“את צריכה להבין שמה שהוא עושה עכשיו, איך שהוא עוצר שם, הוא מריץ עליך קטע, תכף הוא ייצא ויתפוס את הראש, זה רגע אחרי התדלוק, אחר כך הוא ירים את המכסה מנוע ויתחיל להתעסק, לעשות טלפונים, זה התרגיל שלו, הוא ינסה לא לשלם את המאה של התדלוק, אל תשכחי שזה יורד לך מהיומית אם הוא לא משלם. הוא בעמדה שלך, וזה יורד מהיומית שלך, הוא בונה על זה שיעבור מספיק זמן ותשכחי, לא תשימי לב, ואז כשייכנס קצת לחץ, או כשנכנסת משאית לתחנה, כזו שמתמקמת לך בזווית ואת לא רואה אותו, הוא סוגר מכסה מנוע ומתחפף. ובואינה את, את נראית לי ילדה טובה, איך אומרים יורמית, אחת שקל לרמות אותה, ואללה אם היית הבת שלי לא הייתי נותן לך לעבוד פה, זה מקום של חיות פה, רייסים וצפצופים. תגידי לי איזה מין דבר זה לצפצף לבנאדם, מכונית מצפצפת לבנאדם. עד שעבדתי בתחנה, זה היה נראה לי הגיוני לצפצף, הייתי מצפצף במעברי חצייה, הייתי מצפצף בקלות מדי, הפסקתי.”

“אומר לך דוגרי, פעם ראשונה שזה קרה, ריחמתי עליו – בנאדם שבורח מלשלם מאה שקל על תדלוק, בנאדם דופק סיבוב ונוסע, מאה שקל ראבאק, מה זה הדבר הזה, אנשים כמוני כמוך, זה לא פושעים. ואז כשקלטתי שזה יורד לי מהיומית, התהפכתי. למה שאני אחזור הביתה לילדים שלי עם חצי משכורת של יום, למה אני צריך לשלם לו דלק. את חושבת שמנהל התחנה אכפת לו מזה? מצדו שישדדו אותך גם באור יום פה. למה את חושבת יש לו את כל הנהלים האלה, לא להחזיק יותר משלוש מאות שקל בפאוץ', וההפקדות בכספת כל שעתיים. אם גונבים מהכספת במשרד זה משהו אחר, זה משהו אחר לגמרי.”

שתקתי והנהנתי אליו, נסוגותי לאט לעבר השורה של עמדות התדלוק שלי.

*

מכונית עצרה ומהחלון שמעתי את הקול – “תשעים וחמש, מאתיים, מזומן.”

הוא אמר את המילים האלה ומשהו בו בא לי ברע. זה לא היה הפרצוף שלו שלא אהבתי, זה היה משהו אחר, אולי בנימה או במבט, כבר הבנתי שזה הדבר העיקרי שצריך לשים לב אליו בתחנה. שאלתי בכל זאת אם לבדוק שמן ומים כמו שאמרו לנו לשאול כל הזמן, בשביל אותם מקרים שבאמת חסר שמן או מי קירור, כדי שנמכור אותם במחיר המופקע. הוא אמר “לא תודה”, וכשאמר את צמד המילים לא תודה, הבנתי שזה היה שם, בחלק הזה של הדיבור, היה משהו רע בתודה שלו. הוא לא יצא מהמכונית, דיברתי אליו מהצד של חלון הנוסע, הוא ישב לבד ברכב.

הערב התחיל לרדת, ערב יום שישי בתחנת הדלק, לא היו הרבה אנשים בתחנה, חוץ ממני היה עוד מתדלק אחד שישב במשרד. הישבן על הכיסא והרגליים על השולחן הרעוע, ראיתי את הנעליים הקטנות מאיפה שעמדתי ולא ראיתי את הפנים, אולי נמנם. זה היה המתדלק המבוגר מביננו, הצעירים והצעירות של העבודה המועדפת, בשבילו זו הייתה עבודה נוספת. כמעט בכל משפט שאמר לי הייתה התזכורת שהוא היה יכול להיות אבא שלי. הוא חזר ואמר כל הזמן, אני במקום אבא שלך, איך אבא שלך נותן לך, איזה אבא נותן לילדה שלו לעבוד כאן. הוא היה איש קטן מאוד, רזה ונמוך, והגיע למשמרות ערב באוטו שלו מלוד. השלים הכנסה כבר עשר שנים בתחנת הדלק שבכניסה לשדה התעופה הבינלאומי, הוא ידע להסביר לי מי נגד מי ומי לא לעניין בכלל. אחרי המשמרות הייתי צריכה לקרצף את העור כל כך חזק מהריח של הדלק שלפעמים הייתה הרגשה כאילו יורדת ממני שכבת גוף. אולי בגלל זה המתדלק כל כך דק, חשבתי לעצמי, עשר שנים של קרצופים. כעבור דקה וחצי הידית של ה־95 נטול עופרת באחת העמדות שבשורה שלי קפצה. לקראת סוף התדלוק, כשמגבילים את הסכום, יש האטה בקצב של זרימת הבנזין, אפשר לשמוע מרחוק את התקתוקים של המשאבה, ככה שכמעט תמיד ברגע שהיא קופצת אני קופצת גם ומתייצבת ליד המכונית, לשלוף את הידית ולשחרר את הנוסע, זה עוזר לי לשמור על קצב בזמן המשמרות ולא לבזבז זמן.

