הקדמה    🔗

פרשת המגעים בין ראשי הסוכנות והוועדה המלכותית הבריטית מינואר 1937 והלאה היא פרק־הזמן שבו פותח חיבור זה. הוועדה באה לארץ־ישראל שבועות אחדים קודם־לכן, כדי לחקור את הגורמים להתקוממות הערבית באפריל 1936 ולהציע דרכים לפתרון המצב. במגעים שהתקיימו עמה נדונו הצעות שונות לפתרון שאלת ארץ־ישראל. הדיונים וההצעות עוררו תרעומת בתוך המימסד הציוני וביקורת חריפה נגדו מצד גורמים מחוצה לו, שהגיעו לאוזניהם ידיעות עליהם. ביקורת זו גברה והחריפה ככל שנודעו פרטים נוספים על קשריה של הנהלת הסוכנות עם הוועדה באביב 1937. אבל אימתי פרץ הפולמוס? בתחילת קיץ 1937 ערב פרסומו של הדין־וחשבון של הוועדה, כבר נפוצו ברבים שמועות על כוונתה של זו להציע לממשלת בריטניה לחלק את ארץ־ישראל ולהקים בה מדינת־יהודים קטנה. אז פרץ פולמוס עז, שהחריף והלך לאחר פרסומה של תכנית־החלוקה ב־7 ביולי. הוויכוח חרג עד־מהרה מתחומי היישוב וארץ־ישראל ופשט גם אל כל תפוצות ישראל. עד סתיו 1937 כבר נאמר כמעט כל מה שניתן להיאמר מתוך השקפות בני־הדור ההוא, אף־על־פי־כן הוסיף הפולמוס להתקיים עד שדעך לאטו, שנה לאחר־מכן, כשממשלת בריטניה גנזה את התכנית.

חיבור זה לא יעסוק בתיאור גלגולי רעיון־החלוקה כדרך לפתרון שאלת ארץ־ישראל, אלא בתהליך הפנימי שחל בעולם־המחשבה היהודי לאחר שנודעה התכנית לחלוקת ארץ־ישראל ולייסוד מדינת־יהודים קטנה בה. בתפוצות ישראל התקבלה הידיעה בתדהמה. פרץ פולמוס עז בין תומכי החלוקה ושולליה: מפלגות, הסתדרויות ואישים גיבשו את עמדתם בתחילת הפולמוס או במהלכו, והגיבו באופנים ובדרכים שונים. הבדלי־גישה יסודיים – שהיו קיימים תמיד בתוך הציונות ובעם היהודי ומחמת שמרנות או רצון לשמור על שלום־בית הוצגו פעמים הרבה כגוונים של עמדה משותפת – התחדדו עתה משנדרשו אישים וארגונים לחוות דעתם הברורה בפומבי. היה זה הפולמוס הראשון סביב תכנית לפתרון שאלת ארץ־ישראל, ועד מהרה נעשה לדיון סוער בבעיות העם היהודי כולו מכל נקודות־המבט שהיו אפשריות אז ושנבחנו בארבעת הפרקים הראשונים בספרנו: מדינה, ארץ, הלכה, עַם. אף־על־פי שנמשך תקופת־זמן קצרה, שנה–שנה ומחצה, השתתפו בו כמעט כל הגורמים בעם ישראל, ומספר האנשים שהשמיעו את דעתם בנדון עלה על שיעור המשתתפים בכל פולמוס אחר בדברי־ימי היהודים בדורות האחרונים.

המשתתפת בפולמוס־החלוקה היתה הציבוריות היהודית, הפוליטית והלא־פוליטית, הציונית, הלא־ציונית והאנטי־ציונית. עובדה זו מלמדת על חשיבותה של ארץ־ישראל בתודעת היהודים, ואפילו אצל אלה שהתנערו כביכול מזיקה של ממש אליה. באומרנו ‘ציבוריות’ מתכוונים אנו לאותו חלק בציבור הנוטה להגיב על גילויים פוליטיים ועיוניים ואינו זהה ל’דעת־קהל'. האחרונה לא נבדקה כלל באותה תקופה, בהיעדר מכוני מחקר מתאימים. מנהיגים פוליטיים, עסקני־מפלגות, עיתונאים, רבנים, אינטלקטואלים, מלומדים וסופרים העלו את רעיונותיהם על הכתב או הקפידו שאחרים יעשו כן. הם ומורים אחדים הותירו בידינו עדויות על תגובות בעל־פה שנאמרו באסיפות־עם, בבתי־כנסיות או בבתי־ספר, שכולן יחד מהוות בסיס לחיבורנו.

שאלת המיתודה בחיבור זה חשובה לא פחות מחקירת הבעיות הכרוכות בנושא. אכן, לשם הבלטת ייחודו של כל זרם־מחשבה קשה להפריד בין זרמי־מחשבה שונים ועם זאת לראות את המסכת הרעיונית בשלימותה. ביקשתי אפוא להציג את העניינים הנדונים בספר בראי של חטיבות ציבוריות ונקודות־מבט שונות, שיש בהן לזרוע אור על צדדים שונים. קיים, כמובן, הצד הסטאטי, הוא הנסיון לזהות ולמיין את כל הטיעונים הרבים שהשמיעו מתפלמסים מכל הקבוצות והמחנות. לטיעונים אלה יש ערך לעצמם, ורבים מהם מעניינים ביותר; אבל קיים גם הצד הדינאמי, החותר לברר באיזו מידה חשו בשעתם המתפלמסים מחוּיבות לרעיונותיהם ולאמונותיהם, איך דימו הם את עצמם, מי שינה את דעתו תוך כדי הפולמוס ומדוע עשה כך. כן נעשה נסיון לחשוף את מניעיהם של המתפלמסים, ולברר מי מהם הבליטו טיעון אחד או יותר בעד החלוקה או נגדה ומי מהם רשימת טיעוניהם היתה ארוכה יותר. מתוך כך נבחנה השאלה מה היה עיקר בעמדתם ומה נתלווה לו. בספר נעשה גם נסיון למצוא אֵלו שיקולים השפיעו על העמדות שהוצגו ועל הטיעונים שהועלו. האם היו אלה שיקולים פוליטיים של קובעי מדיניות ושל עסקנים, החייבים לתת דעתם גם על אחדוּת מפלגותיהם, או שההכרעות נבעו משיקולים אינטלקטואליים או רגשיים, עקרוניים או טאקטיים? מכל מקום, נקודת־המוצא לבירור לא היו ההשקפות המגובשות של אישים ומפלגות, אלא הבעיות שההשקפות הללו התרקמו סביבן. לפיכך, לא היה מנוס מפיצול נושאים אחדים, אף כי עשיתי מאמץ לרכז ככל האפשר דיעותיה של כל אישיות במקום אחד ולהציג בכל קבוצת־עמדות את האישים שביטאו את הדברים האופייניים ביותר לאותה קבוצה. כך נמנעה האפשרות שאישים אחדים, שהביעו טיעונים לעשרות, גם אם לא כולם היו עיקר בעיניהם, יוצגו במקומות רבים בספר ויטשטשו עמדתם של אחרים.

פולמוס־החלוקה לא נחקר עדיין בדרך שיטתית ומועטים הם מחקרי־היסוד בתולדות הרעיון הציוני והמדיניות הציונית בתקופת המנדט. מצב קשה יותר נגלה כאשר נפנה לברר את השקפותיהם של אישים וגורמים לא־ציונים, שמקצת ממקורותיהם היו בלתי־ידועים כמעט לחלוטין. הספרות הציונית באותו דור משופעת בזכרונות, בהערכות ובדברי־מחלוקת, אולם רק מעט נכתב על פולמוס־החלוקה, ויש שמילאו בו תפקיד מרכזי ולא הזכירוהו כלל בספריהם.

המקורות למחקרי זה הם ארכיוניים בעיקרם: פרוטוקולים של הנהלת הסוכנות וההנהלה הציונית, שהרכבן היה כמעט זהה, וכן של הוועד הפועל הציוני ושל מפלגות וגופים ציוניים ויהודיים בארץ ובעולם. שלושה מקורות חשובים: הפרוטוקולים של הקונגרס הציוני העשרים, של המושב החמישי של מועצת הסוכנות ושל המועצה העולמית של איחוד פועלי ציון (צ. ס.)־התאחדות – יצאו בינתיים לאור. כמו כן בדקתי מקורות גלויים לרוב, ובכללם מאה עיתונים ועשרות חוברות, מאספים, תשובות־רבנים, מכתבים גלויים ועוד, שהמתפלספים, שלא העלימו את דיעותיהם, נזקקו להן. משום כך נעשה שימוש רב באמצעי־התקשורת ההמוני היחיד שעמד לרשותם באותו דור. לא רק מאמרים וכתבות ומכתבי־קוראים לאלפים מילאו אז את דפי העיתונים, העלונים והחוברות, אלא גם קאריקאטורות, מודעות, שירים וסיפורים היתוליים. תקופת הפולמוס היתה שעתה היפה של העיתונות היהודית והציונית. נולדו עיתונים חדשים, ואחרים הרחיבו תפוצתם או הגדילו את מספר עמודיהם ופתחו אותם יותר מבכל זמן אחר בעבר לרשות קוראיהם.

ראוי לציין כי השתמשתי במונחים ‘הגשמת הציונות’ ו’ערביי ארץ־ישראל' משום שהיו שגורים בלשון בני־הדור ההוא יותר ממושגים אחרים. ניסיתי להבחין בין ‘גולה’ כמקום־מושבם של יהודים מחוץ לארץ־ישראל – ובלשונם של לא־ציונים ואנטי־ציונים: ‘פזורה’ – לבין ‘גלות’, כמבטאת אורח־חיים ועולם־מושגים שציונים כה רבים ביקשו לבטלם. כן הבחנתי בין ‘מדינת־יהודים’, כיעדם של רוב הציונים, לבין ‘מדינה יהודית’ הנזקקת לא רק ליהודים כתושביה אלא גם לחוקה המיוסדת על ההלכה, כציפייתם של מקצת מן המתפלמסים.

רבים מן המתפלמסים לא נודעו במחקר ולא נזכרו באנציקלופדיות ובספרי ‘מי ומי’. משום כך הקפדתי לברר את שנות חייהם ולציינן (בסוגריים), עם הופעת כל שם לראשונה. המפתח הבא בסוף הספר מוסר שמות מלאים או חדשים של אנשים שנזכרו בספר בכינוּים או בשם־משפחתם הראשון.

חוב גדול אני חב ליעקב טלמון, חוקר גדול, שלמדתי הרבה מניתוחיו. אסיר תודה אני למלומדים־ידידים, יגאל עילם, שלמה קרניאל ומרדכי שלו, שנשאו ונתנו עמי והעירו לי את הערותיהם החשובות; וכן ליהודה בן־פורת וחבר־עוזריו ב’יד בן צבי' ול’קרן ברל כצנלסון'.

 

רשימת קיצורים    🔗

רשימת ראשי־תיבות בשימוש המתפלמסים

 

מבוא    🔗

המנדט    🔗

ארץ־ישראל כיחידה מדינית מודרנית קמה מתוקף החלטתן של מעצמות־הברית שניצחו במלחמת־העולם הראשונה. קובעי המדיניות הציונית בזמן ועידת־השלום בפאריס ב־1919 לא סברו כי הגיעה השעה לדרוש מדינה בארץ־ישראל בעתיד הנראה לעין. הם ידעו כי ממשלת בריטניה לא תסכים לשמוט מידיה ארץ זו וכי היא מתנגדת לכל תביעה אפשרית להעניק לה עצמאות. יתירה מזו: לתושביה היהודים אף חסרו נתוני־היסוד הדרושים להקמת מדינה. בתחילת 1919 היו כעשרה אחוזים מכלל כ־500,000 תושבי הארץ,¹ והם התגוררו בארבע ערי־הקודש: ירושלים – העיר המעורבת היחידה אשר בה היה רוב יהודי, חברון, צפת וטבריה, וכן ביפו, בחיפה ובכמה יישובים עירוניים קטנים. כמה אלפי ציונים, בני העליות הראשונות, חיו בארבעים מושבות וחוות חקלאיות קטנות, שהיו פזורות ומנותקות זו מזו. יישובים אלה נזקקו בדרך־כלל לסיוען של קרנות ציוניות בעולם. אף שיעור הקרקע שברשותם היה זעום. זאת ועוד: הציונים היו עדיין מיעוט בקרב היישוב היהודי, ואילו היישוב הישן החרדי התנגד בתקיפות לציונות, למטרותיה ולשיטותיה.² מעצבי המדיניות הציונית – והבולט שבהם ד"ר חיים וייצמן (1874־1952), שבמהרה ייבחר לכהונה של נשיא ההסתדרות הציונית –העריכו אפוא שכל תביעה למתן עצמאות לארץ תידחה על הסף ואך תעורר טינה בלונדון. ואפילו תתקבל התביעה, תימסר הארץ לערבים שהיו בה רוב והחזיקו בבעלותם את רוב הקרקעות הראויות לעיבוד. אולם היה שיקול־דעת נוסף, עמוק יותר. ציונים רבים היו נכונים להסתפק במשטר שיעניק חסות למפעל הציוני. תביעה למתן עצמאות לארץ, לא זו בלבד שהיתה במסיבות אלו יומרנית או מסוכנת כלפי חוץ, אלא היתה עלולה לגרור את התנועה הציונית לוויכוחים פנימיים חריפים ומיותרים. משום כך ניסו המנהיגים הציונים לשכנע את חבר־הלאומים, שנוסד זה מקרוב, למסור את המנדט על הארץ לידי בריטניה, שכבר הביעה התחייבות כלשהי לציונות. זו, כך קיוו, תסייע לצמיחתו של היישוב על־ידי עלייה והתיישבות, עד שלבסוף הארץ תהיה יהודית ‘כמו שאנגליה היא אנגלית’.³ בניסוחו של המנדט הארץ־ישראלי הוחל ב־1919, והוא היה נושא לדיונים שהתנהלו במשך שלוש שנים. בצד הוראות בדבר סדרי משטר ומשפט ושמירת זכויותיהן של העדות הלא־יהודיות, כלל המנדט את הצהרת בלפור. כן נכללה בו התחייבותה של בריטניה להבטיח תנאים פוליטיים, אדמיניסטראטיביים וכלכליים, שיקלו על בניינו של בית לאומי יהודי.

