פתאום היה לו הרבה כסף, המון. בעצם כבר יותר משנה ברור שהנה זה קורה, כך ששיחת הטלפון הזו ממירוֹ הייתה צפויה לגמרי וכשהוא אמר כן מירו אמר לו מירו הם העבירו לחשבון שלך עשרים ותשע מיליון דולר ארה"ב הוא ענה אה בסדר, מירו כהרגלו החל לשתוק בצד השני (הוא שמע את מירו נושם דרך האזניות הגדולות המעולות והיקרות עד גיחוך שהרכיב על ראשו הקירח, אזניות בצבע סגול עמוק המקושטות בפסים צהובים) ואחרי כמה שניות נוספות פשוט ניתק את השיחה וחזר לבהות במסכים. מערכת האב־טיפוס הייתה בנתניה והוא טיפל בה מרחוק ממשרדו שבבית המוזנח ששכר במושב בדרום ומשם, מבין השדות הקמולים והמדרכות העקומות היה יכול לשלוט מרחוק במערכת המורכבת הזו, חדר העבודה היה עירום משטיח או תמונות ואת רובו תפס שולחן העבודה עמוס המסכים שמתחתיו הציוד האלקטרוני, לידו כורסת העבודה הכבדה ובצד הסלסלה של פייתון החתול. במסך היה אפשר לראות כעת את מה שמַצְלֵמַת המערכת ראתה: כיור קטן ובו שלוש צלחות, סכינים ומזלגות אחדים, כפות וכפיות, כוס זכוכית אחת וספל חרס בעל ידית שבורה. במסך המרכזי רצו שורות טקסט ירוקות ובמסך השמאלי היה קוד המקור שאת כולו, מעל חמש מאות אלף שורות, כתב במו ידיו. עכשיו הקיש בזריזות כמה פקודות אבל הן יצאו שגויות והוא שם לב שידיו אולי לא בדיוק רועדות אבל איזו אנרגיה עודפת נמסכה בהן ולכן נשם נשימה ואסף את עצמו לפני שיקיש שוב את הפקודה, הפעם לאט ובתשומת לב, ומייד כשהקיש אֶנטֶר עלתה תמונת הכיור ועליה מצוירים קווי מתאר צבעוניים סביב החפצים שבתוכו ולצדם טקסט הממספר ומגדיר את העצם המתואר, את החיווי ליוותה קריינות בקול גברי עמוק מאוד, כמו פול רובסון, אמר לו פעם צורי. כעת הייתה המערכת מפענחת את העצמים אחד־אחד ופול רובסון מלווה אותה בקולו: צלחת… צלחת… מזלג… הוא עצר והביט היטב בקו שהמערכת ציירה סביב המזלג, נכון, זה היה מזלג, והמערכת זיהתה אותו היטב למרות שהמזלג הזה היה גם מלוכלך וגם עקום וגם היתה תקועה בו פיסת לחם רטובה; הוא הקיש עוד כמה פקודות והפעם ידיו צייתו לו בקלות אבל אז רעיון הבל חדש פלש אל מוחו והוא התחיל להקיש במשנה מרץ במקלדת, כתב get teaspoon והמערכת תמרנה את עצמה ואחזה בכפית, וכעת כשהוא בקושי יכול לעצור את צהלות האיוולת שגאו בו הסיט את הזרוע להניח אותה, את הכפית, בתוך הספל בעל הידית השבורה שאולי בכוונה היה מלא עד מחציתו בנוזל עכור, הקיש במקלדת rotate והביט איך זרוע הפלסטיק הרובוטית שבאזור התעשייה המשמים של נתניה הרחוקה ממנו כמעט שעתיים נסיעה בוחשת ללא תועלת את הבוץ שבספל בעל הידית השבורה, תחילה באטיות ולאחר שכתב speed high במהירות גבוהה. מערבולת עכורה נוצרה כעת בספל ועכשיו באמת גאה בו הצחוק והוא החל לנעור נערות חמוריות מגוּנוֹת ללא שליטה, מבעה את שיניו העצומות ומעווה את פניו העגולות הכהות וכל גופו מזדעזע בעוויתות של צהלה, כל כך צחק והתפתל עד שמבלי משים ענה בכן לבקשת השיחה הנכנסת ולא שם לב שהמצלמה במצב פעולה ומולו איש לא מוכר צופה בו, ניסה לעצור בעצמו אך עוד ועוד גלים של צחוק היסטרי אפפו אותו ועד שהצליח להגיד שלום ההוא מהצד השני שהיה דווקא לבוש למשעי וענוב עניבה ונראה לא ישראלי בעליל הביט בו בתימהון וחיכה לרגע שיוכל להשחיל מילה. בעודו מנסה לאסוף את עשתונותיו התרחבה התמונה בצד השני והתגלה חדר ישיבות חמור סבר שיושבים בו כמה אנשים לבושים בהידור ומביטים בו בתערובת של תימהון והנאה, וביניהם, שוד ושבר, גם צורי, מסתכל בו כאילו היה מולק את ראשו ברגע זה ממש לו רק מערכת שיחות הוועידה האינטרקונטיננטליות הייתה מאפשרת לו את זה, לעזאזל, אמר לעצמו, זו השיחה על ההנפקה עם הוול סטריט ג’ורנל, כמה צורי הפציר בו להיות מאורגן ורפרזנטטיבי ובמקום זה הוא נראה כמו היפופוטם מיוחם, והאוזניות האלה, הוי צורי צורי מעולם לא הצלחתי להשביע את רצונך ולעולם גם לא אצליח וכעת אולי סוף־סוף אפסיק לנסות.

