(העתקה ממכ״ע ״Голосъ״ 1880 № 4)

ביום 27 דעצ. 1879 (ה׳ כ״ד טבת) בחלק השמיני של משפט השלום¹ בעיר אדעסא היתה חקירת המשפט אשר ערך סגן הרב מטעם הממשלה, ה׳ ש. מאנדעלקערן, את בני המו״ל מכ״ע ״המליץ״ בפ״ב, ה׳ יוסף וה׳ נתן צעדערבוים. ואלה דברי ההתאוננות:

״זה זמן לא כביר יצא קול באדעסא, כי מאיבה פרטית להמו״ל את המליץ חברתי מאמר מזויף מידיעות מדומות על היהודים הגרים בעיר מצער טאטארבונאר, ואח״כ העתקתיו לשפת רוסיא והגשתיו אל הממשלה במסירה מיוחדה, אשר משכה אחריה השבתת מכ״ע המליץ על חמשה ירחים. — אך למותר להגיד, כי הקול הזה, אשר קפצו עליו גם מכ״ע אחדים, חלל את כבודי והרע לי מאד, בהיותי ע״פ כהונתי איש תלוי בדעת העם ובחירתו. עתה הנה נודע לי כי מוציאי הקול ההוא הם בני המו״ל מכ״ע הנ״ל, יוסף ונתן צעדערבוים, אשר דברו עלי כזאת בפומבי, במקומות ידועים״. — ובהשענו בזה על עדים נאמנים: ל. ליליענבלום, דוד כהנא, שטיינהויז, מאניס שטיינפֿינקעל, מאקס שפירא, פֿ. בערעזקין, ערנסט דאווידאוו ויוסף לערנער, בקש ה׳ מאנדעלקערן, כי ״אחרי חקירת העדים הנ״ל ואחרי הדרישה ממוציאי דבה אלה להביא מופתיהם על מה הטבעו אדני דבתם הרעה, יענשם השופט כפי החק (.по ст. 136 уст. о наказ. налаг. Мир. суд).

אחרי קריאת מכתב התאוננות הזה ענה סנגור הנאשמים, העורך דין המושבע ה׳ ריכֿטער, כי הממלאים את ידו, בני ה׳ צ״ב, מיחסים באמת את המאמר המזויף מטאטארבונאר אל ה׳ מ״ק וגם הוא נשען על שני עדים נאמנים, ה׳ חיים פערל וה׳ וועקסלער. אח״כ הגיש ה׳ ריכטער את המאמר הידוע מטאטארבונאר, שנדפס בהמליץ 31 № ויקראהו באזני כל בהעתקה מאושרה ומקוימה בלשון רוסיא. להמאמר ההוא באה הערת המו״ל את המליץ, בה הצטער על כי אֵחר המכתב לבוא כשני שבועות אחרי הכתבו וכשלשה שבועות אחרי המעשה שהיה. שם אמר כי לא יוכל להשתדל בזה אצל הממשלה, אחרי אשר לנכון כבר נמסר העסק שמה לחוקר דין אשר ימלא חובתו באמונה, גם נתן עצות טובות לתושבי טאטארבונאר לחכות עד אשר יוברר הדבר במשפט גלוי, ואז תצא צדקתם לאור כמקרה אחיהם בקוטאיס.

בהקרא המאמר המזויף ההוא בבית המשפט לאזני כל, רגזו כל הנאספים ויסער לבם מאד.

על שאלת השופט ענה ה׳ מ״ק, כי תלונתו על בני ה׳ צ״ב, על הוציאם דבה רעה עליו כי הוא חבר את המאמר הזה והלשין את המליץ אל הממשלה, בעוד אשר כל זה שקר וכזב. רק בטרם ישאלו את העדים ימצא נחוץ לבאר את יחוסו להמו״ל את המליץ ה׳ אלכסנדר צעדערבוים — לפי דבריו חיו בראשונה כאוהבים נאמנים; שנים אחדות היה בעוזרי ״המליץ״, אך מקרה² אחד חלק לבבם וירחיקם איש מרעהו. וה׳ צ״ב החל לרדוף אותו בהמליץ, ויאסוף בו מאמרי שטנה עליו, וכאשר באה עת הבחירה להרב באדעסא ולסגנו, התאמץ להבאיש ריחו עד מאד. הנה זה מקור שנאתו לה׳ צ״ב, ובכל זאת לא התעורר לקחת נקמתו ולהרע לו בפועל, גם חדל לראות ולקרוא את ״המליץ״. כן עברו שתי שנים, ויהי בסוף חדש יולי 1879, בעת חקירת דבר מרידה במשפט המחוזי, וידרש גם הוא להיות שם על פי כהונתו — ושם היה גם שר העיר אדעסא. ובנסעו פעם אחת אל בית המשפט ההוא, פגשהו ה׳ ליליענבלום בדרך ויספר לו מהמאמר שנדפס בהמליץ מטאטארבונאר ויעירהו לבקש את שר העיר כי יתיר להדפיס ממנו העתקה רוסית במכ״ע “Вѣд. Одесскаго Градона-чальства” בתקותו להמציא בזה תועלת להכלל, ויבקש מ״ק את השר, כהבטחתו; אך הוא ענה כי איננו מוצא נכון לקבל זאת לדפוס מפני שני טעמים; א׳) כי לפי דבריו אך קצור הוא מהמאמר שנדפס בהמליץ, ב׳) איך יתכן להיות כי לא נודע מהמעשה הנורא הזה בשום מכ״ע רוססי בעיר הבירה? — אחרי כן בקשהו שר העיר להביא לו העתקה שלמה מהמאמר ההוא, וגם ביום השני בקשהו זאת. ולזאת פנה לידידו ה׳ יוסף לערנער ויבקשהו להעתיק את המאמר ההוא בעד שר העיר. ומאשר לא היה מכ״ע ״המליץ״ בידו, רץ למיודעו ה׳ ליליענבלום וה׳ דוד כהנא וה׳ פ. בערעזקין לבקש אצלם את הנומר ההוא. ולאחרונה נעתק המאמר הזה ונמסר לשר העיר. גם בקש מ״ק את השר לפנות אל שר הפלך בקישינוב לדעת אם אמת הדבר, אף חפץ לשלם הוצאות התלגרם מכיסו, אך שר העיר לא נאות לו בזה. בין כה וכה פנה מ״ק לכל מיודעיו ויבקשם לאסוף סך כסף ולשלוח למקום המעשה את הסופר הרוסי ה׳ שיגארין, אשר התגורר אז באדעסא, ורבים מהם הסכימו לו, אבל שיגארין מאן לנסוע. — ופתאום החלו בני צ״ב לפרסם כי הוא — מ״ק — היה מחבר המאמר ההוא, אף הראו לרבים את התלגרם שקבלו מאביהם על דבר השבתת מכ״ע המליץ על חמשה ירחים, על ידי המסירה שנתן עליו ה׳ מאנדעלקערן, גם כתב צ״ב אז, כי הוא — מ״ק — ״מושבע ועומד במרכבה השלישית״. — בראשונה לא מלא לבבו לקרוא את צ״ב למשפט, בדעתו כי כל הכתבים העברים דומים זה לזה, ומי יודע פן באמת דומה כתב המאמר מטאטארבונאר על פי איזה מקרה לכתב ידו — אך אחרי כן כאשר נשלח עצם המאמר ההוא לבני צ״ב, ובהודע לו ע״פ ידידיו סאקאוויץ ולערנער, כי כתב המאמר ההוא הוא כתב יד רועדת מזקנה, בלי שום דמיון לכתב ידו, גמר אמר לתבוע עלבונו במשפט.

בכלות מ״ק לדבר אמר הסנגור ה׳ ריכטער, כי בני ה׳ צ״ב, הממלאים את ידו, ייסדו את אשמתו על פי ידיעות פרטיות משני אנשים תושבי יעליסאוועטגראד, שלפניהם התודה איש אחד ושמו חיים פערל כי הוא היה השליח לדבר עברה, לקחת את המאמר ההוא מיד מ״ק ולהשליכו בארגז המכתבים במרכבת הפאָסט על בית מסלת הברזל ст. Раздѣльной" " ורק ע״פ הידיעות האלה, אשר יאושרו פה ע״י עדים נאמנים, החלו בני ה׳ צ״ב לפרסם, כי מחבר המאמר הזה היה ה׳ מ״ק, הוא ולא אחר.

לשמע הדברים האלה התחלחל מ״ק מאד ויבקש בקול חרד להראותו את המכתב אשר עליו נשען הסנגור, וכאשר השיבו פניו ריקם התאמץ לתת להמשפט נטיה אחרת, לבלי לחקור בדבר המאמר מאומה³, אחרי אשר לא על זה תלונתו, כ״א על אשר נתנוהו למוסר ומלשין במלאותו רק פקודת שר העיר בהעתקת המאמר לשפת רוסיא. אבל גם בזה לא נמלא חפצו, ויהי עיקר חקירת המשפט רק המאמר הידוע, אשר באמת חֻבר מאת מ״ק, כאשר נתברר הדבר ע״פ עדים וכתבים שונים.

