דבר כנוסן של אגרת ח. נ. ביאליק אינו זקוק לשום התנצלות. כי ספר זה הוא בודאי מאותם הספרים שהקורא העברי רוצה בהם ומצפה להם. ואף־על־פי־כן יש כאן מקום להתנצל שכִּנוס זה, הראשון לאגרות ביאליק, שנעשה בשעה של שבושי־דרבים בעולם, אינו שלם. אין כל ספק, שעוד כמה אגרות ביאליק עצורות ועזובות ברוסיה ואין לאסוף אותן בשעה זו. וגם בארצות אחרות עוד לא עלה בידי המאסף לאסוף הכל. אולם בידיו נמצאות בשעה זו כאלף וחמש מאות אגרות של ביאליק, והוא חושב, שזה החלק הנכבד ביותר באגרות המשורר, וכיון שהוא מצפה עוד למלואים, שיבואו עם הוצאת הכרך הראשון, הוא נגש לסדור האגרות ולהוצאתן. ורואה המכַנס את עצמו כמצֻןה ועושה בזה דבר מפי המשורר הנערץ, כותב האגרות, שהיה מחזיק תמיד בכלל, שאין אתה בן־חורין להבטל ממלאכה אפילו אם לא עליך המלאכה לגמור. השאיפה לשלֵמות היא ממדתם של בעלי רוח עליונה, כמו שהגישה לדברים מתוך בטחון של שלמות הוא ממדתם של בעלי רוח גבוהה.

אין המכַנס רואה, כי עליו לעמוד בשער ולסַפּר בשבחו של ביאליק כמחַבר אגרות. כי ביאליק הוא בכל מקום – ביאליק, וכמו בכל מקום אינו מחבר־אמן מתוך כונה ורצון, אלא מתוך רוח הקודש שהיתה שורה עליו. ביאליק לא היה אמן האגרת במובן הרגיל ואין באגרותיו משום חבור ספרותי בנוסח זה או אחר, אלא הוא שפך באגרותיו משום חבור ספרותי בנוסח זה או אחר, אלא הוא שפך באגרותיו את לבו והביע בהן את רוחו – לא אחת מתוך חופש גמור, ותמיד בלי סייגים יתרים, ואפילו אמנותיים וספרותיים.

וזהו ערכן הגדול של אגרות אלו להכרת נפשו ורוחו של ביאליק – חוץ מערכן הרב מכמה צדדים אחרים. והמכַנס ראה את תפקידו, שלא להעמיד שום גדרים להכרת־נפש זו ולא גנז שום אגרת מפאת תכנה, המראה לנו את הביאליק באור זה או אחר, מצד זה, המקובל עלינו, או מצד אחר, שאינו מקובל כל־כך עלינו. הוא לא ראה כל זכות לעצמו להיות כמין שופט עליון על דעותיו של ביאליק בזמן זה או אחר או על השקפותיו על חזיון זה או אחר, ועל אדם זה וכו'. הוא לא גנז את האגרות המראות לנו את ביאליק גם כמי שעסק במסחר של פחם וכיוצא בזה. אלא מה גנז? – הוא גנז אגרות אחדות שביאליק לא היה רוצה בשום אופן בפרסומן בשעה זו, מפני כבוד בני־אדם שהוא פוגע בהם קשה באגרות אלו. וכן שמר המכַנס על כבוד אנשים חיים או מתים בתוך האגרות המתפרסומת כאן והשמיט לפעמים שֵׁם והשאיר זֵכר לו בראשי־תיבות, ויש שהשמיט גם את הזֵכר של השם והשאיר רק סימן של קַוים – הכל לפי הענין, אם הוא פחות או יותר חמור. ויש שהשמיט גם פסוק אחד, או פסוקים אחדים, שלא ניתנו לפרסום, או שפרסומם נראה לו כמיותר – ותמיד השאיר סימן: שני קוים או שלשה (להשמטה שהיא גדולה יותר).

המכַנס לא כִנס גם כמה וכמה אגרות שהן משרדיות בעיקרן – בענינים משרדיים של הוצאת “מוריה” והוצאת “דביר” בזה – וכמה אגרות של המלצה והסכמה, שאדם מפורסם אינו יכול להסתלק מהן וכותב אותן ולא רוחו. וזה הכלל: המכַנס כִּנס כל אגרת שיש לה ערך ולא כנס דברים שאין להם, לפי דעתו, ערך.