כן צורי צורי. האיש הכי שיש. צורי בעל השליטה העצמית המוחלטת, שליטה שפיתח בשנים ארוכות של תרגול אמנויות לחימה סיניות ובמיוחד אמנות הטאי־צ’י שהגיע בה לרמות גבוהות ונדירות כך שאם היה רוצה היה יכול לפתוח בקריירה אלטרנטיבית של טאי־צ’י מאסטר ולהקים לעצמו דוג’ו שתלמידים ינהרו אליו, ומה שלא פחות חשוב תלמידות הצמאות למוצא פיו, אך לפני חתירה לשלמות בטאי־צ’י היה לו הכרח להגיע קודם לכן לשלמות פיננסית ואת זאת חתר לעשות דרך “דישמי”, החברה שהקים עם שמוליק אחרי שפגש אותו בהפסקה של איזה כנס רובוטיקה ששמוליק נכח בו כדי להקשיב לחידושים בתחום וצורי כדי לפגוש כמה מעשירי תבל וגדוליו, שהגיעו כדי לבדוק דרכים שיאפשרו להם לגדול ולהתעשר עוד יותר, ומכיוון שנקלעו לאותו שולחן בארוחת הצהריים שמע צורי משמוליק את רעיונותיו ההזויים על רובוטים שיודעים להסתכל ולזהות דברים ועל בינה חזותית אצל יונקים וההבדלים בינה ובין בינה חזותית אצל פרוקי הרגליים ומה מכל אלה אפשר להעביר למחשבים ודווקא קטנים וזולים אך בשלב זה של ההרצאה של שמוליק צורי הפסיק כבר להקשיב כי חש שמיצה את כל המידע הנחוץ לו כדי להתקדם לעבר אותה עצמאות פיננסית מיוחלת ושכל יתר ההתפלספויות הטכנו־מדעיות שלו הם רפרופי הבל של נשמה אבודה בתוך גוף של היפופוטם היפראקטיבי שחוברה לשכל חד מדי וידע אינסופי בכל הכרוך בראייה מלאכותית ועיבוד תמונה, וזה שעם שמוליק אי אפשר לדבר אך לעומת זאת קל לריב וזה שאת שמוליק קשה להבין אך לעומת זאת קל לזלזל ולבוז לו, כל זה רק משך את צורי עוד פנימה כאילו היה שמוליק איזה אויב מיוחד ונדיר שנבנה במיוחד בעבור צורי כדי שצורי יוכל סוף־סוף לתרגל עליו את שיטות הלחימה הפילוסופיות הנסתרות שבהן התמחה והעמיק. כך, למרות או אולי בגלל השוני המהותי והעקרוני בין שני השותפים הללו יצאו שניהם לדרך משותפת להקים את חברת “דישמי” ששמה לה למטרה לבנות מדיח כלים חדש ונהדר, כזה שיחליף אם לא את כל אז לפחות אחוזים ניכרים ממאתיים ושלושים מיליון מדיחי הכלים שהאנושות מחזיקה, שוק ששוויו נאמד בעשרים מיליארד דולרים בשנה רק בעולם המערבי, מדיח מהפכני שיהיה נוח יותר, חכם יותר, זול יותר, ומה שחשוב מכול ירוק יותר, שכן ירוק היא כיום המילה הטובה ביותר לחדור בעזרתה לתודעתה של האנושות אשר תוך כדי שהיא מחריבה את הפלנטה שהיא יושבת עליה, הרי היא תשמח מאוד, בתנאי שאין בדבר הוצאה כספית נוספת או דרישה ולו לגרם נוסף של מאמץ פיזי או מחשבתי, לאמץ אל לבה כל דבר שיש לו תירוץ להיקרא ירוק, וכאן ודאי שאף יש תירוץ כזה בגלל החיסכון בחשמל והחיסכון במים, שלא לדבר על אבקות הדחה המכילות חומרים כימיים השם ירחם, צורי הבין מיד שכאן טמונה בוננזה אמתית, כך בדיוק אמר לאביגיל אשתו, שלא לדבר על כך שלא יהיה עוד צורך לשטוף את הכלים המזוהמים שטיפה מוקדמת מהטינופת שנותרה עליהם ולהכניס אותם כשהם רק חצי נקיים לתוך מכונת ההדחה ובגמר פעולת ההדחה לפנות את הכלים מהמכשיר הנורא ולטרוח בלב מר לשים כלי כלי על מקומו כי המכשיר החדש ששמוליק הגה יעשה הכול בעצמו, הכלים המטונפים פשוט ייעלמו מהכיור כבמטה קסם ומשתזדקק לצלחת או מזלג או ספל נקיים המכשיר פשוט יגיש לך אותם, נקיים כחדשים, הישר מתוך קרביו.

