מדי פעם טוב להפוך מחדש את היוצרות. מאז ומתמיד רוב הספרות נכתבה בידי גברים או עסקה בעולמם; אבל דווקא בעידן שבו קולות נשיים בכתיבה נשמעים צלולים וחזקים מאי פעם, מעניין לעצור ולבדוק שוב איך מטופלים הגברים והגבריות בכתיבה הספרותית העכשווית.

כמו תמיד ב"פטל", הנושא הלך בעקבות הסיפורים ולא להפך: תהליך בחירת הסיפורים לגיליון נעשה על פי איכויות ספרותיות ומתוך שאיפה לתמהיל סגנוני מגוון ככל האפשר, ולא מתוך ניסיון להשתבץ במשבצות נושאיות או להקיף את כל היבטי הנושא. על כן אין לצפות מראש למצוא כאן סיפורים העוסקים בסוגיות עכשוויות של מגדר ומיניות, וודאי שלא נעשה ניסיון להכתיב מראש את נוכחותם.

תחת זאת, יש כאן, כרגיל ב"פטל", ארגז חול מגוון לניסיונות סיפוריים מרתקים של כותבים ותיקים וחדשים. בין היתר ניתן למצוא בגיליון טקסטים של סופרות שנכתבו מתוך עיניו של דובר גבר; חשבונות ישנים שנפתחו מול אבות נוקשים ובני זוג מנוכרים; בחינה מחדש של מודל האלפא המקובל והתרסה כלפיו; ולצד כל אלה גם עיסוק הומוריסטי ברגשות נחיתות זכריים.

כמו בכל גיליון, מובאת כאן מחווה לסופר עבר: הפעם זהו קטע מספרו של אביגדור המאירי המנוח, “השגעון הגדול” (1929), טקסט ממוארי פרוע ורב המצאות של מספר גדול, שכתב על קורותיו בחזית הרוסית במלחמת העולם הראשונה.

קריאה מהנה.

“כל הגברים דפוקים,” אומרת נורה ומגלגלת את שרוול הגרביון הדקיק, השקוף, לצמיד שמנמן. הציפורניים שלה בכפות הרגליים אדומות־אדומות ומסודרות אחת ליד השנייה מהגדולה לקטנה, כמו משפחה של בבושקות. אני מכניסה את הבטן ומסתכלת איך נורה משחילה את כף רגלה העדינה אל תוך צמיד הגרביון, בזהירות, כדי שלא יקרע. כל המיטה זזה כשהיא גורפת את השרוול ומותחת אותו עד שהוא מגיע לאמצע הירך. אני שוב נושמת את גבעת הבטן שלי פנימה. משקיפה עליה מלמעלה, בודקת שהיא לא בולטת מידי. לנורה יש בטן שטוחה־שטוחה, בלי קפל אחד. ולא רואים על הבטן שלה כלום. “כל הגברים,” נורה נוטלת את הגרביון השני, שמשתלשל מידה מדולדל “כמו קונדום משומש,” היא צוחקת. לפני שהיא משחילה אליו גם את הרגל השמאלית, שמחכה בינתיים על הרצפה, היא מתמהמהת, מלכסנת אל המראה מבט מכווץ שמבליט את מניפת הקמטים בזוויות העיניים. אימא שלי אומרת שזה החיסרון בלהיות רזה מדי, “צ’יק צ’ק הפנים שלך נראות כמו שוקולד מקופלת.” זכי אומר שזה מה ששמנות אומרות לעצמן כדי לא לעשות דיאטה. כלומר, שזה תירוץ של שמנות להישאר שמנות. “כל הגברים.” נורה ממשיכה וחוזרת על המשפט ששמעתי ממנה איזה אלף פעם, “ואת, אל תאמיני באף גבר.” אפילו שהיא עצמה מאמינה לכולם. “אבל לא כולם דפוקים,” אני יוצאת להגנת הגברים, אם כי למרות שיש משהו במה שהיא אומרת, ככל שזה נוגע לשני הגברים שאני מכירה הכי טוב, שזה אבא שלי ואח של אבא שלי. שניהם באמת דפוקים. עצלנים, פחדנים ועוד – – –נים אחד שלא נעים לי להגיד. זכי אומר שהם לוזרים. ש"רק לוזרים הולכים ללמוד באוניברסיטה ומדווחים למס הכנסה על כל פיפס." “לא ככה? תראי את אבא שלך ואת חיים,” נורה קוראת את המחשבות שלי, “שני עצלנים, בטלנים, פחדנים. פוחדים מהצל של עצמם. וזיינים. דפוקים שחבל על הזמן.” והיא קמה ומסתובבת ורוכנת למיטה שהשמלה שוכבת עליה כמו תיירת שמשתזפת בשמש. זה כבר יותר טוב. כשנכנסתי היא הייתה תלויה על הקרניז של הווילון, כמו רוח רפאים. השמלה, הכוונה. אימא שלי אומרת שמזל מאלוהים שנורה לא הורידה על השמלה משכורת, כמו בפעם הקודמת, והסתפקה בשמלה שציפי חברה שלה נתנה לה. מה גם שציפי עוד לא גרושה, וזה סימן טוב. “נורה, תדעי לך שזכי –” אני מנסה לספר לה, בשביל זה באתי מוקדם, אבל אני רואה שהיא בכלל לא מרוכזת, הראש שלה נמצא בגרביונים, שאחד מהם בכל זאת נקרע. “אני לא מדברת על זכי.” נורה קוטעת אותי באמצע המשפט והוא עושה רברס וחוזר לגרון. “אז על מי?” אני ממלמלת. במראה משתקף הגב שלה, שיש לו צורה של גיטרה, רק בלי החור באמצע. “חסר דוגמאות את חושבת?!?” נורה מניפה את השמלה כמו בגד שעומדים לתלות על החבל, ואגב כך מגלה סיכת תפירה סוררת שנשארה בטעות אחרי התיקונים. היו מלא־מלא תיקונים, כי ציפי ממש שמנה. מידה 40 לפחות. נורה שולפת את הסיכה עם השיניים ויורקת אותה על שידת האיפור. עכשיו אני רואה את צדודית הציצי השמאלי שלה, שמסתכל למטה במקום קדימה. זה מה שעלול לקרות גם לציצים שלי אם אני לא אקפיד ללבוש חזייה, ככה אימא שלי אומרת. גם נורה חושבת ש"חזייה טובה זה הכי חשוב. אם לא, במקום שתי אשכוליות, הם ייראו כמו שתי בננות." זכי אומר שאין לי מה לדאוג, שהן סתם מדברות שטויות. שהציצים שלי מושלמים ויישארו מושלמים גם עוד עשרים שנה. אפילו שלושים. ובכל מקרה, תמיד אפשר לנתח. “יפתח, למשל.” נורה ממשיכה לסרוק את השמלה מלמעלה למטה, במבט חשדני, כאילו השמלה מתכוונת לרמות אותה שוב, וניגשת לקרש הגיהוץ. למרות שהשמלה נראית לי ישרה לגמרי. “ומרציאנו,” היא גוערת בי ומכניסה את התקע של המגהץ אל השקע, “לא דפוק? איזה קטע הוא עשה ללאה, אה? איך עזב אותה לפני החתונה?” אני מהנהנת. נורה מציצה אל תוך הגייזר הקטן שבבטן המגהץ. אני שומעת את המים בתוכו רותחים בעצבנות. “וקובי. קובי לא אחד הדפוקים?” היא מוכיחה אותי ושולחת אותי להביא כוס מים מהמטבח. “בשביל מה מים?” אני שואלת. “מה בשביל מה, המגהץ צמא זה למה.” היא עונה ואני מסתכלת עליה מהצד. הידיים שלה רזות־רזות. נראות כמו שני ענפים של עץ תפוח. “נו, לכי כבר. יש לי חתונה על הראש.” כשאני חוזרת, אני מבררת לאיזה קובי התכוונה. “מה איזה קובי! קובי שוסטר!” נורה צועקת. אבל גם כשהיא צועקת, הקול שלה נשמע ממש רזה. “אה,” אני מושיטה לה את הכוס הדולפת, “חשבתי שאת מדברת על קובי פרץ.” “טוב, גם קובי פרץ דפוק אבל מה הבאת לי גיגית, כולה ביקשתי כוס מים… ווי ווי כל החדר בריכה בגללך –” ובאותה נשימה, “קובי שוסטר הוא האבא של הדפוקים… הזמין את כל המושב לחתונה והתגרש אחרי שלוש חודשים.” “כן.” אני מהנהנת, “באמת דפוק.” “קטע־קטע,” נורה מגהצת בזהירות את השוליים של השמלה ויורה לאוויר המזיע מאדי המגהץ ומחום יולי־אוגוסט צרור שמות אין סופי, “ניסן, איתמר, דניאל, שבי הקוף הזה, חתיכת דפוק, אה, גם קובי קריסטל, שלום, שלומי, דודי, אלי, חיים –” “איזה חיים?” “חיים דוד שלך, איזה חיים?” והיא ממשיכה. “וספי. כמובן. איך שכחתי אותו. מי עוד? חסרים? חן. חן דפוק ברמות, שבי כבר אמרתי, ליאור, שבילי, צפריר –” אני לא אומרת לה שגם שבילי כבר היה, “יוחאי, שמואל, יאללה איזה דפוק שמואל –” אני יודעת שהיא שכבה עם כולם. כל המושב דיבר על דניאל שהכניס אותה להיריון ולא הסכים לקחת אחריות ונורה לא הסכימה לעשות הפלה כי “מה זה השטויות האלה הפלה,” אבל בסוף התינוק נפל לבד, “מזל מאלוהים,” אימא שלי אמרה. זכי אומר שהוא רק מקווה שאני לא אצא כמו נורה, “שרלילה.” “מה הכוונה שרלילה?” ביררתי, והוא אמר, “זה מילה מהדור שלי.” “טובה או לא?” שאלתי. “גרועה.” נשף את התשובה יחד עם סילון הסיגריה שאף פעם לא יוצאת לו מהפה. גם כשהוא ישן. “אז למה אתה מתחתן איתה?” התקלתי אותו. ישר ראיתי שהוא לא ציפה לשאלה ישירה כזאת. “עם מי?” כאילו שכח. “עם נורה.” אמרתי לו והוא התחמק ולא רצה לענות ורק אחרי שהכרחתי אותו לענות, אמר, “בגללך. כלומר, בזכותך.” האמת היא ששאלתי סתם. אני יודעת שבניגוד לדניאל, הוא כן לקח אחריות. אימא שלי אומרת שכל הכבוד לו. אני שוב מנסה, “נורה –” אני פונה אליה בדיוק כשהיא נכנסת לתוך השמלה, שלכמה רגעים שוב נראית כמו רוח רפאים. “תסגרי לי את הריצ’רץ',” היא מורה לי ומסיטה את השערות הארוכות שלה קדימה ומפנה לי את הגב. ברגע הבא היא שוב נעמדת מול המראה. סביב הצוואר היא כורכת מגבת מטבח משובצת, “שהמייק־אפ לא ילכלך את השמלה,” היא מסבירה לי ומקרבת את הפנים אל המראה ומדברת ממש לתוך הזכוכית, כאילו המראה לא שומעת טוב או שזה גם סוד, “לא יודעת למה לא הזמנתי מאפרת. לפעמים אני חוסכת על הדבר הכי חשוב. גם אני דפוקה קצת, בחיי.” ומציצה אלי בזמן שהאצבעות הדקות־דקות שלה מעסות את הלחיים, “טוב, לכי תתלבשי. זכי התעקש שנצטלם עם השושבינות.”

זה תמיד אותו הריח, שהופך לטעם בקצה הלשון. לאבא שלי היה טעם של עשן סיגריות; הוא דבק בהבל הפה, בבגדים שלו, בריפוד הספה בסלון, בקירות של החדר. לקראת הסוף הצטרף גם הניחוח של הוויסקי הזול והתרופות. כן, לתרופות, לא משנה איזה, יש ריח של תרופות. אבא, כמו תמיד, ישב על כורסת הקורדרוי החום, האמריקן־קומפורט שהבאתי לו כדי שלא יצטרך לעשות בכל פעם את הדרך הארוכה מהסלון אל חדר השינה. הכורסה הזו הייתה גם למיטה, שממנה הוא כבר לא יכול ליפול.

מלי, המטפלת הסרי־לנקית הצנומה, התקשתה לסחוב אותו אל חדר השינה הקטן. הוא ישן לבד, בנפרד מאימא, בערך מאז שגדלנו ועזבנו את הבית. מיטת יחיד, חדר קטן, זה הספיק לו. את החדר הגדול עם הארונות השאיר לאימא. אימא תמיד הייתה יותר בריאה ממנו והיא שמחה מאוד כשעזב את חדר השינה המשותף. הוא לא חסר לה. כורסת הטלוויזיה הענקית עם ההדום הנשלף הייתה המקום שבו הוא היה יושב, שותה, מעשן ונרדם. לקראת הסוף, כך נראה יומו. לפעמים בהה בטלוויזיה שפעלה תמיד ללא קול. ערוץ טבע, עולם אחר מרצד ברקע.

פעם היה שואב ספרים, ספריות שלמות. אבל עכשיו המדפים הלכו והתרוקנו, חלקם נמסרו, אחרים אני לקחתי, הספרייה התדלדלה כמו ראייתו. עכשיו העיניים היו בוגדות בו וצונחות. ספר היה כבר מסע ארוך מדי לצלוח, ארוך יותר מהסלון אל חדר השינה. אבל מדי פעם היה פותר תשבצי היגיון מהעיתון. איכשהו, גם מתוך הערפל התרופתי, היה מצליח לפתור את הרמזים שנחבאו תחת ההגדרות. כשהייתי מגיע לבקר היה לנו טקס קבוע. הייתי מתיישב מולו, וכשהשתיקה הגברית הפכה אידיוטית, היה בוחן אותי מול הגדרות שפתר כבר וידע את התשובה. פעם, כשהייתי צעיר יותר, וגם הוא, התחשק לי לצעוק “נו, פשוט תגיד כבר את התשובה, הרגת אותי!” אבל עכשיו זה היה התענוג שלו, ולא רציתי לייבש את מעיין הגאווה האחרון.

ניסיתי את הידית, וכשגיליתי שהדלת נעולה צלצלתי בפעמון. מלי פתחה אותה בחיוך הכנוע הקבוע שלה והתפנתה בצעדים שקטים בחזרה אל החדר שלה, שהיה פעם שלי; אל המחשב, הצוהר לעולמה הטמילי הרחוק. “מה שלומך, בן?” שאל אבא שלי כמו באלף הפעמים הקודמות, משך בידית העץ והזדקף בכורסה עד כמה שהיה יכול. הזמן פוגע בגופו של אדם, בחריצות ובדבקות, מכרסם באיברים. אבל לאבא שלי היה את אותו הקול מאז שאני זוכר אותו. קול עמוק, צרוב, נוכח. אם הייתי עוצם את העיניים ומקשיב, הייתי יכול לדמיין את הגבר החסון, לובש המדים, ולא את הקשיש המאפיר המקופל בכורסה.

התיישבתי על הספה לצדו והנחתי על השולחן את המגזין של העיתון בו שימשתי ככותב טור שנים אחדות. מדי שבוע הייתי מביא אליו עותק ומניח אותו כזבח. ידעתי שהוא איש של מילים, שהן עושות עליו רושם. אבל מעל לכול, זה היה צוהר לחיים שלי, זו הייתה כתיבה אישית, אקטואלית, שחלקתי בה עם הקוראים את חיי. ומשום שאבא שלי מעולם לא העמיק איתי בשיחה, הכתבות היו מספרות לו עליי בלי שנדרש לשאול. האינטימיות הייתה קשה עליו. אני זוכר טיולים לאורך חופי הכנרת, רק הוא ואני, אבא ובן, כף היד הקטנה שלי אוחזת בזרת שלו, הולכים ושותקים. מדי פעם אני אוסף לי ענף, מתרחק ממנו, לא יותר מדי, אבל שתיקות ארוכות, לעתים שעות. היום, כשאני נוסע עם הבן שלי, אוסף אותו מהצבא או מעניין אחר, שתיקה ארוכה מדי יכולה להוציא אותי מהדעת. אבל הבן שלי שתקן, כמו הסבא שלו. אז אני שר עם הרדיו, ולפעמים הוא מצטרף, רק לא לשתוק.

אבא מעולם לא אמר על המגזינים שהבאתי לו אף לא מילה. אבל ידעתי שהוא קורא בהם היטב. לא דיברנו על זה, אבל אני פשוט יודע. באותם חודשים רוב הטורים עסקו בחייו של אבי וסיפרו גם על המפגשים האילמים שלנו, התמודדות מול המחלה, על הלילות הארוכים והשקטים במחלקה הפנימית בבית החולים בחיפה ועל הזיכרונות הקרועים של חייו, כנער נרדף במלחמה. על עלילותיו למדתי תמיד מאחרים. בכל הנוגע לזוועה האירופית היה פיו סכר דומם. בטורים הארוכים דיברתי על הכול. היה בזה משהו משחרר, הידיעה שלא אצטרך לדבר על זה. בבית היו הטורים האלה נושאי שיחה. עבור רעייתי, חברים, קרובי משפחה. חלק מהדברים שכתבתי היו גילויים מרעישים, חלקם היו חשופים מדי בעבורם ויצרו חוסר נעימות. מילים הן לפעמים נזק היקפי. “למה שעיתון מכובד ירצה לפרסם את הדבר הזה?” הם שאלו. אבל ההתערטלות הייתה נוחה לי, משחררת. מרגע שהדברים נכתבו במגזין, לא נדרשתי להתמודד עם משקלם בחיים האמתיים.

אבי הושיט את היד אל המגזין, פתח אותו מעט כשהוא אוחז בדפי הכרומו באצבעות מגוידות. חששתי כי בניגוד להרגלו הוא עומד הפעם לעיין בו בנוכחותי. לא התכוננתי לזה. בכתבה שהתפרסמה באותו השבוע כתבתי דברים נוקבים – לא נגדו אלא נגדי – ולא רציתי לעמוד במבוכה הכרוכה בשתיקה המשותפת כשהמילים הכתובות עוד יעמדו בינינו. העדפתי שיקרא אחרי שאלך. ידעתי כי ימיו מתמעטים. גם הוא ידע. מבעד קליפת העור המצהיב קרסו כל מערכות הגוף, אחת אחר רעותה. אחרי האשפוז האחרון רשמה לו הדיאטנית בבית החולים סוגי מזון, בבחינת בזה תרבה ואת זה אסור. הלכנו עם הרשימה אל חדרו של הנפרולוג. הרופא הצעיר הביט ארוכות בערימת הניירות, עד שהניח אותן בחיוך מריר. “אני יכול לומר לך את האמת, אדוני?” אבי חיבק את תיק העור הישן שלו. “זה בסדר דוקטור,” השיב מיד בארשת שלווה קפואה כשהוא מביט בעיניו של הדוקטור במבט נוקב, כמו אז, כשהיה קצין חקירות מפורסם. “אני לא מפחד למות, אני מפחד לא לחיות.” הרופא הרים עיניו מהתיק “בדיוק מר שיין, בדיוק. תאכל מה שבא לך, תשתה מה שבא לך, ותעשן כמה שבא לך. אתה מבין? בריא יותר כבר לא תהיה.” הרופא הביט עכשיו במסך המחשב ותקתק על המקלדת באצבע אחת. חץ למטה, טק, טק, טק. ואז הוסף בשקט “אבל אתה נראה לי בנאדם רציני, אתה בטח יודע את זה.”

אבי קיפל את המגזין שהגשתי לו ותקע אותו לצד הגוף. רווח לי. כי כך רמז שהוא מבקש לקרוא את הכתבה רק כשאעזוב את הדירה. “אז מה שלומך, מר שיין?” לקרוא לבני אדם בשם משפחתם תוך צירוף התואר מר או גברת, היה הרגל שרכש בימים ששימש קצין משטרה. כשפנה אליי באופן הזה ידעתי שמדובר במחווה של אהבה, כך הודיע שהוא מכיר בי כאדם בוגר. “שמע,” אמרתי, “בכתבה הזאת שהבאתי עכשיו יש דברים ש…”

אבא לא היה איש חינוך גדול. היום, בראי הזמן, אני יודע להכיר בעובדה הזו. מעולם גם לא נידב לי עצות כמנהגם של הורים פטריארכליים. הוא לא חילק המלצות, אבל הוא היה מקשיב נהדר. כשהייתי מלהג מולו את הלבטים שלי, הוא לא שאל שאלות או הנחה. הייתי מוצא את הדרך לבד, בזמן שהוא היה מקשיב. גם כשביקש לחסוך בעלות שיעורי הנהיגה ולקח אותי אל השדות, לא הרבה בהוראות, אלא אמר פשוט “סע”. אבא היה שחיין נהדר. פעם, בכנרת, לקח אותי בסירת הגומי עמוק אל תוך האגם, ואז ברגע אחד של שקט הפך את הסירה בפתאומיות, קשר אותה לקרסולו והודיע לי שאנחנו חוזרים בשחייה. הוא מעולם לא השכיב אותי על מגבת על החול, כפי שהורים אחרים עשו, ולימד אותי את התנועות. ככלב מבוהל מצאתי את דרכי אל החוף; כך למדתי לשחות.

לכן הופתעתי כשקטע אותי. “עזוב, אני אקרא אחר כך. אחרי שתלך. עכשיו ספר, מה שלומך? איך בעבודה?” אחר כך רכן קדימה, מזג לעצמו כוסית, הדליק סיגריה והמתין. אל השתיקה פרצה מלי. “איז אבריט’ינק אוקיי אבא?” שאלה ותיקנה את השמיכה. אבי היסה אותה בתנועת יד חלשה – ומלי הסתלקה בצעדים כנועים אל המטבח.

“לא, שמע, אני החלטתי לבקש ממך סליחה.” אמרתי בכל השקט הפנימי שהצלחתי לזייף.

“סליחה על מה?”

“על כמה פעמים שאני חושב שפגעתי בך.”

“שטויות.”

“לא שטויות, אבא. מגיע לך שאני אבקש ממך סליחה. כי בכל זאת, לא יודע מה עבר עלי, אבל היו כמה פעמים. כמו למשל אז כשעשית דשא חדש בגינה ו… ואז שאלת אותי מה אני חושב. ואמרתי שזה קצת עקום, שהאדמה עקומה נו, שיש את הבליטות הקטנות האלה שצריך היה אולי להדק אותה קצת יותר טוב ובכלל לא לקחתי בחשבון שאתה…”

ראיתי שאבא מתקשה להגיע אל המאפרה, וקירבתי אליו מעט את שרפרף העץ שהיא הייתה מונחת עליו. מדהים איך בכל הנוגע לעישון האיש הזקן הזה עוד הצליח לשמור על יד יציבה ולאפר בביטחון של בן עשרים. הוא הניח את הסיגריה במאפרה, אסף את כוס הוויסקי, והושיט אותה לפיו. רגע לפני שהיא פגשה את הפה היד רעדה מעט והנוזל הענברי נשפך על זקנו המוקפד שהצהיב מניקוטין. הוא הניח את הכוס במקומה, הביט אל המטבח כמו פעם, כשהיה מחפש במבטו את אמא ומבקש ממנה דבר־מה בקול רך. הפעם ידעתי כי המבט מחפש את מלי, אבל אחר כך סינן משהו, ניגב את סנטרו בגב כף היד ומבטו עבר לנוח על מסך הטלוויזיה. הבנתי כי הוא מנסה לחמוק משיחה. היא לא נוחה לו. כמעט שמעתי את קולו בחדר אומר “אל תבלבל במוח,” כמו שהיה אומר לי לא פעם, לפני שלושים וארבעים שנה. אבל הפעם שתק. אני לא.

“ולא לקחתי בחשבון בכלל שאתה כבר בן איזה שמונים. ובמקום להיות מענטש ולהגיד לך ‘אבא איזה יופי, כל הכבוד, עשית לכם גינה נהדרת,’ באתי עם ההערות המטומטמות שלי.”

אבא אסף את הסיגריה מהמאפרה. על המסך צעדה משפחת אריות בסוואנה אפריקאית. לא ידעתי מה הקריין אומר. אבא היה כבד שמיעה, מעולם לא התקין לעצמו מכשיר. הוא ויתר מזמן על הדיבורים והסתפק בתמונות.

“אתה זוכר מה אמרת לי?”

אבא משך ארוכות מהסיגריה. תמיד התפעלתי מהאופן הנמרץ שהיה יונק מהסיגריה. היה משהו מלא תאווה בעישון שלו. בכל פעם, כאילו זו הסיגריה הראשונה שהוא מעשן מזה זמן רב, והיה זקוק לה ממש. עכשיו היה רזה מאוד, הכי רזה שהיה מאז התמונות ההן בחוף הים, מיד כשהגיעו מהתופת האירופית אל השחור־לבן של חופי תל אביב, פשטו את בגדיהם ושמחו כמי שמצאו את ילדותם האבודה מאוחר מדי. הכחישות הזו הבליטה את מבנה הפנים, ועיניו, שהיו פעם בורקות ומשרות אימה, הפכו עכורות. כשמשך מהסיגריה באותה אדיקות, שקעו העיניים בארובות הגולגולת והזכירו את המוזלמנים ההם מהגטו בבודפשט. אבא היה אז נער צעיר מאוד ותפקידו היה נושא אלונקה. הנערים היו אוספים את המתים מהמדרכות ומובילים אל הבור שנחפר בפאתי הגטו.

“שמוק.”

“אה?” שאלתי והפניתי את המבט מהטלוויזיה בחזרה אליו. אבא עדיין הביט באריות על המסך.

“שמוק. אמרתי לך שאתה שמוק.”

“אה, נכון, כן, בדיוק.”

בכתבה ההיא סיפרתי גם על הפעם ההיא בה גילה לי בהתרגשות כי הזמין לעצמו שברולט חדשה בתנאים טובים מארגון הגמלאים. במקום לשמוח ברכישה המפתיעה שאלתי אותו, “עכשיו, כשאתה בקושי נוהג, בשביל מה אתה צריך בכלל אוטו חדש?” כמה שבועות אחר כך הזמין אותי לנסיעה. אני זוכר את החיוך ההונגרי שהיה מרוח על פניו, כשהאיש הזקן והיפה הזה נהג במכונית הגדולה אל קופת החולים. בטור ההוא שבין דפי המגזין האחרון שהבאתי לו באותן שעות צהריים, היו כתובות כל הפעמים שפגעתי בו. כל הפעמים שאני זוכר. כל אותה תחושת אשמה, הרובצת כחיה כבדה.

הפעמון בדלת הכריז כי בני הגיע מבית הספר. הוא הצטרף אלינו. כשהבחין בו, נעור אבי באחת וקרא אותו אליו, באותו קול שהיה קורא אותי אליו כילד. חשבתי שהילד היה בעבורו תירוץ נהדר להפסיק את השיחה. הוא הביט בו בעיניים מזוגגות משמחה וכשהתיישב לידו הניח בעדינות את כף ידו הגדולה על כף ידו הילדותית. גוש מוזר מצא את עצמו במורד הגרון שלי. אבי מעולם לא נגע בי כך, ברוך הזה. את כל העדנה המאוחרת שמר לנכדים. אנחנו הכרנו רק את טעמה של חגורת העור, ואת עוצמתה של כף היד הפתוחה. שמחתי על החסד המאוחר שבני זכה לו, אבל היה בי כאב או אפילו קנאה על מה שאני לא זכיתי לקבל.

לפנות ערב צלצל הטלפון בבית. זו הייתה מלי. היא לחשה אל השפופרת בקול דק ונחרד “אבא… אבא איז נוט ברידינג.” כאילו היא חוששת להעיר אותו. תמיד רצתי אל הדירה, בעשרות הפעמים האחרות, כשהוזעקתי אל אבי הייתי טס בריצה במדרגות, אפילו לא חיכיתי למעלית. זה קרה תמיד כשהיה נופל מהמיטה ומלי התקשתה להרים אותו או כשחש בלבו והייתי צריך להבהיל אותו אל בית החולים. אבל הפעם צעדתי לשם כמי ששרוי בתוך חלום זר ובצעדים כבדים. הדלת הייתה פתוחה מעט. אבי שכב על הכורסה האמריקאית, ראשו שמוט על החזה בעיניים פעורות מתדהמה. בתנועה אחת של אגודל עצמתי את עיניו האפורות וכיסיתי את פניו בשמיכה. הסיגריה האחרונה הייתה מעוכה עדיין במאפרה וכוס ריקה אחת של וויסקי זול מונחת על שרפרף העץ שלידו.

“זה וויסקי מחורבן, אבא,” אמרתי לו פעם. “מגיע לך משהו יותר טוב.”

“הוא עושה בדיוק את אותה עבודה.” השיב.

ריח הכביסה הנקייה שלך קיבל את פני בכניסה. אותו זכרתי ראשון. ריח. ריח. לו הייתי צריכה לתאר אותך רק במילה אחת הייתי כותבת: “רֵיחַ”. הסתובבתי שותקת בין חדרי ביתך. פעורה. מתרגלת אליך. (“אֵינֵךְ פֹּה” אמרת לי. הרגשת).

הקירות היו לבנים, עדות למינימליזם סגנוני, לחיי צמצום מסוימים ולעושר פואטי. נדמה לי שעושר פנימי מייתר עומס חיצוני. וחם היה לי בתוך הקירות הלבנים שלך, עם המדפים המאולתרים מלבני בניין שמונחת עליהן כלאחר יד חתיכת עץ. וספרים. הספרים שאתה אוהב. שירת הלחם והמים. מוזיקת הגוף. פעימות האדמה.

בחוץ קרה. גשם צלף ללא הפוגה בעציצים הקטנים ששתלת במרפסת ופרחו בינתיים. לובן היקינטון. ודאי פורח עדיין. כששורות אלה נרעדות. ושכחתי לקחת מטרייה ורגלי נרטבו במי השלוליות בדרך אליך. אין פה הרבה שלוליות, באדמה המובטחת הזאת. עיניי, לעומת זאת, נמלאות שלוליות ככל שהולך ונמשך הזיכרון. זיכרון ביתך שהיה לי לחוף מבטחים. ואני יודעת. אני יודעת שלא רצית להיות מבטחי.

על כל פנים, הבאת לי גרביים חמים עם בטן מפרווה סינתטית. זה כי אתה אוהב חיות. כי נפש החיה ברורה לך מנפשם של בני אדם. כי אתה דובר את שפתן. מקשיב לשפתן. גומר בשפתן. ואלה הגרביים הטובים ביותר שהיו לך בארון. והבאת לי אותם. וגרבת על כפות רגלי הקרות. אחת. ועוד אחת.

ובבוקר, אחרי לילה טרוף שינה, שכבתי פקוּחת עיניים ליד שחוֹר גופך. ושוב ריח. ריח. ריח יקינטון אחרי גשם אתה. מעולם לא אהבתי בשר גבר כפי שאהבתי את בשרך. ארוחת בוקר שלי. מנחת צהריים. סעודת לילה. אין שעה שאינה נוחה לארוחת בשרים. אין שעה נעדפת.

ועמדתי במטבח. הגרביים החומים על כפות רגליי. סריג אפור נשמט מכתפי השמאלית, חושף בליטת עצם. אני יודעת שראית אותה, את העצם. רציתי כל כך שתראה. שלוליות נקווּ בתחתית האגן שלי בזמן שבישלתי לך, כאותן נשים בשרניות העמלות במטבחן שעות וימים ושנים כדי למלא בו טעם וריח. ריח. להביאו אל דרי הבית.

אתה כותב ומעשן. אני משרתת את הכּלים. אתה מביט בי. אני אישה מאושרת. “תִּמְזְגִי לִי,” ביקשת. " תִּמְזְגִי לִי אִשָּׁה." מזגתי. אחר כך מזגת הכול לתוכי. אני מניחה שיש לזה שם. “מעגל חיים”, נניח. מה שיוצא מִמֵּךְ חוזר אֵלַיִךְ וכן הלאה.

תשמ"ג: “קראי הרבה כדי לקרוא מהר יותר.”

תשמ"ד: “קריאתך נכונה אך עדיין אטית.”

תשמ"ה: “השתדלי לקרוא לאט יותר לצורך הדיוק.”

את התעודה לבשתי עליי בסוף כל שנה. שורות של “עשה” ו"אל תעשה". אולי היה בכך משהו עוטף, חותם בממלכתיות בבול חום־אפור של בן־גוריון. מישהו ישב וחשב עליי, העלה את דמותי מולו בלילה אחד לאורה של מנורת שולחן רכה, ישב וניסח תעודה שלמה שהעידה: חווה – היא כך וכך. מתנהגת, מקפידה, מפטפטת, מישהו פנה ואמר, “התרכזי… – אני בטוחה שתצליחי.” מילים בכתב־יד עגול, מילים עם מֵסַמני קריאה, מילים שמנסות להתוות צורה, איך רצוי לאדם להיות. ובתחתית, חתימת הוריי.

כולי חתומה. שלא יישאר חלק אחד שלא נבדק ואושר. כמו תפוח רגע לפני ייצוא. המנהלת, המורה, ההורים, ובשלב מסוים גם חתימת התלמידה: גם אני מאשרת שאני מקבלת את כל הדברים שלכם עליי. נקודה.

ובכל זאת כל תעודה היא עד. עד לטובה או עד לרעה.

אני רואה את החתימה שלךָ בתחתית התעודה שלי מכיתה ד'. שם מלא מניפות עט. אני מזהה את החתימה אבל לא זוכרת שישבנו יחד לקרוא את התעודה. אומרים שלחתימה של אדם יש משמעות, שהיא מסמלת את ה"אני" שלו. ואתה? אני זוכרת רק שבבים. כמעט בלי חיבורים. פירוש של פירור זיכרון קטן יותר. מה עושים כשהזיכרון הוא חורים? מחפשים עדים. אולי תיעוד, למשל שבתאריך 24 בינואר 1986 חתמת על התעודה שלי. באותה מחצית לא איחרתי לבית הספר אפילו פעם אחת, אבל היו לי שלושה חיסורים. עד פה הכול אמת. אחר כך, פרשנות.

אולי ליטפת את שיערי כשקראת: “עבודותיך מוכיחות כי את משקיעה מחשבה וזמן,” אולי הבטת בי כשהצבעתי בהתרגשות על: “חלה התקדמות טובה ביחסך לנושאים הנלמדים, את מעמיקה בהם,” והתמלאת גאווה. אולי בכל זאת העיניים שלך בלעו באיזו שקיקה את העמודה השמאלית. עמודת הכימות. ובסך הכול הייתי תלמידה טובה, אז ודאי גם התרגשת. לא, לא בשבילי, כמובן, אלא בשבילך. אבל שנינו יודעים שאין בזה אמת. אז בוא ננסה יחד ליצור זיכרון.

אני עומדת לספר לך זיכרון מלא אחד שיש לי, אחר כך נתפור יחד את זיכרון “חתימת התעודות”:

“החזה שלה מעולם לא בצבץ. הוא הופיע בגיל עשר, מפריע לקפוץ בחבל ולשחק בגומי.”

כמובן שזה זיכרון שלי! אבל תראה, גוף ראשון יחיד, זה יהיה חשוף מדי, ולא בטוח שנוכל להמשיך ככה את הדיבור בינינו. זה סוג של הרחקה, אבל תנסה להישאר איתי, בסוף זה אולי גם יתחבר אצלך.

אני מתחילה שוב, אתה יכול פשוט להישען אחורה, כמו בשעת סיפור.

"בתחילה לא הבחינה בו כלל. היה זה אחר הצהריים של שבת אצל סבתא.

היא לבשה סוודר ורוד, מעט קוצני, עליו ענדה את סיכת הדובי החדשה, קצת מעל לחזה.

אביה קרא לה. ביקש שתראה את הדובי לדודיה. הם ישבו בשורה על הספה הגדולה של סבתא.

היה שם האח הצעיר של אביה. תווי פניו כמו של חתולה, לחיים מחוטטות שפתיים דקות מתוחות דבוקות, כמו חיוך דק ומעליו מתוח האופל, לחשושים על סמים, משטרה, הימורים, שגונבים מדי פעם את האוזן. לידו, אחותו התאומה. תמיד מחייכת, תמיד לבבית, תמיד גומות בלחיים וקול מתקתק של ילד. אבל אחר כך נשאר רק הדבק, מעקצץ, וכבר לא בטוח אם מה שאמרה הוא בעדך. לידה, בעלה יזרח, היחיד במשפחה שאפשר לבטוח בו. ובקצה הספה, בחיוך שחושף את שיניו המבריקות, אבא שלה. על כורסה שנראה כאילו נבראה מתוך הקיר, ישב הסב, צופה על הכול. היא עברה מאחד לשני בגוף מתוח, כמו רקדנית, וכשהחזיקו בידיה ואמרו ‘תַראי’ היא הבליטה את הדובי, מתרגשת מן העניין שגילו בה ובדובי שאהבה, מחייכת במבוכה. גם הם חייכו, ואמרו ‘ואוו’, לא אליה, גם לא אל הדובי, מבטם התייצב למטה ממנו. רק יזרח אמר, ‘טוב, הנה, חווה שלנו גדלה’. "

אתה יודע מה – זה חרא של רעיון, ההרחקה, כי מה פתאום שאספר לך בשפה ציורית איך היא רצה, אותה מטומטמת, לכיוון המטבח, וצעקה על הדובי, “אתה מצחיק – שמעת!” וניסתה לקרוע אותו מהגוף שלה והוא רק הסתבך בחוטי הצמר המגרדים. ואתה, מה יש לי להגיד עליך, כל מה שאני יכולה עכשיו זה רק ביני לביני, אבל היא, היא ידעה איך לעמוד מולך. כשנסגרה דלת המכונית והחיוך שלךָ הביט בה דרך הראי, היא זרקה חזק לאוויר “למה?” כמו כיוונה לנפץ. “למה שיקרתָ? למה נתת להם ככה להסתכל?” והשפתיים שלך התמתחו חשפו עוד שיניים גדולות ולבנות. ואימא שעדיין הייתה צל שלך, רק אמרה “אבא גאה בךְ.”

אבל נחזור רגע לעניין החתימה. זה יכול להיות עסק נהדר שאני אסביר לך ואתה תקשיב; בכל אופן, החתימה מורכבת משלושה רכיבים: שם פרטי, שם משפחה ועיטור לשם. מעלף, הפירושים שאנשים יוצרים כדי להבין את האדם שעומד מולם.

אני מסתכלת על העיטורים שלך, יש את הקו העגול שמקיף את החתימה – בכיתה ה', העתקתי אותו ממך. אתה יודע מה הוא אומר? אדם שמקיף את עצמו בחומות ולא נותן לאיש להתקרב. אבל זה לא מסתיים כאן, החתימה שלך היא כמו שדה קרב של זהויות. אני רוצה שתסתכל בה עכשיו. אפילו נוכל יחד, שהיא תעבור מול עינינו ואנחנו נתבונן בה יחד על כל הקווים והצורות שמתפתחים בה, שמצטמקים בתוכה, תראה את הקו הזה, איך הוא עולה על השם שלך ומוחק אותו, תראה את האותיות קטנות, נמוגות, חלקן בכלל לא מופיעות, אבל פתאום איזו התפרצות של נוכחות שחייבת להיראות. מי אתה? מוזר שאני חושבת עכשיו על ויניקוט, היינו יכולים שנינו לאמץ אותו כְּאַב. לא, לא היו לו ילדים. כנראה שאפשר רק לגדל אותם או לכתוב עליהם תיאוריות. הוא כתב כל מיני מחשבות שרק מלקרוא אותם נהיה שולם בלב, הוא האמין שהנפש נולדת מתוך קשר, מתוך הדיבור ביני לבינך. ודיבור הוא אפשרי בכל כך הרבה דרכים, גם בלי מילים, רק בנוכחות.

תביט בי עכשיו ותשאל אותי מה אני רואה בתוך העיניים שלך. אני רואה גבר זר. אני לא רואה את עצמי בתוכם. זוכר? אחרי שהתחתנתי, הזמנתי אותך לבית שלי, אולי שתראה איך אני נראית מבפנים, אולי שתבין ככה נראה בית. ישבת בסלון ודיברנו, זאת אומרת היה דיבור, מילים שחלפו, שהתחלפו.

אולי התגוננו שנינו בגבר החדש שנשבע לקחת עליי אחריות; אתה שנשמת לרווחה, אני שיכולתי פשוט להגיד מילים שבנות אומרות לאבא שלהן בארוחת הערב, כמו על שכר דירה, או מה קורה בעבודה. מילים פשוטות, חסרות משמעות מיוחדת, מלבד זה שאתה עומד מולן ולרגע נדמה שאתה מחזיק אותן, והן הופכות להיות מילים יפות, טובות. כשעמדת ללכת, הכול נראה כל כך טבעי ופשוט, לכן ירדתי ללוות אותך, אולי ידענו שנינו ששם למעלה בדירה הכול היה סוג של משחק, לכן פתחתי את הדלת ונכנסתי אתך למכונית. ישבנו יחד במרחב הקטן והצפוף הזה של האוטו וחייכת אליי את החיוך הזה שלך, שכאילו משכיח את מה שהיה, אולי החיוך שאתה מחייך לבחורות שלך, ושאלת, “את זוכרת…?” ולרגע, במרחב הצפוף הזה הרגשתי אינטימיות מפחידה, שאתה בעצם יכול להיות כמו כל גבר שאני יושבת כל כך קרוב אליו ומלטפת אותו במבט, שאין בינינו שום איסור כי אני לא מכירה אותך, שאני יכולה להיות כמו כל נקבה, שמעבירים אותה מיד ליד להראות.

פתחתי את החלון לנשום, לבדוק בראי הצד שאני עדיין כאן.

ילדים זה עסק מחורבן. בלעדיהם היה אפשר ללכת בעולם ולהאמין שטוב. שאתה טוב.

הולך

אל תלך. אל תלך. אל תלך. אל תלך. בבקשה, אל תלך. אני הולך. אני הולך. אני הולך. אל תלך. אני הולך. לא. הולך. לא. הולך. אז לך. לך. בבקשה, לך. את ככה? אז לא הולך. לא הולך. לא הולך

רובוט

ויום אחד התחבר הכל והאיש היה לרובוט. רובוט 857DEC נולד כשהאיש חגג שלושים. הרובוט היה אב טיפוס. אחד ויחיד. מהדורת בטא. הרובוט תפס את מקום האיש. מהדורה חדשה, מִפרקים משומנים, עיני סיליקון. האיש נלקח משם. האיש אופסן במחסן של האנשים שיוחלפו על ידי רובוט. הרובוט החליף אותו במקום העבודה. הרובוט הוציא את הילדה של האיש מהגן. הרובוט ניהל שיחות נפש ארוכות עם אשת חיקו של האיש. הרובוט סיפק אותה בלילות. הרובוט שטף כלים. הילדה קראה לו אבא. הילדה נשכבה על הרובוט אחרי אמבטיה, בפיג’מה, גרגרה ונרדמה. הרובוט נאלץ לשכב על גבו לשם כך. פעם, פעמיים. התקלה היתה בלתי נמנעת. שמן הידראולי פרץ מבוכנות רובוט DEC857. הרובוט לא תוכנן לשכב על הגב. נאלצו להזעיק את הרובוט למעבדה. מאחר שהיה אב־טיפוס, חסרו במלאי חלקי חילוף. בינתיים הילדה סרבה ללכת לגן. בעבודה לא הבינו. אשת חיקו שקעה במרה שחורה. לא נותרה ברירה. האיש נשלף מהמחסן. תלשו ממנו זרועות, עורקים ועמוד שדרה. השמישו את הרובוט. רק הילדה הבחינה שהרובוט חזר עם שיער על הזרוע. השיער דגדג. משהו בדגדוג הציף זיכרון מעומעם. מחר, ביקשה הילדה, תכין לי כריך שוקולד לגן. מחר, ציוותה האישה, יומולדת לאמא. אל תשכח

שכחה

שכחתַ? לא שכחתי. ברור ששכחת. באמת שלא. תני לי רגע. אני כבר חוזר

שיחה לא הייתה

הי, גבר. אתה עצוב? קצת, כן. למה? לא חשוב. חבל שאתה ככה. דבר אלי. הרי אנחנו חברים כל כך הרבה שנים. לפתוח? ברור, אני כאן עבורך. בגלל אכזבה. כלומר? היתה לי. לא זכיתי. בגדו בי. תקעו לי. אוי, אחי, אני אתך. באש ובמים. אבל תפרט. לא חשוב. פרט, פרט. הבטיח לי ההוא, אתה זוכר, לא קיים. אוי. מה נעשה? מה יש לעשות? כלום לא נעשה. חייבים לעשות. יש לי רעיון. תגיד. נתקשר ונקלל. אוי. יופי של רעיון. נכניס לו. כן. אתה חבר טוב. כי אני אוהב אותך, גבר. גם אני אותך, אתה באמת חבר טוב. אמרת משהו? אני? כלום. כלום לא אמרתי. טוב. חשבתי. נראית לי קצת… לא חשוב. עזוב

מה שאני הייתי

ראית את ההיא? איזו היא? ההיא. ההיא עם הזה? בדיוק. ראיתי. נו? מה נו? מה אתה אומר? לא אומר כלום. מה זאת אומרת כלום? לא היית? ברור הייתי. אתה? אני כבר הייתי. סתם אתה אומר. דווקא כן. מתי הספקת? נו, לא יכול לספר. ספר, ספר

קיבלה

קיבלתי. (שתיקה). שמעת אותי? קיבלתי. (שתיקה). אתה בוכה? (שתיקה). אתה צוחק? סתם אמרתי. לא קיבלתי. בכלל לא. המצב בכלל לא. הלו? הלו?

