[מאת המחבר]    🔗

ספרי “גולן וחרמון”, אינו מכיל רק תאור מפורט של האזורים הנמצאים בישראל, על כל ישוביהם החדשים והעתיקים, מקומותיהם ההיסטוריים, אתריהם הארכיאולוגים והגיאוגרפים, אלא גם מובאים בו תאורים של האזורים וישוביהם בעבר ובהווה, הנמצאים מעבר לגבולות ישראל, בתחומי מדינות ירדן, סוריה ולבנון השכנות. רבים מהם מפורסמים ומשולבים בהיסטוריה של עם ישראל בארצו בימי קדם.

תשומה רבה הוקדשה לתאור הישובים היהודים ההיסטוריים, שרידיהם ועתיקותיהם באזורי גולן, בשן וחרמון. נסיונות ההתישבות שנעשו בהם בדורות קודמים ותאור הישובים החדשים שהוקמו אחרי כיבושם בידי ישראל.

בספר מכונסים ציורים וצילומים רבים של חורבות וקדמוניות עבריות ונוכריות, אנדרטות לחיילי צה"ל ומפות ממקורות שונים. אל הספר מצורפת מפה גדולה ומעודכנת בשמונה גונים (קנה־מידה – 1:100.000) של הגולן והחרמון, עבודת מחלקת המדידות הממשלתית. בספר ובמפה מובאים השמות העברים החדשים שניתנו, בזמן האחרון, לאתרים שונים בגולן ובחרמון, על־ידי ועדת השמות הממשלתית, והכותב הוא חבר בה.

ספרי זה חובר מתוך עיון בספרות שנכתבה על האזורים המתוארים, ועל יסוד ביקורים וסיורים בתקופת המנדט הבריטי: עליה אל השיאון – פסגת החרמון, בשבילים שונים: ממג’דל־שמס מבניאס ומחצבּיה. סיורים בגלילות הגולן, במרחבי הבשן, בהר הדרוזים ובבקעת דמשק. הסיורים לרוב נעשו ברגל מתוך כוננות מיוחדת, בהתחשב עם התנאים ששררו באותם הימים.

אחרי נצחון צבא ההגנה לישראל במלחמת ששת הימים, יוני 1967, נפתחו אזורי גולן וחרמון לפני המבקרים בו. גם לי ניתנה האפשרות לחדור ולסייר בפינות חבויות נידחות, באפיקי נחלים, מפלים ובריכות, מצוקי סלעים, לועי געש כבויים ואתרי עתיקות, שהגישה אליהם היתה בחזקת סכנה, מסבת שילטון זר ואוכלוסיה עוינת. בשנים האחרונות נחשפו שרידים רבים שלא היו ידועים, וביחוד מענינות עתיקות היהודים: שרידי בית־כנסת, תבליטי מנורות, אבנים מעוטרות וכתובות עבריות, המפיצות אור על הגולן העברי בימי קדם.

זכורים לטוב חיילי צה"ל, ובמיוחד סיירת פיקוד הצפון, אשר ליווני במרחבי הגולן וברוכסי החרמון. רק הודות להם ניתנה לי האפשרות לבקר במקומות נידחים, להסתכל בהם ולחקור אותם.

תודתי ליוסף וייץ – יוזם סיור מאלף בגולן, למלוונו מ. שמיר – הממונה על ההתיישבות בצפון, למרדכי קרניאל – המדריך מטעם הקרן הקיימת לישראל, לד"ר ישראל בן־זאב – בעד עזרה בקריאת כתובות ערביות, לפרופ' א. שליט – בעד עזרה לידיעת כתובות יווניות, לאורי זעירא ולדודי בן־עמי – בית־ספר שדה גולן.

במיוחד רצוני להודות לצלם־האמן זאב רדובן, שליווני בקצת מסיורי וצילומיו מובאים בספרי זה.

זאב וילנאי

ירושלים, תש"ל

 

מפה של הגולן והחרמון    🔗

 

סקירה כללית    🔗

גולן וחרמון    🔗

מהווים את אזורו המזרחי־צפוני של ארץ־ישראל. הראשון – רמה שטוחה שפסגתה הגבוהה ביותר 1228 מ' והשני – רוכסי הרים מבותרים ופסגתם 2814 מ' מעל פני הים, בולטת יפה על פני סביבתה. לרגלי החרמון נובעים מקורות הירדן הראשיים, וממורדות הגולן יורדים נחלים אל עמק החולה ואל ים כנרת, המשתרעים בחלקה הצפוני של בקעת הירדן. הגבול בין הגולן – בדרום והחרמון – בצפון, הוא נחל סער, היורד לאורך בקעה עמוקה אל בניאס ואל עמק החולה.

באזורי גולן, ארץ בשן במקרא, ובהרי חרמון התגוררו בני שבט מנשה, כמסופר בדברי־הימים ‘ובני חצי שבט מנשה ישבו בארץ מבשן ועד… והר חרמון המה רבו’ ¹. הם היו משבטי עבר־הירדן המזרחי ומהם יצאו לוחמים, כדברי המקרא ‘בכל כלי צבא מלחמה, מאה ועשרים אלף. כל אלה אנשי מלחמה, עודרי מערכה בלבב שלם’². בני מנשה שכנו בגבול הארמים, ובדורות הבאים התלקחו מלחמות רבות בין מלכויות ארם וישראל, על פני רמת הגולן.

עד מלחמת ששת־הימים, תשכז/1967, היו אזורי הגולן והחרמון בתחום שלטון סוריה. במורדות הגולן נגע במדינת ישראל, וברוכסי החרמון – במדינת לבנון.

הגולן והחרמון הקרוב אליו היו בשלטון הסורי, בתחום דמשק הבירה. הגולן העליון וחלק החרמון הקרוב אליו, היו במחוז דמשק (בערבית: מחאפזת דמשק) בנפת קונייטרה, והגולן התחתון במחוז דרעה, אדרעי המקראית, בנפת פיק, אפק המקראית. נפות קונייטרה ופיק גם הקיפו שטחים וכפרים מזרחה מהן, ובימינו הם מעבר לגבול ישראל ונשארו בשלטון סוריה. הגבול בין שתי הנפות, קונייטרה – בצפון ופיק – בדרום, עבר מצומת־רפיד בקו ישר אל הקצה הצפוני של הכנרת.

לפי מיפקד סורי, שנערך בשנת 1960, היו בשתי הנפות – 111,340 תושבים. בנפת (בערבית: מנטקה) קונייטרה – 78,281 תושבים ומהם – 1587 בדואים, ובנפת פיק – 33,059 תושבים ומהם 1069 בדואים.

מאז מלחמת הקוממיות תש"ח/1948 הקימו הסורים שורה של ביצורים לאורך גבולם עם ישראל והציקו רבות, ממרומי גולן ומעלות החרמון, לישובים היהודים המצויים לרגליהם, במרחבי עמק החולה.

במלחמת ששת הימים, ביוני 1967, הסתערו כוחות ישראל אל מרומי הגולן ואל מעלות החרמון ובקרב עז הביסו את צבא הסורים. אחרי זמן קצר התחילו בהקמת ישובים יהודים בגולן, ואחד רמת־שלום, במעלה החרמון.

שטחי הגולן והחרמון הנמצאים בישראל מגיעים ל־1150 ק"מ מרובעים, בקירוב.

גבולנו עם סוריה, לפני מלחמת ששת הימים

היה הקצר מכל הגבולות שנגעה ישראל במדינות השכנות, אולם היה המסוכן ביותר כי כמעט כולו עבר במרומי הרים נישאים, החולשים יפה על פני אזורים נרחבים, בצפונה של ישראל. אורך הגבול הגיע ל־76 ק"מ ועבר בקו כמעט ישר מהצפון לדרום: מרגלי החרמון, בשולי רמת הגולן, על פני עמק החולה ולאורך גדת הירדן העליון, אל מול קצהו הדרומי של ים כנרת.

קו הגבול הסורי נשאר מתקופת השלטון הבריטי ונקבע בשנת 1920 בקירוב, בין שלטונות המנדט הבריטי – בארץ־ישראל, ושלטונות המנדט הצרפתי – בסוריה. לתושבי הארצות הללו לא היתה כל דעה והשפעה בקביעת תוואי הגבול הזה.

במלחמת השחרור, בתש"ח/1948, התחוללו קרבות גם לאורך הגבול הסורי. הסורים חדרו במקומות שונים לשטחי ישראל ראה המפות בפרק הגולן במלחמת הקוממיות. אחרי חתימת החוזה בין ישראל וסוריה, חזר הגבול אל הקו הקודם, ורק נוספו לכל אורכו אזורים מפורזים. לא היה גבול בישראל שבו היו אזורים מפורזים כה רבים, כמו לאורך הגבול הסורי. חלקם ברשות הישראלים וחלקם ברשות הסורים.

אזורים מפורזים שהיו ברשות ישראל: הקטע תל־קציר ועין־גב – בחוף המזרחי של הכנרת, קטע משמר־הירדן – בגדת הירדן העליון, ואזור אשמורה (דרדרה) – בירכתי עמק החולה. אזורים מפורזים שהסורים שלטו בהם: חמת־גדר – בבקעת הירמוך, חבל הכפר נוּקייבּ – בחוף הכנרת, שפך הירדן בכנרת, וגבעת־עזז (עזאזיאת) – בגבול עמק החולה המזרחי.

כל האזורים המפורזים נמצאו בפיקוחם של נציגי האומות המאוחדות, לפי הסכם שנחתם אחרי מלחמת השיחרור בין ישראל וסוריה, ביום כ"ב בתמוז תש"ט (20 יולי 1949). בו גם מדובר על הסטאטוס של האזורים המפורזים: ‘מקום שקו שביתת הנשק אינו חופף את הגבול הבינלאומי בין סוריה וארץ־ישראל, הרי עד להסדר טריטוריאלי סופי בין הצדדים, יקבע השטח שבין שביתת־הנשק ובין הגבול, כאזור מפורז, שבו תהיה אסורה לחלוטין מציאותם של כוחות מזויינים של שני הצדדים. ושום פעולה של כוחות צבאיים למחצה לא תורשה בו. תנאי זה חל על גזרות עין־גב דרדרה, שהיו חלק של האזור המפורז. חדירת כוחות מזויינים, אם צבאיים ואם צבאיים למחצה, של צד מן הצדדים לכל חלק של האזור מפורז, יראו אותה – אם תאושר העובדה על ידי נציגי האו"ם הנזכרים בפסקת המשנה הבאה – כהפרה גלויה של הסכם זה… יושב־ראש ועדת שביתת הנשק המעורבת, הוא מיופה כוח להרשות את חזרתם של אזרחיים במספר מוגבל, שיגויסו לצרכי בטחון פנימי’…

תאור הגבול (מצפון לדרום):

קו הגבול התחיל בירכתי עמק החולה לרגלי החרמון, באזור שבו נפגשו שלשה גבולות: ישראלי, סורי ולבנוני. הגבול הישראלי פנה מזרחה וחצה את נחל שניר (חצבּאני), הבא מהלבנון. הגבול נמשך מזרחה על פני תל דן (אלקאדי) בישראל וחצה את נחל חרמון (בניאס), על פני העיירה בניאס שהיתה בשטח הסורי. מכאן נטה הגבול דרומה על פני גבעת־עזז (עזאזיאת), שהיתה בשליטת הצבא הסורי, וממנה עבר על פני כפר־סולד וקיבוץ שמיר, בשיפולי הרי גולן. בשטח הסורי היו ישובים קטנים מיושבים בעיקר בדואים, שהתגוררו עד לפני שנים אחדות באוהלי־קדר. בשנים האחרונות הקימו להם בתים קטנים.

הגבול נמשך בשולי עמק החולה על פני הקיבוצים להבות־הבשן וגונן ובא סמוך לנקודה הישראלית אשמורה, בשמה הערבי דרדרה. הגבול נמשך דרומה בהקבלה אל הירדן העליון, על פני קיבוץ גדות, גשר בנות־יעקב וסמוך אל מקומה הראשון של משמר־הירדן, שבו הוקמה תחנת משטרה ישראלית. הגבול נמשך בהקבלה אל הגדה המזרחית של הירדן, אל מול הגליל העליון, ובא אל שפך הירדן בכנרת. אמנם רצועה צרה, ברוחב 10 מטרים, לאורך חופה של הכנרת שהיתה בתחום ארץ־ישראל בימי המנדט הבריטי, נועדה לישראל, אולם למעשה ישראל לא השתמשה בה וגם אנשיה לא עלו עליה. הגבול עבר משפך הירדן לאורך הכנרת במרחק כ־10 ק"מ ועלה במעלה תלול על פני אזור נוקייבּ אל מרומי הרי הגולן, הגובלים בחופו המזרחי של הכנרת, ומתרוממים כ־550 מ' מעל פניה. הגבול נמשך על פני עין־גב דרומה, בירכתי הכפר הסורי כפר־חארבּ, על פני קיבוץ האון בחוף הכנרת, ועל פני תל־קציר – בגבול עמק הירדן. הגבול הסורי ירד מהרי הגולן אל בקעת הירמוך, הקיף לתוכו את חמת־גדר, מרחצאות־חמים, והתחבר אל גבול ירדן, שנמשך עם גדת הירמוך ונגע בגבול ישראל בעמק־הירדן, באזור אשדות יעקב.

כל אורך הגבול הזה, מצפון לדרום, הגיע ל־76 ק"מ.

גבולנו עם סוריה, אחרי מלחמת ששת־הימים

אורך הגבול הישראלי הנוגע בסוריה יגיע ל־80 ק"מ. ראשיתו בכתף החרמון, באזור שבו נפגש הגבול הסורי עם הגבול הלבנוני. הגבול הישראלי יורד מרכסי החרמון עובר על־יד העיירה הדרוזית מג’דל־שמס ומדרים, בהקבלה לכביש אל קונייטרה וחוצה את הכביש אל דמשק, מזרחה מקונייטרה. הגבול נמשך דרומה בהקבלה לכביש קונייטרה – רפיד. בקרבת רפיד חוצה הגבול את הכביש היוצא ממנו אל העיירות הסוריות נוה ואדרעי, ופונה מערבה בהקבלה אל הכביש רפיד – חמת־גדר. עובר לאורך אפיק נחל רקד, ויורד אל אפיק הירמוך. פה נוגע הגבול הישראלי בגבול הירדני, עובר מזרחה מחמת־גדר ונמשך עם גדת הירמוך, דרך אזור נהריים, עד מי הירדן. רק קטע הגבול חמת־גדר – נהריים – הירדן, באורך כ־12 ק"מ, נשאר כמו שהיה עד מלחמת ששת־הימים.

הגולן    🔗

משתרע בחלקו הצפוני ביותר של עבר־הירדן, מזרחה מעמק החולה, הירדן העליון והכנרת ובין בקעת הירמוך – בדרום, רוכסי החרמון – בצפון, וארץ בשן – במזרח. הגולן מבותר בהרבה נחלים וגיאיות היורדים אל עמק החולה ואל ים הכנרת. רובם מתפתלים דרך קניונים עמוקים מרהיבי־עין. בגבולו המזרחי־דרומי של הגולן יורד נחל רקד אל הירמוך, והוא מסעיפיו החשובים ביותר.

על פני רמת הגולן המתרוממת בממוצע כ־1000 מ', בולטות פסגות רמות. הגבוהה בהן – 1228 מ' מעל פני הים. רבות מהפסגות היו הרי געש שפלטו מקרבם לבה, שהתפשטה על פני הסביבה, ולפיכך שטחו הגדול של הגולן מכוסה בזלת שחורה, ומכאן שמו הערבי בימי־ביניים: א־סואד – השחור (להלן). הגולן עשיר בגשמים, עד 900 מ"מ בשנה. הוא האזור הגשום ביותר בעבר־הירדן. אקלימו נעים ובריא.

בתקופת המקרא היה הגולן חלק מארץ הבשן, ובה היתה העיר גולן הנזכרת במקרא. בחלקו הצפוני של הגולן היתה ארץ מעכה, ובשכנותה – ארץ גשור. גולן, הנזכרת נועדה להיות עיר מקלט בישראל, כדברי התורה: ‘אז יבדיל משה שלוש ערים בעבר־ירדן מזרחה שמש’, אחת מהן היתה ‘גולן בבשן למנשה’³. ובספר יהושע נאמר: ‘ואת גלון (קרי: גולן) בבשן ממטה מנשה’⁴. לפי מסורת אחת היתה העיר גולן במקומה של סלוקיה בימינו. ע' סהם א־ג’ולאן, סלוקיה.

בתקופה יותר מאוחרת ניתן השם של העיר גולן לכל אזורו המערבי של הבשן. היוונים קראו לו – גאולניתיס, ונשאר בגירסה ג’ולאן בקרב הערבים.

הקדמונים הבדילו בין גולן עליון – בצפון, וגולן תחתון – בדרום⁵. הפסגה הרמה של הר פרס (תל אלפ’רס) הבולטת על סביבתה, מהווה את הגבול בין שני הגולנים.

הגולן היה בתחום נחלתו של שבט מנשה, ובו היו כפרים לעובדי־אדמה ומשכנות לרועי־צאן. בראשית מרד המכבים, ערך יהודה המכבי מסע מלחמה בשנת 162 לפני סה"נ, בקירוב, להצלת קהילות ישראל בגולן, מפני ידם של שכניהם היוונים (ציור).

פשיטת יהודה המכבי – בשנת 162 לפני סה"נ אל הגולן, הגלעד והבשן להצלת קהילות ישראל

אלכסנדר ינאי, ממלכי החשמונאים, השתלט על כל הגולן, בשנת 90 לפני סה"נ, בקירוב. גם בני הגולן השתתפו במרד היהודים ברומאים ובו מקומות שהתפרסמו במרד זה, כמו: גמלה וסוסיתה או בשמה היווני־רומי היפוס. גם אחרי המרד נשארו בגולן ישובים יהודים, ורבותינו מזכירים אחדים מהם. פה ושם נשארו שרידים יהודיים רבים, עד ימינו. בספרות המשנה והתלמוד היא נזכרת גם בגירסה גבלן. האגדה מספרת על חבלי משיח באחרית הימים: 'והגליל יחרב והגבלן ישום’ – יהפך לשממה. ‘ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו’⁶.

בראשית המאה השביעית פרצו מחנות הערבים־המוסלמים, שבאו מארצם ערב, חדרו אל עבר־הירדן ודרך בקעת הירמוך אמרו לפרוץ אל פנים הארץ, שהיתה בשלטון הנוצרים־הביזאנטיים. במורדות הגולן הדרומיים ובמעברות הירמוך התחוללו קרבות דמים וידם של בני ערב היתה על העליונה. הם התקדמו מבקעת הירמוך אל עמק הירדן ודרך בקעת בית שאן, חדרו אל פנים הארץ והשתלטו עליה.

הערבים בימי־הביניים קראו לגולן בשם דומה א־ג’וּלאן, ונזכר לראשונה בספרות הערבית בתאור כיבוש הארץ בידי המוסלמים ומפקדם שורחבּיל, ב־638⁷, בימי־הביניים קראו הערבים לגולן הדרומי בשם: א־סואד – השחור, מסבת אדמתו השחורה. גיאוגרף מוסלמי מספר ב־890 בקירוב, על תושבי א־סואד, מחציתם ערבים ומחציתם יוונים. הצלבנים במאה השתים־עשרה, שיבשו את השם א־סאוד לצורה סואית, שנזכר לפרקים בכתביהם בימי־הביניים⁸.

גיאוגרף ערבי בן ירושלים, מספר על ביקורו בהרי הגולן בסוף המאה העשירית, וכה דבריו: ‘פה פגשתי באַבּו־אסחאק אלבּלוּטי, מלווה בארבעים אנשים לבושים בגדי צמר ולהם מסגד ובו מתכנסים הם לתפילה… והם מתפרנסים מהבלוט, פירות האלון… הם פוצחים אותם לשנים, שורים במים וכך הם נמתקים. אחר־כך הם מייבשים וטוחנים אותם לקמח. בגולן גדלה שעורת־בר והם מערבים את קמחה עם פירות האלונים ואופים מזה לחם’⁹.

בשילטון הערבים, לפי עדותו של גיאוגרף מוסלמי בסוף המאה התשיעית, היה הגולן בשמוֹ הערבי ‘א־סואד’ במחוז ירדן ובדברו על ח’ספין, ישוב ידוע בגולן, מוסיף הוא ‘עיר במחוז דמשק’¹⁰. גיאוגרף מוסלמי בראשית המאה השלוש־עשרה, אומר שהגולן וסביבתו הם בתחום מחוז ירדן, בערבית ‘ג’ונד אלוּרדון’, שנגע בגבול מחוז דמשק – במזרח, ובמחוז 'אלחוּלה’ – במערב־צפון¹¹. הוא מביא את שמות הערים החשובות במחוז ירדן, ורובן בגליל ובשומרון, ומזכיר גם במחוז זה את 'א־ג’ולאן’ – הגולן, אפיק – פיק של ימינו, ג’דר היא גדר הקדומה ובימינו הכפר אומקייס ובית־ראס – בית־ראש. שתי האחרונות הן באזור הצפוני של הגלעד, המתרומם מול רמת־הגולן. בפרק אחר בחיבורו של הנזכר מסופר שהגולן מהווה נפה בחורן בסביבת דמשק ומזכיר הוא את ג’ידור, אזור בין הגולן והבשן, שהיה גם הוא במחוז דמשק ומוסיף ‘אומרים שג’ידור וג’וּלאן מהווים נפה (קורה) אחת’¹².

בימי שלטון המוסלמים־הממלוכּים, במאה השלוש־עשרה – השש־עשרה, היה הגולן בתחום המחוז הנרחב של דמשק – בערבית: ‘ממלכת דמשק’, כפי שמעיד מושל צפת בשנת 1300 בקירוב¹³.

בימי התורכים היתה רמת הגולן מאוכלסת בדואים נודדים שחיו באוהלי קדר, התפרנסו על גידול צאן, והפילו את חתתם על כל הסביבה. כן חיו בגולן תורכמנים שהתגוררו בכפרים קטנים ודלים. בסוף המאה התשע־עשרה הושיבו התורכים משפחות של צ’רקסים על רמת הגולן, שעסקו בעיקר בעבודת־האדמה. הם הקימו להם כפרים אחדים בסביבות קונייטרה שגם היא היתה צ’רקסית בעיקרה. בחלקו הצפוני של הגולן נמצאים כפרים שתושביהם דרוזים, ובקרבתם היו שני כפרים ותושביהם – נוציירים שנקראים גם עלואיים.

בימי שילטון התורכים, היה הגולן אזור קטן במחוז, בתורכית ‘סנג’ק’, רחב־ידים שהיה מכונה ‘חוּראן’. הקיף לתוכו גם את ארץ הבשן, חלק הצפוני של הגלעד, ‘עג’לון’ בערבית, והר הדרוזים – ג’בּל א־דרוז. בירת המחוז היתה העיירה שייח' סעד, ועל־ידה הוקם פרבר מיוחד לצרכי השלטון, שניתן לו השם הערבי 'אלמרכּז’ – המרכז. בו היה מושב המושל הכללי, תורכי בתואר ‘מותצרף’, ולפיכך מחוז היה מכונה – ‘מותצרפיה’. המחוז היה מחולק לנפות, ובכל נפה היה מושל בתואר ‘קאימקם’, והנפה נקראה ‘קאימקמיה’.

הגולן הנמצא בתחום ישראל, היה בגבול שתי נפות: אחת – בגולן העליון, בשם ‘א־שארה’, וקונייטרה מרכזה. האחרת – בגולן התחתון, בשם 'א־זאוייה אלע’רבּיה’ – הזווית המערבית. נקראה כך כי היתה בקרן זווית במרחב המחוז הגדול. מזרחה לה היתה הנפה 'א־זאוייה א־שרקיה’ – הזווית המזרחית. נחל רקד היה הגבול בין שתי הנפות ונהר הירמוך היה בגבולן הדרומי.

הגולן מהווה גשר בין ארץ־ישראל הצפונית ובין דמשק וסוריה הדרומית. בוֹ עברו דרכים ששימשו צירי תנועה חשובים, עוד מדורות קדומים. דרך אחת יצאה מבקעת הירדן אל הגולן הדרומי ונמשכה אל קונייטרה. דרך אחרת יצאה מגשר בנות־יעקב על הירדן העליון מזרחה אל קונייטרה ואל דמשק. בדרכים הללו נעו שיירות בין סוריה ומצרים, ועברו לאורך כל הארץ. כן עברו בהן אורחות שהובילו תבואה משדות חורן אל עכו, שהיתה בימי התורכים נמלה החשוב ביותר של הארץ. הואיל ונעו בהן בני חורן, היא נקראה בערבית ‘דרבּ אלחוּארנה’ – דרך החורנים. לאורך הדרכים הוקמו אכסנית, ח’אנים, לעוברים ושבים. ע’ ג’וחדאר. ח’אן אלעקבּה.

התורכים סללו מסילת־ברזל בגבול הגולן הדרומי. ראשיתה בחיפה, עברה דרך בקעות הירדן והירמוך אל דמשק, שהיתה בירת השלטון התורכי על סוריה וארץ־ישראל הצפונית, שנקראו בשם הערבי א־שאם. תחנות על המסילה הזאת כמו צמח וחמת־גדר (אלחמה), שימשו גם את תושבי הגולן והתחבורה אליהן מהתחנות הללו היו בשיירות גמלים.

בימי שלטון התורכים, בסוף המאה התשע־עשרה, נעשו בגולן ובבשן, נסיונות התיישבות בידי יהודים, אולם מסבות שונות הם לא הצליחו להלן.

אחרי שהבריטים כבשו את הארץ מידי התורכים במלחמת העולם הראשונה, התקדמו חילותיהם במלוא כוחם מגשר בנות־יעקב דרך הגולן וקונייטרה אל דמשק, בספטמבר 1918. אחרי המלחמה צורף הגולן אל סוריה – במנדט הצרפתי, ונקבע הגבול עם ארץ־ישראל – במנדט הבריטי.

עם ראשית ההתישבות היהודית בעמק החולה, הוקמו ישובים סמוך לגבול הסורי ובקרבת רגלי הגולן: דפנה, דן, שאר־ישוב, כפר־סולד, שמיר, להבות־הבשן – בעמק החולה, עין־גב – על חוף הכנרת ושער־הגולן – בעמק הירדן.

במלחמת העולם השניה התחוללו בגבול הגולן קרבות בנסיון הבריטים לחדור אליה, כי היתה בידי חילות נתונים במרות ממשלת וישי בצרפת. אחרי מלחמת העולם השניה היה הגולן חלק מסוריה העצמאית, והיה מכונה בקרב היהודים גם בשם – הרמה הסורית.

מארץ־ישראל הובילו דרכים אחדות אל הגולן:

א) החשובה ביותר מגשר בנות־יעקב, מזרחה בגולן התיכון אל העירה קונייטרה, וממנה אל דמשק – בירת סוריה.

ב) ממטולה דרך עמק החולה הצפוני אל העיירה בניאס וממנה אל רמת הגולן.

ג) מעמק הירדן הצפוני אל בקעת הירמוך וממנה אל הגולן התחתון. דרך זו הוכשרה בידי הבריטים במלחמת העולם השניה.

הגולן במלחמת הקוממיות    🔗

במלחמת השיחרור פרצו חילות סוריה ממרומי הגולן אל גבולות ישראל. בהתחלה ניסו יחידות שלהם לחדור מאזור בניאס אל דן ואל כפר־סולד. טור אחד בא בדרך גשר בנות יעקב, צלח את הירדן, כבש את משמר־הירדן והרסה. טור אחר ירד מקצה הדרומי של הגולן וירד אל עמק הירדן. התבצר על גבעת תל אלקצר, בימינו הקיבוץ תל־קציר, והסתער לעבר דגניה א' אך נהדף ממנה עיין כאן.

סוריה היתה האחרונה שהסכימה לשביתת נשק, ולקביעת הגבול בינה ובין ישראל. לארכו נקבעו האזורים המפורזים הנזכרים, בפיקוח מועצת האומות המאוחדות.

אחרי קום מדינת ישראל נוסדו לרגלי הגולן ולאורך הגבול הסורי הישובים: נוטרה, גדות, משמר־הירדן (החדשה), אלמגור, האון ותל־קציר. הסורים התבצרו היטב בשולי הרמה, החולשת יפה על פני הישובים היהודים בעמק החולה ובחוף הכנרת. הם הציקו רבות ממוצביהם אשר נהנו מיתרון טופוגרפי מצוין, אל מול הישובים היהודים שהיו לרגליהם. כפריהם שימשו בסיס לכנופיות של חבלנים ורוצחים שחדרו בכסות הליל אל הישובים היהודים וגרמו נזקים בנפש וברכוש. יחידה צבאית סורית צלחה את הירדן ותפסה את גבעת־קלע (תל מוטילה), בימינו אלמגור, ואחרי קרב נסוגו ממנה, במאי 1951. בגבור החבלות ערך צה"ל פעולות תגמול בגבול הסורי. פשיטה על מוצב־השפך (הירדן בכנרת) – בדצמבר 1955. ופשיטה אחרת על תואפיק בקרבת תל־קציר ופשיטה על הכפרים נוקייבּ – כורסי בחוף הכנרת.

בשנים הבאות התחזקו הסורים יותר לאורך הגבול, ביצרו היטב את הרמה בעזרת מומחי צבא רוסיים והציבו את מיטב הנשק בעמדותיהם החפורות והמבוצרות בקירות בטון ופלדה, לפי המלה האחרונה של האסטרטגיה הרוסית. הסורים הקימו על רמת הגולן מחנות רבים לצבאם, וסללו דרכים להקלת תנועתו בהם, בעיקר בכיוון הגבול הישראלי.

הקרבות על הגבול הסורי במלחמת הקוממיות תש"ח/1948

נסיונות של כוחות סוריים לחדור מהגולן אל שטחים ישראליים.

כוחות סוריים מתקדמים מבניאס בכיוון אל קיבוץ דן ואל כפר סולד

הקרב על תל אלעזאזיאת – גבעת־עזז. ביום כ"ז טבת תש"ח / 9 ינואר 1948.

אחרי המלחמה היתה גבעת־עזז לאזור מפורז בתחום סוריה. תל הנזיר נקרא בימינו גבעת־האם, והתפרסמה במלחמת ששת־הימים, יוני 1967.

🠬 כוחות ישראלים, 🢦 כוחות סוריים

כוחות סוריים צולחים את הירדן בקרבת גשר בנות־יעקב וכובשים את משמר־הירדן

והישראלים מנסים להדוף אותם בפעולה צבאית המכונה ‘מיבצע ברוש’. בימים א’ – ב' תמוז תש"ח / 8 – 9 יולי 1948. משמר־הירדן חרבה והאזור היה למפורז, בתחום ישראל. על החורבה הנקראת בערבית ירדה, הוקמה משמר־הירדן החדשה.

🠬 כוחות ישראלים, 🢦 כוחות סוריים

המערכה בעמק הירדן: בימים ו’–יא אייר תש"ח / 15–20 מאי 1948

🢦 🢦 🢦 התקדמות הכוחות הסוריים מהרי הגולן אל עמק הירדן, בכיוון אל צמח ואל הדגניות.

🠬 🠬 🠬 תנועת הכוחות היהודים, חיל רגלים, לעזרת הדגניות המותקפות.

הסוריים נהדפו אל הגולן והשטח ממזרח לצמח ועד עין־גב היה, אחרי סיום המלחמה, לאזור מפורז בתחום ישראל. וחמת־גדר לאזור מפורז בתחום סוריה.

עם סיום המלחמה חזרו חברי שער־הגולן ומסדה אל משקיהם. על תל אלקסאר נוסדה תל־קציר, ובקרבת א־סמרה בחוף הכנרת – קיבוץ האון.

כרוז (‘מאמר’) מאת הסורים אל היהודים בארץ־ישראל

הכרוז היה בשלוש שפות, באמצע עברית משובשת¹⁴, בכתב־יד ובלי סימני הפסק. מימין: הנוסח בערבית מודפס. משמאל: הנוסח הגרמני מודפס. הכרוזים הושלכו בחדשי מאי–יוני 1948 מאווירונים סורים על פני הישובים היהודים בגליל, בעמק הירדן בעמק יזרעאל ובעמק בית־שאן.

מאמר

בזה הזמן הקשה הנמצאים בה הערבים והיהודים בפלשתינא נפשם במעמד המלחמה, ראינו מהצורך נגיד לכם אלו המלות. הקהלה הגדולה מהיהודים החיים בפלשתינא תחת חוזק הבריונים המפחידים ריצינו לבאר אמת אשר הסתירו עליהם למנוע שפיכות דם הנקי.

כי הממשלות הערביות אשר אינה חפצה מאחרי עבודות המלחמה לרוחב המקומות, אינה חפצה להתגרות על הנפשות ועל החפצים על עם היהודי בפלשתינא, וגם אינה חפצה לסייע על האון משפחה על השפחה, וגם אין לקבוע היתר בכח הנשק, וזה לא יסתר על שום אחד. מה שעשתה אחדים הכחות מזויינים מהיהודים בפלשתינא מנוראות ומרשעות הנשים והטף והילדים לערבים הנקיים אשר אינם לוחמים. כמו שנתברר לעם בצע להרחיב הפולתיקי נגד האמת או הצדק יעוד העם, וכן מיהור צורך ערב פלשתינא העיירות השננים שנראית באימות להתחרות הבנין הלאומי.

וכי אלפים ומליונים מעם היהודי היו חיים ויחיו עתה בתוך עיירות הערבות. ויש להם חק, כמו ערבים ממש. ועוד יותר ממה שיקבלו במקום אחר המדיני. ובסיבת שעשו הצהיונים מנוראות הרג רשעות, כי ממשלות הערביות תודיע אפשרותה לשמר על חק היהודים הנמצאים בעריה והיא תחת נויי הערבים לצדק חוקם לישב היהודים, ובאות זמן נדרוש מהשוכנים היהודים כי ימנעו מהיזק רע אסור עם הצהיונים ירחקו עצמם ודי שלא יהיו ניזוקים בעבורם אשר יגזרו תפקיד העיירות והממשלות הנמצאים.

כי פלשתינא טוב תשאר לבעליה אינה מוחלקת ולא עוד אלא שיחיו כל יושביה באהבה תחת צל ממשלה אחת תאמן לכל האפשרות לחיות ולעבודה בהשקט בלתי פירוד.

להחלק הפאה מעם היהודי נודיע זה המאמר כדי לעזור להחזיר השלום למקומו מיד שיאמו על התקדמותם וישברו המנגד לזה בתחלתה ובעשייתה שיכריזו ביניהם פתח קיבול בדעת הממשלה המיוחדת והרשיון אחד מיוסד על הדימוקראטייה הנהוג בכל העולם ולא ישלחו בבצע ובאויבים אשר אין להם סוף, כי אם שפיכות דמים וחורבן. כי הממשלות הערביות תאמת אימת החלטי, כי לא תבא לפלישתינא כי אם לאימות השלום ונאמנות אשר מוכנים לאבד דבר ההורס לבנין עיירות השכנים והיא תחזור לעייריה שתגיע לחפיצה. לכן היא אינה מתמידת איזה איש מתושבי פלשתינא לחק משפט המקודש לבחור משפט אותו דבר שנעשה בכל חלקי העולם.

טופס אחד של ‘המאמר’ מוצג בבית־שטורמן, עין־חרוד.

הגולן במלחמת ששת הימים    🔗

סוריה הצטרפה אל מצרים וירדן במלחמתם נגד ישראל, ביוני 1967. הסורים פתחו בהפגזה כבדה על הישובים היהודים בצפון. חיילי צה"ל הסתערו על הרמה ואחרי קרבות עזים במשך יומים כבשוה, והשתלטו עליה במוצאי שבת, ב' סיוון תשכ"ז / 10 יוני 1967.

מראשית מלחמת ששת הימים הפציצו והפגיזו הסורים, במשך ארבעה ימים רצופים את הישובים בגבולם וגרמו סבל רב לתושביהם. הם גם ניסו בטאנקים ובחיל רגלי לפרוץ אל תחום ישראל. חיל האוויר הישראלי שפך אש רבה על עמדות הסורים, הרס את מטוסיהם והשתלט במהרה על השמים החופפים עליהם. אחרי הפצצה כבדה של חיל האוויר ושל התותחנים, התחילה בשחר יום ששי הסתערות טורי הטאנקים, הזחלים, יחידות פלסים מחיל ההנדסה וגדודי רגליים, ולמרות שטחי הסלעים והטרשים התלולים והעמדות המבוצרות של האויב העקשן, פלסו להם דרך והתקדמו מעלה. כיבוש קלע בידי השריון, פתח לפניו את הדרך אל פנים הגולן.

החדירה היתה בבת אחת מכיוונים אחדים. הטור העיקרי התחיל מגבעת־האם ע"י כפר־סולד, מזרחה מגבעת עזז, עזאזיאת, אל תל־פ’חר, אל הכפר זעורה במעלה ההר, והשתלט על ציר התנועה החיוני בניאס – קונייטרה.

טור אחר פרץ מאשמורה אל מוצבי ג’לבּינה הסורית, באזור מכוסה סלעי בזלת גדולים בשטח קשה לתנועה ולחימה. בסביבות הכפרים קנעבּה וקלע, התחולל קרב קשה ואחרי כיבושם התקדם הטור אל קונייטרה. טור אחד פנה דרך גשר בנות יעקב, והעפיל בחלקה התיכוני של הרמה והגיע אל קונייטרה.

הטור הדרומי ביותר, טאנקים וצנחנים, הסתערו מעמק הירדן במעלה התלול ביותר של הרמה, אל תואפיק ותפסו את הכביש העולה מחמת־גדר אל כפר־חארבּ, התקדמו דרך הכפרים פיק, אל־על, ח’ספין, אל קונייטרה. כיבוש הכפרים בוטמיה – רפיד וצומת הדרכים בקרבתם, ציין את סיום המיבצע וכיבוש כל הגולן.

עד מלחמת ששת־הימים יוני 1967, היו ברמת הגולן כ־90,000 תושבים, כמעט כולם מוסלמים, מלבד אלפים אחדים של דרוזים. בעת הקרבות בגולן נמלטו תושביו וכפרים הפכו לעיים נטושים. רק הדרוזים בחמשה כפרים, בחלקה הצפוני של הרמה ולרגלי החרמון, נשארו במקומותיהם. לפי מיפקד שנערך בידי צה"ל בסוף 1967 היו בגולן – 6,400 תושבים לא־יהודים וכמעט כולם דרוזים.

הסתערות טורי השריון אל רמת־הגולן – 9 ביוני 1967

ריכוז הכוח בגבעת־האם, בקרבת כפר־סולד. אחרי הפצצה כבדה של חיל האוויר על מוצבי הסורים, התחילו טורי השריון לנוע במעלה הגולן, מכוסה סלעי בזלת למכביר, גזור בהרבה גיאיות וערוצים וזרוע מוצבים צפופים. קרב ראשון במוצב בחריאת, אחריו בנעמוש וממנו אל ציר א־דיאבּ, על צינור טאפליין ודרך הנפט. אחרי כיבושו התפצל הכוח לשני כיוונים: אחד – מזרחה לאורך דרך הנפט אל הכפר זעורה, ואחד – דרומה אל הכפר קלע המבוצר. טור זה עבר מחסום נגד־טאנקים והעפיל בעליה קשה, על פני מוצב תל זעתר. בכפר קלע התחולל הקרב המכריע ופה הובס כליל הכוח הסורי, ולפני טורי השריון נפתחו הדרכים אל מרומי הגולן. באותו הזמן שטורי השריון נעו באזור זה, פעלו חיילי גולני צפונה ממנו, בתל פ’חר ובסביבתו.

ע' במפות . ובערכים: ג’לבּינה. ציר א־דיאבּ. קלע.

הסתערות חטיבת גולני אל רמת־הגולן – 9 ביוני 1967

ריכוז חיילי החטיבה בגבעת־האם. אחרי שגדודיה עברו את הגבול, הם התפצלו בשלושה כיוונים: אחד – צפונה אל מוצבי עזז (עזאזיאת) וחרבּי, ואחרי כיבושם התקדמו אל בניאס וחיסלו המוצבים הסמוכים אליה. טור שני (גדוד ברק) – אל המוצבים בורג’־בּבּיל ותל פ’חר שעליו התחולל הקרב הקשה ביותר של החטיבה וטור שלישי השתתף בכיבושו. מאז כינויו של התל – מצפה־גולני.

אחרי כיבוש תל פ’חר התקדמו הלוחמים, לאורך דרך הנפט וחיסלו את המוצבים הרבים שהיו בצדי הכביש בניאס–מסעדה וכבשו את הכפר עין־פית הסמוך.

שמו של המוצב הסורי, הנקרא במפה זו ‘חרבּי’ הוא ‘חרבּ א־סאודה’ – החורבה השחורה. ע’ במפות ובערכים: ג’לבּינה, מצפה־גולני. עזז.

צה"ל מסתער על רמת־הגולן במלחמת ששת־הימים 9–10 ביוני 1967

בשורה האחרונה במקרא, צריך להיות: ‘ההתקדמות ביום 10 ליוני 1967’.

ע' במפות בפרק זה ובמפה בערך: ג’לבּינה.

יערות ואילנות בגולן    🔗

שטחים שונים בגולן מכוסים יערות יפים, ולמרות שלא היה עליהם כל פיקוח והיו נתונים למרעה נרחב של רועים בדואים, ולגדיעה לצרכי הסקה וכריתה בידי עושי־פחמים, התגברו עצי הבר על האדם, שלא חס עליהם ואשר כל רצונו לנצלם, להנאתו החומרית.

יער יפה משתרע על פני הרכס בגבול הגולן העליון, שבחלקו הרם עובר הכביש בניאס–מסעדה. יער אחר מכסה את טרשי הבזלת במעלה ההר, שבו מתפתל הכביש מגשר בנות־יעקב אל קונייטרה. פה ושם נשארו חורשים קטנים, בזכות קברים קדושים החבויים בצלם, והערבים לא העיזו לנגוע לרעה בעצים המקודשים. בחורש יפה ובו אלונים עתיקי־ימים, חבוי קברו של נבּי חזורי במעלה החרמון.

על פני הגולן גם נראו עצים ענפים בודדים. עץ אלון גדול התפרסם כגבול בין מלכות הצלבנים בארץ והמוסלמים בסוריה. תייר מוסלמי שעבר בצלו ב־1185, קורא לו בשם הערבי ‘שג’רת אלמיזאן’ – אילן המאזנים. ע’ שג’רת אלמיזאן.

ביער הגולן מצוי למכביר האלון. הנביא מזכיר את אלוני הבשן, וכידוע הבשן במקרא הקיף גם את הגולן של ימינו. ע' בערך: בשן.

עצים אחרים מצויים בגולן, כמו האלה, הלבנה, החרוב וכו'. באפיקי הנחלים עצי דולב יפים וחישות של הרדוף או ירדינון. במורדות אל עמק החולה, הירדן והכנרת מצוי שיח השיזף – סדרה בערבית.

מקומות בגולן נקראו בקרב הערבים בשמות עצים. עיירה אחת בבשן נקראת א־שג’רה – האילן. כפר סנדיאנה, על הסנדיאן, השם הערבי של האלון. גבעה בולטת בגבול הגולן התחתון נקראת תל שעף א־סנדיאן – רכס האלון. ישוב קטן היה נקרא רסם בלוט, וזהו פרי האלון. גיאוגרף ערבי בסוף המאה העשירית, מספר על אדם בגולן ‘אלבלוטי’, שהיה הוא וחסידיו מכינים לעצמם לחם מבלוטים טחונים. כפר בקצה הגולן התחתון נקרא בוטמיה, על הבוטם השם הערבי וגם העברי של האלה. כפר בקרבתו נקרא פ’חאם והוא עושה־פחמים, שהכין את פחמיו מעצי היער הפראים.

נחלים אחדים בגולן נקראים דפילה – שמו של ההרדוף או הירדינון. סדרה הוא שמו הערבי של שיזף הבר. ע' אום־סדרה. בוטמיה. דפילה. ירדינון. סנדיאנה.

שמות ערבים של כפרים    🔗

הם שונים במוצאם ובפירושיהם. מהם שמות קדומים הנזכרים בספרות העתיקה, ושובשו במקצת בקרב הערבים, כמו: אפק – פ’יק (בימי־הביניים אפיק), פניאס – בניאס, ח’ספין, גמלה – ג’מלה, סלוקיה, נוב – נאב, כפר־חרוב – כפר־חארבּ, כפר־עקביה – כפר־עאקּב, אשקופיה – סקופיה, קמטריא – אום אלקנאטר (?) וכו'.

שמות אחרים הם כנראה במוצאם קדומים, אולם אין זכר להם בספרות העתיקה, כמו: אלעל, מג’דל־שמס – מגדל־שמש, רפיד, קצרין, עמודיה, חזאן, קפירה וכו'.

בגולן ובחרמון הקרוב לו מצוים שמות שהם במוצאם ארמים, אם כי אין זכר להם במקורות קדומים, ובשפה ארמית אפשר למצוא פירוש להם, כמו: בקעתא – בקעה, ג’בּתא – גבעתא – גבעה, רמתא – רמה, קרחתא – קרח, זערתא – זעירה, זיתא – זית, חלתא – גיא, וכו'.

שמות רבים הם במקורם ערבים ורק בשפה הערבית אפשר לבאר את משמעותם, כמו: קונייטרה – גשר־קשתות קטן, כפר־אלמא – כפר־המים, מסעדה, מלשון סעד – אושר, מנצורה – מהשם הערבי הפרטי מנצור – מנצח, באב אלהוּאַ – שער הרוח. ואסט – תיכון, כוּרסי – כסא, נוקייבּ – מעבר הררי קטן מהמלה נקבּ – מעבר בהרים, א־דורה – הסבוב, ג’ורניה אולי מהמלה ג’ורן – גורן, פ’חאם – עושה־פחמים, עיון־אלחג’ל – החוגלה, והיא צפור מצויה בארץ.

כפרים בשמות צמחים: בוטמיה – בוטם – עץ אלה, סנדיאנה – סנדיאן – עץ אלון, עין־חור – צפצפה לבנה, ג’ויזה – אגוז קטן מהמלה ג’וז – אגוז, עין אלורדה – הורד, עין־זיואן, על שים הזון – עשב בר מצוי בשדות קמה. אלקציבּה, מהמלה קצבּ – קנה־סוף, המצוי באפיקי נחלים.

שמות משתנים בגולן    🔗

שמות מימי־הביניים של מקומות בגולן השתנו בדורות הבאים. למעבר בירדן העליון קראו בשם הערבי ‘ג’סר יעקוּבּ’ – גשר יעקב, והשתנה לג’סר בנאת יעקוב – גשר בנות יעקב. כפר בגולן התחתון היה נקרא ‘אפיק’, דומה לשמו העברי הקדום אפק, השתנה ל’פיק’ כמו בימינו. הירמוך, שם המצוי גם בספרות הערבית של ימי־הביניים, קבל שם אחר, כשם השבט הבדואי המתגורר על גדותיו: 'שריעת אלמנאדיר’ – מקום השתיה של אלמנאדיר.

קצת שמות הרשומים במפת הגולן משנת 1885 מאת גוטליבּ שומאכר, הם שונים מהשמות הרשומים במפה החדשה. ההר בירכתי הגולן שהיה נקרא 'תל כרום א־תורכמאן’ – כרמי התורכמנים, נקרא ‘תל סדר אלערוס’, ובמפה אחרת – ‘תל אלעמוריה’. הר אחר בגבול הגולן התחתון היה נקרא בשם המוזר 'חאמוּ קוּרצוּ’ – בימינו ‘תל חזיקה’. המצודה במעלה החרמון 'קלעת צובּיבּה’ – ‘קלעת נמרוּד’. ישוב קטן בגולן התיכון שהיה נקרא 'ג’ראמיה’ – נקרא ג’רניה.

הסורים שינו שמות של שלושה כפרים צ’רקסים בסביבות קונייטרה וקראו להם בשמות שבטים ערבים מפורסמים בהיסטוריה הערבית מני קדם: קחטאן, עדנאן וע’סאן. לכפר מודיריה קראו אלקחטאניה, לשכנתה צורימן – אלעדנאניה, והכפר בקרבתו מומסיה קראו אלע’סאניה והגבעה הסמוכה אליה – תל אלע’סאניה. ע’סאן היה שבט ערבי קדום שהתגורר באזורי גולן ובשן בימי שלטון הביזאנטים. לכפר בשיפולי הגולן המערבי שהיה נקרא דרדרה כשם שיח בר מצוי באזור, קראו אלח’שה, ופירושו אדמה מכוסה רפש ואבנים. הסורים עשו זאת כדי לא לערבבה עם דרדרה אחרת, וזה גם שמה הערבי של אשמורה בישראל. כפר קטן בשם דנכּלה, בגולן תיכון, וזוהי צפור אנפה בערבית, נקרא ע’דריה, מהמלה ע’דר שפירושו טרשים. הסורים התנקמו בשם יהודיה, כפר בגולן התיכון, וידוע בשם זה עוד מדורות רבים, וקראו לו יערבּיה… במטרה למחוק כל זכר יהודי ברמת־הגולן…

הדרכים אל הגולן    🔗

מהגליל ומבקעת הירדן ארבע דרכים אל הרמה, הנפגשות בקונייטרה – בירת הגולן.

א) הדרך התיכונית: מתחילה בגשר בנות יעקב על הירדן העליון ומעפילה מזרחה בלב הגולן אל קונייטרה.

ב) הדרך הצפונית: עוברת בעמק החולה ומקיבוץ דן נמשכת אל בניאס, עולה בחלקו הצפוני של הגולן, מול מורדות החרמון, אל הכפר מסעדה וממנה אל קונייטרה.

ג) הדרך הדרומית: מתחילה בעמק הירדן ועולה בבקעת הירמוך, על פני חמת־גדר (אלחמה), במעלה תלול לאורך כל רמת־הגולן הדרומי אל קונייטרה.

ד) דרך חדשה עוברת לאורך חוף הכנרת אל עין־גב וממנה, פונה בהרים דרך אפיק ואדי א־למך, עולה במעלה תלול אל אפק (פ’יק) ומתחברת אל הדרך הדרומית.

חקירת הגולן    🔗

החלה בתקופה מאוחרת, בהשוואה לאזורים אחרים של הארץ. כי הגולן היה נידח ורחוק והגישה אליו היתה קשה ומסוכנת. בו גם לא נמצאו מקומות שלהם ערך מיוחד בהיסטוריה הקדומה ובמסורת הנוצרית. אמנם קצת עולי־רגל שכתבו על מסעותיהם, עברו לרוחב הגולן בדרכם מדמשק דרך גשר בנות־יעקב אל ארץ הקודש, או בחזרה ממנה. אולם מעט מאד כתבו על קטע ממסעם זה, כי לא נתקלו בדרכם זו באתרים מיוחדים שיש להם ערך מיוחד, ולא הטריחו עצמם להתעכב בחורבות בצדי הדרך הזאת. כן לא נמצאו תיירים שסרו מהדרך דמשק–גשר בנות־יעקב, וניסו לחדור אל דרומו של הגולן או אל צפונו. תייר גרמני ששהה בדמשק ב־1805 מביא ביומנו רשימה של שמות מקומות בגולן, שאסף מפי אחד מתושביו. התייר השוויצי הנועז בורקהרד שסייר בארץ, ב־1810–1812, סר אל הגולן בדרכו אל אזורים אחרים, ומזכיר קצת מכפריו. האמריקאי הראשון המספר על הגולן הוא סלה מאֶריל, שהיה קונסול ארצות־הברית בארץ ומושבו בירושלים. הוא סייר בגולן ב־1876 בקירוב, ובספרו האנגלי ‘מזרח לירדן’ מובא תאור מסעותיו בארץ זו ובו ידיעות על תושביה. סיר אוליפנט לורנס, מחסידי אומות העולם שחי על הר הכרמל, ביקר בגולן ב־1879, כתב עליו ותאר גם את שרידיו היהודים (ציור). אוליפנט לא רק התענין בשרידי העבר היהודי של עבר־הירדן, אלא גם בחלוצי הגולן היהודים (להלן).

הראשון שחקר את הגולן באופן שיטתי ויסודי היה גוטליבּ שומאכר, מהנדס גרמני תושב המושבה הגרמנית בחיפה (ציור). הוא נדד בגולן בשנים 1884–1885, התקין מפה מפורטת ופרסם עליו ספר בגרמנית, שתורגם גם לאנגלית. מקץ שלושים שנה חזר שנית אל הגולן, סייר בישוביו וסיפר על השינויים שחלו בהם, מאז ביקורו הראשון. מאמרו פורסם בקובץ הגרמני לחקירת ארץ־ישראל.

גוטליב שומאכר

לורנס אוליפנט

הראשונים שחקרו את השרידים היהודים בגולן היו הגרמנים קוהל ווצינגר, בשנת 1905. הם פרסמו אותם בחיבורם הגרמני על בתי־כנסת קדומים. כשלושים שנה אחריהם יצא א. ל. סוקניק ובדק את שרידי בתי־הכנסת בגולן וכתב עליהם. חפירה מדעית ראשונה נערכה לרגלי הגולן התחתון בחמת־גדר, שחשפה שרידי בית־כנסת קדום. חפירות אחרות נעשו בחורבות סוסיתה ועין־גב על שפת הכנרת. חפירה ראשונה, אחרי כיבוש הגולן בידי ישראל, נעשתה ב־1969 בתל ג’וחדאר בלב הרמה, מטעם אגף העתיקות הממשלתי.

שמות חיבורי החוקרים הנזכרים, מובאים בפרק ביבליוגרפיה, בסוף הספר.

מפת הגולן, קטע ממפת הארץ, משנת 1677 בקירוב

O. Dapper, Beschryving van gantch Syrie en Palestyn, 1677

מימין: הכנרת ובה מובאים שמותיה: ים הגליל – Mare Galilaeae טבריה – Tiberiadis ואגם גינוסר – Stagnam Genesareth.

משמאל: ים חולה, הנקרא: מי־מרום – Aquae Meron. מים חולה יוצא הירדן אל הכנרת. על הירדן גשר (בנות) יעקב – Vadum Jacob.

על פני הגולן רשום: שבט מנשה – Tribus Manasse, שבניו התנחלו בו. כן רשומים עליו שמות אזורים: חבל גולן – Gaulonitis regio ובו העיר: גולן – Gaulon, בשן – Basan, טרכונה – Trachonitis, ארץ גלעד – Terra Galaad, חבל גמלה – Regio Gamalitica, והעיר: גמלה – Gamala, ארץ ענקים (רפאים) – Terra Gigantu

במפה רשומים שמות ידועים בהיסטוריה הקדומה: כורזים – Corozaim, מדבר בית־ציידה – Desertum Bethsaidae, כפר־נחום – Caphernaum, גרסה היא גרגסה – Gerasa…Gergesa, חמת (גדר) – Amatha, סוסיתה בשמה היווני־רומי – Hippos, גדרה – Gadara, נהר ירמוך –.Hieromace fluv, רגב – Regeba, אדרעי – Edrai, פותחה – Putaha, שם צלבני של בטיחה בחוף הכנרת. יוליאס – Julias, השם הרומי של בית־ציידה הנזכרת.

בגולן העליון מצויירים: אוהלי קדר – Tabernacula Cedar, מצבת קבורה – Sepulchri Piramis סוגנה – Sogane, סלוקיה – Seleucia, ארגוב – Argob, סואטה – Sueta, השם הצלבני של הגולן.

בקצה המפה ציור דמיוני של בריכת־רם, בשמה הרומי: עין־פיאלה – Phiala fons

מפת הגולן על יסוד סיוריו של סיצאֶן, בשנת 1805

למטה: הירמוך בשמו הקדום Hieramak Fl. Hieromiax או בשמו הערבי: שריעת מנאדיר – Sheriat Mandur. נופל אל הירדן סמוך לגשר בשמו הערבי: ג’סר אלמג’אמע – Dschissr el-Medschama, וזהו גשר נהרים של ימינו. דרומה מהירמוך הכפר הערבי: מוקיס – Mkes, במקום גדרה – Gadara. וכל מחוזה נקרא בשמה: גדרנה – Gadarene

נחל רקד –.Rakad fl יורד אל הירמוך והוא הגבול בין חבל הגולן – District el-Dscholan – מערבה, וחבל ג’ידור – District el-Dschedur – מזרחה.

בחלקו הצפוני של הגולן: בניאס, פניאס –,Banjas, Paneas קיסריה פיליפי – Caesarea Philippi ברכת־רם ובשמה היווני: פיאלה – Phiala, בה מקור הירדן – Jordan Quelle. צפונה: ג’בתא – Dschabbate והיא ג’בתא א־זית, רמת־שלום של ימינו. הכפר בקרבתה: עין קניה – Ain Kinja, קוניטרה – Konathra, והנחל העובר בה ויורד אל הרקד. הכפר צורמאל – Szurmal, צורמאן בימינו. הכפרים הסמוכים: עין־פית – Ain Phit וזעורה – Saaura

דרומה: דלוה – Dellueh, סקיק – Skek, קצר בדניק – Kassr el-Beddanik. ואדי סמך Wady Semmak, היורד אל הכנרת. חורבת שגום – Szegum Ru והיא ביר א־שקום, מצודת סוסיתה בשמה הלועזי: היפוס – Hippos, והערבי: קלעת אלחסן – Kalat el-Hössn בחוף הכנרת: אנגיב – Engib, בתחום עין־גב של ימינו.

מזרחה פיק, אפקה – Phik,Apheca. מזרחה ג’מלה – Dschemle והיא גמלה הקדומה. ע’דריה – Gaddrije, אחמדיה – Achmedije, כן רשום הגשר השבור – zerstörte Brücke שהיה על הירדן סמוך לצאתו מהכנרת, ונקרא בערבית: אום אלקנאטר – Um el-Kanatir אם הקשתות.

בהר החרמון רשומים כפרים אחדים: אלהיבריה – El-Hebbarije, רשית אלפוח’אר – Rascheia Phuchar, כפר־שובה – Kaffr Schuba, חריבה – Chreiba, חלתא – Halta, אלחיאם – El-Chiam, צרדה – Szerrada, נחילה – Nchely ואחרים.

החרמון    🔗

ההר הגבוה ביותר בארץ־ישראל ופסגתו מתרוממת 2814 מ' מעל פני־הים. ערוצים וגיאיות מבתרים אותו לרכסים אחדים, ולפיכך צורת הרבים של שמו חרמונים, המובא במקרא. המשורר הקדמון בן הצפון, מביע את געגועיו אל ירושלים ‘מארץ ירדן וחרמונים’ (להלן). רכסי החרמונים מהווים כעין קשת באורך כ־33 ק"מ, וברוחב כ־20 ק"מ. מרחוק מתלכדים ההרים הללו לגוש אחד.

העמים ששכנו סביב החרמון, קראו לו בשמות שונים. התורה מספרת ‘צידונים יקראו לחרמון שריון, והאמורי יקראו לו שניר’¹⁵. השם שניר נזכר גם בכתובת אשורית המספרת על מלחמות שלמנאסר השני, ב־842 לפני סה"נ, נגד חזאל, מלך דמשק וכה דבריה ‘ובשניר (סינורו) פסגת הר אל מול הלבנון, בנה את מבצרו’. אין ידוע מקור השם שניר. דרוש מאוחר מבאר ‘מה זה השניר? – שונא את הניר’¹⁶. המפרש מבאר ‘אותו הר שניר אינו מקבל חרישה וזריעה’.

העברים קראו לחרמון גם בשם אמנה, כדברי שיר־השירים ‘תשורי מראש אמנה’ (להלן). פסגתו הרמה נקראה – שיאון, מלשון שיא – הנקודה הגבוהה ביותר בהר.

הקדמונים קראו לחרמון גם ‘הר השלג’ (להלן), ובארמית: ‘טור תלגא’. דומה לשמו הערבי ‘ג’בּל א־תלג’ – הר השלג או הקרח. רבי יהושע בן חנניה כשרצה להבליט את זקנותו וראשו המכוסה שיער לבן, אמר על עצמו בלשון המליצה: טור תלגא. הערבים קוראים לחרמון גם, ג’בּל א־שייח’ – הר הזקן, כי מזכיר הוא בכיפת השלג הלבנה של פסגתו, את השייח’, זקן הכפר, הניכר בעטיפה הלבנה שעל ראשו.

החרמון הוא האזור העשיר ביותר בגשמים בכל ארץ־ישראל ובגבולותיה הסמוכים. עליו יורדת בימות החורף כמות של 1500 מ"מ לשנה בקירוב, וגם שלגים רבים, המהווים על פסגותיו כיפות לבנות הנשקפות יפה על פני מרחק רב. השלגים נשארים בנקיקי השיאון, בשכבות קרח, גם בימות הקיץ החמים. המתרגם הקדמון של התורה מבאר את השם טור־תלגא ‘לא נפסק שם השלג לא בקיץ ולא בחורף’¹⁷.

בימי הקיץ החמים, נושבות לפעמים רוחות קרירות משיבות נפש, מפסגת החרמון המושלגת על פני הבקעות לרגליו. כנראה בסביבה זו מולדת דברי משלי ‘כצנת שלג ביום קציר… ונפש אדוניו ישיב’¹⁸. על החרמון יורד גם טל רב ומפרה שהיה סמל הרעננות בימי קדם. המשורר הקדמון קורא ‘כשמן הטוב…כטל חרמון שיורד על הררי ציון’¹⁹. יש קוראים ‘על הררי שיאון’. שפע המים בלב החרמון מהווים מקור למעיינות רבים הנובעים על צלעותיו ולרגליו. למרגלותיו נובעים גם מקורות הירדן ומהם שפע מימיו. מזרחה – נהרות היורדים אל בקעת דמשק, וביניהם נהר אמנה, מקור הפוריות בבקעה זו.

הבקעות והעמקים סביב החרמון נהנים משפע המים הנובעים מהמעינות ומהאדמה הפוריה הנסחפת מההרים ושוקעת על פניהם. הקדמונים אמרו ‘מה חרמון זה כל טוב נתן בזוטו’²⁰. במלה זוט קראו הקדמונים למשמע האדמה הנגרפת בזרמי המים.

הרי החרמון בנויים שכבות סיד מסוגים שונים: טורון וקנומן. כן מצויות בו שכבות יורה, יצירה גיאולוגית קדומה. הצמחיה משתנה לפי גובה החרמון. הערבים אומרים: לרגליו שוכן הקיץ העולמי, על מורדותיו – האביב הפורח, על כתיפיו – הסתיו הקריר ועל פסגתו – החורף הנצחי. לרגליו צמחים טרופים ועל ראשו צמחים אלפיניים.

בהרי ההרמון גדלו עצי ברוש בר. הצורים הקדמונים השתמשו בהם לבנין ספינותיהם. הנביא יחזקאל מתאר אותן ‘ברושים משניר בנו לך את כל לוחותים, ארז מלבנון לקחו לעשות תורן עליך’²¹. ברוש החרמון היה סמל בחיי הקדמונים, כמו ארז הלבנון השכן. החכם היהודי בן־סירא מספר על עצמו ‘ובירושלים ממשלתי ושרשי בעם… כמו ארז בלבנון, וכמו ברוש בחרמון’²². במורדות החרמון נאסף לראשונה ב־1855 בידי הבוטנאי קוטשי מין עשב־בר, שהוכח אחר־כך להיות החיטה הפראית – אם החיטה, שנמצאה גם במקומות אחרים בארץ. ע' רשיה.

בסבכי החרמון ובגאיותיו מצויות חיות טרף שונות. בימי קדם היו גם נמרים ואריות. משורר שיר השירים קורא לחרמון מעונות אריות והררי נמרים²³. בחרמון היו גם דובים סורים. ב־1917 בקירוב נעלם האחרון בידי ציידים (ציור).

הדוב הסורי

י. אהרוני, זכרונות זואולוג עברי, תש"ו.

היה גם מצוי בהרי החרמון. לפי אהרוני הדוב האחרון הושמד בחרמון בשנת 1917

בימי כיבוש הארץ בידי שבטי ישראל, שכנו בסביבות החרמון בני עם החיוי, כמסופר בספר יהושע ‘והחוי תחת חרמון בארץ המצפה’²⁴ ובספר שופטים ‘והחוי יושב הר הלבנון מהר בעל החרמון עד לבוא חמת’²⁵. חכמים דרשו על השם חיוי ואמרו למצוא בו את המלה הארמית חויא – נחש. הם ספרו על בני החוי ‘היו טועמין את הארץ כחויא’²⁶ לפי זה ידעו להבחין את טיב כל קרקע וקרקע לצרכי עבודת־אדמה.

אל החרמון הגיע שלטונו של עוג מלך הבשן ‘ומושל בהר חרמון’²⁷. החרמון נכבש בידי בני ישראל, כמסופר בתורה ‘ונקח בעת ההיא את הארץ… אשר בעבר הירדן… עד הר חרמון’²⁸. ‘נתן להם משה בעבר הירדן מזרחה… וכל הר חרמון’²⁹. ‘ויקח יהושע את כל הארץ הזאת… ועד בעל־גד בבקעת הלבנון תחת הר חרמון’³⁰.

נחלת בני שבט מנשה הגיעה עד הר החרמון ‘ובני חצי שבט מנשה ישבו בארץ מבשן עד בעל חרמון ושניר והר חרמון המה רבו’³¹. גם בני שבט גד הרועים הגיעו בנדודיהם מארצם בגלעד אל הר החרמון. מסופר עליהם ‘וישבו בגלעד בבשן, ובבנותיה ובכל מגרשי שרון על תוצאותם’³². בנוסח היווני של תירגום־השבעים מובא במקום שרון – שריון, שם אחר של החרמון.

במורדות החרמון ולרגליו, באזור שבו נובעים מקורות הירדן, היו ישובים רבים. תושב שבא מאחד מהם, מביע את געגועיו אל בית אלוהים: ‘צמאה נפשי לאלהים… אזכרך מארץ ירדן וחרמונים מהר מצער’³³. אולי זהו הרכס המשתרע לרגלי החרמונים בחלקו הצפוני של הגולן.

החרמון הנהדר שימש סמל בשירה העברית הקדומה. המשורר מתאר את גבורת אלהים ‘צפון וימין אתה בראתם תבור וחרמון בשמך ירננו’³⁴. משורר אחר מזכיר את החרמון בשם שריון ‘קול ה’ שובר ארזים, וישבר ה' את ארזי הלבנון. וירקידם כמו עגל, לבנון ושריון כמו בן ראמים'³⁵. בכתובת כנענית שנמצאה בחפירות אוּגרית (ראס־שמרה) בסוריה הצפונית, והיא מהמאה הארבע־עשרה לפני סה"נ, מתואר גדולת האל בעל ‘לבנון ועציו, שריון מחמד ארזיו’.

רבותינו אמרו ‘שניר ושריון מהרי ארץ־ישראל’³⁶. החרמון או הר השלג מתרומם בגבול הצפוני של משכנות היהודים, וכה דבריהם: ‘מהר השלג עד בית־הישימות’³⁷.

מפת החרמון הישראלי

בית־הישימות היתה בדרום, בקרבת ים־המלח. חכמים מספרים על ‘יין קרוש הבא משניר’³⁸. כנראה הוכן מכרמי הגפן שגדלו בכפרי החרמון, המוקפים גם בימינו כרמים למכביר. בשכנות ליהודים היו ישובי נוכרים, ולפיכך באזור זה היו ‘העירות המובלעות’ של ישראל.

היוונים התישבו במורדות החרמון ולרגליו והקימו בישוביהם בתי־מקדש, ששרידיהם נשארו עד היום. בהרי החרמון ולרגליו מצויים כפרים נוצרים, מוסלמים ודרוזים. בבקעת החרמון המערבית מולדת דת הדרוזים.

בישראל נמצא מורד החרמון השופע דרומה אל מול רמת־הגולן. עליו שוכנת העיירה הדרוזית מג’דל־שמס לרגליה עין־קניה, מסעדה וסחייתה, לצד גבול סוריה. הגבול הישראלי מתחיל מעל מג’דל־שמס, בנקודה המכונה כתף־החרמון, מוצב צבאי, באזור שבו נפגשים שלושה גבולות: ישראל – דרומה, סוריה – מזרחה, ולבנון – מערבה־צפונה. סמוך למג’דל־שמס מוקם הישוב העברי רמת־שלום, החלוץ בישובי החרמון. סמוך אליו מבצר קדום – מצודת־נמרוד, המעיד על מלחמות שהתחוללו באזור זה בימי־הביניים.

החרמון הלבנוני הקרוב אל הישראלי

זרוע כפרים מיושבים דרוזים, נוצרים ומוסלמים.

האוכלוסיה בגולן ובחרמון הקרוב    🔗

עד הכיבוש הישראלי היו רוב תושבי הגולן מוסלמים־סונים, כמו מרבית ערבי ארץ־ישראל ושכנותיה. המוסלמים הגולנים היו שונים במוצאם ובאורח חייהם: מהם צאצאי יוצאי ערב מדורות קדומים ובעיקר בני שבטים בדואים שונים, מהם תורכּמנים יוצאי שבטים נודדים מתורכיסטאן בלב אסיה, שבאו אל המזרח הקרוב בימי־הביניים. בשכנותם התגוררו צ’רקסים בכפרים אחדים והם צאצאי מהגרים מוסלמים מהרי קוקאז בגבול רוסיה, שהגיעו אל הארץ בעת החדשה בסוף המאה התשע־עשרה. כל המוסלמים נמלטו מהגולן במלחמת ששת־הימים, בתשכ"ז/1967.

בהרי הגולן, בחלקו הצפוני ביותר, היו שני כפרים סמוכים, עין־פית וזעורה, שתושביהם היו נוציירים או עלאויים והם מוסלמים־שיעיים, צאצאי מהגרים מסוריה הצפונית. כפר נוציירי אחר, בשם ע’ג’ר נמצא בצפון של עמק החולה. היה בתחום מדינת הלבנון והעבר אל שלטון סוריה. הנוּציירים בשני כפרי הגולן נמלטו עם שכניהם המוסלמים, ורק תושבי ע’ג’ר נשארו במקומותיהם עד היום הזה.

בחלקו הצפוני ביותר של הגולן ובמעלה החרמון הקרוב, חמשה כפרים סמוכים, שתושביהם הם דרוזים, בני כת דתית מיוחדת. הדרוזים נשארו בבתיהם ורק מעטים נמלטו, ומהם חזרו ברשות ישראל.

בהרי הגולן התגוררו מעט נוצרים, קהילה קטנה בעיירה קונייטרה במרומי הרמה ואחרת בכפר בניאס לרגליה. גם הם נמלטו יחד עם שכניהם המוסלמים.

שבטי הבדואים    🔗

במשך דורות רבים היה הגולן אזור בדואי בעיקרו, ושייח’ים בדואים היו שליטיו. הם חיו ברובם באוהלי קדר, שהיו נטויים על פניו ובמורדותיו ועסקו בעיקר בגידול צאן ובקר. במעינות ובאפיקי הנחלים מצאו מים לצרכיהם.

הבדואים היו מחולקים לשבטים ולכל שבט אזור נדודיו (מפה בהמשך). כל שבט נקרא בשם עם הקדוֹמת ‘ערבּ’ היינו ערבים, כי הם הערבים הטהורים ביותר באוכלוסיה המוסלמית־במזרח.

השבט המפורסם ביותר במרחבי הגולן העליון היה ‘ערבּ אלפדל’, ולמשפחת השייח’ים בשבט זה, בשם ‘פאע’ור’, היתה השפעה גדולה על כל האזור סביב. להם היה מעון חורף מיוחד בעמק החולה, במקום קיבוץ הגושרים של ימינו. בגולן התחתון התגוררו שבטים אחדים ובבקעת הירמוך השבט ‘אלמנאדרה’, ועל שמו נקרא הירמוך בשם הערבי – ‘שריעת אלמנאדרה’. ע' אלפדל.

הבדואים היו לרוב ביחסי איבה עם שכניהם הצ’רקסים והדרוזים, ולעתים פרצו סיכסוכים וקרבות ביניהם.

בשנים האחרונות התחיל השילטון הסורי לבנות בתים לבדואים שהתגוררו במורדות הגולן לאורך הגבול עם ישראל, במטרה להבטיחו יותר. הנוף ההררי שהיה נראה ליושבי עמק החולה ובקעת כנרות, זרוע אוהלי־קדר, השתנה ובמקומם הופיעו בתים קטנים לבנים.

בדורות האחרונים התחילו בדואים רבים, מסבות כלכליות ומדיניות שונות, לעסוק גם בחקלאות פרמטיבית. לאט הם הקימו להם בתים דלים, ביקתות, לרוב מאבני בזלת של מבנים קדומים, שמצאו למכביר באזוריהם.

מפת הגולן ואזורי תושביו:

שבטי הבדואים, הצ’רקסים, התורכּמנים, הנוציירים (עלאוים) והדרוזים.

דרוזים    🔗

חיים בצפון רמת הגולן ובמעלה החרמון הקרוב. להם חמשה ישובים סמוכים והגדול בהם העיירה מג’דל־שמס. מערבה לה הכפר עין־קניה, דרומה – הכפרים מסעדה, בוקעתה ומזרחה – סחייתה, סמוך לגבול הסורי. הכפרים הדרוזים בגולן ובחרמון מהווים כעין גשר בין ישוביהם בלבנון הדרומי וישוביהם בהר הדרוזים, ג’בּל א־דרוּז, שבו מרכזם הלאומי הגדול והחשוב ביותר.

הדרוזים הם בני כת דתית מיוחדת. שפתם היא ערבית וכמעט כולם חיים בכפרים, בעיקר באזורי ההרים. הם עובדי־אדמה, ומצטיינים בחוסנם וביופים. מסבירים פנים לאורח הבא בצל קורתם. הדרוזים מחולקים לשנים: אלעוקאל – המשכילים, היודעים את סודות אמונתם, וא־ג’והל – הבורים, עם הארץ. הזקנים חובשים לראשם עטיפה לבנה ופניהם עטורים זקנים יפים. הצעירים חובשים לראשם סודר לבן ונוהגים לחבוש כיפות רקומות בשלל צבעים. הנשים הן גלויות פנים ולהן תלבושת מיוחדת, שמלות ארוכות בצבע כחול־כהה או שחור, ועל ראשן סודר לבן עטוף מעל מצחן ברצועה שחורה. אורח חייהם ומזונם של הדרוזים דומה לשל הערבים. להם לחם מיוחד, פיתות רחבות עגולות ודקות, הנאפות בתנורים חפורים באדמה. קוראים לו 'חוּבּז א־דרוז’ – לחם הדרוזים. –

דת הדרוזים צמחה מהאיסלם השיעי, בראשית המאה האחת־עשרה. מחוללה החליף המצרי בן משפחת בית פטימה (פטימיים – בלעז: פטימידיים), בשם ‘אבוּ־עלי מנצור’ הידוע בכנויו הערבי 'אלחאכּם באמר־אללה’ – המושל בצוו־אלוה. הוא משל בשנים 996–1021, מבירתו קאהיר במצרים על אימפריה גדולה במזרח, וגם ארץ־ישראל היתה בתחום שלטונו.

החליפים הפטימיים היו מוסלמים־שיעיים אדוקים. הם יחסו את מוצאם לפטימה בתו היחידה של מוחמד נביא האיסלם. בראשית שלטונו התיחס אלחאכם בסבילות אל בלתי־מוסלמים; יהודים ונוצרים. במגילה עברית, שנכתבה בשנת 1020 בקירוב, ונמצאה במצרים, מסופר על החליף אלחאכם באמר־אללה, בשמו העברי ‘הדן באומר־אל’, ומתוארת בה גדולת מלכותו ‘ויהי בימי המלך הנקרא הדן באומר־אל, המולך בארץ מצרים והמושל בפינות הארץ במערב ובמזרח ובצפון ובים. ותגבה מלכותו ותחזק ותאמץ, וירם כסאו מכסא אבותיו ואבות אבותיו’…³⁹. היסטוריון מוסלמי מספר עליו ‘ומנה אחד מהיהודים לממונה על הכנסותיה של דמשק, והיה נקרא מנשה’⁴⁰.

בשנות שלטונו האחרונות היה אלחאכם קנאי לדתו והתחיל רודף את הלא־מוסלמים והוציא גזרות נגד יהודים ונוצרים, גם על אותם שחיו בארץ־ישראל ובירושלים בפרט. היסטוריונים מוסלמים מימי־הביניים מספרים על רדיפותיו של אלחאכם זה. האחד מספר ‘ומקודם הציק לנוצרים וליהודים, העניש אותם, החריב את בתי תפילותיהם, והרג את גדוליהם… אחר־כך חזר בו ממעשים אלה והתיר לאלה מהם שהתאסלמו לעזוב את האיסלם, וציווה עליהם לחדש את בתי־תפילותיהם’⁴¹. היסטוריון מוסלמי אחר מספר עליו ‘הוא ציווה את הנוצרים והיהודים… ללבוש צניפים שחורים, וכי ישאו הנוצרים על צוואריהם צלבים שאורכם אמה, ומשקלם חמשה רוטל. וכי ישאו היהודים על צוואריהם בולי עץ בעלי אותו המשקל, כמו הנוצרים. וכי לא יסעו במרכבה מקושטת. והמשען לרגליהם בעת רכיבתם יהיה עשוי עץ. וכי לא יעסיקו שום מוסלמי ולא ירכבו על חמור, שנוהג בו מוסלמי. ולא יסעו בספינה שהמלח בה מוסלמי. בהיכנס הנוצרים לבית־המרחץ יהיו בצוואריהם צלבים. ובצווארי היהודים פעמונים, כדי להבחינם מן המוסלמים. אחר־כך הבדיל את מרחצאות היהודים והנוצרים, ממרחצאות המוסלמים. ושם על מרחצאות הנוצרים צלבים ועל מרחצאות היהודים צורות של בולי עץ’…⁴². גם היסטוריון סורי במאה השלוש־עשרה, שהיה ממוצא יהודי ולפיכך נקרא בסורית בשם בר־עבּריא, מספר על אלחאכּם שציווה להרוס את קבר ישו בירושלים ומוסיף ‘והיהודים יתלו בצואריהם דמות ראש עגל, כמו שעשו במדבר והשתחוו לו. ולא ישימו טבעות באצבעות יד ימין. וגם לא ירכבו על סוסים, אלא על פרדות וחמורים’.⁴³.

אלחאכם הכריז עצמו נביא לפני אחיו המוסלמים, בשנת 1017, הנחשבת לראשית התאריך המיוחד של הדרוזים. הכרזה זו היא כפירה בעיני המוסלמים־הסוניים, האומרים שמוחמד הוא נביא האיסלם האחרון, ואחריו לא קם ולא יקום נביא אחר, כדברי הקוראן ‘שליח אללה הוא וחותם הנביאים, ואללה יודע הכל’⁴⁴.

אנשי מצרים הביטו בלעג על דעותיו המוזרות של מלכם אלחאכם ושגיונותיו, אולם בחצרו נמצאו אחדים אשר הקשיבו לו וגם עודדו את רוחו ההוזה. המפורסם ביניהם היה פרסי בשם מוחמד אבן אסמעיל א־דראזי (דראזי מלה פרסית ופירושה חייט). פעם הופיע א־דראזי במסגד לפני קהל ועדה והכריז על אל־חאכם כעל נביא חדש באיסלם. קהל המאמינים יצא בכעס נגד דבריו הכופרים, והוא נאלץ לברוח מארץ מצרים.

בצפונה של ארץ־ישראל, בין החרמון והלבנון, בבקעה בשם ואדי א־תיים, מצא לו א־דראזי מקלט, ופה התחיל להטיף את תורתו של אלחאכם מלכו ונביאו. לאט התקהלו סביבו אנשים שהלכו בדרכיו ונקראו על שמו: דרוזים (בערבית: דרוז, יחיד: דורזי). עם א־דראזי, שמת בשנת 1019, בקירוב, פעל פרסי אחר בשם: המזה בן עלי. הוא כתב את דברי התורה החדשה ועסק בהפצתה. חמזה הוא אביה הרוחני של דת הדרוזים, וידוע בכנויו הערבי: 'אלאהדי’ – המדריך. אחרי שנעלם אלחאכם בדרך מיסתורית, הכריז אלאהדי שהוא נעלם זמנית לעולם הבא, ויחזור אל מאמיניו באחרית הימים בתפארת מרובה.

שכניהם הערבים העלילו על הדרוזים מתוך שנאה ואיבה, כל מיני עלילות וכזבים. סיפרו שהדרוזים עובדים לעגל המצויר על קיר בית תפילתם. אויביהם סיפרו גם שהם צאצאי אותם מבני ישראל שעבדו לעגל בהר סיני בימי משה רבנו, ונמלטו ממנו מפני חרון אפו. כן סיפרו שדרכי אמונתם של הדרוזים הם בלתי מוסריים והם גם מאמינים בגילגול נשמות במלה הערבית 'תנאסוּח אלארוּאח’ – נדידת הרוחות.

רבי בנימין מטודילה, גדול התיירים היהודים בימי־הביניים, שביקר בארץ־ישראל, בשנת 1175 בקירוב, בימי שלטון הצלבנים בה. הוא הראשון המזכיר את הדרוזים – דורוזיאן בכתביו. הוא מספר מתוך שמועות עליהם ‘ואין להם שום דת, ואין להם מלך ואין שר שולט עליהם. והם שטופי זימה, לוקחים אחיותיהם, ואב לוקח בתו. ויש להם חג אחד בשנה ובאים כולם אנשים ונשים לאכול ולשתות בעוד הם מחליפים נשיהם כל אחד עם חברו. ואומרים שהנפש בעת יציאתה מן הגוף של אדם טוב, תכנס בגוף ילד הנולד באותה שעה. ואם הוא אדם רע תכנס בגוף הכלב והחמור… והם קלים על ההרים והגבעות, ואין אדם יכול להלחם עמהם’⁴⁵.

הגיאוגרף המוסלמי א־דימאשקי (הדמשקאי) שהיה גם מושל צפת, מספר בשנת 1320 בקירוב על הרי הגליל ‘ותושבי הרים הללו הם דרוזים, ממשפחות חאכמיה ואמריה. הם עם חסר אלוה, אינם מאמינים בשליח (מוחמד), וזרים לחוקת הדת (האיסלם). מאמינים בגילגול נשמות, כופרים בתחית המתים ואוכלים בשר חזירים ופרים’… ⁴⁶. רבי אברהם אבּן־מיגאש, רופא יהודי לסולטן התורכי הנודע סולימאן הגדול, בראשית המאה השש־עשרה, מספר על גילגול־נשמות ומוסיף ‘והוא דעת הדורוזיש (הדרוזים) היושבים בהר הלבנון’⁴⁷. שמואל הלר, רב נודע בצפת במחצית המאה השמונה־עשרה, מספר על הדרוזים, בכתיב דראס ‘נמצא באה"ק (בארץ הקודש) והסביבות אומה הנקראים דראָס, ועובדים לצורות שונות’⁴⁸.

הספורים הנזכרים הם דברי־כזב ושכניהם המוסלמים הפיצו עליהם מתוך שנאה אליהם. משונאיהם נפוצו הסיפורים הללו גם בקרב תיירים ותושבים אחרים.

