בחופש הגדול של כיתה ד' חיפשתי הרפתקאות בארון־הבגדים של הוריי. שלחתי יד מפשפשת למחשכי המדפים בתקווה לצוד אקדח, כומתה צבאית או לפחות חפיסת שוקולד, מגלה באכזבה עוד סבון ריחני. אמון על מסורת חסמבה, לא פסחתי גם על ערימת הסדינים הכבדה. בעמל רב דחקתי יד מתחתיה. הפעם הייתה זו מעטפה. כשפתחתי אותה כמעט נפלתי מהכיסא. הייתה זו תעודת גירושין של אמי מגבר, שמעולם לא שמעתי את שמו.

רק מקץ שבוע העזתי לשאול ביחידות את אמי, האם אבי יודע על נישואיה המוקדמים. היא צחקה, וכך שמעתי בפעם הראשונה את המושג ‘נישואים פיקטיביים’. אינני יכול

להישבע שההסבר שלה על שיטה מתוחכמת להערים על הבריטים אכן שִכנע אותי, אבל למחרת נעלמה תעודת הגירושין כלא היתה.

אריה חורשי. “רוב הזוגות על האנייה היו פיקטיביים”

כשסיכם מנהל מחלקת ההגירה המנדטורית את נתוני 1937, נדהם לגלות שלאחוז הגירושים בקרב היהודים בארץ־ישראל אין תקדים בעולם כולו: 58% מכלל הנישואים. הוא העיר לראשי הסוכנות, שהדבר מטיל צל על מוסריותו של היישוב. הסטטיסטיקה חשפה את התכסיס, שהיה מקובל בשנות ה־30 להגדלת מספר העולים לארץ. כל חלוץ שקיבל ‘סרטיפיקט’, רשיון עלייה, חויב על־ידי תנועתו להינשא לחברת הכשרה או לבת־עשירים, שהוריה מימנו את נסיעתם לארץ. עם הגיעם היו אמורים השניים להתגרש, וכך זינק שיעור הגירושים מ־15 ל־58 אחוז. חוקרים מעריכים שכ־30 אלף איש עלו לארץ בדרך זו.

“אף שמדובר בעלייה ציונית ובהצלת חיי אדם, בכל זאת מלוּוה הדבר בצל של דופי”, אומר ד"ר דוד שפירא מהאוניברסיטה העברית. “היו רינונים על סחיטות כספיות ומיניות, וקשר שתיקה אופף את הנושא”.

גם במשפחתה של נאוה סמל התלחשו על זוג זקנים אחד, שהתחתן בנישואים פיקטיביים. “במשפחות מהוגנות לא מדברים על עניינים שבינו לבינה, ולכן הוסתר הדבר מהילדים”, היא אומרת. “רק כשרציתי לכתוב רומן, העזתי לשבת עם אותו זוג ולשאול אותם. משהו נשאר בלב אלה שנישאו בפיקציה: הסקרנות איך היו נראים חייהם, אילו נשארו נשואים. חברה שלי גילתה לאחר מות אמה צרור מכתבי אהבה. האם עלתה לארץ עם בן־זוג פיקטיבי, הם התגרשו, ואף על פי שנישאו לאחרים והקימו משפחה, נשארו אוהבים בסתר, וכל חייהם החליפו מכתבים נרגשים”.

השבוע רואה אור ב’עם עובד' ספרה של נאוה סמל ‘אשה על הנייר’, משולש־אהבה בפלשתינה. “כשמסרתי את כתב־היד להוצאה, התברר לי שהסוד הזה הוא נחלת רבים”, אומרת סמל. “גם הוריהם של העורך הלשוני, של מעצב העטיפה ושל היחצנית עלו בנישואים פיקטיביים. רק בעקבות הספר שוחחו על כך בפעם הראשונה עם הוריהם”.

