מן הקצה אל הקצה    🔗

כל כנסיה מפגרת וכל פרלמנט לקיש יש להם נימוקי-שלטון וזממני-שלטון לכנף מזמן לזמן למראית-עין על שמרנותם וּלגנב סגנון מאת אויבם ולהתגבר לפניו בנשק מודרני. דרכה של השמרנות היא להיות תמיד פקחית, כשיגיע לה “עת לעשות”, זאת אומרת: לחטוף לבבות שנתרחקו… על כן פרנסי כל התקדמות קושרים את הקינטור היותר קשה לשמרנותו של איש החזון. רק היא אינה הופכת את עינה בתמורות הימים ואדוקה ומשונסה אינה מְרַתָּה את דינה. – אבל אם אין החזון נתפשׂ לכל אָפנה חדשה ולא לקסמי פרוגרס – הלא דווקא משום שאין שמרנות כרונולוגית חלה עליו. כי תמיד, מקדמוּּתוֹ, פרש כנף מקצה האדם אל קצהו: כל התקדמות, כל השתהוּת והתרעה בשטח קצוות אלה נמדוֹת בו ואין הוא נמוֹד בהן, הן הד ולבוש שלו. וגם כשהן מתמרמרות אליו, משתחצות ומתפרקות בו – הן רק האכזבות שלו, הכשלונות שלו והשכרון שלו.

 

מרמה    🔗

גם הרשעות וטפשות-הלב הולכות ומתנונות. כל דבר עד כמה שיש בו כדי זיקת טראגיות – הטראגיות סוף-סוף מכפרת עליו במדת-מה. הניוון בא עם פריקת הרצון לשלמות. כלומר, להתמחותו עד קצה גבול האחריות. ועם זלזול באחריות מתפוגגת הטארגיות.

כה הולכת ומיתַּדֶרֶת התופעה, שבעלי המציאות המוחזקית והתקיפות המעללית, מכיון שקדרתם נהפכת והם מתחילים משתבשים ונתקלים, והבטחוֹן התפוח באמיתת תפישתם הולך ומצטמק – לפתע פתאום הם נותנים את עיניהם באנשי-הרוח, מעמידים פני-חנופה ומרחיבים דעה מתונה עם אלה הבטלנים שבימי השאון וההעפלה רבי-העלילות כה גס לבם בהם ונהגו בהם לעג מבוגרים בילדים לא שפויים לגמרי… בבוא יום דין, יום פרעון שסירס וקלקל “משום-מה” את חשבונם המדויק, שטרף את מרצם המעשי וזריזותם הפקחית והגיונם הבריא של אלה המיושבים בדעת העולם ותיקונו, שצפו הכל מראש ואיזמלם חתך אז ללא ערעור – בבוא “רוח תזזית” שאינה מתרסנת לכוונם, הם משחילים עצמם בקפיצה מוקיונית אל בין הבטלנים, שלא גנבו ולא ליסטמו ולא סירסרו לשקר ולתרמית, ותולים עצמם בם, להתגונן ולהתפלט בזכותם, מהפכים בדבריהם למצוא סיוע לתעתועיהם הם, נימוק וצידוק למפרע – עד שהשעה שוב מסוּרה בידם והעולם מתנהג שוב במעשיות פקחית ומוצקית, אז הם בוסרים ומזלזלים פי שנים באחיהם מיום אכזבות.

ארורים הרשעים שאין רשעותם שלמה, כֵנַת נשק.

 

אריסטוקרטים    🔗

אלה היכולים לשאת בגאון לא רק את יתרונם, אלא גם את צמצום הצטיינותם ודרגת פחיתותם בשטח ששולטים בו חילופי כשרונות אישיים וערכים חברתיים, וגם שם אינם משנים מכבודם ואינם מכניעים את עצמם מפני האחרים – אלה המה האריסטוקרטים, על אלה לא יפול גם פחד היהודים המדלדלים ומבאישים את “סוד הגזעיות”. לא מפני שהם אינם מרגישים בשאר-רוח או בנחיתות זולתם – אין כאריסטוקרט לחוש הריח, אלא מפני שאין כמוהו מאמין בהרמוניה גמורה של הבריאה האורגנית, ושהוא קבוע ומשובץ בטוּריה ללא העתק, ולא יתכן כלל, שמי-שהוא זר יבוא מכוח איזו סגולה שקנה לעצמו לרשת את מקומו… על כן נמצאים אריסטוקרטים אצל הברברים, אם כי מבחינה יותר טבעית ואישיית. ובמובן עוד יותר ראשיתי-מסתורי אצל האמנים הגדולים, שאצילותם ה“סוביקטיבית” אינה מזדקקת לרוב לשאון-הימים ה“אוביקטיבי”. מכאן שנאת האינטליגנט בן-ההמון או שנתהמן, הבא לתקן את העולם, לכל אריסטוקרט וברבר ואמן-חוזה. בלי הרף צריך להלום על קדקדיהם של אלה, שתמיד הם תמהים-המומים בהיטרדם מעילוסים אסתטיים ומבטחות מדעיות, או מהומאניות וליבראליות גרידא “להפתעות של ימי-הבינים” או קשישות יותר – צריך לחזור ולהלום, שכל התחוללות של איבת-דמים ונהקת-קנאות ורצח גוי ואדם, כל היטלריזם אינה תופעה ארעית, תזיזוּת קונבולסיבית של רוח האדם – רק איתניות קדמונה ומתמידה, הסגורה על היקפה הסטאטי ורק את דכיי-תוּכה תנחשל פעם בעוז ובשוא-אימים ופעם תנהל בכבדות בתחתיותיה.

הגוג-מוגיזם הוא הכרחיות קטבית – מפני שיש יהדות בעולם, זאת אומרת: הנבואה הישראלית. אין הוא שריד הזדעזעות רפלקטיבית של יצר-צפון, שכול פראונו וגלגוליו, בשדה המגנטיזמוס האלוהי-תרבותי, הנוטה אחורנית לשעה קלה 30 מעלות או אפילו 90 מעלות – לא! הקשר גינינו הוא קורלטיבי, היחס הֶמִיסְפֶרִי, הן לא צריך היה האדם לענקי נביאים רק בכדי לגעור במפקיעי-שער. אילוּ למען אלה – מסתפקים היינו בסולוניזם, לכל היותר בקונפוציוסיזם. אום הוליד רוח האדם את חזון-ישראל – הלא כי ידע שבקרבו הומה אדיר ונורא הגוג-מגוגיזם בעל-דבביה הגדול.

 

נכר    🔗

“אל תזלזלו בפוליטיקה” – מקישה עלינו מימרא זו כפעמון אזהרה ביום פקודה, ובזמן האחרון שומעים אנו אותה יוצאת תכופות דווקא מפי הרבה מאנשי-הרוח שבנו. ואם גם אלה מיתבלים בה, עד שכופים אותה על תודעת-מורשה עדיפה ומשבבים בה מצפון-עם – חובה מכופלת עלינו, בימי גאותה ושאונה של הפוליטיקה במחננו, לשוב ולהדגיש את פחיתותה וקלוקלותה לגבי הרוח שנהלנו עד הלום, לשוב ולהזהיר עליה בטרם תסתחף ממנה כל חלקה טובה בו וסיגי-חותמה יוטבעו בדרכמוניו. כי איך נזקוף עין בדורות אבות קשים ועזים, ומנהיגינו היום, יורשי סבלם וגאונם. מתרוננים לכל כוס קטנה בהילולי הפוליטיקה, משפרים מזמוטי-דיפלומטיה ומספרים בדחילו ורחימו על מיניסטרים אלה אלה, המדרכלים לצו-השעה על במתי מדינות, שהם מסתופפים בפרוזודוריהם ודורשים פתרונים לכל פליטת-שפה שלהם… וכשאתה מזדמן עם אחד מהמכובדים והברורים שבהם, והוא עוד כולו ממולא מסורת, שרק עתה נתפקרה מצניעות הגיטו, ועוד ריח בית-אבא נודף ממנו – והנך משוחח לפניו מתוך חששה רבה ודאגה קשה לדבר-מה יקר, עיקרי, תחילה ותכלה לכל, ההולך ומתחלחל ומזדלל על בני-עמך – והנה גם הוא, כחבריו שנתעקמו ונתעכמו בחיקוי כל-גויי, אובס לתיאבון טירוני מספוא ורסאלי, וביותר מבשמינית של יהירות מעשית ופקחית נהנתנית הוא דוחה אותך מתוך רטט של עצבות לדברים שחנטו בושם-אביב נהדר-רחוק שלא יישנה: “בטלן אתה, ידידי… כמדומה לך, כי יש ממשות לענינים כאלה בעולם הגדול של המיניסטרים… אנחנו העומדים ונכוים מיורת-הפוליטיקה הגדולה” – – – ואתה מרכין עיניך שלא לראות אותו בקלקלתו …

והקלקלה רווחת ופושה… בשיחה עם חבר, מהזקופים בחזית-הרוח, נתגלגל הדיבור על המופתי הירושלמי, והוא לא זז מהלל את שונאו עד שהכתיר אותו בשם “אחד מחכמי המזרח”… לא המדיציס ולא טייראנד, לא דיזראלי ולא ביסמארק, גם מאַקיאַוולי לא זכה להימנות בין חכמי-המערב בפי יורשיהם של אימפרית-רומא – ואילו ערבי זה עם ערמתו הגמישית וכשרון-המעשה שלו, אחד משושלתא רבתי שרוח המזרח פולטת מימים ימימה מגולות-תחתית שלו, היה בפי איש-הרוח שלנו, נין ושריד המתיחש לחוזי-ישראל, לאחד מעמודי חכמת-המזרח – זו שלעת-מצוא הרבה מגאוני-המערב נצמדו בשפתים צמוקות אל שקתותיה…

היתה לנו הפוליטיקה חיקוי שבטלנות קנאית כרוכה בה, כבהשכלתה בשעתה – – –

ומעבר מזה – אלה המזלזלים לא רק בפוליטיקה, אלא שכל קיום-של-כבוד במולדת מיוחדת וכל צרבת עלבון של נכר אינם תופשים בהם. הלא הם אחינו נדחינו “בקצה השמים”. ששפתיהם ונחיריהם נתרפטו ללא עסיס אדמה וריחה. אלה שהצטידו על דרכי-גולה בתעודה למלוא העמים ותולשים מכתב-יחשם תלישי-חזון למכרם בבורסת-הגויים בשער גבוה או זול. אלה המקריחים את רעמת לביאת-ישראל ומתאמרים בנצחון אלהיו על תבל כולה, על כל האדמות – – – ואני בעברי היום בערב חג הפסחה לעם הארץ, על אחד מאיטלזיהם הממולאים בכל מיני שוק וחזה צלויים ומעושנים שהכינו להם לשבור הצום שלאחר הקרנבל – ואראה שם בחלון-הראוה אחורי-חזיר חומים ומעושנים ועליהם כתוב לכבוד החג בפתילי שומן לבן: Alleluyah, הללויה על אחורי חזיר… ואם גם טרפוּת החזיר אינה מאיימת כבר עלינו בזוהמה אטאביסטית, ואם גם נברנו לתיאבון באשפות הגויים – אך היה לי הדבר לסמל הזיוף הגדול של תעודת-ישראל בנכר-העמים, לתמימותם והתנונותם של אלה מבֵינינו, הכורתים ברית אלהי-ישראל על זבח זר.

 

דרך צנורות רחוקים…    🔗

ישנם אבירי אמנים, הנמנים על סוג הדורסים גדולי-הטרף, שצפרניהם נעוצות בהווי המפרכס וריח דמים ומוגלה נודף מסֻבכם. עינם חדה, עיכולם יפה ומכחולם מפוטם ואינו מפקפק. רק לעתים רחוקות. שבעים ושוקקים כאחד, הם מתגנבים מן הגלריה הסאנגוויסטית שלהם לטלטולי-טיולים מתובלי-מדע או טמירי-קולוריט ומפליגים לקצוות: זה לביולגיה וחברו לסמליות.

ולעומתם אמנים אניני-ציד ועדיני-נחירים, שרק דם רענן, טהור מכל טוהר, יערב להם והם מסננים אותו דרך צינורות רחוקים ומצוננים. אלה סולדים מן ההוי המסוגסג, נוח להם לפלש זמנים ולבקש את גבורם בימי קדם, לברר להם משם את הטפוס המתוקן, הנכסף, באי-כוח מין האדם, שכבש את הביולוגיה הבהמתית ואינו נזקק לסמליות אנמית, זה מהווה את הנוסחה האלמנטרית הטהורה בחימיות רוח האדם. הוא אינו צד אוהבים ומתגרים ומתקנאים מאספסוף סיטוני של טיפוסים, אלא מפני שהוא בא לבטא ולמסור על מליאתן את אהבת-האדם ואיבת-האדם וקנאתו הקשה, הוא מוציא וממציא את גיבורו מקדמת-ימים, מיחודו של גורל-אנוש על אדמות… ולא רק כשהוא בא לתאר אדם-גיבור, זאת אומרת: אבויקטיביזציה של יצר רב, שהקדמוּת והדיסטאנס הולמים אותו, אלא גם בהציגו לפנינו את היצר הממוצע, זה של הפשרנות ושביל-הזהב, שלא נזדווג לאדם בנקרוֹת-בראשית – גם אותו, הבלום וממותג, הוא תופש בשלמותו, בבהירות ראשונה, בהתגבשות עלומיו: ממוצעיות קיצונית, כמעט מופשטה… דוגמת פיסיקאי הרואה את הנאטורליזציה ככוח יסודי, מיוחד ומוקדם לכל היסודות, כבסיס הכרחי להויה; שלולא הוא השוה בין הטבעים היתה התגוששות של תוהו ובוהו נצחית… כלומר: איש הפשרנות בטהרתו, בגבורתו, ולא שנתקלש בבֶּבִּיטיזמוס.

 

סבל של קַיָמוּת    🔗

כל אותם העמים שהגשימו אידיאה חברתית-פוליטית, כבשו דרכים לציביליזציה, חגו מעגלים לתרבויות, קבעו צורות וערכים, כשיצירתם הגיעה עד התאמצות וגובה ידועים, פרקו את עול תפקידם יגעים-שבעים ומסרו את המשכתה של האידיאה ושכלולה ליורשיהם בדם או ברוח… ומכיון שאידיות אלה נשמעות לכמה פנים, אין שינוי בעליהן וחילופי תחומים וצורות ודגלים מסכנים את זרם-קיומן, רק מדגישים או מתששים אותו חליפות. אבל אלה העמים, שהאידיאה שלהם אינה ניתנת להתגשם בצורות-חלוף ובהתקדמות טכנית – שאולי אין היא בת התגשמות כלל – המצפים לקצות זמנים ולא לקצות מרחקים, הם אינם זקוקים ליורשים ולהתרעננות דם ופרצוף בשבטים צעירים. הם עוד לא מדדו את יומם, לא שירתו את משיחם דיים, אין להם רשות להסתלק – ואינם מסתלקים.

 

הבחנה    🔗

לא תמיד העין החדה היא גם הגלויה ומסוגלת למלוא התפישה הפלאסטית, כמו שהאוזן חריפת-השמע אינה זו הפקוחה וקולטה ביותר את כל עזוז-הששון והעצב הטמירים בנחשולי-המוסיקה. הראשונה מתוקנת, אמנם, לפרופורציה גיאומטרית נכונה והשניה לחלוקה מדוייקת בסולם האקוּסטיקה – אבל את ההרמוניה הגמורה ואת המילודיה במליאותה לא הן התופשות בהן, כי לא בשכלול הטכני שבכלים תלוי הדבר.