במאה השבע־עשרה, בימי שלטון התורכים בארץ, קם בקרב הדרוזים נסיכם האמיר פח’ר א־דין, שהיה שליט עליון בלבנון, בעיר בירות וסביבותיה. שלטונו השתרע דרומה והקיף גם את הגליל והגיע עד הרי הכרמל. בימי שלטונו של פח’ר, נדדו דרוזים מהלבנון אל ארץ־ישראל הצפונית.

פח’ר א־דין – מנהיג הדרוזים

ציור משנת 1631.

מספרו של הנזיר הצרפתי אויג’ין רוג’ה.

1646 E. Roger, La Terre Saincte

לתורכים היו מלחמות עם הדרוזים, שסרבו לקבל את מרותם, לשלם מסים להם ולשרת בצבאותיהם.

יחסי איבה שררו בין הדרוזים ושכניהם המוסלמים והנוצרים בני כת המארונים. בשנת 1860 התנפלו הדרוזים בהמוניהם וערכו טבח בשכניהם הנוצרים המארונים, בהיות הלבנון בשילטון התורכים. אחרי ששלחה צרפת צבא מיוחד לענשם, נמלטו הדרוזים בהמוניהם אל הרי החורן והתנחלו בו, בקרב דרוזים ששכנו בו מדורות קודמים. מאז קראו הערבים להרי החורן 'ג’בּל א־דרוז’ – הר הדרוזים. בימינו פה מרכזם החשוב ביותר, ונמצא בתחום סוריה. אחרי מלחמת העולם הראשונה היו סוריה ולבנון תחת שלטון הצרפתים. הדרוזים לא אהדו את הצרפתים וכאשר התחילו להתערב יותר מדי בעניניהם הפנימיים העזו הדרוזים למרוד בהם, בשנת 1926. מרכז המרד היה בהר הדרוזים והתפשט על החרמון, בגבולה הצפוני של הארץ. אחרי קרבות קשים הצליחו הצרפתים לדכא את המרד הזה, באכזריות רבה.

במדינת הלבנון כפרים של דרוזים. עיירה חשובה בחיי הדרוזים היא חצבּיה השוכנת לרגלי החרמון, בקרבת גבול ישראל. סביבתה שימשה עריסה לדת הדרוזים. בקרבת חצביה נמצא גם מרכזם הדתי הנקרא: ח’לואת אלביאֶדה (כתיב: אלביאצ’ה) – המקדש הלבן, החשוב והנערץ ביותר. ע' ח’לואת אלביאדה. חצבּיה.

אמנם דת הדרוזים מקורה בדת האיסלם, אולם מאמיניה הדרוזים חיים את חייהם לפי תורתם ומסורתם הם, בלי כל קשר אל המוסלמים שכניהם. לרוב שררו יחסי איבה בין הדרוזים והמוסלמים שסיפרו עליהם כל מיני כזבים ואגדות על פולחנם לעגל ואמונתם בגילגול נשמות.

מספרים על דרוזי רע מעללים שמת ונשמתו התגלגלה לגופה של חיה רעה. לפני מותו שכח הדרוזי למסור לבנו באיזה מקום החביא את כלי העבודה. הבן הצטער על ההפסד. פעם יצא הבן לציד וראה לפניו זאב. הוא כונן את רובהו אליו להרגו. פתאום פתח הזאב את פיו וקרא: עמוד! עמוד! על תירה בי! אם תהרגני הרי הרגת את אביך! דע לך כי נשמתו התגלגלה בי! הצייד מיד קרא אליו: אם נכונים דבריך, הגידה־נא איפה החביא אבא את כלי העבודה. הזאב השיב: מתחת לעץ החרוב לצד הנחל! הבן יצא אל המקום ומצא לשמחתו את הכלים המבוקשים…

דרוזים. ציור משנת 1814

מימין: אשה, משמאל: גבר.

H. Light, Travels in Egypt, Nubia, Holy Land, 1818, p, 164

הכובע הגבוה של הדרוזית נקרא במלה הערבית טנטור.

דרוזים ויהודים

בין דרוזים ויהודים שררו במשך דורות רבים יחסים טובים, כי שניהם היו מעוטים באוכלוסיה ערבית־מוסלמית. רבי בנימין מטודילה הנזכר, מספר ב־1175 על הדרוזים ‘אין ביניהם יהודים, כי אם באים ביניהם בעלי אומנות וצבעים ויושבים ביניהם באומנות ובסחורה חוזרים לבתיהם והם אוהבים ליהודים’…

בדורות הבאים היו קיימות קהילות יהודיות בכפרי הדרוזים בגליל, בחרמון ובלבנון: בפקיעין ובשפרעם – בגליל, חצבּיה – בחרמון ודיר אלקמר – בלבנון.

היהודים הספרדים קראו לדרוזים – פלשתים, בהאמינם שהם צאצאיהם מתקופת המקרא, אולם אין כל יסוד לאמונה זו. הפלשתים ששכנו במישור החוף הדרומי בארץ, נעלמו דורות רבים לפני הופעת הדרוזים. היות והדרוזים הם אנשי מלחמה נועזים, המזכירים את הפלשתים בימי קדם, לפיכך כינו אותם בשם זה. כינוי זה מובא גם בספרות העברית במחצית המאה השמונה־עשרה: רבי יוסף סופר מספר על נדודיו ומוסיף ‘ועד היום שם פלשתים במקומם’⁴⁹. בראשית המאה התשע־עשרה מספר רבי משה ריישר על ‘פלשתים הנקראים בערבי דורזי’⁵⁰. הדרוזים היו מכונים פלשתים גם בעתונות בארץ עד ראשית המאה העשרים. בכתבה עתונאית שנשלחה מהכפר פקיעין בגליל העליון, מסופר על חתונה שהיתה בוֹ ‘בחתונה נוצרית אחת ירו המורים כמנהג, וכדור אחד החטיא את המטרה ופגע בעלמה פלשתית’…⁵¹.

הדרוזים במדינת ישראל חיים בכפרים והם עובדי־אדמה חרוצים. עוסקים בגידול כרמי גפן וזית ומומחים בגידול טבק, אם כי העישון אסור עליהם. כמעט כל הטבק לתעשית הסיגריות בישראל מובא מכפרי הדרוזים. רוב כפרי הדרוזים נמצאים בירכתי הגולן, בהרי הגליל, ומעוטם בהרי הכרמל. הנקודה הצפונית ביותר של הדרוזים בישראל הוא מג’דל־שמס במעלה החרמון, והנקודה הדרומית ביותר הכפר דליה בהר הכרמל, המכונה על תושביו 'דלית א־דרוּז’ – דלית הדרוזים.

הדרוזים משרתים בצבא ההגנה לישראל, עוד ממלחמת הקוממיות תש"ח/1948, ובמשמר הגבול מראשית יסודו ויש מהם הממלאים תפקידי פיקוד. דרוזים נהרגו בקרבות ובמילוי תפקידיהם לאורך הגבולות. במרומי הכרמל, סמוך לכפר עוספיה בית־קברות צבאי מיוּחד לדרוזים.

מדינת ישראל הכירה, ב־1957, בקהילה הדרוזית כעדה נפרדת, הרשאית לארגן את חייה ולהקים את מוסדותיה לפי רצונה, דתה ומסורתה. הדרוזים משתתפים בבחירות לכנסת, ולהם נציגים בכנסת ובמוסדות ממשלה שונים.

מקומות קדושים של דרוזים בחרמון. ע' בערכים: ואדי א־תיים. ח’לואת אלביאדה. נבּי חזוּרי. נבּי יעפורי.

תורכּמנים    🔗

מוסלמים שהתגוררו עד מלחמת ששת־הימים, תשכ"ז/1967, באזור התיכוני של הגולן, בין גשר בנות־יעקב וקונייטרה. הם ישבו בכפרים ובאוהלים ועסקו בחקלאות פרימיטיבית ובגידול צאן ובקר.

הבריטי אוליפנט שסייר בגולן ב־1879, מספר על פגישתו עם ראש התורכמנים ‘שייח’ מוסה', שהיה חבר המועצה על־יד המושל התורכי בקונייטרה. אוליפנט קורא להם ערבים־תורכמנים ומוסיף ‘הם באו בתקופה קודמת ממעונם המזרחי, אולי מגלילות הים הכספי, אל גדתו המזרחית של הירדן. לא היתה ההזדמנות, לצערי, ללמוד מהשייח’ דבר־מה על ההיסטוריה של שבטו… הוא מושל על אלף אנשי מלחמה. הוא דיבר ערבית ובני שבטו מדברים בניב תורכי מיוחד⁵².

התורכמנים הם צאצאי שבטים תורכיים מאסיה התיכונה. ראשית הופעתם בהיסטוריה של הארץ היתה בתחילת המאה האחת־עשרה. בימי שילטון החליפים הפטימיים בארץ, הופקד בשנת 1072 תורכמני למושל ירושלים ואחרי מותו מלאו תפקיד זה שני בניו⁵³. היסטוריון מוסלמי מספר שבשנת 1107 נמסרה לאמיר תורכּמני השליטה על אזורו הדרומי של עבר־הירדן ובתוכו גם ואדי מוסה, השם הערבי של פטרה המפורסמת⁵⁴. בתקופת המלחמות התכופות בין הצלבנים והמוסלמים נלחמו תורכמנים לצדם של המוסלמים. מסופר על גדודים תורכמנים שערכו התקפה ב־1151 על בניאס הצלבנית ובה נהרג מושלה הנוצרי⁵⁵. שבטי תורכמנים חדרו לתוך גבולות הארץ והשתתפו בפשיטות על האזורים הצלבניים וגם במלחמות נגדם. הם חיו בעיקר על המקנה והמרעה והצטיינו ביחוד בגידול סוסי־מלחמה, שסוּפקו ללוחמים המוסלמים נגד הצלבנים. הסוסים כוּנוּ ‘תורכמנים’, והם נזכרים בספרות הצלבנית. היסטוריון צלבני מספר על קרב שהתחולל בעמק אילון, בשנת 1192 בקירוב, והנוצרים שדדו מהמוסלמים גמלים, סוסים, פרדים ‘ותורכמנים יפים’⁵⁶. תייר גרמני שסייר בארץ ב־1232, בימי שלטון הצלבנים, מספר על תושבי הארץ השונים ובה ‘יש אנשים הנקראים עכשיו בדואים ותורכמנים. עוסקים רק בגידול עדרים וגמלים הנמצאים ברשותם במספרים גדולים. אין להם בית קבוע ובכל מקום שיש מרעה, שם הם נוטים אוהליהם. הם אוהבי מלחמה ומשתמשים בקרב בחרבות וברמחים. אינם משתמשים בחיצים, באמרם שזה בזוי מאוד ליטול בחץ חיי אדם. הם אמיצים במלחמה, ולובשים כתונת אדומה, עליה נושאים אדרת מרווחת ומכסים ראשיהם במטפחת בד. כל סוריה מלאה מהם וביחוד בגלילות הירדן, מהלבנון, ועד מדבר פארן (סיני), כי שם הרים – למרעה כבשים ועזים ועמקים – לבקר וגמלים’⁵⁷.

התורכמנים נלחמו יחד עם אחיהם המוסלמים נגד הצלבנים. בפשיטה אחת, במחצית המאה השתים־עשרה, השתלטו תורכמנים על המצודה הצלבנית בפטרה (ואדי מוסה) בהרי אדום. אולי מאז נקראת מערת קבורה קדומה בחורבותיה בשם תורכמניה. תורכמנים פעלו גם בחלקו הצפוני של עבר־הירדן בגבולות חורן ובקעת דמשק. הם חדרו לאיזור בּניאס, בעמק החולה, ופה מצאו מרעה נרחב למקניהם הרבים. שבט תורכמני התגורר בירכתי הגליל העליון, בסביבת העיירה תבּנין, ולפי מקור אחר באיזור טבריה. מסופר על כשלון פשיטה צלבנית על משכנות התורכמנים בסביבה זו, ב־1250 בקירוב. עם כיבוש איזור השרון בידי המוסלמים בראשית המחצית השניה של המאה השלוש־עשרה, פשטו בו תורכמנים ומצאו מרעה מצוין למקניהם. הם השתתפו, עם מוסלמים אחרים, בפשיטות על אזורי הצלבנים הסמוכים וגם הגיעו עד עכו בירתם, שנפלה ב־1291 בידי המוסלמים. תורכמנים נשארו בארץ והשתכנו באזורי הצפון, שם מצאו מרעה נרחב למקניהם – המקור העיקרי לפרנסתם.

גילברט דה־לאנוֹי, שנשלח למזרח ב־1422 על־ידי הנרי החמישי מלך אנגליה, מספר על ‘גזע של אנשים המתגוררים בסביבות דמשק וחאלבּ אשר בסוריה, ונקראים תורכמנים. הם ילידי תורכיה ושוכנים בארץ זו ברשיון הסולטן (של מצרים). לעתים קרובות הם מעתיקים את משכנותיהם ממקום למקום’⁵⁸.

תייר גרמני בסוף המאה החמש־עשרה מזכיר בין תושבי הארץ גם את התורכמנים ‘בעיר הקודש ישנם אנשים הנקראים תורכמנים, נודדים פראים… והם תורכים’⁵⁹. זכר להם בכתיב ‘טורקמאניש’ גם מובא בדברי רב שהיה במוצאו סורי וחי בצפת במאה השבע־עשרה⁶⁰.

שבטים תורכמנים קטנים השתכנו בסביבות חיפה, בעמק־יזרעאל המערבי ובשרון הצפוני. עולי־רגל מספרים עליהם לראשונה במאה השמונה־עשרה. צרפתי שביקר בחיפה ב־1784 כותב על תורכמנים ששפתם תורכית⁶¹. גרמני שסייר בארץ ב־1806 מזכיר תורכמנים דוברי תורכית והם רועים ועובדי־אדמה המשלמים מסים לפחה של עכו, שהיתה בירת הגליל בימיו⁶². הם היו דומים באורח חייהם ובתלבושתם לבדואים הנקראים בערבית ‘ערבּ’ ולפיכך קראו להם ‘ערבּ תורכמן’ בערבית, אם כי אינם ערבים לפי מוצאם.

התורכמנים התגוררו בעיקר במורדות הרי שומרון השופעים אל עמק־יזרעאל, בין מגידו ויקנעם. רב ירושלמי נודע, ר' יעקב ספיר, שסייר באיזור זה בשנת 1853, מספר על תורכמנים (בכתיב: תורגמאן) ‘במישור הזה ישבו מלפנים הערבים הנקרא ערב תורגמאן ויטו שם אהליהם וצאנם ובקרם וגמליהם וכל בהמתם, כי מקום מרעה הוא והיו שם כממלכה שפלה לבדם. לא נתנו שכמם לעבודת השולטאן והדרך סגרו. ובמלוך אבּרהים פאשי (פחה) מלך מצרים על הארץ הזאת הכם ויגרשום משבת במקום הנכבד הזה, ואמר להם: בנו לכם בתים ושבו כאנשים והיו תחת משא מלך או לכו למדבר כפראים. ועברו את הירדן הלאה הלאה במדבר הגדול ואחר שהושבה הארץ לממלכת השולטנים (התורכים), זה י"ד שנה, חזרו גם המה לאחוזת נחלתם, כמשפטם הראשון הם עושים’⁶³. אבּרהים פחה כבש את הארץ ב־1831 ונסוג ממנה ב־1840.

חברי המשלחת הבריטית, שהתקינוּ את המפה הגדולה של הארץ וסקר על אודותיה, סיירו בעמק יזרעאל בשנת 1873 והם מספרים גם על התורכמנים: ‘מישור השרון והמורדות הנמוכים במזרחו מכוסים בחורף ובאביב בעדרים של התורכמנים, אשר בקיץ ובסתיו מתגוררים בעמק־יזרעאל. הם מעבדים את האדמה ומשלמים עשירית מיבולם לממשלה התורכית. הם מחולקים לשבעה שבטים: טוּאטחה, בני גוֹאה (בניאה), עוּאָדין, שגייזאת, בני סעידאן ועלאקינה תחת שייח’ אחד ונע’נע’יה… התורכמנים הם בני גזע בולט במראה האישי ומתקרבים לכורדים. הם מדברים רק ערבית ומעטים מדברים בשפתם (תורכית)'.

באביב 1873 הם התגוררו בעמק השרון במערב הכפר קאניר (קיבוץ רגבים של ימינו), עד נחל זרקה⁶⁴. השם הערבי של נחל התנינים בשרון הצפוני.

תורכמנים התגוררו גם באיזור כרכור של ימינו, במבוא בקעת עירון. הם חיו בעיקר על גידול הצאן ונשיהם היו טוות מצמר הכבשים כל מיני קישוטים לסוסות הרכיבה האצילות, ובזה היה פירסומן רב בקרב הבדואים. גם חברי ‘השומר’ נהגו לרכוש מהם את הקישוטים לסוסיהם ולהתגנדר בהם.

בימי המנדט הבריטי התחילו התורכמנים להקים במקום אוהלי־קדר בתי חומר, ובמשך הזמן הופיעו באזורם, בין מגידו ויקנעם, כפרים קטנים. הם גם נטשו את גידול המקנה ועברו לעבודת־אדמה. בסך הכל הגיע מספרם ל־2000 נפש, בקירוב. כפריהם היו אבּו־זריק, סמוך לקיבוץ הזורע, נע’נע’יה בתחום מושב מדרך־עוז של עכשיו, בקירבת תל מגידו. גם הכפר מנסי, הסמוך למגידו, היה מיוּשב תורכמנים. כפר אחר של תורכמנים היה ליד בעמק המערבי. (כדי להבדילו מהעיר לוד, בערבית ליד, קראו לה כשם השבט התורכמני שהתיישב בו: ליד אלעואדין).

במלחמת השיחרור נתנו התורכמנים ידם לכנופיות הערביות שנלחמו ביהודים בסביבת משמר־העמק. כאשר התגברו הלוחמים היהודים על אויביהם, ברחו הערבים מכל האיזור וגם התורכמנים נמלטו מכפריהם הקטנים, שנהפכו לעיי מפולת.

בעבר־הירדן המזרחי, בהרי הגלעד, שוכן הכפר רומאן ותושביו הם תורכמנים.

יש בארץ חורבות הנושאות את שם התורכמנים, כגון א־תורכמן, בהרי ירושלים סמוך לכביש מבוא־ביתר–עמק האלה. מעבר במי הירדן, נקרא בערבית מח’אדת־תורכּמניה – מעבר התורכמנים. ובפטרה מערה בשם – תורכּמניה, הנזכרת.

כפרים שהיו מיושבים תורכמנים בגולן, ע' אחמדיה. אלמוע’איר. דאבּיה. חפר. כפר־נפאח'. עליקה. ע’דריה. פ’חורה.

צ’רקסים    🔗

התגוררו ברמת הגולן עד מלחמת ששת־הימים, תשכ"ז/1967. הערבים קראו להם צ’ראקסה, ויחיד: צ’רקס. הם ישבו בבירתה קונייטרה ובכפרים אחדים בסביבתה. עסקו בחקלאות ובמסחר, ושרתו בצבא הסורי ורבים מהם היו בסגל המפקדים.

הצ’רקסים מהווים חטיבה מיוחדת בפני עצמה בקרב האוכלוסיה הערבית. אמנם באמונתם הדתית הם מוסלמים־סוניים, כמו רוב ערבי סוריה, ירדן וישראל, אולם הם שומרים על עצמאותם ועליה גאוותם. במוצאם הם אינם ערבים, ונבדלים מהם בקלסתר פניהם הבהיר, עיניהם הכחולות ושערותיהם לרוב בלונדיניות. הם דוברים ביניהם צ’רקסית ויודעים ערבית שלמדו משכניהם הערבים. צעירי הצ’רקסים בישראל דוברים גם עברית שלמדו מתוך שרותם בצה"ל ובמשטרה הישראלית.

הצ’רקסים שומרים על תלבושתם המיוחדת, ביחוד בימי חג ומועד. הגבר חובש לראשו כובע שעיר, פפח’ה בלשונם, ועל גופו לובש בגד שחור, בשמת, מקושט על חזהו בכדורי רובה מדומים וחרב נוצצה תקועה בחגורתו העשויה עור (ציור).

הצ’רקסים הם צאצאי מהגרים מהרי קוקאז, ממחוז הנמצא בימינו בברית־המועצות. הם התפרסמו בארצות המזרח עוד בימי־הביניים. אלמנטים מהם חדרו אל הארץ כלוחמים מצטיינים בצבאות המוסלמים. צ’רקסים, שהיו עבדים בחצר הסולטנים הממלוכּים במצרים שמשלו גם על ארץ־ישראל, תפסו בידם את השלטון והיו גם לחליפים והיוו שושלת מיוחדת – הממלוכית־הצ’רקסית. בירתם היתה קאהיר במצרים, והם משלו גם על ארץ־ישראל במשך תקופה של 135 שנה, משנת 1382 ועד שנת 1517, עד בוא התורכים אליה.

התורכים בגדולתם כבשו את הרי קוקאז וחבל הצ’רקסים אשר בה. רבים מהצ’רקסים חדרו אל השלטון בתורכיה ותפסו משרות חשובות, ביחוד בצבאותיה. יש צ’רקסים שהתגוררו בארץ־ישראל, לרגל תפקידם הצבאי באדמיניסטרציה התורכית. מסורת אחת מספרת שמשפחת הפלחים אבּוּ־ע’וש, בכפר הנקרא על שמם, במערב ירושלים, מייחסת את מוצאה לצ’רקסי, שהתישב במקום הזה, במאה השש־עשרה, בראשית שלטון התורכים בארץ.

מנהיג דתי בצד צריח המסגד

צ’רקסי בתלבושתו הלאומית

אחרי שכבשו הרוסים את הקוקאז מידי התורכים בשנת 1877, התחילו הרבה משפחות של צ’רקסים שהיו נאמנות לאיסלם לתורכיה, להגר מארצם. כמוסלמים אדוקים לא רצו לחיות בחסותם של הרוסים הנוצרים והגרו אל ארצות באימפריה התורכית, שהיתה באותם הימים האפוטרופסית על העולם המוסלמי. סולטנה של תורכיה, עבּדול חמיד, הגיש את עזרתו להגירה זו והושיב צ’רקסים מהגרים גם בארץ־ישראל, שהיתה בתחום ממלכתו. התורכים הפרישו שטחים רחבי־ידיים להתישבותם החקלאית. בתקופה זו היו בעבר־הירדן, ביחוד בהרי גולן וגלעד, שטחים נרחבים עזובים ושוממים בהם התגוררו בדואים פראיים שהזיקו לישובי הפלחים בשכנותם, וגם התמרדו בשלטונות התורכים, שלא יכלו לרסנם. הממשלה התורכית נתנה את האפשרות לצ’רקסים להתישב בעבר־הירדן, בגבול משכנות הבדואים, במטרה להגביל את שלטונם הפרוע. הצ’רקסים הקימו להם כפרים רבים, בהרי גלעד וגולן, שהיוו כעין חגורת בטחון בין משכנות הבדואים באזורים מדברים, וכפרי הפלחים באזורים המיושבים.

יצירת אזורים הצ’רקסים אוהבי־המלחמה על גבולות המדבר, היתה רצויה לתורכים, כי בזה חשבו לדלדל את כוחם של הבדואים ולצמצם את התפשטותם. ביחוד היתה חשובה התישבות צ’רקסית בגלעד ובגולן, הנמצאות על הדרך אל בקעת דמשק הפוריה ולעתים סיכנו הבדואים את ישוביה החקלאים. צ’רקסים עברו את הירדן מערבה, והקימו להם, בשנת 1880 בקירוב שני כפרים בגליל, הנמצאים בישראל.

כשנתים אחרי שבאו הצ’רקסים אל הגולן, עבר באזורם הבריטי לורנס אוליפנט, ב־1879. הוא מספר על מוצאם ועל ראשית התיישבותם. אמנם מוצאם של הצ’רקסים מרוסיה מארצם צ’רקסיה בהרי הקווקאז, אולם אל הגולן הם באו מבולגריה, מסביבות וידין. אוליפנט ביקר בישוב צ’רקסי בראשיתו, בדרכו מבניאס אל קונייטרה, ‘והנה מצאנו עצמנו בנוף שונה לגמרי ובעל אופי חדש. כ־300 צ’רקסים היו עסוקים בשלב ראשון בהקמת כפר לעצמם. הם בחרו במקום שהיתה בלי ספק עיר בימי קדם, כי נמצא עליו שפע של גושי אבנים מרובעות. אותם שטרם הספיקו להקים גג מעל ראשיהם, נטו אוהלים ועבדו קשה לבנות בית חדש להם. הנשים והילדים היו עסוקים בנכוש עשבי בר בגנים החדשים. הגברים היו טרודים בעגלותיהם הרתומות אל שוורים. מראה שהיה לגמרי חדש לבדואים השכנים, שלא ראו בחייהם עגלה בעלת גלגלים’. אמנם אין לורנס מזכיר את שם הישוב המוקם, אולם כנראה שזהו הכפר מנצורה. הוא מספר שאחרי ביקורו בו הוא רכב כשעה על פני מישור רחב אל קונייטרה – בירת האזור. ‘בה אוסף עלוב של ביקתות אבן המקבלת חשיבות נוספת הודות להגירה הצ’רקסית שעשו אותה למרכזם, ל־3000 נפש שבאו אליה ואל סביבתה’. מנהיגם היה איסמאעיל אע’ה (תואר תורכי) ‘אדם נעים ומשכיל מאד’. דיבר, מלבד בשפתו הצ’רקסית, גם תורכית, רוסית רהוטה ומעט ערבית. הוא סיפר על נדודי אחיו מרוסיה אל תורכיה האירופית ועכשיו מבולגריה אל סוריה. בגולן התיישבו אחיו בקונייטרה ובשבעה כפרים. אחדים רכשו קצת בקר, ואחרים הם עניים מאד. אמנם הממשלה התורכית משתדלת לעזור להם. ‘אולם ברור שממשלה שאינה יכולה להשיג מזון לחייליה, אינה יכולה לעשות הרבה, בפרנסת אי־אלו אלפים של מהגרים צ’רקסים ומוסלמים, מכל חלקי תורכיה האירופית’⁶⁵.

על התישבות הצ’רקסים (‘הטשערקעסים’) בארץ הגולן ועזרת תורכיה (‘תוגרמא’) להם, מספר עתון ירושלמי, בשנת תרנ"ה/1895; וכה דבריו: ‘בשנת תרל"ז (1877) התיישבו בארה"ק (בארץ־הקודש) המזרחית, מנגב לרגלי הרי החרמונים המון משפחות טשערקעסיות וייסדו שמה שלשה עשר מושבות. המשפחות הטשערקעסיות האלה כאשר גלו מארצם לארה"ק המזרחית לא הביאו אתם כל הון ועושר, כי בחפזם לברוח משאון מלחמה וחרב משכלת, נאלצו לעזוב את בתיהם ורכושם בידי לוחמיהם ומנצחיהם… וממשלת תוגרמא תמכה אותם אך בדברים האלה: נתנה להם האדמה, ושני שוורים לכל משפחה לחרוש את חבל אדמתה, זריעה הנצרכה לחרישת שני שוורים, בתים לשבת (חדר אחד לכל משפחה), כמה מדות תבואה על מחיתם לשנה והנחה ממס מעשר התבואות בשלשת השנים הראשונות, ומעבודת הצבא עשר שנים. הטשערקסים האלה עבדו את אדמתם בחריצות ידים, ויראו ברכה בעבודתם. גדלו, הצליחו ועשו פרי. ועתה המה המאושרים שמה. המון אוצרותיהם לא יכילו תבואותיהם. עשתרות צאנם ובקרם וכל בהמתם ירבו ויפרצו מאד, עד אשר לא תשא אותם חבל אדמתם, ועד עתה כבר שבו ושלמו להממשלה את כל הכסף אשר נתמכו’⁶⁶.

בימי שלטון התורכים היה נסיון להושיב צ’רקסים גם בשרון הצפוני, בסביבת חדרה של ימינו. אולם הקדחת ששררה בסביבה זו, גרמה להשמדתם של המתיישבים ובכפרם שנעזב על ידם התישבו ערבים, והיה נקרא בשם הערבי: צ’רקס, היינו צ’רקסים, עד קום מדינת ישראל. כפר זה היה בצד הכביש בין חדרה ופרדס־חנה הקרובה.

בעבר הירדן המזרחי, בתחומי ממשלת הירדן, חיים צ’רקסים רבים, והשפעתם ניכרת בשלטון, במשטרה ובצבא – בשורות הלגיון הערבי. לצ’רקסים כפרים מיוחדים ברובם בסביבות רבת־עמון. כפר צ’רקסי גדול הוא ג’רש, השוכן על שרידי גרסה הרומאית, המפורסמת בחורבותיה הנהדרות, בלב הרי הגלעד. רבת־עמון, בערבית עמאן, היתה בראשיתה צ’רקסית. מיום שהיתה לבירת שלטון הירדן התרבו בה תושבים אחרים ואופיה הצ’רקסי טושטש. בירדן חיים כ־10,000 צ’רקסים.

בהרי הגולן היו עד מלחמת ששת הימים, יוני 1967 כפרים אחדים של צ’רקסים. החשוב בהם העיירה קונייטרה ורוב הכפרים היו בסביבותיה. ע' ביר אלע’גם, בריקה, ג’ואיזה. ח’ושניה. מומסיה. מנצורה. עין א־זיואן. צורמן. רוהינה. רומסניה.

בישראל שני כפרים צ’רקסים, והם בצפון הארץ: כפר־קמה בגליל התחתון, וריחניה בגליל העליון. מספר תושבי שני הכפרים מגיע ל־1200 נפש. בכפר־קמה – כ־900, ובריחניה – כ־300 נפש.

עם הקמת מדינת ישראל, כשצבאה נלחם במלחמת הקוממיות בצבאות המדינות הערביות הפולשות, במאי 1948, הצטרפו צעירים צ’רקסים ילידי כפר־קמה, אל צה"ל. הם היוו בחיל המעוטים, יחידה לוחמת בפיקוד יהודי, והשתתפו במערכה לשיחרור לישראל. הכפר ריחניה סופח אל מדינת ישראל אחרי כיבוש אזורו בידי צה"ל בסיום מלחמת הקוממיות, בסוף אוקטובר 1948.

מקץ עשר שנים פנו מנהיגי הצ’רקסים בישראל אל ראש הממשלה וביקשו לגייס את צעיריהם לשרות חובה. ראש הממשלה נאות לבקשתם והודיע למנהיגם בתמוז תשי"ח/יוני 1958 ‘לאחר עיון ובירור החלטתי לקבל הצעתך, מתוך הוקרת אומץ־לב שבני עדתך הצטיינו בו מאז ומעולם, והנאמנות למדינה שאתם מגלים כל השנים’…

נוּציירים    🔗

הם מוסלמים־שיעים דוברי ערבית. חיו בשני כפרים סמוכים, עין־פית וזעורה, במעלה הגולן העליון, סמוך לכביש העולה ומתפתל מבניאס אל הכפר מסעדה הדרוזית. הנוציירים נמלטו מבתיהם במלחמת ששת־הימים, בעת שהתחוללו בסביבותיהם קרבות, בין חיילי ישראל המתקדמים והסורים הנסוגים, ביוני 1967.

כפר נוציירי אחר, בשם ע’ג’ר, נמצא בעמק החולה הצפוני ותושביו נשארו במקומותיהם עד ימינו, סמוך לגבול לבנון.

לפי הסברה הנוציירים נקראים על שם אבן־נוצייר, מייסדם ומעצב עדתם בראשיתה. הערבים קוראים להם – אנצרייה. הם ידועים יותר בשם עלאויים, על שם עלי בן אבּוּ־טאלבּ קדושם הנערץ. הנוציירים הם מוסלמים שיעיים קיצונים, כמו רוב מוסלמי איראן וכמעט מחצית מוסלמי עיראק, שבה נמצאים מקומותיהם הקדושים והנערצים ביותר.

הנוציירים שהיו בגולן ואותם החיים בכפר ע’ג’ר, הם צאצאי מהגרים שבאו מסוריה הצפונית, מאזור הנקרא על שמם ג’בּל אנצרייה – הרי הנוציירים, או ג’בּל אלעלאויין – הרי העלואיים, מהווים מחוז במדינת סוריה ובחופו שוכנת לטאקיה – עיר הנמל החשובה ביותר של סוריה.

בכתב־יד ערבי־דרוזי מסופר על הנוציירים (‘א־נציריה’) הרבים החיים בדמשק ‘ובשלושה כפרים במחוז אלחולה של קונייטרה, והם עין־פית (במלה אחת: ‘עינפית’), זעורה ואלע’ג’ר’⁶⁷. קרובים באמונתם אל הנוציירים הם האיסמאעילים. ע' אסמאעילים.

אין ידוע אימתי התיישבו הנוציירים בגולן ובעמק החולה ואין ידוע קורות כפריהם באזורים הללו. ע' ואזאניה. זעורה. עין־פית. ע’ג’ר.

מוסלמים־מערבים (מוּע’רבּים)    🔗

לא היו בגולן הישראלי, אלא הם מתגוררים בגבולו הדרומי, באזור המשתרע מעבר לנחל רקד, בשטח סוריה. מרכזם החשוב ביותר הוא הכפר ‘א־שג’רה’, במרחק, בקוו אווירי, כ־10 ק"מ מגבול ישראל, בכיוון אל אדמות הברון דה־רוטשילד בארץ בשן או חורן.

המערבים, בערבית ‘מוע’ארבּה’, הם יוצאי אפריקה הצפונית, בעיקר אלג’יר ומארוקו שכנתה. הם נקראים מערבים, כי באים מארצות המערב – ‘אלמע’רבּ’ בערבית, הנמצאות מערבה מארץ־ישראל ושכנותיה.

עוד בדורות קודמים באו מוסלמים־מוע’רבּים אל ארץ־ישראל, ובעיקר התיישבו בירושלים. שכונתם, בערבית ‘חרת אלמוע’ארבּה’, השתרעה אל מול הכותל המערבי, לפיכך שער האשפות הקרוב אליו, נקרא על שמם – ‘בּאבּ אלמוע’ארבּה’, וזהו גם שמו של השער הקרוב שדרכו נכנסים אל חצר המקדש – ‘שער המערבים’ (‘המוגרבּים’). על־ידו היה אולם תפילה להם, ‘ג’אמע אלמוע’ארבּה’ אגף של מסגד אלאקצה הקרוב, ובימינו נמצא בו המוזיאון האיסלאמי.

השופט הערבי בירושלים מוג’יר א־דין, בסוף המאה החמש־עשרה, מספר על רובע־המערבים ‘והוא מהחלקים המפורסמים בירושלים, ונקרא על שם המערבים. מפני שהוקדש להם והם גרים בוֹ’⁶⁸ הקדש זה נקרא ‘אַבּוּ־מדיאן’, קדוש מפורסם בחיי המוסלמים בצפון אפריקה, וביחוד בקרב תושבי אלג’יר, שבה קברו הקדוש.

הגירה גדולה של מערבים, ובעיקר מאלג’יר, היתה בראשית המאה התשע־עשרה, אחרי שארצם נכבשה בידי הצרפתים, ב־1830. אחד מראשי הלוחמים נגד הצרפתים היה האלג’ירי עבד אלקאדר אלחסני, בן למשפחת אמירים חשובה. אחרי שהתמרד נגד השלטון הצרפתי, פעמים אחדות, הוא הוגלה מארצו ובסוף התיישב עם חסידיו ומלוויו בעיר דמשק ב־1856. פה התגורר עד מותו ב־1883 ובה נמצא קברו.

עבּד אלקאדר אלחסני בדמשק

ציור משנת 1860 בקירוב.

Lortet, La Syrie d’aujourd’hui, 1884

מלוויו של עבּד אלקדר לא רק התיישבו בדמשק והקימו להם פרבר מיוחד. הם גם יצאו ממנה ויסדו להם כפרים חקלאים. אחד מהם הכפר הנזכר א־שג’רה, בארץ הבשן. מוע’רבּים גם חדרו אל עבר־הירדן המערבי ובנו להם כפרים בגליל: תליל – בקרבת יסוד־המעלה וקרוב אל רגלי הגולן, דישון – בהרי צפת, כפרים אחדים בסביבות כפר־תבור: סירין, עולם, שערה וכפר־סבּת, וכן הכפר הושא – בגבול עמק זבולון. מספר המערבים שהיו בגליל הגיע ל־2000 נפש בקירוב. הם נמלטו במלחמת הקוממיות תש"ח/1948. ע' א־שג’רה.

מוסלמים־כּורדים    🔗

מוצאם מארץ כורדיסטאן, הנמצאת בימינו בחלקה הגדול במדינת עיראק, ובחלקה באיראן ובתורכיה שכנותיה. אולי זכר לה בגירסה: קרדו, בתרגום הארמי של המקרא. במקום הרי אררט – מובא ‘טורי קרדו’⁶⁹. ארץ אררט – ‘ארעא קרדו’⁷⁰. רבותינו מספרים על אברהם אבינו שהיה חבוש בדרכו אל הארץ במשך עשר שנים ‘ושבע בקרדו’⁷¹.

גאוותם של הכורדים על אחיהם גיבור האיסלם, צלאח א־דין אלאיובּי, אשר נלחם רבות בצלבנים בארץ־ישראל ובהסתערות גדולה מרמת הגולן, חדר אל ממלכת הצלבנים ונצחם בהרי הגליל, בסוף המאה השתים־עשרה.

כורדים, בערבית אכּראד, התיישבו בארץ עוד מדורות קודמים. בצפת היתה קיימת שכונה שנקראה על תושביה 'חרת אלאכּראד’ – שכונת־הכורדים. נזכרת גם בספרות העברית במאה השש־עשרה. כורדים התגוררו בבקעת הירדן העליון, בקרבת הרי הגולן. אורח חייהם היה דומה לשל שכניהם הבדואים, ‘ערבּ’ בערבית, ולפיכך קראו גם להם ערבּ־אלאכּראד, אם כי במוצאם הם אינם ערבים. היו להם שני כפרים סמוכים, שנקראו בשמם ולפי משלוח ידיהם. האחד: אכּראד או ערבּ ע’נאמה – מגדלי־צאן, והיה בקרבת אילת־השחר. השני היה יותר מזרחה בקרבת הירדן, ונקרא אכּראד או ערבּ בקארה – מגדלי־בקר. לפי מיפקד שנערך בימי השלטון הבריטי, ב־1931, היו בראשון – 265 תושבים ו־54 ביקתות. ובשני – 245 תושבים ו־54 ביקתות. אחרי מלחמת הקוממיות בתש"ח/1948, התרכזו הכורדים באזור המפורז בין ישראל וסוריה, צפונה מגשר בנות יעקב. אחרי שנים אחדות הם נדדו מזרחה אל סוריה.

אותו מוסלמי עשיר שלו היתה שייכת בקעת בטייחה, היה במוצאו כורדי, תושב דמשק. הוא היה בעל המבנה המכונה ‘בית־הבק’, סמוך לשפך הירדן אל הכנרת. בהסכמתו באו יהודים כאריסים על אדמתו, בראשית המאה העשרים. ע' בטייחה (ב).

הבריטי אוליפנט שסייר בעבר־הירדן ב־1879, מספר שליווה אותו בסיורו בגולן קצין כורדי מהצבא התורכי שחנה בקונייטרה. כן מספר הוא על כורדים העוברים בגולן ובבשן ומובילים עדרים גדולים של סוסים הנועדים לסוריה ולמצרים. הם שוהים בשדות המרעה של הגולן והבשן עד שסוסיהם חוזרים לאיתנם אחרי נדודיהם. הם מובילים אותם אל ארץ־ישראל או מוכרים אותם לסוחרים הבאים הנה לקנותם⁷².

פרסים בשולי הגולן    🔗

שני מקומות ברמת־הגולן נקראים בקרב הערבים, על פרסים, ‘עג’ם’ בערבית. האחד – אזור נרחב 'ואדי אלעג’ם’ – בקעת הפרסים, המשתרע לרגלי החרמון, בין הגולן העליון ובקעת דמשק. אגדה מספרת שבו נמצא מקור המים של תושבי פרס. השני – כפר 'ביר אלעג’ם’ – באר הפרסים, בשולי הגולן התחתון, בימינו נטוש באזור ההפקר בין ישראל וסוריה. כפר קטן בשם 'אלעג’מי’ – הפרסי, נמצא בארץ הבשן וממנו מתחיל ‘ואדי אלעג’מי’, מסעיפיו של הירמוך. בכפר הנטוש זעורה, בשולי הגולן העליון, מקום קדוש בשם ‘אלעג’מי’ – הפרסי. ואין לדעת מי היה ומה מקור קדושתו. ע’ ביר אלעג’ם. ואדי אלעג’ם. זעורה.

בהיסטוריה של העיירה בניאס ומצודת־נמרוד הסמוכה אליה, נזכר ‘אסמאעיל אלעג’מי’, שהיה מושלן בראשית המאה השתים־עשרה והוא מת בסוף⁷³ 1229, לפי עדות שמו, היה כנראה במוצאו פרסי.

בסוף המאה התשע־עשרה, התחילו פרסים־בהאים, שמרכזם בחיפה–עכו, לרכוש שטחי אדמה בבקעת הירדן ובחוף הכנרת, לרגלי הגולן. הם גם ניסו לקנות שטח אדמה בגבול המושבה בני־יהודה במעלה הגולן, אולם תושביה היהודים עשו מאמצים למנוע זאת ורכשו את השטח הזה בעזרת תרומה כספית שקיבלו מאת אלמנתו של לורנס אוליפנט הנזכר. ע' בני־יהודה.

הפרסים אמרו להקים להם משקים חקלאים על אדמותיהם בעמק הירדן ולרגלי הגולן, אולם לא הצליחו. בסוף מכרו ליהודים את אדמותיהם ועליהן הקבוצות דגניה א' ודגניה ב'. אחרי מלחמת העולם השניה מכרו הפרסים את מרבית אדמתם בחוף הכנרת, ועליה קיבוץ עין־גב. במשך שנים רבות היתה קיימת חווה פרסית, בצד עין־גב, והיא חוסלה במלחמת הקוממיות תש"ח/1948.

מכל מאמצי הפרסים להתיישב בגולן, נשאר כפר, בשם הערבי ‘עדסיה’, ותושביו הם בהאים. שוכן סמוך אל הגדה הדרומית של הירמוך, בשטח שילטון ירדן, וקרוב אל גבול ישראל.

ההתישבות היהודית בגולן    🔗

השרידים היהודים הזרועים על פני הגולן ומקורות ספרותיים קדומים, מעידים על ישוביו היהודים הרבים שהיו בימי קדם. רובם דולדלו יחד עם שכניהם הנוכרים, בראשית המאה השביעית, עם כיבוש הארץ בידי הערבים והתפשטות שבטי הבדואים בני המדבר באזוריו הנרחבים. אמנם לפי עדות כתובת עברית שנמצאה בנוה, עיירה בירכתי הגולן ובגבול הבשן, התקיים ישוב יהודי במקום הזה גם במאה האחת־עשרה. רבי אשתורי הפרחי במאה הארבע־עשרה מספר על קהילות יהודיות באזורי בשן וגלעד. ע' אדרעי. נוה. עקרבּה.

עם ראשית ההתיישבות החקלאית היהודית בארץ, בסוף המאה התשע־עשרה, נמצאו יהודים נועזים שיצאו אל הגולן הרחוק והנידח, והניחו יסוד לישובים חקלאים. הראשון בתחום הכפר רומסניה, בסביבות קונייטרה, בשנת תרמ"ו/1886. ומקץ שנה המושבה בני־יהודה, בקרבת הכנרת ובסביבות עין־גב של ימינו, וישוב ארעי בבקעת בטיחה בחוף הכנרת, בשנת תרס"ה/1905. שני ישובים נעזבו, זמן קצר אחרי היווסדם. רק המושבה הקטנה בני־יהודה הבודדה המשיכה בקיומה הדל עד אייר תר"צ/ אפריל 1920.

סיר לורנס אוליפנט הבריטי, מחלוצי חוקרי הגולן, התענין גם בהתיישבות חלוצי הגולן היהודים. הוא בא לבקרם וגם הגיש להם עזרה כספית. במכתב מאת המתיישבים בגולן הם מהללים את ‘השר החסיד שבאו"ה (שבאומות העולם), אוהב ישראל סיר לארענס אליפאנט הי"ו (ה' ישמרהו ויצילהו), המצויין בפעולותיו הגדולות לטובת עמנו וכבוד אה"ק (ארץ הקודש), זכרה לו אלהינו לטובה’⁷⁴.

בארץ בשן המשתרעת בגבול הגולן, רכש הבארון דה־רוטשילד שטחי אדמה נרחבים בתרנ"ד/1894 בקירוב. עליהם נעשו נסיונות התיישבות. (ע' בפרק הבא).

אל מול הגולן ‘הרמה הסורית’, לאורך הגבול הישראלי, נוסדו ישובים יהודים רבים: בעמק החולה, לאורך הגדה המערבית של הירדן העליון, על חוף הכנרת ובבקעת הירדן. אחדים מישובי הספר הללו, ומהם שסבלו רבות מידי הסורים השכנים, שימשו בסיסי זינוק לצבא ההגנה לישראל במלחמת ששת הימים, לקראת הסתערותם אל מרומי הגולן וכיבושו מידי הסורים, בא' סיוון תשכ"ז/9 יוני 1967.

זמן קצר אחרי הכיבוש התחילה ההתישבות היהודית בגולן, ושאיפת דורות היתה למציאות חיה. הראשון בישובים, הקיבוץ מרום־גולן, בספטמבר 1967, ואחריו בדצמבר 1967 נח’ל־גולן – ישוב צבאי של נח’ל – נ’וער ח’לוצי ל’וחם במרומי הגולן, סמוך לגבול. בשנת 1968 נוספו ששה ישובים. בראשית שנת 1969 נעשה נסיון התישבות ראשון, רמת־שלום, במעלה החרמון. באמצע שנה זו נוספה נקודה חדשה – רמות, בגולן המערבי וסמוך לכנרת.

ישובי הגולן לפי היווסדם:

מרום־גולן – 1 ספטמבר 1967

נח"ל־שניר – 27 נובמבר 1967

נח"ל־גולן – 17 דצמבר 1967

עין־זיוון – 21 ינואר 1968

אל־על – 28 ינואר 1968

גבעת־יואב – 13 מארס 1968

נח"ל־גשור – 8 אפריל 1968

רמת־המגשימים – 5 יולי 1968

מבוא־חמה – 5 ספטמבר 1968

נאות־גולן – 3 אוקטובר 1968

רמת־שלום – 23 אפריל 1969

רמות – 5 מאי 1969

אדמות הברון דה־רוטשילד    🔗

משתרעות בארץ החורן, מזרחה־דרומה מהגולן. בימינו בשטח סוריה. חוּרן הוא שם ערבי לארץ רחבת־ידים, המקיפה בתוכה את הבשן, ומוצאו בשם חורן המובא פעם אחת במקרא.

שליחי הברון בנימין (אדמונד) דה־רוטשילד, ‘הנדיב הנודע’ ‘אבי הישוב’, התחילו במשא ומתן ברכישת האדמה בשנת תרמ"ז/1887. הרבה תקוות תלו ברכישתה והיתה לשביעת רצונם של השואפים להתיישבות חקלאית בארץ. האדמה נרכשה גם בידי חברות שונות שקמו בתפוצות הגולה באירופה ובאמריקה וחבריהן התכוננו להתיישב עליה. בעתון החקלאי הראשון שיצא בארץ ‘האכר – מיוחד לעבודת־האדמה וכלכלתה’, מסופר על הצעד הראשון לקראת קניית האדמות: ‘לשמחת לבב כל חובבי־ציון, הצליח סוף סוף בידי ציר אמונים של הנדיב הנודע… אליהו שייד הי"ו (ה' ישמרהו ויצילהו) להשיג את שטחי המקנה של האחוזות הגדולות… אחוזות האלה נקנו עוד לפני שנתים בעד חברות שונות אשר ברוסיא ואמריקא, אך מכשולים שונים עמדו לשטן על דרך הוצאת שטרי המקנה… ושטרי מקנה מקוימים כדת וכנמוס נמסרו לידו על קניית האחוזות הנזכרות. ועוד זאת, כי בהשתדלותו הואיל הוד מלכנו האדיר השולטאן (התורכי) יר’ה (ירום הודו), לתת הרשיון לאלף משפחות לבוא לסוריה דרך בארות (בירות) ולהאחז באחוזות האלו… ולפי הנשמע יבואו בקיץ הבא מספר מהמשפחות אשר לקחו חלק בהקניה הנ’(כרת)⁷⁵ להאחז באדמתם'⁷⁶.

יהודים הקימו אגודות לקראת ההתיישבות בחורן: ‘אגודת־אחים’ ברוסיה – 80 משפחות, ‘עזרה מצר’ ברומניה – כ־100 משפחות. אגודה של יהודי בולגריה, ואגודה בעיר מנצ’סטר – באנגליה, בעיר גלזגאו – בסקוטלנד, בעיר דובלין – באירלנד. הבשורה הגיעה גם אל יהודי אמריקה ובקרב יהודי ניו־יורק הוקמה החברה ‘שבי־ציון’ ובה כ־70 משפחות. וגם בקרב יהודי קנדה נמצאו אחדים שאמרו להצטרף אל העולים. חברי האגודות הללו היו מוכנים להגשים את השאיפה ולהשתתף בכספיהם להגשמתה בעבר־הירדן מזרחה. הרוח החיה בהתיישבות זו היה אדם רוזנברג, תושב ארצות־הברית (ציור)⁷⁷.

אדם רוזנברג

מחולמי וחלוצי ההתיישבות היהודית בארץ הבשן.

היה בן רב שהיגר מגרמניה לארצות־הברית. ב־1886 היה ממייסדי האגודה ‘שבי־ציון’, בקרב יהודי אמריקה, לקראת התיישבות בארץ־ישראל. ב־1891 בא אל הארץ ויצא רכוב על חמור בלווית שני יהודים מקומיים, אל הגולן ואל הבשן. אחרי נדודים במשך שלושה שבועות, נוכח לדעת שהארץ טובה להתיישבות. הוא חזר לאמריקה ואירגן יהודים בארצות־הברית ובקנדה, לקראת עלייתם אל עבר־הירדן. רוזנברג יצא בשניה ב־1895, אל הבשן והניח את היסוד לישוב, שהכתירו בשם תפארת־בנימין, לכבוד הברון דה־רוטשילד.

בשנת תרנ"ד/1894 התחילו לבוא הראשונים אל אדמות החורן. חווה ראשונה נוסדה בכפר ג’ילין. זמן קצר אחריה, בסתו 1895, התחילה ההתישבות על אדמת הכפר השכן סהם א־ג’ולאן, ובאותו הזמן נקודה סמוכה אליה שהוכתרה בשם עברי – תפארת־בנימין, לכבוד הבארון הנדיב ומתיישביה חברי שבי־ציון מאמריקה. חלוצי אגודת־אחים עלו על אדמת נפעה, בספטמבר 1896. חברי שאר האגודות התכוננו לעלות לארץ להרחיב את ההתיישבות, בירכתי עבר־הירדן. מנהל ההתיישבות ‘משגיח הגולן’ היה חיים כוהן איש ירושלים. אל המתיישבים הצטרפו גם פועלים יהודים. הרופא דר' הלל יפה מבקש ממשגיח הגולן לקבל פועל: ‘בקשה לי אליך, אתם עומדים להתחיל בעבודות גדולות בחורן, ובוודאי תהיו זקוקים לפועלים. והנה יש פה אחד בעל משפחה. פועל מצוין ואיש אמיץ… אם יש לכם פועלים יהודים, טוב שתבוא משפחה ותפתח בית־אוכל לפועלים. והבעל יעבד כפועל… הם היו אנשים אמידים, קנו אדמה וגם בחורן חלקה, ויש להם קבלה על כך. המשפחה הזאת ראויה באמת לתשומת לב’⁷⁸.

רכישת קרקעות בעבר־הירדן בידי הברון, עוררה תקוות בקרב יהודים שאמרו להתיישב על אדמת אבות. וזה גם עורר את רבי חיים רחלין, תושב עיירה קטנה ברוסיה, לכתוב ספר ‘ארץ ירדן – מחקרי ערך קדשת ארץ עבר־הירדן מזרחה שמש, מאז כרת ה’ ברית את אברהם עד היום הזה', שיצא לאור בשנת תרנ"ו/1896⁷⁹. המחבר מספר בהקדמה לספרו על הקניה בארץ הבשן ‘על־כן ישאו כיום חובבי ישוב ארצנו הקדושה את עיניהם אל הארץ הגדולה והרחבה אשר מעבר לירדן מזרחה שמש, שכפי עדות תרים רבים, היא שמנה ופוריה במאד מאד. ואלפי משפחות לא במסכנות יוכלו לאכל בה לחם. וכבר יש את לבב הנדיב הנודע בצדקת פזרונו על אדמת אבותינו להוסיף להשפיע את שפע חסדו וצדקותיו כיד הנדיבה והרחבה. והוא מתעתד לכונן מושבות מתוקנות וערוכות בכל על הקרקעות אשר קנה במדה מרובה בעבר הירדן מזרחה, ככל אשר הראה צדקתו והדרו על פני פעלו בהמושבות אשר נטע ימינו בעבר הירדן ימה העומדות לנס תפארת כהיום הזה’.

תנאי חלוצי החורן היו קשים, אולם בזכות חזונם הגדול ואמונתם בהצלחת התיישבותם בארץ האבות המזרחית, אמרו להתגבר על המכשולים בדרכם החדשה. הממשלה התורכית לא הביטה ברצון על התיישבות זאת, והתחילה לשים כל מיני מכשולים והגבלות על העולים, ולבסוף החליטה להרחיקם.

אכר ארץ־ישראלי מספר, בשנת תרע"ב/1912, על פגישה עם ‘שמונה משפחות ספרדים מבולגריא’, שקנו אדמה בחורן ‘הכסף קבצו בביתם בח’ול, אחרי אשר מכרו כל אשר להם, בחצי המחיר. על חלקם בחורן בנו להם בתים. ואחרי שתי שנים לשבתם בחורן באה אזהרת הפאשא (תואר למושל תורכי) שכולם יצאו ואין שום חלק בנחלת חורן. ובאשר שלא כל כך מהרה יוצא איש מנחלתו אשר הגיעה לו במסירות נפש, נתמשך משפטם עד בוא הפאשא מדמשק לחורן, ואסורים בכבלי ברזל הוליכם דמשקה. וחודש שלם ישבו בבית־האסור בדמשק. וע"י בקשות ועמל רב הסירו כבלי הברזל מעליהם… ואחרי ששוחררו הוחזרו אל הארץ’⁸⁰.

אחדים מחלוצי החורן התיישבו במושבות בגליל התחתון, בעזרת חברת פיק"א.

כפרים על אדמת הברון, ע' בערכים: אמזרע. בית־אמה. בית־אכּר. ג’ילין. נפעה. סהם א־ג’ולאן. סופוקיה. תל עמידון. תפארת־בנימין.

מפות אדמות הברון דה־רוטשילד בארץ הבשן (חורן)

 

ישובים, חורבות ומקומות גיאוגרפיים    🔗

אַבּוּ־חֵ’יט

כפר נטוש בגולן התחתון, דרומה מח’ספין. השם ערבי, אולי כנוי לאדם שהתיישב פה לראשונה. נמצא כ־430 מ' מעל פני הים. בצדו עוברת דרך הבאה מח’ספין כ־2 ק"מ בצפון, אל כפר אלמא כ־2 ק"מ בדרום. לפי מפקד סורי ב־1960 היו באבו־ח’יט – 318 תושבים.

אַבּוּ־נִדָה, פסגה רמה בגולן. ע' אביטל – הר.

אַבּוּ־פוּלֶה

כפר נטוש בגולן המערבי, בצד הדרך גשר בנות־יעקב – ג’ראבּה, שוכן בשולי הר שלרגליו עובר נחל היורד אל הכנרת, ובאפיקו בריכת־המשושים. אולי השם אבו־פולה כינוי לאדם הנקרא על הפ’וּל – הפול המצוי במשק החקלאי. הכפר נמצא כ־220 מ' מעל פני הים.

אַבּוּ־קוּלָה

שם ערבי למקום בגולן התיכון. אין ידוע פירושו ומוצאו. נמצא כ־560 מ' מעל פני הים. ממנו יוצאת דרך, עוברת בצד מנצורה אל ג’וֹח’דאר, על כביש רפיד – ח’ספין.

אֲבִיטָל – הר

בגולן העליון ובקרבת קונייטרה. נקרא על הטל הרב המצוי עליו. ניתן לפי שמו הערבי תל אבּוּ־נדה, שפירושו אבי־טל. פסגתו – 1204 מ' מעל פני הים. וכ־250 מ' מעל פני הרמה המקיפה אותו. במרומי ההר עוד ניכר הלוע שדרכו נפלטה לבה שהתפשטה סביב, לפיכך האדמה סביב היא שחורה זרועה בזלת ומכוסה מרבצי טוף – משקע של אבק וולקאני.

שייח' אבו־נדה – זקן אבי־טל, הוא שמו של קבר במרומי התל והיה קדוש לערבים שהתגוררו בסביבתו. בבנינו היה תקוע שריד קדום – נשר עשוי בזלת (ציור).

פסל של נשר

נמצא על תל אבו־נדה.

הפסל עשוי בזלת.

הסורים הקימו מחנה צבאי בלוע של אביטל והכשירו מהכביש היוצא לקונייטרה אל מסעדה דרך אליו – כ־3 ק"מ, ועליה – כ־250 מ'.

אִבּל אֶ־סָאקִי

כפר ערבי בשיפוליו המערביים של החרמון, במדינת הלבנון, בסביבת העיירה חצביה. כנראה אבּל היא המלה הקדומה אבל – בקעה קטנה עשירה במים מצויה בשמות עברים. א־סאקי – ההשקאה.

אבל אלקרום, הנזכרת בחיבורו של רב ירושלמי משנת תר"ה/1855, היא אחת עם אבל א־סאקי הנזכרת. הכתיב הנכון 'אלרום’ – הכרמים, והכפר נקרא על הכרמים המצויים בסביבה. יהודי חצביה נהגו לקבור את מתיהם בתחום הכפר הזה, כי הם האמינו שחצביה (חספיא), היתה מחוץ לארץ המקודשת, ואבל א־סאקי שוכנת בתוך גבולה. הרב מספר ‘ומבני עמינו יושבי עיר חספיא מוליכים מתיהם לכפר אבל־אלקרום, שבעבר הנחל, כי מקובל שנחל חספיא הוא תחום ארץ־ישראל’⁸¹. נחל חספיא הוא נחל חצבאני הזורם בצדו המזרחי של אבל א־סאקי, ומעבר לו שוכנת חצביה, לרגלי החרמון.

אבל א־סאקי נמצאת כ־700 מ' מעל פני הים. ממנה יוצאת דרך צפונה, ואחרי מרחק כ־ ½1 ק"מ, מתחברת בכביש מטולה–מרג’־עיון–חצבּיה. מאבל א־סאקי לחצבּיה – כ־9 ק"מ.

אֶ־ג’וּמֵיזֶה

שם ערבי לנחל ולקבר קדוש לרגלי הגולן, בחוף הכנרת ובגבול בקעת בטיחה. א־ג’ומיזה – השקמה. כנראה היה גדל במקום הזה עץ שקמה, שאינה מצויה בגולן.

ואדי א־ג’ומיזה – יורד מההרים בגבול הבטיחה אל הכנרת.

שייח' רג’אל א־ג’ומיזה – שם הקבר הקדוש על גדת הואדי הנזכר. פירושו – זקן איש השקמה.

השמות הנזכרים רשומים רק במפת הגולן משנת 1885, מאת ג. שומאכר.

אֶ־דוּרָה

כפר נטוש ומעין בגולן המערבי, בצד הדרך גשר בנות־יעקב – ג’ראבּה. השם ערבי ופירושו הסיבוב. נקרא כך, כי שוכן בצד סיבוב של הדרך, המתפתלת סביב נחל א־סנאבּיר ונחל קטן היורד אליו. הכפר היה מיושב בדואים בני שבט אלויסיה, שהתגוררו בסביבה זו.

יש סברה שהשם הוא אדורה והוא קדום מאד וזכר לו באחד מכתבי תל עמארנה, מהמאה הארבע־עשרה לפני סה"נ. ע' ארץ גרוּ.

עין א־דורה – נובע בשיפולי הכפר ובמורד אל ואדי א־סנאבּיר היורד דרך בקעת בטיחה אל הכנרת.

אֶ־דוּרֵיגָ’את

שם ערבי לישוב ולמוצב שהיה בשיפולי הגולן ומעל גדת הירדן, מזרחה מגשר בנות־יעקב. פירושו – המדרגות הקטנות, מלשון דרג’ה – מדרגה. ונקרא מסבת מבנה הקרקע השופע במורד כעין מדרגות קטנות. לפי מיפקד סורי היו בא־דוריג’את – 90 תושבים. ע' מורתפע (א).

אֶ־דְּיָאבּ

שבט בדואי שהתגורר בגולן התיכון. כנראה נקרא על אבי השבט בשם הערבי דיבּ, שפירושו דוב. א־דיאבּ – הדובים. בני השבט גם התגוררו בחורבת כּנף, שבה שרידים של בית־כנסת קדום. אולי ציר א־דיאבּ בגולן העליון, נקרא על בני השבט הזה. ע' כנף. ציר א־דיאבּ. מפת שבטי הבדואים בגולן.

אֶ־דִכֶּה

שם ערבי לחורבה בשיפולי הגולן המערבי וסמוך לגדת הירדן העליון, כ־3 ק"מ צפונה משפכו בכנרת. פירוש השם א־דכּה – הבימה או הגבעה השטוחה, ונקראה כך כי נמצאת על גבעה קטנה. בחורבה נראו לפני שנים שרידי מבנה גדול ובה נמצאו אבנים חטובות. על אחת דמות אשה בעלת כנפים. לפי הסברה חורבת בית כנסת קדום, מהמאה השניה – השלישית.

תוכנית מבנה קדום באל־דכה אולי בית הכנסת

G. Schumacher, the Jaulan 1888

מימין – שחזור חזית בית־הכנסת.

גיאוגרף מוסלמי, במאה השלוש־עשרה, מזכיר ‘א־דכּה – מקום מחוץ לדמשק, באלע’וטה (בקעתה הפוריה). אולם אללה עצמו יודע באיזה כיוון’⁸².

מוצב א־דיכּה נמצא בקרבת החורבה, כ־½ ק"מ דרומה ממנה. בוצר בידי הסורים לשמירת הגבול הקרוב ונקודת הטרדה למוצבי צה"ל באזור אלמגור, מערבה לירדן, כ־½2 ק"מ בקו אוויר.

אל המוצב דרך המסתעפת מהכביש גשר בנות־יעקב – בטיחה. ע' כביש המוצבים.

שרידים שנמצאו בחורבות א־דכּה

G. Schumacher, the Jaulan 1888

תבליט נמצא בחורבות א־דכּה

חורבות בית־הכנסת בא־דכּה. צילום 1905

תוכנית בית־הכנסת

מראה החורבה ב־1905

שרידים שנמצאו בחורבות א־דכּה

כנראה מחורבת בית־הכנסת הקדום. שיחזור של הקטע משמאל, ראה בציור הבא.

שיחזור חלון בית־הכנסת, לפי הקטע למעלה

H. Kohl – C. Watzinger, Antiken Synagogen in Galilaea, 1916

אֶדְרֶעִי

עיר מפורסמת בעבר־הירדן, בימי כיבוש הארץ בידי שבטי ישראל. היתה מישובי עוג מלך הבשן, שנלחם נגד משה רבנו ובני ישראל: ‘ויצא עוג מלך הבשן לקראתם הוא וכל עמו למלחמה באדרעי. ויאמר ה’ אל משה: אל תירא אתו…'⁸³.

האגדה מספרת: ‘באו משה וישראל לתחומה של אדרעי. אמר להן משה: נחנה כאן ואנו נכנסין בשחרית. באו ליכנס לאדרעי, ועדיין לא היתה העין רואה. תלה משה את עיניו וראה את עוֹג יושב על החומה ורגליו מגיעות לארץ. אמר משה: איני יודע מה אני רואה, חומה אחרת בנו אֵלו בלילה. אמר לו הקב"ה: משה זה שאתה רואה הוא עוג… ואורך רגליו י"ח אמות. אותה שעה נתיירא משה. אמר הקב"ה: אל תתיירא, שאני מפילו לפניך… עוג היה תולש הר וזורק על ישראל. ומשה היה נוטל צרור ומזכיר עליו את השם המפורש’⁸⁴.

חכמים ציוו על היהודי: ‘הרואה… ואבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל… צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום’⁸⁵. בימי חלוקת הארץ לשבטים ניתנה אדרעי וסביבותיה לשבט מנשה: ‘ואדרעי ערי ממלכות עוג בבשן לבני מכיר בן מנשה’⁸⁶. בתקופה מאוחרת יותר נקראה בשם אדרא, ואבסביוּס היווני מזכירה, במאה הרביעית⁸⁷.

הערבים בימי־הביניים קראו לה אדרעאת והיתה בירת אזור שהיה נקרא בערבית: אלבתניה, הוא הבשן בתקופת המקרא. אל אדרעאת גלו היהודים שיצאו מארץ ערב אחרי נצחונו של מוחמד עליהם, בראשית המאה השביעית. היסטוריון אחד מספר על יהודי חיבר שבאו לפני נביא האיסלם ואמרו לו: ‘הוי מוחמד מה דעתך על הליכתנו… ולאדרעי, כמו שעשית באחינו’⁸⁸. היסטוריון אחר מספר על המלחמה ביהודים ועל נצחונו של מוחמד עליהם: ‘וציווה שיגלו… והגיעו אל אדרעי’⁸⁹. בימי שלטון המוסלמים – הממלוּכּים היתה אדרעי עיירה חשובה, בירת מחוז הבשן, שנקרא אל־בתניה. רבי אשתורי הפרחי מספר בספרו, בשנת 1322, על ‘עיירות שהם היום בארץ כיבוש אדון הנביאים אדוננו משה, ע"ה (עליו השלום) כגון… אדרעי וכיוצא בהם. ובהן קהילות (ישראל)’⁹⁰. יהודים הראו בה את קבריהם של אלדד ומידד, הידועים מפרשת נדודי־ישראל במדבר. בעל ‘יחוס אבות ונביאים’ מספר זאת ב־1537: ‘אדרעי – ושם קבורת אלדד ומידד’. מסורת אחרת הראתה את קבריהם באזרע הסמוכה אליה. עיין: אזרע.

באדרעי נשארו שרידים שונים מהעבר. בעיקר מעניינות מחילות תת־קרקעיות שמהן עולות ארוּבּוֹת אל פני האדמה. בין חורבותיה כתובות יווניות וכתובת אחת עברית (ציור).

כתובת עברית באדרעי

חקוקה על אבן שהיתה במשקוף פתח החצר. באמצע כנראה ציור של מנורה ובצדיה כתוב: יבע (מנורה) זל⁹¹ ויחי ט יח'

לפי הסברה, הכתובת היא מהמאה השביעית או השמינית לסה"נ.

בימינו אדרעי היא עיירה ערבית בשם דרעה, בחלקה הדרומי של סוריה, סמוך לגבול ירדן. ע' דרעה.

אוּם אֶ־דַנָאנִיר

כפר נטוש בגולן התיכון, צפונה מהכביש רפיד–ח’ספין. פירוש השם אם הדינרים, מטבעות מצויים במזרח. אין ידוע מדוע זכה בשם זה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 141 תושבים. בקרבתו עובר צינור הנפט טאפליין. אום א־דנאניר נמצאת כ־620 מ' מעל פני הים. ממנה יוצאת דרך דרומה. אחרי מרחק כ־3 ק"מ מתחברת בכביש רפיד–ח’ספין. ע' טאֶפליין.

אוּם אֶ־טַוָּאחִין

כפר שהיה בגולן התחתון, צפונה מהכביש רפיד–חמת־גדר. שמו ערבי ופירושו – אם הטחנות. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 63 תושבים. כ־520 מ' מעל פני הים.

מסיל אום א־טואחין – שם ערבי לנחל, העובר בתחומי הכפר מערבה. ע' מסיל.

אוּם אֶלְעַגָ’אג'

שם ערבי לחורבה בגולן המערבי ובגבול בקעת בטיחה. פירוש השם – אם העשן או האבק. מובא לראשונה בתאור מסעו של אוליפנט בגולן, ב־1884.

אוּם אֶלְקוּבּוּר

שם ערבי לגבעה בגולן התחתון. פירושו – אם הקברים. מתרוממת כ־400 מ' מעל פני הים. סמוך אליה מזרחה היה ישוב בדואי קטן בשם זה.

אוּם אֶלְקַנָאטֶר

כפר שהיה בגולן המערבי לצד הכנרת. בו מצויות קשתות קדומות ומכאן שמו הערבי שפירושו אם הקשתות (ציור). הקשתות הן כנראה שרידי בית־כנסת עתיק מהמאה השניה – שלישית לסה"נ (ציורים). בחורבה נמצא לוח אבן ועליו תבליט חיה, אולי אריה. על אבן אחרת תבליט עוף, אולי נשר. כן נמצאה אבן בצורת קשת חטובה יפה (ציורים). סוברים שכל אלו שרידים מבית־הכנסת הנזכר.

לפי מיפקד סורי ב־160 היו באום אלקנאטר 90 תושבים.

לפי הסברה במקומה של אום אלקנאטר היתה קמטריא, ישוב קדום. ע' קמטריא. קולפא דקנסיר.

תוכנית בית־הכנסת באום אלקנאטר. ציור משנת 1905

מימין: תוכנית בית־הכנסת הקדום.

משמאל: מראה חורבות ביהכ"נ.

המעין באום אלקנאטר

ציור משנת 1885 בקירוב.

כותרת על עמוד

מחורבות אום אלקנאטר

R. Kohl – C. Watzinger, Antike Synagogen in Galilaea, 1916, p. 118

QDAP, XIV, 1950, p. 57

אבני־בזלת מעוטרות תקועות בבית ערבי בכפר אום אלקנאטר

לפי הסברה לקוחות מבית־כנסת קדום.

מימין: נשר פרוש־כנפים וענף דקל, ומשמאל: נשר אחר.

ציור הנשר משמאל, מובא בספרם של קוהל ווצינגר שביקרו במקום ב־1905:

H. Kohl – C. Watzinger, Antike Synagogen in Galilaea, 1916, p. 129

חזית בית־הכנסת באום אלקנאטר – שיחזור

אוּם אֶ־סִדְרֶה

ישוב ערבי שהיה בשיפולי הגולן העליון, לצד הירדן. השם ערבי ונקרא על הסדרה – השיזף המצוי למכביר באזור (ציור). לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 90 תושבים. נמצא כ־150 מ' מעל פני הים. ממנו יוצאת דרך צפונה, ואחרי מרחק כ־1 ק"מ, מתחברת בכביש המוצבים, בין גשר בנות־יעקב ובטיחה. ע' כביש המוצבים.

ענף ופרחים של השיזף – סדרה בערבית

השם הלטיני: Zizyphus Spina-Christi קוץ ישו הנוצרי.

אוּם־בָטְנֶה

כפר ערבי בירכתי הגולן, מזרחה מקונייטרה, בשטח סורי וקרוב לגבול ישראל. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 608 תושבים. נמצא כ־900 מ' מעל פני הים. מאום־בוטנה יוצאת דרך מערבה, חוצה את גבול ישראל ועוברת בצורימן אל קונייטרה, כ־10 ק"מ. דרך אחרת יוצאת מאום־בטנה מזרחה אל ג’בּא, וממנו אל הכביש קונייטרה–דמשק. ע' ג’בּא.

אוּם־זַחְלַך, נחל יורד מהחרמון. ע' גובתה־נחל.

אוּם־חַשָׁבּה

ישוב ערבי שהיה בגולן התחתון, צפונה מכביש רפיד–חמת־גדר. פירוש שמו – אם קרש העץ. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 88 תושבים. ממנו יוצאת דרך מזרחה, חוצה את צינור הנפט טאפליין, ובאה אל ח’ושניה. ע' טאפליין.

אוֹפָאנִיֶּה (אופנה)

כפר בירכתי הגולן, מזרחה מקונייטרה, בשטח סורי, כ־½1 ק"מ מגבול ישראל. אין ידוע מוצא שמו ופירושו. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 148 תושבים. נמצא כ־950 מ' מעל פני הים. ממנו יוצא כביש דרומה, עובר בחאן ארינבּה, ואחרי כ־4 ק"מ, מתחבר בכביש קונייטרה–דמשק.

אֶ־זָאכִּי, נחל בבטיחה. ע' זאכּי.

אֶ־זוּעוּבִּי

כפר ערבי בקצה הבשן, בשילטון סוריה, וכ־4 ק"מ מגבול ישראל. נקרא בשם השבט הבדואי, שבניו מתגוררים בו. נמצא כ־620 מ' מעל פני הים. בשיפולי הכפר, לצד גבול ישראל, עובר נחל רקד, אל הירמוך. בישראל חיה חמולה גדולה בשם זוּעוּבּיה.

אֶזְרַע

עיירה בקצה הבשן, בשילטון סוריה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היה בה 2901 תושבים. נמצאת כ־606 מ' מעל פני הים. משמשת מרכז למחוז, באזור הדרומי של דמשק.

מסורת עברית הקוראת לאזרע – זורע, מספרת שבה נמצאו קברי אלדד ומידד, המתנבאים בקרב ישראל בנדודיהם במדבר, כפי שמסופר בתורה ‘ותנח עליהם הרוח… ויתנבאו במחנה’⁹².

חכמים מספרים על נבואתם ‘משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ’⁹³. בעל ‘אלה המסעות’ כותב ‘לזורע ב’ פרסאות לשם קברי אלדד ומידד. ומזורע אל אדרעי א' פרסה'⁹⁴.

אזרע שוכנת בגבול אזור נרחב בשם הערבי א־לג’ה, המשתרע מזרחה לצד המדבר בגבול הר הדרוזים.

אַחְמָדִיֶה

כפר שהיה בגולן התיכון. דרומה מהכביש קונייטרה–גשר בנות יעקב. נקרא על אחמד, שם ערבי רגיל ואין יודע מי היה ומדוע זכה והמקום נקרא בשמו. תושבי אחמדיה היו תורכמנים. בתחומי אחמדיה נמצאו שרידי ישוב קדום ועל אבן חקוקה מנורה ומעידה על יהודים שחיו במקום הזה, שאין ידוע שמו הקדום (ציור).

אחמדיה נמצאת כ־950 מ' מעל פני הים.

שריד יהודי

נמצא בחורבות אחמדיה.

תבליט מנורה. מימינה – שופר, ומשמאלה – מחתה. מהמאה השניה־שלישית לסה"נ.

קטעי עתיקות שנמצאו באחמדיה

G. Schumacher, The Jaulan 1888

אֶ־טַּייבּה, גולן עליון. ע' טייבּה.

אֶלאִסְטִבׇּל

כפר ערבי בקצה הבשן, ומעבר לנהר רוקד, בשטח סורי. פירוש השם – האורווה. שיבוש המלה הלטינית סטבולום⁹⁵. הכפר נמצא כ־600 מ' מעל פני הים.

אֶלאַרְבָּעִין

ישוב שהיה בגולן התחתון, מערבה־צפונה מהכביש רפיד – חמת־גדר. פירוש השם – הארבעים. אין ידוע מדוע נקרא כך. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 275 תושבים. כ־510 מ' מעל פני הים. בסביבתו ראשית נחל ג’ראמיה, הנמשך מערבה. ע' ג’ראמיה.

אֶלבִּירֶה (אלמשתה)

כפר בגולן התחתון, מערב מהכביש קונייטרה – רפיד, בסביבת ח’ושניה. בשם אלבירה המלה ערבית ביר, ופירושה באר או בור מים.

אלמשתה שם אחר לאלבירה ופירושו מקום חניה בימי החורף – שתה בערבית. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 409 תושבים. מאלבירה יוצאת דרך מזרחה אל ח’ושניה – כ־2 ק"מ, וכביש מערבה – אל קצבּיה, ודרך צפונה – אל סלוקיה.

אֶלוַּרְדָה

כפר שהיה בבקעת בטיחה ולרגלי הגולן. לשם הערבי אלורדה, שני פירושים: הורד – השושנה. או המקום שאליו יורדים לשאוב מים. ע' בטיחה.

אֶלחִ’ָיאם, כפר בלבנון הדרומי. ע' ח’יאם.

אֶלחַמָה, שם ערבי. ע' חמת־גדר.

אֶלחַמִידִיֶה

כפר נטוש בגולן העליון, מזרחה מקונייטרה וכ־1 ק"מ מהגבול הסורי. אולי נקרא לכבוד עבּד אלחמיד, סולטן תורכיה, שבימי מלכותו התיישבו הצ’רקסים בסביבה זו. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו באלחמידיה – 634 תושבים. הכפר נמצא כ־950 מ' מעל פני הים, סמוך לכביש קונייטרה – דמשק. מאלחמידיה אל קונייטרה כ־4 ק"מ.

באלחמידיה משמר הגבול הישראלי. דרכו נכנסים דרוזים שברחו מהגולן במלחמת ששת־הימים אל סוריה, וחוזרים ברשות ישראל, אל משפחותיהם.

אֶלחִשֶׁה, בגולן. ע' דרדרה (א).

אֶלמֶארִי

כפר במורד החרמון המערבי, במדינת הלבנון, כ־5 ק"מ מגבול ישראל. אין ידוע מוצא שמו ופירושו. נמצא כ־450 מ' מעל פני הים, במורד השופע מערבה אל נחל חצבאני (שניר), הזורם אל עמק החולה. מאלמארי יוצא כביש דרומה, במקביל אל החצבאני, ואחרי מרחק כ־3 ק"מ, מתחבר על־יד גשר על החצבאני (ג’סר אבו־זבּלה), עם הכביש בניאס – מרג’־עיון. ע' תעלת ההטייה.

אֶלמַגָ’אָהִיֶה גולן מערבי. ע' מג’אהיה.

אֶלמַגָ’מֶע

כפר נטוש בגולן המערבי במרד הפונה אל עמק החולה. השם ערבי ופירושו מקום הכנוס. תושביו היו בדואים, בני שבט ויסיה. נמצא כ־200 מ' מעל פני הים. ע' ויסיה.

אֶלמוּעַ’אִיר

כפר נטוש בגולן העליון, צפונה מהכביש גשר בנות־יעקב – קונייטרה. השם ערבי, מהמלה מע’ארה – מערה, מוע’איר – מערה קטנה. במפת הגולן משנת 1885 רשום – אום־ע’ואר. להבדיל בין אלמוע’איר זו מאחרים בשם זה, קוראים לו בשמו המלא מוע’איר מויסה, כשם כפר קרוב אליו.

טבּליסתאן (טילסתאן) – כך היה נקרא חלקו הדרומי של אלמוע’איר. במפת הגולן משנת 1885 הוא נקרא טילסתאן והיו בו 20 בקתות בנויות מאבן ומספר התושבים – 100 נפש. השם הוא כנראה ממוצא פרסי. נראה שהאתר הוא קדום ובקרבתו סימני דרכים עתיקות.

לפי מיפקד סורי ב־1960 היו באלמוע’איר וטבליסטאן (לפי הכתיב במיפקד) – 503 תושבים. כולם תורכמנים. נמצאות כ־770 מ' מעל פני הים. שוכנות בצד הכביש המסתעף בדרום מכפר־נפאח' על הכביש גשר בנות־יעקב – קונייטרה, צפונה אל ואסט. מאלמוע’איר – אל כפר־נפאח', כ־3 ק"מ. ואל ואסט – כ־6 ק"מ. ע' בידארוס. ואסט. כפר־נפאח. מויסה.

אֶלמַחְגָ’ה

כפר ערבי בארץ הבשן, בשילטון סוריה. על הדרך בין דמשק ודרעה, אדרעי בימי קדם. התושבים אומרים למצוא בשם את המלה חג’ – עולה־רגל, אלמחג’ה – מקום החג’ים, גיאוגרף מוסלמי, במאה השלוש־עשרה, מספר על ‘אלמחג’ה מכפרי החורן’. במסגדה קבורים שבעים נביאים. ‘ובה נמצאת אבן ויבואו לבקרה. סוברים שהנביא מוחמד, עליו התפילה והשלום, ישב עליה’ בדרכו אל דמשק. והכותב מוסיף ‘והאמת שהוא לא התקדם יותר מבצרה’⁹⁶. זו עיירה בארץ הבשן, על הדרך אל דמשק.

זכר לכפר זה בגירסה ‘מאאגה כפר בבשן’, מובא בכתובת יוונית, מהמאה הששית בקירוב⁹⁷. שמו מובא גם ברשימה כתובה סורית מראשית המאה השביעית⁹⁸.

אֶל מַחְגָ’ר

כפר שהיה במורד הגולן אל בקעת בטיחה. אלמחג’ר בערבית הקרנטינה. בדורות קודמים שימש מקום זה מחנה מעצר ובקורת על בקר וצאן, בין סוריה וארץ־ישראל.

אֶל מַסְעַדִיֶה, חוף הכנרת. ע' מסעדיה.

אֶלמַרְכַּז, ארץ הבשן. ע' שייח' סעד.

אֶלְמְשֶׁתָה, גולן תחתון. ע' אלבירה.

אֶלְעַיָאדֶה

שם ערבי לחורבה בגולן התחתון במורד אל הירמוך, בקרבת עיון. כ־270 מ' מעל פני הים. מאלעיאדה יוצאת דרך אחת צפונה ואחרי כ־½1 ק"מ עוברת בעיון וממנה, כביש במרחק כ־½1 ק"מ המתחבר אל הכביש חמת־גדר – מבוא חמה. מאלעיאדה יוצאת דרך אחרת דרומה ומתפתלת במורד תלול אל בקעת הירמוך ואל חמת־גדר. ע' עיון.

אֶל־עָל

ישוב בגולן התחתון, על הכביש קונייטרה – חמת־גדר, בין ח’ספין ואפק (פיק). נוסד ביום 28 בינואר 1968. חברת התעופה אל־על נטלה את הישוב תחת חסותה ועוזרת בהקמתו. ראשיתו בכפר נטוש בשם זה. השרידים שנמצאו בו מעידים על ישובו בימי קדם (ציורים). לפי מיפקד סורי ב־1960 היו באל־על 1858 תושבים.

קטע מארון־מתים (סרקופג) עשוי בזלת

עתיקות שנמצאו באל־על

שברי מצבה יוונית.

G. Schumacher, The Jaulan 1888

שער הכניסה אל הבסיס הצבאי הסורי שהיה באל־על

מעליו הדגל הסורי וכתוב בערבית:

‘האומה הערבית אחת, בעלת השליחות הנצחית. אחת – חרות סוציאליסטית’.