מוֹנֶה

איפה? בעבודה. עד מתי? עוד קצת. איפה? בעבודה. עדיין? עוד טיפה. איפה? בעבודה. אתה בטוח? אני שומעת מוזיקה. אני במונית. אמרת עבודה. בדרך, אמרתי, בדרך מהעבודה. אה. לא שמעתי. אז איפה? עוד מעט. יש מקום כזה עוד מעט? נהג, נהג, לא הפעלת מונה. בוא מהר, הכנתי. עוד מעט. אתה יודע מה

חמוץ

למה אתה חמוץ? סבתא שלי נפטרה. אוי. למה את בוכה? זה כל כך עצוב, כשסבתא שלי מתה בכיתי. אבל זו סבתא שלי. וזה עצוב לי מאוד. את בכלל לא מכירה אותה. אבל זו סבתא. כן, סבתא שלי. אז אסור לי לבכות? תבכי, רק שאלתי. אז למה אתה חמוץ? אמרתי, לא אמרתי? אם אני מפריעה אני אלך. אז תלכי. ככה אתה אומר לי? שאלת, עניתי, אז למה עכשיו את בוכה? עכשיו זה בגללך. מה כבר אמרתי

הארי המזוהם

תראה אותו. מה אתו? יורה, יורה, לא פוגע. כמה כדורים יש? לפחות שמונה. אין לך מושג, מה? לי אין מושג? כל הסדיר הסתובבתי עם. איפה היית? מג"ב חביבי, אתה? חמישים. גדוד חמישים. אה, מה לכם ולאקדחים. מה לנו? ואתה? ירית פעם בגלילון? מה אתה עושה צחוק? מלא. אפילו תפרתי את אתה יודע מי. באמת? כל הכבוד לך. גם אתה, לא הרבה בימינו. ברור. מי שיכול, מתחמק. אז תגיד, איך הוא לא פוגע? צריך לאפס, אחי, צריך לאפס. וואלה. יורה בלי לאפס

בר

היית רוצה? לא. היא לא משהו. בר רפאלי לא משהו? נו, משהו. אז? לא בשבילי. אם אני הייתי יותר. צעיר? לא. יפה? לא. מפורסם? לא, זה לא יפריע לה. עשיר? נו, די עם השטויות האלה. אז מה? אם הייתי מישהו אחר

הולכת

אל תלכי. אל תלכי. בבקשה אל תלכי. אני הולכת. הולכת. הולכת וזהו. כבר אמרתי. אל תנסה. אני לא חוזרת. אל תגיד כלום. לא יעזור. זהו. חתכתי. תלמד להבא. מה איתך? מה אתה מתחנן ככה? תהיה גבר. זהו. ביי. אז ביי. מה? תלכי. לא צריך ש. אני לא מאמינה. ככה זה. אתה חרא, לא גבר. אז את הולכת? לא

צ’יפס

בחופש הגדול שבין כיתה ט' לכיתה י', ישבנו כולנו על מרפסת כיתת הלינה המשותפת בקיבוץ. הכיתה נקראה ‘בית הילדים’ גם כאשר מזמן לא היינו ילדים. כולם ידעו לספר על י' שהיא כבר הזדיינה. א' השמינה מאוד וכולם ידעו לספר שזה מהגלולות. ע' הג’ינג’ית היפה השמיעה כל לילה קולות ציוץ מטורללים והמיטה שלה חרקה. ובכן. הבנות כבר לא היו ילדות. אנחנו, הבנים, גבהנו, פיתחנו שרירים מעבודה בפרדס או ברפת, ואת כל החופש הגדול העברנו בדיבורים על בנות. דיברנו המון, אבל לא ידענו עליהן כלום. אז בכל לילה הכנו צ’יפס בסיר גדול מאלומיניום. י' היתה מתגנבת אלינו כאשר הצ’יפס היה מוכן. ע' לא נגעה בצ’יפס. היא ערבבה גבינה לבנה 9% באבקת קקאו. א' הסתגרה בחדרה. שלושתן החלו לשבת במרחק מאתנו. כל החיים גדלנו יחד, וכעת הן שומרות מרחק. ערב אחד קרה משהו. דבר מה השתנה. א' עשתה לי עיניים. י' סימנה לי לבוא אחריה. ע' הג’ינג’ית היפה חייכה. לא יכולתי לזוז. הפחד גמר אותי. מזל שירד לילה, ותורי היה להכין צ’יפס. להכין צ’יפס זו עבודה מאוד אחראית. התרכזתי בצ’יפס. לא ש'. ש' הלך אחרי י'. כשחזר, לא נשאר לו צ’יפס. שמענו את י' ואת א' ואת ע' מתגלגלות מצחוק. גם ש' שמע אותן וחייך

עכשיו צב

הבת הביטה באביה והוא הניח ידו על כתפה. שניהם נעים כעת באטיות. זה הקצב שמכתיבה זקנתו. היא תומכת. הכאב שלה לא קטן מהכאב שלו. אך הוא צב עכשיו, והיא איילה. פעם הוא היה אריה. מעל הבור, דמעות. היא בוכה. הוא עדיין לא. הוא כמו תמיד, מאופק. מי אלו כל האנשים מסביב? האם הכירו אותה? פניהם צעירות מדי. העור מתוח מדי. לא הכירו אותה. מסרב להביט אל תוך הבור. מי הגיע. מי לא. כשיעצום עיניים יגיעו אלו ששכח. הם לא הכירו אותה. מכירים את הבת. באו עבור הבת. עכשיו הבת עסוקה בהם. לא עסוקה בו. היא לא בוכה. הוא לא בוכה. הוא שמח. בקרוב מאד יגיע זמנו. הבת נעה ממנו, לעברם. ידו נשמטת מכתפה. ללא כתף הוא כמעט בוכה. אך הוא לא יבכה. הבת בקרוב תבכה. ללא ידו על כתפה, היא תבכה. הצב שהיה אריה לא בוכה. בקרוב עוד בור

פתק

הלכתי. מצטער. השארתי פתק. פתק, בדיוק, לא רציתי להיות נוכח כשאת. ככה אני לא שומע. אמרת משהו? דברי אל הפתק. זו סיבתו של פתק. הלכתי. מצטער. לא הצטערתי, הלכתי

שיחה אנונימית

הייתה בחורה אחת ש… אני מהרהר בה כעת. רוצה להתקשר אליה. להתרפס. לבקש סליחה. סלחי לי. על דברים שלא עשיתי. לא אעשה שנית. סליחה. לפוגג את הגועל. פעם ראיתי באמסטרדם הצגה חולנית של מין אורלי בין הולנדית מזדקנת ואינדונזי מצולק. קהל קטן של גברים במעילי גשם ישב באולם החשוך למחצה ונאנח. ההולנדית מצצה ומצצה אבל האינדונזי היה כל כך עייף או מסומם, ששום דבר לא עזר. למרות זאת נאנח הקהל ונאנח. מירי מסיקה שרה ברדיו. אני מתקשר. מילה אחת, רק אחת. צלצול ארוך, אין תשובה. אני יודע שאת לא ישנה. אין תשובה. אני מדמיין. חסר לך שאת שם עם המשורר. למה דווקא. למה דווקא. ריח רע עולה מכל מקום. מישהו מכין תה. מישהי מכבה את הטלוויזיה. אני בוהה בטלוויזיה. דמויות עגומות, חשוכות, מזנקות לעברי מתוך המסך החשוך. מירי מסיקה שרה. אני נרדם עם טעם תפל בפה. טעם של אהבה נכזבת. של סוף. פעם ראיתי באמסטרדם הצגה. אבל לא על זה רציתי לבקש סליחה. האינדונזי היה מסומם. המשכנו לשבת ולבהות בו. אחר כך ברחתי

רסיסים גבריים

במדינה מוסלמית אחת שניהלנו בה עסק, מיניתי אישה להיות בוס. למחרת לא בא אף גבר לעבודה. לא עזר כלום. הכל התפרק. כל הגברים התפרקו לרסיסים. רסיסים גבריים. העבודה נעצרה. המהנדס הראשי שחט תרנגולת. לגרש שדים, אמר. ולהביא מזל, הבטיח. ככה זה אצלנו, הסביר. הבוסית היתה משכמה ומעלה. ניהלה הכל פיקס. אבל העבודה נעצרה. הרסיסים לא התחברו. בחודש מאי היא התחתנה. בחודש יוני בעלה זייף מסמכים ושדד את הקופה. אשתו ישבה במשרד ומיררה בבכי. יום שלם בכתה. אחר כך לילה. שני שוטרים באו לקחת אותה. למחרת חזרו כל רסיסי הגברים לעבודה. המהנדס הראשי לא הפסיק לספר. איך שחט תרנגולת

הולך 2.0

אל תלך. אני הולך. בוא נקצר. אתה הולך? הולך. אז לך

השעות

לפני חמש שנים ושני חודשים ושלושה שבועות וארבעה ימים ושעה אחת ועוד שתי דקות, מצא עצמו ל' בן השבעים אלמן מאשתו. לא השקט היכה בו, כי השקט שרר שם כבר שנים קודם לכן כאשר ש', אשתו, עברה כמה אירועי מוח תכופים. ואז אחד נוסף שסיים את הכול. ל' טיפל בה במסירות. זה כל מה שעשה. היא הייתה ונותרה אהבת חייו. ואז היא חדלה להיות ש', והוא חדל להיות ל' של ש', אבל היא לא חדלה להיות אהבת חייו. רק חדלה להיות ש'. כבר חמש שנים ושני חודשים ושלושה שבועות ושעה אחת ועוד שלוש דקות שהוא בלעדיה. שהיא לא שם. כבר קודם לא היתה ש'. והוא אוהב אותה. כבר חמש שנים ושני חודשים ושלושה שבועות וארבעה ימים וארבע דקות. וחמש דקות. ושש דקות. ושבע

הולכת 2.0

הנה האישה. סתם כך עומדת. עירומה. שדיה מבהיקים. מחייכת? מחייכת. ככה אני אוהבת אותך, אומרת. אתה שומע אותי? שואלת. ככה אני אוהבת אותך, אומרת, ככה כשאתה סובל. תזוזי הצדה, הוא צועק. את לא שווה את הכאבים שלי, שוב צועק. תזוזי הצדה. אל תצעק, היא לוחשת. אני הולכת, לוחשת. ממילא אתה לא שלי. עומדת. לבושה. הנה אני הולכת, אומרת. הולכת. אוהבת אותך והולכת

רסיסים גבריים 2.0

העובדת מ' התלוננה שהלקוח י' מטריד אותה. מה את רוצה שנעשה, שאלתי? אתה הבוס, אמרה. אתה צריך להגן עלי, אמרה. את צודקת, אמרתי. אבל מה היה משמח אותך? שאלתי. תפרק אותו לרסיסים, אמרה. זה משהו שאתה יכול לעשות? שאלה. קראתי לו לחדרי. י' גבר מאד אוני. קראתי למ' שתיכנס. י' חייך אליה חיוך של גבר אוני. סגרתי את הדלת. מ' התבוננה. י' היה מוכן. עכשיו, אמרתי. מה עכשיו? שאל י'. עכשיו, אמרתי, מ' תבעט לך שם. אתה השתגעת? צעק י'. אני י'! מה את אומרת? שאלתי את מ'. אני מוותרת, אמרה מ', לא רוצה לגעת בו אפילו עם הנעל. י' התפרק. הרסיסים התפזרו. מ' חייכה. הכל תוכנן מראש. צדקת, אמרה מ'. צדקת, אמרה מ', כל האון הזה היה מודבק ברוק. הרסיסים שהיו י' זחלו החוצה. מ' דרכה על כמה מהם בטעות. הרסיסים הנותרים התחברו, אך זה כבר לא היה אותו י'. מ' ידעה בדיוק על אילו רסיסים

רובוט 2.0 / הולך 3.0

אני לא צריך אף אחת. אני הולך. לא את הלכת, אני הלכתי. אני לא בוכה בכלל. אני לא עצוב אפילו. מי לא תרצה אותי? אני רק יוצא לרחוב וחוזר עם שתיים. הלכת אז הלכת. שם עליך זין. אני לא צריך אף אחת. תצאי. רק תצאי. אל תביטי בי כשאני. גבר לא בוכה. גבר לא צריך אף אחת. את לא הלכת, אני הולך. תיכף הכל ייגמר. רובוט DEC857 יחליף אותי. נראה אותך שוברת לו את הלב. נראה

המסעדה שמלצרתי בה הייתה המקום היחיד במעלות שהופיעו בו הרכבי ג’ז. ניגן שם יואל, מתופף ג’זיסט שהיה גדול ממני בשמונה שנים. הוא היה רזה, גבוה מאוד ושחום, עם עיני שקד ענקיות ואף מעוקל. במשך כל ההופעה הסתכלתי עליו, ובסוף ההופעה ביקשתי ממנו סיגריה. הוא גלגל לי אחת אבל לא הפסיק להסתכל על המלצרית עם החזה הגדול. אחרי חודש השגתי את הטלפון של יואל, וכעבור עוד שבוע אזרתי אומץ והתקשרתי למספר בקידומת 09. אימא שלו ענתה ואמרה שיואל לא גר איתם, הוא גר בתל אביב. היא נתנה לי את המספר שלו. ידעתי אותו בעל פה, אני עדיין יודעת אותו בעל פה. התקשרתי אליו ביום שישי בבוקר מחדר השינה של ההורים שלי. הלו, אמרתי בקול הכי מתוק ורך שלי. היי, גברת תגלגל לי סיגריה, הוא אמר. אבל אני לא אוהב לדבר בטלפון. אולי תבואי לפה? הודעתי להורים שלי שאני נוסעת לשבת לחברה שגרה בדרום הר חברון. לא מסוכן שם? אימא שאלה בהיסוס ואבא מיד אמר, מה פתאום מסוכן? גרים שם אנשים, כמוני וכמוך.

כשהגעתי לתחנה המרכזית בתל אביב התקשרתי ליואל מטלפון ציבורי ושאלתי אם הוא יכול לאסוף אותי. השתגעת, הוא אמר, אין סיכוי שאני מזיז את האוטו בשישי, לא תהיה לי חניה. קחי אוטובוס. כשאת למטה תצעקי ואני אזרוק לך את המפתח. עליתי על קו שישים ושמונה וירדתי בבית רומנו. צעדתי ברחובות המטונפים, סופגת לתוכי את המראות שיואל רואה מדי יום. בכניסה לבניין עמדה אישה מבוגרת שהציעה לי לקנות פותחן קופסאות שימורים. קראתי: יואל! הוא הציץ מהמרפסת וזרק לי את המפתח למדרכה. לא זכרתי שהוא כל כך שחום. הוא גר ברחוב קורדוברו שלוש בדירת גג מבולגנת וקטנה. בחדר הכניסה היה סט תופים בצבע תכלת של חברת גרטש, קייסים שחורים של מצילות זילדג’יאן, פטיפון וקסילופון ענקי שבתחתיתו מונחים דלועים. על התקרה הודבקו תבניות ביצים ריקות. הוא הגיש לי מים קרים ובחן אותי באריכות. את ממש ילדה, הוא אמר. הוא לבש מכנסי ברמודה בלי חולצה. הוא לא ניסה להרשים אותי, בקושי דיבר ורק הסתכל עלי מדי פעם וחייך. מה זה התיק הגדול הזה? הוא הצביע על התרמיל הסגול שקיבלתי בשירות הלאומי וקרא בקול דרמטי “האגודה להתנדבות בעם – ההזדמנות שלך לתרום לקהילה”. למה הבאת תיק כל כך גדול? צחק. את עוברת לגור פה?

אני צריכה להישאר אצלך עד מוצ"ש, אמרתי. אין לי לאן לחזור באמצע השבת, ההורים שלי דתיים. ומתי זה מוצ"ש, בעוד חודשיים? הסמקתי ולא ידעתי מה לענות אבל אז יואל קם מהספה וחיבק אותי. את ממש בת־עקיבא קטנה, הוא אמר.

הפכנו להיות זוג, אבל תמיד אחרי שהייתי אצלו יותר מעשרים וארבע שעות רצופות הוא רצה להיפרד. למה אתה רוצה שאני אלך? שאלתי, והוא אמר, את תינוקת שיצאה מהאולפנה, את לא צריכה מוזיקאי. קחי לך איזה דוייסלך בגילך. הייתי יוצאת מהדירה שלו ובוכה מחוץ לדלת. יואל היה מכניס את האטמים הכתומים לאוזניים ומתחיל להתאמן, בום בום בם. צעדתי לדירה ששכרתי ברחוב קרליבך וכל הדרך התחננתי להקדוש ברוך הוא שיגרום ליואל להתאהב בי בצורה כזו שהוא לא יוכל בלעדי. אחרי כמה ימים הוא היה מתקשר ואומר, מה דעתך שנלך לבורקס מיס, ניקח איזה מונטי פייתון מהאוזן השלישית ונתפנק? חיכיתי לימים האלה אבל ידעתי שתמיד בסוף יגיע הגירוש.

רננה אחותי אמרה לי: איזה טוב יצא לך מחבר מוזיקאי? הם בטלנים ומסוממים, וחברה שלי מיכל אמרה: לא מפריע לך שהוא תפרן? למי יש כוח לסגפנות הזאת. אבל אני אהבתי את יואל. אהבתי את החברים שלו, כולם מוזיקאים עם זקן או שפם, ג’זיסטים שמנגנים בחתונות של דוסים בשביל להשלים הכנסה. הם היו מגיעים לבית בקורדוברו שלוש בשעות משונות ומיד מתחילים לנגן. הם שתו קפה שחור ולא הפסיקו לצחוק. מדי פעם מישהו היה שם תקליט וכולם היו משתתקים, מקשיבים בריכוז לריף גיטרות או לסולו תופים ומהנהנים אחד לשני כאילו אומרים ככה צריך לעשות את זה.

יואל הכיר לי את תל אביב שהוא אהב. מסע רגלי שבו הלך כמה צעדים לפני ומלמל לעצמו. הוא לקח אותי לאלישע בדרך יפו ולחומוס של הסורי, לגלידה אנדריי ולמלבי ברחוב ארליך, לחור בשחור לקנות תקליטים ולגדה השמאלית לשמוע איזה חבר שחזר מניו יורק. מהמסעות האלה חזרנו עם שקיות ורודות של ירקנים שהיו מלאות בכל מה שלא הצלחנו לאכול. בערב הוא היה מכין תותים בשמנת ופסטה בשמנת ואפילו מרק עם שמנת. עליתי ארבעה קילו אבל לא היה לי אכפת – יואל הצהיר כבר בתחילת היכרותנו שהוא אוהב נשים מלאות, ולראשונה בחיי מישהו רמז לי שכדאי לי להעלות קצת במשקל. בלילות נישק אותי ברוך וליטף לי את הראש. חדר השינה שלו היה מלא בקבוקי יין זולים וריקים ששימשו כפמוטים. פחדתי שהשיער שלי יעלה בלהבות ולכן נשכבתי בלי לזוז יותר מדי. יואל אמר לי, את חייבת להשתחרר קצת. אני מבין שהיית דתייה, אבל אם את כבר לא שומרת שבת אין סיבה שתשכבי פה כמו מומיה. אחרי שנרדם הוא היה מתחיל לנחור. לא הצלחתי להירדם. הייתי מסתכלת עליו נוחר במשך שעות, בוחנת כל תו בפניו הנאים, מנסה לפענח את הסוד, איך מחזיקים בדבר המופלא הזה.

כשהיינו יחד הייתי רגועה ושמחה וכל הזמן רציתי לעשות דברים. שאבתי אבק וניקיתי את דירת הגג הקטנה. החלפתי מצעים וכיבסתי ביד כי לא היתה לו מכונת כביסה. סידרתי את אוסף התקליטים והספרים ובכל פעם שהייתי משוטטת ברחוב הרצל קניתי משהו קטן לבית: מנורת לילה, שמיכת טלוויזיה, סט צלחות. החברים שהיו מגיעים לדירה התפעלו מהניקיון והסדר: תראו תראו, בסוף היא תהפוך אותך לבן אדם, אפילו קפה היא מכינה יותר טוב ממך. יואל היה צוחק ואומר: מרוקאית, נו מה. בבקרים הוא התאמן בטאי צ’י על הגג, תנועות יפות וארוכות שגרמו לו להיראות אפילו עוד יותר גבוה. היתה לו שגרת אימונים אדוקה ולא היה יום שלא התאמן באמנות לחימה ובתופים. הוא אהב רוק כבד ומוזיקה קלאסית והכיר לי את דביוסי, ראבל וסטרווינסקי, את פרנק זאפה, ג’נסיס וסטילי דן. לא הכרתי אף אחד מהם. באולפנה שמענו אהוד בנאי ושלמה ארצי וגם אז רק את השירים הנקיים. הוא קרא ספר ביום, קריאה מרפרפת, מהירה, לפעמים דילג על קטעים שלמים. הוא היה אומר בצחוק: תגידי, מה קראת בחיים שלך חוץ מסיפורי הרבי? תנסי את בוקובסקי, חנוך לוין, פול אוסטר, המינגווי.

בערבים היינו יושבים על הגג, על כיסאות חוף, מעשנים ושותקים. חשבתי על האחיות שלי ועל ההורים שלי שתקועים במעלות ונמלאתי עצבות. בבוקר הוא שוב היה אומר לי ללכת. בזמן שהכנסתי לתיק הגב את הספרים והדיסקים שלי הוא אמר: “נו, את כבר מכירה אותי, את יודעת שאני לא יכול.” הייתי צועדת בדרך יפו בין הבזארים וחנויות התבלינים, כבדה ומגושמת. הכול נראה לי חסר תכלית ומשעמם. לא הצלחתי להבין איך הוא מוותר על כל השפע הזה שיש בינינו. קניתי באלנבי מכשיר טלפון עם מזכירה אלקטרונית כדי שאם הוא יתקשר אוכל לשמוע את ההודעות שלו שוב ושוב. ישבתי על המיטה ונזכרתי באסתר המלכה שחיכתה כל ערב שהמלך יצביע עליה בשרביט ויבחר בה.

כשהוא לא היה מתקשר, התקשרתי אני אליו. שלוש, ארבע וחמש פעמים בשעה. הוא לא ענה כי לא היה בבית או כי ניחש שזאת אני. היי, זה יואל, תשאירו הודעה אחרי הבאפ באפ בי דו אה… הקשבתי לזה אין ספור פעמים ושרתי איתו את הבאפ באפ בי דו אה. בפעם העשירית הוא ענה פתאום: אם את מתקשרת לכאן עוד פעם אחת אני מתקשר למשטרה, שמעת? וטרק את הטלפון. הסתכלתי על השפופרת ונגעלתי מעצמי. איך הפכתי להיות הבחורה המטרידה, הטיפשה שרודפת אחרי מישהו שלא רוצה אותה? קראתי בפעם האלף את ייסורי ורתר הצעיר ונרדמתי. אחרי כמה ימים הוא היה מתקשר וצוחק. איך הבהלתי אותך עם המשטרה, אה? אבל את צריכה לפעמים נבוט בראש בשביל להפסיק. הוא סיפר לי על אודליה, החברה שהייתה לו כשהיה בן עשרים ושלוש. כל הזמן הוא דיבר עליה. ההורים שלה גרו בכרמל והיו עשירים. אבא שלה רופא מנתח ואימא שלה פסיכולוגית. הם אהבו אותי, הוא אמר. אהבו את הפרסי השחור שאני ואפילו רצו לממן לי לימודים בברקלי קליפורניה. בברקלי! את יודעת בכלל מה זה אמריקה או שהגעת עד לנהריה?

אז מה קרה, שאלתי בכל פעם מחדש כאילו הוא מספר מותחן שאני לא יודעת את הסוף שלו.

היא עלתה לי על העצבים, זה מה שקרה. מה זה אומר? שאלתי, מקווה להבין איך לא לעלות לו על העצבים, אבל יואל רק משך בכתפיים. כשהוא היה בוהה בקיר ומחייך לעצמו שאלתי אותו: על מה אתה חושב? והוא אמר: אף פעם אל תשאלי אותי על מה אני חושב. זה קוטע לי את חוט המחשבה וזה סתם מציק. אבל אם את רוצה לדעת חשבתי עכשיו על אודליה. כל הזמן הוא חשב על אודליה, או כך לפחות הוא אמר.

ערב אחד חברה שלי מיכל באה לבקר אותי בדירת החדר ששכרתי בקרליבך. זה היה ביום חמישי ויומיים קודם יואל אמר לי שוב ללכת. מיכל ואני נפגשנו באולפנה ומאז לא נפרדנו. אחרי האולפנה היא התגייסה לצבא ואני הלכתי לשירות לאומי, הקשר התרופף אבל עדיין נפגשנו בחתונות של החברות הדוסיות שהתחתנו בגיל תשע־עשרה ועשרים. היינו יושבות מחוץ לאולם, לרוב בבני־ברק או גבעת שמואל, מעשנות וצוחקות על המסכנות שעדיין דתיות וכבר מתחתנות. אחרי שעברתי לתל אביב פגשתי יום אחד את מיכל בדיזנגוף סנטר. היא עבדה בחנות אפלולית שמכרה מוצרים שקשורים ליער ופיות ונראתה בדיוק כמו ביום הראשון שלה באולפנה, רק שבמקום חצאית ג’ינס באורך מידי לבשה מכנסי ג’ינס קרועים. התחבקנו וקבענו להיפגש בסוף יום העבודה שלה. בערב מיכל סיפרה לי שהיא גרה עם ההורים שלה ברמת גן ושבינתיים היא חוסכת כסף לטיול לדרום אמריקה. היא לא בקשר עם אף אחת מהאולפנה ובכלל, מתחשק לה למחוק את התקופה הזאת מחייה. אבל האמת היא שבצבא היה יותר גרוע, היא אמרה. אצלי הכול רופף. היה ועודנו, היא אמרה והעיניים שלה התערפלו. כשבאה לבקר אצלי התיישבה על המיטה ואמרה, זה קצת מזכיר את האולפנה, לא?

נראה לי שאני הולכת לישון אמרתי ומשכתי את השמיכה עד לסנטר. את עושה צחוק? נראה לך שאת גרה בצנטרום של העיר הזאת ואת נשארת בבית? אל תתני ליואל לבאס אותך ככה. אם הוא סבבה עם הפרידה גם את יכולה.

אבל אני לא סבבה, אמרתי. אני מתגעגעת אליו ואוהבת אותו, אני לא מפסיקה לחשוב עליו ואני לא מבינה למה כל פעם מחדש הוא רוצה להיפרד.

כי הוא מוזיקאי ומוזיקאים הם אנשים משוגעים ודיכאוניים שלא מסוגלים שיהיה להם טוב, עוד לא הבנת את זה? אנחנו יוצאות הערב. אולי אפילו תכירי מישהו, אה? מה את אומרת?

היא התקשרה לכל מיני אנשים והודיעה לי בעיניים נוצצות שאנחנו יוצאות למסיבה במועדון הלנדן. התלבשתי בחוסר חשק וחשבתי לעצמי שאולי זה נכון, אולי באמת יואל לא יכול שיהיה לו טוב. המועדון שכן בלונדון מיניסטור והיה מפוצץ ורועש. מהרגע שהגענו כבר לא ראיתי את מיכל. היא פגשה מישהו וסימנה לי עם הראש שאחר כך. ליד הבר פגשתי את אליק, בחור יפה שהכרתי בירושלים אחרי השירות הלאומי ופגשתי מדי פעם בתל אביב. הוא היה דתל"ש וכל הזמן אמר: את מזכירה לי את הבית. התיישבנו בספות העור הצדדיות עם וודקה מעורבבת במשקה אנרגיה, ונזכרנו בסעודה שלישית. הדי ג’יי ניגן סנופ דוג ואנחנו שרנו “ידיד נפש”.

זה לא בשבילך העולם הזה, הוא אמר והתרומם בכבדות מהספה. מה עם הבחור ההוא, עדיין לא רוצה אותך? הוא כן רוצה, אמרתי ואליק גלגל עיניים.

בחורה בשמלה שחורה חייכה אלי חיוך קטן והתיישבה לידי. אני מכירה אותך, היא אמרה. עבדת פעם בבייגלס וכשביקשתי בייגל מחיטה מלאה לקחת אותי הצידה ואמרת לי שזה בכלל לא עשוי מחיטה מלאה, שהם מערבבים את הבצק עם שוקולית. התחלנו לצחוק והיא שאלה זה נכון? הם באמת עשו את זה? איזה רמאים. קוראים לי תהילה, היא הושיטה לי יד, ואני מיד אמרתי: גם את דתל"שית?

מה זה דתל"שית? היא שאלה. קמתי מהספה ויצאתי מהמועדון. לא נפרדתי מאליק ומיכל וכל מה שרציתי היה לחזור לבית בקורדוברו שלוש ושיואל יחבק אותי וילחש לי “בת עקיבא קטנה.” עליתי למונית שיכורה וביקשתי מהנהג שישים דיסק שהוצאתי מהתיק. זה היה דיסק של ניגוני חסידות קארלין והשיר שביקשתי שישמיע היה שיר מספר 6, קה אכסוף. הנהג, שנראה פחות או יותר בגילי, אמר, אין בעיה נשמה, מה שתגידי. נמרחתי על המושב האחורי והתחלתי לשיר בעגה היידישית כמו ששרה מקהלת לחיים טיש. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר והחלטתי להתקשר ליואל. הוא ענה מנומנם אחרי ארבעה צלצולים וצרח עלי שאני לא אעז להתקשר אליו בשעות כאלה ואז התרכך ושאל: הכול בסדר? מישהו עשה לך משהו?

אף אחד לא עשה לי כלום, זה רק אתה עושה לי, אמרתי וניתקתי. נהג המונית הוריד אותי בכניסה לדירה שלי. כבד, הוא אמר, והוציא את הדיסק.

א

בצהריים התקשרו אלי מהגן. הילדה מקיאה, הקיאה את ארוחת הבוקר, אחר כך שיחקה עם הסייעת ונראה היה שהיא מתאוששת אבל עכשיו הקיאה שוב, בננה ומיץ תפוזים. ביקשתי שישגיחו ושיעדכנו אותי שוב בעוד שעה אבל מרב לקחה את הטלפון ליד, פסקה שהילדה חולה ו"מישהו" צריך לבוא ולטפל בה “עכשיו”. הסברתי שמחכים לי חולים, “מחוץ לדלת”, אבל לא הייתי צריכה לשמוע עוד את מירב כדי לדעת מה היא חושבת עלי.

הילדה הייתה חיוורת, אפאטית, אספתי אותה כמו שק תפוחי אדמה והנחתי במושב האחורי, בדיקה חפוזה על המיטה בבית לא הצביעה על בעייה גלויה לעין, לא חום, לא נפיחות, לא אודם בגרון, לא רגישות יוצאת דופן, רק לובן מטריד בקרקעית העיניים וחולשת גוף שלא עומד על הרגליים, לא היה לה עוד מה להקיא, הכנתי לה תה עם לימון אבל היא לא נגעה בו, גופה הדיף ריח קיא ואני פשטתי לה את הבגדים, שטפתי את השערות שלה ואת הבטן במים פושרים והלבשתי אותה בפיג’מת הקופים שלה, התקשרתי לאמנון ולא הייתה תשובה, פחדתי שתעצום את העיניים, השעה ארבע וחצי והיא לא אכלה ולא שתתה דבר מאז הבוקר, את המעט שאכלה בגן הקיאה, ראיתי איך העיניים שלה נלטשות ואת הסנטר נחשק במאמץ, היא לא הצליחה, פשוט לא הצליחה להתמסר למחלה שלה, אמנון עדיין לא ענה, חום גופה החל לעלות ואני ציננתי אותה ברטיות טבולות במים ובחומץ, הדופק נחלש אבל זה לא הדאיג אותי, “רופאה דה־לה־שמאטע,” לחשתי לעצמי, מרפאה את הבת שלה בסמרטוטים ותה. הכנתי לעצמי קפה שחור ויצאתי לעשן במרפסת, הרצפה הייתה לחה מגשם הלילה, גם הכיסא, קיללתי את אלוהי הגשם שלא בעתו, שאפתי שאיפות קצרות וחזקות, בעמידה, העציצים פורחים יפה, בסך הכול שלושה עציצי גרניום כי ליותר מזה אין לי כוח, איפרתי בעציץ, על הרגבים הרכים, והתגברתי על מה שתבע ממני גם לכבות בהם. ארבעים נקודה שתיים! זהו זה. הזמנתי מונית, דחסתי לתיק תחתונים קטנים, סוודרים, גרביון וגופיות לבנות, ואספתי אותה אל כתפי. אמנון לא נמצא במחלקה, אמרתי למתמחה שייקח דם ושיזעיק את מי שצריך להחליט אם צריך טיפול נמרץ, הוא בהחלט התרשם, הכירורג הגיע, שאל את מה שהוא צריך לשאול, האחות כבר חיברה עירוי ועדיין חיכינו במיון. וירוס שהסתבך, מה כבר יכולנו לאבחן בשלב כזה, על אף הלובן בתחתית העין, פליטת האוכל, האודם בכפות הרגליים, החום ירד דווקא, יחי הסמרטוטים הרטובים, האחות ליטפה לה את המצח, “מתוקה,” לחשה ונפנתה אלי, קורנת, לא חייכתי אליה בחזרה, ואולי כן חייכתי, אני כבר לא זוכרת, אולי שלפתי מאשפת חִצי חיוך מורעל, אמנון הגיע כעבור שעתיים, גבוה, נמהר, הסטטוסקופ דופק על החזה כמו טסטוסטרון על דופן האשך, חיבק אותי, נישק על לחיי, הוא יודע שאני שונאת את זה אבל הוא אמנון, המטיר שאלות תוך שהוא סובב את המיטה עד שחדלתי לענות, הציץ בדף המעקב, לחץ את משקפיו אל שורש האף ונשא אלי מבט קצת מטומטם, חייכתי וביקשתי שיזמין אותי לסיגריה במרפסת, אמר שנשאיר אותה להשגחה אבל זה שום דבר, הלכנו לעשן, הוא חזר והזכיר שאני הסקס הכי טוב שהיה לו, על אף כל שנות הרווקות, הגובה שלו, הסטטוסקופ, חיבק את מותניי, עמדתי נוקשה, נזכרתי בלשון העבה, התובענית, באנקת הגמירה הקלושה ובמנהג שלו לנשוך את שיערי בזמן שאני עושה לו ביד, הזכרתי לו את נסיבות עמידתנו כאן, במרפסת בית החולים, הוא הסיט את מבטו, פלט עשן, הבטיח שהילדה תחלים, המרפסת הייתה קרה, אבק כיסה את כיסאות הפלסטיק הלבנים, את הרצפה, אחזתי בידו והסרתי אותה מעלי, חזרנו לחדר שלה, הוא ליטף את שיערה והיא הביטה בו בחוסר אמון בולט כל כך שניגשתי לקחת לה את היד, “תראה את העיניים,” ביקשתי, הוא הסתכל, מתח קלות את העפעף, נד בראשו, “מה זה?” פנה אלי, היא פרצה בבכי, אמרתי שאין לי מושג והוא הבטיח לשלוח עוד מישהו, “אפילו שזה כלום, תשישות, נחכה לתוצאות של הדם.” הסניטר שהעביר אותנו למחלקה אמר שהוא זוכר אותי, “יש לי זיכרון לפרצופים יפים,” אמר, לא הסתכלתי בו, אף פעם לא התייחסתי לסניטרים, גם לא לאחיות, מבחינתי הם היו הכרח שיש לסבול. הילדה ישנה, לא הרגישה בטלטולי המעלית הישנה, ואני, כדי לעשות עם עצמי משהו, הסטתי קווצות שיער דמיוניות מעל מצחה, אמנון דאג לחדר פרטי והסניטר מילא כוס פלסטיק במים, הניח אותה על השולחן והסתלק, נשארתי לבד, הסתכלתי בקיר הלבן ואחר כך ניגשתי אליה, לצווארה, הצמדתי שתי אצבעות וחשתי בפעימת הדופק הקלושה, טלטלתי אותה קלות והיא פקחה את עיניה, רציתי לדעת שהיא מסוגלת להתעורר, חשבתי שהיא לא מזהה אותי, לחשתי את שמה והיא אמרה שחם לה, הפשלתי את שולי השמיכה, תמכתי את עורפה וקירבתי לשפתיה את כוס המים, היא לגמה בקושי ואמרה שכואב לה, איפה כואב, לא ידעה לומר, רק שחם וכואב לה, האחות חיברה את העירוי ושאלה אם צריכים עוד משהו, ביקשתי שתשגיח במקומי לכמה דקות והלכתי למשרד המחלקה, ביקשתי את הטלפון והתקשרתי אליו, “מה את עושה?” ירה מיד.

“זה טלפון לא מזוהה,” השבתי, “אני בבית חולים,”

“ואם הייתי בבית עכשיו? אם היא הייתה עונה?”

“אני צריכה אותך.” הוא שתק.

“מה קרה?” הואיל לשאול לבסוף.

“הילדה חולה, אני באיכילוב.” השתיקה שלו הפכה אותי לאקדח טעון שנאה. “לך תזדיין,” הרמתי את הקול. הנערה בקבלה הביטה בי.

“אני אנסה,” הוא לחש, אפס מאופס, למי אני מוסרת את עצמי מדי שבוע כבר חצי שנה? טרקתי את הטלפון והסתלקתי משם, אמנון חזר, הראה לי את התוצאות, מלבד המוגלובין נמוך, רמה של עשר וחצי, לא מצאנו סיבה אמתית לדאגה, הוא חזר והציץ בקרקעית העין, האיר בפנס והיא פרצה בבכי מר, ניסיתי להרגיע אותה, ליטפתי לה את היד, הוא מישש את צווארה ואת בטנה, “הידיים שלי קרות,” אמר, והניח אותן על זרועי, “מה אתה מחפש?” שאלתי, הוא חזר אליה, אמר שההמוגלובין יכול שוב לעלות, שנעקוב, שאדאג לתת לה מים ולשים לב שהיא לא שוקעת, כאילו שאני צריכה אותו בשביל זה, חצי שעה אחרי שהוא יצא חלה הדרדרות במצב, היא הקיאה מיצי קיבה וצרחה שכואב לה, הכנסנו אותה לסדרה של צילומי בטן, טחול, כליות וקיבה, ולא מצאנו כלום, העורף הקשיח והיא התקשתה בדיבור, פלטה את מה ששתתה והתנשמה בכבדות, אמנון חשב שהצוואר שלה בצקתי, ביקש לעשות לה MRI אבל לא הספקנו כי היא הכחילה ואמנון הרכיב לה מסיכה, לא הרפה מהדופק והזמין מיטה בטיפול נמרץ, הוא נראה מבוהל, חסר אונים, הילדה נשמטת לו מהידיים ואין לו מושג על מה ולמה, אין לו קצה של דיאגנוזה והוא בכל זאת צריך להפגין ביטחון, ידיעה, אופטימיות מעושה, רצו להוציא אותי מהחדר, סירבתי בתוקף וראיתי איך מחדירים לה את הזונדה והיא מתפתלת חשוכת כוחות למחות, אמנון הזיע, ידיו לא עמדו בעומס, וראש המחלקה, שלא הכרתי, רמז לו שיפקיד את הטיפול בידיו, דבר לא נעלם מעיניי, לא הרעד בידיים של אמנון ולא העיניים המרצדות של האחות הצעירה, לא פרכוסי הראש הזעירים שלה ולא הצוות שהתאסף בדלת בתואנה של הצעת עזרה, נצמדתי לקיר והסתכלתי עד שזה נגמר, הילדה שלי מחוברת לצינורות, לזונדה, למסיכת חמצן, ואני יושבת לידה ומסתכלת כמו על סרט רע, מחכים, כולם, אני לוגמת מים כאילו שאני מאוד צמאה ולא מסירה את המבט, הכתף שלה נראית לי קטנה מדי, הכול גדול סביבה, הווילון, המיטה, שמיכת הצמר, אפילו הכוס שהיא לא שותה ממנה, והכתף שלה קטנה, מרב מתקשרת בפעם האלף ואני לא עונה, גם הוא התקשר פעמיים, אין לי מה להגיד לו, חוץ מהכתף שמציצה לה מתחת לשמיכה הכול בסדר איתה, כשנצא מפה ניסע לאמא שלי ונאכל חמין מקרון, עוד מעט אכתוב לה להכין לנו חמין מקרון, היא אוהבת את זה, מה עוד היא אוהבת? אני לא יודעת, אין לי סבלנות, את כלב הצמר המטופש, זה אפילו לא צורה של כלב אלא גוש צמר שאחותי תפרה לו בד אדום לפה, שני כפתורים לעיניים וחבל לזנב ומאז היא לא נפרדת ממנו, לא בבית ולא בגן, ביקשתי מהאחות שתחליף אותי בשמירה, התקשרתי ואמרתי לו שייכנס אלי הבייתה, יכול להיות שאשתו הייתה איתו, אולי אפילו לצדו, במכונית, שייכנס לחדר שלה ושייקח את הכלב הירוק, “אין לך מה לבוא לפה בלי הכלב,” התריתי, כאילו שהוא להוט לבוא, הוא לא ענה, גם לא העז לסגור, “היא בטיפול נמרץ,” אמרתי, וחזרתי אליה, האחות שאלה אם אני צריכה עוד משהו, “למה את מתכוונת כשאת אומרת עוד?” שאלתי, אבל למזלי ידעתי גם להתעשת, “הכול בסדר,” הפטרתי, היא טלטלה קלות את צינורית העירוי, נקשה בציפורן קשה במבחנה, וכשעמדה בדלת אמרתי שאני יוצאת לעשן, אפילו לא ביקשתי ממנה, כאילו שאני עדיין מנהלת את משמרת הערב שלה, הוא הגיע לשם, למרפסת העישון הקרה, ומיד חבק את כתפי, “הייתי בדרך,” אמר, “לא לבד, הורדתי את הבן במגרש.”

“נקיפות המצפון שלי קפואות,” אמרתי לו, “הילדה בסכנה,” ידעתי שאלו יהיו המילים שאומר לו, “הילדה בסכנה,” לימדתי את עצמי לומר לו אותן, שיננתי את הטקסט, אנחנו על הסט וכל מה שיקרה מעתה והלאה הוא טקסט משונן של שתי דמויות עילגות. “איך זה קרה?” שאל, ידו צנחה מעלי, אמר שהוא מכיר הרבה רופאים, חשבתי שהוא צוחק ושזה לא זמן ראוי אבל הוא דיבר לגמרי ברצינות, לפחות הצליח לחלץ ממני בדל גיחוך, שאל על הספירה ואני ביקשתי ממנו שישתוק ושיחבק אותי חזק, ידעתי שאני צריכה לבכות עכשיו, שבדיוק בשביל זה הוזעק החזה הגברי הזה, הוא חפן את ראשי, עשה את שלו אפשר לומר, שתקנו, הזלתי כמה דמעות וחזרנו לחדר, האחות הסתכלה בנו והסתלקה, הוא הביט אחריה, הלך והציץ בדף המעקב, “המוגלובין נמוך,” אמר, שמט את הדף והלך לחלון, ראיתי, או שדימיתי לראות, רעד חולף בכתפיו הרחבות, באתי וחיבקתי אותו מאחור, השחלתי יד מתחת לחולצה וליטפתי לו את הבטן, גופו נדרך, התקשח, ריחרחתי בעורפו הלא רחוץ, “אולי אנחנו אשמים,” אמר, המשכתי ללטף אותו, בחזה, בבתי השחי, הביטוי אוזלת יד נתקע לי בראש וסירב לעזוב, כאילו שאם אפסיק להגות בו ייגמר הכול, היא תמות והוא יקפוץ מהחלון ואני אחתוך לעצמי את הוורידים עם שברי המבחנה הזו, הייתי חייבת להבין אותו לאשורו, לפרק אותו לגורמיו, לראות יד אוזלת לנגד העיניים, “אזילה, אזילה,” התנגן בראשי ואצבעותי צבטו חזק בבשר הבטן שלו, הוא פלט צעקה ותפס בידי הצובטת, סירבתי להרפות והוא תלש אותה בכוח, קפצתי את אצבעותי, חופנת את מעט השערות התלושות, הוא אחז בזרועי והוליך אותי אל הכורסה, “אל תלך,” אמרתי, החזקתי בידו, אמר שהוא הולך למצוא את מנהל המחלקה, נשארתי לבד והסתכלתי בקיר מעל הראש שלה, הצצתי בדף המעקב ועדיין לא מצאתי בו דבר וקמתי ונעמדתי לצד הרגליים המכוסות שלה, הפשלתי את השמיכה, נגעתי בה והסרתי את הגרביים שלה, קירבתי אותן לאפי, שאפתי מלוא ריאותי ואז נבהלתי ומיהרתי לשוב ולגרוב לה אותן, שוב הסתכלתי בקיר הלבן ואז בפנים שלה, בנחיר שקלט לתוכו את צינור הפלסטיק הצהוב, הוא נראה לי ישן ומלוכלכך ורציתי שיהיה לה צינור לבן, חדש, וחשבתי לעצמי שאנשים כמוני, דווקא אנשים כמוני בסופו של דבר יוצאים מדעתם, ומצאתי את הציפורניים שלי, אלו של יד ימין, דוקרות במאמץ לפתוח את אלו הקפוצות של שמאל, הם חזרו יחד, מנהל המחלקה אמר שהערכים קבועים אבל ההמוגלובין ממשיך לרדת, כל המערכות דופקות ובכל זאת משהו קורס, כאילו שמופיעות בצקות ונעלמות ברגע שאנחנו מסתכלים בהן, הוא הניח יד על חזה, “הגוף לא מפרכס,” אמר, “כמה זמן?” שאלתי, הוא שתק, “הזמן הקריטי?” התעקשתי, “יומיים־שלושה,” הוא ענה, בלי להביט בי, “כולם?” הוא עשה את עצמו בודק מתחת לשמיכה, “כולם?” הרמתי את הקול, “היא תהיה בסדר,” נשא אלי את עיניו, הוא היה שחקן מנוסה, חזק, “אתה שוכח עם מי אתה מדבר,” אמרתי, “אני אמשיך לטלפן לבתי החולים,” אמר, התקרבתי אליו, “אני מבקשת שתציל את הבת שלי,” הוא בלע את רוקו, מילים זרות, תפלות, הוסיפו לטפס בגרוני, “שתעשה הכול.”

“בוודאי,” השיב, “בוודאי,” נגע בזרועי, הנהן לעברו קצרות והסתלק, נשארנו רק שנינו, משני צדי המיטה, “אתה מבין שמתים מזה,” אמרתי לו, “זה בכלל לא בטוח,” הזדרז להשיב לי, כמי שצפה מראש את חילופי הדברים, כמי שאצה לו דרכו, עוד קודם לכן תפסתי אותו מציץ בשעון, “אתה יכול ללכת,” אמרתי, “פשוט…” החל לומר, ואני סימנתי לו מיד שיפטור אותי מזה, גבר יללן זה באמת הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו, “אני נשאר,” קבע, “לך!” פקדתי, “אנחנו לא צריכים עוד צרות עכשיו.” “אני יוצא לעשן,” אמר בקול שפוף, ניגש אלי, העביר יד על גבי, יד מהירה, מרפרפת, כמנחם את שנינו על מה שעוד צפוי לנו, ומכיוון שנותרתי קפואה השפיל את מבטו לרצפה, המתין עוד רגע, ידו על עצם הזנב שלי, ויצא, המשכתי לעמוד כך עוד דקה ארוכה ואז החלטתי שהיא תחיה ויהי מה, ורציתי לצאת החוצה, למנהל המחלקה, לאחות הראשית, לרופאים, להטיח בפניהם את הבשורה, על אפם ועל חמתם, על פרצופי התחת המזויפים שלהם ועל דממת המוות שהם משרים כאן כאילו שאין כבר שום תקווה.

ב

הוא מקפל את המכנסיים בתנועות מושהות, בהיסח הדעת, בדיוק כמו שפרם קודם את שרוכי הנעליים וכמו שצחצח שיניים ובלי משים הטפיח את ראש המברשת במגבת הגוף שלו, מניע אצבעות, ידיים ורגליים בתוך ענן סמיך של מחשבות מעורפלות. בדרך למיטה, אחרי שהניח את המכנסיים המקופלים על מסעד הכורסה, הוא מתעכב מול המראה, מתבונן דקה ארוכה, בוחן את התפיחות שכבר הפכו כפולות ומשולשות מתחת לעיניים, התפיחות שמקנות לו חוכמה, שמזקינות אותו, הוא נוגע בחזה, סביב לפטמה, משקע שתי אצבעות בבשר ואז הולם באגרופים כמו קוף גדול, מתחשק לו גם לשאוג אבל הוא לא מעז לעורר רעש, גם הדפיקות על החזה נוגעות ולא נוגעות, אצבעותיו יורדות, תופסות ברצועה שסובבת את המותניים שלו, רצועת שומן עיקשת, חשות במקום שבו נתלש לו השיער, שהופיע כאב ועתה גם כתם אדום מכוער שעליו להסתיר מפני אשתו, הוא לא רוצה להמשיך בזה, אולי ייצא לעשן במרפסת, אין לו שום חשק לישון, הוא כבר מותש, הסבל הנפשי שלו עולה, כבר מזמן עולה על הנאת הבשרים הזו, כבר מזמן היה צריך לחתוך, לגמור עם זה, אלף פעם קיים עם עצמו את השיחה הזו, היא לא תערים קשיים, הוא יודע את זה, זה יהיה פשוט, קצר, מאוד קצר, ולפתע הוא נמתח, זוקף את ראשו ואיבריו הופכים קלים, מלאי מרץ רענן, כאילו שכבר נעשה הכול בעצם ההכרעה שנעשית בתוכו והוא פטור משיחה, מרגשות האשם ומהשקרים שהאירו בחצי השנה האחרונה את דרכו החשוכה, והחיים שהשתבשו כמעט לבלי היכר שבים ומצטללים כעת פשוטים וחשוכי דאגה, הוא יוצא להשתין ומוסיף לחגוג בתוכו את הפורקן, ברגליים יחפות, קלות, כמעט מרחפות, חוזר ועולה על המיטה, נשכב לצד אשתו, חש בחום גופה, בהבל נשימתה, עוטה על עצמו את השמיכה, נזהר שלא להעיר אותה, אולי יודיע שהוא חולה וייקח אותה לארוחת בוקר בשדרה, ולמחרת ישוב לעבודה, ויבלה יותר עם הילדים, יסעו, כבר בשבת יסעו להר הטייסים ואחר כך יקנו חומוס ופלאפלים וחמוצים באבו גוש, יחפשו את המקום שלהם ביער וישחקו בלהעמיד את קופסת הגפרורים על השולחן, אלף פעם כבר ביקשו ממנו, עד שנואשו, יסעו לאמא שלו בקיבוץ והוא יקנה לה את הקרם ההוא, הוא יפצה אותם, לא מאוחר, שום נזק לא נגרם… איך היא שרטה אותו, הצמידה, נצמדה, והשדיים שלה, הקטנים… אפילו את הכלב שהיא ביקשה הוא לא הביא לה, אולי מחר… ההתמסרות הזו שלה, המלאה, כבר חצי שנה רק בשבילו… אבל הפעם הוא נחוש, הוא לא ייתן, לא ייחלש, גם לא כשיגיע יום חמישי בבוקר והחיים בלעדיה שוב ייראו חסרי טעם, לא יותר מרצף ארוך ומשמים של משימות ריקות, כאילו שלא את הכול הוא מוכן לתת עבור השעתיים האלו, כאילו שהן לא מאירות באור תחת גדול את כל יתר הימים והשעות, אבל הפעם, הוא אומר בלבו בקול, גופו מתהפך אל אשתו ועיניו ננעצות בה, הפעם ימצא את הכוח, אם לא בשבילו אז בשבילה, בשביל הילדים שמחכים להר הטייסים, מחכים לאבא שהיה רוקד איתם על הספה בשבתות, לאבא שמסוגל להביט להם בעיניים ולהישבע שהוא יעשה בשבילם הכול, הפלאפון שלו מהבהב על המדף, הוא קם, מבוהל, מושך אחריו את השמיכה, היא חוצה את כל הקווים, היא מסכנת אותו, אולי בכוונה, “הילדה פקחה עיניים, שחררו אותה מהצינורות,” ולב אדום, גדול, בשבילו, אף פעם לא הודתה בזה, שהוא לא רק גוף עם זין גדול בשבילה, הוא חוזר למיטה, מתכסה, הילדה תחיה, שחררו אותה, ברוך השם, תחיה, אז למה הוא בוכה? ולמה רועדות לו הרגליים? למה הוא מביט בעורף החשוף, האהוב, של אשתו, ולא מבקש בו נחמה?

ביקור ראשון

1.

אני מאוד אוהבת את הנשים הגדולות של הפסל הסיני.

יולנדה לא. “פסל שונא נשים,” היא אומרת.

יולנדה מכריחה אותי ללכת עם פאוץ' ברחבי ברלין, “את כמו ילדה קטנה, יכייסו אותך,” היא אומרת.

“אני נראית שמנה ככה,” אני מתלוננת.

“נו,” עונה יולנדה, "מה קרה פתאום,

את הפסלים את אוהבת

אבל אישה גדולה את לא רוצה להיות."

2.

יולנדה היא הברלינאית הכי ברלינאית שראיתי בחיי.

זה כמו להסתובב עם תכנית טלוויזיה.

פעם היא תמיד אמרה לי

“שנֶל, שנלֶ!”

עכשיו היא אומרת

“תאטי תאטי,” הולכת ונשענת

על המטרייה בגלל כאבי הברכיים שלה,

וכל צעד נשמע על המרצפות הישנות

שעל יד הנהר.

3.

יולנדה ואני רצות צולעות

כדי לגרש תיירת שהולכת

על גבי הספרייה של מיכה אולמן.

היא פוסעת עם המטרייה והמזוודה שלה

ועד שאנחנו מגיעות היא כבר נעלמה.

ביקור שני

4.

בחור אחד דחף אותי בשדה התעופה,

אז הוצאתי כפפת אִגרוף מהתיק

ונתתי לו אגרוף.

אחרי שנפל לקחתי אותו ושמתי אותו בתוך המזוודה.

חבל שהייתי צריכה לעבור שוב את הבדיקה:

“מתי ארזת? היית לבד? מישהו נתן לך משהו למסור?”

בברלין יולנדה התעקשה לעזור לי לסחוב:

“למה המזוודה כל כך כבדה?” שאלה.

בבית של יולנדה פתחתי את המזוודה. היא ראתה את הגבר שוכב בתוכה ואמרה:

“בפעם הבאה תביאי שניים, אחד לי ואחד גם לך.”

5.

יולנדה ואני מאכילות את הגבר ששוכב במזוודה הסגולה.

היא מאכילה אותו בקציצות ממולאות בצלפים משומרים.

אני נותנת לו אטריות ברוטב עשיר מלא בגבינה צהובה ומעוטר בבצל ירוק.

הגבר כבר לא קטן, השמין ויש לו בטן, וזאת לא בטן של בירה.

יולנדה שותה שתי כוסות יין בארוחה ואני שותה ליקר דובדבנים

ולו אנחנו לא נותנות אף טיפה.

6.

יולנדה ואני הוצאנו הערב את הגבר ששוכב בתוך המזוודה הסגולה,

רצינו שירקוד איתנו.

“אני לא רוקד בוטו,” אמר.

7.

יולנדה ואני מוציאות את הגבר מהמזוודה הסגולה ולוקחות אותו לטיול היומי שלו.

הוא משתין בצד הדרך ואת הקקי אנחנו אוספות בתוך שקית גדולה מפלסטיק.

בא כלב גדול, התנפל עלי ונגס לי בתחת, יולנדה לקחה ענף גדול כדי לגרש אותו,

והגבר חשף שיניים והפיל אותו לרצפה,

עמד על החזה שלו בארבע גפיים חזקות ונהם.