“מראשית המנדט הייתה אפליה חמורה בחלוקת רשיונות עלייה לרווקות”, אומר ד"ר דוד שפירא. “בעלייה השלישית עלו כ־10,000 רווקים לעומת 3,500 רווקות. בארצות־הגירה אחרות עודף גברים עצום הביא לזנות המונית וסחר בנשים. בארץ־ישראל מחסור בנשים איים על היכולת לבנות חברה שוויונית ולהקים משפחות. כיוון שרשיון העלייה אִפשר לאדם להביא איתו את אשתו ואת ילדיו, ארגנו נישואים מדומים בין ‘זוגות’ חלוצים. הפטנט הזה עבד עד סוף 1937, כשקוצצה באופן דרסטי מכסת הסרטיפיקטים”.

כל השנים זכרתי את שם הגבר, שהתחתן פיקטיבית עם אמי, אבל רק השבוע הקשתי על דלתו. נולדתי עשר שנים לאחר שהוא ואמי התגרשו, ובכל זאת, כשפתח את הדלת סקרתי אותו, מנסה למצוא קווי דמיון בינינו. קראתי את כריכות הספרים על המדפים הרבים, 30 מהם חיבר בעצמו, ושמחתי למצוא תחומי עניין משותפים. בשעה הראשונה שוחחנו, בלי שאריה חורשי ידע על סודנו.

ביוני 1934 קיבלה הסתדרות הסטודנטים הציונים שאליה השתייך 15 סרטיפיקטים, והוא היה בין הזוכים. “הייתי מדריך, ואחת החניכות, דבורה, שהיום היא אשתי, הייתה חברתי. גם לאשתי הפיקטיבית, שרה, היה חבר, אבל בתנועות החלוציות סידרו את העלייה לפי הוותק. שרה לא יכלה להגיע לחתונה, וחברה ייצגה אותה. את שרה פגשתי רק ברכבת, בדרך לנמל”.

חורשי מניח על השולחן קבלות על רכישת כרטיסי אנייה, שטרות מטען, שעליהם אני מוצא את שמו לצד שמה של אמי. באלבום מתועדת הפלגתם ותמונות שמעולם לא ראיתי, של אמי.

“האם כדי שלא לעורר את חשד האנגלים, הייתם צריכים להתנהג כזוג נשוי לכל דבר?” שאלתי אותו בפנים חתומות.

“לא ישַנו בתא אחד, אם לכך אתה מתכוון”, הוא משיב. “רוב הזוגות על האנייה היו פיקטיביים. ישַנו על הסיפון, בנים ובנות לחוד. כשהגענו לכפר־החורש, שרה הלכה לצריף הבנות, ואני לצריף הבנים”.

אני שואל אם ידוע לו מה עלה בגורלה. “שמעתי שעזבה את הקיבוץ, מתגוררת בחיפה, ויש לה שני בנים”, הוא משיב. אני מגלה, “אני הצעיר”.

■■■

רבנים רבים בפולין שיתפו פעולה, ולא חייבו את הזוגות הפיקטיביים להעמיד חופה, או שבמתכוון פגמו בטקס ובכתובה, להקל על תהליך הגירושים. “הרב אמר לאבי להגיד ‘הרי את לא מקודשת לי’”, מספר האדריכל יורם רז. “חבר אחר שלו התחתן ללא טבעת, וכך נישואיו לא היו תקפים”.

כדי להגדיל את מספר העולים יצאו בשנות ה־30 לפולין מאות בחורים בעלי דרכון ארצישראלי, להתחתן. נחמיה גרף היה חבר ‘מכבי אבשלום’ פ"ת, אלופת הארץ בכדוריד, שביקשה ב־1937 לחגוג את זכייתה בסיבוב משחקים באירופה. “לא היה לנו גרוש”, מספר גרף. "באותם ימים היה מקובל שכל בחור במושבה, שרצה לטייל חינם באירופה, היה מוצא אב עשיר בפולין, שרוצה לשלוח את בתו לארץ־ישראל. האב היה מממן טיול באירופה, שבסיומו היה הבחור מתחתן פיקטיבית עם הבת וחוזר איתה לארץ. ל־11 מתוך 18 חברי המשלחת סודרו חתונות פיקטיביות.