הכפר הערבי אל־על (אלעאל). חלקו העתיק בנוי על תל קדום ומסביבו

בין בתיו הצריח של המסגד

פתח אל חצר ערבית נטושה

עשוי גם אבנים ממבנים קדומים.

לפי הסברה השם אל־על הוא עברי קדום ונקרא על מצבו הגבוה, על רמת הגולן, והדרך עולה אליו. אין זכר לשם זה, בספרות הקדומה (במואב היה ישוב בשם דומה אלעלה נזכר בתורה). זכר לכפר הגולני בכתיב ‘אלעאל’, מובא בספר ערבי על מלחמות בין מוסלמים וצלבנים, בראשית המאה השתים־עשרה. המחבר מתאר מסע צבאי של הצלבנים אל מרומי הגולן ב־1105, וראשית הקמת מצודה להם באלעאל⁹⁹.

אל־על נמצאת כ־370 מ' מעל פני הים התיכון, וכ־575 מעל פני ים כנרת. מאל־על אל מבוא־חמה – 12 ק"מ, ואל קונייטרה – 40 ק"מ. ע' קצר ברדאויל.

נחל אל־על מתחיל בתחום הכפר ונמשך צפונה, מתחבר אל ואדי שבּאבּ. מסעיפיו של ואדי א־סמך, היורד אל הכנרת.

המפל הלבן – כך מכונה מפל המים באפיק נחל אל־על.

אֶלְעַרָאִיס

שם ערבי לחורבה בגבול הגולן התחתון ובמורד אל נחל רוקד. לפי הסברה פה מקומה של יערוט, הנזכרת בספרות הקדומה. ע' יערוט.

אֶלְעַ’סָאנִיֶּה, כפר שהיה בקרבת קונייטרה. ע' מומסיה.

אֶלְע’וּטָה

שם ערבי לבקעה פוריה, שבה שוכנת דמשק – בירת סוריה. בבקעה זורם מהרי חרמון ומול־לבנון נהר ברדה – אמנה בימי־קדם. מימיו מקור פוריותה. הבקעה משתרעת דרומה – עד החורן, מערבה – עד מבואות הגולן, וצפונה – עד רוכסי החרמון. הבקעה כולה זרועה כפרים וחוות. בה עובר הכביש מדמשק מערבה אל קונייטרה, וכביש מדמשק אל דרעה – אדרעי בימי קדם.

אֶלְפַדֶל

שבט בדואי הגדול ביותר שהיה בגולן. אלפדל (בכתיב: אלפצ’ל) פירושו בערבית – החסד. בדואי אלפדל גם אהלו בעמק החולה המזרחי. הם נמלטו מהגולן במלחמת ששת־הימים, יוני 1967. מרכזם היה בכפר וּאסט, בגולן העליון.

פעור שם המשפחה של השייח’ים שליטי השבט אלפדל והשפעתם היתה גדולה בגולן ובגבולותיו. הם הוכתרו בתואר אמיר. להם היה מעון חורף במקום קיבוץ הגושרים, ועד היום נשאר חלק ממנו. אולי זכר לאחד האמירים של פעוּר בדברי עדות לפני רב תושב צפת, במאה השבע־עשרה. הם מובאים בערבית ועם תרגומם העברי ‘עאווד אלבדוא שריך אלאמיר פי אלג’אמיס… ופ’י(רוש) הדברים בלה"ק (בלשון הקודש)… עוואד הערבי שותף האימיר בג’אמוס’¹⁰⁰. הג’אמוס היא המלה הערבית לתאו, הבקר הגס, שהיה מצוי בבצות החולה.

תייר בריטי שעבר בגולן בשנת 1879 מספר על מחנהו העיקרי של אלפדל, ‘שבט חשוב המונה 2000 לוחמים… מפורסמים במעלליהם במלחמה’. כן מספר הוא על פגישתו במועצת המושל התורכי בגולן עם חסן פ’עוּר, אמיר של אלפדל, ‘אדם נאה מאד, גילו בין חמשים לששים שנה. טיפוס יהודי במראהו, ונוהג באצילות רבה’¹⁰¹.

אֶלְקְצֵיבָּה (א) – גולן

כפר שהיה בגולן התחתון, צפונה מהכביש רפיד – חמת־גדר. כנראה בשם המלה ערבית קצבּ – קנה־סוף, המצוי באפיקי נחלים. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 247 תושבים. להבדילו מכפר אחר בשם זה, קראו לו בשם המלא: אלקציבּה אום אלקוּבּוּר, כשם חורבה סמוכה. ע' אום אלקובּור. אלקציבּה (ב). קצבּ.

אֶלְקְצֵיבָּה (ב) – סוריה

כפר ערבי בגבול הגולן התחתון, מזרחה מהכביש קונייטרה – רפיד, בשטח סורי וכ־5 ק"מ מגבולו המזרחי ביותר של ישראל. בשם כנראה המלה הערבית קצב – קנה־סוף. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 326 תושבים. ע' קצבּ.

אִמְזֶרַע

כפר ערבי בארץ הבשן, בשילטון סורי. השם ערבי התמזגות של אם־זרע – שדה־תבואה. נמצא על אדמה שנרכשה בידי הבארון דה־רוטשילד. ע' כאן.

אִסְבַּתָה

כפר בגולן התיכון, בסביבות ח’ושניה. אין ידוע פירוש שמו ומוצאו. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 266 תושבים. נמצא כ־500 מ' מעל פני ים. ממנו יוצאת דרך מזרחה ואחרי מרחק כ־4 ק"מ, מתחברת בדרך אלבירה–ח’ושניה–קונייטרה. ע' אלבירה. ח’ושניה.

אֶ־סוּאֶד השם הערבי של רמת־הגולן בימי־הביניים. פרושו – השחור, ונקראת על אבני הבזלת השחורות המכסות אותה. היות והיו מקומות אחרים בשם זה קורא לו היסטוריון מוסלמי בראשית המאה השתים־עשרה – סואד טבּריה, על שם טבריה הקרובה שממנה יצאה דרך אליה¹⁰². השם עבר גם אל הצלבנים בגירסה סואית, סואיתה¹⁰³. זכר לשם הערבי מובא גם בחיבורו של גיאוגרף מוסלמי במאה השלוש־עשרה¹⁰⁴.

אִסְמָאעִילִים

מוסלמים – שיעיים נקראים על שם אסמאעיל בן ג’עפר, מצאצאיו של האמאם עלי, שנשא לאשה את בתו של מוחמד, נביא האיסלם. האסמאעילים הם שיעיים קיצונים וקנאים לאמונתם. החליפים הפטימיים שמשלו על הארץ, במאות העשירית והאחת־עשרה היו שיעיים ומהם גם מוצא הדרוזים והנוציירים שהתגוררו גם בגולן ונשארו עד ימינו בכפר אחד עג’ר, בקצה עמק החולה.

האסמאעילים התפרסמו בקורות המזרח בימי־הביניים, ביחוד בתקופת שילטון הצלבנים בארץ. אסמאעילים שהוטל עליהם להתנקש בחיי אויביהם, השתמשו בסמי חאשיש ונקראו ‘חשאשין’, ומזה המלה הלועזית 'אסאסין’ – מתנקש בחיי אדם.

מושל אסמאעילי בשם אסמאעיל אלעג’מי – הפרסי, השתלט על בניאס ועל מצודת־נמרוד בקרבתה, במרומי ההר. הוא החזיק בהן במשך שנים אחדות, בראשית המאה השתים־עשרה. מתוך נקמה במוסלמים־הסוניים שונאיהם, הם מסרו את בניאס וסביבתה לצלבנים, ב־1129, שהבטיחו להם את חסותם.

אֶסְקוּפִיָּה, שם קדום. ע' סקופיה.

אֲפֶק

עיר קדומה. נזכרת בתאור מלחמה בין ישראל וארם, כפי שמסופר בספר מלכים ‘ויפקד בן הדד את ארם ויעל אפקה למלחמה עם ישראל. ובני ישראל התפקדו וכלכלו וילכו לקראתם ויחנו בני ישראל נגדם כשני חשפי עזים וארם מלאו את הארץ… ויהי ביום השביעי ותרב המלחמה ויכו בני ישראל את ארם מאה אלף רגלי ביום אחד. וינוסו הנותרים אפקה אל העיר ותפול החומה על עשרים ושבעה אלף איש הנותרים…’¹⁰⁵. יתכן והיא גם נזכרת בנבואת אלישע לפני יואש מלך ישראל: ‘והכית את ארם באפק עד כלה’¹⁰⁶.

אפק היתה על רמת הגולן במקום הכפר הערבי פיק. בימי־הביניים – אפיק, על הדרך הגדולה בין מלכות ארם – במזרח, ומלכות ישראל – במערב.

פיק היתה מיושבת מוסלמים. לפי מיפקד סורי ב־1960 חיו בה 2185 נפשות. התושבים נמלטו ממנה במלחמת ששת־הימים, יוני 1967. בימי־הביניים קראו הערבים למקום הזה אפיק – דומה יותר לשמו הקדום. הראשון המזכירו הוא המוסלמי בלאדרי, בחיבורו שכתב ב־869 בקירוב, על כיבושי הערבים. הוא מספר שאפיק היתה בין ‘הכפרים והמבצרים’ שכבש שורחבּיל הערבי בעבר־הירדן המזרחי, ב־638, בקירוב¹⁰⁷. אפיק נזכרת גם בחיבור ערבי אחר, מהמאה השלוש־עשרה, והמחבר מוסיף ‘וההמון קורא לה פיק’. הוא מספר גם על המעבר המוביל אליה מחוף הכנרת וקורא לו ‘עקבּת אפיק והיא שולטת על בקעת הירדן’¹⁰⁸. עקבה היא מלה ערבית המציינת מעבר הררי, דומה למלה עקוב במקרא. תייר גרמני שעבר בגולן ב־1805 מספר על פיק ובה כ־100 בתים מוסלמים, פרט ל־4 של נוצרים.

עתיקות אפק:

שריד יהודי מענין נראה לראשונה, בפיק ב־1885. עמוד בזלת נושא כותרת ועליו חקוקה מנורה ומתחת כתוב בעברית: 'אנה יהודה חזנה’ – אני יהודה החזן. כנראה שריד מבית־כנסת קדום מהמאה השניה – השלישית. אמנם יתכן ויהודה זה לא היה חזן, כפי שמקובל, אלא היה בן מקום בסביבה זו שנקרא עד היום בקרב הערבים חזאן. העמוד היה שמור במסגד של פ’יק והסורים העבירו אותו לבית־הקברות הצבאי בקונייטרה. אחרי שנמצא בידי ישראלים נלקח אל אוסף העתיקות במקום הזה. (ציור).

אנדרטה לחייל באפק, בצד צומת כבישים

‘לזכר רב"ט (רב־טוראי) טדי רוטנברג הי"ד (הי ינקום דמו). כ"ו אב תשכ"ח. (חטיבת) גולני. (גדוד) ברק’.

העמוד העטור במנורה ועליו חקוקה כתובת ארמית

נמצא בחורבות פיק – אפק הקדומה (ציור הבא).

המנורה והכתובת: ‘אנא יהודה חזאנה’. אני יהודה החזן

העמוד נמצא לראשונה ב־1876. והיה שמור במסגד של פיק.

מנורה שהיתה חטובה במשקוף של בית בכפר פיק

ציור משנת 1876

S. Merill, East of the Jordan' 1881, p. 162

בפיק נמצאה חקוקה באבן ששימשה מפתן לבית, מנורה עשויה יפה. תייר שראה אותה ב־1876 השאיר ציור ממנה (ציור למעלה).

כן נראתה בחורבות פיק, ב־1805, אבן משקוף כתוב ברומית: הכנס מאושר! Intra Fel(ix) דומה לברוך בואך! ¹⁰⁹.

אחרי מלחמת ששת־הימים 1967, התישבו בבתי הכפר פיק שלושה גופים לקראת התישבות קבע באזור: גבעת־יואב, רמת־מגשימים ונאות גולן. רמת־מגשימים עברה אל ח’ספין הקרובה.

פ’יק שוכנת כ־320 מ' מעל פני הים התיכון, ויותר מ־500 מ' מעל פני הכנרת, הנמצאת כ־6 ק"מ מערבה לה. בקרבת פיק מערבה מתחיל נחל היורד לאורך בתרון עמוק, לרגלי הר סוסיתה ובגבול עין־גב אל הכנרת. ע' גבעת יואב. חזאן. ח’אן אלעקבּה. ח’ספין. נאות־גולן. רמת־מגשימים.

אנדרטה לחייל ניצבת בין בתי אפק, על מסעף כבישים (תמונה למעלה).

רוג’ם פיק – שם ערבי לרוגם, גל אבנים, סמוך לאפק, בצד הכביש אל אל־על, כ־370 מ' מעל פני הים.

דיר פיק – שם ערבי למנזר, ‘דיר’ בערבית, שהיה בקרבת פיק ורק גיאוגרף מוסלמי, במאה השלוש־עשרה מספר עליו. לפי דבריו היה מעבר אפק (בערבית ‘עקבּת פיק’). וזה המעבר היורד אל בקעת הירדן. מחלקו העליון נראית טבריה וימה… ומנזר היה נמצא בין המעבר והים (כנרת) ובנוי בשולי ההר… חצוב בסלע ובו נזירים והוא נערץ בעיני הנוצרים. אבּו־נואס פגש פה עלם נוצרי והוא שר עליו'¹¹⁰. אבּו־נואס היה משורר ערבי נודע במאה השמינית.

אִקְלִים בִּילָאן

שם ערבי לאזור נרחב לרגלי החרמון, לצד הגולן והבשן, מסביבת העיירה מג’דל־שמס מזרחה בכיוון אל בקעת דמשק. פירוש השם אזור סירים, וזהו שיח קוצני נמוך מצוי בארץ¹¹¹. כנראה השם נזכר לראשונה, רק בחציו הראשון, בחיבור ערבי המתאר את המלחמות בין מוסלמים וצלבנים במאה השתים־עשרה. הוא מספר על הצלבנים ‘הכופרים הארורים’, הפושטים באקלים¹¹².

באקלים בילאן או אלבּילאן הכפרים בית־אמה, בית־ג’ן, מזרעת בית־ג’ן, עין־שערה, ערני, קלעת־ג’נדל, רימה ואחרים.

אֶ־רָפִיד

שם ערבי לחורבה לרגלי הרי הגולן ועל גדת הירדן העליון, וכ־5 ק"מ צפונה משפכו בכנרת. בה נמצאו שרידי בית־ כנסת קדום, מהמאה השלישית בקירוב. חברי משלחת גרמנית חקרו אותם לראשונה, ב־1905.

שריד מחורבות א־רפיד

קטע מגלגל מזלות דגים – חודש אדר.

שיחזור של כותרת על עמוד

שרידים שנמצאו בחורבות א־רפיד

מחורבת בית־הכנסת העתיק.

E.I. Sukenik. The Ancient Synagogue of El-Hamme, 1935

אֶרֶץ גָרוּ

נזכרת פעם אחת, באחד מלוחות תל עמארנה, מהמאה הארבע־עשרה לפני סה"נ. הלוח שנמצא במצרים, שמור במוזיאון הבריטי בלונדון (מס' 29,847).

בלוח דברי מכתב בכתב היתדות מאת מתבעל מושל פחל, עיר קדומה בבקעת הירדן המזרחית. המושל מספר על ערי ארץ גרו שהתמרדו נגדו והוא מזכיר את שמותיהן. לפי הסברה ארץ גרו השתרעה בגולן התחתון, אם כך הדבר, הרי לוח זה הוא התעודה ההיסטורית הקדומה ביותר לידיעת הגולן.

המושל מודיע שהעיר עשתרות, השוכנת בארץ הבשן, היתה בעזרתו. אולם תושבי ארץ גרו תפסו מידיו שתי ערים והן עיאנו ויבלימיה.

עיאנו – כנראה זהה עם עיון שהיתה בגולן התחתון. רבותינו במאה השניה מזכירים את עיון והשם נשאר בקרב הערבים בגירסה עיוּן, לכפר שהיה בגולן הדרומי.

יבלימיה – אולי הגירסה אבלים ובימינו תל אבּיל, בקרב הערבים. נמצא באזורו הצפוני של הגלעד, הקרוב אל הגולן. במכתב נזכרות שתי ערים אחרות:

עיני־נאבּי – אולי עין־נב, וזו נב או נוב בגולן. רבותינו הזכירו אותה במאה השניה לסה"נ, ונשאר בקרב הערבים, בגירסה נאבּ, לכפר קטן שהיה בגולן התחתון.

אדורו – אין זכר לו במקור אחר. לפי הסברה נשאר בשם הערבי א־דורה, לכפר שהיה בגולן המערבי. ע' א־דורה. נוב. עיון. ראה העתק של הלוח בהמשך.

אֶרֶץ הַגַּדְרִיים

נזכרת בברית החדשה, בתאור מעשיו של ישו בחופי הכנרת. ‘ויהי כבואו אל עבר הים אל ארץ הגדרים ויפגשוהו שני אנשים אשר דבקו בהם רוחות רעות… ועדר חזירים רבים היה רועה שם מרחוק להם. ויפצרו בו הרוחות לאמר: אם לגרשנו אתה אומר שלחנו בעדר החזירים… והנה כל העדר שטפו במורד אל תוך הים ויאבדו במים’¹¹³. הספור חוזר בספר מרקוס ובמקום ארץ הגדרים כתוב: ‘ויבואו אל עבר הים אל מקום מושב הגרזיים’¹¹⁴. ובספר לוק הגירסה: ‘ויבואו ארץ הגרגשים אשר ממול הגלילים. ויצא אל היבשה ויפגשהו איש מן העיר’¹¹⁵.

כנראה הגירסה הנכונה היא ארץ הגדריים, ונקראת על תושבי העיר גדר (או גדרה), שישבה על הר נישא בגבול הגלעד, אל מול הגולן. בתחומם השתרע אזור נרחב עד הכנרת. ע' גדר. גרגשתא.

אֶרֶץ הַמִּצְפֶּה

נזכרת פעם אחת במקרא, בתאור מקומו של החוי, עם שישב בארץ בימי כיבושה בידי יהושע בן נון. ‘והחוי תחת חרמון בארץ המצפה’¹¹⁶. בתרגום הארמי: ארעא מצפיא. לפי הסברה זה האזור שנקרא בדורות הבאים גולן עליון, רמה גבוהה צופה על פני החרמון, הגליל המזרחי ועמק החולה המשתרע לרגליו.

אֶרֶץ טוֹב (טוב)

אזור בעבר־הירדן המזרחי. נקראה על שום אדמתה המשובחת ואקלימה הטוב. אליה נמלט יפתח הגלעדי, כמסופר בספר שופטים ‘ויברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ טוב’¹¹⁷. שכניהם בני עמון שכרו בה אנשים להילחם בדויד המלך ‘ואיש טוב שנים עשר אלף איש’¹¹⁸. בתקופה יותר מאוחרת נזכרים תושבי ארץ טוב – ‘הטוביים’, במסע המכבים להצלת קהילות ישראל בעבר־הירדן, במאה השניה לפני סה"נ¹¹⁹.

לפי חכמי התלמוד היתה ארץ טוב במזרח הכנרת, בתחום העיר סוסיתא ‘ארץ טוב – זו סוסיתא’. ולמה נקרא שמו טוב? – שפטור מן המעשרות¹²⁰. סוסיתא זו שוכנת בקרבת עין־גב של ימינו, בגבול ארץ הגולן המשתרעת מזרחה. בה היה כפר קטן בשם הערבי טייבּה, אולי זכר לשם טוב הקדום. ע' טייבּה. סוסיתה.

העתק בכתב היתדות של הכתוב על לוח שנמצא בתל עמארנה בו מסופר על ארץ גרו ומזכיר קצת מעריה

הלוח נמצא בתל עמארנה במצרים העליונה ושמור במוזיאון הבריטי בלונדון (מספרו –29,847 ).

C. Bezold – E.A. Wallis Budge, The Tell el-Amarna Tablets in the British Museum

אֶ־שַׂגָ’רָה

כפר בארץ הבשן, בשילטון סורי וקרוב אל גבול ישראל, בגולן התחתון. השם ערבי ופירושו – העץ. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 992 תושבים. תושבי הכפר הם מערביים (מוע’רבּים) יוצאי אלג’יר, אלג’זאיר בערבית. הם יצאו מארצם אחרי שהיא נכבשה בידי הצרפתים, ועברו אל דמשק וממנה התיישבו בסביבותיה. אחד האמירים בשם סעיד שנקרא על ארצו – אלג’זאירי, רכש לו אדמה בא־שג’רה ובני משפחתו הענפה הקימו להם משק חקלאי. מוע’רבים התיישבו בכפרים אחדים בסביבתה.

א־שג’רה נמצאת כ־423 מ' מעל פני הים, במרחב המשתרע בארץ הבשן, בין נחל רקד – במערב, ונחל עלאן – במזרח. היא משמשת מרכז לנפה בסביבתה, הזרועה כפרים של עובדי־אדמה. סמוך אליה עובר גבול אדמות הבארון דה־רוטשילד בחורן. בימי התורכים שימשה א־שג’רה מרכז לנפה שנקראה א־זאויה א־שרקיה – הזוית המזרחית. בימי־הביניים קראו הערבים לאזור זה – ג’ידור.

מחטת א־שג’רה – תחנת־רכבת שהיתה על המסילה החג’אזית שעברה באפיק הירמוך, דרומה מהכפר א־שג’רה. מהתחנה עולה שביל מפותל ותלול אל הכפר, במרחק כ־7 ק"מ, ועליה כ־400 מ'. ע' ג’ידור. זאויה. ועל המערביים, כאן.

אֶ־תֶל

שם ערבי לתל לרגלי הגולן ובגבול בקעת בטיחה, סמוך לגדת הירדן ולשפכו בכנרת הקרובה. זהו התל החשוב ביותר באזור ומכאן א־תל – התל. עליו ובסביבתו התגורר שבט בדואי שנקרא א־תלוייה. הם קראו לישובם שהיה על התל בשם הערבי משפע. אליו מוביל כביש הבא מגשר בנות יעקב ויורד אל בקעת בטיחה הקרובה.

לפי הסברה תל זה מציין את מקומה של העיר בית־ציידה הקדוּמה. ע' בית־ציידה. כביש המוצבים. משפע.

אֶ־תַלוּייֶה, שבט בדואי. ע' א־תל.

בָּאבּ אֶלְהַוָּא (א) – גולן עליון.

כפר שהיה בגולן העליון, סמוך לכביש קונייטרה – ברכת־רם. השם ערבי ופירושו שער־הרוח. נמצא באזור שבו מצויות רוחות פרצים, ומכאן שמו. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 158 תושבים.

בּאבּ אלהוא נמצאת כ־950 מ' מעל פני הים. ממנה יוצאת דרך מזרחה, ובמרחק כ־½1 ק"מ, מתחברת בכביש קונייטרה – ברכת־רם, כ־5 ק"מ מקונייטרה.

מאגר־מים הותקן סמוך לבּאבּ אלהוא בתוך בקעה זעירה. הוכשר ב־1969, בידי הקרן הקיימת. למאגר המשתרע על שטח כ־115 דונם, סכר באורך כ־550 מ' ועומק מימיו יגיע ל־3 מ'.

בָּאבּ אֶלְהַוָּא (ב) – גולן תחתון

שם ערבי למקום דרומה מיהודיה, כ־390 מ' מעל פני הים. שוכן בשולי הר וממנו מורד תלול אל ואדי זיתה, סעיפו של ואדי בתרה, היורד אל הכנרת. על השם ע' באב אלהוא (א).

בַּג’וּרִיֶּיה

כפר נטוש בגולן התיכון, צפונה מח’ספין, כ־4 ק"מ. אין ידוע פירוש שמו ומוצאו, נמצא כ־440 מ' מעל פני הים.

בּוּטְמִיֶּה

כפר נטוש בגולן התחתון, סמוך לכביש קונייטרה – חמת־גדר. השם ערבי מהמלה ‘בוטם’ – אלה, עץ בר מצוי באזור. תושבי בוטמיה היו מוסלמים, לפי מפקד סורי ב־1960 היו בו 299 תושבים. הכפר וסביבתו הסמוכה נכבשו בב’ סיוון תשכ"ז/10 ביוני 1967, בזה הסתיים כיבוש כל רמת הגולן מידי הסורים. בבוטמיה שרידי ישוב וביניהם גם משקופי אבן קדומים. באחד חקוקה כתובת יוונית, המזכירה את השם הפרטי ‘יוסה’, אולי יהודי.

ענף מעץ הבוטם: פירות ופרחים

בוטמיה נמצאת כ־700 מ' מעל פני הים. בקרבתה מזרחה, כ־½1 ק"מ, פרשת־דרכים הנקרא בשם הכפר הקרוב אליו צומת־רפיד. על פני בוטמיה צפונה בולט הר פרס, בפסגתו המעוגלת. נקראת בשם הערבי ‘תל אל פ’רס’, וסמוך אליו נחל־גשור. ע' גשור – נחל. הר פרס. רפיד.

בּוּקְעַתָּה (בוקעתי)

כפר מיושב דרוזים, בגולן העליון, בצד הכביש מברכת־רם ומסעדה הקרובות אל קונייטרה דרומה. השם בוקעתה כנראה במוצאו ארמי, ודומה לבקעה העברית. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בכפר 1392 תושבים. שוכן בבקעה פוריה. נקראת בערבית – מרג' בוקעתה.

בוקעתה נמצאת כ־1000 מ' מעל הים. רחובה הראשי מתחבר לכביש מסעדה – קונייטרה. ממנה אל קונייטרה – כ־20 ק"מ. מבוקעתה יוצאת דרך מזרחה אל הגבול הסורי, כ־3 ק"מ, וממנו אל הכפר הסורי ג’בּתא אלחשבּ.

תלול בוקעתה הן פסגות ההרים המתרוממות סביב הכפר. הגבוהה ביותר במזרח הר ורדה, הנקודה הרמה ביותר בגולן. ע' ג’בּתא אלחשבּ. הר רם. ורדה – הר. חרמונית – הר. תל א־שייח’ה.

בּוּרְג' בַּבִּיל

שם ערבי לחורבה בירכתי הגולן העליון, דרומה מבניאס, כ־3 ק"מ. המלה בורג' דומה למלה הלועזית בורג – מצודה. אין יודע פירושו של בּבּיל ומוצאו. הערבים קוראים לבבל – בּבּיל.

בורג' בביל נמצאת כ־300 מ' מעל פני הים. בקרבתה מזרחה תל פ’חר. בסביבה התחוללו קרבות קשים במלחמת ששת הימים, יוני 1967. ע' מצפה גולני.

בּוּר־סָעִיד

כפר קטן שהיה בגולן התחתון בין הכביש ח’ספין – אל־על ונהר רקד. השם ערבי: בור, כמו בעברית, – שדה לא זרוע. סעיד – שם פרטי מצוי בקרב הערבים.

בּוּרְקָה אַג’וָּל

מקום בגולן ורק גיאוגרף מוסלמי במאה השלוש־עשרה מזכירו ומביא שיר עליו מאת המשורר הערבי מנתחל¹²¹.

בַּזוּק, גבעה בגולן. ע' בזק.

בָּזָק (תל אלבזוק)

גבעה בולטת בגולן התיכון. לפי שמה הערבי – בזוק. אין יודע פירוש השם ומוצאו. פסגתה – 498 מ' מעל פני הים. מהעיירה ח’ושניה מסתעפת דרך מערבה חוצה את צינור הנפט טאפליין, עוברת על פני נג’יל אל קלק, וממנה שביל אל מרומי הר בזק, כ־12 ק"מ מח’ושניה. ע' ח’ושניה. נג’יל. קלק.

בַּחְרִיאָת

מקום בגולן העליון, במורד אל עמק החולה. אולי בשם המלה הערבית ‘בחר’ שפירושה גם אדמה פוריה, או ‘בחראיה’ – שקע באדמה. בחריאת נמצאת כ־250 מ’ מעל פני הים. היתה באיזור הקרבות של תל פ’חר במלחמת ששת הימים, 9 יוני 1967. ע' מצפה־גולני והמפה בפרק 'הגולן במלחמת ששת הימים.

בְּטֵיחָה (א) – בקעה.

שם ערבי לבקעה בחופה המזרחי־צפוני של הכנרת ולאורך שפך הירדן אל תוכה. הבקעה משתרעת כ־5 ק"מ לאורך חוף הכנרת, כ־2 ק"מ לאורך גדת הירדן המזרחית וחודרת במישור עד 3 ק"מ, אל רגלי ההרים. כל שטחה נמצא כ־200 מ' מתחת לפני הים התיכון. הבקעה, עשוייה אדמת סחף פוריה, עטורה בהרי הגולן התלולים. מהם יורדים נחלים רבים אל הכנרת, המבתרים את הבקעה במספר רב של ערוצים. בימות הגשמים זורמים בהם מים רבים ומציפים את הבקעה. מכאן שמה הערבי: אלבטיחה, שפירושו אדמה שטוחה שטופת־מים. הגדול בנחלים, שבאפיקו הרחב והמסועף עומדים מים גם בימות הקיץ, נקרא בערבית א־זאכּי.

סביב בקעת בטיחה היו ישובים ערביים: אלמחג’ר, שייח' עלי וכפר־עאקבּ, הנמצא בחוף הכנרת, בגבולה הדרומי ביותר של הבקעה. בירכתי הבקעה צפונה וסמוך לגדת הירדן ניצבת חורבה המציינת את מקומה של בית־ציידה – עיר יהודית מפורסמת מתקופת המשנה והתלמוד. היתה ידועה גם בימי ישו הנוצרי במסורת הנוצרית. בזמן האחרון ניתן שמה לבקעה כולה. צפונה מבית־ציידה, סמוך לגדת הירדן המזרחית, יש חורבה אחרת בשם הערבי: א־דכּה, ובה שרידי בית־כנסת מהמאה השלישית – רביעית לסה"נ.

מבט על בקעת בטיחה ממושב אלמגור

הירדן זורם בגבולה אל הכנרת.

חוף הבטיחה מהכנרת, צילום – 1911 בקירוב

על החוף נראה בית־הבק בעל שתי־קומות, בימינו חורבה חבויה בחורש אקליפטוסים.

PJ. VIII. 3. No. 3

בקעת בטיחה היתה בתקופת המקרא בתחום נחלתו של מנשה, שבניו התנחלו בעבר־הירדן מזרחה, וחופה היה בנחלת נפתלי, שבניו שלטו על כל הכנרת. אין זכר לעיר מקראית שהיתה בבקעה זו. בתקופת המשנה והתלמוד היה בה ישוב יהודי צפוף ועברה בה דרך מהגליל לאורך חוף הכנרת אל הגולן ואל דמשק. השם הערבי בטיחה, בצורת ‘פותחה’¹²², מובא לראשונה בתיאור מלחמה אחת בין הצלבנים והמוסלמים, במאה השתים־עשרה בקירוב. בספרות של ימי־הביניים אין לו כל זכר. בתקופת התורכים היתה הבקעה ברובה בידי פחה עשיר מדמשק שהיה במוצאו מוסלמי־כורדי. הוא החכיר חלק מאדמתה למשפחות יהודיות, שהתיישבו בה בשנת 1905. הקדחת הפילה בהם חללים והבריחה אותם. אחרי מלחמת־העולם הראשונה היתה הבקעה בתחומה של סוריה במנדט הצרפתי, אולם חוף הבקעה הנוגע בכנרת, ברוחב כ־10 מ', היה בגבול ארץ־ישראל במנדט הבריטי. עם קום ישראל התבצרו הסורים בבטיחה, תפסו את כל החוף, הקימו בה עמדות לחייליהם, ואלה הדריכו לעתים קרובות את מנוחת הדייגים העבריים בכנרת. על עמדות הסורים בבקעת בטיחה נערכה פעולת־תגמול נועזת של יחידות צה"ל, בליל 11 בדצמבר 1955. החיילים צלחו את הירדן בשפכו לכנרת והסתערו על הסורים והרסו את מוצביהם הצבאיים. עם הקמת אלמגור, בשנת 1961, במקום איסטראטגי מצוין, נוספה בגבול ישראל נקודה חשובה לביצורו, אל מול בטיחה שהיתה נתונה בשלטון הצבא הסורי. ע': א־דכּה. בטיחה (ב). בית־ציידה. כפר־עאקבּ. כפר־עקביה.

בְּטֵיחָה (ב) ישוב יהודי

היה קיים בבקעה הנקראת בשם זה, על חוף הכנרת. עוד בראשית ההתיישבות בארץ נמצאו עולים, שנמשכו אל בקעת בטיחה הפוריה. משלא יכלו לרכוש בה אדמה להתיישבותם, הסכימו לעלות עליה בתורת אריסים, ברשות בעליה המוסלמי. זהו המקרה היחידי של אריסים יהודים על אדמה ערבית. היהודים קיוו, שמתוך אריסות זו ירכשו את האדמה, ובעליה, פחה מוסלמי מדמשק, קיווה שהיהודים יפתחו את האזור הזה, ישמשו דוגמה לאחרים ומזה תצמח לו תועלת רבה. נחתם ביניהם חוזה למשך תשע שנים. בחול המועד סוכות תרס"ו (1905) עלו על אדמת בטיחה שש־עשרה משפחות יהודיות של יוצאי קרים (קרימצ’אקים) ברוסיה. הם הקימו אוהלים וצריפים, בקרבת החוף ובגבול הבצות. אמנם רבים הזהירום מפני סכנת הקדחת הממאירה ומהשכנים הפראים, אולם הם נשאו את נפשם לסכנה זאת בתקווה שבעמלם ירפאו את המקום והיה להם למושב קבע ובו ימצאו את פרנסתם החקלאית. משה סמילנסקי, שסייר בבקעת בטיחה (בדבריו: פתחה) מיד לאחר ההתיישבות בה, מספר: ‘כשביקרתי אותם לא יכולתי לבלי להשתומם על עומק אמונתם בעתידותיהם ועל גודל אהבתם לאדמתם… היהודים האלה, היושבים בסוכות מעבר לירדן, בין הרבה בדואים, עשו עלי רושם עמוק מאוד’. והוא מוסיף: ‘ואשאל את נפשי בתמיהה: מנין לאנשים האלה זו הגבורה וזו מסירות הנפש, והם כולם רק אנשים מן ההמון המה?… מחשבות ממחשבות שונות תקפוני והחרידו את מנוחתי, זה האוהל היחידי והגלמוד, קומץ אנשים האלה, החלוצים על גבול הארץ הרחבה אשר מעבר לירדן מזרחה – בכל אלה היה איזה סוד של קסם, אשר שכל האדם לא ישיג אותו ולא יחקרנו… מה הכוח אשר הביאם הנה, מה הדבר אשר קשרם אל הפחה הפרא־למחצה, החולש על כל הבדויים אשר מעבר לירדן?… היעמדו על משמרתם?’…

'וזה גוף כתב ההתקשרות, שנעשה בין הפחה ובין היהודים: עבד אלרחמן הפחה בעל האחוזה מצד אחד ומשה פרידריך ומשה ליבנר ושותפיהם הזורעים מצד השני עשו ביניהם כתב התקשרות בתנאים האלה:

א) הצד הראשון יתן לצד השני אדמה בשטח של 50 פדן (בערך 6000 דונם) מאדמת הפתחה, הידועה לשני הצדדים, עם בנינים מספיקים, מקום למשכן הזורעים ומקומות לבקר בכמות הדרושה.

ב) הצד השני יתן בקר חמשים זוג עם מכשיריהם ועם פועליהם ועם מחרשותיהם וכל הדרוש לחרישת אדמה של חמשים פדן.

ג) הצד הראשון יתן זריעה למען הספי¹²³. והשטבי¹²⁴: חטה, שעורים וקטניות שהן צריכות לזריעת חמשים פדן הנ"ל. הזריעה תנתן אך ורק בשביל השנה הראשונה. הזריעה תנתן או בכסף או במטבע, כמו שיתפשרו.

ד) כל הנחוץ לקרקעות הנ"ל וכל ההוצאות מוטלות על הצד השני.

ה) הצד השני מבטיח, כי כאשר תצאנה התבואות של החורף ושל הקיץ מן הגורן, יתן לצד הראשון, לבעל האחוזה 26% מכל היבול.

ו) הצד השני מתחייב להספיק כל מה שצריך לחרישת 50 פדן הנ"ל ואין לו רשות לבקש אף פרוטה לטובת ההוצאות הנ"ל מן הצד הראשון.

ז) המעשרות והוורקה¹²⁵, ישולמו ע"י הצד הראשון ויוקחו מן הצד השני כפשרה הנ"ל.

ח) הצד הראשון מחויב להספיק לפלחים הזורעים הנ"ל בשנה הראשונה תבן מספיק לחמשים פדן בקר ובהמותיהם, סוסיהם וחמוריהם.

כל הנ"ל נעשה בין שני הצדדים הנ"ל, שהצד השני כלם יהודים, לזמן תשע שנים מהיום שלמטה בחפצם ורצונם של שני הצדדים, ושניהם קבלו עליהם הכל'¹²⁶.

בראשית בואם עבדו היהודים יחד ומשקם היה משותף. הם עסקו בגידול תבואה וירקות שהצליחו באדמה הפוריה והרוויה מים. הם נטעו עצי איקליפטוס על גדות הכנרת והירדן כדי לייבש את הביצות, וכן עסקו גם בדייג בחופם העשיר בדגה המשובחת ביותר בכנרת. תנאי חייהם היו קשים מאד והבדידות היתה רבה. התחבורה אליהם היתה בספינות מטבריה על גלי הכנרת. הקדחת התישה את כוחותיהם והפילה בהם קרבנות. ברשימת החולים שהובאו אל בית־החולים ביפו, בשנת תרס"ו/1906 בקירוב, נאמר: ‘מפתיחה (מושבה בגליל) – 21 (חולים)’¹²⁷ פתיחה זו היא בטיחה הנזכרת. אולי שינו את שמה הערבי לצורה עברית ‘פתיחה’, כסמל הפתיחה לקראת ההתיישבות בקדמת כנרת, שאליה שאפו רבים מהראשונים…

אחדים מהמתיישבים לא יכלו להסתגל למפעל החלוצי בתנאיו הקשים מאוד ונאלצו לעזבו. מקץ שנה לעלייתם יצאו הנשארים מאוכזבים מבקעת בטיחה שבאו אליה בתקוות רבות… הסופר הנזכר מספר על גורלו של אותו ‘זקן מבטיחה’, אשר היה מחלוצי המתיישבים ונשאר בה האחרון. הקדחת הפילה אותו ונקבר במקום זה ואין איש יודע קברוֹ…¹²⁸.

כל המשקיף על בקעת בטיחה, רואה בה חורש קט של עצי איקליפטוס מעטים, סמוך לשפך הירדן בכנרת. חורש זה משמש עדות חיה לאותו נסיון יהודי נועז לפני 65 שנה. במקום הזה שבוֹ נמצאו עד מלחמת ששת־הימים יוני 1967, עמדות מבוצרות של חיילים סורים נגד ישראל. בית־הבק. בית־ציידה. שפך־הירדן.

ביאמה (ביאנה), ע' בית־אמה

בֵּידָארוּס

שם ערבי לחורבה בגולן העליון, צפונה מהכביש גשר בנות־יעקב – קונייטרה. נמצאת כ־750 מ' מעל פני הים. בקרבתה מזרחה, כ־1 ק"מ, הכפר הנטוש אלמוע’איר ובצדה עובר הכביש כפר־נפח – ואסט. ע' אלמוע’איר.

בְּיוּת סִירָאן

שם ערבי למקום בגולן העליון, במורד אל עמק החולה. ביות – בתים. אין ידוע פירוש המלה סיראן. אולי שם פרטי. נמצא ־720 מ' מעל פני הים. ממנו יוצאת דרך מזרחה המתחברת בכביש קונייטרה – ברכת־רם.

בִּיר אֶלְעַגָ’ם

כפר נטוש באזור הפקר בין ישראל וסוריה, דרומה מהכביש קונייטרה – צומת־רפיד. השם ערבי ופירושו באר הפרסים. לפי מיפקד סורי ב־1960 חיו בו 177 תושבים רובם צ’רקסים.

ביר אלעג’ם נמצאת כ־930 מ' מעל פני הים. ממנה יוצאת דרך צפונה אל קונייטרה שבחלקה הגדול בשטח ישראל. ודרך דרומה אל הכפר בריקה. מערבה מהכפר, כ־1 ק"מ, פסגה רמה, כ־1050 מ' מעל פני הים. ע' בריקה. ואדי אלעג’ם. על פרסים בגולן, ע' כאן.

בִּיר אֶ־שְׁקוּם, שם ערבי. ע' בני־יהודה.

בִּירָה, גולן תיכון. ע' אלבירה.

בֵּירָם

מקום שהתפרסם במעינו הגדול. לפי האגדה הקדומה נשאר עוד מהמבול מימי נח הצדיק. על דברי התורה בראשית המבול: ‘ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה’ ובסופו: ‘ויסכרו מעינת תהום’¹²⁹… מזכירים רבותינו שלושה מעינות שלא נסכרו – נסתמו, ואחד מהם ‘עיניא רבתי דבירם’¹³⁰. כנראה נקרא על שם הישוב בירם שהיה בקרבתו. התמזגות המלים בית־רם, מציינות את מצבו הגיאוגרפי הרם. אולי היה בירכתי הגולן ולרגלי החרמון ושמו נשאר בבריכה טבעית יפה הנקראת בערבית: ברכת־רם. ממנה יוצא, לפי דברי הקדמונים, מקור הירדן, והוא עינא רבתי דבירם. יתכן והכפר מסעדה נמצא במקום בירם הנזכרת. ע' ברכת־רם.

בִּיר־סֵיף

שם ערבי למקום בגבול הגולן המזרחי, בסביבות קונייטרה. ביר־בור או באר. סיף, אולי פירושה שולי בקעה. ביר סיף נמצאת כ־970 מ' מעל פני הים. מזרחה מביר סיף עובר הגבול הסורי.

בִּיר־עַגָ’ם, כפר נטוש. ע' ביר אלעג’ם.

בֵּית־אַכָּרַ

כפר בארץ הבשן, בתחום סוריה. אין ידוע פירוש השם אכּר ומוצאו. נמצא על אדמה שנרכשה בידי הברון רוטשילד. סמוך לו עובר נחל עלאן, היורד דרומה אל הירמוך.

בֵּית אִמָא (ביתאמה)

כפר ערבי בסוריה, לרגלי החרמון ובצד הדרך ממגדל־שמס אל דמשק. כ־1101 מ' מעל פני הים. הערבים כותבים שמו גם במלה אחת – ביתאמה.

הירושלמי. כהן־וייס מספר על מסעו בשנת תרנ"ה/1895 ועל ביקורו בכפר זה ‘גם בבית־אמה היתה אדמה להברון, אך ישוב לא היה בה. האדמיניסטרטור, יהודי ספרדי בן למשפחה נכבדה בדמשק, ואשתו ובתם קבלונו בסבר־פנים־יפות. אף ערכו לנו נשף, והאשה עם בתה רקדו רקודים ערבים בטוב טעם… לנו אותו לילה נעים באהלינו בבית־אמה… להמשיך את דרכו לדמשק’¹³¹. כמדומני אין זכר במקור אחר לאדמה של הברון דה־רוטשילד בכפר הנזכר.

לפי הסברה במקום הכפר בית־אמה היתה באימה או באינה הקדומה, מהעיירות המובלעות בארץ־ישראל, שתושביהן היו יהודים ובסביבתן – נוכרים. רבותינו מספרים על העיירות המובלעות כגון… ובאימה וחברותיה'¹³². לפי גירסה אחרת ‘אומה וחברותיה’¹³³. בסביבותיה היתה עיירה מובלעת אחרת בשם דומה ‘באינה’, גירסה אחרת ‘בית־ענה’ או בת־ענה'.

בֵּית־אֶרָה

כפר ערבי בקצה הדרומי של הבשן, בשטח סורי וסמוך לגבול ירדן. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 346 תושבים. נמצא כ־300 מ' מעל פני הים, במורד אל הירמוך.

ואדי א־זיאתין – יורד מבית־ארה אל הירמוך. אורכו – כ־2 ק"מ וירידתו – כ־300 מ'.

מבית־ארה יוצאת דרך מזרחה אל א־שג’רה – הכפר הגדול ביותר באזור.

בֵּית־גֶ’ן

שם משותף לשתי עיירות סמוכות לרגלי החרמון, מזרחה מהגולן העליון, בשטח סורי. כנראה ‘ג’ן’ הוא קיצור של המלה הערבית ג’נינה – גן. נקראות על גני הירק המצויים בו, לאורך הנחל הנקרא ג’נאני. הכפר נמצא כ־1150 מ' מעל פני הים. להבדילה מבית־ג’ן השניה הסמוכה אליה קוראים לזו

מזרעת בית־ג’ן נמצאת כ־4 ק"מ דרומה מבית־ג’ן. לפי המיפקד הנזכר היו בה 2224 תושבים. נמצאת כ־1050 מ' מעל פני הים. מזרעה – בערבית משק חקלאי. ע' מזרעה.

תייר מוסלמי מזכיר ב־1184 את בית־ג’ן בתאור דרכו מדמשק אל בניאס¹³⁴. השם גם מובא בתעודה צלבנית מהמאה השתים־עשרה¹³⁵.

בֵּית־הַבֵּק

כינוי לבית על שפת הכנרת, סמוך לשפך הירדן, בגבול בקעת בטיחה. בק (אוֹ ביי) הוא תואר תורכי שניתן לאדם נכבד וזה היה גם תוארו של בונה הבית הזה עבדול רחמן בק אליוסוּף, מוסלמי ממוצא כורדי, תושב דמשק, בעל נכסים באזור שבו הוקם הבית לצרכיו ולצרכי עובדיו, בסוף המאה התשע־עשרה, בימי שילטון התורכים. הבק הזה הביא לפני יותר מששים שנה, קבוצת יהודים אל הבטיחה כאריסים על אדמתוֹ. הם אשר נטעו את עצי האקליפטוסים הקיימים עד ימינו. בבית הזה היתה מפקדה של הצבא הסורי באזור מוצבים אל מול גבול ישראל שעבר לאורך גדות הירדן, באזור אלמגור של ימינו. ע' בטיחה. מוצבי השפך (ציור בהמשך).

בית־הבק – על חוף הכנרת וסמוך לשפך הירדן

ראה תמונה שכותרתה מתחילה במילים: “חוף הבטיחה מהכנרת…”

בֵּית הַמֶּכֶס הַסּוּרִי

היה בשיפולי הגולן, סמוך לגשר בנות־יעקב ועל הכביש אל קונייטרה ואל דמשק. בו היתה תחנת ביקורת על הנוסעים בין ארץ־ישראל וסוריה. במלחמת הקוממיות שימש בסיס חשוב לצבא הסורי שהתכונן לפלוש אל הארץ. ממנו צלחו סורים את הירדן וכבשו את משמר־הירדן. אחרי שביתת הנשק נסוגו הסורים אל בית־המכס וביצרוהו היטב, אל מול גבול ישראל, שעבר עם אפיק הירדן הקרוב. הם הבדילו בין בית־המכס התחתון והעליון.

בית־המכס התחתון – היה בקרבת גשר בנות־יעקב, כ־60 מ' מעל פני הים.

בית־המכס העליון – רחוק כ־½1 ק"מ מהתחתון. וגבוה ממנו ב־130 מ'. על־ידו היה מוצב סורי חזק בשם מורתפע – רוממה. בית המכס נמצא על פרשת־דרכים: מהכביש אל קונייטרה, מסתעף כביש המוצבים דרומה, ודרך אל הכביש עין־סמסם – ג’ראבה, המובילה גם אל בריכת־המשושים. ע' בריכת־המשושים. גשר בנות־יעקב. מורתפע (ב). משמר הירדן. מצפה־גדות.

בֵּית־יהוּדָה

אגודה שנוסדה בקרב יהודי צפת בשנת תרמ"ד/1884. מטרת חבריה להקים מושבה חקלאית בארץ. הם קראו לעצמם בשם זה על יסוד דברי ישעיהו הנביא ‘ויספה פליטת בית־יהודה הנשארה, שורש למטה ועשה פרי למעלה’¹³⁶. חברי האגודה פרסמו קול־קורא ובו הם מספרים על עצמם, על משאת־נפשם ומבקשים עזרת אחיהם. ‘מספר אגודתנו המה חמשים בתי אבות ומטרתם להשיג עזרה ליסד מושבה (קולוניא) חדשה ולפרנס את בתינו מעבודת האדמה וחרושת המעשה. ובה כולנו עולי ימים עומדים על שלימות הבריאות… ושפת המדינה אתנו הוא, ויודעים אנו ללכת לרוח העת, להיות בטוב עם הישמעאלים והערביים שכנינו’. הם חותמים ‘דברי ראשי הועד דחברת בית־יהודה בתוככי פאליסטינא’¹³⁷. חברי בית־יהודה היו חלוצי הגולן ויסדו לראשונה את רומסניה. מקץ שנה עברו ממנה יותר מערבה ויסדו את בני־יהודה, שהתקיימה בהפסקות במשך שנים רבות. ע' בני־יהודה. רומסניה.

בֵּי צֵידָה (ציידן)

ישוב קדום בחוף הכנרת. שמו מרמז על עבודת תושביו – ציד דגים. מפורסם במסורת הנוצרית ונזכר הרבה בברית החדשה. ישו ביקר פה לפרקים בלווית תלמידיו ‘ויקחם והלך עמהם לבדם אל עיר הנקראת בית־צידה ורפא את הדורשים להרפא’. מכאן באו אחדים מתלמידיו, דייגים יהודים, שהמפורסם בהם הוא פטרוס ממלא מקומו: 'בית־ציידה עיר אנדרי ופטרוס וגם של פיליפוס¹³⁸. למרות המופתים שעשה כאן ישו לא שמעו לו התושבים, ולפיכך כעס על המקום וקיללוֹ: ‘אוי לך בית־צידה! נקל יהיה יום המשפט לאדמת סדום מאשר לכן’¹³⁹. פיליפ בן הורדוס קרא למקום יוליאס, לכבוד בת אוגוסטוס קיסר ואשתו של טיבריוס קיסר.

ציידן הוא שם אחר של בית־צידה ומובא בספרות התלמוד. רבן שמעון בן גמליאל מספר, במאה השניה בקירוב: ‘מעשה שהלכתי לציידן והביאו לפני יותר משלוש מאות מיני דגים’¹⁴⁰. האגדה מספרת שמציידן הביאו פסיונים, ‘פוסיאנין’, מין ציפור טעימה, לאדריאנוס קיסר רומא¹⁴¹. ממנה יצאו חכמים הנזכרים בספרות הקדומה: אבא גוריין איש ציידן¹⁴² ויוסי ציידניא¹⁴³.

פסיון

ציור משובץ ברצפת פסיפס מהמאה השישית לסה"נ.

‘ומעשה בצידן, באילן שהיו עובדין אותו ומצאו תחת גל. אמר להן רבי שמעון: בדקו את הגל הזה, ובדקוהו ומצאו בו צורה, אמר להן: הואיל לצורה הן עובדין, נתיר להם את האילן’¹⁴⁴.

בציידן עברה דרך מהגליל אל עבר־הירדן הצפוני, אל סוריה ואל העיר נציבים, בימינו בגבול תורכיה. רבותינו מספרים: ‘ומעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר, שהיו הולכים לנציבים, אצל רבי יהודה בן בתירא ללמוד תורה. והגיעו לציידן וזכרו את ארץ־ישראל. זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם… חזרו ובאו להם למקומם. אמרו: ישיבת ארץ־ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה’¹⁴⁵.

בית־צידה, או ציידן, חרבה ושמה נשכח מפי התושבים. אולי היתה על גבעה הנקראת בערבית: א־תל – התל, הנמצא על גדתו המזרחית של הירדו העליון, בקרבת שפכו בכנרת בגבול בקעת בטיחה, המכונה בימינו – בקעת בית־ציידה.

עולי־רגל נוצרים מספרים על בית־צידה בחופה המערבי של הכנרת, בצד הדרך טבריה – צפת, בסביבת טבחה של ימינו. תייר נוצרי־צרפתי שעבר בדרך זו ב־1547, בראשית שלטון התורכים בארץ, מספר על בית־צידה זו וישובים סמוכים ומוסיף: ‘הכפרים מיושבים עתה יהודים שמקרוב באו בכל המקומות מסביב לים (כנרת). הם חדשו פה את הדייג ולפיכך היו המקומות למיושבים תחת שהיו שוממים מקודם’¹⁴⁶. תייר אחר, נוצרי־פורטוגזי, מספר על סיורו ב־1560: ‘מטבריה הלכנו לאורך הים לבית־צידה… ושם נמצא יהודי פורטוגזי והוא נתן לי ידיעות על יהודים אחרים, וכבדני, בעשותו לי יום־טוב, במאכל דגים לרוב’¹⁴⁷. ע' א־תל. בטיחה.

בֶּנְטָל – הר

בגולן העליון בסביבות קונייטרה, סמוך אל ההר אביטל ונמוך ממנו, ומכאן שמו החדש. פסגתו – 1165 מ' מעל פני הים. נקרא בערבית תל ע’רם.

מפת בניאס וסביבתה

בַּנְיָאס

שם ערבי לכפר נטוש, למערה ולנחל ממקורות הירדן, בירכתי עמק החולה, לרגלי הר החרמון ורמת הגולן. השם בניאס הוא שיבוש של פניאס הקדום, ונקרא על שם פן – אֵל הרועים של היוונים (להלן).

פניאס – עיר חשובה בימי קדם. נקראת בספרות התלמוד פמיאס. בימי הרומאים קראו לה גם קיסריון או קיסרי, להבדילה מקיסרי, שבחוף הים התיכון, קראו לה קיסרי־פיליפי, על שם פיליפוס בן הורדוס שהיה מושל הסביבה משנת 4 לפני סה"נ. קיסריון ידועה גם בספרות התלמוד (להלן).

קיסרי־פיליפי, או ‘קיסרין אשר לפיליפוס’ ידועה גם בפרשת הנדודים של ישו ומלוויו. זו הנקודה הצפונית ביותר שאליה הגיע. בברית החדשה מסופר: ‘ויבוא ישוע אל גלילות קיסרין אשר לפיליפוס וישאל את תלמידיו, לאמור: מה אומרים האנשים עלי… ויאמר אליהם ואתם מה תאמרו עלי מי אני? ויען שמעון פטרוס ויאמר: אתה הוא המשיח בן אלהים חיים. ויען ישוע ויאמר אליו: אשריך שמעון בר יונה, לא בשר ודם גילה לך זה, כי אם אבי אשר בשמים. וגם אני אגיד לך כי אתה הוא פטרוס ועל הסלע הזה אבנה את קהילתי ושערי שאול לא יגברו עליה… אז ציווה על תלמידיו לבלתי הגד לאיש כי הוא המשיח’¹⁴⁸…

אגריפס השני, לפני שהיה מלך בישראל, היה מושל על כל איזור קיסרי־פיליפי והוא פאר את העיר והרחיב יותר את שטח שלטונו. הוא קרא לעיר, בשנת 60 בקירוב, בשם קיסר רומי בזמנו – נירוניאס. ההיסטוריון מספר: ‘באותו זמן הגדיל המלך אגריפס את בנינה של קיסרי־פיליפי וקרא לה נירוניאס, לכבוד נירון’¹⁴⁹. בזמנו חרבה הארץ בידי הרומאים. ואחרי חורבן ירושלים בא טיטוס, מפקד הצבא הרומי עם חייליו המנצחים, ועמם שבויים, אל קיסרי־פיליפי: ‘ושם ישב ימים רבים וערך חזיונות שעשועים שונים. ורבים מן השבויים מתו: אלה הושלכו לחיות רעות ואלה נאלצו להלחם איש באחיו עד מות’¹⁵⁰.

הרומאים טבעו בבניאס מטבעות בימי המלך אגריפס השני וגם אחרי חורבן מלכותו ביהודה, בשנים 61–82 לסה"נ. על אחדים מהם טבוע ראשו של המלך, שמו ותוארו 'פילוקיסר’ – אוהב־הקיסר. על אחרים מובא שמה הרומי הנזכר של בניאס – נירוניאס (ציורי המטבעות להלן).

מטבעות שהוטבעו בבניאס הרומית

F. de Saulcy, Numismatique de la Terre Sainte, 1874, pl. XVIII

בניאס היתה עיירה חשובה בימי שלטון המוסלמים בארץ. לפי גיאוגרף מוסלמי בסוף המאה התשיעית, היא היתה בירת הגולן ומספקת לדמשק את רוב מזונותיה.

בימי־הביניים היתה קיימת בעיירה בניאס קהילה של יהודים. הם קראו לעירם דן, כי סברו שכאן מקומה של דן מתקופת המקרא. זכר לקהילתה היהודית במאה האחת־עשרה מובא בתעודות שנמצאו בגניזה של מצרים. בתעודה אחת, שנעשתה לפני בית־דין ‘בשנת ד’ תת"ה ליצירה בירושלים' והיא שנת 1044 בקירוב, נזכרת ‘גאליה בת אשלימון אלבאניאסיה’, היתה במוצאה מבניאס¹⁵¹. תעודה אחרת משנת 1056 נכתבה בידי ראשי קהילתה של בניאס, המעידים ‘[מה שהיה לפנינ]ו, אנו הזקנים החתומים למטה בשטר הרשא[ה… זה בחמישי בשבת] בעשרין ושש יומין בירח תמוז, שנת השמטה, שהיא שנת [ארבעת אלפי]ן ותמאניה מא[יה וששה] עשר שנין לבירייתה דעלמא¹⁵² במדינת דן [הקרויה פ]מייס דשמעה [לדמ]שק’¹⁵³… על השטר חתומים זקני הקהילה והממונים על קיום השטר הזה¹⁵⁴.

רחוב בכפר בניאס. ציור משנת 1880

בימות הקיץ התגוררו התושבים בסוכות שהוקמו על גגות הבתים.

Ch. W. Wilson, Picturesque Palestine, II, 1882

גם בכתבים אחרים שנמצאו בגניזה נזכרים אנשים שהיו במוצאם מבניאס ונקראו בשמה. ‘שועא אלבניאס’¹⁵⁵, ‘עטיה בן באניאס’¹⁵⁶, שיך אבו סעיד מן בניאס¹⁵⁷.

חורבה בכפר בניאס. תמונה משנת 1880

במרומי ההר החולש על הסביבה, נראה המבצר הנקרא בערבית: קלעת נמרוד – מצודת־נמרוד.

מסופר על עובדיה הגר שהיה מסובב בקהילות ישראל, בסוף המאה האחת־עשרה, לאסוף כסף ובא גם אל בניאס, בשמה העברי דן, ‘ויקם עובדיה הגר מדמשק וילך אל דן אשר בארץ־ישראל לאסוף צדקה ו[בדן] מבני ישראל, אנשים מעטים ודלים. ויעשו (חסד) עם עובדיה הגר… שלמה בא מדרכו אל דן ויאמר לעבדיה הגר וליהודים אשר בדן, כי בעוד שנים חדשים וחצי, ויקבץ האלהים אשר עמו ישראל מכל הארצות אל ירושלים עיר הקודש’¹⁵⁸.

בניאס היה כפר ערבי בגבול סוריה, סמוך לגבול ישראל. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בוֹ 961 תושבים, רובם מוסלמים ומעוטם – נוצרים. סביבתה היתה מבוצרת היטב בידי הצבא הסורי. במלחמת־ששת־הימים, ביוני 1967, נכבש הכפר בידי צה"ל ותושביו נמלטו ממנו.

בניאס נמצאת כ־330 מ' מעל פני הים. שוכנת על צומת־דרכים: דרך מערבה – אל קיבוץ דן בעמק החולה, כ־3 ק"מ; דרך צפונה – אל לבנון, ודרך מזרחה – אל ברכת־רם, לאורך שולי נחל סער, המהווה את הגבול בין החרמון – בצפון ורמת־הגולן – בדרום., על פני הדרך חולשת יפה מצודת־נמרוד.

קברים קדושים ליהודים

בימי־הביניים הראו היהודים בבניאס קברים קדושים והם נהגו לבוא להשתטח עליהם. בקונטרס ‘יחוס האבות והנביאים’ שנכתב בשנת רצ"ז/1537 מסופר: ‘דן היא בניאס והיא בארץ־ישראל וממנה יוצא הירדן. שם קבור עדו הנביא ע"ה (עליו השלום), ועליו אילן גדול בלוט, כמו אריה. ושם קבור שבואל בן גרשום בן משה רבינו, ע"ה, ועליו אילן גדול סנדיאן’. סנדיאן הוא השם הערבי של האלון.

עדו היה נביא או חוזה בימי רחבעם בן שלמה מלך יהודה ובימי אביה בן ירבעם מלך ישראל. בספר דברי־הימים מסופר: ‘ודברי רחבעם הראשונים והאחרונים הלא הם כתובים בדברי… ועדו החוזה’. ‘ויתר דברי אביה ודרכיו כתובים במדרש הנביא עדו’¹⁵⁹.

בניאס נקראה בקרב הנוצרים בימי־הביניים בשיבוש שמה – בלינאס, שמובא בספרות הצלבנים. היסטוריון צלבני, במאה השתים־עשרה, מוצא בשם את המלה הלטינית בילינה – יפה וכה דבריו: ‘ונקראה בלינאס בזכות יופי המקום הזה’¹⁶⁰. בתקופת הצלבנים התחוללו קרבות רבים בבניאס ובסביבתה, בין הצלבנים שליטי הארץ ובין המוסלמים שהשתדלו מאזור דמשק לפרוץ לתוך גבולם. בתקופה זו נבנה בקרבתה של בניאס, במרומי הר תלול, מצודה גדולה להגנתה ולהגנת המעבר אל הארץ. היה נקרא גם על שמה של בניאס. בימינו ידועה בשם מצודת־נמרוד, ושרידיה מתנוססים על פני הסביבה.

על גורלו של רופא יהודי באזור בניאס, בשנת שפ"ה/1625 בקירוב, מספר רב תושב צפת: ‘בא יהודי אחד מתושבי הכפרים ואמר איך בימים שנאבד אליה הכהן הרופא, בבואו מעיר פמיאס, כשהיתה המלחמה בין השר של עירינו (צפת) ושר הערביים ונצחוהו, נמצא היהודי הנז’(כר) עושה מלאכת הרצענות באהלי הערביים השוכנים קרוב לדרך פמיאס, וראה את הערביים ההמה בעלי האהלים הנז'(כרים) שבאו והביאו אחד מהם כלי אומנות של רופא ושאלו: מנין לך זה? – ואמר לו: יהודי א'(חד) בא מדרך פמיאס לצפת וגוי אחד עמו, חמר, והרגנוהו ולקחנו זה ממנו'¹⁶¹…

עין־פמייס – מערת־פמייס

מערת־בטאיס או פמייס (פניאס נמצאת לרגלי החרמון, לרגליה נובע מקור חשוב של הירדן. רבותינו אמרו: ‘יוצא ירדן ממערת פמייס’¹⁶². ‘האומר או הנודר לא אשתה ממערת פניאס – אסורים עליו כל מימי הירדן’¹⁶³. אבותינו קראו למערה גם בשם העיירה הסמוכה – מחילה של קיסריון. הקדמונים האמינו שהיא נמשכת עמוק בהר אל עבר־הירדן מזרחה. האגדה מספרת על משה רבנו שבא והתחנן לפני הקדוש־ברוך־הוא ואמר לפניו: ‘רבונו של עולם, הואיל ונגזר עלי שלא אכנס לארץ… שמא אכנס אליה במחילה של קיסריון’¹⁶⁴. בימי קדם סברו כי המים הזורמים מתוך מערת־בניאס באים, לאורך מנהרה, מברכת־רם הנמצאת ברמת־הגולן.

מעין־פמייס זורם נחל חרמון, אחד משלושת מקורות הירדן העיקריים.

בצד מערת בניאס חצובות בסלע גומחות, שבהן הציבו היוונים פסלים לכבוד האל פן ונימפות – בתולות המים היפהפיות. מתחת לגומחות נשארו כתובות יווניות (ציור).

אלח’דר – השם הערבי של מקום קדוש סמוך למערת בניאס. זהו כינוי של אליהו הנביא. המקום קדוש גם לדרוזים. אלח’דר הוא גם כינויו של סנט גיורגיוס, הקדוש לנוצרים. על המקום בנוי חדר תפילה בעל כפה לבנה, ושביל עולה אליו.

גומחה חצובה בסלע, בצד מערת־בניאס בה היה ניצב פסל של האל פן

מתחתה חקוקה כתובת יוונית: ‘האֵלה הזאת הקדיש ויקטור הכומר, לזיבס – פאן, חובב בת־קול למען צאצאי ליסימאכוס’.

הכתובת משנת 150 לפי תאריך פומפיוס הרומי, והיא שנת 87 לסה"נ.

גומחה חצובה בקיר הסלעים

בשני צדיה כתובות יווניות מטושטשות. כל אחת חקוקה בטבלה מרובעת בעלת כנפים משולשות.

מעינות הבניאס – שם למסעדה שהוקמה ב־1969, במבנה שהיה מועדון של הקצינים הסורים, עד מלחמת ששת הימים יוני 1967. המסעדה שייכת לחברי שאר־ישוב הקרוב, מושב שסבל רבות, במשך עשרים שנה ממוצבי הסורים שהיו בסביבה. ע' ברכת־רם. חרמון – נחל. מצודת־נמרוד. סער – נחל.

כתובת ערבית שנמצאה בבניאס מעידה על בנין ח’אן, אכסניה ציבורית, בשנת 1226

‘בשם אללה ציווה בהקמת הח’אן המבורך הזה אדוננו הסולטן לוחם מלחמת הקודש, מגן הגבולות, הלוחם, המלומד והצדיק עמאד א־דניה וא־דין, אלמלך אלעזיז עת"מאן, יחזק אללה נצחונו בן אדוננו הסולטן אלמלך אלעאדל אבו־בכּר בן איובּ, רחמי אללה עליו, בהנהלת העבד המסכן לאללה חמדיה(?) בן ח’צ’ר בן ג’נבּה, (בשרות) אלמלך אלעזיז. ובנה העבד המסכן לאללה אבו אלפתח בן נפר(?), בחדש שנת שלוש ועשרים ושש מאות’ (לספירת המוסלמים, והיא שנת 1226 לסה"נ).

מבניאס

אל אילת – 559 ק"מ

אל אשקלון – 259 ק"מ

אל באר־שבע – 316 ק"מ

אל בריכת־רם – 9 ק"מ

אל טבריה – 68 ק"מ

אל חיפה – 126 ק"מ

אל ירושלים – 266 ק"מ

אל לוד – 216 ק"מ

אל מג’דל־שמס – 12 ק"מ

אל נצרת – 100 ק"מ

אל נתניה – 171 ק"מ

אל צפת – 74 ק"מ

אל קרית־שמונה – 11 ק"מ

אל קונייטרה – 22 ק"מ

אל ראש־פנה – 53 ק"מ

אל תל־אביב – 203 ק"מ

בְּנֵי־יְהוּדָה

ישוב יהודי שהיה ברמת הגולן, מזרחה מהכנרת, בסביבת עין־גב של ימינו. נקרא על יסוד דברי הושע הנביא ‘ונקבצו בני־יהודה ובני־ישראל יחדו’¹⁶⁵. נוסד בשנת תרמ"ז/1887, בידי יהודי צפת בכפר ערבי בשם ביר א־שקום (א־שגום). לעזרתם בא הבריטי לורנס אוליפנט, מחסידי האומות ומחוקריו הראשונים של הגולן. אחרי היוסדו כתבו על מייסדיו הנועזים ‘גם העצמות היבשות, אשר נואשו מתחיתם, בני הבטלנים, גם המה התנערו מעפר שפלותם, הכירו כבוד אדם ורוחם תאבר נץ למעלה. ויקומו ויתאזרו חיל למלחמת קיומם. ויקנו הנחלה הגדולה ונחלת יהודה בעבר־הירדן, מאת ממשלת תוגרמה (תורכיה)’¹⁶⁶. מקץ זמן קצר נעזב הישוב לדאבון מייסדיו, מסבּת קושי התנאים שבהם היה נתון וחוסר עזרה לחלוציו הראשונים.

בהודעה ארוכה מאת חברי חברת בני־יהודה, שהופיעה בשנת תרנ"ה/1895, מספרים הם על גילגולי מושבם, על מייסדיו ועל רצונם לחזור אל אדמתם הנטושה, וכה דבריהם: ‘ויאמרו לקנא את קנאת ארה"ק (ארץ הקודש) המזרחית הנשכחה מני רגל איש ישראל משנות מאות רבות… יצאו הצעירים האלה חלוצים, ויקנו כברת ארץ בהכפר א־שגום… והשיגו את שטרי מקנת אדמתם על שם שלושה נבחריהם…’ הכותבים מספרים על חלקו הרב של הבריטי אוליפנט הנזכר, שהבטיח להם את עזרתו ‘עד אשר תהיה מושבתם בני־יהודה לגאון ולתפארת וכלילת יופי’. אולם אחרי מותו ‘ותשאר אנית תקוות חברת בני־יהודה מטורפת בין גלי ים התלאות ובעמקי תהום הבלהות, באין מעמד’. המתיישבים מספרים שבאו ‘לפני גדולי ונכבדי נדיבי עמינו, העמודים אשר תקוות ישוב ארה"ק נשענת עליהם, לתמכם ולתת להם ידים עוזרות. למען יוכלו לכונן להם מושבה על אדמתם אשר בארה"ק המזרחית, אחרי אשר המה הם הראשונים אשר נועזו לצאת חלוצים ולפתוח שערי ארץ רבה, לפני גולי אחינו הנרדפים בארצות פזוריהם. ותהי תשובת הנדיבים אותם אז, כי מי דרש זאת מיד חברת בני־יהודה לשום את נפשם בכפם ולהאחז בארץ אשר לא דרך בה כף רגל איש ישראל משנות מאות רבות. ומי יתן ערובתו בעד חייכם ושלומכם שמה… וכראות חברת בני־יהודה כי אין מושיע אותם, ואין איש שם על לב לתמוך את מטרת הישוב בארה"ק המזרחית, אז חגרו את שארית כחם וימכרו את כל אשר להם, ומרביתם מכרו גם אחרית שמלתם לעורם. ויכוננו להם שמה על אדמתם כמה בתי עוני. וישבו שמה ערך עשרה ירחים בלי רופא וסמי מרפא, בלי רוקח ובית־מרקחת, בלי תומך ותמיכה. ובאין האמצעים הנחוצים לעבודת־האדמה… נאלצו לשוב למחנם עיה"ק צפת על עקב בשתם, ותהי להם נפשם לשלל. ועתה אחרי אשר נפקחו עיני נדיבי אחינו לראות כי לא חזו נוכחה, ויתנו את לבבם לנסות ליישב גם את ארה"ק המזרחית ואגודות רבות מאמעריקא ומבריטאניא ומרוסיא ורומעניא אחזו בלב ארה"ק המזרחית פנימה. עתה נתעוררו חברת בני־יהודה שנית לדרוש בצדק ובמשפט לתמוך אותם, למען יוכלו ליסד להם מושבה שמה גם הם… רוזני ארץ נשיאי ישראל, כל חובבי־ציון, כל אוהבי ארה"ק, יחד כל נדיבי לב התעוררו התעוררו, קומו צאו לעזרת אחיכם… ויפתחו שערי צדק רבה, הבשן, הגולן והגלעד קדמת הירדן, ארץ רחבת־ידים, להקליט בתוכה עם רב… ומצוות גאולה תתנו לארץ. והוא דבר גדול יקר ונכבד בימינו אלה, אשר רבו המכשולים על כל מדרך כף רגל… ונחלתנו היא בטבור הארץ, על הגבול שבין ארה"ק המערבית וארה"ק המזרחית, במקום אשר התקוה משחקת לפנינו, כי בעוד שנתים תעבור שמה מסילת־ברזל. ואולי עוד בית תחנות תעמוד על אדמותינו’… הכותבים רומזים לסלילת המסילה בידי התורכים מחיפה אל דמשק ולפי התכנית הראשונה היא היתה צריכה להסלל לאורך חופה המזרחי של הכנרת, ודרך ואדי א־סמך הקרוב לבני־יהודה, לעלות על הגולן התיכון וממנה אל דמשק מזרחה. אולם התכנית השתנתה והמסילה נסללה יותר דרומה, דרך בקעת הירמוך.

חברי בני־יהודה מספרים על מאמצם להוסיף לאדמתם עוד חלקה אחת, שרכשוה לפי דבריהם בעזרת תרומה ‘נתמכנו אז בחמשים לירא שטערלינג מאלמנת סיר אוליפנט’. הם מבקשים את עזרת אחיהם ‘ועתה ראשי ועיני ישראל, כל נדיבי הלב הנה עיני עבדיכם נשואות עליכם ומייחלות לחסדיכם. אנא… העבירו נא סירת דוגה קטנה טעונה עשרים משפחות, שארית פליטת חברת בני־יהודה, את שבולת המים ויגיעו גם הם בשלום אל מטרתם להנות מיגיע כפיהם ומעמל ידיהם ישבעו לחם… ובתקות לבב נשוב לשלם בחזרה, במשך כמה שנים, את כל כסף התמיכה אשר נקבל’. הם גם מודיעים על ‘מספר בני החברה: אבות המשפחות – עשרים; שנותיהם מעשרים עד ארבעים. נשים – שמונה־עשר, בניהם – 26, בנותיהם – 14. בסה"כ – 78 נפשות. הנחוץ להם: עשרים בתים… רפתים… צמדי בקר… סוסים… חמורים… פרות… כלי מחרישה… זריעה… מאכל הבהמות… פרנסת שנה לכל בע"ב (בעל־בית)… הוצאות כלליות מבה"כנ (בית־הכנסת), מרחץ, בית־מרקחת, רוקח, מורה, שו"ב (שוחט ובודק)’ וחותמים על הודעתם – ‘חברת בני יהודה בצפת ת"ו (תבנה ותכונן)’¹⁶⁷.

תושבי בני־יהודה תמונה משנת 1912 בקירוב

שלושת העסקנים החשובים בחלוצי הגולן היו שמואל שולמאן, אשר פ’עלקיס־זאהן, וחיים ברנשטיין, כולם תושבי צפת.

מקץ זמן־מה חזרו חלוצי הגולן שנית אל מושבתם בני־יהודה, בעזרת חובבי־ציון בלונדון. בלוח ארץ־ישראל לשנת תרנ"ז/1897, מסופר על חברת בני יהודה בצפת¹⁶⁸. 'לפי הנשמע החליטה חברת חובבי־ציון בלאנדאן לתמך בידי החברה הזאת אשר באי בריתה הם כולם ילידי צפת ת"ו. והם היו החלוצים הראשונים אשר הרהיבו בנפשם לקנות למו אחוזת אדמה בעבר־הירדן המזרחי, בהכפר ‘אישגום’, העומד על כתף ים כנרת קדמה… וכבר הראו עת עזוזם ואומץ רוחם, ויתאחזו באדמתם עוד לפני שנים מספר, ורק מחסרון תמיכה למבנה הבתים וכל הנחוץ נאלצו לעזוב את אדמתם. וחובבי ציון אשר בלונדון יתמכו בידיהם למען יוכלו להכין להם מכון נאמן למחיתם¹⁶⁹.

בקרב המתיישבים בבני־יהודה התעוררה שאלה חשובה: האם ישובם נמצא בארץ־ישראל המקודשת או מחוצה לה, ואם צריכים הם לחוג גם יום שני של גלויות, כמו שנוהגים יהודי הגולה. עסקן דתי רב־פעלים באותם הימים, דן בענין זה ופונה אל מתיישב בבני־יהודה ‘ועתה בנוגע לשאלתך, על אדות המושבה בני־יהודא, לפי דעתי יש ליושביה לחוג רק יום אחד… כי אחרי אשר המתישבים בה מחדש הם עדה שלמה מבני ארץ־ישראל, ינהגו כמנהג המקום שיצאו משם. וכפי הידוע לי גם מושבת בני־יהודא נוסדה על־ידי עדה שלמה מבני צפת. ויצא איפא הדבר למושבה זו… לעשות יום אחד, ואין להרהר אחריהם־שלום’¹⁷⁰. רב ירושלמי נודע בעת החדשה, דן בענין זה ומוסיף ‘כי אפילו באו המתישבים מחוץ לארץ, ינהגו יום אחד, באשר בעבר־הירדן היא מכבוש עולי בבל’¹⁷¹.

הדרך אל בני־יהודה היתה קשה ומיגעת. כל מי שרצה לעלות אליה, היה בא לטבריה שוכר סירת דייגים ומפליג בכנרת מזרחה אל החוף של נוקייבּ – כורסי, כ־10 ק"מ. מהחוף היה עולה ברגל או ברכיבה על חמור, שהיה נשכר מבדואים שהתגוררו בסביבה. מהחוף אל בני־יהודה המרחק כ־2 ק"מ, בעליה תלולה – כ־375 מ'.

אנשי צפת יצאו אל בני־יהודה בשביל שעבר על פני כפר־נחום, אל שפך הירדן בכנרת. בעזרת דייגים ערבים שהתגוררו על חופה צלחו במים, והמשיכו בבקעת בטיחה דרומה אל נוקייבּ – כורסי הנזכרות, ומהן עלו אל בני־יהודה.

בלוח ארץ־ישראל לשנת תר"ס/1900 מסופר על בני־יהודה ‘על כתף ים כנרת קדמה. יושביה לע"ע (לעת עתה) – 4 משפחות. שטח אדמתה – 3500 דונם’. בשנת תרס"א/1901 מספר אחד מעסקניה ‘הנני להעיר על הפליאה הגדולה אשר יתפלא כל בעל־לב אשר לא תתעורר כל חברה… להושיע את המושבה בני־יהודה… שדרישתה מעטה וקיומה בטוח. אין איש שם על לב, ונפול תפול באין עוזר… האכרים חיים בשלום עם שכניהם האזרחים… האכרים עובדים בידיהם את כל העבודות, מסתפקים במועט: בדירה, במאכל ובכסות. זה יותר משנתיים הם יושבים שם איש וביתו בחדר אחד פשוט, כבתי האזרחים בני הכפרים אשר נבנו בידיהם. הם הולכים היערה וחטבו להם איש איש עצים להסקה ולבשול. נזורים מיין, ומבשר, כי שו"ב (שוחט ובודק) אין להם, לא רופא ורפואות וגם לא מלמד לבניהם… במושבה הנ"ל יושבים עתה אחד־עשר אכרים… יחושו נא אחינו לעזרת המושבה הזאת, לבל תפול אבן גדולה מהישוב. והיא המושבה האחת בעבר־הירדן, ארץ השבטים לפנים’¹⁷².

לפני חובבי־ציון ברוסיה הובאה בקשת ‘מנהל הקולוניא בני־יהודה שבעבר־הירדן’ להגיש עזרה לתושביה. המנהל מספר שבנה בה ‘חצר גדול, אורווה רחבה כללית, שני בתים חדשים ותיקן ארבעה בתים קטנים ישנים. הבתים ההם הם בתי אבן, בלא סיד וגגותיהם כגגי הערבים. הקולוניא…נושאת באמת חותם כפר ערבי. פה הכל במצב פשוט כמו אצל הערביים. והנשים עובדות על השדות, בשווה עם האנשים. מובן, כי הקולוניסטים של בני־יהודה החרוצים אוהבי עבודה יצליחו יותר מן הפלחים העצלים והרחוקים מכל דאגה’…¹⁷³

בלוח ארץ־ישראל שיצא לאור בשנת תרס"ו/1906 מסופר: ‘בני־יהודה (א־שגום), נוסדה מאת יהודי צפת ונתמכה מאת חו"צ (חובבי־ציון) שבלאנדאן. מספר יושביה 33 נפש’¹⁷⁴. אולם מסבת תנאיהם הקשים, יצאו רובם ממנה ונשארה רק משפחה בודדה – משפחת ברנשטיין. אמנם בקרב חברי ה’שומר' התעוררה בשנת 1913, השאיפה לעלות על בני־יהודה ולשקמה, אולם היא לא התגשמה במרומי הגולן אלא בגליל העליון. במאורעות הדמים שפרצו בארץ בראשית המנדט הבריטי, רצחו ערבים את פ’רומה אם המשפחה ובנה משה, וכך בא הקץ הטראגי על בני־יהודה. בז' באייר תר"פ/1920¹⁷⁵. ערבים השתלטו על אדמתה ובמשך שנים רבות אי־אפשר היה ליהודי לבוא אליה. בקרבתה נוסדה עין־גב על חוף הכנרת, ובינה ובין בני־יהודה עבר הגבול בין ישראל וסוריה. אחרי מלחמת ששת־הימים, הקימו צנחנים עברים בקרבתה את ישובם החדש גבעת־יואב, יורשת בני־יהודה, החלוצה רבת־הסבל, ע' ביר א־שגום. בית־יהודה. גבעת־יואב. רומסניה.

בַּנִי נוּעֵים

שבט בדואי בארץ הבשן, בשילטון סורי, בסביבות העיירה נוה. אולי זכר לו בתעודה צלבנית משנת 1100 ומשנת 1106, עם שמות כפרים בגולן¹⁷⁶. ע' קרחתה.

בַּּנִי צָחֶ’ר

שבט בדואי. גדול במדבר הסורי, מזרחה מעבר־הירדן. נקרא גם ערבּ א־צח’ור. צ’חר בערבית – סלע, רבים: צ’חוּר. בדורות קודמים היו בני השבט הזה פולשים עם עדריהם למרחבי הגולן ולעתים קרובות התלקחו קרבות דמים בין רועיו הנודדים ותושבי הגולן.

צח’ור אלע’ור – שלוחה של השבט בני צח’ר, שבניה התגוררו בעמק הירדן – אלע’ור בערבית. הם הפילו את פחדם על כל האזור, משפת הכנרת ועד גדות הירמוך. חלוצי המתיישבים היהודיים בעמק הירדן סבלו מהם רבות. עם התחזקות ההתיישבות היהודית נדחקו הבדואים מעמק הירדן מזרחה אל מעלות הגולן הקרובים. במלחמת ששת־הימים 1967 הם נעלמו מכל הגולן ונדדו אל סוריה השכנה.

בַּרְאוֹן – הר

בגולן העליון, בצד הכביש מסעדה – קונייטרה. פסגתו – 1956 מ' מעל פני הים. צורה עברית של שמו הערבי ברעום או ברם, ואין לדעת פירושם.

בַּרְבּוּטִיֶה, נחל, ע' שפמנוּן – נחל.

בַּרְבֶוּרָה

שם ערבי לאי זעיר בנהר הירמוך, בקרבת שפכו אל הירדן. עליו היה ישוב בדואי קטן, ובו התגוררו בני השבט אלהנאדי.

בַּרַחְ’תָא

משק חקלאי שהיה במעלה החרמון. שמו המלא – מזרעת־ברח’תא. אין ידוע פירוש השם ברח’תא ומוצאו. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 99 תושבים. נמצא כ־1300 מ' מעל פני הים. בשיפולי ברח’תא, דרומה, עובר נחל שיאון (ואדי אלעסל), היורד דרומה אל עמק החולה.