סכנה לטשטש הגבולים ולבשר אמנות גדולה חדשה על יסוד התמתחות והידקקות הרגשנות של העצבים, סכנת-דלדול והקהית-טעם. אם אנו נזקקים היום לוירטואוזים ולא לחוזים על כל שטחי חיינו, סימן הוא שהאויר מחניק ואטום בפני כל אור מפולש האפקים, שרק הברק ישספו לרגע קט ויחלוף – והגוש לא יזדעזע.

 

עם קריאת עתון-הבוקר    🔗

מעשה מוסרי רב, חירוף-נפש נעלה על כל תועלת אישית ומופקע מכל גושפנקה יחסית ותורת מידות מוסכמות – רק קורן ומרנן מחסד חובת לבבות ומעורר אמונה במעין אהבה ורחמים, קדום לכל מאפל התגוששות אדם באדם – מעשה כזה של אנשים-מספר נדפס היום, באחד מרבבות בוקר, בעתון והבריק מתוך שאון זמנים משובשים באור רעננות של צלם-אלהים באדם… ויהי במעשה האנשים ערובת-מה בעד בני מינם, דבר-מה המדבלל את מתיחות-הדין, משפר את הצער ומטהר את האוירה המורעלה. אבל – לאחר זמן מועט זהו שנעשה בולט ביותר – נאצל מדיוקנם המזהיר גם דבר-מה ממסכן ומנמיך את קומת זולתם, הבא בפלילה נוקבת ומוקיע עד כדי יאוש את כל הסיגים. ואז פחז ממאורתו יצר-הקיום האגואיסטי, שנסתכן בגבולות-יחידותו, תקף עלי לשׁכּח מזכרוני את מספר מעט של הפלמונים, להקל מעלי את משא הכבוד שרחשתי להם, להפיג את ההערצה שגדשה בלבי – – – ובעוד שעה קלה ואני שקוע במברקי-רדיו, הכוללים ראשי-דברים ובמאמרים מסומסמים ומפולפלים, הפורטים על כל דקדוקיהם את פרשת כל הענינים החשובים, המתנהלים בידיהם הזריזות של גדולי-הדור: כל נפח זה של שגרות-סרק ורמאות וזיוף מדעת ומעניות-דעת של פרנסי דברי-ימינו, וצמד של מחשבת-אמת וחפץ פורקן ומעשה של חידוש וקימה – כל רקח-פיגולים זה בסיר-הנצח של להוטי-שלטון, המלעיטים ממנו את המוניהם… אז עלה הטמטום והגועל עד מחנק, עד כדי רצון חריף ואחרון להתבודדות, לנוס ולפלס את שריד-הטוהר, את פליטת-האמון אל מקלט שיכחה, שלא לראות בשפלות בני מינך – – – ופתאום תססה הכרה סתומה, כי יש איזה שווי-משקל טמיר, יחס שרשי, זיקה פנימית שבפנימית, בין אותם הראשונים צרופי-הזוהר ובין בני חלקה אלה: לא תאומיות של זה לעומת זה, אלא דו-פרצופיות של זהוי משתיתי, חטא וכפרתו נשוכים זה בזה… לרגע ארוך סמרמר בשרי בהסתדק לנגד עיני פתח פתרון, כי הקשר-הגשר ביניהם אני הוא, אני – כי בצעדי אימה אתחמק מעל גדול זהמי אני, אך עוד רגלי מטונפות ובהוד-פחד אעמוד לפני שער-הצירופים ועודני נרתע מהתדפק עליו – – –

כה יש שישכים בבוקר-זוהר מופלא האדם בעל “שתי הנשמות” והאחת תפעם כולה לקראת חזון גדול, פתרון קוסמי, שאולי יבוא ויתגלה פתאום ביום-קסמים זה – והשניה תדגור בחשאי על צפיה קטנה, שאולי יעלה היום בידי רוקח מומחה להמציא משחה יפה לנשירת השערות – – – כה חזה אותו הפילוסוף הגדול מבשרו את כל חי וצומח ודומם, וקטרג רוב מרורים וכעס על טפס לב האדם, המתעלם מהאחדות המוחלטת, המחצבתית, עם כל אלה אחיו האלמים והבלומים – והוא שקבל על הטבע, שלא מצא די סממנים באוצרותיו ליצור שני מיני בני-אדם, משוני תואר וקלסתר, כדי שלא להעליב את כל איש בעל שאר-רוח ולזהותו עם בני-מינו השפלים וליחשׂו על משפחתם.

 

אינטלקטואליזם    🔗

ישנן תקופות מבוגרות לכאורה, ש“התפנקות” השירה, רנן התפרקותה על אלהים מתוך ענוּת וחדוה, אינם תופשים ברוחן. הן רוצות בשירה מחושלת, המשערת במידה ברית-אינטלקטואלית גם קומתה של התקופה. ועד שהן לא תתאכזבנה מבגרותן לשוב ולהתחטא בבסרה העסיסי-נצחי של שירת-היקום, צריך המשורר לשמש בתפקיד שדורו מטיל עליו… אין האינטלקטואליזם מוּדר על השירה, אלא כדי שלא לפגום בפנימיותה ובעדיפותה. כדי להתמזג עמה, צריכה ההסתכלות השכלית להיות מטאפיזית ולא מדעית-פוזיטיבית. למשל: אין חזון-האחרית יכול להזדווג בזיווג-שבתון עם חוק האנטרוֹפיה, ולו גם שקיעת הדינמיקה וחדלונה יתוארו בכל מיני תבלין פיוטיים.

כה רבו עוד געגועינו אל האלהים-יוצר על פני כל פתרוני-חשבון של גלים חושמל-מגנטיים, ומחבבים אנו מעשה חרט בברונזה, משורטטה ביד אמן, יותר מכל תבליט אלקטרוליטי, אם כי בדיוק מאתימטי זה האחרון עדיף. וכה נפלוט לשאוף רוח ורווחה מרומניו של הקסליי אל המסון ואל קריסטינה בתו של לאורנס.

 

קול דממה    🔗

יש שמעצמו נפרם פתאום איזה רווח בינך ובין הדברים ואתה מוּצא לרגע פלאי ממבוכת הימים אל שקף-דרכים מפולש עד אפסיו. ושם, מתכלת-שקט והתאפקות-דממה, מרפרף בכנף-חרדות פתרון יגע ומתקשר בלבך בעקת-אלם. הנה: כבר יצק האדם את כל דפוסיו, גיבל וגייש וגיבש כל דמויותיו, פירצף כל חלוציו-הסובסטנציה המחוללת naturans ניתששה, עתה אפיגונים-בהקנים גודשים ומוחקים שרטוטים, מקפחים ומבליטים צלעים, מגבבים קונטורים ומערימים לבקרים בקישוטי-הבאי, עתה כל פיוך וסימסום קוסמטי, כל שינוס של ספורט, אינם באים מבזבוז יופי וכוח, מרעבון-עינים – כי אם לטוח כל בדק, לטפול כל תורפה, לשם אחיזת-עיניים – – – אחי, המאמין עוד באדם! תן תקום לשעת-הטירוף ואל תכניס את עצמך היום לגופי-תורות של מתקני עולמנו ולהליכות-עולם שלהם. הסתלק והאמן בפלא – רק בפלא. או תלה עיניך בטכניקה, שהיא – אם לא תחשל את הדור לבן-ברזלה – רק היא תדע לענוש אותו בכליון, בעקירה ובחורבן הציביליזציה.

 

נושאי-כלים    🔗

מי כבר לא עיפר והבאיש דברים כנגד הציביליזציה ועל בכירתה הטכניקה? כל מר-נפש וכל כפון על מסורת, כל אנין-מחשבה וכל מיוגע התחרות ללא הרף וללא סוף… לא רק אלה, גדולי-הרוח, השומרים על כבשון אדם מיוחד ומופלה, הרואים התפקרות של איבוד-לדעת בתורת הציביליזציה, הכוללה ומכלילה את כל היקום במרוץ-חשמלמלים וּמִקרס-אטומים ומסדר מערכות מאגנטיות, המיישבת בהם כל חידה ומטמטמת כל תמהון – לא רק אלה, המסלדים מדלדול צלם האדם, כי אם כל פרחח מצוי אצל פיוט מתחצף בפַרַדַיי… והיו גם ברורים, אמוני-חזון, שקלקלו מתוך מרורות לאמר, כי הצוער באמנים עולה בגאוניות, במקוריות סוביקטיבית, על ניוּטון.

אבל גם סניגוריה המוחלטים, אבירי מליציה קמו לציביליזציה לא בניוטון ובאיינשטיין… מסתכל אתה, למשל, באחד מהם, שקם לריב לה, והוא משתחץ בה וגומר עליה כל להבות תהילותיו, והנך יודע אל נכון, כי לא ידבר בשבחה דא וינצי או קֶפלֶר, רק חסיד של תרבות מופשטה שנתקהתה עליו ונתפקר בה, שיצא מרוסק בנפשו, שמפני איזה משבר פנימי נתפוגג מהמסתורין והדבקות שהיה תדיר להם – ונפשו ריקה. שומע אתה אותו מדבר על דינאמיקה של יצרים ופיזור כוחות לא כקאזאנובה, רק כדרוויש שנסתגף כל ימיו ופתאום עיני-הבשר שלו נתפקחו לגבעות-התאוה, לתיאבון גרידא משורבב-רסן. אין בדבריו של זה מאמונתו הראשיתית-תמימית של גיתה, שרוחו, מסובל מורשת דורות של סכולסטיקה ומטפיזיקה דוגמאטית או ספקנית, נמצא עומד על ראש-דרכים לתגליות-המדע מרוענן ומשוחרר: סוביקט טהור, סקרני, רעב הכרת חוצה-לו. לו היה צורך אסתטי והיגייני, צורך של ריקונבאלסצנציה, לתקוע שתי רגלים יווניות באדמת-כדורנו, ששמי ימי-הבינים הקדירוה… היום חשודה עלינו קנאות לשלמות הציביליזציה, אם מבחינת האוטומטיזציה של הנפש או כהיסטוריה סגפנית. היום יש לנו כבר חשבון ריטרוספקטיבי, כפל-חשבון לגבי המדע – הוא המעמיד את הציביליזציה האמתית של ימינו על רגליה ומקיימה – וחשבון זה עלול, מנקודת מבטו הוא, לנהוג ענוה וצמצום מעט לגבי הקנאה היתירה. (למשל: צא וחשוב בכמה קילומטרים גדלה המהירות מימי כיבוש הסוס עד כיבוש הסטרטוספירה והשווה אותה אל מרחק כוכבים שהאור הקורן משם עף יובלים על יובלים בטרם יגיע אלינו – הלא יאוש מתימטי יתקפך, אם אין לך קפיצת-קוסמוס בסוד שמי-אלוה, רק רציפות של חללים ענקיים במרוץ קרני-אור. ויחס דומה לזה בודאי שקיים בשטחי-תופעות, שאינם נתפשים לפתרון מספרים). כי רק טירוניות היא כיום להאמין באמונה שלמה, שכיבושיה ונוחיותיה של הציביליזציה יביאונו לידי “היוולדות חדשה והגבהה וראשוניות ורוחניות מופתית משחררת ומטהרת”.

בטכניקה עושה האדם את צרכיו ההכרחיים-תועלתיים מאונס, היא משמשת תחליף לליקויים בכוחותיו החמריים, וכמו שאינו מבקש בבית-כסאו שכלול ויטאלי לגופו, כך לא ימצא במעבדות-הציביליזציה גאולה לרוחו.

מתבטל אני בפני ענקי-המדע, שגאוניותם היא היא המופת הנאמן, ההפגנה היותר גדולה בעד רז האדם: וגא אני – לפעמים עד לשכרון ואמון בפתרון גא אני עליהם… אבל בקראי את ההתלהבות הסוּפרלאטיבית של הרבה ממליצי-הציביליזציה אני חושב: הנושא-כלים בטוח תמיד בסולתיות גבורתו של אדוניו האביר יותר מזה האחרון. הוא אינו רוחש כאדוניו כל רגש כבוד ורטט הערצה, ולפעמים גם אחד מששים של רפרוף פחד סודי, בפני יריבו העז, הגא והטמיר במסווֹ. כי בו, בנושא כלים, אין אותו הכוח האמתי, שרק הוא יכול להעריך את מלוא-שגרו ואת גבולותיו.

 

בזיעת אפיך…    🔗

אציל זקן ועקשן, שמקדמותיו ועל דעת עצמו לבו תר ביצירת-העולם-הוא היצר שבאדם. מי יערב לנו, כי הוא יסגור את כל מעבדותיו ויגיף תריסי-האקדמיות בבוא, ביום הגדול, אליהו לתרץ ולפתור הכל? מסתבר, כי הוא לא יצא בדימוס קל מהרה, ולו גם צריך יהיה לטפס על עץ-דעת חדש ולהתחיל בעקיפים ושיבושים מבראשית – הוא ישיש עליהם בחדוות-יצירה ובמכאוב-דעת, ולא יסתפח אל הנמושות, שבכתריהם על ראשיהם יסתגלו בזיו השכינה. כי על כן אין לחמו ערב עליו אלא מתוך ניכוש ודישה וטחינה. כי על כן הוא משתעמם עם האידיאה בבתוליה, עם כל intuitiva scientia ומתחמק אל תסביכי-הסינתיזה ואל more geomtrico, כי על כן חביבים עליו רשפי אורות מהבהבים מחידת–אופל, שהיקפה הולך ומתמתח כל-מה שלפידיו הוא מפציעים יותר – והוא מפוגג את האימה בתשוקת-ההתגוששות ומזימות-מרדים מן מארבים רבים… ואילו האור המפולש שלעתיד-לבוא יסנוורו, יעמידו בפרזון שבו כל הכוונים משתווים בזוהר הנצחי – ואז כל גששוויו הרגישים, מעורטלי-הצל ושכולי-תפקיד, יתדבללו ללא כל צורך, שחורים, עקלתונים ומבולמים על דרך-המלך, שתסחוף כל סבך וכל משעול-עולם.

