מערכת ועריכת לשון: שרון אלמוג.

גיליון זה ראה אור בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות.

הטקסטים בחוברת זו הם ממוארים. יחד עם זאת, כדי למנוע פגיעה או חשיפה, שונו שמות מסוימים.

גם הממוארים האנושיים ביותר נדונים להיות קשורים למקום ולזמן. לגליון הזה נאספו סיפורים מתוך הקשר החברתי של חיי עבודה, הישרדות בתוך מערכת, הניוול והחישול שבחובת הפרנסה, והתאווה לכסף ולמעמד.

15 מתוך 20 הסיפורים נכתבו במיוחד עבור הגיליון, והכותבים התבקשו לא לכתוב על עיסוקים המיוחדים לאנשי עט, אלא על “העולם האמתי”; הטקסטים שנבחרו מתארים, אם כך, מגוון של עבודות ומאבקי פרנסה, ועוסקים בהזדהות או בניכור מן המשרות שנדרשו למלא.

המחפשים כאן שיקוף של המצב הכלכלי או התעסוקתי בישראל של היום אולי ימצא את מבוקשם ואולי לא. יצירת שיקוף כזה לא הייתה שיקול בבחירת הסיפורים, שכן “פטל” מתמקד בכתיבה ובאיכויותיה, בייחודו של הקול המספר, בקשר בין צורה לתוכן – ולא בזהות החברתית

של הכותבים או במידה שבה הם משרתים סדר יום סוציולוגי כזה או אחר.

כמו בכל גיליון, מובא כאן מונולוג שנרשם מפי יוצר שאינו סופר, והפעם מפי הרקדנית והכוריאוגרפית רנה שינפלד. ראוי לציון גם סיפור גרפי של המאיירת נועה ויכנסקי.

קריאה מהנה

העבודה הראשונה הייתה תמורת חצי לירה. אני זוכר את זה כאילו זה היה היום. הייתי בן שש. אבא אמר שאקבל חצי לירה תמורת שטיפת הכלים בכיור. עמדתי על שרפרף קטן ושטפתי. עד היום הכסף לא הגיע. ככה זה אצלנו. כמו המתנות של האפיקומן. אחר כך רחצתי את האוסטין המסחרית האפורה בשמפו מהאמבטיה, ותמורת העבודה הזאת לא קיבלתי את הלירה שהובטחה לי. אני לא כועס. אני רק מתגעגע. אם אבא היה אומר לי עכשיו שהוא יחזיר לי, אני בא. אבל איפה אבא ואיפה הכסף. אחר כך עבדתי בשליחויות אצל יעקב הירקן ברחוב הפורצים מתחת לבית הגדול. עבור העבודה הזאת הייתי אמור לקבל 20 אגורות לכל משלוח וטיפים נדיבים. דהרתי ברחובות השכונה עם עגלת האופניים השחורה והרחבה ומסרתי את ארגזי הירקות בווילות של המיליונרים באדיבות ובנימוס, כמו שלימדו אותי. טיפים לא קיבלתי. “עשירים שומרים על הכסף שלהם, בשביל זה הם עשירים,” הסביר לי יעקב. גם את הכסף שהוא היה חייב לי לא קיבלתי עד היום. בתור עונש גנבתי ממנו כיסים מלאים בגרעינים שחורים עם מלח. מי שמע על ירקן שמוכר גרעינים שחורים? אבל בכל זאת ברנש צריך להתפרנס. ההוצאות היו רבות. כרטיס לסרט יומיות בקולנוע “גל־אור” או “לילי” או “קסם” – עולה. מנה פלאפל ב"פלאפל לנוער" ברחוב עוזיאל – עולה, מנה סביח – עולה. פיתה עם חומוס אצל בוכסי משדרות ירושלים, שאמרו עליו שהוא מהפשע המאורגן, וסיגריות ‘פרלמנט’ לקולנוע של מוצאי שבת ב’בית שרת', וחוברות “ביל קרטר” ו"רינגו" 34 עמ' בקיוסק של סמו, וארטיק וניל מרובע, ומקלות בייגלה במשקל. הכול כל כך יקר. יחד עם יואל, שאחר כך החליט לעזוב אותי לבד בשכונה והלך למות באירופה, פתחנו חנות ספרים ניידת של ‘בלשים’ ומערבונים. הסתובבנו בעיגול השכונה עם ארגז ספרים ולא מכרנו דבר. הלקוח היחיד שלקח מאתנו ספר היה סמי, לא סמי כמו דוד סמי, אלא סמי כמו סמי דייויס, השליח היפה של שמואל מהמכולת, שהיה דומה לאדאמו. הוא פגש אותנו במעלית “נחושתן” של הבית הגדול, לקח “פרי מייסון” אחד מהקופסה, ועד היום לא שילם את העשר אגורות. אני לא כועס. אני בעיקר מתגעגע ליואל. בלית ברירה התפרנסתי מהקופה הקטנה שקיבלתי מבנק דיסקונט ברחוב הפורצים בשביל לחסוך, ומהארנק של אמא. בזמן שהיא ישנה, חמקתי לתיק שלה, שהיה תלוי דרך קבע על דלת הזכוכית הפרחונית שתמיד סגורה בין שתיים לארבע, וליקטתי מטבעות לרוב. מי שלא מרים גרוש, לא שווה גרוש. היום אני יודע שהיא הרגישה, אבל לא אמרה דבר. אם אמא רק תבקש, אני אחזיר לה את כל מה שלקחתי, אפילו עם הצמדה וריבית. אבל איפה אמא ואיפה העודף. בתזמורת האקורדיונים של קריניצי, לא שילמו. למדריכים ב’הצופים' של רמת־גן, לא שילמו. לאח ששמר על התינוקת החדשה שנולדה, לא שילמו. בחוג דרמה של התיכון עם הבמאי יעקב בנאי, לא שילמו, אפילו לא לשחקן הראשי. לנערים במקהלה של בית הכנסת ‘תל־גנים’, לא שילמו. לצילומים לפרסומת לבירה שחורה באולפני ‘גבע’ ברחוב ריינס, לא שילמו. לניצבים בצילומים לשיעור האנגלית בטלוויזיה הלימודית, לא שילמו. עבור ביקורות הספרים שכתבתי לעיתון של בית הספר, יואב קרני לא שילם. לא שילמו עבור התיפוף להורדת הדגל ביום הזיכרון, ולהנפתו בערב יום העצמאות. אלו שני תיפופים שונים, בתעריף דומה. ממה עוד יכול נער עברי להתפרנס? למתרימים לאיל"ן, לא שילמו. לחופרי תעלות־המגן בשכונה במלחמת ששת־הימים, לא שילמו. לנושאי הפצועים הקשים מההליקופטר לחדר המיון בתל השומר, לא שילמו. לדורכים על הכותנה בקיבוצי הספר, לא שילמו. למלקטי צינורות ההשקיה בשדות ליד הגבול, לא שילמו. למתקני הטפטפות הסתומות. למרוקני מכונת שטיפת הכלים בחדר־האוכל. למגרזי הטרקטורים. למדללי החמניות. לקוצרי הירק ‘רודוס’ לפרות. את חיי, בחיי, סיכנתי עבור מעט המעות הדרושות לי למחיה. ביער בן־שמן, מצויד במקל של מטאטא ופחית שימורים בקצהו, ליקטתי שני דליים של סברס, ובדוכן הקטן שהקמתי בכניסה לג’מבורי, לא מכרתי אפילו סברס אחד ב־10 אגורות לילדים המפונקים שהגיעו למחנה מארצות הברית, ומברזיל ומספרד, ופחדו מקוצים בלשון. מהופנטים למראה הזריזות בה קילפתי את הפרי העסיסי. חתך אחד בקצה ימין, חתך בקצה שמאל, וחתך עדין המחבר בין הקצוות. אחד מראשי הגדודים הזדרז להעביר אותי ואת 43 הסברסים בבטני בפולקסוואגן כחולה לבית החולים הקרוב לשטיפת קיבה מצילת חיים. עבור יום צילומים שלם בסרט “סלומוניקו” עם מני פאר, לא שילמו. החזרות בסניף התל־אביבי של תיאטרון “לה מאמא” מניו־יורק, על הצגה המורכבת מדמויותיו של קפקא, לא הניבו את המשכורת הרצויה לנער בן החמש־עשרה שהצטרף ללהקת השחקנים המבוגרים, ובא במיוחד בשני אוטובוסים מרמת־גן. האוטובוסים עלו כסף. אני לא כועס, אני רק מתגעגע. אני מתגעגע לירקן, ולקריניצי, ולסמי, ולצופים, ולמורה לאקורדיון (איך קראו לה?), ולחיים המורה להתעמלות, ולעמינֵצַח המנהל. אני מתגעגע לילד שהייתי. אני מתגעגע לילד שילדותו הייתה מאושרת, והוא לא ציפה כלל שישלמו לו על כל הדברים שהעשירו את עולמו. לילד שכל יום היה הולך למגרש הכדורסל מאחורי הבית והופך לכמה שעות לטל ברודי. אם הילד הזה רק יבקש, אני עוזב את העבודה שלי, והולך לקלוע אתו לסל. אבל איפה הילד הזה ואיפה אני.

המרתף העמוק ביותר שבו עבדתי היה דחוק שלוש קומות מתחת לפני האדמה. הכפתור התחתון של מעלית השירות. נמוך מזה אי אפשר לרדת, אלא כחולדה, חפרפרת או תולעת, והיו רגעים שבכולן קינאתי.

ארכיון של בית חולים גריאטרי למחלות כרוניות בפריפריה הקרובה. מי שמתאשפז שם לא יוצא חי. מאושפז במצב טוב מוסע בימי שמש לחצר בכיסא גלגלים, בוהה בדשא, ברוח, בענפי העצים ובציפורים. משתלב בנוף, הופך לחלק מהצמחייה המטופחת, רובץ במקומו, סומך על הרוח שתניס את הזבובים, ונראה למתבונן שהגיח מסתר הארכיון כהכלאה בין יצור ביולוגי לצמח. יושב ועוסק בפוטוסינתזה. בעונת הפריחה באות דבורים ואוספות ממנו צוף. אם לא היו משיבים אותו למחלקה, ציפורים היו מקננות בשקע צווארו.

לארכיון דלת כפולה סגורה לפי הוראות הקבע והתקנות, וקבוע בה חלון מעל דלפק קטן. בין שורות מתקני המתכת המכילים את הארכיון, ובעומק ובזווית המאפשרים צפייה על הדלת, רבץ כיסא נוח, כזה שיש בחופים, ועליו נהגתי לנמנם. היה גם מכשיר רדיו מיושן שהשאיר אחריו אחד מאלה שהיו מחויבים מטעם בתי המשפט בעבודות שירות לתועלת הציבור – השלב התחתון והשקוף של סולם המעמדות בבית החולים, נמוך יותר מהמאבטחים, עובדי הקבלן. המאושרים שבינינו, אלה שהטבע חנן אותם במבע אינטליגנטי, כלומר, בגוון עור בהיר, זכו לשרת את הציבור בארכיון ולא בעבודות חצרנות או תחזוקה. המשקפיים הישנים והעור החיווריָן היו שיקול מכריע בהטלת התפקיד דווקא עלי. היה גם קומקום חשמלי ולא תמיד היה סוכר.

לעתים רחוקות ירדו סניטרים ואחיות כדי להחזיר תיק רפואי ולקחת אחר. הושיטו פתק עם מספר תיק שמשלב בתוכו את מספר הזהות ואת שנת הפטירה, וקיבלו תיק קרטון באחד משמונה גוונים מְסַווגים. לא זוכר את הסיווגים. היו ימי עבודה שבהם מספר המילים שהגיתי מול פניו של אדם אחר היה חד־ספרתי וגם אלה לא התמשכו יותר משתי הברות. תענוג השמור למעטים, יודעי שתיקה ומביני אלם.

הזכות להיות מתויקים בארכיון לפי מפתחות תיוק מוסדרים לצד תיקים אחרים באותו צבע, הייתה שמורה באופן בלעדי לתיקים של אנשים מתים. התיקים של הלא־מתים שכנו בארונות המיועדים לכך במחלקות, קרובים לגופים הביולוגיים המייצגים אותם במיטות. מי שנזקקה לתיקים רפואיים של מתים הייתה בעיקר מחלקת החשבונות. במחלקת החשבונות ישבו שלוש נשים מאחורי מכתבות ועסקו בגבייה נמרצת משארי המנוחים, בין אם היו מוכי יגון או השמיעו אנחת רווחה. אחת מהנשים הללו צבטה אותי פעם בישבן כשעברתי קרוב אליה. בפעם אחרת הושיטה לי פתק בארוחת הצהריים עם מספר הטלפון שלה. “אתה יודע שאני גרה לבד,” אמרה והלכה לשולחן של החברות המצחקקות מול צלחות עמוסות באורז, קישואים ורבע עוף. הן הצליחו תמיד לאתר בדיקה שלא הייתה מכוסה בביטוח ושיש לשלם תמורתה, טיפול ברפואה משלימה שצבר ריבית והצמדה, ימי אשפוז שלא שולמו, או הובלה באמבולנס פרטי לבדיקה יקרה בבית חולים אחר.

המכתבים התקיפים שניסחו תויקו כהלכה בתיקים, כמו גם התשובות המתחמקות, המאיימות, המתחננות, האדישות, המתרפסות והזועמות של השארים. מסמכים של הסדרי תשלום סופיים תויקו לצד רישומים רפואיים, כולם מחוררים ושרוכים ירוקים מושחלים ביניהם, והם מחוברים באחוות מסמכים אדישה זה לזה. קטיעת רגל כתוצאה מסוכרת וחוב שנובע מהשתתפות עצמית עבור הפרוטזה לצד חוסר שליטה על הסוגרים, סרטן עצמות בשלב מתקדם ומשני צדיו אלצהיימרים שהשאירו אחריהם חוב גדול, אגנים שבורים ושבץ תלויים כריכה אל כריכה עם לבבות כושלים שלא הגיבו להתראות בזמן.

פיסה מחייה המתויקים של גברת מרים פ., למשל. היה לה סרטן במעיים והיא הזמינה טיפול בפרחי באך אחרי ניתוח להחלפת המעי הגס בצינור פלסטיק גמיש, ללא טופס 17 מתאים. היא מתה שבוע אחר כך מזיהום. החוב למטפלת בפרחי באך ולבית החולים תפח לשלושת אלפים ושבע מאות שקלים והמשפחה נדרשת וכו' שאם לא כן וכו'. נציג המשפחה כתב בכתב יד גדול ועגול שאין להם אפשרות לשלם סכום כזה כי כל מצוקות העולם והסבל הנלווה להן. ואחרי כל זה – העתק המכתב היבשושי מעורך הדין, כתב התביעה הנמלץ, גזר הדין החותך, ההוצאה לפועל האדישה ורבת הזדון, ואז כלום, סוף לכול, מלבד כריכת קרטון צבעוני.

היה לי שם ידיד. ניצול מחנה דכאו בן שמונים וחמש שהתנדב שם מאז שאשתו נפטרה. מוביל מאושפזים לחצר, מביא מגשי מזון למיטות, מצטרף לחוגים שעוסקים בריפוי בעיסוק. הוא היה מתיישב ליד אחת המאושפזות, ברייה שמוטה המונחת מול סט חומרים המיועדים ליצירת מאפרה מחימר. מאיץ בה, מעודד, מגיש ומועך, משתדל בעליצות לדחוק את האצבעות האטיות והנוקשות, שניכרת בהן השאיפה להתכרבל סביב עצמן בחובו של שקע כף היד כשבלולים גוססים, לסיים את יצירת הכלי לפני ההסתלקות מכאן. להשאיר חותם אחרון בעולם, ולו רק גוש חימר לח ששקע רדוד במרכזו. עישנו מדי פעם יחד על ספסל בחצר, מביטים בהשלמה ובשתיקה על הצמחייה ועל מראה סופנו הקרב. פעם שאלתי לעצתו בעניין פרטי שעורר בי מצוקה. אמר שאפילו אם הייתי הבן שלו לא היה מעלה בדעתו לייעץ לי. “העצות שתקבל,” אמר, “מתאימות למי שאומר אותן, לא לך ולנסיבות הזפציפיות.” היה לו מבטא גרמני בולט, “תעשה מה שאתה יכול.” הוא לא עזר לי. מצד שני, מעולם לא חסרו לו סיגריות ומצתים. תמיד היו עליו שלושה מהם ושתי חפיסות סיגריות. סיפר על לילה קשה בדכאו, חשב שימות, וכל תאוות החיים שנותרה פעילה בו התמקדה בכיסופים לעשן. טיפוס מהסוג שנשבע לעצמו שאם יחיה, לעולם לא יחסרו לו סיגריות ומצתים כי אי אפשר לדעת. ככה עברו שם הימים, כמעט חצי שנה נגזר עלי להיות שרוי שם.

היה לי זמן פנוי כשלא נמנמתי או העסקתי את עצמי בעיון מדכדך בתיקיהם של המנוחים והמנוחות. היו מעטפות משרדיות וניירות מכתבים עם לוגו בארונית הציוד המשרדי, היו לי דחפים מהסוג שנענים לו, כעס צבור על המנגנון ששלח אותי לשם, היה כתב־עת ישן של ההסתדרות, חוברות ישנות שהוציאה לאור התאחדות רואי החשבון בשם “מסים ומעשים”, דברים כאלה. לאחר כשלושה חודשים של תסיסת כל אלה בנפשי, ישבתי בבית והדפסתי מכתבים בפורמט מכובד. למחרת שילבתי אותם בחשאיות במערכת איסוף הדואר הפנימי. הם מצאו את דרכם לסניף הדואר הקרוב בעזרתו של דויד, נהג האמבולנס, כשהיה בדרך למעבדה עם בדיקות הדם של הבוקר.

למר נחמן רוזנבורוביץ' היקר

א.נ.

נאומך בכנס השנתי של מזכירי המשק והארגון של מסמכי “לשכת רואי חשבון” הפעים אותי. האם ניתן להשיג עותק מודפס של דבריך?

אני מתעניין במיוחד בקטע שבו עסקת בנושא חשיבות החותמת ‘נאמן למקור’ בהעתקי מסמכים, וכן בתיוקם לפי מפתח סיסטמטי. וכל זה ממרום מעופה של נקודת מבט ארכיונית רבת השראה. נפלא.

שלך

ועל המכתב חתמתי בשם ד"ר א. שלום הכהן, מנהל התפעול של בית החולים.

המכתבים הללו עשו לי טוב על הלב. ערך לי בעולם. ערך אנונימי, חסר מחויבות, חסר אחריות הנלווית למעמד של אדם מוכר ובעל חשיבות בעיני מישהו אחר.

אני בטוח – יש עוד כמוני בעולם. תחובים במסתרי מרתפים, בחביוני ארכיונים, שמוטים על כיסאות נוח ושקועים בשׂרעפים. טוב להיות שייך, להשתתף, להיות חלק משורה אלמונית של אנרכיסטים בלבם, חשאיים במנהגם, מפליגים בדמיונם, אנשי שוליים, מיעוט עלום שנוהג להתערב במציאות בדרכים הסמויות מן העין. אנשים הרואים את הכמות האין־סופית של המקרים שקורים ומאמינים שאין הבדל מהותי בין מקרה שקורה במקרה, כתוצאת לוואי של מקרים אחרים וכוחות הטבע, ובין מקרה מכוון ביד אדם. אי־ערך שווה לדברים. אפסות הכפויה עלינו. אמנם טרם אבחנו, סיווגו וקטלגו אותנו בעלי מקצוע מדופלמים כפסיכיאטרים, סוציולוגים או בלשי משטרה, אבל סביר שאנחנו פלג שהתפצל מהתופעה הידועה בעולם הפסיכולוגיסטי בשם “רובינהודיזם”. ההתערבות שלנו במציאות של אחרים מתרחשת בעקבות צורך דוחק ליזום שינוי במהלך הדברים. לחוש בעלי השפעה. לעורר תהליכים ולגרום לתוצאות.

שמעתי על מיליונר אחד מסן־פרנסיסקו שהסתיר מעטפות עם מזומנים ברחבי העיר ומי שמצא שמח, אם כי זוהי דוגמה נחותה של מתערבים מתחילים בעלי אינטלקט עצל, עשירים מפונקים. אלה שזורעים זרעי מריחואנה בשטחים ציבוריים לשימוש הכלל הם דוגמה חביבה ומועילה יותר. לנותני צדקה ולעושי חסד בסתר כרוניים נטייה ברורה להתערבות, גם לפקידי מדינה ולמזיני המחשב של ההוצאה לפועל השולחים מכתבים שכתובים בהם משפטים שאי אפשר להבין גם אם הקורא אידיוט. חכם, על אחת כמה וכמה. זייפני עתיקות מקורבים למגזר הזה, מומחים בפברוק מגילות קלף עתיקות, למשל. שותלים בהן סיפור מופרך או כזה ההפוך למה שמקובל לדעת. מעין האקרים שפורצים למערכת כתבי הקלף והפפירוסים. באחד הימים, אחרי לינץ' שבוצע באזרח ערבי בעיר, שלחתי מכתב לעירייה בשם בית החולים.

עבור מחלקת הפיקוח

הנדון: מפגע רעש

א.ג.נ.

ברצוני להתלונן על שינוי ייעוד הכיכר אשר בפאתה אנו משרתים את בריאות הציבור, מכיכר ציבורית רגילה, בעלת ספסל, להקת יונים, חבורת בטלנים, פח אשפה ועץ, לכיכר המיועדת לגרדום העירוני.

כידוע לכם ההוצאות להורג רועשות מאוד עקב צרחות המומתים וצהלות הצופים, שלא לדבר על הדם שמערכת הניקוז הישנה לא מסלקת כראוי, והזבובים והחולדות הבאים בעקבותיו. הגרוע מכל הוא שהתליינים אינם מקפידים על שעות המנוחה בין שתיים לארבע. אני מצפה שהעירייה תשמש דוגמה לשמירה על התקנות ותפסיק לאלתר את ההוצאות להורג בשעות המיועדות למנוחה של האזרחים הוותיקים אשר במחלקות.

הפעם חתמתי בשם מנהלת משאבי האנוש.

ולשארי משפחתה של מרים פ. כתבתי:

מכובדי

לצערנו הרב אנו מתכבדים להודיעך כי.

אוסיף אף ואציין ש.

לפנים משורת הדין אף אודיעך, ולכן. בנוסף לזה עליך לדעת כי, וכל טענה בנושא זה תטופל ב.

במידה שלא נאלץ ל.

ולאחר שקראתי את ה, ופרוט ה, ואף את טענותיך כי, הריני להודיעך על. זאת על אף ש. אי לכך לא תהיה לנו ברירה אלא!

בברכה, שוש ג. מהנהלת החשבונות. זאת שצבטה אותי. צירפתי אף את מספר הטלפון שלה, שתסביר להם.

וכך, משבוע לשבוע הוספתי לשלוח מכתבים בשם פונקציונרים בכירים בבית החולים: בקשות שונות ומשונות למשרד הבריאות, מכתבי תשבחות לשירות בתי הסוהר על אודות האסירים המועסקים, תלונות לרשויות המס על שימושים פרטיים באמבולנס, איומים בשביתות להסתדרות אם לא ישופרו תנאי התעסוקה של עובדי ועובדות הסיעוד, ומה שהיה חביב עלי מכול – הודעות על זיכויים כספיים בעקבות חישוב מחודש ששלחתי למשפחות נבחרות, בעיקר אלה שהופעלו נגדן הליכי הוצאה לפועל. כמעט חצי מיליון שקלים במצטבר.

כל אלה גרמו לארכיון להיות מקום מבוקש ולכל בית החולים להתנער מהנמנום הגריאטרי שלפיו התנהל עד כה. בנות הנהלת החשבונות החלו להופיע בארכיון כמעט מדי יום ולבקש את התיקים הישנים ששלחתי לפיהם את הודעות הזיכוי. פניהן האפירו, מלאו קמטי לחץ ורוגז ויותר לא ראיתי אותן מצחקקות בארוחות הצהריים. תורים ארוכים ועצבניים של שארי בשר התארכו ליד דלתן, שמועות על פיטורין נרחבים החלו לרחוש במסדרונות, על חקירות סמויות; מנהל בית החולים, שאת פניו איש כמעט לא זכה לראות, החל להופיע כבר בשמונה בבוקר ולא יצא מלשכתו עד שעות הערב, נציגי הממשלה עברו במשרדים ונקבעו ביקורות מחמירות בכל תחום מטעם משרד הבריאות והמבקר הפנימי של ההסתדרות. ובכל אלה, איש לא העלה בדעתו לבדוק את הברייה הדהויה אשר בארכיון.

“זה אתה,” לאט באוזני הניצול. ישבנו על הספסל. זה היה יומי האחרון שם, ריציתי את עונשי. “אתה קשור לכל מה שקורה כאן, רואים עליך.”

“עזוב,” אמרתי לו, “יש לך אש?”

בבוקר הכול כבר היה שקט. ובשקט הזה יצאנו החוצה דרך הדלת השבורה, שגם ככה הייתה שם רק בשביל הרושם, כי לשמור על מי שבפנים היא לא שמרה ולהיסגר לפני מי שצריך להישאר בחוץ, היא לא נסגרה. יצאתי ראשונה לפני כולם. אחרי יצאו יאשה ובבה וטניצ’קה. ראיתי גדר עץ שבורה, השער נתלש מהמקום, מתנדנד על ציר אחד, הלול מרוסק והתרנגולות מסתובבות בחוץ, מסתכלות עלינו. ושקט.

בשקט התחלנו לסדר, לנקות, לתקן. ובשקט גדול עוד יותר, כמו חיות שחוזרות הביתה בזחילה אחרי רעידת אדמה, הגיעו האבות הזקנים של החוליגנים. אלה הזקנים, שבקושי הולכים על הרגליים, החזיקו קרשים ופטישים ומסמרים, והזקנות הביאו לחם ויין, אמרו איסוס כריסטוס רואה וסולח והצטלבו כמה פעמים. בלי קומפלקסים ובלי להסתכל בעיניים תיקנו הכול. וזהו. החיים ממשיכים. מחפשים, מוצאים, נותנים מתחת לשולחן, אם צריך גונבים קצת. זה מקום ששמה חיו בלי רצונות גדולים והזדקנו מהר ומתו בשקט. במקום כזה הלב לומד לרצות רק את מה שהעיניים רואות ושמה לא היה הרבה מה לראות. אז רוצים את מה שרגילים.

יאשה היה רגיל להיות מורה לליטירטורה, לשחק שח־מט ולשתות יין בבתים של התלמידים שלו, ולאהוב את הבחורות שאמרו עליו: “אינטיליקטואל! אצלנו!” אני יילדתי נשים ועקרתי שיניים וחיברתי ידיים ורגליים לילדים שרצו על פסי הרכבת, ועמדתי בין גברים שיכורים לנשים שלהם וגרפתי את השלג וחטבתי עצים. והחיים המשיכו.

אבל כששוב התקרבו החגים של החוליגנים, שאף פעם לא נגמרו בלי ששברו לנו לפחות חלון, בדיוק כשיאשה ועוד כמה מורים ומנהל בית הספר התנדנדו שיכורים ושרו בהצדעה את האינטרנציונל, נכנס לראש של יאשה רעיון: צריך הגנה!

אז הוא, החוּכם, שניצח את מנהל בית הספר בשח־מט, החליט שבתור פרס הוא רוצה לקבל את הכלב־זאב של אחיו של מנהל בית הספר. זה האח השוטר, שסיפרו שלבית שלו יש רעפים אדומים על הגג, והיו שמועות שגם רצפה מעץ מכוסה לכה יש שמה. הוא גר כמה קילומטרים מהכפר, איפה שעמדו עוד כמה בתים כאלה, מודרניים, שיום אחד באו אנשים ובנו אותם וישר חיברו לחשמל שלנו. נו, אם ככה מהר תקעו שמה שבע קילומטר של עמודים בשביל חשמל, אז הכי טוב להתרחק מהם. כולם ידעו של מי הבתים האלה. אבל אם שאלו איפה גר חבר כזה וכזה, האנשים משכו בכתפיים ואמרו “לא יודע”, “לא יודעת”, כי את היימח־שמם האלה באמת לא היה כדאי להכיר. רק יענק’ל א־גיבר־טיפש־גדול, הלך לשמה עם למפה אנטיקווריאט, לתת לאח של מנהל בית הספר במתנה ולדבר איתו על ליטירטורה וארכיטיקטורה וקולטורה ואחר כך לקחת את הכלב.

אמרו עליו שזה כלב לא רגיל, עם דם של זאבים מהיער. אמרו: “עם כלב כזה, אף אחד לא ייכנס לבית!” נו, בשביל הכלב הזה יאשה הלך ברגל שבע קילומטר בדרך־של־העמודים־של־החשמל, וחזר עם מפלצת.

מרחוק ראיתי אותו הולך עם זאב ענק, קשור ברצועה שמגיע לו עד המותניים וההליכה שלו לא נורמלית. לא כמו של כלב. הוא הלך לאט ובזהירות, כל רגל הוא שם בשקט על האדמה, מתח את הצוואר והריח את האוויר. בעיניים שלו, צהובות ורעות, הוא הסתכל עלינו והאוזניים שלו עמדו כמו קרניים של שד והזנב שלו היה מתוח כמו סרגל.

“זה רוסלן!”, אמר יאשה, “בואו כולם ללטף אותו. שירגיש בבית.” יאשה שם את כף היד הקטנה שלו על הראש של הכלב הגדול. מהיד הזאת היה יוצא לו לפעמים אגרוף קטן, שאתו הוא היה דופק על השולחן, בשביל הרושם. הוא ליטף את הראש שלו וגירד לו מאחורי האוזניים וטפח לו על הגב, אבל הכלב לא זז. אפילו לא נשם. הוא רק המשיך לנעוץ בנו את העיניים הצהובות שלו והפרווה רטטה כאילו כל הגוף שלו רוצה לקפוץ ולטרוף אותנו אבל המוח שלו, של הזאב, אומר לו לחכות לזמן טוב יותר.

טניצ’קה התחבאה ישר מאחורי ובבושקה אמרה: “רואים שלכלב הזה יש גוישע רציחה.” נשמה של גוי רע. רוצח. ואני אמרתי: “יאשה, תחזיר אותו למי שהוא שייך. לכלב הזה יש רק שנאה למי שלקח אותו מהבית שלו.”

אבל יאשה אמר: “אני לא הלכתי שבע קילומטר למקום של ההם, כדי להחזיר אותו. זה כלב שמירה מצוין, יש לו אינסטינקטים של הגנה. עם כלב כזה שום חוליגן לא יתקרב לבית הזה.”

“גם למלאך המוות לא מתקרבים, אבל לא הייתי מחזיקה אותו בבית בשביל שלא יכנסו חוליגנים.” אמרתי.

יאשה עשה מהיד את האגרוף הקטן שלו, ובגלל שלא היה לו שולחן לדפוק עליו הוא נופף איתו באוויר וצעק: “רוסלן נשאר!” כאילו שאם הוא אומר את השם שלו, זה עושה את הכלב שלו. כמה שניות הוא עמד ככה לפני שהוריד את האגרוף מהאוויר והצמיד אותו לירך שלו. ככה, בידיים־אגרופים עמד לפניי ולפני בבושקה וטניצ’קה, אחד מול כולנו, עמד זקוף ודרוך כמו קפיץ, הצוואר שלו מתוח. נראה מוכן. ככה הוא מקטנות. למד להיות מוכן: לא להתכופף ולא להוריד את העיניים לרצפה אם הוא לא רוצה לחטוף בעיטה בפרצוף מכל אלו שמרוב שעמום או תסכול או אלכוהול חיכו לז’יד מגמגם ומפוזר וחלש, לנגב עם הפנים שלו את האספלט. ככה עמד, עד שמישהו הציע לו לשחק שח־מט או לשתות יין אדום של הכפר, ואז, אם הוא עדיין עמד על הרגליים, הוא היה מתנדנד מצד לצד כמו חבל ברוח.

צעדתי צעד אחורה. “תקשור אותו לגדר, רחוק, יאשה, שהוא לא יתקרב אלינו. אתה שומע? טוב לא יצא ממנו.”

יאשה קשר את רוסלן ליד הגדר וכשהיה צריך לתת לו אוכל הייתי מערבבת בתוך דלי ברזל שאריות מבית מטבחיים ועוד כל מיני זבל ודוחפת לכיוון שלו במקל. הוא היה מסתכל עלי בעיניים הצהובות שלו ושם כפה כבדה על המקל, ואני הייתי מסתכלת עליו ישר בתוך העיניים ואומרת: “טפו! נבלה!”