בְּרֵיקָה (א) – כפר

כפר סורי בירכתי הגולן, סמוך לגבול ישראל, מזרחה מהכביש קונייטרה – צומת־רפיד. תושביו היו צ’רקסים. ב־1885 היו בו כ־100 בתים, 85 משפחות, 425 תושבים ומהם 85 לוחמים. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 932 תושבים. בתחום הכפר נמצאו שרידים המעידים על ישובו הקדום.

בריקה נמצאת כ־910 מ' מעל פני הים. דרומה מתרומם הר בולט על סביבתו ונקרא בערבית תל עכאשה.

מבריקה יוצאת דרך צפונה, עוברת בכפר הנטוש ביר אלעג’ם, ואחרי מרחק־מה נכנסת לתחום ישראל. ע' ביר אלעג’ם. עכּאשה.

בְּרֵיקָה (ב) – חורבה

שם ערבי לחורבה במורד הגולן אל בקעת הירמוך. במורדה מזרחה יורד ואדי מסעוד אל הירמוך. ע' מסעוד – ואדי. רום־ברך.

בִּרְכֶּת אֶ־גַ’ָרבּ, בקעת הירמוך. ע' חמת־גדר.

בִּרְכֶּת־בַּעַתֵיין

שם ערבי לבריכה טבעית במעלה החרמון, על גבול ישראל ולבנון. אין ידוע פירוש שמו. הבריכה נמצאת כ־1100 מ' מעל פני הים. מהבריכה נמשך שביל צפונה אל כפר־שובּה, כ־½2 ק"מ. ע' כפר שובּה.

בְּרֵכַת־הַמְּשׁוּשִׁים

בריכה טבעית ברמת־הגולן, דרומה מהכביש גשר בנות־יעקב – קונייטרה, בקרבת עיי הכפר ג’ראבּה. הבריכה מוקפת ומשתרעת על משטח מורכב ממוטות בזלת משושים, בעלי שש צלעות, ומכאן שמה החדש, שניתן על־ידי סיירים, שבאו אליה לראשונה בראשית 1968. האזור הוכר כשמורת טבע מסבת הבריכה המענינת, בקעתה היפה ושלל הצמחים ובעלי־החיים המצויים בה.

הבריכה מעוגלת; אורכה כ־30 מ' ורוחבה כ־20 מ'. מצוק הבזלת המקיף אותה במזרח מתרומם עד 15 מ' בקירוב מעל פני המים. הבריכה נמצאת באפיק ואדי אלהוּאַ – נחל הרוחות, היורד מרמת־הגולן דרך בקעת בטיחה אל הכנרת (צ' בהמשך).

לואדי אלהוא ניתן השם החדש – נחל המשושים.

בְּרְכַּת־נַקָאָר

שם ערבי לבריכה טבעית במעלה החרמון, על גבול ישראל ולבנון. נקאר דומה לנקרה העברית. הבריכה נמצאת כ־1200 מ' מעל פני הים. ממנה יוצא שביל מזרחה אל הכפר שבּעה, כ־2 ק"מ. השביל עובר בבקעה צרה ובצדה המערבי הר שפסגתו –1414 מ'. נקרא בערבית גבּל חורתא. ע' שבּעה.

בריכת המשושים

בריכת־רם

בְּרֵכַת־רָם

בריכה טבעית בירכתי רמת־הגולן, בסמוך להרי החרמון ולכביש בניאס – קונייטרה. הבריכה מעוגלת, לפי הסברה, שהיתה רווחת בעבר, נמצאת בלוע של הר געש. אורכה – כ־630 מ', רוחבה – כ־480 מ', עומקה – כ־60 מ', והיקפה – כ־1600 מ'. פני הבריכה כ־1024 מ' מעל פני הים.

פ’יאלה, שם יווני לבריכת־רם. פירושו־קערה, ונקראה על צורתה המעוגלת.

הקדמונים האמינו שיש מנהרה תת־קרקעית מתחתית בריכת־רם ונמשכת אל מערת־בניאס. יוסף בן מתתיהו מספר במאה הראשונה ‘למראה עין הירדן נמצא על־יד בניאס, ובאמת הוא פורץ מתוך הבריכה הנקראת פ’יאלה ושוטף שמה (אל בניאס) מתחת לאדמה. ואיש לא ידע לפניו כי מן הברכה הזאת יוצא הירדן, עד שבא פיליפוס הנסיך… וגילה את הדבר במופת. הוא זרה מוץ על פני הברכה ואחרי־כך מצא, כי נסחף המוץ אל פניאס, אשר שם ביקשו הראשונות את מקורות הירדן, ובמקום ההוא צץ על פני המים’¹⁷⁷. ע' בירם. בניאס. כתף־החרמון. מסעדה.

מבריכת־רם

אל בניאס – 10 ק"מ

אל גשר בנות יעקב – 39 ק"מ דרך קונייטרה

אל כתף החרמון – 24 ק"מ

אל מג’דל־שמס – 6 ק"מ

אל מסעדה – 1 ק"מ

אל קונייטרה – 14 ק"מ

אל קרית־שמונה – 20 ק"מ

אל ראש־פנה – 46 ק"מ

אל רמת־שלום – 6 ק"מ

בַּרְעוּם, שם ערבי להר. ע' בראון.

בָּשָׁן

איזור נרחב בעבר־הירדן, בגבול הגולן, רכסי החרמון ובקעת־דמשק. כולו בשילטון סוריה. נזכר פעמים רבות במקרא, גם בגירסה הבשן. בימי כיבוש הארץ בידי בני ישראל היה בממלכת עוג המלך. התורה מספרת על בני ישראל: ‘ויפנו ויעלו דרך הבשן ויצא עוג מלך הבשן לקראתם הוא וכל עמו למלחמה’¹⁷⁸. ארצו נכבשה בידי בני ישראל ונועדה לשבטים: ‘ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף… ואת ממלכת עוג מלך הבשן לעריה’¹⁷⁹. משורר תהלים משבח את ה' ‘שהכה גוים רבים והרג מלכים עצומים… ולעוג מלך הבשן… ונתן ארצם לנחלה, נחלה לישראל עמו’. ‘ויהרג מלכים אדירים… ולעוג מלך הבשן… ונתן ארצם לנחלה… נחלה לישראל עבדו’¹⁸⁰.

הארץ הצטיינה בעצי אלונים ענפים ונביאים מזכירים אותם. ישעיהו בנבואתו ‘על כל גאה ורם…ועל כל אלוני הבשן’¹⁸¹. וזכריה קורא:‘הילילו אלוני בשן כי ירד יער’¹⁸². הקדמונים ניצלו את העצים לצרכי ספנות, והנביא יחזקאל בנבואתו על צור ‘היושבת על מבואות ים’, אומר: ‘אלונים מבשן עשו משוטיך’¹⁸³. באזורים הפראיים של הבשן כנראה התגוררו אריות, והתורה מדמה את דן בן יעקב אבינו כ’גור אריה יזנק מן הבשן'¹⁸⁴.

בבשן השתרעו שטחי מרעה נרחבים, והארץ הצטיינה בצאן ובבקר משובחים. משה רבנו מהלל: ‘ואילים בני בשן ועתודים’¹⁸⁵. הנביא עמוס מכנה את הנשים בהר שומרון – ‘פרות הבשן’¹⁸⁶. משורר תהלים קורא: ‘סבבוני פרים רבים אבירי בשן כתרוני’¹⁸⁷. הנביא יחזקאל מזכיר ‘אילים כרים ועתודים פרים מריאי בשן כולם’¹⁸⁸.

בגבולו המזרחי של הבשן השתרע איזור בשם ארגוב, ולפעמים הוא נכלל בבשן, כפי שמובא בתיאור חלוקת הארץ למחוזות בימי שלמה המלך. מושלה היה ‘בן גבר… לו חבל ארגוב אשר בבשן, ששים ערים גדולות חומה ובריח נחושת’¹⁸⁹. איזור אחר נקרא חווֹת יאיר, בתחום שבט מנשה: ‘וכל חות יאיר אשר בבשן ששים עיר’¹⁹⁰. בגבולו הצפוני־מערבי של הבשן היו ממלכות גשור ומעכה.

בארץ הבשן היו ערים רבות, והחשובות בהן אדרעי – דרעה בימינו. בחלקה המערבי של הבשן היתה עיר בשם גולן, ובדורות מאוחרים יותר קראו לכל אזורה המערבי כשם העיר הזאת – ארץ גולן.

עם פלישת האשורים ומלכם תגלת־פלאסר, בשנת 732 לפני סה"נ, בא קץ על שלטון ישראל בבשן ומלך אשור הגלה חלק מתושביה, ככתוב בספר דברי־הימים: ‘ויער אלהי ישראל… ואת תלגת פלנסר מלך אשור¹⁹¹ ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה’…¹⁹² הנביא נחום קורא אליה: ‘אומלל בשן’¹⁹³. נביא אחר מנחם את עמו ‘רעה עמך בשבטך צאן נחלתך… ירעו בשן… כימי עולם’¹⁹⁴. ‘ושבבתי את ישראל אל נוהו ורעה… והבשן’¹⁹⁵.

הבשן נקרא בדורות שאחרי־כן בשיבוש שמו: בתאניה, ומזה בותניא או מתנן בתרגום הארמי של התורה. שם זה, בגירסת אלבתניה, רווח גם בקרב הערבים בימי־הביניים. הם סברו למצוא בו את המלה הערבית ‘בתנה’, שפירושה שטח מישורי של אדמה פוריה טובה לחקלאות. שטחים נרחבים בבשן מכוסים אדמת לבה וזרועים סלעי בזלת, ולפיכך נקראת הבזלת בעברית במלה החדשה – בשנית.

הבשן מהווה בימינו את שטחה הדרומי ביותר של סוריה. מזרחה מתרוממים הרי בשן, הנקראים בימינו הר הדרוזים, בערבית: ג’בּל א־דרוּז. בימי קדם נקראו חורן, ובימינו השם חורן הוא שמה הערבי של ארץ הבשן, והשם אלבתניה נותר רק בספרות הערבית.

באיזור המערבי של הבשן רכש הברון דה־רוטשילד שטחי אדמה נרחבים, כדי ליישב בהם יהודים. על אדמות הברון בבשן, ע' כאן.

ישובים בבשן. ע' אדרעי. א־שג’רה. זיזון. נוה. סלכה. עשתרות־קרנים. עתמן. שייח' מסכין. שייח' סעד. תל א־שיהאבּ.

בַּתְרָה

כפר ערבי שהיה בגולן התיכון, דרומה מיהודיה. בתרה פירושו גזור, דומה לבתר העברי. ואולי נקרא על סביבתו הגזורה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 71 תושבים.

אלביר – שם אחר לבתרה, במפה חדשה של הגולן. ופירושו – הבאר או הבור.

ואדי אלבתרה – יורד בשיפולי הכפר בתרה, אל בקעת בטיחה בחוף הכנרת.

גַבִיתָא

שם ארמי לגבעה בארץ הבשן, סמוך לגולן. נזכר רק בכתב־יד כתוב סורית, השמור בספרית המוזיאון הבריטי בלונדון¹⁹⁶. בו מסופר על המלחמה הגדולה שהתחוללה בסביבתה בבקעת הירמוך, בין הערבים הפולשים והביזאנטים אדוני הארץ שנסוגו ממנה, בראשית המאה השביעית. זאת היא הגבעה הנקראת בערבית ג’אבּיה, בסביבות העיירה נוה הסורית. ע' ג’אבּיה.

גַבְלָן, גירסה אחרת של גולן. ע' סקירה על הגולן.

גִבְעָה 62

בשיפולי הגולן. לצד הירדן העליון ובגבול בקעת בטיחה. מתרוממת 62 מ' מעל פני הים התיכון. על פסגתה היה מוצב של הצבא הסורי נגד ישראל, באזור אלמגור הנמצאת בקו אוויר כ־3 ק"מ ממנה. לעתים קרובות פתחו הסורים באש עליה. במלחמת ששת הימים, למחרת ההסתערות על רמת הגולן, יצא כוח רגלי מאלמגור, חצה את הירדן והשתלט גם על גבעה 62, ב־10 ביוני 1967. בצד הגבעה עובר כביש המוצבים, העולה מחוף הכנרת הקרוב, דרך בטיחה אל גשר בנות־יעקב. מגבעה 62 ועד גשר בנות־יעקב צפונה, המרחק – כ־11 ק"מ.

גִבְעַת־יוֹאָב

שם זמני לישוב חדש בגולן התחתון. נקרא לזכר יואב שחם, קצין צנחנים שנפל בפעולת תגמול בכפר סמוע – אשתמוע הקדומה, בהרי חברון. פקודיו הם מייסדי הישוב הזה. ראשיתו בכפר הנטוש פ’יק, ביום י"ג אדר תשכ"ח/13 מארס 1968. ישובו הקבוע על אדמות סקופיה הנמצאות בקרבתו, צפונה. ע' אפק. סקופיה.

גָדֶר (גַדָרָה)

עיר קדומה בעבר־הירדן. נזכרת רבות בספרות העברית והלועזית העתיקה בגירסה – גדרה. ידועה בתקופת המכבים. אלכסנדר ינאי כבשה אחרי מצור ממושך, בשנת 80 לפני סה"נ¹⁹⁷. היתה בשלטון היהודים עד בוא פומפיוס לארץ, ב־63 לפני סה"נ. הוא ציווה לשקם את העיר¹⁹⁸. תושביה התקינו תאריך מיוחד לעירם משנת בואו של פומפיוס אליהם ושחררם משלטון היהודים. היא היתה חברה בברית עשר־הערים – ‘דקאפוליס’ היווני, בירה של אזור נרחב שהגיע צפונה עד גדת הכנרת, ונקרא על תושביה – ארץ הגדריים. נזכרת בברית־החדשה, בתאור מעשיו של ישו בחוף הכנרת. בימי מרד היהודים ברומאים התנפלו המורדים על תושביה הנוכרים¹⁹⁹.

רבותינו מספרים על ארכיון שהיה בה, ארכיון דגדר, כעין בית־דין אזורי: ‘להדא ארכיון דגדר שהמלך יושב לדין מלמעלה, וכל העם יושבין לפניו על הארץ’.²⁰⁰. מבין תושביה הנוכרים התפרסמו אישים אחדים בדורם²⁰¹. רבותינו מספרים על אחד מהם אבנימוס הגדרי, שהיה איש שיחו של רבי מאיר, במאה השניה²⁰². לפי דברי רבותינו היו בגדר אנשים שלא הצטיינו במוסרם הרב. על דברי ‘לא תחמד’, הם מספרים על תושבי הערים גדר וסוסיתה הסמוכה אליה ‘והיו מתגנבים אילו בנשותיהם של אילו… ואילו בנשותיהם של אילו’²⁰³.

מפת חורבות גדר או גדרה הקדומה. בתחומה הכפר הירדני אומקייס

בין החורבות גם שרידי תיאטרונים רומאים

התיאטרון הרומאי המערבי בחורבות גדר, ציור משנת 1886

המבוא המפולש בתיאטרון המערבי בחורבות גדר

מפת גדרה וציורי התיאטרון מהספר: G. Schumacher, Northern Ajlun, 1890

מטבעות שהוטבעו בגדרה הרומית במאה השניה־השלישית לסה"נ

F. de Saulcy, Numismatique de la Terre Sainte, 1874, pl. XV

שרידים יהודים מחורבות גדר

תבליט מנורה מהמאה השלישית לסה"נ.

מימין המנורה – שופר. ומשמאל – לולב.

התבליט בלוח בזלת בגובה – 53 ס"מ, וברוחב 50 ס"מ.

שמור במוזיאון של הכנסיה הפראנציסאנית פ’לגלסיון בעיר העתיקה, בירושלים.

תבליט מנורה על לוח שייש

שמור במוזיאון רוקפלר, ירושלים.

גובה הלוח – 64 ס"מ, ורוחבו – 1 מ', חלקו התחתון שבור.

תבליט של מנורה

מימין למנורה – שופר, ומשמאל – לולב.

פסל עשוי בזלת

הובא מחורבות גדר, ושמור במוזיאון הארץ, תל־אביב.

כנראה הפסל מציג קיסר רומי, והוא מהמאה השלישית לסה"נ, בקירוב.

בעיר שלטו מנהגי הגויים וגם פעולות ספורט בתיאטרונים בסגנון הרומאי. בה טבעו מטבעות מיוחדים הנושאים את שמה ותאריכה המיוחד. במטבעות אחדים, מהמאה השניה, טבועה ספינה גדולה על משוטיה ושייטיה. מעליה כתוב בלועזית שמה של העיר ‘גדרה’. נראה שמטבע זה הותקן לכבוד חגיגה שנערכה על גדות נהר הירמוך, הזורם בשיפולי העיר. כנראה באפיקו בנו סכר לאגירת המים ובהם ערכו שיוט ספינות המכונה במלה ‘נאומאכיה’, כפי שכתוב על המטבע.

במטבע רומי שהוטבע בגדרה, נראית ספינה עם משוטים ושייטים ועליה מובא בכתב יוונית שמה של העיר ‘גדרה’ והמלה נאומא, קיצור המלה היוונית נאומאכיה. ופרושה קרב־ים. כך קראו הרומאים לשיחזורם של קרבות־ים מפורסמים, שהיו נערכים לפני קהל רב – על המטבע כתוב ‘של אנשי גדרה, לציון הנאומאכיה על הנהר, שנת 224’ למנין גדרה והיא שנת 161 לסה"נ (ציור).

מטבע או מדליון של גדרה הקדומה

מעל הספינה כתוב: גדרה נאומא – ומתחתיה האותיות:

מהצד השני: ראש הקיסר מרקוס אורליוס.

גדר או גדרה היתה במקום הכפר הערבי אומקייס, השוכן בקצה הצפוני ביותר של הגלעד, בגבול מלכות ירדן בימינו. בימי־הביניים עוד קראו הערבים לישוב במקום הזה בשמו העברי בשינוי קל – ג’דר²⁰⁴. ובתקופה יותר מאוחרת קראו לו אומקייס. שוכן במרומי הר שמורדו התלול שופע אל בקעת הירמוך ונשקף יפה אל מול הרי גולן וחופי הכנרת. בכפר שרידים רבים וגם תיאטרון רומי (ציורים).

בחורבות גדרה נמצאו גם שרידים של תושביה היהודים: מנורות חקוקות על לוחות אבן (ציורים).

המעינות החמים הנובעים לרגלי ההר של גדר, באפיק הירמוך, נקראים על שמה – חמת־גדר, ופרסומם רב בימי קדם. ע' חמת־גדר. ירמוך.

גוּבְלָנָא (גוולנא)

ישוב קדום. נזכר רק בתלמוד ירושלמי, במאה השלישית בקירוב, גם בגירסה גוולנא. רבותינו מספרים על רבי ירמיהו אזל לגובלנא²⁰⁵. כנראה היה במקום הכפר ג’לבּינה, במורדות הגולן המערבים. ע' ג’לבון. ג’לבּינה.

גוּבְתָה

נחל יורד מהחרמון, בשיפולי רמת־שלום, שוכנת במקום כפר שהיה נקרא בשם הערבי ג’בּתא א־זית, ומכאן השם גובתה, יורד על פני מצודת־נמרוד, אל נחל חרמון, בצד בניאס. נקרא בערבית: ואדי חשייבּה, קורת עץ קטנה. ע' אום זוחלוק. ג’בּתא א־זית.

גוּולַנָא ישוב קדום. ע' גובלנא.

גוֹלָן (א) – עיר

עיר קדומה, ידועה בתקופת המקרא. מערי המקלט בישראל. לפי ידיעה אחת היתה במקום הכפר הערבי סהם א־ג’ולאן, ולפי סברה אחרת – בכפר סלוקיה. ע' בפרק הגולן. ע' סהם א־ג’ולן. סלוקיה.

גוֹלָן (ב) – ארץ.

סקירה כללית, ע' כאן.

גוֹרְנָה

ישוב בתיכנון בגולן התחתון, בקרבת הכביש קונייטרה – חמת־גדר, באזור הכפר הנטוש ג’רניה. בשם הערבי המלה ג’רן, גורן, ומכאן שמו העברי. ע' ג’רניה.

גוּשְׁמֵי²⁰⁶

ישוב קדום בעבר־הירדן הצפוני. רבותינו מזכירים אותו, במאה השניה בקירוב, בתחום העיר נואי, וזו העיירה הערבית נוה בימינו. גושמי היתה בין עיירות המותרות בתחום נואי', היתה במקום הכפר הערבי ג’אסם בארץ הבשן. ע' ג’אסם.

גִלְבוֹן

נחל ועינות לרגלי הגולן, בגבול עמק החולה הדרומי. צורה עברית של השם הערבי ג’לבּינה, לכפר נטוש במעלה ההר. גלבון הוא מין קטנית²⁰⁷. אולי פה מקומה של גובלנא, הנזכרת בספרות הקדומה.

נחלגלבון – יורד מסביבת דבורה אל עמק החולה.

שני מפלי־מים יפים נמצאים בנחל גלבון.

מפל דבורה – בשיפולי הכפר דבורה. ע' דבורה.

מפל גלבון – מערבה ממנו. במרחק כ־½1 ק"מ.

עינות גלבון – נובעים במדרון הגולן, בסביבה מכוסה בזלת. סמוך למעין טחנת־קמח נטושה ובריכת־שחיה, שהותקנה לקציני הצבא הסורי, שחנו במוצב הקרוב. ע' גובלנא. ג’לבּינה. דבּוּרה.

גַלָנְיָה Galania

כפר קדום בגבול הגולן ועמק החולה. שמו מובא בשתי כתובות יווניות שנתגלו בקיבוץ שמיר, לרגלי הגולן. הן משנת 300 לסה"נ בקירוב, כתובות על אבני בזלת. שימשו ציוני גבול בין אדמת הכפרים גלניה ומיגרמה. אולי בו השם גולן. ע' מיגרמה.

גַמְלָה

עיר קדומה בגולן התחתון. נקראה כך, כי היא שכנה על גבעה דומה לדבשת גמל. נכבשה בידי אלכסנדר ינאי, ב־90 לפני סה"נ, בקירוב²⁰⁸. היהודים ביצרוה בימי מרדם נגד הרומאים, ואחרי מלחמה קשה היא נכבשה בכ’ג תשרי/68 לסה"נ. יוסף בן מתתיהו, שהיה מפקד המרד בגליל ומבצר הרבה מישוביה, מספר על גמלה ועל המלחמה שהתחוללה עליה, בבוא הרומאים אליה ‘אולם גמלה לא נכנעה, כי יושביה בטחו במשגב עירם, אשר היתה חזקה… כי מעל להר גבוה מתנשא שם צוק זקוף ובתווך הוא מעלה גבנון ומשתרע במישור למעלה ונוטה לפנים ולאחור. והוא דומה בתבניתו לגמל ועל כן נקרא המקם בשם זה… משתי צלעותיו וממול פניו מוקף הסלע הזה תהומות, אשר אין איש יכול לעבור בהן, ורק מאחור, אשר שם הכף מסתעף מן ההר, אין הדרך אליו כה תלולה. אולם גם במקום הזה חפרו יושבי המקום חריץ עמוק לסגור על מבואי העיר. ועל הצלע הזקופה נבנו הבתים צפופים מאד, עד אשר דמתה כל העיר הכלולה כתלויה על פי התהום וצונחת למטה. ופני העיר היו למול רוח דרומית והצוק המתרומם לאין חקר ממעל לעיר גם הוא נשקף לצד דרום. ועליו נמצאת מצודת העיר. ולמטה ממנה היתה צלע ההר הזקופה באין חומה, כי נפלה אל תהום עמוקה. ומקור מים נמצא מבית לחומה בקצה העיר. ואת העיר הזאת, אשר ככה שגבה בתכונתה, חיזק עוד יוסף במנהרות ובשוחות. ואף כי יושבי המקום הרבו לבטוח בתכונת חוסן עירם… ובהאמינם במעוז²⁰⁹ מקומם, לא נתנו ללוחמים חדשים לבוא בשעריה בהמון, כי כבר מלאה העיר פליטים מהקרבות הראשונים, אשר בקשו מנוס במבצר הנשגב הזה… ואספסינוס (מפקד הצבא הרומאי)… עלה על גמלה. הוא ראה, כי לא יהיה לאל־ידו לשים חיל משמר על העיר מסביב מפני תכונת המקום, ועל כן העמיד צופים רק במקומות אשר מצאה ידו וכבש את ההר אשר ממעל לעיר. ואחרי אשר ביצרו הלגיונות שם את מחנם, כדרכם במלחמה’²¹⁰.

גמלה שימשה מרכז למחוז שנקרא על שמה, ביוונית – גמליתיקי. לפי הסברה היתה העיר גמלה במקום הכפר הערבי הנקרא בשמה בשינוי קל – ג’מלה. נמצא סמוך לגולן הישראלי, מעבר לנחל רקד, היורד אל הירמוך. ע' ג’מלה.

גִרגַשְׁתָא

מקום בחוף הכנרת. שמו נזכר פעם אחת בספרות הקדומה, באגדה על הופעתם של גוג ומגוג באחרית הימים ‘וקברו של גוג ומגוג נפתח מימין לנחל קדרון (בירושלים) עד גרגשתא של מזרח הים של טבריא’²¹¹. לפי הסברה היא אחת עם גרגסי הנזכרת בברית החדשה. אבסביוס היווני במאה הרביעית, מספר על גרגשה ‘ומראים היום כפר על ההר אשר אל ים טבריה, שבתוכו טבעו החזירים’²¹². ע' ארץ הגדריים.

גְשׁוּר (א) – ממלכה קדומה

בארץ גולן ובגבול ארץ בשן. ידועה מימי כבוש הארץ בידי בני ישראל, כפי שמסופר בתורה על שלטונו של עוג מלך הבשן ‘ומושל עד גבול הגשורי’²¹³. בימי כבוש יהושע מסופר ‘ולא הורישו בני ישראל את הגשורי… וישב גשור… בקרב ישראל עד היום הזה’²¹⁴. יאיר בן מנשה ‘לקח את כל חבל ארגוב עד גבול הגשורי’²¹⁵. ארגוב השתרעה בארץ הבשן. בת מלך גשור היתה אשת דוד המלך והיא ילדה את אבשלום בנו ‘ואבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור’²¹⁶. אחרי שהסתכסך עם אביו ברח הבן אל סבו ‘ואבשלום ברח וילך גשורה ויהי שם שלוש שנים’²¹⁷. שר־צבאו של דוד הביאו חזרה ‘ויקם יואב וילך גשורה ויבא את אבשלום ירושלם’²¹⁸. לפי הסברה גשור היתה בתחומו התיכוני של רמת־הגולן. ישוב חדש שנוסד בו, קראו לו מייסדיו – נחל גשור. בשכנות עם גשור היתה ארץ מעכה ע' גשור (ב), מעכה.

גְשׁוּר (ב) – נח"ל

ישוב חדש ברמת־הגולן התיכון, סמוך לכביש קונייטרה–חמת גדר. האחזות של נח"ל – נ’וער ח’לוצי ל’וחם, גרעין השומר הצעיר. נוסד ביום י' ניסן תשכ"ח/8 אפריל 1968. מייסדיו סברו שישובם נמצא בתחום ארץ גשור או הגשורי של ימי קדם, ולפיכך כינוהו בשם זה. נמצא כ־750 מ' מעל פני הים. סמוך להר פרס המעוגל, (בערבית תל אלפ’רס) ובולט על סביבתה. ע' גשור (א). פרס – הר.

גשר בְּנוֹת יעקב

על הירדן העליון. עליו עובר הכביש העיקרי מהגליל אל הגולן. תירגום שמו הערבי – ג’סר בנאת יעקוּבּ, נקרא על יסוד האגדה שבמקום הזה עברו בנות יעקב אבינו בבואן אל הארץ. בדורות קודמים קראו לו הערבים: 'ג’סר־יעקוּבּ’ – גשר יעקב. גם עולה־רגל יהודי שבא אל הארץ בשנת רמ"א/1481 מספר ‘עברתי גשר של יעקב אבינו, אשר נקרא עוד היום על שמו, והוא על הירדן’²¹⁹. הערבים קראו לו גם 'מח’דאת אלחזן’ – מעבר הצער, על הצער שתקף את יעקב אבינו במקום הזה, בבוא אליו השמועה על גורל יוסף בנו שנטרף בשני חיה רעה.

גשר בנות יעקב אחרי פיצוצו בידי תורכים נסוגים, ב־25 ספ' 1918

על הגשר חיילים אוסטרלים מתקנים את הגשר.

צילום במוזיאון המלחמה, לונדון.

Imperial War Moseum (Q. 12352)

גשר בנות יעקב

הותקן בידי חיל ההנדסה בצה"ל, אחרי מלחמת ששת הימים, יוני 1967.

גשר בנות יעקב, ציור משנת 1807

Travels of Ali Bay, II, 186

גשר בנות יעקב ציור משנת 1882

I.J.S. Taylor La Syrie, l’Egypte, la Palestine et la Judėe, 1839

קרבות התחוללו על גשר בנות יעקב, עוד מימי קדם. התנגשויו רבות היו בין מוסלמים וצלבנים במאה השתים־עשרה. חייליו של נפוליאון באו אל הגשר הזה ב־1799, וזו הנקודה הצפונית ביותר שהגיעו הצרפתים בארץ, במטרה לעצור כל תגבורת מדמשק לצבא התורכי בעכו, שהיתה נתונה במצורם. במלחמת העולם הראשונה התחולל סביב הגשר קרב בין בריטים כובשי הארץ ובין התורכים הנסוגים שאמרו לעצרם בדרכם לדמשק. ידם של הבריטים היתה על העליונה, בספ' 1918.

גם במלחמת הקוממיות התחוללו קרבות על הגשר הזה, בשנת תש"ח/1948. הסורים הצליחו לצלוח במי הירדן ולהשתלט על המושבה משמר־הירדן שהיתה בקרבתו ובנסיגתם הרסוה כליל. במלחמת ששת הימים, יוני 1967, התקדם טור משורין דרך הגשר, אל פנים הגולן התיכון.

גשר בנות יעקב נמצא כ־70 מ' מעל פני הים.

גשר בנות־יעקב ציור משנת 1882 והמושבה משמר־הירדן. מפה משנת תש"ח/1948

על הקרב בגשר בנות־יעקב במלחמת הקוממיות תש"ח/1948, ראה בפרק הגולן במלחמת הקוממיות

מגשר בנות יעקב

אל בניאס (דרך קונייטרה) – 49 ק"מ

אל ברכת־רם – 39 ק"מ

אל דמשק – 87 ק"מ

אל הגבול הסורי – 28 ק"מ

אל חיפה – 102 ק"מ

אל טבריה – 35 ק"מ

אל ירושלים, דרך שכם – 205 ק"מ

אל עין־זיוון – 22 ק"מ

אל צפת עליה – כ־900 מ’ – 20 ק"מ

אל קונייטרה עליה – כ־900 מ’ – 25 ק"מ

אל ראש־פינה – 9 ק"מ

אל רמת־שלום עליה – כ־950 מ’ – 45 ק"מ

אל תל־אביב (דרך עפולה) – 166 ק"מ

גֶשֶׁר הַיְּדִידוּת

בין הגולן העליון ומעלה החרמון. עליו עובר כביש המסתעף מהכביש בניאס–מסעדה, אל הכפר הדרוזי עין־קניה, הנמצא בקרבתו צפונה. הגשר פוצץ בידי הצבא הסורי בנסיגתו המבוהלת במלחמת ששת הימים, יוני 1967. ממשלת ישראל בנתה גשר חדש, שהושלם בראשית 1969. הוכתר בשם גשר הידידות, אות הוקרה לידידות בין הדרוזים והיהודים. הגשר, שאורכו כ־30 מ' נמצא כ־650 מ' מעל פני הים. בנוי על נחל סער, היורד אל בניאס הקרובה. ע' סער. עיו־קניה.

גשר־הידידות, על הדרך המסתעפת מהכביש בניאס–מסעדה, אל הכפר עין־קניה הקרוב

גָ’אבִּיָה

שם ערבי לגבעה בולטת בארץ הבשן, דרומה מהגולן, בשטח סוריה. ג’אבּיה היא צורת רבים מהמלה ג’בּ – גב־מים. בג’אבּיה חנה הצבא הערבי לפני חדירתו אל ארץ־ישאל ופה נערכה אסיפת המפקדים העליונים והחליף עומר בן חטאבּ נאם לפניהם נאום מפורסם. במקור סורי המספר על המלחמה הזאת נקראת ג’אבּיה – גביתא. בחומת דמשק היה שער שממנו יצאה דרך אל ג’אבּיה ונקרא בשמה בּאבּ ג’אבּיה. גיאוגרף מוסלמי מספר במאה השלוש־עשרה על ג’אבּיה ועל נחשים קטנים המצוים בה למכביר. והם נקראים בשם הערבי אום א־צואֵיט (קרי: סואֵיט) – אם הקול הדק, והם ארסיים מאד. אחרי שהם נושכים הם משמיעים קול דק ומיד מתים.

מסורת מוסלמית מספרת, בשם אבּן־עבּאס, שנשמות של המאמינים (המוסלמים) מתאספים בג’אבּיה²²⁰.

עוד לפני בוא הערבים־המוסלמים אל הארץ, היה על גבעת ג’אבּיה מרכז של מלכי שבט הע’סאנים הערבים, ומכאן שמה ג’אבִּית אלמלוּך – המלכים. היא גם מכונה על אזורה ג’אבּית א־ג’ולאן – הגולן.

ג’אבּיה נמצאת כ־707 מ' מעל פני הים, בסביבת הכפר נוה. ע' גביתא. נוה, ע’סאן.

גָ’אסֶם

עיירה בארץ הבשן, בתחום שלטון סוריה. לפי מיפקד סורי ב־1960 בו 4542 תושבים. כנראה פה מקומה של גושמי הנזכרת בספרות העברית הקדומה. ע' גושמי.

ג’אסם נזכרת בכתבי גיאוגרפים מוסלמים בימי־הביניים, אחד מספר, במאה השלוש־עשרה, שנקראה בשמו של ג’אסם בן ארם בן שם בן נוח²²¹.

גַ’ּבּא

כפר ערבי בקצה הגולן, מזרחה מקונייטרה וסמוך לכביש אל דמשק, בשטח סורי. השם הערבי דומה לגבא העברי – מאגר מים (רבים: ג’אבּיה). לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו – 744 תושבים. ע' ג’אבּיה. ג’ובּ (ג’ובּה).

גְ’בָּאבּ אֶלְמֵס

כפר נטוש בגולן העליון. ג’בּאבּ רבים מג’בּ, ודומה למלה גב העברית – מאגר מים קטן באפיק נחל. אלמיס הוא עץ המייש (ציור).

ענף מייש – פירותיו ופרחיו. שמו הלטיני: Celtis australis

לפי מפקד סורי ב־1960 היו בג’בּאבּ אלמיס 281 תושבים. הם ברחו במלחמת ששת הימים, ביוני 1967. מג’בּאבּ יוצאת דרך צפונה, עוברת בכפר הנטוש זעורה ומתחברת בכביש בניאס–מסעדה. דרך אחרת יוצאת מג’בּאבּ דרומה אל הכפר וּאסט הנטוש. ע' וּאסט. זעורה.

גִ’בִּין

כפר שהיה בגולן התחתון, סמוך לכביש רפיד–חמת־גדר. תושביו היו מוסלמים. ג’בּין בערבית מצח, ואולי נקרא כך, כי הכפר שוכן בשולי ההר ובולט לצדו המזרחי. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 608 תושבים. נמלטו במלחמת ששת הימים, יוני 1967. בקרבתו, מחנה צבאי סורי, הישוב החדש נחל־גולן.

ואדיג’בּין – עובר בשולי הכפר ונקרא עליו. ראשיתו בסביבת ח’ספין, עובר בצד חיתל הסמוכה, ונכנס לאפיק עמוק של נחל רקד. נובעים בו מעינות אחדים. ע' חיתל. נחל־גולן. רקד.

גַ’בַּל א־שֵייח', שם ערבי לחרמון. ע' כאן.

גַ’בַּל הִישׁ

שם ערבי לשלשלת הרי הגולן מרגלי החרמון דרומה, עד הר פרס (תל אלפ’רס). פירושו – הרי חורש, ונקראים על היערות המכסים אותם. השם נזכר בתאור מסעו של בריטי בשנת 1879 בקירוב²²².

גַ’בַּל רְאוּס

שם ערבי לרכס בהרי החרמון. עליו עובר גבול ישראל וגבול לבנון. לרכס ראשים אחדים ומכאן שמו הערבי, שפירושו – הר הראשים. הגבוה בהם – 1529 מ' מעל פני הים. במרומי ההר בחלקו הלבנוני הקימו המחבלים בסיס לאנשיהם, במטרה לפגוע בישראל. כוח צה"ל הסתער על הרכס, בליל כ"ג כסלו תש"ל/3 דצמבר 1969, וחיבל בבסיס ושנים־עשר מחבלים נהרגו. קצין צה"ל נפל בקרב.

בשיפולי ההר בדרום – בריכה בשם הערבי ברכת־בעתיין, ובצפון – כפר־שוּבּה במדינת הלבנון. ע' ברכּת־בעתיין. כפר־שוּבּה.

גַ’בָּתָא אֶ־זֵית

כפר נטוש במעלה החרמון, בסביבות מג’דל־שמס. במקומו הישוב החדש רמת־שלום. תושביו היו מוסלמים. לפי מיפקד סורי ב־1960 – היו בו 1089 תושבים. נמלטו במלחמת ששת הימים, יוני 1967. בתיהם נהרסו ונשאר רק צריח המסגד, שנבנה ב־1961, לפי עדות כתובת ערבית הקבועה בו.

השם ג’בּתא הוא שיבוש המלה גבעתא הארמית – גבעה העברית. נקרא כך כי בנוי במרומי גבעה, צופה יפה על סביבתה ההררית. א־זית – שמן הזית. ע' גבתא אלחשבּ. רמת־שלום.

נחל גובתה – יורד מרמת־שלום מערבה. ע' גובתה.

גַ’בָּתָא אֶלְחַ’שַׁבּ

כפר ערבי בירכתי הגולן העליון, בשלטון סורי. ג’בתא הוא שיבוש של גבעתא הארמית – גבעה העברית. אלח’שבּ – העץ. נקרא כך להבדילו מכפר אחר בשם זה, בשיפולי החרמון. תושבי ג’בתא אלח’שבּ הם מוסלמים. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 1138 תושבים. נמצא כ־1000 מ' מעל פני הים. ממנה יוצאת דרך מערבה אל הכפר הדרוזי בוקעתה, השוכן בישראל בצד הכביש מסעדה–קונייטרה. ע' ג’בּתא א־זית.

גָ’דִיֶּה

כפר נטוש ברמת־הגולן, צפונה מאל־על. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 190 תושבים. נמצא כ־370 מ' מעל פני הים, בשולי ודי דפילה, מסעיפיו של ואדי א־סמך, היורד אל הכנרת.

ג’וּבּ (ג’וּבּה)

מלה ערבית דומה לגוב העברית – בור יבש או גומה עמוקה. גירסה אחרת: ג’ובּה. בסמיכות ג’ובּת־. רבים: ג’ובּאת או ג’בּאבּ. בגליל העליון היתה ידועה בימי־הביניים אכסניה ח’אן ג’ובּ יוסף, לפי האגדה על־שם יוסף בן יעקב אבינו. כפר בגולן העליון מכונה ג’בּאבּ־אלמייס – על שם עץ המייש.

באזור ג’באב־אלמייס מזרחה, בסביבת הכפר סקיק ובכיוון אל בריכת־רם, מצויים על פני רמה, המתרוממת כ־900 מ' מעל פני הים, גובים טבעיים, מכתשים זעירים, והם בגודל שונה: בין 20 – ל־50 מ' בקוטר, ובין 10 – 70 מ' בעומק. הגובים מכונים שמות ערבים עם הקידומת ג’ובּת. ע' להלן.

ג’וּבַּת־אֶלְכַּבִּירָה (א)

בצד הכביש מסעדה – סקיק. כ־896 מ' מעל פני הים. אלכבּירה – הגדולה. נקראת גם ג’ובּת אַ־דאליה – גוב הדליה, ענף של גפן.

ג’וּבַּת־אֶלְכַּבִּירָה (ב)

סמוך לכפר סקיק, מימין לכביש אל מסעדה, נקרא גם ג’ובּת נענע. נענע הוא צמח ריחני חביב על אנשי המזרח. במפה של שומאכר 1885 היא מכונה ‘אלברכּה’ – הברכה. דרומה מסומן במפה זו מקום בשם ג’בּאבּ א־נענע’.

ג’וּבַּת אֶ־צַעִי’רָה

מזרחה מהכפר סקיק, בכיוון אל ג’בּאבּ־אלמייס הנזכר. א־צעירה – פירושו בערבית הקטנה. כ־800 מ' מעל פני הים.

ג’וֹחַדָאר

שם ערבי לכפר, לתל, לח’אן ולעינות בגולן התחתון, על הכביש קונייטרה–חמת־גדר. אולי בשם ג’וחדאר זכר, בשינוי קל, למוסלמי בחתמור אלג’וחנדאר, שהיה מושל צפת, בראשית המאה הארבע־עשרה, בימי שלטון הממלוכּים. הוא הקים בצפת מסגד ובו כתובת המזכירה את שמו. אלג’וחנדאר פירושו ‘נושא מקלות הפולו’, וזה היה משחק מפורסם בחיי המושלים הממלוכים. אולי הוא אשר בנה לראשונה את הח’אן שנקרא בשמו, ועם הקמת כפר על־ידו, עבר השם גם אליו.

כפר ג’וחדאר היה מיושב מוסלמים. לפי מיפקד סורי ב־1960 – 303 תושבים. רובם היו במוצאם בני שבט בדואי קטן בשם אלחואשמי, שהתיישבו במקום הזה לראשונה, בסוף המאה התשע־עשרה.

תל ג’וחדאר בולט על סביבתו השטוחה, כ־600 מ' מעל פני הים. בו נערכת חפירה מדעית, הראשונה ברמת הגולן, מטעם אגף העתיקות הממשלתי. החפירה שנערכה ב־1969, חשפה שרידי בתים בנוים בזלת, כלי חרס וכו'. מנהל החפירה – דן אורמן, מפקח עתיקות ברמת־הגולן, מטעם הממשל הצבאי.

ח’אן א־ג’וחדאר – שרידי אכסניה ערבית בצד הכביש, ובדורות קודמים על נתיב השיירות מדמשק והחורן אל בקעת־הירדן ואל עכו.

גבעת־אורחה – השם החדש של תל ג’וחדאר, מסבת אורחות הגמלים שעברו במקום הזה וחנו בחאן הסמוך.

שרידי הח’אן של ג’וחדאר, בצד הכביש רפיד–חמת־גדר

(ראה בתמונה הבאה).

עיוּן א־ג’וחדאר – נובעים בקרבת התל, וספיקתם בשעה כ־70 ממ' מים. השלטון הסורי ריכז את מי המעינות והציב משאבות ששאבו אותם אל בריכה בנויה במבוא לכפר. ממנה הניחו צינור והזרימו בו את המים לכפרים באזור הדרומי־מערבי של הגולן. הצינור מונח בצד הכביש המוביל אל מבוא־חמה.

בצד ג’וחדאר עובר צינור הנפט סעודיה – לבנון. ע' דרבּ אלחוארנה. חורן. טאפליין.

ג’וֹיזֶה (א) – גולן עליון

כפר נטוש בקרבת וּאסט. בשם הערבי ג’וז – אגוז, ג’ויזה – אגוז קטן. להבדילו מכפר אחר בשם זה קראו לו בשם הישוב הקרוב אליו – ג’ויזת וּאסט.

שרידי מיגדל לרגלי תל ג’וחדאר, וסמוך אל הח’אן, בצד הכביש

ג’וֹיזֶה (ב) – גולן תחתון

כפר נטוש בצד הכביש קונייטרה–רפיד. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 674 תושבים. על השם, ע' ג’ויזה (א).

גַ’ידוּר

שם ערבי לאזור בשולי הגולן והבשן, בין הנחלים רקד – במערב, ועלאן – במזרח, בימינו בתחום שלטון סוריה. גיאוגרף מוסלמי, במאה השלוש־עשרה, מזכירו ‘ג’ידור וג’ולאן היא נפה (כוּרה) אחת’²²³. בימי התורכים היתה חלק מאזור נרחב בשם זאוית א־שרקיה – המזרחית. ע' זאויה.

גִ’ילִין

כפר ערבי בבשן, בשלטון סוריה. אין ידוע מוצא שמו ופירושו. תושביו הם כושים צאצאי סודנים שבאו עם צבאות איבּרהים פחה ממצרים, שכבשו את הארץ מידי התורכים ב־1831. אחרי שנסוגו ב־1840 נשארו הכושים באזור זה.

ג’ילין נמצאת על אדמת הברון דה־רוטשילד, שרכשה בתרנ"ד/1894. פה התחילו בהקמת ישוב יהודי הראשון על אדמת הברון באזור זה, ולקראתו בנו בית לצרכי ההנהלה (ציור). סביב הבית בג’ילין התקינו משתלה והתחילו בנטיעת עצים. כן אמרו לנטוע עצי תות ועליהם יהיו מזון לתולעי משי והתוכנית היתה להקים פה מפעל לתעשית משי טבעי. ב־1896 השתרעה המשתלה על שטח של 150 דונמים, ובה כ־70 אלף שתילי תותים, 50 אלף שתילי זית ו־20 אלף שתילי עצי מאכל שונים. בשטח הביצות הסמוכות התחילו בנטיעת אקליפטוסים במטרה ליבשן. בכתבה עתונאית שנדפסה ב־1895, מסופר בשבח הנדיב ‘החלוץ ההולך לפני המחנה, יסד שמה ראש־פנה להתישבות הישוב ובנה בנין קטן… עתה עובדים שמה בגן הנדיב איזה פועלים יהודים. ובשבת שעברה התפללו בציבור בפעם הראשונה, לערך שני מנינים ויותר’. הכותב מסיים ואומר ‘מיום עזבו אבותינו האכרים ורועי הצאן את הארץ הזאת, זאת הפעם הראשונה, אשר נשמע קול תפילת ישראל במקום הזה יוצאת ממעמקי לבות ישראל’²²⁴…

בית המנהלה בחוות ג’ילין. תמונה משנת 1898

G. Schumacher: ZPDV, XXII, 1899

בשנת תרס"ב/1902 מסופר על ג’ילין: ‘שטח אדמתה – 12,300 דונם ובה 11,700 דונאם אדמת זרע, והשאר אדמת סלע. בה 32 בתים של הפלחים. ובית גדול בעד הפקידות ובו 7 נפשות ובה המרכז הראשי של פקידות עבר־הירדן’²²⁵.

סמוך לג’ילין עובר נחל בשם הערבי הריר, אחד מסעיפיו של הירמוך, הזורם אל הירדן. מעבר לנחל אתר עתיק בשם הערבי תל אלאשערי. לפי הסברה מקומה של העיר דיאון בימי קדם. ע' הריר. דיאון.

גַ’לַבִּינָה

כפר, טחנה ומוצב שהיה בשיפולי הגולן, לצד עמק החולה והירדן העליון, מזרחה מגדות וגשר בנות־יעקב. בכפר התישבו בדואים והמוצב הסורי שלט על פני אשמורה הישראלית. במלחמת ששת־הימים, יוני 1967, חדר כוח צה"ל מעמק החולה והשתלט על אזור ג’לבּינה (מפה להלן). ע' גובלנא. גלבון.

גַ’מוּסִיֶה – ואדי. ע' סוסיתה – נחל.

גַ’מְלָה

כפר בקצה רמת הגולן התחתון ובגבול הבשן, בשטח סורי. מיושב ערבים. לפי אומדנה בשנת 1888 היו בו כ־160 תושבים ו־36 בתים, בנוים אבן וחומר. לפי מפקד סורי ב־1960 היו בו 363 תושבים.

הקרב על מוצבי ג’לבינה

גדוד של חטיבת מילואים מתושבי הגליל, התרכז באשמורה, עבר את הגבול, כבש את המוצב הסורי דרדרה וממנו התקדמו לוחמיו אל מוצבי ג’לבּינה, חיסלו אותם וחדרו אל פנים הגולן באזור דבּורה, ואל הכביש העולה מגשר בנות יעקב אל קונייטרה.

ע' דרדרה (ג). דבּורה.

עין חמתה – נובע בדרום ג’מלה ומעין אחר בצפונו. בקרבתו שרידי חורבות, לפי הסברה של גמלה הקדומה, שהתפרסמה במרד היהודים ברומאים.

ג’מלה נמצאת כ־420 מ' מעל פני הים. ממנה תצפית יפה על פני הבתרון של הרקד, היורד מהגולן אל הירמוך. הכפר שוכן באזור הנקרא בערבית: א־זאויה א־שרקיה – הזוית המזרחית. ע' גמלה. זאויה א־שרקיה.

גִ’סֶר אֶלְעַ’גַ’ר, שם ערבי לגשר בעמק החולה. ע' ע’ג’ר.

גִ’סֶר בְּנָאת יַעֲקוּבּ, ע' גשר בנות יעקב.

גַ’עָאתֵין

שבט בדואי שהתגורר בחלקו התיכוני של הגולן, באזור ח’ושניה. בניו ישבו גם בסלוקיה הסמוכה. ראה במפת שבטי הבדואים.

גַ’רָאבּה

כפר שהיה בשיפוליו המערבים של הגולן, לצד גדת הירדן העליון. לפי מיפקד סורי בשנת 1960 היו בו 192 תושבים. ג’ראבּה נמצאת כ־130 מ' מעל פני הים, ושוכנת בשולי הר שבצדו המזרחי עובר נחל המשושים (ואדי אלהוא) אל הכנרת ובאפיקו, במורד הכפר, נמצאת בריכת־המשושים.

מג’ראבה יוצא כביש מזרחה־צפונה ואחרי מרחק כ־9 ק"מ מתחבר, סמוך לבית־המכס העליון, בכביש גשר בנות־יעקב–קונייטרה, כ־½2 מהגשר. מג’ראבה נמשכת גם דרך דרומה, על פני קרענה, אל בקעת בטיחה, בחוף הכנרת. ע' בריכת־המשושים.

גַ’רְמָאיָּה

שם ערבי לנחל בגולן התיכון. נמשך מערבה ועובר לרגלי ההר שעליו היה הכפר ג’רניה, ונקרא במפת שומאכר משנת 1885 שם ג’רמאיה. במפה החדשה המשכו המערבי של ואדי ג’רמאיה מכונה ואדי זיתה, והוא יורד דרך בקעת בטיחה אל הכנרת. ע' ג’רניה. זיתה.

גֻ’רְנִיֶּה

כפר נטוש שהיה בגולן התיכוני. אולי בשם המלה הערבית ג’ורן ופירושה גורן. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 125 תושבים. בתיכנון להקים סמוך אליו ישוב ובהשפעת שמו ניתן לו השם גורנה. במפת שומאכר משנת 1885 מכונה ג’רניה בשם ג’רמאיה. ע' גורנה. ג’רמאיה.

דָאבִּיָה (כתוב: צ’אבּיה)

כפר נטוש ברמת־הגולן, דרומה מהכביש גשר בנות־יעקב–קונייטרה. תושביו היו תורכמנים, שנמלטו במלחמת ששת הימים, יוני 1967. דאביה נמצאת כ־400 מ' מעל פני הים. ממנה יוצאת דרך צפונה, ואחרי מרחק כ־2 ק"מ, בסביבת עין־סומסום, מתחברת בכביש קונייטרה–ג’ראבּה. על התורכמנים ע' כאן.

דָאלִיָה – ואדי, נחל בגולן. ע' דליות – נחל.

דַבּוּסִיֶה

כפר נטוש בשיפולי הגולן התחתון. דבּוס בערבית היא אַלה, מקל שבדואים נוהגים לשאתו להגנה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 497 תושבים. נמצא כ־350 מ' מעל פני הים. שוכן בשולי הר, שמורדו שופע בתלילות דרומה אל בקעת הירמוך.

דַבּוּרָה

כפר בשיפולי הגולן המערבי, אין ידוע מוצא שמו ופירושו. לפי מיפקד סורי היו בדבּורה ב־1960 – 332 תושבים. הגרמני שומכר מספר ב־1885 על דבּורה זו ומוסיף: ‘שמעתי בזמן האחרון, שדבּורה מיושבת שוב בידי יהודים, שהתיישבו על מורדות הגולן’²²⁶. אולי רומז הוא אל המושבה בני־יהודה, שנוסדה יותר דרומה.

בחורבות דבורה נמצאה, ב־1969, אבן בזלת גדולה, משקוף לבית יהודי. בה חקוק זר ובכל צד צפור, אולי נשר. בתוך הזר ומחוצה לו כתובת עברית (ציור).

שריד יהודי שנמצא בחורבות דבּורה

עליו כתוב: ‘זה בית מדרשו של הרבי אליעזר הקפר’.

אולי שימשה אבן זו משקוף מעל הכניסה אל בית־מדרשו של אליעזר הקפר. כנראה זהה עם אלעזר הקפר, חכם נודע בתקופת המשנה. כן ידוע בר קפרא, ואולי הוא אותו אלעזר הקפר או בנו. לפי הסברה בית־מדרש זה מוזכר בתלמוד ירושלמי, יצירת חכמי הגליל, בגירסה – ‘בית רבא דבר קפרא’²²⁷. אולי בתוארו של הקפר או קפרא, טמון שם כפר מולדתו, וזה מזכיר את הכפר קפירה, שהיה בגולן, מזרחה־צפונה מדבּוּרה.

בחורבת דבּוּרה נמצאה כתובת ארמית־עברית: 'אלעזר ברו/בה עבד עמו/דיה דעלמן’ – אלעזר בן [א]בה או [ר]בה עשה העמודים… כתובת אחרת קטועה ‘כפתה ופ’(?). על שבר משקוף כתוב: ‘[בר] יודה’…במפולת, בחדר נטוש, נמצאה מצבת קבורה כתובה יוונית ‘הנחמי אנטוניה, שנת 27’.

דבורה נמצאת כ־418 מ' מעל פני הים. בצדה עובר נחל גלבּון היורד אל עמק החולה, ובאפיקו שני מפלי־מים יפים. אחד נקרא על שמה – מפל דבורה. בקרבתה, מערבה, היו מוצבים של הצבא הסורי בשם ג’לבּינה, שחלשו על אשמורה הישראלית. קרב התחולל על מוצבי ג’לבּינה במלחמת ששת־הימים, יוני 1967, כאשר כוח ישראלי חדר דרכם אל הגולן התיכון. (ראה מפת הקרבות לעיל, בתמונה שכותרתה “הקרב על מוצבי ג’לבינה”).

מדבורה יוצאת דרך דרומה, עוברת בכפר הנטוש דיר־סראס ובאה אל הכביש גשר בנות־יעקב–קונייטרה. מדבורה אל הכביש – כ־½2 ק"מ, ואל גשר בנות־יעקב – כ־10 ק"מ. ע' גלבון. ג’לבּינה. קפירה.

דַגָ’אגִ’יֶּה

שם ערבי לחורבה בשיפולי הרי גולן, בפיק ואדי א־סמך וסמוך לחוף הכנרת. נמצאת על גבעה מעוגלת שולטת על הכניסה אל הגולן. עליה היה מוצב מבוצר של הסורים. במפה החדשה היא נקראת אלח’שאש. בשיפולי הגבעה עובר הכביש מעין־גב, עולה אל סקופיה במרומי ההר הקרוב וממנה אל אפק, בגולן התחתון.

דוֹלְמֶנים

מצבות פריהיסטורייות מצויות גם ברמת־הגולן. שדה דולמנים נמצא בגולן התחתון, והערבים קראו להם קבּוּר בני איסראיל – קברי בני ישראל. שדה דולמנים אחר מצוי במורד המזרחי של נחל רקד, בשטח סורי, בסביבה של עין־דכּר. קוּבּוּר בני איסראיל. ראויה.

דוּקַת כַּפֶר־עָאקֶבּ, חוף הכנרת, ע' כפר־עאקבּ.

דוּרה, כפר נטוש. ע' א־דוּרה.

דוּרֵיגָ’את, בגולן המערבי. ע' א־דוריג’את.

דִיאוֹן

ישוב קדום בארץ הבשן. חברה בברית הישובים, שנקראה בשם היווני: דקאפוליס – עשר־ערים. הרומאי פליניוס מזכירה במאה הראשונה לסה"נ. לפי הסברה דיאון היתה במקום התל הנקרא בערבית אלאשערי, בבשן הדרומי, בגבול אדמות הבארון דה־רוטשילד. ע' ג’ילין.

דֵיר אֶלְחָ’ל

מקום בבקעת הירמוך, בשיפולי הרי הגולן. גיאוגרף מוסלמי, במאה השלוש־עשרה, מזכירו ‘מקום סמוך לירמוך וידוע במלחמה, שהתלקחה בסביבה זו’²²⁸. הוא רומז למלחמת הערבים הפולשים בביזאנטים ב־638 לסה"נ. דיר בערבית מנזר. אין ידוע פירוש השם ‘אלח’ל’.

דֵיר אֶ־רָאהֶבּ

ישוב נטוש בגולן התיכון, דרומה מהכביש גשר בנות־יעקב–קונייטרה, בסביבת נעראן. פירוש השם: מנזר הנזיר, תושביו היו תורכמנים (השם רשום רק במפתו של שומאכר).

דִירָה

כפר קדום בגבול הגולן ועמק החולה. שמו מובא רק בכתובת יוונית משנת 300 לסה"נ בקירוב. נתגלתה סמוך לקיבוץ להבות־הבשן, לרגלי הגולן. חקוקה על אבן בזלת, ששימשה ציון גבול, כפי שכתוב עליה: ‘האבן (גובלת באדמות) הכפר דירה’. אבנים דומות נמצאו בקונייטרה ובעמק החולה. ע' ע’ג’ר. קונייטרה.

דֵיר־מַעַדָל

כפר נטוש בגולן. דיר בערבית מנזר. מעדל – אולי שם פרטי. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 56 תושבים (בטעות רשום במפה קודמת דיר מפדל).

דֵיר־סַרָאס

כפר נטוש ברמת הגולן, צפונה מהכביש גשר בנות־יעקב–קונייטרה. דיר בערבית מנזר. אין ידוע מוצא השם סראס. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 472 תושבים. במלחמת העולם הראשונה, שימש אזור של דיר סראס ריכוז של הצבא הבריטי, אחרי שעבר את גשר בנות־יעקב, לקראת התקדמותו אל קונייטרה וכיבושה.

דֵיר־עָזִיז

שם ערבי למקום ברמת־הגולן התיכון. דיר – מנזר. עזיז, שפירושו מתוק, הוא גם שם פרטי בקרב הערבים. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 252 תושבים.

דֵיר־פִיק, מנזר קדום בגולן. ע' אפק.

דֵיר־קְרְוּח

כפר נטוש ברמת הגולן התיכון. דיר – מנזר. אין ידוע פירוש המלה קרוח. לפי מפקד סורי ב־1960 היו בו 66 תושבים. נמצא כ־400 מ' מעל פני הים.

דֶלְהָמִיֶּה

כפר נטוש ברמת הגולן, בסביבות קונייטרה, דרומה מהכביש אל גשר בנות־יעקב. דלהם, שפירושו בערבית גם זאב, הוא שם פרטי מצוי בקרב בדואים. אולי הוא שמו של הראשון שהתיישב במקום זה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 161 תושבים.

דַלְוָּה

כפר נטוש ברמת הגולן, סמוך לכביש קונייטרה–גשר בנות יעקב. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 948 תושבים. נמצא כ־900 מ' מעל פני הים.

מאגר בקרבת דלוה, הותקן לצרכי ההתישבות באזור, ב־1969, בידי הקרן הקימת ומשרד החקלאות. למאגר סכר באורך כ־200 מ' ובגובה כ־½8 מ'. שטחו – כ־300 דונם וקיבולו – כ־600 אלף ממ"ק.

דַלִיוֹת – נחל

יורד מהגולן התיכון, עובר בגבול בקעת בטייחה ובא אל הכנרת. נקרא לפי שמו הערבי – ואדי דאליה. ונקרא על דליות הגפן. ראשיתו של הנחל בשיפולי הר פרס. באפיקו מפל מים, בגובה כ־60 מ'.

דַנְכַּלָה

כפר קטן שהיה בגולן תיכון, דרומה מכביש גשר בנות־יעקב–קונייטרה, בקרבץ נערן. תושביו היו תורכּמנים. דנכּלה (לא ‘דנקלה’ כפי שרשום במפה) הוא השם הערבי של אנפה²²⁹, צפור מצויה בארץ. דנכּלה נמצאת כ־410 מ' מעל פני הים.

ע’דריה – שם אחר של דנכּלה, כפי שרשום במפה אחת של הגולן. אולי בשם המלה הערבית ע’דר – אדמת טרשים. סמוך לדנכּלה או ע’דריה חורבה בשם הערבי ח’אן בנדאק, ובה נמצא גם שריד יהודי קדום. (להלן ציור).

אבן משקוף שנמצאה בח’אן בנדאק

כנראה שריד מבית־כנסת קדום. עליה ציור מנורות הפוכות. האבן שימשה משקוף בבית ערבי.

דְפֵילָה (א) – בשיפולי החרמון

שם ערבי לנחל היורד בשיפולי החרמון, מקרבת רמת־שלום מערבה על פני מצודת־נמרוד אל בניאס, ומתחבר על נחל חרמון היורד אל עמק החולה. בשם דפילה המלה דפלה – הרדוף, דפילה – הרדוף קטן. הנחל נקרא על צמחי ההרדוף המצויים באפיקו. הדרך מרמת־שלום אל הכפר עין־קניה או אל מצודת־נמרוד, חוצה את נחל דפילה. סמוך אליה קבר נבּי חזורי, בתוך חורש קטן. ע' נבּי חזורי.

דְפֵילָה (ב) – נחל בגולן עליון. ע' ירדינון.

דְפֵילָה (ג) – גולן תיכון

מסעיפיו של ואדי א־סמך, היורד אל הכנרת. על השם, ע' דפילה (א).

דַפִין, נחל בשיפולי החרמון. ע' דפילה (א).

דַרְבּ אֶלְחַוָּארְנֶה

דרך שיצאה מארץ החורן מערבה, ותושביה השתמשו בה, ומכאן שמה הערבי שפירושו – דרך החורנים. הדרך הובילה אל הגולן, ירדה אל בקעת הירדן ופנתה דרך הגליל אל עכו, שבה היה נמלה החשוב של הארץ, בימי שילטון התורכים. במשך דורות רבים נעו ברך זו רבבות של שיירות גמלים, שנשאו בעיקר חטה ממרחבי הגולן, אסם התבואה במזרח הקרוב, אל עכו לייצוא. (להלן ציור)

שיירת גמלים

דַרבַּל

כפר בירכתי הגולן העליון ולרגלי החרמון, בשילטון סוריה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 579 תושבים. נמצא כ־1200 מ' מעל פני הים. ממנו יוצאת דרך אל הכפר חינה, כ־3 ק"מ.

דַרְבָּשִׁיֶּה

כפר נטוש בשיפולי הגולן השופעים אל עמק החולה, בסביבות נוטרה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 398 תושבים. כ־250 מ' מעל פני הים. בתחומו היו מוצבים סורים שולטים על הגבול הישראלי שעבר בקרבתו, כ־½ ק"מ, ועל הכביש אשמורה – גונן, שהיה מקביל אל הגבול הסורי.

דַרְדָרָה (א)

כפר נטוש בשיפולי הגולן ובגבול בקעת בטיחה. דרדרה הוא השם הערבי של עץ מילה²³⁰. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 636 תושבים. כנראה הסורים החליפו את השם דרדרה בשם ערבי אחר – אלחשה, כפי שרשום במפה החדשה של הגולן. הם עשו זאת כדי לא לערבב עם דרדרה אחרת ועם דרדרה והיא אשמורה. ע' אלחשה.

דַרְדָרָה (ב), שם ערבי לאשמורה, בגבול עמק החולה.

דַרְדָרָה (ג), בגולן המערבי. (ראה לעיל במפה, בתמונה שכותרתה “הקרב על מוצבי ג’לבינה”).

דֶּרֶך הַנֶּפְט

ברמת הגולן. סלולה לאורך צינור הנפט בשם ‘טאפליין’. הדרך עוברת לכל אורך הגולן, באה אל בניאס, ונמשכת בעמק החולה הצפוני אל הלבנון. הדרך הותקנה עם הנחת הצינור, בהתחלה להובלת החומרים ואחר־כך לצרכי פיקוח עליו.

לקראת הסתערות הכוחות הישראלים אל רמת־הגולן, במלחמת ששת־הימים יוני 1967 היתה המשימה הצבאית הראשונה, של טורי השריון שנעו מגבעת־האם מזרחה, להגיע אל דרך הנפט, הנמצאת כ־3 ק"מ, וממנה להתקדם אל פנים הגולן. ע' טאפליין. מצפה־גולני. ציאר א־דיאבּ. קלע. ומפה בפרק ‘הגולן במלחמת ששת הימים’.

דרֵיי

ישוב קדום בבשן, בתחום נוה. זכרו מובא פעם אחת בספרות הקדומה, בתלמוד ירושלמי, בשיחה על אזור זה, שהיה בחזקת טהרה לכוהנים, אמרו חכמים: 'נהגין כהניא מטיי עד דריי’ – נוהגים כוהנים להגיע עד דריי²³¹.

דֶרְעָה

עיירה בארץ הבשן, בשלטון סוריה. לפי מפקד סורי ב־1960 היו בה 17,284 תושבים, כולם מוסלמים. משמשת בירת ארץ הבשן המכונה חוראן בערבית. בדרעה תחנת רכבת על המסילה החג’אזית חיפה – דמשק. דרעה נמצאת במקומה של העיר אדרעי, עיר מפורסמת בתקופת המקרא, בירת עוג מלך הבשן. ע' אדרעי.

שרידי המקדש הקדום בכפר היבּריה

ציור משנת 1880 בקירוב.

Lortet, La Syrie d’aujourd’hui, 1884

הִיבָּרִיֶּה

כפר ערבי לרגלי החרמון, במדינת הלבנון. אין ידוע מוצא שמו ופירושו. לפי אומדנה ב־1966 היו בו כ־500 תושבים. כולם מוסלמים. בכפר שרידי מקדש יווני־רומאי מהמאה השניה – השלישית. הערבים קוראים לו אלבורג’ – המצודה. קיר אחד עשוי אבני גזית נשמר עד ימינו. בו בסיסי עמודים, שקשטו את המבוא אל האולם פנימה. בצד הכניסה, שני כוכים שבהם עמדו פסלים. על אבן גזית חקוקה כתובת יוונית מקוטעת… ‘לתשועת האדונים הקיסרים… לתשועת…’ (להלן ציורים).

תוכנית המקדש בהיבריה

היבּריה נמצאת כ־720 מ' מעל פני הים. ממנה יוצא כביש מערבה, ואחרי מרחק כ־5 ק"מ, הוא מתחבר בכביש רשית־אלפוּח’ר–חצבּיה. כ־12 ק"מ מחצביה. מהיבּריה דרך מזרחה לאורך ואדי שבּעה אל הכפר שבּעה. המרחק – כ־5 ק"מ, ועליה – כ־590 מ'. ע' שבּעה.

קיר במקדש הקדום של היבריה. צילום של המחבר

הִיפוֹס, שם לועזי. ע' סוסיתה.

הִישׁ

מלה ערבית לחורש עבות. ע' ג’בּל היש. היש א־שמאליה. ערב אלהיש.

הִישׁ אֶ־שַׁמָאלִיֶּה

ישוב בדואי קטן שהיה בגולן העליון, צפונה מואסט וסמוך לכביש אל סקיק הקרובה ואל מסעדה. פירושו שמו – חורש הצפוני. נמצא כ־850 מ' מעל פני היפ. ע' היש.

הַר אָדוֹם

בירכתי הגולן העליון, ברבת מסעדה. נקרא על אדמתו האדומה. תירגום שמו הערבי תל אלאחמר – האדום.

הַר כְּרָמִים

בגולן העליון, בסביבת בריכת־רם ובקרבת הכפר בוקעתה. פסגתו – 1190 מ' מעל פני הים. ניתן לפי שמו הערבי כרום א־תורכמאן – כרמי התורכמנים שהתגוררו בגולן. נקרא בערבית גם צדר אלערוס ואלעמוריה. ע' צדר אלערוס.

הַר מִצְעָר

נזכר פעם אחת במקרא, בדברי משורר קדמון המביע ממולדתו את כיסופיו אל עיר הקודש ‘אזכרך מארץ ירדן וחרמונים מהר מצער’²³².לפי הסברה היה בחלקו הצפוני של רמת הגולן, המתרומם אל מול החרמון. לפי הסברה נשאר שמו בשם הערבי ואדי סער (או צער) היורד באזור זה אל עמק החולה או בשם הכפר זעורה השוכן בקרבתו. התירגום הסורי להר מצער – טור זעורה. ע' זעורה. סער.

הַר רָם

בירכתי הגולן העליון, בסביבת בריכת־רם ומכאן שמו. פסגתו – 1182 מ'. נקרא בערבית תל חוארית. לרגליו עוברת הדרך מבריכת־רם אל הכפר סחייתה, על הגבול הסורי. ע' תל חוארית.

הַר שִׁפּוֹן

בגולן התיכון, בצד הכביש קונייטרה–גשר בנות־יעקב. פסגתו – 977 מ' מעל פני הים. נקרא על השיפון הבר הגדל עליו, ואינו מצוי במערבו של ירדן.

תל אבּוּ־חנזיר – שמו הערבי של הר שיפון.

הִרֵיר (אלהריר)

נחל בארץ הבשן, מסעיפיו המזרחיים של הירמוך. ראשיתו בסביבת הכפר שייח' מסכּין, עובר באדמות הבארון דה־רוטשילד, מתחבר אל נחל עלאן ונופל אל הירמוך. באפיק נחל הריר מפל־מים יפה. (ציור בהמשך).

מפל־המים בנחל הריר, בשן

PJ. IX, 1913, ta. 4

וָאדִי אֶלְהַוָּא

שם ערבי לנחל בהרי הגולן, דרומה מהכביש גשר בנות־יעקב–קונייטרה. יורד אל בקעת בטיחה. פירוש השם – נחל הרוחות. נקרא כך כי בו נושבות לפרקים רוחות פרצים. באפיק הואדי ברכת־המשושים. ואדי אלהוא מתחבר בבקעת הבטיחה אל נהר זאכּיה, הזורם אל הכנרת. ע' ברכת־המשושים. זאכּיה.

ןָּאדִי אֶלְהִרֵיר, בשן. ע' הריר.

וָּאדִי אֶלְעַגָ’ם

שם ערבי לאזור נרחב המשתרע בגבול הגולן העליון, מזרחה ממג’דל־שמס, לרגלי החרמון לצד בקעת דמשק. פירושו – בקעת הפרסים. לפי האגדה באזור זה טמון מקור המים הזורמים דרך מנהרה תת־קרקעית, אל ארץ פרס הרחוקה, ומהם שותים תושביה. תייר אנגלי המתאר את נדודיו בסוריה השכנה בספר קטן יצא לאור ב־1736, מספר על רועה ערבי שנדד עם צאנו וכלבו בסביבות נחל, בשם הערבי אבּו־אלועיר, וממנו עלה אל החרמון, באזור יבש ושחון. והנה הופיע לפניו כלבו כולו רטוב. הרועה התפלא, כי ידע שאין כל מעין בסביבה זו. הוא הלך בעקבות הכלב, חדר בין נקיקי סלעים, ולתמהונו התגלה לפניו מעין גדול, שופע מים רבים נשפכים אל מנהרה נסתרת. הרועה סתם את פיה, במטרה לשמור על המים בין גחרי הסלעים להשקאת צאנו הצמא. מקץ שנה באו מארץ פרס שלושה מתושביה אל בקעת דמשק, במטרה לברר מה קרה למקור המים אל ארצם. אחרי חיפוש רב הכירו את הרועה והוא סיפר להם את המעשה. אחרי שהבטיחו לו תשורה נאה, הרחיק את המיסתם במנהרה והיטה שוב את זרם המים באפיקם הראשון אל ארץ פרס, לשמחת תושביה²³³. ע' ביר אלעג’ם. ועל פרסים בשולי הגולן.

וָּאדִי אֶלְעַסַל, הרי החרמון. ע' שיאון – נחל.

וָּאדִי אֶ־סַמַךּ

שם ערבי לנחל הגדול ביותר, היורד מרמת הגולן אל הכנרת, בין עין־גב ובטיחה. פירושו – נחל הדגים. ונקרא על הדגים הרבים המצויים במקום שפכו בכנרת. בואדי א־סמך, עובר הכביש מאפק וגבעת־יואב על רמת הגולן, אל חוף הכנרת, בירידה תלולה ובנוף נהדר. מסעיפיו של ואדי א־סמך, ע' דפילה (ג).

וָּאדִי אֶ־תֵיִים

שם ערבי לנחל ארוך בשיפוליו הצפוניים־מערביים של החרמון. מרוצו העליון של נחל חצבאני (שניר), היורד אל עמק החולה והוא אחד משלושת מקורות הירדן. בואדי א־תיים שני חלקים, לפי גובהם.

ואדי א־תיים אלפוקה – העליון. הכפר רשייה הוא הגדול בכל הישובים הנמצאים באזורו, ונקרא על שמו – רשיית־אלואד.

ואדי א־תיים א־תחתה – התחתון. העיירה חצבּיה היא הישוב הגדול ביותר באזורו. דרומה ממנה נקרא המשך הואדי הנזכר, נהר חצבּאני.

בואדי א־תיים מולדת דת הדרוזים ובו התגוררו מאמיניה הראשונים. ע' בפרק על הדרוזים, והערכים: חצבּיה. ח’לואת אלביאדה. רשיה.

וָּאדִי בַגָ’ה נחל בבשן, מסעיפי הירמוך. ע' מוזייריבּ.

וָּאדִי דְפֵילָה, ע' דפילה – נחל (א–ב–ג).

וָּאדִי חשֵׂייבָּה, בגבול גולן חרמון. ע' גובתה.

וָּאדִי צָפָה, גולן מערבי. ע' צפה – נחל.

וָּאדִי רוּקָד בגבול גולן הבשן. ע' רקד – נחל.

וָּאסֶט

כפר נטוש ברמת הגולן העליון. פירושו אמצע, כי היה במרכז של משכנות בדואים, בני שבט ערב אלפ’דל. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 724 תושבים. ואסט נמצאת כ־820 מ' מעל פני הים. יושבת על פרשת־דרכים בלב הגולן העליון. כביש אחד פונה צפונה־מזרחה אל מסעדה, ומתחבר בכביש אל קונייטרה היוצא ממנה. מואסט אל מסעדה – כ־12 ק"מ. כביש מואסט דרומה ואחרי מרחק כ־9 ק"מ מתחבר בצד כפר־נפאח', בכביש קונייטרה–גשר בנות־יעקב. כביש מזרחה, ואחרי מרחק כ־6 ק"מ מתחבר בסביבת הכפר מנצורה, בכביש מסעדה–קונייטרה. מואסט אל קונייטרה – כ־10 ק"מ. ע' אלפ’דל. ג’ויזה (א). שיבּאן.

אחד מעמודי הגראניט, המצויים בכפר ואסט, גולן עליון

וָּאזָני (אלואזאני)

כפר בעמק החולה הצפוני, בתחום ישראל, סמוך לכפר ע’ג’ר, על הגדה המזרחית של נחל שניר (חצבּאני), כ־330 מ' מעל פני הים. ע' ע’ג’ר.

וָּאקָצָה, כפר בהרי הגולן. ע' יאקוצה.

וּיסִיֶּה

שבט בדואי שהתגורר בשיפולי הגולן המערבי, לצד הירדן העליון. בדורות האחרונים נטשו הבדואים אוהלי הקדר והקימו להם בתים, שהצטרפו לישובים קטנים. ע' א־דורה. אבו־פולה. ג’ראבּה. מג’אמע. סוהיה. סנאבּר. עלמין.

וּלִי

תואר ערבי לקבר קדוש. רבים: אוּליאַ פירושו – ידיד. אדם קדוש מכונה ‘ולי אללה’ – ידידי אלוה. מלווה בשמות של קברים קדושים, גם בגולן: ולי שיבאן. ולי עכאשה ואחרים. ע’ עכּאשה. שיבּאן.

וַרְדָה – הר

בגולן העליון, בסביבת בריכת־רם וסמוך לכפר בוקעתה. פסגתו – 1226 מ' מעל פני הים, וזו הנקודה הגבוהה ביותר ברמת הגולן. נקרא לפי שמו הערבי תל וּרדה.

זָאוּיֶּה

שם ערבי לאזור הדרומי ביותר של הגולן ושל הבשן הקרוב אליו. דומה למילה העברית זווית, ונקרא כך כי משתרע, בהשוואה לסוריה, בפינתה הקיצונית ביותר. מבדילים בו שני חבלים, נחל רקד הוא הגבול ביניהם והירמוך גבולם הדרומי.

זאוּיה אלע’רבּיה – המערבית, משתרעת בישראל, לצד הכנרת ומקיפה את כל הגולן התחתון. הכפר פיק היה מרכזה.

זאוּיה א־שרקיה – המזרחית, משתרעת בסוריה, מעבר לנחל רקד מזרחה עד נחל עלאן, היורד גם הוא אל הירמוך. הכפר א־שג’רה הוא מרכזה. בימי־הביניים קראו הערבים לאזור זה בשם ג’ידוּר. ע' א־שג’רה. ג’ידור.

זָאכִּי (זאכּיה)

שם ערבי לנהר בבקעת בטיחה הזורם אל ים כנרת, ומהווה מפרץ עמוק בחופו. הסחף יצר כעין שרטון ביניהם והוא עוצר את מי הנהר לזרום אל הים. בימות הגשמים מימיו מתפשטים על פני הבקעה בזרועות אחדות.

אל הזאכי יורדים מרמת הגולן שני נחלים: ואדי אלהוא וואדי צפה. ע' בטיחה. ואדי אלהוא. זויתן. משושים – נחל. צפה – נחל.

זָאכִּי

שם ערבי לחורבה ולאזור בגולן התחתון, בין הכפרים אל־על וסקופיה.

רוג’ם זאכי – רוגם אבנים בולט על שטח ישר, כ־380 מ' מעל פני הים. פה חנתה עד מלחמת ששת הימים יוני 1967, יחידה צבית סורית עם מיתקנים נגד אווירונים.

ארד זאכי – ארץ זאכי, השם של השטח המישורי סביב.

זַבְּדִין

משק ערבי שהיה במעלה החרמון. כ־700 מ' מעל פני הים. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 18 תושבים.

זוֹיתִנֵין נחל גולן. ע' זויתן.

זָויתָן – נחל

יורד מהרי הגולן, לאורך אפיק עמוק עטור מצוקי בזלת. נקרא לפי שמו הערבי – זואתין או זויתנין ואין לדעת מקורו ופירושו. מתחבר אל נחל משושים (ואדי אלהוא), היורד אל בקעת בטייחה, בחוף הכנרת.

מפל זויתן – באפיק הנחל הנזכר, נקרא בערבית: ע’דיר א־נחאס – גב הנחושת. ע' משושים – נחל. ע’דיר.

זוֹר

מלה ערבית לגדת נהר על צמיחתה העבותה. גדות הירדן, גאון־הירדן במקרא, נקראות בשם: א־זוֹר. קטעים בגדות הירמוך נקראים בשמות שונים עם הקידומת זור. הם משתרעים בין גדת הנהר המפותל ומסילת־הברזל הסלולה בהקבלה אליה, לרגלי הרי הגולן. להלן.

זוֹר אַבּוּ־קַבְּצָה

בקעה על גדת הירמוך, מזרחה מחמת־גדר. אבּו־קבּצה כנראה כינוי לאדם שהתגורר פה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בה 82 תושבים. ע' זוֹר.

זוֹר אֶלאַחְמָר

בקעה על גדר הירמוך, אולי בשם המלה רוּבּייד, וזהו שיח השיזף הגדל בו ומצוי²³⁴

הבקעה עוברת המסילה בתוך מנהרה לרגלי הגולן.

זוֹר אֶ־טַוָּארִיף

בקעה על גדת הירמוך. אולי טואריף, רבים מהמלה טרפה – השם העממי הערבי לאשל. מזרחה מזור א־טואריף יורד נחל רוקד אל הירמוך.

זוֹר אֶ־רַבַּדִיֶּה

בקעה על גדת הירמוך, אולי בשם המלה רוּבּייד, וזהו שיח השיזף הגדל בו ומצוי בבקעת הירדן.

זוֹרַע, בשן, ע' אזרע.

זֵיזוּן (א) – גולן

מקום בגבול הגולן התחתון, מזרחה מנחל רקד, בשטח סוריה (במפה החדשה של הגולן הכתיב: ציצון).

ואדי זיזון – עובר בצד החורבה הנזכרת ויורד אל נחל רקד. ע' זיזון (ב). רקד.

זֵיזוּן (ב) – בשן

כפר בירכתי הבשן הדרומי בבקעת הירמוך, ובשטח סוריה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 209 תושבים. נמצא כ־409 מ' מעל פני הים. סמוך אליו כ־½ ק"מ גבול ירדן.

רבותינו במאה השניה מזכירים את זיזון, בכתיב זיזין, בסביבות נואי והיא נוה, בימינו עיירה בבשן וכה דבריהם: ‘עיירות המותרות בתחום נואי ונאסרו, כגון… זיזין’²³⁵. אולי הגירסה הנכונה היא זיזון.

בחרת־זיזון – שם ערבי לבריכה טבעית דרומה מהכפר זיזון, כ־½ ק"מ. בחרה (בסמיכות: בחרת־) ימה בערבית.

נהר זיזון – יוצא מהבריכה הנזכרת, וזורם מערבה אל הירמוך.

מחטת זיזון – תחנת רכבת. בערבית מחטה (בסמיכות: מחטת־) היא תחנה, על המסילה החג’אזית הסלולה לאורך אפיק הירמוך. ע' מסילת ברזל החג’אזית.

זֵיתָה

כפר נטוש ברמת הגולן המערבי לצד הכנרת. השם ערבי. ובו המלה הערבית זית – שמן־זית. נמצא כ־180 מ' מעל פני הים.

ואדי זיתה – עובר צפונה מהכפר ויורד דרך בקעת בטיחה אל הכנרת.

זְמִימְרָה

שם ערבי לחורבה בגולן התיכון, בסביבת יהודיה. אין ידוע מוצא השם ופירושו. בחורבה נמצאו עתיקות: אריה עשוי אבן ועל אבן אחרת סימני מנורה. אולי שרידים של בית־כנסת שהיה במקום הזה בימי קדם. זמימרה נמצאת כ־142 מ' מעל פני הים, בשולי נחל זויתן, המתחבר אל נחל משושים, היורד דרך בטיחה אל הכנרת. ע' זויתן.