 

סקרנות, הסתכלות וריטוריקה    🔗

הסקרנות, בתה המצוינה של פקחות המונית, כשהיא באה לגובב את חכמתה למליוני חניכיה היא מפזרת תגובותיה ומגבבת מלים מתוך רהיטות, מתוך גרגרנות לתיאבון. ההסתכלות – אם נושאה הגא במקרה איש-האמנות, המוציאה מהכינוס היפה לה – חוצבת מלים, ננעצת בתוך-תוכן, טורפת אותך מתוך רעבון-צורה, מתוך חיבוטי-כשלון בביטוי האמתי, במיצוי-חשבון שאין אחריו ולא כלום… אין כמוה להתיאש מן המלה, למרוד בתשישותה, ואין כמוה להתרפק עליה בתחנון אמנותי ובתאוה עקשנית – – –

האידיאה הטהורה, זו מששת הימים, ודאי שהיא נפגמת מכל הגדרת-מלים וכל צבעי הפיוט הגדול ולהטיו גם הם במדת-מה “התנסחות ריטורית” בנוגע אליה. אבל איך יבטא המשורר את הרגשתו האינטואיטיבית, האל-מילולית של גיבורו, אם לא ישים בפיו דברים?… וכל מה שהעמיק הגיבור לשתוק, האמן מוכרח למלמלו יותר כדי להדגיש את תוכן שתיקתו, להרעימה אל פני האדם זולתו… כי על כן כל עיקר אמנותו הוא תרגום למלים ולמחשבה ברורה. ואם גודש-מלים גרידא פוסל ומקהה את האידיאה וכל העדפת-תארים מטשטשת את אופיה האלמנטרי ושקיפות יחידותה – הנה, מאידך גיסא, כל התיפיפות בסייגים אסתטיים לשמם, ב“דרך קצרה”, כל הפשלת מסוה בנפנוף יד קלה להפקיע ממנה כל חידה, או להיפך, שרבוב צעיפים להגדיל וּלתּקף את טימורה בארשת נוטריקון, כל פּשטוּת מצועצעת – כל אלה הם זיוף האידיאה וניבובה, שחצנות באיזה נוי תמציתי, ב“יהי” אמנותי – – –

החזון קונה ברגע נעלה, בהצצה אחת, את עולמו, ונכנס אז כחוט-השערה לעצמיות ההויה והלום-פלא מושך לשעה קלה אחרי ריח פרדסיה המיסתורי. אבל – כמעט בלי יוצא מן הכלל – כל חייו אינם מספיקים לחוזה כשהוא בא למסור לזולתו את בבואות חזיונו. לבטא את אלם התגלותו ולצחצח את אספקלריתה… רק האמן הקולט בחושיו החריפים את הדברים בשכלולם ובסיום הגשמתם ואיננו חוזה מעבר להם המשך-נפתולים וארב-תוהו, הוא ימצא את סיפוקו השלם באופן מקומר, בשרטוט מסומר וברטט המוצא תמיד שִׁכְכָה. הוא כמעט שלא יגמגם וגם לא יכשל בריטוריקה כחברו… ריתמוס-איתנים אחד, הכל-יכול, זירם אלהים בבריאה – אבל הטבע כשהיא באה להסביר ולהקליט לנו את האידיאה שלה, את הריתמוס היחיד שלה, כמה פנים היא לובשת בכנפי-פרפר וגזיזי שלג, בריחות-פרחים וגבלוּת-גבישים – אלה ועוד סממני ה“ריטוריקה” שלה – כדי לשׂבר את חושינו.

אלה המבקרים, הבאים בטענת ריאליות מוצקה-נמרצה שבכל מאורע אמת, המנסרת ביעף, ההולמת בפטיש ואינה שונה – ולפי זה כל מה שאתה מצמצם ביריעת-המלה, אתה יותר קרוב אל עיקרה, אל דוממיותה – הם יכולים ללמוד דבר-מה אצל הומר הזקן: אודיסיאוס, המתחפש אצל המלך אלקינואוס, ממרר בבכי בשמעו שם מפי המשורר את סיפור ההרפתקאות שעברו עליו – והוא, מרא דעובדא, בודאי שהיה מבחין בין החיוּת הטראגית של המאורעות והריטוריקה המילולית-פיוטית שחזרה עליהם.

 

בעינם הם עומדים    🔗

הם לא נשתנו כלום – אלה הנוסעים באוירונים והנזקקים לראדיו והדחוקים מאוד, מאד, ערב בוקר וצהרים, לקבל ידיעות מאפסי-תבל. כמאז יש שהאחד מטיל אליהם את חשיבותו – או גם את “אצילותו” – בזה, למשל, שאיננו שותה קפה בלי קוניאק, או שהוא עומד בקור-רוחו בשעה שמפסיד את כספו במירוץ-הסוסים. הוא מאוד ספון אצלם וזכויותיו אלה לא תתעלמנה מהם ביום בחירות.

 

לחקר הפסיכה    🔗

א.    🔗

הוא ילד בן ארבע. בן יחיד שידו אינה זזה מיד אמו הצעירה, והיא חברתו הגדולה והחזקה המשתתפת עמו ביצירת העולם הסמלי-הבראשיתי, המתרקם במוחו המזורז יום יום ממטוה-צבעונין של אור ושקיעה, מנימים דקים של פרח וצפור וצל, ממיתרים עבותים של המון רחובות וסוסים וערמונים מצומרים בגן. היא לו הפלא היותר נשגב בעולם וגם פתרון הקסמים:

אם היא כאן – הכל מובן, עמה וממנה בא הכל, היא קודמת ליום הקם והיא מיַשנת את הלילה. והיא בצאתה – אז הכל מחכה לה: הפסקה גדולה, צפיה גדולה בעולם.

והיא גם יוצרת עולמות מחוץ לעולם זה הנגלה, התפוש מכל עבריו, שלא תמיד הוא נוח לחילופי-צורה… ישנם עוד עולמות-פלאים הנבראים במאמר פיה, בנעימת קולה, בעריכת שפתיה, במלילת אצבעותיה, בצירופי תנועותיה.

היא – אמא, מקור האהבה והרחמים והחכמה והקסם. והיא גם מקור זה, שעודנו כבוש וגלום במאפל הערצתו, ואשר בימים שיבואו ללא תום-ראשית הוא יקרא לזה: קדשוה.

– מי זאת אמא, חביבי?… הוא מביט בך ועונה: אמא… כי אין אמא משולה אל מה שהוא אחר: מלוא עולם בה… ויש שיחייך ויוסיף: שלי… ויש בזה מאבסולוטיזמוס שאין דוגמתו אצל מונרכי קדם – – –

ואמא מספרת לו: מעשה בנער קטן שמתה עליו אמו… מתה… הוא נשאר לבדו בחדרו כל היום והיא לא שבה. והערב בא והצללים כיסו את החדר והנער בכה ויקרא בקול רם בעד הדלת ובעד החלון – לאמא קרא, ואין קול ואין קשב… וכשגבר פחדו עליו צעק בחושך ובדממה צעקה גדולה ומרה: אמא, אמא, אַיֵך?… אך היא לא ענתה לו, היא לא תשוב אליו לעולם, היא עזבה את בנה כי מתה… ולחנם ממרר הנער אל תוך הלילה – – –

היא טרם תכלה את ספורה והילד קפץ פתאום ממקומו, כולו סולד ועיניו בולטות ופניו נתעוותו וּבנהם התנפל על אמו והתחיל להכותה הכות וצעוק, הכות ובכֹה וקפוץ את אגרופיו…

בעד חורבן עולמו הראשון, בעד עלבון מלכותו היפה, בעד אכזבת-חיים ראשונה ורבה.

ב    🔗

כשפתחה לו את הדלת הוא נדהם מיופיה… גמגם: סלחי, גברת, טעיתי במעון… אך היא חייכה לו: לא טעית, בבקשה חביבי… ותחזק בידו. הוא הבליג על נפשו" רגיש הוא מדי ורוח טהרה מנשבת עליו מן כל יופי רב לרמותו כה תכופות… ובעוד שעה מועטה נתפקח לגמרי ונפשו רבת-בחל באשה. ברביצת זונה זו ללא כל תבלי-עגבים, ללא כל שיפור של רוך ולחש. כשיצא והיא ביקשתו לסור אצלה עוד, מחה בשאט נפשו: אינני יכול… אַתּ מזדווגת כה – מופקרה… לו היה בך רפרוף של עירנות-בשרים, זו המתכנפה שלא-מדעת בצנעת תאוה… דבר-מה… כן! חפצתי לאמר: הד רחוק ועמום של פרישות…דווקא אצלך – כי יפית כה… ולא שיהיה הכל ניתן וניטל למפרע.

היא גלגלה צחוק צלול ומקוטע:

סנטימנטים… כיון שכל הענין מסודר למפרע לפרטיו… הפתעות-אהבים אין לי… גם אינני אוהבת לצחק בלקוחותי… עסק…

ואיזו גאוה של פריצות ואיזה בוז נזרקה ממנה. והוא נזכר: רק יהודיה, בת אמהות טהורות מדור דור, תוכל להתחלל עד כדי כך. היא לא תציל מחורבן נפשה אף אוד, תקטם את הרמץ, בת גזע עז וקנא, שרק מוסרו הגדול כובש את חום יצריו ואת מריים. ובכל זאת בא עוד פעם. גם יופיה, גם באות-בוזה משכוהו. ושוב בהיפתח הדלת נרתע רקע קט: זה היה בערב יום הששי ועל השולחן דלקו נרות שבת.

אולי גר פה עמה עוד מי שהוא והוא לא ידע… היא קידמתהו באותו החיוך העסקני שבפעם הראשונה: כבר נתפוגגת מהסנטימנטים שלך!… והוא החליט לזקוף מידה כנגד מידה, להשתלט עליה בעריצות של תאוה בהמתית – אך פתאום, בטרם יכבוש אותה, היא התחמקה ממנו בכוח ותאפיל במחיצת קרטון על הנרות שהקרינו מול המטה – ותשב אליו עטופת-צל, אך פרומה משתי ירכיה שהבהיקו עוד יותר, שמוטה מכל יפוי-סוד למין. פרוקה מכל שריד ביישנות שנאנסה – חצופה – – –

 

מבקרים    🔗

דרכם של המבקרים המושבעים למתוח את מלוא מידת חשדנותם על כל מה שאינו נוח להיתפש למכשירי-מומחיותם, דפוסים ומצוקת ואימומים – אם שנבדקו ונשתכללו לגבי הישן והקבוע והמוסכם ואם שיתאמרו באפרצפציה-למפרע, אחראית לפקח ולסמוך על כל חדש ומקורי. אפרצפציה שיטתית כזו אין היא מחדשת כל דבר בפני עצמה, אלא מדוגמה ומטוכסה – מימות אריסטו ומקודם לו – על פי יצירות האמנים הגדולים שקדמו לה. יתכן מאד, שאלה האמנים בעצמם היו מוצאים ביורשי-מורדיהם גילוי כשרון חדש, גם כן ראשיתי, שקול כנגד כשרונם, שהיו מריחים את אחדות השורש, את היסוד האנטומי המשותף, ואם היו מתמרמרים, הלא רק מקנאת קשישים בפרחחים הדוחקים את רגליהם, כי החדש העומד בחומו יש שנכשל בנימוסיותו לגבי מוריו. מה שאין כך המבקר החסיד: הוא אדוק יותר מהרבי שלו, ואם היצירה מלבלבת כולה מתוך עצמה, על ידי בזבוז חיוניות שוקקת, אם היא אינה חוכרת מסגרות ומרכובים ממחסנים של המבקרים, אלא מתמכרת להתפרקות עילאית פעומת רנן השראה ושכרון-התגלות, המפקיעים ומפליגים כל אמן חוזה אל מחוץ לשורה והמעלים אותו, בעל–כרחו, על כל פקפוקיו הקשים וחששותיו הוא, שהתלבט בהם, ומעמידים אותו במשמעת יחידה ומוחלטה לחופשו ואחריותו הגמורה הוא – יצירה כזו מעיקרה, מראשוניותה, חשודה על בעל קנה-המדה ולבו ישוטט סביבה והוא משרבט חטמו ומפזל עיניו כנגדה ומבקש לה ולו סמוכים… ואם יש בין המבקרים כאלה, שיש להם לא רק זיקת חוץ לאמנות, הצצת-שושבינים מעבר לגדרה, שברגעי עלייה ידעו בניב-חמודות ובקישוטי-מסורת לכבוש אותה בחופתה – למשל, מבקר-משורר או צייר, שהשיר והציור הם לו סיפוק רוחני רב, אבל אין רוחו מתקררת עד שלא יעשה במתכונתם – גם אלה אין בהם מחירוף-נפש של אמן גדול, המסכן את עצמו על זה שטעם בו מן החדש והנשגב, מפני “שהטעם הגדול – grand gout – הוא כחודו של תער”.

אבל יש לזקוף לזכותם של המבקרים, שכל מה שההשראה והדבקות וחדוות-בודדיות של ההסתכלות אצל היוצר תקיפות יותר, הן מרתיעות זמן רב מכל גירסת-מישורים וכל שיגרה גזיתית, והן מתבגרות במאוחר, או לעולם אינן מתבשלות מבסרן האחרון, וגם היחידים שבהם, שברגעי-חסד חזונם עוטה אור בהיר ושקוף-שלוות, אין אתה בטוח בהם, שפתאום הצלפת קולמוסם, מכחולם או כילפם לא תקנטר – מתוך כוונה – את הפתרון השפוט בקו אחרון עקום, בקלקול אחרון במכלולו, במלה עלגה וטרופה – כדי להרגיע את רוחם קשה-החזות, שלעולם אינו מרוצה בהתערטל החידה לקסמי אמנות-סרק, כדי לשדלו כי עוד הפתרון לא בא, כי הסוד מושך והולך, כי חבלי-מילודיה חדשה מפציעים מבית לפרוכת ופוגמים בהימנון הקבוע… כי לא למשה-שבתון הזמינונו, אלא למעשי-בראשית גלומים וההתגוששות באיתנים אינה בודקת לאֶלגנציה. ולא בעילוסי האולימפוס חלקנו, כי שותפים אנו לנוחם אלהי, שבא אחרי כל שבעת “כי טוב” – – – אבל המבקרים, כל עצם תפקידם הוא לנוע על הבשל ומוגמר, הנופל על פיהם ומסתטף במלוא לוגמיהם. רובם – כל בוסר להם פסול, כל סטיה – פרץ בהרמוניה, הלא היא ההרמוניה הודאית כה עליהם, המשככת כל מופרך, המפייסת כל תהימה, והמסמנת בקוים מדודים את כל האופקים אם לשקט ואם למרד… כה, למשל, סיגלו להם האסתטיים במבקרים את אמת-הצמצום למדוד בה את גנון השאר-רוח, אבל אין צמצום אמנותי, כידוע, דבר שבכמות, אלא שבמתכונת האיכות, או – במדת היופי – שבגראציה. והנה: גראציה לפרעוש וגראציה לפיל צעיר.

לא במבקרים המשמשים את אומנותם יזדעזע הדם, כי יוכרז ששון צפיה חדשה או עצב בשורה. הם נוח להם בנכסי-הברזל וכשומרים נאמנים וקמצנים הם מלקטים לשם עוד פרוטות וזוזים להגדיל החשבון. אך אם יבוא האחד ושפע אדרכמונים חדשים לו – הם חרדים מאוד, הם מנחשים חילופי-שער – וזה בחזקת סכנה…אם יש לך להוסיף פרט, שרטוט, קמעיה – חביב אתה עליהם. אם יש לך נעימה או הד מחודשים לתבל בו את הפזמון הישן, הרכן קולך והספח למקהלתם… רק מעטים וברורים ביניהם חוששים דוקא מזיוף ההדים המסולסלים ומקשיבים לרחש-תקוה, לנהם מתגלגל…

 

אסוציאציות    🔗

“חס הקב”ה על כבודן של בריות וידע צרכן וסתם פי הבהמה, שאילו היתה מדברת לא היו יכולים לשעבדה ולעמוד בה, שזו (האתון) הטפשה שבבהמות וזה (בלעם) חכם שבחכמים, כיון שדיברה לא היה יכול לעמוד בה".

