינה עושה חליפין, וניב שפתים אעפ"י שהיא אבר חצון לא יחשוב אותה ר' עקיבא לאבר, מפני שאין בה עצם.

נמשך מזה כי לפי משנתנו מספר האברים הנחשבים כמת עצמו הוא הוא מספר כל העצמות שבגוף האדם וכל השחוסים החצונים שבו (חוץ מן השחוסים הפנימים כשחוסי הגרגרת, שאינם עולים למנין).

אבל מדוע זה תחשב הגרגרת לאבר פנימי, ועצם הלשון המונחת למעלה ממנה תחשב לאבר חצוני ועולה למנין? כל אדם שיש לו עינים לראות וידים למשש אעפ"י שלא למד את חכמת הנתוח מעודו, יודע שיש לו פיקה של גרגרת בצוארו ואצל אנשים כחושים היא בולטת כהר תלול לעין כל רואה, בשעה שעצם הלשון המונחת עמוק עמוק תחת הלחי התחתונה ומכוסה בשטיח של שומן נודעת רק לאנשים שלמדו את חכמת הנתוח; ובכל זאת תחשב הגרגרת לאבר פנימי ועצם הלשון לאבר חצוני? היתכן הדבר הזה? האם לא יותר נכון למר, כי אין אבר בלי עצם, ולפיכך עצם הלשון עולה למנין מפני שהיא עצם והגרגרת איננה עולה למנין מפני שהיא כולה של שחוס ונחשבת כבשר?

מלבד זה צריכים אנחנו להניח כי המאמר: “רמ”ח אברים הם באדם" היה אצלם בקבלה מן הראשונים, וכל אחד מן החכמים האחרונים באר לו את הקבלה הזאת בפנים שונים. לדעת משנתנו שכל אחד מרמ"ח האברים דינו כמת עצמו לענין טומאה, אם כן גם רמ"ח עצמות הן באדם (ובכללן גם שחוסי החוטם ושחוסי האזנים). אבל לדעת ר' ישמעאל (בכורות מד9 מספר כל האברים שבגוף האדם הוא רק רמ"ח, ובכלל המספר הזה יחשבו גם האברים שאין בהם עצמות כלל כמו בני המעיים ולפיכך אמר ר' ישמעאל שאצל האשה נמצאים ארבעה אברים יותר מאצל האיש. ולפי זה מספר העצמות לדעת ר' ישמעאל הוא פחות מרמ"ח וכו' וכו'.

הבין לא אוכל לאיזו מטרה נדחק המחבר להרבות דברים ולהוכיח שמתניתין היא אליבא דתנאי ופליגי אדרבי ישמעאל? האם מפני שר' ישמעאל אמר לתלמידיו כי אצל האשה נמצאים ארבעה אברים יתירים (שתי דלתות ושני צירים) יחשב ד"ר ראבינאוויץ כי האברים האלה אין בהם עצמות? אבל המעיין שם בגמרא יראה ברור, כי באברים שיש בהם עצם הברייתא מדברת, תדע לך שהרי שם הובאה גם דעת ר' עקיבא שאצל האשה יש עוד אבר אחד הנקרא בשם מפתח, ואנחנו הלא ידענו כי לדעת ר' עקיבא אין אבר בלי עצם; תדע לך עוד, כי כאשר חפץ אחד האמוראים להוכיח שם על פי דרכם מן הכתוב כי יש צירים גם אצל הגברים, ענה לו רבא כי אצל הגברים הצירים הם של בשר לבד ואין בהם עצם, א"כ הצירים של הנשים יש בהם עצם. והד"ר ראבינאוויץ עוד יאמר שם כי:

ברור הדבר כי דעת ר' ישמעאל החולק על משנתנו ואומר כי מספר העצמות הם פחות מרמ"ח, היא יותר קרובה אל האמת וכו'.

אבל הלא גם ר' ישמעאל הורה לתלמידיו כי מספר האברים הם רמ"ח או רנ"ב ואת המספרים האלה מצאו גם תלמידיו על ידי בדיקה של גוף אדם מת. ואם נאמה כי המספר הזה יכלול בתוכו גם את האברים הפנימם או את האברים שאין בהם עצמות, הזה יהיה קרוב אל האמת! מדוע מצאו רק רנ"ב ולא שנ"ב ולא תנ"ב? מדוע לא אלף או אלפים? היש קצב וגבול לאברים שאין בהם עצם? כמה שקדים יש באדם, כמה עורקים וכמה ורידים גדולים וקטנים ישנן בו באדם? ואיה המדה אשר נמוד על פיה לאמר: זה ראוי להקרא בשם אבר וזה איננו ראוי לשם זה?