זְעוּרָה

כפר נטוש בחלק הצפוני של הגולן העליון וסמוך לכביש בניאס – מסעדה. תושביו היו נוציירים – מוסלמים־שיעיים. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 1133 תושבים. נמצא כ־700 מ' מעל פני הים. ע' עין־פית. ועל נוציירים.

זַעֲרְתָא

כפר נטוש ברמת הגולן העליון. השם הוא כנראה ארמי קדום ודומה לזעירתא – זעירה, קטינה. מזערתא יורד ואדי דפילה – נחל ירדינון, אל עמק החולה. ע' דפילה. ירדינון.

זְרוֹאי, בשן. ע' אזרע.

חָ’אן אוּרֵינְבָּה

כפר ערבי בקצה רמת הגולן, מזרחה מקונייטרה ובצד הכביש אל דמשק, בשלטון סורי. ח’אן היא אכסניה בערבית. אורינבּה, אולי הקטנה מארנבּ – ארנבת. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 1916 תושבים. נמצא כ־935 מ' מעל פני הים. אחרי תבוסת הצבא הסורי ברמת הגולן, במלחמת ששת־הימים יוני 1967, העברה המפקדה של צבאם אל הכפר הזה, מול גבול ישראל, כ־4 ק"מ.

חָ'אן אֶלְעַקַבָּה

שם ערבי לאכסניה שהיתה בחלקה הדרומי־מערבי של הגולן התחתון, בראשית מורד תלול אל הכנרת ואל בקעת הירדן. ח’אן בערבית אכסניה, אלעקבּה – המעלה ההררי התלול, דומה למלה העברית עקוב במקרא. הח’אן היה על דרך השיירות מדמשק אל ארץ־ישראל וממנה אל מצרים. נבנה ב־1213, בימי שלטון המוסלמים־האַיובּים. בח’אן נמצאה כתובת ערבית (ציור להלן).

כתובת ערבית שהיתה קבועה בח’אן אלעקבּה משנת 1213

‘בשם אללה הרחמן והרחום, ציווה בבנין האכסניה המבורכת הזאת, האמיר הנעלה שר־הצבאות (אלאספהסלאר) הגדול, הלוחם מלחמת הקודש, העומד על משמר הגבול, האביר עז א־דין, עמוד האיסלם, טהור באדם, בחיר המלכים והסולטנים, סעד לצבאות וללוחמים מלחמת הקודש, מלווה אמיר המאמינים, אבו־אלמנצור אַיבּק, אדון הבית של אלמלך אלמעצ’ם. (הבניה נעשתה) בפיקוח שג’אע א־דין עבּד אלמלך בן עבּדאללה, (בשרות) אלמלך אלמעצ’ם, וזה בחודש שנת עשר ותשע־מאות’ (610 לספירת המוסלמים – והיא 1213 לסה"נ).

M. von Berchem: ZDPV, 16, 1893

הכשרת המעבר ההררי בחאן אלעקבּה נעשה כנראה בתקופה יותר קדומה, בימי החליפים מבית אומיה, שבירתם היתה דמשק. אולי החליף עבּד אלמלך ציווה להתקין את המעבר הזה, בשנת 692 לסה"נ, בראשית שלטון הערבים בארץ. לפני שנים אחדות הוצאה מהכנרת, לרגלי ההר של ח’אן אלעקבּה, ברשת דייגים כתובת ערבית המספרת זאת (ציור).

הכתובת הערבית החקוקה על אבן בזלת

‘בשם הרחמן והרחום. אין אלוה אלא אללה לבדו. אין שותף לו. מוחמד שליח אללה. ציווה לפלס מעבר־הררי (אלעקבּה) זה עבּד אלמלךְ, אמיר המאמינים. ונעשה על ידי יחיה בן… (בחודש) מוחרם של שנת שלוש…’

אולי שנת שלוש ושבעים לספירת המוסלמים (אלהיג’רה) וניא 692 לסה"נ.

הכתובת מוצגת במוזיאון ישראל, ירושלים.

השער של ח’אן אלעקבּה

ציור משנת 1885 בקירוב.

תייר גרמני שעבר בח’אן אלעקבּה ב־1805, מספר ‘וראיתי קצת אותיות על עמוד פגום, ועל הדלת תבליט של שני ילדים, חקוק באבן בזלת. הח’אן היה הרוס ואדם לא היה בו’²³⁶. דרבּ אלחוארנה.

חָ’אן־בַּנְדָאך, שם קודם לע’דריה. בגולן. ע' דנכּלה. ע’דריה.

חַבִּיס גַ’לְדַק

שם ערבי למצודה מימי־הביניים בגבול הגולן, ובשולי בקעת הירמוך. בקיצור קראו לה אלחבּיס. חבּיס בערבית היא מערה קטנה, המשמשת מיקלט לנזיר מתבודד. אין ידוע פירושו של ג’דלק²³⁷.

חַדַר

עיירה ערבית בירכתי הגולן העליון, מזרחה ממג’דל־שמס בשילטון סוריה, וכ־4 ק"מ מגבול ישראל. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בה 1682 תושבים. נמצאת כ־1200 מ' מעל פני הים. ממנה יוצאת דרך דרומה ואחרי מרחק כ־½2 ק"מ מתחברת בכביש ג’בתא אלח’שבּ–בית־ג’ן. לפי הסברה במקומה של חדר היתה חצר עינון או עינן. בגבול ארץ־ישראל הקדומה. ע' בית־ג’ן. חצר־עינן.

אולי זכר לשם חדר, בגירסה חדרה, מובא בכתובת יוונית מסוף המאה הששית, מימי שילטון הביזאנטים בארץ.

חַ’וּחָ’ה

כפר נטוש בגולן המערבי, לצד הכנרת. אולי בשם המלה הערבית ח’וח’ – שזיף. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 308 תושבים. נמצא כ־100 מ' מעל פני הים. בשיפולי הכפר צפונה, עובר ואדי זיתה אל בקעת בטיחה ואל הכנרת. ע' זיתה.

חַ’וּיחָ’ה

כפר נטוש בגולן התיכון, מערבה מהכביש קונייטרה–רפיד. אולי השם צורת הקטנה של ח’וח’־שזיף בערבית. ח’ויח’ה – שזיף קטן. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 602 תושבים. נמצא כ־880 מ' מעל פני הים, ושוכן בין שני הרים בולטים יפה על הסביבה: הר יוסיפון (תל יוּסף) – בדרום, והר שפון (תל אַבּוּ־חנזיר – בצפון, המתרומם בצד הכביש קונייטרה–גשר בנות־יעקב. ע' ח’וּח’ה.

חוּסֵינִיֶּה (א) – גולן עליון

כפר שהיה בגולן העליון המערבי, לצד מי הירדן. נקרא על איזה ערבי חוסין, שם מצוי בקרב הערבים. אין ידוע מי היה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בכפר 252 תושבים. נמצא כ־500 מ' מעל פני הים.

חוּסֵינִיֶּה

כפר שהיה בשיפולי הגולן התחתון, בגבול בקעת בטיחה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 1136 תושבים. להבדיל את חוסיניה זו מישוב אחר בשם זה יותר צפונה, קראו לזו בשמה המלא: חוסינית שייח' עלי. נמצאת כ־150 מ' מתחת לפני הים התיכון, וכ־2 ק"מ מים כנרת. על השם, ע' חוסיניה (א).

לפי הסברה זכר לשם חוסניה, בשיבוש קל, בשתי תעודות צלבניות כתובות לטינית, מראשית המאה השתים־עשרה, ומובא יחד עם סוסיה, והיא סוסיתא, הנמצאת בגולן, יותר דרומה מחוסניה הנזכרת²³⁸. ע' סוסיתה. קרחתא. שייח' עלי.

חוֹרְבַת יִצְחָקִי

בגולן התיכון, דרומה מהכביש גשר בנות־יעקב–קונייטרה. נקראת על שם מגלה יצחקי אקסלרוד, בשנת תשכ"ח/1968 (ציור)

חורבת יצחקי – מראה כללי

ש. גוטמן – א. דרוקס, מיתחמים קדומים בגולן: קדמוניות, ב, תשכ"ט/1960.

חַוְרָן

אזור בעבר־הירדן המזרחי, בחלקה הדרומי ביותר של סוריה. שמו נזכר פעם אחת במקרא, בתאור גבולות הארץ בנבואת יחזקאל 'ונפלה הארץ הזאת לכם בנחלה… אל גבול חורן… ופאת קדם²³⁹ מבין חורן ומבין דמשק²⁴⁰. השם נזכר גם בכתובת אשורית בכתב היתדות, חקוקה במצבת שלמנאסר השלישי מלך אשור. בה מסופר על מסעו המלחמתי נגד מלך דמשק, ב־842 לפני סה"נ. המלך מספר ‘עד הרי חורן התקדמתי את עריו בלי מספר הרסתי ושרפתי, ושלל רב שללתי’. החורן המקראי והאשורי הוא הגוש ההררי הגדול הנקרא בימינו הר הדרוזים בערבית ג’בּל א־דרוז. מתרומם בקצה עבר הירדן, דרומה מבקעת דמשק ונוגע במדבר הגדול.

בספרות המשנה והתלמוד נזכר בכתיב חוורן. ממנו באו חכמים שנקראו בשמו: יוחנן בן החורני²⁴¹, אבה יוסף החורני²⁴², רבי חוניא דמן חורן²⁴³. חכמים מהגליל באו לבקר בחורן ‘תנחום… איקלע לחוורן²⁴⁴. השם נשאר בקרב הערבים בגירסא ועבר יותר מערבה לארץ הבשן המקראי. ע’ בשן. צלמון.

החורן של ימינו מיושב כולו מוסלמים, החיים בעיקר על עבודת־האדמה. העיר החשובה ביותר בה היא דרעה – אדרעי בימי קדם. בה כפרים אחדים, מהחשובים שייח' מיסכין ושייח' סעד. יש מהם במקומות היסטוריים כמו נוה. כן מצוי בה עשתרות־קרנים מימי קדם. בחורן גם מתגוררים שבטי בדואים.

בתחום החורן של ימינו, והבשן של המקרא, משתרעים שטחי אדמה של הבארון דה־רוטשילד ושל חברות יהודיות שרכשו אותם לקראת התישבות עליהם. פה נעשו נסיונות ראשונים, בסוף המאה התשע־עשרה.

דרבּ אלחוּאָרנה – דרך החורנים, שם ערבי לדרך שיצאה מהחורן, עברה במרחבי הגולן, ירדה אל בקעת הירדן, חצתה את הגליל התחתון ובאה אל עכו – נמלה החשוב של הארץ בימי התורכים. על אדמות הברון ע' כאן וע' בערכים: אדרעי. א־שג’רה. בני־נועים. דרבּ אלחוארנה. הר הדרוזים. נוה. עשתרות־קרנים. שייח' מסכין. שייח' סעד. תל א־שיהאבּ.

ח’וּשְׁנִיֶּה

עיירה נטושה בגולן התיכון. אין ידוע פירוש שמה. אולי מהמלה הערבית ‘ח’שן’ – קשה, ונקראה על אדמתה הקשה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בה 1615 תושבים, רובם צ’רקסים. נמצאת כ־750 מ’ מעל פני הים, על פרשת־דרכים: כביש מזרחה ואחרי מרחק כ־3 ק"מ מתחבר בכביש קונייטרה–רפיד. מח’ושניה אל קונייטרה – כ־12 ק"מ. מח’ושניה כביש מערבה אל יהודיה, כ־12 ק"מ, מח’ושניה דרך דרומה – אל הכביש רפיד–חמת־גדר, ודרך צפונה – אל הכביש קונייטרה–גשר בנות יעקב.

ח’ושניה נזכרת לראשונה בעתונות העברית בתרע"ד/1914, בתאור דרך הבאה מהחורן ועוברת בה צפונה אל גשר בנות יעקב. הכותב מספר ‘אלח’ושניה – אשל אצל תל אלפ’רס’²⁴⁵. אשל הוא מלון או ח’אן (א’של – א’כילה, ש’תיה, ל’ינה). תל אלפרס הוא גבעה בולטת דרומה מח’ושניה, ונראית ממנה. ע' פרס – הר.

חַזָאן

כפר נטוש בגולן התיכון. כ־440 מ' מעל פני הים. אולי אותו יוסף חזאנה, ששמו מובא חרות על עמוד שנמצא באפק הקרובה אליו, בא מהמקום הזה. ע' אפק.

חַזוּרִי

קבר קדוש ונחל בשיפולי החרמון. על הקבר, ע' נבּי חזורי.

נחל חזורי – ראשיתו בקרבת העיירה הדרוזית מג’דל־שמס ומתחבר אל נחל גובתה, היורד אל נחל חרמון בקרבת בניאס. ע' גובתה.

חִ’יאָם

כפר בלבנון, סמוך לגבול ישראל, צפונה־מזרחה ממטולה. השם ערבי, ופירושו – אוהלים. שוכן במרומי הר, כ־700 מ' מעל פני הים. שולט יפה על פני סביבתו. בצדו המזרחי בקעה עמוקה שבה זורם נחל שניר (חצבאני) אל עמק החולה. בצדו המערבי – עמק עיון המשתרע לצד מטולה. ממנו יוצא נחל עיון, הזורם אף הוא אל עמק החולה.

ח’יאם התפרסמה במלחמת העולם השניה, כאשר כוחות בריטיים ניסו לחדור ממטולה אל הלבנון השכן. כוחות צרפתים של ווישי התבצרו בח’יאם, ועצרו את הפלישה של הבריטים, אל פנים הלבנון.

מח’יאם יוצאת דרך דרומה, עוברת בגבול עמק עיון, עוברת לרגלי הר בשם הערבי ‘ג’בל חמאמיס’, ובאה אל מטולה, כ־½4 ק"מ.

חֵייט

כפר ערבי בארץ הבשן. בשילטון סוריה. אין ידוע מוצא השם חייט ופירושו. נמצא כ־400 מ' מעל פני הים. בשולי מורד תלול השופע אל אפיק עמוק שבו עובר נחל עלאן היורד אל הירמוך. מחייט יוצאת דרך מזרחה אל הכפר סהם א־ג’ולאן, כ־½3 ק"מ. ודרך דרומה אל מי הירמוך, כ־2 ק"מ, ירידה – כ־300 מ'.

חִינָה

כפר ערבי מזרחה מהגולן ולרגלי החרמון, בשילטון סוריה. אין ידוע פירוש שמו ומוצאו. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 1081 תושבים. כ־1000 מ' מעל פני הים.

חֵיתָל

כפר נטוש בגולן התחתון, דרומה לכביש רפיד–אפק ובקרבת נחל גולן. בשיפולי הכפר עובר נחל רקד דרומה אל הירמוך.

תואריך חיתל – שם ערבי לעינות הנובעים בקרבת הכפר. תואריך – רבים מהמלה תריכה, ופירושה מים עזובים. ע' תריכּה.

חַ’לֶּה

מלה ערבית לגיא או לבקעה קטנה בהרים, מצויה בשמות בקעות בסמיכות: ח’לת־. זו המלה הארמית חילה, ובסמיכות: חילת־. רבים: חיליא.

גי־הנום בירושלים נקרא בתרגום הארמי – חילת־הנום²⁴⁶. ע' חלתא.

חַ’לְוָּה

מלה ערבית למקום תפילה של דרוזים. פירושה – מקום בודד ונסתר. בסמיכות: ח’לוּת־, רבים:ח’לוּאת. אין רשות ללא־דרוזי להכנס אל הח’לוה.

חַלְוַּת אֶלְבַּיָאדֶה (כתיב: אלביאצ’ה)

מקדש דרוזי לרגלי החרמון ובמרומי גבעה סמוכה לעיירה חצבּיה, במדינת הלבנון. פירוש השם מקום הנסתר הלבן. נקרא על כיפתו הלבנה, הבולטת על סביבתה. זהו המקום הנערץ ביותר לדרוזים באזורי חרמון ולבנון. נמצא כ־911 מ' מעל פני הים. מחצביה מוליכה דרך אליו, במרחק – כ־2 ק"מ דרומה, ובעליה – כ־210 מ'. ע' ואדי א־תיים. חצבּיה. על הדרוזים.

חַלַס

כפר בירכתי הגולן העליון, בשלטון סוריה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 311 תושבים. נמצא כ־900 מ' מעל פני הים.

חַלְתָא

כפר במעלה החרמון, מצד עמק החולה, בשטח לבנון וכ־3 ק"מ מגבול ישראל. תושביו מוסלמים. השם הוא ארמי ופירושו גיא. דומה למלה הערבית ח’לה. הכפר רשום לראשונה במפה משנת 1805 מפת הגולן על יסוד סיוריו של סיצאֶן בפרק ‘חקירת הגולן’.

כתוצאה של פעולות חבלה בתחום ישראל, פשטה יחידת צה"ל על בסיס מחבלים בחלתא וחבלה בו, אור ליום כ"ב באלול תשכ"ט/5 אוגוסט 1969.

ג’בּל חרף חלתא – שם ערבי לרכס חולש על פני הכפר ופסגתו כ־576 מ' מעל פני הים. המלה ‘חרף’ פירושה – פסגה.

ואדי חלתא – עובר בתחום הכפר ולרגלי ההר הנזכר. נמשך צפונה, נוטה מערבה, ויורד דרומית מהכפר אלמארי, אל נחל החצבּאני. ע' אלמארי. חצבּאני.

חַ’לֶת אֶלְעַ’זָאלֶה

כפר ערבי שהיה במעלה החרמון, מצד עמק החולה. פירוש השם – גיא האיילה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 10 תושבים. נמצא כ־600 מ' מעל פני הים.

חַלָּמִישׁ

ישוב קדום בעבר־הירדן המזרחי. נקרא על אבני החלמיש המצויות בארץ. רבותינו מזכירים אותו, במאה השניה־שלישית לסה"נ, כמרכז שנאה של נוכרים ליהודים שגרו בעיירה נוה בקרבתו. על דברי מגילת איכה: ‘צווה ה’ ליעקב סביביו צריו, כגון חלמיש לנוה'²⁴⁷. נוה היתה במקום הכפר נוּה של ימינו. ע' נוּה.

חַמְדָּל

נחל יורד מהגולן העליון אל עמק החולה, מול נוטרה. חמדל הוא צמח מצוי בארץ. נקרא גם חנדל או חנטל (ציור)

החמדל ופריו

השם הלטיני: Citrullus Colocyntis ממשפחת האבטיחים.

חַמִי קוֹרסוֹ, הר בגולן התחתון. ע' חזיקה.

חֲמַּת־גָדֶר

מעינות חמים בבקעת הירמוך, בין הרי גולן – בצפון, והרי גלעד – בדרום. חמת נקראת על המעינות־החמים וגדר הוא שמה של העיר בקרבתם, במרומי ההר הסמוך, בימינו הכפר הירדני אום־קייס. המעינות נקראים בשם הערבי אלחמה (אלחמי), דומה לחמת העברית.

בעבר היתה חמת־גדר מפורסמת בזכות מעינות המרפא המצויים בה. היא ידועה בימי שלטון הרומאים בארץ, במאה השניה – הרביעית, בתקופת המשנה והתלמוד. רבים נהרו אליה למצוא מרפא במרחצאותיה. חכמי הגליל נהגו לבוא הנה ולהפגש עם אחרים ועם ‘זקני הדרום’. רבי יהודה הנשיא, מגדולי החכמים בדורו וחותם המשנה, היה בין הבאים, בסוף המאה השניה. תלמידו מספר ‘עולין היינו עם רבי לחמת־גדר’²⁴⁸. אחר מספר ‘אני ואבא עלינו לחמת־גדר והביאו לפנינו ביצים קטנות’²⁴⁹. היא נקראה גם בגירסה חמתה־דגדר ובקיצור: חמתה. ‘רבי חנינא ורבי יונתן סלקון לחמתה־דגדר, אמרון נמתין עד שיבואו זקני הדרום לכאן’²⁵⁰. ‘רבי חמא בר חנינה הוה אזיל מיסוק לחמתה־דגדר’²⁵¹.

רבותינו דנים ביחסים בין תושבי ‘העיר הגדולה’ גדר על ההר למעלה ובין תושבי חמתא ‘העיר הקטנה’ למטה. 'ועוד התיר רבי (יהודה) שיהיו בני גדר יורדין לחמתא – ועולין לגדר, ובני חמתא – לא היו עולין לגדר²⁵². בגירסה אחרת כתוב: ‘חמתן’²⁵³. (גם חמי־טבריה נקראו חמתה או חמתן).

מי־גדר, שם אחר למעינות חמת־גדר. רבותינו התירו ליהודי לבוא אליהם גם בשבת ‘רוחצים במי־גדר’²⁵⁴. חכם אחד סובר שהעיר חמת הנזכרת בתאור נחלתו של נפתלי, שבניו התיישבו בגליל המזרחי, היא עיר אחת עם חמת־גדר, והוא קורא לה – חמי־גדר'²⁵⁵.

בלוע דגדר – שם אחר לחמת־גדר ולבקעה סביבה. היא נזכרת פעם אחת בספרות, באגדה עברית קדומה. לפי דבריה מעינותיה נפתחו בימי המבול של נוח הצדיק, ונשארו זורמים גם אחר שנעלם המבול מעל פני האדמה²⁵⁶. ע' בירם. גדר.

חמת־אליהו²⁵⁷ כך קורא לחמת־גדר תייר נוצרי שסייר בארץ ישראל בשנת 570 בימי שילטון הביזאנטים.

המעינות בחמת־גדר נקראים בשמות ערבים:

עין אלמקלה – החם ביותר, כ־50 מעלות צלסיוס. מימיו עשירים בגופרית שריחה נודף מסביב.

עין־בלסמון – עין־הבושם. חום מימיו יגיע ל־40.6 מעלות צלסיוס.

עין־בולוס – הקריר ביותר, וחומו כ־25 מעלות צלסיוס. בולוס היא צורה ערבית של השם הלועזי פאולוס. אין ידוע מי היה ובמה זכה והמעין נקרא בשמו.

בתקופת המנדט הבריטי היתה חמת־גדר בגבול ארץ־ישראל, שנגע בגבול סוריה הקרוב ובגבול ירדן העובר לאורך גדת הירמוך. המרחצאות היו בבעלות ערבים ועל־ידם הוקם בית־מלון יהודי. רבים מהיהודים נהרו אל המקום הזה ולהתרחץ במימיו המרפאים. עם צאת הבריטים השתלטו הסורים על חמת־גדר, ואליה נמלטו פליטים ערבים, ברובם מישוביהם בבקעת הירדן הקרובה. נסיון של המשטרה הישראלית להכנס אל האזור הזה שהוכרז כמפורז, נכשל ועלה בקרבנות אחדים. חמת־גדר נשארה בשלטון סוריה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בה 826 תושבים. במלחמת ששת־הימים, יוני 1967, הסתער טור אחד של צה"ל והתקדם במעלה הגולן הקרוב, תושבי חמת־גדר נמלטו והמקום עבר לשלטון ישראל. זמן־קצר אחרי סיום המלחמה התישבו בחמת־גדר חברי גרעין להתישבות, שעברו מכאן ויסדו את מבוא־חמה, בשולי רמת־הגולן למעלה.

תוכנית התיאטרון בחמת־גדר

למטה: חתך לאורך התיאטרון. מימין – שורות המושבים. משמאל – הבמה.

E. L. Sukenik, The Ancient Synagogue of El-Hammeh, 1935

בבקעת חמת־גדר שרידי מרחצאות, תיאטרון קטן ושרידי בית־כנסת עתיק.

שרידי המרחצאות הם מימי הרומאים, מהמאה השניה־שלישית לסה"נ.

תיאטרון קטן מצוי סמוך אל המרחצאות, והוא מהמאה השלישית לסה"נ. בו נשארו טורי ספסלים עשויים אבני בזלת. בו היו 15 שורות מושבים, כ־2000 מקומות.

בית־הכנסת נמצא במרומי תל קטן. מהמאה החמישית – ששית. נחשף לראשונה בשנת תרצ"ב/1932 בידי א.ל. סוקניק שפירסם מחקר עליו. התל נקרא בערבית באני, מלה יוונית משובשת שפירושה מרחץ, דומה למלה העברית בלן – עובד בבית־מרחץ.

החופרים גילו את שרידי מבנה בית־הכנסת וחשפו ברצפתו פסיפס ובו משובצים שני אריות וכתובות ארמיות מענינות (ציורים).

תוכנית בית־הכנסת בחמת־גדר

במרכזו – אולם־התפילה. אורכו כ־14 מ', ורוחבו – 13 מ'. ברצפתו משובצת רצפת פסיפס (ציור בהמשך), בה כתובת ארמית בתוך מעגל בין שני אריות (להלן הציור).

כתובת ארמית משובצת ברצפת אולם התפילה

ודכיר לטב קירס הופליס וקירה פרוטון וקירס סלוסטיס חתנה וקומס פרורוס ברה וקיריס פוטיס חתנה וקירס חנינה ברה הננון ובניהון דמיצותון תדירן בכל אתר דהבון הכה חמישה דינרין דהב מלך עלמה יתן ברכתה בעמלהון אמן אמן סלה

וזכור(ים) לטוב מר הופליס ומרת פרוטון²⁵⁸ ומר סלוסטיס חתנו וקומס פרורוס בנו ומר פוטיס²⁵⁹ חתנו וחנינה²⁶⁰ בנו. הם ובניהם שמצוותיהם מצויות בכל מקום. אשר נתנו פה חמשה דינרי זהב. מלך העולם יתן ברכה במעשיהם, אמן, אמן, סלה.

שלשלת היוחסין של הנזכרים בכתובת

רצפת הפסיפס של בית הכנסת בחמת־גדר – שיחזור

למעלה: שני אריות, פונים אל עיגול, ובו משובצת כתובת (ציור). מאחורי כל אריה עץ, אולי ברוש. מתחת לאריות משובצות שתי כתבות ארמיות סמוכות, כמעט לרוחב הפסיפס. קו כפול מפריד ביניהן. העתקה של הכתובת מימין, להלן (בציור). מתחת לפס הכתובות משובצות במוזאיקה שורות עיגולים מקושטים ופירות רמונים. למטה ממנה פסיפס מקושט בסגנון אחר. בה היו משובצות שתי כתובות. העתקה של הכתובת הארמית מימין, בציור.

הפסיפס משובץ בחדר גדול, כמעט מרובע: 13x13.90 מ'. שימש אולם תפילה, ופנה דרומה, בכיוון אל ירושלים (ציור).

כתובת ארמית ברצפת בית־הכנסת של חמת־גדר, ראה ציור קודם.

הכתובת לרוחב הרצפה מימין, באורך 2.58 מ', מתחת לטבלת האריות.

‘וד[כיר לט]ב רב תנחום הלוי ב[ר חל]יפה דהב חד טרימיסין ודכיר לטב מוניקה דסוסיתה [צ]פוריה וק[ירוס פ]טריק ד[כ]פר עקביה ויוסה בר דוסתי דמן כפר נחום דיהבהון תלתיהון, תלת גרמין מלך ע[למה ית]ן ברכתה בעמל[הון] אמן אמן סלה שלום ודכיר לטב יודן ארדה מן חימאים(?) דיהב תלת ו[דכירין לט]ב ארביליי דיהבון מחי[ת]הון מלך עלמ[ה] יתן ברכתה בעמלהון אמן אמן סלה.’

תירגום: וזכור לטוב רב תנחום הלוי בן חליפה, שנתן טרימיסין²⁶¹ אחד. וזכור לטוב מוניקה מסוסיתה²⁶² ציפוריה²⁶³ ומר פטריק מכפר עקביה²⁶⁴ ויוסי בן דוסתי מכפר־נחום²⁶⁵, שנדבו שלושה גרמין²⁶⁶, מלך העולם יתן את ברכתו במעשיהם. אמן, סלה, שלום. וזכור לטוב יודן אדרה מן… שנתן שלושה (גרמין) וזכורים לטוב בני ארבל²⁶⁷, שנתנו מאריגיהם(?) מלך העולם יתן ברכתו במעשיהם. אמן, אמן, סלה.

כתובת ארמית ברצפת בית־הכנסת של חמת־גדר

[ודכיר ל]טב אדה בר תנחום [בר מוני]קה דיהב חד טרימיסין ויוסה [בר] קרוצה ומוניקה דיהב חד פלגות [ד]ינר לגו הדן [פסיפ]סה תהוי להון ברכתא אמ[ן] סל[ה] שלום'.

תירגום: וזכור לטוב אדה בן תנחום בן מוניקה שנתן שליש דינר אחד. ויוסה בן קרוצה ומוניקה, שנתנו חצי דינר לשם הפסיפס הזה תהיה להם הברכה, אמן, סלה, שלום.

חמת־גדר נמצאת כ־60 מ' מעל לפני הים התיכון, וכ־150 מ' מתחת לפני ים כנרת²⁶⁸. ממנה יוצאות דרכים אחדות. אחת אל צמח ואל דגניה בבקעת הירדן וממנה מסתעפת דרך צפונה לאורךחוף הכנרת אל עין־גב. מחמת־גדר דרך מזרחה, מתפתלת במעלה הגולן התלול אל מבוא־חמה, אפק (פיק), אל־על ואל קונייטרה. מחמת־גדר דרך דרומה במעלה ההר אל הכפר הירדני אום־קייס, סמקומה שח העיר גדר הקדומה.

בצד חמת־גדר סלולה מסילת־ברזל, שראשיתה היתה בחיפה. נמשכה לאורך עמק יזרעאל, בקעת הירדן ובקעת הירמוך אל דמשק. סמוך למרחצאות היתה תחנה על המסילה הזאת. בשמה הערבי אלחמה. בימינו היא נטושה.

אנדרטה לחייל צהל נמצאת בצד הכביש מחמת־גדר אל צמח: ציון לזכר טוינה יחזקאל ז"ל, שנפל בכ"א שבט תשכ"ט 9.2.1969. מחבריו'. החייל נהרג בעלות רכבו על מוקש שהטמינו הירדנים.

מחמת־גדר

אל אל־על – 20 ק"מ, עלייה כ־430 מ'

אל טבריה – 18 ק"מ

אל מבוא־חמה – 8 ק"מ, עליה כ־400 מ'

אל עין־גב – 17 ק"מ

אל פיק – 15 ק"מ

אל צמח – 6 ק"מ

אל קונייטרה – 65 ק"מ, עליה כ־1000 מ'

ע' גדר. ירמוך. כפר־עקביה. מבוא־חמה. מוחייבה. מסילת־הברזל החיג’אזית.

חִסְפִיָה, ישוב קדום. ע' ח’ספין.

חִ’סְפִין

כפר נטוש ברמת הגולן, על הכביש קונייטרה–חמת־גדר. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 1079 תושבים. גיאוגרף ערבי מזכירו במאה התשיעית ‘במחוז דמשק’²⁶⁹. אחר, במאה השלש־עשרה, מספר שהוא יושב ‘על דרך מצרים’²⁷⁰. בסוף המאה התשע־עשרה היתה ח’ספין רכושו של מוחמד סעוד באשה, שהיה ממונה על עלית־הרגל של המוסלמים מדמשק אל עריהם הקדושות בערב.

לפי הסברה פה מקומה של חספן או חספון הידועה במלחמות המכבים. יהודה המכבי ואנשיו הגיעו אליה, במסע הצלת קהילות ישראל בעבר הירדן, ב־162 לפני סה"נ בקירוב. ההיסטוריון הקדמון מספר: ‘רבים מהם היו סגורים אל חספון. ויקח את חספון’²⁷¹. ‘ועוד התנפל על עיר אחת והיא בצורה בסוללות וסגורה בחומות ומיושבת בערב עמים ושמה חספין’ ‘ואנשיה הבוטחים בחוזק החומות ובאוצר המזונות נהגו עם יהודה ואנשיו כאויבים ויחרפו ויגדפו וידברו דברים אשר לא כן. והאנשים אשר עם יהודה ויסתערו כפריצי חיות על החומה בלכדם העיר בעזרת האלוהים, וימיתו לאין מספר עד כי האגם הקרוב נראה בטפו מלא דם’²⁷². יתכן וחספין זו זהה עם חספיה, הנזכרת בדברי חכמים במאה השניה לסה"נ. ‘עיירות מובלעות אלו עיירות אסורות’²⁷³.

רמת־מגשימים – ישוב חדש שהוקם במחנה צבאי בח’ספין. ע' רמת־מגשימים.

קישוטים חטובים באבני בזלת, שנמצאו בחורבות ח’ספין, ציורים משנת 1885

Laurence Oliphant, Across the Jordan, 1886

עתיקות מחורבות ח’ספין

חַפַר

כפר נטוש בגולן העליון המערבי, במורד אל הירדן. השם ערבי ופירושו – באר רחבה, מלשון חפר, כמו בעברית. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 498 תושבים. נמצא כ־550 מ' מעל פני הים. מזרחה לו, כ־¼1 ק"מ, עובר צינור טאפליין.

חֲצַר־עֵינָן (חֲצַר עֵינוֹן)

ישוב קדום בגבול הארץ. התורה מתארת את גבולה ‘והיו תוצאותיו חצר־עינן, זה יהיה לכם גבול צפון… וירד הגבול ומחה על כתף ים כנרת קדמה’²⁷⁴. נזכר גם בנבואת יחזקאל ‘מקצה צפונה… חצר עינן גבול דמשק’²⁷⁵. ובפרק אחר הגירסה ‘חצר־עינון גבול דמשק’²⁷⁶. לפי הסברה מקומו בעיירה הסורית חדר של ימינו. ע' חדר.

חַצְבָּיָּה

עיירה לרגלי הר החרמון, במדינת הלבנון. רוב תושביה דרוזים ומיעוטם – נוצרים ומוסלמים. לפי אומדנה ב־1966 היו בה כ־2500 תושבים. בה מושב משפחת שיהאבּ, שאחדים מבניה התפרסמו, וביחוד באשיר שיהאבּ, שליט הלבנון ב־1789–1849.

בדורות קודמים היתה קיימת בחצביה קהילה יהודית. ראשית זכרה, בגירסה חצבן, בכתב־יד מהמאה הארבע־עשרה, שנעתק בידי תושבה ‘אליה… הלויים בני חצבן’. בכתב־יד אחר נזכר מעתיקה, ב־1401, שמואל הלוי חצבני. רב נודע בצפת בסוף המאה השבע־עשרה, דן בדבר יהודי בחצביה שהיה חקלאי ועיבּד את אדמתו וזרע בה גם בשנה שביעית, שמיטה, וזה אסור לפי צוו התורה. העובד עשה זאת כי חשב שעירו חצביה היא מחוץ לגבול הארץ הקדושה. הרב הנזכר דן בענין זה וכה דבריו ‘קהלא קדישא, לכל דבר שבקדושה, אשר בחצבייא. ישמרם השומר אמת לעולם. הן זאת אשר שמועה שמענו את אשר הרע לעשות אדם אחד, אשר הוא גם שם עמכם, שהיה בעינינו בחזקת כשרות, ועתה הבאיש את ריחו במה שעשה שזרע בשנת השמיטה. ובאמת הפכנו בזכותו כי אולי חשב שכיון שאינה ארץ־ישראל מותר לזרוע בה בשביעית… וטעה במה שכתב הרמב"ם זלה"ה: אין שביעית נוהג בחוצה לארץ’²⁷⁷. והרב ממשיך: ‘ובאמת טעות היא בידו. שהרי כתב (הרמב"ם) שעכ"ז (שעם כל זה) שביעית נוהגת בעבר־הירדן ובסוריא, מדברי סופרים. נמצא שעבר על דברי חכמים וגדול עוונו מנשוא. ומן הדין היה שנקנוס אותו לעקור כל מה שזרע, אעפ"י (אף־על־פי) שעשה בשוגג. ולפי שראינו שבחצבייאה לא יש עניים שירצו לזכות או אפי(לו) עשירים, לא ירצו לקחת ממנו מפני הבושה. על כן ראינו לגזור עליו שיתן לעניין חצבייא, כמו החכם ה"ר (הרב רבי) דוד, שהוא מרביץ תורה ומלמד ושוחט ושליח צבור. יתן לו מנה יפה כפי מה שירצה לקחת’…²⁷⁸

חצבּיה – עיירה במורד החרמון

זכר ליהודים בחצביה (‘חצבּייא’) מובא בשאלה שהובאה לפני רב אחר בצפת בשנת תקל"ז/1777. בה מסופר על האמיר (‘אל אימיר’), השליט של העיירה, וברשותו היה גם בית־סוהר והממונה עליו ‘גוי מערבי’. בו נאסר, בין היתר, גם יהודי שנמלט ממנו ומת. כפי שמסופר בעדות של יהודי אחר לפני הרב הנזכר, המספר וקם על רגליו והעיד וכה אמר: איך גוי מערבי היה אצל האימיר שבחצבייא, שר בית־הסוהר. ויהי היום והיו חבושים אצלו גויים ומקצת יהודים שגזר עליהם האימיר ליאסר. ובכללם יהודי אחד, זה שמו מראד ציהר (מלה ערבית ופירושה בעל הבת של) אלרודיסלי (היינו יוצא רודוס, אי בים התיכון המזרחי). וקם גוי אחד מן החבושים וחתר חתירה בכותל, ויברח הוא וכל אסירי האימיר, אשר היו אסורים שם. וכראותו כן הגוי המערבי, שר בית־הסוהר, שברחו מבית־הסוהר כל אסירי האימיר, פחד לנפשו מן האימיר וברח לו. ואחר עבור זמן בא גוי א'(חד) דורזי (דרוזי) מחצבייא, ששלח אותו האימיר בשליחות מחצבייא אל מקום אחר'. ובעדות מסופר על אותו דרוזי שמסר על מותו של היהודי הנזכר ועל קבורתו. לפי עדות זו התיר הרב מאשתו את ‘כבלי העיגון’, ונתן לה הרשות להתחתן עם אחר²⁷⁹.

תייר נוצרי שעבר בחצביה ב־1806, מספר על תושביה ועל מקומות תפילותיהם, ועל בית־הכנסת שהיה בה, ומוסיף ‘חצביה שולחת יין ומשי לדמשק’, ובה ‘עשרים משפחות יהודיות המתפרנסות ממסחר זעיר’²⁸⁰.

רב ירושלמי מספר, בשנת תקצ"ה/1835 בקירוב, על יהודי חצביה (‘חספיא’) ‘כשלושים בעלי בתים, והם אהובים מאד לאנשי דורסי (דרוזים). והם (היהודים) אנשים חזקים, אנשי חיל ועובדי־אדמה, כמו גויי ההר. גם בנותיהם רועות צאן עם קשת ורומח בידיהן, ללחום עם חיות השדה אורבים. זה עשר שנים (בשנת תקפ"ה/ 1825 בקירוב), יצאה נערה יהודית בעיר חספיא עם צאנה השדה וקשתה במותנה. והנה בא ישמעאלי אחד לענותה, כי בשדה מצאה, ואין מושיע לה. ותזהיר אותו לאמור: אל תגע בי! כי מות תמות בידי! ולא שמע אליה, ותקם ותשליך עליו בכלי המשחית וימת לעיניה. וכאשר בא הדבר לפני השופטים ויהללו בשערים מעשיה’… הרב מוסיף: ‘בשנת תקצ"א (1831), כשמרדו יושבי גלילת סאנור (כפר בהרי שומרון) בעבדאללה פחה בעכו… ויבקש הפחה מאמיר (הלבנון) לשלוח לו מבני מדינתו, אנשי חיל ויודעי מלחמה, וישלח לו האמיר בערך מאה אנשים יהודים מדיר אלקאמר (עיירה בלבנון) ומחספיא, ואלה כבשו את המבצר ויהי להם לשם’²⁸¹. ב־1852 היו בחצבייה כ־6000 תושבים, מהם 1500 דרוזים, 500 מארונים, כ־100 יהודים, וכ־100 מוסלמים. יהודי שעסק במדידת קרקעות שנרכשו בכספי הבארון דה־רוטשילד, מספר על היהודים בחצביה: ‘והם עובדים בעבודת־אדמה, בגידול סוסים, והם מחמרי בהמות משא וחנונים אחדם. חיים עם שכניהם בשלום וגם משתמשים בקני־רובה בשעת הצורך להלחם, עם השבטים המתנפלים’²⁸².

מסיונר סקוטי סר אל חצביה בפסח תר"ג/אפריל 1843, והתאכסן בחצרו של תושבה היהודי משה בן יוסף ואלידו. התייר מספר: ‘לא הורשינו לישון ולא לאכול בפנים, שמא נכניס, בצורה זו או אחרת, חמץ ונחלל את הפסח, שבהכנתו עסוקה היתה המשפחה’… התייר מוסיף: ‘בחצביה קהילה קטנה של יהודים, כולם ספרדים. הם אמרו לנו שבסך־הכל יש להם כעשרים בית, מאה נפשות, כולם ילידי המקום חוץ מאחד שבא מעכו. שנים־שלושה מהם סוחרים ולהם מושב קבע (בחצביה), אולם רובם רוכלים נודדים’²⁸³. בעתון גרמני־יהודי, הופיע בשנת 1859, מכתב שנדפס בעברית בעתון ה’מגיד' והוא נשלח מ’חאסביא מחוז דמשק' ובו מסופר על גורל של אחד מתושביה היהודים, שנדרש מאת מושלה הדרוזי לשחרר את הרוח הרעה מאחת מנשותיו שיצאה מדעתה, וכאשר סרב אמר להרגו ב’קנה־רובה' והטילו במאסר²⁸⁴.

הארמון בחצבּיה, תמונה משנת 1880 בקירוב

Ch Wilson, Picturesque Palestine, 1882

‘בשנת התר"ה (1845) ישבו בעיר חצבייא בערך שלשים ב"ב (בעלי בתים) יהודים. ובשנת התרע"א (1911) ישבו בה רק שלשה ב"ב יהודים’²⁸⁵.

בעת ביקורו של הבארון בנימין דה־רוטשילד בגליל, באו אליו שליחים מיהודי חצביה לברכו בשלום. והוא נתן להם כסף לתיקון בית־הכנסת, במורה שהיה מלמד את בניהם. בימי מלחמת העולם הראשונה בוטל בה הישוב היהודי. בין הספרדים בארץ מצוי שם משפחה חצבּאני, ומוצאה מהעיירה חצביה.

חצביה שוכנת כ־700 מ' מעל פני הים והיא בנויה במורד החרמון, וצופה על פני בקעה פוריה (ציור). בבקעה נובע מעין הנקרא בשמה – עין־חצבאני (להלן). מחצביה עולה שביל תלול ומפותל אל פסגת החרמון, עליה כ־2100 מ'.

עין חצבאני – נובע באפיק הנחל ונקרא על העיירה חצביה. ממנו זורם נהר חצבאני, אחד משלושת מקורות הראשים של הירדן.

נהר חצבאני – זורם לאורך בקעה צרה דרומה ויוצא אל עמק החולה, ונכנס אל גבול ישראל. קוראים לו נחל שניר.

בסביבת חצביה מולדת דת הדרוזים ולפיכך היא קדושה בעיניהם. סמוך לעיירה, במרומי הר, נמצא מקדשם הנקרא בערבית ח’לואת אלביאדה וקדושתו רבה בחייהם. ע' ח’לואת אלביאדה. ואדי א־תיים. שניר – נחל.

מבט על חצביה, ציור משנת 1880 בקירוב

W. M. Thomson, The Land and the Book, 11, 1882

חִ’רְבּ אֶ־סַוּדָה

שם ערבי לחורבה בשיפולי הגולן העליון, לצד עמק החולה. דרומה־מערבה לבניאס. ח’רב קיצור מח’רבּה – חורבה, א־סוּדה – השחורה. נקראת על אבניה השחורות. נמצאת כ־318 מ' מעל פני הים, ובולטת על סביבתה. עד מלחמת ששת־הימים, יוני 1967, היתה בקרבת גבול ישראל ועליה היה מוצב של הצבא הסורי. ראה מפה בפרק ‘הגולן במלחמת ששת הימים’.

חִרְבֶת דוֵּיר, עמק החולה. ע' עבאסיה.

חַ’רוּיעֶה (מַגִ’ידִיֶּה)

כפר במעלה החרמון, מצד עמק החולה, במדינת לבנון וסמוך לגבול ישראל. אולי בשם המלה הערבית ח’רוע, ופירושה קיקיון. ח’רויעה – קיקיון קטן.

מג’ידיה – שם אחר לכפר חרויעה ונקרא בשם בעל המשק החקלאי במקום הזה. והוא לבנוני־דרוזי, מג’יד ארסלאן, שהיה גם מיניסטר ההגנה במדינת לבנון. כביש עטור בשדרת אילנות עולה מעמק החולה אל הכפר.

חְרֵיבֶּה

ישוב ערבי קטן בשיפולי החרמון המערביים, במדינת לבנון, בסביבת הכפר רשיית אלפוח’אר. נמצא 588 מ' מעל פני הים. חריבה בערבית – חורבה קטנה. בשיפולו, מערבה, זורם באפיק עמוק נהר חצבאני (נהר שניר), דרומה אל עמק החולה.

יהודים בדורות קודמים סברו שבמקומה של חריבה היתה ברתותא הקדומה שממנה בא החכם שנקרא בשמה – ר' אליעזר איש־ברתותא, חכם נודע במאה השניה־שלישית לסה"נ, בקירוב. מסורת הראתה בחריבה את קברו. בקונטרס ‘יחוס־הצדיקים’ שנכתב בראשית המאה השש־עשרה מסופר" ‘ברתותא היא חריבה, שם קבורת רבי אליעזר איש ברתותא עליו השלום’²⁸⁶.

חֶרְמוֹן (א) – הר.

סקירה כללית ראה כאן וע' ערך: שיאון.

חֶרְמוֹן (ב) – נחל.

ממקורות הירדן העיקריים וראשיתו במעין לרגלי הר החרמון, ומכאן שמו החדש. המעין נובע בתחום בניאס, ולפיכך הערבים קורים לו – נהר בניאס. נחל חרמון זורם דרומה־מערבה לרגלי הגולן ובעמק החולה, בו מפל־מים יפה, בשיפולי ההר שעליו שוכן הקיבוץ נחל שניר (ציור בהמשך).

סמוך אל מושב שאר־ישוב מתחבר אל נחל חרמון נחל שיאון – ואדי אלעסל בערבית, היורד מרוכסי החרמון אל עמק החולה.

נחל חרמון זורם בלב עמק החולה, באזור בריכות דגים. לפני שדה־נחמיה מתחבר אליו נחל דן, שמימיו זורמים מתל דן בצפון. אחרי שדה־נחמיה וסמוך לגשר יוסף, מתחבר נחל חרמון עם נחל שניר ומהווים את הירדן. אורך נחל חרמון, ממקורו ועד חיבורו עם נחל שניר, מגיע ל־13 ק"מ, וירידתו – כ־200 מ'.

עד מלמת ששת־הימים, יוני 1967, היה מקור נחל חרמון בבניאס ומרוצו העליון, אורך כ־½1 ק"מ, בתחום שילטון סורי. המדינות הערביות התאחדו לקראת מיפעל מים גדול, הטיית מי נחל חרמון, ולהפסיק את זרימתם אל שטחי ישראל. הערבים התחילו בחפירת תעלת ההטייה ונצחון ישראל במלחמת ששת־הימים סכל את כל המפעל הזה, שהערבים תלו בו תקוות רבות. ע' בניאס. תעלת־ההטייה.

מפל בנחל חרמון (‘מפל הבניאס’)

הקדמונים האמינו שמעין הבניאס, הנובע לרגלי מערה קדומה, ‘מערת פמייס’, ונחל חרמון הזורם ממנו, הוא המקור העיקרי של הירדן. רבותינו אמרו ‘יוצא ירדן ממערת פמייס… אמר רב כהנא: זכרותיה דירדנא (עיקרו של ירדן) ממערת פמייס’…²⁸⁷.

חֶרְמוֹנִית – הר

בגולן העליון, סביבת ברכת־רם וקרוב לכפר בוקעתה. פסגתו – 1211 מ' מעל פני הים. נקרא בערבית תל א־שייח’ה, אשת השייח', והוא אותו שייח' שהחרמון המתרומם צפונה, נקרא על שמו, בערבית – ג’בּל א־שייח'. מכאן השם החדש – חרמונית.

חַרְפָה

כפר בירכתי הגולן העליון, בשילטון סוריה. אין ידוע פירוש שמו ומוצאו. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 641 תושבים. נמצא כ־1000 מ' מעל פני הים. ממנו יוצאת דרך צפונה אל העיירה מזרעת בית־ג’ן, על הדרך אל דמשק. ע' בית־ג’ן.

חַ’שָׁאשׁ, גבעה מכוסה חורבה. ע' דג’אג’יה.

חְשֵׁייבָּה – ואדי

נחל יורד מהחרמון, בסביבת רמת־שלום ונמשך מערבה, לרגלי ההר שעליו מתנוססת מצודת־נמרוד, ובא בצד בניאס אל עמק החולה. השם חשייבּה הוא ערבי, מהמלה חשבּ – קרש עץ. חשייבּה – קרש קטן. נקרא בשם החדש נחל גובתה.

לחשייבה שני סעיפים: ואדי דפילה וואדי אום־זחלק.

ואדי דפילה יורד משיפולי הכביש מסעדה – רמת־שלום, נקרא על צמחי הדפילה, שם ערבי להרדוף הגדל באפיקו (במפה של הגולן כתוב בטעות: דפין).

ואדי אום־זחלק, יורד מהחרמון אל ואדי חשייבּה, ומתחבר אליו מול מצודת־נמרוד, הבולטת על הסביבה. זחלק או זחלך, פירושו בערבית – החלקה. ונקרא כך כי העובר בו מתחלק בו מסבת מורדו התלול. ע' דפילה. מכרות־כחל. נבּי חזורי.

טֶאפְלַיין

שם לועזי לצינור הנפט הבא מדהראן בארץ ערב על חוף המפרץ הפרסי, ונמשך דרך עבר־הירדן, וכל הגולן אל צידון בלבנון, על חוף הים התיכון. קיצור שמו האנגלי: Trans Arabian Pipeline – צינור־נפט מעבר לערב (ציור).

צינור הנפט טאפליין של חברת עראמקו

מבארות הנפט של דהראן בארץ ערב הסעודית, בחוף המפרץ הפרסי, נמשך הצינור צפונה־מערבה, במרחבי המדבר ונכנס אל עבר־הירדן וממנו דרך סוריה אל הגולן בישראל, ממנו אל הלבנון השכן ובא אל צידון, בחוף הים התיכון.

אורך הקטע העובר בגולן מגיע ל־40 ק"מ בקירוב, בא מארץ הבשן ובקעת הירמוך, חוצה את הכביש רפיד–חמת־גדר בג’וחדאר, ונמשך צפונה סמוך לנח"ל גשור, חוצה את כביש קונייטרה–גשר בנות־יעקב, ויורד בצד תל אלפח’ר אל בניאס. מבניאס חוצה הצינור את נחלי חרמון ושיאון, עובר בעמק החולה הצפוני, חוצה את נחל שניר (חצבּאני) ונכנס אל הלבנון.

שסתומים הם מיתקנים מכאניים המסדירים את הזרימה בצינור, ובעת הצורך גם מפסיקים אותה. לאורך הצינור בגולן שלושה שסתומים: אחד – סמוך לבניאס והכביש העולה אל מסעדה. שני – סמוך לכביש גשר בנות־יעקב–קונייטרה, על־יד כפר־נפאח'. השלישי בצד הכביש רפיד–אפיק, סמוך לג’וחדאר. על כל שסתום, המוקף שקי־אדמה, להגנה על המיתקן, מופקד שומר מזויין.

אורך כל הצינור כ־1750 ק"מ. מעביר כ־25 מיליון טונה של נפט בשנה. החברה האמריקאית השקיעה כ־200 מיליון דולר בקירוב, בהתקנת הצינור, שהוחל ב־1949 ונשלם בנובמבר 1950.

הטאפליין היא בת לחברת הנפט האמריקאית ‘עראמקו’. קיצור של שמה האנגלי חברת הנפט הערבית־אמריקאית²⁸⁸

אחד מעמודי הבטון, המסמנים את צינור הנפט טאפליין

על העמוד האותיות האנגליות B. M. ומספר סידורי.

עראמקו קבלה את הזכיון על מקורות הנפט בדהראן מאת ממשלת סעודיה בשנת 1942, במלחמת העולם השניה. אמנם בהתחלה תיכננה להטות את הצינור אל חיפה, אולם בגלל המתיחות ששררה בארץ בין הישוב היהודי והערבי, הוחלט להעבירו אל צידון, דרך ארבע מדינות ערביות: סעודיה, ירדן, סוריה ולבנון.

עד מלחמת ששת הימים עבר הצינור קרוב מאד לגבול ישראל. עם כיבוש הגולן ב־1967 עבר קטע זה של הצינור לשליטת ישראל. בהתחלה הפסיקה סעודיה את הזרימה בצינור לכמה שבועות, אולם חידשה אותו ביולי 1967, כי לא רצתה להפסיד את התשלומים הגבוהים, שהיא מקבלת מהחברה האמריקאית. מחבלים של ‘החזית העממית לשחרור פלסטין’, פיצצו בליל 30 במאי 1969 קטע הצינור העובר על נחל שיאון, סמוך לבניאס. כ־8000 טונות נפט נשפכו החוצה וכיסו את האזור סביב. אחרי חדשים אחדים תוקן הצינור וחודשה הזרמת הנפט בו. ע' דרך הנפט.

טַבַּלִיסְתָאן, גולן עליון. ע' אלמוע’איר.

טַבַּרִיֶּה

שם ערבי לחורבה בגבול הגולן התחתון, במורד אל נחל רוקד, בשטח סורי וסמוך לגבול ישראל. אולי שם קדום שאין לו זכר בספרות העתיקה. נקרא על שם טיבריוס קיסר רומא, כמו העיר טבריה בחוף הכנרת.

מיתקן שסתום על צינור הנפט טאפליין

טַייבּה (א־טייבּה)

כפר נטוש בגולן התיכון, בסביבת יהודיה, מזרחה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 194 תושבים. נמצא כ־200 מ' מעל פני הים. בשם טייבּה המלה הערבית טייבּ – טוב. מזכיר את ארץ טוב בימי קדם, שהשתרעה לפי סברה אחת בגולן. ע' ארץ טוב.

טַעַנֶה

שם ערבי לחורבה, בשיפולי הרי הגולן המערבים, מתחת לכפר סקופיה, ובצד הדרך היורדת ממנו אל חוף הכנרת. אין ידוע פירוש השם ומוצאו²⁸⁹. החורבה נמצאת כ־220 מ' מעל פני הים, במורד תלול היורד אל ואדי א־סמך.

עין־טענה – נובע סמוך לחורבה הנזכרת. נקרא גם עין א־סדר. ממנה יורד נחל, ואדי א־סדר, המתחבר אל ואדי א־סמך. המעין והנחל נקראים על שיחי השיזף, סדר בערבית, המצויים בסביבה. ע' אום א־סדרה.

טַפָאס

כפר ערבי בבשן הדרומי, בשטח סורי, צפונה מדרעה – אדרעי הקדומה. נמצא כ־517 מ' מעל פני הים. בטפס היה ריכוז הצבא הבריטי והגדודים הבדואים בפקודת הבריטי קולונל לורנס, לקראת הסתערות צפונה אל דמשק, בסוף 1918.

לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בטפאס 5070 תושבים.

בטפס נמצאה כתובת יוונית של יהודים ובה כתוב: יעקב ושמואל וקלימאטיוס אביהם, בנו את בית־הכנסת. מעיד על ישוב יהודי במקום הזה, במאה השניה־שלישית לסה"נ.

טַר

מלה ערבית שפירושה, גדה או שולי גבעה תלולה. בגולן גבעה טר אלע’זאל (להלן).

טרה – גירסה אחרת של טר. בסמיכת: טרת־. רבים: טראת, טראר או אטראר. גבעה בסיני נקראת: טרת אום־בסיס, בסביבות ניצנה.

אטראר אלבלאד בערבית פירושו שולי הארץ.

טַר אֶלְעַ’זָאל

שם ערבי לגבעה בגולן התיכון, בצד הכביש חושניה–יהודיה. פירושו – שולי האיילות. פסגתה – 336 מ' מעל פני הים.

יָאקוּצָה

כפר נטוש בגולן התחתון, דרומה מכביש מבוא־חמה–חמת־גדר. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 318 תושבים. נמצא כ־350 מ' מעל פני הים. בסביבת יאקוצה, במורד ההר אל בקעת הירמוך דרומה, נחלו הערבים את נצחונם המזהיר על הביזאנטים, בשנת 638 לסה"נ. מסורת ערבית מספרת שרק אחרי הנצחון נבנה הכפר ונקרא בהתחלה בשם וּקאצה, שפירושו נשבר, כי פה נשבר כוחם של חילות אויבם²⁹⁰. מזרחה מיאקוצה היה כפר אחר קטן ממנו, בשם רוג’ם יאקוצה. ע' רוג’ם יאקוצה.

יְהוּדָה־הַיַרְדֵּן

מקום נזכר פעם אחת במקרא בתאור נחלתו של שבט נפתלי, שבניו התישבו בגליל העליון המזרחי: ‘ויהי גבולם… ויהי תוצאותיו הירדן… וביהודה הירדן מזרח השמש²⁹¹. ע’ נבי הודה.

יִהוּדִיֶּה

שם ערבי לכפר נטוש ברמת־הגולן. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 84 תושבים. כנראה זכר לו בצורה ‘כפר־יהודה’, בתאור מסעו של יהודי בימי־הביניים, וכה דבריו ‘כפר־יהודה לא רחוק מגשר בנות יעקב אבינו על הירדן’. הגשר נמצא כ־9 ק"מ בקו־אויר צפונה מיהודיה. היות והשם הערבי יהודיה מזכיר את היהודים, החליטו הסורים לשנות את השם וקראו לו יערבּיה. כך גם קראו לנחל הקרוב (להלן).

כותרת מקושטת

נמצאה בחורבות יהודיה.

יהודיה נמצאת כ־170 מ מעל פני הים. ממנו יוצאת דרך מזרחה, ומתחברת בכביש קונייטרה–רפיד. מיהודיה אל קונייטרה – כ־26 ק"מ.

יער יהודיה – משתרע על שטח נרחב, כ־10,000 דונם. בו גדלים בעיקר אלוני־תבור ויש מהם עתיקי־ימים. כן מצויים בו אֵלות אטלנטיות, שיזפים ואחרים.

נחל יהודיה – יורד מהגולן התיכון, על פני יהודיה, לאורך אפיק עמוק עטור מצוקים אל הכנרת.

יוּלִיס, שם לועזי. ע' בית־ציידה.

יוֹסִיפוֹן – הר

בגולן התיכון, מערבה מהכביש קונייטרה – רפיד. פסגתו – 981 מ' מעל פני הים. נקרא לפי שמו הערבי – יוּסף, או אבּוּ־יוּסף. אין ידוע מי הוא יוסף זה שזכה וההר נקרא בשמו. יוסיפון הוא כינוי העממי של יוסף בן מתתיהו (פלביוס), שחי במאה הראשונה וחיבוריו הם מקור חשוב גם לידיעת הגולן בתקופתו.

יעָפוּר, בקעת וקבר קדוש. ע' נבי יעפורי.

יַעַרָבִּיה, גולן תיכון. ע' יהודיה.

יַעֲרִיט

ישוב קדום ברמת־הגולן. רבותינו, במאה השניה בקירוב, מזכירים אותו בין ‘עיירות חייבות במעשרות’ בתחום העיר סוסיתה הקדומה²⁹². אין ידוע מקומה והגירסה הנכונה של השם.

יַרְדִּינוֹן

נחל, מעין וגבעה בשיפולי הרי הגולן, לצד עמק החולה. נקראים על צמחי ירדינון (הרדוף) המצויים בסביבה. זהו תרגום השם הערבי דפילה.

נחל ירדינון – בערבית ואדי א־דפילה, יורד מאזור ואסט. באפיקו מתהווה בעונת הגשמים בריכה. הנחל נמשך ויורד דרומה מקיבוץ שמיר, אל עמק החולה.

עין־ירדינון – בערבית עין א־דפילה. נובע באפיק הנחל. עד מלחמת ששת־הימים היה בתחום השילטון הסורי סמוך לגבול ישראל. קיבוץ שמיר השכן, היה מקבל את מימיו לצרכי משקו, והסורים היטו את המים אל שטחם.

גבעת־ירדינון – מתרוממת על גדת הנחל, דרומה מקיבוץ שמיר. ממנו עולה דרך אל פסגתה, כ־250 מ' מעל פני הים.

יַּרְדֵּן עֶלְיוֹן

חלקו העליון יותר של הירדן, בין עמק־החולה – בצפון, וים־כנרת – בדרום. בין הגולן העליון – במזרח, והגליל העליון – במערב. אורך הירדן העליון, מקצהו הדרומי של עמק החולה ועד שפכו בים כנרת – כ־15 ק"מ, וירידתו – כ־270 מ', לאורך בקעה צרה ועמוקה. חלקו הצפוני של הירדן, כ־7 ק"מ זורם בשטח מעל פני הים, וחלקו הדרומי כ־8 ק"מ, מתחת לפני הים. שפכו בכנרת²⁹³ נמצא כ־206 מ' מתחת לפני ים התיכון.

על הירדן העליון בנוי גשר בנות־יעקב, ועליו עובר ציר התנועה החשוב ביותר בין הגליל והגולן. הישוב הסמוך ביותר אל הירדן העליון הוא גדות – בצפון, ואלמגור – בדרום. ע' גשר בנות יעקב. שפך הירדן.

יַרְמוּךּ

הנהר הגדול ביותר בעבר־הירדן, יורד אל הירדן דרומה מהכנרת. זורם לאורך בקעה עמוקה וצרה המתפתלת בין הרי הגולן – בצפון, והרי הגלעד – בדרום. סעיפיו מתפשטים הרחק מזרחה במרחבי ארץ הבשן, ומגיעים עד מרומי הר הדרוזים (ג’בּל א־דרוז) הגבוהים. הירמוך מהווה בימינו באזורו המערבי את הגבול בין ישראל – בצפון, וירדן – בדרום, ובאזורו המזרחי בין סוריה – בצפון, וירדן – בדרום.

השם ירמוך נזכר לראשונה בעברית בספרות המשנה, ואין ידוע מוצאו ופירושו. רבותינו במאה השניה, אמרו 'מי הירדן ומי ירמוך פסולים מפני שהם מי תערובות²⁹⁴. אליהם זורמים מי נהרות אחרים ומתערבבים יחד. הירמוך נזכר גם בין 'נהרות שמקיפין את ארץ־ישראל²⁹⁵. פליניוס הרומאי מזכירו במאה הראשונה בגירסה הלועזית הירומקס. הנהר ידוע גם בספרות הערבית של ימי־הביניים. דרכו פרצו מחנות הערבים המוסלמים אל הארץ, בשנת 638 לסה"נ. הקרב על הירמוך, בערבית ‘וּקעת אלירמוּך’ הוא מהמפורסמים במלחמות המוסלמים. במהלך הזמן נשכח השם ירמוך ונשאר רק בספרות, בקרב הערבים והבדואים המתגוררים על גדותיו הוא נקרא: 'שריעת אלמנאדיר’ – מקום ההשקאה של המנאדיר, שבט בדואי החונה על גדותיו, ומימיו משמשים מקור השקאה למקניהם שעליהם פרנסתם.

גדות הירמוך היו מיושבות עוד בימים קדומים, ביחוד לאורך מרוצו התחתון בעמק הירדן. באיזור זה, בסביבות קיבוץ שער־הגולן, נחשפו עתיקות מענינות של האדם הקדמון, מתקופת האבן החדשה (הניאוליתית), שרידים מתרבות קדומה שנקראה במדע ‘התרבות הירמוכית’, ע"י חוקרה מ. שטקליס. בשער־הגולן שמורים שרידים אלו במוזיאון מיוחד להכרת הסביבה. בתקופת משנה והתלמוד התפרסמו מרחצאות חמת־גדר בבקעת הירמוך ורבים נהרו אליהם.

לכל אורך בקעת הירמוך סלולה מסילת־ברזל, שאינה פועלת בימינו. במלחמת העולם הראשונה היא היתה מסילה חיונית לצבא התורכי. בבקעת הירמוך תחנות אחדות על המסילה הזאת.

אחרי הכיבוש הבריטי היה הירמוך הגבול בין עבר־הירדן – במנדט הבריטי, והגולן והבשן – במנדט הצרפתי. חלק מבקעת הירמוך, אזור חמת־גדר, צורף אל עבר־הירדן המערבי.

שני גשרים סמוכים על הירמוך, עליהם עברה מסילת־הברזל החג’אזית מחיפה, דרך בית־שאן וצמח, אל חמת־גדר אל אדרעי ודרך הבשן ואל דמשק

צילום במוזיאון המלחמה של בריטניה

Imperial War Museum (Q 596 41)

נפילת הירמוך אל הירדן

מעל הירמוך גשר של מסלת־הברזל החג’אזית. מימין תעלה עשויה בטון שהובילה את מי הירדן אל מאגר נהרים.

בימי המנדט הבריטי נבנתה בשפך הירמוך אל הירדן, בהסכמת עבדאללה אמיר עבר־הירדן, תחנת החשמל נהרים, שנקראה על שני הנהרות הללו. בסביבתה צפונה נוסדו ישובים חדשים בעמק הירדן, ואחד אשדות־יעקב, סמוך לגדת הירמוך, נקרא על אשדות המים באפיקו המפותל. מי הירמוך הוזרמו באמת־מים מיוחדת אל מטעיהם ושדותיהם, של ישובים עברים בבקעת הירדן הצפונית.

במלחמת השיחרור עברה באזור זה חזית המלחמה נגד הירדנים – בדרום ונגד הסורים – במזרח. בראשיתה השתלטו חיילי הלגיון על תחנת נהריים, שנחרבה ונוטשה ונשארה בגבולם עד היום. סורים ירדו ממרומי הגולן וכבשו את שער הגולן ומסדה הסמוכה. בהתגבר הכוח היהודי הם נהדפו מהן ותושביהן חזרו אליהן. חמת־גדר הוכרזה כאזור מפורז, וידם של הסורים היתה עליה.

הירדנים התחילו בהטיית מי הירמוך ולהזרימם לתוך תעלה שהותקנה לאורך בקעת הירדן המזרחי, לרגלי הרי הגלעד. היא מכונה 'תעלת הע’ור’ – אלע’ור הוא השם הערבי של בקעת הירדן. בכינוס ראשי ממשלות ומלכים ערבים שנערך במצרים, הוחלט על הקמת מאגר מים באפיק הירמוך, במקום הנקרא בשם הערבי מוּחייבּה, במטרה לאסוף את מי הירמוך ולהזרימם לאזור ערבי, ולהפחית כמה שאפשר את זרם המים לאזור הישראלי בבקעת הירדן. כן הוחלט להטות אל מאגר מוּחייבּה, גם את מי הבניאס בתעלה לאורך כל הגולן, במטרה לעצור כמה שאפשר את המים הזורמים אל הישובים היהודים בעמק החולה. הערבים התחילו בחפירת תעלת ההטייה במקומות שונים על רמת הגולן. אחרי מלחמת ששת הימים עבר מקור הבניאס וכל הרמה שבו תוכננה התעלה לידי ישראל וגבולה עובר בקרבת מוחייבּה הנזכרת, שנשארה בתחום ירדן.

לאורך אפיק הירמוך

מנהרים נמשך הירמוך מזרחה בבקעת הירדן. סמוך אל גדתו משמאל אשדות־יעקב – בישראל, ומימין הכפר בקורה – בירדן. יותר מזרחה שוכן סמוך לירמוך הכפר הירדני עדאסיה, שתושביו הם פרסים־באהיים, הנהר נמשך מזרחה ונכנס לאזור הרים: מימין – הגלעד, ומשמאל – הגולן. לאורך גדתו בנויה מסילת־הברזל, וגשר גדול נטוי על אפיקו העמוק. מזרחה נמצאים מרחצאות חמת־גדר. מזרחה מהם מעבר לגבול הישראלי נמצאת מוחייבּה, במעבר עטור הרים. מזרחה יותר, על גדות פיתולי הירמוך, בקעות קטנות – בשמות ערבים עם הקידומת ‘זור’. יותר מזרחה יורד נחל רקד – מהרי הגולן, ומהווה את הגבול בין ישראל וסוריה. מזרחה יותר על המסילה בירמוך תחנה בשם הערבי א־שג’רה, כשם כפר קרוב.

הירמוך על סעיפיו, בגולן, גלעד, בשן ובהר הדרוזים

אל הירמוך יורד נהר עלאן המהווה את הגבול בין הגולן והבשן (החורן), ועובר גם באזור אדמות הברון דה־רוטשילד. מזרחה באפיק הירמוך התחנה מקארין. בסביבתה מתלכדים שלושת סעיפיו העיקריים של הירמוך, המתפשטים על פני ארץ בשן ומגיעים עד הר הדרוזים. ע' אדרעי. א־שג’רה. זור. זיזון. חמת־גדר. מוחייבה. מסילת־הברזל החג’אזית. עלאן. רקד. תעלת־ההטייה.

כְּבִישׁ הַמּוּצָבִים

שם שניתן ע"י צה"ל לכביש בשולי רמת־הגולן המערביים. מתחיל מגשר בנות־יעקב נמשך דרומה בהקבלה אל הירדן העליון. נקרא כך כי סולל בידי הסורים והוביל אל מוצביהם הצבאיים, אל בקעת בטיחה ואל שפך הירדן בכנרת. ע' גבעה 62. מוצבי־השפך.

כּוּדְנָה

כפר וגבעה בקצהו הדרומי של הגולן, בשילטון סורי. אין ידוע מוצא השם ופירושו.

הכפר כודנה – מיושב מוסלמים. לפי מפקד סורי ב־1960 היו בו 395 תושבים. מהכביש קונייטרה – רפיד, מובילה דרך אליו.

תל כודנה – גבעה מתרוממת בדרום הכפר. פסגתה – 961 מ' מעל פני הים.

כּוּיֶּה

כפר בקצה הדרומי של הבשן, וסמוך אל מי הירמוך, בשטח סורי, כ־3 ק"מ מגבול ירדן וכ־4 ק"מ מגבול ישראל. אין ידוע מוצא שמו ופירושו. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 582 תושבים. נמצא כ־175 מ' מעל פני הים.

כּוּכָּאבּ

כפר ערבי בארץ הבשן, בתחום סוריה. נמצא על אדמת הבארון רוטשילד שרכשה ב־1894. ע' כאן.

כַּוּם

מלה ערבית שפירושה קהל אנשים או צבור גמלים. מרכיב בשמות מקומות.

כַּוּם אֶלְבָּאשָׂה

כפר בגבול הגולן, בתחום סוריה. פירוש כום – קהל, באשה – פחה, תואר לאדם נכבד בימי התורכים, ואין יודע שמו של הפחה הזה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בכום אלבשה, שנקרא בקיצור ‘אלכום’,– 270 תושבים.

כּוּרְסִי

כפר שהיה לרגלי הגולן, ועל חוף הכנרת. השם ערבי ופירושו, כמו בעברית; כורסה, כסא. גיאוגרף מוסלמי, במאה השלוש־עשרה, מזכיר את הכפר הזה ומבאר את מוצא שמו: ‘מספרים שפעם בא אל המקום הזה ישו הנוצרי ופה ישב’²⁹⁶. יש סברה שבמקומה של כורסי היתה העיירה קורשי בימי קדם.

מסופר על נדודיו של הנזיר מר סבּא, שעל שמו מנזר נודע במדבר־יהודה, ובשנת 491 עבר את הירדן והכנרת אל כורסיה, והיא זהה עם כורסי של ימינו²⁹⁷.

מכורסי דרך לאורך חוף הכנרת דרומה – אל עין־גב, כ־5 ק"מ. דרך צפונה לאורך בטיחה אל שפך הירדן, כ־9 ק"מ. בכורסי גם עובר הכביש החדש רמת־הגולן – חוף הכנרת – בקעת הירדן.

בצד כורסי יורד מהגולן נחל בשם הערבי ואדי א־סמך – נחל הדגים. אל מול כורסי, בחוף המערבי של הכנרת, שוכנת מגדל. ביניהם משתרע הרוחב הגדול ביותר של הכנרת, כ־12 ק"מ. ע' ואדי א־סמך. קורשי.

כָּנֶף (א) – חורבה

שם ערבי לחורבה ברמת־הגולן. בצדה היה כפר ערבי בשם מזרעת כנף – חוות כנף. אין יודע פירוש השם כנף ואין זכר לו בספרות הקדומה. בכנף מצויים שרידי בית־כנסת קדום, מתקופת התלמוד, מהמאה השלישית בקירוב. בה נמצאה גם כתובת עברית־ארמית (ציור)

כתובת שנמצאה בחורבות כנף

[ברכ]תה דביר לטב יוסה בר חלפו בר חנ[ן].

שרידים שנמצאו בחורבות כנף

אבן עטורה – דלית גפן, עליה ואשכולותיה, אולי משקוף בית־כנסת

E. L. Sukenik, The Ancient Synagogue of El-Hammeh, 1935

אבן מעוטרת נמצאה בחורבת כנף.

כָּנֶף (ב) – נחל

יורד מהרי הגולן התחתון אל הכנרת. נקרא בשם החורבה הנמצאת בקרבתו. הערבים קוראים לו בשמות אחדים: אלקצייבּה, דיר־עזיז, סמתא ושקיף. הנחל בא אל הכנרת בצד כפר־עאקב – כפר־עקביה בימי קדם. ע' כפר־עקביה. שקיף.

כַּפֶר־אֶלְמָא

כפר נטוש ברמת הגולן, במורד התלול אל נחל רקד, היורד אל הירמוך. השם ערבי ופירושו כפר־המים. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 659 תושבים. פה נמצאו עתיקות של הישוב הקדום שהיה במקומו (ציורים להלן).

כפר־אלמא נמצא כ־400 מ' מעל פני הים. ושוכן במורד השופע אל נחל רקד, המהווה את הגבול בין ישראל וסוריה.

מזבח קדום שנמצא בכפר־אלמא עליו חטוב אדם מחזיק מוט בידו ונחש מתפתל סביבו

המזבח שמור במוזיאון העתיקות בדמשק.

אבן עטורה מחורבות כפר אלמא

משקוף נמצא בחורבות כפר־אלמא

כָּפֶר אֶ־סָמִיר

כפר ערבי בבשן הדרומי, בתחום שילטון סוריה. אולי א־סאמיר המלה הערבית – לשומרונים. יתכן ופה היה ישוב שומרוני בימי קדם, ואין זכר לו בספרות הקדומה. ידוע שבסביבתו היה ישוב שומרוני בשם תרסיליה – תסיל בימינו.

כפר־סאמיר נמצא כ־420 מ' מעל פני הים. בצדו עובר נחל, הנקרא בשמו – ואדי א־סאמיר, והוא בגבול אדמות הבארון רוטשילד. ע' סהם א־ג’ולאן. תסיל.

כָּפֶר־חָארֶבּ (כְּפַר־חַרוּב, כפר־חַרוּבָא)

כפר נטוש בשולי רמת הגולן, מעל הכנרת ועין־גב. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 1456 תושבים. הכפר נמצא כ־318 מ' מעל פני ים התיכון וכ־530 מ' מעל פני ים כנרת. עד מלחמת ששת־הימים, יוני 1967, היה סמוך לגבול ישראל, שעבר כ־100 מ' מערבה לו. מהכפר יוצאת דרך, ואחרי מרחק כ־1 ק"מ, מתחברת בכביש חמת־גדר–אפק הקדומה. סמוך אליו הישוב החדש מבוא־חמה.

אולי במקומו של כפר־חארבּ היה בימי קדם ישוב יהודי כפר־חרוב, הנזכר בספרות הקדומה, בין העיירות שהיו בתחום העיר סוסיתה²⁹⁸.

לפי הסברה פה מקומה של כפר־חרובה, שממנה באו שני אחים גבורים, שנלחמו ברומאים ובאדריינוס מלכם, בימי מרד שמעון בר־כוכבא. רבותינו בתלמוד מספרים עליהם: ‘שני אחים היו בכפר חרובה והיו הרומאים (רוצים) לבוא עליהם ולהרגם… יצאו (האחים לקרב נגדם). פגע בהם זקן אחד, אמר להם: בוראכם יעזרכם – אמרו: לא יסעד ולא יכסוף; הלא אתה אלהים זנחתנו’²⁹⁹.

המדרש מספר, שהעיר ביתר חרבה על ‘שני אחים היו בכפר־חרובא. ולא היו מניחים רומאי שעבר שם, שלא היו הורגים אותו… כשיצאו (לקרב) פגע בהם זקן אחד. אמר להם: הבורא בעזרתכם כנגד אלה! – אך אלה (האחים) אמרו לו: לא יסעוד ולא יכסוף! – מיד גרמו עוונות ונהרגו. והביאו את ראשיהם אצל אדריינוס. אמר: מי הרג אלה? – אמר לו חייל אחד: אני הרגתי אותם! אמר לו (הקיסר): לך הבא לי את גופותיהם! הלך, מצא נחש כרוך על צוואריהם, אמר {הקיסר): אילו אלהיהם של אלה לא הרגם, מי היה יכול להרגם? – וקרא עליהם (דברי התורה) כי צורם מכרם (וה' הסגירם)’³⁰⁰.

משקוף מקושט עשוי בזלת. נמצא בכפר־חארב. אורך המשקוף – כ־2 מ'

G. Schmacher, The Jaulan, 1888

כָּפֶר־חַוָּאר

ישוב ערבי בירכתי הבשן ולרגלי החרמון, בשילטון סוריה. חוּאר בערבית – אדמה חיוורת. אולי נקרא הכפר על צבע אדמתו עליה הוא בנוי. בקרבתו הראו הערבים את קברו של נמרוד, בערבית נמרוּד (נ־פתח‎‎). תייר שסייר בסביבות דמשק בשנת 1738, מספר על כפר־חואר, ‘מעבר למקום הזה, בצדו המזרחי של הר גבוה, קרוב אל רגליו, ישנה חורבה קטנה הנקראת קבר נמרוד, ונשארו ממנו שרידים דלים. זהו בנין משתרע על חמשה־עשר רגל מרובעים בקירוב ומבנהו הוא קדום מאד’³⁰¹. תייר אחר מספר בסיורו באזור זה ב־1810, על קבר נמרוד והוא גל אבנים, באורך – כ־20 רגל, ברוחב – כ־3 רגל ובגובה – 2 רגל, בקירוב. בכל קצה של הגל אבן גדולה ודומה למצבה הבנויה על קבר מוסלמי³⁰².

כָּפֶר־חַמָאם

כפר בשיפולי החרמון המערביים, במדינת הלבנון, בסביבת רשיית אלפ’וח’אר. חמאם בערבית – יונים. הכפר נמצא כ־835 מ' מעל פני הים.

זכר לכפר זה מובא בספרות העברית המספרת על מקומות וקבריהם הקדושים, שיהודים נהגו להשתטח עליהם. בקונטרס בשם ‘יחוס הצדיקים’, מראשית המאה השש־עשרה, נאמר: ‘כפר־חמאם, ויש אומרים סרדה, שם קבורת רבי יוסי בן יועזר, בתוך בית קטן והוא לצד ההדסים’³⁰³. חכם זה חי בתקופת הבית השני, בראשית המאה הראשונה. רבותינו אמרו אחרי שנפטר ‘כשמת… בטלו האשכולות’³⁰⁴. סרדה היא כפר אחר באזור הזה. ע' סראדה.

כְּפַר־חַרוּבָא, ישוב קדום. ע' כפר־חארבּ.

כְּפַר־יהוּדָה, גולן מערבי, ע' יהודיה.

כְּפַר יְעָרִים

ישוב קדום בגולן. רבותינו מזכירים אותו במאה השניה בקירוב בין העיירות שהיו בסביבות סוסיתה, שהיתה בקרבת חוף הכנרת³⁰⁵.

כְּפַר מֹשֶׁה שָׁרֶת ע' נח"ל־שניר

כַּפֶר־נַפָאח'

כפר נטוש ברמת הגולן, בצד הכביש גשר בנות־יעקב–קונייטרה. תושביו היו מוסלמים – תורכמנים. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 669 תושבים. נמצא כ־700 מ' מעל פני הים. שוכן על פרשת־דרכים. מהכביש קונייטרה–גשר בנות־יעקב, מסתעף כביש צפונה אל ואסט, כ־9 ק"מ. מכפר־נפאח' אל קונייטרה – כ־9 ק"מ.

אולי היה במקום כפר־נפאח' ישוב בשם נפחא, וממנו בא החכם ר' יצחק נפחא. אם כי יש מבארים שהיה נפח במלאכתו. ע' תורכמנים.

כַּפֶר־עָאקֶבּ

כפר שהיה לרגלי הגולן, סמוך לחוף הכנרת. גיאוגרף מוסלמי במאה השלוש־עשרה מזכירו 'כפר על ים טבריה במחוז הירדן ומותנבּא שר עליו³⁰⁶, והוא משורר ערבי נודע במאה העשירית. לפי הסברה פה מקומה של כפר־עקביה בימי קדם (להלן).

דוקת כפר־עאקבּ, בקיצור א־דוקה (א־דוגה), חלק הכפר שהיה על החוף. מכפר־עאקבּ צפונה מתחילה בקעת בטייחה, המשתרעת עד שפך הירדן בכנרת. אל מול כפר־עאקבּ נמצאת טבחה (עין־שבע), בחוף המערבי של הכנרת. בקו אוויר – כ־10 ק"מ. ע' בטיחה. חמת־גדר.

כְּפַר־עֲקַבְיָה

ישוב קדום. זכרו בא בספרות, פעם אחת בתלמוד ירושלמי, בהקשר עם חכם שהיה תושבה ‘הורה ר’ אבא בר כהן בכפר־עקביה'³⁰⁷, במאה השלישית בקירוב. אין ידוע מי היה עקביה זה שהכפר נקרא בשמו.

הכפר נזכר גם בכתובת עברית­־ארמית, מהמאה החמישית, בחמת גדר הנמצאת לרגלי הגולן. בה מובאים שמות של מנדבים ושמות מקומותיהם. ביניהם ‘וקי[רוס פ]טריק ד[כ]פר עקביה… מלך על[מה ית]ן ברכתה בעמל[הון], אמן אמן, סלה, שלום – ומר פטריק מכפר עקביה… מלך העולם יתן ברכה במעשיהם. לפי הסברה היה במקום הישוב הערבי שהיה נקרא כפר־עאקבּ, בחוף הכנרת. ע’ חמת־גדר, בתמונה שכותרתה “כתובת ארמית ברצפת בית־הכנסת של חמת־גדר”. כפר־עאקבּ.

כְּרִיז אֶלְוָּאוּי

כפר נטוש בחלקו הצפוני של הגולן העליון, בסביבת הכפר מסעדה ובצד הכביש אל ואסט. המלה כריז היא ערבית ופירושה גבינה חמוצה. אלואוי – הזאבים או התנים. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 90 תושבים. נמצא כ־950 מ' מעל פני הים כ־4 ק"מ ממסעדה.