מורכבת יותר ומוצלחת פחות היתה המערכה הציונית למען הכללת טריטוריה מספקת בתחומי המנדט הבריטי שהיה אמור לקום. בהתייעצויות פנים־ציוניות ובמגעים ציוניים־בריטיים, שהתקיימו בשנים 1920–1918, העלו וייצמן ועוזריו נימוקים היסטוריים בדבר שלימותה של הארץ משני עברי־הירדן, גם הזכירו כי יהודים כבר רכשו שטחי־קרקע גדולים מעבר לנהר וכי שָם התיישבה הקבוצה הראשונה, דגניה. המנהיגים הציונים ניסו להוכיח כי לבית הלאומי היהודי יהיה צפוי עתיד קשה אם לא ישתרע על־פני טריטוריה של 60,000 קמ"ר לערך, שתכלול את רזרבות־הקרקע ממזרח לירדן ואת כל מקורות הנהר, את החרמון ויובליו, וכן את הליטאני, בצפונה של הארץ. השקפות אלו נפוצו עד־מהרה בקרב רבים ממעצבי המדיניות הבריטית. הם שוכנעו שארץ־ישראל תוכל לקלוט המוני יהודים רק אם תקיף שטחי־קרקע פוריים לרוב ומקורות־מים עשירים. כן ביקשו לצמצם את היקף השטחים שיימסרו לצרפתים בצפונה של הארץ.⁴ אולם תביעות־הנגד הצרפתיות העמידו את הבריטים במצב קשה. הם נקלעו לסבך סתירות בין הבטחותיהם למשפחה ההאשמית ממֶכָּה, מכאן, ולצרפתים, מכאן כי סוריה תימסר לרשותם בנפרד.⁵ לאחר השהיות ודיונים ממושכים בלונדון ובדרגים מדיניים בריטיים במזרח, קיבלו הערבים פיצויים טריטוריאליים־מדיניים תמורת סוריה, שנעשתה ארץ מנדט צרפתי. עיראק נמסרה לענף אחד של המשפחה ההאשמית, ואילו עבר־הירדן נמסרה לענף אחר של אותה משפחה. גבולה הצפוני של ארץ־ישראל נקבע בהסכמה בריטית־צרפתית בתוואי דרומי במידה ניכרת לעומת הקו שנתבע על־ידי הציונים. ארץ־ישראל המנדטורית לא כללה את הליטאני, את החרמון ומקצת ממקורות־הירדן. בניין הבית הלאומי היהודי הוגבל אפוא לשטח של קצת למעלה מ־27,000 קמ"ר, שהיה מיושב בחלקו, ואילו אזורים נרחבים שלו היו שחונים, מדבריים או טרשיים. ההסתדרות הציונית לא ויתרה אמנם על צירופו של עבר־הירדן למסגרת הבית הלאומי, אולם היא סירבה לצאת למערכה למען מטרה זו בעתיד הנראה לעין. תשומת־הלב הופנתה לבניינה של ארץ־ישראל המערבית. רק כפעם בפעם נעשו נסיונות לתקוע יתד יהודית גם מעבר לנהר. ב־1927 הונחו היסודות למפעל־החשמל בנהרים, במפגש הירמוך והירדן. אחר כך הוקמו קיבוצים אחדים ונעשו נסיונות לרכוש שטחי־קרקע ניכרים.⁶

מדיניות העלייה הציונית    🔗

הדיעות בקרב פעילי ההסתדרות הציונית נעו בין זהירות רבה, שבאה לידי ביטוי באזהרות שנועדו לבלום עלייה מבוהלת לארץ לפני שיחול שיפור בתנאים הכלכליים החמורים, לבין מפח־הנפש מן העלייה הזעומה. ד"ר וייצמן נאלץ לרומם את רוחם של רואי־שחורות, שנבהלו בעטיה של העוינות שגילה המימשל הצבאי הבריטי בשנים 1920–1918 לעניין הציוני, ובגין ההתנגדות שביטאו חוגים ערביים כלפי המנדט והציונות. בעיקר ניסה לרסן מאקסימאליסטים מסוגו של ד"ר מאכס נורדאו (1923–1849), ממעצבי הציונות המדינית ומעוזריו של ד"ר בנימין זאב הרצל (1904–1860), מייסד ההסתדרות הציונית העולמית. נורדאו סבר ב־1919 כי יש להביא לארץ־ישראל מאות־אלפי יהודים בבת־אחת כדי ליצור בה רוב לאלתר, בהנחה שהרוב הוא שיקבע את עתידה של הארץ, אם תהא ערבית או יהודית. לדעתו, העלייה תוכל לקלוט את עצמה על־ידי פעילוּת כלכלית נמרצת. לעומת זאת, וייצמן ועוזריו גרסו אז כי ‘אין הציונות יכולה לענות על קאטאסטרופה’. הם בישרו, כי יבלמו ‘זרמי אמיגראציה’ פתאומיים, העשויים לבוא מחמת הפוגרומים שביצעו ביהודים הלאומנים האוקראינים במהלך מלחמת־האזרחים ברוסיה. לדעתם ‘התנועה הציונית אינה חברה לעזרת נודדים’, ואין מגמתה למלא את הארץ ב’המוני יהודים, סתם מכל הבא לידינו'. ההסתדרות הציונית גם הפנתה חוזרים לפדראציות הציוניות לאמור:

– אל יהין איש להרוס את ביתו ואת עסקיו טרם ידע בבירור כי יוכל להתיישב בארץ. עלייה המונית, בלתי־מסודרת ובלתי־מוכנה מראש, תהיה האסון הגדול ביותר בשביל המהגרים ובשביל ארצנו הקמה לתחייה… ⁷

ההסתדרות הציונית ניתקה עצמה מהנחת־היסוד של הרצל כי עילתה הראשונה של הציונות היא לפתור את מצוּקת־היהודים. אפשר בנקל לאמץ את ההנחה כי נסיגה זו מן הציונות ההרצלאית נבעה בראש־וראשונה משיקולים אידיאולוגיים. אולם עיון במקורות מלמד כי להסתדרות הציונית לא היו כלים לניצול ההזדמנות ההיסטורית שלימים תתברר כחד־פעמית: דלף לעלייה מצד יהודים רבים והסכמת הממשלה לפתוח שערים לפניהם. הקריאה הגלויה לבלום את העלייה שיצאה מפי מנהיגי הציונות, נבעה מהכרה נוקבת בחולשתה של תנועתם, באי־יכולתה לגייס משאבים כספיים ולעצב מוסדות ארגוניים לתכנון ולקליטה. מעצבי המדיניות הציונית חששו אפוא כי מדיניות מאקסימאליסטית עלולה לגרום למשבר כלכלי ולירידה מן הארץ, וכמובן לעורר את הערבים לתגובה חריפה, שתשפיע על הממשלה לנקוט מדיניות אנטי־ציונית. משום כך נחפזו להעריך כי הלהט לעלייה נחלש והולך מכיוון שמצבם של מיליוני יהודים באירופה המזרחית והמרכזית משתפר והולך. בברית־המועצות זכו יהודים באמאנסיפאציה מלאה ובקידום חברתי מרשים; במהרה יאסרו השלטונות על יציאתם של יהודים מארץ שהיתה למעשה הרזבואר העיקרי של העלייה. מיליוני יהודים שחיו בארצות שממערבה זכו בזכויות־מיעוטים נדיבות יחד עם בני מיעוט נוספים, בלחצו של חבר־הלאומים. אצל רובם גבר הביטחון בפרספקטיבה של חיים בגולה ונחלשו הדחפים ליציאה; משום כך לא נוהלה ביניהם כמעט תעמולה לעלייה. אף־על־פי־כן, אין ספק שמדיניות העלייה הציונית לאחר מלחמת־העולם הראשונה גם היתה תולדה של עמדה אידיאולוגית, שביכרה לראות בציונות דרך־חיים ולא אמצעי לפתרון הבעיה היהודית או להקמת מדינת־יהודים, ושהעדיפה את האיכות על הכמות במפעל התחייה הלאומי. טיבה ומהותה של איכות זו נתפרשו פירושים שונים על־ידי הזרמים הציוניים. אולם רובם הושפעו בדרך כלשהי מן הנסיון שכבר נרכש בארץ־ישראל מאז ראשית העלייה הציונית בשנות השמונים של המאה הי"ט ובעיקר מרעיונותיו של הוגה־הדיעות הציוני אחד־העם (1927–1856), ש’צרת־היהדות' ולא ‘צרת־היהודים’ היא מבחנה ואתגרה של הציונות. מעצבי המדיניות הציונית סברו כי לציונות אסור להיות תנועת־הגירה סתם. שכל ייעודה מצטמצם בהעתקתם של בני־אדם הנתונים במצוקה בגולה לארץ אחת הנחשבת בטוחה. כדי לחדש את חייהם, כדי ליצור חברה חדשה פרודוקטיבית, החיה מעמל־כפיה, יש לשוב את האדמה, לרכוש אותה ולעובדה. עלייה המונית אם תבוא בחיפזון, תעתיק את הגלות ותנאיה, את חיי־הרוח המופרזים ואת שאון־העיר והמסחר. הציונות לא תוכל ללכת בדרכם של כמה עמים אירופיים אשר יישבו במושבותיהם שכבה דקה של קולוניזאטורים שהעבידו המוני ילידים. לא זו בלבד שחיים אלה מבוססים על ניצול, הם אינם מחייבים הגירה של מיליונים מקרב עמים שיש להם מטרופולין ועוצמה. לעומת זאת, גאולה מן הגלות, מהפכה באורח־החיים היהודי והתאוששות חברתית תבוא רק אם יהודים יעסקו בכל המקצועות ויתפרנסו מכל המלאכות. האדמה תירכש בכסף, אולם הארץ תושג בעבודה. הבית הלאומי היהודי ייבנה רק בהדרגה, בדרך־כלל על־ידי נוער אידיאליסטי שיזכה להכשרה קודם שיעלה. השקפות אלו עוררו את ההנהלה הציונית לבקש מממשלת המנדט כי תקצץ את מכסות־העלייה כדי למנוע עלייה פרועה. מסתבר אפוא שההגבלות שהממשלה הגבילה את העלייה לאחר מאורעות 1921, כמו גם הסעיף ב’ספר הלבן' מ־1922 שקבע כי העלייה תותנה ב’כושר הקליטה הכלכלי' של הארץ, נבעו לא דווקא מעוצמת ההתנגדות הערבית לציונות אלא מהערכה נכוחה שהבריטים העריכו את מטרות הציונות. ממשלת המנדט חשה כי למרות מחאות המושמעות מפי ההסתדרות הציונית, היתה ההנהלה מרוצה למדי מן ההגבלות על העלייה.⁸ החשש מפני הסכנות הכרוכות בעלייה רחבת ממדים גבר בתקופת המיתון שפקדה את המשק היהודי ב־1923. לאחר גאות קצרה. הוא התחזק במחצית השנייה של שנות העשרים, משנתברר כי העלייה הרביעית, שחזק היה בה היסוד הבורגני־העירוני, פגעה במידה ידועה במטרה של יצירת חברה חדשה חלוצית; רעיון בניין הארץ נסוג מעט לנוכח השאיפה להיבנות בה. עלייה חפוזה זו, עליית המצוקה הראשונה שבאה בעקבות לחצים אנטישמיים בפולין, גם נקלעה למשבר כלכלי חמור בסוף 1925 ובשנים שלאחריה. במהרה היה שיעור היהודים העוזבים את הארץ גדול ממספר הנכנסים.⁹ מבקריה של העלייה הרביעית ראו בתופעה זו אישור להשקפתם האבולוציונית. הם לא חשו למעשה בעובדה כי עלייתם של 33,000 יהודים בשנה אחת, ב־1925, עברה ללא תגובה ערבית חריפה. כמו כן לא נבדקו די־הצורך הגורמים למשבר. בתודעתם של קובעי המדיניות הציונית ורוב הזרמים הציוניים, נגזר לשבט דינה של העלייה ההמונית. גם הגידול הניכר במספר העולים בשנות השלושים, לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, עליו נדבר בהמשך, לא חולל תמורה ניכרת בהשקפה זו.