בראשונה חקרו את ה׳ ליליענבלום, אשר הגיד כי בעצמו העתיק קצור המאמר מטאטארבונאר להדפיסהו במכה״עВ. Од. Гр." " אבל לא דרש ממ״ק כי יבקש את שר העיר בדבר רשיון ההדפסה. גם לא הוא ספר לו מהמאמר הזה כי אם להפך: ה׳ מ״ק בפגשו אותו (את העד) הגיד לו, כי ה׳ דוד כהנא הראה לו את המליץ שבו נדפס ״המאמר הנורא״ ועוד ביום ההוא נודע לו להעד כי המאמר הזה שקר וכזב, וזאת הגיד ממחרת לה׳ מ״ק בו ביום בערב בהיות מ״ק בבית העד, ומ״ק ענהו ע״ז, כי גם הוא יודע כי המאמר שקר הוא — באשר שם כותב הסופר כי נסע על אנית הקטור מטאטארבונאר, ובאמת אין שם מהלכים לאניות הקטור. מ״ק בקשהו לתת לו העתקה שלמה מהמאמר, אבל הוא מאן בזה, ומשיחת מ״ק עם ה׳ יוסף לערנער הבין כי הם יחדו העתיקו את המאמר ההוא. בעת אשר אסרו את מכ״ע ״המליץ״, שאלהו מ״ק, אם יודע הוא סבת הגזרה הזאת, ויענהו כי לפי דברי ה׳ קולישער היתה עצירת ״המליץ״ בגלל הדפסת מאמר אחד בלא רשיון הצענזוריא, ומ״ק אמר ע״ז בלעגי שפה, כי ״המקרה הזה לא יהיה לצ״ב לחסרון כיס״ — כאשר נודעה להעד שקרות הספור כתב לצ״ב כי יש לו טעמים נכונים לחשוד את מ״ק בכל אלה. הידיעה הפנימית הזאת נשענה על יסודות האלה, כי שונא מ״ק לה׳ צ״ב תכלית שנאה, וככלות עסק עלילת הדם בקוטאיס, בהודע לכל עמל ה׳ צ״ב בעסק הזה והישועה הגדולה אשר עשה, התעוררו נכבדי אדעסא לערוך לו מכתב תודה, אשר תחתיו בא גם מ״ק על החתום. בעת ההיא באו במכ״ע ״הקול״ בשם ״פדן ארם״ ובשם איש נודע למשוגע משערי אדעססא ״יחזקאל קאצינעלענבאגען״, שם נשפך לעג כמים על ה׳ צ״ב ועל כל חותמי מכתב התודה ההוא, כמו הוכרחו לזה מבני ה׳ צ״ב אשר בערמתם אספו גם כסף להענין הזה להשאירו בצלחתם, — והדבר נודע אחרי כן כי כותב המכתב ההוא היה מ״ק בעצמו, אך נעתק ונשלח במכ״ע הקול ע״י ה׳ חיים פערל, כאשר שמע העד זאת מפיו בהיותו בביתו. – אחרי כן הודה גם מ״ק בפה מלא לידידו ה׳ וועקסלער כי הוא מחבר מכתב עמל ההוא, ובהביאו בחשבון את שנאת מ״ק לצ״ב והתחבולות אשר בחר מ״ק לנקמתו, בא לידי ידיעה פנימית בהסכם רבים מהמשכילים על דבר, כי המחבר מטאטארבונאר הוא אך מ״ק ולא אחר, וכן הודיע אז במכתבו לה׳ צ״ב. אח״כ הודה לו ה׳ פערל בפה מלא, כי קבל המאמר ההוא בידיו מה׳ מ״ק ביום 9 יולי, ביום ההוא היה ה׳ פערל נכון לנסוע במסלת הברזל מאדעססא ליעליסאוועטגראד, וכבוא פערל למ״ק כבר היה המאמר נכון והאדרעססא נכתבה בידי מ״ק לעיניו. ופערל לקח המאמר אתו וישליכהו במרכבת הפאָסט בבית התחנה “Раздѣльной”. בכלל היה ה׳ פערל עם מ״ק בעצה אחה וכאשר נדפס בהקול מכתב ״יחזקאל המשגע״ היו לפערל עשרה עקז. מהנומר ההוא. וכאשר נסע פערל ביום 9 יולי מאדעסא לוָהו מ״ק מביתו עד מסלת הברזל ועד שבתו במרכבה.

על שאלת ה׳ ריכטער, אם ידוע להעד כי עלול ה׳ מ״ק לעשות זיופים, ענה ה׳ לל״ב, כי הוא איננו יודע זאת לנכון, אך מורה בימד״ר הרבנים ה׳ צווייפעל ספר לו כי בהיות עוד מ״ק בביה״ס בזיטאמיר, זייף חתימות המורים יחד עם חותם האינספעקטאר ה׳ ח״ז סלאנימסקי ויכן לו תעודה ומכתב מליצה בשמם, ובגלל זאת גרשוהו אז מביהמ״ד ההוא.

העד ר׳ דוד כהנא הגיד כי בא מ״ק אליו אחרי קבלו את הנומר עם המאמר מטאטארבונאר ויבקשהו להשאיל לו את הנומר הזה. העלה הזה נתקבל באדעססא ביום א׳, ומ״ק בא לבקשהו ביום ה׳ בלילה, וכהנא התפלא ע״ז וישאל את מ״ק למה אֵחר עד כה? ויענהו מ״ק, כי אך היום נודע לו דבר המאמר הזה מאת ה׳ פֿ. בערעזקין.

על זה ענה לל״ב להשופט, כי עוד ביום ההוא שעה השביעית אחרי הצהרים כבר היה מ״ק אצלו עם הנומר ההוא.

העד ה׳ שטיינפֿינקל אמר, כי גם הוא שמע מאנשים רבים כי מ״ק הוא החשוד בכתיבת המאמר ההוא, גם אמרו כי הגישו נבחרי הדומע את הדעפעשע של ה׳ צ״ב לפני שר העיר, למען הסיר את מ״ק ממשרת כהונתו.

העד ה׳ מ. שפירא אמר, כי בהודע דבר האסור אשר נגזר על המליץ, אמר לו בן ה׳ צ״ב, כי יד מלשין היתה בזה, אבל איננו יכול לזכור, אם נקב לו בזה את שם מ״ק.

אז התאמץ מ״ק להזכיר לה׳ בערעזקין דבר בואו אליו לבקש את ״המליץ״, וה׳ בערעזקין ענה כי לא יוכל לזכור דברים קלים כאלה. ומ״ק הוכיח בפניו כי הבטיח לו ה׳ בערעזקין לתת נדבה על נסיעת ה׳ שיגארין למקום המעשה. וה׳ בערעזקין ענה כחשו בפניו, כי מלבד אשר לא הסכים לנסיעת ה׳ שיגארין, עוד יעץ בעצמו להאדון הזה לבל יסע, בדעתו נאמנה כי כל הספור בדוי הוא ולא היו דברים מעולם. וכאשר הראה השופט לה׳ בערעזקין את המאמר ההוא, אמר העד כי אין שום דמיון בכתב הזה לכתב מ״ק.

אז נגש הסנגור ה׳ ריכֿטער ויקרא בקהל את מכתב ה׳ שיגארין לה׳ א. צ״ב. בו כתוב לאמר: ״בהיותי בקיץ הזה בעיר אדעססא התאמץ ה׳ מ״ק באמת לפתותני לנסוע לטאטארבונאר, בחשדו את כבודו כי בדה כל זה מלבו למשוך יותר את לבות הקוראים לעסק קוטאיס, וידבר על לבי כי בזה תמצא ידי לקחת נקם מכבודו על אשר הזכירני לרעה בהמליץ, אבל אנכי מאנתי לנסוע, בהיותי בטבעי רחוק מכל נקמה. ברגע ההוא עלה החשד בלבי על מ״ק כי כורה הוא שוחה לכבודו. ואם באמת היתה יד מ״ק בחבור המאמר הזה, אזי הוא תועבה נוראה למאד, כי בזה הרע לא רק לכבודו, כי אם לכל עדת המשכילים המתאמצים ע״י ״המליץ״ לפקוח עיני עם ישראל להשכיל להטיב. אם אמת הדבר כי היתה בזאת יד מ״ק או לא, לא אוכל להגיד אל נכון, אבל חשד אחשדהו גם אני, בהתלהבו בענין הזה יתר מדי, — גם זכור אזכור כי חפץ לשחדני בכסף לעוררני להנסיעה הזאת.

העד ה׳ דאווידאוו אמר, כי גם מאתו בקש ה׳ מ״ק נדבה לנסיעת ה׳ שיגארין לטאטארבונאר, אף נעתר לו לתת ע״ז חמשה ועשרים רו״כ.

העד יוסף לערנער אמר, כי שני בני ה׳ צ״ב אמרו לו, כי המאמר נכתב מאת מ״ק וכי יש להם ע״ז אותות ומופתים, וכאשר הראו לו את המאמר בכתב, אמר להם כי אין זה כתב יד מ״ק. בהעתקת המאמר לשפת רוסיא היה גם הוא לעזר למ״ק, ביותר נשען ה׳ צ״ב הבכור בהחשד על מ״ק, בדעתו מעשיו מאז ומקדם, — בכלל התפלא גם הוא על מ״ק על השתדלותו במעשה ההוא יותר מדי, ובכל זה רחוק היה לבו לחשוד את מ״ק בחבור המאמר ההוא.