8.

יולנדה לקחה את האיש שבתוך המזוודה הסגולה ואת פיפה, כלב הדקל הקטן והשחור, לטיול ליד הנהר.

קשרה אותם ברצועה וכולם הלכו יחד בסדר מופתי. נעצרו רק לרחרח ולהשתין ליד חצרות הבתים המפוארים.

בברלין היו חפירות עמוקות בכל מקום, שוחות ענקיות של חברת הגז המקומית, שהחליטה להחליף את הצינורות מימי מלחמת העולם השנייה בצינורות חדשים.

גם באזור הפסטורלי שיולנדה חיה בו נחפרו בורות ענקיים שכאלה בחול.

יולנדה החליטה לשחרר את האיש ואת הכלב מהרצועות שלהם. היה שקט.

הופ! רצו האיש והכלב בבת אחת, שיכורים מהחופש שניתן להם, ונפלו לתוך שני בורות באותו הזמן.

9.

יולנדה ואני הולכות לראות להקת מחול הולנדית בבית האופרה הישן בברלין. באולם האופרה אני המומה מהנברשות הנוצצות. “תראי,” אני אומרת ליולנדה, “הכול עשוי מיהלומים.”

בתור לקניית כרטיסים אני כמעט נרדמת על הכתף של יולנדה. היה לי מחזור באותו יום, ואכלתי בלינצ’ס עם דובדבנים ונקניקייה ענקית עם חרדל בתוך לחמנייה.

אחרי קניית הכרטיסים אנחנו מגלות שאין לנו מקומות צמודים.

איש אחד יושב באמצע בין שתינו.

האיש יפה מאוד, עם עיניים כחולות חולמניות ושיער חום. “תראי,” יולנדה לוחשת לי, “הוא מאוד יפה, רק שהוא בגיל של אבא שלי.”

“הוא דומה לאיש במזוודה הסגולה,” אני אומרת.

ביקשנו ממנו להתחלף במקום.

הבלט היה יפה מאוד, הפינים רקדו מדויק ופשוט, והרוסים השתוללו על הבמה בפירואטים מרהיבים.

ואז עלתה הלהקה ההולנדית, שהופיעה עם כוריאוגרפיה של אוהד נהרין.

“תראי,” אני צועקת ליולנדה, “הם רוקדים כמו חיילים. רק שלא ייתנו להם רובים,” אני אומרת, מתפללת שאין דוברי עברית בקהל. לפחות לא אומרים לי שששש… בקול מאוד רם, כמו בארץ.

כשהמחול נגמר והאורות באולם נדלקו ראינו את האיש עם העיניים הכחולות יושב בדיוק מולנו.

יולנדה אמרה, “מסכן, כולם באו בזוגות ורק הוא בא לבד. בטח החליף מקומות עם כולם, לאף אחד לא נתנו לשבת בזוגות במופע הזה.” ככה זה עם כרטיסים מוזלים.

“את יודעת,” אמרתי לה, “אני חושבת שהאיש הזה עם העיניים הכחולות הוא בטח האבא של האיש הקטן שבתוך המזוודה הסגולה, ששוכב עכשיו מצונף בתוכה בבית שלך.” (סגרנו טוב טוב שלא יברח).

“אני דווקא כן הייתי מתחילה איתו,” אמרתי ליולנדה, “אפילו שהוא דומה לאיש במזוודה הסגולה. למרות שאני מעדיפה גברים עם עיניים חומות כמו שלי, אני לא עומדת בחן של גבר מבוגר עם עיניים טובות.”

10.

כואב לי החזה כאילו האיש מהמזוודה הסגולה יושב לי עליו ולוחץ ולוחץ.

ולראש לא מגיע אוויר בכלל.

11.

יולנדה ואני לקחנו מאימא שלה עגלה גדולה,

העמסנו עליה את הגבר במזוודה הסגולה

ולקחנו אותו אל הנהר.

השטנו אותו בתוך המזוודה כמו היה משה בתיבה.

שקט.

רק קולות אווזי הנילוס נשמעו סביב.

ביקור שלישי

12.

יולנדה ואני הלכנו לקבר של אבא שלה.

יולנדה שתלה פרחים ואני תלשתי פרחים יבשים וזרקתי אותם.

אמרתי ליולנדה

שאבא שלה לא היה שמח לראות אותי ליד הקבר שלו.

היא נזכרה איך השקה אותנו בצינור.

“כאילו היינו צמחים צמאים שזקוקים למים,”

היא אומרת.

אחר כך במוזיאון

גיליתי שהסנדלים שלי מלאים בעלי כותרת לבנים

והציפורניים מלאות בבוץ.

פתאום היה לו הרבה כסף, המון. בעצם כבר יותר משנה ברור שהנה זה קורה, כך ששיחת הטלפון הזו ממירוֹ הייתה צפויה לגמרי וכשהוא אמר כן מירו אמר לו מירו הם העבירו לחשבון שלך עשרים ותשע מיליון דולר ארה"ב הוא ענה אה בסדר, מירו כהרגלו החל לשתוק בצד השני (הוא שמע את מירו נושם דרך האזניות הגדולות המעולות והיקרות עד גיחוך שהרכיב על ראשו הקירח, אזניות בצבע סגול עמוק המקושטות בפסים צהובים) ואחרי כמה שניות נוספות פשוט ניתק את השיחה וחזר לבהות במסכים. מערכת האב־טיפוס הייתה בנתניה והוא טיפל בה מרחוק ממשרדו שבבית המוזנח ששכר במושב בדרום ומשם, מבין השדות הקמולים והמדרכות העקומות היה יכול לשלוט מרחוק במערכת המורכבת הזו, חדר העבודה היה עירום משטיח או תמונות ואת רובו תפס שולחן העבודה עמוס המסכים שמתחתיו הציוד האלקטרוני, לידו כורסת העבודה הכבדה ובצד הסלסלה של פייתון החתול. במסך היה אפשר לראות כעת את מה שמַצְלֵמַת המערכת ראתה: כיור קטן ובו שלוש צלחות, סכינים ומזלגות אחדים, כפות וכפיות, כוס זכוכית אחת וספל חרס בעל ידית שבורה. במסך המרכזי רצו שורות טקסט ירוקות ובמסך השמאלי היה קוד המקור שאת כולו, מעל חמש מאות אלף שורות, כתב במו ידיו. עכשיו הקיש בזריזות כמה פקודות אבל הן יצאו שגויות והוא שם לב שידיו אולי לא בדיוק רועדות אבל איזו אנרגיה עודפת נמסכה בהן ולכן נשם נשימה ואסף את עצמו לפני שיקיש שוב את הפקודה, הפעם לאט ובתשומת לב, ומייד כשהקיש אֶנטֶר עלתה תמונת הכיור ועליה מצוירים קווי מתאר צבעוניים סביב החפצים שבתוכו ולצדם טקסט הממספר ומגדיר את העצם המתואר, את החיווי ליוותה קריינות בקול גברי עמוק מאוד, כמו פול רובסון, אמר לו פעם צורי. כעת הייתה המערכת מפענחת את העצמים אחד־אחד ופול רובסון מלווה אותה בקולו: צלחת… צלחת… מזלג… הוא עצר והביט היטב בקו שהמערכת ציירה סביב המזלג, נכון, זה היה מזלג, והמערכת זיהתה אותו היטב למרות שהמזלג הזה היה גם מלוכלך וגם עקום וגם היתה תקועה בו פיסת לחם רטובה; הוא הקיש עוד כמה פקודות והפעם ידיו צייתו לו בקלות אבל אז רעיון הבל חדש פלש אל מוחו והוא התחיל להקיש במשנה מרץ במקלדת, כתב get teaspoon והמערכת תמרנה את עצמה ואחזה בכפית, וכעת כשהוא בקושי יכול לעצור את צהלות האיוולת שגאו בו הסיט את הזרוע להניח אותה, את הכפית, בתוך הספל בעל הידית השבורה שאולי בכוונה היה מלא עד מחציתו בנוזל עכור, הקיש במקלדת rotate והביט איך זרוע הפלסטיק הרובוטית שבאזור התעשייה המשמים של נתניה הרחוקה ממנו כמעט שעתיים נסיעה בוחשת ללא תועלת את הבוץ שבספל בעל הידית השבורה, תחילה באטיות ולאחר שכתב speed high במהירות גבוהה. מערבולת עכורה נוצרה כעת בספל ועכשיו באמת גאה בו הצחוק והוא החל לנעור נערות חמוריות מגוּנוֹת ללא שליטה, מבעה את שיניו העצומות ומעווה את פניו העגולות הכהות וכל גופו מזדעזע בעוויתות של צהלה, כל כך צחק והתפתל עד שמבלי משים ענה בכן לבקשת השיחה הנכנסת ולא שם לב שהמצלמה במצב פעולה ומולו איש לא מוכר צופה בו, ניסה לעצור בעצמו אך עוד ועוד גלים של צחוק היסטרי אפפו אותו ועד שהצליח להגיד שלום ההוא מהצד השני שהיה דווקא לבוש למשעי וענוב עניבה ונראה לא ישראלי בעליל הביט בו בתימהון וחיכה לרגע שיוכל להשחיל מילה. בעודו מנסה לאסוף את עשתונותיו התרחבה התמונה בצד השני והתגלה חדר ישיבות חמור סבר שיושבים בו כמה אנשים לבושים בהידור ומביטים בו בתערובת של תימהון והנאה, וביניהם, שוד ושבר, גם צורי, מסתכל בו כאילו היה מולק את ראשו ברגע זה ממש לו רק מערכת שיחות הוועידה האינטרקונטיננטליות הייתה מאפשרת לו את זה, לעזאזל, אמר לעצמו, זו השיחה על ההנפקה עם הוול סטריט ג’ורנל, כמה צורי הפציר בו להיות מאורגן ורפרזנטטיבי ובמקום זה הוא נראה כמו היפופוטם מיוחם, והאוזניות האלה, הוי צורי צורי מעולם לא הצלחתי להשביע את רצונך ולעולם גם לא אצליח וכעת אולי סוף־סוף אפסיק לנסות.

כן צורי צורי. האיש הכי שיש. צורי בעל השליטה העצמית המוחלטת, שליטה שפיתח בשנים ארוכות של תרגול אמנויות לחימה סיניות ובמיוחד אמנות הטאי־צ’י שהגיע בה לרמות גבוהות ונדירות כך שאם היה רוצה היה יכול לפתוח בקריירה אלטרנטיבית של טאי־צ’י מאסטר ולהקים לעצמו דוג’ו שתלמידים ינהרו אליו, ומה שלא פחות חשוב תלמידות הצמאות למוצא פיו, אך לפני חתירה לשלמות בטאי־צ’י היה לו הכרח להגיע קודם לכן לשלמות פיננסית ואת זאת חתר לעשות דרך “דישמי”, החברה שהקים עם שמוליק אחרי שפגש אותו בהפסקה של איזה כנס רובוטיקה ששמוליק נכח בו כדי להקשיב לחידושים בתחום וצורי כדי לפגוש כמה מעשירי תבל וגדוליו, שהגיעו כדי לבדוק דרכים שיאפשרו להם לגדול ולהתעשר עוד יותר, ומכיוון שנקלעו לאותו שולחן בארוחת הצהריים שמע צורי משמוליק את רעיונותיו ההזויים על רובוטים שיודעים להסתכל ולזהות דברים ועל בינה חזותית אצל יונקים וההבדלים בינה ובין בינה חזותית אצל פרוקי הרגליים ומה מכל אלה אפשר להעביר למחשבים ודווקא קטנים וזולים אך בשלב זה של ההרצאה של שמוליק צורי הפסיק כבר להקשיב כי חש שמיצה את כל המידע הנחוץ לו כדי להתקדם לעבר אותה עצמאות פיננסית מיוחלת ושכל יתר ההתפלספויות הטכנו־מדעיות שלו הם רפרופי הבל של נשמה אבודה בתוך גוף של היפופוטם היפראקטיבי שחוברה לשכל חד מדי וידע אינסופי בכל הכרוך בראייה מלאכותית ועיבוד תמונה, וזה שעם שמוליק אי אפשר לדבר אך לעומת זאת קל לריב וזה שאת שמוליק קשה להבין אך לעומת זאת קל לזלזל ולבוז לו, כל זה רק משך את צורי עוד פנימה כאילו היה שמוליק איזה אויב מיוחד ונדיר שנבנה במיוחד בעבור צורי כדי שצורי יוכל סוף־סוף לתרגל עליו את שיטות הלחימה הפילוסופיות הנסתרות שבהן התמחה והעמיק. כך, למרות או אולי בגלל השוני המהותי והעקרוני בין שני השותפים הללו יצאו שניהם לדרך משותפת להקים את חברת “דישמי” ששמה לה למטרה לבנות מדיח כלים חדש ונהדר, כזה שיחליף אם לא את כל אז לפחות אחוזים ניכרים ממאתיים ושלושים מיליון מדיחי הכלים שהאנושות מחזיקה, שוק ששוויו נאמד בעשרים מיליארד דולרים בשנה רק בעולם המערבי, מדיח מהפכני שיהיה נוח יותר, חכם יותר, זול יותר, ומה שחשוב מכול ירוק יותר, שכן ירוק היא כיום המילה הטובה ביותר לחדור בעזרתה לתודעתה של האנושות אשר תוך כדי שהיא מחריבה את הפלנטה שהיא יושבת עליה, הרי היא תשמח מאוד, בתנאי שאין בדבר הוצאה כספית נוספת או דרישה ולו לגרם נוסף של מאמץ פיזי או מחשבתי, לאמץ אל לבה כל דבר שיש לו תירוץ להיקרא ירוק, וכאן ודאי שאף יש תירוץ כזה בגלל החיסכון בחשמל והחיסכון במים, שלא לדבר על אבקות הדחה המכילות חומרים כימיים השם ירחם, צורי הבין מיד שכאן טמונה בוננזה אמתית, כך בדיוק אמר לאביגיל אשתו, שלא לדבר על כך שלא יהיה עוד צורך לשטוף את הכלים המזוהמים שטיפה מוקדמת מהטינופת שנותרה עליהם ולהכניס אותם כשהם רק חצי נקיים לתוך מכונת ההדחה ובגמר פעולת ההדחה לפנות את הכלים מהמכשיר הנורא ולטרוח בלב מר לשים כלי כלי על מקומו כי המכשיר החדש ששמוליק הגה יעשה הכול בעצמו, הכלים המטונפים פשוט ייעלמו מהכיור כבמטה קסם ומשתזדקק לצלחת או מזלג או ספל נקיים המכשיר פשוט יגיש לך אותם, נקיים כחדשים, הישר מתוך קרביו.

סוף־סוף נגמר העינוי הזה של שיחת הוועידה עם כרישי וול סטריט המלוקקים, שיחה שסחטה משמוליק את כל האנרגיה שלו אבל נשמתו כמעט פרחה שבע פעמים בדרך כי היה בהחלט מעדיף להתמודד עם שאלות טכניות סבוכות ביותר מאשר לדבר עם אנשים בכלל ובאנגלית בפרט ועוד כאלה שמולם צריך לחשוב היטב על כל מילה שיוצאת לך מהפה ולהיזהר משובל המשמעויות שמילה כזו גוררת אחריה, וכך סוף־סוף נשען אחורה על משענת כורסת העבודה כשאפילו כוחו להשתעשע בכַּפּיוֹת בנתניה פג ולפיכך הסיר את האוזניות הסגולות מעל אוזניו ומיד שמע את הדפיקות המוכרות בדלת למטה, אוי ואבוי אמר לעצמו היא בטח כבר דופקת שם המון זמן, ונזכר שהיום יום רביעי ושצורי בניו יורק ולכן היה צריך לחשוב על כך מראש, דהר למטה במדרגות ופתח את הדלת, הי, אמר, הי אביגיל, מה שלומך, את דופקת כבר הרבה זמן?

הם לא עלו לחדר העבודה אלא נכנסו למטבח הקטן וישבו ליד שולחן הפורמייקה הקטן ושמוליק הכין לימונדה. נראה שבחוץ סוף־סוף מתקרר מעט והשמש מתכוונת לשקוע, מה שלומך שמוליק, שאלה אביגיל, ושמוליק הנהן אליה בנחת וחייך, איך היתה הדרך, שאל, והיא ענתה בקולה הדקיק בסדר, הם הסתכלו זה אל זה בחיבה ושתו מהלימונדה, הבאתי בורקסים, נזכרה אביגיל והוציאה שקית נייר חומה, זה משאול? שאל שמוליק, ואביגיל אמרה לא, פתחו למטה מקום חדש, היא הוציאה שני מאפים מהשקית ואמרה זה עם תרד וזה עם גבינה, הם לעסו קצת ושמוליק אמר, בכל זאת, של שאול… ואחרי שאכלו עוד קצת ושתו עוד לימונדה אמרה רגע, הבאתי עוד משהו וחיטטה בתיק הקטן והוציאה חפיסה עטופה בנייר לבן מרשרש והוציאה בזהירות והניחה על השולחן, תפתח, אמרה, ושמוליק אחז את החפיסה הקטנה שנראה שהיא אורזת משהו חשוב וענוג ובאצבעותיו העבות התיר בסבלנות ובזהירות את הניירות עד שתוכם התגלה, מלאך חרסינה קטן לבן בעל כנפיים מוזהבות ושיער צהוב ועיניים תכולות, מה, אמר, זה פנטסטי, הבאתי ממינכן, אמרה, צורי לקח אותנו לסוף שבוע, הוא היה חיב לבדוק שם איזה מסעדה… הם ישבו והסתכלו על המלאך הקטן המחייך חיוך אטום, מה תעשי בו, שאל שמוליק, אני נותנת אותו לך, אמרה אביגיל ושמוליק צחקק בחדווה, יש לי בדיוק איפה לשים אותו, הם הכירו שנים רבות כל כך, עוד מימי התיכון בחיפה למרות היותו במגמה ריאלית והיא במגמת אמנות ולמרות שהיתה אז כמו היום בחורה קטנה בסך הכול אם כי מעט שמנמונת והוא ענק מגודל מצאו את עצמם ידידים טובים ולאחר שהסתיים התיכון והלכו איש לדרכו שמואל לפתח מתקנים מיוחדים בעבור חיל הים והיא ללמוד משהו בהולנד נגינה בחליל או שמא תולדות האמנות חזרו ונפגשו ברחוב בחיפה יום אחד, שנים רבות לפני שאביגיל פגשה את צורי ולאחר מכן התחתנה אתו, ואז גם העמיקה ידידותם, ידידות שלא נפסקה ולא השתנתה גם לאחר נישואיה, דבר שמן הראוי היה לתהות עליו אבל היא לא סיפרה ושמואל לא שאל. בתקופה ההיא שמוליק למד בטכניון, הלימודים במחלקה להנדסה מכנית ורובוטיקה היו קשים ומפרכים, הוא היה עסוק מאוד גם בגלל שרצה להצליח בלימודים אך עוד יותר בגלל שנמשך אל כל העניינים האלה, הפורמליסטיקה הזו שביסוד העולם, המשוואות והחומרים והכוחות והמטריצות, ואביגיל עצמה לא עשתה יותר מדי גם כי הייתה נעדרת כל אמביציה באופן מתוק וכובש וגם כי לא היה לה כל כורח להתאמץ בגלל משפחתה העשירה שכן אמה הייתה יורשת יחידה ואביה הוא עורך הדין החשוב כהנוב וייתכן שזו בכלל הסיבה שבגללה צורי דבק בה והתעקש להתחתן אתה, וכך חיו להם ביחד צורי ואביגיל הוא בענייני הגאולה המשולשת שחתר אליה והיא בשום עניינים בכלל מלבד הטיפול בילדים שנולדו להם ומלבד הביקורים אצל שמוליק בימי רביעי כאשר צורי אינו בארץ, דבר שהפך ממש להרגל ולמנהג. בואי, אמר לה, נשים את המלאך, והם עלו למעלה וצורי הניח את המלאך במדפון קטן שכאילו נוצר במיוחד בעבורו, על המסכים המערכת המשיכה לבחוש בטמטום, הצחוק התחיל לעלות בו שוב והוא התיישב בכורסת העבודה ואמר לה תראי… אבל היא לא הסתכלה אלא באה והתיישבה עליו וחיככה את פניה בפניו וחיבקה את חזהו הגיבור בידיה הקטנות השמנמנות ואמרה בקול מתפנק אמממ.. ואחרי עוד רגע פשטה את שמלתה וגיששה למטה בין רגליו אבל הוא אמר בואי נרד, ונשא אותה בזרועותיו כשרגליה עדיין כרוכות סביבו וירדו למטה לחדר השינה כהרגלם, הוא נשכב על גבו לאחר שפשט את מעט בגדיו כי הרי היום היה חם והיא באה והתיישבה עליו בירכיה העבות הוורודות ונשענה בידיה השמנמנות הוורודות על כתפיו הכהות המוצקות עד שלבסוף פלטה גניחה קטנה ואמרה הו שמוליק והיא נשכבה עליו וכך שכבו להם בשקט עוד זמן מה כשפייתון החתול מסתכל בהם בשעמום מפינת המיטה. שמוליק כנראה נרדם כי שמע אותה מבעד לערפל לוחשת שמוליק… שמוליק… ומשפתח את עיניו ראה אותה מוכנה כבר לסיבוב הבא, כורעת לידו במיטה על ברכיה, אחוריה הרחבים הוורדרדים זקורים וראשה טמון בכרית שידיה חובקות מלמטה, פניה מחייכות לעומתו ושדיה הרכים מתנדנדים תחתיה בחמדה, הוא קם מרבצו ונעמד על הרצפה מאחוריה ומשהתחיל להכניס לה נזכר פתאום באקזיט שעשו היום וחשב אפילו להגיד לה משהו על כך אבל יצאה לו רק נהמה וגם היא התחילה לצווח שוב בקולה הדקיק והוא פלט לתוכה כל כך בכוח שלא היה אפשר לומר כלום חוץ מאשר לכווץ בידיו החזקות את ישבניה סביבו כשהוא מוציא ממנה סופית את האיבר ונשכב על ידה, מלטף קלושות את גבה, והיא שוב אומרת שמוליק, שמוליק.

כשהתעוררו כבר היה לילה, אני צריכה לחזור, מלמלה, טוב, ענה לה, את רוצה קפה לדרך? כן אמרה, אולי קצת, הוא הכין לה קצת נס והם ישבו במטבח הקטן ליד שולחן הפורמייקה הקטן ושתו קצת קפה, הזרוע שממשיכה לבחוש בנתניה חזרה להתערבב בדעתו, אני צריך לסדר משהו למעלה, אמר לה, טוב, אני כבר נוסעת, אמרה, אספה את דבריה ויצאה, הוא ליווה אותה החוצה אל הלילה החם, המאובק, ועמד עוד איזה דקה מנפנף לה לשלום כשאורות המכונית הקטנה שלה מתרחקים והולכים.

דאגלס עמד על גל אבנים בין שיחי האברש, קשתו על גבו וביד ימינו האַלָּה הכבדה. רוח קרה סילקה תלתל מפניו הקשוחים והיפים כמו צוקֵי מולדתו, שעל עצמאותה נלחם בראש המורדים שניצבו סביבו.

“האויב הושפל לאחרונה,” אמר דאגלס. נהמת קללות עלתה מפי לובשי בלויי־הסחבות. שנאה יוקדת לכובש עודדה וחיממה אותם.

“עד לקרב הבא הוא ינסה כל תחבולה כדי לפגוע בנו,” המשיך.

כמו הוכחה לדבריו, הבהב לפתע כתם לבן בין הסלעים וגבר קירח רחב־כתפיים רץ לעברם. הלוחמים נדרכו, אבל הוא חמק והתקרב בידיים ריקות. דאגלס הרים את אלתו שרוצצה גולגולות אינספור.

תוך שניות הוכרע האיש לטרשים, מדמם ודומם. סגנו של דאגלס הפך אותו במגפו המרופט. לחזהו הייתה הדוקה חולצה לבנה כמוה לא ראו מעודם, עם סמל רקום קטן, מעין לטאה ירוקה.

דאגלס וסגנו החליפו מבט והביטו סביב, מחפשים עוד צר ואורב. אז סימן המפקד בראשו וצבאו הקטן נפוץ לכל עבר, נטמע בשטח. רגע לאחר מכן, נעלם האיש בחולצה הלבנה כלא־היה.

*

שמֵי עננה הסתירו את אור היום. דאגלס עמד על גל אבנים, אנשיו סביבו. כמה אהב אותם. הם נסכו בו גאווה והוא נסך בהם ביטחון.

“האויב הושפל לאחרונה,” אמר דאגלס, כל מילה טבולה באומץ. “עד הקרב הבא הוא ינסה כל תחבולה אפשרית כדי לפגוע בנו.”

אז הבחין דאגלס כי סגנו מֶקדוֹנֶל מביט באחד מהם בחשד. האם זו תחפושת? בד חולצה לבן בצבץ תחת בגדיו המרופטים.

מקדונל הסיר את הברדס של האיש. הוא היה קירח, שזוף, על פניו הפתעה ושנאה. דאגלס הבין מיד כי נשלח לרגל אחריהם והניף את אלתו לפני שהספיק האיש לפצות פה. הוא ספג את המכות כמו מקבל את הדין. מקדונל הפך את הגופה. על החולצה נראה סמל רקום, מעין לטאה ירוקה. הצבא הקטן התפזר. הגופה התפוגגה.

*

גופו התמיר והשרירי של דאגלס. רוח מבדרת תלתליו. נהמת קללות.

“האויב השפיל עיניו,” אמר, “וינסה כל תחבולה כדי לפגוע.”

מקדונל סגנו הסיר ברדס מראשו של טיפוס קירח, שחום יחסית.

“מרגל,” זעק מקדונל ומיד אחז בו בכוח.

“לא,” אמר האיש. די היה במילה אחת כדי להבחין במבטא זר.

“מי אתה?” אמר דאגלס, מתקרב.

“מיקי,” ענה ועיניו על דאגלס, נוקשה לא פחות ממנו, מרים סנטר בהתרסה. “באתי לסגור חשבון, כי לקחת ממני את אשתי.”

רגע הושלך הס. ואז פרצו הלוחמים בשאגת צחוק. מקדונל כבש גיחוך. מפיו של דאגלס נמלט חיוך קצר, יפה שיניים.

“חצי שנה עברה מאז ראינו אישה,” אמר דאגלס.

“אנחנו מתגעגעים לנשֵינו כמו לחֵירותנו,” הוסיף מקדונל.

“אשתי צופה בך כל לילה,” הודה מיקי, שפתיו הדוקות בהבעה כואבת. “נדלקה עליך קשה, בקושי מסתכלת עלי.”

המורדים זעו באי־נוחות, לא יודעים אם להאמין או לא.

“האויב שלח אותך להפיץ שקרים,” הרצין דאגלס והניף אלתו.

“רק בגלל איריס אני כאן,” אמר מיקי, מעביר מבטו על כולם. “גם אני מתגעגע אליה.”

השתררה דממה. האנשים הביטו במיקי כמהופנטים.

“אין לי שום עניין איתך,” הביט בו דאגלס ברחמים. “לך לדרכך.”

“אם אני הולך,” אמר מיקי, “אתה בא איתי.”

הוא שלף מחבט בייסבול ממעילו הבלוי. המורדים התכוונו לזנק, דאגלס עצר בעדם. אַלה פגעה במחבט. הם סבבו כעקרבים זמן רב עד שמיקי נפל. החבורה נפוצה לכל רוח. הגופה פרחה כאבק.

*

דאגלס נשען על קיר הצִפחה באורווה, קודח מחום, עיניו עצומות למחצה וצלעו מדממת. צל מילא את הפתח.

“קום, יא זין, תילחם!” אמר מיקי בשפתיים חשוקות.

“לא יכול,” התנשף דאגלס.

מיקי בעט בירכו. דאגלס נאנק והתקפל הצדה.

“מה אתה רוצה ממני?” שאל בכאב.

“שלא תהיה יותר בטלוויזיה,” הבהיר מיקי.

“לא יודע מה זה,” הביט בו דאגלס בדמדומי חומו בחוסר הבנה.

“כל ערב היא איתך,” הנהן מיקי, “שני פרקים, שלושה ברצף, אין שישי, אין שבת.”

מיקי שלף אקדח ממעילו.

“דיברתם, אתה ואשתך?” שאל דאגלס, רוך בעיניו הכחולות.

מיקי נשך את שפתיו ונע מרגל לרגל. קשה היה לו לדבר ולא בגלל שעמד להרוג מישהו.

“רבנו הערב, היא אמרה שאני לא גבר כמוך, אפילו לא חצי.”

“אם תירה בי,” גיחך דאגלס, “יש משהו במה שהיא אומרת, כי לעולם לא הייתי יורה בפצוע.”

“בעיה שלך,” אמר מיקי, וירה.

הכדור פגע בקיר וניתז. מיקי כיוון שוב. מעבר לכתפו שמע צניפת סוס מסתער. זוג הפרסות מול פניו היו הדבר האחרון שראה.

*

דאגלס הציץ בין חרכי הירי ודרך קשתו. צבא הכובש מילא את העמק מתחת לטירה. מעט המורדים שנותרו איישו עמדות סביב החומה.

“חכו עד שיתקרבו,” קרא דאגלס, “לכוון, לא לבזבז חִצים.”

מצריח המגדל הקרוב יצא גבר קירח. דאגלס ראה את הסכין בידו רק כשהיה קרוב אליו. בשנייה האחרונה הספיק לקום ולשחרר את החץ, שפגע בחולצה הלבנה. כתם אדום התפשט סביבו.

*

המיתר המתוח חתך באצבעותיו, אך דאגלס לא הרפה. הוא הצטער כי מקדונל סגנו איננו עוד לצדו, אך הקרב לחירות גבה מחיר.

“חכו שיתקרבו,” קרא דאגלס, “לכוון היטב, לחסוך בחִצים.”

לפתע פתאום הרגיש להב סכין על צווארו ובד נעים נגד לחיו. איש קירח עמד מעליו, אוחז בו ומפתל את סבך תלתליו, חיוך מתוח על פניו.

“הרסת לי את החיים,” אמר מיקי. “רומנטי, מקשיב, קשוח, חתיך. חלאס.”

“אז רק תגיד מה זה,” אמר דאגלס, מסמן בראשו לעבר הלטאה.

מיקי שיסף את גרונו. דם ניגר על אבני החומה. הוא שמט את גופת דאגלס, מזועזע ושלם עם עצמו. אחר כך נעמד על החומה, מרים ידיו לצדדים. חִצים פגעו בו מכל עבר והוא נפל לחפיר.

*

איריס נזרקה על הספה והדליקה את הטלוויזיה, מתכרבלת בשמיכה הדקה. מיקי עמד במטבח הפתוח, מוזג מים חמים לספל, ממתין.

“אני לא מאמינה,” ייבבה איריס, “אני לא מאמינה! שִיט!”

“מה קרה?” שאל מיקי, מתוח.

“עושים מה בזין שלהם, אלה,” קראה. “תתקשר לַתמיכה.”

“מה קרה?” חזר מיקי.

“אין לי דאגלס,” קולה התרומם בזעקה. “אין לי דאגלס!”

מיקי התקרב עם שני ספלים בידו. על המרקע הגדול והדק הופיעה כתובית תקלה: “תוכן זה אינו זמין עוד. אנו מתנצלים על אי הנעימות.”

מיקי התיישב על הספה, קרוב אליה כפי שלא היה מזמן.

“תעשה משהו!” חבטה איריס בסמל הרקום על חזהו. מיקי לקח את השלט־רחוק בידו.

“חבל,” הוא אמר, “הוא דווקא היה די אחלה.”

מקופלת במדף העליון שבארון היא חיכתה לי, שותקת ביודעה כי אשוב – השמיכה האדומה־חומה המשובצת מאותו הלילה. ליל האימים ההוא של ילדותי, המוקרן שוב ושוב בראשי כסרט מרוחק ששפתו זרה.

הלילה שבו טיפס אבא על השולחן החדש בפינת האוכל, זה שעכשיו חריצי ימים רבים כבר שקועים בו, כמו זמר חתונות זרוח־לחי העולה על בימה מהבהבת. זה היה לאחר שהעיף באוויר את תנור הנפט, “ורק בדרך נס,” חזרה אמא ואמרה כל השנים, “לא נשרף כל הבית כולו!” – וכבר אז הייתה לנו השמיכה המשובצת, אוהל להקהיל ולברוח אליו.

זו גם השמיכה שפרש מייקי לכבודי על הספה בסלון הנטוש והדומם, בפעם האחרונה שהיינו כאן יחד, “כי לא כדאי שהמיץ שלך יכתים את הריפוד, אביגולו,” אמר לי. זיק טורף בער בעיניו שעה שייצב את אגני על הבד שהכרתי היטב את דקירותיו, אבל עם השנים התמולל גם הוא תחת אצבעות הזמן.

כעת, בבית הוריי הריק מנוכחותם, ריח של ימים בטוחים טמון בין קורי השמיכה. אני מתעטפת בה להשיב חסרונו של אבי הנעלם זמנים רבים, ואת חסרונו הטרי של מייקי מהימים האחרונים, ואת נוכחותו הנפקדת של איתן, שלא הצליחה למלא את שהותירה בי הסתלקות שניהם – הרחוקה והקרובה. ואני ילדה ואני אישה המחבקת אליה את בבושקת הגבר הנוכח־נעדר, והנה גם עכשיו מופיע הד קולו של אבא מאז, עולה שוב מבין סדקיה של אדמת ילדותי, ואני מתעטפת בשמיכה, ונרעדת; וטומנת את גופי שרפה בחיק הספה שעליה הותיר אותי מייקי, בטרם יצא מכאן לפני ימים אחדים, ומאז לא ראיתיו עוד.

הזמן מתקלף משריונו ומתוך הדהודיו חוזרות אלי עכשיו גם מילותיו של אבי, שרק שנים רבות לאחר מכן פענחתי את שננעל בהן: “מי זה, אני רוצה לדעת מי זה, אני אחסל אותו – אני נשבע!” ב־ב' רפה, כדרך שמדברים בה הגברים העיראקים, וקולו היתמר מעלה כמו מארובות בסרטים מצוירים שחור־לבן והוא הניף ברוב טקס גם את סכין המטבח שהייתה אחוזה בידו, זו שרק לפני כמה דקות קרע בעזרתה פיסות־פיסות את חולצת הכפתורים הוורודה, המהודרת שלו, שאהבתי כל כך.

אבא שלנו המפחיד והמרוחק, המצחיק לפרקים, האיש עם החליפות המבהיקות והמבט הביקורתי והמרעים, הפך לנגד אישוני הלילה הדחוסים של אז, דחליל כלונסאות שהתפרק מול עינינו התועות־קרועות.

יותר מכול, תמיד, הפחידו אותי צדעי רקותיו ההולמים. ידעתי שכאשר אלה הופכים להיות כת מתופפים המאיימת לבקע את ראשו טרוף המבט – הוא הופך הכי מסוכן; ואז כמו להקת עורבים מתפרץ הזעם מתוך שבכת שערותיו השחורות, מבקע את גולגולתו, המיטלטלת כבובת הקפיץ שנתלתה על המראה בפיג’ו הראשונה שלנו. בדיוק כמו דמותו שקיפצה על משטח השולחן שמתחת למנורת המורנו העגולה כחצי אבטיח, בגופייה לבנה שכתם צהבהב דהוי במרכזה ובתחתונים בצבע טורקיז, פיסות הבד הוורוד של חולצתו מתעופפות סביבנו כקונפטי משוגע של עלי ורדים שגידלה סבתא מרסל בגינת הצריף, זועק וצועק קולות שנאספים ללהקות בכי.

ואנחנו שתינו אחיות־מחובקות לכדי גוף אחד של אפרוחי־בעתה, מכונסות בתוך אוהל המקלט שיצרנו בפינה המרוחקת של הסלון, מתמזגות זו בזו בתנועה נואשת של מתפללים – כנגד זעמו ונוכח אימתו. נושמות את ריחה הדחוס והמחניק של שמיכת המשבצות האדומה־חומה־כתומה – הצבעים המועדפים על אמא שלנו באותן השנים. נבגי אבק וצמר הסתחררו אל תוך הנחיריים, ונשמנו את עיסת הפחד, ולא חדלנו להתנודד שמאלה ימינה קדימה ואחורה; ריח הסיבים והנפט התחלף אט־אט בלי שנשים לב בחמיצות השתן של אחותי הקטנה, המבוישת. לימים היא תספר שבגלל הלילה ההוא היא לא חדלה להשתין במיטה גם בגיל מאוחר, ורק את בכייה הצליחה להספיג בשרוול פלנל של פיג’מת דובונים חומה.

חומה כמו השטיח הדוקר שאהבתי להעביר עליו כפות ידיים חשופות בזמן שצפינו בערוץ הראשון בטלוויזיה, זה שבכל ילדותי ריח דבק מגע נדף ממנו, שנמתח מקצה לקצה של הבית, שהיו באים אליו כל ילדי הכיתה כדי לקנא ולהגיד “יש לכם אמא משוגעת, כולם אומרים את זה,” אבל אנחנו לא ידענו איך זה אמהות של אחרים ולנו זה נראה טבעי ככה באמצע השכונה הבוערת של שנות השבעים, כאשר איתן מסורי וזוהר ארגוב מסלסלים מתוך חלונותיהן של מכוניות המתמרקות בדלי ובסמרטוט בשישי בצהריים וקיתונות של מים נשפכים על מרצפות קרירות כדי להפיג מהן את זעם השבוע.

לנו נראה טבעי לגדול בבית שמשמיעים בו בקולי קולות מוצרט ובטהובן לפנות ערב כדי להתגבר על קולותיהם של מריבות אוהבים שילדים לא יבינו פשרן, ושהתקרה בו מכורכבת כגג של כנסייה, ושבין פאות החדר מזדקפים להם פסלי זכוכית צבעוניים. בית שבמקום שולחן פורמייקה כמו אצל השכנים, ניצבים בפינותיו שולחנות שיש שקנתה אמי בכסף רב כדי לייצב את נשמתה הצוענית, כי לעולם לא יעזוב אותה הצריף ההוא שבו שוכנו כאשר הגיעו לארץ. בית קרשים שהגשמים חודרים מבעדם בחורף והלהט מאכל אותם בקיץ, שריקבון המים מנדף מהם את ריח החידלון, ולכן היא תמיד חייבת לגור במעון הכי מקושט והכי יפה עם הרהיטים הכי גדולים והמנורות הכי כבדות; ולכן בעיבוריו של הסלון שלנו פרחו כל ילדותנו חביות עץ שנשתלו בהן צמחים טרופיים נדירים שהיה אפשר למצוא רק במשתלה המיוחדת של הביוקר, מעליהן השתלשלו פרחי זכוכית צבעוניים – אהילים המאירים את ראשיהן של בובות זהובות בשמלות רקומות שסחבה ממסעותיה למדינות רחוקות, שאותם הייתה עוברת ועשרות מזוודותיה משתרכות אחריה כלהקת שושבינות; פלא שבסוף לא הותירה לי אמי ברירה והפכתי להיות מעצבת פנים?

אבל אז, כאשר אבא עמד שם על שולחן העץ המלא שנקנה אצל אמן עצים משוגע מיפו יחד עם שורת כיסאות קטיפה תואמים שנוגרו במיוחד, אלה שמסמרי ברזל נעוצים בשוליהם, ממש כמו הכיסאות ההם בבית הקשתות רחב הידיים שהותירו אחריהם בעיראק ושחקוק בזיכרונה של ילדה בת שש הנקרעת ממיטתה באישון לילה, מובלת בדרך לא דרך אל הגבול ומשם בצעדה לילית חרישית ועצורת נשימה אל בטנה של חיית מנועים רחבת כנפיים שעולה אל בטן העננים – אז עוד לא ידעתי את כל זה.

את כל אלה סיפרה לי אמא רק כעבור שנים רבות מאוד, עת שאלתי אותה על ערש דווי, על מה היא מתחרטת, והיא תענה על ההוא שאהבה באמת ושלא תזכה למות בזרועותיו.

אבל אז, עוד לא ידעתי זאת ואז, עוד עמדתי מהופנטת והבטתי בו, באבי, היוצא מדעתו, מרקד ריקוד אינדיאני, סכין מטבח בידו ולמרגלותיו על השטיח צפוד השיער בתנוחה משובללת, אמא שלנו המתחננת “די צדוק די, הילדות, די צדוק די צדוק די צדוק די.” בכתונת לילה חצי שקופה, ודומה כי לתחינתה נוספה מעצמה מנגינה, אבל הוא לא שעה, ורק היה מצווח “מי זה, מי זה, אני רוצה לדעת מי זה!” ותנור הנפט מוטל מבויש ושותק.

וגם לא ידעתי אז, נוכח אבי העירום מכבודו ומבגדיו, איך עוד יילכו חיי במעגלים סביב חייה, ואיך יבוא היום וגם איתן שלי יעמוד בבוקסר שציורי טוויטי צהובים מודפסים על אחוריו וישאל בקול לוחש “מי זה? את יכולה להגיד לי מי זה?” ופניו יהיו כבושות ברצפת הפרקט הכהה, הגנרית, כי גם מעצבות פנים הופכות בסופו של דבר לפוסטר של עצמן; ורק בידיי הריקות, המתהדקות אל הבשר הנוקשה של ירכיי, ארגיש איך ננעץ הסכין של אבא ותחנוניו עוטפים אותי כלחישה. על הספה הישנה, בבית הריק של הורי הנעלמים, כשאני כורכת־מהדקת סביבי את שמיכת המשבצות מאז, חובשת את גופי כמו היה אגרטל סדוק שמאיים להתפזר לפרודותיו. ליטפתי כאז ואני מלטפת עכשיו־עכשיו את סיבי הצמר מיושני הריח, המלופפים, שהחזיקו אותי, בחתיכה אחת, כשהכאב בעט בי מבפנים, איים להבקיע, להתפרץ, ורק הפחד להתפרק כלא אותו במעמקים.

ממש כמו מירה, גם העובר שבבטן שלה לא ידע מי אבא שלו. אבל מירה כן ידעה. כלומר, בינתיים עוד לא ידעה. לא ידעה מכלום. לא היה לה מושג שיש עובר בכלל. איכשהו היא לא שמה לב שדילגה על המחזור החודשי. גם את כל התחושות הלא רגילות שהביא המצב הייחודי לגוף שלה היא החמיצה. את כל הלא־רגיל שבפנים שייכה ללא־רגיל שבחוץ. לשינויים האחרונים. התגליות הלא צפויות, המיקום הגיאוגרפי. אילו הייתה יודעת שמדובר בהיריון, כנראה שלא הייתה שותה ככה, או שוכבת עם אופיר, או אוכלת מאכלים אקזוטיים, ויכול מאוד להיות שלא הייתה עולה על מטוס לישראל. ואולי דווקא כן בעצם. הרי גם אמא שלה הרתה ואז עלתה על מטוס.

אף שלא ידעה מזה, עשתה מירה עבודה טובה: העובר היה עכשיו בן חמישה שבועות, והתפתח יפה. הוא היה עטוף בשק היריון, וכולו שישה מילימטרים של פוטנציאל אנושי. להיות, לא להיות וכל דבר בין לבין. זה היה רגע התפתחותי מעניין, אבל סביר להניח שאילו אחד מאחיו של אופיר היה מציג את המידע בארוחת הערב, מירה לא הייתה מתרשמת. רגעי ההתפתחות מעניינים בעיקר את ההיריוניות, ומירה עדיין לא ידעה שהיא כזו. היה לה, למירה, עובר מזונב בבטן, כי גם בני האדם, כמו רוב בעלי החיים, מתחילים את חייהם עם זנב, ואולי קצת חבל שהם מאבדים אותו מהר כל כך, כי זנב אומר דברים בלי מילים והיה יכול להועיל במקרים כמו של מירה, שהדבר היחיד שהצליחה לקרוא בבירור מאז שהגיעה לישראל היה הזיקפה של אופיר. בעוד כארבעה שבועות יעלם הזנב כלא היה, ומירה עוד תצטער שלא ידעה, ששתתה ולא שמרה טוב יותר, ובעיקר תצטער על כך שלא היה לה מושג שהיא בכלל לא לבד. על שהתנהגה כאילו היא בקושי אחד – אפילו לא – כאילו שהיא מינוס אחד, כשבעצם הייתה שניים. טעויות החישוב האלה לא היו מפתיעות את אמא שלה, ורה, שעד הרגע האחרון הייתה מאוכזבת מכך שכשבתה נתקלת במספרים היא נראית כמי שמנסה לתפוס יתוש בחושך. בחודשי הקור בצפון שבדיה לא היו יתושים, ובכל קיץ, כשהתעוררו, עלו בבית הזמזומים והקינות על כך שמירה מעולם לא הלכה ללמוד באוניברסיטה.

ורה הייתה מצויינת במספרים. היא חיבבה אותם הרבה יותר מאותיות, והקפידה על כתיבתם באופן מסודר ונאה. המספרים, בניגוד למילים וממש כמו הזנב, לא שיקרו. האמת שסיפרו לא תמיד הייתה קלה, אבל היא הייתה חד משמעית: הכנסות, הוצאות, תאריכי תפוגה, יום קבוע לשטיפת רצפות, יום לניקוי יסודי יותר, וכשהגיע הזמן לסדר תרופות בקופסאות קטנות, ורה הרחיקה את המשימה מידיה הרכות של מירה, לא משנה כמה ביקשה לקחת אותה ממנה. כשלא הצליחה בעצמה לבצע עוד את המשימה ולהזין את הארגונית בעלת התאים הזעירים בעשרות כדורים שונים, ביקשה ממירה שתבקש מלוקאס שיעשה את זה. מירה הזמינה את לוקאס לבוא. לא הייתה לה ברירה, כי תמיד עשתה כדברי אמא שלה, וזאת על אף שאילפה את עצמה לא להתקשר ולא לשלוח לו הודעות כמעט בכלל. ואולי בעצם, תחשוב אחר כך, בעתיד, כשתלטף את הבטן בפליאה, אולי אמא שלה תכננה הכול? יכול להיות שממיטתה גילגלה את הצמר, ועין אחר עין סרגה את הקשר הסבוך הזה לתוך העתיד?

הווסת של ורה ומירה הייתה מחוברת למולד הירח. והרי ידוע שנשים שחיות יחד בצמידות נוטות לסנכרן את המחזורים, הן כמו הירחים האחת של השנייה, בעיקר כשהן אמא ובת בבית קטן, כך שכל המחזורים של מירה עד גיל 35, אז הגיעה ורה לגיל הבלות, היו גם הם קשורים למולד הירח, והמשיכו איתו מתוך הרגל וכניעה סוחפת של כל מערכות הגוף לרצונה של האם. זו הייתה שיטה פופולרית ונוחה להבנת הגוף ולהימנעות מהיריונות לא רצויים, וכל חייה ורה מעולם לא ניתקה את קשר הדם עם הירח. כשהלכה האם, שהייתה גם השמש וגם הירח, הלך לאיבוד העולם. מי בכלל יכול לשים לב לכך שגם המחזור החודשי היה ואיננו?

ורה, אם כך, ידעה מתי בתה מבייצת, וידעה טוב מאוד בעבור מי היא מבייצת כל השנים האלה בקפדנות, ללא כל טעם או סיבה, כי הרי האדון לוקאס, שאותו היא הכירה מאז שהיה תינוק בעריסה, חותן כבר בגיל 18 אחרי שהכניס להיריון את ההיא, נו, מה שמה. זאת שאיש לא הצליח לחבב אף על פי שלא היה בה דבר לא חביב, ומצד שני לא היה בה דבר אחד חביב במיוחד, והסתמיות היא דורשנית, ומאמצת את המתבונן, ובכך שלא התבלטה בדבר נטתה הכף של ההיא לרעתה. ורה הזמינה את לוקאס לסדר את התרופות לקראת סוף חודש. תזמון הכנת התרופות הסתדר במדויק עם התמלאות הירח, שהיה גם מועד הפריון המקסימלי של מירה. שום פלא ושום הוקוס פוקוס. הכל מתמטי. בניגוד למה שחשבה מירה, לא היה בירח שום דבר רוחני או קסום. יש משהו פחות רוחני מחתיכת סלע דפוק מכל הצדדים?

יכול להיות שבשלהי ימיה ניהלה האם החולה בורדל זעיר ובו עובדת אחת מרושלת, סהרורית, שלא מנקה את השלג שמצטבר בחלון ואפילו לא מסיטה וילונות כדי לבדוק מה מצב הירח, האם הוא מלא או ריק, ואין לה מושג מתי נכון לסגור את הרגליים ואת הלב. בסוף החודש הגיע הלקוח היחיד בבורדל ועשה את המוטל עליו. המוטל עליו היה מירה, כמעט תמיד הייתה מעליו, כמו שמיכה דקה, עצומת עיניים, מריחה, נושמת, שקטה. לא קדם משא ומתן למשגלים האחרונים שלהם. לוקאס לא חיזר ומירה אפילו לא הרימה כתף מתריסה. האמת ביניהם הייתה עייפה. כל כך הרבה שנים נשאו אותה. הוא אהב אותה באמת, אבל היא אהבה יותר. לו היו אישה וילדים. לה הייתה אמא. את כולם השאירו מחוץ לחדר כשהצליחו להיפגש, וכך זה נמשך שנים, כואב כואב כואב, תמיד כואב, למירה יותר, בעיקר כשנכנסו רגשי האשמה שלו לחדר. סוף כל סוף הוא הבחין שהיא באמת לא נעשית צעירה יותר, והבין שלא רק שלעולם לא ייתן לה משפחה וילדים, אלא שהוא שודד אותם ממנה. את מירה העניין הזה לא הכעיס כמו שהוא הכעיס את ורה, אבל הן מעולם לא באמת דיברו על הדברים האלה. רק ברמזים עגולים, קשתות של מילים שהופיעו והתפוגגו מהר, במצבים ייחודיים, כשדמעות שמירה לא הצליחה להסתיר פגשו חום אמהי שוורה התקשתה לכבוש.

בכל זאת, כשתגלה שיש לה בבטן עובר, מירה מיד תדע מי טמן אותו שם, ותזכור את הערב שבו נעשה המעשה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה בכתה בפני לוקאס, אבל הפעם הראשונה שבה הבכי לא היה עליהם בכלל, כמעט. אולי רק כמה משיכות אף קטנות היו על האהבה־העצובה־עזובה שלהם. כל יתר הדמעות היו על סוף העולם המתקרב. לוקאס לא אמר לה שהכול יהיה בסדר כי זה לא התפקיד שלו. הוא כן חיבק אותה חזק מאוד ונישק אותה על כל הפנים וגם בכפות הידיים, וליטף לה את הגב הלוך ושוב, עד שהנשימה שלה הסתדרה לפי קצב הליטוף. הוא אפילו זמזם לה שיר ערש ישן, ששייך לכולם ולאף אחד, בקולו הנמוך והחם: “עלי, רוכבת מתוקה / סוסה, שמה בלנקה המלכה / בסבלנות ובשתיקה / על סף דלתך היא מחכה. / רכבי הרחק מאוהביך / דורבן יצמיחו נעלייך / וכשתכניעי כל אויבייך / תדעי שתמו נעורייך.”