סוף־סוף נגמר העינוי הזה של שיחת הוועידה עם כרישי וול סטריט המלוקקים, שיחה שסחטה משמוליק את כל האנרגיה שלו אבל נשמתו כמעט פרחה שבע פעמים בדרך כי היה בהחלט מעדיף להתמודד עם שאלות טכניות סבוכות ביותר מאשר לדבר עם אנשים בכלל ובאנגלית בפרט ועוד כאלה שמולם צריך לחשוב היטב על כל מילה שיוצאת לך מהפה ולהיזהר משובל המשמעויות שמילה כזו גוררת אחריה, וכך סוף־סוף נשען אחורה על משענת כורסת העבודה כשאפילו כוחו להשתעשע בכַּפּיוֹת בנתניה פג ולפיכך הסיר את האוזניות הסגולות מעל אוזניו ומיד שמע את הדפיקות המוכרות בדלת למטה, אוי ואבוי אמר לעצמו היא בטח כבר דופקת שם המון זמן, ונזכר שהיום יום רביעי ושצורי בניו יורק ולכן היה צריך לחשוב על כך מראש, דהר למטה במדרגות ופתח את הדלת, הי, אמר, הי אביגיל, מה שלומך, את דופקת כבר הרבה זמן?

הם לא עלו לחדר העבודה אלא נכנסו למטבח הקטן וישבו ליד שולחן הפורמייקה הקטן ושמוליק הכין לימונדה. נראה שבחוץ סוף־סוף מתקרר מעט והשמש מתכוונת לשקוע, מה שלומך שמוליק, שאלה אביגיל, ושמוליק הנהן אליה בנחת וחייך, איך היתה הדרך, שאל, והיא ענתה בקולה הדקיק בסדר, הם הסתכלו זה אל זה בחיבה ושתו מהלימונדה, הבאתי בורקסים, נזכרה אביגיל והוציאה שקית נייר חומה, זה משאול? שאל שמוליק, ואביגיל אמרה לא, פתחו למטה מקום חדש, היא הוציאה שני מאפים מהשקית ואמרה זה עם תרד וזה עם גבינה, הם לעסו קצת ושמוליק אמר, בכל זאת, של שאול… ואחרי שאכלו עוד קצת ושתו עוד לימונדה אמרה רגע, הבאתי עוד משהו וחיטטה בתיק הקטן והוציאה חפיסה עטופה בנייר לבן מרשרש והוציאה בזהירות והניחה על השולחן, תפתח, אמרה, ושמוליק אחז את החפיסה הקטנה שנראה שהיא אורזת משהו חשוב וענוג ובאצבעותיו העבות התיר בסבלנות ובזהירות את הניירות עד שתוכם התגלה, מלאך חרסינה קטן לבן בעל כנפיים מוזהבות ושיער צהוב ועיניים תכולות, מה, אמר, זה פנטסטי, הבאתי ממינכן, אמרה, צורי לקח אותנו לסוף שבוע, הוא היה חיב לבדוק שם איזה מסעדה… הם ישבו והסתכלו על המלאך הקטן המחייך חיוך אטום, מה תעשי בו, שאל שמוליק, אני נותנת אותו לך, אמרה אביגיל ושמוליק צחקק בחדווה, יש לי בדיוק איפה לשים אותו, הם הכירו שנים רבות כל כך, עוד מימי התיכון בחיפה למרות היותו במגמה ריאלית והיא במגמת אמנות ולמרות שהיתה אז כמו היום בחורה קטנה בסך הכול אם כי מעט שמנמונת והוא ענק מגודל מצאו את עצמם ידידים טובים ולאחר שהסתיים התיכון והלכו איש לדרכו שמואל לפתח מתקנים מיוחדים בעבור חיל הים והיא ללמוד משהו בהולנד נגינה בחליל או שמא תולדות האמנות חזרו ונפגשו ברחוב בחיפה יום אחד, שנים רבות לפני שאביגיל פגשה את צורי ולאחר מכן התחתנה אתו, ואז גם העמיקה ידידותם, ידידות שלא נפסקה ולא השתנתה גם לאחר נישואיה, דבר שמן הראוי היה לתהות עליו אבל היא לא סיפרה ושמואל לא שאל. בתקופה ההיא שמוליק למד בטכניון, הלימודים במחלקה להנדסה מכנית ורובוטיקה