בכל פעם שיאשה היה הולך להתעסק עם הכלב, בבושקה הייתה רותחת מעל הסירים במטבח, ומקללת את היום שנתנה לי להתחתן איתו. “בטלן,” הייתה אומרת לי, “בטלן. שיילך לקיבינימאט.” לפעמים מהכלב יאשה היה הולך לכפר וחוזר רק אחרי כמה שעות, שיכור. הוא היה עומד בקצה של השביל ומילל: “אניה, לא טוב לי! לא טוב!” ומקיא וזוחל על ארבע עד הדלת של הבית, כי לעמוד במצב הזה הוא לא יכול. וככה הוא היה עושה מהיד את האגרוף שלו ודופק בדלת בכל הכוח שהיה לו. דופק ומקיא וצועק: “אניה, אנושקה… פרסטיטוטקה! תפתחי לי את הדלת!”

בכל הלילות הכלב עמד מחוץ למלונה שלו, הפרצוף שלו מופנה לכיוון השביל, ויילל בקול עד שיום אחד נהיה שקט. באתי אליו ומצאתי חבל מכורסם כמו צוואר של תרנגולת שכרתו לה את הראש. “רוסלן ברח!” אמרתי ליאשה, “מהר! צריך לחפש אותו, לפני שיטרוף את כל התרנגולות של הכפר ואז בגלל האידיוטיזם והטמטום שלך יהרגו אותנו באמת הפעם.”

רצנו לחפש אותו בכל הכפר, בכל הלולים, בחצרות של הבתים – הוא נעלם.

למחרת הגיעה משאית ומתוכה קפץ האח של מנהל בית הספר, ואחריו ירד רוסלן, קשור בשרשרת ברזל. “קמתי בבוקר”, הוא אמר, “ומצאתי אותו ליד הבית, מיילל כמו גור כלבים, שורט את הדלת, כולו מכוסה נשיכות מהמלחמות שעשה בדרך אלי. דרך היערות הוא חזר, מי יודע את מי פגש בדרך.” הוא ליטף את הראש של רוסלן והכלב חיכך את הפרצוף שלו ברגל והסתכל עליו בכזה מבט של אהבה שאפשר רק לקנא. “זה כלב חזק, אתם צריכים לקשור אותו בשרשרת הזו, שלא יברח, עד שיתרגל.”

נו, קשרנו אותו בשרשרת מברזל וגם אותה הוא קרע. הוא יילל כל הלילה והשרשרת חרקה. ובבוקר היה שקט. באנו ראינו טבעות ברזל מפורקות על האדמה.

“נעזוב אותו, יאשה, ניתן לו ללכת,” אמרתי. יאשה הסתכל עלי בכעס, הידק את הלסתות שלו ומתחת לשולחן עשה אגרופים מהידיים.

טניצ’קה השתתקה והסתכלה עלי, אמרה: “אולי, מאמא, באמת יותר טוב שיישאר.”

כל בריחה של רוסלן הקסימה את יאשה. “תראי, איזה נפש יש לו, לזאב! תראי איזה רוח שאי אפשר לשבור. אני אומר לך, אניה, יצור פרא אסור לשבור לו את הרוח. אני אחזיר אותו ואלמד אותו לאהוב אותנו.”

הפעם הוא הלך ישר לבית של אחיו של המנהל, לדרוש את הזאב בחזרה. אבל הכוח, האומץ, העקשנות של רוסלן עשו רושם גם על האח של מנהל בית הספר. כשקם בבוקר וליד הדלת שלו מצא את הכלב נשוך ומדמם, הוא טפח על הפרווה שלו והכניס אותו לבית. נו, וכשיאשה הופיע אצלו, הוא לא הסכים בשום אופן להחזיר את רוסלן. היו חילופי דברים. יאשה הזכיר לו את הפוגרום הקטן, את משחק השח־מט, את הלמפה העתיקה מאודסה שנתן לו. הדגיש: מאודסה. וכששום דבר מזה לא שכנע אותו, יאשה הזכיר אותי. הוא אמר: “אשתי היא אחות, ואם צריך היא תבוא עד לכאן, אפילו ברגל, אפילו בשלג, לטפל בילדים שלך.”

נו, יאשה חזר עם הזאב וקשר אותו לגדר בשרשרת עוד יותר עבה. בלילות רוסלן עוד פעם יילל, שמענו את הרעשים של השרשרת. הקולר חתך את הצוואר שלו אבל לברוח הוא לא הצליח.

לא רק אנחנו, כל הכפר שמע את המלחמות של הזאב. המבוגרים שמעו, דיברו ביניהם והלכו לעבודה. אבל הילדים שמעו את הזאב בלילות ואת המבוגרים מדברים בבקרים וכמובן שהיו חייבים לבוא לבדוק, לראות בעיניים. וככה חבורה של ילדים התאספה ביחד והגיעה לעמוד ליד הגדר, להסתכל עליו.

“ענק!”, הם קראו, “זאב עם שיניים כמו של נמר. ענקיות.” תוך שלושה ימים כל הילדים של הכפר באו לראות את הזאב שקורע שרשראות ברזל כמו חוטים. הזאב הסתכל עליהם באדישות. וככל שהסתכל עליהם פחות ככה הלך וגדל הרצון שלהם שהוא יתעניין בהם. הם זרקו לו עצמות, שאריות של לחם ואפילו פגר של חתול. “זה לא צבוע, מה אתה נותן לו את זה?”, אמר אחד מהם. “זה כמו צבוע. הוא יאכל את זה. מה אתה חושב שזאבים אוכלים ביער בחורף?” אמר השני. הם חיכו אבל רוסלן לא נגע בשום דבר. “נו, זה משהו!” הם אמרו, ורצו לבתים שלהם וסיפרו שבבית של המורה לליטירטורה קשור זאב. אמרו: “לא סתם זאב קטן! זה זאב ענק, מיוחד, עם כבוד. המנהיג של הזאבים.”

“זה טוב מאוד,” אמר יאשה, “שישמעו ויפחדו.”

“זה רע מאוד,” אמרתי, “לא טוב שמדברים עלינו.”

“תלכו לבתים שלכם!” הייתי צועקת. אבל זה היה כמו לגרש זבובים - מנופפים בידיים, הם בורחים ותכף חוזרים. ופעם אחת חזרה איתם מריה הפרסטיטוטקה, שעוד לפני שהתחתנה עם אחד מהיימח־שמם שאף אחד לא מכיר, היא הייתה נשבעת באיסוס כריסטוס שהיא בתולה למרות שבעצמי עשיתי לה שני אבורטים. זאת אישה שבדם שלה זרם רעל, אם היא נכנסה למיטה של אחד מההם וזחלה משם בלי פגע. כשהיא הייתה באה אלי היו רועדות לי הידיים מפחד.

ופחד היה שמה בכפר כל הזמן. היה את הקומביין ואת הפועלים בשדות של החיטה והתירס, את המחלבה ששם הנשים חלבו פרות בידיים סדוקות והייתי באה למרוח להן משחות ולשים תחבושות על הידיים, היה את המחסן הגדול שבו היו מכניסים זרעים לתוך שקים, היה את השביל שעליו היו הולכים בגב מכופף, סוחבים את השקים למשאיות, היה את בית הספר ואת המרפאה. ואת הפחד. כל הזמן היה את הפחד. כולם חיים. עובדים קשה. רואים תור ונעמדים, ורק כשמגיעים להתחלה שלו רואים מה נותנים, וקונים. צריך, לא צריך, לוקחים מה שנותנים, כי עוד מעט לא יהיה. ככה בחוץ. ובפנים כל הזמן יש פחד. מפחדים מן השכנים. מפחדים מאנשים בתור. מפחדים כשדופקים בדלת. לא עושים כלום, לא מדברים, אפילו לא חושבים, אבל מתים מפחד. כי כל כמה זמן מישהו היה לוחש בשקט־בשקט, שאיזה מישהו “הלך”. וטוב מאוד ידעו שאם הלך, אז זהו. אז כולם נזהרו. כולם פחדו. חוץ מיאשה א־גיבר.

“יאשה, הכלב הזה מביא צרות, כל הכפר בא להסתכל עליו וכולם מדברים עלינו. אחרי הילדים יבואו האחים הגדולים ואחר כך ההורים, ומי יודע מי יגיע אתם. הנה, מריה כבר באה. תחזיר אותו לאדון שלו.”

“מי, הפרסטיטוטקה?”

“נו, כן. זאתי הנחש.”

“אה!” הוא קרא. “ממנה אין מה לדאוג. הילד שלה מקבל אצלי רק מאה כל הזמן. היא יודעת שאתי הוא יגיע לאינסטיטוט!”

נו, שום דבר שאמרתי בעניין של הזאב לא עזר. אפילו שבדרך כלל בעניינים אחרים, אחרי שהיה מוציא לי את הנשמה, עושה את האגרופים הקטנים שלו ודופק איתם על השולחן ומבהיל את טניצ’קה, בסוף יאשה היה מסכים. “את צודקת, אניה, את תמיד צודקת.” ככה היה אומר. זו לא הרגשה הכי טובה כשהאישה תמיד צודקת והגבר תמיד טועה. טוב בשביל שניהם שזה יהיה לפעמים ההפך. אבל אני קיבלתי את הצדק ויאשה את כל הטעויות, ואת הנשים שבאו לנחם אותו על כל הפעמים שאני הייתי צודקת.

אבל בעניין הזה של רוסלן יאשה לא הסכים. היו לו אידאות: “צריך לשחרר את רוסלן, לתת לו לרוץ בחצר, צריך ללמד אותו לשבת ולהחזיר מקל. ככה הוא יתרגל אלינו ולא ירצה לברוח. אחר כך נוכל להזיז אותו מן השער, לבנות מלונה ליד הבית בשבילו ואז ילדים יפסיקו להגיע.”

“אתה תשחרר אותו והוא יטרוף את כולנו.”

“אניה, בזה את לא מבינה”.

הוא היה דמגוג גדול, יאשה. אהב לדבר הרבה וברח כמה שאפשר מעבודה. אבל אם הוא מצא איזה משהו מיותר לעשות או אם היה בזה בזבוז של זמן – או! אז הוא היה מתמלא במרץ, ומתחיל עם התוכניות.

הוא החליט שצריך לאלף את רוסלן. נכנסתי לבית ומהחלון ראיתי איך יאשה הולך זקוף, ככה בצעדים רחבים, אל הזאב ומשחרר את השרשרת מהיתד. בהתחלה הוא הוביל אותו מסביב לחצר, אחר כך מסביב לבית ובסוף מסביב לוורנדה. הוא נתן לו להריח את העצים, את הדלת של המרתף (יאשה, תרחיק אותו מהאוכל שלנו, אמרתי לו), את השביל שמוביל לבית, דחף את הראש שלו לאדמה. הזאב נלחם בו, ניער את הראש וחשף שיניים. מידי פעם הוא היה עוצר, מרים את האף ומריח את האוויר, ויאשה היה מנסה להוריד אותו לאדמה. “ארצה! ארצה! תריח, תריח, תריח!” והזאב לא זז. יאשה לקח חתיכה של בשר, הצביע עליה ואמר “זה פרס. אם תביא את המקל הזה שאני זורק, תקבל את זה.”

יאשה זרק את המקל, רוסלן עמד במקום ואחר כך נשכב על האדמה וסובב את הפרצוף שלו לצד השני.

יאשה הסתכל עלי, נעשה אדום. כמו ילד, חשבתי, כמו ילד. “הוא כנראה לא רעב. מחר ננסה עוד פעם”, אמר בשקט ועשה את האגרופים שלו. אני נכנסתי הביתה וחשבתי שזהו. אבל לבטלנים יש הרבה זמן. כל יום אחרי העבודה בבית הספר, במקום ללכת לשחק שח־מט, הוא היה לוקח מקל ומאלף את רוסלן. וכל פעם היה זורק את המקל, אבל הזאב לא היה זז.

יאשה היה מתייאש בסוף, זה בטוח. אבל אז הוא שם לב שקמפנייה של ילדים, עקבה בשקט, ממחבוא, אחרי האילוף. נו, עכשיו זה כבר נהיה סימפוזיון, כי אפילו יותר מבזבוז זמן יאשה אהב קהל. הוא הראה לילדים איך הוא מוביל את הזאב בשרשרת, איך הזאב מתיישב כשנמאס לו ללכת, ועוד מעט, ככה הוא אמר להם, עוד כמה ימים הוא יביא את המקל. “תתרחקו צעד אחד אחורה!” אמר לילדים, בשביל הדרמה.

הוא ניסה לשחד את רוסלן בעצמות, דיבר אליו יפה, אחר כך בצעקות או בקול דרמטי, הוא ליטף לו את הפרווה ואז הרביץ לו במקל הקטן שלו ושוב דיבר יפה אבל לא הצליח. את המקל הכלב לא החזיר.

בדבר אחד הוא הצליח. בכל יום הוא הביא לו בשר יותר טוב ובסוף גם רצון הברזל של רוסלן נשבר והוא אכל אותו. אחרי כמה ימים הוא אפילו אכל מכף היד של יאשה. הילדים מחאו כפיים ויאשה סובב את הפנים אל עבר החלון, כאילו במקרה, לראות אם אני מסתכלת, והרים את הסנטר והזדקף ככה, והעביר את היד בשיער שלו, שאז עוד היה שחור. באמת יפה היה השיער שלו. והעיניים הכחולות שלו נצצו, ולאיזה חצי רגע הוא נראה כמו כשהכרנו כשהיה בחור צעיר והלך על הידיים בשביל להצחיק אותי. וכשהיה משתכר הוא היה צועק: “אנה יוספנה! אם את לא תתחתני איתי, אז אני חותך לך את שתי הידיים כדי ששום גבר אחר לא ירצה אותך. איתי את לא צריכה ידיים. אני אעשה בשבילך הכול.”

ואני הייתי צוחקת ואומרת: “אם תחתוך לי את הידיים, איך אני אטפל בך כשתהיה חולה?”

אבל חצי רגע עובר מהר, ואני ראיתי את הכלב כמו כלב ואת יאשה כמו יאשה, ואת כל הצרות שהוא הביא לחיים שלי, מהרגע שאני נהייתי צודקת והוא נהיה טועה וסובבתי את הגב.

נו, ככה הפכה התוכנית של האילוף למופע קרקס והכלב שהיה זאב נהיה אריה, ויאשה הפך בעיני הילדים לגיבור שלא מפחד להאכיל את החיה הפראית מכף היד. אבל קהל ואריה לא הופכים אדם למאלף חיות. היה חסר לו הכבוד שיש למאלף חיות אמתי למקצוע שלו. הוא חיפש רק את האהבה של הקהל. מאלף אמתי דורש ומקבל גם את האהבה של החיה שהוא מאלף. וזו אהבה שיש בה כבוד! ואם לא כבוד אז צריך שיהיה לפחות פחד. פחד שגורם לחיה לציית ולמאלף להיזהר. ויאשה חיפש רק אהבה. הזאב הרגיש בחולשה שלו והייתה לו סבלנות של חיה טורפת, שמחכה בשקט־בשקט לזמן שלה. נו, ובאחד המופעים שלו, כשבחושים שלו הוא הרגיש שקיבל את האמון של המוקיון הזה, במקום לאכול מהיד שלו הוא עלה קצת על הרגליים האחוריות. הרבה לעלות לא היה צריך, כי יאשה נמוך. ואז רוסלן נעץ את השיניים בזרוע שלו. מכל הלב הוא נשך אותו. דרך הבשר ועד העצם הלבנה והקטנה שלו הוא נשך אותו.

מתוך הבית שמעתי את הילדים צורחים ורצתי החוצה, וראיתי את יאשה הולך בפנים לבנים כמו של מת לעבר הבית. יד אחת שלו שמוטה לצד הגוף נוטפת דם ובשר, וביד השנייה הבריאה הוא מחזיק בקולר בגרון של רוסלן.

כמו גלדיאטור הוא החזיק אותו. הכלב התפתל, נהם ובסוף ניער את הראש שלו מצד לצד, השתחרר מהיד של יאשה ועם הדם מטפטף מהפה דהר מחוץ לבית, מחוץ לגדר, מחוץ לכפר, אל היער, עם השרשרת שרצה מאחוריו על האדמה. ככה הוא רץ בחזרה לאדון שלו.

ושוב היה את השקט הזה של האסונות. ובשקט כזה, כשהכל עוד מת, תמיד יש את הקול הראשון שמישהו עושה. והמישהו זה תמיד אדם. כי החיות יודעות לא לנבוח ולא לצייץ ולא להוציא את הראש מהמחילות. והקול הזה היה שלי. פתחתי את הפה וצרחתי, “יאשה יאשה יאשה!” ולא ראיתי שאני צועקת ולא שמעתי את הצעקות, רק הרגשתי את הגרון והיה נראה כאילו אני האדם היחיד שנשאר בעולם ומסביב הכול מת, כי אם לא מת אז מה זה כל הדם הזה.

הנה. זה היסטריה. ככה הפה צורח, ובתוך המוח מתחברת איזה מחשבה: תכף גם יאשה יהיה מת. והראש הסתובב לי ונפלתי שמה על האדמה וככה שכבתי. ולרגע אחד הייתי האישה הזו שיכלה לחיות עם יאשה ולא להיות צודקת. האישה שיאשה יכול היה להרים מהאדמה אפילו עם יד אחת בריאה. חצי רגע. וזהו. והרגע ההוא, הקטן, היה ועבר ולא נשאר ממנו כלום.

קמתי. ויאשה נפל. הרמתי אותו ככה בקושי, הוא נשען על הכתפיים שלי וגררתי אותו לבית והושבתי אותו מדמם על כיסא באמצע המטבח. “אניה אניה אניה,” הוא מלמל. לא הסתכלתי על הפנים שלו, כאילו זה לא היה יאשה, כאילו זה רק יד קרועה שלא מחוברת ליאשה. הוצאתי את התיק של האחות והתחלתי לתפור אותו, לחבר את העור כמו שהאינדיאנים הכינו שטיחים מעורות של חיות. ככה אני. אני אחות. לטפל באנשים אני יודעת בכל מצב. וזה היה מצב כזה, שהיה צריך לעשות את מה שצריך.

בבושקה ראתה את הפנים החיוורים של יאשה לקחה כוס מים ושפכה עליו. “שלימזל,” היא אמרה, “מילא להיות מטומטם כשאין לך אישה וילדים, אבל ככה להיות טיפש כשיש לך אישה וילדים, זה כבר פשע.”

טיפות דם נטפו לרצפה מהיד הקרועה של יאשה, נכנסו לסדקים. העיניים שלו דמעו מבושה. “לא טוב לי, אניה,” אמר בשקט.

בידיים שלי מוכתמות בדם שלו אמרתי, “נו, ולמי טוב?”

גמרתי לתפור את היד שלו, מרחתי חומר חיטוי, שלא תהיה אינפקציה. חבשתי והשכבתי אותו במיטה. “בואי אניה, תשבי קצת לידי,” הוא ביקש. עמדתי לרגע, הגרון עוד כאב לי. יאשה שכב מקופל על המיטה בעיניים נוצצות. חשבתי: ככה נוצצות העיניים לחולדות שנתפסות במלכודת.

1.

איש לא יודע האם המסע הסתווי הולך אל הפנים מן החוץ או מן החוץ אל הפנים, נעצר היכן שהוא על אם הדרך או עוד ממשיך לסבוב כמו תקליט ויניל ישן, שמחט יהלומית חורָצתו בְּשֶׁקֶט. כל הזמן קול פנימי אומר לך ללכת מערבה אל תוך האובך הסגול, אבל משום מה אתה מרחיק עוד מזרחה אל המקום ממנוּ מתפזרים רסיסי האור. משים את עצמך להתחמק מגורלך. מבולבל, אפל, אובד דרך; מעמיד פנים שאתה יודע בדיוק מה שאתה עושה.

בחורף התפרנסת מלהיות קנגורו. יכולת להתרגל לכך. עבדת בתיירות בשמורה באוסטרליה. התחפשת לקנגורו ודילגת, כמה דילגת, מבוקר עד ערב, תמורת שכר הוגן להנאת התיירים. כדי שיאמינו שיש עוד דבר כזה קנגורו. לפעמים כל כך הזדהית עם הקנגורו הקופץ שבךָ, עד ששכחתָ כי למעשה אתה אדם. יכולתָ להישאר כך קנגורו, לפחות לזמן־מה, קופץ ומדלג מדלג וקופץ, אלא שגילית שבשמורה ישנם גם כלבי דינגו, אשר חוששים פחות מקנגורו מאשר מבני אדם.

באביב שהיתָ בקרקס. עבדת בתור ליצן־מתלמד. מתעקש להתייחס אל זה כאל מנזר זן. כאילו דווקא שם, מכל המקומות שבעולם, תגיע לסאטורי (Satori) המקווה שלך. המשכת לנדוד לאחר שהרגשת כי הצחוק בך אינו נובע מן הפנים. אתה עדיין מהורהר מדי ונוטה להתעטף באדרת של קדרוּת שקופה, טווּית עננים. לא הכול רואים אותה, אבל קשה מאוד לכסותהּ ממי שמכיר אדרות כאלה, ועוד יותר מאלוּ שנגעת בלבם.

אחר־כך שמעת על עיירת הצללים. למעשה לא שמעת עליה מפי איש. היא נבעה אליך כשמועה טובה מתוך שירו של משורר סיני קדמון, לי באי (701–762 לספירה), שלוש, חמש, שבע מילים. אומרים שהיא אינה קיימת. אומרים שמי שמהלך ברחובותיה מצליח להבין נכוחה מדוע הינו רק אפשרות של קיוּם יותר מאשר קיוּם ממש. יותר קל לחשוב עליה, על זו הרחוקה עכשיו, אתה חושב, כאשר אתה רק אפשרוּת של קיוּם. אתה חושב עליה כקיימת. אתה אינך אלא הדברים שאתה נזהר לזכור. נזהר לשבור, נזהר לפגום, מהיר לספרם בכדי לזכרם. הדברים נושאים אותך בתוכם כאפשרוּת.

בלילה ראית בחלומך הופעה בפונדק דרכים. זמר תלוי בתוך גופו שלו, כמו בובת־חוטים, שיש לה מפעיל בלתי מיומן; שר בקול מלא חיים, שדומה כאילו לא מתוכו הוא נובע. לצדו זוגתוֹ העדינה, השברירית. שיר חיזור של צרצר תשוש לנמלה, שלא תיתן לו לגווע בחורף בחוץ (“הוא לא יודע לשמור על עצמו” אמרה להּ קרובת משפחה, ערב חתונתם). פתאום הפכת לעורב ההוא מן השיר של לי באי, שב ומרעיד את כנפיך תוך כדי השינה לפי הקצב של השיר. עיירת הצללים אט אט אופפת אותך בענן של אי ידיעה. הרכבת יוצאת ב־8:00.

אתה מגיע ברגע האחרון. מטפס לקרון סהרורי, לא ער די הצורך, כמו ציפור שחורה יחידה שאיחרה לצאת למסע הסתיו. מתיישב במקום הפנוי היחיד בקרון. ליד ילדה, מול הוריה השותקים. הם מכבדים אותך בקפה טרי של בוקר, על אף שאתה זר. אתה לא בטוח שאתה ער, אבל יודע בביטחון שזוהי הדרך המעולה ביותר לדעת זאת. אתה מספר להם על חוויותיך מהחורף שביליתָ באוסטרליה מחופש לקנוגרו. זה מאוד משעשע אותם, במיוחד את הילדה. משום מה הצחוק החם שלהם נותן לך הרגשה שאתה אכן קיים. הוא מקנה לך סוג של נוכחות, גורם לך לחשוב על זו שרחוקה ממך כל־כך. אתה מגלגל במחשבות את שירו של לי באי מסופו לתחילתו, ואיכשהו מצליח לראות את כל הפרטים שהוא כולל דרך חלון הרכבת. אולי אנו רואים את מה שאנו מתאווים לראות (מה מסתתר תמיד מעבר לאופק מבטנו?). אפשר שבחורף הזה תעבוד בתור דוב פנדה בשמורת טבע בהרים של סין. מי יודע, אולי תתרגל ללעוס קני חזרן בסבך. איי, זה יכול להחזיק אולי שבוע, אתה תמיד תתגעגע מדי לבני האדם.

2.

אתה שר שירים בחתונה בשפה שהחתן והכלה אינם מכירים. שרת את “אפר ואבק” של פוליקר־גלעד לחתן וכלה שלא שמעו מעולם עברית ושאינם יודעים מאומה על אודות השואה. הם חשבו שמדובר בשיר אהבה עצוב ויפה ושאלו אם תוכל לשיר משהו שמח יותר לאורחים. למשל, שיר ששמעו פעם. שיר של עם עתיק שאומרים שהכוהנים שלהם היו שרים אותו על המזבח בשעה שהעלו קרבנות לאלוהיהם. “זה הולך ככה,” הם אמרו “הבה נגילה הבה נגילה הבה נגילה…” נסיתָ ללמדם את הסוף, אבל הם לא גילו כל עניין בהמשך. מבחינתם אפשר להיכנס לשמחה אקסטטית באמצעות חזרה רפטטבית על “הבה נגילה”, כסוב מאוורר מקרטע או ידית של מטחנת בשר. בהתחלה שרתָ איתם, אבל ככל שהצהלה גברה, הלכתָ כרגיל והתכנסתָ, עד שמצאה אותך השתיקה.

צלילים אחרונים של תודעה ששוב אינה זוכרת דבר. אדם צף בחלל הריק ואינו זוכר דבר, ואף על פי כן חסד משוח על פניו, כפני הכהן הגדול שהיה יוצא מקודש הקודשים ביום הכיפורים, או כפני חתן בחופתו, שאומר “I do” מרוב אהבה שמציפה אותו, ובלי שום מחשבה או כוונה לנקוט אחריות על מעשיו. כשהתאוששת ממה שנדמה לך כפרפטום מובילה של “הבה נגילה” ללא קץ ותִכלה, התחלתָ לשיר להם גרסה אקוסטית ל-Joy Division – נו, השיר ההוא, Love Will Tear Us Apart. אחר־כך, בדרך למלון־הדרכים עם האורגנית שלךָ, והשכר הנמוך מכפי שסיכמתם, הרהרת בכל האהבה שעליה נאלצת לוותר במשך החיים, רק כדי שתוכל להמשיך בדרכךָ, חופשי כציפּוֹר. כציפור? נו באמת, ראיתָ את האהבה שלא־אהבתָ בכל סימן עקב שהותרתָ אחריךָ, כשהכבדתָ במשקלךָ ובמשקלהּ, על פני־האדמה

בַּקּוֹר.

3.

כשחזרת לארץ סידר לךָ חבר מהצבא עבודה כמנחם אבלים. עבודה נדרשת. הליכה למשפחות שזה עתה הודיעה להן המשלחת מקצין העיר על מות יקירן. אתה מגיע עם המשלחת; ממתין בחוץ עד לכתה. אתה והליצן הרפואי נחום, שהקצינים מכנים “נחום תקום” – אתם צוות. הוא אחראי על הצחוקים; אתה על האמפתיה. אתם נכנסים כשהמשלחת הצבאית הולכת. אתה יודע שאתה מוכרח להצליח לשכך איכשהו את זעקות השבר, את הגופים הרועדים; אין לך שום ברירה אחרת. המעסיקים שלךָ אומרים שיש אלף שממתינים בתור להחליף אותךָ.

לפעמים, כשאין עבודה, שולחים אותךָ בלי־נחוּם לבתי עלמין, אולי תיתקל בהורים שכולים; ואת נחום שולחים לבדר ילדים שנפצעו בפיגוע. שניכם לא־הכי. הולכים ושוקעים. נחוּם לוגם חצי בקבוק וודקה ליום. לפעמים אתה שומע אותו בדרך חזרה מקלל את הירח. פתאום קורה משהו שמשנה את הכול.

אתם מגיעים לנחם ולבדר משפחה שיושבת שבעה, במושב על יד פתח־תקווה. אחד הבנים נהרג בפעולה צבאית. אחיו התאום יושב שם כבר כמה ימים ולא מוציא הגה. לא אוכל. לא שותה. כולם חרדים לגורלו. אתה מנסה להרים אותו מרבצו על הארץ. נושא אותו על כתפיךָ החוצה לשמש. הוא צורח עליך. אתם הולכים מכות. נפתחת לך השפה מאגרוף מכוון היטב. הוא מנסה לרוץ אל הכביש על מנת להידרס ובכל פעם אתה מונע בעדו. בסוף הוא פורץ בבכי. ואחר־כך, אחר כך אתה מחבק אותו, ואתם עולים יחד לדירה, והוא מתיישב בחזרה ומתחיל לדבר. שוב אינו מסרב לאוכל ולשתייה המונחים לפניו. אתה שם לבךָ לכך שהוא החל לגמגם, ואתה שואל בצד מישהו אם זה חדש. ומאשרים שהגמגום שלו “חדש מהניילון”. ואז אתה מבחין בחצר בתרנגול שחור ענקי מנקר דבר־מה.

4.

אתה עובד כתרנגול אנושי.

מדי יום בשעה חמש וחצי בבוקר אתה עובר תחת חלונות הבתים ומקרקר כדי שאנשים יתעוררו למלאכת יומם. מוטב לעבוד בזה ולא לקבל דמי אבטלה. מלבד זאת, תקופת הזכאות שלך חלפה־עברה. פִּתַּחתָ בינתיים יכולת חיקוי מושלמת של תרנגול זכר. בהדרגה, אתה מאבד את בינתךָ. כמה לולנים באחד ממושבי השרון מוֹנעים בעדךָ באחד הימים להיכנס אל תוך כלוב המונח על־גבי משאית־תובלה, שעליה כתוב באותיות קידוש לבנה “בית מטבחיים אזורי – שיווק חלקי עוף”. אף אחד לא מאשפז אותךָ. לא מבהילים אותךָ לשום־מקום. עושים לךָ טובה ומסיעים אותךָ הביתה. ברגע היחיד שבו אתה מציץ מהחלון, אתה רואה גגות חוֹלפים של וילות בקיסריה.

5.

אתה חושב שראיתָ בשבּת את השלט הבא, תלוי על לוח מודעות לצד כביש גהה: “נמצא תרנגול עצוב, ניתן לקבלו על פי סימנים”. אפשר כי העוף נשמט מאחת המשאיות המובילות עופות אל המשחטות; אפשר כי הוא באמת אבד לילד, ההולך ומחפש אחריו (אביו לא יאמר דבר על זהותו של העוף לשבת), אפשר כי גם הילד שכחו. ברם, מישהו שמצא את התרנגול האובד – הלך, כפי הנראה, ותלה שלטים קטנים “נמצא תרנגול עצוב” בצד כביש גהה.

בערב שבת – כמה שעות קודם לכן, התקף שיעול ארוך. חוסר יכולת לישון. דימיתָ לשמוע מן הרחוב שיעול דומה לשלךָ. כבר מזמן אחר חצות. העצים המלבלבים בשדרה, שבשעות היום הם אצולת הרחוב, הופכים בדמי ליל לעמודים מוצללים. בגדה השנייה של הרחוב אתה מבחין בחתול רחוב מפוספס משתעל ומשתעל.

צריך רגישות של ילד כדי לחוש בעצבונו של תרנגול; גם בכדי ששיעול של חתול יִיגָּע ללב. מה נמצא מעורר מה? האם יש קשר כלשהו בין עצבונו של התרנגול ובין שיעולו של החתול? (הם נמצאים לעתים, לפחות בתודעה, ביחסים של טורף־נטרף). אפשר זכיתָ להיתקל בזה ובזה, או בזה אחר זה, ואין לדבר כל מובן. קל מדי לפטור זאת במחשבה שהם מגלמים־שניהם פנים שונות שלךָ. מדוע לבקש בכלל סדר מדוּמה בתוהו? חוסר היכולת שלךָ להכיר בכךְ שהדברים מתארעים בדרכם. הניסיון לראות בכל דבר איזה איתות סודי, שיש לו פשר.