מירה עצמה עיניים ונתנה לשיר לרדת, פתיתי שלג על ריסים בהירים. ממרחק הזמן, כשזימזמה לעצמה את השיר, חשבה שאולי המילים הזניקו אל הדרכים הלא ידועות, על גב סוסה, בשלג, גם את אמא שלה, גם אותה, אולי אפילו את ההיריון. ורה הייתה משתגעת אילו ידעה שמירה נאחזת כך במילים, בטח בכאלה שיצאו משפתיו של לוקאס, שהיו מוקפות בלסת עגולה מדי, בפנים יפים מכדי שיגדל להיות אחד שעומד על שלו ומוכן לשלם מחיר. לא היה למירה שום סיכוי אצל אחד עם לסת כזאת. אם כך, גם ורה הבחינה ביופיו של לוקאס, בעדינות הגברית הנינוחה, בעיניים האפורות שסערו בגלי צחוק ועצב, ובגומות החן, כשהפציעו. את ורה היופי הזה הכעיס, בעיקר, כנראה, כי את מירה הוא עינג. מירה חשבה שכל רגע בלוקאס הוא מושלם. בעיקר הנקודות שבהן נע גופו בין ילד לגבר. פרקי הידיים, למשל, החלק הפנימי, העירום, והאופן שבו נחשפו והוסתרו תחת השרוול כשהזיז את זרועותיו, העור הרך בצווארו, בנקודה שבה הזיפים נגמרים, אחורי האוזניים, עצמות האגן החלקות.

העובדה שכשהגיע רגע קריטי קראה האם ללוקאס לבוא לעזור, הייתה מטלטלת. זה היה מאוד לא הוגן, הצורך בגברים כדי להשלים משימה. כל השנים הסתדרה ורה יופי בלי שום גבר, ונתנה את הדוגמה הזו לבתה. היא עשתה הכול לבד. החזיקה את הבית לבד, וגם את הרכב, לבד התמודדה עם הבירוקרטיה ועם הבדידות. ורה לא אהבה לבקש עזרה או התחשבות, לא מגברים ולא מנשים, ועשתה זאת פעמים מועטות ביותר. כשלא הייתה ברירה. גם אז תמיד העדיפה לבקש מנשים, ואם להיות חייבת, אז לנשים. דודתה של ורה, אחותו הבכורה של אביה המת, החזיקה את תחנת הדלק המשפחתית, תחנת הדלק היחידה באזור. הדודה דאגה לשלוח לוורה את חלקה בהכנסות באופן מסודר, פעם בחודש, בצ’ק, עד שנפטרה. כשהניהול עבר לבן הדוד, התחילו הבעיות. הצ’קים לא הגיעו בזמן, ואז לא הגיעו בכלל. פתאום ביקש בחוצפתו לבדוק שוב את הצוואה ולבחון את הסיכומים, ואת כל זאת עשה מרחוק, דרך עורכי דין שישבו בשטוקהולם. אל הבית שלהן אפילו פעם אחת לא הגיע, ולא הביט להן בעיניים. אפשר לקרוא לזה חשיבה ביקורתית, פסימיות או יכולת אסטרטגית – ורה צפתה שהיום הזה יגיע. כשתזרים הכספים התחיל לקרטע היא שלפה מהארון את קופסת הנעליים ששמרה בה את המסמכים וסימנה את כל הפרטים הרלוונטיים במרקר זוהר. האם החד־הורית הכפרית עמדה גאה וזקופה מול עורכי הדין העירוניים, והציגה לפניהם את ההוכחות והעובדות. מאותו רגע הוסדרו התשלומים והובטחו להמשיך גם לדורות הבאים. מבן הדוד לא שמעו יותר.

על הגבר שהיה אביה שאלה מירה בילדותה כמה פעמים, ולא קיבלה תשובה. “מי הוא היה?” שאלה. ורה לא ענתה. “למה לכולם יש ולי אין?” שאלה, ושוב לא קיבלה תשובה ולא אבא. לא ישן ולא חדש. היא התגנבה אל הארון של אמא שלה, ששם שמרה את הדברים החשובים בקופסאות הנעליים, ומשם שלפה פתרונות לבעיות נוספות שצפתה מעבר לסיבוב, אבל לא היה שם שום דבר שקשור לאבא שלה. כשלא מצליחים למצוא משהו, לפני שמוותרים, נותר לנסות לגלות אותו מתוך החלל השלילי שנוצר מהיעדרו. ההיעדר שייך לנו. לא למי שהיה ואיננו. הוא חור שנפער אצלנו, והניסיון הזה טבעי, אבל מאותה הסיבה הוא חסר סיכוי, אפילו פתטי. הרי כל דבר שמתעסקים בו יותר מדי מתעוות ומתרפט. מירה ביקשה למצוא את אבא שלה, אבל מוללה את היעדרו יותר מדי. כשגם הרעיון הכי מופשט שהיה לה לגביו אבד, ויתרה.

ואז, בסיפורי ערש הדווי, הוזכר אביה של מירה לראשונה. ורה לא שיקרה. היא באמת לא ידעה להגיד למירה מי מהגברים שקיימה איתם יחסי מין לפני שעזבה את ישראל היה אבא שלה, אבל היא כן ידעה פתאום להגיד ישראל, לתת שמות, תאריכים, מיקומים מדויקים. ורה דיברה בעובדות, והעובדות היו שהיא לא יזמה את המין הזה. שהיא לא התכוונה אליו או רצתה בו. שביקשה שייפסק. בשעתה הקשה ביותר, בין חיים למוות, בין צלילות לערפול, קראה ורה לגברים שיבואו, וקראה למירה לצאת אליהם.

1986 (מתוך ממואר שלא אכתוב לעולם)

הוא הבלם האחורי של בית"ר באר שבע. החבר הכי טוב שלו הוא השוער פיני מימון (מימון במלעיל). כשאני בן שש הוא מתחיל לקחת אותי לאימונים. זו העונה האחרונה בחוזה שלו ואחריה יפרוש. אני עדיין לא יודע את זה.

באימונים אני מבחין שהשוער המחליף של פיני – יוּדָה אָלוּש – טוב יותר ממנו. לפיני יש זקן וכרס גדולה, והוא לובש מכנסיים שחורים וחולצת שוער אפורה. יוּדָה אָלוּש לובש מכנסיים לבנים וחולצת שוער ירוקה, כמו השוערים של הליגה האנגלית.

גם אני מתחיל לשחק כדורגל ומחליט להיות שוער, כי השוערים מתלבשים אחרת משאר השחקנים ומותר להם לגעת בכדור ביד.

הוא מספר לי שהקבוצה נמצאת בליגה א' ומתחרה עם הפועל דימונה על העלייה לליגה הארצית. השחקנים של בית"ר לובשים מכנסיים לבנים וחולצה כחולה־כהה עם פסים לבנים דקים. דימונה לובשים אדום.

בשבתות יש משחקים. לפני כל משחק אנחנו נפגשים במועדון. המועדון הוא בעצם מקלט בשכונה ה'. לאחר האסיפה הטקטית כולנו עומדים במעגל צפוף, מושיטים את יד ימין קדימה עד שנוצרת ערֵמה של כפות ידיים ושואגים: “נִ־צָ־חוֹן.” לאחר מכן אנחנו עולים מהמקלט, נכנסים למכוניות ונוסעים.

מאז שהצטרפתי לקבוצה אנחנו מנצחים הרבה. השחקנים אומרים שאני הקמע שלהם ובמשחקים אני יושב על הספסל ליד ויקוֹ המאמן.

באוטו אני חולק איתו את החשדות שלי. “זה נכון שיוּדָה אתלטי יותר מפיני,” הוא מסביר, “אבל לפיני יש ניסיון וזה מאוד חשוב אצל שוער.”

באחת הפעמים אני עולה מהמקלט ולא מוצא אותו. אני יורד למטה ורואה את הרופא מזריק לו מים צהובים לברך, כשויקוֹ צופה בהם ולופת את המחברת המגולגלת שלו. אני חוזר למעלה ומחכה ליד האוטו.

ויקוֹ רושם במחברת את הדקות שבהן הקבוצה כובשת שערים וסופגת אותם. באסיפה הטקטית הוא מספר לשחקנים שאנחנו סופגים לא מעט בדקות האחרונות של המשחק ומבקש לשמור על עֵרנות. כמו כן, הוא מגלה שבין הדקה הארבעים לדקה השישים אנחנו כובשים הרבה, והשחקנים, מגובים בעובדה הזאת, מבקיעים עוד ועוד שערים בדקות האלה.

המשחק האחרון של העונה מתקיים באצטדיון וסרמיל בבאר שבע נגד דימונה. מספיק לנו תיקו כדי לעלות לארצית והם חייבים לנצח. בדקה התשעים התוצאה היא אפס־אפס. שחקן של דימונה בועט כדור מחצי מגרש שעובר מעל פיני, שנמצא רחוק מדי מקו השער שלו ולא מספיק לחזור. הבועט בורח מחבריו לקבוצה. הם משיגים אותו וכולם נופלים מחובקים על הדשא. המשחק נגמר. ויקוֹ תופס את הראש. אבא ופיני מנסים לשכנע את השופט שיוסיף עוד זמן.

1987 (מתוך ממואר שלא אכתוב לעולם)

הראשון שאני זוכר הוא מִישֶל דָדוֹן (כל השם במלעיל). יש לו שיער שחור מתולתל ושפם שחור וגדול. בפעם הראשונה שאני נכנס לבית שלו, אני רואה לוח קטן שמצויר עליו משולש עם שתי רגליים. הבת שלו (אני לא זוכר את שמה) מסבירה לי שזו האות A באנגלית. אחר כך היא מראה לי תמונה שלנו (מסתבר שכבר הייתי שם פעם). בתמונה אני כבן שנה ולבוש באדום, היא בת שבע ולובשת שמלה לבנה. אנחנו יושבים על הספה, היא מחבקת אותי ואני מניח את ידי הימנית על הירך שלה. שנינו מחייכים לאבא שלה, שמצלם.

אני מגלה שאנחנו לא באמת מבאר שבע, אנחנו בעצם מיפו, העיר שאבא נולד בה. בקרוב נמכור את הדירה בבאר שבע ונעבור ליפו. ויש לנו בעצם רק שלושה חדרים (המטבח והאמבטיה לא נחשבים). אומרים הרבה את המילה משכנתה, ולפעמים גם כיווני־אוויר.

חבר נוסף של אבא הוא פַארוּק חֲסוּנָה. הוא גר בעזה ויש לו שפם שחור דק. יום אחד פַארוּק עולה לגג שלנו עם שני כלובים ריקים. למחרת הוא יורד עם יונים בתוכם. אני עומד ומסתכל על היונים. פַארוּק מחבק אותי. “כשתבואו בשבת נאכל אותן.”

נוסעים לתל אביב לקנות חתול. גורים מנומנמים יושבים בשורה ליד הסורגים, למעט אחד, סיאמי עם זנב קצוץ שצועד הלוך ושוב מאחורי שאר הגורים ומדי פעם מפליק להם בזנב. אני בוחר בו וקורא לו דייגו, על שם מראדונה. “הוא זכר?” אנחנו מוודאים. “כן. הוא עוד גור אז לא רואים עדיין.” עונה המוכר. אנחנו עומדים בתור כדי לשלם ודייגו מצדיק מיד את הבחירה בו, כשהוא קופץ מהדלפק על אחד המדפים ומרטש שקית גדולה של אוכל לדגים. המוכר רץ לסתום את החור ובינתיים דייגו חוזר לדלפק ומתמקם בתוך המכשיר לגיהוץ כרטיסי אשראי, רגע לפני שהמוכר השני עומד להשתמש בו.

הוא עולה לנו 120 ש"ח: 70 בשבילו ועוד 50 בעבור שתי קערות פלסטיק צהובות.

למיקי אין שפם, אבל יש לו רועה גרמני בשם ז’וּל, על שם ז’וּל ורן. הוא גר בתל אביב. לז’וּל יש קערות בצבע כסף. באחת יש מים ובשנייה אוכל יבש שנראה כמו במבה אדומה. אני סקרן לגבי הטעם של האוכל שלו, אבל יודע שאסור. זה לא לבני אדם.

שנתיים אחרי שנעבור ליפו, ייכנסו אלמונים לבית של מישל דדון ויהרגו אותו ואת אשתו ביריות. הם ייקחו את הגופות שלהם ויזרקו אותן לוואדי ביציאה מבאר שבע. אמא תשב במטבח ותגיד בטלפון שזה על רקע פלילי.

דייגו יושב על הברכיים של מָנָאל, אשתו של פַארוּק, שמלטפת אותו ומתחילה לצחוק. היא מגרדת לו בבטן ומראה לנו שיש לו שמונה פטמות.

אני מחכה עד שאבא ומיקי שוקעים במשחק שבטלוויזיה והולך למטבח. אני יורד על ארבע וטועם סופסוף מהבמבה של ז’וּל. זה נורא מלוח. מישהו עומד בכניסה. נתפסתי. מעכשיו והלאה, בכל הביקורים הבאים, ז’וּל יסתכל עלי אחרת.

הבית נעלם לתוך קרטונים. אנשים לוקחים את הקרטונים ושמים אותם במשאית. אנחנו הולכים בטור לכיוון האוטו: אבא ראשון, אמא שנייה, אחי שלישי ואני אחרון, מחזיק את דייגו שבחצי הדרך קופצת לי מהידיים ורצה בחזרה הביתה. אני חוזר אחריה. בדירה הריקה אני מלטף אותה ומבטיח שיהיה לה טוב בבית החדש, שבו היא תמות מסרטן בעוד עשר שנים.

לימים כבר ידעתי לזהות את הגבר לפי ניגון הנשימה שלו.

אבל זה לא היה מאוד קשה, כי הגבר היה נושם בכבדות. גם היה פוסע בכבדות. ובנוסף היה אלרגי לחתולים, דיבר בקול רם (גם כשביקש ללחוש), ובמיוחד: לא נהג לשמן את ציר הדלת של החדר שלו, שהייתה נפתחת ונסגרת בלי הפסק. היו לו עיניים חתוליות, זקן בצבע זהב ופלחי ישבן מחודדים. הוא היה איש נמרץ, חד קשב, ועם זאת בעל בעיות של קשב; חזק, הדור, יציב, וידע גם לשלוף פְּלָיֶיר כשהיה צריך. חוץ מזה לא יהיה הוגן אם לא אומר שהגבר היה איש יפה מאוד, כי נתון כמו יופי צריך להיאמר.

עליי לומר עוד: לוּ יכולתי לטוות סיפור קטנוני כמרקם הבית, היה בכוחי לתאר את נימי היחסים ביני ובין הגבר. אך קטנוניות היא מידת אדם בלתי־סיפורית. הסיפור הוא מנגנון השואף קדימה. הקטנוניות דורשת את הדריכה במקום, את מסע הסרק, את הטחינה במים, את מה שאין־לו־קול־או־משקל. ואף על פי כן, עליי לנסות ולְדַבְּרָהּ, כי בלי מידת קטנוניות אמתית, עיקשת, צמאת דם, לא יובנו היחסים לעומקם.

ייתכן שכל הסיפור, בסופו של דבר, מתנקז אל החרדה הפשוטה לשלווה. ייתכן שעד כדי כך יקר השקט במחוזותינו, שבשביל להגן עליו עוד נצא, בני האדם, מן הדעת. זכרתי את עגנון כותב לידידו, באחד ממכתביו: “מפני הרעש הייתי מוכרח לעקור את דירתי”. אולם אצלי היו העניינים רגישים יותר. אצלי סכנת הרעש שכנה בתוך הבית עצמו. בתוך הגבר. שותפי למקלחון. לשירותים. לאי ההירדמות בלילה. דר ביתי. נביא הרעש עצמו. וככל שרעשיו התבררו כעדינים ומצטנעים יותר, כך הִתְגַבֵהַּ סף הרגישות שלי.

היינו שותפים למגורים, הגבר ואני. גרנו בבית בפאתי־שכונה בפאתי־עיר, והיה לנו מרחב גדול לחלוק בו. חדרינו היו צמודים, וקיר אחד שיסע בין תנומותינו כעורק. הקיר הפריד אותנו בשלל של פעולות, אך לא היה הרמטי דיו. צלילים עברו דרכו, על אפנו ועל חמתנו. לאט־לאט נעשתה אפשרות השמיעה לכורח, ואני נעשיתי יותר ויותר דרוכה לתנועותיו של הגבר. למעשה, כל תנועה שביצע הגבר בחללו, מבעד לקיר הגבס הדק, אני ידעתי. ואם לא ידעתי הרי שחשתי שידעתי והיה זה היינו הך. הגבר לא יכול לעשות דבר בלי שאשים את לבי לכך. הכול שמעתי, הכול ידעתי, הכול הרחתי. גבר יצא מחדרו, גבר נכנס אל חדרו, גבר פתח את הדלת החורקת, גבר סגר את הדלת החורקת, גבר החליף לבגדי שינה, גבר הזיז את הכורסה, גבר הלך אל המטבח ברקיעות, גבר חזר מן המטבח ברקיעות (למה ברקיעות? למה בחצות הלילה? למה בחצות היום?). לא היו תשובות כי לא היו באמת שאלות. הייתה רק עובדה ניצחת בדמות חוסר נוחות גדולה: אי השליטה על הרעש.

וכי מהו בית אם לא דל"ת אמות שבו הרעש בשליטתך? וכי מהו שקט אם לא האפשרות הבלעדית שלך לפלס את הרעש? לא שקטתי. לא בנוכחותו של הגבר, ולמען האמת, גם לא בהיעדרו. בלילות, כשהוא עוד לא חזר הביתה וכבר צנחה עליי העייפות, הייתי שוכבת במיטה כדי לנסות להירדם, אחוזת מתח מן השאלה: מתי יחזור הגבר?

ככה הייתי במצבי המאוזן, מאמצת את כל כולי אל השינה, ובתוכי הלכה והתלבתה טינה חסרת אחריות כלפי הגבר. הכול שָׁקַט, הכול נערך להירדמות, הייתי עייפה, חפצי היה לישון, התנאים היו לטובתי, מדוע נזקקתי למושא הטינה הזה?

לא ידעתי להסביר. אבל לא הצלחתי להניח לשאלה לא־להרעיש: מתי, לכל השדים והרוחות, הגבר יחזור? זה היה מצבי. זו הייתה המצוקה. אני שוכבת במיטתי, חסרה כל אפשרות לפייס את הגוף מאי הוודאות. מחסרונה של התשובה. הלילה העמיק וההיעדר הִכָּה בפשטותו.

אותה שעה לא נזקקתי לדבר מלבד לגבר ההוא, שותפי התזזיתי, הנאה, המהודר, הנם בעצמו מבעד לקיר הגבס הדק, כדי שגם אני אוכל להירדם כהלכה. איך להסביר את מצב העניינים המעוות הזה? (תמיד הייתי אישה תלותית וחלשה?). המשכתי להטות את הקשב לכל הצלילים מבעד החלון, שסימנו לי מי נכנס אל איזה בית. בכל חריקה של דלת משבילי הגישה של הבתים הסמוכים, הייתי מנסה לפענח, האם עכשיו, האם עכשיו זה הגבר? האם עכשיו הוא שב מבילויו? האם עכשיו הוא שב מעבודתו? ושוב הייתי מתבדה, כי הגבר עוד לא חזר. ושוב הייתי מתבדה, גם הלילה לא ארדם כראוי. ובכל מקרה, דווקא משחזר סוף־סוף הגבר הביתה, נעשה הכי נורא. מפני שאז היו הצעדים שלו, קל ופשוט, מסוגלים להוציא אותי מדעתי, עד שהייתי מתכווצת במיטה ונוהמת ברגזנות. ואם לא די בכך, דופקת על הזגוגית של החדר כדי להבהיר לו את ערותי המבוזה. כן, אני טוענת ובלב מלא, ישנם רגעים שמצעדים רועשים מדי אפשר להשתגע.

זו הייתה סתירה אינטנסיבית: לעתים שיוועתי שייצא הגבר, ולעתים שיוועתי שיחזור הגבר. ושתי התחינות, זו וזו, היו מפתיעות בעוצמתן, מפני שבכל אחת מהן תליתי את אושרי. כשהגבר היה מספר לי בבוקר על כל המקומות שבילה בהם אתמול, ועל כל האנשים והנשים שהוא פגש, בפרצופו הנלהב, הנערי, התרנגולי, הייתי שוב מתעצבנת, כי בחיי, כבר מזמן שעברתי את נלהבות הגיל הזה (על אף שהגבר בוגר ממני בכמה שנים), ובאותו הרגע כל רצוני התגבש לידי כך, שייצא הגבר הזה מן הדלת ולא יחזור לעולם. שיירמס תחת משקלים פיזיים, שייתקל רק בלבבות מזופתים, שיתבזה, שינודה, שיאספוהו נחילי פסאז' דביקים. ובאמת, כשיציאתו של הגבר מן הבית תאמה את רצוני, הייתי לכמה רגעים בעננים. בשניות התפרשתי על כל הבית, סגרתי חלונות, דלתות, העפתי רחשים, פתחתי את המקרר, אכלתי שוקולדים, לבדי, בבית הרחב הזה, בשכונה השכוחה הזו, הילכתי בין החדרים, שמתי מוזיקה, פיזזתי להנאתי, הייתי נכנסת אל חדרו של הגבר למצוא פירורי טבק לעשן, מרגישה את עצמי בעצמי; עכשיו לו היה נכנס הגבר בפאתי הבית הזה ופורע אותי מיחידותי, הייתי מאבדת לחלוטין את הדעת. עד כדי כך היו מורדים בי עצביי. ממש הייתי משתגעת. לו היה נכנס באותו הרגע הגבר הזה, הייתי מסוגלת לכל מיני דברים מזיקים לי או לגבר.

ברגעים האלה הייתי בטוחה שאני מוכרחה לעשות מעשה ולעזוב את הבית. כה הוטב לי בכמה שעות בודדות לבדי, שלא נראתה פעולה נכונה מזו. וכבר רבות היו הפעמים שהחלטתי לעזוב את המגורים המשותפים ולחפש לי בית אחר. וכבר רבות היו הפעמים שהגבר בעצמו התגייס לטובתי וניסה לעזור לי בחיפושים. אבל תמיד נכשלתי ברגע ההחלטה הממשית. תמיד ההישארות נקלה מן העזיבה המסובכת. כי ככלות הכול, ברגעים של נחת, תמיד התעלה הגבר על סך חלקיו, והמהירות שבה יכולתי לחוש אליו חיבה אחרי שנאה הייתה מפתיעה ומשחררת. אף על פי שלא פסקו הרגעים שנמלכתי בדעתי לעזוב.

במיוחד בבוקר, כשהגבר היה סוגר חזק כל כך את המקינטה של הקפה, עד שלא הייתי מצליחה לפתוח אותה. למה הגבר מוכרח לבוא לידי ביטוי במלוא עוצמתו הפיזית, ככה, על הבוקר? למה הוא לא יכול להשהות את כוחותיו לצהריים המוקדמים? אם הגבר היה באותה עת בבית, הייתי נאלצת לבקש שיפתח לי אותה, ואז הוא היה עושה תנועה סיבובית חלשה וחיש היא הייתה נפתחת. אם הוא לא היה בבית, הייתי דופקת את המקינטה על השיש ומקללת אותו.

שלא בפניו, הייתי מקללת את הגבר הרבה. ברגעים שהייתי שקועה במחשבותיי, ואם לא היה דבר מפריע לי, הייתי תוהה, כמה שלא בפניי מקלל אותי הגבר גם הוא? אם שברתי כוס במטבח, והגבר דרך שם יחף, ונפצע, והזיל דם מכף רגלו, לבטח קילל אותי חזק, אני יודעת. אבל הקללות הן חלק מן המרקם, שנעשה בתוך הבית, ביני ובין הגבר, בלתי נמנע.

כפי שלא תמיד יש בי סבלנות לראות את הגבר על הבוקר; וכי מה אפשר לעשות? לא תמיד עולה בכוחי להביט בעיניים החתוליות שלו עם שחר. להוציא מתוכי מחוות בוקר טוב, חיוך דל, היי חטוף, הינף יד. ואכן, ביחס לגבר, ביטלתי את סנטימנט הנימוסיות, וכשלא היה בידי קמצוץ של כוח הייתי חולפת על פניו גם בלי מחווה. בלי מבט. בלי שלום. ועם זה, הייתי סמוכה, צריך הגבר לדעת להתמודד. בהתחלה, לא פעם, נהיה הגבר מעט תוקפן כלפיי ברגעים האלה, אבל לאט־לאט ניכר שידע, יותר ויותר, פחות לקחת אותי ללב.

כי בכל זאת, כבני־תמותה סתגלנים, למדנו ללמוד זה את זה. עם כל סיבוכה של קרבתנו הבלתי נמנעת, ידענו שאנחנו בוחרים בה. ידענו שאנחנו יכולים גם אחרת. סיבת ההישארות לא הייתה ברורה, כי מה שקיבלנו אחד מן השני מעולם לא הובהר בפנינו. ואף על פי כן, נדמה היה שכל אחד אוחז איזה נכס סמוי באחר, דבר־מה שאפילו עם עצמו הוא לא יודע לקוראו בשם.

אולי הדבר היה שמישהו רואה אותך במקומות הקצה. שמישהו מזהה אותך עם האבק הנערם בפינות של הבית, עם הכלים המותשים בכיור, עם הפסיפלורה הנובלת מרוב בושה בחצר. אולי היה זה עצם הדבר שמישהו רואה אותך כה ברור, כה מזוקק, כה בלתי מחמיא, שלא היה עוד מאבק על הרושם.

אולי היה זה החופש לפרוק את הסיבוכים התורשתיים שבמערכות העצבים. להתפלש בתוך המזג הקטנוני ביחד. לעשות מעגלים סביב עניינים שלא מחזיקים די בשביל צורה. ידעתי את סיבוכיי, וידעתי לפחות כמה מחסרונותיי. כפי שידעתי באילו היבטים היה יתרונו של הגבר עליי. הוא היה אנליטי ממני, חברותי ממני, חזק ממני, ונרדם בקלות (ובאמת, בכל אותו הזמן שבו חייתי עם הגבר, לא נוכחתי, אף לא פעם אחת, ששנתו עברה עליו בקושי; שזה, איך אומר, מה עוד אבקש מלבד ששנתי, לעולם, לא תעבור עליי בקושי.) אך לא יכולתי ליטול את כל קשיי על הגבר. לא יכולתי לערוך באופן תמידי את ההשוואה הזו ביני לבינו. עם עולמו שקק, חשתי שאצלי נובל, ואם עולמי היה יפה באיזה יום, חשתי ששלו כפליים. היו לו ענפים רבים משלי להיאחז בהם, היה לו עבר, הייתה לו מסורת, הוא היה החלטי, הוא היה מסוקס, הוא היה הולך בפאסון של ממהר גם כשסתם הלך לשירותים, הוא היה דתי לשעבר, שהיה נפגש עם עוד חבר, שהיה גם דתי לשעבר, ויחד הם היו שני נלבבים מלאי־לב שליבו את הקולות זה של זה והתווכחו על דברי חכמים, הוא היה אנרגטי, מתלבש יפה, מרובה תיקים, מתלהב משטויות, מתגבר על קשיים, הפכפך, ובעיקר, לא מפחד מן העימות. מן הצליל של המילה הישירה והכואבת שנאמרת בקול.

פעם אחת אמר לי: “הלוואי שהייתי משכיל כמוך.” פעם אחרת כינה אותי: “יעני אינטלקטואלית”. ידעתי כיצד לחלץ מן הגבר שנאה, וידעתי כיצד לחלץ מן הגבר אהבה, ידעתי מה לעשות בשביל שיראני בעיניים טובות, וידעתי מה לעשות בשביל שיראני בעיניים מאוסות. ויותר מכל ידעתי שציר הקשר הזה סבוך מדי כדי לתת לו צבע חד. לעתים התלבתה ביני ובין הגבר כזאת שנאה שהייתי מכריזה בתוכי: שום הזדהות איני רוצה עם הגבר הזה. האיבה שכנה בכל מילה. בכל תזוזה. בכל מחווה. הדירה הייתה צרה על שנינו. ביחד, נעשה ברור ובוטה, כבר לא נצליח. אך חוסר התזוזה של אף אחד ממקומו נעשה להצהרת אהבה אילמת. כמו הוכחה בלתי־רצונית. סדר היום שנתגבש כאילו גבר עלינו. היה כוח לרוטינה המשותפת. היה כוח לידע שצברנו אחד על השני: הנרמול של התסבוכת. הנרמול של המעוות.

הייתי מתעוררת לפניו. הוא היה הולך לישון אחרי. לפעמים, בלילה, כשכבר הייתי ישנה הוא היה מסמס לי: “מסתובבת?”, ורק בבוקר ראיתי שרצה שניפגש. לעתים נדירות היינו נפגשים מחוץ לבית, שותים קפה או במקרה נתקלים זו בזה באמצע הרחוב, ממשיכים ביחד לפה, אחר כך לשם, מתלהטים בכל מיני התפלספויות, מדברים בספירלות על זהויות מבית, מדברים על הבית, הו־הו, מדברים על הבית, נאבקים במונחים, בהכרעות, בשינויים. ברגעים האלה הייתי משוועת: רק שלא ימאיס עליי הגבר הזה במו ידיו את חיותו. רק שיישאר זהוב כזה, חינני כזה, עם עיני החתול הזה, והחזה השעיר הזה, כי בשעות האלה הייתי, חד וחלק, מסוגלת להמשיך עם הגבר הזה לכיוון הנצח. שאספר לו, והוא יספר לי, שאפנה אליו, והוא יפנה אליי. להיוולד עם יופי כמו של הגבר הזה, זה לא עניין טריוויאלי, אני מנסה להסביר לו, אני מנסה להסביר לי. לא ידעתי עייפות מן הגבר הזה. לא ידעתי מאיסות מן הגבר הזה. היו כאלה שעות: שמעתי אותו אומר לי את המילים הכי נכונות ויפות, שמעתי אותי אומרת לו מילים, הכי נכונות ויפות. אני מצטטת את הגבר, הגבר מצטט אותי. ויחד אנחנו מדברים על הרגלים, על בהלות, על בחורות. מבלי משים, גם אני נעשית לגבר. ובעודנו משוחחים שיחה של גבר אל גבר: גם אני לא עומדת בפני היופי הזה שלהן, גם אותי הן הורסות כליל, גם אותי ניתן להדליק ולכבות, לכבות ולהדליק, גם אני יודעת להתל בהן, גם הן יודעת להתל בי. אני מטכסת עצות לגבר. הגבר מטכס עצות לי. בסוף, אני אומרת לו, מה אני אומרת לאישה כשאני רוצה לומר לה לא: הגבר צוחק. אחר כך אומר: “טוב, את בחורה יפה,” ואני שבה להיות אישה מן הבטן, מן הַפְּנִים. אחר כך אומר לי הגבר שרוצה לקפוץ אל מקום כזה, בית כזה, מסיבה כזו, שם גועשים כל מיני עניינים שאיני מצויה בהם. מכאן אני אומרת לגבר שאני לא מצטרפת. מכאן, אני אומרת לגבר, שימשיך לו הלאה לבילוייו, הוא וחיותו הבלתי נגמרת, הוא ומרצו שלא־יודע־די. מפה, שימשיך לבד. אחרי ככלות הכול, כל אחד ותמריץ חייו שלו. אני אומרת לעצמי בלב. שנייה לפני שאנחנו מתפצלים.

נכון שדווקא אז כמעט ויכולתי לומר לו שאני מעדיפה שלא ילך, שאני מעדיפה שנשב עוד קצת, שהעיר הזאת בשבילי היא מאבק, שכרגע נחתה עלי הרוח ואני מלאת חיבה, שכרגע אני שופעת סבלנות, לחיוכו, לדיבורו, לגזרתו, לשעתו, אבל אני לא אומרת, והגבר עט עם אופניו למסלולו, ומתאדה כמטאור בשביל חלב.

אוגוסט נהדר. אפשר להשתגע.

קיבלתי מכתב ממאנסי. מכתב קצר מאוד. זה חודשים שלא כתבה לי כלום. היא עובדת בבית־החולים; אחות רחמניה. היא מצטיינת מאוד. תיכף כשנכנסתי לחזית – נכנסה היא לבית החולים. עזבה את הבימה, את מחיאות הכפיים, את היין ואת הלילה וקידשה את חייה בטיפול בחולים ופצועים.

שלוש שורות כותבת היא:

"אביגדור,

אני חולמת בזמן האחרון חלומות נוראים. סיוטי שיגעון. אני כבר רואה אותך מת. אני כבר יוצאת מדעתי.

מאנסי"

מכתב נורא.

נורא הוא לא משום שהיא סובלת, אלא משום שמכתבים כאלה מביאים פה את המוות. בזמן האחרון עברה שם בעיר כעין איזו רוח־נבואה במחנה הנשים האוהבות: חוזות הן “גלויות עיניים” את סופו של האדם האהוב עליהן. בושה לדבר על זה – אך העובדה היא עובדה. הגפרייטר² צ’יז’יק, חייל סלובאקי נחמד, היה איכר וסנדלר כאחד שם בכפר, קיבל מכתב מאת אהובתו־כלתו, שבו היא כתבה לו, שחזתה אותו בחלומה כשראשו נקוב מפולש. – צחקנו למכתב – ואולם לא עברו ימים מועטים והגפרייטר נפל חלל בשעת אכילתו: הכדור נכנס לו ברקתו השמאלית ויצא בימנית.

מקרה זה לא היה יחיד במינו. נבואות הנשים התקיימו לא פעם. מובן שאנחנו ראינו רק את התקיימותן של הנבואות ולא את אלה שלא נתקיימו. אך – רק בתחילה חשבנו ככה. עברו חודשים אחדים ומכתבי הנבואה היו לזוועה בקרבנו. הצער הגדול והגעגועים הכבירים של לב האשה הקשורה בבן־זוגה – היה ממתח ומעדן את עצביהן ואת חושיהן עד כדי אֶפִּילֶפּטיקה נבואית. כל שלא שהה בחזית לכל הפחות שנה אחת – אל יצטחק על זה. – אם לצחוק – הרי לנו יש הרשות להצטחק: אנחנו ראינו מה שראינו. מפקד הבאטאליון השלישי שלנו, שר־המאה בֶּרגר, נקרע בידי רימון – ובכיסו מצאו את מכתב־אהובתו, הכותבת לו, שעשתה שלום עם אשתו (איזה צער הוא זה, המכריח את האשה “האהובה” ללכת ולעשות שלום עם אשת אהובהּ! ואיזה צער הוא זה, המושיט את יד האשה לאהובת בעלה!), יען כי ראתה בחלומה, שהוא, שר־האלף, קרוע לגזרים ומתחנן בגסיסתו, שהיא תלך אל אשתו לכרות איתה ברית שלום!

הגנראל גוּטהאגן קיבל מכתב מוזר מאוד מאת בתו, שבו היא כותבת לו: "אבא היקר, השפחה שלנו אומרת כל הזמן, שאיזה ריח נורא מחניק אותה בימים האחרונים, והריח הרע נודף – תסלח לי אבא היקר שלי! – ממך, מגופך. אני מבינה: אתם שם מתגוללים בכל מיני סחי בשעת ההכרח. אני יודעת זאת. – אני מבקשת ממך, לשמור על עצמך אבא היקר; התרחץ עד כמה שאפשר גם שם, כמו שאוהב אתה להתרחץ בכל יום במים קרים אפילו בחורף – "

הגנראל תמה על המכתב, אך לא בלי בת־צחוק. בתו היקרה והנחמדה, צעירה בעלת אינטליגנציה גבוהה – ואיך היא אינה יודעת, שהגנראל אינו מתגלגל בכל סחי? הגנראל סוף־סוף נמצא בדירה הגונה למדי אפילו במלחמה. – ואיך היא שומעת לפטפוטי המשרתת הטיפשה?

ומותו של הגנראל גוטהאגן היה בכל־זאת על פי הרֶצִיפֶּה³ המוזר של שפחתו. המשרת הצבאי שלו השתגע (ואולי לא השתגע, ורק המפקדה העליונה מצאה לנחוץ להודיע על השתגעותו) ורצח את אדונו ותחב את הגופה אל תוך בית־הכיסא בכפר לאזארוֹבקה, בחצר הארמון פון־ויליצקי.

מה זה? טלפאתיה? – נבואה?

מי זה יודע, מה זאת נבואה, טלפאתיה, אפילפטיקה, שיגעון, חוש־המרחק וכדומה?

“ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים”.

ואולם אם שם בעיר הֶעֱדִינו והִשְׂגִיבו הצער והגעגועים את נפש המתגעגעות געגועי־מוות על אהוב נפשן – הרי חייל־המערכה עצמו, שנוסף על הגעגועים שלו הביתה סבל “גם” את יסורי־המוות עצמם, נפשו של חייל־המערכה הלכה הלוך והיעשות לדקה, שקופה, עדינה ורַגישית עד כדי “מעשי ניסים” ממש. עצבי האדם, המצורף והמזוקק ביסורי־המלחמה, היו לכעין רשת־קרניים עדינה, הקורנת למרחקים וקולטת שם את הצורות, הקולות והתנועות. – העיתונים מדברים בזמן האחרון על איזו אמצאה מפליאה בטכניקה, העלולה לקלוט את הקולות מכל קצווי העולם ולמוסרם לאוזנינו; ומדברים גם על “ראי־פלאים” כזה, שבקרוב יצליחו לקלוט בו גם את הדמויות ממרחקים ולמוסרן לעינינו. מי יודע? אולי באמת נצליח גם לאלה. אני כשאני לעצמי מאמין אמונה מוחלטת גם בפלאים גדולים מזה בידי האדם. – ואולם אם אנו מסוגלים לעשות מכונה כזו – הרי מאמין אני גם “בנבואה” בצורה “פיסית” פשוטה, שעשתה פעם נפלאות, מבלי שהמדע הספיק לחקור אותם ולעמוד על החוק הריאלי שבהם. מאמין אני יותר באותה המכונה הנפלאה הידועה בשם “הוֹמוֹ סאפּיֶנס”, “האדם החכם”, המוכשרת – כשרון פּוֹטֶנציאלי לעת עתה – לקרון מתוך עצמה קרני־קליטה למרחקים. – ואם נכונה היא ההשערה, שאותו הפרופסור איינשטיין, שמרבים בזמן האחרון לדבר עליו בעיתונים, צודק בתיאוריה שלו, שאין מקום לחוד וזמן לחוד, ושהזמן אינו אלא הדִימֶנזיה הרביעית של המקום – הרי מדוע אי־אפשר שמכונת־"הנפש" שלנו תקלוט לא רק את הנמצא בריחוק־מקום, אלא גם בריחוק־זמן? – גם בעבר וגם בעתיד? מדוע לא? הן לפי התיאוריה הזו אין עבר ואין עתיד בכלל, כשם שאין במקום עבר ועתיד – מדוע לא?

על כל פנים – עצבינו אנו בבור־המוות רחוקים כבר מהיות חוטי־בשר בלבד. במידה שאני מתבונן בנו בעצמנו, באנשַי השונים ובי בעצמי – רואה אני שלא דיבורנו ולא תנועתנו אינם דומים למה שהיינו שם בעיר בטרם עבר עלינו מה שעבר. מדברים אנו כמו ברמזים, אחד מבין את השני כמעט בלי מלים. ולפעמים מיותרת היא המלה לגמרי. ולא רק מיותרת אלא יותר משהיא מועילה – מקלקלת היא. מי זה אמר, שלא ניתן הדיבור אלא בשביל לכסות את מחשבותינו? – נכון. – מביט אני באחד מאנשַי, האינפאנטריסט⁴ גאבּוֹר בּאלקאני ומרגיש אליו אהבה כזו, שמעולם לא טעמתי את טעמה לגבי גבר. העלם הזה, כולו מלא אהדת נועַם בשבילי. ובמקום לגלות לו את זה – אומר אני כל מיני מלים, מדבר בעקיפין, מפטפט – אך הוא מרגיש את אהבתי אליו. – למרות המלים שלי! השני שבאנשַי רועד כל הזמן מפחד, שמא אסכן את חיי – עושה הוא כל מיני מעשי־קונדס בשעת מהומת הקרב כדי להגן על גופי ו"לכסות" אותי. ולבסוף, כשאני יוצא “נקי” מתוך הסכנה – עומד הוא או יושב ממולי ומלטף אותי בעיניו ומפטפט מלים, מסַפר שטויות – ואני מבין ממבטו שלא את זה רוצה הוא להגיד; בהחלט לא. רוצה הוא להגיד לי, כמה מאושר הוא, שנשארתי בחיים איתו וכעת יכול הוא לראות אותי ולחיות איתי יחד. – והמשרת הצעיר שלי, זה המחרף ומגדף אותי ככלב, בשעה שאינני שומר על עצמי – אומר תמיד את ההיפך ממה שהוא רוצה להגיד באמת.

אך לא את זה רוצה אני להגיד – חשובה מזה היא העובדה, שכמעט כל אחד מאיתנו מרגיש תמיד במחשבותיו של רעהו. האחד חולם את געגועיו של השני, השני קורא את רעיונותיו של השלישי והשלישי רואה כבחלום את מותו המתקרב של הרביעי – וכל זה ביחד מתמזג בנו להארמוניה אחת גדולה ונפלאה: לאהבה כזו, ששום חכם יווני ונביא עברי לא חלם עליה מעולם. ואהבה זו באה לפעמים קרובות לידי גילוי פתאומי, מבלי שנתכונן לו מראש; מבלי שנדבר על האהבה הזו.

יום אוגוסט. נהדר, מסמא עיניים. הסתיו הרך מלביש את כל הטבע אדרת־צַער של מלכות־החידלון הכבירה. השמש השוקעת בוערת – ואנחנו שוכבים פרקדנים ועינינו נעוצות בשמש. נדמה לי ששומע אני את קול גלגל השמש: את רעש הפּרוֹטוּבֶּראנצים ⁵הכבירים ממרחק של מאה וחמישים מילונים קילומטרים. – שומע בהחלט. – ובתוך כדי שכיבת כולנו – איזה יגון גדול ועמוק פורש על כולנו את כנפיו הצחורות וממזג את כולנו לנפש אחת כבירה, הכואבת בלי פצעים, המצטערת מבלי לדעת על מה והמתגעגעת מבלי כל מטרה.

אבא שלנו מת. ביום שהוא מת אמא שלי אמרה לי לבוא הביתה, היא עוד לא מזמינה את האמבולנס, היא שומרת לי אותו. היה לה מובן מאליו שארצה לראות אותו מת. לקחתי מונית מירושלים. לא רציתי לנהוג, חשבתי שאני אבכה כל הדרך. בסוף לא בכיתי בכלל. בירידות נדלקו לנהג כל מיני נורות בקרה בדשבורד וחששתי שאין לו שמן ברקס ושאני הולכת למות. לא רציתי למות בשער הגיא. הנהג אמר לי שיהיה בסדר אבל אני התעקשתי לרדת ושישלחו לי מהתחנה מונית חלופית. הוא לא רצה להשאיר אותי שם אבל בסוף התייאש, השליך לעברי את הווסט הצהוב שמתחת למושב שלו ונסע.

ישבתי על המעקה, זוהרת בחשכה. ראיתי את הסילואטות של המשוריינים. חשבתי על המוות שאבא שלי הצליח לחמוק ממנו ב־48'. כשהייתי בהיריון אבא שלי התקשר אליי יום אחד באמצע שיעור. התנצלתי בפני הסטודנטים ועניתי לו. תמיד עניתי לו. הוא אמר לי “יש לך עט? חשבתי על כמה שמות לילד,” ובלי לחכות לתשובה אמר שהוא מעדיף נגב, אבל גם יפתח זה שם יפה, ואם לא נראה לי, אז הראל. “אבא, אלה החטיבות של הפלמ”ח, כן?" אמרתי. “אלה יופי של שמות.” הוא אמר, וניתק.

בימים האחרונים של חייו שקע בהדרגה למצב של תרדמה מיוסרת. הוא חש שסלעים רובצים עליו. ביקש שנסיר ממנו את בולי העץ. רצה שנזמין משטרה. ואמבולנס. המורפיום עזר רק באופן חלקי. לפעמים ישבנו לידו והחזקנו לו את היד. לפעמים הלכנו לסלון וסגרנו את הדלת. ביום שאחותי תמר הגיעה לארץ היא ישבה איתו בחדר, וכשהלכה לסלון הוא הפסיק לנשום.

בלילה, אחרי שסוף־סוף הגעתי מירושלים, פגשתי את אבי המת. לשמחתי הוא דמה באופן מכמיר לב לאבי החי. אחרי זמן מה הגיע אמבולנס בלי סירנות לאסוף אותו. שני בחורים, סדין ואלונקה. הם לא מצאו את המסקינג טייפ שלהם. הם ישבו על קצה הספה בסלון ושתו קפה עם אמי בזמן שתמר ואני חיפשנו בארון הסטוקים של אבא שלנו את הדבק המתאים ביותר לרגע הזה. אבא שלנו היה אספן כפייתי של ציוד משרדי. בשנים שלפני אופיס דיפו, היה חוזר מחודשי עבודה בארצות הברית עם ניירות דבק בריח אמריקה, בלוקים צהובים, מהדקי נייר שחורים בכל הגדלים, נעצים עם ראש שטוח ונעצים עם ראש בולט, תיקיות אקורדיון מקרטון חום, אשר מתישהו יכתוב עליהן בכתב ידו המזוהה “שונות” או “אוניברסיטת מישיגן – מסמכים: 81’–83”. הבחורים עטפו את אבי בסדין והדביקו אותו במסקינג טייפ שלו. תמר נתנה להם את הבגדים שבחרה לו, שיכינו אותו לקבורה. היא הכניסה לכיס הפנימי של מעיל העור מלונדון של שנות השישים את הארנק שלו, כדי שיהיה נינוח ורגוע לנצח. חזרתי במונית לירושלים. דמיינתי שהבחורים עוצרים עם האמבולנס לקנות סיגריות, מוצאים על הרצפה מתחת למושב הקדמי את גליל המסקינג טייפ שלהם. דמיינתי שאבא שלי מסיר את הסדין ומבקש שיקנו לו פאקט של אירופה. דמיינתי שהם שותים וודקה רדבול ומעשנים נרגילה בדירה של אחד מהם, בזמן שאבא שלי שוכב בחניה מחוץ לבניין. קיוויתי שהמסקינג טייפ לא ייפתח, שלא יראה את התקרה המלוכלכת של האמבולנס.

ביום של הלוויה נסענו יואב, תמר ואני לקיבוץ עינת באוטו שלנו. יואב נהג, תמר ישבה לידו. אני ישבתי מאחורה עם הסלקל. היו אלה ימים שבהם ליאם, הבן הבכור שלי, היה מזוהה עם האלמנט שאחסן אותו. “קח את העגלה,” הייתי אומרת ליואב, או “אתה שם עין על הטרמפולינה?”

אמא שלי נסעה באוטו אחר עם סנדרה, אחותה שהגיעה יום קודם לכן מסקוטלנד לכבוד הלוויה, ועם מרילו, שהגיעה לפני שנים מהפיליפינים לטפל בזקנים ישראלים. יש כאלה שמספרים שהמטפלים הפיליפינים נעשים ממש חלק מהמשפחה. אצלנו זה לא היה ככה. היה ברור שמרילו לא נהנית באופן מיוחד מהטיפול באבי, באותה המידה שבה הוא לא נהנה להיות מטופל. הוא לא נכנס לה ללב והיא לא נכנסה לו ללב. במשפחה שלנו אין כל כך מקום בלב לאנשים נוספים. אמא שלי חשדה שמרילו גונבת מהם אורז. “ואם כן,” אמרתי, “אז מה?” היא אמרה: “מי שגונב אורז יכול לגנוב ממך גם כסף.” אני חשבתי שמי שגונב ממך אורז לא מסוגל לגנוב ממך כסף, ולכן הוא גונב אורז. כך או כך מרילו הגיעה ללוויה, אולי עם חבילת אורז אחרונה בתיקה לאות פרידה.

תמר התנדבה לזהות את אבא שלנו לפני הקבורה. כשחזרה שאלתי אותה “הוא בסדר?” והיא אמרה שהוא נראה נהדר ולבוש כמו שצריך והארנק במקום. היא הכניסה לארנק תמונות שלי ושלה ושל אמא שלנו.

ידעתי שאולי תמר שיקרה ואבא שלנו לא נראה נהדר. אולי הוא מסריח מנרגילה אפרסק, אולי עיניו נוקרו, אולי כיבו עליו סיגריות אירופה, אולי יש לו חתיכת מסקינג טייפ מאמריקה על הפה. אבל תמר היא אחותי הגדולה וכשהיא יכולה היא שומרת עליי.

*

כמה שנים לפני שמת, המוח של אבא שלי התחיל לתעתע בו. יום אחד הוא לא הצליח לפתור סודוקו. מצחו התקמט בדאגה מעל העיתון, הוא הרגיש שמשהו חומק ממנו ולא ידע מה. הדף של הסודוקו התמלא במשוואות מורכבות ובחישובים שלקוחים מעולמות אחרים, וכשהם מופעלים על פשטותו של הסודוקו הם מובילים בהכרח למבוי סתום.

אבא שלי ואני הלכנו עם משי הכלבה לבית הקפה במרכז המסחרי שליד הבית שלו ושל אמא שלי. זה אף פעם לא היה הבית שלי. זה היה הבית שהם עברו אליו כדי שהיא תוכל לטפל בו בנוחות יחסית, וכדי שהוא יוכל למות בנוחות יחסית. ציפורני רגליה של משי תקתקו על המדרכה, והתתחברו לצלילי נקישת המקל של אבא שלי. גם אני יצרתי צליל כלשהו בהליכה, אבל לא היה מי שישים לב אליו.

בבית הקפה, אבא שלי מילא את כיסיו בשקיות סוכר חומות. כשהזכרתי לו שהוא סוכרתי הוא רוקן את כיסיו ומילא אותם בשקיות סוכרזית ורודות. כשהזכרתי לו שיש לו סוכרזית בבית הוא ביקש ממני לא להתערב. שתקתי, והוא נתן למשי סוכר מתוך שקית. כשאמרתי לו שהיא תשלשל, הוא התעלם ממני.

