א    🔗

אילוּ היינוּ רשאים להעריך את איגרת מקדוֹנלד לד"ר וייצמן רק לפי ההכרזוֹת הכלליוֹת שבה, היינוּ יכוֹלים לגמוֹר עליה את ההַלל. העוּבדה עצמה, שממשלה כּבּירה, הטרוּדה מאד בּעניניה המרוּבּים, ישבה עם שליחינוּ אל שוּלחן אחד, הקשיבה בּסבלנוּת לבּיקוֹרת החריפה שלנוּ, הכּירה בּכמה מטענוֹתינוּ – עוּבדה זוֹ כּשהיא לעצמה, עלוּלה לגרוֹם לנוּ סיפוּק ונחת-רוּח. ואשר לנוּסחאוֹת הכּלליוֹת של התעוּדה, המדברוֹת על כּוָנוֹת הממשלה, הרי בּרוּבּן הן בּהירוֹת, בּרוּרוֹת וכּתוּבוֹת בּסגנוֹן ידידוּתי. ואמנם, מנקוּדת-מבּט זוֹ קיבּלה האיגרת את הערכתה השלמה בעתוֹנוּת העברית. ואוּלם לנוּ אסוּר להסתפק בּהערכה כּזאת. המשבּר הפוֹליטי הכּבד העוֹבר עלינוּ יהפך למשבּר-שוא, אשר רק יסוּרים בוֹּ ואין בּוֹ משוּם בּרכה לנוּ, אם לא נלמד ממנוּ כּלל פוֹליטי גדוֹל זה: להתיחס בספקנוּת לנוּסחאוֹת ולהכרזוֹת. בּה, בּספקנוּת הזאת, קניננוּ הפוֹליטי האחד שרכשנוּ לנוּ בּחדשים האחרוֹנים וּבעדוֹ שילמנוּ מחיר עצוּם.

כּשפוּרסמה הצהרת בּלפוּר ואחר כּך טוֹפס המנדט, עם ההקדמה היפה שבּוֹ, תקענוּ בּשוֹפר הגאוּלה. ואילוּ היינוּּ בּאים לנסח עכשיו את המנדט, ואילוּּ שׂררה עכשיו האוירה ההיא ששׂררה בּעוֹלם המדיני לגבּי הציוֹנוּת בּשנים ההן – משנת 1917 עד שנת 1922 – ודאי לא היינוּ גם עכשיו מוַתרים על ההקדמה היפה ההיא למנדט, אוּלם היינוּ מנסים לנסח בּאוֹפן אחר את הסעיפים המכריעים שבּוֹ, וּבמקוֹם ההתחיבוּיוֹת הכּלליוֹת “לסייע” ו“לעזור” וּ“להקל”, היינוּ קוֹבעים בּאוֹפן מפוּרש מעשי וקוֹנקרטי, מה הן חוֹבוֹתיה של האדמיניסטרציה הארצישׂראלית וכּיצד עליה לקיים את הסיוּע והעזר וההקלה. כּי מה בּצע בּנוּסחאוֹת יוּרידיוֹת וּפירוּשיהן, אם למדנוּ לדעת, שהעוֹלם מתנהל לא על-ידי יוּריסטים, אלא על-ידי מדינאים, הנתוּנים לכל השפעה של כּל מאוֹרע פוֹליטי. צעקנוּ חמס על הסתירוֹת אשר בּין מעשי האדמיניסטרציה וּבין רוּח-המנדט ואוֹתיוֹתיו – והצעקה הוֹעילה לנוּ מעט מאד. כּי העוֹלם עדיין איננוּ מתנהל על-ידי אנשי-מוּסר, הנאמנים לכּל הבטחה שהבטיחוּ, אלא על-ידי אנשים השוֹמרים על עניניהם. את הנסיוֹן הזה, הרב והמר, שלמדנוּ מתוֹלדוֹת המנדט, עלינוּ לזכוֹר גם בשעוֹת נצחוֹן.