העדים בלינדערמאן ויפה הגידו, כי באזניהם שמעו מאת ה׳ נתן צ״ב, כי ה׳ מ״ק היה במאמר הזה המחבר והמלשין גם יחד.

אבל מכל העדים נפלאו ה׳ וועקסלער וה׳ חיים פערל בעדיהם אשר נתנו, — הם הפיצו אור נגה על כל מחשכי הענין הזה.

העד וועקסלער היה מקדם אוהב ורע לה׳ מ״ק. כשני שבועות לפני הראות המאמר הידוע בהמליץ, בא ה׳ מ״ק פעם אחת אליו ויאמר: ״עתה ישמח לבי כי אחזה נקם בצ״ב כאות נפשי״ וישאלהו: מה דבר הנקמה? ויענהו ״נקמה ספרותית תהיה אשר תגע עד לבו״. והעד ידע מאז שנאת מ״ק לצ״ב, וכאשר ערכו באדעסא מכתב תודה לצ״ב בדבר עסק קוטאיס, שאל העד את מ״ק אם יחתום גם הוא עליו, ויענהו מ״ק: ״אע״פ ששונא אני לצ״ב, בכ״ז אם אראה ואבין כי שוה ה׳ לצ״ב לתודה בעסק קוטאיס, אחתום גם אני״. אחרי ימים אחדים פגשהו מ״ק ברחוב ויגלה לו דעתו כי נכון הוא לחתום, בתנאי אשר לא תבוא חתימת הסגן השני, אייכֿענוואלד שנוא נפשו, והעד הסכים על זה. אחרי ימים אחדים בא מאמר בהקול, החתום בשם ״פדן ארם״, המלא לעג וקלס על חותמי מכתב התודה ההוא. מלבד זאת בא עוד מאמר אחד החתום בשם ״יחזקאל המשוגע״ המלא חרפות וגדופים נוראים על צ״ב. והעד חשד את מ״ק כי הוא כותב שני המאמרים האלה. וכאשר נודע לו כי כן הוא, חדל מבוא עוד בדברים עמו. אחרי כן בא מ״ק אליו ויודה לו כי הוא מחבר המאמרים האלה בהקול, ויבקשהו לבל יכעוס עליו על זה, כי מעשים כאלה יקרו ויאתיו לכל אדם… ויהי כאשר הופיע בהמליץ המאמר מטאטארבונאר, לא היה לו עוד כל ספק, כי גם זה הוא מעשי ידי מ״ק.

בטרם נספר עדות ה׳ חיים פערל נמצא נחוץ להגיד, כי עוד בראשית הצעת המשפט הזה, כאשר דרש סנגור בני צ״ב מאת השופט לשאול את פי העד הזה, אשר ישב גם הוא בתוך קהל השומעים, קרא מתוך הקהל לאמר: ״אנכי אינני יודע מאומה, מה תבקשו ממני? אנכי באתי רק לראות ולשמוע ולא לתת איזה עדות בזה״.

גם בהקרא ה׳ חיים פערל לפני השופט, אמר כי איננו יודע מאומה וכי רק במקרה בא שמה. רק כאשר הציע לו ה׳ ריכטער איזה שאלות, בהן הוכיחהו כי בעצמו הודה לפני שני אנשים בעיר יעליסאוועטגראד, כי המאמר מטאטארבונאר נתקבל ממנו מידי מ״ק ונשלח במרככת הפאָסט על בית הנתיבות “Раздѣльной” פתח העד הזה חרצובות לשונו ויודה בפה מלא על הדבר הזה.

כאשר הוסיף העד הזה לדבר, כן הוסיפו לבות כל השומעים להתעורר על זה. בכל מענה אשר נתן להוכיח באמת ואמונה כי נתקבל המאמר ההוא ממנו מידי מ״ק, הוסיפה עדת השומעים להתרגש ולהתגעש. ופערל הוסיף להעיד על מ״ק בפניו ויודה כי מאמרים אחדים הכתובים מאת מ״ק נשלחו על ידו להקול, ועוד מאמרים אחדים יחד עם איזה כתבים אחרים נאבדו ממנו. — אז הניח הסנגור ה׳ ריכטער על השלחן את צרור המאמרים אשר נאבדו מאת פערל ואשר נכתבו בכתב יד מ״ק. וישתוממו כל הרואים מאד. וה׳ פערל שאל: ואיה יתר המכתבים? השאלה הזאת הביאה את מ״ק בין המצרים, עד כי אבדו עשתנותיו ויחל להכחיש את עדות פערל ויציע לו שאלות אשר בהן התאמץ לעורר את העד לתקן את אשר עות, — והנה קם פתאום אחד מעורכי הדינים אשר ישב בתוך קהל השומעים ויעיר את אזן השופט, כי בשאלות אשר יציע מ"ק לפני העד יעשה לו רמיזות ותנועות שונות בעיניו ובפניו, ללמדהו את אשר יענה — ועל זה העידו גם רבים מקהל השומעים, אשר ראו זאת בעיניהם.

ופערל הוסיף לענות עון מ״ק בפניו, ויתאר בלשון אמת את מראה המאמר ההוא בהשלחו להמליץ. לפי דבריו נכתב המאמר הזה על גליון נייר פשוט, אשר רבע ממנו נקרע בידו לבל יכבד משקלו על הפאָסט, והדברים האלו נמצאו כנים ואמתים. אחרי כן הוסיף לספר, כי האדרעססא נכתבה ממעל להגליון ההוא לעיניו בידי מ״ק, ובהיותו בדרך השליכהו במרכבת הפאָסט, כאמור למעלה.

לסתור את דברי העד הזה מסר מ״ק להשופט שני מכתבים כתובים עברית, ומאחד מהם קרועה מחציתו העליונה. המכתבים האלה נעתקו לאזני כל על ידי יודע ומבין, אשר ישב בתוך הקהל, ה׳ געניקעס. מתוכם נראה כי שאל ה׳ פערל את מ״ק, אולי יודע הוא מי הוא מחבר המאמר מטאטארבונאר. — ולתמהון כלם השיב ה׳ פערל, כי אמנם נכתבו המכתבים האלה מידו, ביום אתמול בערב, ע״פ בקשת מ״ק — ובדברו התאונן על אשר קרע מ״ק מאחד המכתבים את מחציתו העליונה, ולולא זאת אזי יכלו כלם להכיר ולדעת מתי ומדוע כתב את המכתבים האלה.

אחרי כן הניח ה' ריכטער מכתבים לפני השופט. בתוכם מכתב אחד אשר שלח ה' פערל להמו"ל את ״המליץ״ ביום 28 נאָוועמבר, בו הודה ה' פערל על פשעו, כי המאמר מטאטארבונאר נשלח אליו על ידו על פי בקשת מ"ק, לנקום בזה מהמו"ל על אשר חרפהו שתי פעמים בהמליץ. ופערל מלא בקשתו בחשבו כי לנכון לא יודפס המאמר, יען כי חתום תחתיו איש אלמוני; אך בראותו אח״כ את הרעה אשר באה על ידו למכ״ע ״המליץ״ הכהו לבו ע״ז מאד, ויגמור אמר לנקום במחבר המאמר ה׳ מ״ק ולגלות מצפוניו, וע״כ יודיע זאת לה׳ צ״ב, ואם יבטיחהו ה׳ צ״ב להעלים שמו אזי ישלח לו מאמר ומכתב־עמל על ה׳ צ״ב כתובים מידי מ״ק אשר נמסרו לו ממנו לשלחם בהקול בכתב יד איש אחר, אך הוא לא שלחם עוד שמה. גם נתן לו עוד מאמר אחד הכתוב בידו, אבל בכתב משונה ומוזר (ככתב המאמר מטאטארבונאר), עד כי איש בעולם לא יכיר כי כתב יד מ״ק הוא — ושני המאמרים האלה כאחד הניח הסנגור לפני השופט. המאמר הראשון נקרא בשם ״נזר ומגן״ ובמכתב הרצוף בו יבקש מ"ק את פערל לכתבו ביד אחרת ולשלחו להמו״ל את הקול בשם בדוי ״חיים מרגליות מיעליסאוועטגראד״. בהמאמר הזה השליך מ״ק שקוצים נוראים על ה׳ צ״ב. — בהמאמר השני אשר התעתד ג״כ להשלח להקול, כתוב על דבר בנין בית תפלה חדש באדעססא, אשר בהתיסדו נקבצו כל גדולי העיר ושריה, ורב העיר החכם הנכבד ה׳ מ״ק הפליא לעשות בדרוש יפה בשפת רוסיא נחמדה, בו הראה אהבתו לעמו ולארצו, ואחריו עלה על הבמה סגן הרב השני ה׳ אייכענוואלד ויבטא דברים אחדים בלשון עלגים לחרפתו ולחרפת כל הנאספים שמה.

אחרי כן הראה הסנגור העתקת מכתב אחד מה׳ בערנהארד נאטהאנזאהן להמו״ל את המליץ. בו הודיע לו כי המאמר הנודע מזויף הוא מאויבו הרע ה׳ מ״ק, אשר בזה הרע לא רק לו כ״א לכל עם ישראל — הוא מ״ק הידוע לגנב גמור בעולם העשיה והספרותי, המזיף תעודות וחתימות והעלול לכל רע. שם הלאה הוא מודיע כדברים אשר נשמעו מהעד ה׳ וועקסלער.