אשובה עתה אל העתקת משנתנו ואל ביאורו של הד"ר ראבינאוויץ.

ארבעים בפיסת הרגל ובקורסל – כלומר: שבעה בקורסל, חמשה גלילי הפיסה, ארבעה עשר פרקי האצבעות שבכל אחד מהם יש שתי נקודות התגרמות, הרי עשרים ושמונה, א"כ 40=28+5+7.

ההעתקה איננה עולה יפה. במשנתנו נאמר שלשים בפיסת הרגל ועשרה בקורסל, והד"ר ראבינאוויץ בחדא מחתא מחתינהו: ארבעים בפיסת הרגל ובקורסל, ומונה שלשים ושלשה בפיסת הרגל ושבעה בקורסל. אבל גם בזה לא יושע הד"ר ראבינאוויץ אחרי אשר כל פירושו הוא נגד תורת העמבריאולוגיה שהמציאו “חכמי הנתוח במאה הנוכחית”, ולוא גם ישבו חכמינו הקדמונים מן הבקר עד הערב ולכלכו את ידיהם בשפיר ושליא לא היו מוצאים בהעצמות הקטנות של פרקי האצבעות יותר מנקודה אחת של התגרמות, כי הנקודה השניה תתגלה בכל אחת מהן רק ארבע, חמש או שש שנים אחרי הולד האדם.

חמשה בארכובה. כלומר: 1) הפיקה (או מגן הארכובה), 2) הראש התחתון של הקולית. 3) נקודת ההתגרמות של הקולית (אינני יודע מה טיבה של נקודה זו?). 4) ראש הקנה הגדול של השוק. 5) ראש הקנה הקטן של השוק.

גם זה הוא נגד תורת העמבריאולוגיה. אמת היא כי את הפיקה יוכל ד"ר ראבינאוויץ לחשוב לעצם אעפ"י שעד השנה השלישית היא כלה של שחוס גמור, אבל לשטתו הלא השחוס הוא כעצם. גם הראש התחתון של הקולית יוכל להחשב לעצם בפני עצמו, כי בו גם תתגלה נקודת ההתגרמות בסוף ימי ההריון; אבל בראש הקנה הגדול תתגלה נקודת ההתרגמות רק אחר צאת הולד לאויר העולם, ובראש הקנה הקטון רק בשנה הרביעית לחיי האדם וא"כ לא היה לו להד"ר ראבינאוויץ כל צדקה לחשוב את שני הראשים לעצמות בפני עצמן, אם לא נאמר כי חז"ל צפו ברוח הקדש וידעו שבשחוס פלוני או אלמוני של השפיר עתידה נקודת ההתגרמות להתגלות אחרי ימים רבים.

אחד בירך, שלשה בקטלית, כלומר עצם הכסל, עצם השת ועצם החיק.

לשטתו צדק ה' ראבינאוויץ בביאור הקטלית, אעפ"י שאני לשטתי פרשתיה באופן אחר.

“אחד עשר צלעות”; אולם הצלע השתים עשרה מאשר היא קטנה מאד ואין בה הסימנים המובהקים של שאר הצלעות לא תחשב לצלע, כי אם לזיז היוצא מחולית השדרה הנמצאת לעומתה.

הטעם הזה איננו מתקבל על הלב. הגע בעצמך! הנה העצמות הקטנות שבראשי האצבעות שכל עצמן אינן מגיעות לגודל גרעין של שעורים – את העצמות הקטנות האלה חשבו החכמים כל אחת מהן לשתי עצמות, והצלע השתים עשרה הגדולה מהן לא שבעתים כי אם שבעים ושבעה מונים ואשר גם כבר התגרמה כמעט כל צרכה, נגרע בכל זאת ערכה בעיני חז"ל כל כך עד כי לא מצאו לנכון לחשוב אותה לעצם בפני עצמה. ומדוע?

“שלשים בפיסת היד” כלומר: שמונה בשורש היד, חמשה גלילי הפיסה, ארבעה עשר בפרקי האצבעות ושלשה עצמות השומשומין. ויען כי פרקי האצבעות שביד ימהרו להתפתח לפני התפתחות פרקי האצבעות שברגל, לפיכך לא נמנו שתי נקודות ההתגרמות שבכל פרק ופרק.

ומה בכך אם ימהרו להתפתח? האם ידמה הד"ר ראבינאוויץ כי כבר תתחברנה אצל העובר שתי הנקודות והיו לאחת? אבל העמבריאלוגיה תלמדנו כי הדבר הזה היה לא יהיה לפני שנת העשרים לחיי האדם. אולם גם זה הוא כבד מאד להאמין כי עלתה בידי חז"ל למצוא שלש עצמות השומשמין אצל העובר, בשעה שגם אצל אנשים גדולים הן על פי רוב קטנות כגרגיר של חרדל. ומדוע לא מצאו אותן גם באצבעות הרגל?⁶⁷

“שנים במרפק”: כלומר, קרן המרפק וראש עצם הסובב, המתגרמים מנקודות בפני עצמן.