*

ראיתי שהוא שם שטר אדום של מאתיים שקל על המושב שליד הנוסע, הוא דיבר בטלפון ואז הפסיק רגע ואמר, “את יודעת מה, תבדקי לי שמן ומים.”

“הגעת מרחוק?” שאלתי. מאז המקרה של המתדלקת שנכוותה בפניה כששחררה את מכסה השמן נהגתי לשאול את הנהגים אם הגיעו מרחוק. הוא סימן לי לא עם הראש ופתח את מכסה המנוע. הוא המשיך לדבר בפלאפון, ראיתי אותו דרך השמשה הקדמית, הוא דיבר בשקט. אחרי כמה דקות טרקתי את מכסה המנוע וחזרתי אליו, לא היה צריך להוסיף שמן או מים. “הכל בסדר, לא חסר כלום, מאתיים שקל בבקשה.”

“היו כאן על המושב,” הוא אמר לי בנחרצות, “לקחת אותם, שכחת?”

על המושב היה מונח הטלפון שלו עם המסך פונה כלפי מעלה, לא היה השטר האדום שהיה שם לפני חמש דקות, לפני שבדקתי לו שמן. “נכון, והנה עכשיו הם פה.” הפכתי את הטלפון. השטר היה מקופל בתפס שבגב כיסוי הטלפון הסלולרי. שלפתי את השטר מהתפס והלכתי משם מיד. הפניתי לו גב והלכתי למשרד רועדת, צעדתי מהר נושמת עמוק לריאות את האוויר עם כל אדי הדלק האלה.

הוא לא הצליח לגנוב אותי, אמרתי למתדלק המבוגר שהתעורר בינתיים והביט בי מתקרבת, לא הפעם. ברקע שמענו אותו נוסע בחראקה אל מחוץ לתחנה.

*

לחזור אל העבודה הספציפית הזו, או אחרות, כמה מהן היו לפני שמונה־עשרה שנה, עבודות מועדפות ועבודות רגילות. היום אני יודעת שהן כולן היו עבודות מסריחות, גם אם לא באותו האופן. לחשוב על כל הזמן הזה, שבין שני המצבים של שעוני הנוכחות. לשבת במשרד הלבן, לשבת במשרד הירוק, לשבת במשרד השקוף, לצעוד הלוך ושוב בתחנת הדלק, להפוך המבורגרים, לתדלק מכוניות, לשבת בחדר הבקרה. הימים לבנים, הלילות לבנים, לצפות בסימנים מתעדכנים על מסכים, לספור שטרות, להתקין מכונות אצל לקוחות, לתקן מכלולים של מערכות, לעשות ניסיונות, להוריד צ’יפס לשמן, לזהות תקלה, לנשום אוויר. לנשום אותו מהאף, להוסיף מלח בצורה של סמל הרשת, כפי שלימדו אותך, לבדוק שמן, לבדוק מים, תנקי לי רגע את החלון האחורי. להכיר היטב את הריח השרוף, לדעת שמשהו נשחק, לזהות את רעש החריקה הלא טובה. לדעת את כל הריחות, לחלות מהם פעם אחת ובפעמים אחרות לחטוף מיגרנה, אחר כך להתרגל אליהם ולשכוח. להמשיך בפעולה שהתחלת לפני הפסקת הקפה, לעבור הדרכת בטיחות, לקטוע ישיבה ולהמשיך אותה אחרי הפסקת הצהריים, לעצור רגע כי נכנסה הודעה לטלפון הסלולרי, לעצור רגע כי נכנסה מכונית לתחנה, זה בעמדה שלך. לזהות כל צפצוף ותקתוק במהותו. לשכוח להשיב להודעה, איפה הפסקתי לפני שקמתי, לשים אותו על שקט, לבהות. לדעת שבכל יום עבודה, במקום אחר, בטח יש חברה שפושטת רגל, מישהו מפוטר בלי שציפה לכך. לשבת בחדרי שירותים, עשרות אולי מאות חדרי שירותים, להתחבא בהם לכמה דקות כמה פעמים ביום בשביל השקט, לשכוח מהריח. לנשום עמוק, לתכנן תהליכים מחדש, לקצר אותם, לייעל זמנים, לבדוק מים, לשחרר את המכונית מהר, לא לתת להם לחכות רגע. להודיע על איחור, לשדרג מערכות, לבקש לצאת מוקדם. לבדוק שמן, לצאת מוקדם, להוציא את המדיד, פס מתכת מחורר עיגולים, לנגב את המדיד בחתיכת נייר תעשייתי המגולגל על ציר חורק במתקן המתכת, לחזור על הפעולה פעמיים כדי להיות בטוחה, לטרוק את מכסה המנוע, לנשום נשימה עמוקה, לנשום רגע.