בדרך הביתה מהמרכז עצרה אותנו נערה במדי צופים. היא שאלה את אבא שלי אם היא יכולה לעזור לו לחצות את הכביש. היא סיפרה שהם קיבלו משימה: לעזור למישהו. אבא שלי נרתם למשימה באותו אופן שנרתם להקמת המדינה, בתחושה של שליחות וגאווה. הנערה נתנה לו יד, אני אחזתי ברצועה של משי, ושלושתינו חצינו את הכביש. הנערה הודתה לאבי. היא סימנה לחברותיה “וי” באצבעות והן הביטו בה בקנאה. אבא שלי הציע להן גם לעזור לו לחצות את הכביש והן נענו בשמחה. אבא שלי חצה את מעבר החצייה מצד לצד, הלוך ושוב, פעם עם זו ופעם עם זו, עד שכל הצופות מילאו את המשימה. אחרי שהאחרונה עזרה לו לחצות את הכביש, חצינו אני והוא ומשי הכלבה לצד של הבית, והתיישבנו לנוח על ספסל. אבא שלי היה עייף מהחציות המרובות, אבל מרוצה. אני הבטתי בנערות מתרחקות בשמחה, זוהרות בחום הנעים של להיות ילדה טובה.

*

בדירה הקודמת, הקטנה, זו שהייתה הבית שלי, היה מסדרון שחיבר בין החדר שלי ושל אחותי תמר לחדר של אמא ואבא שלנו. בסוף המסדרון, בחדר ההורים, עמד הארון הגדול של התרופות והמגבות. בשנות ילדותנו הוא היה הארון הגדול של המצעים והמגבות. אבל עם השנים, ארון התרופות עם המראה בחדר האמבטיה התמלא באדוויל ובטמפונים ופלסטרים. וכשנכנסו הכדורים הקטנים בשביל הלב, אלא שאסור לצאת מהבית בלעדיהם, היה צריך לעשות להם מקום. איתם הגיעו קופסאות של אַנַלַפְּריל או כפי שנקרא לפעמים אַנַלַדֶקס, וגם דֶרַלין והרבה אספירין. תקופה קצרה אחרי הצנתור השני הגיעו האינסולין ואיתו המזרק והמכשיר למדידת רמת הסוכר בדם, או כמו שאבא שלנו קרא להם “מזריקוביץ” ו"מדידוביץ". אחרי כמה שנים הוא נזקק לטַמוקְסִיפן, ואיתו הגיעו הבחילות, ועם הבחילות הפְּרַאמין. כששום דבר אחר לא עזר היה צריך לפנות מקום לפֶּרְקוסֶט. שימוש חוזר בפֶּרְקוסֶט גרם לצורך בלוסֶק. כשהתקופה של הטַמוקְסִיפן הסתיימה אבא שלנו התחיל טיפול ניסיוני במנות גדולות של ויטמין סי, והיה צריך לפנות עוד מדף. ויטמין הסי עשה עבודה טובה אז הצטרפו עוד תוספי מזון, כמוסות שום, ליבֶר אַפ. למגבות בבית שלנו היה ריח משונה של ויטמינים ואופיאטים ותקווה.

אחרי שתמר בלעה חופן כדורים מהמדף של הסרטן ומגבות הפנים, היא העירה אותי וסיפרה לי. אני נעלתי נעליים והערתי את אמא שלנו. אמא שלנו נעלה נעליים, ולא העירה את אבא שלנו. נסענו מהר לאיכילוב. תמר ואני ישבנו יחד במושב האחורי כמו כשהיינו ילדות, למרות רישיונות הנהיגה שכבר היו לשתינו. אמא שלנו לא אמרה מילה. אחרי ששטפו לתמר את הקיבה אמא שלנו נסעה הביתה לספר לאבא שלנו. תמר ישנה ואני יצאתי לעשן. כשחזרתי תמר הייתה ערה וכעסה כי בצמיד הזיהוי שענדו לפרק כף ידה היה כתוב חיה תמר זמיר, ולא תמר חיה זמיר. תמר נקראה תמר חיה על שם אמא של אבא שלנו, שמתה מסרטן כשאבא שלנו היה נער, ועוד לא המציאו את כל התרופות שהיו לנו בארון. וכל הזמן ניגשו אל תמר אחיות וקראו לה חיה בקול שקט שבו מדברים עם אנשים שבלעו כדורים. ולא ידעתי אם היא כועסת מזה שהיא חיה או מזה שכולם קוראים לה חיה.

אני לא יודעת איך אבא שלנו הגיב כשאמא שלנו העירה אותו וסיפרה לו. אולי הוא בלע כדור קטן בשביל הלב מהארון של התרופות והמגבות.

הוא הרים את עיניו מהדפים. האולם שמולו היה מלא עד אפס מקום. חמישים ומשהו זוגות עיניים היו נעוצות בו. אף על פי שהיו רשומים לקורס רק ארבעים תלמידים. אבל זה לא היה מפתיע. ההרצאות שלו תמיד היו מלאות. הפרופסור קם ממקומו באטיות ועקף את השולחן, סוקר את הסטודנטים ממרומי קומתו הגבוהה. במשך כמה שניות רק התבונן בהם, מבלי לומר דבר. מבטו התמקד בבלונדינית הממושקפת בשורה השנייה. זה נראה כמו מקום טוב להתחיל ממנו.

“אז איפה היינו?” הוא הציץ פעם נוספת בדפים. “אני אצא מתוך הנחה שכולכם קראתם את המאמר, לכן לא אחזור עליו. בואו נדבר על משהו יותר מעניין. פוקו,” הרים את הספר מול עיניהם, “מדבר כאן על כוח. הכול זה כוח, כך טוען הצרפתי הקירח שלנו. מישהו כאן יודע אולי למה הוא מתכוון?”

כמה ידיים הורמו. תשובות מהוססות נזרקו לחלל. הוא הקשיב בהבעה מתעניינת ואחר חזר לדבר, מרגיש כיצד אחיזתו בקהל הולכת ומתהדקת.

“אז כוח, זהו הנושא שלנו היום. לא כוח במובן של force, לא כוח במובן החיובי, כמו אצל ג’ורג' לוקאס. אני מתכוון לכוח במובן של power, כוח במובן הרע.” הוא הדגיש במקצת את המילה “רע”. הבלונדינית בשורה השנייה נשענה קדימה, על פניה הבעה של ריכוז. “הכוח שפוקו מדבר עליו הוא כמו רשת בלתי נראית. הוא נמצא בכל מקום, הוא אוחז בנו. הוא נמצא בשפה שלנו, במחשבות שלנו, בתרבות שאנחנו צורכים. ראיתם את ‘המטריקס’? זה אותו רעיון. אנחנו חושבים שאנחנו חופשיים,” הוא נעץ בהם את עיניו הכחולות, החודרות. “אבל אנחנו בעצם אסירים. כלואים בתוך עולם שלא אנחנו יצרנו, מאחורי סורגים שאיננו יכולים להבחין בהם. ולעולם, לעולם לא נוכל לצאת החוצה. מה דעתכם?”

הגבר לבן השיער הוציא את המגבת מהתיק וניגב את הזיעה מעל פניו. האימון הפעם היה קשה, תובעני יותר מתמיד. אבל הוא נהנה מן הקושי הזה. נהנה מן ההליכה עד הקצה, מן הצורך להילחם בעצמו, להתגבר על עצמו. במראה שמולו נשקף גבר שרירי ומיוזע, בשנות החמישים לחייו, עם לסת מוצקה וגבות עבותות. רק הבלורית הלבנה והקמטים העמוקים שחרצו את מצחו הזכירו לו שלמרות האימונים, למרות האנרגיה הבלתי נדלית שלו, השנים בכל זאת חלפו. לא לחינם הוא כבר לא נמצא בשטח. הוא התיישב על הספסל והחל להתיר את שרוכי נעליו. תחושת הדם הפועם בשריריו החזירה אותו לרגע לימים אחרים. ימים של אדרנלין שוצף, של לחימה בלתי פוסקת, של סכנה. הוא חשב על צניחות באישון לילה, הרחק מעבר לקווי האויב. מסעות רגליים מפרכים, על פני דיונות אינסופיות של חול טובעני. מבצעים חשאיים, מורכבים, שלא יוכל לדבר עליהם עם איש לעולם. רק הצלקות הכמעט־בלתי־נראות על גופו ועל פרקי ידיו הזכירו לו שלא תמיד כל המבצעים הללו הסתיימו בהצלחה. היו גם פציעות, היו כישלונות, היו חברים לנשק שהלכו לבלי שוב. מה לעשות, חשב לעצמו. מי שבחר בדרך הזאת, מי שבחר להקדיש את חייו למדינה, יודע שיש בדרך הזאת גם הרבה בדידות. הרבה מתח. ויש כאלה שלא עומדים בזה. יש כאלה שמתאבדים, שמאבדים את שפיות דעתם. שמתחילים לפחד מאויבים בלתי נראים, מיצורים מזוויעים שלא נמצאים בשום מקום מלבד בתוך ראשם… טוב, הוא שב וניגב את הזיעה מעל פניו. אלה החיים. צריך להתגבר ולהמשיך. הוא פשט את חולצתו הספוגה בזיעה ופסע אל עבר המקלחת. בעוד זרם המים הלוהט ניתך על גופו מחשבותיו נדדו אל הפגישה הצפויה לו עם מנכ"ל משרד הביטחון. מה הוא יגיד לו? הוא יסביר לו על הסיכונים, על הערכות המצב, על מאזן הכוחות האסטרטגי. יתרכז רק במה שחשוב. בהחלט, חזר ואמר לעצמו. הוא חייב להשאיר את כל הזיכרונות מאחור. להתגבר ולנוע קדימה. איך אומרת הסיסמה הישנה שלנו? רק המעז מנצח.

ברקע התנגן שיר של טום ווייטס. משהו על בדידות, ייסורים, אלכוהוליזם. האיש במעיל השחור אהב את השיר הזה. הוא התיישב ליד הבר והניד בראשו לאדי, בעל המקום: כמו תמיד, ראסטי נייל. מלא עד הסוף. אדי הגיש לו את המשקה והאיש במעיל השחור סקר את המקום. הרבה אנשים יפים היו שם באותו ערב. הרבה שברי שיחות, מבטים, קולות צחוק. מבטו נמשך אל התמונה שאדי תלה ליד הבר, דחוסה בין שתי מראות ענקיות במסגרות זהב. זה היה ציור ישן בצבעי מים. ים סוער, צוק שמצודה עומדת עליו, וסירה קטנה שנאבקת בגלים. הוא לגם מן המשקה. כמו תמיד, תהה האם האיש בסירה מנסה להגיע אל הטירה שבראש הצוק או להפך, מנסה לברוח משם.

פחות מדקה חלפה עד שהיא התיישבה לידו. היא לבשה מעיל צמר כהה והיה לה שיער ארוך ושחור, שנצץ לאורן של המנורות. רק כשהפנתה את ראשה הוא הבחין בעיניים הירוקות, הגדולות ומלאות החיים, ובפנים החיוורות. נראה שהיא נמצאת שם לבדה. הוא הניד לעברה בראשו.

“אפשר להזמין בשבילךְ משהו?”

שניהם לא דיברו הרבה. היא אמרה שהיא סטודנטית אבל לא פירטה מה היא לומדת. היא גם לא ציינה את שמה. הוא לא התעקש. הוא רק נהנה להתבונן בה בזמן שדיברה. לעקוב אחר התנועה של שפתיה הצבועות בגון אדום עז, על רקע הלובן של פניה.

“ומה אמרתַ שאתה עושה?”

הוא סיפר לה שהוא עוסק בכתיבה. בעיקר לטלוויזיה, אבל גם סיפורים קצרים פה ושם. הוא הזכיר כמה פרויקטים שהיה מעורב בהם, ונראה שחלק מהשמות היו מוכרים לה. אחרי המשקה השלישי הוא דיבר קצת גם על הסיפור שהוא עובד עליו עכשיו. סיפור על אדם שכלוא בתוך הדירה שלו, במשך שנים על גבי שנים, מבלי שיהיה מסוגל לצאת החוצה.

“אבל רגע,” היא חייכה, “אז ממה הוא חי? ולמה הוא בעצם לא יכול לצאת?”

הוא הרגיש שהוא מתקשה להסביר. “זה לא משנה ממה הוא חי,” אמר. “נניח שאימא שלו מביאה לו אוכל או משהו. גם הסיבה להסתגרות שלו לא חשובה. כנראה זה התחיל בגלל איזו טראומה או משהו כזה. אבל זה לא באמת משנה. מה שחשוב זה הפחד. הפחד שהמציאות מפילה עליו. הפחד הזה שמכריח אותו להסתגר, לברוח מהעולם, לא להיות במגע עם אף יצור ממשי.” פתאום התעורר בו צורך נואש להבהיר לה את טיבה של האימה המשתקת, המטורפת, חסרת ההיגיון הזו. האימה שמאלצת את גיבור הסיפור שלו להסתגר בדירה מעופשת, לאכול מזון קר מתוך קופסאות שימורים, להעביר שבועות ארוכים מבלי לדבר עם איש מלבד עם הדמויות שבתוך ראשו. בזמן שדיבר הוא שם לב פתאום לכתם של רטיבות על תקרת הפאב. כתם לא גדול, אבל נראה שמרגע לרגע הוא הולך ומתפשט. הייתה שם איזושהי נזילה זה בטוח, חשב לעצמו. צריך להגיד על זה משהו לאדי. מישהו חייב לטפל בזה.

“זה מביא אותנו אל הנושא הבא שלנו,” הפרופסור פשט את מקטורנו וצעד אנה ואנה לאורך הבמה. “הסובייקט הפוסט־מודרני. מישהו מכם אולי שמע עליו? מישהו מכם יכול אולי להגיד משהו על הבחור המסכן הזה?”

כמה קולות צחוק נשמעו. שוב הורמו כמה ידיים. נאמרו כמה תשובות. הפרופסור העיף מבט בשעונו. השיעור כבר כמעט הסתיים, אבל הוא הרגיש שהיה יכול להמשיך ולדבר עוד שעות. מבט מהיר אל עבר הסטודנטים לימד שגם הם היו מוכנים להמשיך ולהקשיב.

“הסובייקט הפוסט־מודרני.” הוא כתב את המילים במהירות על הלוח. “הוא לא ממש סובייקט, לפחות לא במובן האקזיסטנציאלי של המילה, ובוודאי שלא במובן הקרטזיאני שלה. אפשר אולי לדבר עליו כאוסף של השפעות תרבותיות, אוסף של ציטוטים, אוסף של דמויות. כלפי חוץ הוא נראה בסדר. אבל בפנים,” הפרופסור הבליע חיוך “אם מקלפים קצת את המעטה החיצוני, מגלים שאין אף אחד בבית. יש רק חושך, רק פחדים ישנים, ציטוטים מסדרות טלוויזיה, שברי משפטים שנגזרו מכל מיני ספרים או ממאמרים בעיתון.”

אחר כך הוא דימה את תודעתו של הסובייקט הפוסט־מודרני למין כתם של רטיבות, שההשפעות התרבותיות הולכות ומחלחלות לתוכו. כתם חסר צורה, מתפשט, שהגבולות שלו הולכים ומיטשטשים. הוא לא היה בטוח לגמרי שהדימוי שבחר היה מוצלח. אף על פי כן הוא התעקש עליו, נאחז בו. הוא החזיר את מבטו אל הסטודנטים שהאזינו לו בריכוז. אל הבלונדינית בשורה השנייה. הם מבינים בכלל על מה הוא מדבר? הוא לא היה בטוח. לרגע אחד הם נראו לו כולם לא לגמרי ממשיים. הם נדמו בעיניו לנחיל של נמלים מתנועעות. או לכתם גדול וחסר צורה. כתם שמדיף ריחות של עובש, ופחד, ובדידות. כתם שהטיפות נקוות במרכזו ויורדות על הרצפה בקול חרישי. טיפה אחר טיפה. טיפה אחר טיפה.

בזמן שהתגלח הוא חשב על הגרפים. להציג למנכ"ל את הגרפים? אולי עדיף שלא. רק אם הוא יתעקש. עדיף להתמקד בסקירה כללית, במגמות ארוכות טווח, איומים פוטנציאליים. הוא העביר את מכונת הגילוח על פני סנטרו הרבוע. הייתה איזו עקשנות בסנטר הזה. איזו עוצמה החלטית, נכונות להתמודד עם כל סכנה שיזמנו לו החיים. ואכן, החיים באמת זימנו לו לא מעט סכנות. לא מעט מסעות ארוכים בחשכה. לא מעט מבצעים שהשתבשו. פצעים עמוקים שלא הגלידו. קרבות נואשים, אכזריים, מדממים. הוא חזר במחשבותיו אל המשימה ההיא, לפני כמה, עשר שנים? כן, משהו כזה. לפני משהו כמו עשר שנים. הכול השתבש במשימה ההיא. הכול כולל הכול. כולם נטשו אותו, או שנהרגו. אף אחד לא היה במקום שבו הוא אמור היה להיות. ולא היה היגיון בשום דבר, שום טיפה של היגיון. הוא העביר את אצבעותיו על לחיו המצולקת. הוא עדיין זכר איך נמלט לבדו, פצוע, אל דירת המסתור והסתגר בה. בחוץ השתרעה עיר לא מוכרת. עיר מזרח־תיכונית, עצומת ממדים, צפופה ומהבילה. עיר מלאה בסוכני חרש, בכוחות אויב, בגברים בעלי פרצופים אטומים שאת שפתם לא הבין. בתוך הדירה הוא שכב פצוע, מדמם. הכרתו הולכת ומתערפלת. הגבולות בין היום והלילה, בין הדמויות שבתוך ראשו לדמויות שבחוץ, הולכים ומיטשטשים. כל יציאה החוצה, כל הליכה לבנק או למכולת, הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. הוא ידע בוודאות שהם מחכים לו שם בחוץ, מחפשים אחריו, מצפים ללכוד אותו. ולכן הוא כמעט ולא יצא. רק שכב לו שם יום ולילה, על הספה המטונפת, אוחז בסכין בין אצבעותיו. מתבונן בכתמים שעל התקרה. בדם ההולך ואוזל מגופו. טיפה אחר טיפה. יום אחרי יום. לשבריר שנייה הכול ניטשטש סביבו. הוא נאחז בכיור, מנסה להסדיר את נשימתו. ואיך הסיפור הזה הסתיים, איך הוא נחלץ משם? לרגע אחד לא הצליח להיזכר איך בסופו של דבר נחלץ משם. הם הגיעו לאסוף אותו? הפעילו את תכנית החילוץ? כן, כנראה שזה מה שקרה. אבל הוא לא היה מסוגל לזכור כיצד בדיוק זה קרה.

“אבל רגע אחד,” הצחוק שלה נשמע כעת שתוי למדי. “אבל אם הוא כל הזמן נמצא בתוך הדירה שלו, ואף פעם לא פוגש אף אחד, אז מה מעניין בזה? כאילו, למה שמישהו פאקינג ירצה לקרוא את זה?”

שאלה טובה. הוא רוקן את הכוס בלגימה וסימן לאדי שיביא לו עוד אחת. “שאלת שאלה מצוינת. אבל את צריכה להבין שהוא לא לגמרי חי בתוך המציאות, האיש הזה. לפחות לא רק בתוך המציאות. הוא חי בתוך הדמיונות שלו, בין כל הדמויות והעולמות שמאכלסים את הראש שלו. את מבינה?” כעת הוא כבר לא דיבר אליה. כעת הוא פנה לחלל הפאב, אל אדי, אל דמותו שנשקפה במראה הממוסגרת בזהב. “האיש הזה, הוא לא באמת נמצא לבד. לא במובן הפשוט. הוא מרצה כל הזמן בפני קהל דמיוני. הוא נזכר בהרפתקאות שמעולם לא התרחשו. הוא מתחיל עם בחורות שלא באמת נמצאות שם. בראש שלו הוא עושה דברים, פועל בעולם. בראש שלו הוא לגמרי זכר אלפא. במציאות לעומת זאת…” לרגע אחד קולו השתתק. מה קורה במציאות? לרגע אחד הוא יכול היה לראות לנגד עיניו את גיבור הסיפור שלו, כפי שהוא נראה במציאות. פרוע, לא מגולח, משוטט אנה ואנה בתוך הדירה המטונפת שלו. דירה שבה הדלת תמיד נעולה והתריסים לעולם מוּגפים. הוא ראה אותו נתקל בבקבוקים ריקים, ממלמל לעצמו, מדשדש ברגליים יחפות בתוך שלולית של מים מעופשים. ולאחר מכן נשכב על הספה המרוטה ובוהה בכתמי הרטיבות המתפשטים על התקרה. במים שמטפטפים ללא הפוגה. טיפה אחר טיפה. טיפה אחר טיפה. לשנייה אחת הדמות הזאת הייתה ממשית לגמרי. ממשית בהרבה מהבחורה היפה שלצדו, או מאדי, או מיתר הפרצופים המטושטשים למחצה שאכלסו את הפאב.

הפרופסור אסף את ניירותיו. “זה הכול להיום רבותיי,” הוא חייך לעבר הסטודנטים שגדשו את האולם. “בפעם הבאה נעסוק במשהו קצת יותר שמח, במושג הקרנבל אצל באחטין. תקראו בבקשה לשבוע הבא את פריטים אחת־עשרה עד שלוש־עשרה בסילבוס שלכם.”

והוא קם באנחה מהספה ועשה את דרכו לעבר המקרר. כמו תמיד התעלם משלולית המים שהלכה ונקוותה מתחת לרגליו היחפות.

אביב 1999

הנחתי בחיקי את המעטפה הלבנה עם הבולים היפים והאותיות התמות שציירו את שמי וכתובתי, וחשתי שהיא מבעירה בי אש שלא ידעתי שיש בי עוד. הנה, סוף־סוף, היא שולחת אלי אות חיים. כמעט חצי מאה אני מנסה למצוא את לילי. במשך כל השנים האלה, גם לאחר שנישאתי, והולדתי ילדים, ובגרתי, ושיבה זרקה בשערי, עוד ניסיתי למצוא אותה והעליתי חרס. ומאז שהבראתי מהתקף לב פתאומי אחז בי פחד שמא שוב יפקע לבי ואמות בלי שאדע מה עלה בגורלה. התחלתי לפרסם מודעות קטנות ונואשות בשני עיתונים מקומיים, האחד בעיר הבירה בארצי הישנה והאחר בעיר הולדתי, עירי האבודה. וכל השנים האלה – כלום. כאילו בלעה אותה האדמה. והנה, עכשיו, כחצי מאה לאחר שאבדה לי לילי שלי, שליתי מתיבת הדואר את המכתב ממנה, הנתון במעטפה ארוכה ואותיותיו כחולות. אני עדיין מתקשה להאמין שלילי אכן כתבה אותו. תווי פניה חקוקים בי לפרטי פרטים, אבל את כתב ידה כבר אינני זוכר. וכתב היד הזה, הזר, מצייר לי בדיו בהירה את המילה “בוא”.

מאז שהגיעה המעטפה טולטלתי כמוכה רוח. אינני אוכל, אני מתהפך על מיטתי בלילות, רֶנֶה רואה את חוסר השקט שלי וזה כמה ימים שהיא מפצירה בי שאקבע תור לקרדיולוגית שלי. בקושי עלה בידי לשכנע אותה שלא, אני לא לוקח שום דבר ללב; את התרופות כן, בוודאי, כל ערב, כמו שהרופאה קבעה. בקיצור, שאין מקום לדאגה.

ומאז שהגיע המכתב התחלתי לפקוד את המראה שבאמבטיה כמו עולה רגל. עיני בוחנות את תווי הפנים הרפים בסקרנות, בתקווה, בייאוש, והבבואה הזאת, לבנת השיער וטרוטת העיניים, מחזירה לי מבט מִשֶלָה: פנֵי־אבי־כפי־שעשויים־היו־להיראות הם האחוזים בכף ידי ומרצינים אלי מן הראי, שכן אבי לא זכה להזדקן. אני מסובב אליו את גבי באנחה, והולך לעיסוקַי.

בלילות אני ער. רואה מבעד לווילון את הלבנה עולה, מפיצה על הרצפה שלוליות לבנות, עד שהן מתפוגגות לצלליות חיוורות; רואה את הכוכבים דורכים וכבים בלי קול. לקראת הבוקר אני שומע את משאית האשפה הנרגנת העוברת ברחוב לאטה. אבל עמוק בתוכי דומני שהבנתי כבר: אני נוסע. גם המְתָנות בנות חמישים שנה סופן להסתיים. ''בוא לבקר אותי, האם תוכל?'' כותבת לי לילי באותיות מהוססות. בדמיוני אני רואה דמות כפופה ונידפת, ואני ממהר לגרש אותה מראשי.

משעשע למדי, בגילי, להחביא מפני רנֶה מכתב החתום “שלךָ, לילי”, אבל האמת היא שמעולם לא סיפרתי עליה לאשתי. לילי אבדה לי בקרון רכבת שאיש אז לא שיער את יעדו, ביום אביבי שפרחו בו עצי הלילך בכל עוזם וריחם הטוב סחרר את ראשי בן העשרים עד שהתפתיתי להאמין שהכול עוד אפשרי, שהאהבה, כדרכה, תנצח הכול: את הפשיסטים החדשים, את משתפי הפעולה והמלשינים, את צו הגיוס הכפוי שקיבלתי למחנה עבודה, את החשרה הגדולה שהטילה צל על כל הווייתנו בשנה ההיא.

אולם הנוסעים היוצאים בשדה התעופה בלוד רחש כהרגלו והתור התקדם לאט. בפעם המי־יודע־כמה מוללתי בכיסי את הפתק שעליו רשמתי את כתובתה של לילי, אף שהיה לי, ליתר ביטחון, עוד עותק בארנק. כבר הייתי קצר רוח. לבסוף שאלה אותי בודקת ביטחון ערנית אם ארזתי את התיק שלי בעצמי והרימה גבה כשראתה שאני נוסע בלי מזוודה. על כן הוסיפה וחקרה אותי כמי שחושדת בי שיש לי, אולי, מניע נסתר לנסיעתי. הראיתי לה תעודת עיתונאי וחזרתי על מה שאמרתי לרנֶה – שאני נוסע לראיין אישיות מקומית חשובה. אחרי שאמרתי את מה שאמרתי, נחה דעת שתיהן.

אולם הנוסעים היה מנומנם והחנויות ריקות. בדרך כלל אני מעביר את הזמן עד לטיסה בקריאת עיתון מול שער היציאה, לכל היותר אני הולך לחנות הספרים ומחפש ספר חדש לִבני האחד. לבני האחר כבר מאוחר לקנות מתנות. בתכריכים אין כיסים. גם מתחת להם כבר אין כלום. הפעם חרגתי ממנהגי ונכנסתי לחנות התמרוקים והמשקאות וקניתי בושם לרנֶה. בחרתי בבקבוק ארכני ויקר בניחוח לילך. כשתַזֶה מטיפותיו על עורה, וכשאתקרב אליה ואשאף אל נחירי את הריח המתוק, אחוש בעוצמת הבגידה שאני בוגד בה בכך.

ללילי כבר קניתי מתנה בתל־אביב. לא ידעתי מה לקנות לה, והייתי צריך להתחבט בעניין זה לבדי. שעה ארוכה כיתתי רגליים בחנויות ברחוב אלנבי. מה אקנה לאישה שלא פגשתי חמישים שנה? לבסוף נכנסתי לחנות תכשיטים קטנה וקניתי ללילי סיכת זהב עדינה בצורת ציפור פרושת כנפיים שצדה את עינִי בחלון הראווה. בשעה שהמוכרת עטפה את קופסת הקטיפה בכובד ראש, החלה תחושת אשם קטנה בונה קן בלבי, אבל הנחתי לה מיד להתעופף מחדריו.

הטיסה חלפה מהר. המטוס הנמיך ואני ראיתי נהר מתפתל. לא זכרתי את שמו. וכשגלגלי המטוס נגעו במסלול הנחיתה עוד הרהרתי בהשתאות בתעתועי הזמן: חמישים שנה הם לפעמים רק רגע חולף, משק כנפיים, עצימת עיניים ופקיחתן. חרדה התגנבה ללבי. הרגשתי שכל התכנית שבניתי למפגש המחודש קורסת לנגדי כמו פיגום שבור.

מונית רעועה מצאה אותי עומד על המדרכה מחוץ לשדה התעופה ואספה אותי אל פנימהּ, שהדיף ריח לא נעים. “לאן אדוני צריך להגיע?” שאל אותי הנהג בגוף שלישי בהגייה הכבדה שיש לתושבי חבל ארץ זה, ושכמוה לא שמעתי שנים. “לרחוב מוצילור 31,” עניתי, גם כן בשפתי הישנה, וזו התגלגלה בפי כסוכרייה חמוצה. הנהג הביט בי דרך המראה, הנהן והצית לעצמו סיגריה. סירבתי בנימוס להושטת החפיסה לאחור. במצוות הרופאה חדלתי לעשן.

“אדוני כבר ביקר פה בעבר?” שאל הנהג בנימוס, עשה סיבוב פרסה רחב ושב על עקבותיו.

“כן,” ייצבתי את גופי, “לפני הרבה שנים.”

לאורך רחוב או שניים עצמתי עיניים בחוזקה, אבל די מהר הגעתי למסקנה שאני אידיוט גמור ופקחתי אותן. בארץ, כמה ימים לפני הנסיעה, שאלה אותי רנֶה אם יש בכוונתי לחפש את בית הורי. עניתי שלא, בשביל מה. היא לא אמרה דבר. כמוני, גם היא ידעה שהפחד ממה שלא אמצא שם גדול מהסקרנות שלי. אבל עכשיו, במונית, שב ונבט בי משהו מהוסס וחקרני.

אם כן, פקחתי עיניים והבטתי החוצה. נסענו כברת דרך על כביש רחב שהתנועה עליו הייתה ערה. כשהתקרבנו לכניסה לעיר חשבתי בהבלח של זיכרון עמום שאני יודע איפה אני נמצא, אבל מהר מאוד איבדתי את הכיוון. פתאום צצה מימיני החזית של בניין האוניברסיטה העתיקה על חלונותיו הקמורים והמשולש הגוֹתי שבמרכזו. הופתעתי לראות שהבניין עדיין מהודר. העצים משני צדי שער הכניסה גבהו ועבו מאוד ומפני שנסענו מהר, מיהרו לדרכם. כשהייתי נער, התאוותי לבוא בשערי האוניברסיטה. רציתי להיות ארכיטקט. כעת שב וגאה בי הרגש המוכר: געגוע מר המתמוסס כל השנים אל תוך הכאב, כאילו שניהם עשויים מחומר בלתי מתכלה.

כשנפקחה מולי פתאום הכיכר הגדולה שבמרכזה פסל הברונזה של המלך מָתִיָאש, הרוכב לעולמים על סוסו שמוט הראש וחייליו מניפים נִסֵי ברונזה למרגלותיו, חרדה ישנה עלתה בי: הייתי ילד קטן ואחוז אימה כשהרמתי את ראשי אל הסוס ששריריו בלומים ופרסותיו מאיימות. הורי כלל לא שיערו שמראה הפסלים הקפואים מקים בי בהלה נוראה; שאני בטוח שעוד רגע הסוסים ישעטו לעברי וידרסו אותי בפרסות המתכת שלהם וחיילי המלך יסתערו עלי בדגליהם המתנופפים. עכשיו חייכתי אליהם באומץ.

נסענו ימינה ושמאלה ברחובות עירי האבודה. תחושת הזמן התפוגגה אט־אט וכמו הושם על ראשי פעמון שקוף ודרכו בלעתי את המראות הזרים והמוכרים כאחד. שייטתי כך, פוער עיניים אל שדרות רחבות שאנשים פסעו בהן במין שלווה שאינה במקומה. חלונות הראווה של החנויות היו דלים, כאילו לא הורד כבר השליט הרודן מבמת ההיסטוריה. אחר כך המונית התגלגלה במהירות במורד רחוב ארוך ורחב, ולפני שזה התפצל לשני רחובות קטנים ממנו, חרקו גלגליה חריקה קצרה ונעצרנו. יצאתי החוצה בכבדות, כמתעורר מהזיה. הודיתי לנהג והושטתי אל ידו הפשוטה כמה שטרות של דולר. פניו הזדהרו, ואני תהיתי אם לא שילמתי יותר משהגיע לו. תיכף הפליג לדרכו, משאיר אחריו שובל אפרפר של פיח, ואיש לבן שיער העומד מול שער עץ ירוק.

הרחוב היה ריק מאנשים. הטבתי את התיק על כתפי. נרעדתי, אולי בגלל האוויר הקר. להקה של ציפורים זעירות חלפה מעלי ברפרופי כנפיים מהירים. הבתים, שחלקם הוסתרו מאחורי גדרות גבוהות, היו פשוטים למראה, צבועים בכל מיני צבעים וגגותיהם חבושים ברעפים כהים. עצי שדרה גבוהים נעו לאטם ברוח. נמוכים מהם, הציצו מחצרות עצי דובדבן ושזיף כחול. זיכרון ישן הבליח בי והתפוגג. בהיתי בשער; לא הייתה לצדו תיבת דואר, אבל שתי ספרוֹת נחושת קטנות ציירו את המספר 31.

את הדרך משביל החצץ ועד לדלת העץ, מתחת למשוכת גפן ירקרקת מוארת ומוצלת חליפות לכל אורכה, עשיתי ברחיפה חרישית בידי ארבעה מלאכים לבנים מרפרפים בכנפיהם, שכל אחד מהם אחז באחד מגפי, לבל אפול או לבל אתחרט ואשוב על עקבותיי. על המפתן שמטו אותי המלאכים כאילו הייתי שק של תפוחי אדמה ואני נאלצתי לנקוש בדלת בעצמי. לילי פתחה את הדלת מיד, כאילו חיכתה מן העבר האחר, ידה על הידית. אולי שבו המלאכים כי אינני זוכר, איש מגודל ומיושב בדעתו שכמוני, איך בדיוק הגעתי אל חדר האורחים הקטן או מתי קרסתי על הספה הרכה שכריותיה צבעוניות, גם אינני זוכר מה בדיוק הייתה המילה הראשונה שלילי אמרה לי, או שאמרתי לה, ואם נשקתי ללֶחיהּ, או לא. לבי התחבט בתוכי בלי בושה מהרגע שהיא פתחה לי את הדלת ועכשיו, כשחישב לפקוע, הרהרתי בעגמומיות שאין זמן מתאים מזה מן הסתם, לעוד התקף־לב. אבל כבר לא הייתי מוכן להיפרד מן העולם. לא עכשיו. הכרחתי את עצמי ואת לבי להירגע. הבטתי בלילי. במונטאז' פלאי חייכו אלי פניה בני השבע־עשרה מתוך פניה העכשוויים, ואני ראיתי את שניהם. פתאום הכול עלה בי על גדותיו – עירי האבודה, לילי, איך אני עשוי להיראות בעיניה – איש זר, מגודל, וראשי הסתחרר. שתיתי מכוס המים שהגישה לי. שתקתי. חייכתי. פכרתי אצבעות. טבעתי בעיניה האפלות.

לילי התיישבה מולי בכיסא נדנדה וחייכה. אמרתי לה שהבית יפה. היא הודתה לי וביקשה לדעת מה אני עושה בחיים.

סיפרתי לה לאן גלגלו אותי החיים ואיך נעשיתי עיתונאי.

“עיתונאי ולא ארכיטקט?” תמהה.

היא לא שכחה.

סיפרתי לה על בני החי אבי, אברהם, כשם אבא שלי. על בני המת לא אמרתי דבר. לילי חייכה במבוכה משונה, אחר כך נשפה נשיפה ארוכה וסיפרה לי על אחיה שהפליג לארץ בספינה בשם ''אאוּרָה'' מיד אחרי המלחמה – “כן, כן, בטח לא ידעת, איך יכולת לדעת?” – הוא היה כחוש ודומם כאבן כי כבר לא באמת נשארו בו חיים, ונהרג מפגיעת כדור ירדני על איזו גבעה ליד ירושלים כמה ימים לאחר שהגיע לארץ. שלוש שנים מייסרות עברו עליה עד שהצליחה לגלות מה עלה בגורלו, אבל עד היום לא נודע לה איפה הוא קבור.

שלוש שנים? חשבתי, אני חיפשתי אותך כל חיי.

קולה העמיק פתאום והֶעֱשיר, והיא סיפרה שלא באה בעקבות אחיה בגלל בעלה הלא יהודי – כן, היא התחתנה עם גוי – והושיטה לעברי אלבום פשוט ובו תמונות מחייה. אז הלכה למטבח והביאה צלוחית עם עוגיות ותה קמומיל בספלים ששקשקו בדרכם אל השולחן. כל אותו הזמן שקמה והלכה וחזרה לשבת, הלך והתעבה בה כמו עננה איזה אי שקט שיכולתי לחוש בו כאילו הוא בעל גוף; וכל אותו הזמן שקמה והלכה ובאה עיני רפרפו על פניה, שיד הזמן הייתה סלחנית עמם, בשיערה הלבן, האסוף על עורפה ובאצבעותיה הדקות שקֵרבו אלי את צלחת העוגיות והאיצו בי לטעום מהן. גם אל שדיה ואל מותניה שתחת שמלתה הגנבתי מבטים והיא הבחינה, והזדקפה בכיסאה. שבתי לרכז את מבטי בתמונות של בני משפחתה ולגמתי מספל התה בהכנעה.

על שנות המלחמה כמעט לא דיברנו. היא כמעט לא שאלה וגם אני, באיוולתי, לא שאלתי. המילים נערמו בתוך פי כמו אבני חצץ, התדפקו בחוזקה על סורגי השיניים. לא סיפרתי לה על הלסת שלי שנשברה בקת רובה כשניסיתי, רעב וקפוא, לשמור על כבודי רק פעם אחת ארורה, ולא סיפרתי לה על אימא ועל אבא, על אחַי ואחותי הקטנה שיום אחד נעלמו והיו כלא היו. את כולם לילי הכירה היטב. לא שאלתי על המשפחה שלה יותר משסיפרה היא על אחיה שנהרג, כמו בני הצעיר, על אדמת הארץ. הדבקתי בכוח את לשוני לחכי שמא אשאל אותה בחטף איך ומתי בדיוק שבה הביתה, והאם זכרה כל השנים הארוכות את אהבתנו. חנקתי בתוכי גם את השאלות שגדלו בתוכי פרא כל השנים: האם חיפשה אותי אחרי השחרור? ומדוע לא ענתה למודעות הרבות שפרסמתי בעיתונים?

“אתה נשאר לישון פה,” שבה לילי ודגה אותי בחכתה ונעלמת שוב, ומיד חוזרת מחדר סמוך ובידה חליפת פיג’מה חומה, מקופלת ומגוהצת. אני לוקח את הפיג’מה מידיה, חש ברפרוף אצבעותיה על כפות ידי הנסוגות ומניח את החליפה לידי על הספה ואומר לה, “לא תודה, לילי. אני, שנים שאני כבר לא ישן בפיג’מה אפילו אם היא לא מפוספסת–” ואני מדוכדך כאילו סיפרתי לה בדיחה סרת טעם.

“מצוין,” היא משיבה וברק גלוי בעיניה, “מצוין, תישן בלי.” צחוקה מגלה שני טורי שיניים צהבהבות, ועגילי הזהב שלה המשובצים אבנים ירקרקות מִטלטלים בתנוכי אוזניה. וכשאני משיב על צחוקה בחיוך מהוסס ואומר לה שכבר הזמנתי חדר במלון סיאֶסְטָה, מתעוררת בה עיקשות מוכרת והיא מוחה בתקיפות ובשום אופן אינה מסכימה שֶׁאִישַׁן במלון.

“תתקשר לבטל את ההזמנה,” היא מושיטה לי את השפופרת, “כי הבית שלי, כפי שאתה בוודאי שם לב, גדול וריק מאז מת בעלי ומאז נישאו שתי הבנות שלי ועברו לגור בעיר אחרת.”

“כבר הכנתי בשבילך את החדר הישן של בתי הבכורה, וחוץ מזה,” מעמיק קולה ופניה מרצינים, “עכשיו שמצאתי אותך סוף־סוף, אני לא אתן לך לצאת מטווח הראייה שלי ולו לרגע, עד סוף הביקור שלך.”

פתאום אני נזכר שעוד לא התקשרתי לרנֶה, כפי שאני נוהג לעשות תמיד בהגיעי לחוץ לארץ, כדי שלא תדאג. כששתיקתי מתמשכת יתר על המידה, לילי פוערת את עיניה הכהות ושוב מקנן בהן אותו מבט שואל ונבוך כמו ביום ששכבנו בו בדשא, בצל ענפיו הארוכים של עץ האגוז שהטה את צמרתו הרחבה אל מעבר לגדר. ראשה נח בחיקי. השמיים היו בהירים ואין סופיים. לעסנו גבעולים מרים ושתקנו. ידענו כבר בחוש שהחיים שלנו משתבשים והולכים, ושוב לא יהיו כשהיו.

נטלתי מידה את השפופרת וחייגתי למלון סיאסטה. הקו היה תפוס. הבטחתי לה שתיכף אנסה שוב. הבעת ניצחון התפשטה בפניה ועיניה נצצו באור חדש. לרגע שוב נמחקו מהן השנים ולילי שלי בצבצה מהם. חייכתי אליה חצי חיוך ובלעתי את הדמעות שהתבצקו בגרוני והתאוו, במשך שנים, להתפרץ.

“בוא, אני רוצה להראות לך משהו,” היא קמה ומושכת בשרוול המקטורן שלי. אני קם בכבדות וקצת נבוך מכף ידה שהיא מושיטה לי לעזרה. אצבעותיה מתהדקות על אצבעותי כשהיא מוליכה אותי דרך מטבח קטן ומסודר אל דלת עץ צבועה לבן שנפתחת אל גנהּ האחורי. הגן ארוך ומלבני כמו גן אנגלי.

“באת בזמן,” לילי אומרת. היא משחררת את ידי ומצליבה את זרועותיה על חזה.

מיד אני מזהה אותם בין שאר העצים: עץ אגוז גדל־גזע שפארותיו עצומים ועל ענף עבות שלו נדנדת עץ צרה ובמרחק־מה ממנו עץ לילך עגלגל, רוחש דבורים, שענפיו שמוטים מטה מכובד האשכולות הסגולים. הניחוח המתוק של פרחיהם מכה בנחירי. וכך, מול שני העצים האלה, מתפוגג בבת אחת הניסיון רב השנים שלי להחניק את מכאובַי, ואני בוכה כמו ילד. גרוע מילד. מגרוני פורצות יבבות לא נשלטות, זרות וחדשות, והן מרעידות את גופי המגודל. מים ממלאים את עיני ומטשטשים לי את הראייה. אני מוחט את אפי וכשאני משיב את הממחטה הרטובה אל כיס המכנסיים אצבעותי חשות בקופסת הקטיפה שנחה בה סיכת הציפור. אני מציץ בלילי מזווית העין. לילי חזקה ממני. שפתיה רועדות אך היא מושלת ברוחה. היא מחבקת את כתפִי, ממשיכה לעמוד מול העצים בגו זקוף ובנוקשות שאני לא מצליח לפענח.

“אתה רואה,” היא אומרת לי כמעט בלחש ומסמנת בסנטרה בכיוון הלילך, ידה עדיין על כתפי, “לא שכחתי כלום. חודש מאי, כל שנה, הוא תמיד שלנו,” כשהיא אומרת את הדברים האלה קולה מנוחם, כמקבלת עליה את משא השנים ותכתיבם. אני ממאן להינחם. אחר כך לילי מוסיפה בקול רך, “אתה יודע, שתי הבנות שלי מאוד אוהבות את העצים האלה, עד היום. כשהיו קטנות, אבא שלהן בנה להן בית עץ יפה בין ענפי עץ האגוז. רק לפני כמה שנים הוא התמוטט ברעש גדול, רקוב כולו.”

נסוגותי אל תוך עצמי, כמו שבלול שבור לב.

בראשית האביב, קצת לפני שמלאו לי שמונה־עשרה, פגשתי בלילי לראשונה. באותו יום הייתי מעוצבן כהוגן. כל הבוקר שפשפתי והברקתי את סכיני המִחלקיים שלי בפתח הבית. אדי כפור ננשפו מפי. עוד היה קר מאוד אבל העצים הנשירים כבר החלו ללבלב, וערוגות פרחי לוע הארי הישרות של אמי היו מתוחחות יפה ורק פה ושם עוד היו מרובבות כתמי שלג. גבעולים ראשונים, זעירים ועטורים צִמדֵי עלים, בצבצו מהאדמה ושרשורים אדומים כבר החלו בהתפתלויות האין סופיות שלהם בין הרגבים. השמש הסתתרה ונגלתה חליפות מבין עננים דשנים שהרוח השיטה הלאה, הלאה. סוף החורף כבר היה עובדה מוגמרת.

האגם הקטן שעל שפתו צמחו עצי אלון ואשוח עדיין היה מכוסה בשכבת קרח עבה. עוד החלקנו עליו להנאתנו אבל נזהרנו כשהתקרבנו לשוליו, שם הקרח כבר נעשה דק. במשך שעות החלקתי על הקרח עם חברַי ניקוֹ ואהרון, שהיה מעט גדול ממני. אהרון היה מחליק גרוע מאין כמוהו, שהִרְבּה להחליק על עכוזו ולחזור לביתו חבול ורטוב. מעשי הקונדס שלו תמיד חילצו מפינו צהלות שהדהדו למרחוק. גם אהרון עלה בעשן.

כשסכיני המחלקיים שלי הבריקו, הלכתי להחליק על הקרח. התיישבתי מתחת לענפי עץ האגוז שהטה את ענפיו אלינו מן החצר השכנה, וכבר עטה עלים ירוקים בהירים. הורדתי מידי הימנית את כפפת הצמר ונשפתי מעט על קצות אצבעותי. זכר המכות הקצובות שהכה בהן מורי, פרופסוּאָר וידֶסקו, בסרגל העץ הכבד שלו שלא מש מידו, עוד צרבו בבשרי. חסרונו של ספר אלגברה בילקוט שלי היה העילה לצליפות שצלף בפנים זועפים ומרוכזים בכף ידי המושטת, אף שהייתי כבר בחור מגודל ממש. לאחר שהורה לי לחזור למקומי, הוסיף וידסקו ורעַם בפני הכיתה תוך נפנוף הסרגל באוויר שז’יד לא יכול להיות, וגם לעולם לא יהיה, התלמיד הראשון בכיתה! בשום אופן! בתוך כך פסע פסיעות גסות בין שורות הספסלים שתלמידיו ישבו עליהם דוממים, גוום זקוף וידיהם שלובות מאחור, וכשהגיע לטור של ראול חביבו, העביר יד כבדה ואוהדת על עורפו הגלוח. הכאב בכף ידי כמעט שכך ונותר רק כתם סגול שייספח במהרה וייעלם. עד שייעלם, הקפדתי להסתיר את ידי בקרבת אמי ואבי. לו נודע להם דבר הצליפות, הייתה אמי מקבלת עוד אחד מאותם התקפי עצבנות שלֻווּ באחרונה בקוצר נשימה ובִּיְפחות, ואבי היה שב ונתקף מרה שחורה על אוזלת ידו.

ובכן, ישבתי על האדמה. כשנמאס לי לחכות לאהרון, התחלתי להדק את סכיני המחלקיים אל נעלי החורף שלי. באותו רגע חבט בראשי משהו עגול וקשה והתגלגל לידי – אגוז מלך לא בשל שקליפתו ירוקה וחלקה. בחנתי אותו בתימהון, אחר כך השלכתי אותו, נכון למעשה הליצנות הבא של אהרון.

“אהרון, די!” קראתי לו, שיחדל מהמשחקים המטופשים שלו, שיראה כבר את הפרצוף המרושע שלו! אהרון לא ענה. הסתכלתי אל מעבר לכתפי, אולי יתקוף אותי בקריאות קרב מצד הגב.

מעבר לגדר נשמע צחקוק עליז, כבוש בתוך כף יד.

“נו, צא כבר משם,” קראתי בכעס וקמתי. צעדתי צעד אחד קדימה, סכין המחלקיים נתקלה בשורש בולט של העץ, ואני מעדתי ונפלתי על האדמה. מעל לגדר הופיע ראש נערה והצחקוק המתרונן גבר והיה לפרץ צחוק רם וצלול. התיישבתי ונשארתי לשבת על האדמה הקרה ברגליים פשוטות. תהיתי אם היא עומדת על סולם.

“את עומדת על סולם?” שאלתי.

הראש עטור השיער השחור היטלטל ימינה ושמאלה, “לא! אני תלויה באוויר, טיפסתי רק בשביל לראות במי פגעתי,” והיא שוב צחקה. היא נראתה קטנת גוף ממקום הישענותה, והייתה ארוכת שיער. תווי פניה, הודיתי על האמת, לא היו יפים ביותר. היא הטתה את גופה קדימה להיטיב את אחיזתה בגדר ושולי מעיל הצמר שלה נתקעו בזיזיו. דקה ארוכה עמלה לשחרר אותו בכפות ידיה החשופות. זוג כפפות צבעוניות תלו בחוט הארוך על צווארה. היא תקעה בי מבט אפל מעיניים גדולות במיוחד. החיוך הלֵצי לא מש מהן.

כשנגעתי בבליטה שתפחה על ראשי, נעלמה הנערה מעיניי. פשפש העץ שבקצה הגדר חרק ואת הדרך משם עד אלי עשתה נערה גבוהה ודקיקה בריצה מהירה, ידיה נעות למעלה ולמטה כידי אצנית. חילצתי את סכיני המחלקיים מהנעליים שלי וקמתי. קומתה הייתה כמעט כקומתי. הייתי בטוח שראיתי אותה יום אחד ברחוב, לבושה באותו מעיל, קונה ערמונים קלויים מדוכן הפח הרומץ של זִ’יגָה הזקן. שמחתי להיווכח מקרוב שהיא אינה מכוערת בכלל. עיניה השחורות, כך חשבתי אז, דמו לרקיעים אפלים עדויֵי שני כוכבים תאומים. מעל לחיוך הממזרי שלה היה תלוי אף מעוקם במקצת. אף יהודי. בימים כתיקונם לא הייתי מעלה בדעתי לבחון אפו של אדם. אבל הימים כבר לא היו כתיקונם.

הנערה נטלה לעצמה חירות משונה, נעמדה על קצות האצבעות, הטתה את ראשי מטה ובחנה בדאגה את קודקודי.

“איי,” העוויתי את פני כשלחצה באצבעותיה על הבליטה הכואבת.