הסוכנות היהודית המורחבת ומטרות הציונות בראי המפלגות הציוניות    🔗

ההסתדרות הציונית החזיקה עדיין בסברתה כי יהודים רבים עתידים ברבות־הימים להתיישב בארץ־ישראל, אולם ניטלה ממנה התחושה כי חיזיון כזה אכן יתגשם במהרה. בעיקר נתקשתה להרחיב את מעגל התורמים לביצור העוצמה היישובית. משום כך ביקשו ראשיה לשתף־פעולה עם לא־ציונים בעלי־יכולת מקרב יהודי המערב, שגילו עניין במפעל הארץ־ישראלי מטעמים יהודיים והומאניטאריים, אך דחו את ההשקפה כי יש לעשות את היהודים לכוח פוליטי או כי בעיית היהודים תמצא את פתרונה אך־ורק על־ידי יצירת גרעין מדיני בארץ־ישראל. הלא־ציונים היו אז רוב בעם היהודי, ואף כי לא היו מאורגנים בהסתדרות עולמית כמו הציונים, היו להם ארגונים חזקים למדי, בעיקר בקרב יהודי בריטניה ואמריקה, שנודע משקל רב לעמדתם ולכספם בציבור היהודי, ואפילו מחוצה לו. כיוון שראשי ההסתדרות הציונית חזו מראש שלא־ציונים יסרבו להתגייס למען היישוב אלא אם כן תינתן להם נציגות בעלת־משקל במוסדות משותפים להם ולציונים, פעלו וייצמן ועוזריו להרחבת הסוכנות היהודית שבה ייכללו כל היהודים המעוניינים בארץ־ישראל, גם אם לא כולם מסכימים על אותן מטרות פוליטיות.¹⁰

נושא הרחבת הסוכנות לא חדל להיות סלע־מחלוקת בקרב הציונים עד לייסודה של הסוכנות היהודית המורחבת בקיץ 1929. השוללים טענו כי בה בשעה שאין כלל ביטחון שצירופם של הלא־ציונים לסוכנות יגדיל את הכנסותיהן של ‘הקרנות הלאומיות’ הרי ודאי כי ההסתדרות הציונית תיאלץ לוותר במשהו על ריבונותה ועל אופיה העממי לטובת קבוצה של גבירים ‘ממונים בידי עצמם’, וכי קבוצה זו תחזק מגמות מדיניות מתונות ותפגע בכושרה של ההנהלה לנהל מדיניות ציונית תקיפה. אבל באמצע שנות העשרים, משנתבררו קשייה הכספיים של ההסתדרות הציונית, נחלשה הביקורת ורפתה. ראשונה לשנות עמדתה היתה מפלגת ‘הפועל הצעיר’. חריפה בביקורתה כלפי הגולה, אורח־החיים שָׁם ועולם המושגים בה ונמרצת בהדגשת בכורת ההתיישבות החקלאית על הפעילוּת הפוליטית, הסכימה מפלגה קטנה זו, ב־1924, להקמת הסוכנות המורחבת כמנוף להשגת סיוע לביצור המשק היהודי. גם ‘אחדות העבודה’, הכוח המרכזי בתנועת־הפועלים, סוציאליסטית וציונית־מאקסימאליסטית יותר מן ‘הפועל הצעיר’, ופרו־וייצמנית פחות ממנו, שינתה טעמה ועברה לתמוך בהרחבת הסוכנות ב־1927. עמדתה של מפלגה זו כלפי הגולה היתה אמנם דוּ־ערכית יותר מזו של ‘הפועל הצעיר’, ועל־כן פחות ביקורתית. אולם גם היא סברה בדרך־כלל כי אין לרפא את חולייה אלא בארץ־ישראל. מפלגות אלו, קטנות עדיין אבל בעלות תודעה חזקה של שליחות, העמידו בראש מעייניהן את השאיפה לבנות חברה חדשה על־ידי מאמץ המונים, שישתתפו בבניין משק פרודוקטיבי וסוציאליסטי. מאמץ זה חיזק אותן בתקופה בה התעצם היישוב והפך לכוח מרכזי בציונות. מסורתן של מפלגות אלו היתה רבת־פנים. היא עוצבה בהשפעת המהפכות ברוסיה ב־1905–1917 ובנסיון שנצבר בארץ־ישראל בתקופת העליות הראשונות. הן שאפו להגשמה עצמית וחתרו ליצירת משק יהודי, המבוסס על עבודה עברית ועל יישובים קולקטיביים עבריים. משום כך דחו את העבודה הערבית שהתקיימה במשק היהודי מאז ראשית המפעל הציוני בשלהי המאה הי"ט. האיכר היהודי הואשם כמי שמבקש להתבסס על עבודה זולה וכי למען רווחיו הוא מתנכר לצורך לבנות משק יהודי ולחזק פועלים עברים שיוכלו להתבסס בארץ. התחרות עם הפועל הערבי הוצדקה בנימוקים לאומיים וסוציאליסטיים כאחד. החברה היהודית, טענו, תיווסד על עבודה עצמית ותשתחרר מליקויי הגלות, ואילו הערבים יתפתחו בכוחות עצמם וייחלצו ממצב של תלות ביהודים. עם זאת היו הבדלי דגש בין שתי המפלגות. ב’אחדות העבודה' שררה בדרך־כלל אווירה של חיפּוש־דרך ליצירת קשר עם הפועל הערבי, אמנם בלא נכונות להעסיקו במשק היהודי, יותר מאשר ב’הפועל הצעיר'. שתי המפלגות נטו בתקופת המנדט להסכים עם הקו המדיני של וייצמן, כי במוסדות המחוקקים שיקימו הבריטים תהיה נציגות שווה לשני העמים, וכך תימנע הסכנה של השתלטות הערבים על היהודים. הסדר זה יישאר בתוקפו גם לאחר שהיהודים יגיעו לרוב, ושתי החטיבות הלאומיות ילמדו לחיות זו לצִדה של זו ללא מחשבות על מאיוריזאציה. לדעתן, הציונות לא תוכל להתגשם אלא כמפעל צודק, לא על חשבונו של הזולת, ולא תיתכן עמדה שמלכתחילה תתייאש מן הסיכוי להגשים את המפעל הציוני תוך כדי הסכם ושיתוף עם הערבים. גישתן של מפלגות אלו אל שאלת היחסים הצפויים או הרצויים בין ערבים ויהודים נבעה לא מהערכת־מצב דווקא לגבי סיכוייו של הסדר אלא עוצבה בהתאם להנחות־יסוד אלו.¹¹ אף־על־פי־כן לא שאלה זו עמדה בראש מעייניהן אלא ביצור החברה היהודית בארץ ברוחן. כדי לבצר את היישוב כמרכז הפעילוּת הציונית, וכדי לחזק את בכורת ההתיישבות החקלאית והקולקטיבית, התאחדו שתי המפלגות בינואר 1930 והקימו את מפא"י. מפלגה זו חתרה עד־מהרה להשגת הגמוניה ביישוב ובציונות, ומטרה זו טשטשה מעט את ההבדלים בסגנון ובאידיאולוגיה שהיו קיימים בין רכיביה ואשר קירבת המעשה היומיומי לא הספיקה להמעיטם. המפלגה החדשה זכתה לתמיכה גדולה בארץ־ישראל וברוב המרכזים הציוניים בעולם, בעיקר במזרח־אירופה ובגרמניה. בקונגרס הציוני העשרים, באוגוסט 1937, שבו התנהל ויכוח עז בשאלת החלוקה, היו ל’איחוד העולמי – התאחדות' של מפא"י ושותפותיה בגולה 202 צירים מתוך 484.¹² כוחה הגדול של מפלגה זו לא נבע רק מייצוגה הניכּר – כ־40 אחוזים מן הצירים, שנשלחו על־ידי מאות־אלפי ציונים – אלא גם משום שחבריה החזיקו בתיקים החשובים ביותר בהנהלה, כפי שנראה בהמשך. מפא"י היתה גורם מרכזי בהתיישבות הקיבוצית ובמושבים, ורוב תנועות־הנוער החלוציות וחניכי ההכשרות בגולה היו קשורות בה.

משמאל למפא"י עמד ‘השומר הצעיר’. קרוב במזגו ל’הפועל הצעיר' אך סוציאליסט יותר ממנו. כתנועה שמאלית היו לו לעתים ספיקות לגבי השיתוף הציוני־בריטי ולגבי הקשר שבין הציונות וגורמים יהודיים קאפיטאליסטיים. אולם הוא תמך במנהיגוּתו של וייצמן הליבראל, וקבל את השקפותיו בשני עניינים אלה ללא פקפוק, משום שחשש מפני עימות יהודי־ערבי במקרה של היחלשות המנדט ומשום שהכיר באי־יכולתה של ההסתדרות הציונית לבנות את הארץ בכוחות עצמה. הביקורת שמתח על המדיניות הרשמית התרכזה בעיקר בנושא היחסים הרצויים בין יהודים וערבים. הוא לא הסתפק במדיניות שהציעה שותפות שווה של נציגי שתי החטיבות הלאומיות במוסדות מחוקקים, לדעתו, חתירה למדינת־יהודים עומדת בסתירה לרצון להשיג אחוות־אמת בין שתי החטיבות. כן דחה אותה כסותרת לתפיסה המארקסיסטית, שלפיה המדינה מהווה מכשיר להשתלטות מעמדית. ‘השומר הצעיר’ צפה פרספקטיבה של התהוות חברה סוציאליסטית דוּ־לאומית בארץ־ישראל ובסביבותיה, שבתוכה תגבר הסולידאריות החברתית של העמלים על הניכור הלאומי.¹³ בקונגרס העשרים היו לו 23 צירים שייצגו אלפי חברים, רובם צעירים, בארץ־ישראל, בפולין, בגאליציה ובארצות אחרות.

מחוץ למסגרתה של ההסתדרות הציונית ניצבו ‘פועלי ציון שמאל’, האגף השמאלי בציונות. הם ערערו על עצם השותפות הבין־מעמדית שנרקמה בהסתדרות הציונית, שללו את קשריה של הציונות עם בריטניה ואת המנדט והעדיפו עליהן את הנסיון למצוא שביל אל האינטרנאציונאל הקומוניסטי. גם ‘פועלי ציון שמאל’ היו מבקרים חריפים של הגולה, ואף־על־פי־כן היתה עמדתם כלפיה דוּ־ערכית במידה רבה, יותר מזו של שאר הזרמים בתנועת־העבודה. הם ציפו לעליית המונים, אך היו מודאגים מהבלטת בכורתו של המפעל הציוני בארץ־ישראל ומן הסכנה של היווצרות קרע בין היישוב לבין המוני העמלים ודלת־העם במזרח־אירופה, שלשונם יידיש. משום כך סירבו להסכים להשלטת העברית כשפה בלעדית ביישוב. בארץ־ישראל מנו ‘פועלי ציון שמאל’ כמה מאות חברים בלבד, שנתמכו על־ידי עורף של רבבות חברים בגולה, בעיקר בפולין. ב־1937 היתה המפלגה הקטנה והחלשה מפולגת לשתי סיעות. אחת, בהנהגת משה ארם (1978–1896) ונחום ניר־רפאלקס (1968–1884), ציפתה להופעת פרוליטאריון־מהגרים דוברי יידיש, שיגביר את תהליך הפרוליטאריזאציה והסוציאליזאציה של היישוב. הסיעה השנייה, קטנה עוד יותר, בראשותם של יצחק יצחקי (1955–1901) וזאב אברמוביץ (1970–1891), התקרבה יותר למעמד הפועלים ביישוב ובנתה את עתודות המפלגה על הפרוליטאריון היהודי שישמאיל וילך.¹⁴ ‘פועלי ציון שמאל’ האמינו כי ניתן למצוא פתרון לבעיית היחסים בין הלאומיות היהודית והערבית במזרח בכלל ובארץ־ישראל בפרט, בדרך של יצירת אחווה מעמדית שתושג תוך כדי מאבק נגד השלטון הבריטי. הם הטיפו להקמת ארגון משותף לפועלים משני העמים, ותבעו נקיטת יוזמה לקידום הפועל הערבי.

עלייתה של תנועת־העבודה לכוח מרכזי ביישוב ובציונות נבעה גם עקב שקיעתה של הציונות הכללית, שאיגדה בשנות העשרים את כל הקבוצות והזרמים הבלתי־מזוהים מבחינה תרבותית וחברתית, כלומר את כל הגורמים שלא הגדירו עצמם בהגדרה סוציאליסטית או דתית־אורתודוקסית. בשנות השלושים החלה תנועה זו, שבעבר היתה כוח מרכזי בציונות, לאבד מחשיבותה ומכלליותה. ‘הציונים הכלליים’ התפלגו ב־1931 לשתי סיעות: ‘הברית העולמית של הציונים הכלליים’ ו’התאחדות הציונים הכלליים'. ‘הברית העולמית’ היתה שמרנית, חלקה על מדיניות־החוץ של וייצמן ונטתה לדרוש ייסודה של מדינת־יהודים בתקופה בה הסתמן מפנה אנטי־ציוני במדיניות הבריטית, שעליו נדבר בהמשך. בתחום הפנים מחתה על קשריה ההדוקים של ההנהלה עם תנועת־העבודה והתלוננה נגד מה שנראה לה כהעדפת ההתיישבות הקולקטיבית על הפרטית. ‘ברית הציונים הכלליים’ היתה מרוצה מן השותפות עם חוגים לא־ציוניים בסוכנות, מטעמים חברתיים, אך התנגדה לעמדתם המדינית. רבים מן האיכרים היהודיים בארץ היו מזוהים עם ‘הברית’; הם התנגדו בדרך־כלל להתפתחותו של היישוב בנפרד מן הערבים. בשל צביונה היישובי ניתנה עדיפות רבה לנושאים יישוביים. אף־על־פי־כן היתה העמדה הרשמית של ‘הברית’, שבראשה ניצבו עסקנים ממרכזי־הכוח שלה בפולין ובגאליציה, פחות ביקורתית כלפי הגולה מאשר עמדת מפלגות הפועלים. ‘הציונים הכלליים’ היו שותפים למטרה של צמיחת חברה חדשה, פרודוקטיבית, בארץ־ישראל וגם הקימו כמה יישובים חקלאיים. עם זאת התנגדו למגמת ההנהלה לארגן עלייה סלקטיבית, המעדיפה צעירים חלוצים וסוציאליסטים על בעלי־משפחות ובני המעמד הבינוני. בקונגרס הציוני העשרים היתה ‘הברית העולמית של הציונים הכלליים’ מיוצגת על־ידי 44 צירים.