גם הביאור הזה דעת העמבריאלוגים לא תהיה נוחה הימנו. אצל העובר לא נפגוש את הנקודות האלה כלל: בקרן המרפק תתגלה נקודות ההתגרמות רק בשנה השניה אחר צאת הולד לאויר העולם, ובראש עצם הסובב רק בשנה הרביעית לימי חייו.

“ארבעה בכתף” כלומר, הבריח, השכם, זיז הכתף וזיז החרטום, שכל אחד מתגרם מנקודה בפני עצמה –

אבל אצל העובר שני הזיזים גם יחד לא הספיקו עוד להתגרם. בזיז החרטום נקודת ההתגרמות תתראה רק בשנה השניה לחיי האדם ובזיז הכתף רק אחרי השנה השבע עשרה.

יפה ביאר המחבר את המספר

“שמונה עשרה חוליות בשדרה” שהם י"ב חוליות הגב חמש במתנים ואחד בעצם העצה.

אבל מדוע יִמָנֶה העצה רק לאחת בשעה שהוא מורכב מחמש חוליות שנקודות ההתגרמות שלהן לא תתגלנה עוד בראשית ימי ההריון, וסימני חבוריהן זו לזו לא יִכָחֵדו גם עד זקנה ושיבה?

“ששה במפתח של לב”; עצם החזה נקרא בשם מפתח של לב מפני שבמקום החזה נראה דפיקת הלב ולא כמו שפירשו הרמב"ם והברטנור"א וכ' עצם החזה מתגרמת משש נקודות וכו'.

גם זה איננו נכון. אצל העובר רק שלש נקודות ההתגרמות בעצם החזה; חצי העצם התחתונה הוא כולו של שחוס כל ימי ההריון, ובראש הסייף לא תתגלה נקודת ההתגרמות טרם תעבור השנה השמונה עשרה, אבל יש אשר לא תתגרם לעולם גם עד זקנה ושיבה.

“וחמשה בנקבים” כלומר חמש עצמות או שחוסים נמצאים מסביב לנקבי הגוף; ואלו הן: שני שחוסים אצל נחירי החוטם, שני שחוסים אצל נקבי האזנים, ואחד בעצם האליה.

כבר הוכחתי כי השחוסים אינם בכלל עצמות. אבל אם נניח כי השחוס הוא כעצם, א"כ לא נבין מדוע לא נמנו גם השחוסים הדקים אשר בשמורות העינים (Cartilagines palpebrarum)? הלא גם הם אברים חצונים הם!

הרמב"ם מפרש, כי הנקבים הם כנוי להאמה וביצי הזכרות, אבל אנכי לא אוכל להסכים לפירוש זה מפני הטעמים האלה:

1) הביצים והאמה אין להם עצמות.

כבר בארתי במאמרי “רמ”ח אברים", כי הרמב"ם יחשוב את העצה ואת עצם האליה לעצמות אברי המשגל מפני שהעצמות האלה היו נקראות אצל המנתחים בימי הבינים בשם “Uropygion” גם בשם “Orchopygion”.

2) הביצים והאמה אין בהם חמשה אברים כי אם שלשה.

אבל כאשר הוכחתי במאמרי הנ"ל בהעצה ועצם האליה ישנן חמש עצמות.

3) האמה והביצים אין עליהם בשר. וכל שאין עליו בשר וגידים איננו אבר לענין טומאה.

אבל הלא הם בעצמם הם בשר. ומלבד זאת לפלא בעיני איך שכח הד"ר ראבינאוויץ, כי האברים האלה מכוסים הם בעור. ומשנה מפורשת היא בחולין: ואילו שערותיהן הם כבשרן: עור האדם וכו.

אקוה כי חברי הנכבד לא יתלונן עלי בגלל הערותי אלה, כי תורה היא וללמוד אותה אנו צריכים, ואם לפי דעתי לא כין הוא יפה אל האמת, לא היתה לי כל צדקה לחשות מזה בשביל כבוד חברי, כי כלנו חייבים בכבוד האמת, ויודע אני בחברי הנכבד ההוא, כי רק למענה עמל ויגע כל ימי חייו, והיו גם דברי המעטים האלה כקרבן על מזבח האמת אשר אהב.