זאת אומרת: אין זכות השעבוד של אדם בבהמה רציונאלית כי אם מיסטית. היחושׂ שלו במשפחות בעלי-החיים איננו מותנה בהתקדמות מבוררת בפרוצס הדרגרתי של ההויה, בשקידתו האיבולוציונית וביתרון הדעת. מכל שכן שהשקפה זו מתנגדת בתכלית לתורה המזהה את האדם עם כל המין החי זהוי מוחלט, שאינו ניתן להפרדה עולמית, וכל ההבדלים הקימיים ביניהם הם רק מדומים, נטיות ארעיות מצם בְּרַמַה, חילופי קלסתר במעגל-זמנים. לא… האדם נוצר מטבע אחר, ממשתית אחרת נוקר, יש דטרמיניסמוס קוסמי.

אבל אם נתפתה לעקביות מוחלטת בכיוון גזעי-מעל-כל-גזעי זה, אז אצילוה בראשיתית זו תפקיע את הדגול מכל מוסר אנושי וחברתי. ואם לפי השקפת זו יעקב לא רימה את לבן, כי רמאות וגזל נוהגים רק בטבעו של עולם והוא יחם את הצאן “בגבורה של מעלה” – אז בהערכה מיטאפיזית והפלייה מסתורית כאלה כרוכה הסכנה לקלקל תיקונו של עולם, עולמו של האדם, שנתבסס ונתיישב דוקא על יתרון-דעת ונתקדש על מוסר אנושי גדול. כי אז יחושׂ שמימי זה של בני-מרום נושק ומוּתאם עם יחושׂ טֶלוּריסטי-צפוני המתפרץ כנגדו, ובין כך ובין כך אנו מפקירים להם את היחס היותר נשגב של האדם: אחריותו על דעת עצמו, משפטו עם אלהיו – שהטילו עליו נביאי התנ"ך ושהתחיל מתרופף באוונגליון.

יעקב רימה את לבן – אך מדד לו במידתו.

 

פאתוס    🔗

הריתמוס כשהוא לעצמו, אסתטי או הגיוני, הפועם במלוא ההווייה – הוא החוטף את לב כל אמן והוגה-דעות. הקצב הדופק ביצירתם, אימפולסיבי-מחושל או עצבוני-מרושל, סוער או מרוסן, מסייג את כשרונם ומשער את קומתו. אבל הריתמוס אינו מגיע לעולם לרוממות פאתוס, אלא אם כי נכנסת בו השניות בטראגית שבמוסריות. בלעדיה הוא מתקשקש ומידהה עד לטכס של תהלוכת-ספורטאים, או מסתלסל לחריפות אקרובטית.

– – – ללא חותמה של צניעות בתולתית, המבהיקה עוד בהתאפקות אחרונה מגוף מתבגר לאשה, אי-אפשר היה לפַּסֶל לחצוב בשלמותו את ריתמוס ההפקרות שעוד מעט ויסחוף ויאנוס… ומשום שהשיש עלול יותר לבטא את ההתמתחות המתעכבת בתוכה, על כן ריתמוס הבשר הפעור ברעבונו מתבלט בו בפאתוס פרימיטיבי, באיתנות-תאווה נטולת זוהמה. הוא מצוות פרישות ותאוה ביחד, מקרין את האחת מתוך השניה. ולהיפך בציור: מפני שהצבעים מטבעם מדגישים את החמימות והתמזגות-זיווגים והתמכרות-חשקים, הצייר-החוזה, אמן-הטראגיות, יחשוף מהם את סילודי-הצניעות, עד שעל שיא אמנותו יפתיע אותנו בפאתוס-הנזירות וישקפוֹ מסערת הגוונים לכפר בו על החטא.

 

מן המחנק    🔗

נערמו עלינו סממנים מובהקים ואמצעים בדוקים, גירסאות וצירופי-מחשבות שנחסנו באסופי-דורות, שעד שכל אחד התדיר להם יכול להתאמן על נקלה, לסרס ולפלפל, לקשט ולצחצח, לשם אוריגינליות, את כל העומד מאז על בוריו ועל אמיתו – הן באמנות והן בדברי-הגיון. ודוקא אלה משגרים בפיהם ל“רוח הזמן”, מנסרים ומנסחים ואינם נכשלים בביטוים ואינם נתקלים במשעול מפריא, אינם מתחלחלים על תחנות משקרות ואינם נדמים מחרדת תעייה – הם משפרי-צעד וקלי-מנוס, כי לא להם תמהון-ההריון וחבלי-ההבכרה ומשנה-פליאה לצעקת הלידה.

ויש שלרגלי התמחות זו הרווחת על דרכי-הרוח ושתפסה גם בקודש-הקדשים: בחזון – תוקפך פחד אפוקליפסי – – –

וטוב לעתים תכופות לשוב אל הראשונים ולשתות ממעינם. רוויי מימיהם החיים ללא נתפתה לכל אמן או הוגה, היודע לשלשל ניבו בטוב-טעם ובבטנו קדים. אז נלמוד להבחין, אם האיש המדבר אלינו כבר התברר עם עצמו עד שלא להתעלם מספקותיו וכשלונותיו, אם מיצה תכלית דבריו באהבת יוצר ובמתיחת-דין כאחת וימצאם ראויים להשמע מבחינה מוסרית, זאת אומרת: הכניס אל תוכם נשיבת-טוהר, לפוח במחנק הרוחות, וריח-שרשים רענן להבריא את חריפות הספסוף הכומש, והוא משמש את תפקידו מחדוה ומחובה. אז לא נימשך קֵהֵי-חֵךְ ובלומי-נחירים אחרי גוררי-מלים וגורפי-רעיונות, אחרי כל אסתטיקה תזיזה וארכיטקטוניקה פחותת-כובד. ונדע כי מהבילים אותנו אלה, האומרים שהקלות והרפרוף והפרפריות סמי-צרי הם להפיג מהאדם את קנאת יצרו הקשה וזעף הימים המרודים ולפייסו לעצמו ולזולתו… רק מפליגים הם אותו מייחול פתרון לגורלו – ואוי לו לשלום האדם, כי יתקהו כל הסממנים האלה על יצרו, כי יתעורר צמא אמתו, שהניחוה בורה, פראית –

כי יש שהנך רוצה לפלוט מכל אמנות מתיפּה ומקורטטה זו של ימינו אל השבלון החבוט, מפני פליטת-מעט של תמימות ושל טוהר שנשתמרו עוד בתוך-תוכו.

 

מועדון וחזית    🔗

יש שמתוך התמרמרות פזיזה אני מבליג על קפדנות אנינית זו, שתקפה אותי זה שנים אחדות לגבי נושאי דגל הרוח בזמננו והפוסלת בחשדנות-למפרע את יצירותיהם – פרט לכמלוא צל העץ מכל המחנה הרב… אז יש ששאון-החיים מפתה לעזוב את כנופית ה“זקנים”, וההתבודדות עמהם מכבידה פתאום כסיגוף מדעת והסתלקות מנועם רוחי ער וממשי יותר וקל-סבר יותר. שמות חדשים של כרוזי-הדור מבהיקים ממעטפות-צבעונין בחלונות הספריות, מותזים בדפוס דשן מדפי-הקטלוגים, מפולשים על ידי מבקרים מפורסמים – ואני זה ימים מונע מעצמי בר, כי יראתי את התבן… ואני בולם איסטניסות שמרנית ומגיס דעתי ומתכוון להתענג על הסופרים הגדולים שבימינו – – –

כמה הם יודעים להיות נוחים לקורא ולשמח פניו בהלכתם. מי כמוהם יודע לפרור לחם חמודות לגלולות-מתק, לרפא רזון-רוחות ולהעניק את בן-דורם, ללא סַבֵּל את נפשו התשישה במשהו יציב, ולעזבה תמיד עצבנית וסרוקה, קלת קליטה לרשמים חדשים… שפע הגוונים מתנמר לעין ללא זיקת-התאמצות מצד הוראה, ובשעה מועטה ידהה הכל ללא שביעת-עין לעומק ולרויה… וכדי שיחדש הקורא איזו הנאה מהם, ושלא להוציאו חלק לגמרי, הם רואים חובה לעצמם לדרוש ברומנים שלהם מ"ט פנים של פסיכולוגיה ולשלב לשם חידושי-מדע והשערות-פתרונים שעוד חום-דגירתם נודף – וכדי שלא לייגע את בן-זמנם בשעמום החידה הגדולה, שכאילו אינה נענית לעוקצי המדע, הם מכפרים את פניו בחיוך סרסורי-חנופתי: כבשונו של עולם איננו כלל כה איתן ומוחלט כמו שהוא מתנכר לנו; הודות לגאוניותנו חשפנו התעלומה ויש לנו עכשיו פלפלתא חריפתא, שבפניה אין הוא עומד ומריחה מתפקפק: תורת היחסות השולטת בכל.

הקורא התמים, שמאפליותם של כל פלאי-הפלאים המשרתים אותו במלכות הציביליזציה יש שמעיקה עליו ברגש על נחיתות שכלו, פשיטא לו בתורה זו ולבו שוכב כמעט. ככה, בראותו להטי-הקירקס, ידע שרק אחיזת-עינים לפניו, ורק הוא מבקש סיפוקו ביחסות ומסתבר לו, כי חידת העולם ופתרונו קנוניא עשו ביניהם להערים עליו ולרמותו לסוך מפך ריקן. כי מצאו סופריו פשר שהכל שוים בו, מקסמי-הראינוע עד כבשי דרחמנא… וכאילו שכחו פתאום מויו אלה, כי תמהון החידה כל-עצמו דלוהו מאז מקצף היחסות,שצף מגלי-הגאנגס עד הזרם הנצחי להראקליטוס, ושיחסות זאת של התהוות ותנועתיות במלוא זמנים ושטחים לא היה סיפק בידה עוד בימי קדם למלא את החלל הקטן של גורל-אדם ונתפקעה אל עוגנו הקשה – – –

וכנוח להם מתפקיד האמנות הטהורה הם מרבים לספר אלו על אלו את מקצת שבחם מתוך פגישות ושיחות חולין שביניהם, שכמובן, גם זו תורה, והקורא הפשוט צריך לדעתה והיא מושטת לו בספרים מכורכים יפה, כדי לפטמו בהם ולהעמידו ככה מזוין לסבלו ולערגונו… ואז אין אני תמה שוב על שפלות עמדתו של איש-הרוח בימינו לגבי בעלי-דבבותו בחברה: קלובים של ספיריטי-רוח הקימו להם להתגנדר שמה באֶלגנציה אמנותית, לקשט במות לאלילים ולמיתים ולצעצועי-פולחן – ואין איש מהם ניצב בחזית האש לאדם… בחזית עומדים האחרים, אלה שקנאת-תרמית עזה להם ושנאת-שוא לרוח אבל נשקם ממורט, תקיף, צמא-שלטון, גם ערום ונוכל ומפתה. הם – ידיהם לא נתרשלו מיחסות מאדישה, ואין מחנם ירא שוב עתה, כבימים עברו, מכל מענה-סערות, מכל נהם-חוזה שיבקע מעבר השני, מהחזית של קנאי-אמת – כי אלה שמטו את נשקם. בנחת מועדונים ובדברי-שפר אבד לאבירי-היחסות גם נשקם החד הקטן ושנון, שהוציאו ממחסנם האחרון ביום-רפיונות, כשפרקו תותחיהם: את הנשק החד והמרעיל להסקפטיציזמוס, שאמנם לא היה יכול לשסף את האויב, אבל ידע להקהות את פיפיות נשקו הוא ולבלבל את מעוף חיציו – מתוך רמז לסוד נצח ונעול בפני כל התאמצות אדם. – – – אל החזית התלקטו, אחים מרי-נפש.

 

ראשית און    🔗

כל אדם שקנה לו במידת-מה תורה או דעה מאוצר התרבות – סיגל לעצמו אי-איזה קו ומשקל ובוחן לדון על ידיהם מרמה אנושית-מסורתית בתופעות העולם בתור תכלית-מה לאדם, חיובית או שלילית. מה שאין כך המלומאן. זה יכול לקלוט את כל יצירת המוסיקה והוא נשאר פרא ובור. המוסיקה מזעזעת את האנימליות הבראשיתית שבנו, משלשלת את זכרוננו עד רמיניסצנציה ראשונה בהולדת הריתמוס הראשון בתוהו.

יש לה התגלמות וערך רוחניים-קוסמיים ולא ספציפיים-אנושיים. רוח אלהים פתח אוזן תחילה ואחר כך פקח עין.

 

קוסמוס    🔗

מה פלא כי אפסה יראת הרוממות בפני האין-סוף ועמה פתרון-מרגוע הצפון לנפש האדם, ניחומים אחרונים, שרק הוא – האי-מושג – יכול היה לצרור באפסי-מרחקיו באיזה חוף-שחרור מעבר יציבות גיאומטרית, שכבשה את החיים במצריהם. כי רק בו נצטדק כל מרד-רוח שלא וויתר על המית-גאולתו, נתאשר כל חזון-אדם – אם על-ידי הסתכלות-כיסופים רבת קרבן באלהוּת שנתעטפה באין-סופה ובקשת דרכים שונות להידמות לה ולהידבק ולהיפדות בה (אברהם, בודה); אם באמונה מלב תמים ואם באמונה מדוחק ומטלטולי-יאוש – או רגש דתי ממרטט, שזו וזו נתחלפו עליו תכופות, ונוסף עליהן הד-מה עילאי, גן-עדני, של שחרור מחוקיות-הטבע (פאסקל, ניוטון); אם גם על-ידי הערמה של ההגיון ומתיחת-מושגים כדי חוט השערה (מונותיאיזמוס אריסטוטלי), ועד התרסה חוצפנית ומין שחצנות ברברית בפני פקפוקי השכל השולט (טרטולין)… ועתה כל שוליא דורך-סף-המדע רגיל אצל מספרים, הגובלים באין-סופיות ומהפך בהם בטמטום של יוסיף חשבון יוסיף פתרון. פסקה מטאפיזיות הקוסמוס; תפסוהו הפוזיטיביסטים מיד המקובלים והפילוסופים. חדוות הפלא והדבקות בו אפסה; כל בר-בי-רב בא משוט באין-סוף ומתהלך בו. – – –

רק ברגעי הצער הגדול, כי אי-מזה שוב יבוא כרוז העצב האנושי הטמיר, הטובים והשלמים שבכל המקדשים והמעבדות יודעים, כי את הקוסמוס בשלמותו ובחסד גאולתו יכולים למצוא ולכלכל בפינת-נפש, במעוף-ערגתה, בקפיצת כל הממדים – אבל בשום אופן אין למודדו באוירונים ובראקיטות ובכל מתימטיקה.

 

חזרות מנמוטכניות    🔗

הטכניקה מפתחת את ערך כל כשרון אישיי ופוגמו. מה שמציין את הכשרון האינדיבידואלי הוא האהבה לדבר, שזיקת-גומלין מקשרת ביניהם, התמכרות לתפקיד המזומן לו באופן מיוחד ושחברו, מחוסר-הכשרון, לא ישתלט עליו במידה וביתרון כזה. הטכניקה המשנה פני הדברים וערכם כה תכופות, ולפעמים בדרך עקלתון ובלתי-צפוי, הופכת עליו את כשרונו לרועץ. הוא נמצא מזוּוג לדבר, שנשתכלל בו ואינו עלול להסתגל לחדש כחברו, שאינו מרגיש כל זעזוע פנימי בהתחלף עליו עולם ומהלכו.