זמן־מה לאחר הפילוג נתברר כי רוב חברי המפלגה ופעיליה וכמו כן רוב תנועת ‘הנוער הציוני’ ו’העובד הציוני' פנו ל’התאחדות הציונים הכלליים', שהיתה הסיעה השנייה בגודלה בקונגרס הציוני העשרים. בת 126 צירים. ההבדלים בינם לבין חברי ‘הברית’ נבעו לא רק מהשקפות פוליטיות שונות אלא גם מהבדלי מנטאליות. ה’התאחדות', שהיתה בעלת נטיות מתונות, שאבה את כוחה מן החוגים הליבראליים של המעמד הבינוני והאינטליגנציה הציונית בפולין וברומניה, ובעיקר בגרמניה, בבריטניה ובארצות־הברית. מפלגה זו תמכה במנהיגותו של וייצמן ובמדיניות־החוץ המתונה של ההנהלה. כמו כן ראתה בעין יפה את קשריה של ההנהלה עם תנועת־העבודה הציונית ואת הנסיונות לגייס לא־ציונים לעזרת המפעל הציוני.¹⁵

כמה עשרות מחברי שתי המפלגות ‘הציונים הכלליים’ או מקורביהן, ואחדים מחבריו לשעבר של ‘הפועל הצעיר’ שנמנעו מלהצטרף למפא"י, התנגדו לרעיון מדינת־היהודים, אם כמטרה מדינית לטווח רחוק ואם כבסיס לתכנית אקטואלית. הם ייסדו ב־1925 את אגודת ‘ברית שלום’ שגרסה כי ליהודים אין זכות בלעדית על הארץ ובוודאי לא זכות לשלטון.¹⁶ בדיעות אלו תמכו גם אישים יחידים במפא"י, שלא הצליחו להנחיל את השקפותיהם למפלגתם. אולם ‘ברית שלום’ לא השכילה לשכנע ציונים רבים לאמץ את רעיון הדוּ־לאומיות, והיא חדלה מלפעול ב־1933,זמן קצר לאחר שעליית הנאצים לשלטון בגרמניה פגעה קשה בפרספקטיבה שלה בדבר נצחיות הגולה. אף־על־פי־כן התמידו רבים מחברי ‘הברית’ לשעבר לצדד בהשקפתו של אחד־העם, כי ניתן לפתור את ‘צרת־היהדות’ לא על־ידי ריכוז טריטוריאלי דווקא אלא על־ידי מרכז רוחני בארץ־ישראל. מרכז זה, שייבנה על־ידי נבחרים, יפיח חיים בקיבוצי היהודים בגולה ויאפשר להם קיום לאומי, בלא שיצטרכו לעקור ממקומם.

כמו בציונות הכללית התפתחה גם בציונות הדתית נטייה אל הקצוות, אלא שכאן לא גרם הדבר לפילוג גמור. הציונות הדתית ביקשה לראות עצמה כתשובה לאתגר שהתרבות המודרנית הציבה לפני שומרי־המצוות. הערכים של אירופה, שיצרו את הלאומיות החילונית, נתפסו כבלתי־מספיקים לעם אשר ללא דת יהפוך לגוף בלא נשמה. בנוסחה שנתקבלה בשורותיה, ארץ־ישראל לעם ישראל על־פי תורת ישראל, נתגלמה דחיית הנסיון להציג את הציונות כתנועה חילונית, ואם זאת בא לידי ביטוי יחס חיובי ליצירה הלאומית החדשה, על אף שכללה יסודות חילוניים רבים. רעיון שיבת־ציון הורחב אפוא כדי לכלול, בנוסף לשאיפה לחולל תמורה חיובית במעמדו המדיני של עם ישראל ובמבנה החברתי שלו, גם את הציפייה לשיבת המוני יהודים לתורה ולמצוות. ‘המזרחי’, ביטויה הפוליטי של הציונות דתית, לא היה נכון אפוא להסתפק ביצירת חברה חדשה בארץ־ישראל שכל ייחודה בשפה ובכמה מנהגים. עם זאת הסכים לשתף־פעולה עם חופשים כדי להגשים עמם את הציונות עד שתקום מדינת־היהודים ואז יוחל במאבק על אופיה הדתי. בשנות השלושים הסתמנה ב’מזרחי' מגמה אופוזיציונית חריפה נגד המדיניות הציונית, שנתפרשה כמתונה יתר על המידה ביחסיה עם בריטניה והערבים. נטייה זו גרמה לחילוקי־דיעות חריפים בתוך התנועה ועוררה ביקורת בתנועת ‘המזרחי’ בגרמניה, שנשארה נאמנה לעמדותיו של וייצמן כמו רוב הזרמים האחרים בציונות הגרמנית. ‘המזרחי’ בגרמניה התקרב אפוא מאוד ל’הפועל המזרחי', שנוסד בארץ־ישראל ב־1922 כמסגרת אוטונומית בתוך המפלגה, ואשר דגל בעבר בהרחבת הסוכנות יותר מאשר ‘המזרחי’ בגולה.¹⁷ ‘המזרחי’ בגרמניה ו’הפועל המזרחי' נטו להתקרב לתנועת־העבודה הציונית וכמו ‘התאחדות הציונים הכלליים’ דגלו גם בהתיישבות חקלאית קולקטיבית. הם זכו לייצוג קטן בקרב שמונים צירי ‘המזרחי’ בקונגרס הציוני העשרים.

מתמידים בביקורתם נגד הסוכנות נותרו רק הסיעה הקטנה של הראדיקאלים והמפלגה הרביזיוניסטית המתעצמת, ששאבו את עיקר כוחן מיהדות מזרח־אירופה. אולם הראדיקאלים שתמכו במדיניות־הפנים של וייצמן והיו קרובים לתנועת־העבודה, חדלו עד־מהרה להתקיים כסיעה עצמאית. עסקניהם הבולטים – רובם היו מקרב קבוצת המנהיגוּת של ציוני פולין – הצטרפו בתחילת שנות השלושים ל’התאחדות הציונים הכלליים', נעשו מקורבים לד"ר וייצמן ושותפים למדיניותה של ההנהלה. אופוזיציה לאומית־ראדיקאלית למדיניותו הרשמית נותרה אפוא ברית הצה"ר. היא חלקה בתקיפות על מדיניות העלייה וההתיישבות הציונית ונשאה את עיניה אל העלייה הרביעית האינדיבידואליסטית והעירונית ברובה כדגם חדש לעלייה ולהתיישבות. לדעתה, ההתרכזות בחקלאות והנסיונות הקולקטיביים הם מוֹתרות שאין לשאתם, פועל־יוצא של השקפה אליטארית כאילו הציונות תוגשם על־ידי יחידי־סגולה, בני־נוער אידיאליסטים שהכשירו עצמם למשימות לאומיות. דרך זו אטית, יקרה וסלקטיבית מטבעה. היא אינה מתאימה להשקפתם ולצרכיהם של ההמונים המבקשים לבוא לארץ־ישראל או צריכים לצאת ממקומם. אף־על־פי שהעלייה הבית"רית עצמה דגלה בהכשרה בגולה ובעבודה חקלאית בארץ, היתה עמדתה הרשמית של המפלגה כי בניין קיבוצים ומושבים קטנים, הקולטים מספר קטן של עולים ומחירם כבד עלול לפגוע בצורכי העלייה. כביכול, יצירת חברה חדשה חשובה יותר מפתרון מצוקת־היהודים, והאיכות – ערכה גדול מן הכמות. כחלופה למדיניות הציונית הרשמית הציע הצה"ר הנהגת ‘משטר קולוניזאטורי’ בחסותם של הבריטים, שניתן והכרח לשכנעם להנהיג לטובתם אדמיניסטראציה אוהדת, מותאמת לצרכים ציוניים. משטר זה יהיה חלק מברית בריטית־ציונית שתהא מושתתת על מצע צבאי, כפי שהיה בזמן מלחמת־העולם הראשונה, בזמן הקמתם של הגדודים העבריים. מנהיג הצה"ר, זאב ז’בוטינסקי (1940–1880), מיאן לקבל את גרסתם של רוב מנהיגי תנועת־העבודה כאילו אין התעוררות ערבית לאומית בארץ, ואשר ביכרו לדבר על אפנדים המסיתים פלאחים מסכנים, תעמולה דתית קנאית ואפילו הסתה אימפריאליסטית. למעשה, היה כמעט ראשון בקרב מנהיגי הציונות שהעריך כי צפויה התעוררות ערבית נמרצת נגד הציונות. הוא לא טרח להיכנס בוויכוח על הלגיטימיות של התנועה היריבה אלא הטיף להכשרת מכשיר הכוח שיעמיד את הערבים בפני ‘קיר ברזל’ יהודי.

בשנות השלושים עברה תשומת־לִבו של זאב ז’בוטינסקי משאלות ארץ־ישראליות לבעיות הגולה. יותר ויותר גרס כי הזמן דוחק לא רק משום שקצב העלייה אינו מספיק להדביק את הריבוי הטבעי הערבי ועל־כן אינו יכול לשמש בסיס ליצירת רוב; הוא חשש כי החיים בגולה מתערערים והולכים, וכי אם לא יימצא פתרון לצרת־היהודים עלול היאוש לסחוף את הגלויות. ז’בוטינסקי לא סבר אמנם שצפויה פוּרענות פיסית שתכלה את יהודי אירופה. אולם הוא חשד בהנהלה שאינה מעוניינת אן שאין בכוחה לתבוע מדינת־יהודים משני עברי־הירדן או לשמש אבן־שואבת להמונים. הוא נטל על עצמו את המשימה לעורר את הנוער היהודי ל’ציונות גדולה', להציב מטרות גדולות לסחיפת המונים.¹⁸ לאחר ששהה שנים רבות באופוזיציה פרש הצה"ר מן ההסתדרות הציונית וב־1935 ייסד את ‘ההסתדרות הציונית החדשה’, שנראתה לו מתאימה יותר לייצג את האינטרסים של המוני־היהודים. הצ"ח זכה בתחילה לאהדה גדולה בקרב בני־נוער ודלת־העם באירופה המזרחית שהתייראו מן האנטישמיות ושהתרעמו על קצב גידולו האטי של היישוב. אולם כוחם המספרי לא הסתיר את חולשתם הכלכלית והארגונית. נאמני הצ"ח לא נדרשו בדרך־כלל לשלם מס או להשתתף בפעילות מפלגתית, ואילו הצה"ר הארץ־ישראלי היה חלש ומבודד. התנועה הרביזיוניסטית נפגעה גם כאשר כמה עשרות עסקנים, שקשה היתה להם הפרישה מן ההסתדרות הציונית, הקימו בשנת 1933 את ‘מפלגת המדינה העברית’ שהטיפה לרעיונות רביזיוניסטיים בתוך הציונות המאורגנת. בקונגרס הציוני העשרים היתה מפלגה זו הקטנה שבסיעות. 9 ציריה ייצגו כמה אלפי קולות; רק מקצתם באו מארץ־ישראל.

המפנה בשנות השלושים    🔗

בשנות השלושים חל מפני בדברי־ימי־ישראל. באירופה – בה חיו כ־9.5 מיליוני יהודים (57 אחוזים) מתוך כלל 16.6 מיליוני היהודים בעולם – החלו קיבוצים גדולים לאבד מבטחונם ולהיות נתונים במצב של השפלה ורדיפות. המשבר הכלכלי שנמשך והלך באותן שנים ערער את מעמדם של מיליוני יהודים בארצות אירופה המזרחית והמרכזית. המשטרים במדינות הללו, בדרך־כלל שמרנים ולעתים גם פרו־פאשיסטים, עשו לחיזוק אומת־הרוב ולדחיקת רגלי המיעוטים בכלל והיהודים בפרט. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ב־1933, נקטו הללו מיד מדיניות אנטי־יהודית חריפה. הרדיפות, האפליה והלגיטימאציה שקיבלה תורת־הגזע בחוקי נירנברג 1935, בישרו את הנחשול האנטישמי המאורגן שפרץ גם מחוץ לגבולות גרמניה. שנאת־ישראל, שהיתה קיימת תמיד אף כי לעתים בצורה חבויה, הרימה ראשה. הסדרי־המיעוטים, שנקבעו במדינות החדשות באירופה לאחר מלחמת־העולם הראשונה, נתרוקנו מתוכנם. המוני יהודים שלא נתנו דעתם עד אז לארץ־ישראל בכלל ולעלייה בפרט, החלו מכירים בציונות כבגורם המציע דרך מתקבלת על הדעת לפתרון צרת־היהודים המחריפה.

בשנים 1937–1931 גדל היישוב היהודי מ־170,000 לכ־420,000, כלומר כשליש מן האוכלוסייה הכללית. יישוב זה היה עדיין מיעוט בארץ, אולם הוא היה מפותח ובעל פוטנציאל טכני וכלכלי גדול יותר משל הרוב הערבי. נוסדו עשרות יישובים חקלאיים ועירוניים, חלקם באזורי התיישבות חדשים כעמק־חפר ואגפים אחדים של עמק־יזרעאל ובית־שאן. כך הושגה לראשונה רציפות טריטוריאלית בין אזורי ההתיישבות היהודית במישור החוף, בעמקים, בגליל התחתון ובגליל המזרחי. במשק היהודי התרחשה תמורה סטרוקטוראלית עמוקה. לארץ עלו רבבות בעלי־הון ויזמים, טכנאים, פועלים מיומנים ו’אינטליגנציה עובדת'. העלייה היתה עירונית ברובה והתרכזה בעיקר בשלוש הערים הגדולות: תל־אביב, חיפה וירושלים. תל־אביב נעשתה כרך של 150,000 נפש. ההתפתחות העירונית היתה קשורה בהתפתחות התעשייה. מפעלים ותיקים גדלו והתרחבו, ולצדם נוסדו מאות רבות של מפעלים חדשים. ההון המושקע בתעשייה וייצור החשמל עלו באופן ניכּר בהשוואה לשנות העשרים.¹⁹ עלייתם של מלומדים וסטודנטים העלתה את רמת ההוראה והמחקר באוניברסיטה בירושלים ובטכניון בחיפה. בתל־אביב נוסדה תזמורת פילהרמונית, נתרבו הוצאות־ספרים ועיתונים. להישגי המפעל הציוני היתה השפעה חוזרת על תפוצות ישראל. משנה לשנה עלה מספר השוקלים את השקל הציוני והנרשמים לעלייה. היישוב היהודי המתעצם תפס מקום מרכזי בציונות. חלק הארי של ההנהלה הציונית ישב בירושלים וברוב המפלגות הציוניות כבשו הסניפים הארץ־ישראליים את המקום העיקרי. גם ברשימת הצירים לקונגרס העשרים היה מספר הנציגים הארץ־ישראלים כפול ממה שנתבקש משיעור המצביעים.