“במהלך התחרויות נצמדו אלינו צעירות רבות, שהתחננו שנתחתן איתן ונעלה אותן לארץ”, נזכר גרף. “צר היה לנו לאכזב אותן, שכבר יש לנו ‘כלות’ שמחכות לנו. יום שלם נסעתי אל ‘כלתי’, ואחרי שראיתי אותה מקרוב, בטח שלא חשבתי לחיות איתה. כשנסענו לוורשה לקבל אישור מהקונסול הבריטי, נאלצנו להישאר ללון בעיר. הייתה זו הפעם היחידה שישנו בחדר אחד. דב רזינסקי, אחד השחקנים, היה אז בן 23, אבל שידכו לו אלמנה בת 35 עם ילד בן 14. רק כשהסבירו לבריטים שביהדות מתחתנים בשידוך ולא מבחירה אישית, אושרה עלייתם. הרב נתן לי אישור שלא נערכו קידושין, ולכן הנישואים אינם תופסים, אבל בפרנקפורט כייסו לי את הארנק. חופה לא הייתה לי, אבל טקס גירושין לכל פרטיו עשו לי”.

“יהודי פולין ביקשו לעזוב את ארצם לא בגלל היטלר, אלא מפני שחיו בעוני מחריד, והושמו עליהם מגבלות בעסקים ובלימודים גבוהים”, אומרת ד"ר אביבה חלמיש מהאוניברסיטה הפתוחה. “לא היה להם לאן ללכת, ועלייה לארץ נראתה כהצלה של ממש. קשה היה להורים דתיים לשלוח את בתם הבתולה בחברת גבר זר לארץ מדברית רחוקה. חופה וקידושין הם פסגת חייה של המשפחה היהודית, וההסכמה לנישואים פיקטיביים הכרוכים בגירושין ובאי־ודאות מבטאת את המצוקה הגדולה, שבה היו שרויים”.

■■■

אחד מבני משפחת זילברברג השאיר בפולין את אהובתו, אך לא יכול היה לצאת ולהביאה. “כל השבט התכנס לטכס עצה”, מספר ברוך תירוש מתל־אביב. “חיפשנו את מי לשלוח למשימה. הפור נפל על אחי יהושע, שהיה רק בן 17. כוולם תרמו כסף, והוא יצא להביאה”.

כך נסע גם זרובבל סמל מנס־ציונה, שהרפתקאותיו שימשו השראה לספרה של נאוה סמל, בת משפחתו. חבר, שעלה לארץ באופן בלתי־לגאלי, ביקש ממנו להביא בשבילו את אהובתו. “הוא סמך עליו שלא ינצל את ההזדמנות ויתעסק איתה”, מספר אמיר סמל, בנו. "אבי נסע לפולין, וערב החופה, בבית כלתו הפיקטיבית, פגש את אחת האורחות והתאהב בה. בו במקום רצה לשאת אותה לאשה, אבל הייתה לו התחייבות. הוא הבטיח לה שמיד עם בואו לארץ יתגרש ויחזור להביא אותה.

“הכל ידעו שהחתונה עם גניה פיקטיבית, ושהיא נוסעת לארץ־ישראל כדי להינשא למרדכי קניש, שממתין לה. במהלך הנסיעה השתבשה התכנית, גניה התאהבה באבא שלי ולא רצתה להתגרש. הרבה דיבורים, ואולי גם כסף, עזרו לשכנע אותה ולאפשר לאבי את אהובתו מירה, היא אמי”.

בודדות בארץ הזרה, חששו צעירות רבות להיזרק לרחוב וסירבו להרפות מ’בעליהן' אלא תמורת פיצוי הולם. גם הגברים ניצלו לא פעם את מתן הגט לסחיטה. יוסף פניק מנס־ציונה נקלע למלכוד כזה. “כשהגענו לארץ, שלחתי את אשתי הפיקטיבית לאחותה, ואני חזרתי לבית הוריי”, הוא מספר. “בכל פעם הייתה באה למושבה, אומרת שרוצה לגור איתי, כיוון שהיא אשתי. הייתי אז בן 21 ולא הייתי מעוניין בנישואין. היא נטפלה אליי ולא הרפתה. הלכתי לרב וסיפרתי לו שהתחתנתי איתה רק בפיקציה, והוא נתן לי גט. היא השתוללה מזעם”.