אבל גם זה השני אינו יוצא שפוי משלטון הטכניקה ואינו מוציא שנותיו בשירותו לפניה. הטמפו שלה מתּשש את מרץ הבגרות ואת חיוניותה לפני שהגיעו שנות-העמידה לאדם. ולא עוד אלא הידיעה המקצועית הברורה, היתרון של התמדה והתאמנות במכשירים עד כדי הסתלקות משיבושים, שהיו מעדיפים והולכים עם גרעון-הכוחות ומכפרים עליו – גם ערכם ירד בשער-העבודה. כל התמחות אטית אינה שוה כלום בדהרות הטכניקה. היא מחליפה משמרות ופוסלת את חניכיה על כל פרק דרכים וזמנים.

ואם במקום כהונתה וגדולתה סרחונה כרוך בסוליתה – הדין נותן, כי גרוע מזה יהיה שימושם בתפקיד מלאכוּת-השלום, שהטילו עליה מליצי-הציביליזציה, כי על כן היא מקרבת את הרחוקים ומרופפת את הגבולים. כאן, מתוך אכזבה רבה ופאטאלית, יש שאיש-המוסר מקלקל את שורתה, עד שהוא בא לפעמים לידי מחשבה אינפאנטילית, כי אילמלי היינו מוכרחים – מכלי רכבי ברזל וקיטור וחשמל – להיות כל ימינו מזוּוגים רק לשכנינו הקרובים ביותר – אולי בעקב תרבות מוסרית מידרגת אט אט והבנה הדדית וסיוע מרצון ומהכרח, היינו באים סוף-סוף לידי התפשרות והשתוות כל עם עם שכניו ואלה עם שכניהם הם. נתאר לנו שני משחקים באשקוקה במשך דורות על דורות, שיעמדו לבסוף כל אחד על כל טכסיסי-חברו ורוב ההתחרויות יהיה נדון מלכתחילה לרֶמי.

 

הפרסן    🔗

בדרך התקדמותו הציבילזטורית אבד לאדם פולחן הצפיה הגדולה, שאצלה למריו ולעקשנותו הוד תרבותי ומוסרי. עכשיו רוחו נפעם מפחד ספורטאי – פחד מעלבון התמהמהות… ה“דם” חדל להיות מפלט, קצווי-בשורה, הוא – אויב. אין כמיהה אליו, יש חוצפה – – – כי הנה האדם עומד וקיים לשרת איזה תפקיד שמחוצה לו. דוחקים עליו והוא מאמין, שאפשר לו לעמוד על תיקונו רק מתוך מהירות בהולה ביותר על כל שטחי החיים… בכל תחנה, כמעט שהגיע אליה, כבר מחכה רכבת מדעית, תוצרתית או ספורטאית, המבריקה את חישוקיה וגלגליה למרחק חדש. והנעלם, שבמשמעתו הוא משמש, אין לו פנאי להתעכב, לדון ולחשוב עמו, רק בהתרשלו רגע יאיים עליו: מהר, בן אדם, התברג במנגנוני, פן תימצא חלילה שמוט לדרך-היחיד של חייך, לנפשך אתה, לתוך הדממה המצדדת בשבילים מסולקים משאון-ההיסטוריה ותתחייב בכבוד בן-הציביליזציה.

והיה אם שמוע תשמע לה כל ימי חייך בכל נפשך ובכל מאודך, שכרך מוכן אצלה ותזכה אתה, או בנך הבא אחריך, לשבת ישיבת כובש גא בה- Flaying Scot שלעתיד לבוא, ואדמות ושמים יגומאו אל עיניך, יתקצפו תחפיך, יאפפוך, להפיג כמעט קט את עצבונך ושממונך הדולקים אחריך אל מרחקי-מרחקיך.

 

הזכרה בעתה    🔗

מיֵצר היחיד, האבסולטי מעיקרו, צפויה הסכנה לכל משטר וארגון לכל צורותיהם. התפרצות-המונית, הבאה תמיד לשם מהפכה פוליטית או מעמדית, היא ארעית לגביה, קצרת-כנפים, שוקקת לשלל היום החולף.

כי היצר הקולקטיבי הוא קל-התשוטטות, מזדקר לעברים, נוח להיגרר אחרי כל סכלוּת בראש הומיות ומהיר להתחרט ולהכנע, בהתאמה לנושאו, לסייגי-תרבות ולנימוסי-ציביליזציה. ואילו ביצר באינדיבידואלי שוכנים כרוכים נקודת היציקות האֶלאַטית ומרכז התגעשות-איתנים. ומכיון שהוא כּל-כך קשה-עורף ומורד בפשרנות ולרוב – בכל הדורות – חוק משכר, יש שבתקופות עיפות בועטים בו, מזלזלים מקוצר-רוח וקהוּת-כשלון, ומספחים את שדו להתכנף מתוך נקמה מאזוכיסטית בשוליה החמימים של אפיטרופסות קולקטיבית.

אבל הוא האחד, הנצחי… בכל התמורות והמהפכות בקורות העמים והמולדות, על כל נצחונותיהם ותבוסותיהם, ערמתם, אכזריותם וחירוף-נפשם – כשאתה סוקר אותם מתוך מֶחֱזָה היסטורית-מדינית, וקורא את נאומיהם של המהפכנים והמצביאים, תמימים או דימגוגיים, אך תמיד תמיד חדורים רהב, הוויות אֶגוצנטרוֹית, כאילו היא היא החרוצה מאז לעלילת-הכותרת של כל הזמנים – או יש שאינך יכול להתעלם מקו מילודראמטי מבדח בסחרחורת זו של התנגשויות וקפיצות-בראש ופשיטות-רגל וחילוף השלטים על התחנות הכרונולוגיות. רק עד כמה שיש בכל אלה מן היצר האינדיבידואלי, הפורש מן האחרים, או המשעבדים ורותמם להיסטוריה אחרת, שאינה נזקקת לשינוי לבוש ושם ותאריך – בה במדה יש בהם מיעוד אנושי-גורלי. רק הוא האחד הנאמן והטראגי מראש ועד סוף. ולא עוד אלא בו, בעריצות יחידותו, צפון יחס-סוד המזווגו לזולתו מתוך סבל ורחמים – ולא בארגון, בחברה ובמוסר שכלי-אוּטיליטארי… בו כבשן-הליבון, חסד-המשבר, הקונה בשעה אחת את עולמו החדש והיגיינה של שינוי-ערכין, היגיינה, המזהמת כל חטא מוסרי ומזדוועת מכל עושק… כי השכל, אביר זה, המטכס את ספרי-החוקים בחצר-המוסר של מלכות-הקולקטיב ומהפך בלהט החרב כנגד כל יצרים רעים, יש כי ייעף מזמן לזמן ומתחיל פתאום מפקפק באמיתו וחרבו נהפכת לצד שכנגד.

 

סכולאסטיקה    🔗

מה שמסמן במובהק את הצד השלילי שבה, בכל גילוייה, הוא מעשה-מחשבה מאונס… התפיסה הנורמאלית בחוש ובמחשבה, שכל מה שהיא מתרוממת לדרגת הגיוניוּת, בה במדה אמון-ההערצה או אימת-הטמיר מתגברים ונובעים מבפנים – בסכולאסטיקה היא מערקלת את דרכה בכוונה מראש. בהתחכמות פלפולית היא משתחלת לסדקה של מחט, נזקקת לאטומים וספירות, וקושרת להם תארים מדומים, כדי לקפוץ מהם ב“צא ולמד” או “צא וחשוב” ובכל מידות-ההגיון אל סופרלאטיביות מבחילה של השלמות האלהית, עילת כל העילות, שהיא משלפחת אותה. ב“אלף אלפי אלפים ורבבי רבבות”. אצלה אין האמת וההוד והשׂגאון מלבלבים מתוך עצמם, מיחידותם – אלא הם אמודים בהשתוות כמותית-היפרבולית. רק בעלי-המסתורין שבין הסכולאסטיים היתה להם נטיה עזה להוציא את המספר מפשוטו, אלא לערטל את הרז מתחת ריבוייו – – –

כשדרכי האמנות ופילוסופיה מטולטלים משתלטת בהן שוב התפיסה הסכולאסטית, מתוחת החוט עד כדי הינתקו. קורא אתה ספר פילוסופי, מתענג או משתעמם על ניתוחי מושגים ומוצגים מופלגי-ההמצאה, על חריפות פוצעת-שערות בפרטי-פרטים, שיצר הארכיטקטוניקה הפילוסופית צוברם ומדביכם לשיטת שלמות כוללת… אך פתאום, מתוך קריאה, הנך נזכר, כי העיקר מכל זה האמור כאן, העיקר הכולל, כבר הובע, ברור ושפוט וגמל יותר, אצל אחוד הקודמים, שמשום-מה רגש השלמות לא בא שם כמסקנה מתוך אקוויליבריות בנאית דחוקה, אלא היה אצלו ראש ותחילה, שממנו יצא, שמתוכו ראה מה שראה, ואם פרט אחד או סילוגיזם אינם מנומקים למשעי – השלמות עצמה היא אורגאנית, קוסמית בזעיר-אנפין, אינה מלאכותית, מאוספת, כי אם אספקלריה צחה, שממנה האוביקט הענקי, האין-סופי, נשקף לסוביקט – הננס האלהי.

או רואה אתה, למשל, תמונה של כתף עני. הצייר הבליט כתפו עד כדי השלטה הגמורה על הבד וטשטוש קלסתר-פנים. ואם כי הכתף הרחבה והמרוטה מגשימה כוח רב, כוח המנוצל ללא צדק – בכל זאת המגמה האמנותית פגומה מפני שתכליתה חסרה. אין פה מרד, מפני שאין הקבלת הכתף הגלמית, החמרית, לצלם האדם הסובל, אין ההתאבקות הטראגית… יש אידיאה של כתף בבריאה – כוח כובש או סובל – אבל כתף מנוצלת, כפרט בפני עצמו, בלי כל “טנדנציה מוסרית” אינה אומרת כלום באמנות, שכל עצמה לא ניתנה לאדם אלא להמריד ולנחם ולהקל… ולהיפך, אין אמנות אמתית בחיבור פרטים לשם העדפה גרידא: הבמאי המציג לפנינו שיכור חיגר המתנועע על קביו… אין פה לא אידיאת השכרון ולא זו של חיגרות במשמעה הכללי – כי אם חריפות רג’יסרית, פלפול סכולאסטי.

 

דרך הרוח    🔗

יש שאני מדמה בנפשי: איזה קאטאקליזם התחולל על כדור-אדמתנו והשמיד את כל החי. ואחרי רבבות שנים, בתנאים קוסמיים אחרים, האדמה החלה שוב לשרוץ נפש חיה… ושוב שכללה את יצירה עד למדרגת species sapiens דוגמת אדם, אלא שהחושים שלו היו, בערך לשלנו, מיקרוסקופיים, כלומר, מתאימים להבחין בין חידקים וקרני " X " ולהתרשם מתנועת-חשמלמלים. ורק הודות לאלפי שנות אינדוקציה והיפותיזות גאוניות עלה לו לתפוס בחוש, על ידי עין מזוינת במאַקרוסקופ, גם במאמוטים ובשמשות, או רק להסיק השערות על דבר קיומם על ידי נוסחאות פיסיקאליות וחריפות מתימאטית. ואז לפי הפסיכיקה שלו, רגילת המיקרוקוסמיות, יבקש בהם את המקור, הראשית, משתית ההוויה… אנחנו היודעים את הפילים ושמאורות השמים מנסרים לעינינו, מחטטים ויורדים בסולם-הבריאה, כדי לחשוף את הפתרון האטומי, שנתגרען תחת אלפי קליפות ונתגמלן בחידה מנופחת בצורת מאמוטים או מזלות. והמה יבקשו פתרון הגדול, במוצק, בשלם שעוד לא נתפורר לחידות רבות – במאַקרולוגיה – – –

ועוד אני מפליג בדמיוני, המתאר לי את מהירות התנועעותם, שתהי דומה – באומד מוגזם – לזו של גלי-האור; וברבות הימים והמדע הם יכוננו להם טכניקה אדירה, שתדע לרסן ולאטט ולעצור ככל האפשר את המהירות, כדי להתקרב אל המתרכז ומתעכב בשלוות-עצמיותו, הסולד מכל התמתחות ותרמית של חלל ומרחק. טכניקה שעל כלי-כיבושה היותר משוכלל יהיה חרות לא Rapid כי אם Nune Stans.

ובעלי הרוח שבהם, שהתרבות המסורתית והמוסר יקרים ללבם, יתרעמו מאוד מאוד על בולמוס הפגרון והשאיפה אל החמריות, הנחה וקופאה במרכז כובדה, ועל חילול הרוחניות והיופי של המהירות – – –

 

ממעמקים    🔗

מחוץ ומעל כל תורות הפסיכה, שזכינו להתמחות בהן בזמננו, חשבון-הנפש הוא כל כך בהיר במסתורין שלה ומפושט כל תסביכים ומסוגנן עד כדי צעקת-עולם: אי הדרך לאלהים?…

אך אין בפני מי להתוודות על האכזבה העמוקה. האחד יכעס וינזוף טרוד כמו שהוא, עד כדי טמטום, בתיקון עולם ואדם; וחברו מתיגע לקלף גלד אחרון באיזמל המדע; והשלישי יחייך מתוך פקחות-חיים “נסיונית”: איזהו חכם? השמח בסוד ונהנה מכל הקליפות ומסתפק במוחזק ללא לכת אחרי פתרונים וגרעינים מפוקפקים… ואין מי שילהטו פניו בכל שבעת צבעי הבושה והחלכאות, שינמיך עיניו ויודה על שעמום שקשטוהו בכ"ד קישוטים ועל יגון ועל אימה… מפרכסים אלה את אלה כשותפים לעסק ביש אחד, שפשיטת-הרגל אורבת מכל פינותיו ועוד הם מזייפים שטרות זה לזה ביודעים ובלא יודעים.

וכשאתה נמלט אל החים הגדולים והכמהים: מעבר מזה האחד מעפיל, אדריכל זרזיר, על פסגות-עולם וטוען עליך איזו כהונה גדולה באבסולוטום נצחי ונהדר המשתפר מתוכו, ושאתה, האדם, נכבדת לשאת באחריות לשכלול התפתחותו מראשית מפולמת וסמוית-תודעה עד להוייה מדעת. אתה הראש הרוחני, השואף לאחוז בזנב חמרי-היולי ולסגור על היקף המתפתר תוך עצמו בסיפוק סינתטי ובזיווג קְבִיֶטִיבִי על נושא ונשוא מזדהים… ובקרעי-נפשך אתה יודע, יודע עד כלות הנשמה, כי בהרמוניה אפרסמונית זו שיצרת, אתה הוא היוצא דופן – שאתה או היא, אחד משניכם, הוא מזויף – – – ומעבר השני ריח התהום שאין כל זיוף בו, ריח קר וחריף, עולה אליך עם הד ראשון של חזון נשגב למרי-נפש ולענקי קטגורי החיים. ריח המבשר לוע פעור. נורא הדבר, כי דווקא אל תוכו תוכל לפרוק את סבלך – ללא כל גמול-תנחומים – – –

ואין זה שכרון של האובד, ואין זה אופטימיזם שטחי-ישראלי, בעלות ממעמקים אחרים ריח אחר וקול המית דקה למעיני ששון… ואם מונים אותנו ה“נורדיים” בנחיתות-חזון, בארציוּת של אמת ומשפט ו“בחמריות” של אהבת-שלום – אני מרכין אזני ומקשיב לרון חזון הבוקע מדמי טהר ישראל, קול אלהי קודמי המבשר ומנחם, כי החוב הוא בכדי שילום, הלוע הפעור בכדי זינוק, בכדי קפיצה ליום הגאולה.