 

לוח השמות    🔗

לשון עברית עניה במלים ושמות שמשתמשים בהם החכמים להוראות ידועות איש במקצוע המדע אשר לפניו; ולא רק מפני שחסרו בה המלים והשמות האלה בעצם; כי אם גם מפני שרוב הסופרים אינם יודעים את אוצר השמות וההוראות הנמצא בספרי קדמונינו. ואם גם יבא אחד הסופרים לחפש ולחקור אחרי המלים ההן וימצא אותן ברב עמל ויגיעה, אז על הרוב יגיעו יעלה בתהו, יען הסופר הבא אחריו להתעסק במקצוע זה לא ידע את הראשון ולא ישים לב אל עבודתו, ועל כן ישים הוא מחדש את העבודה הקשה על צוארו לחפש ולחקור. כן הולכים הסופרים האלה איש אחרי רעהו וכל אחד מהם יגלה עולם חדש אשר כבר נגלה זה פעמים רבות. נקל להבין כי באופן כזה לא ימלט, אשר יגלה האחד את העולם החדש במערב והשני במזרח. איך שיהיה, כל המתחיל מראש הוא מתחיל, כאלו היה המקצוע אשר לפניו אי שמם, אשר לא דרכה עליו רגל אנוש מעולם. כזאת רואים אנחנו גם בידיעות הרפואה. גם פה כל אחד בונה במה לעצמו ומתחיל לבנותה מן המסד, עד כי בכל הספרים אשר נכתבו במקצוע זה בספרתנו בכל הימים וגם בעת החדשה, טרם נקבעו עוד גם השמות העקרים: האחד יקרא את חוטי ההרגשה והתנועה (נערווען) בשם עורקים, והשני בשם ורידים והשלישי בשם מיתרים והרביעי בשם עצבים, וכן במפלי הבשר (מוסקעלן), האחד קורא להם בשם עורקים, השני בשם מיתרים והשלישי – שרירים, וכן ביתר כלי הגוף. ואם בעקרי השמות כך, בפרטיהם על אחת כמה וכמה. כן הננו רואים באמת, כי לאבר אחד יש שמות שונים אצל מחברים שונים, ולהיפך – לשם אחד יתנו הוראות שונות. לדעתי כבר בא המועד להרים את המכשל הזה מדרך ספרתנו המדעית, ולמטרה הזאת הדפסתי פה את אוצר השמות הבאים הבאים במאמרי זה. מובן מאליו, כי לא ארהיב בנפשי לאמר: קבלו דעתי, אבל זאת יש לי הצדקה להגיד: כי עמלתי ויגעתי וחקרתי בכל אחת המלות עד מקום שידי מגעת, גם הבאתי אצל כל שם ושם את השמות הנרדפים שיש לו והנמצאים בספרתנו העתיקה או בספרי המחברים החדשים שהיו תחת ידי. ורק במקום שלפי דעתי שמוש הלשון של המחברים שקדמוני איננו עולה יפה הצבתי סימן השאלה (?) (המספר אצל כל שם ושם יורו על מספר הדף שבא השם הזה במאמרי). ואם יואילו הסופרים הבאים אחרי לשום לב לפעולתי ולהשתמש בהוראות אשר מצאתי בכל מקום שהם מסכימים עמי, אז לאט לאט יקבעו השמות בספרתנו ולא יוסיפו עוד הסופרים לנוע משם לשם ומהוראה להוראה, וגם הקוראים יבינו את לשון הספרות וידעו את אשר הסופרים מדברים אליהם. לו ידעתי כי סופרים אחרים במקצעות המדע יעשו כמוני איש בספרו, אז ישמח לבי כי עלתה בגורלי להיות המתחיל בדבר כזה שברכה רבה צפונה בו לשפתנו ולספרתנו.

א.

אגן, 70. שם נרדף עם: אגן החלצים, אגן הירכים, כפלא, קליבוסת (הנקא בלע"ז) = בעקקען, Pelvis

אוכף החגב, 107 = טירקענזאַטעל, Sella turcica

אסתורא, או איסתוורא 62, ש"נ עם: ערקום, ערקומא, עצם העקב העליונה, כבלא (קבילא בלע"ז) = שפרונגביין, קנאֶכעלביין, Astrogalus

אציל, 83 = עלענבאָגענגעלענק, שולטערגעלענק, Articulatio cubiti, articulatio humeri

ארכובה, 67, ש"נ עם, ברך, ארכובה העליונה, ארכובה שכנגדה בגמל נכר,

קופץ העליון = קניעגעלענק – Articulatio genu.

ב.

בוקי דאטמא, 75, ש"נ עם: ראש הקולית, כף הירך = דער אָבער שענקעל-קאפף Caput femoris.

בית הבליעה, 107, שנ"ע: לוע = דער שלונד, Pharynx

בית החזה, ש"נ עם: חלל החזה = ברוסטקאסטען Thorax

בית הנקובה, 77, ש"נ עם: פי הטבעת = אַפטער Anus

בית הפרק, 87, ש"נ עם: כיס הפרק 14. = געלענקהאֶהלע, געלענק-קאַפסעל Capsula articularis

ג.