יצחק פלדמן, אלמן בן 42 ובעל־אמצעים, חיפש כלה. בבית אחד מידידיו ראה תמונת אשה צעירה ונאה – אחותו שבפולין. החבר שמח לתת לו את כתובתה ולציידו במכתב המלצה. פלדמן הגיע לפולין, וכשהגיע לביתה, נדהם כשאת פניו קידמה אשה כבת 55. כל עוד רוחו בו נמלט מהמקום.

בעמוד הראשון של עיתון ‘הארץ’ מ־24.12.34 דוּוח על ארבעה ערבים, שהתחתנו בוורשה עם צעירות יהודיות כדי לזכותן ברשיון עלייה לארץ. היו צעירים ארצישראלים, שהפכו את הדבר למקור הכנסה. התשלום היה כגובה משכורת שנתית. מתווכים רבים התפרנסו ממציאת ‘חתנים’.

נוכלים לא מעטים ניצלו את זרם העלייה הזה. אחד מהם הגיע לביתו של בורנשטיין, סוחר קמח בוורשה, שרצה לשלוח לארץ את בתו. הצעיר רכש את אמון המשפחה, קיבל לידיו סכום כסף גדול לקראת העלייה, אך ערב החתונה נעלם. האב התלונן במשטרה, והצעיר נעצר. בחקירה התברר שהוא יהודי פולני, שביקש להיחלץ ממצוקתו הכלכלית. והוא לא היה היחיד.

בפתח־תקווה נחמץ לבה של נ', שקראה את מכתבי אחותה ח' שנותרה בפולין ואיימה להתאבד, כי בשל מצבה הכלכלי הקשה של המשפחה, לא מצאה שידוך. המוצא היחיד היה ארץ־ישראל, שם אפשר היה להתחתן גם ללא נדוניה. נ' הציעה לבעלה שיתגרשו, הוא יסע לפולין, יתחתן עם אחותה, יביאנה לארץ, יתגרש ממנה, וישוב לחיק אשתו ומשפחתו. תחילה התנגד הבעל, אבל לבסוף נכנע ויצא לדרך. כשהגיעו לארץ, סירבה האחות הצעירה להתגרש. לא עזרו דמעות ותחנונים, עד שבכעסו היכה אותה הבעל־הגיס. כשהתלוננה במשטרה, דן אותו בית־המשפט לחודש מאסר. רק בעמל רב, ובתיווך עורכי־דין ששלשלו לכיסיהם כסף רב, הותרה החבילה.

ש', בת 23, מורה למוסיקה, הגיעה לארץ בנישואים פיקטיביים. תוך זמן קצר התאהבה בחלוץ אחד, והשניים ביקשו להינשא. היא פנתה לבעלה הפיקטיבי, וביקשה גט כפי שסוכם טרם הגיעם לארץ. הוא סירב וטען שהוא רוצה בה כאשתו. הנאהבים עקרו לאחד הקיבוצים, אבל הבעל מצא אותם. גם כשהרתה לאהובה, עמד הבעל בסירובו, ואמר שיהיה מוכן לגדל איתה את ילדו של הגבר האחר. בייאושה קפצה מהחלון. כשנודע דבר מותה לאבי הוולד שנשאה, ירה בראשו.