המפלגות היהודיות בעידן האנטישמי החדש    🔗

התעצמות כוחם של הציונות והיישוב עוררו השתאות ודאגה בקרב קבוצות וזרמים של היהודים אנטי־ציונים ואף לא־ציונים, שעדיין היה כוחם גדול מזה של הציונים, שלא יכלו להישאר שווי־נפש למשבר שפקד את תפוצות ישראל בעידן האנטישמי החדש. בשתי אסכולות־מחשבה, הליבראלית והמארקסיסטית על אגפיה הסוציאל־דימוקראטי והקומוניסטי, נעשה שימוש חוזר ונשנה בשלל טיעונים נגד הציונות. כך, למשל, טענו כלפיה שהיא אינה תשובה לאנטישמיות אלא השלמה עמה, מכיוון שהיא מדגישה את ייחודם של היהודים ודוחקת בהם ללכת לארץ־ישראל במקום להיאבק על זכויותיהם. הציונות תוארה כתורת יאוש. היהודים יצאו מן הגיטו להיות פזורים בעולם ובני־חורין, ואילו הציונות מבקשת להחזירם למצב של כפותים בתחום צר. רבים משוללי הציונות גינוה גם על אופיה האנאכרוניסטי כביכול, על שום מלחמתה בהתבוללות שתוארה על־ידם כתהליך אובייקטיבי. מכאן עלתה המסקנה שרצונם של יהודים להוסיף להתקיים כקבוצה לאומית מתבדלת עומד בניגוד למהלך ההיסטוריה. כל מאמץ לחזק קווי־ייחוד לאומיים נתפרש מנקודת־מבט זו כמעשה ריאקציוני. אנטי־ציונים רבים הוסיפו גם את הטענה כי התבדלות היהודים מגבירה את השנאה כלפיהם; לדעתם, צפויה סכנה ליהודים דווקא בשל הבלטת ייחודם.

בשנות השלושים היו הריפורמים הגורם העיקרי בתוך היהדות הליבראלית האנטי־ציונית, שהיתה חזקה מאוד בארצות המערב. אולם כוחם ירד במרכז הריפורמי הראשון, בגרמניה, שמספר יהודיה הצטמצם ממחצית המיליון ל־400,000 לאחר עליית הנאצים לשלטון. רבנים ריפורמים רבים עדיין טענו כי ליהודים יש מולדת במקומות־מושבם ואינם זקוקים לאחרת, וכי היהדות אינה לאום אלא דת. זו אינה יכולה, כמובן, להצמיח תנועה לאומית. כן מחו על צביונה החילוני של הציונות שאינו תואם, לדעתם, את אופיה של היהדות. נטיותיה הלאומיות של הציונות תוארו כפוגעות במהותה האוניברסלית של היהדות, ומגמותיה המדיניות כמכוּונות נגד תחושתה הרוחנית.

בגרמניה השפיעו רעיונות אלה על אלפי יהודים, אולם מספרם של הללו פחת בהשוואה לתקופה הטרום־נאצית. רבבות ריפורמים נטשו את האיבה לציונות שעדיין אִפיינה את עמדתם של רבנים אחדים, ומקצתם אף נעשו ציונים. בבריטניה, בה חיו יהודים בשיעור דומה לזה שבגרמניה, היה המצב שונה לחלוטין. כוחם של הציונים ושל הלא־ציונים היה גדול מזה שבגרמניה, ואילו מעמד האנטי־ציונים בה היה רופף. השפעת הגותו הדתית והפוליטית של קלוד מונטיפיורי (1938–1858), האיש שביטא בעוקצנות ובכישרון את רוב הטענות של המחנה הליבראלי־הריפורמי נגד הציונות, היתה זעומה מלכתחילה. אלפים מעטים בלבד סברו כמוהו, שהדת היהודית תהיה הסלע שעליו תתנפץ הלאומיות היהודית הכוזבת.²⁰ שומעים רבים יותר לדיעות אלו ואחרות היו בארצות־הברית. ב־1937 כבר מנו יהודי אמריקה חמישה מיליונים, והם היו לכוח עיקרי בין הקיבוצים היהודיים בעולם. בשני הזרמים הדתיים הגדולים, האורתודוקסי והשמרני, נטו חברים רבים לציונות, אף כי ציונות בלתי־מחייבת שהיתה קרובה אמנם להשקפתו של הרצל יותר מלדיעותיו של אחד־העם, אולם לא הכירה בארצות־הברית כבגולה וטענה שרעיונותיה של הציונות המדינית תקיפים לגבי העולם הישן בלבד, שרק בו קיימת אנטישמיות מסוכנת ששורשיה בעבר הרחוק, בתקופה שקדמה לתקומתה של אמריקה. ציונים אלה לא הכחישו כי גם בארצם קיימת אנטישמיות או עתידה להיות. אולם הם היו משוכנעים כי אנטישמיות כזו תהא חלשה ורק תתרום לחיזוק יהדותם. השמרנים, שתפסו עמדת־ביניים בין החרדים לריפורמים, היו קרובים מלכתחילה לתפיסה לאומית־ציונית יותר מכל זרם דתי אחר ביהדות, אף כי הציונות לא ביטאה כמובן את כל השקפתם. אולם רק כמה רבבות שהיו קשורים לבתי־הכנסת של שני הזרמים השתייכו בפועל להסתדרויות ציוניות.²¹ בציונות תמכו גם אלפי הנוהים אחר הוגה־הדיעות הציוני מרדכי מנחם קפלן (1881־ ), מייסד הזרם הריקונסטרוקציוניסטי. הוא יצר את הקירבה הרבה ביותר שבין זרם דתי יהודי, שראה בדת ישראל ביטוי נעלה של גניוס תרבותי יהודי וערכים אנושיים, לבין הציונות החילונית כצירוף של לאומיות והומאניזם יהודי. לעומת זאת, גרמה הציונות שהקהילה הריפורמית הוותיקה והמבוססת תהא נתונה בוויכוח פנימי עמוק. רבבות מקרב מאות־אלפי היהודים שנטו לריפורמה החזיקו עדיין בהשקפות האנטי־ציוניות, שהובאו מגרמניה על־ידי המהגרים היהודים בני המאה הי"ט. אולם למן תחילת המאה העשרים, ובעיקר לאחר כינון המנדט מזה ועליית הנאציזם מזה, התחולל בקרבם תהליך של מעבר מעמדה אנטי־ציונית לעמדה לא־ציונית, ואפילו נייטראלית כלפי הציונות.²² התפתחות זו נבעה, כמובן, מהרעת מצבם של יהודי אירופה ומחיזוק מעמדה הבינלאומי של הציונות, שלא נראתה עוד כתנועה אוטופיסטית. אולם היה כאן מימד נוסף, עמוק יותר. היא הושפעה גם מהישגי המפעל הציוני בארץ־ישראל ומן הנסיונות, המוצלחים בחלקם, ליצור חברה חדשה. דווקא הנטייה לעמדה דתית בנוסח ריפורמי, ובמידה מסוימת גם ריקונסטרוקציוניסטי ושמרני, עוררה לעתים כמיהה לחיים יהודיים, שגם אם לא יהיו לאומיים במובן שהתקבל בעמים שזכו לעצמאות פוליטית, יהיו הללו מושתתים על זיקה לאמונה רחבה אך לא דווקא לקיום מצוות במשמעותם האורתודוקסית. מקרב חוגים אלה באו רבים משותפיה הלא־ציונים של הסוכנות היהודית. ריפורמים אחדים אף החלו תופסים עמדות־הנהגה בכירות בקרב הציונות האמריקאית, תופעה שלא היתה ידועה באירופה.

השמאל היהודי האנטי־ציוני היה משוכנע כי הבעיה היהודית היא מעמדית ביסודה, וכי תיפתר מאליה עם היעלמות הקאפיטאליזם ונצחון הסוציאליזם. השמאל תיאר את הציונות כתנועה בורגנית, המבקשת מוצא לעצמה ורווחים בטריטוריה משלה. משום כך היא מסנוורת את ההמונים היהודים במליצות לאומיות ריקות מתוכן. אלפי פעילים יהודים במפלגות סוציאל־דימוקראטיות באירופה, וכן רבבות חברים יהודים במפלגות קומוניסטיות באירופה, אמריקה, וכמה מאות בארץ־ישראל גילו כלפי הציונות עמדה נוקשה יותר מזו של הליבראלים האנטי־ציונים. לא כולם התכחשו לעניינים יהודיים; היו בתוכם שטענו, למשל, כי בברית־המועצות יימצא פתרון לבעיה היהודית.²³ אולם בדרך־כלל הם האשימו את הציונות על שהיא לוכדת ברשתה יהודים רבים המתפתים לסיסמאותיה, וכך מונעת מהם לרתום עצמם למשימה החשובה באמת – הצטרפות למאבק נגד משטרים בורגניים ופאשיסטיים ובעד חברה חדשה, אַל־מעמדית, שבה ייפתרו בעיות העולם. השמאל היהודי האנטי־ציוני, על כל האסכולות וזרמי־המחשבה שבו, הלך בעקבות ליבראלים יהודים אנטי־ציונים, שהיו ראשונים לטעון כי ארץ־ישראל מיושבת בצפיפות על־ידי ערבים המתנגדים לחדירתם של זרים. על כך הוסיף גם האשמה שהציונים משתפים פעולה עם האימפריאליזם כדי לדכא את הערבים. כשם שהריפורמים האנטי־ציונים לא שינו טענתם נגד אופיה החילוני כביכול של הציונות, על אף קיומה של מפלגה ציונית דתית, כך לא שעה גם השמאל האנטי־ציוני לטענותיהן של מפלגות הפועלים הציוניות כי ניתן להגשים את הציונות בדרכי־שלום. אף זלזל בטענה כי בארץ־ישראל קמה חברה חדשה, פרודוקטיבית, וכי התנועה הקיבוצית ומשק הפועלים יש בהם כדי לשַמש דגם ליצירת חברה סוציאליסטית.

השמאל האינטלקטואלי היהודי,²⁴ שצמח על אדמת גרמיה, לא רצה בהיעלמותם של היהודים. הוא ביקש לשמור על קיום הגולה, כדי שזו תוכל להשפיע על האנושות כולה ברוח של אחווה ושלום. שמאל זה לא זלזל בהישגיו החברתיים של היישוב, לעתים אף היה גאה בתנועה הקיבוצית, אולם הוא לא האמין שניתן להגשים את הציונות בלא דיכוי הערבים. הוא שלל את האידיאולוגיה הציונית כסתגרנית, מכיוון שחשש שמא היא תתרכז בענייניו של העם היהודי בלבד, וכך תגרום לו שיפנה עורפו לבעיות העולם. השמאל האינטלקטואלי היה משוכנע כי מוטב יהיה אם מרצם וכשרונם של האינטליגנציה ושל הנוער היהודי יירתמו למלחמת־חורמה באנטישמיות ובפאשיזם. עמדה זו לא נשתנתה גם ב־1937, לאחר שהורע מאוד מצבם של יהודי גרמניה ורבים מהם נאלצו לעוזבה. באותה שנה היו מאות אינטלקטואלים יהודים שמאליים נפוצים באירופה בבקשם מִקלט מאימת הנאציזם; הם הקפידו על קשרים ביניהם ועל קיומם של כתבי־עת שנתנו ביטוי להשקפותיהם, וראו אור בפראג, בפאריס ובאמשטרדאם.

ואילו בפולין, בת 3.5 מיליוני היהודים, היה המצב שונה מעיקרו. כאן היה קיבוץ יהודי שוקק חיים, שמנה יותר מעשרה אחוזים מן האוכלוסייה הכללית. בקרב היהודים התנהלה מלחמה קשה בין זרמים פוליטיים ומפלגות, שדיברו בנפרד אל לִבם של מאות־אלפי יהודים. הסוציאליזם בפולין השפיע על מספר גדול יותר של יהודים מאשר בכל ארץ אחרת, להוציא ברית־המועצות; ניתן לומר שכוח־השפעתו היה שווה לזה של הציונות, ולעתים אף עלה עליה. השקפה לאומית, שונה בתכלית מזו של האינטלקטואלים היהודים בגרמניה, ועמדה סוציאליסטית מתונה יותר היתה למבקשי הטריטוריות. גם בתקופת השיא של נטיית יהודים לפתרון הטריטוריאליסטי, בתחילת המאה, היו הסוציאליסטים חלק חשוב בתנועה זו. בשנות השלושים היו רובם ככולם סוציאליסטים, דוברי יידיש. אולם שלא כבעבר היו עתה איבר מדולדל בתנועה הלאומית היהודית. ב־1935 נועדו כמה עסקנים טריטוריאליסטים בבירת בריטניה וייסדו את ‘ליגת פרילאנד’. מאות תומכיה ישבו בלונדון, בפאריס, ובעיקר בווארשה, ואליהם הגיעו גם טריטוריאליסטים אחדים מרוסיה לאחר המהפכה הבולשביקית.²⁵ הטריטוריאליסטים לא נאבקו כמעט עם הרעיון הציוני. גם הם הזהירו מפני ההתבוללות והרדיפות הצפויות ליהודים, אולם התקשו להאמין כי המוני יהודים יוכלו למצוא מקומם בארץ־ישראל הקטנה, הצחיחה והמיושבת בחלקה על־ידי אוכלוסייה המתנגדת לבואם. הטריטוריאליסטים לא ייעדו ליהודים שום ייעוד אוניברסאלי. כיהודים לאומיים וכסוציאליסטים הם היו משוכנעים שאין פתרון לבעיה היהודית אלא בדרך של מציאת טריטוריה ריקה מאדם, שבה יימצא מִקלט למיליוני יהודים.