גב הזקן, 108, ש"נ עם קשת הלסתות = יאָכבאָגען Arcus-zygomaticus

גבנון השפיר, 30, = קיימהיגעל, Discus proligerus

גבשושית העקב, 61, = פערזענביין היגעל, Tuberositas calcanei

גבשושית השת, 77, (דלת הבטן) = זיטצקנאררען Tuber ischii

גוף החוליה, 94, = ווירבעלקאֶרפער Corpus Vertebrae

גוף העצם, ש"נ עם הקנה 17, = קנאָכענשטאַם Diaphysis

גיד, שם משותף = בלוטאדער, זעהנע, נערוו.

גיד השריר, ש"נ עם מיתר = מוסקעלזעהנע Tendo

גיד הגויה, 102, = שאַמנערוו Nervus pudendus

גיד הנשה, 77, ש"נ עם עצם הירך, גראָססער שענקעלנערוו Nervus ischiadicus

גלגל המרפק, 14, = ראללע, Trochlea

גלגולת, 109, ש"נ עם: קדרה = הירנשאָדעל Cranium

גלדי חומר העצם, 18, = קנאכענסובסטאנצלאַמעלן.

גלילי הקולית, 67, = געלענקהיגעל דעס שענקעלקנאכען Condyli femoris

גפיים, 55, = Extremitates

גרגרת ש"נ עם: גרון, גֵרה = קעהלקאפף, Larynx

גרגרי הלשכה, 27, = קערנקאֶרפערכען Nucleoli

גרעין הלשכה, 27, = דער צעללענקערן Nucleus

ד.

דבק, 18 = ליים-שטאף Gelatina

דיוסטרא של השכם, 66 = שולטערגראֶטע Spina scapulae

ה.

התגרמות, 19 = פערקנאֶכערונג, Ossificatio

ו.

וילון החיך, 106. = גאומענפאָרהאַנג Velum palatinum

וריד, 22 = בלוטאַדער, ווענע Vena

ושט, 106 = שפייזעראָהר Oesophagus

ז.

זיז = פאָרטזאַטץ Processus

זיז החרטום, 86 = ראבענשנאַבעלפארטזאטץ Processus coracoideus.

זיז הכתף, 86 שנ"ע ראש הכנף 117 = שולטערהאֶהע, Acromion

זיז הלסת = וואַנגענפארזעטץ Proc. Zygomaticus

זיזי העצבים.27. נערווענפארזאצץ,

זיז העוקץ, 94 (של החוליה) = דאָרנפארזאטצע Prof. spinosus

זיזי הצדדים, 94 (של החוליה) Proc. transversi

זרוע, 14 = אָבעראַרם, Humerus

ח.

חוטין, חוטי העצבים, 27 = נערווען, נערווענפאַזערן.

חוט השדרה ש"נ עם מוח השדרה = רינקענמארק, Medula spinalis

חוליה, 94 = ווירבעל, Vertebra

חוליות האגן, 95 בעקענווירבעל, Vert. pelvis

חוליות הגב, 94 = ריקקענווירבעל, Vert. dorsi

חוליות המתנים, 94 – לענדענווירבעל, Vert. lumborum

חוליות הצואר, 94, שנ"ע חוליות המפרקת = האלזווירבעל Vert. Colli.

חית הזרע, 29 = זאממענטהירכען Spermatozoa

חלל הבטן = בויך האֶהלע Cavum absominis

חמוקי-ירכים, 78 = דאַמם Perinoeum

חומר-הַבֵיניִם, 25 = Pubstantia intercelularis

חומר לבן (של המוח), 31 = ווייסע הירנסובסטאנץ, Subst. alba

חומר שחוף (של המוח), 31 = גרויע סובסטאנץ, Subst. grisa

חומר ספוגי 17 = שוואממיגע סובסטאנץ, Subst. spongiosa

חומר הקרן, 26 האָרנסובסטאנץ, Subst. Cornea

חומש, 100 = פינפטע ריפפע (?) עיין עצה.

חור העין, 106. אויגענהאֶהלע Orbita

חתוך אברים, 39.

י.

יסוד השפיר (גבנון השפיר), 30. = פרימיטיוושטרייפען.

יוצרי העצם, 21 = אסטאבלאסטען.

ירך, 62, ש"נ עם: אטמא, כפלא, חלצים, קולית = היפטע, אבערשענקעל, Coxa, femur

כ.

כפת הגלגולת = שאֶרעלדאך fornix cranii

כרעים, 57, ש"נ עם: ארכובה הנמכרת עם הראש, קרסולים.

כתף, 83, ש"נ עם אציל = שולטערגעלענק Homos, articulatio-humeri.

ל.

להב, 89 = קלינגע, Mucro sterni

לשכה, 20 ש"נ עם: תא, קן, קילה⁶⁸ = צעללע, Cellula

לשכות בנות ענק, 37 = ריעזענצעללען.

לשכה מרבה הקצוות, 25 = פאָליפאלאַרע צעללע.

לשכה קבועה, 25 = פיקסירטע צעללע.

לשכה תועה או נודדת, 25 = בעוועגליכע צעללע.

מ.

מגדל, 108 = פיראמידע, פעלזענטהייל Pars petrosa

מוח של עצמות = קנאָכענמארק.

מוח הראש, מוח הקדקוד = געהירן Encephalon

מיתר השדרה, 32 = ריקזאַיטע Chorda dorsalis

מעיין המוח, 111, ש"נ עם מעיין רופס = פאָנטאנעלע Fonticulus

מפתח של לב, = הערץ שליעסעל Os sternum cum para-prima costarum.

מרזב המוח, 30 = פרימיטונוריננע, ריקקענפורכע.

מרפק, 82 = עללענבאגענגעלענק Articulatio cubiti

משקע הסיד 42 = קאלקאַבלאגערונג.

נ.

נוד הגלגולת, 34 = הויטיגעס פרימאָרדיאַלקראַניום.

נימי הדם, 28 = קאַפיללאַר געפאֶססע.

נסיובא דרמא, 27, ש"נ עם מי הדס, 40 = בלוטסערום.

נצב, 88 ש"נ עם יד החנית = האנדגריף Manubrium

נקודת ההתגרמות, 40 = פערקנאֶכערונגספונקט Punctum-ossificationis.

נרתק של שומן (של העצבים), 27 = מאַרקהיללע דער נערווענפאזערן.

ס.

סמפוני הריאה, 54 = אֶסטע דער לופטראֶהרע Bronchi

ע.

עור העצם, 20 קרום העצם = קנאכענהויט Periosteum

עור הסחוס, 39 = קנארפעלהויט Perichondrium

עור התוף, 6 = טראָממעלפעלל Memberana tympani

עורק, 22 = אַרטעריע Arteria

עין הכתף, 86 = געלענקגרובע Cavitas glenoidale

עַלֵי השפיר, 30 = קיימבלאֶטער.

עלה החצון או יסוד ההרגשה = Ectodermus

עלה האמצעי או יסוד התנועה = Mesodermus

עלה הפנימי, עם יסוד השקדים = Entodermus

עמוד השדרה = ווירבעלזיילע Columna Vertebralis

עמוד התיכון, 27 (של העצבים) = אַקסענצילינדער.

עצה, 99, שנ"ע: עוקץ, חומש (?) עצם הקדושה, עצם פי הטבעת, עצם הנקבים,

עצם החלצים האחרונה (?) = קרייצביין, Os sacrum

עצם האליה, 98, שנ"ע: עוקץ (?) עצם הזנב, עצם פי הטבעת, עצם הנקבים, לוז של שדרה,

חוליה קטנה שבשדרה = שטייסביין, Os cossygis

עצם האונקלי, 81 = האַקענביין Os uncinatum

עצם הדמעות, 112 = טהראֶנענביין, Os lacrymale

עצם הזרוע, 14 = אבערארמביין, Os humerus

עצם החוטם, 112 = נאזענביין, Os nasale

עצם החזה, 88, שנ"ע מפתח של לב = ברוסטביין, Sternum

עצם החיך, 112 = גומענביין, Os palatinum

עצם החיק, 76 שנ"ע: גב הערוה, כף הערוה, תפוח = שאָססביין, Os pubis

עצם הירח, 81 = מאָנדביין Os lunatum

עצם הירך, 62 שנ"ע אטמא, קולית, (פחר הירך?) עצם השוק העליון (?) =

אבערשענקעלביין, Os femoris

עצמות היתדות, 64 = דיע קיילביינע, Ossa cuneiformia

עצם הכנפים, 107 ש"נ עם: עצם החגב, מושב המוח =

דאם קיילביין, Os sphenoideum s. vespiforme

עצם הכסל, 15, ש"נ עם כף הירך (?) = דארמביין, Os ileum

עצם הכף, 76, שנ"ע עצם החלון Os fenestratum

עצם הלחי העליון, 112 = אבערק עפערביין, Os maxillare-superior.

עצם הלחי התחתון, 112 = אונטערקיעפערביין, Mandibula

עצם הלסת, 112, ש"נ עצם העול = יאָכביין, Os zygomaticum

עצם הלשון, 94. = צונגעביין, Os hyoides

עצם המחרשה, 112 ש"נ עם מחיצת הנחירים = פפליגשאַרביין Os vomeris.