עזאזיאת – היה השם הקודם של כריז־אלואוי, כשם שבט בדואי שבניו התגוררו בו. נזכר לראשונה בכתבי תייר גרמני, ב־1805³⁰⁸. הואיל והיתה תל עזאזיאת יותר מערבה, קראו הסורים לכפר בשם אחר – כריז אלואוי. ע' עזאזיאת.

כֶּתֶף־הַחֶרְמוֹן

מוצב צה"ל במרומי החרמון הישראלי, על גבול סוריה וסמוך לגבול לבנון. נמצא כ־2000 מ' מעל פני הים. השם כתף החרמון ניתן לו עם הקמתו. מהעיירה הדרוזית מג’דל־שמס סלולה דרך מיוחדת אל כתף החרמון. הותקנה ע"י הקרן הקיימת לישראל. מכתף החרמון מזרחה, כ־2 ק"מ, פסגה רמה – 2224 מ' מעל פני הים וזו הנקודה הגבוהה ביותר בחרמון הישראלי, סמוך לגבול סוריה. מכתף־החרמון מתפתל שביל ועולה באזור טרשים שומם בשטח סורי, אל השיאון פסגת החרמון, המתרוממת 2814 מ' מעל פני הים. מכתף החרמון אל השיאון עליה – כ־600 מ'. ראה תמונות להלן. ע' קצר־ענתר. שיאון, מפה בפרק על החרמון.

ראשיתו של המוצב הישראלי בכתף החרמון 1967

מאחורי המוצב רצועות שלג בנקיקי החרמון.

המראה מכתף החרמון, על פני הגולן

בריכת־רם, ומימינה הכפר הדרוזי – מסעדה, והכביש העובר בו. מרחוק, יותר דרומה, נראית הכנרת עטורה הרים.

לָאוּיֶה

כפר נטוש במורד הגולן, לצד הכנרת ועין־גב. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 96 תושבים. נמצא כ־140 מ' מעל פני הים. במורדו דרומה – ואדי א־סמך.

ליבְּיָה (ליוויה). שם רומי. ע' בית־ציידה.

ל’אֶסבֵּיבָּה, ע' מצודת־נמרוד. L’Assebeibe

מְבוֹא־חָמָה

ישוב חדש ברמת־הגולן התחתון, ממזרח לכנרת. נוסד בי"ב אלול תשכ"ח/5 ספטמבר 1968. קיבוץ המשתייך לאיחוד הקבוצות והקיבוצים. שוכן בקצה הרמה הגובלת בחוף הכנרת, וממנו מראה נהדר על פני ההרים סביבה. נמצא כ־330 מ' מעל פני הים התיכון, וכ־540 מ' מעל פני הכנרת. בקרבת מבוא־חמת, צפונה, עיי הכפר הערבי כפר־חארבּ – כפר חרובא בימי קדם. ודרומה – שרידי מוצב סורי חזק עמרת עז א־דין, צופה על פני קיבוץ האון הבנוי לרגליו, על חוף הכנרת. ומכאן שמו החדש – מצפה־האון. ראה תמונה להלן. ע' כפר־חארבּ. מצפה־האון. עמרת עז א־דין.

אנדרטה לחייל ניצבת בקרבת מבוא־חמה ובצד הכביש אל פיק־אפק.

יד־לחייל – ‘אבי מזרחי, נפל על משמרתו’

מִבְצַר דָן, ע' בניאס. מצודת־נמרוד.

מִבְצַר־נִמְרוֹד, מצודה קדומה. ע' מצודת־נמרוד.

מִגְדַל גׇדֶר

ישוב קדום. רבותינו מביאים ‘מעשה שבא רבי אלעזר ממגדל־גדר מבית רבו והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת הנהר’³⁰⁹. לפי הסברה מגדל־גדר היתה בבקעת הירמוך, סמוך אל חמת־גדר באזור מוחייבּה של ימינו. להבדילה ממקומות אחרים בשם מגדל, הוסיפו גדר, כשם העיר ששכנה בקרבתה וגם חמת־גדר הקרובה נקראה בשמה. כנראה הנהר הנזכר הוא הירמוך. נראה שמגדל־גדר זהה עם מגדל־דצבעיה מימי קדם. ע' גדר. מגדל־דצבעיה.

מִגְדַל־דְצַבָּעַיָה

ישוב קדום. נזכר בספרות העתיקה. המדרש מספר על רבי יונתן שסבל מנשירת שערותיו ‘אזל להדיה מוגדלה דצבעיה מיתאסייא’ – הלך לאותה מגדל דצבעיה להתרפאי³¹⁰. כנראה תושביה עסקו בצביעה ומכאן שמה, להבדילה ממקומות אחרים בשם מגדל. לפי הסברה היא זהה עם מגדל־גדר הנזכרת. ע’ מגדל־גדר.

מַגְ’דוּלְיֶּה (א) – ישראל

כפר נטוש ברמת הגולן. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 287 תושבים.

מַגְ’דוּלְיֶּה (ב) – סוריה

כפר ערבי בירכתי הגולן התחתון, מזרחה מהכביש קונייטרה – רפיד, כ־6 ק"מ מגבול ישראל. לפי מיפקד סורי ב־1960 – 220 תושבים. כ־830 מ' מעל פני הים.

מַגְ’דַל־שַׁמְס

עיירה דרוזית בשיפולי החרמון, לצד רמת־הגולן, השם ערבי – מגדל־שמש. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 2330 תושבים. ולפי מיפקד ישראלי ב־1967 – 2918 תושבים. נמצאת כ־1200 מ' מעל פני הים. כ־100 מ' מרצועת ההפקר בין ישראל וסוריה, וכ־2 ק"מ מגבול סוריה.

ממג’דל־שמס יוצאת דרך דרומה ומתחברת אחרי מרחק כ־6 ק"מ בכפר מסעדה, בכביש בניאס – קונייטרה. ממגד’ל־שמס עולה דרך מפותלת אל כתף החרמון.

חלקה הצפוני של מג’דל־שמס בנוי על אתר מתקופת הרומאים, מהמאות השלישית־רביעית לסה"נ. בשטח נמצאו שרידים מעטים של יסודות מבנים ומערות קבורה.

מקבּרת אליהוּד – קברות היהודים, שם ערבי למערת קברים קדומה סמוכה למג’דל־שמס. מבוא צר מוביל לחדר חצוב בסלע ובו שלושה מקמרים ובכל אחד – שוקת קבורה אחת. המערה נשדדה עוד בתקופה קדומה.

ממג’דל שמס:

אל בניאס – 16 ק"מ, ירידה־כ־870 מ'

אל גשר בנות יעקב – 45 ק"מ, דרך קונייטרה, ירידה כ־1130 מ'

אל חמת־גדר –85 ק"מ, ירידה – כ־1100 מ'

אל מסעדה – 6 ק"מ

אל קונייטרה – 20 ק"מ

אל רמת־שלום – 6 ק"מ

מַגַ’חִיֶה

כפר נטוש בגולן המערבי וסמוך לדרך מסקופיה אל חוף הכנרת. אין ידוע פירוש השם ומוצאו. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 137 תושבים. נמצא כ־100 מ' מעל פני הים על המורד אל ואדי א־סמך.

מַגִ’ידִיֶּה, כפר בהר חרמון. עי חרויעה.

מַגׇ’מֶע, כפר נטוש. ע' אלמג’מע.

מגְ’רָסֶה

נחל בבקעת בטייחה, יורד מהגולן אל הכנרת. השם ערבי ופירושו מקום גריסה, טחינה. אולי נקרא על טחנה שהיתה בנויה עליו ומי הנחל הניעו אותה. סמוך לנחל, בחוף הכנרת היה ישוב ערבי מסעדיה, שתושביו עסקו גם בדייג.

מוּדִירִיֶּה

כפר נטוש ברמת הגולן, דרומה מקונייטרה. בשם כנראה המלה מודיר, תואר ערבי למושל בימי התורכים. אולי נקרא לכבוד מושל שיסד אותו. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 119 תושבים.

אלקחטאניה – שם חדש למודיריה שנתנו הסורים, לכבוד קחטאן, שבט ערבי מפורסם בארץ ערב בימי קדם. הכפר נמצא כ־980 מ' מעל פני הים. ממנו יוצאת דרך צפונה אל קונייטרה, כ־½1 ק"מ.

מוּזֵירִיבּ

כפר ערבי בארץ הבשן הדרומי, בשילטון סוריה. תושביו מוסלמים. נמצא כ־480 מי מעל פני הים. בו עוברת דרך מדמשק דרומה לאורך כל עבר־הירדן אל ארץ ערב ואל מכה ומדינה ערי האיסלם הקדושות. זאת היא דרך עולי־הרגל המוסלמים – דרבּ אלחג' בערבית. במשך דורות רבים עברו המונים מוסלמים בדרך הזאת. איטלקי שהתחפש למוסלמי עבר בדרך זו ב־1503. הוא מספר על מוזייריבּ ובו מושל בשם זעובּי בעל נכסים ומקנה רב: ‘ארבעים אלף סוסים ושלוש מאות אלף גמלים’³¹¹.

השם מוזייריבּ הוא כנראה צורת רבים של המלה הערבית מזרבּ – מרזב בעברית, ונקרא על זרמי המים בסביבה.

אלקלעה – מלה ערבית שפירושה מצודה. כך נקראת מצודה תורכית בכפר מוזייריבּ ובה היה בעבר משמר על דרך עולי־הרגל והשגחה על העוברים בו, בתקופה התורכית. במוּזיריב שתי מצודות: בצפון אלקלעה א־ג’דידה – החדשה, ודרומה אלקלעה לעתיקה – העתיקה. נבנתה בימי השולטן סאלים, בתחילת השילטון התורכי בארץ־ישראל, בראשית המאה השש־עשרה. במבנה התורכי תקעו אבנים מעוטרות ממבנים קדומים יותר.

בחרת אלבּג’ה – שם ערבי לבריכה טבעית, בתחום מוזייריבּ. ‘בחרה’ בערבית – ימה. אין ידוע פירושה של אלבג’ה. מהבריכה יוצא נחל, ואדי אלבג’ה, היורד אל ואדי אלמידאן, מסעיפיו הגדולים של הירמוך. אל הבריכה נכנס נחל ממעין קרוב בשם 'ראס אלעין’ – ראש־העין. בואדי אל־בג’ה מפלי־מים נהדרים (להלן ציור). במוזייריבּ שני חלקים: א־דכּאכּין וכום־מוזייריבּ.

מוזיירִיבּ – על האי הקטן ‘כום מוזייריבּ’, בתוך הבריכה – ‘בחרת אלבג’ה’

שרטוט משנת 1896.

ZDPV, XX, 1897

מפת הכפר מוּזיירייבּ. לפי מפתו של שומאכר, משנת 1885

בכפר שני חלקים: א־דכּאכּין –החנויות, וכום אלמוזייריב – על אי זעיר בבריכה קטנה.

במוזייריבּ שרידי שתי מצודות, שנבנו בימי התורכים: אלקלעה אלעתיקה – העתיקה, וצפונה: אלקלעה א־ג’דידה – החדשה, והם על דרך עולי־הרגל המוסלמים – דרבּ אלחג' שעברה בכפר מדמשק – בצפון, לאורך עבר־הירדן, אל מכּה ומדינה – ערי האיסלם הקדושות.

א־דכּאכּין – השם ערבי, ופירושו החנויות. פה המרכז המסחרי של הכפר.

כום־מוזייריבּ – נמצא על אי קטן בבריכה הנזכרת. סוללה מובילה מחוף הבריכה אל האי. כום היא מלה ערבית ופירושה – צבור. מרכיבה בשמות מקומות.

ממוזייריבּ מסילת־ברזל בכיוון אל דמשק. חברה צרפתית סללה אותה. ע' כום.

מפלי־־מים בואדי אלבּג’ה, בקרבת מוזייריבּ ותל א־שיאהב

צילום משנת 1910 בקירוב PJ. VII, 1911.

מוּחֵ’יִבֵּה (א) – מקום

שם ערבי למקום בבקעת הירמוך, מזרחה מחמת־גדר. בין הרי גולן – בישראל, והרי גלעד – בירדן ומזרחה לו הבשן – בסוריה. נמצא כ־100מ' מתחת לפני הים. במוח’ייבּה זורם נהר הירמוך בשפע מימיו, במעבר צר בין הרים תלולים ומהווה כעין פינה חבויה, ומכאן שמו הערבי מוח’ייבהּ, שפירושו מחבוא (ציור).

מוחייבה – באפיק הירמוך

מימין – הרי הגלעד בירדן, ומשמאל – הרי הגולן בישראל.

הערבים התחילו להקים במוח’ייבּה סכר לאגירת מים, לפי החלטת כנס הפיסגה הערבית, שנערכה במצרים ב־.1964הכנס הקציב להקמתו סכום כסף גדול, תרומה מארצות ערביות עשירות. לפי התוכנית הערבית צריך היה הסכר הזה במוח’ייבּה להבנות לאורך כ־700 מ' בקירוב. אחרי השלמתו היה מהווה מאגר בבקעה הצרה. תפקידו היה גם לאגור את מי הגשמים בימות החורף לימי הקיץ השחונים, במטרה להשקות שטחים נוספים בעמק הירדן המזרחי. אל מאגר מוח’ייבּה תוכנן להזרים גם את מי בניאס, מקור הירדן. הסורים התחילו בחפירות תעלה ההטייה על פני הגולן וסימניה נשארו עד ימינו. נצחון ישראל במלחמת ששת־הימים, יוני 1967, ביטלה את כל התכנית הזאת. ממוח’ייבּה עולה כביש, בשטח ירדני, אל הכפר אומקייס – גדר הקדומה. ממוח’ייבּה והירמוך יוצאת תעלת ההשקייה, הנמשכת דרומה לאורך בקעת הירדן המזרחית, בשטח ממשלת ירדן, ומכונה תעלה הע’ור.

בתחומה של מוח’ייבּה עוברת מסילת־הברזל החג’אזית, שאינה פועלת בימינו

ע' גדר. ירמוך. מסילת־הברזל החג’אזית. תעלת ההטייה. תעלת הע’ור.

מוּחֵ’יִבֵּה (ב) – שבט

בדואי שהתגורר בסביבת מוח’ייבּה, בבקעת הירמוך, ונקרא בשמו. בני השבט הקימו להם שני ישובים סמוכים.

אלמוּחֵ’יִבֵּה אָ־תחתה – התחתונה, בצד הכביש העולה אל אומקייס.

מוּחֵ’יִבֵּה אלפ’וקה – העליונה, קרוב אל הירמוך ואל מפעל־המים.

מוֹיסֶה

כפר נטוש בגולן העליון, בסביבת ואסט. אולי בשמו צורת הקטנה מהשם מוסה – משה, מצוי בקרב הערבים. לפי מיפקד סורי ב־ 1960 היו בכפר 391 תושבים. נמצא כ־850 מ' מעל פני הים. ממויסה יוצאת דרך צפונה ומתחברת בכביש היוצא מואסט הקרובה אל מסעדה. ע' ואסט.

מוּמסִיֶה

כפר נטוש בגולן, בסביבת קונייטרה ובצד הכביש אל רפיד. אין ידוע מוצא שמו.

אלע’סאניה הוא שם אחר לכפר מומסיה ומזכיר את השבט הערבי – נוצרי ע’סאן שהתגורר בגולן, לפני כיבושו בידי המוסלמים. גם הגבעה הסמוכה נקראת בשם זה. ע' ע’סאן.

מוּמְתַנָה

כפר ערבי בגבול הגולן, בסביבות קונייטרה, בשטח סוריה. לפי מיפקד סורי ב־1960

היו בו 371 תושבים. נמצא כ־850 מ' מעל פני הים.

מוּעוּר שִׁבְּעָה (אֶ־שִׁבְּעָאן)

ישוב נטוש לרגלי החרמון ובגבול עמק החולה. פירוש השם – מערות שבּעה, או מערות בני שבּעה, כפר במרומי החרמון. במערות התגוררו בעיקר הרועים שלהם, לפי מיפקד סורי ב־1960 גרו במקום הזה – 244 תושבים. נמצא כ־300 מ' מעל הים.ממנו עולה שביל אל שבּעה – כ־11 ק"מ. ועליה – כ־1000 מ'. ע' שבּעה.

מוּצָבֵי הַשֶׁפֶךְ

כך קראו חיילי צה"ל למוצבים סורים, בצד שפך הירדן בכנרת, בגדתו המזרחית ובגבול בקעת בטייחה. מהשפך השתרע אזור מפורז אל אלמגור השכנה, השולטת על הסביבה. בפעולת תגמול הרסו חיילי צה"ל את מוצב השפך, ב־11 דצמבר 1955. בתחום מוצב השפך היה נסיון התישבות של יהודים, לפני יותר מששים שנה. ע' בטיחה. בית־הבק. גבעה 62. כביש המוצבים. שפך־הירדן.

מוּרְתָפַע (א)

שם ערבי למוצב סורי שהיה בשיפולי־הגולן מעל גדת הירדן, מזרחה מגשר בנות־יעקב. פירושו – (מקום) מוגבה. דומה לשם רוממה. המוצב היה בראש גבעה. 125 מ' מעל פני הים. להבדילו ממוצב אחר בשם זה, קראו לו בשמו המלא: מורתפע א־דוריג’את, כשם ישוב ומוצב אחר שהיה בקרבתו. ע' א־דוריג’את. מוּרתפע (ב(.

מוּרְתָפַע (ב)

שם ערבי למוצב סורי בקרבת גשר בנות־יעקב, אצל בית־המכס העליון, ובצד הכביש העולה אל קונייטרה. גבעה בולטת, כ־300 מ' מעל פני הים, ושולטת יפה על מעברות הירדן הקרובות, מול קיבוץ גדות, ומכאן שמה החדש – מצפה־גדות. על השם ע' מורתפע (א).

מַזְרָעָה

מלה ערבית לחווה חקלאית, בעיקר לגידול תבואה – זרע בערבית, ומכאן מזרעה. בסמיכות: מזרעת־ רבים: מזארע. המזרעה שייכת לכפר גדול ותושביו מתגוררים בה בימי חריש וקציר. המלה מזרעה מרכיבה בשמות כפרים. יש מהם שבמהלך הזמן היו לכפרים עצמאיים. ע' בית־ג’ן. מזרעת־כנף. מזרעת־נאבּ. מזרעת־קונייטרה וכו'.

מַזְרָעַת אֶ־שֵׁייח' חַסַן

כפר נטוש בגולן. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 101 תושבים. ע' שייח' חסן.

מַזְרָעַת גַּ’בַּל סִירִי

משק ערבי שהיה במעלה החרמון, צפונה מבניאס ומצודת־נמרוד.

מַזְרָעַת בֵּית־גֶ’ן, לרגלי החרמון. ע' בית־ג’ן.

מַזְרָעַת דָהרָגָ’את

כפר במורד החרמון, במדינת הלבנון, כ־3 ק"מ מגבול ישראל. מזרעה בערבית משק חקלאי. אין ידוע פירוש המלה דהרג’את. נמצא כ־380 מ' מעל פני הים. במורדו מערבה עובר נחל חצבאני (שניר), דרומה אל עמק החולה. ממזרעת דהרג’את יצאו מחבלים אל שטח ישראלי, חיבלו בציוד כבד לסלילת דרך בחרמון והרגו גם את השומר הדרוזי שהופקד עליו. כתוצאה מזה יצאה יחידת צה"ל, חיל רגלי, והרסה בתי מחבלים במזרעת דהרג’את, בליל שבת כ"א תשרי תש"ל/3 אוקטובר 1969.

מַזְרָעַת זַבְּדִין, חרמון. ע' זַבְּדִין.

מַזְרָעַת כָּנֶף, גולן תחתון. ע' כנף.

מַזְרָעַת קוּנֵייטְרָה כפר נטוש בגולן התיכון, צפונה מהכביש רפיד – חמת־גדר. להבדילו מהעיירה קונייטרה הוסיפו את המלה מזרעה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 231 תושבים. תייר ב־1805 מזכיר בגולן שני קונייטרות ‘אחת – חרבה, ואחת – מיושבת’³¹² החרבה היא מזרעת קונייטרה זו, שהיתה נקראת גם קונייטרת אלח’ראבּ. ע' מזרעה.

מַזְרָעַת קַפוָּה

כפר במורד החרמון, השופע אל עמק החולה. אין ידוע מוצא השם קפוה. נמצא כ־800 מ' מעל פני הים, במורד אל ואדי אלמע’אר היורד מהחרמון אל עמק החולה.לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 51 תושבים. ע' מזרעה.

מַחְגַ’ר, בקעת בטייחה. ע' אלמחג’ר.

מִיגְרָמָה Migrama

כפר קדום בצפון, בגבול הגולן ועמק החולה. שמו מובא בשלוש כתובות יווניות: שתים נמצאו בקיבוץ שמיר ואחת – בלהבות־הבשן, דרומה ממנו, לרגלי הגולן.הכתובות, משנת 300 בקירוב, חקוקות על אבני בזלת, ששימשו גבול בין אדמות הכפרים מיגרמה וגלניה. ע' גלניה.

מֵיצָר – נחל

יורד מרמת הגולן הדרומית בסביבת פיק – אפק הקדומה אל הירמוך. נקרא על אפיקו הצר. עובר באזור הכפר יאקוצה. נקרא בערבית: ואדי א־צחוּן.

מִכמָן

יורד מרמת הגולן אל הכנרת, צפונה מעין־גב. ראשיתו בקרבת בני־יהודה. אורכו – כ־2 ק"מ, וירידתו כ־300 מ'. השם מכמן הוא חדש ופירושו מחבוא, ונקרא על אפיק העמוק והעטור מצוקים, המהווה מקום מחבוא. בהקבלה אליו, קצת דרומה, עובר נחל צלצל. ע' בני־יהודה. צלצל.

מִכְרוֹת כַּחַל

במעלה החרמון הישראלי, בסביבת רמת־שלום (ג’בתא א־זית), צפונה. נקראים על הכחל, גבישי־סולפיד של עופרת (בגיאולוגיה – גאלאנה), המצויים בהם. הערבים היו כורים את גבישי הכחל, בערבית ‘מכחלי’, כותשים לאבקה לצביעת עפעפים וריסים של עיני נשים, תמרוק קדום ורבותינו מזכירים אותו ‘לא כחל… ויעלת חן’³¹³.

מע’ארת אלמכחלי הוא השם הערבי למכרות הכחל. התושבים הערבים בג’בתא היו כורים במכרות ומכינים את הכחל למכירה. הכמויות היו מעטות. יוצרי חרס היו משתמשים בכחל גם לזגוג כליהם.

מג’בתא מוביל שביל למכרות והערבים קראו לו ‘טריק אלמכחלי’ – דרך הכחל. השביל חוצה את אפיק נחל גובתה, היורד על פני מצודת־נמרוד, אל הבניאס. השביל עולה בצלע ההר ובא, אחרי מרחק כ־2 ק"מ מהכפר, אל בריכה עשויה לאגירת מי גשמים לשתית עדרי הצאן, כ־1100 מ’ מעל פני הים. במעלה הברכה צפונה שני מכרות: אל אחד מוביל שביל משמאל, ונמצא כ־1200 מ', ואחר בשביל מימין כ־0014 מ' מעל פני הים. בסביבת המכרות מצויה בקעה קטנה בשם הערבי ‘מרג’ א־ראהבּ’ – בקעת הנזיר. גבול לבנון עובר יותר צפונה, כ־5 ק"מ. מעבר לו שוכנת שבּעה, הגבוה בכפרי החרמון. ע' חשייבה. מרג' א־ראהבּ. שבּעה.

מַמְסִיָּה Mamsia

כפר קדום בגבול הגולן ועמק החולה. שמו מובא רק בכתובת יוונית, משנת 300 בקירוב. נתגלתה בקרבת קיבוץ מעין־ברוך, בעמק החולה הצפוני. הכתובת חקוקה על אבן בזלת, שהיתה ניצבת בגבול שני תחומים, כפי שכתוב עליה: ‘האבן גובלת (את אדמות) ממסיה’… מזכיר את השם הערבי מומסיה לכפר בגולן. ע' מומסיה.

מַנְצוּרָה (א) – גולן עליון

כפר נטוש בגולן העליון, על הכביש קונייטרה – מסעדה. תושביו היו צ’רקסים. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 955 תושבים. בשם מנצורה השם הפרטי מנצור – מנצח, מצוי בקרב הערבים. מנצורה נמצאת כ־960 מ' מעל פני הים. ממנצורה אל קונייטרה – כ־ ½2 ק"מ. על ראשיתה של מנצורה, ע' בפרק על הצ’רקסים.

מַנְצוּרָה (ב) – גולן תחתון

כפר נטוש בגולן התחתון. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 273 תושבים. נמצא כ־575 מ' מעל פני הים. ממנצורה יוצאת דרך דרומה, ואחרי מרחק כ־5 ק"מ, מתחברת בצד ג’וחדאר בכביש רפיד–חמת־גדר. על השם מנצורה, ע' מנצורה (א).

מֵסִיל

מלה ערבית לאפיק נחל שבו זורמים מים. סיל – זרם מים. מלווה בשמות נחלים גם בגולן, כמו מסיל אלכּבּש בסביבות ח’ספין, מסיל אום־טואחין, ואחרים.

מְסִילַת־הַבַּרְזֶל הָחִגָ’אזִית

עוברת לאורך בקעת הירמוך בשיפולי הגולן, מארץ־ישראל אל דמשק. נקראה על ארץ חג’אז, בחצי האי ערב, כי היא הובילה מארצות ישראל וסוריה אל עריה מכה ומדינה, הקדושות בעולם המוסלמי. המסילה שנסולה בימי התורכים ב־1905, התחילה בחיפה, עברה לאורך כל עמק יזרעאל, בקעת בית־שאן ובקעת הירדן הצפוני עד צמח, בחוף הכנרת. מצמח פנתה המסילה אל עבר־הירדן ונכנסה בתוך בקעת הירמוך, בין הרי גולן – בצפון, והרי גלעד – בדרום, עברה בחמת־גדר, וממנה לכל אורך הבקעה ופנתה דרך ארץ הבשן אל דרעה – אדרעי הקדומה. פה התחברה עם המסילה הסורית שבאה מדמשק. מאדרעי פנתה המסילה דרומה, לאורך כל עבר־הירדן אל ארץ ערב.

המסילה ניזוקה במלחמת העולם הראשונה. הקטע שנמצא בישראל אינו פועל.

מַסְעָדָה

כפר דרוזי בקצהו הצפוני של הגולן העליון וסמוך לרגלי החרמון. אולי בשמו המלה הערבית ‘סעד’ – אושר, ונקרא על אדמתו הפוריה, שפע מימיו ואקלימו המשובח, הנותנים אושר לתושביו. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו במסעדה 1530 תושבים. ולפי מיפקד צה"ל ב־1967 – 705 תושבים. מסעדה נמצאת כ־960 מ’ מעל פני הים. סמוך אליה בריכת־רם ובה צומת־דרכים, החשוב ביותר בגולן הצפוני.

ממסעדה:

אל בניאס – 10 ק"מ, ירידה כ־630 מ'

אל גשר בנות־יעקב – 35 ק"מ, דרך קונייטרה

אל ואסט – 12 ק"מ

אל מג’דל־שמס – 6 ק"מ, עליה כ־250 מ'

אל חמת־גדר – 80 ק"מ, ירידה – כ־1100 מ'

אל סחייתה – 6 ק"מ

אל קונייטרה – 14 ק"מ

אל קרית־שמונה – 23 ק"מ

אל רמת־שלום – 6 ק"מ

אל רפיד (צומת) – 36 ק"מ

יער מסעדה – משתרע דרומה־מערבה מהכפר, על שטח נרחב (כ־3000 דונם). רוב עציו הם אלונים, מהמינים אלון המצוי ואלון התולע. כן מצויים בו עוזררים, אלות ארץ־ישראל, לבנים, וכו'. בימות החורף פורחים בצליהם שלל פרחים ממינים רבים. יער מסעדה הוא שמורת טבע מוגנת.

מַסְעָדִיֶּהַ

ישוב ערבי, שהיה לרגלי הגולן, בחוף הכנרת ובבקעת בטיחה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 468 תושבים. עסקו גם בדיג בים הקרוב, העשיר בדגה רבה. מסעדיה נמצאת כ־200 מ' מתחת לפני הים. ע' בטיחה.

מַסְעוּד – ואדי

יורד מהרמה הדרומית של הגולן, לאורך אפיק עמוק עטור מצוקים, אל הירמוך. מסעוד הוא שם פרטי רווח בקרב הערבים, ופירושו – מאוּשר.

סעיפי ואדי מסעוד מתפשטים צפונה עד הכביש אפק – מבוא־חמה. והם שנים:

ואדי ברברה – ראשיתו בסביבות כפר־חארבּ, השוכן בשולי רמת־הגולן.

ואדי יאקוצה – נקרא בשם הכפר שהיה נמצא בקרבתו. ע' יאקוצה.

מָעֲכָה (מַעֲכָת, הַמַעֲכָתִי)

ארץ ועם קדום בעבר־הירדן, בגבול הבשן. שלטונו של עוג מלך הבשן הגיע ‘עד גבול… והמעכתי’³¹⁴. בימי כבוש הארץ, מספר המקרא ‘ולא הורישו בני ישראל…ואת המעכתי, וישב… ומעכת בקרב ישראל עד היום הזה’³¹⁵. יאיר בן מנשה לקח את ‘כל חבל ארגוב עד גבול… והמעכתי’³¹⁶. מעכה היתה בגולן העליון והשתרעה מערבה עד הגליל העליון, ולפיכך עיר שהיתה בגבולה נקראה אבל בית־מעכה. בשכנותה של מעכה בגולן דרומה היתה גשור, הנזכרת עמה יחד. ע' גשור.

מַעֲמָד בֵּין־הַבְּתָרִים

מקום קדוש במעלה החרמון, צפונה מבניאס, לצד גבול לבנון. עולי־רגל יהודים האמינו שפה ערך אברהם אבינו את ברית בין הבתרים, כפי שמסופר בתורה ‘היה דבר ה’ אל אברם במחזה… ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור־כשדים, לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. ויאמר: אדוני ה' במה אדע כי אירשנה. ויאמר אליו: קחה לי עגלה משולשת, ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל. ויקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתוך, ויתן איש בתרו לקראת רעהו ואת הצפור לא בתר. וירד העיט על הפגרים'³¹⁷. הערבים שוכני החרמון קוראים למקום הזה בשם 'משהד א־טייר’ – מקום הקדוש של הצפור, לזכר הצפור שלא בתר אברהם, כפי שמסופר בתורה. השם הערבי מובא גם בספרות העברית, המתארת מקומות קדושים בארץ, שיהודים נהגו להשתטח עליהם. בקונטרס בשם ‘יחוס האבות והנביאים’, שנכתב בשנת רצ"ז/1537, מתוארים ‘מסעי בני ישראל אשר ילכו מחיל אל חיל, להשתטח על קברי הצדיקים, עליהם השלום’, ובו מסופר על 'דן היא בניאס… וגם שם המקום שעבר אברהם בברית בין הבתרים. והוא על ראש ההר, וקורין לו הגוים מעשעד אלטאיר³¹⁸. בקונטרס אחר ‘יחוס של צדיקים’ מסופר על ‘מעמד בין הבתרים – בית נאה ומשובח בראש ההר, ועליו שלוש כיפות, הוא המקום אשר כרת את אברהם ברית. והתוגרמים (המוסלמים) קורין משהד אלטייר, על שם וירד העיט על הפגרים’. בשנת תשכ"ט/1969 יצאו יהודים אדוקים מבניאס אל מעמד בין־הבתרים,ובזה חידשו את מנהג העליה אליו, כמו שנהגו בדורות קודמים.

'מקאם אבּראהים אלח’ליל’ – מקום אברהם האהוב, שם ערבי אחר למעמד בין־הבתרים, הרווח בין תושבי הסביבה. הם נוהגים לבקר בו ולקשור חתיכות בד על ענפי העצים הגדלים סביבו, כמנהגם במקומותיהם הקדושים. המבקרים גם לא יעיזו לגדע את העצים הנערצים מאד.

מעמד בין־הבתרים נמצא בחרמון הישראלי כ־ 1296 מ' מעל פני הים, וכ־2 ק"מ מגבול לבנון, העובר צפונה ממנו. מבניאס עולה אליו שביל תלול ומפותל, באזור טרשים וההליכה קשה בו, באורך כ־ 5 ק"מ, ובעליה כ־1000 מ'. השביל פונה צפונה,עובר על פני תל אלחמרה – הגבעה האדומה, המתרוממת משמאל. השביל חוצה את נחל שיאון (ואדי אלעסל), ונמשך במעלה התלול אל מעמד בין־הבתרים, הנשקף על פני נוף נהדר. ממעמד בין־הבתרים נמשך שביל אחד צפונה־מזרחה, חוצה את גבול לבנון, עובר במאגר מים בשם הערבי ברכּת־נקאר, ובא אל הכפר שבּעה, במרחק כ־7 ק"מ. שביל אחר משך ממעמד בין־הבתרים צפונה, חוצה את הגבול הלבנוני, עובר על פני מאגר־מים בשם הערבי ‘ברכּת בעתיין’ ובא אל כפר־שוּבּה. ע' ברכּת־בעתיין. ברכּת־נקאר. כפר־שוּבּה. שבּעה. שיאון – נחל. תל אלחמרה.

אברהם אבינו וברית בין־הבתרים – ציור משנת 1600 בקירוב

מתוך ‘הגדה של פסח’ דפוס שס"ט/1609 ויניציאה, איטליה.

מעֲרִיֶה

כפר ערבי בארץ הבשן, בשילטון סוריה וסמוך לגבול ישראל. שוכן בשולי ההר הגובל בנחל רקד. דרומה מנח"ל־גולן, כ־ 4 ק"מ בקו אווירי. נמצא כ־300 מ' מעל פני הים.

מְצוּדַת־נִמְרוֹד

מבצר חרב במעלה החרמון ובגבול הגולן העליון. תירגום שמו הערבי: קלעת־נמרוּד) נ – פתוחה). האגדה הערבית מייחסת את בנינו לנמרוד הגבור, הנזכר בתורה וגם נודע באגדה המוסלמית³¹⁹. בימי־הביניים היה ידוע מבצר זה בשם קלעת אלצבּיבּה,ומזה השתבש ל’אסבּיבּה', בספרות הצלבנית³²⁰. צבּיבּה היא כנראה צורת הקטנה של המלה הערבית 'צבּבּ’ – מצוק גדול, ונקרא כך כי המבצר בנוי על מצוק סלעים. כן קראו למצודה גם בשמה של בניאס, השוכנת לרגליו.

המצודה נבנתה בראשית המאה השתים־עשרה, כאשר התחוללו באזור זה מלחמות רבות בין הצלבנים שליטי הארץ והמוסלמים אויביהם בסוריה ודמשק מרכזה. באזור המצודה עבר הגבול והיה שדה קרבות ממושך ביניהם. בשנת 1130 היתה המצודה בידי הצלבנים וב־1167 התחוללה עליו מלחמה קשה ונור א־דין המוסלמי כבשה מידיהם. המושל המוסלמי ומפקד המצודה צבּיבּה, כנראה הקים בירושלים מדרשה לתורת האיסלם שנקראה בשם זה – מדרסת אלצבּיבּה. המצודה נעזבה אחר חיסול מלכות הצלבנים באזור זה ובגליל הקרוב, במחצית המאה השלוש־עשרה.

תאריכון בקורות מצודת־נמרוד:

מצודת־נמרוד נמצאת כ־820 מ' מעל פני הים. כולה מוקפת גיאיות עמוקים. בגיא בדרומה עובר נחל סער, המהווה את הגבול בין הגולן – בדרום, והחרמון – בצפון. בצפון למצודה – יורד לאורך אפיק עמוק, נחל גובתה (בערבית: חשייבּה), אל הבניאס. שני הנחלים הנזכרים מתחברים אל נחל חרמון – ממקורות הירדן.

מצודת־נמרוד במרומי הר תלול, מוקף גיאיות עמוקים

המצודה שולטת יפה על המעבר בין רמת הגולן ומעלה־החרמון, ובין עמק החולה והרי הגליל העליון – מערבה.

מצודת־נמרוד ציור משנת 1880 בקרוב

המראה מהמעוז בכיוון מערבה־צפונה.

Lortet, La Syrie d’aujourd’hui, 1884

תוכנית מצודת־נמרוד (קלעת־נמרוד)

1) הכניסה בימינו אל המצודה, דרך חפיר מלאכותי בצדה המערבי־דרומי. 2) מיגדל־מרובע בחלקו: הפנימי – צלבני, החיצוני – מוסלמי (ציור). 3) בריכה מלאכותית: בחלקה חצובה, ובחלקה בנויה. מדרגות יורדות אליה (ציור). בחורף נאגרים בה מי גשמים, המתכסים ירוקת. בפינת הבריכה מבחוץ, חקוקה כתובת ערבית על אבן גזית מעל גומחה בנויה, והיא משנת 1240. מזכירה את אלסעיד הסולטן (ציורים). 4) מיגדל מרובע, צלבני. 5) מיגדל מעוגל בנוי היטב, כולו מוסלמי (ציורים). 6) מיגדל מעוגל, ובתוכו בנוי עמוד עשוי אבני גזית. בניה מוסלמית (ציור). בין המספרים 6–7 מבנה מרובע ועל הכניסה אליו כתובת ערבית מטושטשת. במבנה זה היה שער הכניסה אל המצודה, ומחוצה לה נראו שרידי מדרגות שעלו אליה.

7–12) גוש מבנים בחלקה הגבוה ביותר של המצודה, המהווים את מעוזה המבוצר, כ־ 820 מ' מעל פני הים. בין חצר המצודה והמעוז – חפיר פנימי. המעוז עשוי בצורת מלבן ובו מיגדלי תצפית. במיגדל (8) בפינה, כתובת ערבית משנת 1228 (ציור). בפינת המעוז, מיגדל מעוגל (9) שולט יפה על צדה המזרחי של המצודה. במעוז גם מאגר מים חרב.

13) שרידי מבנה בחצר המצודה, אולי כנסיה צלבנית, מהמאה השתים־עשרה. 14) מיגדל מרובע. 15) מיגדל מרובע. מישלט בקצה הצפוני־מערבי. בה שתי כתובות ערבית: אחת – משנת 1230, המזכירה את עותמאן (ציור), ואחרת – משנת 1260, המזכירה את ביבארס הסולטן. 17) קטע צלבני מבוצר היטב, בשולי החפיר המערבי. בשיפולי המצודה, בצד השביל העולה אליה, מצויות אבנים שהתדרדרו ממנה. ביניהן גם קטע מכתובת ערבית.

תוכנית המגדל המרובע, חלקו התיכוני –צלבני, והחיצוני – מוסלמי

בצד הבריכה התת־קרקעית כתובת ערבית. ראה תמונתה להלן וזה תירגומה:

בשם אללה, חודש המקום המבורך הזה בימי אדוננו הסולטן המלומד, הצדיק, אלוף מלחמת הקודש, הנעזר (בידי אללה), המנצח אלמלך אלסעיד פח’ר א־דין חסן, בן אדוננו הסולטן אלמלך אלעזיז עמאד א־דין עותמאן בן אלמלך אלעאדל אבו־בכּר, בן אַיובּ. בפיקוח האמיר הגדול עזיז א־דוּלה ריחאן אלעזיזי, ובהנהלת האמיר מבּראז א־דין ח’טלח' אלעזיזי. בחודשי שנת שבע ושלושים ושש־מאות (637 לספירת המוסלמים, והיא 1239–1240 לסה"נ).

כתובת ערבית הקבועה בקיר סמוך לבריכה, מבחוץ

תירגום הכתובת לעיל

תוכנית המגדל המעוגל, מבנה מוסלמי בחומה הצלבנית

ראה תוכנית המצודה לעיל, מס' 5.

השער הקדום של המצודה. מחוצה לו – שרידי מדרגות במורד התלול

חלקי המצודה, לפי המפה שהותקנה בידי הצרפתי פיאר קופל, בשנת 1936.

P. Deschamps, La Defense du Royaume de Jérusalem, 1939

אל מצודת־נמרוד מובילות שלוש דרכים:

א) מבניאס אל המצודה – כ־2 ק"מ, ועליה – כ־400 מ, שביל שאפשר לעבור ברגל, מתפתל מזרחה במעלה תלול, זרוע טרשים.

ב) מעין־קניה – כ־ 3 ק"מ, ועליה – כ־100 מ'. הדרך פונה צפונה, עוברת בצד החורש שבו הקבר של נבּי חזורי ועולה אל המצודה כ־½1 ק"מ.

ג) מרמת־שלום – כ־½3 ק"מ, ועליה – כ־150 מ'. הדרך פונה דרומה והיא גם מובילה אל הכפר עין־קניה ובאה בצד גשר קטן על נחל חזורי (ואדי דפילה), סמוך אל החורש שבו הקבר של נבּי חזורי. ממנו אל המצודה בדרך הנזכרת (ב). ע' בניאס. גובתה. נבּי חזורי. סער. עין־קניה.

בריכת המים במצודת־נמרוד. מדרגות יורדות אל תוכה

הבריכה בחלקה המערבי־דרומי של המצודה, בקרבת הכניסה אליה.

(ראה מפת המצודה בתמונה לעיל מס' 3 ותוכנית הבריכה בתמונה לעיל).

בימות הגשמים נאגרים בה מים הנשארים גם לימי הקיץ.

מראה המיגדל המעוגל, מחוץ למצודה

מיגדל מעוגל במצודת נמרוד המראה מחוץ למצודה. ציור משנת 1875

Survey of Western Palestine, I, 1831

כתובת ערבית בקיר מצודת־נמרוד. בפינת המיגדל במעוז

ראה תוכנית המצודה בתמונה לעיל, מס' 8.

תירגום הכתובת הנזכרת:

‘בשם אללה ציווה לבנות החומה החיצונית (אלבשורה) המבורכת, אדוננו הסולטן אלמלך אלעזיז עמאד א־דין, חרב האיסלם, אחי המלכים, שמש הסולטנים אבו־אלפ’תח עתמאן בן המלך המלומד, מנצח, אמיר המאמינים, המתקרב אל אללה, ויגן עליו. שנת חמש ועשרים ושש־מאות’ (625 לספירת המוסלמים והיא שנת 1228 לסה"נ) זו הכתובת הערבית הקדומה ביותר במצודה.

כתובת ערבית במצודת־נמרוד, משנת 1230

מזכירה את שמו של הסולטן הממלוכּי ביבארס

תירגום הכתובת הערבית למעלה:

בשם אללה, ציווה בנין מצודת־גבול בצורה זו, העבד החוטא(?) האשם, הרוצה ברחמי אללה עתמאן בן אדוננו הסולטן העצום, המלך המפואר אלמלך אלעאדל, המלומד, אלוף מלחמת הקודש, הלוחם, הגבור, הקדוש, אַבּוּ־בּכּר בן אַיובּ, אללה ישלח לו רחמיו. נבנה מיגדל מושיע זה, בחודש רבּיע הראשון, שנת שבע ועשרים ושש־מאות, ופקח על הקמתו העבד המסכן אבו־בכּר, בן נצר אללה, בן אַבּו־סראקה אלהמדאני אלעזיזי'.

התאריך המוסלמי רביע הראשון 627, מתאים לינואר–פברואר 1230 לסה"נ.

מִצְעָר, שם קדום. ע' הר מצער.

מִצְפֶּה־אֲפֶק, בשולי הגולן. ע' אפק.

מִצְפֶּה־גַדּוֹת

נקודה בגולן התיכון, מעל גשר בנות־יעקב ובצד הכביש אל קונייטרה. בה היה מוצב סורי מאיים על קיבוץ גדות, הסמוך לירדן. הערבים קראו לו מורתפע שפירושו רוממה. סמוך אליו היה בית־המכס הסורי. ע' בית־המכס. מורתפע (ב).

מִצְפֶּה־גוֹלָנִי

גבעה בגולן העליון. נקראה בערבית תל פ’חר. עליה התחולל קרב דמים במלחמת ששת־הימים, 9 יוני 1967 וחיילי חטיבת גולני כבשוה. עליה שתי אנדרטות סמוכות ושמות החיילים שנפלו עליה (ציורים), אנדרטה לשני סיירים (ציור), ומקום קבורה לחיילי האויב שנטמנו בבונקר. תל פ’חר פירושו בערבית תל פאר.

אנדרטה לחיילי צה"ל על מצפה־גולני

סמל גולני – עץ הזית.

‘לזכר רס"ן (רב־סרן) צבי פז (גולדה), רב"ט (רב־טוראי) ששון קרקוקלי, לוחמי באח’ (בסיס אמונים חטיבתי).

נפלו ב־9 ביוני 67, בכבוש על תל פחר.

אנדרטה לחיילי גולני

'לזכר לוחמי גדוד ברק שנפלו על כיבוש תל פאחר’ – 23 שמות.

מִצְפֶּה־הָאוֹן

נקודה בשולי הגולן, הגובל בכנרת, על־יד מבוא־חמה, משקיף יפה על פני קיבוץ האון השוכן על חופה. בה היה מוצב סורי חזק שהיה נקרא עמרת עז א־דין. נמצא כ־ 335 מ' מעל פני הים התיכון וכ־535 מ' מעל פני ים כנרת. ע' עמרת עז א־דין.

אנדרטה לשני סיירים

על מצפה־גולני מסיירת גולני. יחידת ‘הנמר המעופף’.

מְקוֹמוֹת קְדוֹשִׁים

הם מעטים בגולן ובחרמון. במעלה החרמון מקום קדוש ליהודים בשם הערבי ‘משהד א־טיר’ – מקדש הצפור, ולפי המסורת העברית פה היה מעמד ברית בין־הבתרים של אברהם אבינו. מקום אחר בשם הערבי ‘ח’לות אלביאדה’ הוא המקדש של הדרוזים, נמצא בשיפולי החרמון, בתחום מדינת הלבנון. ע’ ח’לות אלביאדה. מעמד ברית הבתרים. ע' קברים קדושים.

מַרְג'

מלה ערבית לעמק או לבקעה, רבים מרוג'. מרכיב בשמות מקומות: עמק יזרעאל נקרא מרג' בני־עאמר. בחרמון הישראלי בקעות אחדות עם המרכיב מרג' (להלן).

מַרְג' אֶ־רָאהֶבּ

שם ערבי לבקעה במעלה החרמון, צפונה מרמת־שלום (ג’בּתא א־זית). פירוש השם – בקעת הנזיר. אין לדעת מקור שמו. בקרבתו מכרות־כחל. ע' מכרות־כחל.

מַרְג' יַעֲפוּרִי, בקרבת מג’דל־שמס. ע' נבּי יעפורי.

מַרְג' מָאן

בקעה עטורה הרים, בצד הדרך העולה ממג’דל־שמס אל כתף החרמון. אין ידוע מוצא השם מאן ופירושו. בסביבתה אזור ספורט ‘הסקי’ של הישראלים.

מרג' מאן בגירסה: אלמאן, נזכרת לראשונה בתאור של תייר אנגלי שביקר בה באמצע המאה התשע־עשרה³²¹. מטיילים קוראים לה – בקעת־הצאן.

מְרוֹם גּוֹלָן

ישוב ברמת־הגולן, בקרבת קונייטרה. נוסד ב־1 ספטמבר 1967, והוא ראשון הישובים היהודים בגולן, אחרי כיבושו במלחמת ששת הימים ביוני 1967. ראשיתו של הקיבוץ בשכונת קצינים סורים בקונייטרה. כ־1000 מ' מעל פני הים, ומכאן שמו. ע' אביטל. קונייטרה.

מַרָאח' אֶלְמָלוּל

שם ערבי לחווה במעלה החרמון. מראח’ – מקום מנוחה. מלול – מין אלון, אולי מיל בספרות העברית.

מַשְׁהַד אֶ־טֵייר, חרמון. ע' מעמד בין־הבתרים.

מְשׁוּשִׁים – נחל

יורד מהרי הגולן, דרך בקעת בטייחה אל הכנרת. נקרא על בריכת־המשושים הנמצאת באפיקו. ראשיתו בהר שפון, במרומי הגולן.

ואדי אלהוא – נחל הרוח, השם הערבי של נחל משושים ונקרא על רוחות פרצים הנושבות בו לפרקים. ע' בריכת־המשושים. הר שפון.

מַשְׁנוּק

שם ערבי לתל בשיפולי הרי הגולן המערביים, לצד הירדן העליון. סמוך לכביש המוצבים, הבא מגשר בנות־יעקב ויורד אל בקעת בטייחה, בחוף הכנרת. פירוש השם – תל חנוק, ואין ידוע מדוע נקרא כך. מתרומם 170 מ' מעל פני הים.

מַשַׁרְפָוּי

כפר שהיה בגולן המערבי, לצד הכנרת. בשם המלה הערבית: שרפה – לשבת במקום גבוה ולהשקיף על פני הסביבה. נמצא כ־54 מ' מעל פני הים התיכון,וכ־260 מ' מעל פני ים כנרת. ממשרפוי יורדת דרך אל כפר־עאקבּ בחוף הכנרת, כ־3 ק"מ, וירידה – כ־200 מ'.

נָאבּ

כפר נטוש בגולן התחתון, על הכביש קונייטרה–חמת־גדר. שמו המלא ‘מזרעאת נָאבּ’. לפי מיפקד סורי ב־ 1960 היו בו 252 תושבים. נמצא כ־400 מ' מעל פני הים. אולי בנָאבּ זכר לנוב הקדומה. ע' נוב.

אנדרטה לצנחן

‘משה ויזל מלוחמי סיירת הצנחנים, נפל בקרב על כבוש הרמה, במלחמת ששת הימים 10.6.1967’

נְאוֹת־גּוֹלָן

ישוב חדש בגולן תחתון. נוסד ביום י' אלול תשכ"ח/ 3 ספטמבר 1968. מושב שיתופי של העובד הציוני. ראשיתו בבתים של הכפר הנטוש פיק – אפק הקדומה, על הכביש קונייטרה – חמת־גדר. ע' אפק.

נֶבִּי

מלה ערבית, והיא נביא העברית. רבים: אַנבּיאַ. מלווה בשמות קברים של אישים קדושים במסורת הערבים או הדרוזית. בגולן קברים אחדים בתואר נבּי. ע' נבּי הודה. נבּי חזורי. נבּי יעפורי.

נֶבִּי הוּדָה

שם ערבי לקבר קדוש לרגלי הגולן העליון ובשולי עמק החולה המזרחי, בסביבות מושב שאר־ישוב (ציור). עד מלחמת ששת הימים היה בגבול ישראל, סמוך מאד לגבול סוריה. קדושת הקבר הזה היתה רבה בקרב הערבים ורבים נהגו לבוא אליו ולבקש תרופות למחלותיהם. שמו המלא 'א־נבּי’ – הנביא, או 'סדנה’ – אדוננו 'הוּדה אבּן יעקוּבּ’ – יהודה בן יעקב, והוא לדבריהם מבני יעקב אבינו. אין כל זכר לקבר זה במסורת העברית ולא בספרותה, שנכתבה על הקברים הקדושים. לפי הסברה השם מזכיר את ‘יהודה הירדן’, שהיה בגבול נחלתו של שבט נפתלי, שבניו התיישבו בעמק החולה, כפי שמסופר במקרא.

המבנה נקרא נבּי הודה. ציור משנת 1880 בקירוב

W. M. Thomson, The Land and the Book, II, 1882

המבנה על קבר א־נבּי הוּדה – לפי מסורת ערבית יהודה בן יעקב אבינו

המצבה נמצאת בחדר הימני (ראה בתמונה הבאה)

המצבה על שם א־נֶבִּי הוּדה

נבי הודה נמצא כ־120 מ' מעל פני הים. בין שתי גבעות: גבעת־האם – בדרום, וגבעת־עזז – בצפון. בצדו פרשת דרכים: דרומה – אל כפר־סולד–הגושרים, כ־2 ק"מ. ע' יהודה־ירדן.

נֶבִּי חַזוּרִי

קבר קדוש בשיפולי החרמון וסמוך לרמת־הגולן, מעל הכפר עין־קניה. שמו המלא: נבּי או שייח' עותמאן חזוּרי. הקבר קדוש לדרוזים בסביבה. אין הם יודעים לספר על מוצאו של חזורי זה, תקופתו וסבת קדושתו. אולי נקרא על ההר חזור – בעברית חזון, הנמצא בהרי הגליל, באזור כפרים דרוזים. בנבּי חזורי עצי אלון יפים ומסבת קדושתם הם נשמרים היטב (ציור). ע' עין־קניה.

החורש שבו נמצא קבר נבּי חזוּרי – ציור משנת 1880 בקירוב

W. M. Thomson, The Land and the Book, II, 1882

הקבר של נבּי חזורי – משמאל, בצל אלונים עתיקי־ימים

סביבו קברים של דרוזים נכבדים.

נַבִּי יַעֲפוּרִי

קבר קדוש לרגלי החרמון, בקרבת הכפרים מסעדה ומג’דל־שמס. קדוש לדרוזים, החיים בסביבתו. נבי – נביא, הוא תואר רם לקדוש. אין ידוע מי הוא יעפורי זה. יעפורי שם פרטי ערבי קדום. אולי מוצאו של קדוש זה מהכפר יעפור, בסביבות דמשק. הקבר נמצא כ־960 מ' מעל פני הים. בבקעה מכוסה מטעים, הנקרא בשמו – מרג' יעפורי, והם לתושבי הכפרים הדרוזים מסעדה ומג’דל־שמס הקרובים. ע' מרג'.

המבנה על קברו של נבּי יעפורי

(ראה ציור הבא)

הכתובת הערבית מעל הכניסה אל החדר, שבו המצבה על־שם נבּי יעפורי

מתחת לכתובת המפתח לפתיחת הדלת אל המקום הקדוש וכל הפותח חייב להחזירו למקומו.

בשם אללה הרחמן הרחום

הוי סלחן, הוי נדיב, הוי ידיד, | הוי בעל האצילות, הוי חבר הנדיב ביותר

הוי האליה החביבה³²² הוי איש ידע לדרך הישרה | הוי נעלה הערך, הוי פנינה יקרה.

בקראו לאדונו יקבל מבוקשתו | ותפילתו תוריק את היבש,

מבקר (במקום זה) לבטחון נדיבותך מצפה | אהבה ולטיפה מכבודך מבקש.

נֶבִּי צָפָה, הרי חרמון. ע' תלתאתה.

נַבַּע אֶ־צַחֶ’ר

כפר ערבי בירכתי הגולן העליון, בסביבות קונייטרה, בשילטון סוריה. נבּע – מעין, א־צ’חר, שם שבט בדואי מפורסם. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 1053 תושבים. נמצא כ־825 מ' מעל פני הים. ע' בני צח’ר.

נַגִ’יל

שם ערבי למקום בגולן התיכון, צפונה מהכביש רפיד – חמת־גדר. נג’יל בערבית הוא צמח היבלית. נמצא כ־520 מ' מעל פני הים. מנג’יל יוצאת דרך מזרחה־דרומה עוברת על.פני אבו־קולה – מימין, ומנצורה – משמאל, ובאה דרך שעבּניה ובע’לה אל ג’וחדאר, על הכביש רפיד – ח’ספין. ע' אבּו־קוּלה. בע’לה. מנצורה)ב). שעבּניה.

נוֹאִי ישוב בבשן. ע' נוה.

נוֹב

ישוב קדום ברמת־הגולן. רבותינו, במאה השניה בקירוב, מזכירים אותו בתחום העיר סוסיתה הקדומה³²³. אולי נשאר בשם הערבי נאבּ, בגולן התחתון. ע' נַאבּ.

נחל נוב – עובר בצד נוב ההיסטורית ומכאן שמו. ראשיתו סמוך לג’ורניה, חוצה את הכביש רפיד – ח’ספין, עובר סמוך לנח"ל־גולן ויורד אל נחל רקד.

אבן עטורה, נמצאה בעיירה נוה, בשן

נָוֶה (נואי, נינוה)

עיירה ערבית בארץ הבשן, סמוך לגבול הגולן, בשילטון סוריה. תושביה מוסלמים. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 8115 תושבים.

השם נוה הוא עברי קדום, שפירושו הראשון ישוב רועים. נוה היתה עיירה יהודית חשובה, ונזכרת פעמים אחדות בספרותנו הקדומה.

כנראה זכרה של נוה, בגירסה ‘נון’ מובא לראשונה ברשימה מצרית קדומה של ערים שכבש תחותמס השלישי מלך מצרים, ב־1478 לפני סה"נ. נוה התפרסמה בעיקר בתקופת המשנה והתלמוד, בימי שילטון הרומאים והביזאנטים, בישובה היהודי הגדול, שהיה קיים גם במאה האחת־עשרה, בימי שילטון הערבים־המוסלמים. שמה מובא גם בכתיב ‘נוי’ ‘נואי’ ובשיבוש ‘נינוה’, כשם בירת אשור בימי קדם. אנשי נוה פנו בשאלה אל רבי יהודה הנשיא, במאה השניה לסה"נ, בדבר תפילה לגשמים וכה דבריהם: ‘בנוה (נינוה) צרכו לעשות תענית (לגשמים), אחר הפסח והלכו ושאלו את רבי. אמר להם: לכו עשו, ובלבד שלא תשנו מטביעה של תפילה’³²⁴. הם גם שאלו בדבר הברכה שצריך לומרה בתפילת גשמים בתמוז ‘שלחו אליו בני נוה (נינוה) לרבי: אנו שצריכים גשמים בתקופת תמוז, כיצד נעשה? – נתפלל כיחידים או כרבים… ענה להם כיחידים’³²⁵ ולסיים את התפילה בברכה ‘ברוך אתה ה’ שומע תפילה'. פעם הוכרחו החכמים בנוה ‘רבנן דנוה’ להתיר לתושבים לאפות לחם בחג הפסח לחיילים רומאים שחנו בסביבתה³²⁶. ממנה באו חכמים שנקראו בשמה: ‘תנחום דמן נוי’³²⁷. ‘שילא דנוה’³²⁸. ‘פלטיא דנוה’³²⁹.

בקרבת נוה היהודית היתה העיר חלמיש, שתושביה הנוכרים היו עוינים לה. ע' חלמיש.

הדרך שיצאה מנוה מזרחה נקראה 'חוטא דנוה’ – חוט של נוה³³⁰. חכמים מזכירים

ישובים שהיו בסביבתה ‘עיירות המותרות בתחום נואי’³³¹. החכם היווני אבסביוס קורא במאה הרביעית לנוה, בגירסה נינוה – ‘עיר של יהודים’³³². בנוה נמצאו שרידים יהודים רבים: תבליטי מנורות, אשכולות ענבים וכתובות עבריות קדומות (ציורים).

תבליט של מנורה על אבן בזלת. מימין: מחתה ולולב

שרידים יהודיים בעיירה נוה

בית מגורים ערבי בעיירה נוה

בפתחו משקוף מעוטר ובשני צדיו מנורות (ראה הציור הבא)

PJ, IX, 1913. ta. 4

משקוף מעוטר מנוה

ראה ציור קודם.

הציור במשקוף מובא על שער הרבעון האנגלי לחקירת ארץ־ישראל היוצא לאור בירושלים. Israel Exploration Journal

בימי הביניים היתה נוה עיירה חשובה, בשילטון הערבים־המוסלמים. היא היתה בירת החורן והבשן שנקראו בשם הערבי בתניה³³³. גיאוגרף ערבי מספר שבסביבתה היה המחנה של איוב, בערבית ‘מנזל איובּ’³³⁴. אחר מספר שבסביבותיה היו שדות המרעה של איוב – ‘מראעי איוּבּ’³³⁵. גם בימי־הביניים היתה בה קהילה יהודית ובין חורבותיה נמצאה מצבה עברית, מאמצע המאה האחת־עשרה (ראה הציור הבא).

היהודים בימי־הביניים אמרו לזהות את נוה עם שוה־קריתים, הנזכרת בתורה, בימי אברהם אבינו. אולי ממנה בא פייטן עברי ‘יוסף בירבי ניסן משוה־קריתים’. פיוטים מעטים נשארו ממנו.

כתובת עברית נמצאה בחורבות נוה

מצבה של יהודי שנפטר בשנת ד’תתפ"ב – והיא שנת 1061 לסה"נ, בימי שלטון המוסלמים בארץ.

התמונה מתוך: י. ברסלבסקי, לחקר ארצנו, תשי"ד.

‘נפטר יוסף בן סעדיה נוחו בגן עדן שנת ארבעת אלפין ושמונ(ה) מאות ועשרין ושני(?) שנים נלבל’ (נ’שמתו ל’ב’רכה ל’חיים)

כתובת עברית־ארמית בקיר מבנה המסגד בנוה

…(ב)ר יודן

…וח ובר אחוה

…נית ארונה דנה(?)

כתובת יוונית־יהודית כתובה על ארון־מתים (סרקופאג)

אולי של אחד מרבני נוה, מתקופת התלמוד, מהמאה הרביעית.

בנוה נמצאים שני קברים קדושים: אחד – מיוחס אל שם בן נוח הצדיק. ואחד – אל מוּחי א־דין, חכם מוסלמי נודע בימי־הביניים.

א־נבי סאם – הנביא שם, הוא שם בן נוח הצדיק. הקבר היה ידוע לנוסעים יהודים בימי־הביניים. רבי פתחיה מעיד על עצמו, בשנת דתת"מ/ 1180, בקירוב, שראה ‘קבר ארוך שמונים אמה ואמרו (הישמעאלים) שהוא של שם בן נוח, אבל היהודים לא אמרו זה’. פתחיה אינו מספר היכן ראה את הקבר הזה. שמואל בן שמשון מספר על ביקורו בדמשק, בשנת תתקע"א/1211: ‘ומשם הלכנו לננוה)קרא: נוה) ושם קבר שם בן נוח’. גם גיאוגרף מוסלמי, שעבר בארץ בשנת 1213 בקירוב, מספר על הכפר נוה ועל קברו של שם³³⁶. עולי־רגל יהודים בדורות הבאים אינם מזכירים את קברו של שם. כנראה שלאחר חורבן הקהילה היהודית בנוה חדלו היהודים לסור אליה. רבי גרשון בן אליעזר מספר, בשנת רפ"ד/1624, על סיורו, כנראה דמיוני: ‘באתי לארץ עוג וכל הארץ ההיא חריבה. וראיתי שמה קבר אחד ושמונים אמות ארכו. ואמרו לי שהוא קבר שם בן נוח’³³⁷.

מוחי א־דין – שמו הפרטי של מלומד מוסלמי שנולד בנוה ב־ 1233, ומכאן שם משפחתו אלנאוי. מת ב־1277. התפרסם בחיבוריו הרבים בתורת האיסלם.

סן־נוּה – שין נוה או כנוף א־סן. שם ערבי לגבעה ע"י נוה. 630 מ' מעל הים.

ג’אבּיה – גבעה אחרת בצפון נוה. 710 מ' מעל פני הים. ידועה באיסלם.

נוה נמצאת כ־ 575 מ' מעל פני הים. על צומת דרכים: צפונה – אל הגולן ואל רפיד, דרומה – אל החורן ואל הכפר שייח' מיסכּין. מזרחה – אל דמשק בירת סוריה, מערבה – אל הכפר תסיל, לאורך דרך רומאית קדומה. ע' ג’אביה. שוה־קריתים.

נוּצֵירִים (עַלְאוּים), כת מוסלמית. ע' כאן.

נוּקֵייבּ

שני כפרים ערבים סמוכים, שהיו לרגלי הגולן ועל חוף הכנרת, צפונה מקיבוץ עין־גב. השם נוּקֵייבּ הוא ערבי ובו המלה נקבּ, שפירושה מעבר צר בהרים. נקרא כך כי נמצא במעבר צר בחוף הכנרת, וסמוך למעבר שדרכו עולה הדרך אל רמת הגולן (גם השם עין־גב מקורו בשם נוקייבּ או א־נקייבּ הערבי(.

נוקייבּ הדרומית – הערבים קראו לה נוקייבּ אלערבּיה – הערבית. לפי מיפקד סורי ב־ 1960 היו בו 194 תושבים. הכפר היה בתחום ארץ־ישראל של המנדט וכך היה מצוין במפות גם של ישראל, אולם למעשה היה בשילטון סורי וישראלים לא היו באים אליו.

נוקייבּ הצפונית – הערבים קראו לה נוקייבּ א־סוריה – הסורית. לפי מיפקד הנזכר, היו בה 150 תושבים.

בנוקייבּ ובסביבתה הסמוכה, השולטת יפה על מרחבי הכנרת ועל חופיה, הקימו הסורים מוצבים צבאיים. חייליהם הטרידו רבות וביחוד את הדייג העברי ולעתים פתחו באש על דייגים וגרמו להם אבדות. צה"ל ערך פעולת תגמול על המוצבים, אור ליום י"א אדר ב' תשכ"ב/17 מארס 1962. חבלו במוצבים, הרגו באנשיהם וחזרו עם חמשה חללים יהודים.

בחוף נוקייבּ מעין חם, בערבית: ‘אלחמה’, ובעברית: עין־גפרה. ע' עין־גפרה.

נְחֵ’ילָה (א) – עמק החולה

כפר נטוש בחלקו הצפוני של עמק החולה, מול תל דן. השם ערבי: ופירושו דקל קטן, מהמלה נח’ל – דקל. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 211 תושבים. הכפר נמצא כ־230 מ' מעל פני הים. בו היה מוצב מבוצר של הצבא הסורי, שהטריד את הגבול הישראלי הקרוב ואת המוצב הישראלי שהיה במרומי תל דן הקרוב.

עינות אחדים נובעים סביב נח’ילה. אחד מהם נקרא בערבית: עין־אלברד – הקר. בקרבתה עובר צינור הנפט טאפליין של חברה אמריקאית. ע' טאפליין.

נְחֵ’ילָה (ב) – רמת הגולן

ישוב נטוש בגולן התחתון. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 96 תושבים. נמצא כ־500 מ' מעל פני הים.

ואדי נח’ילה – עובר בצפון הישוב והוא מסעיפיו של נחל יהודיה, היורד דרך בקעת בטיחה, אל הכנרת.

נַחַ"ל גוֹלָן

ישוב בגולן התחתון, סמוך לכביש רפיד – חמת־גדר. היאחזות של חיילי נח"ל – נ’וער ח’לוצי ל’וחם. גרעין של איחוד הקבוצות והקיבוצים. ראשיתו ביום ט"ו כסלו תשכ"ח/17 דצמבר 1967, במחנה של הצבא הסורי, שהיה בין שני כפרים ערבים: ג’בּין – במערב, וחיתל – במזרח. שוכן כ־380 מ' מעל פני הים, בשולי הר, שופע במורד תלול אל נחל רקד, הנמשך דרך בקעה עמוקה דרומה אל הירמוך. הנחל הוא הגבול בין ישראל – בגולן, וסוריה – בבשן הקרוב. מעבר לנחל נראים מרחוק הכפרים הסורים עאבּדין ומעריה. ע' גמלה. ג’בּין. מעריה. עאבּדין. רקד.

נח"ל־גולן סבלה הרבה, בשנת תשכ"ט/1969, מהפגזות כבדות מעמדות של הסורים, מעבר לנחל רקד. כינו אותה בתואר ‘ישוב הנח"ל המופגז ביותר בתשכ"ט’.

נַחַ"ל גְּשׁוּר גולן תחתון. ע' גשור (ב).

נַחַ"ל מְשׁוּשִׁים, גולן עליון. ע' משושים – נחל.

נַחַ"ל שְׂנִיר

ישוב לרגלי הרי הגולן ובירכתי עמק החולה, בסביבת בניאס. נוסד ב־27 נובמבר 1967, בידי צעירי נח"ל, גרעין של השומר הצעיר. הישוב הוקם בתחום המנדט הבריטי, שהיה מאז קום המדינה בשטח הפקר, מסבת העמדות הסוריות הקרובות. לישוב הוצע השם כפר משה שרת, שלא התקבל על מתיישביו.

אנדרטה צנועה ניצבת בנחל שניר ועליה כתוב:

נח"ל שניר נמצא כ־280 מ' מעל פני הים. בשיפולו, דרומה, עובר נחל חרמון – מקורות הירדן. בו מפל־מים יפה. מהישוב יוצא כביש, מזרחה ואחרי מרחק כ־½1 ק"מ, מתחבר בכביש קיבוץ דן – בניאס. מנחל שניר אל בניאס כ־½2 ק"מ, ואל קיבוץ דן – כ־4 ק"מ. ע' בניאס. חרמון – נחל.

נָטוֹר

גבעה בגולן התיכון. נקרא לפי שמו הערבי תל אלמונטר, שפירושו המשמר, מלשון נטוּר – נוטר. פסגתה – 455 מ' מעל פני הים. בסביבתה התגוררו בדואים בביקתות ובבתים קטנים. כל קבוצה נקראה במלה 'ביות’ – בתים, בתוספת שמות שונים. בסביבה גם דולמנים – מצבות של האדם הקדמון.

בשיפולי גבעת־נטור, עובר ואדי א־סמך, היורד אל הכנרת דרך אפיק עמוק. בשולי ההר מערבה – תוואי תעלת־ההטייה, שהסורים התחילו בחפירתה, במטרה להטות את מי הבניאס דרומה אל הירמוך. ע' מוחייבּה. תעלת ההטייה.

נִינְוֶה, עיר בארץ הבשן. ע' בניאס.

נִירוֹנְיאָס, שם רומי קדום. ע' בניאס.

נְעִילָה

ישוב קדום בארץ בשן. בימינו חורבה בשם הערבי א־נילה, בארץ בשן, בשטח סורי. כנראה מנעילה זו בא אותו אדם, שעלה אל ירושלים ומצא בה את מותו, נקבר בהר הזיתים. שמו ומוצאו רשומים ביוונית במערה המכונה קברי הנביאים (ציור).

הכתובת היוונית: ‘זנדורוס מן נעילת בשן (בתניה)’. הכתובת במערה בהר הזיתים

נַעֲמוּשׁ

מקום בגולן העליון, במורד אל עמק החולה, כ־320 מ' מעל פני הים. אין ידוע מוצא שמו ופירושו. היה בשדה הקרבות במלחמת ששת־הימים, ביוני 1967, כאשר פרץ טור טנקים מכפר־סולד אל מרומי הגולן. בצד נעמוש עובר תוואי תעלת־ההטייה של הסורים. ראה מפת הסתערות טורי השריון בפרק ‘הגולן במלחמת ששת הימים’.

נַעֲרָאן

כפר נטוש ברמת־הגולן, בצד הכביש גשר בנות־יעקב – קונייטרה. לפי מיפקד סורי ב־ 1960 היו בו 344 תושבים. נמצא כ־425 מ' מעל פני הים. בסביבתו התגוררו בדואים שנקראו על שמו – ערבּ א־נערנה. להלן.

כנראה נעראן זו היתה ידועה לרבותינו בימי קדם. על דברי המקרא 'וארם יצאו גדודים וישבו מארץ־ישראל ‘נערה קטנה’³³⁸ – דרשו על המלה 'נערה’ – ‘קטנה דמן נעורין’³³⁹ וזו נעראן הנזכרת. כידוע הגולן היה שדה קרב בין ארם וישראל הקדומה. עיר יהודית קדומה בשם נערן היתה בבקעת הירדן הדרומית.

נְעַרְנָה

שבט בדואי שבניו התגוררו באזורו התיכוני של הגולן, בצדי הדרך בין גשר בנות־יעקב וקונייטרה. כנראה על נעראן הנזכרת, שבסביבתה היו משכנותיהם.

נַפְ’עָה

כפר ערבי בבשן, באזור קרוב לגולן, מעבר לנחל רקד, בשטח סורי. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 107 תושבים. נמצא בתחום אדמות הבארון דה־רוטשילד. כ־460 מ' מעל פני הים.

סָאעֶד

כפר נטוש בגולן התחתון, במורד אל בקעת הירמוך. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 144 תושבים. כ־100 מ' מעל פני הים. ממנו יוצא שביל אל דבוסיה ואל יאקוצה.

סְהוָּה

מלה ערבית ופירושה – רמה קטנה בולטת (פירושה הראשון – אצטבה). רבים סהא. מצויה בשמות מקומות בגולן ובבשן. ע' סויהיה.

סָהֶם

מלה ערבית, שפירושה חלקה או נחלה. רבים: אסהם, סהמה או סהמאת. מרכיבה בשמות לשטחים בגולן ובבשן: סהם א־סוס, סהם אלקטאטי. ע' סהם א־ג’ולאן. סהם דנון.

סָהֶם אֶ־גַ’וּלָאן

כפר ערבי בארץ הבשן הדרומי, בשילטון סוריה. המלה סהם (ולא סחם או סאחם(, היא ערבית ופירושו נחלה. להבדילה ממקום אחר בשם זה בהרי הגלעד, הוסיפו לה א־ג’ולאן – הגולן. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 1471 תושבים. חוקרים סברו שפה מקומה של העיר גולן בתקופת המקרא, אולם כנראה היתה יותר צפונה־מערבה, בגולן התיכון. סהם א־ג’ולאן נמצאת כ־450 מ' מעל פני הים, סמוך אל ואדי א־שפ’ייל, סעיפו של נהר עלאן, היורד אל הירמוך. סהם א־ג’ולאן נמצאת על אדמת הבארון דה־רוטשילד, שרכשה ב־1894. בלוח ארץ־ישראל משנת תרנ"ז/1897 מסופר על ‘סאחם גולן – ארבעת אלפים דונם להחברה שבי־ציון אשר במונטריאל’. בקרבתה צפונה היה הישוב – תפארת־בנימין. ע' אדמות הבארון בחורן. סלוקיה. תפארת־בנימין.

סָהֶם דָנוּן

שם ערבי לשטח בגולן התחתון, מזרחה מיאקוצה, ובשולי נחל רקד. כ־375 מ' מעל פני הים.

סוּאַד, שם ערבי לגולן. ע' אלסואד.

סוּאֵידָה

בירת הר הדרוזים, בשילטון סוריה. השם הוא ערבי מהמלה סואד – שחור. נקראה על אדמת הלבה השחורה שעליה היא בנויה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בסואידה 8.145 תושבים, כמעט כולם דרוזים. משמשת בירת מחוז המקיף הרבה כפרים בהר הדרוזים. המחוז הדרומי ביותר בסוריה.

סוגָנִי

ישוב קדום ברמת־הגולן. יוסף בן מתתיהו ביצרו לקראת מרד היהודים ברומאים. ב־66 לסה"נ. היא נזכרת בשורת הערים הבצורות בארץ הגולן³⁴⁰. הוא גם מספר: ‘וסוגני היא בארץ הנקראת הגולן העליון’³⁴¹. אולי היתה במקומה של יהודיה בחלקו המערבי של הגולן. ע' יהודיה.

סוּיִסָה

כפר ערבי מזרחה מרמת־הגולן, מעבר נחל רקד, בשלטון סוריה, וכ־4 ק"מ בקו אוויר מגבול ישראל. אין ידוע מוצא שמו. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 415 תושבים. מהכביש קונייטרה – רפיד, מובילה דרך אליו, העוברת בכפר כודנה.

סוּיהיֶּה

כפר נטוש ברמת הגולן, דרומה מהכביש גשר בנות־יעקב – קונייטרה. אין ידוע מוצא שמו ופירושו. אולי הקטנה מהמלה הערבית סהוה – רמה קטנה³⁴². תושביו היו בדואים בני שבט אלויסיה. שוכן כ־230 מ' מעל פני הים. חולש על הבתרון שבו עובר נחל משושים (ואדי אלהוּא), היורד אל הכנרת. ע' ויסיה, סהוה.

סוּמָאקָה

כפר נטוש ברמת־הגולן העליון, צפונה מואסט. נקרא על שיח הסומאק – אוג בעברית³⁴³. מסומאקה יוצאת דרך אחת אל ואסט, ודרך אחרת אל מסעדה, השוכנת על הכביש בניאס – קונייטרה.

סוּסִיֶּה

שם ערבי לחורבה בשולי הגולן, לצד הכנרת, בתחום סוסיתה הקדומה. נזכר בתעודות צלבניות מראשית המאה השתים־עשרה³⁴⁴ ובספרות הערבית מהמאה השלוש־עשרה. גיאוגרף מוסלמי מספר שסוסיה היא ‘נפה במחוז ירדן’³⁴⁵.

סרג' סוסיה – שם ערבי לרכס החולש על סוסיה, מצדה הצפוני. פירושו – אוכף סוסיה. בקיצור קוראים לו: א־סרג’ – האוכף, פסגתו 221 מ' מעל פני הים.

סוּסִיתָה (סוּסִיתָא) (א) – ישוב קדום

בשולי הגולן וסמוך לחוף הכנרת, בקרבת עין־גב. בשם הארמי המלה סוס, ונקרא

כי העיר היתה בנויה על גב הר, דומה לגבו של סוס. הרומאים קראו לו בשם דומה היפוס ופירושו סוס. במטבעות הרומאים של סוסיתה, מהמאה השניה בקירוב, טבועה דמות של סוס: באחד – ראש סוס, ובאחר – סוס בעל כנפיים (ציורים).

ראשית זכרה של סוסיתה בימי פלישתם של הרומאים ובראשם פומפיוס אל הארץ בשנת 63 לפני סה"נ. ההיסטוריון מספר ‘הוא שיחרר גם מעול היהודים… את סוסיתה’³⁴⁶ בתקופה יותר מאוחרת הקיסר אוגוסטוס נתנה להורדוס המלך. בראשית המרד ברומאים התנפלו הנוכרים היושבים בה על שכניהם היהודים. רבים נהרגו ואחרים הושלכו לבתי כלא. גם פליטים שבאו אליה ‘נתפסו ונמכרו לעבדים’³⁴⁷.

לפי דברי רבותינו ארץ טוב שאליה נמלט יפתח השופט, כפי שמסופר במקרא ‘וישב בארץ טוב – זו סוסיתא’³⁴⁸. הואיל ובסביבתה היו בימיהם ישובי נוכרים, היא היתה מהעיירות המובלעות שהיו פטורות מהמצוות התלויות בארץ. ‘עיירות המובלעות בארץ־ישראל, כגון סוסיתא וחברותיה… אף־על־פי שפטורות מן המעשר ומן השביעית, אין בהן משום ארץ העמים’³⁴⁹. רבותינו גם מזכירים במאה השניה בקירוב, את חברותיה של סוסיתה, ישובים שהיו בתחומה ‘עיירות חייבות במעשרות’³⁵⁰. מסופר על ‘קורדקיא’ שהיו מביאים ‘מן סוסיתא לטיבריא’³⁵¹. לפי סברה אחת קורדקיא – מין חטה, ולפי אחרת – מין נעל.

רבותינו מדברים על ‘עיר שרובה גוים, כגון הדא סוסיתא’³⁵². קצת מתושביה לא עמדו על גובה מוסרי, כמו שכנתה גדר, שהיתה דרומה לה. תושבי סוסיתא הנוכרים הציקו רבות לשכניהם היהודים בטבריה. אבותינו דרשו על דברי מגילת איכה: ‘צוה ה’ ליעקב סביביו צריו’ – כגון ‘…סוסיתא – לטבריה’³⁵³.

סוסיתא וטבריה שוכנות על חופי הכנרת: זו – במזרח, וזו – במערב. המרחק ביניהן, לרוחב הים, הגיע בקירוב ל־10 ק"מ, בקו אוויר. זהו מרחק שהיה מוכר לגלילים ומובא לפרקים באגדה העברית הקדומה. מספרים על ‘תיבתו של נח שטה על פני המים כעל ב’ קורות, כמו טבריא לסוסיתא'³⁵⁴. רבי יהודה אומר: ראם (מין חיה(לא נכנס (עם נוח בתיבה), אבל גוריו נכנסו. רבי נחמיה אמר: לא הוא ולא גוריו, אלא קשרו נוח בתיבה, והיה (הראם) מתלם תלמיות (במי הכנרת) כמן טבריא לסוסיתא, וזה מה שכתוב (בספר איוב): ‘התקשר הרים (ראם) בתלם עבותו’³⁵⁵.

בבוא הערב מחשיכה טבריה לפני סוסיתה השוכנת אל מולה. כי השמש השוקעת במערב מפילה צל על פני בתי טבריה הבנוים לרגלי הר תלול החולש עליהם, ומאירה את סוסיתה הבנויה על גב ההר. כאשר רצו לומר בטבריה שאור היום עוד מצוי בסביבתה אמרו 'שמשא הוות על סוסיתה’ – (אור) השמש על סוסיתה.³⁵⁶

מטבעות של סוסיתה – היפוס הרומאית

מהמאה השניה–השלישית.

כמעט בכל המטבעות טבועה דמות של סוס כסמל העיר. באחד סוס מעופף.

F. de Saulcy, Numismatique la Terre Sainte, 1874, pl. XIX

מפה ראשונה של סוסיתה בשמה הערבי ‘אלחצן’, משנת 1811

J. L. Burckhardt, Travels in Syria and the Holy Land, 1822

למעלה הכנרת, באנגלית: האגם –The Lake, מזרחה לה סוסיתה כשמה הערבי: אלחצן el-Hossen ומעליה הכפר פיק – Feik אפק הקדומה. בצד סוסיתה יורד נחל אל הים מבלי להביא שמו וזהו נחל עין־גב של ימינו.

תוכנית חורבות סוסיתה

לאורך הרכס עובר רחובה הראשי ובצדיו שרידים שונים וגם כנסיות חרבות. כנסיה אחת בקצה הרחוב מימין (4) ובה מונחים עמודים רבים, משובצת ברצפת פסיפס ובה כתובת יוונית (ראה ציורים להלן).

לוח שייש שנמצא בכנסיה של סוסיתה

מהמאה החמישית בקירוב, שמור במוזיאון ישראל, ירושלים.

מלמעלה: ציור של דולפין. מצד השני של הלוח: מנורה תלויה בשער מקושט. בשולי הלוח, כתוב ביוונית: ‘נעשה בזמנו של הכומר פרוקופיוס’.

שרידי כנסיה בחורבות סוסיתה

ברצפת הפסיפס משובצת כתובת יוונית. (ראה בציור הבא).

כתובת יוונית משובצת ברצפת פסיפס בכנסיה של סוסיתה. מהמאה הששית לסה"נ

‘מתנת אלה אשר ה’ יודע את שמותיהם, קוסמאס ודמיאנוס הקדושים קבלו אותה, אמן, אדון'.

קוסמאס ודמיאנוס הם קדושים מפורסמים במסורת הנוצרית. הם היו רופאים תאומים, בני ארץ ערב והוצאו להורג במאה הרביעית.

בקרבת כתובת זו משובצת כתובת יוונית אחרת, שרק קטעים נשארו ממנה.

סוסיתה נמצאת על גב הר מאורך, שפסגתו מתרוממת 144 מ' מעל פני הים התיכון וכ־350 מעל פני הכנרת. נשקף יפה על פני עין־גב הבנויה לרגליו. הר סוסיתה מוקף גיאיות: בדרום – נחל סוסיתה (להלן), ובצפון – נחל עין־גב.