■■■

נשים רבות הגיעו לארץ באשרת תייר, ומשפג תוקפה, ריחף מעליהן איום הגירוש. עבריינים יהודים התחברו אליהן, והלשינו למשטרת המנדט תמורת תגמול כספי ומחיקת עבירות קודמות. בעיתוני התקופה מצאתי מודעות על “בחור בעל מקצוע, נתין א”י, סימפטי בעל השכלה, רוצה חברה לשם נישואין עם תיירת הרוצה להשתקע בארץ. לפנות ת.ד. 894". קוראה אחת סיפרה שטיילה על שפת הים בתל־אביב עם בחור שהכירה. תחילה עשה עליה רושם טוב, אבל כשהתרחקו בחולות “התחיל להציק לי בידיו ונשק לי. אח”כ גדלה חוצפתו, עד כי רציתי ללכת הביתה. אז תפס בידי, הושיבני בכוח והראה לי מצד השני של המעיל, כוכב קטן. ואמר: אני שוטר־חרש, ואם תסרבי לי, אשלח אותך מן הארץ תוך 24 שעות". אחוזת בהלה, התמסרה לו. מתחקיר שערך העיתון, התגלה שמדובר במתחזה, שהפיל בפח צעירות רבות.

ארגוני הנשים ראו בנישואים הפיקטיביים תופעה משפילה ומבזה, הפוגעת בעקרון השוויוניות ומנציחה את קיפוח האשה, שבלי בן־זוג אין באפשרותה לעלות לארץ. הנרייטה סולד התלוננה שבשל כך מגיעות לארץ נשים מפוקפקות.

“חלוקת הסרטיפיקטים אפשרה להנהלת התנועה הציונית לפקח על העולים”, אומרת ד"ר אביבה חלמיש. “לא מצא חן בעיניה שהנישואים הפיקטיביים פותחים את השערים לכל אחת, בייחוד אם הוריה בעלי־אמצעים”.

שני שלישים מהסרטיפיקטים חולקו לגברים, ואלה הכפילו את מספר העולים, כשהביאו בת־זוג פיקטיבית. הנשים קיבלו רק שליש ממכסת הסרטיפיקטים, אלא שהן לא הורשו לצרף בן־זוג. הבריטים נלחמו בתופעה, כשקבעו שלוש קטגוריות חדשות: שליש לרווקים בלבד, שליש לרווקות ושליש לנשואים. כך שמרו ששני שלישים מהבאים יעלו בגפם.

כמו־כן, לא יכלו העולים להתגרש מיד עם הגיעם, כיוון שנאלצו להמתין לקבלת האזרחות, לעתים שלוש שנים. הבריטים קיוו להרתיע רבים משימוש בתכסיס הזה. הם טעו, מפני שלא היו מודעים לכך שבעלייתם לארץ, בעטו החלוצים באורח־החיים הדתי, ובלי היסוס חיו בלי חופה וקידושין, בעודם נשואים לאחרים. כך קרה לאמי ולבעלה הפיקטיבי אריה חורשי, שגרו באותו קיבוץ: "הנישואים לאמא שלך היו מסמך חסר חשיבות. היא חיה עם אבא שלך, ואני שלחתי מכתבי אהבה משתפכים לחברתי שנשארה בפולין. כעבור שלש שנים, כשכבר הייתה בהריון מאבא שלך, הונפקו לה ולי תעודות אזרחות, ורק אז התגרשנו. למחרת הלידה חרשתי עם אביך, כשלפתע פתחו עלינו הערבים באש. זחלנו לעבר סלע בודד בלב השדה, אבל היה שם מקום רק לאחד. אמרתי לו, ‘תסתתר אתה, כי הפכת לאבא’.

נאוה סמל, מחברת ‘אשה על הנייר’ צילום: ורדי כהנא

והוא אמר, ‘לא, תסתתר אתה, כי נותרת רווק ועוד לא הספקת לחיות’. בסוף נדבקנו כזוג נאהבים מאחורי האבן, ובחסות החשכה חזרנו לקיבוץ".

■■■

ב־1933 נישאו בפולין חנוך וחנה קוקבקה. הוא הגיע לארץ באניית־מעפילים, וחיפש דרכים להביאה. “הוא מצא קיבוצניק שהיה מוכן לנסוע לפולין ולהביא אותי”, היא מספרת. “כשהגיע לפולין, התחתנתי איתו. הייתי כעת נשואה לשניים, לבעלי חנוך ולבעלי המדומה מקיבוץ נען. כעבור שנה וחצי, כשכבר היה לי תינוק, רצה הקיבוצניק להתחתן, וביקש שנלך לרבנות. הרבנים לא הזדעזעו, שאני אם לתינוק ונשואה לשני גברים, כי הבינו שרק בדרך זו יכולתי לעלות לארץ”.