 

כשאדם פושט בינו לבין עצמו…    🔗

… קצת במאוחר – כהמשכילים בשעתם – באו אל מחננו בתרועה חדשה מצדדי ההווה הגדול של זמננו. משתחצים הם בוֹ ומתגנים בכל התקופות שקדמו לו. חוגרים עצמם בהדרת פולחן חדש להתקין את דורם לבער אחרי הישן, לפסול בתרבויות עתיקות, לתת מקום ושעה להחדש – זה המתחדש לבקרים ללא חדוה של פלא התגלות ואחריות טמירה לכובש מסתורין, כי אם במהירות אוטומטית. שרק נוסחאות מאתימאטיות אחראיות לו – לפנות לפניו את כל הדרכים, לסלק מהן כל סבל מסורת: כביש מבריק כנחש המדע, המערים שוב הפעם, כאילו עכשו הפליט לחלוטין את זנבו מפיו ולא יחזור בו לקפל את עצמו ולאטום מוצא… רק אז, לפי דעתם, יש תקוה להבריא ולטהר את חיי-האדם, לזקפם מתוך הקרב המחליד והזוהמה המבאישה בערוצי תרבויות שנסתאבו, המרעילות אותנו בהערצת תורות-אבות. צריך להתנער מהן ואל תעקנה על הכנפים, שאנו הולכים ומצמיחים לעצמנו.

אלא שחוששני, שלו נשמיד את כל הישן ונתחיל הכל מבראשית ברה מכל אבק-מסורת ועל הרמה הציביליזציונית של ההווה, לא ישתנה הרבה לטובה. אם עכשיו יקום בן אדם על חברו ורצחו נפש לשם גזילה מתוקף אינסטינקט-הקיום או מהעדפת ה“אני” שלו – הנה האדם הדגול ההוא, שיבוא לעתיד בכוח הציביליזציה, משוחרר מכל מטען מורשה – אם לו, למשל, יארע מה שאירע לדוד המלך לעת זקנתו, אז ימציא לעצמו את המכשיר הפיסיקאי המתוקן לכך ויתנפל על חברו וידלה ממנו את כל חומו להכניסו אל גופו הוא, המצונן, באותה האכזריות של הרוצח בתקופה הברברית ל החרב. תחת הברזל יהיה אותו המכשיר התֶּרמוֹטרנספוּזי. המעשה יהיה פרוגרסיבי מאד, רק ההנאה שבלב אותה האלמנטרית-דֻבִּית של אסם וחיה שוכני קצות-צפון, המתכרבלים זה בגופו או בעורו של זה.

בוודאי ובוודאי שיש לפסול ולחסל הערצת גבורים, המשמשים דוגמת-דמים לנוער – אלא שלצערנו, בנידון זה, הדוגמה החדשה סמ-קה טפי. האבות שלנו סוף-סוף ידעו לתפוס עצמם על יצרם הרע ולהתריס עמו ביתר עוז, בלי זיוף וחוצפה של צביעות זחוחת-הדעת – – –

הולכת הציביליזציה ומקשטת את האדם והוא משום מה איננו משתפר הרבה. האכזריות איננה מתמעטת והסטאטיסטיקה מלמדת רק על תכנית המשטרה, שנשתכללה בינתים. רק האי-אמצעיות שבאיבה מתקלשת והולכת. ניוון של זיקת-עקיפין בולט ביחס האדם אל הטבע ואל זולתו. על כן אין ששחרור ממחיצת ה“אני” לאדם ולגויים. פוסקת האי-אמצעיות – שהיתה יודעת לקפץ כל מרחקים – המרחיבה את הנפש ומגלישה את הדם לשנאה ולרחמים גדולים, לעצב מכַנֵף-כל ולחדוה עמוקה. אין הסתלקות-גבולות מטאפיזית ויש להג הרבה, שצריך לפקפק את הגבולות המדיניים… עובדה היא, שהיחס ההסתכלותי אל הטבע הונמך ביותר ממשהו – אף כי המדע והספורט כובשים אותה. אם לא לכבוש אז אוהב בן הציביליזציה של ההווה הגדול שלנו להיות מדוגדג או גם מבולם, אבל הטבע משככת, מזווגת – ומשעממת אותו. גם מראה נוף צנוע מתּשש את היצר האינדיבידואלי, מלפף את הנפש בשקט. מחנך אותה לקרבן-תודה – ואילו האילומינציה הגאונית-אדריכלית שלנו מגרה, מחלחלת בטלטולי זנונים ססגוניים ותובעת להתחרוּת סוביקטיבית בהולה. וסוביקטיביוּת מתמידה משעבדת; והיא הן יכולה לשכון, מעוכה-חנוקה, גם בקולקטיביות – היא רק מודהמה ומתחמטת, אבל דוגרת על האיגואיזמוס לעת מצוא. דומה לזה היחס אל זולתו. נתקרב האדם אל שכנו בשלוש מאות מילים ויותר לשעה – וכל לבלוב עצמאי-פנימי לקראת דמות-דיוקן תאומית נקטם. אין אהבה, אבל גם מידת הקנאה והחשד פגומה באי-אמצעיותה. קירבה של קיטור וחשמל וקהוּת שבלב. ערב, בוקר וצהרים מתמכר האדם לתיווך של עתונים ולמנגנון גרוטסקאי של חבר-לאומים גידם… דווקא הקדמונים, הפסולים, הקימו את ענקי-המוסר הגדולים לחַטֵא את החיים – ואילו היום, אם יקום טולסטוי או גאנדי, אין להם תקנה אלא בפרישוּת גמורה מציביליזציה זאת, בהתבודדות. כזאת עשו לפעמים גם הקדמונים – ובכל זאת קיים גם כאן הבדל של בהירות בשקף-החיים, בהיקף המלא – הבדל שבין מדבריוּת ומנזריוּת.

 

השטר ושוברו    🔗

אותם האנשים, שעליהם דברנו למעלה ואותם הגורמים – רק על פני שטח אחר.

הידעתם אותה ההתפכחות הבאה אחרי נהנתנוּת מסופקת בגדישת-סאה ולילות שכרון! במוח נקרם איזה טמטום-חושים ועל הפנים מתמסמס חיוך דהה של בושת-חולשה. התפכחות זו, שמראה מעורר חקעת-נפש וסליחה כאחת, יפה היא מאותה התפוגגות של ותיקי תורה מוסרית, שהציצו ונפגעו, היונקת ממרירות ארסית, מנמקת סגפנים שנתאכזבו.

במקרה בא לידי הרבעון “תקופתנו” וקראתי שם את מאמרו של ר.ז. אין אני להוט אחרי מאמרים וספרים, המטפלים ב“מהות היהדות” – המעט שטעמתי מתלי-תלים שנצטברו הספיק להבאישם עלי ואני שבתי אל התנ“ך – אבל לפני זמן מה קראתי ב”מאזנים" מאמר של הסופר הנ"ל על האפולוגטיקה שלנו, דברים המתקבלים על הטעם, וזכותו עמדה גם למאמר זה, שאעיין בו – וששוב אדיר עצמי הנאה מנושא זה להרבה זמן.

הדברים נוגעים, כאמור, למוסר היהדות. ואף כי מתחמק הסופר מדבר ברי ומתיגע לכל הצדדים ומודה הוא ב“תוקף האבטוריטטה הרליגיוזית” של מוסר זה – סוף סוף הוא מטילו לספק ואנו נפטרים בהרגשה, המבצבצת מתוך הדגשה מסותרת בדבריו, שיש לו לא חובה אחת ללמד על מוסר זה ועל היעוד המשיחי וכולי, אלא שיפה עכשיו השתיקה, עד שהשעה תהיה מסורה לנו וימצא ידיו לברר דינו בנידון זה. דומה לזה הוא מעיר בראשונה, שאין הוא עוסק אלא ביהדות מסורתית זו, שאינה “סוף סוף אלא התלמודית והרבנית” – אבל ברהיטות ההרצאה הוא מבליע דברים על “מוסר היהדות כשהוא לעצמו”. ש“שרשיו מתפלצים ומסתבכים בעמקי העיון המיטאפיסי”, ה“יהדות במהותה בפנימית”, זאת אומרת: לא על הנוף התלמודי-רבני בלבד הוא דן, כי אם גם על הגרעין, התמצית… אמנם בנוגע להם הוא אינו מחליט, ומתלבט הרבה עד שהוא ממחה אותנו אצל האחרים וסומך על המסקנה הוודאית שנסיק בעצמנו: “האיך נהיה הדבר, שדווקא בני-האדם היותר כנים וישרים בלבותם והיותר רגישים בעניני מוסר… התיחסו אליה (היהדות) בשלילה ולא יכלו דבר אליה לשלום”… והוא הולך ומונה הרבה מהם, ואם כי “אין להביא ראיה מאנשים בודדים, אם גם באונים הם”, בולטת הכוונה לתקעם כמסמרות ביעודו המוסרי של ישראל ולערער עליו – – –

האמנם כל כך מפוצל ומסובך הענין, כפי שמאיים עלי מר ר.ז.?… האמנם מוכרח מוסר היהדות להרתיע מפני שפינוזה ומארקס, פיכטה ודוסטויבסקי וטולסטוי, וויינינגר ושופהויר?… האם רק “התהדרות” ו“שמן זיתיות” גרידא היא אותה הבִּטחה הישראלית שבי, כשאני רואה על צדי את משה וישעיהו ועמוס וחבריהם?… או ביטחה זו באה מהפגימוּת המוסרית שלי? והלא יודע אני בנפשי, שבכל הנחיתות שלה לגבי גדולי-רוח הנ“ל, גם לה ישנם רגעים מצורפים שהיא מרגישה קורטוב של אחריות מוסרית ועורגת לפתרון פורתא. רבונו של עולם! איפה הם עיניהם של בני אדם כמר ר.ז… פשוט, עינים אלה, שדרכן לראות פרצופי פנים ותנועות והעויות, ואינן מצוות לגלגל מבטן למעמקים דלוחים פחות או יותר דווקא, כשמעמקים משתקפים עצמם באספקלריה מצוחצחת? עד שאתם מתכוונים לאכול מתחומים אחרים – קחו ופתחו את התנ”ך. הביטו באישיו: בשיעור-קומתם המוסרי, בזרוע, הפטיש – ובבדידות! אם לא מזיוום ומהוד-צערם מתנהגים אלה, שבאו כשלושת אלפים שנה ויותר אחריהם? ולאידך: הם המה הכירורגים הגדולים, שצווה עליהם לעמוד באיזמלם על נעורי-האדם הנובטים וזורדים וכופתים את פקעי יצריהם העזים – וידם מתוחה בכל מדת-הדין לגמום ולזנב ולנכש, ואין הם מחטטים בלבם להלהיב כל ניצוץ וגץ של חמלה ולעמעם בו על הזעם, המתעצם עם הרע כדוסטויבסקי, וויינינגר וטולסטוי, שכל רטט של רחמים מרופף את איזמלם בידם ואזנם סולדת מכל אנקת-כאב עד לערער בשבילה את היסודות. לגביהם היו הנביאים בריאים ברוחם יותר מדי ואולי גם “יפי-נפש”, במובן התלמודי, על כל קיצוניותם. אבל הקיצוניות של הסופרים הנ"ל למתוח את החוט עד כדי ניתוקו ולא להרגיש, מהתחמצות הלב (דוסטויבסקי ביחוד) בניתוק החוט ולמתחו הלאה, אין זה מדרכם. אין אצלם אותה הפקעת-השער של כל זעזוע טוב שבלב. ודווקא על הרע הם מתריעים ומפוצצים נאומם, ואילו בהעריכם את מעשה המשפט והחסד הם מתונים – מה יש להרעיש? אדרבא: הצנע לכת. קו ההבדל ביניהם – מבחינה מיטאפיזית, כפי שרוצה מר ר.ז. – הוא לא בצער האדם כי אם בגבורת האדם. יש סוף-סוף להבדיל בין הצער העולה ממיצר אחרון ושאינו עלול להתקפת איתנים כנגד הרע, ובין חזון המוסר בפרזוניו, שנהמתו כובשת את אנקתו, שאם בכלל יש סיכוי לנצחון הטוב והצדק, אך ורק בו הוא. דומני, שסטיפן צווייג אומר, שכל סופר הניגש היום אל עבודת הקודש צריך לזכור, כי לפניו כבר כתב דוסטויבסקי – ואפשר לסלוח לנביאים אם לא נתכוונו לדברי צוויג, הלא הם חיו כל כך הרבה שנים לפניו… תחת שתים ארגז: דוסטויבסקיזציה של המוסר העברי מצד אינטלקטואליסטים שפופי-רצון שלנו וּפְרֶזֶרַבטיבלוֹגיה של האהבה לאשה מצד האינטליגנטים החומרניים – – –

שופניהויר, היודע לזרוע את אורו הקר עד נבכי החמלה שביקום ולתאר באמנות אפלטונית-איובית כאחת, בחלק הרביעי של ספרו הגדול, את משתית הצער שבבריאה ואת הכרחיות הצער שבה, עד שאנו מריחים את ריח היאוש הגדול העולה מנבכי-החיים ומהשגגה הבראשיתית; שבהסתכלות בהירה ומפוכחת הוא מראה לנו על המעבר הצר לשחרור על פני חוט התודעה האישית – וראה: אנו עומדים מוקסמים מנשגבותו של גאון פותר חידת-עולם, אבל את דופק-לבו אין אנו שומעים וגם לא צעקת-האדם שבדמו-הוא מזעזעת אותנו. להיפך: כמה פעמים נפשי שחה עלי לראות מורה-ענק זה בקלקלתו, כשהוא מתסיס דמו ממרפש שנאה עוות לגודל המוסרי של תולדות-ישראל – כאילו איזה לוט מעמעם פתאום על עיניו ומוחו הבהירים… אי אפשר אז שצלילות-הדעת של כל אדם ישר וטעמו הטוב לא יסלדו מה“פֶטוֹר אנטי-יודאיקום” שלו, מהכיעור הפנימי הנשקף אז מנפש עמוקה זאת – – –

וודאי שגם שפינוזה – אם נצרפו, לפי דעתו של מר ר.ז. ל“היותר רגישים בעניני מוסר” – אינו אותו התותח, שבכוחו לפוצץ את מוסר הנביאים. הוא הן כופר בה“יוצא-דופנות” של מוסר האדם ורוחו מהרמוניה הפנתאיסטית. והיא – היוצא-דופנוּת – הן מקור כל המוסר והרוח הפלאית המנשבת בספר תולדות אדם, מוסר זה המטיח כלפי הטבע והאלהים – ואחת היא אם שני אלה נמצאים ביחס טראנסצנדנטי, או זה של ה" Sive " שלו… מוסר האדם מוכרח להיות רק אחד, (מפני ההתחכמות הספקנית, המתרברבת ברחבת-ידע של מבוגרים ונגמלים, היודעים להפקיעו ממוחלטיותו היחידית, האנדרלמוסיה בעולמנו מתקיימת והולכת), והנה יש לנו המוסר הישראלי, ששופנהויר ושפינוזה חולקים עליו. ושניהם הם חלוקים ביניהם בנידון זה במידה עוד יותר מתוחה. (שופנהויר מדבר באירוניה על השם אֶתּיקה, שבחר שפינוזה לספרו ורומז, שכל אחד אוהב להתרברב במה שאין לו… איני זוכר את דבריו ככתיבתם, אבל זה הוא המובן שלהם ואולי הנעימה עוד יום חריפה). במשולש זה גם שפינוזה עצמו לא היה עלול למצוא את מרכז הכובד האמתי… ונמצא שכל הענין תלוי בדרגת התחושה המוסרית שלהם והיא הנותנת והמכריעה. ואם כך, אין בשום אופן לראות את הנביאים מקופחים. יש שאחרי כל מה שנכתב אחריהם על דבר המוסר, אני מוכרח לתלות את עיני שוב בהם, כבאופן היותר צח, להבריא רוחי באוירה שלהם, היותר שקופה – – –

ובשום אופן אין אני מוצא את סיבת הזלזול למוסר ישראל בכוחם המוסרי וברגישות צערם וחמלתם היתירה של גאוני-אנושיות אלה ואחרים דומים להם – אלא בחולשתם, בתורפה שבנפשם ובאותו צורך לפרק פליטת-עריצות זו שנטמרה בפקטי דמם, שבמידות שונות אנו מוצאים אותה כמעט אצל כולם (דרכי חייו של ווינינגר אינם ידועים לי ואינני יכול לדון בו) לא רק ביחסם אל עמנו דווקא. רק ששנאת-ישראל משמשת מאז לשפך רב-הקליטה לכל זוהמה נפשית מוסתרת – – –

כאשר גמרתי את מאמרו של מר ר.ז., המסתיים בעמוד ימין של המאסף – נתקל מבטי תוך כדי גמירה בשיר “דברים”, שנדפס בעמוד שמאל. קראתי את השיר על הספר “דברים” וכל המרירות, שספג דמי לקריאת מאמרו של איש מתלבט ומחטט בפצעו לתאבון נזירי, כולה התפוגגה וכל טענותיו ופירכותיו כעשן נתנדפו – ובנפשי שקט וזוהר. ואקרא את השיר שנית ושלישית.