קלעת אלחצן (קרי: אלחסן) – השם הערבי של סוסיתה. למלה אלחצן – שני פירושים: המבצר או הסוסים. אולי במקרה זה התירגום של קלעת־אלחצן – מצודת־הסוסים (יחיד: חצאן – סוס), ומזכיר את סוסיתה העברית.

חפירה מדעית נערכה בסוסיתה מטעם מחלקת העתיקות הממשלתית ובהנהלת קליר אפשטין. החופרים חשפו שרידים שונים וגם כנסיות ובאחת משובצת כתובת יוונית קדומה (ראה ציורים לעיל).

בימי המנדט הבריטי עבר גבול ארץ־ישראל במעלה סוסיתה ונגע בגבול סוריה, במנדט הצרפתי. במלחמת הקוממיות תש"ח/1948 הסתערו לוחמים יהודים, ברובם חברי עין־גב, והשתלטו על מרומי הר סוסיתה (ציור).

במשך עשרים שנה היה במרומי סוסיתה מישלט ישראלי נגד ביצורי הסורים ברמת הגולן, עד מלחמת ששת הימים. על ההר אנדרטה לזכר קצין צעיר (ציור). ע' ארץ־טוב. גדר. סוסיה. סוסיתה (ב). קרן עין־גב.

כיבוש סוסיתה במלחמת הקוממיות

בלילה ט’–י' תמוז תש"ח/17–18 יולי 1948.

התקדמות הכוחות היהודים מעין־גב אל מרומי סוסיתה.

מזרחה מסוסיתה עבר גבול ישראל שנגע בגבול סוריה, עד מלחמת ששת הימים יוני 1967.

אנדרטה לקצין במרומי הר סוסיתה

‘סגן רמי זית מפקד המקום נפל במילוי תפקידו על גבול מדינת ישראל יום העצמאות תשכ"ז’.

הר סוסיתה ועין־גב בבול ישראלי

סוּסִיתָה (ב) – נחל

יורד מהרי הגולן, בין סוסיתה – בצפון, והר – בדרום, שעליו משתרע בית־הקברות של תושביה בימי קדם. הנחל עובר באדמות עין־גב בכיוון אל הכנרת. אורך הנחל – כ־2 ק"מ וירידתו – כ־300 מ'.

ואדי ג’מוסיה – שם ערבי לנחל סוסיתה. נקרא על הג’מוס, בקר גס מצוי בבצות.

סְחֵיתָה

כפר בשיפולי החרמון ובירכתי הגולן העליון, בסביבות מג’דל־שמס, על גבול ישראל. תושביו הם דרוזים. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 200 תושבים, ולפי מיפקד צה"ל ב־1967 – 173 תושבים. סחייתה נמצאת כ־1100 מ' מעל פני הים.

בקצה הכפר עובר הגבול הסורי. מסחייתה יוצאת דרך דרומה־מערבה סובבת את הר רם (תל אלחוארת). אחרי מרחק כ־6 ק"מ בא אל מסעדה, סמוך לבריכת־רם.

סִיָאר אֶלְחוּרְפָן על גדת הירדן. ע' ציאר אלחורפאן.

סִיחָאן

שם ערבי לחורבה, מעין ונחל בגולן התחתון, דרומה מהכביש רפיד – אפק. אין ידוע מוצא השם ופירושו.

חרבת סיחאן – נמצאת מזרחה מנח"ל־גולן. כ־390 מ' מעל פני הים.

עין סיחאן – נובע בקרבת החורבה מזרחה, באפיק.

ואדי סיחאן – יורד דרך אפיק עמוק וסלעי אל נחל רקד, מסעיפיו של הירמוך.

סִיעַ

כפר בהר הדרוזים. לפי מיפקד סורי ב־1960 28 תושבים. כ־1400 מ' מעל פני הים.

שעיע – שם קדום של ישוב שהיה במקום סיע של ימינו. אולי בו המלה הארמית: שעע – חלק, שעיע – שטח חלק. השם נזכר בכתובת חקוקה במצבה שנמצאה במקום הזה (ציור).

כתובת יוונית־נבטית חקוקה בטבלת בזלת:

ביוונית: ‘שעיע שוכנת בארץ חורן’.

בנבטית: ‘דא צלמתא די שעיעו’. זו המצבה של שעיע.

הכתובת חקוקה על טבלת בזלת מרובעת, כל צלע באורך – 58 ס"מ.

שעא – לפי הסברה זו הגירסה של סיע בספרות העברית הקדומה. נזכרת פעם אחת בהקשר עם חכם שבא ממנה – ‘רבי אליעזר… שעייא’³⁵⁷

בחורבות סיע נמצאה כתובת יוונית המזכירה את שמו של הורדוס מלך יהודה, ומזבח קדום ועליו שמו של פיליפוס בן הורדוס, שהיה מושל גולן ובשן. ע' בניאס.

ציור להלן.

בסיס לפסל

נמצא בחורבות סיע. חקוקה כתובת נבטית: 'בשנת לג למרנא פלפס עבדו ותרו בר בדר וקציו בר שודי וחנאל בר משכאל ומנע ב[ר] גרמו בומס צלם גלשו בר בנתו אנעם בר עצבו אמנא שלם’ –

בשנת שלושים ושלוש לאדוננו פיליפוס, עשה ותר בן בדר וקצי בן שודי וחנאל בן משכאל ומנע בן גרם. זו במת הצלם. גלש בן בנת אנעם בן עצב האמן, שלום.

הבסיס עשוי אבן בזלת.

סיר, מלה ערבית, ע' ציר.

סִיר אֶ־דְיָאבּ, גולן עליון. ע' ציר א־דיאבּ.

סְלִילָה

כפר נטוש בגולן התחתון, סמוך לכביש רפיד – אפק. אין ידוע מוצא שמו ופירושו. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 245 תושבים. נמצא 690 מ' מעל פני הים.

סֶלוּקִיָּה (א) – ישוב קדום

בגולן תיכון. יוסף בן מתתיהו הכוהן, שהיה מפקד הצפון, ביצר אותו לקראת מרד היהודים ברומאים, בשנת 66 לסה"נ, כפי שהוא מספר בספרו על המרד ‘ובארץ הגולן את סלוקיה’³⁵⁸. כן מספר הוא על ‘ערי הגולן… וסלוקיה בקרבת יאור סמך’³⁵⁹. זהו שמו הקדום של ים־החולה.

אולי סלוקיה זו נקראת על אחד ממלכי הסלוקים שמשלו על הארץ, במאה השניה לפני סה"נ, ומרכזם היה בסוריה. רבותינו רומזים, כנראה, לסלוקיה בגולן, בגירסה סליקא, באמרם ‘סלייקוס בנה סליקא’³⁶⁰. לפי מסורת אבותינו היתה סלוקיה במקומה של העיר גולן, הנזכרת במקרא. על דברי התורה על ערי המקלט ‘ואת גולן בבשן’, אמרו רבותינו ‘זו סלוקיא’³⁶¹. השם נזכר, בכתיב ‘סלווקיא’, בתירגום ארמי של התורה. ובמקום שכתוב בתורה ‘וכל הבשן עד סלכה’, מובא בתירגום הארמי: ‘וכל מתנן עד סלווקיא’³⁶². השם סלוקיה נשאר בקרב הערבים, בלי שינוי, לכפר נטוש בימינו..ע' בשן. סלוקיה (ב). סלכה. על העיר גולן, ע' בפרק ‘גולן וחרמון’.

סֶלוּקִיֶּה (ב) – כפר ערבי

כפר נטוש בגולן התיכון, בקרבת ח’ושניה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 523 תושבים. נמצא כ־600 מ' מעל פני הים. סמוך אליו מזרחה עובר צינור הנפט טאפליין. מהכפר יוצאת דרך דרומה ואחרי מרחק כ־2 ק"מ מתחברת בכביש ח’ושניה – יהודיה. מסלוקיה אל ח’ושניה – כ־5 ק"מ, ואל קוניטרה – כ־18 ק"מ.

סַלְכָה

עיר קדומה בעבר־הירדן, בגבול הבשן. בני ישראל כבשו אותה, כפי שהם מספרים בתורה: ‘ונקח בעת ההיא את הארץ… עד סלכה… ערי ממלכת עוג מלך הבשן’³⁶³. היתה ידועה בדורות הבאים ונקראה צלחד. נזכרת בכתובת נבטית שנמצאה בה והיא משנת 50 לסה"נ. בימי שלטון הערבים בימי־הביניים, היתה עיירה חשובה כי שכנה על הדרך בין ארץ־ישראל ועיראק. נקראה צלח’ד, סלח’ד או צרח’ד. בין מושליה היה עז א־דין אַיבּק, שבנה בה ב־1211 מצודה ובכתובת שנמצאה בה מובא שמו. במאה הארבע־עשרה היתה בה קהילה יהודית ורבי אשתורי הפרחי מזכירה ב־1322 בקירוב, בין ‘העיירות שהשם היו בארץ הכבוש אדון הנביאים אדוננו משה, עליו השלום, כגון… סלכה… וכיוצא בהם. ובהם היום קהלות (ישראל)… וכן אני אומר שהמביא גט מסלכה… וארצם כולה, שאינו צריך לומר בפני מי נכתב ובפני מי נחתם, כארץ־ישראל’³⁶⁴. גיאוגרף מוסלמי³⁶⁵ מספר ב־1320 על הדרך מסלכה מזרחה אל עיראק, וקורא לה בערבית ‘א־רציף’ – הרציף. לדבריו המרחק מסלכה בגדאד – 10 ימים ברכיבה על גמל. בימינו צלח’ד היא עיירה בחלקו הדרומי של הר הדרוזים. ע’ צלח’ד.

סַנָאבֶּר

כפר נטוש בגולן העליון, בסביבות גשר בנות־יעקב, דרומה מהכביש העולה אל קונייטרה. אין ידוע מוצא השם ופירושו. תושביו היו בדואים בני שבט ויסיה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בכפר 1620 תושבים. בשולי הכפר עובר התוואי של תעלת ההטייה של הסורים, שדרכה אמרו להזרים את מי בניאס, דרומה אל בקעת הירמוך.

סנאבּר נמצאת כ־330 מ' מעל פני הים. על צומת כבישים: כביש צפונה – אל הכביש גשר בנות־יעקב – קונייטרה, ומתחבר אליו בצד בית־המכס הסורי העליון. מזרחה – מתחבר בכביש הנזכר בין עוליקה וכפר־־נפאח'. דרומה – אל הכפר ג’ראבּה ואל בקעת בטיחה, בחוף הכנרת. ע' ג’ראבּה.

סַמַךּ, שם ערבי לנחל בגולן. ע' ואדי א־סמך.

סִנְדְיָאנֶה

כפר נטוש ברמת־הגולן, דרומה מהכביש גשר בנות־יעקב – קונייטרה. השם ערבי מהמלה סנדיאן – אלון, שהיה מצוי באזור. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 516 תושבים. נמצא כ־730 מ' מעל פני הים. ממנו יוצאת דרך צפונה ומתחברת, סמוך לכפר־נפאח', בכביש גשר בנות־יעקב – קונייטרה.

סַעַר

נחל בקצה הצפוני של רמת הגולן ולרגלי רוכסי החרמון. מהווה את הגבול בין הגולן הבזלתי – דרומה, והחרמון הקרטוני – צפונה. נקרא על זרם המים הסוער באפיק הנחל, ביחוד בימות הגשמים, היורד אל בניאס ומתחבר אל נחל חרמון.

השם ניתן לפי שמו הערבי ואדי סער, המובא גם בכתיב צער או צערה. לפי סברה אחת בו שריד השם הקדום הר מצער – הנזכר פעם אחת במקרא.

על נחל סער ישנן טחנות־קמח שהיו מונעות בזרם המים וכן בנוי עליו גשר־הידידות, שבו עובר הכביש אל הכפר הדרוזי הקרוב עין־קניה, הבנוי בצלע ההר השופע אל נחל סער, ונשקף יפה על בקעתו.

זרם המים בנחל סער מהווה שני מפלים:

מפל סער, בקרבת בניאס וסמוך לדרך העולה אל מסעדה. נקרא בערבית ע’דיר אלחמאם – גב המרחץ או היונים.

מפל רסיסים – בשיפולי הכפר מסעדה. נקרא על רסיסי המים הנתזים. הערבים קוראים לו: שלאל מאוברה. שלאל בערבית מפל־מים, דומה לשלולית העברית. ע' גשר הידידות. הר מצער. נבּי יעפורי. ע’דיר.

סְפִינָה

כפר לרגלי החרמון, בסביבת חצביה, במדינת לבנון. תושביו דרוזים. כנראה פה מקומה של ספנתא, הנזכרת בשיח החכמים, במאה השניה³⁶⁶. בדורות קודמים היתה קיימת בספינה קהילה יהודית, ונודע עליה מתוך מלחמה שהתחוללה בסביבתה, בתפ"ז/1727. מפחד הקרבות נמלטו התושבים, וגם יהודים, אל מצודה שהיתה בכפר. אחדים מהם נהרגו והתעוררה שאלה בדבר אלמנותיהם, אם מותרות הן להנשא. השאלה הובאה לפני רב, המספר על עדות שבאה לפניו מאת יהודי ששהה בספינה, בלשונו עין־ספני. והרב מספר: ‘וקם על רגליו והעיד בפנינו, וכן אמר: בשנת התפ"ז, בחודש מנחם (אב), היינו בכפר א’(חד) הנקרא עין ספני. אני וכמה יאודים… והשמועה באה איך חיל גדול רומיים (נוצרים), באים לכפר לשלול שלל ולבוז בז. ומפחדנו נכנסנו אנחנו וכל היהודים למבצר שבתוך הכפר. ואחר כניסתנו למבצר באו החיילות לכפר וגברה ידם ולכדו המבצר, והרגו בכל הנמצאים מכת חרב והרג. ויהי כאשר שקטה המלחמה ניצולנו אנחנו… וכשמוע היהודים אשר בשכונת המבצר ההוא, שנהרגו גם כן יאודים, באו לגמול חסד עם המתים לקוברם. באנו בתוך החללים אני ואנשים, וראינו הרוגים הכרנום בצורת פנים וקברנו אותם'³⁶⁷. ע' חצבּיה. רשיה.

ספנתא, ישוב קדום. ע' ספינה.

סְקוּפִיָה

כפר נטוש על רמת הגולן, מזרחה מעין־גב. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 987 תושבים. נמצא כ־370 מ' מעל פני הים, ומשקיף יפה על סביבתו.

מסקופיה דרך דרומה, אל פיק – אפק הקדומה, כ־3 ק"מ. דרך אחרת יוצאת מסקופיה אל אל־על. מסקופיה דרך יורדת אל הכנרת. בבתים נטושים במורד הכפר, ששימשו לצבא הסורי, התיישבו חלוצי הישוב החדש שנקרא בשם הזמני – רמות.

אסקופיה – השם הקדום של סקופיה. נזכר פעם אחת בספרות העתיקה בחיבור שומרוני, כתוב ארמית, מהמאה השתים־עשרה בקירוב. בו מדובר על גבול הארץ שמובא בתורה ‘ויצא הגבול… שפמה. וירד הגבול משפם… וירד הגבול ומחה על כתף ים כנרת קדמה’³⁶⁸. בחיבור השומרוני מבואר ‘שפמה – והיא אסקופיה’³⁶⁹.

סְקֵיק (סכּיךּ)

כפר נטוש בגולן העליון בצד הכביש מסעדה־ואסט. אין ידוע מוצא שמו ופירושו.

סַרְדָה

משק חקלאי בשיפולי החרמון המערביים במדינת לבנון, כ־2 ק"מ מזרחה ממטולה. יהודים בדורות קודמים האמינו שפה מקומה של צרידה הקדומה, שממנה בא חכם הנקרא על שמה. בקונטרס ‘יחוס־האבות והנביאים’, שנכתב ברצ"ז/1537, ובו תאור ‘מסעי בני ישראל אשר ילכו מחיל אל חיל, להשתטח על קברי הצדיקים, עליהם השלום’ נזכרת בצפונה של הארץ ‘צרידא שם קבור יוסי בן יועזר איש צרידה ז"ל (זכרונו לברכה)’. רבותינו אמרו עליו: ‘כשמת… בטלו האשכולות’.³⁷⁰ ע' כפר־חמאם.

סַרִיסָה

כפר קדום ברמת הגולן. שמו מובא רק בכתובת יוונית משנת 300 בקירוב, שנתגלתה בקרבת קונייטרה, בחורבה בשם הערבי אלמטחנה. האבן היתה ניצבת בין שני תחומי כפרים ואחד מהם סריסה הנזכרת, ואחר – ברניקה. ע' ברניקה.

עָאבְּדִין

כפר ערבי דרומה מרמת־הגולן, מעבר לגבול ישראל ונחל רקד, בשילטון סוריה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 409 תושבים. כ־300 מ' מעל פני הים.

עַבָּאסִיֶּה (א) – עמק החולה

כפר נטוש בעמק החולה הצפוני וסמוך לרגלי החרמון. נקרא על אדם בשם עבאס, שם פרטי מצוי בקרב הערבים. אין לדעת מי הוא. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 206 תושבים. נמצא כ־290 מ' מעל פני הים. בצד הכביש צומת דן – ע’ג’ר.

חרבּת א־דוּיר – שם אחר לעבאסיה, ופירושו חורבה המעוגלת.

עַבָּאסִיֶּה (ב) – רמת הגולן

שם ערבי למקום בגולן התיכון, בסביבת יהודיה, כ־400 מ' מעל פני הים.

עַבָּארַת־חָאמֶד

כפר ערבי שהיה בשיפולי הר הגולן ובגבול בקעת בטיחה. עבארה פירושה מעבר, חאמד – שם פרטי מצוי בקרב הערבים. הכפר שוכן על מעבר בין ישובי ההר וישובי הבקעה בחוף הכנרת. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 320 תושבים. נמצא כ־180 מ' מתחת לפני הים התיכון. וכ־2 ק"מ מים כנרת.

עַדֵיסָה

כפר נטוש בגולן התחתון, צפונה מאל־על. השם ערבי, מהמלה: עדס – עדשים. נמצא כ־200 מ' מעל פני הים. צפונה לו עובר ואדי א־סמך אל הכנרת.

עַוָּאנִישׁ

שם ערבי לחורבה בשיפולי הגולן לצד הכנרת, במורד הכפר סקופיה. אין ידוע פירוש שמו. לפי הסברה זכר לו בשם עיינוש המובא בתלמוד³⁷¹. בשיפולי עואניש עובר ואדי א־סמך, היורד אל הכנרת. בצדו יורדת דרך הבאה מאפק, עוברת בסקופיה, דרך ואדי א־סמך אל הכנרת. ע' עיינוש.

עואניש נמצאת במורד ההר שעליו היה הכפר הערבי ביר א־שקום (א־שגום) והמושבה בני־יהודה. ר' גולדהאר, שקורא לה עיינש, מספר בשנת תרע"א/1911 בקירוב על 'היהודים והערבים יושבי כפר ביר שגום זורעים את השדות של עיינש, כי מקנת כספם הן. מעין מים חיים בחורבה זו³⁷².

עַוּיונָאת

שם משותף לשני כפרים סמוכים בגולן העליון, מזרחה מגשר בנות יעקב, וסמוך לכביש אל קונייטרה. כ־045 מ' מעל פני הים.

עוינאת א־שמאליה – הצפונית. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 587 תושבים.

עוינאת א־ג’נובּיה – הדרומית. לפי המיפקד הנזכר, היו בו 151 תושבים. ממנו יוצאת דרך דרומה, ואחרי מרחק כ־½ ק"מ, מתחברת בכביש גשר בנות־יעקב – קונייטרה, בקרבת הכפר נעראן.

עוֹרְבִים־נחל

יורד מהרי הגולן אל עמק החולה, צפונה מלהבות־הבשן. תירגום שמו הערבי – ואדי ע’וּראבּה.

עוֹרפִיֶּה

מקום בשיפולי הגולן המערבי ובגבול עמק החולה, בין גונן ונוטרה. כ־280 מ' מעל פני הים. בשם עורפיה המלה הערבית 'עורף’ – מקום מוגבה. בראשי הגבעה היה מוצב סורי, שהטריד את הישובים היהודים הסמוכים.

עַזָאזִיָאת (א), שם ערבי לגבעה. ע' עזז.

עַזָאזִיָאת (ב), גולן עליון. ע' כּריז־אלוּאוּי.

עֲזָז

גבעה בירכתי עמק החולה ובגבול רמת־הגולן. צורה עברית של שמה הערבי עזאזיאת. נקראה בשם שבט בדואי שהתגורר עליה. על גבעת עזז עבר הגבול בין ארץ־ישראל – במנדט הבריטי, וסוריה – במנדט הצרפתי. במלחמת השיחרור התחוללו עליה קרבות מרים, בתש"ח/1948. היה באזור המפורז, וסורים פלשו לתוכו והקימו עליו מוצב, שחלש על הישובים היהודים הסמוכים: דן, שאר־ישוב וכפר־סולד.

במלחמת ששת הימים כבשו חיילי גבעתי את גבעת־עזז.

עַיוּן

כפר נטוש בגולן התחתון, בסביבת מבוא־חמה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 282 תושבים. נמצא כ־320 מ' מעל פני הים, במורד אל בקעת הירמוך.

רבותינו במאה השניה בקירוב, מזכירים את עיון בין העיירות בתחום סוסיתה³⁷³.

טלעת עיון – מעלה עיון, הוא הנחל העולה מבקעת הירמוך אל עיון מעלה.

עַיוּן אֶלְחַגַ’ל

כפר נטוש בגולן העליון, בצד הכביש קונייטרה – מסעדה. השם ערבי: עיון – מעינות, אלחג’ל – החוגלות, צפור מצויה בארץ (ציור). לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בכפר 252 תושבים. נמצא כ־1010 מ' מעל פני הים. כ־7 ק"מ ממסעדה, וכ־6 ק"מ מקונייטרה.

חגלה, בערבית: חג’ל

השם הלטיני Alectoris graeca;

האנגלי: Partridge

עַיוּן אֶ־סַמַךְ

כפר בגולן העליון, בסביבות ואסט. פירוש השם עינות הדגים. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 684 תושבים.

עַיוּן־חַדִיד

כפר נטוש ברמת־הגולן, בסביבות ח’ספין, ובצד הכביש אל קונייטרה. השם ערבי ופירושו עינות־ברזל. אין ידוע מדוע זכה בשם זה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 315 תושבים. כ־470 מ' מעל פני הים.

עַיוּן־חָמוּד

כפר נטוש ברמת הגולן, לצד הכנרת. השם ערבי ופירושו מעינות־חמוד, שם פרטי מצוי בקרב הערבים. כ־350 מ' מעל פני הים. במורדו של הכפר חפירה של תעלת ההטייה של הסורים. ע' תעלת־ההטייה.

עַיינוּשׁ

ישוב קדום בגולן. רבותינו במאה השניה מזכירים אותו בין העיירות בתחום העיר סוסיתה³⁷⁴. לפי הסברה מקומו בחורבה הנקראת בערבית עואניש, במורד הגולן לצד הכנרת. ע' עואניש.

עֵין־אֶלְבָּאשָׁה

כפר ערבי בירכתי הגולן התחתון מעבר לגבול ישראל ונחל רקד, בשילטון סוריה. אלבאשה – הפחה, תואר גבוה בימי שלטון התורכים. אין ידוע מי הוא הבאשה, שהכפר נקרא על שמו. בקרבתו דרומה, כפר אחר בשם כום עין־אלבאשה. ע' כוּם.

עֵין־אֶלְבֵּידָה, מקור נחל רקד. ע' רקד.

עֵין־אֶלְחַמְרָה

כפר בקצה הגולן העליון, בסביבות קונייטרה. אלחמרה בערבית האדומה. נקרא על צבע האדמה שעליה הוא בנוי. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 494 תושבים. נמצא כ־1000 מ' על פני הים. כ־3 ק"מ מהגבול הסורי.

עֵין־אֶלְעַלַק

כפר שהיה בגולן התיכון, בצד הכביש גשר בנות־יעקב – קונייטרה. השם ערבי ופירושו עין העלוקות, מיני תולעים מצויות במים עומדים ועכורים. נמצא כ־600 מ' מעל פני הים. בקרבתו צפונה היה כפר בשם עליקה. ע' עליקה.

עֵין־אֶלְקוּרָה

כפר נטוש בגולן התיכון, בסביבות קונייטרה, דרומה מהכביש אל גשר בנות־יעקב. השם ערבי ופירושו עין־הקריות, הכפרים. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 171 תושבים. נמצא כ־700 מ' מעל פני הים. ממנו יוצאת דרך צפונה, עוברת בשכנתה סנדיאנה, ובמרחק כ־4 ק"מ מתחברת בכביש קונייטרה – גשר בנות־יעקב.

עֵין־אֶ־דִיסֶה

כפר נטוש במורדות הגולן העליון, לצד עמק החולה, דרומה מהכביש בניאס – מסעדה. כ־380 מ' מעל פני הים. במורדו עובר תוואי תעלת ההטייה של הסורים. מעין א־דיסה יוצאת דרך מזרחה אל עין־פית, החוצה את צינור טאפליין של האמריקאים. עין א־דיסה היה בשדה קרבות דמים בהסתער צה"ל מעמק החולה הקרוב, אל הרמה ביוני 1967. ע' טאפליין. עין־פית.

עֵין אֶ־נוּרִיָּה

כפר ערבי בשולי הגולן, מזרחה מקונייטרה, בשילטון סוריה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 34 נפש. נוריה הוא כינוי ערבי לצועניה.

עֵין אֶ־שַׁעֲרָה

כפר במורד החרמון ומזרחה מהגולן העליון, בשילטון סורי. כ־1300 מ' מעל פני הים.

עֵין אֶ־תִינֶה

שם ערבי לכפר, למעין ולחורבה, ברגלי הגולן ובגבול עמק החולה. פירושו – עין־התאנה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בכפר 335 תושבים. כ־150 מ' מעל הים.

עֵין־גָפְרָה

מעין חם בחוף הכנרת ולרגלי הגולן, צפונה מעין־גב. נקרא על הגופרית המצויה במימיו וריחה נודף מהם. תכונות המים במעין זה דומות לשל חמת־גדר וחמי־טבריה. המעין נובע כ־200 מ' מתחת לפני הים, בצד כביש העולה אל הגולן.

עֵין־דַכַּר

כפר ערבי סמוך לגבול הגולן, בשילטון סוריה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 321 תושבים. נמצא כ־500 מ' מעל פני הים. בסביבתו דולמנים רבים הנקראים בערבית: קבּור בני איסראיל – קברי בני ישראל. מזרחה לו, כ־½ ק"מ, עובר הטאפליין, צינור הנפט של חברה אמריקאית. ע' טאפליין.

עֵין־וּרְדָה

כפר נטוש בגולן התחתון, צפונה מח’ושניה. ורדה דומה לורד העברית. בערבית יש לו פירוש נוסף: מקום שיורדים אליו לשאוב מים. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 266 תושבים. נמצא כ־800 מ' מעל פני הים. מעין־ורדה יוצאת דרך דרומה, עוברת ברומסניה ובאה אל ח’ושניה, כ־4 ק"מ. דרך אחרת יוצאת מעין־ורדה צפונה עוברת בסנדיאנה ומתחברת על־יד כפר־נפאח', בכביש קונייטרה – גשר בנות־יעקב.

עֵין־זִיוּאָן

כפר נטוש בגולן העליון, בקרבת קונייטרה, ובצד הכביש אל צומת רפיד. היה מיושב צ’רקסים. זיואן בערבית הוא זון, צמח בר מזיק, מצוי בשדות תבואה וזרעיו מרים (ציור). ב־1885 היו בכפר 100 מבנים וכ־450 תושבים, בגיל יותר מעשר. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 796 תושבים. עין־זיואן נמצא כ־960 מ' מעל פני הים. ממנה אל קונייטרה כ־2 ק"מ. בקרבת עין־זיואן נוסד ישוב עברי שנקרא בהשפעת שמה הערבי – עין־זיון.

עשב הזון – זיואן בערבית

השם הלטיני: Lolium temulentum

עֵין־זִיוָן

ישוב עברי ברמת־הגולן בקרבת קונייטרה, על אדמת הכפר עין־זיואן הנזכר, ומכאן שמו. נוסד ב־כ' טבת תשכ"ח/21 ינואר 1968. משתייך אל הקיבוץ המאוחד. נמצא כ־960 מ' מעל פני הים, לרגלי הר אביטל (בערבית תל אבּו־נדה) ובצד הכביש קונייטרה – גשר בנות־יעקב. מעין־זיון אל קונייטרה – כ־2 ק"מ. אל גשר בנות־יעקב – כ־23 ק"מ, בירידה – כ־900 מ'.

השם הערבי עין־זיואן נקרא על צמח בר, ובשם העברי עין־זיון – זיו, זוהר.

עֵין־חוֹר

כפר נטוש בגולן העליון, צפונה מקונייטרה וסמוך לדרך אל מסעדה. חור הוא השם הערבי לצפצפה לבנה (רבים: אַחוּאר)³⁷⁵. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 449 תושבים. כ־1020 מ' מעל פני הים. ממנו יוצאת דרך מערבה, ואחרי מרחק כ־1 ק"מ מתחברת בכביש קונייטרה – מסעדה. מעין־חור לקונייטרה – כ־6 ק"מ.

עֵין־מַימוּן

כפר נטוש בשיפולי הגולן לצד עמק החולה, מזרחה מנוטרה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 233 תושבים. נמצא כ־290 מ' מעל פני הים. בקרבתו נמצאת עורפיה, באזור שבו היו מוצבים סורים נגד ישראל שגבולה עבר בקרבתם.

עֵין־סוּמְסוּם

כפר נטוש ברמת־הגולן, דרומה מהכביש גשר בנות־יעקב – קונייטרה. השם ערבי. סומסום הוא צמח מצוי בחקלאות, שגרעיניו משמשים תבלין וגם עוצרים מהם שמן הנקרא ‘שירס’. נמצא כ־475 מ' מעל פני הים. ממנו יוצא כביש מזרחה, ואחרי כ־3 ק"מ, מתחבר בכביש קונייטרה – גשר בנות־יעקב.

עֵין־סַפְנִי, כפר בלבנון. ע' ספינה.

עֵין־עַיְשֶׁה

כפר נטוש ברמת הגולן, בצד הכביש קונייטרה – רפיד. עישה שם פרטי לאשה, דומה לחיה העברית. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 770 תושבים. נמצא כ־930 מ' מעל פני הים. מעין־עישה אל קונייטרה – כ־8 ק"מ.

עֵין־פִ’ית

כפר נטוש במורד הגולן העליון, סמוך לכביש בניאס – מסעדה. אין ידוע פירוש השם פית ומוצאו. תושביו היו נוציירים. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 1523 תושבים. הם נמלטו במלחמת ששת הימים, יוני 1967, בעת שהתחולל קרב דמים באזורם. עין־פית נמצאת כ־550 מ' מעל פני הים. בצדו הדרומי־מערבי נובע מעין – עין אום־חסון. על הנוציירים ע' כאן.

עֵין־פְ’רֵיחָ’ה

כפר סמוך לגבול הגולן התחתון, מעבר לנחל רקד, בשלטון סוריה. כנראה בשם פ’ריח’ה המלה הערבית פ’רח’ – אפרוח. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו119 תושבים. נמצא כ־650 מ' מעל פני הים, וכ־3 ק"מ מגבולה של ישראל.

עֵין־קִנְיָה

כפר בשיפולי החרמון ובגבול רמת־הגולן. סמוך לכביש בניאס – מסעדה. אין ידוע מוצא השם קניה. אולי הקטנה של המלה הערבית קנאה – אמת־מים. תושביו דרוזים. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 798 תושבים. נמצא כ־800 מ' מעל פני הים, במורד אל בקעה צרה שבה זורם נחל סער, הגבול בין הגולן – דרומה, והחרמון – צפונה.

קבר שהוּאַנה נמצא בעין־קניה. לפי דברי התושבים היא אחותו של א־נבּי (הנביא) שועייבּ – יתרוֹ חותן משה רבנו, ומכאן קדושתה. השם שהואנה הוא ערבי ופירושו ‘חפצה’, דומה לחפצי בה העברי.

בתחום עין־קניה נובעים שני מעיינות, מקור המים של תושביה:

מעין־קניה יוצאת דרך דרומה, עוברת על גשר הידידות, הבנוי על נחל סער, עולה ומתחברת, אחרי מרחק כ־½1 ק"מ, בכביש בניאס – מסעדה. מעין־קניה אל מסעדה – כ־5 ק"מ, ואל בניאס – כ־6 ק"מ. מעין־קניה יוצאת דרך מזרחה אל רמת־שלום, עוברת בסביבה עשירה במעינות, בצד חורש שבו נבּי חזוּרי, קבר קדוש לדרוזים, חוצה את נחל חזורי, ובאה אל רמת־שלום, כ־4 ק"מ, ועליה – כ־200 מ'.

אלחוארת – שם ערבי לפסגה רמה בולטת על פני עין־קניה. מתרוממת כ־1020מ' מעל פני הים. ע' גשר־הידידות. נבי חזורי. סער. קנאה.

עֵין־תַרַע

ישוב קדום בגולן. תרע בארמית שער. רבותינו במאה השניה בקירוב, מזכירים אותו, בתחום העיר סוסיתה, בחוף הכנרת³⁷⁶.

עַכָּאשָה – תל

שם ערבי לגבעה בגבול הגולן, מזרחה מהכביש קונייטרה – ח’ושניה, בקרבת הכפר בריקה והגבול הסורי. פסגתה – 1026 מ' מעל פני הים. עכּאשה הוא שם של קדוש במסורת המוסלמית. על הגבעה בית־קברות מוסלמי. תושב הגולן, אדיבּ סוליימאן באע', שכתב בצרפתית ספר חשוב על הגולן ב־1958, מקדישו לאביו הקבור על תל עכּאשה. בירושלים, מקום קדוש למוסלמים בשם א־נבּי (הנביא) עכּאשה.

עַלָאן

שם ערבי לנחל, היורד מארץ הבשן אל הירמוך, מזרחה מנחל רקד. אין ידוע פירוש שמו ומוצאו. האזור בין נחלי רקד ועלאן נקרא בערבית ג’ידור. ע' ג’ידור.

עַלֵיקָה

שם משותף לשני כפרים נטושים שכנים ברמת הגולן, סמוך לכביש גשר בנות־יעקב – קונייטרה. עליקה (ברבים: עוליק), הוא שיח הסנה הגדל בר על מקורות מים³⁷⁷. תושביהם נמלטו במלחמת ששת־הימים, יוני 1967. נמצאים כ־570 מ' מעל פני הים.

עליקה ג’נוּבּיה – דרומית. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 193 תושבים.

עליקה שמאליה – צפונית. לפי המיפקד הנזכר היו בו 559 תושבים.

עַלָמֵין

כפר נטוש בשיפולי הרי הגולן, על גדת הירדן העליון. השם כנראה ערבי ופירושו שני סימנים. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 281 תושבים.

עִמָארָה

מלה ערבית למבנה מלשון: עמר – לבנות. בסמיכות עמרת־. מהמלה ‘עמר’ המלה הערבית החדשה: מסתעמרה – מושבה. כך גם קראו למושבה עברית בארץ.

למבנה משטרה בנגב, קראו הבדואים: עמארה – מבנה. לכפר ערבי בסביבות יפו קראו: צרפנד אלעמאר – הבנויה, המיושבת, להבדיל מאחרת שהיתה חרבה. בגולן היה מוצב צבאי־סורי, בשם הערבי עמרת עז א־דין (להלן).

עַמֵידוּן (תל עמידון)

שם משותף לשני מקומות סמוכים בארץ בשן, על אדמת הבארון דה־רוטשילד. אין ידוע פירוש השם עמידון ומוצאו.

עמידון אלפוקאני – העליונה, בצפון. דרומה לה

עמידון א־תחתאני – התחתונה. על־ידה הוקם הישוב שהוכתר בשם תפארת־בנין, לכבוד הברון בנימין (אדמונד) דה־רוטשילד. ע' תפארת־בנימין.

עִמְרַת אֶלְפְרֵיג'

כפר נטוש בגולן התחתון. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 191 תושבים. נמצא כ־360 מ' מעל פני הים. כנראה אלפריג' שם פרטי ערבי, מלשון פ’רג’ – תשועה.

עִמְרַת עִז אֶ־דִין

שם ערבי למוצב סורי במרומי הגולן, ממזרח לכנרת, בקרבת קיבוץ מבוא־חמה. פירושו – מבנה עז א־דין, שם פרטי שפירושו עוז־הדת ומצוי בקרב הערבים. אולי זהו עז א־דין אלקסם – אבי הכנופיות הערביות נגד היהודים והבריטים. נהרג בידי הצבא הבריטי בהרי שומרון. אביר מוסלמי בשם עז א־דין מובא בכתובת ערבית משנת 1213, שהיתה קבועה בח’אן שהיה קרוב למקום הזה והוא היה כפי שכתוב בכתובת ‘הלוחם מלחמת הקודש, העומד על משמר הגבול’.

עמרת עז א־דין נמצאת 354 מ' מעל פני הים התיכון. המוצב היה מבוצר בידי הסורים חולש על פני קיבוץ האון, הבנוי למטה לרגליו בחוף הכנרת, ועל הכביש אל עין־גב הסמוכה, כ־550 מ' מתחת למוצב הנזכר, ולפיכך מכונה הוא בשם החדש מצפה־האון. בצד עמרת עז א־דין הכביש קונייטרה – חמתי־גדר. ע' ח’אן אלעקבּה.

עַמוּדִיֶּה

כפר נטוש בגולן התיכון, דרומה מהכביש גשר בנות־יעקב – קונייטרה. השם ערבי ובו המלה עמוד, הדומה לעברית. אולי נקרא על עמודים קדומים שנמצאו בשטחו. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 91 תושבים. נמצא כ־500 מ' מעל פני הים.

באחד הבתים בעמודיה, נמצאה אבן חטובה ועליה גם שרידי כתובת עברית (ציור).

אבן עטורה וכתובה נמצאה במפתן לבית ערבי בעיי הכפר עמודיה

כנראה האבן שריד מבית־כנסת קדום.

עַמְרִית

חורבה לרגלי הגולן העליון ובגבול עמק החולה. סמוך לקבר הקדוש נבּי הודה. עד מלחמת ששת־הימים, יוני 1967 היה על הגבול בין ישראל וסוריה. ע' נבי הודה.

עַסַלִיֶּה

כפר נטוש בגולן התיכון המערבי, לצד גדת הירדן. אולי בו המלה הערבית ‘עסל’ – דבש. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 179 תושבים. נמצא כ־200 מ’ מעל פני הים.

עַקְרַבָּה

כפר בארץ הבשן, בשילטון סוריה. אולי נקרא על העקרב, עקרבּ בערבית, המצוי בארץ. גיאוגרף מוסלמי במאה השלוש־עשרה, מזכירו ומכנו במלה הערבית 'מדינה’ – עיר גדולה³⁷⁸. אולי היה קיים בו ישוב יהודי בימי־הביניים. ממנו מוצא משפחה שנקראת בשמו, בצורה הערבית – אלעקרבּאני. נזכר בתעודה עברית שנמצאה בגניזה של מצרים, ותאריכה ‘שנת של"ו’ למנין שטרות’ – שנת 1024 לסה"נ, מימי שילטון המוסלמים בארץ, תחת חליפיהם הפטימיים³⁷⁹. כפר אחר בשם עקרבה נמצא בהר שומרון.

עַרַבּ אֶלְהִישׁ

ישוב בדואי קטן שהיה בגולן העליון, סמוך לכביש מסעדה – ואסט. כ־1000 מ' מעל פני הים. ערבּ – בדואים אלהיש – החורש. ע' היש.

עַרַבּ אֶ־לוּיזָה

כפר בירכתי עמק החולה ועל גדת החצבאני (נחל שניר), במדינת הלבנון. מול הכפר ע’ג’ר בישראל. נמצא כ־380 מ' מעל פני הים.

עַרְדָה

כפר ערבי דרומה מרמת־הגולן, מעבר לגבול ישראל ונחל רקד, בשלטון סוריה.

עַרְנֶה

כפר לרגלי החרמון בשילטון סוריה. אין ידוע מוצא שמו ופירושו. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 1234 תושבים. נמצא כ־1350 מ' מעל פני הים, לרגלי הר שפסגתו 1580 מ' מעל פני הים. מערנה יוצא כביש מזרחה דרך כפרים אחדים אל דמשק.

עַשְֶּה

כפר נטוש בגולן התחתון, בצד הכביש קונייטרה – רפיד, הקרוב אליו. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 757 תושבים. נמצא כ־780 מ' מעל פני הים.

עַשְתְּרוֹת־קַרְנַיִם

עיר קדומה בעבר־הירדן, בארץ הבשן. נקראה על עשתורת, אלה מפורסמת בחיי הכנענים הקדמונים, ועל העיר קרנים שהיתה בקרבתה. להבדילה ממקום אחר בשם עשתרות. העיר ידועה עוד מימי אברהם אבינו, כמסופר בתורה ‘בא כדרלעומר והמלכים אשר אתו ויכו את רפאים בעשתרות־קרנים’³⁸⁰ הרפאים היו מבני העממים הקדומים שהתגוררו בארץ. היתה מעריו החשובות של עוג מלך הבשן ובני ישראל כבשוה, כדברי המקרא ‘כל ממלכות עוג מלך הבשן אשר מלך בעשתרות’³⁸¹. עשתרות ניתנה לבני שבט מנשה³⁸². במסע של תגלת־פלאסר מלך אשור בארץ־ישראל נלחמו צבאותיו על עשתרות. בארמונו שנחשף בנינווה בירתו נגלתה תמונה, תבליט על אבן של עשתרות, הנכנעת לפני חייליו המובילים את תושביה בשבי (ציור).

העיר עשתרות בתבליט אשורי, משנת 732 לפני סה"נ

התבליט נחשף בנינווה – בירת אשור, ומוצג במוזיאון הבריטי, לונדון.

העיר היתה ידועה גם בדורות הבאים בשם מקוצר עשתור. כנראה בין תושביה היו גם גרים יהודים. בשיחת חכמים על גרים אם צריכים הם לומר בתפילתם ‘אלהי אבותינו’, מספר יהודה הנשיא במאה השניה, ‘רבי שמע לאילין דבי בר עשתור, דאינון גרים בני גרים, אומרים: אלהי אבותינו’³⁸³. חכמים תארו בדמיונם את מראה העיר עשתרות־קרנים, שוכנת בבקעה צרה בין שני הרים גבוהים ומחודדים, בצורת קרנים. לפיכך היה השם עשתרות־קרנים, למושג מיוחד, למקום חבוי בין הרים גבוהים. חכמים מדברים על ‘העושה סוכתו בעשתרות־קרנים’ ³⁸⁴. רש"י מפרש ‘שני הרים גדולים והשפלה ביניהם. ומתוך גובה ההרים אין חמה זורחת שם בשפלה’.

עשתרה – שם ערבי לתל המציין את מקומה של עשתרות־קרנים הקדומה. נמצא בלב הבשן, דרומה מהכפר שייח’־סעד, אולי קרניים הקדומה. התל נמצא בצד הדרך מדמשק – בצפון, אל דרעה, אדרעי הקדומה – בדרום. בתל נערכה חפירה מדעית שחשפה קצת משרידיו הקדומים.

עַתְמָאן

כפר בחלקו הדרומי של הבשן, בשילטון סוריה. אין ידוע מוצא שמו ופירושו. לפי אומדנה ב־1896 היו בעתמאן 220 תושבים ו־45 ביקתות. בכפר שרידי מוזוליאון קדום (ציור).

שיחזור של מוזוליאון – מבנה קבורה הנמצא בכפר עתמאן. ציור משנת 1896

למעלה: חזית המבנה. ולמטה – חתך לכל אורכו.

ZDPV, XX, 1897

בתוך עתמאן עובר נחל הנקרא בשם הערבי: ואדי א־דהבּ – נחל הזהב. בא משיפולי הר הדרוזים, נמשך מערבה והוא מסעיפיו של הירמוך.

לפי הסברה במקומה של עתמאן היתה חטמונה הנזכרת בספרותנו הקדומה.

בקרבת עתמאן עוברת אמת־מים קדומה המכונה בערבית ‘קנאת פ’רעוּן’ – תעלת פרעה, והיא נמשכת דרומה־מערבה אל הגלעד הצפוני. ע’ חטמונה. קנאה.

עָ’ארִיֶּה

שם משותף לשני כפרים סמוכים בארץ הבשן, בשילטון סוריה. נקראים יחד – אלע’ארייאת. המרחק ביניהם כ־3 ק"מ ונמצאים כ־620 מ' מעל פני הים, על גדות נחל בשם הערבי ואדי א־דהבּ – הזהב, מסעיפיו המזרחיים של הירמוך.

ע’אריה א־שרקיה – המזרחית. לפי אומדנה היו בו ב־1896 כ־750 תושבים ו־155 בתים.

ע’אריה אלע’רבּיה – המערבית. בו היו ב־1896 כ־500 תושבים ו־110 בתים.

עַ’גַ’ר

כפר בעמק החולה הצפוני, סמוך לרגלי החרמון. תושביו נוציירים. השם ערבי. ופירושו מחנה צוענים. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 620 תושבים. נמצא כ־320 מ' מעל פני הים. על הגדה המזרחית של נהל שניר – חצבּאני בערבית. דרומה לו עובר צינור הנפט טאפליין. במשך שנים רבות היה הכפר ע’ג’ר בתחום הלבנון ונמסר לידי סוריה. תייר גרמני ב־1805 מזכיר את הכפר הזה (תמונה).

מקום תפילה בכפר ע’ג’ר לתושביו הנוציירים. נקרא 'אלארבעין – הארבעים

לזכר ארבעים קדושים ידועים במסורת המזרח.

ג’סר ע’ג’ר – גשר דרומה מהכפר, על נחל שניר. הגשר שוקם בזמן האחרון.

כתובת יוונית נמצאה ב־1906, בקרבת גשר ע’ג’ר. חקוקה על אבן בזלת ששימשה ציון גבול של אחוזה, בשנת 300 בקירוב. בכתובת צו מאת קיסרי רומא ‘דיאוקלטיאן ומקסימיאן אגוסטוס ומקסימיאן קיסרים, ציוו שאבן זו גובלת בשדות של אחוזת חרסימיאנוס, תוצב בפיקוח של אליוס סטאטוטוס, הממונה על המקומות הנזכרים’. אליוס היה מושל פ’ניקיה, בשנים 305 – 293 לסה"נ. אבני־גבול דומות נמצאו בעמק החולה ובארצות הגולן והבשן. ע' ואזאניה. קונייטרה. והפרק על הנוציירים.

עָ’דִיר

מלה ערבית לבריכה קטנה, או גב שבו נקווים מי גשמים. רבים – ע’ודראן. מצויה בשמות מקומות. להלן.

עַ’דִיר־אֶלְבּוּסְתָאן

כפר ערבי בדרום הגולן התחתון,מעבר לגבול ישראל, בשילטון סוריה. השם ערבי ופירושו בריכת־הבוסתן.

עַ’דִיר־־אֶלחַמָאם, מפל־מים בסביבת בניאס. ע'

סער.

עַ’דִיר אֶ־נַחָאס

כפר נטוש ברמת־הגולן. השם ערבי ופירושו בריכת הנחושת. ע' ע’דיר.

עַ’דִיר אֶ־סָאקִי

כפר נטוש ברמת־הגולן העליון, בסביבות ואסט. השם ערבי ופירושו בריכת־ההשקאה.

עַ’דְרִיֶּה

כפר נטוש ברמת הגולן התיכון, דרומה מגשר בנות־יעקב – קונייטרה. תושביו היו תורכמנים (ראה פרק “תורכּמנים”).

ע’ורָאבָּה, נחל בגולן. ע' עורבים.

עַ’סָאן (א) – שבט קדום

שבט בדואי שהתגורר בימי קדם בגבול עבר־הירדן הצפוני, באזורי גולן, בשן וחורן. ביחוד התפרסם במאות החמישית – הששית, בימי שילטון הנוצרים־הביזאנטים בארץ־ישראל. בהשפעתם היו בני ע’סאן לנוצרים באמונתם ונשארו בדואים באורח חייהם. השילטון הביזאנטי העניק לראשי השבט תואר יווני מיוחד פ’ילארק, והקציבה להם קיצבה שנתית, במטרה להבטיח את השקט והשלום באזוריהם, הנוגעים בתחומי הישוב החקלאי. בירת בני ע’סאן היתה על גבעה הנקראת בשם הערבי ג’אבּיה – גביתא בארמית, ונמצאת בארץ הבשן, סמוך לגולן, בה ישבו ראשיהם שהוכתרו בתואר מלכים, מוּלוּך בערבית, ולפיכך קראו לה ג’אבּיה אלמוּלוּך. עם כיבוש הארץ בידי הערבים־המוסלמים, בראשית המאה השביעית, נעלמו בני ע’סאן ורבים מהם נטמעו בשבטים בדואים שירשו את מקומותיהם.

הסורים קראו בעת החדשה לזכר בני ע’סאן הקדומים לכפר מומסיה בקרבת קונייטרה, בשם אלע’סאניה, והגבעה הסמוכה אליו – תל אלע’סאניה. ע' ג’אבּיה.

עַ’סָאן (ב) – תל

בגבול הבשן ולרגלי הר הדרוזים, מזרחה מהעיירה בצרה אסקי־שאם, בשילטון סוריה. על השם, ע' ע’סאן (א).

פֶּרֶס – הר

בולט ברמת הגולן, בגבול הגולן העליון המשתרע ממנו צפונה, והגולן התחתון – דרומה־מערבה. פסגתו – 929 מ' מעל פני הים. עליה ניכר לוע הגעש, ואחר – במורדה.

פרס הוא ממיני הנשרים בארץ, ונזכר בתורה³⁸⁵. ניתן להר, לפי שמו הערבי ג’בּל אלפ’רס, שפירושו – הר הסוס. נקרא כך מסבת צורתו הדומה לגב סוס, דומה לשם סוסיתה מימי קדם.

מהכביש קונייטרה – רפיד, מסתעפת דרך אל מרומי הר פרס, במרחק – כ־½1 ק"מ, ועליה – כ־170 מ'.

פֶּרַע – נחל

בגולן העליון, דרומה מהכביש בניאס – מסעדה. ראשיתו – סמוך לכפר זעורה, ונמשך מערבה אל נחל חרמון, בעמק החולה. נקרא על אזורו הפרוע, מבותר בערוצים ומכוסה טרשים. ניתן לפי שמו הערבי ואדי פ’רעוּן. אמנם פ’רעוּן היא הצורה הערבית של השם פרעה מלך מצרים.

פַ’גַ’ר (אלפ’ג’ר)

שם ערבי למעין ולנחל בשיפולי הגולן, לצד עמק החולה. פירושו – מים פורצים. ואדי אלפ’ג’ר – נמשך מערבה ויורד אל בקעת החולה, צפונה מאשמורה.

עין אלפ’ג’ר – נובע באפיק ואדי אלפ’ג’ר. במימיו ‘אצות אדומיות’, שאינן מצויות במקום אחר בארץ, ומין בעל־חי בשם עגלשון אחור־הגחון. לפי הסברה זהו המקום היחידי בעולם שבו הוא נמצא³⁸⁶.

פַ’זָארָה

כפר נטוש ברמת־הגולן התיכון, בקרבת הכביש קונייטרה – רפיד, סמוך למיסעף הדרך אל ח’ושניה. פ’זארה הוא שם של שבט בדואי, בדורות קודמים. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בכפר פ’זארה 193 תושבים. נמצא כ־820 מ' מעל פני הים.

פַ’חָאם

כפר נטוש בגולן התיכון, סמוך לכביש קונייטרה – רפיד. השם ערבי ופירושו עושה־פחמים. זכר מאותם הימים שתושבי הגולן כרתו עצי היער ועשו מהם פחמים למכירה, וגרמו בזה להשמדת היערות היפים. הכפר נמצא כ־700 מ' מעל פני הים ועל פניו בולט יפה הר פרס (תל אלפרס) הקרוב.

פָ’חוּרָה

כפר שהיה ברמת־הגולן, דרומה מהכביש גשר בנות־יעקב – קונייטרה. השם ערבי ופירושו בית־יצור כלי חרס. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 192 תושבים. נמצא כ־350 מ' מעל פני הים. בקרבתו דרומה לו עובר תוואי תעלת ההטייה של הערבים.

בסיס לעמוד, עשוי בזלת

נמצא בחורבות פ’חורה עליו תבליט של מנורה. אולי שריד מבית־כנסת קדום, מהמאה השניה – שלישית.

פְ’יָאלָה, שם יווני. ע' בריכת־רם.

פִ’יק, שם ערבי, לכפר בגולן תחתון. ע' אפק.

פַ’רַג'

כפר נטוש בגולן מערבה מהר פרס. השם פרג' ערבי, ופירושו תשועה.

פַ’רַז

מלה ערבית לבקעה קטנה בין שתי גבעות. מרכיב בשמות מקומות גם בגולן.

פַ’רַז אֶ־טָוּיִל

כפר נטוש בגולן העליון, מערבה מהכביש מסעדה – קונייטרה. פ’רז – בקעה קטנה. א־טויל – הארוכה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 128 תושבים. כ־950 מ' מעל הים.

פַ’רְעוּן, ואדי בגולן העליון. ע' פרע.

פַ’שְכּוּל

כפר נטוש במורד החרמון, השופע אל עמק החולה הקרוב. אין ידוע מוצא שמו ופירושו. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 358 תושבים, כולם מוסלמים. נמלטו במלחמת ששת־הימים, יוני 1967. התושבים עסקו בגידול עצי מאכל וגם במטע פוסתוק חלבּי, שנשאר עד ימינו.

פ’שכול נמצאת כ־630 מ' מעל פני הים, כק"מ אחד מגבול הלבנון. בשיפולי הכפר עובר הכביש בניאס – ע’ג’ר וממנו יורד שביל אליו, באורך כ־4 ק"מ, ובירידה – כ־400 מ'. במערב הכפר יורד ואדי אלמע’אר – נחל המערות, אל עמק החולה.

צַבָּאחִיֶּה

כפר שהיה בגולן התחתון המערבי, לצד הכנרת. כ־200 מ' מעל פני הים. משקיף על פני נוף נהדר. אולי בשם המלה הערבית ‘צבּאחיה’ שפירושה – יופי. צבּאחיה שוכנת על פני רכס בשם הערבי ‘ארד אלמשרפ’וּי’ ופירושו ארץ מצפה. מלשון ‘שרפה’ לשכון במקום גבוה, צופה על פני הסביבה. ע' משרפ’וי.

צַבָּבּ (קרי: סבּבּ)

מלה ערבית למצוק, או למדרון תלול מאד. רבים: אצבּאבּ. צבּיבּה – מצוק קטן. מזה השם קלעת א־צבּיבּה למצודה קדומה לרגלי החרמון. ע' מצודת־נמרוד.

צְבֵּיבָּה, שם ערבי. ע' מצודת־נמרוד.

צָהיֶא

לפי דברי גיאוגרף מוסלמי, במאה השלוש־עשרה, זה היה ‘כפר במחוז בניאס’ הוא גם מזכיר את אחד מתושביו החשובים שהיה מצאצאי ‘מעויה בן אבי־ספיאן’³⁸⁷. אין זכר לשם במקור אחר. בימינו אין באזור בניאס מקום בשם זה או דומה לו. ע' סויהיה.

צוֹרְמָאן

כפר נטוש בגולן התחתון, בקרבת קונייטרה. אין ידוע מוצא שמו ופירושו. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 887 תושבים. צרמאן נמצאת 980 מ' מעל פני הים. ממנה יוצאת דרך צפונה אל קונייטרה, כ־3 ק"מ.

אלעדנאניה – שם חדש לצורמאן, לזכר שבט ידוע בארץ ערב, בימי קדם.

צִיָאר־אֶלחוּרְפָאן

כפר נטוש בשיפולי הגולן, לצד גדת הירדן. פירוש השם – מכלאות הכבשים. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו – 234 תושבים. נמצא כ־160 מ' מעל פני הים. בצדו עובר כביש צפונה – אל גשר בנות־יעקב, ודרומה – אל בטיחה. ע' כביש המוצבים.

צֵידָה

כפר ערבי בגבול הגולן התחתון, מעבר לגבול ישראל, בשטח סוריה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 301 תושבים. נמצא כ־520 מ' מעל פני הים. דרומה לו עובר נחל רקד אל הירמוך.

צֵייָדן, עיר קדומה. ע' בית־צידה.

צִיר (קרי: סיר)

מלה ערבית למכלאת־צאן. גירסה אחרת: צירה. רבים: ציאר. אולי זכר לה במקרא, בגירסה: צרה, בדברי מיכה הקורא אל ישראל ‘אשימנו כצאן בצרה, כעדר בתוך הדברו’³⁸⁸. המלה ‘ציר’ ביחיד או ‘ציאה’ ברבים, מצויה בשמות מקומות בגולן. להלן.

צִיר אֶ־דְיָאבּ (קרי: סיר א־דיאב)

כפר שהיה בחלקו הצפוני של הגולן העליון, במורד אל עמק החולה. ציר – מכלאה לצאן. א־דיאבּ – שם של שבט בדואי שהיה בגולן. תושביו היו רועים. ציר א־דיאבּ נמצאת כ־540 מ' מעל פני הים, ונשקפת על פני עמק החולה וההרים סביב. בכפר עובר צינור הנפט טאפליין ובהקבלה אליו–דרך הנפט. באזור ציר א־דיאבּ התחולל קרב טאנקים במלחמת ששת־הימים, 9 ביוני 1967, כשטור טאנקים הסתער מגבעת־האם אל מרומי הגולן, בדרכו אל הכפר קלע, השוכן במעלה ההר הקרוב אליו.

אנדרטה לקציני צה"ל, ניצבת בקרבת ציר א־דיאבּ ובצד דרך הנפט (ציור). ע' א־דיאבּ. קלע.

אנדרטה לקציני צה"ל

‘לזכר רב־סרן רפאל מוקדי, סרן יובל בן־ארצי שנפלו כאן בקרב על רמת־הגולן’. 9.6.67'.

האנדרטה ניצבת במורד הגולן, סמוך לציר א־דיאבּ ועל הדרך אל קלע הקרובה.

משקיפה על פני עמק החולה והרי הגליל העליון.

על הדרך מציר א־דיאבּ אל קלע בנו הסורים מחסום נגד טאנקים.

הטאנקים הישראלים בקעו בו ועלו בקרב קשה אל קלע הקרובה.

ראה ציור להלן ומפת הקרבות בפרק על ‘הגולן במלחמת ששת הימים’.

מחסום סורי נגד טאנקים במורד הגולן, אל מול עמק החולה והרי הגליל העליון

בו עוברת הדרך מציר א־דיאבּ – למטה אל קלע – למעלה.

צְעִ’ירָה (א־צע’ירה)

כפר שהיה ברמת־הגולן התחתון, מערבה מח’ספין. השם ערבי ופירושו, כמו בעברית, צעירה או זעירה – קטנה. נמצא כ־420 מ' מעל פני הים.

צַלְחָ’ד (סלח’ד)

עיירה בהר הדרוזים, בשילטון סוריה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 3481 תושבים. משמשת מרכז של נפה. העיירה נמצאת כ־1510 מ' מעל פני הים. במקומה היתה סלכה, הנזכרת בתורה. ע' סלכה.

צְלָצַל – נחל

יורד מרמת הגולן אל הכנרת, צפונה מעין־גב. ראשיתו בסביבת בני־יהודה, אורכו כ־2 ק"מ וירידתו – כ־300 מ'. השם צלצל הוא חדש, ונקרא על מין ארבה הנזכר בתורה³⁸⁹. במרומי גדתו הדרומית של הנחל בולט קרן עין־גב. בהקבלה אל הנחל, צפונה, עובר נחל מכמן. ע' בני־יהודה. מכמן. קרן עין־גב.

צַמְדָאנְיֶּה

שם משותף לשני כפרים שכנים בגבול הגולן בסביבת קונייטרה ודרומה מהכביש אל דמשק. אין ידוע מוצא השם ופירושו. נמצאים כ־920 מ' מעל פני הים.

צמדאניה ע’רבּיה – מערבית. כפר במזרחה של קונייטרה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 346 תושבים.

צמדאניה שרקיה – מזרחית, בסוריה. לפי המיפקד הנזכר, היו בו 209 תושבים. בקרבתו אתר קדום בשם הערבי: 'אלחרבּה אלעתיקה’ – החורבה העתיקה. מצמדאניה זו יוצאת דרך צפונה ואחרי מרחק כ־½2 ק"מ, מתחברת בכביש קונייטרה – דמשק.

צָפָה – ואדי

יורד מהרי הגולן אל בקעת בטיחה ומתחבר אל נהר א־זאכּי בחוף הכנרת. צפה בערבית הוא צח ונקי ונקרא כנראה על מימיו.

צָפוּרִיה

כפר שהיה בחלקו הדרומי של הגולן התחתון, בסביבת מבוא־חמה, כ־330 מ' מעל פני הים ובמורד אל בקעת הירמוך. אין ידוע מוצא שמו ופירושו (גם ציפורי בגליל נקראת בקרב הערבים בשם צפ’וריה). אולי זכר לצפוריה הגולנית מובא בכתובת עברית־ארמית, שנחשפה בבית־הכנסת של חמת־גדר, הנמצאת בבקעת הירמוךכ־8 ק"מ דרומה־מערבה ממנה. בכתובת זו נזכרים שמות מנדבים ומקומותיהם ‘ודכיר לטב מוניקה דסוסי(ת)ה צפוריה… מלך ע[למה ית]ן ברכתה בעמל[הון] אמן, אמן סלה, שלום’ – זכור לטוב מוניקה מסוסיתה צפוריה… מלך העולם יתן ברכה במעשיהם… מוניקה זה היה במוצאו מסוסיתה ותושב צפוריה הנזכרת. סוסיתה נמצאת כ־6 ק"מ צפונה ממנה, בחוף הכנרת. כנראה זכר לכפר זה מובא בתעודה צלבנית מהמאה השתים־עשרה³⁹⁰. ע’ חמת־גדר. סוסיתה.

קָאדְרִיֶּה

כפר ברמת הגולן. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 365 תושבים.

קְבּוּר בַּנִי אִיסְרָאִיל

שם ערבי לשדה דולמנים ברמת־הגולן, פירושו – קברי בני ישראל, האגדה הערבית מיחסת אותם לבני ישראל בימי משה רבנו, שנדדו באזור זה וממנו באו אל הארץ המובטחת להם. ע' דולמנים.

קְבָרִים קְדוֹשִׁים

מצויים בגולן ובבשן הקרוב. יש מהם של אישים מפורסמים במקרא: סם אבּן נוּח – שם בן נוח, בעיירה נוה, הודה אבּן יעקוּבּ – יהודה בן יעקב, בשיפולי הגולן ובגבול עמק החולה. בימי־הביניים הראו יהודים את קבר שבואל נכד משה רבנו בבניאס, והערבים מכירים את קבר איוב ואשתו בכפר שייח־סעד בלב הבשן.

ישנם קברים של אישים ששמותיהם אמנם מפורסמים בקרב האוכלוסיה, אולם הם יודעים מעט מאד עליהם. מהם מוכתרים בתואר הרם: נבּי – נביא. כמו נבּי יעפורי בקרבת מג’דל־שמס ונבּי חזוּרי מעל הכפר עין־קניה. קבר אחר מוכתר בשם הערבי אלח’דר, נמצא בבניאס מעל מעין הירדן. אלח’דר שפירושו הירוק, הוא שם מפורסם במסורת הארץ. כינויו של אליהו הנביא בקרב ערבים ויהודים דוברי־ערבית והוא כינוייו של סנט גיאורג, בקרב נוצרים דוברי־ערבית, הקדוש במסורתם. קבר אחר הוא שייח' מרזוק בגולן התיכון, סמוך לכביש גשר בנות־יעקב – קונייטרה. ע' בניאס. נבי הודה. נבי חזורי. נבי יעפורי. שייח' מרזוק. וע' בערך: מקומות קדושים.

קוּבַּת קַרְעָה

שם ערבי לגבעה בגולן התחתון, דרומה מיהודיה. קובּה בערבית כפה, ונקראת על צורתה המעוגלת, קרעה – קרחה, חשופה. פסגתה – 420 מ' מעל פני הים, נקודת תצפית על פני סביבתה. לרגלי הגבעה עוברת תעלת ההטייה של הסורים. מח’ושניה יוצאת דרך בלתי־סלולה מערבה־דרומה, חוצה את צינור הנפט טאפליין, עוברת בתנוריה ובחזאן, ובאה אל רגלי קובּת קרעה. כ־14 ק"מ מח’ושניה.

קולפא דקנסיר (דקנטיר)

ספר הזוהר מספר על רבי שמעון בר יוחאי שבא יום אחד בשער העיר טבריה וראה ‘קולפא דקנסיר’³⁹¹. אין לדעת מה מובנו. לפי דברי חכם שחי בארץ במאה השש־עשרה הגירסה היא ‘קולפא דקנטיר’. והוא סובר שקולפא ‘לב הים נקרא בלע"ז גולפו, קנטיר שם מקום מעבר לים טבריה. עד היום נקרא כך’³⁹². זה מזכיר את אום אלקנאטר של ימינו, שבה שרידי בית־כנסת קדום. ע' אום אלקנאטר.

קִוּינֵיטְרָה

הישוב החשוב ביותר ברמת־הגולן, על הכביש גשר בנות־יעקב – דמשק. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 17080 תושבים, ברובם צ’רקסים. נמלטו במלחמת ששת־הימים.

ראשיתה של קונייטרה סביב גשר בנוי קשתות קטנות, ומכאן שמה הערבי קונייטרה, שפירושו גשר קטן. הקטנה מהמלה הערבית – קנטרה. לפרקים עברו בה עולי־רגל בדרכם מדמשק אל הארץ או בחזרה ממנה. תייר נוצרי איטלקי שעבר בה ב־1599 מזכיר את שמה, כמדומני לראשונה בספרות עולי־הרגל³⁹³. קבוצת תיירים אנגלים עברה בקונייטרה ב־1600, בדרכם מדמשק אל הארץ והם מספרים: ‘והתאכסנו באכסניה (ח’אן) טובה ונהננו לשוטט בשוק הסמוך הנה והנה. מקונייטרה המשכנו דרכנו בנוף נהדר והדרך קשה, ושבעתים קשים הם האנשים המתגוררים בסביבה. הם מתחבאים בין הסלעים, מזוינים באלות ברזל ודרשו מאתנו כופר מס גולגולת ושלמנו להם’…³⁹⁴. תייר שעבר בקונייטרה ב־1812 מספר שראה אותה חרבה ותושביה נטשוה, מזמן שעברו פה חילות תורכים בדרכם אל מצרים. היא מוקפת חומה חזקה ובתוכה ח’אן טוב, מסגד נאה, עמודי גרניט קצרים, ומעין שופע ובקרבתו מעינות אחרים. השיירות הבאות מעכו לרוב נחות בלילה בקונייטרה'³⁹⁵.

עמוד־זכרון בקונייטרה, ניצב ברחובה הראשי

עמוד־זכרון בבית־הקברות הסורי – צבאי

ראה צ' להלן.

כתובת ערבית חרותה על לוח שייש שחור, בבית־הקברות הצבאי – בקונייטרה

'אומה ערבית אחת, בעלת השליחות הנצחית.

לזכר אותם שנפלו למען המשימה הפלסטינאית, באזור הגבולות. מן הכוחות הפעילים והמילואים ושומרי האומה, והמגינים העממיים, הקימה המפקדה הכללית של הצבא והכוחות המזויינים, את המצבה הזאת, לזכרון הנצחת גבורתם בשדה הכבוד והמאבק ולהוקרת מלחמתם המקודשת (אלג’האד), למען המולדת והערכיות (אלערוּבּה).

המצבה הזאת נחנכה בידי האלוף א. ח. מחמד, המפקד הכללי של הצבא והכוחות המזויינים. בתאריח' 4 דו־אלקעדה 1384 – המתאים ל־6 אדר 1965'.

רבים מהקבורים בבית־הקברות הזה נפלו בפעולת התגמול של צה"ל בחוף הכנרת.

תושבי קונייטרה נכנעים לפני הצבא הבריטי ביום 29 ספטמבר 1918

ראש העיירה הצ’רקסי מוסר דגל לבן לגנראל ה. ו. הודיסון, מפקד הדיביזיה של הפרשים האוסטרלים.

תמונה במוזיאון המלחמה האוסטרלי

Australian War Museum, no. B 300.

H.S. Gullett, The Australian Imperial Force in Sinai and Palestine, 1935

אבן בזלת מקושטת בענפים משתרגים מתוך כדים

קטע מלוח אבן־בזלת. בו ציורי צלבים

G. Schumacher, The Jaulan, 1888

תושביה הראשונים של קונייטרה של ימינו היו צ’רקסים־מוסלמים, שהתיישבו כאן בעזרת הממשלה התורכית, בשנת 1880 בקירוב. לאט נוספו אליהם תושבים אחרים. הם חיו על עבודת־האדמה, על החנוונות והמסחר. קונייטרה שימשה מרכז כלכלי ומינהלי של כל רמת־הגולן. במלחמת העולם הראשונה עברו בקונייטרה גדודי הפרשים האוסטרלים בדרכם מן הארץ אל דמשק, בספטמבר 1918 (ציור).

אחרי מלחמת העולם היתה קונייטרה במנדט הצרפתי. גם במלחמת העולם השניה היתה נקודה אסטרטגית חשובה, עד שנכבשה שוב בידי הבריטים ב־1941. עם חיסול המנדט הצרפתי בסוריה, עברה קונייטרה לשלטון הערבים הסורים. אחרי מלחמת הקוממיות שימשה נקודה חשובה של הצבא הסורי, באזור הביצורים על רמת־הגולן. בה היתה המפקדה הראשית וסביבה מחנות־צבא גדולים. הרבה מתושביה עבדו במפעלי הצבא הרבים. קונייטרה נכבשה בידי צה"ל ביום האחרון של מלחמת ששת־הימים, ב־10 יוני 1967. זמן קצר אחרי הכיבוש השתכנו בשכונת הקצינים הסוריים, חברי קיבוץ מרום־הגולן, חלוץ הישובים היהודים בגולן.

קונייטרה נמצאת כ־1000 מ' מעל פני הים. בה פרשת דרכים חשובה א) מערבה – אל גשר בנות יעקב על הירדן העליון. ב) מזרחה – אל דמשק בירת סוריה. ג) צפונה – לאורך רמת־הגולן ודרך הכפר מסעדה – אל בניאס ואל ישובי עמק החולה. ד) דרומה – לאורך רמת־הגולן אל חמת־גדר, ואל בקעת הירמוך והירדן.

בסביבתה הסמוכה של קוניטרה שרידי ישוב קדום. בה נמצאה גם כתובת יוונית חקוקה באבן בזלת… ‘ואחרי שהשקיט את פניקיה כגבור, חזק זינודורכס, בן 45 שנה’, כנראה זינודורכס היה ראש משטרה בפניקיה. ונהרג במילוי תפקידו.

על תבליט שנמצא בקונייטרה כתוב ביוונית ‘ארכילאוס בן חנניה’ אולי יהודי.

אבן־גבול נמצאה בקרבת קונייטרה, בחורבה בשם הערבי אלמטחנה. האבן עשויה בזלת ועליה חקוקה כתובת יוונית משנת 300 בקירוב. האבן שימשה גבול בין שתי רשויות: אחת – סריסה, ואחת – ברניקה. אין לזהות אותם. לפי הסברה ברניקה הוא שמה הקדום של קונייטרה. מקומות אחרים בארץ נקראו בשם זה. אבני־גבול דומות נמצאו גם בעמק החולה, במרחבי הבשן ובבקעת דמשק. ע' ע’ג’ר.

אבן־גבול שנמצאה בקרבת קונייטרה משנת 300 בקירוב

דיאוקלטיאן ומקסמיאן אוגוסטי, קונסטנטנטיוס ומקסמיאן, הקיסרים, ציוו להקים אבן זו בגבול אדמות הכפרים סריסה וברניקה, בפיקוח הנציב אליוס־סטאטוטוס.

על פני קונייטרה בולטת יפה הפסגה של הר אביטל, בערבית תל אבּו־נדה – אבי הטללים. ע' אביטל. מזרעת קונייטרה. מרום־גולן. והפרק על הצ’רקסים.

מקונייטרה:

אל אילת – 553 ק"מ

אל אשקלון – 253 ק"מ

אל באר־שבע – 310 ק"מ

אל בניאס – 24 ק"מ

אל גשר בנות־יעקב – 25 ק"מ, ירידה כ־100 מ'

אל דמשק – 70 ק"מ

אל חיפה – 120 ק"מ

אל חמת־גדר – 65 ק"מ, ירידה כ־1100 מ'

אל טבריה – 62 ק"מ

אל ירושלים – 260 ק"מ

אל לוד (תעופה) – 214 ק"מ

אל מסעדה – 14 ק"מ

אל נוה – 38 ק"מ

אל נצרת – 96 ק"מ

אל נתניה – 163 ק"מ

אל צפת – 46 ק"מ

אל קרית־שמונה – 37 ק"מ

אל ראש־פנה – 36 ק"מ

אל רפיד (צומת) – 22 ק"מ

אל תל־אביב – 197 ק"מ

מקונייטרה יוצא כביש מזרחה אל דמשק, לאורך דרך מהקדומות ביותר בהיסטוריה האנושית, המשך ‘דרך הים’ בארץ־ישראל, ‘וייה מאריס’ של הרומאים. בדרך זו עבר גם פאול בדרכו אל דמשק. לפי המסורת הנוצרית בדרכו אליה שרתה עליו רוח הקודש והיה לנוצרי, כמסופר בברית החדשה ‘ויהי הוא הולך וקרב אל דמשק והנה אור מן השמים זרח עליו’…³⁹⁶.

קוּרין אֶ־גַ’רָאדֶה, ע' קרן עין־גב.

קוּרְשִי (קרשי, קרשין)

אולי ישוב קדום. ידוע בהקשר עם חכם שבא ממנו: רבי יעקב בר קורשי³⁹⁷ או רבי יעקב בן קורשי³⁹⁸ כנראה זהה עם השם הערבי כורסי. כפר שהיה בחוף הכנרת. ע' כורסי.

קרשין – אולי צורה אחרת של השם קורשי. מסופר על ‘תלמידוי דר’ יוסי סלקון לקרשין’ – תלמידי רבי יוסי הלכו אל קרישין³⁹⁹.

קַאחְנִיֶּה, על־יד קונייטרה. ע' מודיריה.

קַטוּע שֵייח' עָלִי, ע' שייח' עלי.

קַלַע (אלקלע)

כפר נטוש בגולן העליון. השם ערבי ופירושו מבצר. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 611 תושבים. נמצא כ־800 מ' מעל פני הים. ממנו יוצאת דרך מזרחה – אל מסעדה כ־8 ק"מ, ודרך דרומה – אל ואסט, כ־4 ק"מ.

באזור קלע התחולל קרב שריון הגדול ביותר בגולן, במלחמת ששת־הימים, ב־9 יוני 1967. נצחון הטאנקים שהעפילו מגבעת־האם, בסביבת כפר־סולד, אל קלע, פתח את הדרך אל הרמה, לקראת כיבושה השלם.

אנדרטה לחייל ניצבת בצד הכביש העובר בתוך קלע (ציור).

אנדרטה לחייל בצד הכביש בכפר קלע

‘פה נפל עמנואל רונקין, חבר כפר־מסריק, בקרב קלע, 6, 9, 1967’.

ראה מפת קרבות השריון בפרק ‘הגולן במלחמת ששת הימים’.

קַלַע אֶלְקַרְעָנֶה

כפר נטוש בגולן המערבי. שוכן כ־80 מ' מעל פני הים, בשולי הר הגובל בנחל משושים (ואדי אלהוא), היורד אל הכנרת.

קַלְעַת אֶלְחִצֶן, שם ערבי. ע' סוסיתה.

קַלְעַת אֶ־צְבֵּיבָּה, מבצר חרב. ע' מצודת־נמרוד.

קַלְעַת בַּנְיָּאס, מבצר חרב. ע' מצודת־נמרוד.

קַלְעַת גַ’נְדָל

כפר ערבי לרגלי החרמון. בשילטון סוריה. קלעה – מצודה. ג’נדל – שם פרטי. נמצא כ־1400 מ' מעל פני הים. במערבו מתרומם ג’בל ברבר, ופסגתו 1841 מ' מעל פני הים.

קַלְעַת־נַמְרוּד, מבצר חרב. ע' מצודת־נמרוד.

קַלַק

כפר נטוש ברמת הגולן. נקרא גם מזרעת קלק. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 153 תושבים. אין ידוע מוצא השם קלק. ע' מזרעה.

קַמָטִרְיָא

ישוב קדום. נזכר פעם אחת בספרות העתיקה, בתלמוד ירושלמי, בהקשר עם אדם שבא ממנו, במאה השלישית לסה"נ בקירוב. שמעון קמטריא, היה עוסק בהובלת משא על חמורו גם אל ירושלים, והיה בא אליה לעתים קרובות. הוא לא ידע אם עליו לקרוע בבגדו, כמנהג יהודי הרואה את עיר הקודש. הוא פנה אל רבו בשאלה זו ורבותינו מספרים: ‘שמעון קמטריא שאל… מפני שאני חמר ועולה לירושלים בכל שעה, מה עלי לקרוע? – אמרו לו: אם בתוך שלושים יום אין אתה צריך לקרוע’⁴⁰⁰. לפי הסברה קמטריא היתה ברמת הגולן, בחורבה הנקראת בערבית אום־אלקנאטר, ובה שרידי בית־כנסת קדום. ע' אום־אלקנאטר.

קַנָאה

מלה ערבית לאמת־מים לצרכי השקאה. בסמיכות: קנאת־. רבים: קנואת. קניה – אמת־מים קטנה. התעלה שנחפרה בידי הערבים מהירמוך לאורך בקעת הירדן (בערבית: אלע’ור), נקראת בערבית: קנאת אלע’ור. כפר־קנה בגליל נקרא כנראה על אמת־המים. בהר הדרוזים מקום נודע בשם קנואת – קנת הקדומה. בבית־לחם משפחה בשם קנואתי, ונקראה כך כי אבותיה היו האחראים והמתקנים את אמת־המים מבריכות־שלמה אל ירושלים, שעברה גם בתחום עירם. ע' עין־קניה.

קנְעַבָּה (אלקנעבּה)

כפר נטוש ברמת הגולן, במורד הפונה אל עמק החולה. אין ידוע פירוש השם ומוצאו. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 369 תושבים. סביבו השתולל קרב עם הטור הישראלי, שהעפיל מעמק החולה בכיוון אל קונייטרה. בקרבת קנעבה לצד הגבול הישראלי, היה המוצב הסורי מורתפע, מול להבות־הבשן. ע' מורתפע.

קְפֵירָה

כפר נטוש בגולן־העליון, מזרחה מגשר בנות־יעקב. נמצא כ־500 מ' מעל פני הים. ע' דבּורה.

קַצַבּ (קרי: קסבּ)

מלה ערבית לקנה־סוף, המצוי באפיקי נחלים (ציור). מרכּיב בשמות של ישובים ערבים אחדים בגולן. ע' אלקציבה. קצבּיה.

קנה־סוף בערבית – קצבּ

השם הלטיני: Phragmites Communis

קַצַבִּיֶּה

כפר נטוש בגולן התיכון, על הכביש ח’ושניה – יהודיה. השם ערבי ובו המלה קצב – קנה־סוף. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 522 תושבים. שמו המלא קצבּיה א־ג’דידה – החדשה, להבדילו ממקום סמוך אליה בשם קצבּיה. קצביה החדשה נמצאת כ־440 מ' מעל פני הים. בה עובר כביש מזרחה דרך ח’ושניה אל קונייטרה ומערבה אל יהודיה – כ־5 ק"מ.

קַצֶר (קרי: קסר)

מלה ערבית למבצר או ארמון. רבים: קצוּר. מרכיבה בשמות מצודות (להלן).

מקורה של קצר במלה הלטינית קסטרה והיא גם מצויה בספרות העברית הקדומה בגירסה קצרה (קצרא), קצרן או קסטרה.

קַצֶר בַרְדָאוּיִל

שם ערבי למבצר צלבני שהיה בגולן התחתון, בסביבת אל־על, מזרחה. קצר – מצודה. ברדאויל שיבוש שמו של בלדאוין, מלך הצלבנים הראשון, שמלך בראשית המאה השתים־עשרה. זכר לראשיתה של המצודה הזאת מובא בסיפורו של היסטוריון מוסלמי בן דמשק. הוא מספר על מסע צלבני בשנת 1105 אל מרומי הגולן והקמת המצודה שקראו לה בערבית על הכפר הסמוך ‘חצן אלעל’ והיה על הגבול בין ‘סואד’, השם הערבי בימי־הביניים של רמת־הגולן, ובין בתניה, השם הערבי של הבשן⁴⁰¹. המבצר היה בנוי על רכס מכוסה טרשים, ובשיפולו עובר נחל מסעיפיו של ואדי א־סמך, היורד אל הכנרת. ע' אל־על. א־סואד. קצר.

קַצֶר עַנְתָאר, פסגת החרמון. ע' שיאון.

קַצֶר שַׁבּיבּ חרמון. ע' שיאון.

קַצְרִין

כפר נטוש ברמת הגולן, דרומה מהכביש גשר בנות־יעקב – קונייטרה. אולי בשמו המלה קצרה – מצודה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 307 תושבים. נמצא כ־330 מ' מעל פני הים. בכפר שרידי בנין קדום אולי בית־כנסת (ציור).

מבנה קדום בכפר קצרין. לפי הסברה פתח של בית־כנסת, מהמאה השניה – שלישית לסה"נ

מקצרין יוצאת דרך מזרחה ומתחברת בכביש המוביל דרך עין־סמסם, אל הכביש קונייטרה – גשר בנות־יעקב.

קְרַחְתָה

כפר נטוש בגולן העליון, בסביבת ואסט. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 290 תושבים. נמצא כ־800 מ' מעל פני הים. אולי קרחתה הוא שם ארמי קדום, מלשון קרח, כי נוסד בסביבה קרחה, דלה בצמחים. זכר לשם הכפר הזה מובא, בשיבוש קל, בתעודה צלבנית משנת 1101, ובאחרת משנת 1106⁴⁰². מזרחה מקרחתה בולטת גבעה על סביבתה בשם הערבי תל שיבּאן. בצד קרחתה עובר כביש צפונה – אל ואסט, כ־3 ק"מ, ודרומה – אל כפר־נפח', כ־7 ק"מ, השוכן בצד הכביש קונייטרה גשר בנות־יעקב. ע' שיבּאן.