היו קשים ומפרכים, הוא היה עסוק מאוד גם בגלל שרצה להצליח בלימודים אך עוד יותר בגלל שנמשך אל כל העניינים האלה, הפורמליסטיקה הזו שביסוד העולם, המשוואות והחומרים והכוחות והמטריצות, ואביגיל עצמה לא עשתה יותר מדי גם כי הייתה נעדרת כל אמביציה באופן מתוק וכובש וגם כי לא היה לה כל כורח להתאמץ בגלל משפחתה העשירה שכן אמה הייתה יורשת יחידה ואביה הוא עורך הדין החשוב כהנוב וייתכן שזו בכלל הסיבה שבגללה צורי דבק בה והתעקש להתחתן אתה, וכך חיו להם ביחד צורי ואביגיל הוא בענייני הגאולה המשולשת שחתר אליה והיא בשום עניינים בכלל מלבד הטיפול בילדים שנולדו להם ומלבד הביקורים אצל שמוליק בימי רביעי כאשר צורי אינו בארץ, דבר שהפך ממש להרגל ולמנהג. בואי, אמר לה, נשים את המלאך, והם עלו למעלה וצורי הניח את המלאך במדפון קטן שכאילו נוצר במיוחד בעבורו, על המסכים המערכת המשיכה לבחוש בטמטום, הצחוק התחיל לעלות בו שוב והוא התיישב בכורסת העבודה ואמר לה תראי… אבל היא לא הסתכלה אלא באה והתיישבה עליו וחיככה את פניה בפניו וחיבקה את חזהו הגיבור בידיה הקטנות השמנמנות ואמרה בקול מתפנק אמממ.. ואחרי עוד רגע פשטה את שמלתה וגיששה למטה בין רגליו אבל הוא אמר בואי נרד, ונשא אותה בזרועותיו כשרגליה עדיין כרוכות סביבו וירדו למטה לחדר השינה כהרגלם, הוא נשכב על גבו לאחר שפשט את מעט בגדיו כי הרי היום היה חם והיא באה והתיישבה עליו בירכיה העבות הוורודות ונשענה בידיה השמנמנות הוורודות על כתפיו הכהות המוצקות עד שלבסוף פלטה גניחה קטנה ואמרה הו שמוליק והיא נשכבה עליו וכך שכבו להם בשקט עוד זמן מה כשפייתון החתול מסתכל בהם בשעמום מפינת המיטה. שמוליק כנראה נרדם כי שמע אותה מבעד לערפל לוחשת שמוליק… שמוליק… ומשפתח את עיניו ראה אותה מוכנה כבר לסיבוב הבא, כורעת לידו במיטה על ברכיה, אחוריה הרחבים הוורדרדים זקורים וראשה טמון בכרית שידיה חובקות מלמטה, פניה מחייכות לעומתו ושדיה הרכים מתנדנדים תחתיה בחמדה, הוא קם מרבצו ונעמד על הרצפה מאחוריה ומשהתחיל להכניס לה נזכר פתאום באקזיט שעשו היום וחשב אפילו להגיד לה משהו על כך אבל יצאה לו רק נהמה וגם היא התחילה לצווח שוב בקולה הדקיק והוא פלט לתוכה כל כך בכוח שלא היה אפשר לומר כלום חוץ מאשר לכווץ בידיו החזקות את ישבניה סביבו כשהוא מוציא ממנה סופית את האיבר ונשכב על ידה, מלטף קלושות את גבה, והיא שוב אומרת שמוליק, שמוליק.

כשהתעוררו כבר היה לילה, אני צריכה לחזור, מלמלה, טוב, ענה לה, את רוצה קפה לדרך? כן אמרה, אולי קצת, הוא הכין לה קצת נס והם ישבו במטבח הקטן ליד שולחן הפורמייקה הקטן ושתו קצת קפה, הזרוע שממשיכה לבחוש בנתניה חזרה להתערבב בדעתו, אני צריך לסדר משהו למעלה, אמר לה, טוב, אני כבר נוסעת, אמרה, אספה את דבריה ויצאה, הוא ליווה אותה החוצה אל הלילה החם, המאובק, ועמד עוד איזה דקה מנפנף לה לשלום כשאורות המכונית הקטנה שלה מתרחקים והולכים.