השקפתו של ‘הבונד’, זו ההסתדרות הכללית של הפועלים היהודים, היתה אחרת לחלוטין. ‘הבונד’, ביקש לתרום תרומה יהודית לתנועה המהפכנית ולהבטיח בתחומיה את הדברים שנראו בעיניו חיוניים לאינטרסים של הפועלים היהודים. האידיאולוגיה שלו לא ראתה במצבם הגלותי של היהודים תופעה בלתי־נורמאלית שיש לשאוף לשנותה. ‘הבונד’ לא חשש מפני סכנת התבוללות, אלא ראה בה תהליך היסטורי אובייקטיבי, שאין לעודדו או לזרזו על־ידי מדיניות מכוּונת. אולם ‘הבונד’ שפעל בקרב העמלים היהודים גם הושפע מהם ומאורח חייהם, וכך הורחבה משנתו בתחילת המאה העשרים ונכללו בה גם יסודות לאומיים.²⁶ בין שתי מלחמות העולם היה ‘הבונד’ הפולני, שנותק ממרכזיו ברוסיה שנשברו לאחר המהפכה או שנעשו קומוניסטים, ניצב בראש המאבק נגד האנטישמיות ובעד זכויות היהודים. משום כך זכה לאהדה ניכרת בלב דלת־העם ושכבות־המצוקה היהודיות.²⁷ הללו קיבלו את טענתו הפולמוסית כי הציונות מפנה עורף למאבק למען זכויות היהודים וכי ארץ־ישראל נבנית מחורבנה של הגולה. לדעת ‘הבונד’, הציונות היא יותר מחלום בטלני או הרפתקה מסוכנת, כפי שגרסו הטריטוריאליסטים, שכּן היא מתעלמת מצרכיהם החברתיים של ההמונים, מתכחשת למלחמת־המעמדות ברחוב היהודי ומשליכה יהבה על ממשלה בורגנית אימפריאליסטית. לעומתה ביכר ‘הבונד’ השגת זכויות אוטונומיות במקומות־מושבם של היהודים. כך התקרב להשקפותיו של ההיסטוריון הנודע שמעון דובנוב (1941–1860).

שנת 1897 לא היתה רק השנה שבה נולדו הציונות המדינית ואויבה העיקש ‘הבונד’. בשנה זו החל גם דובנוב מפתח את השקפתו על אוטונומיה לאומית־תרבותית כדרך לפתרון הבעיה היהודית.²⁸ ייחודה של גישתו בהסתכלותו ההיסטורית כיהודי לאומי. לדעתו, הציונות תיארה את הגולה בשלילה, והיא ניזונה מהנחה מוטעית שלפיה העם היהודי אינו עַם שלם ותרבותו לקויה ומשום כך היא מבקשת טריטוריה לאומית ושפה לאומית. דובנוב היה משוכנע כי חיפוש זה מיותר. לדעתו, היהודים נהנים מתרבות עשירה ואינם זקוקים לארץ משלהם. דובנוב ראה במצבו הגלותי של עם ישראל סימן של התקדמות חברתית, שתשפיע על העולם כולו. לפי תפיסה זו, נזקקו עמי העבר לשלבים ראשונים של קירבת דם וגזע, ולאחר־מכן גם לקירבת טריטוריה ומדינה. ואולם עם העתיד אינו זקוק לשותפות קרקע ושלטון, כי אם לרצון־קיום ויכולת לפתח חיי־תרבות. להשקפה עיונית זו הצטרפה לעתים גם נעימה אחרת: הגולה היא הכרח חיצוני, שאי־אפשר להתעלם ממנו אלא להשלים עמו. ליהודים אין כוח לחפש טריטוריה חדשה, ועליהם למצוא דרך שתאפשר להם לשמור על קיומם הלאומי במסגרת אקס־טריטוריאלית, לא־מדינית. הם יוכלו לחיות בכמה מרכזים, לרבות ארץ־ישראל, אולם ליישוב בה לא תהיה שום עליונות על מרכזים אחרים.

השקפתו של דובנוב נולדה בטרם התמוטטה הקיסרות הרוסית הגדולה, בה חיו חמישה מיליוני יהודים, רובם דוברי יידיש ובעלי זיקה עמוקה ליהדות. בחבלי המערב והדרום של קיסרות זו, ב’תחום המושב', הם היו מיעוט גדול ולעתים גם רוב, ומגעם עם שכניהם הגויים היה רופף מאוד. במחצית השנייה של שנות השלושים כבר לא היתה האווירה נוחה לקיומה של השקפה זו. שוב לא היה דובנוב בטוח בהשקפותיו על עתיד הגולה והחל לגלות אהדה למפעל הארץ־ישראלי, אף כי לא נעשה ציוני. כינונה של ברית־המועצות הועיד ליהודים בה גורל אחר – שותפות עם החברה הסובבת, מוביליות חברתית והתבוללות. לרבים משני מיליוני היהודים, שבעבר היו יסוד־מוסד ללאומיות היהודית החדשה ולציונות, נמנעה מהם האפשרות לשמור על קשריהם עם שאר קיבוצי היהודים. חמשת מיליוני היהודים בפולין, ברומניה, בהונגריה ובמדינות הבאלטיות סבלו, כאמור, מרדיפות ומהשפלה והיו עדים להתמוטטות הסדרי המיעוטים. אבל קודם שהתעצמה האנטישמיות המאורגנת באירופה המזרחית, היתה תכניתו של דובנוב יסוד למדיניותה של ה’פאלקס־פארטיי', מפלגה יהודית קטנה בפולין וכן באוקראינה עד שנכבשה זו על־ידי הסובייטים, שצברה כוח רב בשלהי מלחמת־העולם הראשונה. תומכיה באו בדרך־כלל מקרב שכבות עממיות דוברות יידיש, שמיאנו לתמוך ב’בונד' הפרוליטארי, ותבעו השגת אוטונומיה וזכויות במדינות החדשות שקמו ונוצרו על חורבות הקיסרות הרוסית.²⁹ אולם בשנות השלושים איבדה מפלגה זו ממשקלה לטובת הציונות מזה ו’הבונד' מזה, וכוחה עמד לה רק לצורך התנגדות לציונות והתפלמסות עמה.

אם היה ‘הבונד’ אגפו השמאלי של הציבור העממי הגדול במזרח־אירופה דובר יידיש, וה’פאלקס־פארטיי' מרכזו, הרי ‘אגודת ישראל’ ניצבה באגפו הימני. ההתנגדות לציונות מצד מחנה האורתודוקסיה היהודית המאורגנת ב’אגודת ישראל' נבעה ממערכת שונה לגמרי של מושגים וערכים. מחנה זה לא התכחש, כמובן, לקשר ההדוק שבין היהודים וארץ־ישראל, ובניגוד לשמאל היהודי ולמקצת מן הליבראלים האנטי־ציונים הוא לא שלל את השלטון המנדטורי ואת קשרי היהודים עמו. האורתודוקסיה גינתה את אופיה החילוני של הציונות, והטיחה כלפיה שהיא דוחקת את הקץ ועל כן עלולה היא להרחיק את הגאולה ולא לקרבה.

אף כי ‘אגודת ישראל’ הכירה ב’מועצת גדולי התורה', שהיתה מורכבת מרבנים ואדמו"רים ידועי־שֵם, חברי המפלגה, נסתמנו ניגודים עמוקים בין שלוש קבוצות שונות בתוכה שהיו המחנה האגודאי על רבבות חבריו ומאות אלפי אוהדיו. העמדה הקיצונית ביותר היתה נחלתם של אלפי חרדים בהונגריה ובחבלים שהיו קשורים בה בעבר: סלובאקיה וטראנסילבניה. הם שללו כל קשר לתרבות חילונית והתנגדו לשיתוף־פעולה עם חופשים. הם היו תומכיו העיקריים של היישוב היהודי הישן בירושלים, שמקצת מבניו היו ממוצא הונגרי, והתנגדו בחריפות למפעל הציוני. מן העבר השני עמדו רבים מקרב הרבנים והאדמו"רים ותומכיהם בפולין, ברומניה ובארצות הבאלטיות. הללו אורח־חייהם היה דומה, אלא שתהליך עירנותם לנעשה בקרב גורמים יהודים אחרים היה מהיר ורגיש יותר. גם הם שללו את הציונות, אולם היו נכונים לשתף־פעולה עמה ועם חוגים יהודים אחרים במאבק למען זכויות היהודים ונגד האנטישמיות. עמדה אחרת היתה לאורתודוקסיה הגרמנית החדשה מיסודו של ר' שמשון רפאל הירש (1888–1808) מתנגדה חריף־הביטוי של הלאומיות היהודית המודרנית. חרדים מאסכולה זו נאלצו להתמודד כבני־אדם וכאזרחים עם שאלות שהתעוררו בחברה שבה היו מעורים הרבה יותר מכפי שהיו החרדים במזרח־אירופה. אך מצד אחר הנכונות לשתף־פעולה עם ציונים היתה מועטת יותר משל החרדים במזרח־אירופה, אולי משום שלעת התעוררותם בשלהי המאה הי"ט דומה היה עליהם שיהודי גרמניה כבר זכו בשיווי־זכויות מלא. מאסכולה זו יצאה היוזמה לאַחד את מחנה החרדים, למעשה נגד הציונות בכלל והציונות הדתית בפרט. ר' יעקב רוזנהיים (1965–1870), מייסד האגודה, נשיאה ומתווה־דרכה, ראה ב’אגודת ישראל' צורה מודרנית של ארגון כלל ישראל הקדום.³⁰ כל ימיו התאמץ להבחין בין מצוות ישיבת הארץ, המחייבת כל יהודי לדור בארץ־אבותיו, לבין מצוות יישוב הארץ, המבקשת להכשירה להתיישבות. השקפתו, שהיתה מקובלת בחוגי החרדים, לא חִייבה עלייה בכל מקרה של חשש מהיעדר ביטחון או היעדר פרנסה או יכולת ללמוד תורה. מפלגתו לא עודדה עלייה, גם לא הכינה תכניות־פעולה בקרב העולים האגודאים, שבאו לארץ־ישראל לעתים בעת צרה ליהודי אירופה. רוזנהיים, שהיגר לבריטניה לאחר עליית הנאצים לשלטון, היה סמוך ובטוח כי מפרש נאמן הוא של השקפות מורו, שמשון רפאל הירש. מתוך כך דחה את דיעותיו של חברו ויריבו, ד"ר יצחק ברייער (1946–1883), בנו של אחד מחשובי הרבנים של האורתודוקסיה החדשה ונכדו של הירש. לעומת זאת, ברייער, שהיה הוגה־הדיעות של האורתודוקסיה החדשה לאחר מותו של סבו, עלה לארץ־ישראל. הוא לא ויתר על השקפתו האנטי־ציונית. לדעתו, הציונות מבקשת לכונן מדינה לאומית ככל הגויים, ואם אמנן מטרה זו תושג עלולה הדת להינתק מן המסגרת הלאומית, כלומר להיות עניינו של הפרט. ברייער יותר משחשש מפני הציונות כתופעה המסכנת את קיום היהדות חשש מפני כוח־חיוניותה הסוחף. הוא תבע מן האגודה כיוון ארץ־ישראלי שיעניק לה יכולת להתייצב בגלוי נגד האתגר שהציבה הציונות לפני היהדות החרדית.³¹

ההכרה העצמית בנחיתות כוחה של האורתודוקסיה בארץ־ישראל והמגע עם היישוב הישן הקופא על שמריו שכנעו את העולים האגודאים מפולין ומגרמניה, ואת הקבוצות הקטנות של החלוצים שהתלכדו ב’פועלי אגודת ישראל', שתנועתם תהיה תנועת־נפל אם לא תיטול על עצמה את חיזוק העלייה ואת הגברת המעורבות בנעשה בארץ. במידת־מה מצאו הללו אוזן קשבת בקרב קבוצת מנהיגים ביישוב הישן, שאמנם הכירה בחולשת השפעתה. ב־1935 חלו שינויים במוסדות ‘האגודה’ כדי להתאימם למציאות החדשה.³² מִפנה זה קירב מעט את מנהיגוּת העדה החרדית בירושלים למוסדות היישוב החדש, אולם מצד אחר עורר מחאה מצד קבוצת תלמידי־ישיבה אדוקים בירושלים. קבוצה זו פרשה באותה שנה ממוסדות העדה, יסדה את ‘חברת חיים’ ואסרה מלחמה על הציונים ועל ‘האגודה’, שנראתה להם מתונה מדי ונעדרת רוח־קרב.

הלחץ הערבי וועדת־החקירה המלכותית    🔗

עם התפתחותו והתעצמותו של הבית הלאומי בשנות השלושים הועתק מרכז־הכובד בציונות אל הפעולה המדינית. גרמו לכך ההרעה שחלה במצבם של יהודי אירופה והמשבר שפקד את המדיניות הבריטית במזרח־התיכון.

הדימויים הראשונים של בריטניה, כפי שנצטיירו בעיני הציונות וכמה זרמים יהודים אחרים, היו של מעצמה קיסרית ראשונה־במעלה, שיש בכוחה להשפיע על עתיד ארץ־ישראל והעם היהודי. ההסתדרות הציונית קשרה עצמה למערכת אנגלוצנטרית, ומשהוקמה ‘הברית’ הציונית־הבריטית במלחמת־העולם הראשונה היו המנהידים הציונים מבקשים כי תימשך זו תקופה ארוכה מאוד. מסגרת המנדט נראתה חיונית לעניינם כלפי חוץ וכלפי פנים. השלטון הבריטי, שניצב חוצץ בין היישוב לבין הרוב הערבי, היה מסגרת שבתוכה ניתן לציונים להתגבר על הסתירות הפנימיות בהשקפותיהם ולטשטש את חילוקי־הדיעות ששררו ביניהם בעניין בירור מטרתם הסופית בארץ־ישראל ועמדתם כלפי הערבים.

בסתיו 1935 הורע המצב הכלכלי בארץ, וגבר לחצם של הערבים על הממשלה לנעול את שערי־הארץ לעלייה יהודית. ההתקפה האיטלקית על חבש גילתה את אוזלת־ידם של בריטניה ושל חבר־הלאומים. חוגים ערביים רחבים, מודאגים מתוקפנותה של איטליה שכבר נודעה במעשי־טירור נגד הערבים בקירנאיקה, התריעו על הסכנה שהתקפתה של מעצמה גדולה נגד מדינה לא־אירופית נטולת־מגן עלולה לשַמש אות ומופת למעשי־תוקפנות נוספים.³³ הם ציפו לתגובה בריטית חריפה, אבל משזו בוששה לבוא גברה התרעומת נגד בריטניה ונתחזקה ההכרה בחולשתה ובצִדה הנטייה אל איטליה הפאשיסטית דווקא ואל גרמניה הנאצית שנראו מעוניינות לסייע לערבים להרחיק את בריטניה וצרפת מן המזרח־התיכון. בלחצם של ערביי ארץ־ישראל נטתה ממשלת המנדט בסוף אותה שנה להיעתר לתביעותיה של משלחת ערבית רשמית, שדרשה את הפסקת העלייה והעברת קרקעות לידי יהודים ואת כינונם של מוסדות שלטון עצמי, בעלי רוב ערבי. תביעות אלו נרשמו במהרה על דגלה של תנועת ההתעוררות האנטי־בריטית, שהכריזה באפריל 1936 על שביתה כללית ועל התקוממות מזוּינת, שנמשכה ימים רבים. שאלת ארץ־ישראל ביקשה פתרון חדש.