לא הכרזוֹת ולא הגדרוֹת כלליוֹת קוֹבעוֹת את הפוֹליטיקה המעשית של יוֹם-יוֹם, אשר בה חיינוּ תלוּיים, אלא נוֹרמוֹת מסוּימוֹת לעבוֹדה, חוּקים המבטיחים את המשא-וּמתן הכּלכּלי, החברתי, המשפטי. גם לשאלה, הנראית לרבּים כּשאלה המרכּזית של עבוֹדתנוּ – היא שאלת האדמיניסטרציה ויחסה לעבוֹדתנוּ – אין, לפי דעתי, פתרוֹן ממשי בּלתי אם על-ידי קביעת נוֹרמוֹת לעבוֹדה. הכּרה הזאת בּדבר הערך היחסי של ההכרזוֹת, היא בשבילנוּ, אשר התחלנוּ רק עתה בּחיים פוֹליטיים עצמיים, משוּם חידוּש. בּקרב העמים, שיש להם נסיוֹן מדיני כּל שהוּא, הכּרה זוֹ מוּסכּמת היא וּמוּבנת מאליה. לא יתוּאר, שתעוּדה פוֹליטית בּין שתי מדינוֹת, תכלוֹל בּקרבה רק דברים של הבּעת רצוֹן טוֹב, של כּוַנוֹת רצוּיוֹת והכּרת זכוּיוֹת מוּפשטוֹת. לא יתוּאר שיחתם חוֹזה, איזה שהוּא, – מסחרי, צבאי, מדיני, – בּין שני עמים, שבּוֹ יהיה כּתוּב, שהעמים האלה מכּירים בּזכוּיוֹת ההדדיוֹת וּמחליטים לחיוֹת בּשלוֹם זה עם זה אוֹ לעזוֹר איש לרעהוּ – ותוּ לא. כּל הדברים האלה, בּבחינת הקדמה הם, וערך להם אם אחריהם בּאים סעיפים מעשיים, פרוֹזאיים מאד – על המכס ועל יחידוֹת צבאיוֹת, על אוֹפן סידוּר הסכסוּכים ועל פעוּלוֹת מסוּימוֹת, המוּתרוֹת אוֹ אסוּרוֹת. ואין בּזה שוּם זלזוּל בכּבוֹד האנשים החתוּמים על החוֹזה, אלא יש בזה רצוֹן טבעי והכרחי לבנוֹת את היחסים ההדדיים על יסוֹדוֹת בטוּחים.

אמנם, אצלנוּ, כּשאנוּ בּאים להעריך תעוּדה פוֹליטית, ישנוֹ – וּמוּכרח תמיד להיוֹת – חשבּוֹן כּפוּל: מבּחינה מעשׂית ומבּחינת הפרֶסטיג’ה, כּלפי חוּץ וּכלפי פנים. אין אנוּ בּמצבוֹ של עם, אשר זכוּיוֹתיו היסוֹדיוֹת אינן נתוּנוֹת בּשוּם ספק, ועל כּן אין הן טעוּנוֹת כּלל אישוּר והכּרה. צרפת אינה מעוּנינת כּלל שבּחוֹזה שהיא כּוֹרתת עם איטליה אוֹ עם אנגליה יהיה כּתוּב, כּי לצרפתים יש זכוּת על אדמת צרפת. אדרבּא: סעיף כּזה בּחוֹזה היה נחשב לעלבוֹן ששוּם מדינה בּלתי תלוּיה לא היתה מסכּימה לוֹ. לגבּי דידן – שאני. אנוּ עוֹדנוּ לוֹחמים על הכּרת זכוּיוֹתינוּ היסוֹדיוֹת ועוֹד רבּים הכּוֹפרים בּזכוּיוֹתינו אלה. אנוּ עוֹדנוּ מתאמצים ליצוֹר לנוּ מעמד בּין-לאוּמי מוּכּר, ועוֹד מכשוֹלים רבּים פזוּרים על דרכּנוּ. על כּן יש לתעוּדוֹת פוֹליטיוֹת אצלנוּ ערך של פרֶסטיג’ה כּלפי חוּץ, וגם כּלפי פנים. יש בּאישוּר זה משוּם כּוֹח מעוֹרר לתנוּעה, כּוֹח מוֹשך את ההמוֹנים היהוּדים, אשר הכּרת חוּלשתם המדינית השתרשה כּה עמוֹק בּקרבּם, עד שיש צוֹרך בּדברי סעד וסיוּע מצד כּוֹחוֹת מדיניים מכריעים. ואוּלם חשבוֹן ה“פרסטיג’ה” הזה, שהוּא הכרחי ומוּצדק, אינוֹ יכוֹל לטשטש את החשבוֹן המעשי. גם את הלקח הזה עלינוּ ללמוֹד מן החדשים האחרוֹנים. אי-אפשר להכּחיש, כּי היתה השפעה עצוּמה להצהרת בּלפוּר ולמנדט על המוֹני עם ישׂראל, ואוּלם בהסתמכוּתנוּ על התעוּדוֹת האלה עברנוּ על כּל מידה המוּתרת לנוּ. בּכל תעוּדה “טוֹבה”, שאין בּה אלא הכרזוֹת ונוּסחאוֹת, כּרוּכה לנוּ סכּנה של חידוּש אשליוֹת, של הסתמכוּת מוּפרזת על עזרת חוּץ, של חינוּך מדיני מוּטעה. העם העברי לא יבנה את עתידוֹ בּארץ אם לא ישתחרר מן ההכּרה וההרגשה, שבּכוֹחוֹתיו הוּא בּלבד לא יוּכל לעשוֹת מאוּמה, ושבּוֹ בּרגע שהכוֹחוֹת המדיניים הגדוֹלים עוֹזבים אוֹתוֹ לנפשוֹ, אבדה תקוֹתוֹ. העם העברי לא יצא מן המיצר אם לא יתכּוֹנן לפוֹליטיקה עצמאית – מוּתאמת לכּוֹחוֹתיו, המתבטאת בּיחוּד בּפעוּלת-בּנין, ואם לא תצמח ותגדל בּלב העם ההכּרה, שאמנם אנוּ תלוּיים מאד-מאד בּכּוֹחוֹת חוֹץ, ואוּלם גם אחרי שהם פוֹנים לנוּ עוֹרף, עוֹד לא פסוּ הדרכים ולוּ גם תהיינה צרוֹת וקשוֹת מאד. בלעדי זאת – נהיה תמיד כּ“חוֹמר ביד היוֹצר”, ללא רצוֹן עצמי.