אחרי כן נקראה באזני כל העתקת מאמר אחד מהמליץ בשם ״על מחלת לענות״ שם ידבר המו״ל שנית מהדעפעשע אשר קבל מהרב ה׳ קראָשקין מאקערמאן כי המאמר מטאטארבונאר כלו שקר וכזב; שם מצטער המו״ל מאד על השגגה הזאת אשר בה הדאיב לב כל עם ישראל וכו׳.

אחרי קריאת המאמרים והמכתבים האלה נבוך מ״ק מאד, ופתאום קרא בקול כי איננו חפץ עוד להחזיק בקטרוגו, כי אם לבטל את כל המשפט, אחרי אשר הוליכוהו העדים שולל ויכבידו עליו הליכות הענין הסבוך הזה.

על זה ענה הסנגור ה׳ ריכטער, כי גם אם יחפוץ המאשים לבטל את קטרוגו, לא יוכלו בני ה׳ צ״ב להסתפק בזה, כי אם ידרשו מהשופט להכירהו לקטרוג זדון.

אז פנה המליץ של ה׳ מ״ק להשופט בדברים האלה: ״אחרי כל אשר נקרה ויאתה פה, ואחרי דברי ה׳ מ״ק האחרונים, הנני מבטל את זכותי על כל מליצה לטובת מ״ק מצדי״.

אז היה מראה נפלא ומבוכה נוראה אשר נמשכה שתי שעות ואשר כבד לתאר אותה בכתב ובדברים. ה׳ מ״ק התחלחל ויחרד חרדה גדולה ויחל להתחנן על נפשו ולהעתיר לבני ה׳ צ״ב ולסנגורם לסלוח לו ולעשות שלום אתו. ״אנכי לא יכלתי לדעת — אמר בלב נפעם — כי האנשים אשר חשבתי לאוהבים לי יתנו עדותם נגדי, ובכל המעשה הזה לא הייתי אני האחד — אבל מי כתב ואיך כתב — לא אוכל עתה לדעת ולהגיד. הנני רואה רק זאת, כי האדונים בני צ״ב צדקו ממני, זאת אכיר לנכון, — אבל להודות כי אנכי כתבתי וחברתי הכל — לא אוכל, — לו הגדתי הכל, אזי נאחזו עוד אחרים בסבך משפט חדש. — סוף דבר: לא אוכל.

והסנגור ה׳ ריכטער דרש כי יודה ה׳ מ״ק בשׂפה ברורה על פשעו, ומ״ק לא מצא עז בלבו למלאות חפצו ויוסף לחלות ולחנן את בני ה׳ צ״ב וסנגורם לחדול מחפצם הקשה ולבטל את המשפט. ״אנא! — קרא מ״ק — מלאו נא בקשתי ועשו לי שלום בכבוד״.

״ומה יהיה פשר דבר השלום בכבוד?״ — שאלהו שופט השלום.

״לבל יביאני הדבר לאחרית רעה — ענה מ"ק — כי את אשר ידרוש ממני האדון הסנגור לא אוכל עשות, מפני טעמים כמוסים…"

וה' ריכטער בקור רוחו עמד על דעתו. ומ"ק הוסיף להתחנן לפני בני ה׳ צ״ב לחמול עליו ולסלוח לו. ובראותו כי כל עמלו לשוא, פנה אל קהל הנאספים, אל הנשים הקרובות למשפט צ״ב, אל האשה הכותבת על יד שופט השלום ואל העורך דין ה׳ מ. מרגלית, אשר במקרה ישב גם הוא בקהל הנאספים — הוא ה׳ מרגלית, אשר הוציא עליו מ״ק דבתו רעה בשנה העברה — את כל אלה חלה ויפצר בהם לערוך תנאי השלום ולבטל המשפט. תלא כל לשון להביע את המהומה אשר היתה בעת ההיא בלשכת שופט השלום! וכל הקהל בלב מלא מכל אשר ראה ושמע היה כים סוער ומכל עברים נשמעו קולות בשאון: ״אל נא תעתרו לו, בני ה׳ צ״ב! ישפט האיש הזה כדי רשעתו! וכו׳״. לאחרונה שפל מ״ק וידכא בעיניו עד כי נשק את ידי ה׳ יוסף צ״ב, אשר קרא על זה בלזות שפתים לאמר: ״ראה נא אדוני השופט, הן לא נשיא בעמי ולא כהן גדול אני וה׳ מ״ק הרב באדעסא נושק את ידי!״ אחרי עמל ויגיעה רבה הצליח שופט השלום להביא שקט ומנוחה בחדר המשפט, אז נשא ה׳ ריכטער מדברותיו ויאמר:

״אדוני השופט! בעשירי לחדש דעצעמבר שנת 1879 התאונן מ״ק לפניך בכתובים, על בני ה׳ צ״ב אשר שמוני להם לפה, בהאשימו אותם בענין דבה רעה. הדבה נוסדה על זאת — כי ה׳ יוסף וה׳ נתן צ״ב יחשדו את מ״ק בהמצאת המאמר אשר נדפס במכ״ע המליץ ​​כמכתב שלוח מהעיר הקטנה טאטארבונאר. שם ספר לנו מקרה נורא אשר קרה שם בחדש יולי. את העתקת המאמר הזה קראתי לפני המשפט, ולפי תכונתו ישית באמת לתועבה את שם מחברו, יהיה מי שיהיה. ועלינו להסכים לה׳ מ״ק, כי חשד כזה משים כבודו לחרפה, גם יכול לחלל שמו הטוב לנצח. והנה פה בבית המשפט הודו בני צ״ב, כי באמת אמרו לפני אנשים רבים, אשר אחדים מהם נחקרו פה לפי בקשת המאשים ה׳ מ״ק, כי כותב המאמר הנודע מטאטארבונאר היה רק ה׳ מ״ק, הוא ולא אחר. החקירה והדרישה אשר נעשו פה בזה הנה החליטו את ישרת בני צ״ב. והחשד אשר חשדו את מ״ק, והאותות אשר נגלו לנו בזה הפכו את מ״ק ממאשים לנאשם בדבר נתעב מאד. כמעט נגלה הדבר הזה והנה נואש מ״ק מלהחליט את קטרוגו על בני ה׳ צ״ב בדבה ההיא. רבות התחנן אליהם ואלי לחמול עליו ולסלוח לו עונו, אך בקשותיו שבו ריקם. ועתה אשר התיאש ה׳ מ״ק מקטרוגו על בני צ״ב, אך למותר יהיה מצדי להמליץ ​​​​להם עוד ולהגיד עליהם ישרם, ועל כן אסתפק רק בהשקפה על הענין הזה מצד אחר, — כי בזה אשר נואש ה׳ מ״ק מקטרוגו, הלא יתן צדק להצד השני לדרוש מאת המשפט כי יכירהו לקטרוג זדון. אולם לבאר את כל עמק הרעה בקטרוג ה׳ מ״ק, נחוץ לנו להתבוננן בסדר נכון על כל מוצא המשפט הזה, כאשר יצא לאור אחרי החקירה והדרישה בו. נשובה נא ונחזה: בקרית מלך רב, עיר פ״ב הבירה, הופיע עד 1 נאֶוועמבר מכ״ע בלשון עבר, נקוב בשם “המליץ”, אשר מטרתו להועיל להשכלת עם ישראל, לקרבם אל הארץ ואל העם אשר בתוכם הם יושבים, ולפקוח עיני המהבילים הצוררים את ההשכלה להראותם עד כמה נחוצה היא לכל העם. המכ״ע הזה יצא זה כמו חמש עשרה שנה מת״י המו״ל ה׳ אלכסנדר צעדערבוים, אבי הנאשמים אשר שמוני להם לפה. ה׳ א. צ״ב ידע את ה׳ מ״ק מקדם קדמתה, והידיעה הזאת הרחיקה לבו מאהבתו. וכאשר קרבו ימי הבחירה לסגן רב באדעסא, פנו אחדים ממשכילי העיר אל המו״ל הזה, הנכבד בעמו כפי פעולתו הרצויה, ויבקשהו להגיד להם דעתו על ה׳ מ״ק, אשר בא גם הוא בתוך המתקדשים לכהונה ההיא בעיר הזאת. וה׳ צ״ב, כאיש ישר החפץ לראות בראש העם איש הראוי לזה במדותיו הטובות, חשב את עצמו מחויב לענות לשואליו דבר נגד הבחירה הזאת. הדבר נודע לה׳ מ״ק ויהי בלבו למקור איבה להמו״ל ה׳ צ״ב, ויחל לרדפהו במכ״ע ״הקול״ היו״ל ג״כ בשפת עבר בחו״ל, בעיר ק״ב. וה׳ צ״ב נדרש פעמים אחדות להשיב חורפו דבר. אח״כ החל מכ״ע ״המליץ״ להתנפל על מ״ק, כאשר הגיד זאת ה' מ״ק פה לפנינו. הרדיפות האלו החלו בשנה העברה בהמליץ 8 № מן 23 אוגוסט. בהעלה ההוא נתפרסם המשפט שהיה להעורך דין המושבע ה׳ מ. מרגלית עם ה׳ מ״ק, הנאשם בחבור מכתב ערוך לעצמו בשם איזה איש ששמו פֿיינבורד, כאיש הבינים הדורש מאת מ״ק לשלם לה׳ מרגלית סך חמש מאות רו״כ למען יהי לו לעזר בעת הבחירה — ומטרתו היתה במכתב הזה לכסות קלון על שם האיש הנכבד הזה ולפסלו מהיות עורך דין מושבע. ועל ידי המשפט (לפני שופט השלום) נתברר אז הדבר, כי היה המכתב מזויף מאת ה׳ מ״ק, בהמציא האיש פֿיינבורד את נוסח המכתב הזה בכתב יד מ״ק בעצמו. ואשמת מ״ק יצאה ברורה כשמש וישפטוהו לעונש כסף. אז יצא ה׳ בערעזקין ללמד זכות על ה׳ מ״ק במכ״ע ״.Новорос. Телег״. נגד הסנגוריא הזאת יצא מכ״ע ״המליץ״ במאמרים אחדים, בהם הראה לנכון כי לא נאה ולא יאה לעיר אָדעסא לתת לאיש כזה לכהן פאר בעדתה. הנה כן פרץ הריב בין המו״ל את ״המליץ״ ובין ה׳ מ״ק ויהי למלחמה ספרותית. אבל ה׳ מ״ק לא יכול להסתפק במלחמתו נגד ״המליץ״ במכ״ע הקול, הבא מחו״ל, אשר איננו נפרץ לרב בארץ רוסיא, ויגמר אומר לאבד את המכ״ע העומד לשטן לו, או למצער להכחיד קיומו על זמן מה. על כן יזם והערים עצה נוראה לבצע חפצו. הן ידוע לכל, כי גם מהמכ״ע היותר גדולים יפלו לפעמים ברשת וידפיסו ידיעות ומאמרים בדוים, אשר מטרתם להכלים את המו״ל ולעשותם לשחוק לפני קוראיהם. מעשים כאלה יקרו לא רק למכ״ע רוסים, כ״א גם למכ״ע צרפתים, בריטנים וכו׳, גם למכ״ע היותר מפורסמים בתבל יקרה כזאת ואיש לא יתפלא על זה. כי אין אף רדקציא אחת בעולם, אשר יהיה לאל ידה להעביר רעות כאלה מקרבה, — יען כי על פי רוב יכָתבו מאמרי שקר אלה בידי אנשים הבלתי רחוקים מחכמה, היודעים את הליכות מכה״ע וסדריו הפנימים, כן גם שטתו בכלל ונטית הקהל בעת ההיא בפרט, והידיעות האלה תהיינה להועיל להנוכל הערוך להמציא מאמר בדוי, ערוך בטעם מיוחד לפי חיך הרדקציא, אשר תחטפהו בחשק נמרץ ותמהר להדפיסהו ולתתו כמטעמים לפני קוראיה, לענג לבב הסופר ההוא הלועג בסתר, ולפעמים למורת רוח לאלפי אנשים ישרים. ותחבולה נקיה וקלה כזאת — תחבולת הזיוף — המציא לו גם ה׳ מ״ק להכות את ״המליץ״ עד חרמה ולהשבית מארץ זכרו. ולמען הראות איך השכיל מ״ק לבצע מזמתו הרעה ביד חרוצים, ומה נפלאה הרשת אשר הכין לפעמי ״המליץ״, עלי להזכיר את המשפט הידוע, אשר היה בשנה הזאת בראשית האביב בעיר קוטאיס, ששם נאשמו יהודים אחדים ברצח ילדה נוצרית להשתמש בדמה לחג פסחם. האשמה הנוראה הזאת באה בסבת בערות עם הארץ ההיא השוגה בהבלים ובלתי יודע מאומה מאמונת היהודים ותורתם. כן הוליכו סבות אחדות בראשונה שולל גם את לב חוקרי הדין, והנאשמים נמסרו למשפט חרוץ אשר יפתור בפעם הזאת את השאלה הנוגעת לכל עם ישראל: אם ישתמשו בדמי נוצרים ע״פ מצות אמונתם או לא. ואם כי אשמה כזאת מוזרה ופרועה לשמצה בעיני דורנו, דור הדעה, בכל זאת נמצאה דרושה בעת הזאת לשית לב לפתרונה ומשפטה. זאת הכירו כל משכילי עם ישראל ונבוניהם. ונחוץ היה להפיר את האשמה על ידי חקירה נמרצה אשר תפיץ אור יקרות על תכונתה ותכונת המקום אשר בו נגלתה. וכאחד העומדים בראש עם ישראל קבל ה׳ א. צ״ב על עצמו את כל טרדת העסק הזה לנקות את בני עמו מכתם אשמה נוראה כזאת. ויאסף על זה סך ידוע⁴ ויבחר במליצים טובים המוכשרים לעמוד לימין בית משפט המחוזי בקוטאיס, לגלות כל תעלומות העלילה ולכזב את האשמה הנתעבה. אף אמנם הצליחו המליצים למלאות פקודתם באמת ויושר, וכל השופטים נוכחו לדעת, כי האשמה הזאת יסודתה בהבלי המון העם ובמקרים אחדים אשר התעום בשוא. כן נראתה פעולת ה׳ צ״ב לטובה בדבר הזה, ורבים מאחיו השיבו תודות לו בפה ובכתב. גם יהודי אָדעסא הודוהו במכתב מגיד תהלתו, אשר תחתיו בא גם מ״ק על החתום. — לפי דברי העד ה׳ וועקסלער אמר ה׳ מ״ק אז כדברים האלה: ״אם כי יש לי שנאה פרטית לה׳ צ״ב, בכ״ז נכון אני לחתום על מכתב התודה גם אני, אם ראוי הוא לזה״ — ובהתחפשו למוקיר פעולת ה׳ צ״ב הרצויה, יען כי לחרפה היה אז לכל איש משכיל להנזר מזה, התנכל ה׳ מ״ק למהר ולשלוח מאמר במכ״ע ״הקול״ החתום בשם אלמוני ״פדן ארם״, אשר בו לא בוש לנבל שם ה׳ צ״ב, ולהגיד בקהל, כי מכתב התודה השלוח מאָדעסא, נעשה רק בהשתדלות בניו שמה וכי אספו שמה גם כסף וכו׳. לפי דברי העד ה׳ פערל נכתב המאמר הזה מאת מ״ק לעיניו, ועל ידו נשלח למכ״ע ״הקול״. כן העיד לנו ה׳ פערל כי נכתב המאמר בכתב אשר נכתב המאמר מטאטארבונאר. וה׳ מ״ק אמר על זה כי הוא רק השתתף לאחרים בכתיבת המאמר הזה. סוף דבר: ה׳ מ״ק התאמץ לתעב צדקת פעולת ה׳ צ״ב ולשום שמו לחרפה. — כן הודה ה׳ מ״ק לפנינו, כי נשלח מידו להקול עוד מאמר מלא מהתלות וליצנות על ה׳ צ״ב, החתום בשם ״יחזקאל המשוגע״. ואחרי אשר השביעהו קלון למדי במקום אחד בעד הדבר ההוא אשר בו התאחד לאחרים בתודה גלויה במקום אחר, הנה נסה ה׳ מ״ק גם להשבית את ״המליץ״, שנוא נפשו, על ידי תחבולה מצויה במעשה הדפוס, היא תחבולת הזיוף, — ולבצע את החפץ הנתעב הזה השתמש בעצה אשר הסכין אליה מאז, ויבחר לו ממיודעיו איש כלבבו אשר בעזרתו יאחז עיני כל ויסיר מעצמו כל חשד, גם יסכן להעמיס עליו עונו ולרחץ בנקיון כפיו, בהיות נפש האיש ההוא כפרתו. — להתכלית הזאת השתמש בה׳ חיים פערל, אשר על ידו שלח מאמרו להקול, ובידיעתו הנפלאה בשפת עבר ובחריצותו הרבה לכתוב בכתבים שונים, הנה נברא המאמר המזויף מטאטארבונאר

מ״ק: (משסע את דבריו) ובכן הייתי אנכי הכותב?

שופט השלום: אלה אך דברי הקטגוריא, והבחירה עודנה ביד המשפט להאמין בזה או לא.

ה׳ ריכטער: כן הוא כאשר אמרתי, הוא היה כותב המאמר מטאטארבונאר, אך בכתבו נצבה לפניו שאלה גדולה: מה יהיה תוכן המאמר? והשאלה הזאת התיר לו ה׳ מ״ק בחכמה נפלאה —

מ״ק: חי ה׳ כי לא אני הוא!

שופט השלום: עוד הפעם אגידך, כי אלה אך דברי הקטגוריא ולך הצדקה להצטדק.