כמה ימים אחר־כך, עדיין משתעל, אתה חולף שוב על יד לוח המודעות לצד כביש גהה. המודעה כבר אינה תלויה שם. האם נמצא בעליו של התרנגול העצוב ופדה את תרנגולו מקוטב העיצבון? האם המוצא־הישר החליט לאמץ את התרנגול העזוב, וכך גם משה אותו מהיות תרנגול אבוד? האם היה התרנגול אבוד אי־פעם? האם אכן היה עצוב? האם המודעה הייתה אי פעם תלויה על לוח המודעות בצד הכביש? לעולם לא תדע. הכול חולף מהר־מדי נגד העיניים, למשל: המכוניות על כביש גהה בתודעתךָ.

לפני שתחליט על צעדיךָ הבאים – מחשבה אחת מנקרת: כל זמן שיש מי שמוצא תרנגול על אם־הדרך, וטורח להודיע כי מצא תרנגול עצוּב – יש עדיין סיכּוּי בָּעוֹלָם.

עבדנו בקצוות של אותו מסדרון. לאיש מאתנו לא הייתה לוחית על הדלת. הכרנו זה את זה רק בשם פרטי. אני זכיתי בקיטון שיצר מגרעת במסדרון שהיה רוב הזמן ריק כמו אולם לוויות אחרי שכולם התפזרו. אתה ירשת את החדר הגדול שהפך עם השנים מחסן למדפסות וקומקומים ישנים. תמיד אפשר היה למצוא אצלך אומים, ברגים, חוט חשמל למצנם גוסס. והיה האבק. אולי בגלל האבק הציפורים נמנעו מהחדר שלך גם אחרי שהנחת בשבילן גרגרים. בוא ננקה קצת, הצעתי, אני מעדיף לרקוד, גיחכת את עצמך בדרכנו לשתות קפה. עוד נס קפה. תראה אותנו, אמרתי, ערימת פליטים משבעים ארצות, שרוטים מכאן ומשם, מחפשים בחלון את הנוף שמעולם לא נשקף ממנו. אני מתגעגע לדג שלי, אמרת, אמי שפכה אותו על מסילת הברזל לפני שעלינו לרכבת. לשלג ולעצים אני מתגעגע. את העצים למדתי לזהות לפי צורת העלים, והביתה ידעתי מתי לעלות לפי מידת האור שהסתנן מבעד לענפים. כאן אני מתעוור. נכווה מהאור. ואת? הוא שאל. ניסיתי ללכוד את הרגע. ואנשים, אתה זוכר אנשים, עניתי בשאלה למי שבכל תשובה שלו התבצרה תמיד עוד שאלה.

המשרד הלך וגווע. ישבנו באותו תפקיד מנהלי זוטר בשתי מחלקות נפרדות. אפשר היה לוותר על אחד מאתנו אבל לא עושים דברים כאלה במשרד ממשלתי, ואני מרוב בהלה יצרתי לעצמי יתרון כשהוספתי על מה שכבר היה לי עוד שתי נסיעות למחוזות מרוחקים. בבוקר לעבודה הגעת לפני כולנו ובערב היינו יחד, אחרונים. אף פעם לא ראיתי אותך ממהר ואני איחרתי לעבוד כי הצטרכתי לכל שקל. כשנשארנו לבד לא החלפנו מילה, גם לא כשנפגשנו במסדרון. אף פעם לא שמעתי אותך עוזב. כשהקירות היו נדבקים אלי כמו זיעה קרה בעקבות בהלה, הרגשתי שכבר אינך, שהלכת, שאני לבד.

בימים שלא היית מגיע למשרד אימצתי את עובדות הניקיון. פיתחתי תלות וחולשה כלפיהן. התיידדתי עם טניה ועם אמה. שתי עולות מטשקנט. הן עבדו יחד ואני שמרתי על הקטנה של טניה כשהן עלו לנקות את הקומות הגבוהות. כל מקום יכול להפוך לבית שלך אחרי שאתה מנקה אותו, אמרה טניה ואני לא הנחתי לאיש לנקות את הפינה שלי. גם סמרטוטים הבאתי מהבית ווילון תפרתי לחלון המערבי בשתי שכבות כדי לעמעם את אור השמש של אחרי הצהריים. היינו כל כך נידחים במשרד שלנו שכמעט נשכחנו.

בקצה המסדרון שכן אולם השרטוט והמפות העבשות ולידו חדר הבנות. ישבו שם שתיים. הן דמו בקולן ובמראן ולקח לי זמן להבדיל ביניהן. כולם אהבו להיכנס לחדר הזה. הוא היה מקושט כחדרן של מתבגרות ובחללו עמד ריח בושם שהבנות השתמשו בו. גם אני נכנסתי לשבת שם מדי יום ביומו לכמה דקות, להיות בין בני אדם, והיו שם העוגיות שהן אפו והציוד המשרדי ומכונת הצילום ששימשה את כולנו.

בימי רביעי הגיעו אלינו אורחים מהמשרד הראשי. הם באו לישיבות ונשארו עד אחרי הצהריים. אהבתי את יום רביעי כל עוד ידעתי שהממונה עלי לא מגיע. קיבלתי הפסקות נשימה כשחשבתי עליו. לא הצלחתי לעמוד מולו. הוא היה עולב בי ואני הייתי מתכווצת. פעם, אחרי שהגשתי בקשה לחופשה, התפרץ לחדרי וצעק לעברי “את משתינה עלי מהמקפצה”. עצם האפשרות הזאת העבירה בי צמרמורת. היה לי פחד גבהים ופחד מים ולא הצלחתי לדמות אותי עושה את מה שייחס לי. התאפקתי לא לצחוק ונשארתי שקטה עד שיצא את החדר.

אתה זיהית שהוא עצמו חושש לאבד שליטה. על מי, עלי? הרגשתי מוגנת. לא הייתה לו סיבה לחפש אותי. נשאתי במטלות המשרד ביעילות ובלי להביא כל נזק. המבט שלךְ משפיל אותו, אמרת לי פעם, הוא יחכה עד שיפיל אותך בכלים שאין לך. אם היית פוזלת היית עובדת מושלמת. לךָ היו מעלות גלויות. צלעת וגמגמת וככה הרווחת את השקט שלך. לעומתך, ממני, לו היה עולה בידם, הם היו מסירים את העור עם השמלה. באתי להתפרנס וחזרתי הביתה מחוללת. תיעבתי את מה שהמקום הזה מעולל לאנשים. אתה זיהית את זה. לפעמים חשבתי שאתה בא בעקבותי רק כדי להרחיק אותי מהאש.

דבר לא ידעתי עליך. דיברת על עצמך כמו על מישהו שוויתרת עליו. אביך נכלא ואמך איבדה את העבודה. שום דבר מעבר לזה. מחקתי, כל מה שניסיתי לאחוז בו, נשמט, אמרת. ומה במקומם, שאלתי ואתה הבטת במבט המתעתע שלך. בסולם הצבעים זה היה מבט בלתי נתפס, על גבול הווניל.

מתחת לחלון המערבי של קיטוני השתרע בסיס צבאי. לפי רמת התעסוקה שהייתה לחיילים אפשר היה לחשוב שמכשירים שם עובדי מדינה לעתיד לבוא. בקרוב יפנו אותנו ויפנו אותם וכל המתחם יהיה מגדל מגורים או ריאה ירוקה, תלוי בכוח שיהיה לוועד השכונה. גם את רעידת האדמה עברתי בקיטון שלי. הטנדר במגרש החניה של הבסיס ניתר ממקומו וחייל צעיר צעק, המפקד מזדיינים שם… או שזאת רעידת אדמה, אידיוט, קרא אליו מישהו, והיונים שנדבקו למעקה שלי עפו סופסוף ולא חזרו ימים רבים.

כשהמלחמה פרצה לא הגעתי לעבודה יותר מחודש. הייתי ערה בלילות והתחלתי לכתוב. לפעמים העברתי את הלילה בשיחה עם שדר תורן בתחנת רדיו. למחרת ננזפתי על ידי קרוב משפחה, מה זה השתגעת, יפטרו אותך מהעבודה, מה שאת מספרת ברדיו יותר מפחיד מהמלחמה. אבל אני ידעתי שיש לי ביד פצצה של מחשבה וכתבתי לי הצגה ומצאתי לי במודעת דרושים בימאי וחתמנו על חוזה עם מנהל פסטיבל האביב ושמחתי מאוד וגם רציתי מיד לברוח. פחד במה שיתק אותי לפתע. שיננתי את הטקסט ואיבדתי אותו בחזרות. הייתי ממוטטת ולגמרי לבד. הצטרכתי למי שינחם אותי והלכתי ושכבתי עם אחד השותפים מהמינימרקט שקניתי בו מצרכי מזון הביתה. כשהיה לי רע הייתי תמיד במיטבי ועדיין גברים לא התאהבו בי. לא מצאתי לזה הסבר. ההתחלה היתה יפה ואטית והסוף חד ומהיר. בעזרת הדמיון הגלדתי בכל פעם.

הבחור מהמינימרקט היה מוזר מהרגיל ובילה עם הראש בין הרגליים שלי יותר זמן מאשר מולי פנים אל פנים. כשהעייפות איימה למוטט אותי שבועיים לפני הפרמיירה הרחקתי אותו ממני לאחותה של השכנה שהתגוררה מולי. הקשר שלהם החזיק יפה וגם הפטוניות שהם שלחו לי.

אחר כך שוב ריקנות. לעבודה חזרתי אחרי חודש היעדרות בלי אישור. כצפוי עברתי מסדר השפלה. איימו בהשהיית הקביעות והשאירו אותי בחוסר ודאות תקופה ארוכה. הממזרים לא ידעו מה לעשות בי. צברתי זכויות שאפילו לא ידעתי על קיומן. ידיהם היו כבולות. בסופו של יום נענשתי בצמצום שעות עבודה נוספות.

שמחתי להישאר גם אם הלעיגו אותי וכמעט קיצרו גם את קנה הנשימה. השוקת התרוקנה. הבטתי סביב ולא היה בנמצא במי להתנחם ולנסות להשיב את כל מה שהשגתי ונלקח ממני. לא נשאר בידי אלא לשמר מעט מכבודי ובלבד שלא להניח לאיש לזהות שמאות השקלים שנגזלו ממני חסרים לי לאוכל. אתה ניסית להתקרב אלי באותה תקופה ולא נתתי. הרגשתי שכדי להינצל עלי לשקוע לבד.

כשהוא יושב חמוש באקדח בבודקה שלו, שומר משה הקב"ט על העובדים בבניין שהיה מטה משטרה בתקופת המנדט. דובלה, קודמו של משה, גמר את יום העבודה שלו באמבולנס אחרי שבמעט השכל שהיה לו השתעשע באקדח וכדור שנפלט צמצם לו את מספר האצבעות וחורר את כף היד. בצהריים מדי יום, צפרירה מהוועד עושה את המעשה הטוב שלה ומאכילה במזון שרכשה בכספי הקופה הקטנה שלנו את החתולים והעורבים שחולקים אתנו את מגרש החנייה.

בעת ההיא בודדה בנישואי נפרדתי מבעלי והתאהבתי במלאכי. מתוק מלאכי. מלמולי תפילות גדשו את שפתיו. חרבה באתי אליו. הוא היה האיש המושלם לשאת אותי בזרועותיו כשחצינו פעם שדה אחרי הגשם. כשהרתה אשתו הלכתי מאהובי מלאכי כאילו נתלש ממני אבר חי.

לפתע היה לי קיטוני לזרא. המטבח המשרדי עם המקרר הקטן שעמד על השולחן כדי שלא נצטרך להתכופף חס וחלילה, דמה לחדר טהרה עד שהתהלכתי בו גם אני כבתוך ארון מותי.

יצאתי לרחוב וראיתי אנשים ולא זכרתי מה הם היו לי פעם. אתה התחלת להיעדר והיית שב וחוזר לקראת סוף היום אפור ושותק. פעם הבאתי לך עוגת שמרים שעשתה אותך מאושר עד ששוב הלכת. ידעתי שאתה נוסע להוספיס לטפל באשתך לשעבר. לבד ממך לא טיפל בה איש. בקושי הכרת את הארץ. מאז עלית לא יצאת את העיר. והיה לך הגמגום והמבטא ואני לא הספקתי להגיד לך כמה יקרת לי ואיך החזקת אותי כל השנים האלה בחיים גם כשרק היינו זה לזה כצל עובר במסדרון ארוך.

ביום רביעי, שלא כמנהגי, עליתי למשרד הראשי ופקידים משם באו אלינו. בחדר הבנות הייתה המולה נעימה. אנשים התלוצצו, שתו קפה ופרסו עוגות. לפני הישיבה הגדולה מישהו הציץ לחדרך לראות אם הגעת ולא הבחין שאתה שרוע על הרצפה. בצהריים מצאו אותך קר וללא נשימה. מאוחר לומר, אם הייתי שם הייתי יודעת.

בארנקך נמצאו שתי תעודות מזהות. שלך ושל אשתך לשעבר. היא תחיה עוד חודשיים אחריך ואז לא יישאר זכר. למחרת הגעתי לעבודה אחרי שכולם כבר יצאו ללוויה. התכוונתי למהר ולהספיק לעלות לאיזה אוטובוס, ואז ראיתי על הקיר את מודעת האבל. אחרי המילים שניסחו צער ויגון של הנהלת המשרד והחברים ופרטים על סדרי ההלוויה הופיע גם שם משפחתך, שבו נתקלתי לראשונה. שמך המלא, הזר, הניס אותי בכיוון ההפוך מתחנת האוטובוס, למשרד אל הקיטון שלי. הצטרכתי להיות לבד בין הקירות.

מאותו יום לא יכולתי לשאת עוד את הערב המחשיך את החדר שלך והייתי מקדימה לעזוב בחיפזון לפני אחרוני העובדים.

פעם, בשלהי שנות העשרים שלי, בשעת הדמדומים שבין הבחרות לבגרות, עזבתי מקום עבודה ולא מצאתי חדש. בימים הראשונים חוויתי תחושת חופש משכרת. חייתי כמו משורר: ביליתי בעיר עד מאוחר בלילה. קמתי מאוחר בבוקר. קפה וסיגריה ראשונה על המרפסת. שירים ישנים ברדיו. השכנות מנערות שטיחים על המרפסות. ילדים חוזרים עם ילקוטיהם הכבדים מבית הספר, גוררים רגליים בעפר ובועטים בפחיות קולה ריקות כמו בכדורגל. אבל אחרי כמה ימים נסדק מעטה הזחיחות והחרדה התחילה לחלחל אל תוך התודעה. הפִרצה הראשונה בחומת הביטחון העצמי שלי הייתה החלומות: עכבישים שחורים ושעירים פרכסו בתוך החולצה שלי. כלב רע נשך אותי ברגל והסתכל בעיניי בלעג אכזרי. עמדתי בראש גרם מדרגות גבוה והבטתי בחוסר אונים בתהום שמתחתי. אחר כך התחילו להופיע אצלי באופן בלתי רצוני ניסוחים מתגוננים כגון: “אני בודק כמה אפשרויות” או “אני בדיוק סיימתי את המעורבות שלי בפרויקט…” מפלס חשבון העובר ושב שלי הלך וירד בקצב מעורר דאגה, ואתו הלך וירד גם מפלס הערך העצמי. ככל שנקפו הימים הלכה המחשבה על מציאת משרה רצינית והתרחקה ממני, הלכה ונראתה בלתי אפשרית.

לבסוף נאלצתי להתפשר על משהו, ולו גם לא מכניס או מכובד במיוחד. הסכמתי לשמש, על תקן של עובד זמני, כמשגיח בבחינות בגרות. אני עדיין זוכר בבהירות מעליבה את ישיבת התדרוך שנערכה במשרד כוח־אדם עלוב ומזוהם, בבנין משרדים ישן במרכז העיר. את העצבנות שבה סקרתי את שאר העובדים הזמניים שהתקבצו בחדר הקבלה הצפוף. את הסירוב העקשני, הנפחד שלי לנסות ולשער את גילו של מנהל המשרד שישב מאחורי שולחן הכתיבה ונאם בלהט מגוחך על דיוק, מסירות ואחריות. את הניסיון הנואש שלי לשמור על ארשת מבודחת ולראות בכל העניין רק אפיזודה חולפת, פרט ביוגרפי פיקנטי ותו לא.

וכך מצאתי את עצמי עומד יום אחד, יום חם במיוחד, בכיתת תיכון אפלולית ומיוזעת, הטובלת בשלולית העצלתיים של אחר־הצהריים, ומסביר בקול שנראה לי סמכותי ומקצועי את נהלי בחינת הבגרות לחבורה של תלמידים שנראו אדישים ומשועממים. העובדת הזמנית השנייה שהייתה אמורה להשגיח יחד אתי על הכיתה איחרה לבוא והשאירה אותי לבדי בתפקיד המבוגר האחראי – תפקיד שהיה קשה עלי יותר מכפי שיכולתי לשער. כששאלתי, בסוף ההסבר הטרחני שהוכתב לנו על ידי ההנהלה: “יש שאלות?” התרוממו מולי פתאום, באמצע השורה השלישית, זוג עיניים מהפנטות. נערה יפה באופן יוצא דופן, שהייתה אפופה בהילה זוהרת של מיניות נדירה בחריפותה, קימרה לעברי את שפתיה המלאות בחצי־חיוך מתריס־מלגלג ומתחה באטיות מתגרה את זרועה החשופה כדי להצביע.

“כן?” גמגמתי בקול מרוסק. היא תפסה אותי לגמרי לא מוכן. רעד של צחוק כבוש עבר בכיתה.

“המורה,” היא המשיכה בקול מתפנק “אפשר לצאת לשירותים?” הסמקתי. מצחי התכסה זיעה. הקול שלי התעבה מרוב מבוכה והמילים יצאו מפי חצציות ומאולצות:

“כן, בטח, אבל תעשי את זה מהר, בסדר?” רטט נוסף של צחוק עבר בין התלמידים.

הרגשתי שהפנים שלי התלהטו. לא ידעתי מה לעשות עם הגוף. שאבתי פנימה את הבטן, יישרתי את הגב והצמדתי את כפות הידיים זו לזו בתנועה מהירה מדי. הן השמיעו נקישה רמה, כמעט מחיאת כפיים. שוב עבר צחקוק בכיתה, כבר לא כבוש הפעם. שתי בנות התלחשו עלי בשורה האחרונה. העין העצבנית שלי קלטה את החיוכים הרחבים שלהן ואת הטית הראש שנועדה להסתיר אותם. הנערה התרוממה לאטה מהכיסא, בלי להתיק את המבט החודר שלה משלי. החיוך המתגרה שלה העמיק. היא זקרה מולי את הכתף החשופה שהחולצה הלבנה, הגזורה קצר, גלשה ממנה, הניפה הצדה בתנועה קולנועית את מניפת שיערה וצעדה באטיות מכוונת אל הדלת, עוברת קרוב מאוד אלי, כמעט מתחככת בי בעוברה. הייתי צריך לאסוף את כל כוחות הרצון שלי כדי לא להסב אחריה את ראשי להסתכל בה כשיצאה מן הכיתה.

זה לא היה הזעזוע היחיד שלי באותו יום. כמעט ופלטתי צווחה כשהאישה שהוצבה להשגיח יחד אתי על בחינת הבגרות נכנסה לכיתה, מחבקת אל חיקה ערימת מחברות צהובות ומחייכת לעברי בהתנצלות. היא נראתה בדיוק כמו נגה, כפילה מושלמת שלה. אלא שהכפילה הזו הייתה מבוגרת, אפורה ולמודת סבל, צל מובס של נגה כפי שתראה בעוד עשרים שנה.

הייתי מאוהב בנגה בחורף הקודם – אהבה נכזבת, רעה ולא פתורה. העיניים שלי היו מסומרות אל תווי הפנים הזרים והמוכרים כל כך. היה בה, באישה שלפני, את אותו יופי שברירי ומתנשא של נגה: האף הסולד, העיניים האפורות ואוזני השדונית המחודדות. אבל היופי הזה השתקף בה באופן מעוות, עצבני, עוכר שלווה. מחשבה קרה חלפה במוחי: “היא חולת נפש, היא משוגעת!” משהו במבט שלה הסגיר את זה. רעד האצבעות, המבט ותנועות הידיים.

הבחינה נמשכה לה, עצלה חמה וכתומה כמו האוויר והאור וכמו נעוריהם החושניים והנרפים של הנבחנים – אבל האישה שלידי הקרינה עצבנות קרה ואפורה שהעכירה את האווירה. אני עדיין זוכר בבירור את השקט הטעון, החשמלי, של הבחינה; החלונות הסדוקים ושולחנות הפורמייקה הירוקים שקצותיהם נראו מכורסמים; הבנות שמעכו את השדיים הצעירים שלהן אל השולחנות הקטנים, רוכנות עליהם בריכוז, כמעט ומצמידות את לחייהן אל הזרוע הכותבת; העגילים המגוחכים למראה ופצעי הבגרות המוגלתיים של הבנים; הממתקים ובקבוקי המים הדביקים שעל השולחנות. הרשמים זרמו בלי רחמים אל תוך ההוויה הפרומה שלי, חסרת המגן, והציפו אותי בגלים קצרים ומכאיבים של נוסטלגיה עכורה. כל כך הרבה הבטחה נדחסה אל תוך החלל החמים הזה, כל כך הרבה פוטנציאל שסופו להכזיב ולהיות מוחמץ. אני לא יודע איך הצלחתי להתאפק ולא פרצתי בבכי באמצע הבחינה.

הבחינה הסתיימה. אספנו את המחברות והבאנו אותן אל חדר המורים כדי למסור אותן לנציגת משרד החינוך שחיכתה לנו שם. בחדר המורים שררה מהומה איומה. הבוחנים והמשגיחים – אנשים נרגנים ולא צעירים – צרו בתוקפנות על שולחן קטן שאליו ישב איש מקריח, מגוחך ועלוב מאוד למראה. האיש היה לבוש בחליפה ירוקה מכוערת להפליא ובעניבת עור שחורה. שיער צדעיים מסולסל היה משוך לרוחב גולגולת הדג הקירחת שלו. גם הבעתו הייתה דגית: עיניים עגולות פעורות בתימהון מטומטם וגבות קלושות מורמות בתהייה נצחית. את המראה הדגי המאוס השלימו פה מעוגל וסנטר נסוג, רופס ומכוער. הוא ישב שם במעין אדנות של רגע, זר ומעורר רחמים בלבושו המשונה, בקרחתו המסורקת ובגינוני השררה המהוססים שניסה לשוות לעצמו, וניסה להשליט סדר במסירת המעטפות המלאות וברישומן. “רגע, רגע אחד ביקשתי, אני מבקש לשמור על הסדר, אחד אחד בבקשה!”

האישה האפורה שאתי, שהחזיקה עכשיו סיגריית מנטול ארוכה בין אצבעותיה הרועדות, שאלה אותי, בלחישה מרירה ורמה מדי שהדהדה בכל חדר המורים: “מי זה האיש הזה, מי הוא בכלל?”

הייתי מרוכך, עצוב ואבוד. העליבות של הסביבה חברה אל העליבות הפנימית שלי. לא יכולתי לראות את האיש המסכן הזה בעלבונו. הייתי חייב לייפות איכשהו את המצב: “זה בטח נציג של המשרד או משהו כזה!”

ברק פתאומי של רשע החיה את העיניים האפורות. הדמיון הרדום לנגה הפך, לשנייה אחת, חי ומכאיב: “איזה נציג?” היא סיננה ברשעות, “הוא נראה לך נציג של מישהו? סתם, איש קטן שמצא הזדמנות לשלוט!”

*

הגבולות דקים, לפעמים דקיקים ממש. אפשר, בהחלט אפשר, ללכת ביום רגיל של קיץ ברחוב, סתם רחוב: שקט, מהוגן, מרופד בגינות קטנות, באורנים ובחנויות מכולת. ללכת ולהגיע אל ספסל רחוב. סתם ספסל, פשוט ורגיל, עשוי עץ צבוע באדום מתקלף. לעצור מולו פתאום, לעצום את העיניים חזק, לפקוח אותן שוב במאמץ, ואז להישכב עליו מלוא קומתך כשהמבטים המשתאים של העוברים ושבים דוקרים אותך מכל עבר. לשכב על הספסל ולחבק את תיק העור החום המרופט שלך אל החזה. לחבק אותו חזק, חיבוק נואש. לעצום שוב את העיניים, ללחוש בלי קול: “די, אני לא יכול עוד!” ובאמת לא להיות עוד לעולם.

בהחלט אפשר. אפשר היה גם לבדות סוף טוב לסיפור הזה. אפשר היה אולי לסיים אותו כך: “עברו שנים מאז. הספקתי לשכוח אותם, את כולם: את אלת הנעורים האכזרית שלי, מלכת כיתה י”ב. את נגה, את כפילתה האפורה והמרושעת ואפילו את איש הדג המקריח בחליפה הירוקה. שכחתי אותם לגמרי, עד היום. אבל היום, אחרי הצהריים, הלכתי ברחוב הראשי, ההומה, הצבעוני, הגדוש בבני נוער ובתיירים ובתי קפה ומסעדות וחנויות גלידה. האור הכתום של שלהי הקיץ שטף את הרחוב, הזהיב את זרם האדם הצבעוני והוסיף לו, לרגע, ברק קסום של יוקרה. ואני, שבדיוק מיהרתי לישיבה חשובה ופילסתי דרך בין ההמון האטי, מנופף בתיק העור החדש שלי, מתנה ליום הולדתי האחרון, האטתי גם אני קצת את הקצב ונשמתי לתוכי את האור הכתום והתבוננתי סביבי ופתאום הזדקר מולי מראה שהעמיד אתי במקום, מלא השתאות, מראה שחי אצלי עד הרגע, עד כתיבת הפסקה הזו. איש הדג שלי עמד מול דוכן גלידה, ולידו עמדה האישה האפורה, שלא הייתה עוד אפורה, ושאור השקיעה הכתום התאים להפליא לצבע החינה החדש של שיערה. ביניהם עמדה ילדה קטנה, לא יפה במיוחד אבל חמודה מאוד, בשמלה קצרה. הילדה החזיקה גביע גדול של גלידה ביד והאיש הושיט, בתנועה אבירית מבודחת, גביע שני לאישה, והיא, גם כן בטון מבודח, ענתה, כאילו בשם הילדה, בקול ילדותי: ‘תודה רבה, אבא!’. אור שקיעה קסום עטף את השלישיה שלי, ליטף והזהיב אותה, ואני עמדתי שם, אדיש לדחיפות העוברים ושבים ולבקשות ה’סליחה, סליחה…' התקיפות שלהם, ובהיתי בקסם הזהוב, המשולש שמולי. מזל שהיו לי משקפי שמש, בכל זאת, אדם מבוגר לא אמור לעמוד בעיניים דומעות באמצע הרחוב ולבהות במשפחות שיצאו לאכול גלידה."

אבל לא הייתה ילדה, לא גלידה, לא שעת בין ערביים קסומה ולא שיער קצוץ צבוע בחינה. יום אחד, בשלהי הקיץ, שמעתי לידי קול מוכר באוטובוס. אין לי מושג איך זיהיתי אותו. מה לי ולו, בעצם? מה היה בו שעשוי היה להיחרת אצלי ככה? לא הייתי צריך להסתובב כדי לדעת שהוא לבוש באותה חליפה ירוקה מגעילה ובאותה עניבת עור בלתי אפשרית, זרה ומביכה. הוא עמד ליד הנהג, אחז בידו כריך גדול של גבינה לבנה ודיבר עם הנהג: “אין בארץ הזאת מקום להתפתח מבחינה מקצועית! רק בחוץ לארץ יודעים להעריך כישרון ומקצועיות…”

לא הייתי מסוגל להקשיב להמשך המשפט. קמתי בתנופה חדה מהכיסא. נהמתי “סליחה” ניחרת אל שכנתי־לספסל המופתעת שנאלצה להתרומם כדי לפנות לי מעבר, וכמעט רצתי אל החלק האחורי של האוטובוס, לעבר היציאה. ניסיתי מאוד להימנע מזה, אבל זוית העין התעקשה לקלוט ולוודא את הכאב. כן, זה היה הוא: עלוב, זר, מגוחך… וכן, נכון, עדיין לבוש באותה חליפה ירוקה, בעניבת העור, בשיער המשוך הצידה, הכול… הכריך האכול למחצה היה אחוז בידו האחת, ובשנייה, על נייר מכתבים ממורטט היה כתוב “קורות חיים” בכתב יד מעוגל של תלמיד בית ספר שקדן.

אמא שלי כועסת עלי מאוד. איחרתי בעשר דקות לטקס יום השואה במושב.

איפה היית, היא שאלה אותי.

הייתי בעבודה, עניתי, בבית האבות.

לאחֵר לטקס יום השואה זה דבר איום ונורא. הרבה יותר נורא מלנגב לניצולי שואה את התחת.

לודוויג בבוקר

אני מטיילת עם לודוויג בבוקר, לנשום קצת אוויר, לראות קצת פרחים ועצים.

אני אומרת כמו תמיד: איזה יופי לודוויג, תודה רבה שאתה לוקח אותי לטיול, ולא מרביץ לי בדרך.

יום אחד עברנו ליד הבית של אמא שלי.

אמרתי לו, כאן גרה אמא שלי.

לודוויג שאל: אמא שלך גרה לבד? היא פנויה?

נזכרתי שהעזתי פעם וביקשתי מאימא שלי שתעזור לי להכיר בחורים. אמא שלי, שהייתה אז בת שישים אולי, ועבדה באותו זמן בגינה היפה שלה, אמרה, בלי להרים את מבטה מהוורדים שלה, מה את רוצה ממני? אני פוגשת רק קשישים.

לודוויג בערב

לודוויג לא מוכן להיכנס למיטה. אומר: אין לי כדורים לתת לאבא בבוקר.

פעם אחת הבאתי לו שני כדורי סוכרזית בתוך כלי קטן לתרופות וכוס מים עם קשית.

אמרתי, בשעה שבע בבוקר אתה נותן לאבא את התרופה, לא צריך לדאוג.

כוס המים בשבילי? שאל לודוויג.

כן, אמרתי, תשתה כמה שאתה צריך.

לודוויג נרדם.

פנחס הנפלא

בגיל 97 יש לפנחס עיניים כחולות ותווי פנים בלי קמטים שמזכירים פנים של תינוק. הוא אף פעם לא מרביץ למטפלת או חונק אותה. לוקח את היד של המטפלת אחרי שקילחה אותו או נתנה לו לאכול, מסתכל לה בעיניים ואומר תודה.

נטשה פוחדת שאלוהים לא ישים את פנחס בגן עדן. אני אומרת לה: אל תדאגי, זקן שלא מרים יד על המטפלת שלו הולך ישר לגן עדן, אלוהים אוהב אותו.

לודוויג מרביץ.

אתמול הרביץ לי כשקילחתי אותו, צבט אותי בזמן הטיול כשניסיתי להלביש לו את המעיל, וחרק שיניים וצעק כשניגבתי את הנזלת שנזלה לו על החולצה.

הבת של לודוויג אומרת שאין לו מושג מה הוא עושה.

אני חושבת: להכות מטפלת עושה לו מצב רוח טוב, משכיח ממנו את הצרות, את מות אשתו ואת הסיוטים על השואה.

ערב אחד ישבה המטפלת נטשה, שהרגישה שסופו של פנחס קרוב, החזיקה לו את היד וליטפה אותו.

גם לודוויג רצה תשומת לב.

פנחס צעק עליו: קנאי, קנאי, נטשה היא רק שלי.

יוכבד

יוכבד יושבת כל היום בכורסה שלה עם הרגליים למעלה, מכוסה בשמיכה, מביטה בעיניים.

אני אומרת לה: יוכבד, העיניים שלך כחולות כמו הכנרת. היא מחייכת, ואני אומרת לה: החיוך שלך מאיר כמו השמש.

היא אומרת: אמא גרה באמריקה ואבא התחתן והקים משפחה חדשה.

אני אומרת: אל תדאגי, אמא תחזור בקרוב מניו־יורק, היא נסעה רק לחופשה.

יום אחד צעקה יוכבד בקולי קולות: אמא נסעה לפריז. אני אמרתי: בפריז אני רוצה להיות. תגידי לאמא שתזמין את שתינו לביקור.

יוחנן האדום

הלבשתי את יוחנן בחולצה אדומה.

אמר לי: החולצה בשום פנים ואופן לא שלי.

צעק: אני לא קומוניסט.

אמרתי: היום מותר ללכת בבגד אדום, זה לא כמו פעם. הזמנים השתנו, הקומוניזם כמעט נכחד.

שאלתי אותו: לאיזה מפלגה היית שייך, מפא"י או מפ"ם?