מלבד זאת: איננוּ רשאים עוֹד, כּשמוֹפיעה תעוּדה פוֹליטית חדשה, לשאוֹל את עצמנוּ להשפעתה הציבּוּרית על עמנוּ אנוּ בּלבד. שאלת ה“פרֶסטיגה” קיימת לא רק בּשבילנו. בּשנת 1917 היו הרבּה דברים סתוּמים לנוּ ולא הרבּינו לחשוֹב על השפעת ההצהרה על העוֹלם החיצוֹני, בּיחוּד על העוֹלם הערבי. אוּלי גם לא היה אז כּל מקוֹם אוֹביקטיבי לשאלוֹת כּאלה. עכשיו, בּשנת 1931, השתנה המצב גם מבּחינה זאת. בּעולם הערבי ובּמקצת גם בּעוֹלם החיצוֹני, השתרשה ההכּרה המסוֹרסת, המסוּלפת, ואוּלם קיימת בּתוֹר גוֹרם מדיני – שכּל תעוּדה טוֹבה ליהוּדים, ממילא היא רעה לערבים וּלהיפך. הנה, כּשהוֹפיע “הספר הלבן”, פרצה שמחה בּמחנה הערבי, אם כּי תכנוֹ של הספר היה אפסי לגבּי הענינים החיוֹניים של הערבים. די היה להם שהספר העליב את היהוּדיים. ואיגרת מקדוֹנלנד עוֹררה התרגזוּת בּמחנה הערבים, אם כּי אין בּה שוּם דבר המבשׂר רעוֹת לענינים החיוּניים של הערבים – די להם שהוּא הסיר את הדיבּוֹת והעלבּוֹנוֹת ממפעל היהוּדים. את התגוּבה הזאת – המעוֹררת כּוֹחוֹת בּמחנה המתנגדים, המלכּדת אוֹתם, העלוּלה להוֹציא מממשלת המנדט “קוֹמפֶנסַציות”, ואלה אוּלי מכריעוֹת יוֹתר מהכרזוֹת טוֹבוֹת לגבינוּ – אין אנוּ רשאים להוֹציא מן החשבוֹן. אין זאת אוֹמרת שעלינוּ לוַתר, מתוֹך התחשבוּת בּאחרים, על התעוּדוֹת ה“טוֹבוֹת”. עלינוּ רק לעיין, אם ערכּן המעשׂי שקוּל כּנגד הצדדים השליליים הכּרוּכים בּוֹ.

חוֹבה, איפוֹא, עלינוּ להעריך את איגרת מקדוֹנאלד לא רק מנקוּדת-המבּט של ההכּרה המחוּדשת בּזכוּיוֹתינוּ, שנשללוּ בּ“ספר הלבן”, של סילוּק דיבּוֹת, של העמדת דברים על אמיתם, אלא גם מנקוּדת-המבּט של ההגדרוֹת והנוּסחאוֹת המעשיוֹת, שישנן בּאיגרת. הן גם את “הספר הלבן” לא דחינוּ בּגלל העלבּוֹן שבּוֹ בּלבד, אלא בּיחוּד בּגלל הסיכּוּיים לפרשת מעשׂים אדמיניסטרטיביים מסוּימים שהיוּ כּרוּכים בּוֹ.