ה׳ ריכטער: ה׳ מ״ק ידע היטב את רוח ה׳ צ״ב ורגשותיו לעת ההיא, עת אשר נשלם משפט קוטאיס זה מעט, בעת אשר לא חדלו עוד מכה״ע לדבר בו ואשר בו הפליא ה׳ צ״ב לעזור לעמו ולרכוש לו תודת כל אחיו. וה׳ מ״ק בהיותו בעצמו מקדם עוזר להרדקציות, ידע היטב את רוח המו״ל לפי העתות והמקרים אשר יקרום בעולם הספרות, ובדעתו כל אלה נקל היה לו להמציא להמו״ל את ״המליץ״ מאמר כזה, אשר יפול עליו כעל מציאה גדולה ובחם רגשותיו ימהר לתת לו מקום במכתבו העתי ולדרוש עליו בהערה מיוחדת כפי רוחו. — ובכן צריך היה המאמר הזה רק להיות דומה בתוכנו למקרה קוטאיס — ויהגה ה׳ מ״ק מלבו מעשה אשר לא היה, בהרג רב ודמי יהודים שנשפכו בטאטארבונאר על ידי חשד הבל של עלילת דם מהמון עם הנוצרים על היהודים האֻמללים. ובערמת לבבו הרבה לחנף את ״המליץ״, כאומר להמו״ל: ״הן זה מעט הצל הצלת את עמך, לכן הא לך ענין חדש לענות בו! אחרי המקרה שקרה לעמנו בהררי קוקז, שים נא עיניך ולבך אל גורל עמך ברוסיא מעבר מזה, בעיר טאטארבונאר! הלא נחוצה עזרתך פה עוד יותר מאשר בקוטאיס, — כי הנה קמו על עמך נוצרים למאות ולאלפים להשבית מארץ זכרו בסבת העלילה הטפלה ההיא״. ולתת להמאמר המזויף פנים של מעשה שהיה, ערך ה׳ מ״ק את המאמר בשם הש״ץ והשו״ב דמתא, הכו״ח בשם קאשמאל, איש העומד בראש הקהלה בעניני האמונה. ולזה עוד הוסיף נייר פשוט, כתב יד רועדת מזקנה, וסגנון לשון של רבני הערים הקטנות, כן הוסיף להזכיר שמות עצמים הרבה מיהודים ונוצרים, ובהצליחו לערוך זיופו במרמת ערומים כזאת, לא היה לו עוד כל ספק כי עתה עלתה בידו לנקום בצ״ב נקמה ספרותית ״אשר תגע עד לבו״, וזאת היתה כונת רמיזתו אז להעד ה׳ וועקסלער. ובעזרת ה׳ ח׳ פערל נשלך מאמר מלא דמים זה על אֵם הדרך בארגז הפאָסט בבית מסלת הברזל ״Раздѣльной״, למען לא יבוא עליו חותם בית הדואר ולא יודעו עקבות המחבר ומקומו. אך בכל דקותה ועומקה של התחבולה הרעה הזאת, אשר בצדק קרא לה אחד העדים בשם ״תחבולת התפת״ לא ידע ה׳ מ״ק שלו בבטנו, מבלי דעת אם יבוא המאמר בהמליץ, ועיניו כלו להנומ׳ החדשים, עד אשר הופיע לאחרונה לשמחת לבבו בנומר 31 של ״המליץ״, ושם נמצא המאמר נדפס בשלמות ועוד נוספה עליו הערה מלאה רגשות חמות מהמו״ל. ובשאון לבבו ממהר ה׳ מ״ק לרוץ לידידו ה׳ דוד כהנא בשעה האחת עשרה בלילה לשאול את פיו אם קרא את המאמר, ואם יש לו הנומר האחרון. אחרי כן הוא משתדל אצל ה׳ ליליענבלום וה׳ לערנער בהעתקת המאמר לשפת רוסיא, גם מרבה הוא לדבר על לב ה׳ שיגארין כי יסע לטאטארבונאר לחקור הדבר, ומבקש מאת ה׳ דאווידאָוו וה׳ בערעזקין להתנדב כסף על נסיעת ה׳ שיגארין ולא יחדל מהשתדלותו זו גם אחרי הודע לו מה׳ בערעזקין כי שקר בפי השמועה הזאת. דעת לנבון נקל, כי אז לא היה יכול לעלות על לב כל איש, כי המאמר ההוא היה פרי ערמת מ״ק, והוא בעצמו הראה פנים כמו מאמין הוא באמונה שלמה במקרה הנורא הזה, ורחמיו נכמרים מאד על אחיו האֻמללים בטאטארבונארי ״אל נחשה ואל נשקוט — קורא הוא למיודעיו — עלינו לחקור הדבר, עלינו לפנות אל הממשלה לבקש עזרתה לאחינו הנרדפים, כי הנה הם מוכים ודמם נשפך כמים, ואיככה נעמוד מרחוק?״ — אף אמנם העיז מצחו לפנות אל שר העיר בבקשה לחקור הדבר, מגיש לו את הנומר 31 של ״המליץ״ עם העתקה רוסית מהמאמר ההוא, ומרבה שקידתו והתלהבותו לטובת הכלל, עד כי לפי דברי עצמו התנדב לתת לשר העיר גם כסף מכיסו על הוצאת טל״ג למקום המעשה. — רק אחת היא לפלא לנו: כי בכל שקידתו ועמלו לטובת הכלל, החשה מ״ק מלהגיד לשר העיר, כי בנומר 33 מהמליץ כבר נמצאה הֲזָמָה על המאמר הבדוי ההוא. לפני השופט התנצל בזה אשר איננו קורא את ״המליץ״ כלל, אבל למה לא שקד להגיד לשר העיר את אשר כבר שמע מפי ה׳ ליליענבלום וה׳ בערעזקין כי שקר בפי השמועה ההיא? — נקל לנו לשער בנפשנו את קצף הממשלה על מאמר בדוי כזה בעתותי מהומה אלה… ואחרית דבר היה, אשר קוה מחבר המאמר מקודם: כי נאסר ״המליץ״ על חמשה ירחים!

"נשובה עתה ונראה את הרושם אשר נעשה על קהל קוראי “המליץ” — אשר רבים הם — בהודע להם כי המאמר בדוי הוא. ה׳ נאטאנזאהן הקדים להודיע זאת להרדקציא במכתבו מן 1 אוגוסט 1879, בו הוא מגיד בגלוי, כי זה מעשה ה׳ מ״ק השונא להמליץ מאז, ונותן הוא לו כנויים וחסרונות באלה, הראוים רק לאיש חוטא ופושע הפרוע לשמצה. אחריו בא ה׳ לל״ב במכתבו, המודיע ג״כ כי המאמר ההוא מזויף הוא וכי לפי השערתו הוא רק פועל ידי מ״ק. גם רב העיר אקערמאן הודיע ע״י טל״ג כי המעשה הבא בנומר 31 לא היה שם מעולם. אז מהרה הרדקציא להודיע כחש המאמר ההוא, אף בקשה סליחה מאת קהל הקוראים על אשר החרידה את לבם בשמועת שקר, ולאחרונה אחרי אשר נסגרו שערי המכ״ע הזה, הנה בא שמה גם מכתב מה׳ חיים פערל, בו התחרט בלב נשבר על היותו לתומו לכלי משחית ביד איש אחר, ויביא רעה כזאת על המכ״ע הזה, ויודה בפה מלא, כי המאמר ההוא נמסר לו מאת מ״ק, והוא השליכהו בארגז הפאָסט בבית הנתיבות על אֵם הדרך. ולאות על זה מסר סימני המאמר: כי נכתב על נייר פשוט על שלשת רבעי גליון, והרבע הרביעי קרע בעצמו להקל משקלו, והנייר ההוא נקפל בלי תכריך, והאדרעסא נכתבה ממעל ביד מ״ק ונחתם במטבע 20 קא״פ רוסית, — וכל האותות האלה, לבד החותם שנשבר מהרדקציא בהפתחו, נמצאו כנים ואמתים. — אבל ה' מ״ק איש מובהק בענינים כאלה, וידע מראש כי אין לבטוח באמונת איש אחר ויירא פן יתחרט ה׳ פערל באחרית הימים ויגלה מצפוניו, וע״כ מצא נחוץ להכין לו עצה ותרופה גם נגד ה׳ פערל, אם לא יתן מחסום לפיהו, וישכיל להשתמש בתחבולה ההיא אשר כבר נסה אותה במעשה שהיה לו עם ה׳ מרגלית, בחברו אז מכתב בעד ה׳ פֿיינבורד, וה׳ פֿיינבורד העתיקו בכתב ידו ויאשרהו אצל הנאָטאריוס; רק להצלת ה׳ פֿיינבורד נשאר בידו טופס המכתב בכתב מ״ק, ואותו הציג לפני המשפט להעביר רעה מבשרו. כן הציג לנו ה׳ מ״ק גם עתה שני מכתבים מה׳ פערל אשר יכלו להיות לו לראיה ואות כי לא ידע ה׳ פערל כי המאמר מעשי ידו הוא; אבל אחד המכתבים האלה הציג לנו ה׳ מ״ק קרוע מראשיתו, ולפי דברי ה׳ פערל יכלה ראשיתו להוכיח על שקרות אחריתו, ונפשנו יודעת מאד למה כתב ה׳ פערל מכתב כזה אשר שני קצותיו מתנגדות הן אשה לרעותה: הן פערל ומ״ק ידעו היטב איש את רעהו, וזה בזה לא האמין, ויחמסו מזמות להבטח איש מפני רעהו, האחד דרש המכתב לראיה על תוּמתו וישרו, והשני הערים להגן בו על נפשו בעצמו. ״אם תראה אתה אחריתו — חושב פערל בלבו — אַראה אנכי את ראשיתו״. אבל בתמימותו לא פלל ה׳ פערל כי ישכיל ה׳ מ״ק לקרוע ראשיתו ולהשאיר רק אחריתו לבד למען הצדקו. אחרי המחסה הזה אשר הכין לו מ״ק מפני ה׳ פערל, אם גם חלילה יבגד בו ויגלה סודו, נשאר למ״ק רק עוד צעד אחד לצאת כלו נקי מהעמק הנרפש הזה, והוא: להשתמש ביד המשפט הגבוה לחסום בה פי עזי הפנים, נמהרי הלב, אשר ירהבו עז בנפשם להאשימהו בכתיבת המאמר — בדעתם נפשו ותכונתו הרעה. — אך בצעד האחרון הזה הנה נכשל הפעם לחרפתו ויפול בבור אשר כרה ויחפרהו לאחרים. ובראותו כי נפל ברעה, הנה התיאש מקטרוגו על בני ה׳ צ״ב וידכא וישח עד עפר לבקש חמלתם וסליחתם.