אמר: אני תמיד הייתי במפא"י.

מזל שלא שאלתי אותו אם היה חבר במק"י.

כשהייתי בת עשרים הייתי מבקשת מאמא שלי שתשיר לי את האינטרנציונל, ואימא שלי הייתה עומדת דום ושרה לי, לשמחתי הרבה ולאושרי המוחלט.

שכחה

בזמן האחרון אני שוכחת הכול. אני אומרת שנדבקתי מהקשישים שאני מטפלת בהם, ויש לי אלצהיימר מדבק וממאיר.

בערב השכבתי את לודוויג במיטה לפני השינה. במיטה לידו גסס פנחס, וכל המשפחה שלו חיכתה מחוץ לחדר כדי להיפרד ממנו. מיהרתי להוריד ללודוויג את השיניים, לחוצה מהמעמד, שמתי אותן בקופסה וכעבור רגע לא מצאתי אותן. ניערתי את לודוויג במיטה, חיפשתי שם את השיניים. לודוויג התעורר וצעק: געוואלד!

המשפחה של פנחס עמדה סביב המיטה ונפרדה.

למחרת, אחרי חיפושים רבים, מצאה המטפלת נטשה את השיניים מתחת לכובע הטוויד היפה של פנחס, שכבר הגיע לגן עדן בינתיים.

ולי זה הזכיר סיפור ששמעתי, על כובע שהיו בתוכו שיניים שכל פעם שחבשו אותו היו אוכלות את הראש. אבל לדעתי המוח מתחדש וצומח בכל פעם שנוגסים בו, והמחשבה נהיית יותר בריאה ושמחה ולא שוכחת. השיניים בתוך הכובע צוחקות בכל פעם שחובשים אותו, מספרות שירי אהבה לראש שמתחת לכובע.

לפני שלוש שנים היא התקבלה לעבודה בסניף הישראלי של העמותה העולמית אימג’ן, שבתרגום לעברית נשארה “אימג’ן” כי “דמיין” לא נשמע בעברית כמו שם של עמותה, ו"הן אפשר", שעלה על הפרק, היה בכל זאת יותר מדי יפה ירקוני בשביל הסניף הישראלי. באימג’ן העולמית היו די לארג’ים עם הסניפים שלהם בבחירת המאבקים, מאלימות נגד ילדים או נשים דרך שחיתות ועד אי־שוויון עוני ותת־ייצוג. הסניף הישראלי הלך חזק על שוק העבודה, תנאי העסקה, פנסיות, פיטורין, ביטחון תעסוקתי, קידום זכויות, יו ניים איט היו אומרים שם.

בשלוש השנים מאז שהתקבלה היא גם סיגלה לעצמה כמה הרגלים, ואת כולם הוא כיבד אם כי הקפיד לא להשתתף. אוכל בריאות, למשל, היא ממילא אהבה, ובשבילה אפילו ההורדה של הבשר והעוף מהתפריט, בהתחלה בימי שני ואחר כך בכל ימי השבוע, הייתה קלי קלות. הוא הכין לה דגים במיוחד בכל ברביקיו משפחתי, אבל בעצמו התעקש לאכול בשר בשני ובכלל וגם לעשן הוא לא הפסיק, כל השבוע. היו גם החנויות היד־השנייה. זה היה פשוט בשבילה, היא תמיד הייתה לא קונפורמיסטית בביגוד ומותגים אף פעם לא דיברו אליה; וגם פה הוא פירגן, אחלה עסק זה הוא אמר, אבל אצלו הלבוש היה טיפ טופ, יד ראשונה ומגוהץ ובלי עניינים. עניין הטלוויזיה היה בלתי אפשרי, וזה לא שהיא לא ניסתה. הטלוויזיה לא באמת עניינה אותה, ומבחינתה להוציא אותה מהבית ברגע, אבל על זה הוא לא היה מוכן אפילו להתחיל לשמוע. הוא היה מביט בה במבט מזוגג כאילו היא הטלוויזיה בעצמה ואומר, טוב תקראי ספר, מה את רוצה ממני, את לא חייבת להסתכל.

אבל הכי בלתי אפשרי היה הקטע עם החופשות. בקיץ הראשון שלה באימג’ן, בסביבות יולי, המשרד כמעט התרוקן, כולם נסעו. לא שבמשך השנה לא נסעו. היה היער השחור והיה קצת סקי אצל שני עובדים ספציפיים, והיו טיולי הבר והבת מצווה והיו צימרים מפנקים של זוגות שהיו חייבים קצת פסק זמן מהילדים וזמן איכות לעבוד על הזוגיות והיו גם צימרים של משפחות עם ילדים. כל זה היה, אבל בקיץ הגיע לשיא. היא לא הבינה איך הם מצליחים, הרי אי אפשר להיות עשירים גדולים מעבודה באימג’ן והיא ידעה איך כולם כורעים תחת הנטל. הם בעצמם הפיקו נתונים בתוך הארגון על קריסתו של המעמד הבינוני ועל זליגתו אל עבר קווי העוני ודיברו על זה כל היום במשרד, זה בדיוק אנחנו שקורסים, והם צדקו, קורסים תחת עול השכירות ויוקר המחייה וחוסר הביטחון התעסוקתי, יו ניים איט הם אמרו. אבל הקיץ, הקיץ בעינו עמד. היא חשבה שהיא משתגעת מכל הנסיעות האלה אבל לו זה לא דגדג. שיסעו, הוא אמר לה, שיהיה להם לבריאות, מה יש.

בקיץ השלישי שלה באימג’ן היא כבר לא יכלה יותר, היא הייתה מוכת אמוק. בלשון המעטה היא הייתה מוכת אמוק. ערב מהביל אחד היא התפוצצה, חזיתית היא התפוצצה. מה כבר ביקשתי? היא עלתה על טורים, אם המצב כל כך קשה, מצדי בוא נקים אוהל ליד הים, נעשה קמפינג, ניקח איזה חדר צנוע, אבל בוא נעוף מפה, לקיבינימט אפילו. הוא המשיך לשתוק והיא אמרה לו, מה קרה? כל זב חוטם במדינה הזאת מוצא איזה דיל, למה אנחנו לא יכולים למצוא איזה דיל ש’זה גרוּשים'? זאת הייתה מילה מאימג’ן. גרוּשים. מילה שנות השמונימית שנכנסה דווקא לשיח החופשות הפנימי ולא זזה משם למרות שנות האלפיים שכבר היו בעומקן. כנס לאיזה אתר, היא אמרה לו, תהיה קליל, כנס למפלט האחרון, למהרגע להרגע, לנגעת נסעת, למשהו! אז בסוף הוא נכנס, וזה קפץ, הדיל הזה שזה גרוּשים, ארבעה ימים ושלושה לילות, ולפני שהוא הספיק להגיד לה מה את אומרת היא אמרה לו תסגור, היא לא ראתה בעיניים, תסגור.

שלושה ימים אחר כך הם יצאו. חופשה מתחילה ישר כשיוצאים מהבית, היא אמרה בקול רם כשנכנסו לאוטו, כדי שגם הבעל שלה (היא הקפידה לקרוא לו בן־זוגה) וגם הילדים ישמעו. כשהגיעו למלון ונכנסו ללובי זה צעק אליה מכל מקום, אבל היא בחרה להתעלם, לא קרה כלום היא אמרה לעצמה, זה לא אומר כלום. הקירות של הלובי שצבועים בוורוד עתיק עם פסים בתכלת ובירוק פיסטוק, ועצי הדקל מפלסטיק שהיו מפוזרים שם ופינות הישיבה שנראו כמו פינות המתנה של קופת חולים, רק טיפה משודרגות, והכול בירוק בקבוק. הילדים מצאו אקווריום ענקי ליד הכניסה. הקטן אמר, יש פה דג חרב, והיא אמרה וואו בלי לחפש אפילו, ובשקט היא מצאה את עצמה נוקשת על האקווריום, לא יכול להיות שזה פלסטיק היא אמרה לעצמה, זה חייב להיות זכוכית, אבל העיניים שלה רק ראו את ערמת הירוקת שבחיבורים בין הפאות. כשהסתכלה על הפקידה בשולחן הקבלה היא ציינה לעצמה, יש פה מדים לעובדים ואפילו צעיפים לפקידות, זה די אומר שהכל בסדר. גם הילדים בהיי, מתוקים כאלה, היא אמרה לעצמה, מה צריך יותר מזה; והם הלכו כולם, כל המשפחה שהייתה כבר בחופשה עכשיו, לכיוון המעליות.

ברחבה שליד המעליות היא כבר ממש התחילה להבין, התחילה להבין מה הולך פה לעזאזל. היו שם אולי עשרים איש, כולם כבר ותיקים יותר במלון, ראו על הפנים שלהם שהם כבר יומיים שלושה פה. כשהמעלית הגיעה היא הייתה מלאה עד אפס מקום בעוד אנשים וילדים עם ותק, אי אפשר היה להכניס סיכה והם המשיכו למעלה כאילו כלום, ככה בלי שאף אחד ייכנס. כשהצליחו להידחף למעלית, על הרצפה הייתה שלולית מים, ולפחות עשרה אנשים חוץ מהם היו שם, אי אפשר היה לנשום. וכשיצאו למסדרון היא אמרה לעצמה במילים ברורות, עד אותו הרגע הכול היה שברי מחשבות הדופות, רגע, היא אמרה, מה הולך פה לעזאזל. זה היה כבר משפט עם היגיון תחבירי וגם השלמה מסוימת עם העובדה שייתכן מאוד שיש פה בעיה, רגע מה הולך פה לעזאזל זה לא משפט שמשתמע לשני פנים. הוא יצא ראשון מהמעלית, מקפיד להתעלם ממבטיה ומוביל אותם דרך מסדרון ארוך. הילדים לא הפסיקו לפטפט והוא הלך די מהר, מרוכז במציאת החדר. היא השתרכה מאחוריהם, הוסיפה לעצמה עוד ועוד נתונים שסתמו עליה את הגולל. היה הריצוף עם שברי האבנים השחורות שהזכיר לה בדיוק את הבית של הדודה שלה בראש־העין. היו הקירות שהיה עליהם שפריץ, ממש שפריץ כמו שהיה אצלה בבית ואצל כל השכנים שלהם בבניין, שפריץ בתוך הבית, והיו המאפרות, חצאי עיגולים ממתכת שהיו תלויים פה ושם על הקירות, שארית לתקופה שעוד היה אפשר לעשן בתוך מבנים ציבוריים. הרגע מה הולך פה לעזאזל שהיה לה מסודר בפה התחיל להיפרד שוב לשברי מחשבות הדופות, לא קרה פה כלום, הילדים בהיי, חכי תראי איך החדר נראה ויש בריכה, לאן כבר אפשר ליפול; עד שהבעל שהוא בן זוג עצר ואמר הנה זה פה, והכניס מפתח לתוך מנעול. היא עוד הספיקה להגיד לעצמה שזה מפתח ולא כרטיס כזה כמו שיש במלונות נורמליים, לפני שהבן זוג העיף בה מבט קצר. היא זיהתה זיק של אשמה במבטו, אבל לפני שהצליחה ללכוד אותו במבט חוזר הוא נכנס לחדר, ה–גענו! הוא אמר בהטעמה כאילו כלום לא קרה והם ביער השחור בבית של איזה משפחה גרמנית אוכלים שטרודל ובחוץ יורד שלג. מעבר לגב שלו היא זיהתה מתג אור שלא ניקו אותו מה שגיבש אצלה סופית עוד משפט עם היגיון תחבירי וגם הרבה מאוד שמות תואר – בן זונה בן אלף זונות יא מניאק.

כשירדו עם הילדים לבריכה כבר התחילו לה דמעות בעיניים, של יאוש או של עצבים, אבל עדיין הייתה גם ההתלבטות אם להגיד בכלל, אם להוציא את המילים האלה מהפה; אם היא תוציא אותן מהפה, את המילים המפורשות, הן יצטרכו להתקיים בחלל העולם, יהיה פה כבר חוק שימור החומר, הן לא יוכלו להיעלם ככה סתם אז היא שתקה, עדיין שתקה. במים היו כל כך הרבה אנשים, בקושי ראו פיסה של תכלת. היו כדורי מים וכדור עף וגלגלי־ים באלף צבעים ואפילו מזרנים בין כל הסרדינים, מזרני־ים ממש. היא ניסתה לחפש אותם בעיניים, את הבעל ואת הבן זוג ואת הילדים ולא ראתה כלום. תוך כדי שהיא מעכלת את המראות תפסה אותה בזוית העין אישה מבוגרת, בגיל של אמא שלה לפחות, נכנסת למים בשמלה, ממש עם כל השמלה וגם עם המטפחת כאילו הגנגס הגיע לאשקלון ובדיוק אז הבעל והבן זוג חזר מהמים ובלי להתבלבל אמר לה, תגידי למה את לא נכנסת? היא שתקה והוא המשיך, כאילו הרצחת וגם ירשת ואפשר פשוט להתעלם מכל הזוועות־עולם האלה, המים נהדרים שתדעי לך, נהדרים, ואז זה יצא לה. בכל הפאקן מלון הזה אין אשכנזי אחד, היא שמעה את עצמה אומרת בשקט, עם כל חוק שימור החומר והכול, בלי שברי מחשבות ככה ברור ובלי להתבייש. אתה קולט מה זה אומר? כולם שחורים פה, כולם פה שחורים. הם כולם ש"ס או משהו, גם אלה שלא. אין פאקן אשכנזי אחד בכל המלון הזה.

בארוחת ערב היא אפילו ראתה משפחה של אתיופים. זה לא היה אכפת לה, להפך, סוף סוף רב תרבותיות במדינה הזאת, אבל זה שהאתיופים, שראו שזאת פעם ראשונה שלהם במלון וזה באמת מחמם את הלב שהם הצליחו היא אמרה לעצמה, זה שהם היו מוקפים בכל הש"ס האלה זה כבר היה למעלה, הרבה למעלה מיכולתה. היא עדיין חיפשה אשכנזי אחד להצלה ולא היה זכר, היו רק הם והם אכלו, אללה יוסטור כמה הם אכלו, העיניים שלה היו על כל השולחנות וכל אצבע שנגעה באוכל היא ראתה וכל אגל שמן על אורז נצנץ לה למרחוק וכל עצם של עוף או חתיכה של בשר, גם אלה שנתקעו בשיניים והיה צריך להוציא אותם בקיסם, או באצבע בתוך הפה, את הכול היא ראתה. הילדים שלה עצרו אותה דקה לפני שהקבס התפתח לקיא ושאלו, אמא, למה את לא אוכלת? והיא אמרה סתם כאב בטן, והבן זוג שהוא גם הבעל אכל בלי שום עכבות כאילו אין מחר, ואפילו שלא אמר כלום חוק שימור החומר עבד שם שעות נוספות ובשברי מחשבות שלא הצליחו להפוך למשפטים היא ענתה לו בראש, אתה לא מתבייש, להאשים אותי? ומה אני? אני לא שחורה בעצמי? הכיפות והמטפחות הדפו לה את היכולת לפתח את הנקודה הזאת שגם היא לא מפולניה וגם אימג’ן, זאת גם מילה שניסתה להיות משפט אבל כמה שהיא ניסתה לחבר אותה למילים אחרות תנאי העסקה פיטורין ביטחון תעסוקתי – יו ניים איט, זה לא נדבק, שום דבר לא הצליח להידבק. הדמעות עלו לה לעיניים, לא יכולתָּ להתאמץ יותר בשבילי? רק את זה היא רצתה לצרוח, אבל הבחילה עלתה לה במעבה הגרון וסתמה לה את היכולת להוציא משפט חוץ מחברים, אני פורשת, ניפגש בחדר, טוב?

כשחזרה לאימג’ן כולם אמרו לה שהיא שזופה ושאלו איפה הייתה ואיך היה והיא אמרה שהיה לא רע, לא רע בכלל, חופשה בארץ, מצאנו דיל שזה גרוּשים, בחיי בלי כסף. למה לא היא אמרה, עם כל עם ישראל, זו חוויה נהדרת, בשביל הילדים במיוחד, הייתה אפילו משפחה של אתיופים איתנו במלון, חמודים כאלה היא אמרה וכולם אמרו וואו והיא עוד הוסיפה, כן, הילדים מה זה התחברו. אין, אין כמו חופשה למלא את המצברים.

הסארי שלי היה כתום כתום, גלידת הפיסטוק והזעפרן הייתה ירוקה ירוקה, ומתחת לאצבעותיי, בקערית המוזהבת, התערבלו הסוכריות הצבעוניות והשמיעו רחש נעים. ריח קטורת נע בין הקירות הסגולים, נאבק בריחות התבלינים החזקים. סלסולי סיטאר בקעו מהרמקולים כיללה חלושה. רק שני שולחנות נשארו במסעדה.

בשולחן נמבר פאצ’ור ישבה משפחה הודית, שני הורים ושני ילדים. עקבתי אחר המפגש שלהם עם טעמי הבית המוכרים. עכשיו הם כבר בקינוח. רק מי שיודע מבקש ראס גולה, זה קינוח עדין מדי לחיך מערבי.

בשולחן נמבר פאנץ' יושב הזוג הקבוע של שבת בערב. הם תמיד יושבים בשולחן הזה, השולחן הכי רומנטי במסעדה, זמינים את אותן המנות בדיוק. התקרבתי למזוג להם מים ולקחת הזמנה.

סוניל נופף לעברי עם החשבון של ההודים בתנועה חדה. לא שמתי לב שהם כבר סיימו את הקינוח וביקשו חשבון. זה תפקידי לשים לב. את לא סוחבת את הכלים הכבדים. ואת לא מפנה אותם מלוכלכים וריקים. ואת נשארת גם בסוף הערב נקייה ומאופרת בסארי המשי הכתום שקיבלת ממדאם במתנה. וכל התפקיד שלך הוא לארח, להסביר את התפריט, לקחת הזמנה, לתת חשבון ולמזוג מדי פעם מים. אבל את מקבלת כסף בדיוק כמונו בזמן שאנחנו רצים וסוחבים ומזיעים. ושווה בשווה מתחלקת אתנו בטיפים בסוף הערב. אז לפחות תעשי את העבודה שלך. זה מה שסוניל אומר לי, וברוב הפעמים רק במבט נוקב. תוך כדי התלחששות עם לאלי, מנהל המסעדה מטעם מדאם ובוס. שלפתי שתי שושנים אדומות והגשתי לנשים, ואת החשבון לגבר. תמיד יש נשים שמעירות כמה זה לא פמיניסטי, אבל אני לא מתרגשת. זה רק טקס סמלי. סוניל סימן לי בתנועה זריזה, קדימה, קדימה. את צריכה להגיע לפניהם לדלת. עד שאת זזה.

הספקתי להגיע לדלת לפניהם ולפתוח אותה. “נמסטה,” קדתי לקראת בני המשפחה שהיו בדרכם החוצה, המשכתי להביט החוצה מבעד לחלון הקטן הקבוע בדלת הכבדה שנסגרה אחריהם. על הספסל שממול ישבו נער ונערה ועישנו. על ספסל שני שכב גבר על קופסת קרטון משוטחת. הבל פי כיסה את החלון באדים.

רק הזוג בשולחן פאנץ' נשאר, אבל הם עוד רחוקים מחשבון. כבר פינו להם את צלחות האוכל. לאלי הורה לי במבטו למלא להם מים בכוסות, אולי זה יזרז אותם ללכת. אף אחד לא רוצה להישאר מאוחר יותר מחצות ביום שבת. לא התנגדתי, למרות שידעתי שהם יזמינו בהמשך גם קינוח וגם שתייה חמה, כמו תמיד. מילאתי מים בכוסות. הם עדיין לא ביקשו. הסתובבתי באטיות לכיוון עמדת הקופה בהתנצלות. כל המלצרים עומדים בשורה ומביטים בי. ידיהם מאחורי הגוף.

בשבת המשמרת קצרה יותר כי המסעדה נפתחת מאוחר יותר, אבל היא ארוכה יותר מכל משמרת. היא מחושמלת במתח של העובדים לצאת החוצה. יום ראשון הוא היום החופשי שלהם. משמרת שבת היא היחידה שבה הם אוכלים בחטף ולא מסיר גדול כמו תמיד, ממהרים החוצה לקנות אלכוהול, ומזמינים בחורות לדירת החדר וחצי שבה כולם ישנים. ככה אלינור סיפרה לי לפני שהיא עזבה.

אני העובדת הכי ותיקה במסעדה מאז שהיא עזבה. אני מכירה כל אחת מעשרות המנות עד לאחרון גרגיר התבלינים. אני זוכרת בעל פה הזמנות של שנים־עשר איש, שלוש מנות כל אחד – רק בגלל שאני יודעת לצייר לי בדמיון את הארוחה המתהווה. אני יודעת מילים בסיסיות בהינדי.

זה הסיבוב השלישי או הרביעי של סוניל בארץ. ואולי גם זו הסיבה שאנחנו קרובים יותר. הוא בוחר עבורי את הטיקה המתאימה לסארי שלי בתחילת המשמרת. הוא מדביק לי אותה בעדינות על המצח, קצת מעל לגבות, נוגע בי רק בקצה האצבע המורה, אבל כל ההודים מסתכלים בעניין. אלינור אומרת, תיזהרי ממנו. אבל הוא לא באמת אוהב אותי. הוא יודע שגוזרים מהכסף שלי עמלה בכל ערב. הוא יודע שמחלקים את הטיפים שווה בשווה, אבל שווה קצת פחות בשבילי. והוא לא אומר להם כלום.

שבעה מלצרים עומדים בשורה. ארבע־עשרה עיניים.

הם מחכים שאסלק כבר את שולחן פאנץ', וחוששים שדווקא עכשיו ייכנס עוד לקוח. לפי חוקי מדאם ובוס, עד חמישה לחצות – חייבים לקבל כל לקוח. וככל שמתקרבת השעה הזו, המתח במסעדה עולה והמבטים מצטלבים בבהלה כשנשמע רחש הדלת הנפתחת.

לרוב אלה רק שליחים שבאים לקחת טייק אוויי. אבל כבר קרה שנכנסו לקוחות שעלו לנו בשעה וחצי נוספות של עבודה. ואף על פי שעוד לא חמישה לשתיים־עשרה, הם מתחילים לקפל את המסעדה. רק דברים שלא רואים, למקרה שמדאם ובוס יופיעו בהפתעה.

הטלפון מצלצל. כנראה מדאם ובוס. בכל לילה הם מתקשרים לבדוק כמה סועדים היו הערב. לרוב הם לא מגיעים. אבל אני דווקא אוהבת כשהם מופיעים, בלי להודיע – כרוח סערה זוהרת. בוס בחליפת פשתן, משקפיים אובליים, מדאם בסארי בצבעים עזים, טורקיז, ורוד, עיניה ממוסגרות בשחור עז, מהפנטת ביופייה. הם מאירים את החדר החשוך.

הלקוחות מתרגשים לפגוש את מדאם. לידה אני אפס באירוח. וגם סוניל ולאלי וכל המלצרים האחרים יודעים את זה.

סוניל ענה לטלפון, “האוולי שלום –”. הוא כבר אומר את זה כמעט ללא מבטא וזה גורם לאנשים בצד השני לדבר איתו בעברית, אבל הוא תמיד נאלץ להעביר לי את השפופרת באכזבה. “הולד און פליז.”

הם אומרים לי שהם יודעים רק מילים בסיסיות בעברית, אבל אני אף פעם לא באמת בטוחה בזה.

“האוולי שלום?”

“את מדברת עברית?” שאל גבר מעברו השני של הקו.

“בטח. איך אפשר לעזור?”

“אני רוצה להזמין שולחן לשבת, 18 בדצמבר, בשמונה בערב.”

אני לוקחת את יומן ההזמנות העצום, הכבד, מוצף בכתב צפוף ומסולסל כמו ציור. הכתב של סוניל.

“אין בעיה. כמה אנשים תהיו?”

“שניים,” הוא ענה.

רשמתי: טו פיפל. “על שם מי?”

“אליעם.”

“שם מיוחד,” אמרתי. סתם רציתי להאריך קצת בשיחה. זה קורה לי תמיד בסוף המשמרת. רק חצי שעה וחמישה רחובות מפרידים ביני ובין דירת החדר שלי. ובכל זאת אני יודעת שייקח נצח עד שיקפלו את המסעדה. עד שיחשבו את הכסף. עד שיחלקו את הטיפים. עד שאצא הביתה, ואלך ברגליים כבדות מעמידה ממושכת, ואחלוץ את הנעליים בקצה חדר המדרגות כדי שהשכנה לא תשמע אותי מטפסת.

“תודה,” הוא אמר. “אה – זה אירוע חשוב,”

“איזה יופי,” אמרתי בעליצות מזויפת, מניפה שוב את העט, “יום הולדת? יום נישואים?”

הזוג החמוד התחיל ללכת סופסוף לכיוון היציאה, ויתרו על קינוח. ראיתי את סוניל מתכרכם על כך שהוא עושה את העבודה שלי וקדתי לעברם. הוא סימן לי לסיים את השיחה. כיסיתי את השפופרת, “וואן מינט!”

“מה לחשת שם?” אליעם שאל.

“לא היית אמור לשמוע,” חייכתי. “אנחנו פשוט לקראת הסגירה. לא משנה. אז מה האירוע?”

“אני אתקשר כבר מחר,” הוא אמר. “זה לא דחוף. יש זמן עד דצמבר.”

“רק תגיד לי מה האירוע? יומולדת? מחר ממילא סגור כאן.”

הוא שתק לרגע. סוניל סימן לי בשפתיו: מדאם ובוס תיכף יתקשרו. סימנתי לו לחכות בסבלנות.

“זו הצעת נישואין,” הוא אמר.

“יופי!” אמרתי. “אני עובדת כאן ארבע שנים, ואיכשהו הצלחתי להפסיד כל הצעה.”

“אז תשתדלי לעבוד באותו ערב.”

“אני כבר רושמת את עצמי,” חייכתי. “וגם אשמור לכם את השולחן הכי רומנטי במסעדה. הוא גם בצד, והוא גם קצת יותר קטן מכל השולחנות האחרים. אז יושבים קצת יותר קרוב.”

“יפה.” הוא אמר. “אבל נראה לך שזה מספיק? אני רוצה שזה יהיה מיוחד.”

“אני אדאג לכם כמו שצריך,” אמרתי, מנסה להבין מה הוא רוצה. כשלקוחות מבקשים לציין אירוע מיוחד, הם בדרך כלל רוצים לוודא יקבלו יין על חשבון הבית, אבל זה לא נראה לי המקרה. “או שאתה מחפש עוד משהו כמו, נניח, לא יודעת, שאחד המלצרים יגיש לה את הטבעת?”

“זה אחלה, אבל – זה לא יהיה מצחיק?”

“מצחיק,” אמרתי. “אבל מצחיק רומנטי. ההודים מבינים ברומנטיקה, תאמין לי. הם מאמינים בוורדים לנשים ובחשבון לגברים,” צחקתי.

“אני מאמין בחשבון לנשים ובוורדים לגברים,” הוא אמר, קולו מחויך.

“אז שאני אתן לה את החשבון בסוף הערב?”

“את מצחיקה.”

“רגע, אולי נשים ברקע גם שיר שאשתך לעתיד אוהבת? אולי יש לכם איזה שיר, שלכם? משהו כזה מהדייט הראשון?”

“את מדהימה,” הוא אמר.

“אל תגזים, ראיתי יותר מדי סרטים.”

ההודים הביטו בי בסקרנות. הם הבחינו בהתארכות השיחה.

“זה בדיוק מה שאני רוצה, שזה יהיה כמו בסרטים. מה אני אעשה, זה פעם אחת בחיים לא?”

“אתה כזה – רווק סדרתי?”

נשענתי על עמדת הקופה. לאלי, רב המלצרים נעמד מולי. הוא מבוגר יותר מכולם, שיערו שיבה, הוא הרים את ידו בתנועה חדה לכיוון שעון היד שלו, שאנתק את השיחה. לחשתי לו: אוקיי! אוקיי!

“אה…” אליעם התלבט, “לא ממש.”

לאלי לחש בתקיפות, “מדאם ובוס נִיד טו קול אֶני מינֶט!”

“אליעם, אני מתנצלת אבל אני חייבת לשחרר את הקו. יש כאן שבעה הודים עצבניים מולי כרגע – מחכים לשיחה מהבוסים, ומחכים לסגור את הקופה, האמת שגם אני כבר מתה לקחת את הכסף ולעוף הביתה.”

“אוקיי,” הוא אמר, “תודה על הכול.”

“ואל תדאג. היא בטוח תגיד לך כן. ביי.”

ניתקתי את השיחה. סוניל נזף בי, “וואיי אר יו ספיקינג סו מאץ'?”

משכתי בכתפי “איטס א רזרביישן.”

“בט וואיי לאפינג? וואיי וויספרינג?”

“איטס א רזרוויישן פרום א קליינט.”

“ווי ניד טו גט א קול פרום מדאם אנד בוס!”

“איטס א רזרוויישן פרום א קליינט.”

הפניתי אליו את גבי, אבל פגשתי בעיניו הכהות והגדולות במראה שמאחורי הבר. הוא יפה כמו שחקן קולנוע. שיערו בוהק ושחור כל כך שמתחשק להעביר בו יד. הוא צעיר מכולם, והוא מערבי מכולם. הוא מדבר איתי על מוזיקה. על סרטים. על בומביי. הוא שואל אותי שוב ושוב על הקעקוע למרות שהתשובה שלי לא משתנה: זה כדי שלא אשכח את הודו. אולי כי הוא היחיד במסעדה שלא רוצה לחזור להודו. הביתה. כולם נועצים בי עיניים אבל מרכינים ראש כשעינינו נפגשות. חוץ ממנו. לפעמים עובר לי בראש מה אם אנשק אותו. אבל בכל פעם שאני לא ממלאת את עבודתי כראוי, המבט שלו מקפיא אותי. אני מענישה אותו בשתיקה עד סוף המשמרת.

עכשיו סוף המשמרת קרוב. חמישה לחצות. סופסוף הם החלו בתהליך הסגירה של המסעדה ושל ספירת הכסף.

לאלי יושב ליד הטלפון עם ערימת ההזמנות מצד אחד, והכסף מצד שני, ועם מחשבון ענקי בודק פעמיים את ההתאמה בין הסכומים להזמנות. כולם יושבים מסביב ומחכים לשטרות של הטיפים. אני יושבת על כיסא מרוחק יותר. את הטיפים הם מפרידים, ומחלקים שווה בשווה בינינו, לפחות ככה זה אמור להיות.

אני יודעת שזה לא הוגן בעיניהם שארוויח כמוהם, בעוד שהם עושים את העבודה המלוכלכת. לא הוגן בעיניהם שמדאם ובוס נתנו הוראה שרק אני אטפל בלקוחות בעייתיים. לא הוגן שהחופש שלי נמצא מחוץ לדלת ושלהם בארץ רחוקה. אז זה אני לא אומרת כלום על הכסף.

צלצול טלפון. סוניל היסה את חבורת הגברים: “מדאם ובוס!”

“האוולי שלום,” הוא הקשיב רגע, נעץ בי מבט מאשים ומסר לי את השפופרת בתקיפות.

“הי. זה אליעם. ממקודם.”

“הי,” אמרתי, “אני מזהה.” סוניל נעמד מולי, גבותיו מכווצות.

“הייתי צריך לשמוע את הקול שלך שוב.”

“מה?”

“כלומר, בא לי פתאום לספר לך משהו עלי.”

“אבל נצטרך להזדרז כי הם כבר סופרים כאן את הכסף,” לחשתי.

“בסדר, אז,” הוא השתהה לרגע, “אז גדלתי בבני־ברק. בגיל שלוש־עשרה עזבתי את הבית ואת הדת. צבא עשיתי מטבח וישר אחרי זה עברתי לאילת. והתחלתי לעבוד במלון. קראתי לזה הרבה זמן צוות בידור,” הוא אמר. שתקתי. מקשיבה.

“זה היה כמעט נכון,” הוא כחכח, שתק רגע ארוך. “אבל לא עם כל אחת הייתי הולך.”

סוניל רתח. הצבעתי על יומן ההזמנות וסימנתי בשפתיי “רזרביישן”.

“רק עם המבוגרות והעשירות. רק עם המפונקות. אלה של הסוויטות, של החיים הטובים, אלה שהיו מקבלות אותי ליום הולדת במתנה מהחברה שלהן, אלה שיצאו לפנסיה בגיל עשרים על חשבון אבא, אלה שיודעות להגיד תודה על כל ליטוף. שיודעות להגיד תודה בכסף.”