קַרְנַיִם

עיר קדומה בארץ הבשן. בקרבתה היתה עשתרות הנזכרת במקרא, וכנראה להבדילה מאחרת צירפו אליה את שם שכנתה, וקראו לה – עשתרות־קרנים. אבסביוס היווני במאה הרביעית מזכיר את קרנים, בגירסה קרניה, וכה דבריו: ‘יש היום כפר גדול מאד בערביה, הנקרא קרניה בעבר־הירדן. לפי המסורת מראים שם בית איוב’⁴⁰³. קרנים היתה במקום הכפר שייח' סעד, בלב ארץ הבשן, ובו מראים מצבות על שם איוב ואשתו והם קדושים לערבים. ע' שייח' סעד.

קֶרֶן עֵין־גֵב

גבעה בולטת בשיפול הגולן וסמוך לכנרת. פסגתה מחודדת ודומה לקרן הנשקפת על פני קיבוץ עין־גב, ומכאן שמה. בערבית: קורין א־ג’ראדה – הקרן הקטנה החשופה. ג’ראדה בערבית פירושה גם ארבה.

קרן עין־גב, בערבית: קרן א־ג’ראדה

נשקף על פני הרי הגולן והכנרת, אל מול עין־גב וגבעת סוסיתה.

קרשין, שם קדום. ע' קורשי.

רָאוּיֶּה

כפר נטוש בגולן העליון המערבי. אין ידוע פירוש שמו ומוצאו. הגרמני שומאכר ראה בו, ב־1885, דולמן – מצבה מימי האדם הקדמון, והוא התקין שירטוט ממנו (ציור).

דולמן על־יד ראויה, כפי שנראה בשנת 1885

מימין: מראה הדולמן. משמאל: תוכנית הדולמן.

G. Schumacher. The Jaulan, 1888

רָאס אֶ־שַׁעַף

שם ערבי לגבעה ברמת־הגולן, מזרחה מהכביש קונייטרה – רפיד. פירושו – ראש הרכס. פסגתו – 1108 מ' מעל פני הים. לרגליה, מזרחה, עוברת הדרך מקונייטרה אל ביר אל עג’ם, הנמצא בשטח הפקר בין ישראל וסוריה. ע' ביר אל עג’ם. שעף.

רוּגֶ’ם

מלה ערבית לרוגם – גל אבנים. רבים: רג’וּם.

רוּגֶ’ם אֶלְאקוּצָה, כפר נטוש. ע' יאקוצה.

רוּגֶ’ם הִירִי

שם ערבי למבנה קדום ברמת־הגולן התיכון, בין ג’וחדאר שעל הכביש רפיד – חמת־גדר, ויהודיה הנמצאת צפונה לה. רוג’ם בעברית רוגם – גל אבנים. אין ידוע פירושו של הירי. אולי מהמלה: הר – חתול בערבית.

לפי הסברה המבנה הוא שריד מתקופה פריהיסטורית, מהסוג הנקרא גלגל – קרומלך בלעז⁴⁰⁴. עשוי כולו אבנים ערוכות בארבע מעגלים, אחד בתוך רעהו, ובמרכזו גל אבנים גדול. קוטר המעגל החיצוני – כ־150 מ'. גובה המבנה בממוצע, יותר ממטר אחד. למבנה שני פתחים המובילים פנימה. במרכזו היה מקום פולחן לקדמונים (ציור). רוג’ם הירי התפרסם לראשונ בסקר ארכיאולוגי שנערך בגולן ב־1968, זמן קצר אחרי כיבושו.

מראה רוג’ם הירי, ממעוף האווירון

רוּגֶ’ם פִיק, רוגם אבנים. ע' אפק.

רוּיחִינָה

כפר בגולן תיכון, בסביבות קונייטרה ומזרחה מהכביש אל רפיד. נמצא בגבול השטח הסורי, כ־2 ק"מ מגבול ישראל. אין ידוע מוצא שמו ופירושו. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 377 תושבים. מרויחינה דרך צפונה אל קונייטרה, כ־6 ק"מ.

רוֹם בֵית־עַנַת (רמת בני־ענת)

ישוב קדום ורבותינו מזכירים אותו במאה השניה בקירוב. הם מספרים על מקווה שהיה בו⁴⁰⁵ ואולי הוא זהה עם ‘רמת בני ענת’ ורבותינו מספרים ‘מעשה ואחד כהן חסיד ברמת בני ענת. והלך רבי יהושע לדבר עמו, והיו עוסקים בהלכות חסידים’⁴⁰⁶. אולי היה במקום הכפר רימה, השוכן בירכתי הגולן ולרגלי החרמון. ע' רימה.

רִוּמְסִנִֶּיה (רומת’ניה)

כפר נטוש בגולן התיכון, מערבה מהכביש קונייטרה – רפיד, בסביבת ח’ושניה. אין ידוע מוצא השם רומסניה (רומת’ניה), ומובנו. לפי מפקד סורי ב־1960 היו בכפר 541 תושבים. בכפר נמצאו שרידים, המעידים על ישובו בימי קדם (ציורים).

קישוט על אבן בזלת נמצאה ברומנסיה

הכפר רומנסיה על גבעה בולטת על סביבתה

רוב בתיו בנויים בזלת.

כתובת יוונית – נוצרית

סביב הדקל הנתון בעיגול כתוב: אדוני קבל את המתנה הזאת מבלביון המזהיר, מקנינו ומעמלו יסד את המקום הקדוש, ואדוני עזור גם למקסימוס הבנאי וגם לכותב.

כתובת זו נמצאה לראשונה בידי המתיישבים היהודים ברומסניה והם שלחו שירטוט ממנו אל לורנס אוליפנט הבריטי שפרסמה לראשונה ב־1886.

עתיקות שנמצאו בחורבות רומסניה

מימין: אבן בזלת מקושטת.

G. Schumacher, The Jaulan, 1888

משקוף נוצרי עשוי בזלת. באורך –½1 מ' ובגובה – 27 ס"מ. נמצא ברומנסיה

ברומסניה ניסו יהודים להקים להם ישוב חקלאי, בסוף המאה התשע־עשרה. חברי האגודה ‘בית־יהודה’ שאנשיה היו תושבי צפת, רכשו שטח אדמה בכפר בשנת תרמ"ו/1886. הם פנו אל הגולה ובקשו את עזרתה בהקמתם ישובם. הם מודיעים בשמחה על רכישת האדמה – ‘תודה לאל קנינו אחוזת נחלה טובה ורחבה במחוז גולן… ארץ נחלת אבותינו’. הם קוראים לנחלתם בשמה הערבי ‘חירבעט בעללד רומסאניע’, – חורבות העיר רומסניה. ‘בעזרת השם יתברך כוחנו יפה בהיותנו ילידי הארץ הזאת היודעים עת ומשפט לכל דבר’. בחברה היו 52 משפחות, כ־200 נפש. ‘הקניה ושטרי המקנה נעשו ונגמרו בעיר דמשק מחוז סוריא… בראשית החורף שנה זו תרמ"ו (1886) בכסף אשר נתנו כל אנשי חברתנו, איש חלקו משארית מאודו, אפילו מגלימא דעל כתפאי (בגד מעל הכתפים) אשר לא נשאר להם עוד בלתי אם גויתם ואדמתם, וכולם כאיש אחד ישימו את נפשם בכפם ויחגרו בעוז מתניהם לכונן את המושבה בעמל ידיהם. אשר יעבדו בעצמם גם בבנין בתים. החלש יאמר גבור אני ולאחיו יאמר חזק ונתחזק בעד עמנו וכבוד ארץ נחלת אבותינו’… חלוצי המתישבים עלו על אדמתם, שטח כ־15 אלף דונם בקירוב ובה מעינות אחדים. הם התחילו בהקמת בנין משותף ‘ולעת עתה יש לנו בית אוצר גדול הנבנה מחדש, אורך 38 אמה ורוחב 18 באמה, ובו ששה חדרים ועוד ידינו נטויה, בעזה"י (בעזרת השם יתברך) לבנות בתים בקיץ הזה כאשר תשיג ידינו בעמלנו’. היחסים עם השכנים היו טובים והיו ביניהם קשרי עבודה ‘וזרענו שדות אחדים יחד עם הערביאים שכנינו ולקחנו צמדי בקר אחדים בהקפה לשלם לעת האסף התבואה’. הערבים שכניהם הם ‘אנשי אמונה אשר לא ישלחו בעולתה ידיהם, והם אוהבים את עם ישראל בני שם בכל לבם’… ‘ובמקום הזה נחנו הראשונים אשר באנו ויסדנו את המושבה הראשונה הזאת וברצות ה’ דרכינו נקל יהיה לנו עוד להיות מעיר לעזור לכונן עוד מושבות לאחב"י (לאחינו בני ישראל), ללכת מחיל אל חיל מלוא רוחב הארץ הברוכה הזאת במחיר לא רב וברשיון הממשלה (התורכית) בהשקט ובטחה, כאשר עם לבבנו'. חברי הועד מאמינים שאחיהם יגישו עזרה לישובם החדש 'כאשר חוב קדוש הוא עליהם לקחת חלק וצדקה בדבר הגדול הזה אשר עיני כל ישראל עליו, ולעשות להם שם וזכר עולם בנחלתנו בני יהודה לשם ולאות עולם. ולתת עליהם ברכה. בחודש סיון תרמ"ו בנחלה בני יהודה, והם מסיימים: ‘אנחנו, הועד החברה בני יהודה מיסדי הישוב לעבודת האדמה במחוז הגולן ארץ הבשן והגלעד המדברים בשם כל אנשי חברתנו’. הרוח החיה במפעל זה היה שמואל שולמאן. חלוצי נחלת בני־יהודה מביאים ברשימתם הנזכרת שמות אנשים העוסקים בישוב הארץ, וביניהם גם את ‘לארענס אליפהאנט המצויין בפעולותיו הגדולות לטובת עמנו וכבוד ארץ הקודש. זכרה לו אלוהינו לטובה’⁴⁰⁷. לורנס אוליפנט היה בריטי שהתגורר על הכרמל והמשורר נפתלי אימבר, מחבר ‘התקווה’ היה מזכירו. אוליפנט ביקש מאת המתישבים שישמרו על העתיקות וישלחו לו העתקות מהכתבות שימצאו בנחלתם. הם שלחו לו את העתקה של הכתובת היוונית הנוצרית המופיעה בתמונה, והוא פרסמה ברבעון האנגלי לחקירת הארץ ומזכיר גם את התישבות היהודים ברומסניה⁴⁰⁸. לישוב היהודי ברומסניה ניתן גם השם גולן־בבשן כשם העיר הקדומה, מערי המקלט בישראל. היהודים המשיכו לחיות ברומסניה, גולן־בבשן, גם בשנת תרמ"ז/1887. ברשימה ‘סקירה על מעמד אחינו בני ישראל בארץ הקדושה בימים אלה’, נזכר בסופה גם הישוב: ‘גולן בבשן, אדמה 15.000 דונם, משפחות 52, נפשות 200’⁴⁰⁹. הרדיפות מצד התורכים גרמו לכשלון ההתישבות ברומסניה, אולם עסקנה שמואל שולמאן לא התיאש וחזר על פתחי השלטונות התורכים והוא כותב מדמשק בתמוז תרמ"ז – 1887 ‘וגם עתה בעזה"י עוד ידנו נטויה להתנחל לאטנו ולתקוע יתד במקום נאמן במחוז גולן וארץ הבשן’⁴¹⁰. ההתישבות ברומסניה נעזבה ואחדים ממתיישביה ניסו את מזלם בהקמת מושבה אחרת בגולן והיא בני־יהודה, מערבה ממנה.

רומסניה נמצאת כ־830 מ' מעל פני הים. ממנה יוצאת דרך אל ח’ושניה – כ־2 ק"מ ודרך צפונה, העוברת בעין אלורדה ובסנדיאנה ומתחברת, על־יד כפר־נפאח', בכביש קונייטרה – גשר בנות־יעקב. ע' בית־יהודה. בני־יהודה.

רוקד, נחל בגבול הגולן. ע' רקד.

רזאניה (א) – גולן תיכון

כפר נטוש בגולן התיכון, דרומה מהכביש גשר בנות־יעקב – קונייטרה, ובצד דרך הנפט. אין ידוע מקור שמו ופירושו. תושביו היו תורכמנים. לפי אומדנה ב־1955 – 143 נפשות. נמצא כ־660 מ' מעל פני הים.

רזאניה (ב) – גולן תחתון

כפר נטוש בגולן הדרומי, סמוך לכביש א־רפיד – אפק, בין ג’וחדאר וח’ספין.

רַחְ’לֶה

שם ערבי לחורבה במורדות החרמון הצפוניים, בתחום סוריה. בה נשארו שרידי מקדש יווני־רומי קדום (ציורים). רח’לה נמצאת כ־1525 מ' מעל פני הים.

מראה כללי על פני המקדש היווני־רומי של רח’לה. ציור משנת 1880 בקירוב

ראה ציור הבא.

W.M. Thomson, The Land and the Book, II, 1882

פינה במקדש היווני רומי של רח’לה

רִימָה

כפר לרגלי החרמון, בשילטון סוריה. אין ידוע מוצא שמו. נמצא כ־1350 מ' מעל פני הים. בו עוברת דרך: מערבה – אל ערנה, כ־3 ק"מ, ומזרחה דרך הכפרים בקעסם וקטנה – אל דמשק. אולי במקומה היתה רום בית־ענת ישוב יהודי קדום. ע' רום בית־ענת.

רם ברין

ישוב קדום בגולן. רבותינו מזכירים אותו, במאה השניה בקירוב, בתחום העיר סוסיתה⁴¹¹ שמו מובא גם בגירסה רמכוך⁴¹². לפי הסברה מקומו בריקה. ע' בריקה (ב).

רָמוֹת

שם זמני לישוב חדש בגולן, סמוך אל הכנרת. ראשיתו ב־5 מאי 1969 בבתים נטושים של הכפר סקופיה. המתיישבים מבני הארץ, יוצאי צה"ל, ושאיפתם להקים מושב עובדים. לפי התוכנית יוקם סמוך אל הכנרת, בקרבת כפר־עאקבּ – כפר־עקביה בימי קדם, וסמוך אל בקעת בטיחה, שבה הוקצע להם ישטח אדמה. ע' בטיחה. כפר־עקביה. סקופיה.

רמכוך, ישוב קדום. ע' רם ברין.

רַמְתָא

כפר ערבי שהיה במעלה החרמון, מצד עמק החולה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 142 תושבים. נמצא יותר מ־1000 מ' מעל פני הים, ומכאן שמו מלשון רמה ונראה שהוא שם ארמי קדום. בקרבת הכפר פיסגה רמה – 1194 מ' מעל פני הים. במורד הכפר, יורד נחל שיאון אל עמק החולה. ע' שיאון – נחל.

רַמַת־מַגְשִׁימִים

שם זמני לישוב בגולן התחתון. ראשיתו בכפר פיק, אפק הקדומה, ב־ט' תמוז תשכ"ח/5 יולי 1968. וממנה עבר אל ח’ספין הקרובה, במחנה צבאי – סורי. על הכביש רפיד – חמת־גדר. ע' ח’ספין.

רַמַת־שָׁלוֹם

נסיון התיישבות ראשון במעלה החרמון. חגיגת היסוד נערכה ביום העצמאות העשרים ואחת של מדינת ישראל, בה' אייר תשכ"ט/23 אפריל 1969. השם מסמל את שאיפת אזרחי ישראל לשלום. המייסדים היו יוצאי ארצות הרווחה: ארצות־הברית, בריטניה, הולנד וכו'. מטרתם היתה להקים מרכז קייט וספורט בשטחי השלג הקרובים.

רמת־שלום נמצאת כ־1000 מ' מעל פני הים. משקיפה על נוף נהדר על פני הגולן העליון, עמק החולה ומרומי הגליל. רמת־שלום נמצאת בתחום כפר ערבי שהיה נקרא ג’בתא א־זית, בקרבת מצודת־נמרוד המפורסמת בימי־הביניים. ע' ג’בתא א־זית. מכרות־כחל. מצודת־נמרוד.

מרמת־שלום יוצאת דרך דרומה, ואחרי מרחק כ־4 ק"מ, מתחברת בכביש מג’דל־שמס, סמוך לצומת מסעדה ובריכת־רם.

מרמת־שלום:

אל בניאס – 16 ק"מ ירידה – כ־670 מ'

אל גשר בנות־יעקב, דרך קונייטרה, – 45 ק"מ

אל חיפה – 152 ק"מ

אל חמת־גדר – 85 ק"מ

אל טבריה, דרך קונייטרה, – 82 ק"מ

אל ירושלים, דרך קונייטרה, – 280 ק"מ

אל מג’דל־שמס – 6 ק"מ

אל מסעדה – 6 ק"מ

אל צפת, דרך קונייטרה, – 66 ק"מ

אל קונייטרה – 20 ק"מ

אל ראש־פינה, דרך קונייטרה, – 56 ק"מ

אל קרית־שמונה – 29 ק"מ

אל תל־אביב, דרך בניאס, – 220 ק"מ

רַסֶם

מלה ערבית לסימני חורבה, דומה למלה העברית רושם. רבים: רסום. מרכיבה בשמות מקומות, גם בגולן ובבשן: רסם אלעדאד, רסם בלוט, רסם הודהוד, וכו'.

רַסֶם אֶלְעִדָאד

שם ערבי למקום בירכתי הגולן התחתון, מזרחה מרפיד, רסם – חורבה מטושטשת. אין ידוע פירוש השם – אלעדאד. נמצאת כ־700 מ' מעל פני הים. בה עובר הגבול, וזו הנקודה המזרחית ביותר במדינת ישראל.

רַסֶם בַלוּט

כפר ערבי שהיה בגולן התיכון. רסם בערבית חורבה מטושטשת. בלוט – פרי האלון (ציור).

פרי אלון – בלוט בערבית

גיאוגרף ערבי במאה העשירית מספר שהיו בגזלן אנשים שהכינו מהבלוטים לחם להם ראה כאן.

רַסֶם הוּדְהוּד

כפר שהיה בגולן התחתון, מזרחה מח’ספין. הודהוד הוא השם הערבי של הדוכיפת ציפור מצויה בארץ (ציור הבא). הכפר נמצא כ־480 מ' מעל פני הים.

דוכיפת. בערבית: הודהוד

השם הלטיני: Upupa epops; השם האנגלי: Hoopoe

רָפִיד (א) – גולן תחתון.

כפר נטוש בקצה הגולן התחתון. השם ערבי ואין ידוע מוצאו ופירושו. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 877 תושבים. נמצא כ־700 מ' מעל פני הים. רפיד היא הנקודה המזרחית ביותר במדינת ישראל. הגבול עובר בנקודה בשם הערבי רסם אלעדאד, במרחק כ־½1 ק"מ.

צומת־רפיד בקצה רמת הגולן. פגישת טורי הלוחמים בצומת זה, במלחמת ששת־הימים ב־10 ביוני 1967, ציינה את סיום הקרבות וכיבושה של כל הרמה. הצומת נמצא כ־700 מ' מעל פני הים. על פני הצומת בולט יפה הר פרס (תל אלפרס). מהצומת יוצאת דרך צפונה – אל קונייטרה, מערבה – אל אל־על, אפק וחמת־גדר, ודרומה, בשטח סורי – אל העיירה נוה, אל דרעה – אדרעי הקדומה, ואל שייח' מסכּין.

מצומת רפיד:

אל אל־על – 18 ק"מ

אל אפק (פיק) – 28 ק"מ

אל בניאס – 46 ק"מ

אל בריכת־רם – 37 ק"מ

אל גשר בנות יעקב – 47 ק"מ

אל הגבול הסורי – ½1 ק"מ

אל חמת־גדר – 43 ק"מ ירידה – כ־750 מ'

אל מבוא־חמה – 35 ק"מ

אל מג’דל־שמס – 42 ק"מ

אל קונייטרה – 22 ק"מ

אל רמת־שלום – 38 ק"מ

רָפִיד (ב), גדת הירדן. ע' א־רפיד.

רַקַד

נחל, היורד לאורך גבול המזרחי של הגולן, דרומה אל הירמוך. מהווה בימינו את גבול שביתת הנשק בין ישראל וסוריה, ובימי קדם הגבול בין הגולן והבשן. השם ערבי ואין ידוע מוצאו ופירושו.

ראשית הרקד לרגלי החרמון, במעין בשם הערבי עין אלביידה – הלבן, בגובה כ־1000 מ' מעל פני הים. ממנו נמשך הנחל דרומה, חוצה את הכביש קונייטרה – דמשק, יורד וחוצה את הכביש רפיד – נוה, נמשך דרומה חוצה את צינור הנפט טאפליין, ועובר מתחת גשר רומאי בשם הערבי ‘ג’סר א־רקד אלקדים’ – הקדום. נכנס אל אפיק צר עטור מצוקי סלעים תלולים ושופך את מימיו בנהר הירמוך במקום הנמצא כ־50 מ’ מתחת פני הים. אורך הרקד, כ־60 ק"מ, וירידתו יותר מ־1000 מ'. באפיק הרקד מפל מים (ציור).

מפל־מים בנחל רקד צילום – 1911

PJ, VII, 1911 ta 2

רָשֶׁיָּה

כפר בהרי החרמון, במורדו הצפוני, במדינת הלבנון. תושביו דרוזים ונוצרים. אין ידוע מוצא שמו ופירושו. בו מצודה שהוקמה בידי משפחת א־שיהאבּ, שהיתה המושלת בכל האזור הזה. תייר גרמני, ב־1805, מספר על רשיה ובה 450 בתים ואחד של יהודי⁴¹³. בפרוץ מרד הדרוזים נגד הצרפתים ב־1925, היתה רשיה ממרכזי המרד החשובים ביותר. רשיה שימשה מקום גלות למנהיגי הלבנון שהתנגדו לשלטון הצרפתי בארצם.

סביבת רשייה הביא, בשנת 1855, בוטנאי אוסטרי בשם ת. קוטשי⁴¹⁴, מין עשב שלא ידע מהותו והפקידו באוסף הצמחים של המוזיאון למדעי־הטבע בווינה. מקץ שלושים וארבע שנים, הסתכל בוטנאי אחר בצמח אלמוני זה, והביע הסברה שאולי הוא חיטת־הבר. מקץ שנים, ב־1906, מצא א. אהרנסון, מתושבי הארץ את אותו צמח בסביבות ראש־פנה והוכיח שזו חיטה פראית – אם־החיטה מקור הלחם (ציור).

אם־החיטה

השם הלטיני Triticum discoccoides

רשיה נמצאת כ־1350 מ' מעל פני הים. ושולטת על פני בקעה פוריה. להבדילה מכפר אחר בחרמון בשם זה קוראים לה רשייה אלוּאד – הבקעה, על הבקעה העוברת בצדה, ונקראת בערבית ואדי א־תיים ובה מולדת דת הדרוזים. ע' ואדי א־תיים, רשיה אלפ’וחאר והפרק “דרוזים”.

רשיה – עיירה בהרי החרמון

רָשֶׁיָּה אֶלְפ’וּחָאר

כפר במעלה החרמון, במדינת הלבנון. תושביו בעיקר נוצרים. עוסקים ביצור כלי־החרס – אלפ’וחאר בערבית. מכאן שמו, להבדילו מכפר אחר בשם זה בחרמון הצפוני. (תמונה)

בית־יוצר בכפר רשיה אלפוח’אר תמונה משנת 1880 בקירוב

היוצר יושב על האובנים וסביבו כדים ממינים שונים.

Ch. Wilson, Picturesque Palestine. 1882

רשיה אלפ’וחאר, נמצאת כ־800 מ' מעל פני הים. ממנה יוצא כביש מערבה־צפונה, חוצה את נחל חצבאני (שניר), ואחרי מרחק כ־5 ק"מ מתחבר בכביש מרג’־עיון – חצבּיה. כביש אחר יוצא מרשיה דרומה אל כפר־חמאם וכפר שוּבּה, השוכנים במעלה החרמון. ע' כפר־חמאם. רשיה.

שִׁבָּה

כפר שהיה בגולן התיכון. אין ידוע פירוש שמו. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו – 109 תושבים. נמצא כ־450 מ' מעל פני הים.

שִׁבְּעָה, כפר בהרי החרמון.

שְׁגוּם (שכום), גולן. ע' בני־יהודה.

שַׁגֶ’רָה, בשן. ע' א־שג’רה.

שַׁגֶ’רַת אֶל מִיזָאן

שם ערבי לאלון, בגבול הגולן ולרגלי החרמון, בין הכפרים בניאס ובית־ג’ן. פירושו – אלון המאזניים. ציין את הגבול בין אזורי הצלבנים – במערב, ואזורי המוסלמים – במזרח. תייר מוסלמי שעבר במקום זה ב־1185, הוא היחידי המספר עליו: ‘אלון (בערבית: בלוט) עצום וארוך ענפים… ושאלנו על זה (השם) ונאמר לנו שהוא הגבול בין הבטחון והפחד על הדרך הזאת, מפני כנופיות הצלבנים השודדים והבוזזים. וכל הנתפס בידיהם והוא מצד אזורי המוסלמים, הם שובים אותו וכל הנתפס מצד הצלבנים הם משחררים אותו. זהו הסכם ביניהם והם מקפידים עליו’⁴¹⁵.

שָׁוֶה־קִרְיָתָיִם

ישוב קדום בעבר־הירדן. נזכר פעם אחת בתורה עם תושביו האימים, בימי אברהם אבינו בספור על ‘כדרלעומר והמלכים אשר אתו, ויכו… ואת האימים בשוה־קריתים’⁴¹⁶.

יהודים בימי־הביניים כינו את העיירה נוה בארץ הבשן בשם שוה־קריתים. וכנראה ממנה בא פייטן עברי – יוסף בירבי ניסן משוה־קריתים. ע' נוה.

שוּיֶיה

כפר בשפולי החרמון הצפוניים, במדינת לבנון, בסביבות העיירה חצביה. בשם המלה הערבית שאוּה, שפירושה בקעה לרגלי הר, הטובה למטעים.

שִׂיאוֹן (א)–הר

הפסגה הרמה ביותר ברוכסי החרמון. מלשון שיא – הנקודה הגבוהה ביותר. סלע גדול מציין את השיאון, 2814 מ' מעל פני הים.

השיאון היה בגבול ישראל מימי הכיבוש, כפי שמסופר בתורה: ‘ויירשו את ארצו… עד הר שיאון הוא חרמון’⁴¹⁷. האגדה הקדומה מספרת ‘ויהי כי רבו בני האדם, בימים ההם, ובנות יפות ונאות יוולדו להם. ויראו אותן המלאכים, בני השמים, ויחמדו אותן, וידברו איש אל רעו: לכה ונבחרה לנו נשים מבנות האדם, ונולידה לנו בנים…ויאמרו: השבע נשבע כולנו בינותינו לבלתי סור מהעצה הזאת, ובה נעשה את המעשה הזה. אז נשבעו כולם יחד, ויתקשרו ביניהם בחרם. ויהי כולם מאתים מלאך. וירדו בימי ירד, על ראש הר חרמון. ויקראו להר – חרמון, כי בו נשבעו והחרימו ביניהם’. כתובת יוונית שנמצאה במרומי החרמון, מעידה שהקדמונים נהגו לבוא להשבע במקדש היווני שהיה על השיאון (ציור).

היוונים הקדמונים שהתגוררו באזורי החרמון, הקימו להם על השיאון מקדש מיוחד, במאה הראשונה לפני סה"נ. המקדש נחרב והרבה מאבניו נשארו עד ימינו. ביניהן נמצאה הכתובת היוונית הנזכרת.

בקונטרס בשם ‘אגרת הקודש’ שהופיע לראשונה בשנת שפ"ד/1624, מסופר 'ובראש הר חרמון תיפלה (מקום עבודה־זרה) חרבה, והיתה מלפנים נקראת בעל־זבוב⁴¹⁸. בעל־זבוב היה כפי שמסופר במקרא, אל העיר עקרון, בדרום.

קצר־ענתאר – ארמון ענתאר, הוא השם הערבי של השיאון לזכר גבור עממי מפורסם. האגדה הערבית מספרת שעל השיאון היה ארמונו המפואר. אחת מאהובותיו היתה זבּיבּה היפהפיה, ועל שמה מעין הנובע במורד השיאון.

קצר־שבּיבּ – שם ערבי אחר של השיאון ורווח ביחוד בקרב הדרוזים. לפי דבריהם שבּיבּ אבּן טבּאי היה גבור אחר ועל השיאון היתה טירתו וממנה יצא אל מעלליו הנועזים…

כתובת יוונית מהשיאון – פסגת החרמון

'בציווי אלוה הנורא והקדוש: אתם הנשבעים כאן!

הכתובת חקוקה בעמוד, שנמצא בשנת 1870, בחורבת המקדש היווני במרומי השיאון. העמוד שמור במוזיאון הבריטי, לונדון.

שִיאוֹן (ב) – נחל

יורד מהרי החרמון ממורדות השיאון, ומכאן שמו. ראשיתו ברמה, כ־2400 מ' מעל פני הים, מתפתל לאורך בתרון עמוק, עטור הרים גבוהים ויוצא אל עמק החולה, ומתחבר אל נהל חרמון, בין בניאס וקיבוץ דן. נקרא בערבית ואדי אל עסל – נחל הדבש. ע' טאפליין.

שֵׁיבָּאן

שם ערבי לגבעה, תל שיבּאן, בגולן העליון, בסביבת הכפר הנטוש ואסט. נקראת בשם קדוש ערבי, וּלי א־שיבּאן, שקברו על פסגתה (ציור).

קבר של שייח' שיבּאן

במרומי גבעה, נקראת על שמו – תל שיבאן.

אולי שיבאן הוא כינויו, מהמלה 'שייבּ – מכוסה שערות לבנות, דומה לשיבה בעברית. הקבר היה קדוש ביחוד לבדואים בני שבט אלפאדל, שהתגוררו בסביבתו. בקרבתו הם קברו את אחיהם שנהרגו בקרב עם הצ’רקסים, בסוף המאה התשע־עשרה. על קבריהם המשותף שהיה מכונה 'שהאדי אלפאדל’ – קדושי אלפאדל, היתה מצבה לבנה, בולטת על סביבתה.

הגרמני שומאכר, שהתקין מפת הגולן הראשונה בשנת 1885, מספר שבהיותו במרומי תל שיבאן, תקע דגל על הפסגה לצרכי המדידה. מיד נאספו סביבו בדואים רבים מזויינים, מבני שבט אלפאדל, בחשבם שאויב מתקרב אל משכנותיהם, כי זה היה מנהגם, להניף דגל במקום גבוה להזעיק את אנשיהם לקרב. שומאכר מספר שרק אחרי הסברה על מעשהו ולמראה החיילים התורכים המזויינים ששמרו עליו, הם לא עשו דבר וחזרו על עקבותיהם. ע' וּלי. קרחתה. ואסט.

גבעת שיבאן מתרוממת 878 מ' מעל פני הים. נקודת תצפית על סביבתה. מהכביש ואסט – כפר־נפח' העובר בקרבתה, מסתעפת דרך ועולה אל פסגתה, במרחק כאחד ק"מ ועליה – כ־50 מ'. על הגבעה היה מוצב הצבא הסורי שהיה בנוי סביב הקבר של שיבאן, ותעלות הקשר חפורות בין הקברים בקרבתו. לרגלי הגבעה, דרומה־מערבה, הכפר הנטוש קרחתה.

שֵׁייח' מִסְכִּין

עיירה בארץ הבשן, בשילטון סוריה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בה 3769 תושבים, כולם מוסלמים. נמצאה כ־506 מ' מעל פני הים. אין ידוע מוצא השם שייח' מסכין, שפירושו זקן מסכן, או מצורע. לפי הסברה כינוי לאיוב המצורע, המסכן, שהיה מתגורר לפי האגדה בסביבה זו. בשייח' מסכין נמצאו שרידים המעידים על ישובה הקדום. לפי הסברה זה מקומה של יראפוליס, הנזכרת בחיבור יווני מהמאה הששית. בכפר נמצאה כתובת יוונית על מצבת קבורה ובה כתוב: ‘עובר אורח! כמו שאתה כך – אני הייתי, וכמו שאני כך – אתה תהיה. חיים ואושר (נגמרים) בקבורה זו’.

העיירה שייח' מסכין שוכנת על פרשת־דרכים.

משייח' מסכין:

אל אדרעי (דרעה) – 24 ק"מ

אל גשר בנות־יעקב – 83 ק"מ

אל דמשק – 80 ק"מ

אל נוה – 4 ק"מ

אל סואֵידה – 45 ק"מ

אל קונייטרה – 52 ק"מ

שֵׁייח' מַרְזוּק

קבר קדוש לערבים בגולן העליון וסמוך לכביש גשר בנות־יעקב – קונייטרה, בקרבת מחנה עליקה. מרזוק פירושו בערבית מבורך או בר־מזל. אין ידוע מה סבת קדושתו של השייח' הזה.

שֵׁייח' סַעַד (א־סעדיה)

עיירה בארץ הבשן, בסוריה הדרומית. נקראת על שם שייח' סעד אלתכרורי ובה נמצא קברו. במסגד של תושביה המוסלמים ניצבת אבן קדושה בשם הערבי 'צח’רת איובּ’ – סלע איוב, והוא קטע ממצבה מצרית קדומה (ציור).

תוכנית המסגד של שייח' סעד

בו ניצבת אבן בשם – סלע איוב, קטע ממצבה מצרית קדומה.

על המצבה ראש רעמסס מלך מצרים וכתובת הרטומית מטושטשת. יש רוצים למצא זכר לשם בעל־צפון, אל כנעני ידוע

לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בשייח' סעד – 684 תושבים, כולם מוסלמים.

אלמרכז הוא שם פרבר בדרומה של שייח' סעד. ופירושו – המרכז. הוקם בידי השילטון התורכי ופה היה המרכז של השילטון בכל האזור, מסוף המאה התשע־עשרה ועד מלחמת העולם הראשונה.

קברי איוב ואשתו נמצאים, לפי המסורת הערבית, במסגד של אלמרכּז, והם קדושים לתושבי הסביבה. שתי מצבות רגילות, אחת מול רעותה, בחדר מאחורי קיר של אולם התפילה (ציור).

תוכנית המבנה שבו:

1) המצבה על שם איוב.

2) המצבה על אשת איוב.

החדר הסמוך למצבות משמש מקום תפילה למוסלמים

מצבת איוב – ציור דמיוני

קטע ממפת א"י, משנת 1300 בקירוב.

מימין: מצבת איוב– sepulcrum job בצדה כתוב: סואתה Sueta ממנה בא בלדד השוחי –,Baldach suites, מחבריו של איוב.

סואתה היה שם ערבי־צלבני לגולן. ע' א־סואד.

קבר איוב, בערבית א־נבּי אַיובּ – הנביא איוב, ידוע עוד מדורות קדומים, בארץ הבשן, במקום הזה שהיה נקרא על שמו בשם הערבי: דייר איובּ – מנזר איוב. גם רבי אשתורי הפרחי, במאה הארבע־עשרה. מזכירו. והאנגלי מונדביל, מספר ב־1322 בקירוב, על ארץ הבשן, ובה קברו של איוב'.

מקומות בסביבת שייח' סעד ואלמרכז נקראים על שמו: המעין – עין־איובּ, ומימיו זורמים אל בריכה: 'חמאם איובּ’ – מרחץ איוב. האגדה מספרת המים התגלו לאיוב ובהם התרחץ והתרפא מן השחין שכיסה את גופו.

אריה עשוי בזלת, שנמצא בחורבות שייח’־סעד

אורך האריה – 2.5 מ' וגובהו – 1.30 מ'.

מוצג במוזיאון הארכיאולוגי בדמשק.

שֵׁייח' עוֹתְמָאן, קבר קדוש. ע' נבי חזוּרי.

שֵׁייח' עָלִי

כפר שהיה בשיפולי הגולן ובגבול בקעת בטיחה. אין ידוע מי היה שייח' עלי זה. שמו המלא של הכפר היה קטוע א־שייח' עלי – קטוע, דומה לקטע בעברית, וזה חלק של הר. נמצא כ־195 מ' מתחת לפני הים.

ואדי שייח' עלי – יורד מגולן תיכון, בשיפולי הכפר שנקרא בשם זה, ונמשך דרך בקעת הבטייחה, אל הכנרת. ע' חוסייניה (ב).

שְׂנִיר (א), שם אחר לחרמון. ע' כאן.

שְׂנִיר (ב) – נחל

יורד ממורדות החרמון המערביים, בתחום לבנון, בשיפולי העיירה חצבּיה, ומכאן שמו הערבי חצבּאני. הנחל זורם דרומה, נכנס בתחום ישראל בעמק החולה. לאורך גדתו המערבית עובר גבול ישראל הנוגע במדינת הלבנון. על גדתו המזרחית, בישראל, שני כפרים סמוכים: ואזאניה וע’ג’ר, שתושביהם מוסלמים – נוציירים. הנחל זורם באפיק עמוק, מתחת לגשר קדום, בשם הערבי ‘ג’סר ע’גר’. אחרי מרחק כ־2 ק"מ, זורם הנחל מתחת לגשר שניר. מי השניר הם חיוניים לישובים הסמוכים אל גדותיו. המדינות הערביות התאחדו לקראת הטיית מי החצבּאני והפסקת זרימתם אל ישראל. הם התחילו בחפירת תעלת־ההטייה מגדת החצבּאני, לרגלי החרמון אל הבניאס. מרוצו העליון והצפוני ביותר של נחל חצבאני נקרא בערבית ואדי א־תיים.

גשר שניר – נמצא כ־100 מ' מעל פני הים. עליו ציר התנועה קרית־שמונה – דן, ובצדו מיסעף הכביש אל מעין־ברוך הקרובה. ע' ואדי א־תיים. חצבּיה. ע’ג’ר. תעלת ההטייה.

שְׂנִיר (ג) – נח"ל. ע' נח"ל שניר.

שַׁעַבָּאנִיֶּה

כפר שהיה ברמת הגולן התחתון, בקרבת הכביש רפיד – חמת־גדר. אין ידוע פירוש שמו ומוצאו. אולי בו המלה הערבית שעבּ – עם. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 240 תושבים. נמצא כ־550 מ' מעל פני הים. בסביבתו נובעים מעינות אחדים.

מסיל א־שעבּניה – שם ערבי לנחל המתחיל בסביבת שעבּניה, ונמשך מערבה אל הכנרת. ע' מסיל.

שַׁעֲפָה

מלה ערבית לחלקו העליון של הר או רכס. רבים: שעפאת או שעף. מרכיבה בשמות מקומות בגולן: שעף א־סנדיאן, תלול א־שעף, סהל א־שעף. בצפון ירושלים הכפר הערבי שעפאת, ופירושו רכסים.

שְׂפַמנוּן – נחל

יורד מהרי הגולן, דרך בקעת בטייחה אל הכנרת. באזור שפכו לים מצויים דגי השפמנון ומכאן שמו. תירגום שמו הערבי: ואדי ברבוטיה (ציור).

שפמנון. שמו הלטיני: Clarias lazera

האנגלי: Catfish – דג־החתול.

שָׁקִיף (א) – מונח

מלה ערבית לסלע גדול, בולט ונשקף על סביבתו. רבים: שוקפאן. שקיף – סלע קטן ובולט. מרכיב בשמות מקומות: מצודה צלבנית מפורסמת בלבנון הדרומי נקראת קלעת א־שקיף. כפר ונחל בגולן נקראים שקיף (להלן).

שָׁקֵיף (ב) – ישוב

כפר שהיה בשיפולי הגולן לצד הכנרת. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 77 תושבים. על השם, ע' שקיף (א).

ואדי שקיף – יורד מהרי הגולן מערבה אל הכנרת, בצדי כפר־עאקבּ ודוקת כפר־עאקב, על חוף הכנרת. אורכו כ־9 ק"מ וירידתו – כ־600 מ'. מרוצו התחתון, סמוך לכנרת. נקרא בערבית ואדי ברבּוטיה. ע' שפמנון – נחל.

שִׁרְיוֹן, שם אחר לחרמון. ע' כאן.

שָׁרִיעָה

מלה ערבית לנהר שמימיו זורמים כל השנה, והם מקור שתיה לאדם ולמקנה. בסמיכות: שריעת־. משרע – מקום בגדת הנהר לשתיה או להשקאה. רבים – משארע, הירדן מכונה בערבית – נהר א־שריעה. הירמוך נקרא – שריעת אלמנאדיר (להלן). שלוחת מים בבקעת בטיחה, נקראת בשם הישוב הערבי שהיה בקרבתה – שריעת אלמסעדיה. ע' מסעדיה.

שָׁרִיעַת אֶלְמָנָאדִיר

שם ערבי לירמוך. כשם השבט הבדואי שהתגורר על גדותיו, בין גולן וגלעד. ע' ירמוך.

תַאוָּפִיק

כפר שהיה במעלה הגולן, מזרחה מתל־קציר. תאופיק הוא שם פרטי שפירושו ‘הצלחות’, מצוי בקרב הערבים. בכפר התיישבו גם פליטים שברחו מצמח ומטבריה במלחמת הקוממיות, תש"ח/1948.

עד מלחמת ששת־הימים, יוני 1967, היה בו מוצב סורי חזק שהציק רבות לתל־קציר, השוכנת למטה ממנו. הרבה התנגשויות התחוללו בסביבה וקרבנות נפלו בהן. במלחמת ששת הימים הסתער טור צנחנים מבקעת הירדן, והעפיל אל מוצבי תאופיק, כבש אותם והתקדם ברמת־הגולן מזרחה. ע' במפת הסתערות טורי השריון בפרק על הגולן במלחמת ששת הימים.

תֵּל

גבעה מלאכותית, שנוצרה מגיבוב מרבצי שרידים ועיים של ישוב חרב. התל לרוב מעוגל וצלעותיו תלולות. תלוליה – תל קטן. המלה מצויה גם בערבית. רבים: תלול. תלילה – תל קטן. רבים: תלילאת.

היהודים, כמו הערבים, קוראים במלה תל גם לגבעה טבעית והיא מרכיבה בשמות ישובים חדשים: תל־אביב, תל־יוסף, תל־יצחק וכו'.

בגולן מכנים הערבים במלה תל – לגבעה טבעית מעוגלת ובולטת על סביבתה. בראשה לרוב מצוי לוע געש, והיא נוצרה מתוך שטף לבה, שנשפכה מבטן האדמה החוצה ונערמה על פניה. בגולן מצויים תלים מעטים של ערים קדומות. ע' א־תל.

תֵּל אַבּוּ־זֵיתוּן

כפר נטוש בגולן תחתון, סמוך לכביש רפיד – חמת־גדר, בין הכפרים ח’ספין ואל־על. השם ערבי, ופירושו אבי עצי־זית. נמצא כ־426 מ' מעל פני הים.

תֵּל אַבּוּ־חַנְזִיר, בגולן התיכון. ע' הר שפון.

תֵּל אַבּוּ־יוּסֶף, גולן עליון. יוסיפון – הר.

תֵּל אַבּוּ־נִדָה, הר בגולן. ע' אביטל.

תֵּל אַבּוּ־אֶלְעַ’יְתָר (אלע’יטר)

שם ערבי לגבעה בגבול הגולן התחתון, דרומה מח’ספין. אין ידוע פירושו. פסגתה – 456 מ' מעל פני הים. מכוסה גלי אבני בזלת. עליה עובר גבול מדינת ישראל. במורדה, עובר אפיק עמוק של נחל רקד, היורד אל הירמוך. מהווה שטח הפקר בין ישראל וסוריה. מתל אבּו־אלע’יתר יוצאת דרך צפונה, ואחרי כ־2½ ק"מ, מתחברת על־יד ח’ספין, בכביש רפיד – חמת־גדר.

תֵּל אֶלְאָוּעַר

כפר שהיה במורד הגולן, השופע אל בקעת בטיחה. אינו רשום במפה החדשה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 1158 תושבים. המספר כולל את כל תושבי הישובים הקטנים שהיו בסביבתו ובבקעת בטייחה הקרובה.

תֵּל אֶלְאַשְׁעָרִי

בארץ הבשן בשילטון סוריה ובגבול אדמות הבארון דה־רוטשילד. מציין ישוב קדום. אולי העיר דיון מימי קדם. ע' דיון.

תֵּל אֶלְעַמוּרִיֶּה, גולן עליון. ע' הר כרמים.

תֵּל אֶלְאַחְמָר (א) – גולן עליון

שם ערבי לגבעה בגולן העליון, מערבה מהכפר בוקעתה, כ־3 ק"מ. פסגתה – 1187 מ' מעל פני הים. נקרא על קרקעה האדום – אלאחמר בערבית.

תֵּל אֶלְאַחְמָר (ב) – גולן עליון

גבעה בחלקו המזרחי של הגולן העליון, מזרחה מהכפר בוקעתה, כ־10 ק"מ, בשטח סורי. פסגתה 1023 מ' מעל פני הים. על השם, ע' תל אלאחמר (א).

תֵּל אֶלְאַחְמָר (ג) – גולן תחתון

שם ערבי לשתי גבעות סמוכות, עליהן עובר הגבול הסורי. על השם, ע' תל אלאחמר.

תֵּל אֶלְאַחְמָר אלע’רבּי – המערבי. פסגתו 961 מ' מעל פני הים.

תֵּל אֶלְאַחְמָר א־שרקי – המזרחי. פסגתו 885 מ' מעל פני הים.

תֵּל אֶלְבָּזוּק, גבעה בגולן התיכוני. ע' בזק.

תֵּל אֶלְחַוָארית

שם ערבי להר גבוה בירכתי הגולן העליון, מזרחה מבריכת־רם. פסגתו – 1182 מ' מעל פני הים. אלחוארית היא צורת רבים של אלחארת. אולי זכר לו בדברי גיאוגרף מוסלמי, במאה השלוש־עשרה: ‘הגולן (בערבית: אלג’ולאן) הוא גם שם הר וליתר דיוק חארת א־ג’ולאן. ואחרים אומרים חארת הוא רק שם הפסגה של ההר הזה. וא־נבאע’ה מזכירו’⁴¹⁹. א־נבּאע’ה היה משורר ערבי נודע במאה הששית.

הר רם – השם החדש של תל אלחוארית. ע' הר רם.

תֵּל אֶלְחֲמְרָה

שם ערבי לגבעה בקצה עמק החולה ולרגלי החרמון, בסביבות בניאס. נקראת על אדמתה האדומה – אלחמרה בערבית. פסגתה כ־402 מ' מעל פני הים. עליה היה מוצב סורי, שהציק לישובים היהודים הסמוכים. לרגלי התל עובר נחל שיאון, היורד מהחרמון אל עמק החולה. ע' שיאון (ב).

תֵּל אֶלְמוּנְטָר, גולן תחתון. ע' נטור.

תֵּל אֶלְמַחְפִי, בגולן העליון. ע' מחפי.

תֵּל אֶלְמַכָּארֶם (אלמכארן)

שם ערבי לתל בקצה הדרומי של הבשן, בשטח סורי וסמוך לגבול ירדן. בקרבת התל מתחיל הירמוך אחרי שמתחברים שלושת זרועותיו: ואדי א־שלאלה – מהדרום, ונחלי הריר וזיזון – מהמזרח, ע' הריר. זיזון. ירמוך.

מחטת אלמכארם (אלמכארן) – תחנת רכבת שהיתה על המסילה החג’אזית חיפה – דמשק. מזרחה מהתחנה עושה המסילה פיתולים ועוברת בתוך מנהרות.

תֵּל אֶלְעַזָאזִיאָת, גבול עמק החולה. ע' עזז.

תֵּל אֶלְעִכּאשֶׁה, גבעה בגבול גולן תחתון. ע' עכּאשה.

תֵּל אֶלְעַרַם (א) – גבעה. ע' בנטל – הר.

תֵּל אֶלְעַ’רָם (ב), כפר. ע' בּאבּ אלהוא.

תֵּל אֶלְפָ’רָס, הר בגולן. ע' פרס – הר.

תֵּל אֶלְקַצְעָה

גבעה בגולן העליון, דרומה מהכפר מסעדה ובצד הכביש אל קונייטרה. אולי בשם המלה הערבית קצעה – גל אדמה של חפרפרת, ונקראה על צורתה המעוגלת. פיסגתה – 1099 מ' מעל פני הים. מכוסה יער טבעי.

תֵּל אֶ־גָ’מִיד

שם ערבי לתל בקצהו הדרומי של הבשן, על גדת הירמוך, בשטח סורי וסמוך לגבול ירדן. התל מציין ישוב קדום. בסביבתו מצויות שכבות אבן רוויה ביטומין ואפשר להדליקה. במלחמת העולם הראשונה השתמשו התורכים בביטומין זה להניע את הקטרים, לרכבות שעברו במסילה החג’אזית לאורך הירמוך על הקו חיפה – דמשק.

תֵּל אֶ־סָאקִי

בגולן תחתון, בסביבות ח’ספין ובצד הכביש אל ג’וחדאר. א־סאקי מלה ערבית ופירושה – ההשקאה. פסגת התל – 494 מ' מעל פני הים.

במפה של שומאכר, משנת 1885, נקרא: תל א־סיכּי, שפירושו תל הדרך, ונקרא על הדרך העוברת בקרבתו. יתכן וזו הגירסה הנכונה של השם הזה.

תֵּל אֶ־שׁיהָאבּ

כפר בירכתי ארץ הבשן, בשילטון סוריה. שיהאבּ הוא שם פרטי מצוי בקרב הערבים. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 1067 תושבים. בכפר נתגלה ב־1901 שריד מצרי מענין, קטע ממצבה של סטי הראשון מלך מצרים, משנת 1250 לפני סה"נ (ציור).

המצבה המצרית בתל א־שיהאבּ של סטי א' מלך מצרים, משנת 1250 לפני סה"נ, בקירוב

המצבה עשויה בזלת.

על המצבה, משמאל, מצויר אמון – אל מצרים הקדומה, חובש בראשו קובע כפול וגבוה, מחזיק בידו, שרביט. בינו ובין השרביט במסגרת, מובאים בכתב החרטומים תואריו הרמים. מאחוריו, משמאל, האלילה מות אשתו, בינה ובין אמון כתובים במסגרת, תואריה הקדושים.

מימין מצויר המלך סטי הראשון, המביא בשתי ידיו המושטות קדימה מנחה לפני האל אמון. מעל המלך רשום בשתי מסגרות (קרטוש) שמותיו: רעמן־מן־מאת – בן השמש. פתאח־מרי־אן־סטי – אהוב של פתאח (אל מצרי מפורסם).

תל א־שיהאב נמצא כ־350 מ' מעל פני הים, על גדת ואדי זיזון, מסעיפיו של הירמוך, הזורם אל הירדן. ע' זיזון. מוזייריבּ.

תֵּל אֶ־שֵׁייחָ’ה

שם ערבי לגבעה בולטת בחלקו המזרחי – צפוני של הגולן העליון, סמוך לכביש מסעדה – קונייטרה. פסגתה – 1211 מ' מעל פני הים. א־שייח’ה פירוש הזקנה, אשת השייח’ – זקן הכפר או השבט. הגבעה נקראה כך, כי היא בולטת אל מול הר החרמון, המכונה ג’בל א־שייח’ – הר הזקן, והגבעה כאילו בת זוגתו.

חרמונית, השם העברי החדש לתל א־שייחה. ע' חרמונית.

תָל ג’וֹחַדָאר, גולן תחתון. ע' ג’וחדאר.

תֵּל הִלָאל

שם ערבי לגבעה לרגלי הגולן בגבול עמק החולה, מזרחה מאשמורה. אין ידוע מי הוא הלאל זה, שהגבעה נקראה על שמו. מתרוממת 180 מ' מעל פני הים. עליה עבר, עד מלחמת ששת הימים יוני 1967, הגבול בין ישראל וסוריה. הצבא הסורי הקים עליו מוצב מבוצר נגד הישובים העברים בקרבתו מערבה.

תֵל וּרְדָה, הנקודה הגבוהה ביותר בגולן. ע' ורדה – הר.

תֵל זַעֲתָאר

גבעה בגולן העליון, צפונה מהכפר קלע. נקרא על צמחי הזעתר – אזוב, המצויים בארץ. פסגתה – כ־704 מ' מעל פני הים. בסביבתה התחוללו קרבות דמים בהסתערות צה"ל על רמת הגולן, במלחמת ששת־הימים יוני 1967. ע' ציר א־דיאבּ. קלע. ובמפה בעמ 14.

תֵל חְזֵיקָה

שם ערבי להר בגבול הגולן התחתון, מזרחה מהכביש קונייטרה – צומת־רפיד. פסגתו – 1158 מ' מעל פני הים. במורדו מזרחה עובר גבול ישראל. מעבר לו הכפר הנטוש ביר אלעג’ם בשטח הפקר בין ישראל וסוריה. אין ידוע מוצא השם חזיקה ופירושו. ע' ביר אלעג’ם.

חמי קורצו (קרי: קורסו) – שם אחר של תל חזיקה. כפי שרשום במפה משנת 1885, מאת שומאכר. חמי בערבית מגן. אין ידוע הפירוש של קורצו.

תֵל חַרָה

בולט בארץ הבשן. מזרחה־דרומה מקונייטרה, בשילטון סורי. נקרא על הכפר אלחרה היושב לרגליו. אלחרה בערבית החום, או שטח חם וצחיח. דומה למלה העברית חרר, בדברי ירמיהו על אדם שאינו בוטח בה' ‘ושכן חררים במדבר’ ⁴²⁰.

תל חרה מתרומם כ־1110 מ' מעל פני הים. לרגליו דרומה – הכפר אלחרה הנזכר ומזרחה – הכפר עקרבּה. ע' עקרבּה.

סופר עברי מזכיר את המקום הזה, בסוף המאה התשע־עשרה ‘תל אל הרה – המקום הזה היה טוב מאד לייסד קולוניה (מושבה) שמה’⁴²¹.

תְל יוּסֶף, הר בגולן התיכון. ע' יוסיפון.

תּל עַמֵידוּן, בשן. ע' עמידון.

תל עַשְׁתָארָה, בשן. ע' עשתרות־קרנים.

תל צִדֶר עָרוּס, (א) – גולן

שם ערבי לגבעה בירכתי הגולן העליון, דרומה מבריכת־רם וסמוך לכפר הדרוזי בוקעתה. פסגתה – 1190 מ' מעל פני הים. פירוש השם: צדר (קרי סדר) אלערוס הוא המושב הנכבד של החתן.

תל אלעמוריה – שם של הגבעה הנזכרת, כפי שהיא מסומנת במפת הגולן משנת 1967, מאת מחלקת המדידות הממשלתית.

תל כרום א־תורכמאן – שם של הגבעה הנזכרת, כפי שהיא רשומה במפה משנת 1885, מאת שומאכר. השם מזכיר את התורכמנים שהתגוררו ברמת הגולן.

הר כרמים – השם החדש של תל צדר אלערוס.

תל צדר ערוס (ב) – לבנון

הר וכפר לרגלי החרמון במדינת לבנון. ההר מתרומם 499 מ' מעל פני הים, והכפר שוכן לרגליו דרומה, כ־475 מ' מעל פני הים. בשיפוליו, מערבה, עובר נחל החצבאני (שניר), על השם ע' תל צדר אלערוס (א).

תֵל פַ’חֶ’ר, בגולן העליון. ע' מצפה־גולני.

תֵל קְלֵיעַ

שם ערבי לגבעה בחלקו הדרומי של הגולן התחתון, בקרבת הכפר הנטוש בוטמיה. פסגתו – 750 מ' מעל פני הים. קליע פירושו – מבצר קטן.

תֵל שֵׁיבָּאן, גולן עליון. ע' שיבּאן

תֵל שַעַף אֶ־סִנְדְיָאן

שם ערבי לגבעה בגבול הגולן התחתון, מזרחה מהכביש קונייטרה – צומת רפיד. במורדו עובר גבול ישראל. פסגתו – 985 מ' מעל פני הים. המלה שעף פירושה רכסי הרים, א־סנדיאן – האלון. ע' שעפ’ה.

תְּלוּל אֶ־שַעַף

שם ערבי לשורת גבעות בגבול הגולן התחתון, מזרחה מהכביש קונייטרה – רפיד, וסמוך לגבול הסורי. הגבוהה בהן – 868 מ' מעל פני הים. פירוש השם – תלי הרכסים. עי' שעפה.

תַלְתָאתָה

שם ערבי לכפר בשיפולי החרמון הצפוניים. נקרא גם נבי צפה, כשם קבר קדוש הנמצא בו. תושביו מוסלמים. בו שרידי מקדש יווני – רומאי, מהמאה השניה־שלישית לסה"נ (ציור).

שרידי המקדש היווני־הרומי בחורבות תלתאתה. ציור משנת 1880 בקירוב

שיחזור המקדש הנזכר

W.M. Thomson, The Land and the Book, II, 1882

תַּנּוּרִיֶּה

כפר נטוש ברמת־הגולן, צפונה מהכביש רפיד – חמת־גדר. בשם המלה הערבית תנור, הדומה לתנור בעברית. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בו 526 תושבים. נמצא כ־616 מ' מעל פני הים. בסביבה נובעים מעינות קטנים, שתפוקתם יגיע ל־220 ממ"ע בשעה. במפה משנת 1885, נקרא הכפר דנוריה.

מתנוריה דרך מזרחה, חוצה את צינור טאפליין, אל ח’ושניה, במרחק כ־5 ק"מ.

תְּסִיל

עיירה ערבית בארץ הבשן, בתחום סוריה. לפי מיפקד סורי ב־1960 היו בה 2842 תושבים. נמצאת כ־500 מ' מעל פני הים. אין ידוע מוצא השם תסיל. לפי הסברה שריד מהשם הקדום תרסילה, שגם מוצאו ופירושו לא ידועים. אבסביוס היווני, במאה הרביעית, מספר על תרסילה ועל תושביה השומרונים⁴²². אולי יש זכר לה, בגירסה תסילה, בכתובת יוונית חקוקה על מצבה, שנמצאה בבית־הקברות היהודי הקדום של יפו (ציור).

מצבה שנמצאה ביפו, בבית־קברות יהודי קדום

‘מואיס, אבאמארי איסיס בי אבוינס, אנשי תסילה’.

כנראה מוצאם מהעיירה תרסילה בארץ הבשן.

המצבה מהמאה השניה – שלישית לסה"נ.

תְּעָלַת הָהַטָּיָה

הערבים התחילו בחפירתה, לרגלי הרי החרמון וברמת הגולן, במטרה להטות אל תוכה את מי מקורות הירדן, החצבּאני והבניאס, ולהזרימם אל אזורים ערבים, ובזה לצמצם כמה שאפשר את זרימתם אל ישראל. מדינות ערביות, שכנות ישראל, התאחדו יחד לשם ביצוע המיפעל הגדול הזה. נצחון צבא ההגנה לישראל במלחמת ששת־הימים, יוני 1967, הביא קץ למיפעל המים הערבי שהרבה תקוות תלו בו.

ראשיתה של תעלת ההטייה בשטח לבנוני, בגדת נחל שניר (חצבּאני). דרומה מהכפר אלמארי, כ־9 ק"מ בקו אוירי מגבול ישראל, באזור מעין־ברוך. התעלה מתחילה בנקודה הנמצאת כ־350 מ' בקירוב מעל פני הים. באפיק השניר הקרוב היה צריך להקים סכר ובזה להפסיק את זרימת מימיו אל עמק החולה הישראלי, ולהטותם אל התעלה הערבית. מהסכר מתפתלת התעלה לרגלי החרמון, כמעט בהקבלה אל הכביש ממרג’־עיון בלבנון – אל בניאס בסוריה. אחרי פיתולים באורך כ־5 ק"מ, עברה התעלה את הגבול הלבנוני, נכנסה לשטח סורי, חצתה את נחל שיאון ובאה אל בניאס, אל מעינה הגדול. במאגר גדול בניאס, אמרו לערבב את מי השניר הלבנונים עם מי הבניאס הסורים, ולהזרימם בתעלה שהתחילו בחפירתה מבניאס דרומה, בהקבלה לגבול ישראל במרחק ½ עד ½1 ק"מ ממנו. התעלה חוצה נחלים היורדים מהגולן אל עמק החולה, עוברת מזרחה מכפר־סולד, כ־½1 ק"מ, ומתקרבת אל סביבת קיבוץ שמיר. התעלה היתה צריכה להמשך דרומה בהרי הגולן אל סביבת הכפר דבּורה ודרומה ממנו נראים סימני התעלה, החוצה את הכביש גשר בנות־יעקב – קונייטרה. מהכביש נמשכת התעלה, כמעט בהקבלה אל הירדן העליון, כ־½1 ק"מ מזרחה מאפיקו. אחרי מרחק־מה נוטה התעלה דרומה, מתרחקת מהירדן, ומתפתלת בהקבלה אל הכנרת, כ־10 – 7 ק"מ מחופה המזרחי. התעלה היתה צריכה להמשך בכיוון אל הכפר אל־על והחופרים הגיעו כ־3 ק"מ צפונה ממנו. בקרבת אל־על, חוצה התעלה את הכביש קונייטרה – חמת־גדר והיתה צריכה לרדת מהרמה, בפיתולים רבים ובמורד תלול, אל בקעת הירמוך, אל מוחייבה שבּה התחילו בהקמת הסכר והמאגר הגדול, שאליו קיוו הערבים לאגור את מי החצבאני ובניאס ולהזרימם אל בקעת הירדן, בשטחי מדינת ירדן. ע' אלמארי, מוחייבּה.

מפת תעלת ההטייה של הערבים

תְּעָלַת הָע’וֹר

תעלה שנחפרה בידי הערבים ממוחייבּה בבקעת הירמוך, דרומה לאורך בקעת הירדן המזרחית, הנמצאת בשטח ממשלת ירדן. אלע’ור – הע’ור הוא השם הערבי לבקעת־הירדן. בערבית קוראים לה – קנאת אלע’ור. ע' ירמוך. מוחיבּה. קנאה.

תִּפְאֶרֶת־בּנְיָמִין

ישוב שהיה בארץ הבשן, בימינו בתחום סוריה הדרומית. נוסד בשנת תרנ"ה/1895 על אדמה שנרכשה בידי חברי שבי־ציון בארצות־הברית ונקרא לכבוד הברון בנימין (אדמונד) דה־רוטשילד, שקנה שטחי אדמה נרחבים בארץ הבשן, ושאף להקים עליהם ישובים יהודים.

הברון בנימין (אדמונד) דה־רוטשילד

על שמו גם בנימינה, במישור החוף.

עתונאי אלמוני, המכנה עצמו ‘האכר’, מספר בתרנ"ו/1895, על ראשיתה של תפארת־בנימין. ‘הישוב בעבר־הירדן החל להתפתח… אגודת ‘שבי־ציון’ מניוארק הפקידה את שלוחה הנאמן מר אדם ראזנבערג למנהל נחלתה. עתה שלחה החברה הנ"ל סך עשרים אלף פראנק להחל בעבודה שנה זאת על נחלתם, אשר קראו לה בשם תפארת־בנימין. גם החברה משיקאגא שלחה את צירה הנאמן מר שמואל מללער. והם כארבעים משפחות אשר כסף באמתחתם. ויש כוח בידם להמתין בארץ אמעריקא אשר יוכלו ללכת להתנחל על אחוזתם. גם החברה, בת 25 משפחות מקאנאדא, שלחה שני צירים’….⁴²³

תפארת־בנימין נמצאת כ־480 מ' מעל פני הים. בקרבת מקום הנקרא בערבית תל עמידון א־תחתני – התחתונה, סמוך אל נחל הנקרא בערבית שפ’ייל, מסעיפיו של נהר עלאן, הזורם אל הירמוך. דרומה מתפארת־בנימין הכפר סהם־א־ג’ולאן ובקרבתו הכפר ג’ילין, על אדמת הברון דה־רוטשילד. ע' ג’ילין. סהם א־ג’ולאן. עמידון. והפרק על אדמות הברון בחורן.

תְּרֵיכָּה

מלה ערבית למים עזובים. רבים: תראיך או תואריך. קבוצת עינות סביב הכפר חיתל נקראת תואריך חיתל. ע' חיתל.

תַּרְנְגוֹלָא עִילָאָה

שם ארמי למקום הנזכר בספרות העברית הקדומה בתאור גבול ארץ־ישראל, שהחזיקו עולי־בבל. פירושו – תרנגול עליון. היה מעל העיר קיסרין או קיסרי, שהיתה במקומה של בניאס של ימינו. רבותינו קראו לה: ‘תרנגולה עילאה דלמעלה מן קיסרין⁴²⁴. או ‘תרנגולא עילאה דקיסרי’⁴²⁵ אולי היתה במקום מצודת־נמרוד של ימינו, הבולט יפה על סביבתו, מעל בניאס ובמעלה החרמון. ע’ מצודת נמרוד. בניאס.

תֶּרְסִילָה, ישוב קדום. ע' תסיל.

 

תוספות    🔗

לפרק על התורכמנים

הכפרים התורכמנים ומספר תושביהם לפי מיפקד סורי ב־1955

חפר – 423 נפשות

כפר־נפאח’ – 415

סנדיאנה – 374

מוע’איר – 300

ע’דיריה – 297

נעראן ודיר־ראהב – 211

עליקה – 172

רזאניה – 143

דאביה – 113

חוסייניה – 108

אחמדיה – 84

11 כפרים – 2640 נפשות.

לפרק על הצ’רקסים

הכפרים ה צ’רקסים בגולן ומספר תושביהם לפי מיפקד סורי ב־1955

קונייטרה – 4000 נפשות

ח’ושניה – 1936

מנצורה – 1670

צורמאן – 1345

עין־זיואן – 1270

בריקה – 848

ביר אלעג’ם – 703

ג’ואֵיזה – 650

פ’חאם – 346

מומסיה – 335

מודיריה – 193

רויחינה – 70

פ’זארה – 50

13 כפרים – 13,416 נפשות

לפרק על הנוציירים

הכפרים הנוצריים בגולן ובעמק החולה ותושביהם לפי מיפקד סורי ב־1955

עין־פית – 1998

זעורה – 1811

ע’ג’ר – 674

3 כפרים – 4483 נפשות

לפי ספרו של באע'. ע' להלן ב"ביבליוגרפיה לגולן ולחרמון"

נוצרים בגולן

בישובי הגולן הגדולים חיו גם קצת נוצרים. אורח חייהם, לבושם ומזונם היו דומים בהרבה לשל שכניהם הערבים המוסלמים. הנוצרים עסקו בעבודת־אדמה, במלאכה, בחנוונות ובמסחר. הם היו בני כתות שונות: אורתודוקסים־יוונים, קתולים־יוונים, מארונים־קתולים לבנונים, ארמנים־אורתודוקסים וקתולים, סורים, ופרוטסטנטים בודדים.

קהילת הנוצרים הגדולה ביותר בגולן היתה בעיירה קונייטרה בשכנות עם צ’רקסים והם היוו כעשרים אחוז מאוכלוסיתה. קהילה קטנה היתה בכפר חיספין, ואחרת בכפר פיק, בשכנות עם מוסלמים. גם בעין־קניה נוצרים מעטים והם מארונים.

הגולן היה מיושב בישוב נוצרי צפוף בתקופת שלטון הביזאנטים בארץ, במאות הרביעית־ששית לסה"נ. בין החורבות בגולן, גם מצוים שרידים נוצרים, מקושטים בצלבים ובכתובות יווניות־נוצריות. רוב הנוצרים נמלטו מהגולן עם כיבושו בידי הערבים־המוסלמים, בראשית המאה השביעית והנשארים דולדלו ונעלמו. בימי הצלבנים, במאה השתים־עשרה, היו פלישות של נוצרים מהארץ אל הגולן, אולם ישובי קבע לא היו בו, מלבד מצודות בגבולו המערבי. גם בדורות הבאים לא נמצאו נוצרים בגולן, מסבת הסכנה שארבה להם בסביבה מוסלמית זו.

בסוף שלטון התורכים בארץ, התחילו נוצרים מעטים להתיישב בישובי הגולן הגדולים, ורובם מהגרים מכפרים בסוריה ובלבנון הקרובות. בימי המנדט הצרפתי, כשהשלטון היה בידי ממשלה נוצרית, היה בטחון לנוצרים והם התרבו ובעיקר בקונייטרה הבירה, והיו גורם כלכלי בגידולה. עם כיבוש הגולן בידי צה"ל במלחמת ששת הימים, יוני 1967, נמלטו גם הנוצרים מישובי הגולן.

גשר הידידות

נקרא בערבית: ג’סר א־צדאקה (קרי: א־סדאקה).

בּאבּ אלהוּא (א)

הצ’רקסים תושבי מנצורה הקרובה, נטלו אבנים מחורבות באבּ אלהוּא לבנין בתיהם. על אבן אחת היתה חרותה כתובת יוונית־נוצרית המתחילה בקריאה ‘ה’ אחד' ומזכירה אשה בשם ‘סוירה’ ולה תואר יווני 'דיאקוניסה’ – מתנדבת לעבודת הקודש בכנסיה, הדואגת לאלמנות ולצעירות עניות. הכתובת מסוף המאה הרביעית או ראשית המאה החמישית, מימי שילטון הביזאנטים בגולן.

זעורה

אנדרטה ניצבת על מוצב סורי, בצד הכביש בניאס – מסעדה, ועל מיסעף הדרך אל זעורה הקרובה. האנדרטה לזכר רב־סרן עמי לבטוב, שנפל כאשר פרץ בראש טור טאנקים לכיבוש המוצב הזה, במלחמת ששת הימים. האנדרטה הוקמה בידי חבריו במושבו כפר־יהושע וחיילי גדוד המלואים שהיה מפקדו, בידי פקודו משה הדרי, חבר אשדות־יעקב.

ערקוּבּ

מלה ערבית לרכסי הרים פראים, מבותרים בגיאות מסולעים. רבים: עראקיבּ. 'תערקבּ’ – בערבית, ללכת בשבילים מסובכים ברכסי הרים. אזור לרכסים במורדות הרי יהודה, בסביבת מושב בר־גיורה, נקרא אלערקובּ. כן נקרא בשם זה רכסי הרי החרמון, השופעים מערבה אל עמק החולה ואל נחל שניר, חצבאני בערבית.

פתחלאנד

כינוי חדש שניתן ע"י עתונאים לאותו אזור בחרמון הלבנוני שבו התמקמו אנשי ה’פתח' במלחמתם נגד ישראל. ‘לאנד’ מלה לועזית ופירושה – ארץ. האזור נקרא בערבית ‘אלערקובּ’. בוֹ היתה פשיטה ישראלית, שהרסה את בסיסי המחבלים. ע' ערקובּ. ותאור הפשיטה להלן בפרק שכותרתו “פשיטה ישראלית בחרמון הלבנוני”.

שבּעה

כפר ערבי בהרי החרמון, הנמצאים במדינת הלבנון. בתיו בנוים בצורת מדרגות, במעלה התלול. התושבים – ברובם מוסלמים, ובמעוטם – נוצרים. הסביבה עשירה במעינות, ומכאן, לפי דברי תושביו השם הערבי 'שבּעה’ – שבעה. בשיפולי הכפר נובע מעין מתוך מערה והיא קדושה, בזכות שומרים נעלמים על זרם המים, המכונים 'רג’אל אלעין’ – אנשי העין.

שבּעה נמצאת כ־1300 מ' מעל פני הים, וזהו היישוב הגבוה ביותר בחרמון הלבנוני. משבּעה יוצאת דרך מערבה אל הכפר היבּריה, כ־7 ק"מ, וירידה – כ־500 מ'. משבּעה שביל אל השיאון – פסגת החרמון, עליה כ־1600 מ'. לתושבי שבּעה היה שייך כפר לרגלי החרמון ובגבול עמק החולה, בשם ‘מוּע’ור שבּעה’ או ‘א־שבעאן’ – מערות שבּעה. משבעה אליו – כ־11 ק"מ, וירידה – כ־1000 מי. ע’ היבּריה. מוּע’ור שבּעה. שיאון.

ישובים יהודים בגולן ובבשן בתקופת המשנה    🔗

בספרות הקדומה מובאות שתי תעודות לידיעת הישובים היהודים בגולן ובבשן. במרוצת הדורות השתבשו שמות הישובים והם מובאים בגירסאות ובשיבושים שונים. קצת מהשמות נשארו בקרב הערבים, בשינויים קלים. התעודות מובאות בתוספתא ובתלמוד ירושלמי, יצירות אבותינו תושבי הגליל.

מקור אחד מספר על העיר סוסיתה בגולן וישובים בסביבותיה, ואחד – על העיר נוה בבשן וישובים בסביבותיה.

תחום סוסיתה:

סוסיתה – היתה עיר מפורסמת בחוף הכנרת. בתוספתא בגירסה: ציצית, ואולי צריך להיות: צוציתה. בימינו חורבה במרומי הר חולש על פני קיבוץ עין־גב השוכן לרגליו. ע' סוסיתה.

א. ‘עיירות חייבות במעשרות בתחום ציצית: ועיני שת ועיני ותרעא ורמכוך ועין יעריט וכפר יערים רנב צפיח וכפר צמח’. תוספתא, שביעית ג, י.

‘עיירות שחייבות במעשר בתחום סוסיתא: עושית עין יערים וכפר יערים, דנב, הצפיה וכפר צמר, וכל זה בארץ־ישראל הוא’. תוספתא, שביעית, הגירסה בכפתור ופרח, פרק ח'.

ב. ‘אבל עכשיו יש סוסיתה: עיינוש ועין תרע ורם ברין ועיון ויעדוט וכפר וחרוב ונוב וחספיה וכפר צמח’. ירושלמי, דמאי, ב, א, דפוס ויניציאה, רפ"ג.

‘עכשיו יש סוסיתה: עיינש ועין תרע ורם ברין ועיון וכפר וחרוב ונוב והכפיה וכפר צמח’. ירושלמי, דמאי ב, א. דפוס זיטאמיר, תרכ"ו.

‘אבל עכשיו יש עיירות שהחזיקו בהן ישראל שהן אסורות בתחום סוסיתא: עיינוש, ועין תרע, ורם ברין, ועיון ויעדוט, וכפר חרוב, ונוב, וחספיה, וכפר צמח’. ירושלמי, דמאי ב, א. דפוס ירושלים, תשט"ו.

תחום נוה:

נוה – היתה עיירה חשובה בארץ הבשן הגובל בארץ הגולן. בימינו עיירה ערבית בשם נוּה בתחום סוריה. השם נוה מובא גם בגירסה נואי או נבי.

א. ‘עיירות חייבות במעשרות בתחום ציצית: ועיני שת ועיני ותרעא ורמכוך רנב חורבתו וכורכה דבית חרב’. תוספתא, שבעית ד, ט.

ב. ‘אלו עיירות שהן מותרות בתחום נבי: צור וצייר וגשמי וזיזיין ויגרי חטם ודבב חרבתיה וכרכה דבר חזרג’… ירושלמי, דמאי ב, א. דפוס ויניציאה, רפ"ג.

‘אלו עיירות שהן מותרות בתחום צור נבי צור וצייר וגשמיו וזיזין ויגדי חמם ודבב חרבתיה וכרכה דבר חזרג’. ירושלמי, דמאי ב, א. דפוס זיטאמיר, תרכ"ו.

‘אלו עיירות שהן מותרות בתחום צור. גבי, וצייר, וגשמיי וזיויין, ויגדי חטם, ודבב חרבתיה, וכרכה דבר הזרג’. ירושלמי, דמאי ב, א. דפוס ירושלים, תשט"ו.

פשיטה ישראלית בחרמון הלבנוני    🔗

מחבלים ערבים, בעיקר משורות ה’פתח' השתלטו על החרמון הלבנוני, התבצרו בו באזור שכונה 'פתחלאנד’ – ארץ הפתח. ממנו התחילו להציק לישובים היהודים הקרובים, להפציץ אותם ולהפיל קרבנות בשטחי ישראל.

על מעוזי המחבלים נערכה פשיטה אחת בכפר מזרעאת דהרג’את השוכן בשיפולי החרמון, ב־3 אוקטובר 1969, ופשיטה אחרת – בג’בל ראוס במרומי החרמון, ב־3 דצמבר 1969. ע' ג’בּל ראוס. מזרעאת דהרג’את.

המחבלים באזורי החרמון המשיכו במעשיהם ואחרי שפתחו ביריות ‘קטיושות’ על העיירה קריית־שמונה וגרמו לקרבנות, והתראות ישראל לא נשאו פרי, חדרו טורי צה"ל אל החרמון הלבנוני, ביום ו' אייר תש"ל – 12 מאי 1970. משימתם – הריסת מעוזי המחבלים, בלי לפגוע בתושבי הכפרים. עם ראשית הפשיטה הפיצו אווירונים ישראלים כרוזים, כתובים ערבית, על הישובים באזור הפשיטה וסביבו (ציור).

הכרוז הערבי מאת צה"ל שהופץ על ישובי החרמון באזורי הפשיטה

מי שזורע קוצים – אינו קוצר ענבים ומי שמצית האש – עלול להכוות בה.

תושבי האזור,

חלפה יותר משנה, מאז הפכו כפריכם, בתיכם ושדותיכם לקנים, לבסיסים, ולמעבר למחבלים ועמדות לירי אש.

שלטונות ישראל עשו כל שביכולתם להמנע משימוש בכל האמצעים מתוך התחשבות בשקט ושכנות טובה, ששררה באזור זה עשרות בשנים.

צבא ההגנה לישראל הסתפק באזהרות קטנות, בתקווה שתבינו כי יש סוף לסבלנות. סוף הסבלנות לבטח יבוא כאשר מחבלי החשכה מסתננים לחבל בבתי התושבים האזרחיים בישראל ולירות על נשים וזקנים.

לא באנו כדי לפגוע באזרחים שלווים. באנו להתרות בכם, שאם לא תפסיקו לפגוע בנו ובאזרחינו, לא יהיה שקט בתוך גבולכם.

למדו לקח ממה שאירע בירדן לתושבי האזורים שנתנו מקלט למחבלים ואמצו את הפעולות התוקפניות.

גרשו את המחבלים ואז תחיו בבטחון ובשלום.

צבא ההגנה לישראל

הטורים נעו אל הכפר אלמאֵרי, השוכן במורד אל נחל שניר הקרוב. ממנו המשיכו צפונה. טור פנה לאורך הכביש אל הכפרים רשייה אלפוח’אר, כפר־חמאם וכפר־שובּה, הישוב הגבוה ביותר באיזור הפשיטה, כ־1000 מ' מעל פני הים. טור אחר התקדם מזרחה אל הכפרים פוריידיס והיבּריה, בחבל הצפוני ביותר של אזור הפשיטה. שלושה מטוסים סוריים שהופיעו בשמי הפעולה הופלו בידי טייסים ישראלים. עם סיום הפעולה התחילו טורי השריון לחזור אל ישראל, והפעולה הושלמה למחרת, בז' אייר תש"ל – 13 מאי 1970.

ע' אלמארי, היבּריה. כפר־חמאם. כפר־שובּה. פ’וריידיס. רשייה אלפוח’אר. ובתוספות: ערקוּבּ.

 

ביבליוגרפיה לגולן ולחרמון    🔗

תיירים ראשונים בגולן (בסוגרים שנת הביקור).

תירגום קצר ושטחי: נ. סאקאלאוו (סוקולוב), ארץ חמדה, תרמ"ה/1885.

ספרות כללית:

ח'. ספדי, על המים התת־קרקעיים של הגולן, 1951 (ערבית).

ש. קליין, עבר־הירדן היהודי, תרפ"ה.

י. הראל, אל מול גולן, תשכ"ז/1967.

מ. נוישטאט, הגולן, תשכ"ח/1968.

עוצבת שריון בהבקעת המערך הסורי ברמת־הגולן: מערכות שריון, תשכ"ח/1967.

י. קלויזנר, מעפילים אל הגולן: האומה, תשכ"ח/1968.

צ. אילן, ארץ הגולן, תשכ"ט/1969.

הגולן – קובץ מאמרים (א’ – ג'): המדור לידיעת הארץ בתנועה הקיבוצית, תשכ"ט.

אדמות הבארון רוטשילד בחורן:

א. אילת, הנסיונות להתיישבות יהודית בחורן: כל ארץ נפתלי, תשכ"ח/1968.

טבע וארץ, י, תשכ"ח/1968.

אדרעי:

בּאבּ אלהוא (א)

פ. בר־אדון – מ. שוובּה, כתובת יוונית בגולן העליון: ציון, ה, תרצ"ג.

בניאס (פמייס):

ד. אמיר, בניאס מני קדם ועד ימינו, תשכ"ח.

מ. לבנה, האמנם יוצא ירדן ממערת פמייס: טבע וארץ יא, תשכ"ט/1969.

בריכת־רם (פ’יאלה):

מ. עומארי, דו"ח על בריכת־רן, 1952 (ערבית).

ע. מזור, בריכת־רם – מקוה גשמים בלוע הר געש: טבע וארץ, יא, תשכ"ט/1969.

בשן:

גדרה (אומקייס):

גמלה:

ראה להלן: סוסיתה.

ח’אן אלעקבה:

חורן:

ראה לעיל: אדמות הבארון רוטשילד בחורן.

חמת־גדר (אלחמה):

א. ל. סוקניק, בית־הכנסת העתיק בחמת־גדר: קובץ החברה העברית לחקירת א"י ועתיקותיה, תרצ"ה.

חצביה:

י. נסים, תשובות רבי יו"ט צהלון בעניני עבודת־אדמה בחצבּיה ובגליל: ספונות, ט, תשכ"ה.

חרמון:

ר. ענבר, שתי ציפורים מן החרמון טבע וארץ, יא, תשכ"ט/1969.

ירמוך:

כנף:

א. ל. סוקניק, בית־הכנסת העתיק בחרבת כנף: קובץ החברה לחקירת א"י, תרצ"ה.

כפר־חוּאר:

המאמר לא היה לפני

מצודת־נמרוד: (קלעת נמרוד):

מ. בנבנישתי, סובּיבּה – קלעת נמרוד: טבע וארץ, י, תשכ"ח/1968. ע' לעיל: בניאס.

מוסלמים מערביים (מוע’רבּים):

נוה:

ל. א. מאיר – א. ריפנברג, בניני נוה היהודים: ידיעות, ד, תרצ"ו.

י. ברסלבסקי, כתובת עברית־ארמית בנוה: ידיעות, ד, תרצ"ו.

ש. קליין, פייטן עברי מנוה: ידיעות, ד, תרצ"ז.

נוציירים (עלאוים):

סוסיתה:

ב"צ לוריא, פני ים כנרת ומקומן של סוסיתא וגמלא: בית־מקרא, תשכ"ד.

עזז (תל עזאזיאת):

אבנר, הקרב על תל עזיזיאת: מערכות, נד, תשכ"ט/1969.

עלאוים, ע' נוציירים.

עשתארה (עשתרות־קרנים):

ע’ג’ר (הכתובת ע"י הגשר):

ע’סאן:

צ’רקסים:

קונייטרה:

קרן עין־גב: (קרן גיראדה):

רו’גם אלהירי:

ש. גוטמן – א. דרוקס, מיתחמים קדומים בגולן: קדמוניות, ב, תשכ"ט/1969.

שייח' מסכּין: ע’אנם עקל, הכפר שייח' מסכין, 1954 (ערבית).

תל א־ג’אמיד:

קיצורים של שמות העתונות המדעית: