מקופלת במדף העליון שבארון היא חיכתה לי, שותקת ביודעה כי אשוב – השמיכה האדומה־חומה המשובצת מאותו הלילה. ליל האימים ההוא של ילדותי, המוקרן שוב ושוב בראשי כסרט מרוחק ששפתו זרה.

הלילה שבו טיפס אבא על השולחן החדש בפינת האוכל, זה שעכשיו חריצי ימים רבים כבר שקועים בו, כמו זמר חתונות זרוח־לחי העולה על בימה מהבהבת. זה היה לאחר שהעיף באוויר את תנור הנפט, “ורק בדרך נס,” חזרה אמא ואמרה כל השנים, “לא נשרף כל הבית כולו!” – וכבר אז הייתה לנו השמיכה המשובצת, אוהל להקהיל ולברוח אליו.

זו גם השמיכה שפרש מייקי לכבודי על הספה בסלון הנטוש והדומם, בפעם האחרונה שהיינו כאן יחד, “כי לא כדאי שהמיץ שלך יכתים את הריפוד, אביגולו,” אמר לי. זיק טורף בער בעיניו שעה שייצב את אגני על הבד שהכרתי היטב את דקירותיו, אבל עם השנים התמולל גם הוא תחת אצבעות הזמן.

כעת, בבית הוריי הריק מנוכחותם, ריח של ימים בטוחים טמון בין קורי השמיכה. אני מתעטפת בה להשיב חסרונו של אבי הנעלם זמנים רבים, ואת חסרונו הטרי של מייקי מהימים האחרונים, ואת נוכחותו הנפקדת של איתן, שלא הצליחה למלא את שהותירה בי הסתלקות שניהם – הרחוקה והקרובה. ואני ילדה ואני אישה המחבקת אליה את בבושקת הגבר הנוכח־נעדר, והנה גם עכשיו מופיע הד קולו של אבא מאז, עולה שוב מבין סדקיה של אדמת ילדותי, ואני מתעטפת בשמיכה, ונרעדת; וטומנת את גופי שרפה בחיק הספה שעליה הותיר אותי מייקי, בטרם יצא מכאן לפני ימים אחדים, ומאז לא ראיתיו עוד.

הזמן מתקלף משריונו ומתוך הדהודיו חוזרות אלי עכשיו גם מילותיו של אבי, שרק שנים רבות לאחר מכן פענחתי את שננעל בהן: “מי זה, אני רוצה לדעת מי זה, אני אחסל אותו – אני נשבע!” ב־ב' רפה, כדרך שמדברים בה הגברים העיראקים, וקולו היתמר מעלה כמו מארובות בסרטים מצוירים שחור־לבן והוא הניף ברוב טקס גם את סכין המטבח שהייתה אחוזה בידו, זו שרק לפני כמה דקות קרע בעזרתה פיסות־פיסות את חולצת הכפתורים הוורודה, המהודרת שלו, שאהבתי כל כך.

אבא שלנו המפחיד והמרוחק, המצחיק לפרקים, האיש עם החליפות המבהיקות והמבט הביקורתי והמרעים, הפך לנגד אישוני הלילה הדחוסים של אז, דחליל כלונסאות שהתפרק מול עינינו התועות־קרועות.

יותר מכול, תמיד, הפחידו אותי צדעי רקותיו ההולמים. ידעתי שכאשר אלה הופכים להיות כת מתופפים המאיימת לבקע את ראשו טרוף המבט – הוא הופך הכי מסוכן; ואז כמו להקת עורבים מתפרץ הזעם מתוך שבכת שערותיו השחורות, מבקע את גולגולתו, המיטלטלת כבובת הקפיץ שנתלתה על המראה בפיג’ו הראשונה שלנו. בדיוק כמו דמותו שקיפצה על משטח השולחן שמתחת למנורת המורנו העגולה כחצי אבטיח, בגופייה לבנה שכתם צהבהב דהוי במרכזה ובתחתונים בצבע טורקיז, פיסות הבד הוורוד של חולצתו מתעופפות סביבנו כקונפטי משוגע של עלי ורדים שגידלה סבתא מרסל בגינת הצריף, זועק וצועק קולות שנאספים ללהקות בכי.

ואנחנו שתינו אחיות־מחובקות לכדי גוף אחד של אפרוחי־בעתה, מכונסות בתוך אוהל המקלט שיצרנו בפינה המרוחקת של הסלון, מתמזגות זו בזו בתנועה נואשת של מתפללים – כנגד זעמו ונוכח אימתו. נושמות את ריחה הדחוס והמחניק של שמיכת המשבצות האדומה־חומה־כתומה – הצבעים המועדפים על אמא שלנו באותן השנים. נבגי אבק וצמר הסתחררו אל תוך הנחיריים, ונשמנו את עיסת הפחד, ולא חדלנו להתנודד שמאלה ימינה קדימה ואחורה; ריח הסיבים והנפט התחלף אט־אט בלי שנשים לב בחמיצות השתן של אחותי הקטנה, המבוישת. לימים היא תספר שבגלל הלילה ההוא היא לא חדלה להשתין במיטה גם בגיל מאוחר, ורק את בכייה הצליחה להספיג בשרוול פלנל של פיג’מת דובונים חומה.