הרגשתי את כובד המשקל על כפות רגליי, ואת המבטים של המלצרים שמחכים לסיום השיחה שלי. הצבעתי על המסעדה ביד רחבה – מה, אני מפריעה לכם לסגור כאן? אבל סוניל הניד בראשו לעברי בנוקשות.

“אהבת את זה?”

“אם אהבתי?” הוא נשמע כהדהוד שלי.

“בהתחלה הייתי עושה את זה רק בשביל הכסף. המון כסף. ושחור. אלף דולר ללילה. אחר כך יותר. אחר כך גם הייתי תופס שיחות איתן, דמות האם כזה.” הוא שתק רגע. “אני חושב שבגלל זה רציתי לשמוע את הקול שלך שוב. את נשמעת לי כזאת דמות האם, יש לך ילדים?”

“אני בת עשרים ושלוש. אין לי אפילו חבר.”

“את תהיי אימא טובה.”

“תודה. נראה לי.” אמרתי. מוללתי באצבעותיי את סוכריות האניס הקטנות והצבעוניות בקערית הזהב. לאלי לחש לי דונט טאץ'. הם שונאים שאני נוגעת בסוכריות שמגיעות אחר כך ללקוחות. ואז הוא סימן לי לחתוך את השיחה. מדאם ובוס. מדאם ובוס. הנהנתי באיטיות. תיכף אסיים.

“אני לא מתחיל אתך.” הוא אמר.

“הגיוני. אתה עומד להתחתן.” גיחכתי. “אבל למה זה נגמר? היה לך מספיק כסף?”

“אף פעם אין לך מספיק כסף,” הוא אמר. “אבל פגשתי את החברה שלי. נדלקתי עליה חזק. לא יכולתי להמשיך לשקר–”

קולו של אליעם נקטע לפתע. הבטתי לפניי, סוניל ניתק את חוט הטלפון, וניתק לי את השיחה.

“אקסקיוז מי?” הבטתי בו.

“נו ספיק אנימור,” הוא צעק “נו ספיק! יו ספיק טו מאץ'!”

הבטתי בו בכעס. “איי וויל טל מאדם אנד בוס אבאוט איט.”

לאלי חלף על פני ולחש, “יו סטופיד גירל”.

עכשיו הם ספרו את הכסף בפעם השנייה.

סוניל חיבר את חוט הטלפון בחזרה. צלצול טלפון נשמע שוב. קפצתי. שלחתי את ידי להרים את השפופרת, אבל סוניל הניח את כף ידו הכהה והגדולה על כף ידי, לחץ אותה לטלפון כך שלא אוכל להרים את השפופרת. הוא אף פעם לא נגע בי. הרפיתי מיד ומשכתי את היד. הפניתי את גבי אליו.

הוא הרים את השפופרת, “האוולי, גוד איבנינג,”

הוא הקשיב. אפשר היה לראות על פניו שאלה לא מדאם ובוס. “שיז נוט היר,” הוא אמר.

“איים היר.” אמרתי. הושטתי את ידי אליו. “איים היר.”

הוא הניח את השפופרת על כנה והישיר מבט אל עיני. חייכתי חיוך מתוח. הוא סינן לעברו של לאלי “pagal”.

הם יודעים שאני לא יודעת הרבה מילים בשפתם, אבל את המילה הזו אני מבינה היטב. משוגעת. משוגעת בפירוש המבזה ביותר של המילה.

הלכתי לשירותים עד שיעבור המחנק. רק לא מולם. רק לא בערב הזה. עשר דקות לסוף המשמרת. עוד חמש דקות הם יתחילו לקפל את המסעדה. עשר דקות עד שאברח גם אני. עשר דקות. זה הכול. כשחזרתי, אספתי את המלחיות והפלפליות על מגש כסוף, למרות שזה לא התפקיד שלי.

בשלוש דקות לחצות דלת המסעדה נפתחה.

“סורי מיסטר, איטס קלוזד נאו,” אמר סוניל, יכולתי לזהות את נימת הניצחון בקולו.

אליעם עמד במרכז המסעדה וחייך אלי. ידעתי שזה הוא. הוא היה לבוש בחליפת ספורט לבנה, שיערו בלונדיני וחלק באופן לא טבעי. הבטתי בו, ממשיכה לאסוף את המלחיות.

הוא התקרב אלי. המלצרים נעצו בנו מבטים חקרניים.

“לא נתנו לי אותך,” הוא אמר. “אבל ידעתי שאת כאן.”

“איטס דה קליינט,” הישרתי מבט לסוניל, “הי קודנט ריץ' דה פון, פור סם ריזון. איי וונדר וואט מאדאם אנד בוס סיי וון דיי היר דיס.”

סוניל הניד בראשו מצד לצד, שנאה בעיניו.

“דמיינתי אותך אחרת. אבל מתאים לך הלבוש ההודי.”

חייכתי בביטול. “זה השולחן הרומנטי, דרך אגב,” הצבעתי על השולחן משמאלי.

“יו גו הום נאו”, סוניל רשף לעברי, והטיח את השטרות על הדלפק.

“אני מחכה לך בחוץ,” אמר אליעם.

לקחתי את התיק שלי מהמטבח. נפרדתי מהטבחים ויצאתי בהתעלמות מתריסה מסוניל. אספתי את השטרות בידי בתנועת אגרוף מהירה ויצאתי בלי להתעכב. בזווית העין הבחנתי בכל השבעה עומדים להביט מעבר לזגוגית החלון. בארבע השנים שאני עובדת כאן כבר יצא שהגיע גבר לאסוף אותי. הדהים אותם שאנחנו מתנשקים במפגש. הדהים אותם שהופיע בחור חדש בחיי ושגם אותו אני מנשקת. ידעתי שזה נראה להם מופקר ומערבי. אבל ממילא מזמן אף אחד לא בא לאסוף אותי מכאן.

אליעם זהר בחושך בחליפתו הלבנה, על הספסל.

“אז סיפרת לה בסוף?” שאלתי.

הוא סימן לי לשבת לצדו. התיישבתי.

“אמרתי לה שנמאס לי מאילת,” הוא אמר. שרשרת זהב דקה לצווארו. “שנמאס לי מהחום. ומלהיות איש תחזוקה של המלון. חזרנו לרמת־גן, הייתה לה שם דירה. מוזר כי איכשהו זה ממש קרוב לבני־ברק. איפה שההורים שלי גרים. והתחלתי לעבוד בחברה חברה לשיווק נייר. שכיר. חמשת אלפים שקל לחודש.” הוא חייך.

“וככה תתחתנו? עם כזה סוד?”

“הסוד שלי שווה דירה ברמת־גן. אני מספר לה שאני חוסך לחלום שלנו. היא לא יודעת שהוא כבר שלנו. זה ייקח עוד כמה שנים עד שהיא תהנה ממנו, בינתיים אני משכיר את הדירה, וחוסך.” הוא הביט באצבעותיו. “היא לא יודעת שבעצם אין לנו דאגות כלכליות,” אמר, “אבל זה לא כזה גרוע. זה דרייב טוב לחיים”.

הוא הביט בי מקרוב. מבטו ישיר וחודר, אף שגופי היה עטוף בשמונה מטרים של משי הודי כתום.

הוא קירב את כף ידו אל פניי, מסיט קווצת שיער מעל עיני בעדינות רבה אל מאחורי האוזן. התבוננתי בו. הוא רכן אלי, התקרב עוד, מביט בשפתיי. כף ידי התרוממה, עצרה אותו. מבטו קפא. נמלא עלבון. אמרתי מיד, “זה בסדר, לא קרה כלום,” אבל הוא לא הביט בי. הוא התרומם – ואז בתנועה מהירה, כמעט מבלי שארגיש, חטף את צרור השטרות שעדיין היה בידי.

כמו בהילוך אטי, ראיתי איך דמותו הבוהקת מתרחקת אל תוך העלטה. קמתי אחריו. קולי נשמע כמו זעקה צרודה שמסרבת לבקוע בחלום. הוא הפך לנקודה קטנה, שהלכה ונעלמה בחושך. כשהסתובבתי אל המסעדה אף אחד כבר לא עמד בחלון.

יום לפני שארמן נוסע לגאורגיה כדי להתחתן, נמרוד אומר לו לעבוד על המכבש שמקצץ אצבעות. ככה הם קוראים למכבש הזה למטה באולם הייצור. הוא קיצץ לבני ולפהינה, לוולדימיר ועכשיו לארמן. גורגן אבא של ארמן הביא אותו לעבוד ב"התבנית" לפני חמש שנים, כשהוא חשב שהבן שלו אובד.

עשרים וחמישה טון מצליחים להוריד לארמן רק את הפרק העליון של האצבע והאמה ביד שמאל. יום לפני הנסיעה. ברגע שזה קורה גורגן הולך מצד לצד כמו משוגע, לא יודע מה לעשות, גם לא יודע לצעוק. יש לו גוף גדול ושרירי, לגורגן, מנוגד לדיבור שלו שתמיד לוחש. הוא למד בגיאורגיה הנדסת מכונות, אבל לא יודע לעבוד על תוכנות מתקדמות ואין לו זמן ללמוד. צריך להתפרנס הוא אומר.

עד לפני ארבע שנים העובדים בייצור קיבלו מינימום ואז בא מנכ"ל חדש, מישהו שמדבר הרבה ושלא חשוב לו שרוב העובדים לא מבינים את המילים שלו. כשהוא רק הגיע הוא נהג לעבור בין העובדים בוקר־בוקר, בחודש ואולי בחודשיים הראשונים שלו ב"תבנית", ולשאול אותם בתשומת לב לשלומם ולשלום בני ביתם. אחר כך הוא המשיך לשאול אבל רק כדי לשאול. הוא היה טוב אליהם במיוחד כשהחליט להוציא אותם מהשכר המביש והעלה לכולם בשקל לשעה והבטיח להעלות בשקל נוסף כל שנה. אבל לפני שמלאה שנה הוא פוטר.

גורגן וארמן עלו לארץ לפני עשר שנים עם כל המשפחה, שתי סבתות, אמא ואחות קטנה. כולם גרו יחד בדירה שכורה בפתח־תקווה. ארמן, שכבר היה בן שמונה־עשרה, גויס מיד לצבא. הוא לא הסתדר שם, עם החיוך הטיפשי שלא יורד לו מהפנים ומדליק כל מפקד. ביקש שחרור מוקדם וקיבל.

מאז הוא הלך לאיבוד, הילד שלי, אמר לי גורגן באחת הפעמים הבודדות שהצלחתי לקשור אתו שיחה.

מה זה הלך לאיבוד? שאלתי.

הלך והלך והלך. כל כמה זמן לקח תרמיל והלך.

לאן הלך? שאלתי.

בשביל ישראל הלך.

לבד? שאלתי.

כן, לקח תרמיל מלא אגבות קטנות והלך.

את האגבות הוא מגדל בגינה ציבורית ליד הבית שלהם. יש לו שם יותר מארבעים אגבות גדולות, שמוציאות הרבה ניצנים, שאם שותלים אותם צומחת אגבה חדשה. השכנים צועקים, אומרים שזה צמח רעיל, הורס את האדמה, חוסם את דרך הקיצור לתחנת האוטובוס. ארמן לא מקשיב. הוא לוקח את הניצנים, שם בתוך תרמיל יחד עם את קטנה מתקפלת, הולך ושותל בשביל. אחר כך הוא חייב להמשיך ללכת, שוב ושוב לבדוק שלא עקרו לו את האגבות, להשקות אותן ולשתול חדשות. גורגן סיפר לי שבכל פעם שארמן חוזר מהשביל, לפני שהוא מתקלח או אוכל הוא נכנס לגוגל ארת' ומסמן את המקום והכמות ששתל.

יום למחרת המקרה הם לא מגיעים. נסעו להתחתן למרות האצבעות.

בני בא בהפסקה ומספר לי איך גורגן התהלך, איך הוא חיכה איתם שמירי הפקידה תמלא טופס, כי בלי טופס זאת לא תאונת עבודה, ואיך לקח אותם לבית החולים ונשאר איתם עד שסיימו. זה הכאבים, חודשיים כאבי תופת, רק שתי אצבעות ותופת, הוא אומר לי. לבני זה קרה לפני שנה. בקושי חמישים אלף אני אקבל מהביטוח, הוא אומר.

תן להם את העורך דין שלך, אני אומרת, אם זה אותו מכבש זה לא בסדר, איך זה קורה? אני שואלת.

המכבש הזה יורד לבד בלי לחיצה של העובד, הוא אומר. פעם בכמה זמן זה קורה. ואם זה קורה בדיוק כששמים או מוציאים חלק. בום עשרים וחמש טון. הוא אומר, ומוריד אגרוף באוויר.

אחרי חודש העובדים מלמטה מספרים שגורגן וארמן חזרו. בהפסקה כולם עוברים לידי בדרך לחדר האוכל. אני רואה את גורגן ושואלת אותו איפה ארמן. הלך בשביל, הוא אומר והעיניים שלו מחייכות, הוא מסתובב מצביע על בחורה צעירה שהפנים שלה עגולות ולבנות והסנטר קצת מחודד והעיניים שלה שומרות מראות לא מכאן, והוא אומר הנה כלה.

אני מסתכלת עליה כשהיא מתקרבת אלי, ועל הגב שלה כשהיא פונה לכיוון המדרגות, וכשהיא עולה אני רואה שוב את הפנים שלה. ואני חושבת שעכשיו, כשכל מי שיכול לפרנס את המשפחה שלהם עובד כאן, הם אפילו לא יתבעו.

לפני יומיים הוא סיפר לי שהוא סגר את העסק. “אי אפשר למצוא עובדים טובים, והאנשים נעשו קשים”. הבטתי בו. הוא לא נעשה צעיר יותר. בפסח, העונה הבוערת של העסק, כלל לא טרח לפרסם. הוא היה בחופשת מחלה בגלל קילע שנוצר כשסחב את הציוד של אימא שלי בעסקי השוקולד שלה ברחבי הארץ. “תקלף את הפרסום מהרכב,” אמרתי לו, וכמו להוכחת דבריי מישהו התקשר לבקש עבודת שיפוץ. הוא הפנה אותו לאחד המתחרים שלו.

ההתחלה – ואיפה נתחיל? במפעל המזרקים שבו עבד, ושממנו פוטר כי היה יעיל מדי וגילה שיותר מדי מזרקים מתפוצצים בכל משלוח? בבית החולים סורוקה, שם עבד על מחרטות שאבד עליהן הכלח, רגע לפני שהטכנולוגיה בכל בית החולים עמדה להשתנות לטובת מדבקות־שם ארעיות המצויות היום על כל דלתות המשרדים הממשלתיים?

אני רק יודע שזה הכי קרוב לעוני שהיינו. גרנו ביישוב וילות מחוץ לבאר־שבע, החשבונות הצטברו והפנסיה הצבאית ומשכורת ההוראה של אמי לא הספיקו. ואז נכנס לחיינו סוכן של שואב האבק “קירבי”. הוא התהדר בשיעור מכירה של 66% ואני האמנתי שניפול ב־33% של הכישלון. מיתר היה מקום מלא בחול וסחוף רוחות, ומה זה משנה בכלל אם ניקיון הוא למראית עין או אמת, ואם כפי שהיה אפשר לראות בעינית של המכשיר, שהתחברה אליו כמו פריסקופ – בכל שאיבה, כמו ארכיאולוגי מיומן, באמת חצב איש המכירות שכבת אבק מבאר־שבע. או מחיפה, שבה הבכי שלי מנע מאבי להתרכז בלימודיו, וגרם לו לסיים את השירות בדרג רס"ב. לא היה לנו ממה לשלם, אלא שלאחר מבט אחד בקרביו של שואב האבק קבע אבי “זה כמו מטוס”. הוריי קנו אותו ב־36 תשלומים, ועוד המליצו על 20 חברים נוספים שעשויים להתעניין במכשיר.

הימים היו ימי הפסח של 1997, ושכנים התדפקו על דלתנו ושאלו שמא ואולי הם יכולים לשאול את המכשיר. אבי הלך לשאוב אצלם, תחילה בחינם ואחר כך תמורת כסף, וההזמנות רק הצטברו. כיוון שהמכשיר היה כל כך כבד, היה לו מנוע עם מהלכים שאיפשר לו להניע את עצמו בקלילות של “קרוז קונטרול” על פני המשטחים השונים. בשיא הביקוש נתפס לאבי הגב ואני נקראתי אל הדגל, להרים ולהוריד את התפלץ, ששקל כמו הצרות שלנו, משטיח לספה ולהפך. וכך הפכתי בסוף כיתה י"א לשיפוצניק, בלי לחשוב על עצמי או להתמקח על תנאי עבודה, פשוט כי הדבר היה נדרש. כמות הכסף שהצטברה הביאה את אבי לפתוח תיק עוסק מורשה. “מה פתאום עצמאי, לכולנו יש ראש של שכירים,” נאנחה אמי, אבל הדבר היה לעובדה מוגמרת.

היינו נוסעים בין עומר, מיתר, להבים, בטנדר פורד ישן שמכר לאבי סוחר רכב שסידר אותו. לא חשבתי שאי פעם אהיה שיפוצניק או מנקה שטיחים – נזרקתי לעבודה הזו בעיצומם של ימי חופשת הפסח שלי, בעודי עסוק בכתיבת הנובלה הראשונה שלי על חייו של עיתונאי אנטישמי בתקופת פרשת דרייפוס. הנסיבות ההיסטוריות נאלצו לכוף את ראשן לטובת ההווה, וכפות ידיי החלקות – לפנות לעיסוקים שמעולם לא דמיינתי שיהיו מנת חלקי.

עד מהרה פיתחתי התמחות בכתמים. הקירבי בא עם סט מרשים של מוצרי לוואי, ביניהם כל מיני תרסיסים שהתבססו על מיץ הדרים בתוספת כימיקלים, שיכולים היו למחוק כל כתם, מדיו ועד שתן. הסיוט שלי היה לנקות הפרשות של חיות. “כתמי כלבים” הייתי מכנה אותם, וכשהייתי מפזר עליהם את התרסיס וטופח על הכתם במטלית נקייה (סמרטוטים שהיו בעבר בגדים תחתונים שהתבלו עלינו), כל ההיסטוריה הריחנית של הכתם הייתה חוזרת אליי ואל אפי. התמחות נוספת שלי הייתה ניקוי חלונות. באותה תקופה הייתי בקשר קרוב עם שמעון אדף, כחלק מפרויקט בוגרים של ארגון מתא"ן, ואמרתי לו שבשבילי כתיבת שירים נמשלה לניקוי חלונות – “צריך לנקות את כל הכתמים כדי לראות בצלילות את מה שמעבר.”

שמעון השיב לי: “אני מעדיף את הכתמים.”

השתמשתי בנייר מגבת שהייתי מקפל ארבע פעמים ובתרסיס כחול, מתחיל מהפינות ואז עובר אל המרכז, וגם כיום אני מעדיף להתחיל את היום במה שקשה ולעבור אחר כך למה שקל. לא מזמן קראתי ראיון עם סופרת שטענה שעבודה פיזית גרמה לה לצאת מתוך ענני המחשבות העילאיים ולהתמקד במציאות כהווייתה, ולימדה אותה הרבה על ריכוז ומשמעות. אני לא יכול לספר על חוויה כזאת – אני הייתי ממשיך בדמיונותיי תוך כדי עבודה.

היה גם קסם מסוים בעבודה עם הקירבי. אחת ההנאות הייתה בשימוש באקדח הקצף לנקות ספות, שיטה שהסבה לי קורת רוח משונה, כאילו רצחתי אדם. השטיחים, שיחסי אליהם היה אמביוולנטי, גרמו לי להרגיש כמו סוחר תרופות פלא בתקופת המערב הפרוע, שעובר מבית לבית ומוכר תרופה לכפריים. כי לא האמנתי מעולם שהצלחנו לנקות משהו לגמרי. ניקיון מושלם, כמו כל הצלחה, דורש מאמצים כבירים ותוקפו רגעי.

עסקתי בקרצוף שטיחים גם כעתודאי. האוניברסיטה רק נתנה לי עוד כלים לשאול שאלות סוציולוגיות על הבתים שעבדנו בהם. החלטתי לעשות כל מיני סטטיסטיקות לגבי הבתים (מחקר שאולי הוא בעצם איכותני): איזה ריהוט הישראלים מעדיפים? מתכת או עץ (עץ). איזו אמנות תלויה להם בבתים (בעיקר אימפרסיוניסטים צרפתים, נחום גוטמן ויוסל ברגנר, הצלחתי גם לזהות תג’ר פה ושם). אילו עיתונים הם קוראים (בבאר שבע “ידיעות”, בעומר ובלהבים “הארץ”). סקרתי את נוכחות הספרים בחייהם, את מיקומם של מזכרות וחפצים וכיוצא באלה. הכי אהבתי להיכנס לחדרים של מי שהיו בני גילי: התעלומה שהייתה לי לגבי בנות המין השני, שנפתרה רק בשלבים מאוחרים מאוד, גרמה לי לחקוק היטב בזיכרון את חדריהן הוורדרדים, שמוטיב חוזר בהם היה הצילום המבוים של נשיקה בפריז בשחור־לבן.

היה לנו הווי; כדי לפצות את עצמנו היינו נוסעים למסעדה של מרים במרכז המסחרי בעומר, לאכול בגטים מלאים בקציצות. חיינו התמלאו בחייהם ובסיפוריהם של הלקוחות, ביניהם אשתו של מדען הגרעין שמת מסרטן. כלבתם, שאכלה את הבית המוזר שתכנן, הייתה מספקיות העבודה העיקריות שלנו. לא היה לנו הרבה דברים טובים להגיד על חלק גדול מהלקוחות, שהיו מתייחסים אלינו כשקופים. היחס החם ביותר שקיבלנו היה מרופא ערבי שפתח לקראתנו שולחן עם אוכל ומשקה בזמן העבודה. ופעם נסענו עד תקומה, ליום ניקיון שנמשך 12 שעות, שבו האכילו אותנו בכל החמץ של תושביו הדתיים של היישוב.

אם הייתה לי תקווה לגלות את נבכי נפשו של אבי בעבודה זו, הרי שהייתה זו תקוות שווא. לא היה לו עבר, רק הווה. לא היו לי אז חיים חברתיים, הייתי מנסה לרשום לעצמי משימות על קיר הארון בחדרי או בפנקס, שרוב הזמן נשאר ריק. חלק גדול ממשכורתי הייתי מחזיר להוריי בהתחשבנויות אין סופיות; במילא לא היה לי כל כך על מה לבזבז את הכסף, חוץ מספרים שהייתי מגניב הביתה בהיחבא. קומתי גבהה, הייתי רזה והעבודה הקשה צימקה אותי עוד יותר. למדתי את כל מלאכות הבית, מהחלפת תריס ורשת ועד צביעת בית חיצונית ברובה צבע ששכרנו. זה אולי מילא אותי תושייה, אבל היום בבית יש לי בקושי מברג.

רציתי לכתוב על התקופה הזו, במיוחד על הרצון שלי ללמוד לנהוג ולהשתחרר מהכלא שחשתי שהייתי בו. כיום אני יודע שהכלא של אנשים הוא בעיקר בראשם. למדתי ששום דבר אנושי אינו זר לי, אפילו לא שיניים תותבות בתחתית המזרן. האם אני יודע יותר על טבע האדם? אני בעיקר שמח שברכתו־קללתו של סבי מהבר־מצווה שלי, שאדע יום אחד לעבוד קשה, התקיימה. אין בי צער על תקופת העבודה הזו, שנטעה בי חוסן חדש. אולם אני מעדיף את עולם הספרות, וגם אם אספקטים שלו כרוכים בעבודה פיזית קשה, כמו הובלת ספרים ממקום למקום, אינני מפחד מכך עוד. זכיתי להערכה כשידעתי לתפעל כמו מקצוען עגלות ספרים או להציל כרטיס אשראי שנפל לאשפתון של הכספומט, יום לפני נסיעה לחו"ל, אבל אני מעדיף להישאר קלארק קנט בעניין הזה, לתת גבורה רק לדמויות שלי, ולהשתמש במיומנויות הפיזיות רק בחוסר ברירה.

חלמתי שאני צריכה להתחיל לעבוד בתור זונת רחוב. לא הייתה לי בעיה עם הרעיון. מצד שני זה לא מתאים. חשבתי לעצמי, איך אדע איזה גברים יגיעו. הרבה הנאה לא תצא לי מזה.

האישה אמרה לי בטלפון, תגיעי לתל־אביב, צ’לנוב פינת בגין.

הגעתי בדיוק לאן שהיא אמרה לי לבוא. אבל מצאתי את עצמי בעיר חיפה, בהצטלבות הרחובות המרכיבים את שמי. חיכיתי. לא היה בכלל צל, נעמדתי תחת השלט הקטן של רחוב אגמון, פס צל שיכסה לי את העיניים. שקט פה, יפה מדי. זה לא מקום לזונת רחוב. חתול עלה במדרגות בית הכנסת מעבר לכביש. בכניסה הצטנף בצל המקום, הסתכל עלי בבוז של חתולים, לו יש צל מספיק. נהייתי רעבה. רצתי מהבית בלי לשתות קפה אפילו, הראש התחיל לכאוב, כאב של התמכרות. תמיד אני מצליחה למרוח את הבוקר, דווקא בימים חשובים של ראיונות עבודה. קשיי התארגנות. יוצאת רעבה ומבולבלת ועוד מתפלאת אחר כך על המבט המוזר, החוזר על עצמו, מעין פליאה־סלידה מנומסים, בעיניהם של אנשי העבודה המראיינים אותי לעזרתם. דווקא למדתי להתלבש לא רע, פיתחתי חוש, חיבור אינטואיטיבי של הלבוש הנונשלנטי לאירוע זמן מרחב מעמד.

האישה לא מגיעה, והזמן עובר כמו בחלומות. אני לבושה בסדר, ופס הצל עוזר לי לא להתחיל להזיע מדי. היא בטח בדרך. אם היא לא מכאן יהיה לה קשה לנהוג בחיפה. גיחכתי לעצמי, הבזקים של מאות זינוקים בעלייה עם הילוכים וקלאץ' מצווח. חה, זיכרון משעשע לקראת פגישת המחזור הקרבה. מעניין אם צריך מראה מסוים לתפקיד הזה. הורדתי את מבטי לאורך גופי. אני נראית נחמד. הייתי חוזרת להיקפים של 1996. אבל זה הכול.

טוב, בואי נתחיל, התברברנו מספיק, היא אומרת. אני רואה אישה מבוגרת, חליפת חצאית אפורה, עקבים מוות. בחיים לא אכנס לעבודה שזה סף הקבלה אליה, עם כפות הרגליים הענקיות שלי והעקמת בעמוד השדרה. אני משכלת את נעלי השטוחות, כאילו שאפשר להחביא נעליים בעודן נעולות עליך. זה לא הזמן להערכה עצמית נמוכה.

טוב, היא מתחילה להראות לי מה לעשות ואיך. את נכנסת לרכב, היא אומרת ומתכופפת באלגנטיות של דיאן לוקהארט, חצאית מיני מתוחה וברך אחת כפופה, זוקרת אחורה עקב סיכה ענוג. אין רכב, היא הופיעה מולי בפינת הרחובות, כמו שחלומות מאפשרים, היא מתכופפת ככה יפה באוויר, בלי להישען על שום דבר. זה מאד מרשים. היא מסובבת את ראשה הצִדה ומתחילה להדגים מציצה. על האוויר הריק. כולל החנק של הגרון. הצוואר שלה מתקמט ככל שפיה נפער רחב יותר ויותר. מרפקים כפופים, ידיה מחזיקות זין־אוויר וראשה עולה ויורד, עולה ויורד. אני מתבאסת. לא ברור לי איך אצליח להוכיח את עצמי במשרה הזו. בצעירותי הייתי מעולה בראיונות עבודה, אבל חוסר הניסיון שלי לא הצליח לחפות עלי לתקופה ארוכה. השנה, גם ראיונות עבודה לא צולחים לי, והכי גרוע זה התנסויות מבחן או דינמיקה קבוצתית.

כשהיא מביטה הצִדה להדגים כאילו היא מדברת ברכב עם לקוח, היא רואה משהו ומזדקפת מיד; אני ממש מתפלאת איך לא נדפק לה הראש בתקרה של האוטו שאינו קיים. מרחוב תמר יורד לכיווננו אדם, שאני מזהה מיד ולא מצליחה להיזכר מאיפה. האישה אומרת לי, תראי, לא בשביל משהו, כן, אבל לא דיברנו על תנאים וחוזים, ולא לכולם אני מאפשרת לנייד את הלקוחות מהמקום הקודם. הוא לא נראה לי, זה, היא מנערת כף יד אחת לעברו, ומתחילה לצעוד לאחור על עקביה. את מכירה אותו? היא מספיקה לשאול. פתאום אני מבינה מי הוא, נזכרת. זה בסדר, אני מדברת אליה בפעם הראשונה מאז שיחתנו הטלפונית. הוא הגיע בשבילי.

שמן. כפות ידיו לבנות, הציפורניים מלוכלכות. רוק ניגר על סנטרו. דוחה. קירח. כמה שיערות מדובללות. שומות על הגב. מכנסי ג’ינס מהוהים, מטונפים, חגורת חבל מתחת לכרס ענקית מוזנחת, מדולדלת. כפכפי “טבע־נאות” מרוטות. ציפורני רגלים מגודלות. כפות רגלים עבות עם פטריות. ערירי. נטפל אלי. אני היחידה שלו. אין לו למי לחזור אחרי שהוא נדבק אלי. הוא לא יחסר לאיש אם ייעלם פתאום. זה אני יצרתי אותו. הוא, כמו שאת רואה אותו, הוא הכסף שלי, את מבינה? עכשיו לכי תבני מערכת יחסים חיובית, אני עושה לה.

בוא־בוא, זה לא מקום בשבילך, קישטא, אני אומרת לשמן המסריח. הוא נגרר אחרי, צ’ליק צ’לאק של הסוליות שלו, את כל דרך הים אני סוחבת אותו, הוא לא מתעייף, הדוחה. ממשיכים. חם. בחוף דדו אני מוצאת קרש. מסתובבת אליו. הוא מחייך. אני אומרת לו, סיימת כאן. סע. הוא מתחיל עם הקטע הרגיל שלו, שאני עושה דרמות, ומגזימה, והוא נמצא פה להגן עלי, ולעזור בסך הכול, כי את יודעת, מי ישמע, אחרי הכול את לא איזה… ואני מנחיתה לו את הקרש בפרצוף. הוא נופל על הגב והקרש דופק לו בביצים. סע, אני מסננת. סיימנו. בועטת לו בצלעות. כמו בסרטים. הוא מתקפל, מתכווץ והולך, מתקפל עוד ועוד לתוך גוש הולך ונקטן. פתאום עובר שם גולש צרוב קצוות, מרים את הגוש וזורק אותו למנגל. הנהנתי אליו. אין על החיפאים.

עשיתי דוש זריז במקלחות של החוף ועליתי ברגל מצ’לנוב עד לבונטין, לקפה über. הזמנתי הפוך וגבינית עם צימוקים. זה עלה עשרים ושניים שקלים. ספרתי מטבעות. הייתי אמורה לא להוציא את הכסף על קפה בחוץ. אני אמורה להכין לעצמי בבית סנדביץ' בריא או לקחת קופסת פלסטיק עם שאריות ארוחת צהריים לחמם במיקרו של המשרד.

אבל התחשק לי לשבת לקפה הפוך וגבינית עם צימוקים. זו אולי אחת הסיבות שדו"ח הכנסות/הוצאות לא מגיע לאיזון אצלי. כן. הגביניות. וחלב מוקצף לתוך אספרסו אמתי. וכוס מים בצד, עם פלחי תפוז.

בדרך מבית היולדות הביתה נזכרה ששכחה לשאול אותה על העצב. העיניים שלה היו צמודות לחלון המכונית והמחשבות נשארו ליד המיטה עם סורג הברזל. מתי בדיוק העצב מפסיק?

כשהגיעו ניסן אמר לה: “אני צריך לחזור לעבודה, ואת עכשיו תסדרי את הבית כדי שלא תהיה בו אנדרלמוסיה”.

היא עלתה לקומה שלישית שתי מדרגות בכל פסיעה. המילה המצחיקה של ניסן המצחיק ליוותה אותה. אנ, דרה, לה, מו, סיה, רחצה כלים סידרה את המיטות שלה ושל אחיה ואפילו ניקתה את האבק מעל הספרים בסלון.

“למה את עצובה?” היא שאלה את אמא שלה כשהבטן גדלה.

“בעצב,” היא אמרה, “בעצב תלדי בנים.”

אחר כך מילאה דלי מים ושטפה את הרצפה בהרבה שמפו. הריח התפשט בדירה והיא אמרה לעצמה שזה טוב. אמא קוראת לזה “ריח של נקי”.

מרים הגיעה מהעבודה. באותו יום פיטרו אותה, אבל היא רק ביקשה מהילדה לרדת לקנות חצי לחם. הילדה ירדה למכולת בלי להתווכח וקנתה חצי לחם ומסטיק בזוקה. גם בחדר המדרגות יצאה לה השאלה בקול, אפילו שאף אחד לא היה שם:

מתי נגמר העצב? תיכף אחרי הלידה?

מרים הייתה רווקה. אי אפשר לשאול אותה את השאלה הזו. היא לא תדע. ואבא?

אבא יגיד: מה לעשות, אלה החיים.

מזל שפיטרו את מרים מהעבודה שלה במחסן. באותו יום היא נשארה אצלם עד מאוחר, ובבוקר היא העירה את הילדה, הכינה לה סנדוויץ' ואמרה לה להיזהר בכביש הגדול. הילדה הלכה לבית הספר וחשבה לשאול שם את אחת המורות מתי העצב ייגמר.

המורה לגיאוגרפיה, שאת שמו הפרטי שכחה מזמן, נשען על השולחן. הוא דיבר אליהם. מה הוא אמר, קשה לה לזכור במרחק השנים, במיוחד שמה שהטריד אותה בשיעור הוא האח הקטן שנולד בעצב. המורה לגיאוגרפיה ביקש שקט. הילדים השתוללו. הוא חזר וביקש שקט. הוא הוציא את רפי מהכיתה, סחב אותו ביד למסדרון כדי שייצא למנהלת. הוא חזר לכיתה. הוא אמר “בזיעת אפיך תאכל לחם” ומחה את הזיעה ממצחו. הוא הרים את ידו הימנית. הוא חייך. סובב את כף היד במין ג’סטה תמוהה. הוא דיבר על הפראים באפריקה. דרש שיקשיבו. המורה לגיאוגרפיה לא התייחס למה שכתוב בספר. הוא אמר לילדים של כיתה ד' שנייה שבשביל ללמוד על מישור החוף או ירושלים הם לא צריכים מורה, אבל בשביל ללמוד על אפריקה – בשביל זה צריך מורה. ידו ליטפה את השולחן. הכול היה כרגיל. אחרי ההשתוללות של תחילת השיעור כולם ישבו. המורה דיבר, אולי גם כתב על הלוח או הצביע על המפה.

באמצע השיעור המורה התיישב כמו תמיד בצד של השולחן עד שברגע אחד התקפל. ראשו וחזהו נפלו על הירכיים. בכיתה השתררה שתיקה. הוא עושה הצגה, חשבו הילדים, גם היא חשבה כך. הוא ודאי בודק את התגובות שלנו, מפתיע אותנו בדרך שלו כדי שנקשיב. שתיקה. כמה זמן עבר עד שהבינו, עד שהיא הבינה, שמשהו לא בסדר. אולי רק כשהדם טפטף מתחת לכיסא. התפשט בבגדים ואז נזל אל הרצפה. מתי נשמעה הצעקה הראשונה? מי מהילדים צחק?

אולי הצעקה כלל לא הייתה. היו אנחות שלו, אולי נשיפות מוזרות, ושקט. אחר כך הייתה, במילה של ניסן, “אנדרלמוסיה גדולה.” אנשים נכנסו ילדים יצאו החוצה והציצו פנימה אבל היא פחדה לזוז. השולחן שלה היה הכי רחוק בפינה והיא הייתה צריכה לעבור לידו.

נדמה היה לה שקפאה. המחנכת נשלחה אליהם לכיתה וכשנכנסה ראו עליה את הבהלה והיא החזיקה את הפה שלה והאף ולא דיברה. בסוף שלחו את המנקה לסלק את הדם והיא הזיזה את הכיסאות שהדם נכנס מתחת להם וניקתה עם הסמרטוט והדלי כאילו בכל יום בעבודה שלה היא שוטפת את הדם של המורה לגיאוגרפיה שככה באמצע העבודה שלו נורה.

כל הזמן הזה הילדה ישבה קפואה בפינה. עד שהמנקה הערבייה אמרה לה “בואי יא חָבּיבְּתי,” היא ודאי אמרה לה ככה ולא צעקה עליה “רוחי מן הון”. למה שתצעק עליה.

תחילה לא הבינו שזו הייתה ירייה. רק אחרי שהמשטרה נכנסה לתמונה הרימו את הראש וחיפשו מאיפה נורתה הירייה. לפי כיוון הנפילה ואולי עוד כיוונים שהם בדקו התברר שהירייה הגיעה מהחלון המזרחי. מרוב שוטרים אי אפשר היה להיכנס לכיתה ומצאו לילדים כיתה אחרת בבית הספר. כיתה קטנה יותר עם חלונות גבוהים יותר ועם סורגים.

הורים הגיעו לבית הספר. ראשונים היו אלה שלא עבדו כלומר נשים או מובטלים. אחר כך גם הגיעו ההורים מהעבודה. מיהרו לחבק את הילד אבל את הראש השאירו למעלה וחיפשו בעיניים אולי שאלו זה את זה מי ירה במורה לגיאוגרפיה. “מילא מורה למתמטיקה,” מישהו אמר, “אבל גיאוגרפיה?”

אותה אף אחד לא בא לקחת. גם לא בצהריים.

מישהו החליט שבגלל הרצח של המורה לגיאוגרפיה הילדים ילכו ברחובות העיר רק בהשגחה. אבל אמא שלה בדיוק ילדה תינוק, ואבא שלה היה בעבודה אצל יימח שמם, שאפילו יום חופש אחד ללידה של אשתו לא נתנו לו, וניסן בעבודה עם הג’וקים שלו ורק מרים שפיטרו אותה מהעבודה הייתה יכולה לבוא, אבל אף אחד לא ידע שהיא ישנה אצלם בבית.

אז הילדה נשארה בבית הספר.

ביום שהמורה לגיאוגרפיה נרצח מתו עוד הרבה אנשים אבל היא הכירה רק את המורה לגיאוגרפיה. היא אהבה להקשיב לסיפורים שלו על מקומות זרים. לפעמים התגנב ללבה פחד סתום. פחד שהסיפורים שלו על מקומות רחוקים ובהם אנשים רעבים כל הזמן או מתים כל הזמן ואין עבודה ואין כסף ואין חיים יבואו ויהיו החיים שלנו ומישהו יספר עלינו בכיתות רחוקות ונקיות.

העירייה שלחה לבית הספר פסיכולוג. זו טראומה לא פשוטה לראות בן אדם נורה מול העיניים. אנחנו לא חיים באפריקה ששם כל יום רואים אדם נורה, אנחנו כאן במדינה תרבותית.

הילדה ישבה בפינת חדר המורים והקשיבה. המחנכת שלה הושיבה אותה שם עד שמישהו יבוא לקחת אותה.

“הילדים,” אמרה המנהלת לפסיכולוג, “לא שואלים למה ירו במורה. הם שואלים מי ירה.”

“את בטוחה?” שאל הפסיכולוג, “הילדים לא רוצים לדעת למה?”

“בטוחה. הם רוצים לדעת מי.”

“מוזר. הם משלימים עם המוות ורק שואלים מי עשה את זה?”

“אולי בהשפעה של הטלוויזיה.”

“מי היה המורה לגיאוגרפיה? הוא היה קשוח אתם?”

“הם ממש לא פחדו ממנו. אפילו להיפך. קצת שיגעו אותו.”

“אולי הם יודעים משהו בחושים שלהם שאנחנו לא יודעים,” אמר הפסיכולוג. הילדה ישבה נענעה את רגליה ושתקה. היא לא דיברה. אף אחד לא שאל אותה.

המורה לגיאוגרפיה אמר תמיד שאם לא היה צריך לפרנס משפחה הוא היה נוסע לאפריקה. הוא היה חי שם חיים פשוטים וטהורים. היא זכרה את מה שאמר: “חיים פשוטים וטהורים”. אבא שלה אמר שאם הוא לא היה צריך לפרנס משפחה הוא היה תוקע כדור בראש של יימח שמה. אבל מה לעשות, אלה החיים שלו והוא צריך לסחוב אותם.

הפסיכולוג הסביר למורות שיש כל מיני דרכים להתמודד עם טראומה אצל ילדים ואחת המורות שאלה פתאום אם יש לו מה להגיד על הטראומה שלהן כי מחר עוד עלולים לירות גם בה. הילדה רצתה לשאול מה זה בכלל טראומה. טראו טראו מה מה מה. זאת בכלל נשמעה באוזניה מילה של חגיגה.

“את חוששת,” אמר הפסיכולוג.

“חוששת? אני מתה מפחד.” הילדה ראתה שהמורה כועסת. “כל היום מתעסקים כאן עם הפחד של הילדים אבל מה אתנו? מה אתי? אני נכנסת לכיתות ולא מסתכלת בילדים אלא בחלונות. ואם בדרך הביתה–?”

מורות אחרות הסכימו אתה והחלה מהומה בחדר המורים. המנהלת ביקשה להשתיק את התסיסה ואמרה שבישיבות הצוות הקרובות ידברו וישתפו רגשות.

המורה שהחלה את האנ־דר־ל־מו־ס־יה אמרה שהיא לא זקוקה לשיתוף אלא לתשובות והיא לא צריכה פסיכולוג אלא משטרה.

עוד מורה אמרה שזה פשוט לא הגיוני שכולם יעסקו כל הזמן ברגשות של התלמידים שהם בכלל, איך להגיד, לא צד בסכסוך.

“איזה סכסוך?” שאלה המנהלת.

“את מבינה למה אני מתכוונת. ירו במורה, במורה, לא בתלמידים. ירו בו בזמן העבודה!”

“טוב.” אמר הפסיכולוג, “אני בהחלט לוקח את ההערה הזו לתשומת לבי.” הוא הסתכל במנהלת. הנהן בראשו. היא קמה ואמרה שעכשיו נסיים את הפגישה ומחר היא תשכפל את הנחיות משרד החינוך להתנהגות במצבי לחץ, אמנם אלו הנחיות שדיברו על אירועי טרור אבל הן יכולות להתאים גם לאירוע ממין זה. המורות קמו ממקומן ויצאו. היה מן שקט כזה באוויר. המנהלת הלכה לחדר שלה והפסיכולוג שהיה רגיל לכך שאנשים עוצרים אותו ושואלים אותו עוד שאלות ומנסים לדייק ולהבין עמד ושתי ידיו שמוטות. כולן יצאו, אפילו לא חיכו שיאסוף את הניירות שלו שפיזר על השולחן. רק הילדה ישבה שם. פתאום עלתה בדעתה השאלה שכל היום הסתתרה לה. היא קמה. “אמא שלי ילדה תינוק.” אמרה לו.

“מזל טוב חמודה”, הוא ענה, כאילו לא ראה אותה עד עכשיו.

“אז עכשיו היא תפסיק להיות עצובה?”

“את עצובה בגלל המורה לגיאוגרפיה?”

“לא אני. אמא.”

“היא עצובה?”

“כן כי היא הייתה עם התינוק בבטן ועכשיו היא ילדה בעצב.”

היא לא ממש זוכרת מי הפסיק את השיחה שלהם ואמר “בואי, דודה שלך באה” והיא ראתה את מרים. ולא אמרה שהיא בכלל לא דודה שלה.

כשניסן בא בערב מהג’וקים, הוא הביא לול לתינוק. העבודה שלו הייתה לחקור חרקים. הוא אמר שהג’וקים שרדו וישרדו כל דבר. בגלל זה שונאים אותם. יצורים ששורדים חייבים להיות קצת מגעילים כי זה מה שיגרום להם לשרוד. מרים אמרה שאסור לו להגיד את זה בקול רם כי אם ישמעו אותו באוניברסיטה שלו יפטרו אותו. הם צחקו והילדה שאלה אותם אם אמא עוד עצובה.

הם הסתכלו אחד בשני ואבא אמר שאולי הגיע הזמן להגיד לילדה. ניסן קם ואמר לילה טוב. מרים התיישבה ואמרה שהרגשות שלנו מורכבים.

“אז היא עצובה?”

“היא גם עצובה וגם שמחה וגם מבינה שזאת המציאות.”

ניסן אהב את מרים אבל מרים לא אהבה את ניסן. מרים אהבה את אבא של הילדה. אמא של הילדה לא אהבה את אבא של הילדה אבל היא הייתה נשואה לו. הייתה מחויבות והיו חיים והיה צריך להאכיל את הילדים. אי אפשר לזרוק הכול. היום אפשר להגיד את זה בלי שהלב של הילדה או שלהם יישבר. הם אינם. עם השנים העצב הפך הרגל ונשכח. מה לעשות? היא אומרת לעצמה. אלה החיים.

בראשית האלף הפציעו יעקב וגילה בצפון תל־אביב. הייתה זו מהפכה בקרב בעלות הבתים, שכן מיד עם הופעתם של השניים התחוור להן כי בניגוד למנקים מהדור הישן נוהג הזוג החרוץ להתייצב תמיד בזמן ולעולם אינו מחסיר יום עבודה. הם עבדו יחד, ללא אומר, ביעילות ובזריזות מעוררי השתאות. יעקב הזיז את הרהיטים הכבדים, טאטא את הרצפה וכיבד אותה בעוד גילה מסירה אבק בכל הבית, ובייחוד מכל פסל ותמונה, מנקה את המטבח, את חדרי האמבט ואת השירותים עד שנראו מצוחצחים לעילא. במהלך ארבע שעות העבודה נהגו בני הזוג המסורים להפסיק ממלאכתם רק פעם אחת ויחידה, לשם סעודה דלה למראה: לחמנייה זרועה גרגרים שחורים, סלט תפוחי אדמה ביתי ותה כהה, כמעט שחור, אותו מזג יעקב מתוך תרמוס עטוף בשקיות ניילון. גם המנהג הזה מצא חן בעיני מקצת בעלות הבתים הצייקניות, שלא ששו להתאמץ ולהכין לעובדים ארוחה קלה על חשבונן. עד מהרה הפכו יעקב וגילה לצמד המנקים המבוקש ביותר בשכונה.

שמם עבר מפה לאוזן. מאחר שלא ידעו ולו מילה אחת בעברית, הועברו בין בעלות הבתים ממש מיד ליד. על מנת להציג בפני הצמד מקום עבודה חדש, נהגה המעסיקה לקחת את בני הזוג בתום יום העבודה ולהביאם לפתח בית רעותה. שם התקבלו, לבושים בלויי סחבות, נושאים עמם שתי שקיות ניילון גדולות, בכבוד מלכים. המעסיקה החדשה לחצה בחום את ידה של גילה, שעיקמה את פיה במעין חיוך מבויש; בשני צדי פיה נצצו באופן סימטרי שתי שיני זהב. יעקב עמד מאחורי אשתו, בלוריתו השחורה והמשומנת מסורקת הצידה על פדחתו, והניד ראשו בנימוס. כך, בשתיקה מוחלטת, נחתם הסכם עבודה חדש.

מנקה טוב וחרוץ הוא נכס, ידעו היטב כל נשות השכונה. טרם התאוששו מחזרתו של עמנואל, המנקה האפריקאי, לארץ מוצאו. עמנואל היה באמת מנקה בלתי רגיל. ככלות הכול הוא היה בעל תואר שני בספרות אנגלית מאוניברסיטה יוקרתית, מהפכן שעזב עבודה מכובדת ממש והגיע לכאן כפליט פוליטי. תמיד איחר, אבל הוא באמת ניקה “טיפ־טופ”, סיכמו כולן באנחה. גם מקומו של עַבֶּד, המנקה העזתי, לא נפקד מזיכרונן של בעלות הבתים. אמנם עקבותיו נעלמו מיד עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, אבל שנים של שירות מסור הפכו אותו לחביב ולמקובל ביותר על כולן. עבד דיבר עברית מצוינת ואפשר היה להקפיץ אותו לעבודה בכל עת, וזאת משום שגר בשכונה, בקומת המרתף של וילה יוקרתית השייכת לחבר מועצת העיר. בעידן הטלפון הביתי תואם סידור העבודה החיצוני של עבד על ידי אשת חבר מועצת העיר, שממקום מושבה בקומה השנייה של הווילה, חלשה ביד רמה על משרת המפתח.

על טיבם של זוג המנקים החדש לא הצליח איש לעמוד. מעת לעת צפצף מכשיר הטלפון הנייד השחור והמגושם של יעקב והוא ענה קצרות, בקול נמוך ובשפה רחוקה וזרה. תחילה חידדו בעלות הבית את אזניהן, אולם לבסוף ויתרו. היכן הם גרים? מאין הגיעו? האם יש להם ילדים? אף אחת מבעלות הבתים לא ידעה וגם לא התעניינה באמת. תעודות הזהות הישראליות של הזוג שהונפו מול עיניהן הסירו כל חשש לקנס. מה גם שיעקב, בניגוד לקודמיו בתפקיד, ידע לטפל ברהיטים עתיקים, מצא לא פעם חפצים שנעלמו זה מכבר, פעם שעון יד יקר ופעם מסננת מטבח פשוטה, והחשוב מכל: הקפיד להוריד את הזבל בסוף יום הניקיון. עד מהרה נטמעו יעקב וגילה במרקם החיים המקומי ולעתים קרובות הועברו כזכות קניינית לכל דבר בתוך המשפחות. תוך כמה חודשים פרצו יעקב וגילה את גבולות צפון תל אביב וכקודמיהם, עברו אף הם לעבוד בבתי הבנות והחתנים, הכלות והבנים של נשות השכונה. וכל זאת מבלי שדיברו מילה אחת בעברית.

*

אצלנו בגבעתיים הרגישו בני הזוג קצת יותר בבית מאשר בצפון תל אביב. עדיין שתקו; אולם מעת לעת העניקה גילה את חיוך המרגליות שלה לילדי, אשר נהנו לגלות בכל פעם מחדש את האוצר הטמון בין שיניה. יעקב אף הוא שימח את הילדים כשהגיע פעם בחולצה קצרה, שחשפה מגוון קעקועים עם סימנים בלתי מוכרים על שתי ידיו השעירות, ידיים של שודד ים מהסרטים. הילדים היו מוקסמים. הם היו אלה שגילו מיד שיעקב וגילה כבר אינם יעקב וגילה. כלומר, עדיין היו אלה יעקב וגילה, אולם אחרים.

יעקב וגילה החדשים נראו ממש כמו קודמיהם. הם הגיעו בשעה היעודה, כשהם לבושים בסמרטוטים המוכרים ומצוידים באותן שקיות ענקיות. בשעת הארוחה שלף יעקב מתיקו אותו התרמוס העטוף שקיות ניילון, אותה קופסה עם סלט תפוחי אדמה ואותה לחמנייה זרועה גרגרים שחורים. אולם, הבחינו ילדיי, היו אלה יעקב וגילה מזויפים. שיני הזהב של גילה היו עתה משובצות במקומות חדשים. פרצופו של יעקב לא השתנה במאומה ואת פדחתו עיטרה אותה בלורית שיער מבריקה, אבל הקעקועים, כך התעקשו הילדים, לא היו אותם הקעקועים שעל ידיו של יעקב המקורי.

בעטיים של הגילויים המרעישים התפתחה ביני לבינם שיחה קלה. יעקב וגילה החדשים ידעו מעט עברית ומיהרו להציג בפני בבהלה תעודות זהות ישראליות הנושאות את שמותיהם. הזוג הקודם, כך סיפרו, היו האחים שלהם. יעקב החדש, הסתבר, הוא אחיה של גילה המקורית ואילו גילה החדשה היא אחותו של יעקב המקורי. בגרוזיה, כך סיפר יעקב החדש, מנהלים שני הזוגות בית חרושת קטן לנעליים. בשנות התשעים עלה הזוג הנוכחי לארץ עם ילדיהם, אולם כשהגיע תורו של הזוג האחר לעלות, לא היו מסוגלים לנטוש מאחור את המפעל המשפחתי. אז נפל הפור והוחלט שמעת לעת יתחלפו. מדי חצי שנה, לסירוגין, הגיע הזוג האחד לישראל ואילו הזוג השני נותר בגרוזיה כדי לנהל את המפעל המשפחתי ולגדל את הילדים של כולם. כך התאחדו להן העלייה הראשונה והעליה השנייה וכלפי כולי עלמא נדמה היה שמדובר בזוג אחד בלבד. השמות אותם שמות, המראה אותו מראה. רק אחד מהזוגות ידע עברית ועל כן, על מנת לשמור על מקומות העבודה, שמרו כולם על שתיקה מוחלטת.

הסידור הזה עבד יפה כבר כמה שנים. אנחנו היינו המשפחה הראשונה והיחידה שהבינה שמדובר בזוג אנשים אחרים לגמרי. וכיוון שנפעמתי מהסיפור, לא הסגרתי את סודם. עם הגילוי הופשרו היחסים בינינו מיד. תמונות ילדיהם נשלפו בגאווה משקית קטנה. ילדיי הוזמנו לטעום מהלחמנייה המיוחדת. יום אחד הסכימו סוף סוף יעקב וגילה שאגיש להם קפה ועוגה תוצרת בית ובפעם אחרת הצטרפו אלינו לארוחת הצהריים.

מביקור לביקור השתנה והתעדן מראם של בני הזוג. הם התחילו להגיע לעבודה בבגדים נאים והחליפו את בגדיהם בתוך הבית בבואם ובצאתם. בחורף הופיע יעקב כשהוא לבוש במעיל עור שחור מהודר למראה, שהחליף את אדרת הצמר המטולאת והמדובללת שנהג לעטות בעבר, ואת שכר עבודתו הכניס לתוך ארנק עור חדש. גילה עדיין חייכה חיוך זר ומוזהב, אבל העברית שבפיה השתפרה והיה אפשר לנהל אתה שיחה קלה על עניינים שברומו של עולם. ברגע של קרבה סיפרה: “שם, בגרוזיה, אנחנו מיליונרים. כאן אנחנו כלום.”

“שטויות”, קטע אותה יעקב בחדות. “עשר שנים אנחנו עובדים קשה. מנקים שתי דירות כל יום. עובדים גם בשבת. גם בחג. חצי מהכסף אנחנו שולחים הביתה.” ואז הסתכל עלי ופניו התרככו, “אל תדאגי, תמרה,” אמר והוציא מכיסו טלפון נייד מדגם חדיש, “עוד שנתיים – ליעקב וגילה – גם תהיה וילה.”

אלא שיום אחד, זמן לא רב לאחר אותה שיחה, הגיעו יעקב וגילה לביתנו כשהם מתוחים ופניהם חיוורות. “אני מצטער,” אמר יעקב, “זו הפעם האחרונה. יש בעיות בבית. אנחנו מוכרחים לחזור.” לשווא ניסיתי להציל מפיו מה אירע. יעקב וגילה עבדו אותו היום כאחוזי דיבוק. ניכר היה בהם שהם מעוניינים לסיים את העבודה מהר ככל האפשר ולצאת. “הכול כבר ארוז,” אמרו, כמעט שפסחו על ארוחתם. “הטיסה בעוד כמה שעות.” הפצרתי בהם לשבת לשתות כוס תה ולאכול ובינתיים מיהרתי לקניון הסמוך לביתנו כדי לקנות להם מתנות פרידה. יעקב וגילה התרגשו מאוד. הם חיבקו ונישקו אותי ואת ילדי. דמעות נקוו בעיניו של יעקב כשהגשתי לו את חבילת הצעצועים עבור בניהם וגילה פרצה בבכי כשנתתי לה למזכרת תכשיט זהב קטן. גם אני התרגשתי מאוד. חששתי שמא עלול מישהו בשדה התעופה לחשוב שהתכשיט הגיע אליה שלא כדין, ולכן צירפתי לקופסה פתק קטן עם ברכת תודה, שלא יסתבכו חלילה.

*

בעלות הבתים הצטערו לשמוע על העזיבה ואפילו כעסו, אבל השלימו עם המציאות החדשה. שבועות ארוכים חלפו עד שהוצלבו הנתונים בין השכנות ועד שהתחוורה לכולן התמונה המלאה: מכל אחד מהבתים הצליחו המנקים לצאת כשבאמתחתם תמונות מקוריות, חפצי אמנות נדירים ותכשיטים יקרים – זהב, כתם וארגמן, פנינים ויהלומים פרי טעמן המשובח של נשות השכונה. את אלה בחרו המנקים החרוצים בקפידה והחביאו במשך חודשים ארוכים, ואז גנבו והבריחו מהארץ בן־לילה.

מבצע ניקיון השכונה של יעקב וגילה צלח. המשטרה מעולם לא שמה עליהם את ידה, משום שמעולם לא הוגשה נגדם כל תלונה. יעקב וגילה הכפולים היו ונותרו אלמונים. שם משפחתם, כמו שם המשפחה של קודמיהם, מעולם לא נודע למעסיקותיהן. ממילא, לא הבחינה אף אחת מהן שהזוג המקורי נעלם זה מכבר. רק אנחנו ניצלנו מהשודדים, ורבות היו השאלות שנותרו ללא מענה. האם יצאנו בלא פגע משום שחשפנו את סודם? האם משום שסעדנו יחדיו? ואולי משום ששילמנו כופר לבניהם? מדוע בחרו להיפרד רק מאתנו? האם היו הדמעות שזלגו מעיניה של גילה ברגע הפרידה דמעות אמת? או שמא הייתה “סתם תנינה”, כפי שהציע אחד הילדים?

הקיץ גווע והסתיו הגיע. עוד מעט וגם יעקב וגילה ייעלמו, כקודמיהם, בתהומות השכחה של הבורגנות העירונית.

“את צריכה להבין שמה שהוא עושה עכשיו, איך שהוא עוצר שם, הוא מריץ עליך קטע, תכף הוא ייצא ויתפוס את הראש, זה רגע אחרי התדלוק, אחר כך הוא ירים את המכסה מנוע ויתחיל להתעסק, לעשות טלפונים, זה התרגיל שלו, הוא ינסה לא לשלם את המאה של התדלוק, אל תשכחי שזה יורד לך מהיומית אם הוא לא משלם. הוא בעמדה שלך, וזה יורד מהיומית שלך, הוא בונה על זה שיעבור מספיק זמן ותשכחי, לא תשימי לב, ואז כשייכנס קצת לחץ, או כשנכנסת משאית לתחנה, כזו שמתמקמת לך בזווית ואת לא רואה אותו, הוא סוגר מכסה מנוע ומתחפף. ובואינה את, את נראית לי ילדה טובה, איך אומרים יורמית, אחת שקל לרמות אותה, ואללה אם היית הבת שלי לא הייתי נותן לך לעבוד פה, זה מקום של חיות פה, רייסים וצפצופים. תגידי לי איזה מין דבר זה לצפצף לבנאדם, מכונית מצפצפת לבנאדם. עד שעבדתי בתחנה, זה היה נראה לי הגיוני לצפצף, הייתי מצפצף במעברי חצייה, הייתי מצפצף בקלות מדי, הפסקתי.”

“אומר לך דוגרי, פעם ראשונה שזה קרה, ריחמתי עליו – בנאדם שבורח מלשלם מאה שקל על תדלוק, בנאדם דופק סיבוב ונוסע, מאה שקל ראבאק, מה זה הדבר הזה, אנשים כמוני כמוך, זה לא פושעים. ואז כשקלטתי שזה יורד לי מהיומית, התהפכתי. למה שאני אחזור הביתה לילדים שלי עם חצי משכורת של יום, למה אני צריך לשלם לו דלק. את חושבת שמנהל התחנה אכפת לו מזה? מצדו שישדדו אותך גם באור יום פה. למה את חושבת יש לו את כל הנהלים האלה, לא להחזיק יותר משלוש מאות שקל בפאוץ', וההפקדות בכספת כל שעתיים. אם גונבים מהכספת במשרד זה משהו אחר, זה משהו אחר לגמרי.”

שתקתי והנהנתי אליו, נסוגותי לאט לעבר השורה של עמדות התדלוק שלי.

*

מכונית עצרה ומהחלון שמעתי את הקול – “תשעים וחמש, מאתיים, מזומן.”

הוא אמר את המילים האלה ומשהו בו בא לי ברע. זה לא היה הפרצוף שלו שלא אהבתי, זה היה משהו אחר, אולי בנימה או במבט, כבר הבנתי שזה הדבר העיקרי שצריך לשים לב אליו בתחנה. שאלתי בכל זאת אם לבדוק שמן ומים כמו שאמרו לנו לשאול כל הזמן, בשביל אותם מקרים שבאמת חסר שמן או מי קירור, כדי שנמכור אותם במחיר המופקע. הוא אמר “לא תודה”, וכשאמר את צמד המילים לא תודה, הבנתי שזה היה שם, בחלק הזה של הדיבור, היה משהו רע בתודה שלו. הוא לא יצא מהמכונית, דיברתי אליו מהצד של חלון הנוסע, הוא ישב לבד ברכב.

הערב התחיל לרדת, ערב יום שישי בתחנת הדלק, לא היו הרבה אנשים בתחנה, חוץ ממני היה עוד מתדלק אחד שישב במשרד. הישבן על הכיסא והרגליים על השולחן הרעוע, ראיתי את הנעליים הקטנות מאיפה שעמדתי ולא ראיתי את הפנים, אולי נמנם. זה היה המתדלק המבוגר מביננו, הצעירים והצעירות של העבודה המועדפת, בשבילו זו הייתה עבודה נוספת. כמעט בכל משפט שאמר לי הייתה התזכורת שהוא היה יכול להיות אבא שלי. הוא חזר ואמר כל הזמן, אני במקום אבא שלך, איך אבא שלך נותן לך, איזה אבא נותן לילדה שלו לעבוד כאן. הוא היה איש קטן מאוד, רזה ונמוך, והגיע למשמרות ערב באוטו שלו מלוד. השלים הכנסה כבר עשר שנים בתחנת הדלק שבכניסה לשדה התעופה הבינלאומי, הוא ידע להסביר לי מי נגד מי ומי לא לעניין בכלל. אחרי המשמרות הייתי צריכה לקרצף את העור כל כך חזק מהריח של הדלק שלפעמים הייתה הרגשה כאילו יורדת ממני שכבת גוף. אולי בגלל זה המתדלק כל כך דק, חשבתי לעצמי, עשר שנים של קרצופים. כעבור דקה וחצי הידית של ה־95 נטול עופרת באחת העמדות שבשורה שלי קפצה. לקראת סוף התדלוק, כשמגבילים את הסכום, יש האטה בקצב של זרימת הבנזין, אפשר לשמוע מרחוק את התקתוקים של המשאבה, ככה שכמעט תמיד ברגע שהיא קופצת אני קופצת גם ומתייצבת ליד המכונית, לשלוף את הידית ולשחרר את הנוסע, זה עוזר לי לשמור על קצב בזמן המשמרות ולא לבזבז זמן.

*

ראיתי שהוא שם שטר אדום של מאתיים שקל על המושב שליד הנוסע, הוא דיבר בטלפון ואז הפסיק רגע ואמר, “את יודעת מה, תבדקי לי שמן ומים.”

“הגעת מרחוק?” שאלתי. מאז המקרה של המתדלקת שנכוותה בפניה כששחררה את מכסה השמן נהגתי לשאול את הנהגים אם הגיעו מרחוק. הוא סימן לי לא עם הראש ופתח את מכסה המנוע. הוא המשיך לדבר בפלאפון, ראיתי אותו דרך השמשה הקדמית, הוא דיבר בשקט. אחרי כמה דקות טרקתי את מכסה המנוע וחזרתי אליו, לא היה צריך להוסיף שמן או מים. “הכל בסדר, לא חסר כלום, מאתיים שקל בבקשה.”

“היו כאן על המושב,” הוא אמר לי בנחרצות, “לקחת אותם, שכחת?”

על המושב היה מונח הטלפון שלו עם המסך פונה כלפי מעלה, לא היה השטר האדום שהיה שם לפני חמש דקות, לפני שבדקתי לו שמן. “נכון, והנה עכשיו הם פה.” הפכתי את הטלפון. השטר היה מקופל בתפס שבגב כיסוי הטלפון הסלולרי. שלפתי את השטר מהתפס והלכתי משם מיד. הפניתי לו גב והלכתי למשרד רועדת, צעדתי מהר נושמת עמוק לריאות את האוויר עם כל אדי הדלק האלה.

הוא לא הצליח לגנוב אותי, אמרתי למתדלק המבוגר שהתעורר בינתיים והביט בי מתקרבת, לא הפעם. ברקע שמענו אותו נוסע בחראקה אל מחוץ לתחנה.

*

לחזור אל העבודה הספציפית הזו, או אחרות, כמה מהן היו לפני שמונה־עשרה שנה, עבודות מועדפות ועבודות רגילות. היום אני יודעת שהן כולן היו עבודות מסריחות, גם אם לא באותו האופן. לחשוב על כל הזמן הזה, שבין שני המצבים של שעוני הנוכחות. לשבת במשרד הלבן, לשבת במשרד הירוק, לשבת במשרד השקוף, לצעוד הלוך ושוב בתחנת הדלק, להפוך המבורגרים, לתדלק מכוניות, לשבת בחדר הבקרה. הימים לבנים, הלילות לבנים, לצפות בסימנים מתעדכנים על מסכים, לספור שטרות, להתקין מכונות אצל לקוחות, לתקן מכלולים של מערכות, לעשות ניסיונות, להוריד צ’יפס לשמן, לזהות תקלה, לנשום אוויר. לנשום אותו מהאף, להוסיף מלח בצורה של סמל הרשת, כפי שלימדו אותך, לבדוק שמן, לבדוק מים, תנקי לי רגע את החלון האחורי. להכיר היטב את הריח השרוף, לדעת שמשהו נשחק, לזהות את רעש החריקה הלא טובה. לדעת את כל הריחות, לחלות מהם פעם אחת ובפעמים אחרות לחטוף מיגרנה, אחר כך להתרגל אליהם ולשכוח. להמשיך בפעולה שהתחלת לפני הפסקת הקפה, לעבור הדרכת בטיחות, לקטוע ישיבה ולהמשיך אותה אחרי הפסקת הצהריים, לעצור רגע כי נכנסה הודעה לטלפון הסלולרי, לעצור רגע כי נכנסה מכונית לתחנה, זה בעמדה שלך. לזהות כל צפצוף ותקתוק במהותו. לשכוח להשיב להודעה, איפה הפסקתי לפני שקמתי, לשים אותו על שקט, לבהות. לדעת שבכל יום עבודה, במקום אחר, בטח יש חברה שפושטת רגל, מישהו מפוטר בלי שציפה לכך. לשבת בחדרי שירותים, עשרות אולי מאות חדרי שירותים, להתחבא בהם לכמה דקות כמה פעמים ביום בשביל השקט, לשכוח מהריח. לנשום עמוק, לתכנן תהליכים מחדש, לקצר אותם, לייעל זמנים, לבדוק מים, לשחרר את המכונית מהר, לא לתת להם לחכות רגע. להודיע על איחור, לשדרג מערכות, לבקש לצאת מוקדם. לבדוק שמן, לצאת מוקדם, להוציא את המדיד, פס מתכת מחורר עיגולים, לנגב את המדיד בחתיכת נייר תעשייתי המגולגל על ציר חורק במתקן המתכת, לחזור על הפעולה פעמיים כדי להיות בטוחה, לטרוק את מכסה המנוע, לנשום נשימה עמוקה, לנשום רגע.

אני יוצרת על גופי ומתוך גופי. חלק חשוב מאוד מהאמנות שלי כיוצרת וכמורה הוא לעבוד עם אנשים. לתת להם את האפשרות להתבטא דרך הריקוד; לא ללמד אותם צעדים, אלא ללמד אותם להכיר לפרטי פרטים את הגוף שלהם ומה יש בתוכו, ושהם יצרו את צעדיהם לעצמם.

אני לא מתייחסת לרקדנים צעירים ולתלמידים כאילו הם המשך שלי. המטרה שלי היא שכל אחד יממש את עצמו בדרכו. הם לא חיילים, הם באים מעולמות שונים. כל אחד שונה, העבודה שלי היא לטפח את המיוחדות שלו, שינוע בכיוון שלו. שיידע את גופו, שהוא כלי הנגינה שלו. הם יוצרים את הצעדים של עצמם בתנועותיהם, לפי ההנחיות שלי, ואני מתכננת ובונה מכל אלה ריקוד – הריקוד שלנו.

יש בי הצורך לשנות. לאחרונה אני מורדת בכל ה"עיצובים", גם את הלבוש על הבמה. אני מתעניינת במשהו פחות שתלטני, פחות מאורגן. פחות להשליט טעם אחד. יש פה 11 רקדנים ואני רוצה שהם ייראו על הבמה כמו אנשים ברחוב. לא רוצה שהמופע יהיה מורם מעם. אני אוהבת גם לאסוף דברים פשוטים, מהרחוב, מהיומיום, ולהעלות אותם על הבמה. אני רוקדת עם שקיות ניילון, עם עטיפות זהב של ממתקי שוקולד, כמו בימים שהייתי ילדה קטנה, כשאספנו זהבים, יישרנו אותם ושמנו בספר. הפכנו אותם ממצרך שמיש ויומיומי שעוטף שוקולד למשהו אמנותי.

חפצים הם הידידים הטובים שלי, ההשראה הגדולה שלי. אמר לי פעם מישהו: “לפי ההגדרה של אריסטו, את ‘האישה המשחקת’”. הוא צדק. אני אוהבת לקחת חומרים ולעבוד אתם, זו הטכניקה שלי, השפה שלי, האמונה שלי, דרך החיים שלי. במופע הבא אנסה שיהיה עוד פחות תכנון, פחות עיצוב. כי הרי מה שיש לי בגוף כבר “עוצב”, יש בתוכי המון חומר נלמד ומעוצב. בפעם הבאה אני מקווה שיהיה לי האומץ להופיע באילתורים. זה דורש המון עבודה ומצריך אומץ רב. יותר קל לעלות על הבמה כשהכל מתוכנן ותפור אבל אז הולך משהו לאיבוד. אני מחונכת ומאולפת כל השנים ליצור לפי חוקים. ואני רוצה לשנות את זה, להאמין שאוכל לעשות זאת. אצל מרתה גרהאם, בג’וליארד ובלהקת בת־שבע מעולם לא אלתרנו. היום כולם מאלתרים ואני מלמדת את התלמידים שלי לאלתר מגיל צעיר מאוד. אני עצמי התחלתי לאלתר רק בגיל 42. בגילי האלתור הוא תהליך של התבגרות, חיפוש החופש, השחרור לשנות חוקים ולהשיל תלבושות ומסֵכות.

בג’וליארד למדתי ליצור ריקודים לפי חוקי המוזיקה, נושא ווריאציות, A, B, A. לאחר מכן עברתי תהליך, למדתי ממרס קנינגהאם ומג’ון קייג' לתת לתת־מודע לפעול. לא לשבת, לכרסם ציפורניים ולשאול “מה אני עושה עכשיו?” אני לא מתכננת כשאני יוצרת ריקוד חדש. אני יורדת לסטודיו ורוקדת, נותנת לרעיונות לבוא אלי ולצאת ממני, כמו שהרוח נכנסת בחליל. אני נותנת לריקוד רשות לבוא לבד. זו הסיבה שקראתי למופע החדש שלי “הרקדנית שוכחת צעד”. כי השלמות היא דווקא בשכחה. בקבלה של אי־השלמות. כשאתה שוכח אתה חייב להמציא, וההמצאה היא היצירה.

דווקא ביומיום, כשאני הולכת ברחוב, אני לא רקדנית שנעה במרחב. ההתייחסות שלי ברחוב היא בעיקר לטבע העירוני. אני מאוד אוהבת את הטבע בתל־אביב, הוא מרגש אותי יותר מאשר הטבע בגליל או בווינה. בתל־אביב הטבע פראי, הוא פורץ מתוך הבטון, הוא נאבק למצא לו מקום, הוא יוצר צורות חדשות ומרתקות. לעץ בדרך לקופת חולים יש גזע מדהים. בחצר בסוזן דלל יש עץ עם גזע בצורת היפופוטם; לפני כל הופעה שלי אני ניגשת אליו ומתפללת.

*

כשעזבתי את בת־שבע, אחרי שהייתי בה רקדנית ראשית 17 שנה, זו הייתה הליכה אל המדבר. היו לי רעיונות משלי שלא יכלו להתממש בלהקה. בריקודים שיצרתי בבת־שבע היה אמנם חיפוש שפה אישית, אבל עדיין הייתה שם השפעה גדולה של מרתה, סיפוריות שלא התאימה לי. עזבתי והתחלתי לעבוד אחרת ולבד בסטודיו שלי. חפצים דוממים עזרו לי למצוא שפה אחרת. העבודה הפיזית, הרוחנית, הביאה אותי למקומות גבוהים, מיוחדים, שגרמו לי אושר. מין שלווה של דרך נכונה. התחלתי לעבוד עם חפצים: חוטים, קוביות, מקלות, בדים, ניילונים. רציתי לברוח מהמלודרמטיות של מרתה גרהאם, מנושאים כמו סקס. חיפשתי לבטא את עולמי, שהוא שונה לחלוטין מעולמה של מרתה ומעולמם של הכוריאוגרפים שעבדתי אתם בבת־שבע. החפצים הגיאומטריים עזרו לי לצאת מהעולמות הללו. רציתי לשנות את הדימוי של האישה הסקסית, טורפת הגברים. לדבר על אישה אחרת. עיתונאים שאלו אותי: “את מעדיפה לרקוד עם מקל מאשר עם רקדן גבר?” עניתי: כן. הייתי מאושרת סוף סוף למצוא שפה משלי. כשהקמתי את התיאטרון שלי הלכתי יותר אל המופשט. עד היום הדוממים, האובייקטים האלה הם החברים הכי טובים שלי – אני לא מרגישה בודדה כשהם אתי.

והנה, לאחר שנים של עבודה בדרך החדשה, גיליתי שעדיין “דמה בדמי זורם וקולה בי רן” – קולה של מרתה. אני גאה ושמחה להודות בכך, להרגיש חלק מהיסטוריה. כך נבנית תרבות.

הייתה לי זכות גדולה לעבוד עם גדולי הכוריאוגרפים בעולם – משפחה אמנותית נפלאה. מרתה גרהאם הייתה האמא הרוחנית שלי, פינה באוש האחות התאומה, מרס קנינגהאם הסבא שלי. למדתי מג’רום רובינס ומגדולים רבים אחרים, והיה לי מזל גדול בקריירה שלי.

*

הריקוד הוא שפה, השפה הראשונית והרוחנית ביותר שהאדם המציא ופיתח. פעם השבט רקד כדי להצליח בצייד, לנצח במלחמה, להוריד גשם. גם היום, במאה שלנו, אנחנו צריכים לרקוד בדיוק באותה מידה ואולי אף יותר. יום שבו אני לא רוקדת הוא יום אבוד, יום רע.

מצד שני, לרקדן לא נשאר שום דבר מהריקוד. לא ספר לשים על המדף, לא ציור לתלות על הקיר – רק אותו הרגע על הבמה שבו הוא מרגיש חי, אותה חוויה נפלאה, אינסופית, בלתי רגילה, כשאתה רוקד את החיים הזורמים בתוכך. הגוף הוא מכונה מופלאה, לוקח שנים ללמד לנגן על המכונה הנהדרת הזו, וזו עבודת שירים ולא שרירים.

בשנים האחרונות אני מגלה שהקהל הוא חלק משמעותי ביצירה שלי. בעבר הרגשתי שהריקוד היה אליטיסטי יותר. אני לא חושבת כך היום. הקהל הוא חלק מהיצירה, הוא מזמין אצלי את היצירה על ידי הנוכחות שלו, האהבה שלו, התגובה שלו. אני רואה מה קורה לקהל, אני מרגישה את האנשים, הם כותבים לי ומגיבים. יש איזושהי שבטיות. היו אפילו יצירות שבהן הרגשתי שגם הצופים היו היוצרים ולא רק אני. במופע של שירי ליאונרד כהן למשל, הקהל השתתף ביצירה ממש. זו תובנה חדשה לגמרי עבורי, והיא מחזקת ומרפאה.

*

אף שהריקוד הוא שפה ראשונית, בימינו מופע מחול שעולה על הבמה הוא תעשייה שלמה, כמו אופרה, הוא מנגנון בירוקרטי. הוא משלב מוזיקה, שירים, תפאורה, רקדנים, תאורה… התהליך מצריך תקציבים, ארגון, שיווק ועשייה אדמיניסטרטיבית. ובהתאם, שמונים אחוז מזמן העבודה שלי סובב סביב ניהול אדמיניסטרטיבי וטכני ומאמצי גיוס כספים. הריקוד הוא רק עשרים אחוז מהעבודה. הוא בא בקלות רבה יותר ובשמחה. הניהול הוא לרוץ אחרי העבודה.

מרתה גראהם אמרה שהרקדן הוא אקרובט של אלוהים. ואילו בניהול אני אקרובטית של המוסדות, וזה סיוט אחד גדול. אני עושה פירואטים לפי המנגינות של המוסדות התומכים. הכספים, השיווק, לשאת ולתת עם רשויות למיניהן. הרבה אנשים לא מבינים את גודל ההפקה העומדת מאחורי הופעת מחול. המנגנון הזה מצריך עובדים ותקציב. אני לבדי עושה תפקידים של חמישה אנשים. ואת כל ההכנסות מהרצאות והסדנאות שלי אני תורמת לתיאטרון.

אי אפשר להתפרנס מריקוד ואולי אי אפשר להתפרנס מאמנות בכלל. הרקדנים שלי רוקדים אצלי רק פעמיים בשבוע. יש ביניהם עורכי דין, מורים… בבוקר הם בבית המשפט, ובערב בסטודיו שלי. גם אני תמיד התפרנסתי מהוראת ריקוד, לא מהריקוד עצמו.

רוב הסבסוד מגיע מגופים ציבוריים, ממשלתיים ועירוניים, אך הוא אינו מספיק, ולכן אני תורמת ללהקה שלי – מהרצאות, מהופעות בחו"ל. כשהברונית דה רוטשילד הפסיקה לתמוך בבת־שבע פנינו למדינה שתממן אותנו, נפגשנו עם ועדות כדי לשכנע לגבי הצורך בריקוד בארץ. לבסוף הוחלט שהמדינה תתמוך גם בריקוד, אך התקציבים עדיין נמוכים מאוד.

*

המפגש שלי עם הברונית בת־שבע דה רוטשילד היה אחד המשמעותיים בחיי. הגעתי לאן שהגעתי הרבה בזכות העובדה שהברונית באה אל חיי. היא תמכה כלכלית בלהקה שלי, וכשנסעתי לניו־יורק לעבוד עם מרתה גראהם, הברונית הייתה בתמונה. כשהיא יצרה אתי קשר הייתי רקדנית בשטח. היא אהבה אותי ואהבה ריקוד בכל מאודה – היא בעצמה רצתה לרקוד ולא הצליחה. יום אחד היא צלצלה אלי: “רנה שלום, כאן בת־שבע, יש לי רעיון משוגע, אני אקים להקה ואקרא לה בת־שבע, את תיסעי שוב לניו יורק ומרתה תלמד אותך את התפקידים שיצרה לעצמה. אם תבצעו את הריקודים שלה טוב היא תיתן לנו רשות להופיע אתם.” היא הייתה אשת חזון ואני הצטרפתי והמשכתי בכיוון שלה; הייתה לה שאיפה להוכיח לעולם שאנחנו – היהודים – יכולים לעשות אמנות, מחול ומדע. היא תמכה במיליונים: הביאה ציוד מיוחד, רפרטואר עם אנשים מניו־יורק… אישה גדולה עם חזון עצום, זו הייתה תקופה היסטורית של חלוציות. נסעתי לניו־יורק, הצלחנו להקים להקה ולקבל את הזכויות ממרתה גרהאם לרקוד את הרפרטואר שלה בכל העולם.

היום יש בי געגוע לפטרון שיממן את האמנות שלי. בחו"ל יש אווירה של קהילה תורמת – יש לחץ חברתי לתמוך ולתרום בסכומים נכבדים. בארץ זה לא קיים. כל אחד רק רוצה לקבל הזמנות להופעה. או שמעדיפים לתרום למונומנטים ולא לעשייה של אמנות.

אני מקווה שאצליח לצמצם את ההתעסקויות האדמיניסטרטיביות. אני רוצה להופיע במקומות אינטימיים, בסטודיו שלי, כפי שעשיתי בעבר. שם האמנות הופכת להיות הרבה יותר פשוטה. הייתה תקופה שרקדנו ברחובות עם הלהקה, זה היה נהדר. הופענו ליד הירקון, ביפו, ברחבת מוזיאון תל־אביב, גם מתוך צורך אמנותי להתנסות, להופיע בטבע, להשתתף בסביבה. הגיעו לשם עוברי אורח, אנשים שלא מגיעים בדרך כלל למופעי ריקוד. זה היה מאוד משמח. הקרבה לאנשים נתנה להם ולי המון. זהו סוג אחר של הופעה.

מצד שני, הארגון שם היה מתיש. עמדתי עם מגפון מול כל הרקדנים, לצעוק להם, לתת להם הוראות בחום ובגשם. אז ירדתי מזה וחזרתי לקופסה השחורה, לתיאטרון. זה נוח יותר. השאלה מה מתיש יותר – לצעוק במגפון או לעבוד עם צוות גדול ולהוציא הרבה כספים, מודעות, פליירים.

*

אני רואה מסר בגילי – להמשיך לרקוד. המחול הוא החיים שלי. ואנשים שרואים אותי רוקדת בגילי מקבלים המון עידוד והשראה, כמו שאני קיבלתי בזמנו עידוד מהאמנים הבוגרים שצפיתי בהם כשהייתי צעירה. לוקח שנים לבנות את הגוף, ללמד את כל התורות, ולוקח שנים להשיל את כל התורות ולבנות משהו אחר וחדש. זה התפקיד שלי היום, להמשיך לחקור ולגלות דברים חדשים בגופי ובלבי, דווקא בגילי, למרוד במוסכמות ובאפליה של הגיל הבוגר. זו שליחות ליצור את אמנות הגיל המתקדם.

“לרקוד, לרקוד, אחרת הולכים לאיבוד”, אמרה פינה באוש.

1.

כשאבא שלו פתח בזמנו סוכנות ביטוח אנשים קיבלו יותר בקלות את הגורל שנגזר עליהם, ולא היו מודעים לכך שכסף יכול לרפא. היום האוכלוסייה גדלה ומספר החרדות והסכנות עולה. מי היה חושב פעם שפתאום יתקוף אותו חיידק אלים. מגוון המחלות הלך וגדל ואנשים חיים בפחד: מתי יגיח הסרטן. כולם הרי יודעים שלמערכת הבריאות כמו שהיא אין מספיק כסף לתרופות לכל המחלות הנדירות שקיימות. תמיד הוא מקפיד לומר לאנשים, אתה קם בבוקר, מתחיל את החיים שלך כרגיל, מכין סנדוויצ’ים לילדים, נפרד מהאישה, שניכם הולכים לעבודה ולך תדע איזה אסון ייפול עליך או עליה. אם לא תזדקק בהמשך היום להשתלה של קרנית או כבד או איבר אחר. ומה אם תלך לעולמך פתאום, חס וחלילה, ממה תחיה המשפחה שתשאיר אחריך? חייבים לחשוב על העתיד. כאן נכנס עניין האיכות של חברת הביטוח שבחרת. ברגע האמת אף אחד לא רוצה לגלות שהוא שילם כל החיים בשביל טלפנית שתגיד לו שהיא מאוד מצטערת כי הוא לא קרא את כל הסעיפים. חוץ מזה, ביטוח הוא השקט הנפשי, שנועד לכך שתחיה את חייך בשלווה ולא בסטרס, שבעצמו מביא מחלות. את הסיפור הזה הוא משנה בהתאם ללקוח ובהתאם למצב רוחו. ומוסיף, הלוואי שלא תזדקקו. שאנשים לא יחשבו שהוא ממתין לאסונות שיקרו להם, הוא הרי מקווה שאנשים ישלמו את הפרמיות ולעולם לא יתבעו אותו ואת החברה. שאף אחד לא יהיה חולה, שהחיים ימשיכו בשלהם, בקו אחיד, ללא אזעקות וללא הפתעות. הוא משתדל לתת ללקוחותיו את התחושה שגם הוא, בדיוק כמוהם, נתון לאותם חסדי גורל בלתי צפויים, והוא ממשיך להיות נחמד גם ברגעים שבהם הוא מחתים את הלקוחות עם פרטי כרטיס האשראי שלהם.

אבל בדיוק אז הזיעה מתחילה להגיר מגופו. הוא כבר יודע להתמודד עם העניין. משתדל לא לגעת בטפסים באצבעותיו, מבקש מהלקוח שיהפוך את הדפים כשצריך. מוריד את ידיו מתחת לשולחן. מושך את השרוולים. מנסה להתעלם מהזרזיף המתגבר ומכפות ידיו המתלחלחות. בקיץ זה מובן ונסלח אבל בחורף זה ממש מוזר.

הוא היה מעדיף להעסיק מישהי. אבל אין כמו מגע אישי עם הלקוח הדואג. אנשים מחפשים אווירת ביטחון כשהם קונים פוליסה. איזה לקוח יפקיד את ביטחונו אצל בחורה צעירה?

באוניברסיטה למד כלכלה, אז עוד חשב על כיווני עבודה אחרים, אבל כשאבא שלו ביקש ממנו לבוא לעזור לו כדי שהעסק לא ייסגר, הוא התלבט והחליט; ומאז הוא שם, במשרד שכמעט לא השתנה מאז שנות השבעים. אדון לעצמו, בלי בוסים ובלי מערכת שהוא צריך להתאים את עצמו אליה.

היו לו כמה לקוחות קבועים מהתקופה של אבא שלו, אלו עדיין קוראים לו הבן של ויקטור. אבל הם החלו ללכת לעולמם ובתקופה כזאת, שבה יש כל כך הרבה אפשרויות ביטוח בארץ והתחרות קשה, הוא צריך כל הזמן לחשוב איך להביא קליינטים חדשים.

לו רק לא הייתה לו הבעיה הזאת.

2.

למרות החום הכבד, גם באותו יום, הוא לבש גופייה ומעליה חולצת כותנה ארוכה שנועדה להקרין רושם של אמינות. בדרך כלל הוא מצטייד בדאודורנט עם ניחוח חזק, ובחולצות נוספות להחלפה, אבל אלו נותרו במכונית. בעלי חנות גדולה לאביזרים אורתופדיים יזמו את הפגישה אתו כדי ליצור שיתוף פעולה, וכבר היו לו כמה רעיונות. הוא תכנן להמשיך לפתח אותם תוך כדי ההליכה הקצרה, פנה ברחוב שער הגיא, הלך תחת עצי הפיקוס לאורך הרחוב, העביר מבטו על חנויות הבגדים. מישהו מהשווארמה ממול נפנף לו בשלום, הוא ענה בנפנוף, למרות שלא הכיר את האיש. שמח על הצל ששרר רוב הזמן מתחת לפיקוסים, והסתובב לכיוון רחוב הרצל. המשיך עד שהגיע למעבר החצייה והזכיר לעצמו לנצל את ההזדמנות כדי לבדוק מה מצב הביטוחים של בעלי החנות ומצב הפנסיה של העובדים, גם אם מדובר בשניים שלושה אנשים בלבד. נעצר מול חנות נעליים והתבונן בחלון הראווה. עפעפיו כבדו מן הלחות באוויר. החליט שגם אם יסתפק בכך שישמע מה בעלי החנות רוצים ממנו, ולא יסגור שום דבר, הפגישה הזו תהיה מספיק חשובה. רוח קלה שהגיעה מכיוון הים ציננה את פניו, הקלה קצת, ומתחת לגגון של הבניין הוא הרגיש די בסדר. חבל שלא לקח כובע, הוא עוד עלול להישרף בשמש.

פנה ימינה בשמואל הנציב, והמשיך ללכת לאורך החנויות שהלכו ופחתו ככל שהתקדם במעלה הרחוב. את האיש שעמד בצורה קצת משונה על מעקה המרפסת הוא ראה מרחוק. זה היה בבניין שאחרי חנות הצעצועים והבנק המשופץ. הוא חשב שזו טעות אופטית, שמדובר בחלק מענפי העץ, אבל ככל שהתקרב הבין שמדובר בבן אדם. אולי זה מישהו שבא לתקן חלון או גגון שנפל. הוא חצה את הכביש אל העבר השני של הרחוב ונשא את המבט אליו. מישהי צעקה לעברו. “תיזהר! אוטו!”. מכונית נעצרה לידו בחריקה והנהג צעק “מה יש לך? בא לך למות על חשבוני?” איתן מלמל שיש שם מישהו והצביע לכיוון הבניין, אבל הנהג לחץ על דוושת הגז ופרח משם. ענפי העץ הסתירו חלקים מהאיש, וקרני השמש סנוורו אותו. הוא הניע את צווארו ימינה ושמאלה כדי לא לפספס את הנפילה הצפויה בכל רגע.

מרחוק האיש נראה קטן כמו צעצוע שכדאי להכניס הביתה. לידו עמדו אדניות פלסטיק ירוקות מוארכות וקופסא של מזגן שממנה השתלשל צינור שחור. בקומה השלישית התריסול היה פתוח ועציצים שופעי עלים טיפסו עד למעקה השחור שעליו נשען האיש. הוא לבש חולצה בהירה ארוכת שרוולים ומכנסיים שחורים. ממש כמוהו. האיש הזה השתגע, הוא אמר לעצמו, משהו לא בסדר. הוא חיפש בעיניו את האישה שהזהירה אותו, גם היא נשאה מבטה אל האיש לפני שנייה. כנראה נכנסה למינימרקט. הוא המשיך ללכת וכשהתקרב אל חנות האורתופדיה ראה שהקדים קצת ויש לו עוד כעשר דקות עד לשעת הפגישה. אבל האיש עדיין עמד שם למעלה. לפחות יודיע למשטרה. שלא ישמע אחר כך שמישהו התאבד וזה יהיה על מצפונו. פשפש בכיסו, הוציא את הנייד וחייג מאה. המוקדנית ביקשה שימשיך לעמוד שם. למה? כי הוא זה שהודיע, הוא חייב להישאר שם עד שהשוטר יגיע. הוא חזר לבניין.

קיווה שהאיש עזב את המעקה, נכנס לתוך הדירה ועוד רגע גם הוא ישכח מכל העניין, אבל כבר ממרחק ראה שהאיש עדיין עומד שם.

עכשיו כבר הרגיש שהוא צריך לשמור עליו.

הוא התמיד במבטו, כאילו אם יתמיד לשאת את ראשו באותו מצב וינעץ את מבטו באיש, גם ההוא ימשיך לעמוד באותה תנוחה ולא יזוז. זוג זקנים עבר לידו, שניהם התבוננו בו וגם הם הרימו את מבטם למעלה. “חסר משוגעים?” האיש המבוגר אמר, ואיתן ענה, “אל תדאגו, הזמנתי שוטר, תיכף יגיע”. הם הנהנו בראשם והמשיכו בדרכם, והוא חשב, זה ברור, בעוד רגע הוא יקפוץ אל מותו, כי למטה יש רק מדרכה, ואפילו לא פיסת דשא או שיח. אם היה יכול לדבר עם האיש, היה אומר לו שהוא מסכים אתו, שהוא צודק, שהחיים לא משהו, בעיקר לא בגיל הזה, כשאתה מבין שהדרך מובילה לסוף אחד וזמנך קצוב. בכל זאת, יש לו בטח משפחה, אולי אפילו ילדים. הוא ניגב את מצחו המיוזע וטעם מלוח מילא את פיו. המבט הממושך אימץ את צווארו, והוא שחרר אותו לרגע, הסתובב לכיוון המינימרקט. כשחזר אל האיש ראה שבדיוק אז גם ההוא הפנה את ראשו פנימה בתנועה מהירה, וצעק משהו שהוא לא הצליח להבין, אולי הוא יצעק לו חזרה, אבל אין סיכוי שההוא ישמע.

הוא הצליח להבחין בנעליים למרות המרחק, והן נראו לו מוכרות, כאילו היו שלו.

מבטו עקב אחרי הפיסוק הקל בין הרגליים, החלק העליון של הגוף שלחץ על הברכיים וכופף אותן מעט, הכתפיים המוחזקות. גם הוא נוטה להיות קצת כבד, בדיוק כמוהו, צוואר ומעליו הפנים של הבן־אדם, זוהרות בשמש.

אולי הם מכירים מבית הספר. גם הוא נראה בערך בן חמישים. השיער שעוד לא איבד לגמרי את צבעו, עם קו הנסיגה במעלה הפנים, שמגלה מתחתיו מצח גדול ובוהק.

לרגע איתן נחרד, האם הוא רואה את עצמו שם על המעקה? איך זה יכול להיות שהוא גם שם למעלה, עומד במקום מסוכן מאוד וגם למטה, מסתכל על עצמו. איך אתה יכול לראות את עצמך בלי מראה? ועוד במקום אחר, על מרפסת לא מוכרת.

הוא צריך להודיע לבעלי החנות שהוא מאחר לפגישה. ואיפה הטלפון שלו. הוא שוב פשפש בכיסו. ואיפה השוטר. הוא התיישב על שפת המדרכה. הוציא ממחטת נייר לבנה מהתיק. הוא רק ינוח לרגע והכול יעבור. זו רק חולשה קלה. עם החום והלחות והשמש שלא מרפה. הרכין את ראשו, התכופף. דבר כזה אף פעם לא קרה לו. הרי אין לו שום בעיה רפואית. נגע בפניו הלוהטות. דווקא ביום כזה חם. אופנוע ששעט ברחוב גבר על קולות המכוניות. אולי האדם הזה לא יודע שהוא נשען על מעקה שבעוד שנייה יהפוך להיות חלקלק כשיגע בו בכפות ידיו. ביום כזה הזיעה רצחנית. הוא הסתכל על שלו וידע שאי אפשר לסמוך עליהן. גם הבחור הזה לא יוכל לסמוך עליהן. בעוד שנייה הזיעה תגדוש אותן והוא יחליק.

הניח את ידיו על המדרכה החמה והמחוספסת, שספגה את הלחות ברגע אחד. גרגרי חול ואבק לבן דבקו בהן והטביעו שני כתמים גדולים על המרצפות האפורות. אחר כך חיכך אותן זו בזו, נעזר במטפחת הנייר כדי להסיר את הלכלוך. נתיבים כחלחלים התפשטו בתוך אדמומית עורו. הזיעה חזרה לפרוץ שוב, הפעם בין האצבעות. זה אבוד. עוד רגע הוא ייפול בגלל הזיעה הבוגדנית שתשטוף אותו. היא תתקיף אותו ללא רחמים מכל מקום בגוף. מבית השחי, הצוואר, הרגליים, הבטן, מהגב ומכל תא בראש. הוא עצם את עיניו. פוחד להרים אותן ולראות את בן דמותו מתעופף בין שמיים וארץ. צליל החבטה שיישמע כשגופו של האיש יפגוש את המדרכה היבשה הכה בראשו. התמונה באה והלכה. טראח, טראח ואז התרסקות. אגלי הזיעה שפרצו ממצחו ולחייו נזלו אל תוך גרונו ואיימו לשטוף אותו. עוד מעט לא יוכל לנשום. סכנת ההשתנקות גרמה לאפלה לחדור לתוך עיניו והוא לא ראה עוד את המרפסת, הכביש, המדרכה, העפר.

הוא שמע קול נשי מדבר.

זה קרה, הוא נפל, הוא החליק ונפל מהקומה הרביעית, זה היה ברור שזה מה שיקרה, ועכשיו הוא שומע קול מלאך, כי הוא שוכב מת. הוא אומר לו שהוא מת ופותח את צווארון חולצתו ואת החגורה כדי שישתחרר מכל מה שמעיק עליו. כל הזיעה שניגרה מכל תאי עורו זלגה, נשטפה ונאספה, הפכה לנחל שהתרחב להיות נהר שעל גדותיו שדירת עצי פיקוס ותיקים. הקול הנשי המשיך לדבר בזמן שמשב רוח עדין ליטף את פניו ובטנו. הוא ניסה להקשיב לו ועיניו נפקחו. זאת היתה האישה. הוא חייך לעברה, לא הצליח לענות. “אתה בסדר? השוטר שואל אם צריך להזמין אמבולנס”.