“לא יורד לך דם ואני מבקשת סליחה,” אמרה ותקעה בי את שני רקיעיה השחורים וקצה החיוך נעלם משפתיה להרף עין. וכשהוא שב לשם, אמרה לי ששמה לילי.

“חכה רגע,” ביקשה, רצה אל האגם הקפוא, התכופפה וחזרה אלי בריצה. בכף ימינהּ היה גוש קרח קטן. אצבעות שמאלהּ אחזו בעדינות בשלוש פעמוניות לבנות.

“זה כואב,” נהמתי, אך לילי לא הרפתה והידקה את הגוש הלבן על החבּורה עד שטיפות מים רצו לאורך עורפי היישר אל מתחת לצווארון המעיל שלי. גבי הצטמרר.

“הנה,” אמרה, “עכשיו הנפיחוּת תרד. ושוב סליחה.” והושיטה לי את הפעמוניות הנרעדות. וצחקה. והסמיקה. כי ככל שהלכתי והתעשתּי אני, כך הלכה מבוכתה שלה וגדלה.

אני זוכר כל פרט מאותו יום. איך הורידה את מבטה לארץ והלכה סביב־סביב עד שמצאה את אגוז המלך הסורר ואיך הכתה באבן בקליפתו הירוקה־עדיין עד שמיץ מר, מדיף ריח חריף, נמרח על אצבעותיה. היא פיצחה את קליפת פרי־הבוסר והוא נפער כמו צדף ונחשף תוכו המוחי הלבנבן. לילי הושיטה לי חצי אגוז וברק המשובה שב ונדלק בעיניה. “וכיתתו חרבותם לארוחת־מה־שלא־יהיה,” חייכה, ושנינו לעסנו את כלי הנשק שלה שהיה רך ומר וחשתי בקהות המתרבדת בפי, על החך והשיניים.

“לילי!” קראתי אחריה לפני שנבלעה בפשפש כי כבר נעור בי געגוע אליה, “יש לך מחלקיים?” היו לה. ועד שהפשיר האגם בסוף חודש אפריל, מוקדם מבכל שנה, הספקנו להחליק עליו יד ביד פעמים אחדות, גם הספקנו לאכול עד כאב בטן מאגוזי הבוסר של העץ הענקי. לאחר שעות הלימודים היינו חומקים יחד אל שבילי היער שהאפיל בטווח ראייה מבתינו והיה לנו לאי ירוק. איש לא הפריע בו את שלוות האלוהים שקבעה בנו משכן. שנינו האמנו אז שאלוהים בכבודו ובעצמו הוא שהפגיש בינינו, לא פחות. דיברנו עליו רבות, שם ביער האפלולי, בכובד ראש פילוסופי שיש רק לשוטים ולתמימים. או לצעירים.

באחד החגים נתנה לנו סבתי במתנה זוג מקלות הליכה מגולפים מעץ כהה ובהם הִכִּינו ביער בסרפדים השעירים רחבי העלים שצמחו בשולי השבילים, לבל ייצרבו ברגלינו. וככל שחלפו הימים הלך משהו שלא קראנו לו בשם ונטווה בינינו כארג דק, והשתרג סביבנו בעבותות רעננים. על שמיכת צמר שפרשנו בלב היער, אפופים ניחוחות יער, ידענו זה את זה לראשונה, כמה חודשים אחרי שלילי הצמיחה לי אותה תפיחה בראשי. “רחשֵי יער בינם לבינם שומרים רחשי יער,” אמרה לי לילי, סנטרה על פי. שנים רבות חיו רחשי היער האלה עמוק בתוך גופי. עד היום הם חיים בי, אני מודה ביני לביני, ובגללם חיפשתי את לילי כל השנים.

באביב ההוא לא סיפרנו לאיש שהיינו לבשר אחד. הסוד הצית בעינינו גצים בכל פעם שהחלפנו מבטים. אחר כך נמהלו בשיכרוננו עצב ופחד כי כבר נהדקה מאוד טבעת החנק על צווארינו. רופא העיניים נעים ההליכות שגר בדירה סמוכה לבית הדואר המרכזי אולץ לסגור את הקליניקה שלו ונאסר עליו לעסוק ברפואה. בתחילה טיפל בחולים בביתו, בהיחבא, מסרב להאמין באסון המתרגש על חייו, ואולם, משהפך עיסוקו למסוכן בגלל המלשינים הרבים, חדל מעבודתו. ראינו אותו מסתובב ברחובות העיר כסהרורי, פיסת בד צהובה תפורה בתכים גסים על דש המקטורן המחויט שלו, נוגע בשולי מגבעתו לשלום לכל עובר ושב. בוקר אחד הוא נעלם מביתו ואיש לא ראה אותו עוד. שנים אני משתעשע במחשבה שאולי ניצל עם כל משפחתו. באותו שבוע נלקח אבי למחנה עבודה וגם אותו לא ראיתי עוד.

בחודש מאי ההוא פרח בבת אחת השדה הגדול שבשולי היער, כפי שלא פרח מעולם. מן הטיולים שלנו ביער ובשדה חזרנו, לילי ואני, ובידה זר גדול של חינניות וכתֵמות, לעתים סייפני בר לבנים. בחצר האחורית שלנו הנצו עצי הפרי, ושלושת עצי האוֹרְגוֹנָה – הם עצי הלילך – התפיחו מלוא העין אשכולות לבנים וּורודים. לילי שזרה זר צבעוני מפרחי הלילך והניחה אותו לראשה וחייכה ומיד אחר כך בכתה כפי שלא תבכה עוד לעולם. עוד לא היינו בני עשרים וכבר ידענו מה קרובים אנחנו להיקטף מן האביב הזה, מעולמנו המתערער, וזה מזה.

“התה שלך מתקרר,” מאיצה בי לילי בסנטרה המחודד, “בוא ניכנס פנימה.”

שוב התיישבנו בחדר האורחים הצבעוני שלה. לגמתי את שארית התה שכבר היה פושר. דרך רצפת העץ חדרו אל כפות רגלי הרעידות שנרעד כיסא הנדנדה שלילי עִרסלה בקצב, ידיה נחות בחיקה ומבטה עז. אנחנו כמו פרוסות דגי סול, חשבתי. מצופים מבחוץ בשכבה עבה של קרח.

“אתה יודע,” אמרה לבסוף, “אף פעם לא סיפרתי לאיש, לא לבעלי וגם לא לבנות שלי, מה קרה לי במלחמה, גם לא עליך. כלום. והפעם האחרונה שבכיתי הייתה כשנפרדת ממני בתחנת הרכבת, עם התרמיל על הגב, כאילו אתה יוצא לטיול. הכול סגור כמו בתוך פצצה, והיא מתפוצצת בתוכי מתי שמתחשק לה, אבל אני –”

הזדקפתי. אולי זה הזמן להכניס רגל מהססת בין המזוזה לבין הדלת הדמיונית שנפתחה לי לכדי סדק, לפני שתשוב ותינעל, על כן כמעט שהתפתיתי שוב להפציר בה שתספר לי את מה ששיערתי וניחשתי שהתרחש בחייה, מהיום שנפרדנו בו – נכון, על כתפי תרמיל הטיולים, כאילו אני יוצא לטיול – ולא אמרתי דבר. במקום זה, מילאתי את פי בפריכותה של העוגייה המסוכרת האחרונה, וכשהתארכה שתיקתה סיפרתי לה אני על בני המת, גִלעד, ילד ירוק עיניים שנכתב לחיים רק עד יום כיפור אחד רחוק, והוא בן תשע־עשרה. וסיפרתי לה עוד על עבודתי ארוכת השנים בעיתון, ועל רֶנֶה אשתי האדריכלית, ועל עיר מגורי היפה תל אביב שחוף רחב בגבהּ ואליה אשוב בעוד כמה ימים, לבסוף סיפרתי לה בקול שהעציב את לבי מאוד כשהקשבתי לו, על ניסיונותי הנואשים למצוא אותה, את לילי שלי, כל השנים.

לילי יושבת. בכיסא הנדנדה בגב נוקשה, נתמכת במסעד המסורג. אצבעותיה ממוללות את הממחטה הרקומה שבחיקה. עיניה השחורות, האפלות משהיו, נתונות בעיני כאילו היא קושרת לאטה קשרים נעלמים בארג השקוף האופף את שנותינו הרחוקות. היא אינה אומרת דבר אבל היא מניחה לי להתקרב אליה מבעד לשנים האלה, כמו הייתי ענן קל שננשב ברוח אל ענן אחר. וכך אנו יושבים במרחק־מה זה מזה, מחותלים בַּשקט ושולי הארג תולים מעל לראשינו כחופה לבנה מקושטת בפרחי לילך שריחם מהלך ממני אליה וממנה אלי. ככה אני מרגיש – רגשני פתאום, כנער. אבל לילי קמה קימה נחושה, פסקנית מקודמותיה. היא מצביעה על החלון, שמעברו ניבטים שני העצים ההם שבגינתה האחורית, עץ האגוז ועץ הלילך, שם פרצו ממני הדמעות.

“אתה יודע, כשהבנות שלי היו קטנות,” היא אומרת ומחליקה על ירכיה, “היינו ליבִיוּ, זה בעלי, ואני מטפסים העץ וקוטפים אגוזים לעוגת האגוזים המפורסמת שלי. שנינו היינו זורקים אותם למטה והבנות היו אוספות את האגוזים בסלסילות. הרבה שנים עלו תחת העץ הזה צרחות של תענוג. הרבה ילדים התנדנדו עליו, גם אני וליביו, לפעמים גם הנכדים – יש לי שניים – כשאני זוכה לראות אותם, וזה לא לעיתים קרובות לצערי.” כשהביטה על עץ האגוז שם פגשתי בה אני בפעם הראשונה וכשאמרה ‘ליביו’, התרככו קולה ועיניה, ולבי נחמץ.

“החיים שלנו היו טובים,” היא אומרת ונועצת בי את אישוניה האפלים.

“שלי ושל ליביו,” היא מבהירה כשאני פותח את פי לומר משהו, “חיים טובים וארוכים. אחרי המלחמה רק אני חזרתי. הבאתי את ליביו לכאן, ובבית הזה חיינו כל השנים.”

אני מחניק אנחה וקם ממקומי. פתאום אני נזכר במתנה שקניתי לה בתל אביב, חוץ מזה כבר מאוחר, אני צריך ללכת. תיכף אבקש מלילי להזמין לי מונית לבית המלון. לא יעזרו מחאותיה. הטרחתי אותה די והותר. אני מוציא מכיסי את קופסת הקטיפה ומושיט לה אותה. לילי לוקחת את הקופסה ומיד מתחילה להלך, עקב בצד אגודל, על החוט הדק שבין הבכי והצחוק. לילי צוחקת, ומתירה את הסרט, ומקלפת את עטיפת הנייר הכרוכה סביב מתנתי, ועיניה נוצצות.

וברגע שהיא פוערת את קופסת הקטיפה כצדף, מתעופפת מתוכה ציפור הזהב במשק כנפיים חרישי ונעלמת מבעד לחלון.

וכל כמה שרציתָ להיות חֵלֶק, לא יכולתָ. היו שם יותר מדי גברים. אתה לא סובל אותם. זה התחיל באלימות שחווית בתור ילד, אולי אפילו מוקדם יותר, עוד לפני שמתחיל הזיכרון. המקום המעומעם בירכתי התודעה, שבו אתה כלוא וכבול לעולם ויודע שאולי זה אביך ואולי גבר אחר שסגר וכבל, וכשאתה קורא על עקידת יצחק אתה אומר, ודאי הייתה לו מאכלת להוריד על צווארך. מי יודע, אולי התחרט? אבל את מי, את מי הוא שחט בִּמקום?

גבריוּת היא אלימות; חדוות שלטון, תודעה היררכית משסעת. ובכל זאת, כולם (גם הנשים) לא לגמרי סולדים מאלימות. כל התרבות רוויית אלימות. סרטים, מאמרים בעיתון, ספרים, חדשות הערב. גברים משתכשכים בזה. מותחנים נכתבים, רוצחים סדרתיים ואנסים פרברטיים זוכים לתהילת עולם. ובעצם, כניסת העולל לחיים היהודיים טובלת בדמו. אי אפשר למשוך את הגברים לקיים שום ריטואל ולוודא שימשיכו לקיים אותו דור אחר דור, בלי להבטיח שיישפכו דמים. גם בדת שיצאה מן היהדות, בסופו של דבר הניפו אל על דמות גבר מוקע, כבול ושותת דם, כסוד שמיים וארץ; אך האם, ולוּ לרגע אחד מאז חדלה האלימות?

תובנה גברית בסיסית: אין דומה מי ששברו לו את הפנים למי שלא שברו לו את הפנים. תובנה שנייה: גבר ששברו לו את הפנים יעמיד פנים. כלומר, ישווה לעצמו ארשת של מי שמעולם לא שברו את פניו. זה כל כך חזק ובסיסי, שאדם צריך להקדיש לפחות מחצית מחייו כדי להסיר מעל פניו את הפרסונה של “אני בלתי מנוצח ובלתי שביר, ויד אדם לא שברה את עצמותיי ופיזרה לכל רוח”. לעולם ישתדל גבר לעשות משהו, ולא להיאלץ לגמגם. הוא ישקר, הוא יו‎ֹנֶה, הוא יעבור לעיר אחרת – העיקר שלא ירגישו בפניו השבורות. אם יגמגם, יעמדו על זה; ופתאום יִוָּדַע השבר לַכּול.

שני סביי הרגו בני אדם. האחד היה פרטיזן ליטאי; האחר – מתאגרף ושוטר במשטרה הבריטית. הראשון, מעמודי התווך של תנועת התנגדות יהודית מקומית, זחל על פסי רכבת והטמין מטעני חבלה. על פי פרסומים סובייטים שצוטטו בעיתון “הארץ” בשנת 1946, הוא הוריד כך כ־45 רכבות גרמניות, והרג אלפי חיילים בדרכם לחזית. השני, לדברי סבתי, נהג, במהלך שנות הארבעים, לצאת לכפר ערבי עם אַלָּה, והתגאה בכך שהרביץ והכה ורוצץ. אני עצמי לא הרגתי אף אחד. אולי רק הצלתי. יכול להיות שזה קשור בכך ששברו את פניי. מה שבטוח, איש מסביי לא היה רווה נחת מכך שנעשיתי אינטלקטואל־כותב. נראה לי שהיה נוגע ללבם יותר לדעת ששברתי למישהו (שכמובן מגיע לו) לכל הפחות את האף; שבירת הפרצוף כולו הייתה זוכה ניקוד גבוה יותר.

חלק ניכר מההכרה המוסרית שלי ומהניסיון המצטבר להבחין בין טוב לרע, נסוב על כך שסבי האחד היה ניצול מציד אדם שביצעו הגרמנים והמון איכרים, שהתקומם ונלחם על חייו, חיי משפחתו, וחיי יהודים אחרים; ואילו הסב האחר – צייד אדם; אדם חצוי – בין תפקידו המשטרתי ובין אידיאולוגיה פוליטית לאומנית. עוד הבדל: סבי האחד לא הרבה לדבר על מעשיו, ואין אני זוכר אותו מתגאה במעשה הרג או נקם; את הסב האחר לא הכרתי. הוא נפטר בטרם לידתי. סבתי סיפרה לי על עלילותיו בגאווה השמורה לאלה שמוקירים את גבורתם והקרבתם. מה שמעלה על הדעת שהוא לא התבייש כלל באלימותו המשולחת, ולא היסס למנות אותה ברשימת הישגיו.

הואיל והסב שכן הכרתי מעולם לא התגאה באלימות, וכך גם חבריו, שנותרו בחיים אחרי 1945, תמיד תפסתי התרברבות באלימות כדבר שלא ייעשה. אני אפילו זוכר סיטואציות בצבא שנרתעתי מהשתתפות במסדרים עם בעלי דרגות בכירות או לציון הצלחה באיזה אירוע אלים, כי לא חשתי בנוח לשמוח. פעם קיבלתי טלפון שהודה לי על חלקי בסיכול פיגוע גדול ולקח לי זמן רב (שנים) עד שסיפרתי על כך. הצורך הגברי להניף דגל על כל שעל כבוש, להריע בחצוצרות על כל מעשה אלים, נתפס בעיניי כדבר־מה מוחצן, גס וגרוטסקי, משהו שראוי להתרחק ממנו כמה שרק אפשר. לאו דזה כתב: טֶבַח רַבִּים, / יֵשׁ לְקוֹנֵן עָלָיו בִּדְאָבָה / נִצָּחֹון בַּמִלְחָמָה / יֵשׁ לְצַיְנוֹ כְּטֶקֶס־אֵבֶל¹ – אבל מי הקשיב לו אי־פעם… רק חצוצרות הרעש של האין² מריעות ומריעות.

כן, ציפיתְ שאעטה את החיוך הליצני ואומר שהכול בסדר, שהכול יהיה בסדר, שאני בכל זאת מאמין באדם בכל לבי, שלא חדלתי להאמין, שלא אחדל. אבל ביום ההוא אבדו עשתונותיי, והחיוך קפא גם כן; כלומר, ודאי ניסיתי לחייך, אך הדבר נראה כמו מי שמעווה פניו בעת מצוקה; או כמי שנחלץ. ברגע האחרון מעמוד קלון או ממכונת עינויים, ואמור לגלות חדווה על כך שלא הוקע או שהמכונה לא סיימה לשבור לו את העצמות.

במצטבר, שום דבר לא בסדר אצלי. וככל שהמאורעות מתוספים, ניכרת מגמה של התרגלות: הרבה לא ישתפר. תמיד הצלחתי לחמוק איכשהו; למצוא איך לנשום היכן שאין אוויר; כיצד לאהוב בסביבות נטולות האהבה ביותר. לצחוק באופן חופשי במקום שאנשים אינם צוחקים וכמעט מונים זאת כחטא. בכל זאת, עוד לא הצלחתי להתייצב מול זה ולהגיד: לכו לעזאזל אתם ומערכות הכוח, השליטה, הבקרה, הדיכוי, ההסתרה, ההמתה, האלימות. תהיו אשר תהיו – יחידים, משפחה, קבוצה, עם, מדינה. כל מי שאינם מאפשרים לזולתם אפשרות הוגנת. כל אלה שעסוקים בלהכשיל, לחסום, למנוע, לסגור, לנשל, להדיר, להכות.

הארץ תישאר שלכם. תמיד תדעו מה להשיב לאפיקורוס שאומר שחייבת להימצא דרך לא להזיק ולא להיות ניזוק, או שתשסו בו מישהו או משהו כדי שלא יפתח את הפה. כלפי חוץ תשדרו ייצוגיות, מכובדות, נראוּת מוסדית, סדר, חוק, צדק, “יהדות”. הכול מופתי, הולך למישרין, ובלילות תישמע צווחה מבין הבניינים, ואיש לא יזהה דירה וקומה. הלילה יחזור מהירה לשלוותו. איש לא יחוש לעזור.

זה סיפור עתיק כל כך, שכבר קשה להאמין שאפשר לשנותו. “זה ממש מוזר,” תגידו; “האם נראה לך סביר שבסביבה של אייפון, לפטופ, מבצעי סוף עונה, ריאליטי, ממיר דיגיטלי, בסיס צבאי, רשתות חברתיות ותמלוגי גז – הדם ממשיך לשתות?”

“אצלנו? זה לא אצלנו. זה אצלם; אצלנו אין אלימות.”

“אנחנו שואפי שלום, הומי חירות; מאז ומעולם היינו. רק הם תמיד מדברים על מאבק והתנגדות.”

עיני נחה על שורות בספר: הסיווגים האלה – ילדוּת, התבגרוּת, בגרוּת – נראים לי משוּנים מאוד, ואם אני משתמש בהם לעתים בשיחה, הריני מתייחס אליהן תמיד, ביני וביני, כהשאלה. ³ מעט מדי השתנה מאז ילדוּתי ועד עתה. בתור ילד ידעתי לנחות תמיד על הרגליים; הייתי נתון בחרדה מתמדת, אבל הצלחתי לא לאבד עשתונות.

גם היום, אני בסדר. רגוע כדבעי. אני יודע בדיוק היכן מונחים עשתונותיי. ובכל זאת, ממש כמו זוג משקפיים שנשכח, או שעון יד שנשמט בחדר אפל, אני נוטה לגשש אחריהם, לוודא שהם בקרבת מקום.

אני מחליף חרדה בפליאה. כל יום קצת. יש בזה תום. ואז עוד תום.

יש בזה מוכנות לתנועה, אחר הפשרה מקיפאון.

יש שיעדיפוּ לצאת לָגן. שדה העומד בפריחה אביבית, משולהבת־אקסטטית; אני מתרכז במה שנִרעָד כִּמדומה, מעבר לגן; יחידי־חִוֵּר, הריקן, הפָּרוּם.

שטר של מאתיים שקלים הסתובב לאטו בתוך מכשיר המיקרוגל, שתוכו היה מואר באור צהוב קלוש. המטבח הבהיק בניקיונו. על הגז הכבוי עמד סיר כסוף שמכסהו סגור. מהחדר הסמוך יצאו שתי נשים. בעלת הבית בירכה אותי לשלום ויצאה לעשן במרפסת. האישה השנייה התיישבה ליד שולחן המטבח. היא נראתה כבת שלושים, בערך בגילי. היא נעצה בי מבט נוקב. “אני ח'.” הציגה את עצמה לאחר רגע. “שמעתי עליך ממנה,” רמזה בעיניה על חברתה. “אני צריכה לדבר אתך על משהו. אבל יותר טוב שלא נדבר על זה כאן.”

ישבנו שם, ח' ואני, שותקות כמה דקות כאשר רק הנהמה השקטה של מכשיר המיקרוגל המסתובב נשמעת. בחנתי אותה בסקרנות. ממש באותה תקופה סיימתי את בחינות הלשכה ופתחתי משרד משלי. משרד אולי הייתה מילה קצת גדולה בשביל שולחן כתיבה קטן עם מחשב וערימת תיקי קרטון. אבל היו לי כרטיסי ביקור, וחותמת, ופנקסי קבלות, וגלימה. וכרטיס חבר בלשכת עורכי הדין וילדה בת ארבע שביקשה כל יום סיפור חדש לפני השינה.

באותו הרגע נכנס למטבח גבר גדל גוף. תמיד הוא בבית הטיפוס הזה. לא עובד, ובכל זאת מצליח לפרנס משפחה גדולה שגרה במגדל יוקרה. גם אם אשתו מורטת מבוקר עד לילה את רגליהן ושפמיהן של כל נשות השכונה, אין ספק שהיא לא יכולה לממן בעצמה אורח חיים מפואר כזה, חשבתי לעצמי. באבחה הוציא את השטר מהמיקרו ויצא מהחדר. זייפן כספים, התחוורה לי התשובה באחת.

“תשמעי,” העירה אותי ח' משרעפיי, “לקחתי את הטלפון שלך, אני אתקשר אלייך בערב.” היא ארגנה את חפציה, צרור מפתחות וארנק בדוגמת הפרחים והצלבים של “לואי ויטון”, ופנתה לצאת. “היא קצת פסיכית זאתי,” אמרה המורטת וסובבה את אצבעה לצד המצח בעקבות ח', “מפחידה. אבל מלאה בכסף.” לרגע דימיתי לראות דולרים ירוקים מצוירים מסתובבים בתוך עיניה.

*

באישון לילה ח' התקשרה, וכבר למחרת נפגשנו לבקשתה בבית קפה רועש בתל אביב. היא לא רצתה להגיע למשרד ואני לא התעקשתי. ניכר היה שהיא מובילה את הפגישה. “הסתבכתי,” אמרה והסירה זוג משקפי שמש שחורים מעל עיניה. היא לא הייתה אישה יפה, שום דבר שלוכד את העין. גם לבית המשפט הגיעה, מאוחר יותר, לבושה בצבעי שחור־לבן, נטמעת לחלוטין בנוף האנושי של עורכות הדין, השופטות והפקידות. היא יכלה להיות כל אחת. אולם בשבילי היא הייתה אחת ויחידה. הלקוחה הראשונה שלי, מלכת סאדו, שנאשמה בהחזקת מקום לשם זנות. בחנו האחת את השנייה בחשדנות בסיסית. היא רצתה לוודא שאני מספיק מנוסה בשבילה ואני ניסיתי להבין את מי אני עומדת לייצג.

היא הייתה נשואה, כך סיפרה, והייתה לה ילדה בת ארבע. היא עבדה בעירייה בדרום הארץ אבל המשכורת הנמוכה לא הספיקה לה כדי צורכה ולכן הייתה מוכרחה להשלים הכנסה כדי שתוכל לפנק את הילדה ואת עצמה. לקנות צעצועים יפים, אמרה, בגדים לשתיהן ומפעם לפעם תספורת חדשה, מניקור ופדיקור. היא צפתה בכמה סרטי וידיאו, החליטה שזה “לא סיפור” וזה “קטן עליה” וקנתה תלבושות ואביזרים בחנות בדרום תל אביב. היא לא עברה שום פגיעה מינית, אמרה, ובעצם, כך טענה, היא בכלל לא חושבת שהיא עוסקת בזנות. כי בפועל, היחסים עם הגברים שמגיעים אליה הם יחסי שליטה ולא יחסי מין. “אותי אף אחד לא מזיין, שיהיה ברור,” אמרה בחדות, “את לא תביני את זה. גברים מגיעים אלי כדי שאשפיל אותם. בכל מיני דרכים. זה השפלות. זה לא תמיד פיזי. זה יכול להיות גם במילים, במבטים. יש כאלה שחייבים את זה. אני, אין לי בעיה עם זה. מה אכפת לי. זה כסף טוב.”

היא שכרה דירה בצפון הישן, פרסמה מודעה במקומון והחלה להגיע לתל אביב פעם בשבוע. הלקוחות שעלו וירדו במדרגות הבניין המכובד עוררו את חשדם של השכנים. חודשים ספורים חלפו עד שמישהו מהם פנה באופן אנונימי למשטרה. סוכן משטרתי התחזה ללקוח וח' נעצרה בו במקום והובלה אחר כבוד לניידת, אזוקה בידיה, מלווה בשני שוטרים שנשאו עמם ארגזי חפצים מרשיעים מהדירה. את עיניהן של השכנות, כך אמרה, יכלה להרגיש מלוות אותה מאחורי חורי ההצצה בדלתות כשירדה בחדר המדרגות.

בתחנת המשטרה פרצה ח' בבכי קורע לב ועוררה בעליבותה את רחמיו של הקצין האחראי. היא הודתה בכל המיוחס לה והתחננה שלא יודיעו לבעלה על המעצר. הודאתה הכנה, הבכי והחרטה הם שהכתיבו בהמשך את גורלו של התיק. הקצין טוב הלב, שהבין את הרגישות הגבוהה שבמצבה, שחרר אותה מבלי להביא אותה בפני שופט. היא הפקידה סכום גדול במזומן והתחייבה להגיע למשפטה.

כתב האישום שהוגש לבית משפט השלום הגיע לפתחה של שופטת הידועה למרחוק ברשעותה ובאטימות לבה. “אני סומכת עלייך,” אמרה לי ח' “אני לא יכולה שגבר ייצג אותי בסיפור הזה. לא אכפת לי מה תעשי. ימות העולם, אני מוכרחה לצאת מזה בלי שבעלי יידע על זה בחיים. אם הוא ידע, הוא יעיף אותי וייקח לי את הילדה.”

בלילה שלפני הפגישה בתביעות לא עצמתי עין. קמתי פעמים מספר להביט בילדה הקטנה שלי, שישנה בשלווה בחדרה, ומחשבותיי נדדו לחדר אחר, בדרום הארץ, ובו ילדה של אישה אחרת. לא היה עם מי להתייעץ. האחריות הייתה עצומה. הגעתי לפגישה ראשונה עם ראש מדור תביעות ושטחתי בפניו את הבעיה שהטרידה את מנוחתי ואיימה להרוס את חיי הלקוחה. לשמחתי, הגבר נעים הסבר שישב מאחורי השולחן הגדול הבין מיד את הסיפור העדין. הוא הסכים לפתרון משפטי שיאפשר, באופן חריג ולפנים משורת הדין, שלא להרשיע את הנאשמת, באם זו תתחייב להתנדב ולתת שעות שירות לציבור במכסה גבוהה. זה היה הסדר הטיעון הראשון שלי ויצאתי מבניין המשטרה בלב הולם ובחיוך גדול.

*

הלקוחה שלי לא חייכה. היא הסכימה לתנאי ההסדר לאחר שהבטחתי לה שהימנעות מהרשעה משמעותה שלא תפוטר ממקום עבודתה הציבורי ושלבעלה לא יתגלה לעולם שנשפטה בפלילים. וכך היה. מאה וחמישים שעות שירות לציבור בליווי קשישים בבית אבות יוקרתי בצפון תל אביב הושלמו במהירות. הגענו לבית המשפט כשמצדנו כבר עמדנו בעסקה באופן מלא. אולמה של השופטת היה מלא מפה לפה וחיכיתי שהעומס יירד קצת ובעיקר, שכמה עיתונאים, שציפו שם לסיפור עסיסי, יעזבו סוף סוף את האולם. בינתיים נכנסתי לרגע לאולם הסמוך, שם ישב שופט אנושי וחריף, שתלה על הקיר את מגילת זכויות האדם ונהג לפנות אל הנאשמות בכינוי “גבירתי”, לא מבדיל לכאורה בין שופטת לזונה או לנרקומנית עלובת גורל. השופט הניד בראשו לשלום מעל הדוכן. אמש נפגשנו באירוע משפטי באוניברסיטה והוצגתי בפניו. הוא איחל לי בהצלחה בתיקי הראשון. “מקצוע לא פשוט בחרת לך,” אמר בסבר פנים רציני. “קחי הכול בפרופורציה,” יעץ. נשמתי עמוק ונכנסתי לאולם שבו עמד להתנהל הדיון. התיק הזה מילא אותי גאווה נרגשת: הבוקר אני מגשימה לראשונה את ייעודי כסניגורית. אישה עוזרת לאישה אחרת להציל את עצמה.

כשהגיע תורנו הצגתי בהתרגשות את ההסדר, קולי אוזל ונצרד. הנאשמת ישבה אדישה למראה על ספסל עץ. הדיון ארך דקות ספורות. השופטת גזרה את דינה של ח' – קיבלה את ההסדר שהושג בין הצדדים ואישרה אותו רטרואקטיבית. בזווית עיני, ראיתי שהיא עומדת להרים את עיניה אל ח' כדי לבדוק אם היא מבינה את הנאמר ולהעמיד אותה על חומרת מעשיה. באותה השנייה הצלחתי לרמוז לח' להוציא מפיה את המסטיק שלעסה ברעש גדול. ח' הוציאה אותו בהפגנתיות והדביקה אותו מתחת לספסל הנאשמים, לעיניה הנדהמות של השופטת. זו השתהתה לרגע, ואז הודיעה שהחליטה, מתוקף סמכותה, לחלט בנוסף את כספי הערבות הגבוהים כקנס לקופת המדינה.

לחיי בערו. הנאשמת יצאה מהאולם וטרקה את הדלת. עמדתי מאחורי דוכן העדים, ליד הקלדנית, והמתנתי לפרוטוקול. “עורכת דין לימון,” פנתה אלי השופטת בארסיות מופגנת, מניחה על הדלפק צרור מפתחות וארנק של “לואי ויטון”. “הנשימות שלך… מפריעות לי.”

האומנם נשמתי בהיסח הדעת בקול רם מדי? האם לא בלבלה השופטת בין קול לעיסות המסטיק הרמות של הנאשמת לבין נשימתי השקטה? האומנם גבר קול נשימתי על המרחק בן שני המטרים שהיה ביני ובין השופטת? האומנם לא הפרידו בינינו קילומטרים רבים באותו הרגע? ומאז ואילך, וגם לאחר שמונתה ברבות הימים, על לא עוול בכפה, לשופטת בית המשפט המחוזי? או שמא לא מלאה לבה לתת לי ליהנות מהתוצאה המשפטית המוצלחת שהשגתי בתיק הראשון שלי? עד עצם היום הזה אינני יודעת.

כך או כך, לא נכונה לי שמחה רבה ביום הגדול ההוא. יצאתי מן האולם, סמוקה כעגבנייה מהעלבון הטרי, ראשי סחרחר עלי ורגליי כבדות מעוצמת הפגיעה. אז נעמדה מולי ח' פסוקת רגליים, שוקיה נתונות במגפי עור שחורים וסיגריה בידה. “יופי,” אמרתי בחיוך רועד, מגייסת את שאריות קולי וביטחוני העצמי. “כל הכבוד, סיימת עם זה. אף אחד לא יידע לעולם, כמו שביקשת.” הושטתי לה את ידי ללחיצה. ח' שתקה רגע. פניה התעננו בכעס. דומה היה שהיא לועסת שוב מסטיק דמיוני ואז ירקה עלי יריקה גדולה ורטובה ואמרה: “את לא הבנת כלום. את פשוט נתת לה שם לזיין אותי עם הכסף. הייתי צריכה לקחת עורך דין גבר!”

1.

נביחותיו הרועמות של הכלב האפור והגדול שוטפות את הבית. גם הכלבה של בני ממשיכה לנבוח. השמיכה מסתרבלת בידיו, הוא משתדל לשמור על השקט, מניח בזהירות את השמיכה על המיטה, שלא להעיר אותה. “מה זה הרעש?” היא ממלמלת, “למה אתה לא שומר על שקט?” היא שואלת ומסובבת את ראשה לכיוון השני, בועטת בשמיכה. “אולי נדליק מזגן,” מציעה, “כל כך חם,” ושוקעת בשינה. הנביחות ממשיכות להישמע בקצב יציב, ואליהן נוספה נביחה קצרה ופרועה, כמעט כועסת. בעוד רגע גם הכלב של משפחת רובין יצטרף, הוא ממתין, וכך נהיה. הוא כבר יודע לזהות מאיזה כיוון ובית מגיעה כל נביחה. הוא הסביר לבני שהכלבה שלו גורמת לכל הכלבים להתעורר, בעיקר לכלב הענק של רובין, ביקש אלף פעמים שיכניס אותה הביתה בלילות, כמו שהכניס את נינה, הכלבה שלו, כשהייתה צעירה ולא הפסיקה לנבוח. הוא ניסה, בני אמר, באמת שניסה, אבל טיאה לא רוצה. הציע שיתקין לה קולר חשמלי. בני טען שזה צער־בעלי־חיים, שנראה אותו מהדק על הצוואר שלו קולר חשמלי. אז שיעשה משהו, ביקש, בשביל הכלבה, אולי היא סובלת מחרדות.

רבע לשלוש והגוף כבד, היה רוצה שיתפוגג יחד עם המוח, שיימס לתוך המיטה, אבל הגוף כל הזמן מזכיר לו שעיניו פקוחות, ונביחות. שמיים כהים ממלאים את החלון. עשרה לשלוש. אחד הפסיק, אולי גם היתר יפסיקו, הוא ממתין, אוזניו כרויות. מכונית עוברת וכולם חוזרים להשמיע את קולם בהתלהבות בליווי נביחות רחוקות, מי עובר בשעה כזאת בכביש, הוא קם ומביט בחלון, מוציא את ראשו אל האוויר הצונן. המכונית מתרחקת, הכביש שהתרוקן מואר בכתמי אור פנסי רחוב כתומים, מולו חתיכת ירח צהבהבה בין ענפי העץ. השמים התבהרו. הוא מניח את השמיכה על המיטה ונשכב עליה. שלוש ורבע. הוא עוצם את עיניו, מנסה שוב להירדם. ושוב הן נפקחות. היא ממשיכה לישון גם כשהוא מתקרב אליה, בִּרכה החשופה שמזדקרת קדימה זוהרת בתוך החשכה. הוא עוטף את כף רגלה בכף רגלו, מקפל את הברך ונסוג. “מה אמרת מקודם?” הוא שואל. מתיישב, נשען על הכרית, מקווה שתסתובב אליו, שתמתין לבוקר יחד אתו. צופה בקצב היציב של נשימותיה שבוקע מתוך שנתה השלמה.

2.

כשהוא יוצא מהשער החלוד לטייל עם נינה הכלבה הקשישה שלו, הכלב האפור מוחה, כמעט קופץ אל מעבר לגדר, כל שערותיו הארוכות והגזעיות עומדות להתפרץ כמו סערה בין סבך עצי הלימון הבשלים ושיחי היסמין שגולשים אל הכביש. “אתה לא נח לרגע,” הוא אומר לכלב, ממשיך בהליכה מתונה ליד הגדר, לו היו יכולים לשוחח היה שואל אותו מה הוא רוצה וכמה כסף שילמו עבורו. יש לו מבנה ראש אצילי, גם כשהוא פותח את הלוע שלו לרווחה, משמיע את נביחותיו האימתניות, כל גופו הגדול מיטלטל, נביחות קצובות שלא דועכות, אף לא לרגע. הוא עומד מולו על המדרכה. שואל אותו, “על מה המאמץ הזה?” וממשיך לחשוב, איזה בזבוז של נביחות על פרבר מנומנם וחם. כולם בתוך הבתים הממוזגים שלהם. אבל הכלב הצעיר לא מרפה. ממשיך לרוץ מצד לצד ברחבי הגינה, ולמרות גודלו, תנועותיו גמישות ונכונות לזינוק, פרוותו המפוארת שזורה גוונים לבנים ואפורים. הוא מניח את כפותיו לאורך הגדר וקופץ מכאן לשם וזנבו היפהפה יחד איתו. “אני,” פונה אליו הכלב, “אני מגנים שהושבחו מימי הביניים, זיווגים מוקפדים שטופחו בהרי הפירנאים ועודנו בוורסאי, כדי לשמור על בתי המלוכה.” הוא ממשיך בסערת הנביחות המתגרה, עוקף שיח, ציפור גן עדן מזדקרת בין עליה המחודדים, חושפת מניפת כתום וסגול. השלג החל לרדת, הטמפרטורות צונחות, הוא מנער את פרוותו הסמיכה, חוזר אל גדר האבן, חומק מעבר לעץ שלימוניו הכבדים מנצנצים בצהוב סמיך, ריהוט גן מעצי במבוק בהיר, טירה חבויה בקרחת היער, שביל מתפתל, דקלי קוקוס דקיקים ניצבים בשורה, עלוותם הדקיקה. מרפסת שוממה, עלים יבשים שנשרו, זאבים צרפתיים משוטטים בחבורות, מרחרחים את האדמה, הם מגיעים בחבורות מהצפון, אפשר לזהות את עקבותיהם בשלג. זנבו פוגע בנדנדה שהשתלשלה מענפי העץ והחלה להתנדנד קדימה ואחור, שועלים חולים מריירים, צריך להיזהר מהמלכודות, הוא עומד על שתי רגליו, מישיר את עיניו הכהות המזהירות מסכנה, חושף את שיניו. לקפוץ מעליהן או לעבור מסביבן, הוא מראה לו, כשהוא עוקף את שיחי הדודוניאה והאוג המכחיל שהגנן גזם אתמול. שומעים את רחש העלים היבשים תחת כפות הרגליים תוך כדי ריצה בין עצי היער, הערב עוד מעט ירד, צריך למהר והיונים ההומות נעמדו על הפרגולה, וצריך לרוץ מהר, לזרז את טיאה על פני הגבעות, שתניף את רגליה קדימה, שלא תטעה בדרך, שלא תתפתה לריחות המבלבלים סביב עץ הזית העתיק מאחור, הוא מתרה, ממשיך לנבוח, לזהות את הריח ולהזהיר, להחזיק מעמד עד שנשמעות דהירות הסוסים מרחוק, להיצמד אליהם, להתנשף ולקבל טפיחה ואולי ליטוף. הוא נשען על מסוכת פח הזבל בקצה הגינה. נוטה אליו בכל גופו הגדול, נביחותיו לא נחלשות, “אני חייב להודיע שאתה עובר כאן,” לרגע הוא משתתק, וחוזר לנבוח, “אליך דיברתי,” הוא פונה אליו, “אתה שלבוש בגופייה, אתה לא רואה שהשלג כבר כיסה את האדמה?” נביחותיו מתעגלות, “ואתה ממשיך להתהלך בכפכפים, איפה המגפיים שלך?” נשמעת נימה של זלזול בנביחות שהתמתנו, “אתה והכלבה הזקנה שלך שאספת מצער־בעלי־חיים, אתה חושב שאני לא יודע מאיפה היא הגיעה? גם אחרי ארבע־עשרה שנים זה לא עובר להם, תסתכל עליה, שילוב עלוב של אוזניים, גוף ורגליים, ללא תכנון ומחשבה.” הוא קורץ בעינו השמאלית, השנייה נפקחת ביתר שאת. שארית של אצילות נשארה במבנה הצוואר, הוא מהמהם. “מי יודע כמה זמן הסתובבה ברחובות ואיזה מחלות חטפה שם, אכלה מהזבל בפחים של התחנה המרכזית בבאר שבע, ישנה על המדרכות ונצמדה לסמרטוטים של ההומלסים עד שמישהו הביא אותה. וגם שם, בתוך מכלאה מוזנחת, אהה.. אהה…” הוא נובח, “אתה לא זוכר איך התנהגה בהתחלה כשהגיעה אליכם. אתה חושב שטיאה לא סיפרה לי. אני חייב להזהיר. אתם שניכם, אתה והכלבה שלך מסוכנים,” האפור ממשיך, “מאיימים על מראה הווילה והחצר, ואני אמשיך להזהיר.”

הוא לא נעלב, בשביל נינה הוא לא נעלב. הוא נזכר איך עד לפני כמה שנים כשיצאו לטייל נינה הייתה יוצאת בריצה אל השדות וגבעות הסירה הקוצנית, בחורף מתמלאת בבוץ דביק. טובלת בשלוליות, רטובה, מלוכלכת ושמחה. עכשיו היא נחה לרגע. הם ממשיכים בסיבוב הקטן ליד הבית והיא מתקדמת בצליעה על רגלה השמאלית. מתנשפת, זוקרת את שערות גווה הלבנות, חוששת. בדרך חזרה שניהם עוברים אל המדרכה בצד השני של הרחוב, והכלב של רובין מזהה אותם ממרחק, נוהם לעברם ושוב פוצח בנביחותיו, כמו שחקן עם קול בס שחייב שההצגה תימשך, למרות הקהל שכבר מזדרז לצאת מהאולם. רק כשהם נכנסים לחצר הבית והשער נסגר בקושי, נינה עדיין מתנשפת, נשימתה קצרה, רק אז האפור הענק נרגע ומפסיק. לרגע משתרר שקט ברחוב, שקט מקצה לקצה, הוא מתמהמה, לא פותח את הדלת. עוצם עיניים, הוא עדיין עייף מלילות ללא שינה רציפה. אי שם נשמעת שריקה עמומה וציוצי עורבים מהעץ שברחוב. ואז, עם סיבוב המפתח טיאה מתחילה, והכלב האפור עונה בעוצמה. הנביחות חזרו.

3.

היא משמיעה צרחה נמוכה, משונה, מחרחרת, הוא מרפרף בידו בזהירות על כתפה אומר, “את צורחת.” היא אוחזת את בטנה, פוקחת את עיניה, “שוב אתה לא ישן?” היא שואלת אותו. “כן,” הוא מהנהן. “חלמתי חלום נוראי.”

“צרחת, למה צרחת?” הוא נשכב לצדה. “איזה חלום נוראי, תראה איך אני מזיעה, מה השעה?” היא שואלת. “לא יודע, בערך ארבע.” הנביחות ממשיכות, הוא מנצל את ההתעוררות שלה, יוצא אל המרפסת וצועק, “טיאההה.” וממשיך פעם נוספת, ועוד אחת עד שהכלבה נעתרת ונרגעת. “הצעקות שלי תמיד מרגיעות אותה, אמרתי להם שהכול מחרדות, היא צריכה לבלוע איזה כדור,” הוא אומר לה, עיניו כבר פקוחות לגמרי, כאילו שעת צהריים, ומה יהיה מחר. יום עבודה, הוא מדמיין את שולחן העבודה העמוס שלו במעורפל, מסך המחשב. ראשו הולם מעייפות, גופו דרוך. הוא סוגר את דלת הרשת, שואל, “את רוצה מזגן?”

“אני רוצה לישון,” היא עונה, “אני רוצה לישון בלי לחלום.”

“גם אני, רוצה לישון.” ושוב הנביחות הקצובות של טיאה חוזרות, והוא שוקל, אם לצאת מהמיטה שוב ולצעוק עליה, כי יכול להיות שבעוד רגע היא תפסיק. ושוב מצטרף אליה האפור. הפעם הוא יוצא מהבית, השער החלוד נטרק מאחוריו והוא חוצה את המדרכה.

4.

“הוא חמוד,” הוא אומר לה כשהוא חוזר ומתיישב בקצה המיטה.

“מי?”

“הכלב הענק של רובין, התקרבתי אליו וליטפתי אותו והוא מיד התמסר ללטיפות והשתתק.”

מובן שהבחור מההנהלה, זה עם הפרצוף החייזרי והצוואר שמתפקע מפצעונים, מבקר בסופר. צריך להרגיע את העובדים. העובדים לא רגועים. הוא בא ומרגיע אותם, את העובדים. אם הוא לא מגיע הוא מוצא דרכים אחרות להראות נוכחות. השם שלו משתרבב לכל מייל והפנים שלו ממלאים את מסך המחשב בשיחות סקייפ. בסקייפ הוא יכול להציג במין שוויץ כזה את החולצות המגוהצות שלו. חולצות שבחזיתן רקומים סמלים זעירים. רק מקרוב מאוד רואים שמדובר בסוס קטן ורוכבו או תנין עם פה פתוח ולשון אדומה. או דגל. לא שלנו. בעיני מרינה, שאף פעם לא מתקרבת אליו, הסמלונים האלו נראים כמו זבובים שהתיישבו מעל הלב. היא מנסה לא לנעוץ מבט בזבוב ולהתרכז כשהבחור מההנהלה מתיז בפניה את מה שהוא מחשיב לביטויים של ניהול: תנועות ידיים פסקניות, סִסמאות שהוא אוהב לבטא באינטונציה מוגבהת. מחשיב את עצמו למי־יודע־מה. “הכול בסדר,” הוא אוהב להגיד, באינטונציה הזאת שלו. “הכול בסדר,” מרינה חוזרת אחריו. האמירה הזאת התקבעה אצלה בראש כמו פסוק תפילה. גם אם הוא משקר ה־כול בסדר.

אבל היא רואה: אם באמת ה־כול בסדר, היו מחליפים את השלט אכול החלודה, שנמק על גג הסופר כבר מי־יודע־כמה־זמן. שלט בירוק־רעל שנראה למרחוק, מכריז על השפל שאליו הגיע הסופר. מי שמתקרב למבנה לא רואה את החולצות המגוהצות של הבחור ולא רואה את הסמלונים שלו ולא שומע את הססמאות שלו. זה לא. אבל כבר מרחוק רואים את השלט. שלט עלוב, “סופר־לכל”. תכף מתפרק, השלט. הולחם בקושי על שני מוטות ברזל משופעים מי־יודע־מתי והזמן עשה את שלו. הוא חורק, השלט. מצלול יחיד וקטן: אאאא… אאאאא, כמו אדם חולה שמתייסר שם למעלה.

היא שומעת את השלט וחושבת: ברור שכל העסק אבוד, לא צריך חוש מיוחד כדי לדעת. התקף אסטמטי מתגושש בגרונה, איך לא? הלב משתולל בחזה מרוב לחץ, נשימתה מתקצרת, הגרון שורף ודרכי הנשימה תופחות. אם תמשיך עם הלחץ הזה, היא עוד תאבד את ההכרה. ואז יבוא הטיפוס הזה מההנהלה ויעשה לה הנשמה. ואיפה? מול הפרצוף של כולם, הקופאיות, הסדרנים, הקצבים. גבר כזה, רק מחפש את מי להציל, בשביל הרושם. רק המחשבה על החייאה ממנו מפריחה פרחי אודם מכוערים על צווארה. הנה, גוש אדם נופל לארץ, השומן רוטט, החצאית מופשלת, חושפת את הירכיים העבות, הפה פעור, טיפות רוק ניתזות לכל הצדדים, חבטה עמומה, עיניים מתגלגלות בחוריהן. זוועה. מי שיש לו מעט כבוד עצמי, יותר טוב שלא יתעורר מההתעלפות. אפילו היא, שכבר מזמן לא חושבת על כבוד, מעדיפה להתפגר ולא לשכב ככה על הרצפה בסופר, ידיים ורגליים פשוטות לצדדים ועיניים חטטניות נדחפות והבחור מההנהלה, עם הפצעים האלה על הצוואר, רוכן מעליה, מחפש מקום ששם צריך ללחוץ. איפה לשים את הידיים? על הבטן המתבלטת, על השדיים הגדולים? מרינה מרכינה את צווארה כאילו קסדת פלדה מכבידה לה על הראש ונכנסת לסופר.

בדרכה העצורה, בין שיעולים יבשים שנפלטים מגרונה, היא מברכת את כולם. “בוקר טוב.” היא משתדלת לא לדלג על איש. לא על הקופאיות שנותנות בה מבט חמוץ ולא על הסבלים הערבים שמגלגלים ארגזי ירקות ולא על סדרני המוצרים שמגחכים מאחורי גבה ולא על אחראי המשלוחים שמגיע בשמונה כדי לצבור שעות נוספות, למרות ששלושת השליחים שלו מופיעים רק אחרי עשר. באים ויושבים על המדרגה מחוץ לסופר, בוהים כמו פסלים. היא מנווטת אל משרדה כבשדה מוקשים. רק שם, במשרד מנהלת סניף דרום־מזרח־העיר שקירותיו זכוכית, היא מתיישבת, פותחת מתחת לשולחן את הכפתור העליון במכנסיה, שולפת מהמגירה את משאף הוונטולין, מתיזה את החומר לגרונה וקוראת את המייל היומי מהבחור מההנהלה שמנחית עליה הוראות: “…עסק חי ובועט שווה הרבה יותר מעסק חצי סגור עם עובדים מדוכאים.” ואחריו הנחיות: “צריך לשדר לכולם שהכול כרגיל.”