ב    🔗

שני הישגים מעשיים ישנם, לפי דעתי, בּאיגרת מקדוֹנלד. הישג ראשוֹן: הגדרה מדוּיקת של המוּשג “ערבים מחוּסרי קרקע”, אשר לגבּיהם קיימת התחיבוּת מיוּחדת של ממשלת המנדט. לפי איגרת מקדוֹנלד אין מוּשג זה מתכּוון לכּל 29 האחוּזים של הפלחים הארצישׂראלים, אשר לפי הדין-וחשבּוֹן של סימפסוֹן אין להם קרקע (ונניח לרגע, כּי המספרים נכוֹנים) אלא רק לאלה הערבים אשר אפשר יהיה להוֹכיח, כּי הם נוֹשלוּ מקרקעוֹתיהם מפני שהאדמה עברה לידי יהוּדים, ולא קיבלוּ כּל אדמה אחרת שיוּכלוּ להיאחז בּה אוֹ כּל משלח-יד אחר שיהא משׂבּיע רצוֹן באוֹתה מידה. הגדרה זאת היא כּה מדוּיקת וּמפוּרטת, שנדמה, כּי ניצלנוּ מסכּנת תביעוֹת בּלתי מוּגבּלוֹת וּבלתי צוֹדקוֹת. ניצלנוּ מהוֹפעוֹת כּל מיני אנשים, שפעוּלתנוּ ההתישבוּתית לא נגעה בּהם כּלל אוֹ גם נגעה בּהם לטוֹבה וּבכל זאת היוּ יכוֹלים, לפי הביטוּיים הכּלליים והסתוּמים של דין-וחשבוֹן סימפסוֹן ו“הספר הלבן”, להוֹפיע בּפני ממשלת המנדט ולתבּוֹע את התישבוּתם בּשוּרה הראשוֹנה וּלעכּב את הפעוּלה ההתישבוּתית היהוּדית. בּמידה שישנם עוֹבדי-אדמה, שסבלוּ באמת מחמת עבוֹדתנוּ ונשארוּ בּלתי מסוּדרים, לא בעבוֹדה חקלאית ולא בּמשלוֹח-יד אחר – בּמידה זוֹ עלינוּ להכּיר בפה מלא, בּלי כּל מרירוּת והתנגדוּת, כּי קיימת חוֹבה לדאוֹג להם. הן הכרזנוּ תמיד, שאין אנוּ רוֹצים להיבּנוֹת מאסוֹנם של אחרים, ולהכרזה הזאת נישאר נאמנים גם בּמעשׂים. אם התקוֹממנוּ נגד נוּסחאוֹת “הספר הלבן” בּשטח הזה, לא התקוֹממנוּ נגד עצם הענין, אלא אך נגד הטלת הדוֹפי על כּל המפעל הארצישׂראלי, ונגד הספֶקולציה הדימוֹרליזַציה ועיכּוּבי פעוּלתנוּ, שנוּסחאוֹת אלוּ פתחוּ להם פתח רחב.

ההישׂג המעשׂי השני אשר בּאיגרת מקדוֹנלד הוּא: הכּרת אַמת-מידה חדשה בּקביעת חלקוֹ של הפוֹעל העברי בּעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וּמוּניציפליוֹת, לפי השתתפוּת היהוּדים בהכנסוֹת הציבּוּריוֹת. על העקרוֹן הזה לחמנוּ בּמשך כּמה שנים ולחמנוּ לשוא, עתה הוּכּר בּעקרוֹן ויש בּוֹ בּלי ספק תריס נגד הניצוּל השיטתי של משלם-המסים היהוּדי. ואוּלם הנוּסח אינוֹ מלא ואינוֹ מדוּיק די צרכוֹ. לפנינוּ כּאן הכרזה יוֹתר מאשר נוֹרמה מסוּימת. כּתוּב בּאיגרת כּי “יש להביא בחשבון את תביעת הפוֹעלים היהוּדים לחלק הראוּי בּעבוֹדה המצוּיה. מתוֹך התחַשבוּת בחלקם של היהוּדים בּהכנסוֹת הציבּוּריוֹת”. הבּיטוּיים אשר הדגשתי נוֹתנים מקוֹם לשימוּש גמיש מאד. לא מספרים ולא אחוּזים לפנינוּ, אלא הוֹראוֹת כּלליוֹת. אם נניח שלפי אַמת-המידה הקיימת (מספר מחוּסרי-העבוֹדה, לחץ פוֹליטי וכו') תקבּע האדמיניסטרציה את מספר הפוֹעלים היהוּדים בּמפעל ממשלתי גדוֹל – נאמר: בּנמל חיפה – למאה. ואחר כּך, מתוֹך “התחשבוּת” בּחלקם של היהוּדים בּהכנסוֹת, תוֹסיף עוֹד עשרה אוֹ עשרים, לא יהיה בּידינוּ כּל נשק מספרי כּדי להילחם על זכוּתנוּ המעשית, ונצטרך שוּב להסתמך על “רוּחה” של האיגרת. בּכל זאת, עצם הכּרת העקרוֹן החדש הזה, – החדש לגבּי הפרַקטיקה האדמיניסטרטיבית כּמוֹ שהיתה עד כּה – יש בּוֹ משוּם הישג.