עצם המכבר, 108 = זיעב ביין, Os ethmoideum

עצם המעוקב, 16 = ווירפעלביין, Os cuboideum

עצם המפתח, 85 שנ"ע עצם הבריח = שליססעלביין, Clavicula

עצם המצח, ש"נ עצם הפדחת, 109 = שטירנביץ, Osfrontis

עצם המרפק, 82 ש"נ עצם הקנה, 136 העמוד הגדול = עללענבאָגענראֶהרע, Ulna

עצם מרבה הקצוות הגדולה, 81 = גראססעס פיעלעקיגעסביין Multangulum majus.

עצם מרבה הקצוות הקטנה = קליינעס פיעלעקיגעסביין Mtltangulum minis.

עצם המשולשת, 81 = דרייעקיגעס ביין Os triquetrum

עצם הסובב, 13 ש"נ עם העמוד הקטון, החישור, הקנה (?) 32. = דיע אַרמשפינדעל, Radius

עצם הספינה, 61 = קאַהנביין, Os naviculare

עצם העורף, ש"נ עם עצם שמאחורי הראש 107 = הינטער-הויפט ביין, Os occipitis

עצם העקב, 57 = פערזענביין, Os calcaneum

עצם הפיקן, 81 = קאָפף ביין, Os capitatum

עצמות הפרסה, 57 ש"נ עם גלילי הפרסה, Ossa metatarsi

עצם הצדע, 108 ש"נ עם עצם הרַקָה = שלאֶפביין, Os temporum

עצם הקדקוד, 109 = שייטעלביין, Os parietale

עצם הקִטְנית, 81 = ערבסעננביין, Os pisiformis

עצם השכם, 85, ש"נ עם כף של יד, עצם הכנף. (אשפלדין בלע"ז) שולטערבלאַטט, Scapula

עצם השומשמין 3, 53, 93. ש"נ עם: עצם העדשה, עצם כשעורה, עצם היהודים, לוז (?) =

יודענקנאֶכלען, Os sessamoideum

עצם השוק הגדולה, ש"נ עם: הקנה הגדול, עצם הארכובה, (?) = שיענביין, Tibia

עצם השוק הקטנה, ש"נ עם: הקנה הקטון, המקל = וואַרעביין Fibula

עוקץ, 98, ש"נ עם כרמל = פאָרגעבירגע, promontorium

ערקוב או ערקום העליון, 56 = קניעקעהלע, Fossa poplitea

ערקוב או ערקום התחתון, 56 = Sulcus tibialis posticus

פ.

פולי הקדרה, 110 = געלענקקנאֶפפע, Processi condyloidei

פטמת הצדעים = וואַרצע דעס שלאֶפביינס, Pars mastoidea

פי הפרשה, 99 = קרייצביינלאָך, Foramen sacrale

פי הקדרה 110 = גראססע שאֶדעללאָך, Foramen occipitale-magnum

פיסת הרגל, 57 ש"נ עם: כף הרגל = Pes

פיסת היד, 79. ש"נ עם כף היד = Manus

פיקה, 67 ש"נ עם: עין הארכובה, מגן הארכובה, ערקוב (?) = קניעשייבע, Patella

פיקה של הגרגרת, 67 ש"נ עם תפוח האדם = Pomun Adami

פפקולת, (?) = Membrana obturatoria

פרק, ש"נ עם: קשר מרפק, אציל 83 = געלענק Articulatio

פרקי האצבעות 57. 79. = פינגער גליעדער, צעהענגליעדער Phalanges digitorum.

פרשות, 29 = קרייצנערווען (?) Plexus sacralis

צ.

צדע, 107 ש"נ עם: צידעא, רקה, אנדיפי = שלאפע tempora

צואר הקולית, 77 ש"נ עם כף הירך (?) שענקעלהאלז Collum femoris

צלע, 88 = ריפפע Costa

צלעות הבטן, 75 ש"נ עם: זיזי הצדדים (של חוליות המתנים), צלעות קטנות של אליה,

(בין הפרשות?) Processi transversi

צומת הגידים, 62 ש"נ עם: גיד של אחילוס, ערקוב, Tendo Achili

צינורי הדם = בלוטגעפאֶססע.

צינור העצה, 100 = קרייצביינקאַנאַל, Canalus Sacralis

צינור השדרה 99 = ווירבעלזיילקאַנאַל, Canslus vertebralis

צינור התיכון (של מוח השדרה) = צענטראַלקאַנאַל דעס ריקקענמאַרקס.

ציצת המוח, 99, ש"נ עם חוטי הפיצול = Cauda equinam

ק.

קורסל, ש"נ עם: ארכובה התחתונה, קופץ התחתון, סובך של רגל (?) articuiatio tibiae Calcaneo.

קטלית 75 = היפטגעלענק, Articulatio coxoe, Cotyle

קיבורת הרגל, 61 = וואַדע Gastrocnemius

קליבוסת, 73 ש"נ עם: עצם החלצים, עצם הקטלית, עצם הירך (?), עיקר הירך, עוקץ (?)

(הנקא בלע"ז) = היפטביין Os innominatum.

קליפת הלשכה, 39 (בשחוס) = קאפסול דער קנארפעלצעללע.

קמטי השפיר, 31 = ריקקענווילסטע.

קנה, 39 = פארדערארם Antibrachium

קנה של הגרגרת, 81 = דיע לופטראֶהרע, Trachea

קנה של הלב, 81 ש"נ עם אבי העורקים, Aorta

קפאון = גאללערטע.

קרום, = הויט, מעמבראן, Membrana

קרום הריר, 26 = שלייס הויט, Membrana mucosa

קרן המרפק, 14 = האַקענפאָרטזאטץ, Olecranon

קרסולים, 66 ש"נ עם פעמים, כבלא (?) = קנאַכעל, Maleoli

קשקשת הצדעים, 108 = שופפע דעס שלאֶפביינס, Squama

קשת החוליה, 33 = ווירבעלבאגען, Arcus vertebrae

קשתות של בית הבליעה, 34 = שלונדבאֶגען.

ר.

ראש הזרוע, 14 = אָבעראַרמקאפף, Caput humeris

ראש העצם, 17 ש"נ עם קצה העצם, Epiphysis

רחם, 23 = געבאֶרמוטטער, Uterus

ריר חלמות, 15 = געלענקשמיערע, Synovia

רקמת החבור, 25 = בינדגעוועבע.

רקמת העצבים, 27 = נערווענגעוועבע.

רקמת הרצפה, 26 = עפיטהעליענגעוועבע.

רקמת השחוס, 26 = קנארפעלגעוועבע.

רקמת השומן, 26 = פעטטגעבע.

רקמת השפיר, 25 = עמבריאנאלגעוועבע.

רקמת השקדים, 26 = דריזענגעוועבע.

רקמת השרירים, 26 = מוסקעלגעוועבע.

ש.

שדה השפיר, 30 = פרוכטהאָף, Area germinativa

שוק = אונטערשענקעל, Crus

שורש היד = האנדוואורצעל, Carpus

שחוס, סחוס, סחסחוס = קנארפעל Cartilago

שחוס המבדיל = עפיפיזענקקנארפעל.

שטיח = שיכטע, Stratum

שלחופית = בלאזע.

שלחופית שקופה (של הביצה), 28 = ראָטטערהויט Zona pelucida

שלד = שקעללעט, Sceletus

שליא, 31 = מוטטערקלכען, Placenta

שלל הביצים, 23 = אייערשטאק, Ovarium

שליקה, 48 = קאכען.

שרייה, 48 = מאצעראַטיאָן.

שמורת עין – אויגענליד, Palpebra

שפופרת המוח או שפופרת החיים, 31 = מעדוללארראהר.

שפיר, 23 = עמבריען.

שפיר מרוקם 36.

שקידי הזיעה, 26 (מעייני הזיעה) = שווייסדריזען.

שקידי הרוק 26 (מעייני הרוק) = שפייכעלדריזען.

שָרִיר = מוסעקל.

שרירים חלקים 12 = גלאטטע מוסקעלן.

שרירים משורטטים 28 = קווערגעשטרייפטע מוסקעלן.

שריר המתן 73 = לענדמוסקעל, M. psoas

שריר הקבורת 14 = Biceps brachii

ת.

תחתית הגלגולת, 35 ש"נ עם מושב המוח = שאדעלגרונד Basis cranii

תנוך האוזן 54 = אָהרמושעל auricula.

תנוך החזה, 90 ש"נ עם ראש הסייף = שווערטקנארפעל Processus xyphoides.

תפירה, 105 = נאַהט, Sutura

תפירה אמיתית, 105, ש"נ עם תפירת שִׁנַיִם, Sutura vera, dentata

תפירה מדומה, 105 = פאַלשע נאַהט, Sutura spuria

תפירת הדבק, 105 = אַנלאַגערונג, Harmonia

תפירת החץ, 109 = פפיילנאַהט, Sutura sagitalis

תפירת הלמדא, 109 = לאמבדאַנאהט, Sutura lambdoidea

תפירת העטרה 109 = קראנצנאהט, Sutura Coronaria

תפירת הקשקשת, 105 = שופפענפוהט, Sutura squamosa