שלושים שנה עברו, ואני עדיין רואה אותן עומדות בקרקעית הזיכרון הקמצני שלי. המשאיות שחנו בחצר האחורית של הבית שגדלתי בו. שתים־עשרה משאיות סמיטריילר עצומות שיום אחד זחלו בדרך העפר הצרה המפרידה בין הבית שלנו לבית של משפחת קמחי, והתנחלו בשדה הנטוש שמאחורי הבית. בערוץ מקביל של המציאות הן עדיין שם, באדמה המתמסרת, מסרבות להתפנות למרות החורבן שימיטו.

עם המשאיות הגיע אל חיינו בעליהן, שפירו, גבר גדול ממדים, בעל תלתלי חופני כהן שופעים. ברחוב דיברו בו, אמרו שהוא איש אמיד מאוד, שעלה ארצה מאמריקה, שם התעשר, היו שרמזו שעשה זאת בעסקים מפוקפקים למדי, אבל בפניי לא פירטו מה הם.

“זה חבר שלי,” אמר אבא, על האיש שמעולם לא ראינו או שמענו על אודותיו בעבר, שהיה יושב איתו בכל יום מדי אחר הצהריים על הנדנדה אצל הקמחים, עם האב אלי, ומשוחח על דברים. בעיקר כאלו הקשורים בכסף, ובעיקר על הכסף של החבר החדש, כי לאבא היו רק חובות.

המשאיות היו לשיחה נוקבת במושב הצמא לשיחות חדשות ולעניינים שאינם בשגרה. השכנים השמיעו ביקורת ארסית: הבעלים היה בעיניהם פולש, והסכמתו של אבא שלי לספק לזר את השטח לחנייתן הייתה כניעה לגבר הכוחני שהגיע מבחוץ. הם סברו כי אבא הסכים לתביעתו להחנות את המשאיות משום חולשת אופיו ופחדו מהאיש הגדול והחידתי. “פראייר אבא שלך,” לעגה מזל השכנה שעל ילדיה הקטנים שמרתי לעתים קרובות בעבור 15 שקלים ישנים לשעה. “לא, אתן לא מבינות כלום, הוא חולם שיזרוק לו איזו עצם,” גיחך בעלה, “איזה טיפש.”

אבל אבא התעקש, גם מול מחאתה של אמא, שסלדה מהאורח הלא קרוא. “כזה שמן, גס כזה, גועל נפש,” היא נימקה, וסירבה לשבת עמם. את המשאיות המשכנו לראות בכל בוקר. הן שעטו מהחצר האחורית ודרך העפר, נהוגות בידי אלמונים ששכר, ויצאו למשימות עלומות. לפנות ערב חזרו, שיירה מאובקת של מכונות ענקיות, עד החניה, ממנה הסתירו את האופק שקודם נראה מחלון המטבח.

העניינים הכספיים אצלנו הלכו והורעו. אבא, שהיה הבעלים של חממות פרחים עם אחיו, סבל בלי הפסקה מצרות שונות עם הסחורה. פעם קרה השמידה את הפרחים וצריך היה לזרוק טונות מהם, בפעם אחרת המחירים צנחו בשל מזג האוויר באירופה, לשם יוצאו. בחממות גדלו כמה דונמים של ציפורן וגבסנית, אבל דווקא סביב הבית שלנו היו קבוצות של עשבים צהובים עקשניים, כשלכל הבתים האחרים במושב היו דשא וצמחים נאים. שוב ושוב הפצרתי באבי שיגזום את העשבים, שהיו מחסה נוח לנחשי צפע, שראיתי לא אחת חוצים את שביל הכניסה לבית, בין גדה אחת לשנייה של אזור הפרא המעושב, אבל הוא לא נעתר. מכסחה הייתה יקרה מדי, והוא היה טרוד בהצלת משק הפרחים שלו.

האורח החדש הלך והידק את אחיזתו בחיינו. הוא הגיע מדי יום בשעות שונות, לפעמים נכנס הביתה, כיבד את עצמו במזון ושתייה, ישב בסלון הדל בריהוט וחיווה את דעתו השלילית על כישורי עקרת הבית של אמא. בעיניים של בת חמש־עשרה ראיתי איך אבא להוט לרצות אותו, כשישבו שם, אבי שפירו וקמחי, והלכו רכיל על אנשי המושב ומעלליהם, כיצד היו מרמים את אבי ואחרים בכספים, ועל שערוריות מיניות ובגידות בתוך היישוב. אני מנסה לזכור אם היה משהו בישיבתם שם, על הנדנדה מתחת לעץ הפקאן מדי אחר־הצהריים, משהו שבישר את שיבוא אחר כך, משהו שזחל משפירו אלי בתת־ההכרה, ולא מצליחה לפענח. ודאי היו בדיחות, הערות נלוזות, אבל אלו היו שגרה אצל רוב הגברים במושב וכמעט אף אחת לא התרגשה מהן.

אשתו של קמחי הסתגרה בבית וראינו את פניה לעתים רחוקות, וגם אז הן תמיד נראו לי כעוסות או עוינות. הימים שבהם שיחקתי עם בתם הקטנה חלפו. הייתי מתבגרת שכבר בילתה כמה שנים בפנימיה רחוקה ובקיבוץ, ואז חזרה הביתה, עם יותר מדי ידע על העולם ועל טיבם של יושביו. כמה שנים אחר כך נודע לי שגם אשתו של קמחי סבלה מדיכאון קליני, כמו אמא שלי, אבל את הדיכאון שלה השתיקו והסתירו יפה, לעומת זה של אמי, שאז כונה פשוט “אשתו של כהן משוגעת”, והיה ידוע בכל בית, מוכר לכל איש ואישה, ילד וילדה בכפר.

באחד הימים הגיעה עם איש המשאיות אישה חדשה אל הבית של הקמחים, היא הוצגה כאשתו לעתיד של שפירו. היא הייתה צעירה ממנו בחמש־עשרה שנה לפחות, לבשה תמיד בגדים יקרים וחושפניים, עגילי חישוק ענקיים והתאפרה בצורה מוגזמת. האישה הזרה הגעישה את רחוב ב', כך קראו לו אז, לכל הרחובות קראו רק באותיות ומאחר והיו רק שישה רחובות, הגיעו עד האות ו' למרבה המזל. היא נהגה לשבת במרפסת של הקמחים ולספר בשפתה המוחצנת סיפורים מלהיטי דמיון על עברה בדוגמנות מסלול, טיוליה בעולם וקניותיה. כמה גסות הייתה בדיבורם בסנסציה החדשה, אמרו השכנים ברחוב, שגרסו כי מניעיה שקופים – היא נישאת לאיש המפוקפק בשל כספו. “היא מקצוענית, זותי, אתם לא רואים?” טען השכן עם המסגריה בבית שמול הקמחים, ואז צחק, “אידיוטים, איזו חתיכה בגילה תלך עם אחד כמוהו,” ואז עבר לספניולית, שפה שלא הבנתי. הם גיחכו והשיבו לו באותה שפה וזעזוע של סלידה ומודעות שטף אותי כשראיתי את מה שפרצופם הביע.

המחאה נגד המשאיות הלכה ותססה במושב. הן הרעישו בשעות שונות של היום, כבשו את הכבישים השקטים בדרך כלל, הפחידו הורים מפגיעה בילדים ששיחקו שעות ממושכות ברחוב. חלק מהשכנים החרימו את אבא בשל סירובו להורות לשפירו לסלק את המשאיות. מכתבים נכתבו, איומים נשמעו, והוא נותר בעקשותו. אנשי היישוב דחו כל דבר זר; מחלת נפש הפכה אותך לזרה מנודה, התבגרות במקום אחר ושיבה – גזר דין זרה, וגם שפירו היה זר, עם המשאיות שלו שניכסו אדמה יקרה. החשבונות הלכו וחנקו אותנו – חובות של אבא מעסקיו הצטברו, הבנק תבע את כיסוי החוב ולא אפשר להוציא יותר כסף לצרכים השוטפים. החשמל שולם איכשהו, אבל את הארנונה למועצה הוא הזניח. המריבות בין אבא לאמא הלכו והחריפו. הפעם האחרונה שבה יצאה לעבוד בחוץ נקטעה באופן עגום במיוחד, והיו צריכים את הידיים שלה בבית האריזה של חממות הפרחים. המשאיות נסעו הלוך וחזור במהלך רוב שעות היום, בלילות חלמתי עליהן. באחד החלומות חזרתי הביתה יום אחד ואין בית, הבית נמחה, המגרש ריק, העשבים נקצצו וכל המשאיות, מסודרות בצורת ריבוע, חונות בו. אבי אמר לי שמעכשיו נגור בתוך איזה משאית שנרצה. הוא היה מאוד מאושר.

זה היה בקיץ, בין גיל חמש־עשרה לשש־עשרה. בוקר אחד סוכם שאסע לעיר עם שפירו כדי לקבל בגדים שרעייתו לעתיד השאירה לי, הנמצאים בדירתם בעיר. היא הייתה כנראה באחת מנסיעותיה הנהנתניות לחו"ל, ואני הייתי להוטה לגלות איזה בגדים יפים, כאלו שלא היו בהישג ידי, היא מורישה לי. נסענו לנתניה, שם הייתה הדירה, את השיחה בדרך אינני זוכרת, וגם לא את השתיקות. אני זוכרת הבזקי תמונות דהויות מהדירה הזו, פונקציונלית, נטולת כל סממן אישי, מאכזבת ביחס לדירה של איש עשיר מאוד שדמיינתי. רגע לפני שזה קרה, דלת הארון נפתחה והייתה בה מראה. פתאום הוא היה צמוד אלי, הדביק אותי בכוח לקיר הסמוך לדלת, ודחף את ידיו מתחת לחולצתי, פיו מנסה לנשק בכוח, הוא לא אמר מילה. היו לי כמה שניות להתעשת מההלם המקפיא של הבל פיו, ידיו, גופו הכבד מוחץ אותי כנגד הקיר. מה שגייסתי מתוכי כדי להגיב עלום עד היום מבחינתי. מאיזה מקור נסתר שאבתי את הכוח להדוף אותו ולברוח, לפתוח את הדלת ולרוץ במדרגות משם. הוא לא רץ אחריי.

הזיכרון לא מספר לי איך הגעתי הביתה. גם לא כמה ימים לקח לי לספר לאבא את שאירע, כשישב באותה נדנדה תחת הפקאן, ולא את המילים המדויקות שבהן הגיב. זה היה בביטול, כן, זו המילה, בביטול. במילון כתוב תחת הערך “ביטול”: “בזלזול מוחלט, מתוך המעטה בערכו של מישהו או של משהו”. לזכור את המילים היה קל יותר, הייתי יכולה למצוא בהן הנחות וצידוקים, מה שנשאר לי זו הבעת פניו והיא שיקפה במלואה את המושג, או את אי המושג. המשאיות המשיכו לכתוש את העפר בחצר הבית ושפירו המשיך לבוא כבעבר, להחזיק באשתו לעתיד, אבל לא הסתכל עלי עוד, ולא ספגתי הערות מבודחות כמו לפני המקרה.

כמה חודשים אחר כך מכר אבא את הבית והמגרש, מצוקת החובות לא הותירה ברירה. הבית נבנה רק כעשר שנים קודם לכן – בית של שתי קומות שהעליונה בהן לא הייתה בשימוש, כי לא נשאר כסף לבנות מדרגות אליה – והמגרש היה הנכס היחיד שקיבלנו מהמושב. הוא נמכר בהפסד תהומי, כשליש משוויו האמיתי, שכן נוכחות המשאיות הייתה גורם שהמעיט בשווי הנכס, ושפירו לא הסכים בשום אופן לפנותן. לא עזרו שום הפצרות, שיחות ולחצים, הוא עמד על שלו, הן עמדו על שלהן בשדה מאחורי הבית, והקונה ידע לסחוט את שלו במשא ומתן. בשלב הזה כבר עזבתי את הבית, הקונה הלהוט לפנותם שכר להוריי דירה במושב סמוך, ואבא התפרנס מעבודה כשכיר במשקים אחרים. רק שנים רבות אחר כך תפלוט אמא שחלק מהתשלום על הבית שימש להחזרת ההלוואה שלקח אבא משפירו. “הוא החזיר למנוול הזה כל גרוש.”

ב־1 בינואר 2010 אספנו טויוטה אדומה ממשרדי הֶרץ בניו־אורלינס והתחלנו לנסוע. היינו בחמש מדינות תוך שבועיים, אבל זה לא היה טיול של מקום אלא של דרך: עברנו בעיירות־כנסייה עלומות שם על אינטר־סטייט 10 ו־15; אכלנו במקומות כמו ג’ק־אין־דה־בוקס, וונדי’ז ופנדה אקספרס; ישנו בחדרי־שטנץ זהים של “מוטל 6”. שטחים אקס־טריטוריאליים לצד הכביש, שלא ערוכים לקֶבַע ולא מצפים לו, היו לנו לבית.

היה לנו הרבה זמן עם עצמנו והיינו זקוקים לו. אני באתי מסמסטר בניו־יורק, שהיה אמור להיות סיום חגיגי לתואר והתגלה כקלחת של מסע חניכה, התעוררות רוחנית ומשבר גיל הארבעים (הייתי בן עשרים וחמש). בשורש הדברים בערה הידיעה המתגבשת שאני רוצה להיות סופר, שחיי יסובו סביב כתיבה. די היה אז בידיעה, עוד לפני ניסיון כלשהו על המקלדת, כדי לשכר את החושים ולעורר פרצי בושה והתעלות בתוליים, בנוסח ורתר הצעיר. אבל היא הציפה גם סימני שאלה רבים: סדרי עדיפויות, אורח חיים, פרנסה, זוגיות – שום דבר לא היה מובן מאליו.

לא אמרתי לזוהר דבר מפורש; היא לא הייתה מבינה, ולשדה הסמנטי סביב “מפורש” לא היה הרבה מה להציע. היא כן הבינה, בחדות, שהאדם שדיבר אתה מעט מדי בסקייפ ובא לאסוף אותה בידיים ריקות בשאטל לא היה זה שחייתה אתו בשלוש השנים האחרונות. היא בדיוק סיימה את שירות הקבע שלה, ואת רוב המסלול שלנו תכננה מהשלישות ברמת־גן. בחלל הטויוטה השכורה חיכו לנו עניינים לא פתורים.

העסקנו את עצמנו ביום־יום: בניו־אורלינס שוטטנו ב־rues ספוגי הקרנבל של העיר העתיקה, מוקפים בעיקר באמריקאים מהצפון בצווארון פתוח, אוחזים בקבוקי בירה ובָּאנגים; בטקסס התפתלנו בכבישים בין משאיות ענק ושתינו סנגרייה באל־פאסו; בניו־מקסיקו התערבבו זה בזה עשרות ציורים ופסלים של אמנים מקומיים, בעשרות בתי אדובי; אריזונה, ארץ המונומנט ואלי והגרנד־קניון, היא לעולם מרחבי מדבר כתום, מושלג ושומם וכביר־הוד בתחילת ינואר; נבאדה הזכירה את הירידות לים המלח, אבל לא דמתה לשום דבר.

בוקר אחד מחוץ לסנטה־פה, התארגנו ליציאה עם שחר. זוהר מילאה דלק ואני הלכתי לקנות לנו מים והרשיז. בקופה עמד מוכר לבקן בכובע מצחייה, שכמו אנשי דרכים אחרים התגלה כרהוט ותאב שיחה; כשגילה שאני מישראל צבט את פימת סנטרו. עד מהרה הייתי אבוד בקורים השמרניים־קונספירטיביים שהוא טווה סביבי, בין בן־לאדן לחמאס, בין מהומות ווטס לפנתרים השחורים, כולם גידולי פרא או בובות מריונטה “שלהם” – ישות אמורפית שנמתחה לייצג אנשי ממשל, פרוגרסיבים מג’ורג’טאון ומלחכי פנכה אחרים. כשנמאס לזוהר לחכות היא באה לקרוא לי ויצאנו לדרך.

היה לפנינו יום ארוך. השמש עלתה בהדרגתיות ושטה נמוך, האור שהפיצה הבהיק במראות. נכנסנו לאריזונה והגענו לגרנד־קניון בצהריים. בשבילים הארוכים, שהשקיפו על ערוץ תלול בעל גוון כמעט רדיואקטיבי, פסענו יחידים. השביל היה מרוצף בספסלים, אבל המשכנו קדימה בנחישות, לפרקים בטור עורפי.

אחר כך חזרנו לכביש לעוד כמה שעות, ובסופן, עם רדת החשיכה הגענו לשטח הגולדינג לודג', במעמקי הנאבאחו, קרוב לגבול עם יוטה. על צג הג’י.פי.אס אמנם ריחפנו בחלל שחור, אבל הגולדינג התגלה כמלון המפואר של הטיול, עם מים חמים בשפע, עמדת אינטרנט בחדר ואולם קולנוע בחוץ. זוהר נכנסה להתקלח ואני עלצתי והלכתי למייל.

“בדקת לפני יומיים, מה כבר יכול לקרות?” היא צעקה מבעד לזרם, ואני הסברתי שלא העדכונים מעניינים אותי אלא הריגוש הזעיר שבבדיקה. היום, כשיש לכולנו סמארטפון והטווחים התקצרו עד כדי סחרור, זה נשמע כמעט חביב.

היו לי ארבעה מיילים חדשים מבנק אוף אמריקה. כחלק מהלימודים כאן הייתי צריך חשבון בנק מקומי, ובנק אוף אמריקה הציעו עשרים וחמישה דולר וכרטיס דביט חינם. מילאתי את הטפסים בסניף ביוניון סקוור והכול הלך חלק. המייל הראשון הודיע שחרגתי מיתרת החשבון וחויבתי בקנס של 35 דולר; השני והשלישי חזרו על לשון ההודעה אך הציגו חוב גובר, מצטבר; ברביעי כבר שאל אותי נציג זוטר ממחלקת הונאה אם ייתכן שנגנב לי הכרטיס, כי זוהו פעילויות חשודות במדינה אחרת.

“מה קרה?” זוהר שאלה כשראתה את פני הקפואות באור המסך. סיפרתי לה.

“ולא היה לך מספיק כסף בחשבון?”

“היה, זאת בטח טעות.”

הסתכלנו על טור החיובים, וזוהר היסודית פיצחה את התעלומה:

“החריגה הראשונה הייתה כשתדלקת היום. אחר כך קנית עוד שני דברים, ועל כל אחד מהם היה גם קנס.”

נאלצתי להביט ולהנהן. טנק דלק ב־55 דולר, הרשיז ב־36 דולר, בקבוק מים ב־35 דולר וארבעים ותשעה סנט. נפלא. היא קימטה את מצחה.

“מעניין למה הם מופיעים כשלושה חיובים נפרדים.”

“כי הסייקוֹ הזה העביר כל פריט לחוד!” קראתי, נזכר בו מאריך בדברים. אבל זוהר, צעד לפני, כבר חשבה על משהו אחר.

“תגיד, באיזה כרטיס השתמשת בהמשך היום?”

היה זה הכרטיס שלי שגיהצתי בתחנת האגרה שעברנו בכביש, בכניסה לגרנד קניון, ובחנות המזכרות בסיום. קנינו מגנטים וספל לאחותה, ולאבא שלי דיסק נעימות שאמאני של רוברט נקאי. אף פעם אין לו שקט.

“למה לא השתמשת בכרטיס שלי?”

“לא ידעתי שאני כל כך קרוב. חוץ מזה, ממתי מורידים כסף על אוברדרפט?”

כך ננעץ בבשרי עקרון ברזל אמריקאי. יכולתי להאשים את הבנק הרשע, אבל הסיפור היה גדול יותר: תרבות האוברדרפט בארץ מושתתת על קריצה קיומית – הכרה בכך שמחר נמות וממילא הכול הבל – שהשיטה האמריקאית לא יכולה להכיל. חדר הלודג' המרווח הפך לחמ"ל. כתבתי בפנקס את השאלות הבאות: (א) אם אכסה את החוב עכשיו, האם העסקאות הבאות יוכשרו, או שהן כבר נקלטו במערכת עם הקנס? (ב) כמה תעלה העברה בנקאית מהחשבון שלי בארץ לחשבון האמריקאי? (ג) האם לא עדיף לחכות ולנסות לבטל את כל המינוס בשיחה עם נציג? ו(ד) מה יקרה אם אגזור את הכרטיס ואשכח מכל העניין? החלטתי להתקשר למחרת לשירות לקוחות. בינתיים קפצנו לקולנוע, שהציג מסביב לשעון את “המחפשים” עם ג’ון וויין.

למחרת, הנציגה הייתה נעימה מאוד ולא הועילה במאום. בתחילה חשבתי שהיא מתחמקת אבל מהר מאוד התברר שאין לה מושג, חוסר־מושג שנחבט ונהדף מכרית האוויר הרטורית “סֶר”. מאוד מומלץ לא לחרוג מהיתרה, סֶר; אין לי אפשרות לראות חיוביים עתידיים, סֶר; לא משנה מה שאלתי, היא סירבה להתקרב יותר מכך אל פרטי המקרה המסוים שלי. סֶר, היא סיכמה כשרמזתי לכך, אתה מוזמן להשאיר פרטים והמנהל יחזור אליך.

אבל לאן? היינו בתנועה והפלאפונים הישראליים שלנו, שרוב היום היו סגורים, היו יקרים להחריד. זוהר חיכתה בחדר ואני התקשרתי מהקבלה. סגרתי באנחה ותופפתי על דלפק העץ, עץ אורן דחוס וטרי שיכולתי להריח. מעברו השני ישב הזקן שפתח לנו אתמול את האולם, פותר חידת סודוקו מספר וממולל את העיפרון ביד. הוא לבש ז’קט ג’ינס עבה, היו לו פנים טובות בצורת שזיף ובשיערו השחור, העשיר, היתה קלועה נוצה. הוא נראה יותר כמו בובי סיקס־קילר מאשר טטאנקה. שאלתי לעצתו.

“לא שמת לב שאתה חורג מהיתרה?” הוא שאל.

נענעתי בראשי.

“תשלם הכול במכה. אתה לא רוצה אותם על הגב שלך כל הטיול.”

הודיתי לו והתחלתי להתרחק, שפוף.

“היי,” הוא קרא בקול חמור, ואני הסתובבתי. כשהוא חייך הקמטים בפניו העמיקו. “אל תדאג, son. הרוח תיקח אותך לאן שאתה צריך להגיע.”

הגענו למונומנט ואלי בצהריים, מאוחר מהמתוכנן, אבל גם כך המקום היה ריק. קילומטרים על גבי קילומטרים של מדבריות, עד גבול האופק, מכוסות תחרה לבנה־אפורה של שיירי שלג. העולם כולו נדמה שלנו, לכבודנו, והלכנו בו בדממה. כרגע היה לי חוב של 105 דולר, לבד מהקניות עצמן. הנחתי שבפעם הבאה שאבדוק הוא יוכפל, כנגד שלוש הקניות הבאות. יותר מהסכום עצמו הפריעה לי ההתמשכות של האירוע, הידיעה שאולי בכוחי להשפיע עליו.

“על מה אתה חושב?” זוהר שילבה את הזרוע שלה בשלי.

לא רציתי להעכיר את האווירה. שוחחנו קצת וצילמתי אותה בפוזות של קאובוי, אבל לכל אורך ההליכה בערוץ – וגם בהמשך היום בג’ושוע טרי פארק, בין סלעים בתצורות וצבעים עזים וקקטוסים גדולים ממני פי שניים – המשכתי לטכס עצה. הגעתי למסקנה שכדאי לשלם את מחיר המוצרים שקניתי ולנסות לבטל את הריביות עליהם. בין לבין ביכיתי את אפסותו חסרת התקנה של האדם, שאפילו נוף כזה, של פעם בחיים, לא מצליח לגרש מראשו טרדות של מה בכך, שעוד יחכו לו כל החיים. אבל גם את זה לא אמרתי.

ב"מוטל 6" הבא שבו ישנו, על האינטר־סטייט לנבאדה, החישובים שלי התבררו כמדויקים. בלעתי את רוקי. ביקשתי מהנערה בקבלה שיחה דחופה וחיכיתי על הקו; זוהר פרשה עם ה"לונלי פלנט" לחדר, אבל לי לא הייתה סבלנות לקרוא. אחרי המתנה של עשרים דקות ענו לי ומיד ביקשתי את המנהל.

“מאוד לא מומלץ לבצע משיכת יתר,” הוא אמר בזמן שהעלה את הפרטים שלי.

“את זה כבר הבנתי.”

“לא שמת לב שאתה חורג מהסכום שיש בחשבון?”

“לא יכולתם לחסום את הכרטיס? לשלוח לי התראה? להודיע מראש שיהיו קנסות על משיכת יתר?”

“לפי המידע שמופיע לפני,” הוא אמר ביובש, “התנאים היו כלולים במסמכים שחתמת עליהם ב־13 בספטמבר 2009.”

“אז מה?! מה זה שווה עכשיו!”

הוא פלט נשיפה ממושכת ושתק. יכולתי לראות את הגבות שלו מתרוממות. באמריקה, אם הכללים ידועים והמגרש שטוח, לפרצי רגש כאלה אין מקום. הם לא יודעים איפה לשים אותם. סֶר, אתה מוזמן לכתוב למחלקת כרטיסי אשראי והפקדות.

מאז חויב החשבון בקנסות, זמני הנסיעה שלנו התקצרו משמעותית. ירדנו פחות לדרכים צדדיות, פה ושם ויתרנו על עצירות שזוהר סימנה ב"לונלי". כל הזמן הייתי להוט להגיע לאינטרנט, לטלפון, לדף החשבון. אבל החל מנבאדה, הישורת האחרונה של הטיול, ועד וגאס לא היה לאן לברוח. את זרי הקוצים המתגלגלים מהמערבונים ואת הקקטוסים מ"סופר מריו" החליף נוף צחיח, בלתי משתנה. כשעושים את הדרך הזאת מבינים את הדחף האנושי להקים דווקא שם את העיר הגרנדיוזית, הנוצצת מכולן. בווגאס חיכו לנו חצי יום ולילה אחרון, שאחריו זוהר תכננה להמשיך לקרובי משפחה בקונטיקט ואני החלטתי לחזור הביתה. ברכב עמדה אווירת סוף, חלחלה לנהמת המנוע.

עצרנו להשתין ולחלץ עצמות בסכר הוּבֶר. הלכנו כמו בעיר נטושה, מוקפים מכתשי ענק, בין האגמים המלאכותיים ומפלסי הבטון, בין שלטים שהזהירו מפני ראמים או קראו לאמץ קטע כביש.

“למה אתה לא משלם?” זוהר אמרה פתאום. “אתה לא רוצה שלטיול יהיה לפחות סיום נורמלי?”

“מה, אין לנו טיול נורמלי?” הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה. היא הסתכלה בי ולא השיבה. הנה, זה מתחיל. נזפתי בעצמי שאני מטיל עליה את תפקיד המוציאה לפועל.

היא ענתה שלא, שממש לא. שבכלל, מהרגע שנפגשנו כאן אנחנו בקושי מחליפים יותר מכמה מילים שטחיות, כאילו אנחנו בטיול מאורגן; שהיא לא רגילה לזה, לא מבינה את זה, והיא מוטרדת.

עמדתי למחות ברפלקס, אבל שתקתי. לאורך כל התקופה הזאת אמרתי לעצמי שאני לא משתף אותה בדברים שעוברים עלי כי אני לא רוצה להעמיס או לבלבל לפני שאני מבין אותם בעצמי, אבל זאת הייתה רק חצי אמת. החצי השני היה שחששתי שהתגובה שלה תעיק עלי; שאם אכניס פנימה אדם כלשהו ולו הקרוב ביותר – במיוחד הקרוב ביותר – זה יבוא על חשבוני.

נשארנו על הסכר שעה ארוכה. כששמעתי את עצמי מדבר היה לי עור ברווז. היא שאלה איך כל זה – “חיים שלמים של קריאה”, “כתיבה כייעוד”, דברים ששנאתי את הפאתוס שלהם אבל לא יכולתי להתכחש אליהם – משפיע עלינו. קשה להגיד שהשיחה פתרה הכול באבחת קתרזיס, אבל זוהר סוף סוף קיבלה איתות וזו הייתה התחלה. כשאני מסתכל בתמונה משם – תמונה קצת מטושטשת שצילמנו בטיימר, בעידן שלפני הסלפי – אני רואה שני ילדים סחופי רוח, מבוקעי־שפתיים, מביטים קדימה קצת המומים.

הגענו לעיר מאוחר ויצאנו לחגוג. אכלנו ארוחת שבע מנות והפסדנו בבלק־ג’ק ובסוף הערב שכבנו ביותר בהילות־פיוס מאשר להט, וזה היה בסדר גמור. כשהיא נרדמה חמקתי מהחדר אל “מרכז העסקים” של המלון: שתי מחיצות זכוכית בקצה הלובי עם מחשב ומדפסת, שמזכירות אזור מעשנים בשדה תעופה. מהמרים ישבו מנגד מול הסלוט מאשינז, ואני מול הדף החלק. הגיע הזמן.

בהתחלה נתקעתי, אבל לאט־לאט התעוררתי. נכנסתי לזה, שכחתי מעצמי.

מה לא היה שם, בסיפור המעשה שגוללתי, באנגלית־כאילו־כלום? עוקץ ודבש, עוול ותקומה, מקל וגזר; בנימוס, במרומז, בטוב, כתבתי את המכתב הישראלי המושלם. הבהרתי שאשמח להיות שגריר טוב בארץ לבנק־אוף־אמריקה, אם הם ייאותו לפצות אותי על מה שממילא לא היו צריכים לקחת ממני ויכלו למנוע בקלות. הבחירה בידיהם.

למחרת בבוקר קמנו מוקדם וארזנו. היא עשתה את הצ’ק אאוט ואני נסעתי להחזיר את המכונית להֶרץ. השארתי את המכתב על השידה בלי להגיד כלום, כמו מנחה, וכשחזרתי פגשתי אותה בלובי והבאתי לנו קפה ועוגיות. כשהגיע הזמן ללכת היא נעמדה.

“אז קראתי…” היא אמרה.

“אוקיי.”

“זה כתוב יפה,” היא המשיכה. “כאילו, השפה שלך מאוד עשירה.”

“אבל?”

“אבל יש פה רק את הצד שלך. אתה בכלל לא רואה אותם.”

אחרי שנפרדנו בחיבוק ארוך, אומר עתיד, חזרתי למרכז העסקים והחלפתי אתוס: לא עוד אמיל זולא מאשים בזעיר־אנפין אלא חוטא שפל־ברך. “התחלתי את חקירתי בנושא מתוך שכנוע עמוק בצדקתי,” הקלדתי במרץ, “אבל העמיתים והנציגים השונים שאיתם באתי במגע אפשרו לי להכיר בטעויות שלי ולראות טוב יותר את תחומי האחריות שלי.”

שבועיים לאחר מכן – כבר הייתי נטוע בחיפוש עבודה בארץ, וימי ארצות הברית כבר התקבעו במקומם כעבר – הגיעה תגובה לקונית. “לא נפל כל פגם בטיפול בחשבון על ידי הבנק,” המכתב הטעים, “ובכל זאת, מתוך courtesy חשבונך יזוכה בזיכוי חד־פעמי של 210 דולר.” שש עסקאות, שישה קנסות, ועכשיו שישה זיכויים. מנכ"ל ונשיא בנק אוף אמריקה, קנת' די. לואיס, הודה לי על הזמן שפיניתי כדי להביא את העניין לתשומת לבו.

הרבה מים עברו מאז בהדסון, וגם בירקון. מצאתי עבודה, עזבתי אותה ומצאתי אחרת, ולצד חצאי משרות בחוץ נעשיתי למתרגם עצמאי. לפני שנה זוהר ואני התחתנו. האם הרוח לוקחת אותי לאן שאני צריך להגיע? בין חישוקי האש של הגשמה עצמית, פרנסה ומשפחה – אנחנו עדיין רוקדים. אבל מעל המרדף הלא פוסק אחרי עבודה ותשלומים, ממו"לים ומסוכנויות תרגום, מסטודנטים דלפונים וממוסדות אקדמיים, מדי פעם עוד זוהרת מול עיני אותה הודעה ממשרד המנכ"ל: הפעם הראשונה שהתפרנסתי מכתיבה.