בּשאר השאלוֹת המעשיוֹת, בּמידה שהאיגרת נוֹגעת בּהן, ההישגים הם פוֹרמַליים בּלבד, בּבחינת נוּסחאוֹת והכרזוֹת.

שאלת העליה. שאלה זוֹ אוּלי החשוּבה בּיוֹתר בּשבילנוּ, עצב מרכּזי של כּל עבוֹדתנוּ. “הספר הלבן” ניסה לקשוֹר אוֹתה בּמצב העבוֹדה גם בּקרב הערבים כּלוֹמר, לתבּוֹע מהמפעל הציוֹני דאגה וסידוּר לארץ כּוּלה, להטיל את העוֹל – המוּטל על הממשלה ועל השכבוֹת העליוֹנוֹת של הערבים – על התוֹרם היהוּדי בּחוּץ-לארץ. הסכּנה הזאת טרם חלפה גם לאחר פרסוּם האיגרת. התעוּדה מחלקת את המשק הארצישׂראלי לשלוש חטיבוֹת: משק עברי, משק ממשלתי-מוֹניציפלי ומשק כּללי, כּלוֹמר, למעשה, משק ערבי. אשר למשק הממשלתי-מוֹניציפלי יצאנוּ, כּאמוּר, בּהישג-מה: “התחשבוּת” בּחלקם של היהוּדים בּהכנסוֹת הציבּוּריוֹת, ואשר למשק הכּללי, הרי נשאר בּתקפוֹ העקרוֹן של הספר הלבן – המצב הכּללי של העבוֹדה, הן בּין הערבים והן בּין היהוּדים. כּשהשאלה עוֹמדת בּשטח זה, אין לטעוֹן נגד השימוּש בּעקרוֹן הזה. כּאן צוֹדק הוּא. ואוּלם לגבי המשק העברי, בּיטוּיי-האיגרת הנם פחוֹת מסוּימים וּבּרוּרים. כּאן לא כּתוֹב, בּכל הפשטוּת, כּמשפטוֹ של המשק הכּללי: “יש להביא בּחשבוֹן את הגוֹרמים המשפיעים על הבּיקוּש של פוֹעלים יהוּדים”, אלא המשפט נמשך: “בּשביל עבוֹדוֹת, אשר בּהיוֹתן תלוּיוֹת בּהוֹן יהוּדי אוֹ הוֹן יהוּדי בּעיקרוֹן, לא תיעשינה אוֹ לא היוּ נעשוֹת, אלא אם כּן היוּ נמצאים לכּך פוֹעלים עברים”. אמנם, המשפט בּנוּי כּאילו בּצוּרת תיאוּר וביאוּר של המצב כּהוַיתוֹ – ההוּן היהוּדי מעוּנין בּפוֹעלים יהוּדים, אחרת לא היה בא, ועל כּן מוּתרת העליה היהוּדית לצרכיו. ואוּלם קל מאד לפרש את המשפט הזה גם בּתוֹר תנאי. האוּמנם כּל העבוֹדוֹת התלוּיוֹת בּהוֹן היהוּדי לא תיעשינה אוֹ לא היו נעשׂוֹת אלא אם כּן היוּ נמצאים לכּך פוֹעלים עברים? האוּמנם לא היה בעל “נוּר” משקיע את הוֹנוֹ בּארץ, כּי אם בּתנאי שירשוּ לוֹ להעסיק רק פוֹעלים יהוּדים? האוּמנם היה עוֹשה כּן כּל בּעל פרדס? ומה על המפעלים הגדוֹלים, אשר הוֹנם אמנם יהוּדי בּעיקרוֹ ואוּלם היקף ארצי להם? תיאוּר האיגרת, אם תיאוּר בּלבד הוּא, איננוֹ מתאים, בּהחלטוֹתיו, למציאוּת הארצישׂראלית הרבגוֹנית, והמציאוּת עלוּלה לשבוֹר אוֹתוֹ בּכּל רגע. ועל-כּן עלוּל המשפט התיאוֹרי בּלבד ליהפך בּקלוּת לתנאי, זאת אוֹמרת, כּי נשקפת סכּנה שנצטרך אוּלי להוֹכיח, בּכל מקרה וּמקרה, כּי הוֹן פוֹלני – הוֹן קוֹנקרטי זה – לא הוּשקע (אוֹ לא היה מוּשקע) בּארץ, כּי אם על מנת להעסיק פוֹעלים יהוּדים. הוֹכחה בּלתי-אפשרית כּמעט בּהרבה מקרים – מלבד לגבּי ההוֹן הלאוּמי של הקרנוֹת – ולא נוֹחה מבּחינה פוֹליטית. אפילוּ לגבּי ההוֹן הלאוּמי.