כבר בשנות השלושים המוקדמות החלו מנהיגים ציונים לחשוש מפני הבאות. בשים לב ליתרונם הגדול של הערבים, מה עשוי למנוע בעדם מלהשתמש בכוח ובלחץ? אולם הישגי צמיחתו והתפתחותו של היישוב הדחיקו מעט את החששות. כאשר פרצו המהומות, שבהן נהרגו ונפצעו מאות יהודים, סברו מוסדות היישוב וההסתדרות הציונית כי שומה עליהם לסייע לבריטניה למנוע את התפוררותו של המנדט. הם היו משוכנעים כי משטר זה יסכון לניהולה של הארץ ולהמשך צמיחת הבית הלאומי אם אמנם בריטניה תתייצב מאחוריו. אולם הלחץ הערבי גרם כי כמה אישים ציונים וכן פקידים בריטים אחדים החלו נותנים דעתם לאפשרות של פתרון שאלת ארץ־ישראל על־ידי הפרדה בין שתי הקבוצות הלאומיות שבארץ. מתחילה לא סברו בעלי ההצעות כי יש להפריד לחלוטין בין יהודים וערבים, או כי יש לשים קץ למנדט. הם נטו בדרך־כלל לפתרון־ביניים, שכינוהו בשם הסדר קאנטונאלי. לפי הסדר זה, היישוב היהודי יוכל להתפתח ולגדול באזורים שבהם היה רוב יהודי, או שניתן להשיגו בתוך זמן הנראה לעין, אבל יהודים לא יורשו להשתקע באזורים בעלי רוב ערבי; הללו יזכו להתפתחות נפרדת ואוטונומית. הבריטים ימשיכו לשלוט בירושלים ובכמה מקומות־קדושים ומאחזים אסטראטגיים. אולם הצעות אלו נעדרו עדיין חשיבות פוליטית, הן לא הובאו לדיון במוסד יהודי או ציוני, וממילא לא ניתנה להן הסכמה. ממשלת בריטניה עצמה לא סברה שיש ממש ברעיון הקאנטוניזאציה, אף־על־פי שכמה מפקידיה נטו לו ואף עשו לפרסומו. במסיבות אלו גרמה ועדת־החקירה המלכותית, בתחילת 1937, למִפנה חשוב בפרשת חיפושי־הדרך לפתרון שאלת ארץ־ישראל.³⁴ ידיעות על כוונת הממשלה לשגרה לארץ־ישראל כבר נפוצו באביב 1936, קודם שפרצה השביתה הכללית, ולאחר שהסתמנו סימנים ראשונים למתיחות חריפה בקרב הערבים. אולם הוועדה הגיעה לארץ רק בסתיו 1936, לאחר שהערבים הפסיקו את השביתה הכללית ואת מעשי־האלימות. לאחר שנשאה־ונתנה עם ראשי האדמיניסטראציה בארץ וחקרה את עמדות הצדדים, הגיע הוועדה לכלל הערכה כי המנדט איבד מערכו וכי יש להמירו בפתרון מדיני שיעניק בנפרד, ליהודים ולערבים, ריבונות בתחומיהם. מגמות אלו של הוועדה הן שגרמו לפולמוס־החלוקה החריף שהתלקח בעם היהודי ובציונות, פולמוס שהוא נושא דיוננו.

 

פרק ראשון: מדינה    🔗

א. שקיעתו של מנדט    🔗

בשבוע השני של ינואר 1937 יצא ד"ר וייצמן לפקוח את עיניהם של חברי ההנהלה הציונית ושל חברי הוועד הפועל הציוני בירושלים להבין את המשבר הפוקד את המנדט ולהכיר את הדרך למוצא. לאחר שמסר עדוּת ממושכת בדלתיים־סגורות לפני הוועדה המלכותית, התרשם כי זו מעריכה שהמנדט לא יסכון לניהולה התקין של הארץ בתנאים שנוצרו לאחר שפרצה ההתקוממות הערבית האנטי־ציונית והאנטי־בריטית. חבריה הגיעו לכלל מסקנה שהבית הלאומי כבר קיים וכי היישוב בשל לריבונות בתחומיו הטריטוריאליים. וייצמן סיפר כי חבר ועדה בולט אמר לו שחלוקה כלשהי כבר נוצרה למעשה והיא מתקיימת מכוח מציאוּתן של שתי חברות לאומיות, הנבדלות זו מזו ברמת־חייהן, בתרבותן ובמטרותיהן הפוליטיות. עתה יש להעמיק הפרדה זו על־ידי יצירת מבנה מדיני חדש שיתבסס עליה ויחזקה. ה’עצמות' (כלומר ההרים) יימסרו לערבים וה’בשׂר' (מישור־החוף והעמקים) – ליהודים. וייצמן מסר כי השיב לחברי־הוועדה שאינו יכול להתחייב לרעיון קודם שבחן אותו ונועץ בחבריו. הוא לא סיפר כי לאמיתו של דבר בחן את שאלת־החלוקה מזה שנים אחדות וכי רעיון זה לא הפתיע אותו גם במסיבות החדשות, מכיוון שהועלה בשיחותיו עם גורמים בריטיים חשובים מזה חודשים רבים.³⁵

וייצמן חדל לשַמש מבשר השיתוף הציוני־הבריטי ונפנה אל התפקיד, העגום אך הצפוי, של הנמקת כשלונו של המנדט. ראשון היה מבין מנהיגי ההסתדרות הציונית שהודה, בתקופה שלאחר פרוץ המהומות בארץ־ישראל באביב 1936, בפגמיה של המדיניות המסורתית ובצורך לחולל שינוי במדיניות הציונית. הדגש שהדגיש את היוזמה הבריטית בניהול השיחה עמו היה מאמץ מחושב ליצור מרחב־תמרון לפעולותיו. בהציגו השקפות שהיו מקובלות עליו כאילו מקורן בוועדה, העלה וייצמן לראשונה טיעונים שעתיד לפתחם במהרה, בבואו לשכנע את התנועה הציונית לתמוך במאמציו למען הקמת מדינת־יהודים קטנה בחלקי ארץ־ישראל. יותר מכל חשש מפני סערה העלולה לפרוץ בתנועה הציונית וביישוב אם יתעורר בקירבם הרושם כי ממנו יצא רעיון־החלוקה. כן רצה למנוע טענה אפשרית מצד מתנגדי ההנהלה כאילו ידע על כוונותיה של הוועדה קודם שפרסמה זו את המלצותיה, בלי שנאבק עמן. וייצמן היה מודאג שמא פרסום רעיון־החלוקה ביוזמה ציונית לא זו בלבד שיפלג את ההסתדרות הציונית, אלא גם יביא לדחייתו על הסף על־ידי הערבים; הללו יראו בכך מזימה המכוּונת ליטול מהם את זכויותיהם ולהשליט את היהודים על הארץ. נשקפה גם הסכנה שהערבים יפרשו רצון ונכונות לפשרה כאות לחולשת הציונים והם יבקשו לנצל חולשה זו ולהפעיל לחץ על הממשלה. סכנה אחרת היתה צפויה מכיוון הוועדה עצמה. אם תבחין זו בסימני קורת־רוח בקרב הציונים, עלולה היא להציע תכנית גרועה יותר מנקודת־מבט ציונית. וייצמן ביקש אפוא להניע את חברי הוועדה המלכותית לגבש תכנית־חלוקה העשויה להתקבל על דעת הציונים. ‘חזית־חוץ’ היתה צד עיקרי באסטראטגיה שלו בשלב זה של עבודת הוועדה, ואילו ‘חזית־הפנים’ היתה חשובה רק לשם מניעת הטרדה מבית, ולפיכך היתה פעולתו בתחום זה מקוטעת עדיין ולא עזת־רושם.

בו־ביום ניסה וייצמן לרכוש את תמיכתם של חברי־הנהלה בכירים ומנהיגי הגדולה במפלגות היישוב, כדי שיסייעו למאמציו. דוד בן־גוריון (1973–1886), יושב־ראש ההנהלה, ומשה שרתוק (1965–1894), ראש המחלקה־המדינית, היו ראשונים להבחין, בעקבות וייצמן והוועדה, בין תכנית לחלוקה מדינית, המעניקה ליישוב ריבונות מלאה והמפרידה לחלוטין בין שתי הקבוצות הלאומיות שבארץ, לבין ההצעות הקאנטונאליות. בדבריו לפני פורום מצומצם כעבור חצי שנה, נתן שרתוק הסבר משלו על השקפות השניים. הוא מסר שכאשר וייצמן דיווח על מגעיו עם הוועדה ‘התלהב’ בן־גוריון מהרעיון, ואילו לו לשרתוק היו ‘ספקות קשים’.³⁶ אולם הוא לא חלק על הדרך שהתווה וייצמן ואף פעל רבות להצלחתה. התאפקותו של שרתוק והתלהבותו של בן־גוריון עודדו את וייצמן להמשיך בפעולתו.

גילוייו הראשונים של הפולמוס שעתיד לפרוץ במהרה באו לידי ביטוי כעבור יומיים, בישיבת ההנהלה הציונית ב־10 בינואר 1937. מנחם אוסישקין (1863־1941), נשיא הקרן־הקיימת־לישראל, מן הדמויות הבולטות בציונות מאז תנועת חיבת־ציון בשלהי המאה הי"ט, היה ראשון למגיבים. אוסישקין, שכבר ידע פרטים אחדים על המגעים, תבע כי ההנהלה תפרסם הודעה רשמית הדוחה את רעיון־החלוקה מכל־וכל. מכיוון שכל מידע היה מצומצם ומוגבל, נשאה הביקורת שלו אופי של נרגנות; הוא התרעם על מהלכיו של וייצמן ובעיקר על הערפל האופף אותם. אוסישקין טרם הבחין בתמורה המחשבתית שהתרחשה בעמדת הצדדים. משום כך כיוון דבריו נגד ההצעות הקאנטונאליות שהועלו טרם באה הוועדה המלכותית לירושלים. שרתוק, שאף הוא שלל הצעות אלו, לא הקל עליו את ההבחנה בין חלוקה לקאנטוניזאציה. הוא טען כי הוועדה יודעת יפה שלא ניתן להציע מתווה גבולות שיפריד את כל היהודים ואדמותיהם מכל הערבים ואדמותיהם וכי כאשר וייצמן אמר לוועדה שאינו יודע מה זו קאנטוניזאציה הראו לו מפות המבטאות את הצעותיהם של בריטים אחדים. אולם אוסישקין לא ויתר. חרד היה פן תפרש הוועדה את שתיקתו של וייצמן או את השגותיו הרפות כהסכמה למהלך המדיני החדש. אף־על־פי שלא ידע דברים ברורים על נטייתו של וייצמן לתמוך בפתרון־החלוקה, עמד על דעתו שנשיא ההסתדרות הציונית חייב להשמיע באוזני הוועדה דברי־סירוב תקיפים. חברי־ההנהלה לא חלקו על דבריו של אוסישקין, אולם וייצמן לא התחייב להעבירם לבריטים.

מכיוון שוייצמן נטל על עצמו את ניהול הפעולה המדינית כלפי חוץ, הופקדה ‘חזית־הפנים’ בידיו של בן־גוריון. וייצמן צדק. בן־גוריון היה אז במלוא להטו המדיני; הוא הוכיח כישרון רב בארגנו את התמיכה מבית. הוא כיוון את פעילוּתו כלפי מפא"י ולא כלפי הוועד הפועל הציוני או כלפי ההנהלה. גישה זו מובנת למדי. היא נבעה מהכרת המבנה הפוליטי של היישוב באותה תקופה, כאשר סמכות־ההכרעה היתה נתונה למעשה בידי הגדולה במפלגות הציוניות, כך שרוב ההחלטות החשובות היו בעצם החלטות מפלגתיות שחייבו את נציגי מפא"י במוסדות הציוניים שתפסו בהם משרות מרכזיות. לעומת זאת, המוסדות הציוניים, כהנהלה וכוועד הפועל, היו מיוסדים על מבנה קואליציוני, והיתה צפויה תמיד סכנה של מסירת מידע מדיוניהם או של התארגנות אופוזיציה. אולם דיווחיו של בן־גוריון למוסדות מפלגתו ואופני הדיון בהם מלמדים שכבר במחצית השנייה של שנות השלושים היו הוועדה המדינית של מפא"י ומרכז מפלגה זו כלי־קיבול למידע ומועדון לוויכוחים יותר מאשר מוסד לקבלת הכרעות. מקבלי ההחלטות היו אחדים ממנהיגי־המפלגה, בכללם בן־גוריון.