״מכל אשר נתברר פה במשפט הזה הנני מרשה לעצמי להגיד דעתי בסברות אחדות: המאמר מטאטארבונאר הנדפס בהמליץ 31 №, אשר לפי דברי מ״ק יכול לחלל ״כבודו ושמו הטוב״ הנה כתב בעצמו, הוא ולא אחר, לעשות נקמה באיש חרמו, המו״ל מכ״ע הזה. לפי תוכנו יצא המאמר מגבול שנאת שני אנשים פרטים, ה׳ צ״ב ומ״ק, כי אם החליט בשפת שקר פעולת שנאת הדת רבת הדמים בין שני עמים היושבים בארצנו היהודים והנוצרים. נזכרה נא את הנוראות אשר טפל על הנוצרים: הם חפרו קבר מת ויהרסו את המצבות והגדר משדה קברות היהודים, ויכו את שומר הקברות ואשתו, גם חפצו לחלל כבוד נשים ולענותם, ויגזלו ויחמסו רכוש היהודים, וישליכו נער עברי בבאר מים, ויהרגו את אביו בהתחננו על נפשו, ולאחרונה שלחו אש במשכנות היהודים. — אדוני השופט! האם לא יכלה אשמת שקר כזאת, הטופלת על הנוצרים עונות ופשעים רבים ונוראים כאלה, לעורר בצדק חמת הנוצרים נגד היהודים באשר הם שם, וביותר בהודע להם כי מוציא הדבה הרעה הזאת הוא רב נבחר בקהלה גדולה בישראל? — האיש מ״ק הזה במצחו הנחושה הרבה לפשוע גם נגד כל עמו. נקל להבין את אשר הרגישו כל היהודים בכל מקומות מושבותיהם בקראם את המאמר המר והנמהר הזה, — עוד לא שקטה רוחם הסוערת מעלילת קוטאיס, והנה צרה חדשה באה עליהם כשואה בעלילה כזאת ברוסיא מקצה גבול אחר! האם לא היה להם לחשוש אז, כי כלתה אליהם הרעה מנוצרי הארץ הזאת המלאים קנאת דת והבלי שוא, עד כי די להם באבוד מהם ילד אחד באיזה מקרה, לבוא בחרב ובאש על היהודים שכניהם להרוג ולשרוף, להשחית ולבלע? — ובאיזה מקום ובאיזה זמן לא יקרה כזאת, כי יאבד איזה ילד על ידי איזה מקרה בתבל? ואיך היה באמת מצב היהודים ברוסיא, אם היתה תועבה כזאת בטאטארבונאר? — כל אלה הרגיש היטב המו״ל את ״המליץ״ בקרב לבבו, ועל כן הרבה לבקש סליחה ומחילה מכל עמו בהודע כחש המאמר מטאטארבונאר, ויצר לו מאד על אשר הרגיזם ויחרידם שני שבועות בפחד שוא. — האיש מ״ק הזה הרבה לפשוע בזדונו גם נגד כהונתו הקדושה — ובעודנו דורש מעל הבמה לפני קהלת עמו בהלכות אמונה ודת ובקדושת בית האלהים, בעת ההיא רוחו מלא מרמה ושבע תועבות בלבו להביא ״בתחבולות תפת״ שואה וצרה על אנשים תמימים ונכבדים בעמם, וישכח כי החוב הראשון לכל איש בתבל הוא, לעבוד בלב שלם להטוב ולהאמת ולברוח מכל רע ודבר שקר, ומה גם לפשוע ולהעמיק סרה, — חובות כאלה מוטלים על כל איש ובפרט על רב וכהן, הנבחר בעמו לעמוד ולדרוש להם בבית מקדשם לפני אלהי כל היצורים! — הן כל אלה יד מ״ק עשתה כיום הזה, ואחרי אשר עלתה בידו להעיר חמת הממשלה על מכ״ע שנוא נפשו, עוד גמר בלבו לנקר גם עיני המשפט הגבוה מעל גבוה — כי אחרי כלותו נקמתו בו, אחרי עשותו המזמתה לכסות קלון על שני עמים אשר בקרבם הוא יושב, עוד העיז מצחו, בחפצו לנקות נפשו לפני דעת הקהל מאשמה אמתית המחללת ״כבודו ושמו הטוב״, לבוא לפני המשפט במכתב התאוננות, להאשים בעון ״דבה רעה״ אנשים תמימים וישרים אשר צדקתם בם, ויתנכל לעשות את המשפט לכלי משחית בידו לבצע בו חפצו הרע ולעשותו למחסה עז ולמכסה עתיק על תועבת נפשו. — אדוני השופט! צר לי מאד כי לא לך המשפט לענוש את האיש הזה קשה ולהשיב לו כגמולו — כי לזאת נדרש לפי חקינו משפט אחר הגבוה מזה. ואתה תוכל לעשות דינו רק בהביעך אומר בגלוי, קבל עם, כי בא מ״ק על בני צ״ב בקטרוג זדון, ולחייב אותו לשלם מכיסו את ההוצאות אשר עלו בזה להנעלבים, כחק. ואך זאת אמצא לי הצדקה לדרוש ממך לעת עתה!״

הדברים האלה לקחו את לבות כל השומעים, כלם מחאו כף והבית נמלא תשואות חן מכל הקהל הגדול אשר נאסף לשמוע דבר המשפט. ומ״ק הנשפל והנכלם הוסיף לבקש חמלה ורחמים, בהבטיחו לכלם כי לא גדולה אשמתו כאשר ידמו, כי רק אנשים אחרים השיאוהו ויבקשוהו ויעותוהו… וקהל השומעים אשר היו כלו מראשי משכילי העברים חרפו את מ״ק בקול גדול וינודו מפניו בתועבת נפש, ולכל אשר פנה סרו מעליו בבוז וקללה נוראה, עד כי בקרוא מ״ק לאחד העדים בנפש נואשה לאמר: ״הגידו נא לאשתי לבל תחכה לי עוד, כי הנני הולך המימה להטבע!״ נשמע קול עונה אחריו לאמר: ״טוב לך להתלות מלהטבע — כי אז נתנדב לקנות לך חבל טוב״.

ושופט השלום הוציא לצדק דין בני צ״ב. ואת האשמת מ״ק אותם הכיר לקטרוג זדון, והענין עומד להמסר לחקירה עליונה בבית משפט המחוזי ״Окружный Судъ״.

פ.

כפי הנראה התכבד ה׳ מ״ק בקלונו אשר נחל בחדר שופט השלום וישאף להתבזות שנית גם שלישית לפני קהל ועדה, ע״כ הושיט קובלנא לישיבת שופטי השלום (Миров. Съѣздъ) ויתאמץ להוכיח כי לא היה המשפט לשופט השלום לחרוץ משפט להצדיק את בני צ״ב ולהרשיע את תביעתו עליהם כקטרוג זדון, אחרי אשר בטל בעצמו את קטרוגו טרם נגמר המשפט, כי לדבריו רק אם המאשים עומד בדעתו עד סוף הדין הוא לאות להשופט כי אין מתום במוסרו ומשחתו בו, לא כן אם התחרט בעוד מועד (לפלא כי גם לפני הישיבה הכחיש את עצמו, הן גם בקובלנותו ולפני ישיבת הבי״ד התעקש להוציא לעז על העדים ולהחליט כי תנואתו על בני צ״ב צדקה מאד, ויחד עם זה שפך מררתו על ״המליץ״ ועל המו״ל אשר דבר לא היה להם עמו בזה. האם אין זאת אות ומופת כי שנאתו גרמה לעצירת ״המליץ״?). ביום 28 יאנואר ש״ז בא תור הענין המפואר הזה לפני הסיעזד.