החסרוֹן העיקרי של כּל הסעיף הזה, על הישגיו ועל סכּנוֹתיו, מוּנח, נדמה לי, בּחוֹסר נוֹרמה מספרית אוֹ נוֹרמה של עוּבדה מסוּימת. הסעיף מקיים את השגחת האדמיניסטרציה על העליה וּמגדיר את ההשגחה הזאת בּ“התחַשבות”, בּשיקוּל דעת, בּפירוּשים, וכל אלה קל להם, בּאוירתנו הידוּעה, ליהפך למקוֹר של שרירוּת לב.

ג    🔗

איגרת מקדוֹנלד מכּירה בּזכוּת הסוֹכנוּת לקיים את העקרוֹן של העבוֹדה העברית. בּהכּרה הזאת בּלבד לא הרוַחנו כּלוּם. אחרת גם לא יכוֹל להיוֹת. לא יתכן כּל חוֹק המכריח נוֹתן-עבוֹדה יהוּדי להעסיק דוקא פוֹעלים שלא הוּא בּוֹחר בּהם. השאלה היתה, אם לשימוּש בּעקרוֹן זה תהיינה תוֹצאוּת בּפוֹליטיקה הממשלתית לגבּי העליה. הסכּנה היתה, שמא תסגוֹר הממשלה את שערי הארץ בּפני העוֹלה היהוּדי, כּל עוֹד יהיוּ מחוּסרי-עבוֹדה ערבים בּארץ, ותשבּוֹר על-ידי כּך בּעקיפין את עקרוֹן העבוֹדה העברית. האיגרת טרם הוֹציאה אוֹתנוּ מגדר הסכּנה הזאת. כּתוּב בּה שהממשלה “תהיה מוּכרחה להתחשב” בּשימוּש העקרוֹן של העבוֹדה העברית – כלומר: תקח אוֹתוֹ בּחשבּוֹן בּקביעת הפוֹליטיקה של העליה שלה – בּמקרה שבּגלל השימוּש הזה “יהיוּ פוֹעלים ערבים נדחקים מעבוֹדתם אוֹ יחמיר חוֹסר העבוֹדה הקיים”. את החלק הראשוֹן של המשפט הזה יש, כּנראה, להבין במכּוּון נגד “כּיבוּש העבוֹדה”. בּמוֹשבוֹת הגדוֹלוֹת, למשל, וּמשוּם שלא הוּסבר מהי עבוֹדת הערבים שאסוּר לדחוֹק אוֹתה, אם המכוּון הוּא גם לעבוֹדה עוֹנתית – אי-אפשר לחזוֹת מראש את היקף השימוּש בּפסקה הזאת. והיא איננה יחידה. המשפט יש לוֹ חלק שני: “אם יחמיר חוֹסר-העבוֹדה הקיים” – והחלק הזה כּל כּך גמיש הוּא, כּל כּך בּלתי בּרוּר וּבלתי מסוּים בּשימוֹשוֹ המעשׂי, שמוּצדקים, לפי דעתי, חששוֹת גדוֹלים מאד, והן כּל אלה אפשר היה למנוֹע על-ידי הוֹדעה פשוּטה וּברוּרה, ללא הגבּלוֹת, כּי עקרוֹן העבוֹדה העברית נכנס בּגדר הזכוּיוֹת האזרחיוֹת האלמנטריוֹת, ועל כּן אין לממשלה ענין בּוֹ, כּשם שאין לה ענין בּעקרוֹן העבוֹדה הערבית, הקיים למעשה, בּמשק הערבי. על כּל פנים, לגבּי התעוּדה אשר תפקידה היה “להסיר טעויות בהבנה ובתפיסה”. סעיף זה בכללו משונה למדי.

ואשר להתישבוּת הצפוּפה של היהוּדים על הקרקע, נוּסחאוֹת האיגרת סתוּמוֹת בּמידה כּזוֹ, שאי-אפשר כּיוֹם להגיד אם התקדמנוּ בּשטח זה לעוּמת מה שהיה כּתוּב בּספר הלבן. בּודאי: הבטחה בּדבר “החקירה, כּדי לברר מה הן אדמוֹת הממשלה אוֹ אדמוֹת אחרוֹת, העוֹמדוֹת אוֹ אשר אפשר להעמידן בּדין לרשוּת ההתישבוּת הצפוּפה של היהוּדים” – ההבטחה הזאת טוֹבה לאין ערוֹך מהפסוּקים המוּחלטים של דין-וחשבּוֹן סימפסוֹן. ואוּלם כּל עוֹד החקירה הזאת לא נגמרה, אין לנוּ בּטחוֹן שתוֹצאוֹתיה תהיינה טוֹבוֹת מחקירת סימפסוֹן. ואף הסיכּוּיים “להגשת העצוּמוֹת” אין בהם כּל ערוּבּה, שהחקירה הממשלתית החדשה לא תתנהל בּדרך “האוירית” של סימפסוֹן, הן גם לסימפסוֹן הגשנוּ את “עצוּמוֹתינוּ”.