הכול בסדר. הכול בסדר. היא נוטלת שאיפה נוספת מהמשאף. משיבה אל מגירת השולחן ועוקבת אחר קונים שנכנסים לסופר ומיד נהפכים לדמויות בסרט אילם במעגל סגור בתוך מסך מחשב מפוצל לשנים־עשר מלבנים קטנים, שמחלקת הביטחון התקינה לפני חודשים מספר, בגלל המצב. מלבד המצלמות שהוצמדו לתקרה, הוצב גם מאבטח קשיש שמנמנם על כיסא בכניסה, גלאי המתכות מתנדנד בין ידיו. כשהיא עוברת הוא פוקח עיניים ושולח מבטים לא נעימים. תודה גם על זה. ההנהלה חושבת על הכול. אבל לגל התנופה הביטחונית יש יתרונות. פתאום רסיסי אופטימיות. כמה ימים שאנשים הרימו ראש. אמרו: אין להקל בזה ראש. אם מתעסקים בביטחון וכל המשתמע מכך אז אולי יש עתיד…

לקח שבוע עד שהבינו שמעבר לאופק הביטחוני אין כלום. הראש של כולם שב וצלל למטה, כאילו סובלים מאותו מום. אבל השמועות, ההתלחשויות והדיווחים לא הפכו את הקופאיות לנמרצות יותר או את הסדרנים לחרוצים. הספינה טובעת, אבל הם? שום דבר. מרינה אמרה: “במצב כמו שיש היום, מצב־חירום, כולנו צריכים לפחד, צריך לעשות מאמצים!” ואחר כך אמרה: “את הסופר הזה אפשר להציל!” והניחה בידי הסדרנים שרטוט מפורט שמתאר את האופן שיש להציב את המוצרים על המדפים. הדגישה: “מקדימה – את הרווחיים ביותר. בגובה העיניים. ולהשלים חוסרים ולהקפיד ליישר את האריזות. כשישר – לא מסתכלים על מה שאין בפינות! זה תלוי רק בנו!” ועוד כהנה וכהנה. העובדים נענו לה בהנהונים עקרים ומיהרו לצאת להפסקת סיגריה. הם והשליחים על אותה המדרגה. אמרו: “בשביל מה צריך את זה?” אדישות. מחלה של הצעירים.

כן, כולם אדישים מלבד הזקנה. אותה זקנה שמורת רוח כרונית על פניה הקמוטים כעורו של חרדון ועל מצחה משורטטות שתי קשתות שחורות. מדי בוקר בשמונה וחצי, כמו שעון, היא נכנסת לסופר ומשגרת סביבה מבטים חשדניים, גוררת מאחוריה תיק־עגלה ישן על גלגלים. עוצרת ליד ערמות העגבניות והמלפפונים והפלפלים שמסודרים בתלוליות גבוהות, בוחנת בקפידה את הירקות: מעיפה מבט על הסידור ואז מחדירה יד פנימה, מפשפשת, הופכת את התל על פיו ושולפת עגבנייה אחת. ממששת ומועכת אותה, את העגבנייה, מכל הכיוונים, מקרבת אל עיניה ומחזירה לערמה, דוחפת את היד ומוציאה אחרת. “זה הסדרנים הערבים,” היא אומרת, “מקדימה שמים רק זבל. זה לא סוד איפה מחביאים את הטוב ואיפה מחזיקים את הגרוע.”

אחר כך נפנית למחלקת הבשר, נעמדת מול אבי וחסן, מחכה לקבל יחס. אומרת: “סליחה שככה אני אומרת אבל אני לא באה לסופר הזה סתם ככה לפזר כספים ובמקום שירות לקבל חוצפה!”

הזקנה היא זאת שנכנסה למשרד השקוף, העבירה מבט חולדתי על החגורה שמבתרת את בטנה של מרינה במקום שפעם היה מסותת קימור המותניים, והתלוננה שהעגבניות, גם אלה שמאחור, מעוכות לגמרי. וכבר לפני שבועיים ראתה שיש איזו בעיה בירקות. מרינה שאלה על סמך מה היא קובעת. “המלונים מחוררים,” אמרה. “החורים כל כך גדולים שמרחוק אפשר לראות שמשהו לא בסדר.” עיוותה את פני החרדון שלה. “אני אישית שמתי לב לזה. מישהו עושה את זה בכוונה. רואים לפי הסדר של החורים. זה לא חורים מקריים.” אחר כך צמצמה שתי עיניים חשדניות, הגביהה את הקשתות השחורות על מצחה והכריזה: “אני קונה בסניף הזה כבר חמש־עשרה שנה ועוד לא ראיתי כזה זלזול בירקות!”

*

“מה אם ילדים שלך היו ככה עם ראש בלאגן?” עבד שפורק את ארגזי ירקות בסמטה מאחורי הסופר, מאדים מכעס. המילים שלו נחתכות בלהבי המאווררים החלודים של המזגנים. מרינה יוצאת מגדרה כדי לחבר את המילים המפורקות ולסדרן במשפטים הגיוניים בתוך ראשה. והיא חשבה שהוא אחד שיודע את מקומו והנה, הוא פונה אליה כמו שפונה. והמבט בעיניים, גבר עם מבט כזה בעיניים. גרונה מתייבש ושיעול מתחיל לתפוח בתוכו. היא נרכנת מחשש שבורג או להב של מאוורר ישתחררו ויעופו לעברה ויתיזו את ראשה, או שתקרוס לתוך אחת השלוליות המצחינות שלא זורמות לשום מקום בגלל פתחי הניקוז הסתומים. זבובים חוגגים שם. נחילים־נחילים טסים לסופר ומתיישבים על הפלורוסנטים ומשם צוללים אל הפירות והירקות ואל מה לא. שום מצלמה במעגל סגור.

והוא, עבד, עומד לפניה, נמוך ממנה בראש, ריח זיעה נודף ממנו, מסיע את עיני הפחמים שלו לכל הכיוונים, גורר אחריו ילד מנוזל בן שש או שבע, מוזנח כמו ילד־מכרות. הזנחה. אין חדש תחת השמש. יגדל כמו כולם ומה ייצא ממנו? אבל אם לא הילד, שעומד ליד ארגז העגבניות, מחזיק עגבנייה ונועץ בבשרה שיניים קטנות, היא לא הייתה מוציאה מילה מהפה, בגלל הפחד.

הילד שולח יד משובשת אל ארגז העגבניות, מוציא עגבנייה ומקפיץ אותה מעלה־מטה כמו כדור, מנסה לנעוץ בה שיניים. אביו תולש אותה מבין ידיו ומשליך לתוך הארגז. “אני אם היה אפשר בטח שהיה הולך לביצפר, בטח שהיה הולך.” העיניים האלה, נוצצות, מתרוצצות, מסתירות, מסוות, והדיבור שלו – זורק מילים על ימין ועל שמאל, כדי לבלבל. והידיים? “וגם את גברת, לוקחת ילדים לעבודה? לא ככה?”

“לקוחות מתלוננים שהעגבניות מעוכות,” היא אומרת. הילד מתיישב בתוך אחד מארגזי העגבניות ומצד לצד מגלגל עליהם את ישבנו, מבסוט. אביו נותן בו מבט טורף ושולף אותו מתוך הארגז, והילד מפרפר הנה והנה בין ידיו. זרועות חזקות יש לו, לעבד, שריריות, שום דבר לא יכול לעצור ידיים כאלה אם יחליט להזיק. וכבר היו דברים מעולם.

“אנא עארף מאיפה באות העגבניות מעוכות? תשאלי את הספק למה שהוא שולח את העגבניות שלו ככה.”

“אתה לא יודע למה העגבניות ככה?” נסוגה לאחור. פיה יבש, גירודים עצבניים צובטים בגרונה, והעולם מתחיל לגלוש ולהתעקם ולהימרח. הפחים והמשאית והארגזים מאבדים ממוצקותם, העגבניות זולגות זו לתוך זו, מומסות לעיסה אדומה. ידה לופפת את משאף הוונטולין בתוך הכיס.

“וואלה מאיפה לי לדעת?” הוא אומר ומעביר עליה מבט מהיר של אחד שיודע לאמוד טיבה של סחורה, עיניו מתלפפות על שוקיה ומעלה על הירכיים הרחבות וננעצות במפשעה שקמטי המכנסיים מימין ומשמאל מסמנים כמו חיצים את הדרך למקום שמרינה מבקשת להסתיר ומשם לחזה. מתוך עיניו שנצבעות בקשת של חרמנות, מרינה מסיקה שלולא קולה מקרין הסמכות, עודף השומן על גופה לא היה מפריע לו. גבר כזה מחכה רק להזדמנות. באמת טוב שהילד פה.

“הבן שלך…” נובחת שרשרת של שיעולים. אם היא תתעלף כאן, אחד עם ידיים כמו שלו, שכל היום מניף ומוריד וסוחב משקלים כאלה, שום בעיה לא תהיה לו למצוא אצלה את הדרך לאן שצריך וללחוץ בדיוק במקום הנכון. פניה אדומים, הנה, מצאת לך מקום טוב לאבד את ההכרה. ביד מובסת היא מוציאה את המשאף מהכיס, מקרבת אותו לפה ולוחצת.

“זה לא הבן,” עבד מרים את קולו. “זה ילד חצי־עוף. כלום הוא לא שוקל. בנדורה, יעני עגבנייה יותר כבדה ממנו.”

“שלא ישב על העגבניות!” השתגעת? היא חושבת ומנמיכה את מפרשי קולה. אל תרגיזי אותו. עבד נסוג לאחור, משפיל את עיניו ומרחיק את הילד האחוז בין ידיו. “לא בהזמנה באים ילדים כמו שבאים,” הוא אומר בשקט.

אוי. איך הבנים שלה דוהרים בבית. בורחים לחדר שלהם, שם הם יכולים לדקור זה את זה בחרבות פלסטיק, לירות כדורים דמיוניים ולבנות מכונות תופת מלגו. נו, גברים קטנים. כולם אומרים לה שהצבא יעשה מהם בני אדם. ובזמן שמחכים שיגיע הצבא, בנה הבכור קומץ את אגרופיו הקטנים ומטיח אותם באחיו הצעיר. תוקפנות נפלטת ממנו בלי מאמץ, פורצת במהירות, מלהיטה את לחייו ושוככת באחת. הבן הצעיר בורח אל מיטתו ומתקפד מתחת לשמיכה, עד שאחיו מכריז על שביתת נשק. ואז, כמו לא קרה דבר, הם מנסים זה על זה קללות ושרבוטי מילים, מקצצים אותיות ומעקמים הברות שמתגלגלות בתוך פיהם במהירות שכמו מוכפלת ביחס למילים הריריות, האטיות, שזולגות מהפה של אימם, כשהיא מתערבת.

“אני מבקשת לשמור על הירקות! זהו!”

מסוחררת היא פותחת את הדלת ונמלטת לתוך הסופר, ממהרת אל משרדה השקוף. שנים־עשר המלבנים על מסך המחשב מציגים לנגד עיניה את הסרט האילם של המקום. אנשים דו־ממדיים, קצרי רגליים, מהלכים בין אגפיו, מוארים באור פלורוסנטים מעבדתי. הכול בסדר. בסדר. הנה, שיחת סקייפ, עניין דחוף כנראה. שולח את ידיו אל צווארון החולצה כמשחרר עניבת חנק. “הכול בסדר,” הוא אומר. המכשירים האלקטרוניים מייצבים את עווית הרעד שמרטטת על מיתרי קולו ודבריו נפלטים מתוך חרירי הרמקולים, שטוחים וחסרי מבע. השיחה קטועה. מספר שניות הוא נותר מאובן על המסך, פיו פעור. מרינה מקרבת את פניה אל המסך, בודקת: איזה זבוב התיישב על החולצה שלו היום?

שלט סופר־לכל מתנועע ברוח, חורק. התקשורת מתחדשת: “…וחוץ מזה, יש חוזים ויש התחייבויות. ובנימה אישית אני רוצה להגיד שאסור ללמד את העובדים שפחד צריך לנהל להם את העבודה.” ומוסיף: “זאת דרך לא מקובלת לעודד אנשים לעבוד. הם צריכים להשתחרר מהפחד. הכול בסדר.” ושוב משתררים כמה רגעים של נתק, בתוכם הוא חשב את מחשבות החופש שלו ומרינה חשבה שאת האבחנות שלו, שישמור לעצמו.

*

“הלו? הלו? שומעת? יש אצלך איזה בעיה בתקשורת שהסקייפ מכובה?” שואל הבחור מהנהלה. מרינה ממהרת לטעון שאצלה במחשב ובמשרד ובסופר הכול באמת בסדר.

“קונים מתלוננים שיש בעיה במלפפונים. שהם משופשפים,” אומר, “תלכי לבדוק.”

דרך המסך המחשב היא בוחנת את אגף הירקות, את הסדרנים. את עבד שמגלגל ארגזים פנימה ופורק את הירקות. מה הוא עושה? עוד יבואו ויגידו לי הכול בגללך. מילים מסתחררות במוחה. הסמטה שמאחורי הסופר פולשת פנימה, שולחת ריחות חריפים. סירחון וזבובים. ואיך לא נעים שזבוב כזה מתיישב על החולצה. ברגליים כושלות חולפת בין האגפים, מיישרת את האריזות, מצמצת את החללים ההולכים ונפערים ביניהן.

“הבנקים יושבים עליהם חזק. הם הפסיקו להביא סיגריות. גם אלכוהול כבר אין. ברור שהם בפשיטת רגל, למה את זה הספקים לא נותנים באשראי.”

בסמטה שמאחורי הסופר עבד עוסק בפריקה קדחתנית של ארגזי הירקות. הוא מטיח אותם על האספלט עד שהמלפפונים נורים החוצה כמו קליעים מתוך מחסנית. הבן שלו לא עומד ליד הארגזים ולא יושב בתוכם. “סליחה, גברת, שלא תקבלי מכה למה אני אין לי עיניים במאחורה של הראש.” הוא אומר.

“הבן שלך, אתה כבר לא מביא אותו?”

עבד שותק, שולח מבט חטוף אל עבר המשאית, מסנן מילים עצורות: “זה העוזרת סוציאלית אמרה ‘לא טוב הבן שלך בעבודה’. למה אמרה ‘אם הבן לא במסגרת ישימו אותך בכלא.’” בעיניו מבליח מפעם לפעם ניצוץ משועשע, אך מבע קצר רוח נחבא בהם כסוד שיש להסתירו.

“הוא בבית ספר?”

“זה ביצפר זה? אללה יוסטור איזה ביצפר! ילדים שמה עם בעיות בראש. מרביצים חזק שמה.” הפתעה: מתגלה כאיש משפחה.

“מי? המורים?”

“איזה מורים? זה מורים מהפחד לא נכנסים שמה. למה שמה ילדים עצבניים חבל־על־הזמן. מי שבא מול העיניים שלהם מקבל כיסא בראש שלו. הבן שלי בא מכות כולו. בראש בידיים ברגליים איפה לא.” מוחה זיעה ממצחו. “טוב,” הוא פוסק, “מחר אני מביא עוד סחורה. אם אפשר גברת תגיד לבלבית שהעגבניות כפרה עליהם יפים אש. למה הוא אומר – עוד פעם מרינה אומרת העגבניות קוועץ', הלך עליך. אני זורק אותך.”

הוא מטפס למשאית, וממקומו למעלה שומט אליה את מבטו. “סליחה שככה אני אומר אבל את צריכה להיזהר למה שאת עומדת בתוך זכוכיות.” הוא מצביע על שברי זכוכית ירוקה שנוצצים על האספלט.

טוב. שום תודות! הוא טורק את הדלת ומניע את המשאית. היא מתבוננת במשאית המתרחקת, ואז מהמושב הסמוך לנהג מציצה פלומת שיער שחור ופנים קטנים מחייכים ויד שחומה ודקה מגביהה מלפפון ומנופפת בו לעברה.

*

רוח דלילה מרעידה את השלט המחליד של סופר־לכל. הפעם מייל.

“לצערנו…”

במצבים כאלה – לשון רבים. טעם חמוץ של בחילה עומד בפיה. היא לופתת את ידיות כיסא המנהלים המתקלף, פניה חיוורים, ודווקא היום, יום חופש, לקחה את הבנים לעבודה. מעבר לקיר הזכוכית של משרדה, מצטופפות הבהמות. מכים על השמשה. מישהו משרבב את הראש פנימה ומתלונן על השירות במחלקת הבשר. היא בוהה בפנים שנמתחים ומתכווצים, הפה נפתח לרווחה, לוע אדום נפער, לשון מרטטת בתוכו, מוקפת שיניים, יורקת מילים, מטיחה עלבונות, “זוועה מה שהולך כאן! עד שכבר יש איזה מבצע בבשר…”

צבעם הרעיל של חלוקי הקופאיות פולט אדים זרחניים. גז מרחף מעל ראשי הקונים. עוד רגע כל הסופר יתמלא גוויות, “נו, מה את פותחת כאלה עיניים, אולי תקומי ותטפלי בהם?” היא פותחת את הפה ושואפת את הרעל, כמו כולם. אינה מצליחה להוציא מתוכה קול. כאילו תחבה סמרטוט לתוך פיה.

רק היא יודעת. הידיעה נחה כמו ערמת אבנים בראשה. נותנת מבט במסך המחשב המפוצל. באחד מהמסכים עבד מגלגל פנימה ארגזי ירקות. באחר, בעמדת הבשר, תור פרום לכל הכיוונים, אנשים מתנפלים על הוויטרינה, מנופפים ידיים כעוסות, נדחפים, דוחפים. עוד רגע ינפצו את הזכוכית המחפה על קרעי העופות והרסיסים יעופו.

היא יוצאת ממשרדה, האריזות על המדפים צפות סביבה, צבעוניותן דוחה, מתערבבות אלה באלה. דייסת מוצרים מחליאה גולשת מהמדפים מטה לרצפה, תוססת לרגליה. איפה הבנים שלה?

“איפה אבי?” היא שואלת בעמדת הבשר. חסן שוקל שישה פולקע, פושט את העור מעליהם, מעביר למגש קלקר, עוטף יפה־יפה בניילון נצמד, מצמיד מדבקת ברקוד ומגיש לקונה “בבקשה ושיהיה לך יום־טוב.” הקונה מרססת “לא ייאמן מה שקורה פה!” מישהו צועק: “מקום עם שירות חרא איך לא יפשוט רגל? חושבים אנשים פה פראיירים!”

“אבי בהפסקת סיגריה,” אומר חסן, “מאחורה.”

*

לא חיה. בכי של אדם. ילדה. ילד. הילד של עבד. קטוע ולא שלם בא אליה מראה הילד, והיא מחברת את הקול לדמות ואת הפנים לגוף ואת הגוף לילד ואת הילד לאספלט זרוע שברי זכוכית ירוקה שם הוא שוכב ורק אז לראות את מה שסביבו. ולתפוס: גב של ילד אחר, זרוע דקה מונפת באוויר, כף יד דרוכה, מחזיקה משהו. צליל של חבטה עמומה. כתם אדום פושט על פני הילד. מרינה מתרגמת: פצע נפער במצחו ודם קולח מן הפצע.

“בשל המצב שאליו נקלעה הרשת אנו נאלצים להודיע על…”

הילד מתרומם מהאספלט, מתרומם ונופל, מניח יד דקיקה על הקיר. תנועותיו מכמירת לב ויבבות קטנות נמלטות מפיו ומתמזגות במאוורר שסוחף לתוך סיבוביו את הקולות ומפזר אותם מחדש, שסועים ולא מובנים.

“רועי!”

שלא יסתובב, שלא יסתובב. הרי כל עוד אינה רואה את פניו היא יכולה לטעות. המוח מעורפל. והשיעול ועיניים יכולות להתבלבל. תברחי! קילוחים אדומים ניגרים ממצחו של הילד של עבד וכתמים ארגמניים מכסים את חולצתו. הנשימה נגמרת והעולם מתעוות ומעקם את הפנים של בנה, עיניו זולגות משני צדי אפו, האף קרב אל הפה והפה נמס לתוך הסנטר. ילד־מפלצת. מכל העבודה שלה, עבודה ועבודה. וזה מה שיוצא. אלימות. מפנה מבט לילד של עבד. העולם הוא לא מקום לחלשים! אבל בכל זאת – ילד. מרינה זזה שני צעדים שמאלה. המאוורר החורק משלים סיבוב אטי, משמיע את צליליו הצורמניים. שברי זכוכית חורקים תחת רגליה. היא נאחזת בקיר, מביטה בלהבי המאוורר, עוקבת אחר הסיבוב־חריקה־צרימה שלהם. תופסת את יד בנו של עבד.

“זה כלום, אמא, זה כלום! זה סתם זבל!” צורח בנה. היא מושכת אחריה את הילד של עבד, גוררת אותו בכל כוחה, החוצה מתוך הסמטה, משאירה את בנה מאחור. “אמא! מה את עושה?” הוא צועק.

היא רצה. בורחת מהסמטה. אישה משוגעת רצה רצה. אך ריאותיה בוערות. והרגליים כבדות. עוצרת. קרני שמש דלילות נשלחות אל הסמטה מסמנות את הדרך החוצה. היא עוקבת אחריהן ונפלטת אל הרחוב, ושם ברחוב היא נופלת על ברכיה. בוכה ככה מכל הלב. ולא רואה את בנה הבכור, ולא את בנה הצעיר, ולא את הבן של עבד שעומד לידה ומבעד לנוזל האדמדם שנקרש על מצחו, נועץ בה עיניים תמהות ובידו עגבנייה מבוקעת.

“הודעות פיטורין ימסרו בימים הקרובים.”

הבן של עבד משתופף, שולח לעברה חיוך שדוני ומושיט לה עגבנייה מעוכה, מיץ אדמדם זולג בין אצבעותיו. ידו האחרת מוחה ממצחו את שרידי העגבנייה שהטיחו בו בניה. בנה הבכור מגיח מאחוריה, חזהו הצנום עולה ויורד, חולצתו הלבנה מרובבת כתמי מיץ אדומים ומאחוריו בנה הצעיר, שניהם אוחזים עגבניות מעוכות. נעצרים לידה, נועצים בה עיניים מבוהלות, שומטים את העגבניות מבין ידיהם. “קומי אמא,” הם אומרים, “קומי!”, שולחים אליה ידיים דקות. אבל ככה, כמו גברים קטנים, מצד אחד ומצד שני. והידיים שלהם הקטנות תומכות בה בדיוק איפה שצריך. והיא קמה.

כשהיו שואלים את דורי מה המצב בבית, היה משיב: “שרק לא יהיה יותר גרוע,” ומחייך. ובאמת, שנות הנישואים הראשונות שבהן הוא ואשתו התקוטטו כמו שני חתולי רחוב נזעמים על כל מטר מרובע של דירת שלושת החדרים הממוצעת שלהם עברו חלפו מזמן. כעת נמצאו בשלב המלחמה הקרה: כל צד החזיק במטענים שיכלו לפוצץ את מערכת היחסים בכל רגע, אבל בגלל המחיר הכבד שיכול להיות לפיצוץ – הילדים – זה נמנע. נמנע אך לא בוטל או נעלם – פשוט נדחה לאחר כך. כך שבמקום סופרנובה אחת שהייתה יכולה להשליך כל אחד מהם לנתיב חיים אחר, זוהר יותר או פחות, חוו יחסיהם זחילה מתמשכת לעבר החידלון: אינספור פיצוצים קטנים, קטנוניים וכעורים ששחררו לחץ ואפשרו לעסק להתקיים.

אבל לאחרונה הייתה אשתו עצבנית במיוחד. כמובן, העובדה שהיא עבדה והוא תמיד חיפש עבודה לא הוסיפה בריאות לאף אחד מהם. מאשתו לא נסתר שהמצב ה"חדש", שנמשך כשנה וחצי, אף מסב לדורי לא מעט הנאה. הוא התלבש יפה לפני שהלך לבתי קפה, התגלח והתבשם כאילו הוא נפגש עם מאהבת. ודורי, שקרא את מחשבתה, היה מנופף ב"הארץ": “זו המאהבת שלי,” נהג לומר, “לא פחות משכילה ודעתנית ממך.” למרות הניסיון הנואש להעלות חיוך על שפתיה, ההתלוצצות לא התקבלה בברכה והיא הרבתה להתפרץ עליו ועל הילדים. היא איבדה את היכולת להקשיב לשניהם כאחד וגם כאשר האזינה כביכול למי מהם ביושבה נבולה על הספה, ראשה שמוט לאחור – הייתה נרדמת בקול נחירה דקה. כשהייתה מתעוררת לקול מריבות הילדים, לא הייתה סבלנית יותר: “בסוף כל משפט שלכם יש דרישה, תלונה או טענה. נמאס לי!” פרצה למקלחת.

משהו היה צריך להשתנות. חברים ובני משפחה רמזו לדורי לקנות לה בגד יפה, בושם, שרשרת. אולי להזמין צימר רומנטי בגליל. אבל הוא התנגד. עקרונית, כמובן. “כשאהבתי, קניתי,” נהג לומר. ובכל זאת הוא רצה לשמח אותה לנוכח התמעטותה ההולכת וגוברת, והוא החל לחשוב על דרך שגם תשמר את העיקרון “כשאהבתי, קניתי,” גם תוריד ממנו לחץ וגם תראה לאשתו שעוד נותר הד קלוש מאהבתם, כמו קרינת הרקע הקוסמית המעידה על קיומו של המפץ הגדול.

האם לא יהיה חכם להזמין לה נופש בזנזיבר או באי אקזוטי אחר? אמנם לא יהיה לו קל לבד עם הילדים במשך שבוע, זה הזמן שהקצה לחופשה, אבל השקט שישרור בבית, אווירת הנופש שתשרה בחדרים, כאילו צמחו דקלים ננסיים בחדר, שמותר להניח עליהם מגבות לייבוש ולהשאיר כפכפים היכן שמתחשק בלי להרגיש אשמה, היעדר החובה לסדר את הבית בכל רגע ובעיקר, הפוגה מאווירת הדכדוך שפשתה בבית כמו טחב – כל אלה כאילו יוציאו גם אותו לחופשה. ולא פחות חשוב, נקודות הזכות שיצבור במערכת הזוגית וכן בעיני הוריה ואחיה – כל אלה נראו לו כיתרונות שיוכל ליהנות מהם.

אבל איך הוא יממן חופשה כזאת במצבו? אולי בהדסטארט או במערכת מימון המונים אחרת שתסכים למיזם שלו – העלאת חיוך על פני אשתו ושליחתה לחופשה מרגיעה.

בתוך כמה רגעים כבר חשב על קמפיין. “החזירו לשירה את החיוך!” – זה יהיה הסלוגן, והוויז’ואל יהיה סרטוני יוטיוב קצרים מחיי היומיום הקשים של שירה: ישנה מעולפת בבגדיה על הספה בשעת ערב, נושאת סל כביסה, בדרך לקניות, מנקה נעל ספורט של ילד מחרא שדבק בה, מתווכחת אתו, צועקת בטלפון על הוט או סלקום ובסוף, עקב כל הלחצים, מפליקה לילד. ואז יופיע הכיתוב:

“תרומה שלכם יכולה לשלוח את שירה לחופשת חלומות. הצטרפו למאמץ המשותף – החזירו לשירה את החיוך!” הכיתוב יסתחרר סביב תמונת סנאפשוט קפואה שלה ויישא אותה לשמיים נעולה בנעלי עקב.

אמנם הוא יצטרך כמובן לציין את העובדה הביוגרפית המצערת שהוא מובטל; אחרת, באיזו אמתלה הוא פונה למימון המונים? אבל בשבילה הוא מוכן לעשות זאת.

לאחר שווידא שיש לו עורך וידיאו בין אנשי הקשר, מישהו ממקום העבודה האחרון, העלה פוסט ראשון בפייסבוק וחיכה לתגובות.

*

בתחילה היו התגובות מהוססות. נראה שהאנשים לא ידעו אם הוא רציני או לא. אמנם כמה מגיבים גברים כתבו: “היסטרי!!! איך לא חשבנו על זה קודם?” ושיתפו בפייסבוק. אבל רוב המגיבים הסתייגו: “אתה לא מתבייש?” וכשדורי כתב שלא נותרה לו ברירה כי עולם העיתונות שממנו התפרנס קרס, התעוררו הנשים, כתבו תגובות נזעמות והאשימו את דורי בביזוי אשתו, בהחפצה ובהשפלתה בפומבי על חשבון התמודדות עם מציאת עבודה חדשה.

“אני בטוחה שאשתך אפילו לא יודעת,” כתבה גולשת אחת, ואחרת הגיבה: “אולי זה עדיף.”

מובן שלאור התגובות הנחרצות, אף אישה לא תרמה לקמפיין, עניין שעורר בדורי ספקות בנוגע לפתיחות של התנועה הפמיניסטית. “האם אסור לגבר להיקלע למצב כלכלי קשה?” תהה בפוסט נוסף, אבל עורר אפס תגובות באחת הפינות המאובקות ביותר ברשת.

נקודת האור של הקמפיין הייתה הגברים. הם כמובן לא תרמו ולו שקל מכיסם אבל עצות סיפקו למכביר: “אחי, למה זנזיבר? היא נהפכה ליקרה ותיירותית. שים כסף בצד למאהבת!”; “לקלאב מד יש יופי של מלון שם, בן משפחה שלי יכול לסדר לך דיל זול. תשאיר הודעה בפרטי”; “אתה הסנדק של הקול הגברי!” ועוד מיני פנינים.

לא חלף זמן רב והקמפיין הציבורי למען שירה זכה לאזכור חדשותי. הוא הופיע תחילה כאייטם ב"צינור" שהביאה סוציולוגית ממושקפת ורצינית, שטענה שביזוי הנשים עולה מדרגה. ואז הציגה את תמונתו של דורי בפייסבוק, דקרה אותה באצבעה ואמרה: “וזה המקרבן – אישהּ! אני לא מבינה איך היא ממשיכה לחיות אתו.”

“כמו שאת ממשיכה לחיות עם המשקפיים שלך,” כתבה שירה בפוסט שהעלתה להגנתו, “בלית ברירה בדו־קיום. וחוץ מזה, אני לא שוכחת שהייתה לו כוונה טובה.”

באותו ערב, כאשר נפגשו במטבח ליד הקומקום, כל אחד ממתין לתורו להכין לעצמו כוס קפה, הטיחה בו שירה: “אני אתך גמרתי. יש לך חודש למצוא דירה.”

“נפלת על הראש? הייתה לי כוונה טובה, רציתי לשמח אותך, אפילו את אמרת את זה בפוסט שענית לאותה פוסטמה!”

“מה רצית שאענה לה? שהיא צודקת?!” התייפחה פתאום מעל השיש.

דורי השפיל את עיניו.

“ומתי צילמת את הסרטונים האלה בכלל? מי נתן לך רשות לצלם אותם ולהעלות אותם? אתה יודע שאני יכולה לתבוע אותך על חדירה לפרטיות?”

“לא חשבתי שזה יפריע לך כל כך,” ענה במבוכה, “בייחוד אם היו תורמים מספיק ובאמת הייתי מצליח לשלוח אותך לזנזיבר.”

“מה זאת אומרת ‘תורמים מספיק’? למה, כמה תרמו?” הידקה שירה את מגבת המטבח לעיניה.

דורי חש בתקווה שמתחילה לנשב במפרשיו. “עד עכשיו לא הרבה, אבל הקמפיין עוד צעיר. את יודעת מה? יש לי רעיון: אולי נציע להם לממן לנו את יום הנישואים? זה יכול לבוא כפולואו־אפ אחרי הנסיעה שלך!”

“מה אתה מכניס את עצמך לעניין פתאום?”

“ככה נוכל לנסוע שנינו.”

שירה נתנה בו מבט של מי שיורדת לסופו של עניין. “למי ייעדת את הקמפיין, לך או לי?”

“לך…” אמר בהיסוס.

“אתה פשוט לא מסוגל להשתנות, מה? בסוף תמיד מדובר בך ובטובות ההנאה שלך. תמיד יש זנב למתנות שלך, כמו עקרב!” היא שבה לעמדה שלה מעל השיש.

“אוקיי, אני חוזר בי. בשלב ראשון תיסעי לבד.”

שירה נטלה שוב את המגבת. “ואפשר כבר?”

“אני אומר שוב: הקמפיין עוד צעיר. נחכה כמה ימים ונראה.”

“ותמחק את הקטע שאני מפליקה ליונתן! אתה רוצה שייקחו אותי לנווה תרצה במקום לנתב”ג? דואג לאשתך אבל בעצם מסגיר אותה לרשויות!"

“לא חשבתי שזה יתקבל רע כל כך.”

“אם לא הייתי מכירה אותך, הייתי מאמינה לך,” נטלה שירה את כוס הקפה שלה ודשדשה לסלון.

כשבועיים החיים זרמו במסלולם: שתיקות שהופרו בצעקות היסטריות שהסתיימו לעתים במכות קלות בכנף; ואז, ערב אחד, כשראו תכנית ריאליטי שאיחדה את כל המשפחה ברגע נדיר של שותפות נטולת כעס, צלצל הסלולרי של שירה. היא ענתה בקולה המדוכדך הרגיל, אך במהרה שמע שחל בה שינוי כאילו שתתה שיקוי פלאים. דורי היה מוכן להישבע שהוא שמע שם שמחה – אבל מה יכול לשמח אותה כל כך?

הוא ניסה להסוות את סקרנותו בכך שהלך לקומקום להעמיד מים ואגב כך שלח אליה מבט מרחוק. היא יישרה את רגלה על הספה – תגובה אינסטינקטיבית שהכיר כל אימת שאמר לה דבר שלא רצתה לשמוע. אבל הפעם פניה נותרו שמחות. יכול להיות שהתגובה האינסטינקטיבית שלה כללה גם רגעי אושר שהוא משום מה לא היה קשור אליהם?

לרגע חלפה בו מחשבה מבעיתה שקיבלה טלפון ממחזר שהצליח להשיג איכשהו את המספר שלה בפייסבוק, אך לא. שירה אמרה לפתע “את יכולה לחכות רגע?” ואגב שיחה התרוממה מחויכת מהספה ואספה עט ונייר מהשולחן בסלון בדרך לחדר השינה. שם הסתגרה עם מי שזו לא תהיה בשיחה ערה. דורי חש בנקיפה של קנאה, בצד ביטחון מלא ששירה היא שלו. היא יכולה להשמיץ אותו כמה שהיא רוצה באוזני מי שהיא רוצה – בסופו של יום היא נשארת אתו בין ארבעה קירות אלה. מאושרת או לא, זה עניין אחר.

*

הימים הבאים סומנו בנסיגות רבות של שירה לחדר השינה ובהסתגרויות ארוכות שלה עם מישהי בשם אסנת. דורי שמע את השם במו אוזניו במאמץ העילאי שעשה כשצותת עם כוס הפוכה לקיר חדר השינה. אבל המידע שנשאה עמה אותה אסנת נותר עלום. שירה ענתה רק ב"אסנת, ברור," או “ברור שלא, אסנת,” באותו טון ששמור לחברות קרובות ודורי תהה מה מתבשל בין שירה ובין “אסנת ברור שלא / ברור שכן”. טוב זה לא היה, כי שירה הייתה שמחה מדי. והשמחה שלה תמיד נחוותה אצלו כאיום. משהו גרוני השתחרר בה, צהלות צחוק שלא עוררו בו או בילדים הזדהות. משהו ששייך לעולם אחר – מסיבת רווקות אולי.

בינתיים קיבל הקמפיין שלו תפנית מצערת. במקום להתייחס לסיבת קיומו – מימון חופשה של שבוע לשירה – התייחסו כולם אליו ואל מניעיו, הנסתרים והגלויים. חלק טענו שהוא רע אבל בעצם טוב וחלק בדיוק להפך. מישהו הפך את השאלה הזו לשאלה היומית: “האם המניעים של דורי היו טהורים או מניפולטיביים?” וגם התפתחות זו אוזכרה ב"צינור". אין ספק, הסוציולוגית הממושקפת עשתה עבודה טובה.

הוא שלח לה מייל:

"ברכותיי!

הצלחת להסב את הקמפיין שלי משליחת שירה לחו"ל לחשיפתי כמיזוגן ולמעלותייך כמגינת נשים. אבל עקב כך שירה תישאר בארץ, כי אף אחד לא תורם לקמפיין וכולם עסוקים רק ברצח אופי – שלי, אם תהית.

תודה מקרב לבי המושחת,

דורי, זכר אלפא"

כעבור כמה ימים השיבה לו:

"על לא דבר.

אחת שיודעת"

בצירוף אימוג’י שמזיל דמעות מרוב צחוק.

*

מאז השקת הקמפיין שירה התחזקה. דורי קרא זאת בשפת הגוף שלה, ששידרה מצליחנות. היא החלה ללבוש מכנסי טייטס זוהרים ובגדי ספורט, לצאת לצעידות ואפילו החלה בתחביב חדש: חתירה בקיאק בירקון השכם בבוקר.

הצמיחה שלה לא הוגבלה לחוץ: גם בתחומי חדר השינה נהגה כמבוגר האחראי, רושמת כל הזמן רשימות מרגיזות שדורי חש שישפיעו על העתיד שלו בלי לדעת איך. היא החלה לקרוא ספרים על נדל"ן, “דה מארקר” ו"כלכליסט". כעבור שבועיים של התחזקות קראה לו לשיחה לחדר השינה. דורי הרגיש כאילו הוזמן לשימוע.

“דורי, מצאתי לך דירה.”

“מה? למה?”

“מה זה למה? מה חשבת, שתשפיל אותי בפומבי ותקבל פרס? רצית להטיס אותי לחו”ל? אני מטיסה אותך מחוץ לחיים שלי."

דורי חש סחרחורת, כאילו חזר לריבים הנוראים של תחילת נישואיהם, כשכל ריב נראה כפרידה לעולמים.

“של מי הרעיון הזה, שלך או של אסנת?”

“מה זה משנה? אתה יזמת קמפיין למעני ואני יוזמת למענך.”

“על מה את מדברת?” נעץ בה עיניים מבועתות.

“פתחתי קבוצה בהדסטארט בשם ‘להציל את דורי’. השגתי לך שכר דירה לשנה.”

אי אפשר להאשים אותה בסנטימנטליות. הוא שלף את הקלף האחרון: “והילדים?”

“הילדים יצטרכו להסתגל למציאות חדשה,” אמרה בנימה הקרירה המוכרת שדיברה בה תמיד כשביקש לגייס אצלה מעט חמלה.

“איך את יכולה לבשר לי דבר כזה ולהישאר רגועה? את בן אדם או רובוט?”

“סליחה? ומי אומר לי את הדברים האלה, האדם שיחצן את יחסיו עם אשתו כדי לגזור קופון על חשבונה?”

“רק רגע,” אמר דורי בניסיון לשלוט במצב, “את מבקשת ממני לעזוב את הבית כי אני לא מפרנס בזמן האחרון?”

“הזמן האחרון, בדיחה טובה.”

דורי עשה פרצוף של לא מבין.

“אתה יודע למה אני מתכוונת.”

“לא, אני לא.”

“אני כבר לא מסוגלת לחיות אתך,” אמרה שירה בקול שלו. “לא ככה. כל הזמן בדיקות רפואיות שלא מעלות כלום. ואז יש עוד בדיקות. במקום לרתום את המאמצים שלך למצוא עבודה, אתה רותם את כולנו לפחדים שלך. עשר שנים. זה הזמן שנתתי לך להסתדר בחיים. ולא הסתדרת. ואת השנה הזו, השנה האחת־עשרה, אני רוצה להעביר בלי להתאכזב, ממך או ממני, שאני לא מסוגלת עוד לתמוך בך, לעודד אותך, לאהוב אותך כמו שאתה מאמין שאתה ראוי. כי אני כבר לא שם. אני במקום אחר. מאז שהתפכחתי מהאשליות לגביך, אני רוצה ליטול את המושכות בחזרה אליי. אני רוצה להיות עצמאית. ואתה כמו ילד קטן שצריך לדאוג לו. אין לי כוח לדאוג לעוד ילד, כבר יש לי שניים.”

“זה בגלל הקמפיין, נכון?”

“הקמפיין שלך האיר לי באיזו בדידות אני חיה. אני לא רוצה לחיות ככה יותר.”

“ואם אמצא עבודה הבעיות בינינו ייפתרו?”

“אין סכנה כזאת, נכון? כי אתה אף פעם לא מוצא. אתה אמן, בחיפוש מתמיד.”

הוא חש שיללה עצומה שאין הוא יכול להכיל אותה עומדת לפרוץ מפיו ואם היא תעבור את הסף, היא תסחף אחריה את כל מה שהכיר כחייו: מקום ההיכרות שלהם, הקונדיטוריה שבה נהגו לקנות מאפים, הנסיעה הראשונה לפריז, הדולומיטים, צימרים, הליכות לסופר, שטיפות כלים, נסיעות עליזות ונסיעות מתוחות, שיעורי בית עם הילדים, פקקים בגוש דן, אינספור שעות באינספור משחקיות, קניית נעליים מוזלות באאוטלטים שליד קניון איילון, שמיים כחולים ושמיים מעוננים, תורים, תורים, תורים, רופאים, רופאים, רופאים, ביקור אצל הוריה ובעקבותיו ריב, ביקור אצל אחיה ובעקבותיו ריב, שכנים, בתי הספר של הילדים, ערבי הורים, אינספור תיאומים באינספור תחומים, אינסטלטורים, חשמלאים, שיפוצניקים, הסעות של בייביסיטריות הביתה באישון ליל. אם הוא יעזוב את הבית כל אלה יעזבו אותו ולא יישאר ממנו דבר.

“אה, מצאתי לך גם עבודה במשמרות. התפנתה משרה של פקח לילה בסיירת של חברת חשמל.”

דורי התפתל בניסיון להחניק יללה שפנתה לכאורה לנתיב אחר, אך שבה אליו במלוא עוצמתה.

“עוברים בין שנאים ועמודי מתח גבוה,” המשיכה שירה, “ובודקים שהכול בסדר. המשכורת לא רעה ויש גם ימי חופשה.”

“ונראה לך שאני אסכים?”

“אני אעזור לך.”

הוא טרק מאחוריו את הדלת ונאחז בשולחן. הוא חש בדקירות סיכה קלות לרוחב חזהו שבאו ונעלמו לסירוגין, תיפוף מכאיב של דקירות שסגרו על לבו. זיעה פרצה מתחת לבגדיו, קרה ורעה, עוטפת את גופו במעין מסכת מוות. הקמפיין המזוין, מי היה צריך אותו בכלל. הוא הלך לעומק הבית, נכנס לשירותים, שלף מארון הקיר סולם קטן, טיפס עליו ושלף בפראות מהבוידעם מזוודה משובצת של סוכנים נוסעים. עשר שנים הוא לא עבד אבל חשב שרק שנה וחצי. איך נוצר הפער הזה בין הגרסאות? והאם השנה הבאה תהיה השנה הראשונה של החירות שנכפתה עליו או השנה האחת־עשרה של ההונאה שכפה על הסביבה? רגע אחז בידית האחיזה בגובה החזה כתפוס הרהורים ואחר השיב אותה באטיות למקומה.

הילדים.

הכול בגלל הילדים.

בגלל הילדים התכווץ דורי תדיר אצל משפחת אשתו, שנוכחותו בה עברה ללא כל תהודה, כמו מטאוריט שקט בחלל. בגלל הילדים הסתובב מחוץ לביתו שעות על גבי שעות עד שחבריו התזזיתיים של בנו, שהסתייעו בטכנולוגיות הרעשה מתקדמות, יעזבו את ביתם. בגלל הילדים התבונן בייאוש בגרביו, שאשתו תמיד איבדה אחד מהם בכביסה ואוששה בקביעות את התובנה שהחיים לצדה לעולם יהיו חסרים. בגלל הילדים סבל מהאופי הצחיח שלה, שמעולם לא המטיר עליו מילות הכרת תודה.

בגלל הילדים הוא חי, ובגלל הילדים ימות.

הוא לא יכול לעזוב אותם. זו הייתה בסך הכול עוד השפלה קטנה. הוא מסוגל להתמודד עם זה. הוא ירד מהסולם ופנה לקומקום במטבח.

מגשש דרכו בחושך, נזהר שלא למעוד, משעין ידו על המסעד שלמרגלות המיטה הזוגית הגדולה, עיניו בקושי מזהות את קווי המתאר של החפצים המעטים שבחדר, את הכיסא שעליו הטיל את בגדיו, נותר רק בתחתונים, רועד משהו, הארון, השידה עליה שעון מעורר והתמונה שבקיר מול המיטה, רפרודוקציה של אוטרילו שגזר מאלבום בסדרת “גדולי הציור”, הלך לחנות בקניון, דן שעה ארוכה עם מוכרת המסגרות הצעירה בבחירת הרקע, רוחב השוליים, הצבע, היה רוצה לשאול אותה על חייה, בבית קפה אולי, אבל היא יכולה להיבהל מאיש כמוהו; דווקא סיפרה לו שהיה לה חלום רע בלילה, אבל היא לא זוכרת אותו, רק קמה בבוקר עם תחושה כבדה מאוד, הוא אמר שישלח לה חלומות טובים עוד באותו לילה, לא העז לעשות יותר מכך.

הוא מזנק על המיטה, מסיט את השמיכה הצִדה, רק כדי שיוכל, חיש קל, להיעטף בה בכל רמ"ח איבריו, מושך את גופו אל מראשות המיטה, מקפל לחצי את הכרית, מניח עליה את ידו הימנית, ועל היד את הראש, מזיז קלות, כדי למצוא את הזווית הנכונה לצווארו, שוכב על צִדו הימני, כמנהגו מזה ימים רבים, מתפתל מעט, שלא ייוותר שום חריץ דרכו יוכל הקור לחדור, מושך את השמיכה לשם, מוריד אותה לכאן, מקפיד במיוחד להניח את קצה השמיכה מתחת לכפות הרגליים, פוער פיו בפיהוק גדול, כבכל לילה, נזהר שלא למתוח יתר על המידה את שרירי הלסת; כעת, ערוך ונכון, נותר לו רק לנשום ארוכות, לא לאפשר למחשבות רעות להיכנס פנימה, ולהחליק לשינה חפה מחלומות.

פעם היה יכול להירדם רק על הגב, ידיו לצדדים, גופו ישר כסרגל, מוציא מדעתה אישה אחת, “איך אתה יכול ככה, כמו מומיה?” בבוקר היה מתעורר בדיוק באותה תנוחה.

ידו השמאלית נוגעת בבטנו, משפשפת, כדי להתחמם, משם עוברת אל ברך ימין, מתחתיה, ולשוק שמאל, הוא מקופל, כפות רגליו וראשו כמעט נפגשים, זה הרגע להתחבט, כהרגלו, מתי לעבור לתחנה השנייה, לשכיבה על הגב, הרי לא אצה לו דרכו להירדם והוא רוצה להקדיש זמן מה למחשבות על דברים מטרידים או אפילו עניינים העשויים לגרום לו נחת רוח, הכי כיף היה, כל שבת, בבוקר, להסתנן למיטה של אבא ואמא, לשכב ביניהם, בשקט בשקט.

זרוע שמאל, ליד הכתף, כואבת לו קלות, הוא נבעת, מה אם פתאום? לא, זה סתם, אבל הכאב מתגבר, מתעצם, מאיפה הוא מגיע? משהו בחזה רוטט, נע קלות, כמו ריצ’רץ' הנפתח ונסגר, נסגר ונפתח, משמאל לימין, מימין לשמאל, להתלבש לפני שהוא מטלפן לניידת טיפול נמרץ, או ככה, בתחתונים? בבוקר תתגלה גופתו? מי יגלה אותה? ואולי אחרי ימים מספר? מבלי משים, כמעט, ידו נשלחת אל איברו, זכרותו, הזין שלו, קטן, רפוי, מדולדל, נחבא אל שערות אפורות־לבנות, כמעט לא נודע כי נמצא בקרבן, הכאב אינו נוטש אותו, זרמי חום עוברים בכפות רגליו, ואולי הוא רק רואה מהרהורי לבו, בודה סיבות לחוסר היכולת להירדם, טופח קלות על הזין שלו, לזמן לעצמו אישה? לשלוף מישהי מהגנזך הסודי שלו? הוא נובר, מעלה באוב את האישה הבלונדינית שחלפה על פניו, במדרגות של קיצור הדרך שעשה בין רחוב הנביאים לרחוב לבונטין, לכדה את מבטו מתעכב על חזה וחייכה אליו, בכוונה הניחה לשדיה להשתהות, לשבריר שנייה, במרחק של שלושה סנטימטר מגופו של הילד המוקסם והמבוהל שהיה אז?

הוא מרפה מהזין שלו, אסור לו, הבושה תחייה אחריו, החרפה, דראון העולם, או משהו, השמועה תעשה לה כנפיים, הוא לא רוצה בצחקוקי המבוכה של מי שימצא את הגופה, גם לא בגיחוכי הבלן, או איך שקוראים לו, ודאי לא בלנית, ואולי כן, שישטוף את גוויתו, כדי לטהרה, לזככה, להכינה למנוחת עולמים, איך עושים את זה? עם צינור? זרנוק? בעזרת ספוג, מטלית? מגבת? ויש להתעכב על כל נקבובית, חריץ, חור, שהזוהמה תצא, שהטומאה תיעלם, אבל גם כששוטפים מהזוהמה, עדיין המת טמא, ומגע אתו מטמא, הוא אבי אבות הטומאה, יפשיטו אותו בקצות האצבעות, אפילו עם כפפות הגומי, ימשכו באף, יפנו מבטם הצִדה, לשמור על צנעת המת, בכל זאת יסתכלו על איברו? יראו את הדביקות, השמנונית, בשערות מבושיו? אולי היו להם כבר נסיונות נוראים יותר? ויזליפו בשמים? מור ולבונה? מטהרי אוויר? הריח שלו ודאי יהיה כבד מנשוא, לא הרקב, הרי זה לוקח זמן, אבל על התחתונים והסדין יימצאו כתמים, ועל המזרן, שמעולם לא כיבס, מתי הייתה הפעם הראשונה שלו? קרי לילה לא נחשב, כמו כל מה שקורה לא במזיד, בשוגג, חשב שהרטיב, ונורא התבייש, מתי הבין שזה משהו אחר? והיה לו קר ולח, ורץ לאמבטיה, וניגב בנייר טואלט, ולא ידע מה לעשות עם התחתונים.