חומה כמו השטיח הדוקר שאהבתי להעביר עליו כפות ידיים חשופות בזמן שצפינו בערוץ הראשון בטלוויזיה, זה שבכל ילדותי ריח דבק מגע נדף ממנו, שנמתח מקצה לקצה של הבית, שהיו באים אליו כל ילדי הכיתה כדי לקנא ולהגיד “יש לכם אמא משוגעת, כולם אומרים את זה,” אבל אנחנו לא ידענו איך זה אמהות של אחרים ולנו זה נראה טבעי ככה באמצע השכונה הבוערת של שנות השבעים, כאשר איתן מסורי וזוהר ארגוב מסלסלים מתוך חלונותיהן של מכוניות המתמרקות בדלי ובסמרטוט בשישי בצהריים וקיתונות של מים נשפכים על מרצפות קרירות כדי להפיג מהן את זעם השבוע.

לנו נראה טבעי לגדול בבית שמשמיעים בו בקולי קולות מוצרט ובטהובן לפנות ערב כדי להתגבר על קולותיהם של מריבות אוהבים שילדים לא יבינו פשרן, ושהתקרה בו מכורכבת כגג של כנסייה, ושבין פאות החדר מזדקפים להם פסלי זכוכית צבעוניים. בית שבמקום שולחן פורמייקה כמו אצל השכנים, ניצבים בפינותיו שולחנות שיש שקנתה אמי בכסף רב כדי לייצב את נשמתה הצוענית, כי לעולם לא יעזוב אותה הצריף ההוא שבו שוכנו כאשר הגיעו לארץ. בית קרשים שהגשמים חודרים מבעדם בחורף והלהט מאכל אותם בקיץ, שריקבון המים מנדף מהם את ריח החידלון, ולכן היא תמיד חייבת לגור במעון הכי מקושט והכי יפה עם הרהיטים הכי גדולים והמנורות הכי כבדות; ולכן בעיבוריו של הסלון שלנו פרחו כל ילדותנו חביות עץ שנשתלו בהן צמחים טרופיים נדירים שהיה אפשר למצוא רק במשתלה המיוחדת של הביוקר, מעליהן השתלשלו פרחי זכוכית צבעוניים – אהילים המאירים את ראשיהן של בובות זהובות בשמלות רקומות שסחבה ממסעותיה למדינות רחוקות, שאותם הייתה עוברת ועשרות מזוודותיה משתרכות אחריה כלהקת שושבינות; פלא שבסוף לא הותירה לי אמי ברירה והפכתי להיות מעצבת פנים?

אבל אז, כאשר אבא עמד שם על שולחן העץ המלא שנקנה אצל אמן עצים משוגע מיפו יחד עם שורת כיסאות קטיפה תואמים שנוגרו במיוחד, אלה שמסמרי ברזל נעוצים בשוליהם, ממש כמו הכיסאות ההם בבית הקשתות רחב הידיים שהותירו אחריהם בעיראק ושחקוק בזיכרונה של ילדה בת שש הנקרעת ממיטתה באישון לילה, מובלת בדרך לא דרך אל הגבול ומשם בצעדה לילית חרישית ועצורת נשימה אל בטנה של חיית מנועים רחבת כנפיים שעולה אל בטן העננים – אז עוד לא ידעתי את כל זה.

את כל אלה סיפרה לי אמא רק כעבור שנים רבות מאוד, עת שאלתי אותה על ערש דווי, על מה היא מתחרטת, והיא תענה על ההוא שאהבה באמת ושלא תזכה למות בזרועותיו.

אבל אז, עוד לא ידעתי זאת ואז, עוד עמדתי מהופנטת והבטתי בו, באבי, היוצא מדעתו, מרקד ריקוד אינדיאני, סכין מטבח בידו ולמרגלותיו על השטיח צפוד השיער בתנוחה משובללת, אמא שלנו המתחננת “די צדוק די, הילדות, די צדוק די צדוק די צדוק די.” בכתונת לילה חצי שקופה, ודומה כי לתחינתה נוספה מעצמה מנגינה, אבל הוא לא שעה, ורק היה מצווח “מי זה, מי זה, אני רוצה לדעת מי זה!” ותנור הנפט מוטל מבויש ושותק.

וגם לא ידעתי אז, נוכח אבי העירום מכבודו ומבגדיו, איך עוד יילכו חיי במעגלים סביב חייה, ואיך יבוא היום וגם איתן שלי יעמוד בבוקסר שציורי טוויטי צהובים מודפסים על אחוריו וישאל בקול לוחש “מי זה? את יכולה להגיד לי מי זה?” ופניו יהיו כבושות ברצפת הפרקט הכהה, הגנרית, כי גם מעצבות פנים הופכות בסופו של דבר לפוסטר של עצמן; ורק בידיי הריקות, המתהדקות אל הבשר הנוקשה של ירכיי, ארגיש איך ננעץ הסכין של אבא ותחנוניו עוטפים אותי כלחישה. על הספה הישנה, בבית הריק של הורי הנעלמים, כשאני כורכת־מהדקת סביבי את שמיכת המשבצות מאז, חובשת את גופי כמו היה אגרטל סדוק שמאיים להתפזר לפרודותיו. ליטפתי כאז ואני מלטפת עכשיו־עכשיו את סיבי הצמר מיושני הריח, המלופפים, שהחזיקו אותי, בחתיכה אחת, כשהכאב בעט בי מבפנים, איים להבקיע, להתפרץ, ורק הפחד להתפרק כלא אותו במעמקים.