הפרוֹבּלימה ההתישבוּתית בּכללה הוּעמדה בּאוֹר של “תכנית הפיתוּח”. את עצם הרעיוֹן הזה עלינוּ לברך, לפי דעתי, בּקרב לב. הוּא מחוּיב-המציאוּת לפי המצב האגרַרי של ארץ-ישראל וּלפי המצב הפוֹליטי והחברתי של מפעלנוּ. כּשדיבּרנוּ על הסיוּע הממשלתי להתישבוּת היהוּדית, כּשמישהוּ בּקרב הציוֹנים דיבּר גם על “משטר קוֹלוֹניזַציוני”, התכּוונוּ – אם התכּוונוּ בּכלל לדבר-מה מסוּים ובּרוּר – לדבר זה שקוֹראים לוֹ עכשיו “פיתוּח הארץ”. אם אנוּ מעמידים שני עקרוֹנוֹת יסוֹדיים לעבוֹדתנוּ: מספר מתישבים יהוּדים גדוֹל בּיוֹתר, ושוּם נזק לעוֹבד-האדמה הערבי – הרי האינטֶסיפיקציה של המשק הערבי נוֹבעת מאליה. בּכמה מקרים היתה גם קיימת למעשׂה בּפרַקטיקה ההתישבוּתית שלנוּ, ההזדהוּת הזאת של התישבוּת היהוּדים והשבּחת משק הפלח. אמנם לא תמיד הצלחנוּ לשמוֹר על הקשר הראוּי והדבר היה לפעמים גם מלוּוה תוֹפעוֹת שאינן נכנסוֹת למסגרת מוּשגינוּ ושאיפוֹתינוּ, למשל: שכר-העבוֹדה בּמשק העברי שעזר להרבה ערבים לשיפוּר משקם. לא מחשבה ולא רצוֹן טוֹב חסרוּ לנוּ, אלא כּוֹח ממשי, כּוֹח מדיני להגשמת תכנית רחבה, מקיפה וּמחייבת גם את האחרים ולא רק אוֹתנוּ בּלבד. אם יעמוֹד לימיננוּ כּוֹח כּזה, חדוּר רצוֹן טוֹב והבנת צרכינוּ – לא רק צרכיהם של יהוּדי ארץ-ישׂראל, אלא של הגוֹלה – תהא בּוֹ בּרכה מרוּבּה שאין לשערה, גם לתנוּעתנוּ, גם לארץ הנחשלת הזאת בּכללוּתה, וגם לשיפוּר היחסים היהוּדים-הערבים. האם מבטיחה לנוּ האיגרת כּי הכּוֹח הזה יעמוֹד לימיננוּ, וכּי תכנית הפיתוּח לא תיהפך לרוֹעץ לנוּ, לגוֹרם המעכּב את עבוֹדתנוּ? הכּל סתוּם.

להגשמת תכנית הפיתוּח אפשר היה לגשת מתוֹך יצירת נוֹרמוֹת מסוּימוֹת לעבוֹדה, בּדרך התחיקה המפוּרטת: זה מוּתר וזה אסוּר לקוֹני הקרקע, זה מוּתר וזה אסוּר לאדמיניסטרציה, וזאת היא מחוּיבת לעשוֹת. כּל חוֹק וחוֹק היינוּ בוֹדקים וּבוֹחנים, בּין לחוּד ובּין בּמסגרת הכּללית של התכנית, ואז היינוּ יוֹדעים, אם טוֹבה התכנית ואם רעה. הממשלה חוֹשבת, כּנראה, ללכת בּדרך אחרת. אמנם, ודאי יקבּעו גם חוּקים, ואוּלם יוֹצר גם מוֹסד מיוּחד, ועדת הפיתוּח, אשר פעוּלתוֹ תהא מוּגדרת בּחוּקים ידוּעים – הן כּתוּב שסמכוּתה של הרשוּת החדשה תהא ריגוּלַטיבית ושיעשה הכּל כּדי להבטיח התערבוּת מעטה כּכל האפשר בּחוֹפש ההעברה של קרקעוֹת. בּכל זאת, הסמכוּת “למנוֹע בּעד העברוֹת שאינן עוֹלוֹת בּד בבד עם רוּח התכנית” תהא קיימת, וּבזה יפָתח פתח להפתעוֹת, העלוּלוֹת להיוֹת מרוֹת למדי. בּרוּר, שלמרוֹת הבטחוֹת האיגרת, הרבה, הרבה מאד יהיה תלוּי בּטיב הרשוּת החדשה, בּהבנתה, בּכוָנוֹתיה, איך תתפוֹס את “רוּח התכנית”, אם יספיק לה אוֹמץ להרחיב את מרוּתה על כּל הקרקע ועל-ידי כּך לפגוֹע גם בּעניני המעמד הערבי השליט, אוֹ שמא תראה את כּל תפקידה בּהשגחה על היהוּדים, פן יביאוּ נזק לתוֹשבי הארץ. כּל השאלוֹת האלה תתעוֹררנה אחרי שתקוּם הרשוּת החדשה, ויתפרסמוּ החוּקים “הריגוּלַטיביים” שלה. בּינתים, קוֹבעת האיגרת סדר, אשר פירוּשוֹ כּוּלוֹ שרירוּת-לב של האדמיניסטרציה – אם תרצה תעשה חסד אתנוּ, אם לא תרצה תעכּב את פעוּלתנוּ. כּתוּב בּאיגרת: “עד להקמת פיקוּח מרוּכז תהא לנציב העליון סמכוּת מלאה לעשוֹת את כּל הצעדים הדרוּשים להגנת זכוּיוֹת האריסוּת והחזקה, בּכלל זה זכוּת חזקה של היוֹשבים על האדמה בלי תעוֹדוֹת קנין אוֹ אריסוּת, בּכל תחוּמי ארץ-ישׂראל”. מיוּתרים הם הפירוּשים לסידוּר הקשה הזה, סכּנוֹתיו בוֹלטות לעין.