אחרי קריאת הקובלנא של מ״ק קרב סנגורו ה׳ מ. שייקעוויטש ויתאמץ במחצית הראשונה למאמרו הארוך להוכיח, כי איש פרטי תובע עלבונו יוכל בכל עת, טרם יצא פסק דין, לחזור מתביעתו ואז על השופט לחדול מהמשא ומתן בענין ההוא ולא להוציא משפט. חות דעתו בקש ה׳ ש… לחזק לא לבד בדינים מדתי ממלכתנו, אך גם בדתי מדינות אחרות. ובמחצית מדברו השני נגע בגוף הענין וינסה להכזיב את פערל ואחרים בעדותם, כמוציאים לעז על מ״ק ויכנה את פערל ״נבל ושפל אנשים״, עד אשר גער בו האב ב״ד עד כמה פעמים, גם הניא אותו לדבר דברים רעים נגד העדים. עד מהרה הבין הסנגור כי אין לו מעמד על היסוד הרעוע הזה ויערים להודות, כי יוכל להיות כי באמת יד מ״ק היתה במעל המאמר המעציב הזה, אבל גם אז לא לבד כי אין תואנה מוצאת להענישו, אך גם לא לנבלו ולהכלימו, יען התולים כאלה למכביר יום יום במה״ע, ובפאריז יש מ״ע הנותנים שכר לבודים ספורים כאלה למלאות עליהם. יוכל להיות כי היה השחוק הזה לרצון לצ"ב, כי הרבה ממכר עלים לאחדים⁵. כן העיר הסנגור כי אין מופת נאמן כי בגלל המאמר ההוא נעצר ״המליץ״, לדעתו היתה הערת המו״ל⁶ הסבה לזה. ולאות כי לא מ״ק הביא דבת ״המליץ״ רעה לפני שר העיר הביא תעודה מהשר ההוא, כי הוא דרש ממ״ק להעתיק לו את המאמר ההוא וכי מ״ק לא דבר באזניו סרה על המו״ל צ״ב⁷. ובכן לא מ״ק הסב עצירת ״המליץ״ וללא צדק יאשימוהו. ויוסף עוד, כי לא יהודי רוסיא בעדת אדעסא, רק יהודי גליציא שמה עוינים את מ״ק, על אשר ידרוש ברבים בשפת רוסיא (!sic), פתאום קם מבין השומעים איש ושמו מארקוס טשובאראָוו וימחא כף לאות תהלה ויקר להמטיף, ויגער בו האב ב״ד. —

למלאות דברי הסנגור נגש מ״ק בעצמו וירבה אמרים להלאות את השומעים. ראש דבריו היו חרופים וגדופים על פערל אשר בגד בו לדבריו וישפוך מררתו גם על ״המליץ״⁸ ועל צ״ב ועל כל אשר נפל על לשונו. הוא התפאר כי יש בידו מופתים נאמנים כמה הרויח צ״ב בעסק קוטאיס⁹ (את הדברים האלה בקש יוסף צ״ב לרשום בספר הזכרון — פראָטאָקאָל —). ולמען שפוך כל חמתו מצא פה מקום להחליט, כי ראוי היה ״המליץ״ להסגר כלה זה כבר¹⁰. לאחרונה התעורר נגד שופט השלום ונגד הסופר במ״ע ויסיים: ״ידעתי כי משפחת צ״ב משתדלים לחדש את ״המליץ״, אך לא יצלח בידם¹¹.

אז יצא ה׳ ריכטער ובהשיבו למ״ק ולמליצי העיר, כי אם בקש מ״ק להכחיש את העדים, עליו היה לבקש את הישיבה לשאול שנית את העדים; אך הוא לא עשה זאת, יען פחד לבלי תביאהו עדותם שנית לנשק את ידי האחים צ״ב, אשר כשעה לפני זה בקש להושיבם בכלא. ואם העדים לא נשאלו שנית בהסיעזד, לא היה מקום לסנגור מ״ק לכנות את העדים בכנוים משחירים. לו נקראו העדים ונחקרו בהסיעזד, אז נוכח לדעת, אם העדים הם באמת ראוים לחשד, או איש אחר. בנוגע לגוף הענין הוכיח הסנגור, כי לא לבד כי היה המשפט להשופט להוציא משפט, אך גם חובה מוטלת עליו, אחרי אשר נבחנו כל מופתי מ״ק. אמת כי תביעת איש פרטי תתבטל אם לא יבוא ליום המיועד לדין, אך כאשר בא והאותות אשר בידו נבחנו, על השופט לחרוץ משפטו. מ״ק, כנראה מקובלנתו, יאבה להורות, כי בבטלו את קטרוגו הראה בזה נדיבות רוחו. אולם לאחים צ״ב כמו לכל הנאשם נחוץ לצאת נקי בהשפטם ולא ישאר עליהם שום חשד אשמה. לו נאותו השופטים להסכים לחות דעת מ״ק, אז לא יאבד משטין מאומה, אם בלי כל סבה נכונה יביא שטנה על רעהו בדיני נפשות, בתקותו להביא על איש ריבו צל חשד באיזה אופן שיהיה, וכאשר יראה כי נוטה הדבר לצד שכנגדו, כי ממאשים יהפך הוא לנאשם, — אז יבטל את תביעתו ויבקש לחדול ממשפט. באופן זה לא היה שום חסות מפני אשמת חִנם. הלא זאת היתה מטרת הדת, להכיר תביעות כאלה לקטרוג זדון, הנותן משפט להנאשם חנם לדרוש עלבונו בדין מהמוציא עליו דבה. הוא הדבר אשר יעמול מ״ק להכחיש את זדונו בתעודות, ולא יבקש לבחון שנית את הראיות, רק לעקור את המשפט למפרע, למען יצא נקי. — אז נגע ה׳ ריכטער בגוף הענין ויזכיר דברי הסנגור ש…, כי רק יהודי חו״ל ישטמו את מ״ק ויאמר: ״אמנם כן, כנראה נמצאו עוד אנשים אשר ילבשו עוז להחזיק במ״ק וביניהם סנגורו והמוחא כפים אשר הפליא את דרשתו. אך האם אשמת מ״ק בהמאמר הנודע נודעה רק מפי העדים? האם נשק מ״ק ידי צ״ב ויבקש סליחה, לו לא אשמה נפשו? הן הוא הודה לפני השופט כי הוא כתב בעצמו את הכתובת (אדרעססע) על המאמר ההוא ולא כחש כי לקח חלק במשלחת המאמר. ואם ידע זאת מדוע לא הגיד לשר העיר, בעת בקש מעמו להעתיק את המאמר, כי כל הספור בדוי הוא וכי הוא בעצמו השתתף בו. יוכל להיות כי בפאריז נדפסים כפעם בפעם שמועות בדויות, אך רוסיא לא פאריז, וזה האות יען רק בגלל המאמר ההוא נעצר ״המליץ״, ולראיה מהימנא הציע ה׳ ריכטער תעודה מאת הלשכה הראשית המפקחת על עסקי הדפוס (Главное Управленіе по дѣламъ печати) כי גזרת שר הפנים לעצור בעד ״המליץ״ יצאה בסבת המאמר מטאטארבונאר, האוצר בתוכו מעשים בדוים למטרה נראית לעין, לעורר קנאות בלב היהודים. כה תביט ממשלתנו על התולים כאלה. ובכן ספק גדול אם המצא תמצא עוד עדה אחת אשר תוכל לנשוא בקרבה איש כמ״ק, עושה מעשים כאלה. ובהביא ה׳ ריכטער בכור הבקרת את כתב הקובלנא של מ״ק בא לידי החלטה, כי מסכת מזמות נרגנים ערומים, אשר עליהם יורה מ״ק בקובלנתו, היא מעשה אורג מ״ק בעצמו. לו ינותחו כל פרטי הענין הזה ויוצגו אלה מול אלה, אז נגלו זדונות מ״ק במדה גדושה, אשר כבד להאמין כי יתאחדו באיש אחד.

סגן הקטגור ה׳ סטעפאנאָוו הביע דעתו לאשר ולקיים פסק דין של שופט השלום.

הבית דין יצא לחדר המועצות וטרם עבר רגע הוציא משפט, להקים משפט חרוץ מאת שופט השלום בכל פרטיו.

בלשכת הישיבה פרץ רעם מחיאת כפים וקול תרועת ״הידד, הידד״. על הרחוב לפני מבוא הסיעזד לא עזב ההמון את מקומו זמן רב ורוחם כים¹² נגרש ויחכו לצאת מ״ק, למען יקדמו פניו כיאוה לו.

אך עוד לא נכנע מ״ק וימעט בעיניו הבוז והלעג אשר שבע בשני בתי משפט בעיר מרובה באוכלוסין מאומות שונות בדרומה של רוסיא ועוד יחפוץ לקבל נזיפה בישיבה של מעלה בעיר המלוכה בצפון רוסיא, כי הגיש תנואתו על הסיעזד לפני הקאססאציאָנסדעפארטאמענט בהסענאט, להגדיל עוד חלול שמו, כאיש אשר גמר חוק למודו בבמד״ר הרבנים ובשני במד״ר המדעים הגבוהים וישא על שכמו משרת סגן רב בעיר ואם בישראל, ויחד עמו ישים לדראון את העדה אשר בחרה בו ואת אום מחצבתו אשר מקרבה יצאו אנשים כאלה. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלמה!

את אשר יחרוץ הסענאט בענין הזה אודיע בהמליץ בעתו.

Дозволенно Цензурою С.-Петербургъ, 1 Апрѣля 1880 года

תרגום: אושר ע"י הצנזורה של ס' פטרבורג, 1 באפריל שנת 1880.

בית הדפוס צדרבאום וגולדנבלום.