הרוכסן בחזהו נח, אבל משהו עדיין הולם בזרועו, איך עוצרים אותו, ואת המחשבות הרעות? הוא משתדל להשיב לעצמו נשימות קצובות, פנימה והחוצה, פנימה והחוצה, Impasse cottin, הוא אינו בטוח לגמרי שאכן זו הרפרודוקציה שהייתה תלויה על הקיר בחדר האורחים של דירת הוריו, שבלילה הפך לחדר שינה, כשפתחו את הספה, והניחו עליה סדין, כריות, שמיכה, הם לא הסכימו שיעזור להם בכך, מה עשו עם התמונה? הוא חיפש, אפילו הוריד ציורים של אוטרילו מהאינטרנט, והתלבט, אולי זו הייתה בכלל סמטה פריזאית אחרת, וזיכרונו לא עומד לו? אבל הוא צריך לקבוע, גם אם שרירותית, לא לתת לספקות לכרסם בו, מה כבר ההבדל? בציור שבחר לבסוף יש שלוש דמויות שחורות, נשים כנראה, אולי נזירות, אולי מקוננות, אולי מלאכיות חבלה, העולות ויורדות במדרגות המגיעות לשמיים, הוא לא מצא במפה של מונמרטר את סמטת קוטן, אבל בספריה העירונית, הפלא ופלא, גילה את הרומן של אווה וסטפן לונגסטריט על אוטרילו, ספר שקרא בשקיקה, שוב ושוב, בילדותו, שם לא סופר שסוזן ולדון, אמו של מוריס, ציירה אותו, בהיותו בן אחת־עשרה, עירום, רגלו הימנית בתוך קערה קטנה, הפוכה, ידו נשענת על שולחן, זכרותו מסומנת בשני קווים, בציור אחר שלה, הוא עומד, שוב עירום, ליד סבתא שלו, היושבת וסורגת, אמא שלו לקחה אותו לרופא, בכרמל הצרפתי, נדמה לו, כיוון שטען באוזניה כי הבחין, במלתחות שבבריכה, שהזה שלו קטן, הרופא לא התרגש, “הוא עוד יגדל,” אמר, מוריס, בבגרותו, היה עומד ליד החלון המסורג שבחדרו, חושף בפני עוברים ושבים את איברו, מטלטל אותו לעיניהם הנדהמות ומטיח מילים גסות באוזני נשים בהיריון.

הוא מתהפך על גבו, הכאב בזרועו השמאלית שכך, הרוכסן בחזה סגור, אולי בכל זאת, למרות יכולתו לדמיין שהידרדרה בזמן האחרון, הוא משתדל, בכל נפשו ומאודו, להתרוקן ממחשבות זרות למיניהן, כדי לפנות מקום למראות טובים יותר, לא פשוט, להעלות תמונות בעיני הרוח, כמעט כמו להביא מתים מן השאול, או הלימבו, או איפה שהם נמצאים, הוא יודע שאולי זו תהיה רק מראית עין, מיראז', פטה מורגנה, חזיון תעתועים, חזיון עִוועים, חזיון שווא, שנשלח על ידי השטן ומרעיו, אז מה אם אינו מאמין בו, להדיחו, הוא לא יוכל לגעת, למשש, ללטף, ולא צפויה לו תובנת־פתאום, בשורה, התגלות, הבזק של הנשגב, העילאי, האלוהי.

החדר צץ, מתנודד, מתייצב, על המיטה צורות מטושטשות, עליו לחדד את הקווים, למלא אותם בשר, ככה צייר מצייר? לתת להם פנים, זהו, הנה אבא, הנה אמא, יש לו בעיה עם הילד, פעם ניסה להעתיק את הסמטה של אוטרילו, הסתבך, הוא לא מסתדר עם הפרספקטיבה, הבתים, החלונות, התריסים, מסתכסכים זה עם זה, מתערבבים, לא מותירים מקום אחד לשני, רואה את הילד, חרש־חרש, על קצות האצבעות, מתגנב לחדר הוריו, בתנועה חלקה אחת, הוא משתחל ביניהם, מקפיד שלא להפריע לשנתם, רק בשבת בבוקר הוא רשאי לבוא אל מיטת הוריו, מין פינוק שכזה, עונג שבת, אך לא בכל זמן אחר, גם לא בלילות בהם הוא מתעורר בבכי בגלל חלומות רעים, הילד שרוע על גבו, ידיו לצדי גופו, איבריו פשוטים על הסדין הלבן, נשימתו קלה, עיניו פקוחות, לאט־לאט הוא מקרב זרועותיו לעבר זרועות הוריו, שערות ידיו נוגעות לא נוגעות בשערות ידיהם, עוצם עיניו.

התמונה יוצאת מכלל שליטה, משתבשת, נעלמת, הוא אינו מבין את פשר התקלה, מנסה להביא את הדברים לתיקונם, להשיבם לקדמותם, הוא נע מעט שמאלה במיטה, גם היא זזה, גבותיו מתכווצות בתימהון, מישהו רוקד על מיטתו? לא יכול להיות, פוקח עיניו, יצורים קטנים מקפצים עליה, רוקעים ברגליהם, עולזים, קרניים לראשיהם, זנבות מיטלטלים מאחוריהם, “אבא, אבא,” הם קוראים, “מי אתם? מה אתם רוצים?” הוא שואל, הם מצחקקים, “אנחנו ילדיך היקרים, יוצאי חלציך, בניך השובבים, יורשיך וממשיכיך,” מתגודדים סביבו, מגחכים, עושים פרצופים, חורצים לשונותיהם האדומות המתפתלות, פולטים רוק, יורקים גצי אש קטנים, נתלים זה על כתפי זה כקופים, שורטים חזותיהם בציפורניהם החדות, צווחים ככרוכיות, מטיחים קללות, שורקים, מייללים, נאנקים “הב־הב, אנו הטיפות הסרוחות שלך שהתמלאו בשר, לילית, נעמה ומחלה אמותינו התלבשו בזרעיך שיצאו לריק ולבטלה, מאז אנו שטים לנו בתבל ומלואה, עושים רע בכל מקום ופינה, אין חלל פנוי מאתנו, קצה נפשנו בנדודים, אבינו היקר, המצא מנוחה נכונה לבניך, תן לנו חלקנו בנחלתך, ואז נשקוט.” בתחילה הוא אינו מבין את מילותיהם, ואז מפענח אותן, אחת לאחת, משלים את החסר, נרגע, מתעשת, “רגע, רגע, איזו ירושה בראש שלכם? מה כבר באתם? עוד לא באה שעתי, מה לעשות, אז קישטה,” הוא קורא אליהם, “עופו, תסתלקו מפה, סורו ממני,” משביע אותם, “שובו בנים שובבים, היבלעו בריק, חזרו כלעומת שבאתם, אל מקור מחצבתכם,” הם מתבוננים איש ברעהו, לא מאמינים, מתקרבים אליו, “אני חי ושריר וקיים, תראו!” הם שולחים אצבעות לגופו, צובטים, נושכים, מושכים בכתפיהם, “אופס, אזעקת שווא.” מאוכזבים, נעלמים, כאילו בלעה אותם האדמה.

הוא שם לב שבמהומה ניתק הסדין וחשף את חלקו התחתון של המזרן, אין לו ברירה, הוא משיל מעליו את השמיכה, יורד, מותח את הסדין, הגומי בקדמת המיטה בורח, הוא שוב מותח, וחוזר חלילה, מתעצבן, מותח, מוותר, שב למיטה, ממהר להתכסות, מניח ראשו על הכרית, לידה כרית נוספת, לא בשימוש,

הזרוע אינה מציקה לו, שוקל אם לעבור כעת לתחנה השלישית, הסופית, שכיבה על צד שמאל, מצב שהוא נרדם בו תמיד אם לא הצליח בכך קודם, אבל הוא לא רוצה לישון כעת, יש לו עוד מחשבות, אולי, למרות כל מה שעלול לקרות, יעשה זאת בפעם האחרונה, ישים נפשו בכפו, מות נשיקה, אז מה? יטיל זוהמתו, לא יותיר בגופו רבב קטן שבקטנים, וכך ייטהר, יתמרק כמראה, יהיה זך ותמים, הוא צריך לברור, מקרב כל עוברות האורח שחלפו אי פעם בהזיותיו, שחקניות הקולנוע, הנשים הזרות שמבטיו נחו עליהן ברחוב, שהיו מלכות לרגע בממלכת תשוקותיו, באחת והיחידה, שתטה אליו חסד, שתעלה ותבוא, תיזכר, תיפקד ותרצה, אולי המשרתת מ"וירידיאנה", נושאת מגבות על ידה הימנית, מתקרבת לאדון הטירה, נושכת קלות את זרועו, מחייכת, הוא טופח קלות על איברו, מעביר אצבעותיו למעלה ולמטה, מושך קצת, מותח, המשרתת בורחת לו, מנסה להחזיק בה עוד רגע, לשווא, הדם אינו מגיע אליו, הוא לא מתעקש, התמונה בראשו מתחלפת, מיטת הוריו, ריקה, ללא סדין, כריות, שמיכה, באמצע המזרן, בלבן, סימון בגיר, קווי מתאר, המיטה מתאכלסת, אבאאמאילד, הילד מתהפך על בטנו, לאט־לאט, כמעט ללא זיע וניע, הוא הולם בסדין, והוריו ישנים.

האיש אינו יודע נפשו מרוב, הוא חור שחור לתוכו נשאבים זרמי גברותו, ענותו, כלימתו, חרון אפו, לו יכול היה לזחול לתוך גופו של הילד ההוא, אל המיטה בין הוריו, לשים עצמו במקומו, בגופו, מה היה מחולל להם? היה בא אתם בדין ודברים? עושה בהם שפטים? מתי היה נכנס, לפני או אחרי? דוחק בצלעותיהם? בועט? ודאי יאמר “אבא, אמא,” שוב ושוב, יצעק “אבא, אמא, אבאמא, אבאמא, אבאמא, אבאמא!” הוא לא יכול לדמיין אותם מתעוררים, מביטים בו, אומרים לו משהו, ואולי הוא כן יכול, הרי יש לו כוחות, סודיים, טמירים, גם אם מזמן לא עשה בהם שימוש, הוא יגבור על הזמן, החלל והגוף, יפרוץ את כל הגבולות, יינשא על כנפי דמיונו, יפיח בהם רוח, יתעופף אל מעבר להררי חושך, ינסוק לתהומות בל ישוערו.

הוא מרפה איבריו, ממקם ציר בטבור בטנו, ואז מתחיל, מבלי לנוע כלל, בדמיון בלבד, לסובב את גופו, לאט־לאט, בזהירות, כי אפשר לצאת מהדעת, אפשר לאבד את ההכרה, אפשר לשקוע עמוק עמוק ולא לעלות יותר, פעם היה מסוגל להתקרב אל הסף, אבל תמיד עצר, כשהופיעו הסימנים הראשונים של כאב הראש, הפעם לא יפסיק, יהיה אשר יהיה, על החיים ועל המוות, עיניו עצומות חזק חזק, הוא רואה אדום, צריך להשאיר אותו, רק אדום, הוא מגרש זהרורים זהובים המסתננים למסך באישוניו, האדום מתקרב ומתרחק חליפות, גופו חג סביב עצמו בקצב מהיר יותר ויותר, מסתחרר, ראשו מאיים להינתק מהצוואר, הוא מתחיל לראות מראות ולשמוע קולות, מוריס אוטרילו מתפלל בפני האיקונין של ז’אן דארק, “מי יתנני גיבורה, עשויה ללא חת, עטוית שריון קשקשים, מנופפת בחרב מול פני האויב, כורתת ראשים, מנופפת אותם אל על, פוקחת וסוגרת אלף עיניים…” אבא שלו מתגלח באמבטיה, הזין שלו גדול ושחור, אמא שלו מכסה בידה על הכוס שלה, “הו, הורי היקרים, הבו לי מילים גסות”, הוא מתעטף בענן, פלומתי, לבן־לבן, רך־רך, מכורבל בתוכו, כל כולו, עוד קט ולא ידע להבחין בינו לבינו, המתמוסס, המתאדה, נחלץ ממנו, מטפס מעלה־מעלה, סופר, וברקיע השביעי רואה לפניו מים, שקטים, לחצות אותם? אבל הוא יטבע, ואם הם לא מים אלא אבני שיש? אי אפשר לדרוך, אסור, ברגל גסה, למרות כל הטהרות שעשה, הרי הוא מוקצה מחמת מיאוס, שערי השמיים נפתחים, מלאכים ניצבים בהם, כנף אל כנף, הם בוכים, בדמעות התנין הגדול, דמעותיהם יורדות ומסמאות את עיני אבאמא, חרב מתהפכת מולו, הוא מועד, נופל, צונח, מטה־מטה, מבלי שיוכל לעצור.

הוא יושב על הכורסה, על הקיר התמונה של אוטרילו, במיטה אבא אמא ילד, הוא מציץ בהוריו, ביניהם, באמצע, שוכב הילד, מוקף בפרגוד שקוף, האיש מכווץ עצמו, זוחל לתוך הילד, כלתוך ממ"ט, הגוף זר לו, אבל הוא מתרגל, אבאמא ישנים, להפריע את מנוחתם? ברוך, בנועם, בחמלה, הוא מעביר ידיו על מצחיהם, מלטף, אינו ממהר, יש לו זמן, מחליק על שערותיהם, אבאמא מתעוררים, הוא מחייך אליהם, “ואן גוך כבר לא טוב? כיסא, חמניות?” הם מושכים בכתפיהם.

“מה שהיה ראוי לעשות הוא לבקש את סליחתי על הדרך הפוגענית שהתנהגת בה, להודות לי על שלוש שנות עבודה שבמהלכן הקמתי מחלקה אשר מניבה לך רווחים נאים, לכפר על כך שלא ערכת לי מסיבת פרידה ורק אז לבקש בנימוס שאחתום על הטופס המצורף למרות חוסר הנעימות שבדבר, שהרי בפועל אינני עובדת מן המניין יותר, אלא לארבעה ימים רשמיים בלבד של שנת 2019.”

אולי בלי הקטע של המסיבת פרידה; זה קצת ילדותי. שעונה על גב המיטה בפיג’מה מעוטרת אפרוחים עם האייפון ביד, שאפתי עמוק ושחררתי את האוויר דרך הפה בהדרגה, כמו שמקס לימד אותי. באותה פגישה הוא הציב את כף ידו המאוזנת לצד הראש וכשהדגים את הוצאת האוויר, הוריד מטה את היד כמעלית משא, עד שנחתה על ירכו החרדלית שבצבצה מהברמודה. הוא שאל אם אני רוצה לנסות. מה, מולך? עכשיו? פאדיחות, חייכתי במבוכה, אבל בעצם התרגשתי מהאקשן הפיזי שעומד לפרוץ אל המרחב בינינו. את יכולה לעצום את העיניים, הוא אמר. עצמתי שאפתי והרמתי את היד, בית החזה שלי התמלא באוויר, אבל כשניסיתי לשחרר אותו החוצה לא הצלחתי לנשוף בסנכרון עם המעלית. זה ישתפר עם הזמן, מקס פסק בביטחון והורה על חמש דקות ביום, רק שחרור הדרגתי של אוויר מבלי לעשות שום דבר אחר תוך כדי. באימון קבוע של כשלושה שבועות זה יהפוך לסקיל ואז, כשיהיה לי התקף, אוכל להשתמש בו. אבל חשוב להקפיד ולעשות את זה כל יום. אוקיי, הבטחתי לו, אני אקפיד.

לא הקפדתי. כלומר, במשך תקופה כן, ואז הפסקתי כי כל העניין שעמם אותי והרגיש חסר טעם, בלי שום סיפוק מיידי. אבל ברגע זה, כשהלב פועם מול אפליקציית הג’ימייל ומתחת לבית החזה שלי מתרחב לו גוש פלדה קשיח, אני מתפללת שמחנה האימונים הקצרצר השתלם ונושפת החוצה בעיניים עצומות. כשאני פוקחת אותן, המייל נקרא לי קנטרני. זו תכונה שהשתדלתי לא לבטא בעבודה, אבל אני נזכרת שאני כבר לא עובדת שם יותר, אז אולי עכשיו מותר. בכל זאת אני מחליטה למחוק הכול, מקלידה מחדש: “אשלח בימים הקרובים” ולוחצת סנד ברעד.

עברו שישה ימים מאז שהברזתי משימוע הפיטורין, חמישה ימים מאז שנשלח המכתב, ארבעה ימים מאז שרונן הבהיר כי למשרד אין צורך בי במהלך החודש הקרוב אך אקבל עליו תשלום מלא, שלושה ימים מאז שגוללתי בפני בני משפחה, חברות ונהג מונית אחד את כל הסיפור (עם שינויי פרטים בהתאם לקהל היעד), יומיים מאז שהתעוררתי מסיוט שבו רונן גוזר לי את השיער ורק כמה שעות מאז שהילכתי מחוץ לחצר הבית שלו עם סכין מטבח תחובה בכיס עמוק במעיל, מעמידה פנים שיש לי כוונה אפלה ומסוכנת.

לפחות מבחינתי, היא לא הייתה אפלה ומסוכנת. אמנם התכוונתי להפחיד אותו, אבל באופן כמעט אגבי, רק להזכיר שאני קצת מסובבת וחבל שיתעסק איתי. לא התכוונתי להשתמש בסכין כדי לבקע את הקרקפת הקירחת שלו לשניים, לנעוץ אותה באישוניו עד שיתעלף ויפרכס על מפתן הדלת ואז לנופף לשלום לבת הזוג שלו והילדים. ממש לא משהו כזה. בסך הכול התכוונתי לקלף מולו תפוז באופן שאינו משתמע לשתי פנים. ראיתי את זה בסדרה קומית פעם: דו־קרב בין מטפלת טרינידדית לבוס שלה, איש עסקים בכיר. היא מקבלת שכר מופקע בתמורה לטיפול בבתו התינוקת, וכאשר הוא מתכוון להרע את תנאיה תוך משא ומתן מילולי, היא מסרבת לשתף פעולה ורק מקלפת מולו תפוז באדישות. כשהתינוקת של המנהל מתחילה לבכות במפתיע, הוא נאלץ להיכנע למטפלת, מאחר שהיא היחידה שמסוגלת להרגיע את בתו. התכוונתי לעשות משהו דומה מול רונן, עם טכניקת קילוף שלמדתי מיוטיוב והתאמנתי עליה תוך שאיפות ונשיפות על הספה. היה לי הרבה זמן פנוי עכשיו, אז בתוך כמה שעות הגעתי למיומנות קילוף כה גבוהה עד שהצלחתי לקלף גם דברים שאינם תפוזים. קילפתי אבוקדו, קולורבי וכדור טניס שהפשטתי למערומיו. שקלתי קילוף כהסבת מקצוע קרייריסטית וחשבתי על סלוגנים פיקנטיים לשירות שאספק. הדבר היחיד שלא הסתדר לי באותו הלילה, כשצעדתי מסביב לבית של רונן במעיל כהה וכובע ניילון של שודדים, הוא שבעצם אין לי אמתלה מספיק טובה להגיע לפתח הדלת שלו.

“יש לי נטייה להתרכז בתיאור הפעולה הדרמטית ולא במה מניע את הדמות לבצע אותה,” אמרתי למקס. "אני כאילו חושבת באופן סינמטי איך הכול ייראה כלפי חוץ, כשאין שום משמעות לדברים מבפנים. למרות – ", עצרתי להרמת גבות והנפת אצבע מורה מצטדקת, “שיש אסכולה שפוטרת אותי מזה, וטוענת שיציקת משמעות היא בכלל תפקידו של הקורא. למה אני צריכה להמציא סיבה לזה שאנשים עושים את מה שהם עושים? הם עושים את זה כי בא להם. אין היגיון.” נשענתי על הכורסה וקילפתי שאריות לק מהציפורניים. מקס רכן לקראתי ושאל בזהירות מה למשל קרה לאחרונה ולא היה בו היגיון לדעתי. משכתי בכתפיים. אני מרגיש אותך, את זועמת, הוא לכסן אליי מבט חומל, אך הדפתי אותו מיד. אין בי זעם, מקסים. מותר לפעמים להביע דעה נחרצת על משהו מבלי שזה יעיד על מצב נפשי, אתה יודע.

הוא לא ידע, ולמחרת בצהריים רונן התקשר. שכבתי במיטה בפיג’מת האפרוחים, גוללת את הנכס הדיגיטלי שהקמתי לו, המונומנט החי שלא הפסקתי לבחון את התקדמותו מאז שעזבתי. על הצג הופיע השם שלו ולידו אימוג’י של עניבה. זו הייתה בדיחה משרדית בין מנהל לעובדת, כזו שאימצנו שנינו עד לכדי שינוי הכינויים אחד בטלפון של השנייה. הלב שלי החל לפעום חזק. משטח הפלדה התקשח. הורדתי את גרב הניילון מהראש ועניתי לשיחה.

הוא אמר שנפלה טעות. הייתה שתיקה ארוכה, משהו כמו שלושים שניות. אמרתי לו שזה נכון, וחיכיתי בסבלנות. רציתי שיפרט, שירחיב ושייתן דוגמאות, אני לא מתכוונת לסלוח בכזו קלות. זה יפה שהוא מצלצל וכל הכבוד שהוא החליט לעשות את הצעד הנכון, לא רק מבחינה מקצועית, גם מוסרית וגם ברמה הבסיסית ביותר – האנושית, אבל אני מצפה להתרפסות רצינית פה. חשוב שזה יהיה ברור. ומעבר לכך, אני חושבת, לא, אני מרגישה, עכשיו כבר מותר להגיד מרגישה ולא להסתכן בלעג, שיש צורך בשיחת צוות. בשיחה תובהרנה הנסיבות האיומות שהועזבתי בהן והצער על כך, יודגשו מעלותיי, הישגיי המקצועיים והגישה החיובית שלי, ורונן יגיד שעכשיו ברור לו כי רוח המפקד הקרינה באופן שלילי על כל העובדים. כי מקום עבודה הוא סביבה סמי־פמיליארית, הוא יקרב את כפות ידיו בניסיון להצטייר רך ואבהי, ואם אנחנו באמת כמו משפחה פה, אז ככה בהחלט לא מתנהגים למשפחה.

רונן אמר שהייתה איזו אי הבנה עם רואה החשבון בנוגע לתאריכים, אבל זה סודר ואין צורך שאחתום על ה־101. הוא לא שמע אותי קודם כי הוא נכנס למנהרה, הלו, אני שומעת אותו? כן, שומעת, שמטתי את האייפון חי על הסדין וקמתי לסחוט מיץ תפוזים.

גם בקיץ ההוא נסעו בשבת בבוקר לים. אחרי ארוחת הבוקר, כשאבא הוריד את הכלים וניקה את הפירורים מהשולחן ואימא הוציאה את בגדי הים וסידרה את המגבות בתיקים, הילד רץ אל החלון לראות אם המשאית של סבא הופיעה כבר מעבר לסיבוב. סנטרו שעון אל אדן החלון, טייל בעיניו אחר השכנים שעשו דרכם לעבר בית הכנסת, אחר כך עשה פרצופים מפחידים לחתול האפור־לבן שמתח אבריו בעצלתיים על גג תיבת הדואר האדומה בפתח חנות המכולת, וכשהתעייף הניח הילד את לחיו על העץ הקריר, החלקלק, ועצם עיניו: הוא היה אינדיאני חסון, עירום־למחצה ומקושט בנוצות ובצבעי מלחמה; ברוב קשב הצמיד את אוזנו לאדמה ובדק אם אפשר לשמוע כבר את טרטור המשאית המתקרבת מבעד למסך השקט חסר המנוחה שנח על שכונת הפועלים החיפאית הצנועה. מים זרמו בכיורים רחוקים, בסלון הדירה ממול עמדה השכנה יהודית וגערה בקול צורם בנחום, בעלה הבטלן. דלתות נפתחו ונסגרו, אימא השתעלה והקיאה בשירותים ואבא ניסה להרגיעה מעבר לדלת, “עוד מעט זה יעבור, תראי,” וכששמע את צוויחת הבלמים וחריקת הקפיצים וקרקוש סולמות העץ ואת צחוקה המתגלגל של הדודה דליה, כמו תמיד כשהדוד צביקה דגדג אותה מתחת לחולצה, פקח את עיניו בזהירות, כמנסה לגונן על חלומו מפני אור היום; למטה ברחוב נראתה זרועו הכבדה של סבא מציצה מבעד לחלון תא הנהג, “סבא הגיע!” הריע הילד ורץ אל הדלת וטס במורד המדרגות כדי להגיע ראשון; אבל בפתח חדר המדרגות עצר לרגע – הדלת נפתחה למעלה: אבא ואימא יצאו; הדלת נטרקה וננעלה, אבא ואימא ירדו, הצעדים היציבים, הברורים, של אבא, הצעדים הזהירים, המדודים של אימא – וכשנחה דעתו חידש את מרוצתו, חצה את המדרכה בטיסה לעבר דוד צביקה שנשען אל תיבת הדואר, חיוך גדול על פניו, וכשהילד חלף לידו לפת הדוד את מותניו הדקים בזריזות, הניפו באוויר בתנועה מהירה, ראשו קדימה, רגליו הקטנות מפרפרות מאחור ושאל, “גמרת את כל האוכל?”

הילד הנהן. שבוי בין הידיים הגדולות שמעכו את חזהו, חש כאפרוח חסר־ישע. חלל התרחב בקרבו ולבו הלם במהירות. העולם טס אל מול עיניו שנפערו באימה – תיבת הדואר הרחק מתחתיו, ראשו המקריח של סבא שניקה את שמשת תא הנהג בסמרטוט, כף ידה של סבתא שנופפה לעברו מבעד לחלון, ומאחור, על ארגז המשאית, בין שקי היוטה שפוזרו סביב, הדודה דליה נשענה על ערימת חבלים, רגליה החשופות פשוטות לפניה על רצפת המתכת שבהקה בשמש המסנוורת. הדוד צביקה הניף אותו גבוה באוויר, “לזרוק אותך אל המשאית?” שאל בפנים רציניות, לקול צחוקה של הדודה, “את תופסת אותו, דָּלִינְקָה?” השים עצמו משליך את הילד לעברה, וסבתא גערה בו, “עזוב את הילד, לפני שיקיא מכל המשחקים שלך.”

אבא ואימא הופיעו בפתח חדר המדרגות. הילד ניסה לצעוק לעברם, אך גרונו השתנק; הוא ידע שדוד צביקה לא ישמוט אותו, אבל קיווה שהפעם, שלא כמו תמיד, לא יזרוק אותו גבוה־גבוה באוויר עד שארוחת הבוקר תתהפך לו בבטן.

“טוב, אם זה מה שאת אומרת,” ויתר הדוד צביקה. הוא הנחית את הילד בזהירות בפינת ארגז המשאית, וסבא הפעיל את המנוע, ומהרעש הפתאומי נחלשו רגליו של הילד עד שכמעט נפל. הדוד צביקה אמר: “יופי, בחור, אז היום בטח יהיה לך כוח לשחות כמו שצריך,” ופרע את שיער הילד בחיבה, והדודה דליה הושיטה לו יד קרירה, נעימה, ואמרה ברוך: “בוא, עידני, אתה תשב כאן לידי,” והיא עזרה לו להגיע אל ערימת החבלים המגולגלים מאחורי תא הנהג; מבעד לסולמות העץ ראה את אבא ואימא פוסעים לאטם; מנוע המשאית גרגר כבר בקול עמוק וצרוד וראשו של הילד היה סחרחר מריח הדלק; הוא פינה את מקומו לאימא, שטיפסה ועלתה בזהירות, נתמכת מאחור בידי אבא, וכששניהם הסתדרו על ערימת החבלים, התיישב לרגליה על הרצפה החלקה, הלחה, ואימא אספה אליה את ראשו. היה לה ריח לא מוכר, מין חמצמצות דאובה, חולשה שקרנה ממנה דרך המשחק המהורהר, המפוזר, בשערו.

דוד צביקה טרק את הדופן האחורית של ארגז המשאית, השחיל את בריח המתכת לתוך הלולאה, ואז זינק פנימה, דפק פעמיים על שמשת תא הנהג וצעק לסבא: “כל התרנגולות בלול. אפשר לנסוע.”

המשאית ניערה עצמה כחיה ענקית שהקיצה משנתה, השתעלה וגנחה פעם ופעמיים והחלה לנוע בכבדות. הילד התרווח ועצם את עיניו; חבוי בחיק הרכות המגוננת, כמו אפרוח בביצה שקופה, התענג על קרקוש סולמות העץ ומשב הרוח שליטף את לחייו ומגע אצבעותיה של אימא המשחקות בשיערו, וכתמי אור השמש וצל העצים שפיזזו על עפעפיו. בדמיונו צייר את מסע המשאית במורד הרחוב: הנה היא מאטה ומסתובבת; עכשיו נוסעת ישר; פונה ויורדת, ונוסעת מעט, ובולמת בחריקה מאומצת.

לפתע התקשח גופה של אימא תחת ראשו. הוא פקח את עיניו. ראשה נח על כתפו של אבא, שיערה הארוך אסוף בכף ידו; מבטה היה מעורפל, רחוק. לבו התכווץ. אבא חיבק את כתפיה; לרגע היו שלושתם כרוכים זה בזה, והילד שב ועצם את עיניו, אלא שבמקום להתכרבל בביצה השקופה, החמימה, גל של פחד התפשט בחזהו. לעתים, בלילות, כשהיה לבד במיטה, נראה הפחד כאיש רע עם פני־שיש לבנות, אוחז ברצועה כלב זאב אדום עיניים ופעור מלתעות נוטפות ריר – אבל הפחד שחש עכשיו היה מסוג אחר: מבוע אטום וסמיך, טיפות שחורות שנושרות בזו אחר זו אל בור עמוק בבטנו. הוא התכווץ והתקפל, וניסה לספור את הטיפות: כשיתמלא הבור, לא יישאר לפחד מקום; כשהטפטוף ייעצר, כבר לא תכאב לו הבטן. הוא ספר את הטיפות – אחת, שתיים, שלוש, ארבע…. – הבור לא התמלא, הטפטוף לא פסק, אבל הכאב התעמעם בהדרגה, והריקנות התפוגגה לאט.

כשהתעורר, כולם ירדו כבר מהמשאית. מרחוק ראה את הים – תכול, חיוור, גלים רצו אל החוף הלבן־זהוב, אנשים מטושטשים התהלכו בזוהר המסמא. סבתא פרשה כבר שמיכה על החול, סבא ואבא ודוד צביקה פתחו בכוחות משותפים את דופנות ארגז המשאית ויצרו משטח מוצל, סבתא ואימא ודודה דליה החלו להוציא ולסדר את האוכל; אימא נאנחה וסבתא שאלה אם הכול בסדר, ודודה דליה אמרה, “בואי, שבי, אנחנו נסדר,” והילד התיישב בפינה רחוקה והחל ישר לעבוד; קודם יישר את החול הקריר כמו שאבא לימד אותו, אחר כך חפר תעלה מעגלית רחבה ועמוקה, ואת החול שפינה ערם לסוללה והידק היטב, ובאמצע ערם חול רטוב שכרה בצד, בדיוק כמו שאבא הראה לו, וכבר ראה בדמיונו את הארמון שיבנה, עם החומה העצומה והצריחים והחלונות הקטנים לַקַּשָתִים, ואת עצמו מסתתר במגדל גבוה ומקשיב אם אומרים כבר משהו.

“אני צריך לשירותים,” אמר הילד.

אימא הייתה שרועה על החול, ראשה נח על ירכו של אבא. כששמעה את קולו התרוממה במאמץ לעברו ואמרה: “בסדר, עידני, אני אלך אתך,” אבל דודה דליה הקדימה אותה ואמרה: “אל תקומי, אני אקח אותו,” אבל אימא אמרה לאבא: “אברם, תן לי יד, אני צריכה לקום,” ודודה דליה אמרה: “יותר טוב שתנוחי עכשיו, לפני שיתחיל לך עוד פעם.” הילד רצה שאימא תבוא אתו; הוא לא היה בטוח שיצליח לנקות טוב, ודודה דליה לא יודעת עליו כמעט כלום, והוא רצה גם להיות קצת לבד עם אימא. לפני ארוחת הבוקר שמע איך אמרה לאבא: “אברם, אני כבר לא יכולה יותר.” הילד, שבדיוק רחץ פנים ושיניים, סגר את הברז וניסה להקשיב טוב מה אימא כבר לא יכולה יותר, אבל אבא קרא לו כבר למטבח ואמר לו לסדר את השולחן; אבל גם מהמטבח שמע אותה בשירותים, והקולות שעשתה גרמו לו כמעט לבכות מפחד. אבל הוא לא הראה כלום, וסידר בשקט את המזלגות והסכינים והכפיות סביב הצלחת כמו שאימא לימדה אותו, אבל כשבאה לשבת אתם כשאכלו, הוא ואבא, רק הניחה ראשה על כף ידה והביטה בו במבט עצוב ולא אמרה לו כלום על איך שסידר את השולחן יפה כל כך. עכשיו, כשבחן את אימא מזווית העין, חשב שהיא נראית די בסדר. אולי עבר לה.

אבל גם עם דודה דליה זה בסדר, חשב.

“אני צריך נורא לשירותים,” שב ואמר. הלחץ בבטנו היה עז. הוא פחד שלא יצליח לשמור בפנים עד שיגיעו; השירותים היו רחוקים; הוא כבר הכיר את הדרך, הולכים עד קצה החול, עוברים את הצריף הלבן עם הגג הכחול והחסקה הקשורה למעקה הברזל, השירותים נמצאים ממש לפני סבך השיחים המפחיד שמעולם לא נכנס לתוכו.

“בוא, עידני,” אמרה דודה דליה, “הנה, תעזור לי לקום.” והיא הושיטה לו יד, ועשתה עצמה כאילו היא מסתייעת בו כדי להתרומם ממקומה.

הוא הביט לעבר אימא. היא הנהנה לאישור. הם הלכו.

החול היה רך וחמים. הם הלכו לאטם. הלחץ בבטן נרגע קצת. איש יחף בחולצה לבנה, גזורת שרוולים, הלך מולם, ארגז תכלת גדול תלוי על כתפו ברצועה. לראשו חבש כובע סומבררו גדול, פרום בשוליו.

“ארטיק, קרטיב,” אמר הילד.

“אתה רוצה ארטיק, עידני?” שאלה.

“לא,” אמר הילד, “כתוב לאיש על הארגז: ‘ארטיק קרטיב’.” האיש השחום חלף על פניהם בצעדים גדולים, מהירים. “ושם,” הצביע הילד לעבר הצריף הלבן, “עזרה ראשונה”.

“אתה יודע כבר לקרוא?”

“כן,” אמר הילד. “אבא מלמד אותי, לפעמים, כשיש לו זמן.”

“אוי אוי אוי,” נדה הדודה בראשה, "אז מה יישאר לך לעשות בבית־ספר? "

הילד לא ענה.

“וקנו לך כבר ילקוט?”

הילד שתק. “לא,” אמר לבסוף, “עוד לא.”

“לא טוב,” אמרה. “איך תלך לבית הספר בלי ילקוט?”

“בשבת אבא אמר לאימא שביום שלישי ייקח אותי לחנות של שלמה. הוא אמר ששלמה יתפור לי ילקוט מעור, עם אבזמים ממתכת ורצועות לגב. מה זה אבזמים?”

“מין סוג כזה של מנעולים,” אמרה הדודה, “ומה קרה?”

“אבא חזר מהעבודה מאוחר, ואמר לאימא שמחר.”

“ומה קרה למחרת?” התעניינה.

“אחרי הגן נשארתי אצל סבתא עד מאוחר, כי אימא לא הרגישה טוב והם היו צריכים ללכת לרופא.”

“אני מבינה,” אמרה. “ואחרי זה?”

“היה יום חמישי, ואבא היה צריך ללכת לשוק, כי לאימא אסור לסחוב.”

“באמת בעיה,” הסכימה, “אולי תלכו מחר. רק בעוד שבוע הולכים לכיתה א'.”

הילד שוב חש בפחד. הוא עצם את עיניו וניסה לצייר אותו מהר מהר לפני שישתלט עליו ויהיה מאוחר מדי: האיש הרע עם הפנים הלבנות החזיק בידו משפך, שמתוכו טפטפו, בזו אחר זו, טיפות פחד; הוא עמד שם, האיש הרע, עם המשפך ביד, מבלי לדעת מה לעשות בו, ותלה בילד עיניים עצובות.

“ואם לאבא לא יהיה זמן, אתה יכול לבקש מסבתא שתלך אתך,” הציעה הדודה דליה, “אולי אפילו אני אקח אותך, ונקנה לך ילקוט יפה.”

הילד לא אמר דבר.

“אני אדבר עם אבא. אם אתה מסכים.”

“אני צריך לשירותים,” אמר הילד; הוא רצה כבר לחזור מהר. אולי יגידו משהו.

“ניסית לדבר עם הבוס שלך?” שאל דוד צביקה. “אתה צריך לתפוס אותו על הבוקר, ולבקש העלאה. שלוש שנים, מגיעה לך כבר העלאה רצינית. פשוט תגיד לבוס הנחמד שלך שדברים השתנו, ואתה צריך עכשיו עוד כסף.”

אבא שיחק בענף. בלי לומר מילה קצץ את העלים והסיר את הקליפה, אחר כך החליק את החול בידו ושרטט בו עיגול מדויק, ולידו עיגול שני, קצת יותר קטן.

דוד צביקה אמר: “כבר הסברתי לך, אברם – מי שלא מנסה, לא מצליח.”

הילד חיכה שאבא ימשיך את הציור, אבל אבא הניח את המקל: “בכלל לא בטוח שעכשיו זה זמן טוב,” אמר, “גם ככה אין כל כך עבודה.” הילד חשב שאם אין כל כך עבודה, למה אבא חוזר מאוחר כל יום, וגם בשבת הולך לעבודה מוקדם בבוקר, במקום להקריא לו סיפור או לפתור איתו תשבצים או ללמד אותו לקרוא, או סתם להקשיב יחד בסלון ל"יומן השבוע" או ל"המסך עולה".

“מה יש לך כבר להפסיד,” התעקש הדוד צביקה, “מקסימום יגיד לא.”

אבא הצית סיגריה. “המיתון הזה,” נאנח, “גם כן ראש ממשלה, אשכול.”

“מיתון שמיתון,” אמר דוד צביקה בפסקנות, “פחדנים מתים מוקדם.”

אבא לא ענה. הוא עישן בשקט וחיבר את שני העיגולים בקו. אחר־כך צייר עוד קו, ועוד אחד, עד שלבסוף זה נראה כמו קופסה גדולה על שני גלגלים. הוא הניח את המקל ואמר: “לך קל לדבר. בינתיים יש קצת עבודה. אבל לך תדע מה יקרה.”

“עזוב,” ניקה דוד צביקה את החול מידיו וקם, “שמע לאחיך הצעיר, ידיים טובות וראש על הכתפיים, תמיד מסתדרים.” והוא פרץ בריצה לעבר הים, זינק אל בין הגלים וחתר עד שהפך לנקודה קטנה, ונעלם.

“ומה אמר הרופא?” שאלה דודה דליה. “צריך להיות לזה כבר סוף.”

" נתן לי כדורים," אמרה אימא.

“והכדורים לא עזרו?”

“אני לא לוקחת שום כדורים,” אמרה אימא.

“ואם צריך? לפעמים אין ברירה.”

“לא צריך כלום,” אמרה סבתא. “מה שנכנס נכנס, מה שיוצא יוצא. בסוף זה תמיד נגמר, וזהו.”

“גם בפעם הקודמת סתם סבלת,” התעקשה דודה דליה. “בשביל מה היית צריכה את זה?”

“לא מכניסה פנימה שום כדורים,” חזרה אימא.

“אני באמת לא מבינה אותך,” אמרה דודה דליה. “אבל זה החיים שלך. וחוץ מזה, אני לא מבינה גם למה אתם לא מספרים לילד. בסוף זה עוד יתנקם בכם.”

אימא לא הביטה לעברו, ולא אמרה כלום.

“בוא,” שמע הילד את סבא מעליו: “מה אתה מקשיב לכל פטפוטי הנשים האלו.” סבא הושיט לו יד כבדה, ואחז בידו הקטנה בחום. הילד הרגיש קטן, וגם מוגן, וסבא אמר: “יותר טוב שתעזור לי עם ה’פָּאסִיָינְס'.”¹

“בניתי ארמון, סבא,” אמר הילד וקם; הוא ניצב ליד מעשה ידיו, וחש כיצד לבו מתרחב.

סבא בחן את תלולית החול: “זה באמת ארמון יפה,” אמר ופנה ללכת, “בוא, נלך מכאן. ליד הקבינה, בצל, יש חול רטוב. יותר קל לבנות בחול רטוב.”

“בסדר,” אמר הילד. הם הלכו לאט בכיוון המשאית. החול היה דווקא יבש, ואפף את כפות רגליו בחמימות נעימה. הוא השקיע כפות רגליו עמוק ואחר כך הניף אותן גבוה עם כל צעד והעיף חול לצדדים.

“אל תדאג להן,” אמר סבא. “הן מסתדרות מצוין גם בלעדינו.”

"מצאת קונה למשאית? " שאל אבא.

סבא אחז בקלף בשתי אצבעות והמהם לעצמו: “ואיפה נשים את הנסיך הקטן שלנו…. איפה נשים את הנסיך החמוד עם הלב האדום…?” הוא שוטט עם הקלף באוויר, אחוז בין שתי אצבעותיו העבות, הקצרות, כמו נשר שדואה לאטו בשמיים ותר בסבלנות אחר טרפו, לפני שיצלול אליו, “כאן… לא כדאי… כאן… אי אפשר…. הנה, כאן, ליד הנסיך הגדול עם העיניים הכחולות…” והוא הנמיך את הקלף בריחוף אטי, מלכותי, עד שנחת ליד רגלו של הילד, בקצה שורת הקלפים, מכסה למחצה מלכה שחורה.

הילד נזהר שלא להזיז את הרגל, כדי שהקלף לא יזוז או יתכסה בחול.

“תשמור על הנסיך,” אמר סבא.

הילד שתק.

“הוא עוד קטן, הנסיך שלנו. כשיגיע עשר שחור, תזכיר לי את הנסיך האדום ששמתי אצלך.”

“לעזור לך למצוא קונה למשאית?” שאל אבא

סבא הפך קלף. “תשע שחור,” אמר, “מה אפשר לעשות עם תשע שחור?”

“אני יכול לשאול אצלנו, את השכן הרומני שמתעסק במשאיות ישנות.”

“מה בוער, מה בוער…” המהם סבא, “עכשיו צריך למצוא בית לתשע שחור…”

“הוא יכול לתת לך מחיר טוב,” התעקש אבא.

“עשר אדום, אם רק היה לנו עשר אדום…” המשיך סבא בשלו. הוא הניח את הקלף בערימה ההפוכה, הושיט את ידו למשוך קלף נוסף ואמר לעצמו: “ומה יבוא עכשיו..?”

“למה לחכות תמיד לרגע האחרון,” אמר אבא, “ולהיתקע עם שתי משאיות.”

“הרגע האחרון… הרגע האחרון…” המשיך סבא בהמהומו, “מה כבר יקרה ברגע אחרון… אולי פתאום, ככה בלי הודעה, יופיע נסיך חדש… ונשים אותו ליד הנסיך הראשון, החמוד, שעוד לא יודע כלום… אולי אחר כך,” קם פתאום בהחלטיות ואמר לאבא: “בוא, אברם, נלך קצת לים,” ואחר כך ליטף לילד את הראש ואמר: " תשמור לנו על הקלפים שלא ילכו לטייל?"

הילד הנהן בשתיקה.

“‘אחר כך’ זו לא תשובה,” אמר אבא.

סבא משך בכתפיו. “בוא, נדבר קצת,” אמר לאבא והתחיל ללכת לעבר המים, אבא הלך אחריו, וסבא אמר לו משהו, ואבא ענה לו, אבל הדברים שאמרו זה לזה נעלמו ברוח. עפיפון אדום התרומם לעבר השמיים. הילד עקב אחריהם בעיניו, הם המשיכו לשוחח, וגם ליוו את דבריהם בתנועות ידיים, וסבא נראה כועס מרגע לרגע, ואז אבא חזר והתיישב ליד אימא ודודה דליה.

הילד נשכב על גבו והרים עיניו אל השמיים. מבטו תר אחר העפיפון עד שהשמש הכריחה אותו לעצום אותן, מלבד חריץ אחד קטן שהשאיר פתוח בין עפעפיו, כדי לראות את אימא ואבא וסבתא ודוד צביקה ודודה דליה שישבו ושוחחו. השמיים זהרו בכחול מסנוור. מעבר לכתף של אבא ראה את המשפחה שהגיעה עכשיו לחוף – אבא, אימא, בן, בת. האב הוציא מתיק גדול יריעת בד מפוספסת בכחול־אדום, מוטות מתכת וחבלים – הוא נעץ את העמודים בחול, ומאחורי כל עמוד שתי יתדות, מתח את החבלים מקצה העמודים אל היתדות, וכשהעמודים היו זקופים והחבלים מתוחים, פרש מעליהם את היריעה. היה נעים מתחת למשאית, בחול הקריר, הלח; הוא הרגיש עצמו בטוח בין שני הגלגלים, תחת למדף העץ התלוי בשרשראות מדופנות ארגז הפלדה; אבל האוהל נראה נעים ומזמין; הוא היה קטן, אך היה בו מקום לאבא ואימא ואח ואחות.

מרחוק ראה את סבא מגיח מהמים, שהגיעו עד למתניו, וכשניער את גופו והתיז רסיסים זוהרים לכל עבר נראה פתאום כמו דוב גדול בעל פרווה חומה; דוד צביקה חתר במרץ בין הגלים, וכשעבר ליד סבא, סבא טבל ידיו במים והתיז עליו, ודוד צביקה זינק בשאגה לתוך גל גדול ונעלם. הילד התחיל לדאוג, אבל סבא נראה שליו. הוא יצא מהמים בצעדים בטוחים, כאילו שכל החול, והחוף, והאדמה כולה, שייכים לו. הוא התקרב אל הילד, התכופף לעברו, ליטף את ראשו ושאל:

“כל הקלפים בסדר?”

“כן,” אמר הילד. “שמרתי עליהם ממש טוב כל הזמן.”

“יופי,” אמר סבא בסיפוק. הוא ניגב את פניו במגבת ושאל כבדרך אגב: “ראית אולי את התרנגולת שעברה כאן?”

הילד הביט בסבא בהשתוממות.

“לא,” אמר. “אבל ראיתי עפיפון.”

סבא סקר את השמיים.

“שמה,” הצביע הילד.

“מוזר,” אמר סבא. “מוזר מאוד. אני מוכן להישבע שכשהייתי במים, ראיתי תרנגולת גדולה מסתובבת בין הגלגלים.” ובפנים מודאגות סובב ראשו בחיפוש אחריה. “אתה בטוח,” שאל את הילד כשמבטו אינו מפסיק לחפש, “אולי מאחורי הגלגל ההוא?”

“סבא,” החל הילד לפקפק בעצמו, “לא הייתה כאן שום תרנגולת. מה תרנגולת עושה בים, ועוד לבד?”

"מה אני יודע? מה אני, תרנגול? " אמר סבא. “אבל חייבים לבדוק. אני אראה מאחורה, ואתה אל תזוז מכאן, ותמשיך לשמור על הקלפים, שלא יקרה להם כלום.”

“בסדר,” אמר הילד. שוב הרגיש בזרם של פחד. סבא נראה מודאג. לתרנגולות מקור חד, ולתרנגולות הגדולות מקור גדול וחד מאוד. הוא רצה לקרוא לאבא שישמור על הקלפים ביחד אתו, אבל אבא ישב ליד אימא, ראשה נח על כתפו, והילד פחד שאם יקרא לו, אימא תרגיש עוד יותר רע, ולכן רק השתדל לא לזוז יותר מדי, למקרה שתרנגולת תופיע מאחוריו, ובינתיים התאמן בלהזיז את עיניו מצד לצד מבלי להזיז את ראשו כדי לא לעורר חשד; אם יצמיד ראשו לחול, ישמע את צעדיה של המתקרבים של התרנגולת, כמו שסבא סיפר לו שהאינדיאנים יודעים לעשות, אולם חשש להתאמן בהקשבה אינדיאנית דווקא עכשיו, כשתרנגולת גדולה מסתובבת בחוף.

“פק… פק… פק…” אלו היו קרקורים של תרנגולת. הוא הביט מסביבו. סבא נעלם; אבא ואימא שוחחו עם דוד צביקה ודודה דליה וסבתא מבלי לחשוד שמשהו נורא קורה מסביב. הוא רצה לקרוא להם אבל קולו נאלם. הקרקור הלך והתחזק, הלך והתקרב; ענן אימה וסוד התאבך ואפף את כל הסביבה. הילד ניסה לקום ממקומו, אבל רגליו כבדו, ולפני שהספיק לזוז נשמע הקרקור חזק לצדו – “פק… פק… פק…” – סבא הופיע מאחורי הגלגל, מדדה על שתי ידיו, שנראו תחת גופו הכבד כמו רגלי תרנגולת, רגליו כפופות לאחור באוויר ככנפיים, עיניו נעוצות בקצה חוטמו, שהפך למקור; הוא נראה כמו דב גדול שהתחפש לתרנגולת ענקית, מדדה על שתי רגלים שריריות, מקרקר בקול.

“פק… פק… פק…” קרקרה התרנגולת, “אולי ראיתם במקרה כאן איזה ילד…”

הילד שתק. אימה וקסם התרוצצו בקרבו. לבו פעם בהתרגשות. ומה תעשה התרנגולת עכשיו? היא נראתה כעוסה; האם עליו כעסה? האם רצתה לספר לו משהו?

“אולי ראיתם במקרה כאן איזה ילד חמוד…?” קרקרה התרנגולת בתחינה.

“אני ילד…” רצה הילד לשחרר את התרנגולת מייסוריה, אבל איך?

“יופי,” נאנחה התרנגולת, מצחה היה אדום כבר מהמאמץ, כאילו בן־רגע צמחה לה כרבולת. “סוף־סוף… אני יכולה להטיל את הביצה שהבאתי ממרחקים…”

התרנגולת קרקרה עוד פעם ופעמיים, פניה התעוותו במאמץ עילאי, ואז ירדה באיטיות על החול, ולפני שנחתה בכל כובד משקלה, שלפה מתחת לגופה, באחת במרגליה שהפכה בדרך פלאית ליד של סבא, ביצה לבנה, עגולה כמו כדור מטקות; סבא קירב את הכדור לעיניו ובחן אותו בתשומת לב. “מעניין מה נולד לנו כאן,” הושיט את הכדור לילד, “קח בזהירות ותן לאבא. תגיד לו שהתרנגולת עברה כאן והטילה לו כדור מטקות חדש.”

הילד אחז בכדור בהתרגשות באצבעות ידיו הקטנות. הוא רצה לרוץ ולתת אותו לאבא, ולספר לו על התרנגולת, ואיך סבא הטיל ביצה, אבל רגליו כבדו. מעבר לקבינה, מעבר לאוהל, לראשי הילדים המתרוצצים ומשליכים כדורי חול זה בזה ולאנשים שהשתעשעו במים, השמיים הכחילו והשמש תלתה ככדור כתום, בוער, מעל המים, וצילה של המשאית התארך והתארך עד שכיסה את אימא, ואת אבא, והמשיך וזחל עד אליו, ופתאום נהיה לו קר, ואחזה בו צמרמורת, והוא החל לרעוד בכל גופו.