ד    🔗

על כּן: מה היא התעוּדה הזאת? מפלה? ודאי – לא. אין להשווֹת אוֹתה, לא בּנוּסחאוֹת ולא בּרוּחה הכּללית לספר הלבן. עדה היא לכּוֹח העם העברי ועל כּן עלוּלה היא להגבּיר וּלהרים את אמוּנתנוּ בנוּ בּעצמנוּ. נצחוֹן גדוֹל היא לעם העברי, לתנוּעה הציוֹנית, לשליחי התנוּעה. אלא מה? הנצחוֹן הזה הוּא לעת-עתה וּבעיקרוֹ נצחוֹן של פרֶסטיג’ה, ועל כּן כּרוּכוֹת בּוֹ כּל הסכּנוֹת של תיקוּן מדוּמה בלבד – הסתפקוּת, השלמה, פירוּק הזיוּן לפני זמנוֹ. כּשפוּרסם הספר הלבן כּתב ה“טיימס” על “הרגזנוּת שלא היה בּה צוֹרך” ואֶמֶרי התאוֹנן בּבית-הנבחרים, על “חוֹסר-הטקט” אשר בּביטויי פספילד. הדברים האלה הוּסרוּ מעל הפרק, הם אינם עוֹד, ואם גם הוּקל ללבנוּ, מחוּיבים אנוּ בּכל זאת לשאוֹל את עצמנוּ: כּלוּם על זאת נלחמנוּ? הן רצינוּ בּאפשרוּיוֹת של עבוֹדה בּלתי מוּפרעת, ואפשרוּיוֹת אלוּ עדיין מאתנוּ והלאה. אם נראה בּתעוּדה החדשה הזאת לא רק נצחוֹן של פרסטיג’ה, לא הסרת “הרגזנוּת” בּלבד, אלא נצחוֹן מעשׂי ומוּחלט – והפסדנוּ. אם נתנחם בּזה, שבּממשלה אדירה כּאילו מתנצלת לפנינוּ – ומה היינוּ עוֹד אתמוֹל ושלשלוּם? – ונגלה תמימוּת פוֹליטית. אם נשמח לאבל הערבים על האיגרת הזאת – ונעיד, כּי גם אנוּ נתפשנוּ להלך-רוּח תפל ונפסד זה של “הניגוּד התמידי” בּין עניני הערבים ועניני היהוּדים, וּלהערכת תוֹפעוֹת פוֹליטיוֹת לא לפי מהוּתן החיוֹנית, אלא לפי הרגשוֹת המתנגדים, השקענוּ הרבה כוֹחוֹת בּחלק הראשוֹן של המשא-וּמתן, פי כּמה חוֹבתנוּ לרכּז עתה את כּל מרצנוּ, תבוּנתנוּ, וספקוֹתנוּ בּפרק השני דוקא, בּעיבוּד הנוֹרמוֹת המסוּימוֹת להמשכת עבוֹדתנוּ ולהשגת הערוּבוֹת הממשיוֹת לכך, כּדי שנוּכל לבנוֹת את מפעלנוּ לא על רוּח מצוּיה של האדמיניסטרציה, אלא על יסוֹדוֹת מוּצקים של זכוּיוֹת.

י' אדר תרצ"א (27.2.1931)