“גישתה של הרבנות הראשית הייתה מנוגדת לזו של ההנהגה הציונית”, אומרת הד"ר שולמית אליאש מאוניברסיטת בר־אילן. “הרבנות רצתה לעודד עלייה ואישרה עריכת נישואים פיקטיביים. מחשש שהגברים ייעלמו, והנשים תישארנה עגונות, הקלו על הזוגות המדומים שבאו להתגרש. יוסף צבי הלוי, אב”ד בת"א, קבע שאם הודיעו הצדדים למפרע שהקידושין נערכו רק כדי לעלות לארץ, הרי הם כלא היו. בדרך־כלל לא רשמו בתעודת־הזהות ‘גרוש/ה’, אלא ‘רווק/ה’".

פרופ' גרשום שלום העלה בדרך זו את אשתו, שהייתה מאורסת פיקטיבית לאבא חושי, לימים ראש עיריית חיפה. גם המשוררת לאה גולדברג עלתה לארץ בנישואים פיקטיביים. גולדברג, שלא נישאה מעולם, התגאתה מאוד שבתעודת־הזהות שלה היה רשום שהיא גרושה.

ההנהגה הציונית התנגדה לנישואים הפיקטיביים, אך הייתה מוכנה לנקוט אותה לשם מניעת גירוש מהארץ. משה דיין, שהיה יליד הארץ, נדרש לשאת צעירה גרמנייה, שעמדו לגרשה מהארץ. למשימות כאלה הוזעק עו"ד אהרון חטר־ישי. “בתא־המעצר בצפת פגשתי צעירה בוכייה, ערב גירושה מהארץ”, הוא מספר. "‘ברגע שתפליג האנייהּ ללב ים, אטביע את עצמי’, איימה. בזכות קשריי עם הסוהרים הצלחתי להגניבה לכמה דקות אל רב, שחיתן אותה עם אברך. כשקיבלתי את הכתובה, הבחנתי שבמקום לרשום את שמה, מסרה הצעירה את שם אחותה, שהתאבדה לאחר אונס אכזרי בדרכן לארץ. ידעתי שאם יגלה השופט את הטעות, יאשימו אותי במסירת מסמך מטעה, תיחשף מעורבותי בהברחתה ממעצר, ולא רק שאלך לכלא, אלא גם אאבד את רשיוני. מנגד, היה תלוי צו הגירוש נגד הצעירה, והחלטתי להסתכן. למזלי, השופט האנגלי לא חקר כיצד הצליחה הצעירה להתחתן כשהיא כלואה, והורה לשחררה.

"כעבור זמן דוּוח לי על שמונה נערות, שאחרי חודשים של מסע תלאות נלכדה סירתן ליד צור. הן הועברו למעצר בבית־מלון בביירות, וכמחאה התפשטו ערומות ואיימו שרק כך יגררו אותן לספינת־הגירוש. ארגנתי שמונה צעירים בעלי אזרחות ארצישראלית, והבטחתי להם ולאמהותיהם שבתום מבצע ההצלה אדאג לגט מהיר. דהרנו לביירות, אבל הרבנים שם קיבלו הוראה שלא לערוך נישואין החשודים בפיקטיביות. הצלחתי להוציא את הבנות מהמלון, להסיען עם ‘החתנים’ לדמשק ולחתנם שם.

“ההרפתקאות הרבות שעברו רקמו בין הזוגות ידידות של אמת. אף על פי כן, מיד כשהגיעו לחיפה החתמתי את הבנות על בקשה לגט. רק עם אחת הייתי צריך לנהל משא־ומתן מייגע, עד ששחררה את ‘בעלה’. שמעתי שהן חיות היום במאה־שערים, והייתי שמח לשמוע מה עלה בגורלן”.

ב־1939, כאשר פלשו הנאצים לפולין, בא הקץ על דרך המילוט הזאת. ■