בסִדור האגרות נהג המכנס והמסַדר בסדר המקובל, הכרונולוגי, והוא נתן את לבו הרבה לברר את סדר־הזמנים באגרות שלא היה בהן סימן של זמן, ובירר את זה באופנים שונים. אם היה זה בטוח בידו, כשבירר אותו על־פי חותם־הפוסטה שעל האגרת וכיוצא בזה, נתן את התאריך – וכן את שם העיר – בתוך שני חצאי־מרובע, ואם לא היה בטוח בידו במדה זו ולמד אותו על־פי היקש וסברה. הוסיף הערה והראה בה את דרך ההיקש והסברה שלו. וכדי שלא יבוא הקורא או המעיין לידי מבוכה ובלבול בסדרי־הזמנים השונים שיש באגרות – התאריך העברי, וזה של רוסיה לפנים ושל מערב אירופה – הכניס המכַנס והמסַדר סֵדר־זמנים אחד לכל האגרות, והוא ההיסטורי־העברי, ואם לא היה רשום בגוף האגרת, הוסיף אותו בשני חצאי־מרובע, והשאיר במקרה זה גם את התאריך – הרוסי או האירופי – שהיה רשום באגרת.

המכַנס הוסיף בשולי העמודים הערות, מהן עניניות ומהן נוסחאיות ולשוניות, ומראי־מקומות. יש מן ההערות שימצאו בהן אולי חֵפץ רק המעטים, העוסקים בחקירת ביאליק, אבל הרבה מן ההערות הן בשביל הקורא סתם, כדי שהדברים הכתובים באגרות יהיו בהירים ונהירים לו כל צרכם. מלים ופסוקים באידית או רוסית שבתוך האגרות תורגמו בהערות – עברית, כדי שיהיו מובנים לכל קורא. וכן תרגם המכַנס כמה אגרות שהיו כתובות אידית ומעט שהיו כתובות רוסית, ורשם תמיד כי אלה ניתנות בתרגום – ומאיזו לשון.

המכַנס השתדל לראות בעיניו את עצם כתבי־היד של האגרות שהוא מדפיס, ורק באגרות מעטות לא היה יכול לשמור על הכלל הזה וסמך על מעתיקים נאמנים, ואגרות אחדות נדפסות כאן על־פי הנדפס, ובאלה רשם המכַנס את המקום שבו נדפסו (ולא כך עשה באגרות שהדפיסן על־פי כתבי־יד: בהן לא ציין את מקום ההדפסה – אם נדפסו). באגרות שהדפיס על־פי כתבי־יד או על־פי העתקות נאמנות שמר המכנס גם על דרך הכתיב של ביאליק בכל אגרת ואגרת; הוא שמר על אותיות ועל נקודות, אבל לא שמר תמיד על סימני־הפסק, ויש ששינה אותם על־פי הנהוג עכשיו בעברית. וכן שינה מן הכתיב הז’רגוני, שהיה נהוג לפנים גם בעברית, בשמות ערים ואנשים ועוד.

בסוף רואה המכַנס והמסַדר כחובה נעימה לעצמו להודות לידידים וחברים שעזרו לו בעבודתו זו: בראש כל לי. ח. רבניצקי, שעזר בכנוס האגרות ובעֵצות רבות וקרא הגהה של האגרות ושל ההערות: לי. ד. ברקוביץ, שעזר כמה פעמים בתרגום מלים ופסוקים קשים מאידית: לא. אברונין, שהעיר כמה הערות לשוניות באגרות הראשונות – מוולוז’ין – ומצא פעם או פעמים תקון למלא את החסר באגרת הראשונה: לא. ל. יעקובוביץ (א. א. עקיבא), הבקיא בחשבון התקופות והחדשים שעזר לו הרבה בקביעת ימי החודש העברי באגרות שהתאריך בהן היה כללי: לשלמה הלל’ס, שפתח בפניו את האוצרות של “בית ביאליק” ובהם כמה אגרות משל ביאליק ויותר מהן אגרות אל ביאליק, שעל פיהן יכול היה המכַנס לברר כמה דברים שנאמרו ונכתבו באגרות ביאליק: לב. שוחטמן, שהשגיח על העתקת האגרות הנמצאות בספריה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים ועמל גם בעצמו להעתיק מהן והעיר כמה הערות: לאברהם שבדרון, שנתן רשות לעיין באגרת גדולה וחשובה בכתב־יד, הנמצאת באוסף שלו בספריה הלאומית – אגרת זו שנכתבה לד"ר יוסף קלוזנר בתמוז תרס"ג ויש בה אבנטוביאוגרפיה של ביאליק, – ועל־ידי כך יכול היה המכַנס להשוותה עם זו שנדפסה ב"ספר ביאליק" שיצא ע"י יעקב פיכמן. מן המוסדות מודה המכַנס לספריה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים, שנתנה רשות להעתיק את האגרות שנמצאו בה, וגם ל"יידישען וויסענשאפטליכען אינסיטיטוט" בוילנה, שטרח להעתיק אגרות אחדות של ביאליק הנמצאות בבית־גנזיו ושלח אותן אלינו.

והוצאת “דביר” והמכַנס פונים בזה בבקשה לכל מי שיש בידו עוד אגרות ביאליק בכתב־יד, שימהר לשלוח אותן אלינו, ועתידים אנו להכניסן אם לכרכים הבאים ואם לכרך המלואים, שיבוא בודאי בסוף הכרכים.

תל־אביב, חנוכה תרצ"ח

פ. לַחובר    🔗