תיתי לו למשורר, לז. שניאור.

 

כשרון ואופי    🔗

נחזיק טובה לכשרון, כי הרבה, הרבה לנו מידו. אמנם עכשיו מאוכזבים ודוויים יודעים אנו, כי יש שהוא יהפוך תכופות את עורו והפסדו כבר שוקל את תועלתו – כבר מתחיל להעדיף עליה. ואין עצה: כי תמיד יטול הוא עצה אחרת ועדיפה כנגדה. יש, איפוא, להכנע ולהצדיק את הדין, אבל אסור גם להחניף לו. בקיצור: מותר לדבר בדיות כדי להטיל שלום, כי השלום הוא תכלית רבה, משאת-נפש, אבל אסור לכשרוֹן לגנוב כפות-כסף, כי הכשרון ללא אופי מוסרי גדול המחנכו ומנצלו, ללא אש-יה מכרסמת בו, הוא רק אמצעי ללא תוכן, שאתה יכול להכשירו לכמה וכמה מגמות. ואם תגנוב בשבילו כפות-כסף, הוא על נקלה יסגל לעצמו אומנות-הגניבה, יתמחה בה למקצועותיה: גניבת כסף וגניבת דעת.

 

עיקרים ביצירת העברית    🔗

עיקרים – זאת אומרת: אותן התכונות ברוח-ישראל, המלוות את המקוריות העברית ממכורתה. אלה הקובעות עבריות אַפריורית, זאת המגובשת בעיקר בתנ"ך ומנופה באוירת שבעת הרקיעים לכתבי-הקודש. החטטנים, אלה המבקשים את הרקק הפרוטופלאסטי של כל מקור, בוודאי שיחלוקו על מקוריות מוחלטת. אפשר שהגזע העברי הוא פרי הרכבה של הרבה גזעים, אפשר שספג שרידי חזונות שוקעים או נסיונות בשורות גלומות – אבל אין ביצירת רוחו העתיקה גניבת תרבויות, או קורטוב של זיוף שבהגזמת המחקה ובהעדפת המסרסר, אלא מקוריות מאוששת, שנקוותה מפלגי-בראשית ונצטללה… הרכבה שעלתה יפה ומשמשת המשך התמדתי ועיקרי בתרבות האדם.

שיא יצירתו של רוח-ישראל – חזון האחרית לגאולה. יש להחליט: הדוֹ של חזון זה צריך להתגלגל בכל יצירת-אמונים שלו בכל דור ודור בצורותיה השונות, והוא הקו המובהק, הקריטריום המחייב לבחון בו את מקוריות היצירה. כל הגדרות אחרות, שקנו להן זכות מוסכמה ביצירות אל אמנות, אינן הולמות אותה בלעדיה. ודווקא אותה ההגדרה, שהרבה אמנים ניסחו אותה בדחילו ורחימו: אמנות לשם אמנות עיקר שלילי הוא לה בהחלט. הרוח העברי סולד מכל הרמוניה המתחסנת בהיקפה, משוככת על ידי מידה וקצב. אלהי-ישראל אומר לנביא: “והנך להם כשיר עגבים יפה-קול ומטיב-נגן. ושמעו את דבריך ועושים אינם אותם… הסר מעלי המון שיריך וזמרת נבליך בל אשמע.”.. אין הוא רוצה באלה העושים חזונו פלסתר. הבאים לשמוע שירי-עקבים ונגינה יפה וריטוריקה מצוחצחת לשם אמנות גרידא… חזון-הגאולה הוא עיקר ותכלית ליצירת הרוח העברי – תעודה מיוחדת לו, ובאותו המובן רק לו – אחד מחותמיו האמיתיים של רוח-האדם בכלל, ואולי החותם היותר אמתי, היותר חשוב של האנושיות, בשגם היא אנושיות. עיקר זה קיבלה על עצמה היצירה העברית המקורית והוא כופה עצמו עליה על אף כל השגרות של אמנות טהורה, משוחררת, משתחצת ביופי שנתפקר מכל תכלית, מכל שליחות.

כי עיקר זה יש לו מקור בתפיסת-עולם עברית קדמונה. התפיסה הזאת העמידה במרכז העולם, תיכף לבריאותו, את האדם. אין לה מיתולוגיה מסובכת המגלגלת באלים ובני-אלים ודֶמיורגים וכבירים עם מלחמותיהם ותכסיסיהם והרפתקאותיהם, הקודמים להופעתו של האדם על אדמות. באינטנסיביות של נשימה ארוכה אחת היא כובשת את התוהו ובהו, מתקנת סדרי-בראשית, מסייגת וממיינת את דרגות-הבריאה, ומשוחררת מכל תפלצתיות קוסמוגוגית ופרצופי-אימים, בסֶקְט אקורד אדיר-הרמוניה ומפולש עתידי-אור, כוללת אותה בגמר תכליתה – באדם. בצלם אלהים נברא ומידיו הוא מקבל מיד את השלטון על הארץ ועל כל היצורים, משפט שליט ראשון ויחיד, “יום פרימי אוֹקוּפנטיס”, ולא איזה תפקיד של בן-זקונים לעולם, שכבר נכבד וניתשש לפניו על ידי משפחות אֵלים ואֵלוֹת. אבל דווקא משפט-בכורה זה מטיל עליו מידת אחריות ענקית, וכאן מתמתח בעקביות הכרחית, מתחילת חיי אדם על אדמות, אותו הקו, שאנו מוצאים אותו עובר כחוט השני בגורל אדם לפי התפיסה העברית, ושממנו תוצאות לחזונה הגדול של יצירתה מראשית עמדה על בירור עצמה, על מזיגתה העצמאית: הוא הקו של הטראגיות העמוקה, המלוה את האדם בכל כתבי-הקודש מיום אכלו מעץ-הדעת ועד שיעמוד לגורלו לקץ הימין.

וכשבאים עבדי זרוע ונשק אריים וגולמים עלינו את חשבון יחוסם, גודל האדנות והגבורה הכובש, ומונים אותנו בשפלות מורשתנו. בנחיתות רוחנו ובמוסר מערים של חלשים יושבי-קלון – יש לעקור מדעתם ולחוור, שדווקא מתפיסת-עולם עברית קדמונית האדם מבורך ומצווה לכיבוש ולשלטון: “וכבשוה ורדו”… ואימפריאליזמוס זה הוא שהוליד את בר-דבביה, את רוח החזון שהתקיף מלוא עולם בעזות אבסלוטית. ואם כך, יש אולי להסיר, שמוסר הצדק המוחלט, שרואים אותו עיקר לאומי ראשון ברוח-ישראל, הוא סקונדארי לתפישׂה הטראגית, שבאה בעקב צו הכיבוש. האקספאנסיביות המוחלטת, ששומה היא על האדם, מוטלת כתפקיד נצחון, כחובת נצחון על איתני-תבל גמלוניים, אימתניים האופפים אותו – אלא שבינתים היא מוצאת לה ידים לתרץ על ידי הוד-חירוף-נפש שבה והאימפראטיב הטראגי, שעליה לקיים את כל הדם והרצח והאכזריות שהיא זורעת וקוצרת בדרכה. באותו המקור, שממנו נובע צו הכיבוש נזדעזע גם הנחשול הגדול של המוסר המוחלט – לא מוסר סטואי. שבכל זקיפותו הוא נושא בידיו את שולי האושר הפרטי, ולא חסידות אינדיבידואלית בצורתה האפלטונית או דומה לזו – אלא המוסר החברתי: “ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן”, המתריס כנגד הכיבוש, שהוא אף הוא חלק אלוה ממעל – – – הנה הטראגדיה של אנושיות בת שני יצרים מתבצרת בחזית עולמה המתוקן לה, ללא חופים נירואניים, ומחכה למלך המשיח, לפתרון נצחונה ותכליתה.

השיגרה על האופטימיזמוס הישראלי, שאוהבים-אפולוגטים וצוררים מקנטרים דרשו אותו, אלה לשבח בשביל עקשנות הנצחון שבו, ואלה לגנאי משום הריאליזמוס השטחי בהשקפתו – שיגרה זאת גרמה להעלים עין מהטראגיות הזאת העולה מכמה בחינות, בעומק האנושי-רק-האנושי שבה, על זו של הטראגדיה היונית. כי בה, באוירת הפרספקטיבה שלה אנו נושמים מהרגע הראשון את הסער העז והמבריא, המַזֻטֵר והמתּקף, המכאיב והמבשר – טראגיות פוזיטיבית ומחייבת, המזעיקה ומגייסת למלחמה עד סוף הדורות; שאיננה ממררת בהכנעה, אינה מקפחת בנפתולי עתידותיה, כדי להתפייס לגורלה בהסתכלות אסתטית, מסוננת-יאוש, מהטראגדיה של היוונים, לתפיסה היוונית, רחבת-המעוף וצרת שמי עתידות, רבת ההתעלסות ומבולמה בצבת, אלאַטית-הראקליטית כאחת, היה העולם פרי שהפריג כבר, ששירת הוֹדוֹ כבר הוּשׁרה והמזמור לעתיד לבוא רק יבייש את הימנון-עלומיו. אמנם ישנם עוד ברברים וכדומה לאלה, אבל הם כמעט שאינם באים בחשבון ואין זה לפי כבודם של אדוני האוליפ להִפָּנות אליהם ולחדש תור-זהב חדש בשביל גרוטאות-הבריאה האלה. בתפיסה העברית העולם והיקום עומדים עוד בבוסרם, וכשם שרוח חזון ישראל פורצת כל מסגרת וצורה והרמוניה, הנתונות ענין לראוּת-עינים ולהלך-נפש אמנותית-הסתכלותית גרידא, כך רוח זאת נוקבת עד המשתית גם את היצר האגואיסטי, המקנן בדם ובגזע, ועל מרום שליחותו החוזה העברי הורס כל גבולות לאומיים ומנופף נסוֹ ונושא דבר אלהיו לאנושיות כולה, בראש ההרים לכל העמים. הנביא קרא לאלהי-ישראל מלך הגויים ואלהיו ממנה אותו נביא לגויים… ולא עוד אלא מכיון שהאדם הוא עיקר ותכלית הבריאה. פדות האדם מתרוממת בנבואה הישראלית לגאולה קוסמית כמעט: הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה – – – כל עצמה של תפיסה זו של אחרית הימים אינה נקנית אלא על ידי הסתלקות קוטבית מהפאתוס של טראגיקי-יוון. כמו שהמוסר הטראגי שלה אינו נתפס לדטרמיניזם ופרדיסטינאציה של המוסר הסטואי והנוצריות. הוא סלד בלתּחם תחומים שׁאין לעָברם וּלעַבּרם. יתירה על זו: מתוך אספקלריה המתנגהת באור בראשית של הרוח העברי הוא דן את האדם בזיקה קדמונית זו, שאין לפניה עוד העדפת-חסד ורכרוך ותיבול-דין – על כן אין הוא מלמד זכות מיוחדת ומוחלטת על הצדיק יותר מאשר על הרשע, ומפלש את שניהם בלי רמיות-דברים עד הגנוסיה הראשונה, היחידה. אכן, אתה בן-האדם מצוּוה לבחור בטוב ולשקף ולהחרים את הרשע, אבל רבון הבריאה, יוצר הטראגיזם שבה, הוא שצפה את הקרע מאש, אינו יכול לשאת פנים כלפי הטוב והצדיק בבחינה מוחלטת, דטרמיניסטית… ואם כי יש נטיה למשוא-פנים זה אצל רז“ל, שאין הקב”ה חוזר בהבטחתו לטובה, אם גם סרחו אלה שחלק להם הבטחתו, זאת אומרת: שהיא קיימה ושרירה ללא תנוּת, וחוזר בו רק ברעה, ונמצאנו סוברים, שמדת-הדין שלו חלוקה ודו-פרצופית ביחס לטוב ולרע – הנה לא כך אומר הנביא, שרוח אלהי-העברים מדבר מפיו: באמרי לצדיק חיה יחיה והוא בטח על צדקתו ועשה עוול, כל צדקותיו לא תזכרנה ובעוולו אשר עשה בו ימות. ובאמרי לרשע מות תמות וגומ': שויון זכויות גמור לצדקה ולחטא, לפני כס יה. רק עלי אדמות, לפני כסא-המשפט של בשר-ודם, יש לבכר את הטוב ולשפר אותו ולהעדיף עליו בזכויות.

ואנו למדים מכאן על כל הגודל הספציפי-אנושי שבתפיסת-כתבי-הקודש. אצל האחרים יש פאתוס אכזרי ומוחלט וממנו נובעת הטראגיות כתולדה. אצלנו דווקא הטראגיות, המקבילה לאחריות שנטל על עצמו האדם – הוא האדם שנתנו אלהיו יחיד באפסי עולמו ונפח בו מרוחו – דווקא טראגיות זו, להיפך מתפיסת הלידה, היא הסיבה, העילה הראשונה, שממנה תוצאות לחזון-הגאולה. שניהם אחוזים ומכורכים זו בזה. ועל כן אין עוד מקום כאן לפרדיסטינאציה ולפאסיביות – מי שנכנס לנפתולי-אדם אלה ועומד בהם אלפים בשנים ועוד לא נתחרט בהם – הוא ינצח או ינוצח, אבל לא יזדקק לתורה דטרמניסטית – לא באותם הימים, ששיטה זו היתה נוהגת בדתות הפילוסופיות והיתה שליטה אבסולוטית במדע האקסקטי, ומכל שכן עכשיו, כשהיא מתמטמטת בחזיתה היותר מבוצרת.

יש שאני מתאר לי בדמיוני את האמן העברי הגדול עומד ומסתכל בהדרת נוף, שחותם-בראשית עוד שמור בו וזוהר ודממת-שבתון נסוכים עליו – ופתאום עינו מתחילה מפלשת ומבקשת מעברים את האדם החודש, המשליט את כוחו. תאמרו: המעשיות המקפחת כל הסתכלות טהורה ניכרת בזה, האוטיליטריזמוס – שיגרה שדופה!… את שכלול החיים על רכסי החיים מבקש אז האמן העברי, את מתן צלם-האלהים שנתגלם באדם, את הטראגיות, את תפקיד האדם המצווה על השלטון, על המאמצים הכיבושיים שעליו להכניס בשותפות זאת, שעמד בה עם אלהיו בימי קדמת גבורתו וחוצפתו – – –

ומשוה אני לפעמים לעיני-רוחי, ברגעים שגורל ישראל על כל תולדותיו מתגבש בדמות וצלם אחד – משוה אני לי אז את החוזה העברי הגדול, הנושא בנפשו את כל חוסן נעורי-ישראל ונפתולי-בגרותו וענוּת-גלויותיו מאוּר-כּשׂדים ועד הנילוס ועד גואדלקיויר ועד נירנברג, ופתאום עינו קורנת וראשו נזקף למעלה – כי נראה לו מסוף הדרכים עד סופם לא היהודי הנודד,לא אהסוור, כי אם דמות דיוקנו של האדם הקוסמי: גולם צלם המשיח.

– – – – – – – –

והנה טרגיות זאת מאצילה מגבורתה ועדנתה לא רק על הטיפוסים החיוביים שבכתבי-הקודש, אלא גם על אופים וחייהם של הטיפוסים השליליים. אם נרכין אוזן קשובה לצלילים חשאיים הבוקעים מן התנ"ך, אז נאזין את האהדה הטמירה במלבלבת מרוח הדברים, שכולה מתאפקת במסתורין שלה מרחמים כבושים לטראגיותם של הטיפוסים השליליים.

לא רק אדם הראשון שגורש מגן עדנו, לא רק אברהם הנע ונד ערירי ומשה הגואל, ששערי הגאולים ננעלים לפניו כשהוא כבר דופק עליהם – לא רק דוד מלך ישראל, הוא ובניו אחריו עד חוטר אחרון שלו, המשיח הכבול – לא רק אליהו וירמיהו ואיוב הם טראגיים. אכן, צריכה אזנו להיות מחודדת מאוד, חריפת הרזוננס לגבי המית-פלאים צנועה המפכה כרטט-לווי לרינת-אשדות, צריכה נפשנו להיות חדורה מסוד החזון העברי, כדי לקלוט אהדה טראגית זו גם לטיפוסי הרישעה והעריצות שבתנ"ך, amor hominis tragicus זו.

הנה עשׂו. אדום, בר-דבביה של ישראל מראשית תולדותיו. אהבתו לאביו, פגישתו עם יעקב על היבוק: “וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צואריו וישקהו ויבכו… יש לי רב, אחי, יהי לך אשר לך…” יש הד עמוק של אהדה חרישית גם במשא-ומתן על דבר הבכורה. מפני מה מכר עשו את הבכורה? כי הוא עיף והולך למות. כי אי-משם נשתרבב היום אל סבכי עיפותו צל צייד טמיר, אַלים, ובנוכחותו הפלאית נתבדה, נתגחך פתאום גאון גבורת חייו הוא. העיפות מלפלפת, מסננת ריח מריר של המות. הוא עשׂו שונא אלהים, מסוער-האוני, איש-הטבע, הרוצה להתגבר אליה ולכבשה, לכל הפחות להתחסן בחיקה ליובלי יובלים – הנה הוא משולל אותה האיתניות שבה, שאינה מתעיפת. כוחותיו הוא מתרשלים כה מהר. במכירת זכותו ליעקב יש קובלנה טראגית סתומה של חיי-גבורות מיתששים ומתחסלים – – –

הנה לבן הארמי: סמל הרמאות. עוקף על חתנו בכל מיני תכסיסי-ערמה – והנה בהיפרדו מיעקב על הר גלעד נעשה לאב טראגי: יצף ה' ביני וביניך, אם תענה את בנותי ואם תקח נשים על בנותי – ראה, אלהים עד ביני וביניך" – –

וסיסרא שלחץ את ישראל בתשע מאות רכב ברזל – כשהוא נוּצח ונס אל יעל עיף למות. גבר-ילד המתמכר לאשה שתשמור עליו. כמה טראגיות גברית-גיבורית עולים מן החרוזים: “בין רגליה כרע, נפל, שכב – באשר כרע שם נפל שדוד”.

וכמה טראגיות בהתלבטותו עם אלהיו ונפשו של בלעם: “מה אזעם לא זעם אל”… זעם הקללה מפעפע בדמו, אבל – ברך לקחתי וברך ולא אשבנה".

רמז-הד רחוק מאהדה זו יש אולי למצוא בדברים השומים בפי המורד יהוא: “קברוה, כי בת מלך היא”… לא: אשת מלך, לא: מלכת ישראל, כזו וכזו היא היתה יכולה להיות במקרה, והשלטון היה מעביר אותה על דעתה ונמצאת רשעותה ואכזריותה הוללותית-ארעית. אבל היא בת רשעים-עריצים, בת נאמנה לעכו"מיות, מופלגת ביצרים מורשתיים – ועל כן טראגית.

ועל כולם הפרוטוטיפוס, שהמסורת השגורה השחירה מאז ומעולם את דמותו, ויהי לה לסמל הרצח, לאבי אבות הרשע: קין הרוצח. אם נבוא לדון עליו אך ורק מפי הכתוב וברוח הכתוב – והנה פניו אלה המפוחמים מבוז וחרפות דור ודור, זוהמת כל יצר רע – פנים אלה מבהיקים מתוך קמטי-קמטיהם באיזה שרטוט כמוס, רך, ודי עקשני למסור דין על מוסכמות נוחים-משפחתיים בפני בית-דין שלא “מן המשפחה”… עוד פועמת את אזננו קללת-אלהים – ופתאום ואנו יודעים, שהאלהים לא פרע את כל חומר הדין מן הרוצח, ואנחנו מבחינים כבר בסתר הכרתנו, שנעלב קין במעמקי דמיו, ביחסו הפרימיטיבי ורב-הבטחה לאלהיו, אלהים זה שלא קיבל את קרבנו ואין הוא יודע משום מה. ומפני שאינו יכול לנקום את עלבונו באלהים זה, הוא מקרר את לבו שנתחמץ כנושא הפבוריזציה, (אגב: אם השפיעה איזו מיתולוגיה על התנ"ך, היא מתגלית בפבוריזציה זאת – ומיד ההשפעה מסולקת ומנוצחת על ידי רוח החזון העברי:) – אז אנחנו מבחינים פתאום הד ללא דברים בקול אלהים, הד של השתתפות חשאית בטראגיותו של הרוצח הראשון, ואיזו סליחה עמוקה, סליחה הכל-סובלת מעמעמת על הקללה. עוד אנחנו שומעים: “נע ונד תהיה בארץ”… וכבר הקללה משוככת: “כל הורג קין שבעתים יוקם” – – –

ולא רק בתולדות התגוששות אדם וגויים ובספרי החזון ותהלים ואיוב נתגלמה השקפת-עולם עברית זו. הנה שיר השירים. כולו אידיליה נפלאה של אביב ופרחים ורקח-יין ועסיס רמונים וקול דוד וקול דודה המתנצחים באהבים. לכאורה, הקרע הגדול בגורל האדם, תורפה מסתורית זו בכלל בריאותו, לא כאן ולא עכשיו מקומו – – – עוד הדודה מאמינה, כי התחמקותם זה מזו והנדודים בחוצות-ירושלים בלילות, כשהקווצות רטובות טל והידים נוטפות מור – כי כל זאת רק תכסיסי-אהבה, וכאב-הגעגועים ופצעי-השומרים בלילות ויגון-הפרידה מהר יחלופו; עוד הדוד לא גמר את ההלל על האהבה בתענוגיה – וכבר ניצבת על האהבה אחות-תאומה איומה, וכבר השולמית מזעיקה את כל בנות ירושלים, את כל בנות חוה, בפחדת-נפש טמירה ובסערת-תשוקה: “כי עזה כמות אהבה, קשה כשאול קנאה” – – – לא! גם בשיר-האהבים העברי. שיר-שיריו המסולת, אין “פלירט” גרידא ונשיקות פורחות לא רק ערש רעננה ובית-יין, כי גם מעונות אריות והררי נמרים – גם מכאן עולים צלילים אדירים מסוערי-טרגיות: “מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה”…

– – – – – – – –

מטראגיות זו, שרק הדים קלושים ומקוטעים ממנה מסרתי לעיל, תוצאות לבעית האופטימיזמוס והפסימיזמוס בתפיסת-העולם העברית. החליטו אותנו לאופטימיסמוס. אבל אין להכחיש, כי המצדדים בזכותנו אין בכוחם, מבחינה מיטאפיזית, ליישב את הקטיגוריה שקושרים לנו אלה, המקבילים אופטימיזמוס מגושם זה, המציין לפי דעתם את אופיו של העברי, מול הפסימיזמוס האצילי, שטבע חותמו באופי הארי.

ראשית כל נזדווגו לאלהי-האומה בהתקפתם: אלהי העברים מסתכל ביצירתו וחוזר כמה פעמים על ה“כי טוב” שלו, שהאריים המפונקים נוהגים בו צרוּת-עין רבה. יודעים הם, בכוונה או מעיוורון-איבה, להעלים את עיניהם מזה, שלא המתין אלהים בשמחתו, כי ניחם והתעצב אל לבו – שבכלל ביקש ומצא לו הרוח העברי עילה ראשונה לטראגיות שביצור ביוצר עצמו. אלהין התנ"ך והאגדה אינו כלל אותה אלוהות משוכללת ההרמוניה ומפולשת בקטגוריות שבהחלט, שהפילוסופים שלנו ושלהם שוב מתחבטים במוחלטיות המושגית-יחסית, ומפציעים פלפולים, וננעצים בקדקדה או בטבורה, או שוללים ממנה כל קדקוד וטבור ומחוללים אותה בסחרחורת דיאלקטיקאית…

חס ושלום: אלהינו מתהנה וזועם, מתמרמר ומתעצב וסוף-סוף אינו חושש לכבוד יחוסו הפילוסופי ונעשה לאב הרחמן המצטער כשמעשי-ידיו טובעים בים וגולה עם עמוֹ ובוכה עם ירושלים בלילות – כמה רחוק הוא מאלוהי התיאולוגים הפילוסופיים, המחייבת אותו איזו שלמות שאינה סובלת שום זעזוע: הוא גדל-הצער וחד לעצמו את חידתו ביצירתו ופותר לעצמו סודו באהבת יצוריו. יוצר גדול וטראגי.

וטראגיות זו, שהוריש ליצוריו, חוט של פסימיזמוס משוזר בה מתחילה עד סופה. אלא שהפסימיזמוס שלנו, בניגוד לזה הפאטאלי והפאסיבי של האַריוּת, הוא פסימיזמוס חיובי. יש לו גם נירוואנה שלו חיובית, שאינה מתמסמסת באין-סוף נצחי שנתרוקן, אלא מקרינה משמים חדשים וארץ חדשה.

ולא הפסימיזמוס של קוהלת עיקר כאן – זה שנעשה בשקטו ובאצילותו מופתי גם ליריבינו. כי אם זה שמרירותו מחלחלת ומדברת משפטים אצל אדון הנביאים והבאים אחריו. זה הנוקב עד עומק עמקו של התהום בדברי איוב: “מה אפעל לך, נוצר האדם – למה שמתני למפגע לך ואהיה עלי למשא?”…

הסתפק בדוגמא היותר אופינית. על סף תולדותינו היא מזדקרת, על כן היא מכוונת את הרוחות הבאות, ומשמש לה נושא ראש-האבות, אבי-הגזע, אברהם העברי. בידוע שהתכונה היותר מובהקת של האופטימיזמוס היא האמונה. אין לך אופטימיסטון בעל בטחון גדול מהמאמין. ועל אברהם כתוב: “והאמין בה' ויחשבה לו צדקה”. אבל אם אדם מאמין בעתידו מחדוות-לב, משלוות-חופיו – אם מתוך זה המפרנס את הרגש האופטימיסטי הוא בוטח בעתידו – מה צדקה תיחשב לו האמונה? הן רק בהיותו היפוכונדריקון מוחלט הוא יכול לחשוש ולדאוג מעתידו ולא להאמין בזמן שגרנותיו מלאות ובארותיו גדושות מים ושכניו מסביב יעריצוהו ויאהבוהו כבן מולדתם ואלוף תרבותם. אבל לצדקה ולגבורה תיחשב ברית האמונה הכרותה מתוך ערירות וגרוּת וטלטול ואימה חשכה גדולה ועלטה ועשן… זהו לא אופטימיזמוס שטחי, שהנחיל אבי הגזע העברי לדורותיו – זהו פסימיזמוס חיובי, פסימיזמוס הכובש את עצמו, המנסה לנצח את גורלו.

ואל יתרברבו באצילותם השונאים הגזעיים. גם בדם עֵבר כרסם הפסימיזמוס, והוא לא עצם את עיניו מהביט בו ולא נעץ צפרנים קונבולסיביות בשיפולי-החיים ממורך-לב – הוא התגרה בו. חזה לו שיא גאולה… רק פעם אחת, ואולי בהשפעת זרים, נתרופף לפסוק את ההבל-הבלים שלו ושהמעוות לא יכול לתקוֹן – כל השתלשלות תולדותיו מכחישה את הפסק-דין הזה.

ככה החליט הרוח הישראלי לנסות את נסיונו הגדול למען האדם.

– – – – – – – –

כעבור זמן-מה אחרי כתבי קטעי-דברים אלה, דפדפתי – לרגל הרצאה על אחד העם – בניטשה: “…במובן זה יש לי הרשות לראות את עצמי בתור פילוסוף טראגי ראשון – זאת אומרת: הניגוד הקיצוני והאנטיפוד של הפילוסוף הפסימיסטי”. ראויים דבריו לשימם כמוטו מסייע בראש מסה קצרה ומסורגת זו – ולא עשיתי זאת, כדי להוציא מלבם של אלה, שירצו לראות בהם השפעה על דברי. אני לא ידעתי על אודותם בכתבי רפרופי-מחשבות אלה, גם לא על דברי אחרים, שבנידון שלנו אני מכוון אולי לדבריהם או סותר אותם… רק השכמתי בבוקר בהיר אחד בגלות הצפון, ופסוקי-תנ"ך פועמים את רוחי וחזיונות קדומים ממולדת מזרח מתבהרים-מזדקרים במוחי – ופתאום כאילו הבהבה לעיני נקודת-השריפה. ואמהר אז וארשום לי את הדברים בלבלובם דהמדומי הראשון: לא ריתקתי די צרכי את המקוטע, גם לא גיישתי את המפולם עודי – – –