ב־5 בפברואר 1937 זימן בן־גוריון את מרכז מפא"י לפגישה בתל־אביב. הוא העריך, על־פי מהלך העניינים בוועדה המלכותית, כי הבריטים מתנערים מן המנדט, ועל כן אין להסתפק במאבק למען קיומו. בן־גוריון הציע שמפא"י תעודד את ההנהלה לקבל את רעיון־החלוקה ככיוון בחיפושי־הדרך לפתרון שאלת ארץ־ישראל. היתה לו תכנית באמתחתו; מדינת־יהודים תקום בריכוזי ההתיישבות היהודית ובאזורים ריקים מאדם או באזורים מעורבים שבהם ניתן ליצור מדינה לאלתר. מדינת־היהודים תשתרע על שטח של כ־10,500 קמ"ר, בכלל זה 6,000 קמ"ר בנגב. היא תקיף את מחוזות צפת, טבריה, בית־שאן, חיפה, טול־כרם (עד ההרים), יפו, רמלה וחלקים מן הנגב. הערים יפו, לוד ורמלה תיכללנה במדינה הערבית שתקום, וגרעינה הר־חברון והרי־שומרון. ירושלים, בית־לחם ונצרת תימסרנה בשל קדושתן לפיקוח בריטי. מחוזות עכו ועזה יישארו אוטונומיים עד שייווצר בהם רוב יהודי, לאחר־מכן יצורפו למדינת־היהודים.³⁷ בן־גוריון, איש־המעשה, ראה את הציונות באספקלריה של מבחן הגשמתה. ואמנם הגשמה זו נזקקת למוסדות, ולפיכך עליה להשיג כלי־ביצוע, בעיקרו של דבר ניצב בן־גוריון לפני שתי בעיות שלא חדלו להטריד את הציונות: פרשת קשריה עם מעצמה עולמית ושאלת חיוניותה של מדינה במערכת בניין הציונות. את התביעה למדינה ביצר באמצעות תכנית־החלוקה; הוא לא האמין שאפשר לכונן מדינה שתתקיים לאורך ימים באזורים בעלי רוב ערבי. גם ידע שהבריטים וחבר־הלאומים לא יסכימו לפתרון כזה וכי הערבים יתקוממו נגדו. בן־גוריון הכיר כי המדינה כיעד עדיין אינה מקובלת בציונות המאורגנת. מכאן מסתבר שבשעה שביקש להעמיד את מהוּת הציונות על ההגשמה מיקד עיונו בבעיית המנדט; בה – ובה בלבד – ניתן לעמוד על סיכויי הצלחתו של הבית הלאומי. נאומו של בן־גוריון היה מעשה־חושב. הוא פתח בטענה שקיימת סכנה שהוועדה המלכותית או הממשלה יקבעו שהבית הלאומי כבר קיים וכי הממשלה עמדה בהתחייבותה לציונות ומעתה אין לבוא אליה בתביעות לעלייה נוספת ולהתיישבות חדשה, וסיים בנסיון להוכיח שהזמן העובר הוא לרעת העניין הציוני. ערביי ארץ־ישראל נמצאים בשלב של התעוררות פוליטית והתארגנות מוגברת. הם נהנים מסיוען של מדינות ערב השכנות. לעומתם בריטניה נחלשת וכבר מתגלים סימנים ראשונים כי היא מתקשה לעמוד מול הלחץ הערבי.

כלום היה טיעון זה הנימוק העיקרי? אף־על־פי שבחודשים הבאים יעלה בן־גוריון כמה וכמה טענות לטובת מדינת־חלוקה, שאותן נבחן בהמשך, אין ספק שחולשת המנדט הטרידה אותו יותר מכל. מסקנותיו הפסימיות היו מבוססות לא על התעלמות מן הערבים אלא על הכרה בכוחם. הוא ידע יפה כי כמה משכנותיה של ארץ־ישראל כבר עברו את השלב של ארץ מנדט והגיעו אל שלב הריבונות. אמנם אמנת המנדט הארץ־ישראל לא קבעה מועד מוגדר לסיום השלטון הבריטי, אולם נאמר בה במפורש מה יהיה במקרה כזה על המקומות־הקדושים. מתוך כך משתמע שעשוי המנדט להגיע אל סופו. לעומת זאת לא נדרשה אמנת המנדט לשאלה כמה זמן ייבנה הבית הלאומי היהודי, ולא ברור היה מה יעלה בגורל ההתחייבויות הבריטיות לציונות אם אכן תתנער מהן הממשלה. בן־גוריון השמיע הערה פסימית, ועליה חזר פעמים אחדות בשבועות שלאחר־מכן. לדעתו, סכנה אורבת לציונות אם יימשך המצב הקשה בו שרוי היישוב באותם חודשים: שפל בעלייה, צמצום ההתיישבות וקיפאון בהשקעות־הון. במצב כזה עלולים לגדול ממדי הירידה מן הארץ, וביישוב יתגלו סימני־התנוונות ראשונים. גם נסיונותיהם של חוגים יהודיים להשיג שלום יהודי־ערבי על־ידי התקרבות והבנה לא יצאו נקיים לפני בן־גוריון. סבור היה שההטפה למען שלום היוצאת מפי אישים כד"ר יהודה לייב מאגנס (1948–1877), נשיא האוניברסיטה העברית, עלולה לעודד יהודים להתבולל בתוך הרוב הערבי. מגמות טמיעה כבר קיימות, לדעתו, בקרב קבוצות יהודיות אחדות; הן תתחזקנה אם יתברר שהיהודים יישארו לנצח מיעוט בארץ ערבית

המסקנה מדברים אלה היתה ברורה: הציונות מהלכת לא על חבל דק כי אם על חוט־השׂערה. היא יכולה להיאבק על מילוי תביעותיה, אולם אין לה כל ביטחון כי אלו יתמלאו. תנועה פוליטית צריכה להכיר בכוחה ולא להתייאש בשעת־משבר, אולם עליה להכיר גם במגבלוציה ובחולשותיה. אין סכנה גדולה יותר למחשבה הפוליטית בהיצמדות להרגלי־מחשבה ישנים. ההיסטוריה היא מהלך דינאמי, וכדי לנהל מדיניות שתביא לתוצאות חיוביות יש להעז, שאם לא כן לא ניתן יהיה לפעול כלל ואז תתרגש פורענות.

גדולה היתה השפעתה של הוועדה המלכותית על בן־גוריון. בעדוּת שהשמיע לפניה, עם ראשית עבודתה בירושלים בשלהי 1936,³⁸ טען כי בית לאומי עדיף על מדינה לפי שהוא מושג רחב ועמוק ממנה. הוא תבע מן הוועדה – כך יעשו גם כל חבריו להנהלה – כי תפעל להגשמת המנדט. שבועות אחדים לאחר־מכן, כאשר למד באמצעות וייצמן על מגמותיה של הוועדה, היתה לו המדינה מִמטרה סופית רחוקה, שאליה מייחלים ועליה מתווכחים, למטרה מיידית שבהישג־יד. ניטשטשה ההבחנה בין מטרה ואמצעי. לא עוד מדינה כפועל־יוצא של עבודת־בניין קשה ומאומצת, שתכליתה להפוך ארץ נחשלת למודרנית וארץ ערבית ליהודית, אלא אמצעי – אפשר יחיד – להגשמת הציונות. משום כך התאמץ בן־גוריון לצייר את המצב בצבעים קודרים ולא נמנע מהטחת האשמת־שווא, שבנקל יכלו שומעיו להפריכה. הרמיזה כאילו עדוֹת המזרח נוטות להתבוללות היתה מחוסרת־יסוד. למרות קירבה מסוימת שהיתה קיימת באורח־חיים ובתרבות, התנגדו בני עדוֹת המזרח להשפעה הערבית בארץ יותר מכל קבוצה יהודית אחרת. רובם היו שומרי־מצוות, וגדול היה בהם מספר הנוטים אל המפלגה הרביזיוניסטית, שדרשה שלטון יהודי בארץ כולה. אמנם בן־גוריון לא טען במפורש כי מאגנס הטיף להתבוללות אלא שהעדיף להתעלם מן העובדה שהלה נלחם כל ימיו בהתבוללות בגולה וגם שלל כל גילוי שלה בארץ. הרי מכמה בחינות היה מאגנס קרוב להשקפתו של אחד־העם בדבר הקמת מרכז רוחני עברי בארץ־ישראל, שישמש תריז בפני ההתבוללות. מאגנס עמד בראש האוניברסיטה העברית, וסירב בתוקף להופכה למכללה ארץ־ישראלית כללית.³⁹ התקפתו של בן־גוריון מדגימה יפה בעייתו של מנהיג ציוני, שקשר מזה שנים את עבודתו המדינית בבריטניה. דווקא הוא, שנהג לשבח לעתים קרובות את מדיניותה בעבר, היה עתה אחוז חרדה שמא תשנה את עמדתה כלפי הציונות. בן־גוריון לא היה יחיד בהתלבטות זו, אולם ביטוייו היו חריפים ביותר. עד 1936 לא נגרע כלום ממשמעותו של המנדט בעיני המנהיגים הציונים. גם כאשר בלחץ המסיבות גברה הדאגה מפני תכנית בריטית אנטי־ציונית זו או זו, לא נמצאו כמעט ציונים שביקשו לשנותו או לבטלו. הוויכוחים בתוך הציונות נסבו סביב השאלה איך לבצר את המנדט, כלומר איך להעמיק את המחויבות הבריטית להקמת הבית הלאומי. היוצא מכל זה שעד לסוף התקופה הנדונה לא היה בציונות מצב־רוח שבו אפשר היה שעניין המנדט בעיקרו יהיה לבעיה. הבעייתיות היתה שרויה בתוך גבולותיו פנימה – איך לפרש את סעיפיו. עתה נבטו זרעי־הפחד. הציונות נעקרה ממצב של ביטחון כביכול לתחושה של מצב־חירום.

אופייני הדבר, שבנמקו לראשונה את הגורמים שהניעו אותו לשנות עמדתו כלפי המנדט, נזכרו אך ברפרוף ההצעות הקאנטונאליות שעמדו לנגד עיניה של הוועדה המלכותית ומגעיו של וייצמן עמה. בן־גוריון נמנע מלציין את מקורותיו הרעיוניים ולא עמד על תלותו בדיווחו של וייצמן, ממנו למד על ההבחנה בין פתרון קאנטונאלי לפתרון של חלוקה מדינית. בתשובה לשאלה על עמדתו של נשיא ההסתדרות הציונות כלפי תכניתו, מסר בן־גוריון כי לא נועץ בו. אולם הוא הוסיף טענה בלתי־נכונה כי וייצמן נוטה לפרון קאנטונאלי. כך ביטא בעקיפין זלזול בוייצמן ובקשריו עם הוועדה. מסתבר כי בן־גוריון העריך כי יישום רעיון ההפרדה הטריטוריאלית בתכניתו נמדינית הוא המִפנה המתבקש במדיניות הציונית. בנקטו אסטראטגיה של גישה ישירה, הוא לא חרג מן הדרך שהציע וייצמן למניעת התפרצותו של פולמוס־חלוקה בתוך התנועה הציונית. נהפוך הוא. היה לו מניע דוחק לפעולה. הוא חשש פן יודלפו שמועות על מגעי ההנהלה עם הוועדה ועל מהלך העניינים בלונדון, אליה שבה הוועדה באמצע ינואר. ויכוח ציבורי עלול להחליש את עמדת־המיקוח של הסוכנות. בן־גוריון ביקש אפוא להכין את מפלגתו לקראת הבאות.

משה שרתוק, האיש שהיה מופקד על הדיפלומאטיה הציונית ושייעשה במהרה יותר מכל אדם אחר, להוציא וייצמן, להנחלת רעיון־החלוקה לגורמים מדיניים בבריטניה, לא חלק על ההשקפה שהצעה זו אסור שתעלה ביוזמה ציונית. אולם הוא הצביע על נקודת תורפה: היכן יימצאו בריטים שיאבקו למענה? אם לחילופים תחל פעולה ציונית למען הפצת הרעיון בקרב אנשי מימשל ומעצבי מדיניות בלונדון, לא יישאר הדבר בגדר סוד, וייוודע שהציונים דורשים זאת.⁴⁰ אז תימצא המדיניות הציונית במצב קשה. מבחוץ – הערבים יסרבו לקבלה: ומבית – פולמוס אורב בפתח. לפיכך אין לוותר על פעולה ציונית בלונדון ויש אפילו לחזקה, אבל יש להקפיד בעיקר על שמירת הקשר ההדוק עם הוועדה המלכותית בה מתרחש המִפנה לטובת רעיון מדינת־היהודים. כך ניתן יהיה להבטיח חשאיות רבה ככל האפשר. בדברים אלה בוטאה הסתייגות עקיפה מן המידע המגמתי והבלתי־מדויק שמסר בן־גוריון על השקפותו של וייצמן. נשיא ההסתדרות הציונית היה האיש היחיד ששמר על קשרים הדוקים עם הוועדה בלונדון, אליה נסע בעקבותיה. אם היה מסתפק בפתרון קאנטונאלי היתה תכניתו של בן־גוריון, שנשאר בארץ ולא קיים קשרים עם הוועדה, חסרת ערך מעשי. פולמוס־החלוקה החל, ולא במקרה, סביב שאלת מידת יוזמתה ומקוריותה של הוועדה המלכותית וחלקו ומעמדו של וייצמן בגיבוש הרעיון. כנראה כבר אוסישקין, השולל, שידע אך מעט, ושרתוק המחייב, שידע יותר ממנו, ייחסו לווייצמן משקל רב יותר בהערכת גורמי המִפנה בוועדה ממה שבן־גוריון היה נכון לעשות. לאחר שתתפרסם תכנית־החלוקה של הוועדה המלכותית עתידים לחזור על טענה זו כמה ממתנגדיה החריפים; כולם כוונו את דברי־ההאשמה נגד וייצמן בלבד.⁴¹

הצד המאלף בדיון, שהתעורר בעקבות דבריו של בן־גוריון, היה הימנעותם של ראשי מפא"י ופעיליה מלבקש את רשות־הדיבור. ממתינים היו לראות מה יהיו מהלכיה של הוועדה המלכותית וכיצד יגיב עליהם וייצמן, שעמדתו לא היתה ברורה להם די־צורכה. המתווכחים המעטים, שכולם חלקו על עמדתו של בן־גוריון, היו בעבר מבקריה של המדיניות הציונית והמפלגתית בשאלת היחסים הרצויים בין יהודים וערבים. אברהם קצנלסון (1956–1888), לשעבר איש ‘הפועל הצעיר’, שהיה ממקורביה של אגודת ‘ברית שלום’, גרס כי פעולות ההתגוננות נגד מהלכים בריטיים אנטי־ציוניים צפויים היו קלות יותר אילו היו מלוּות הצעות קונסטרוקטיבות מצד ההנהלה. דיעה דומה הביע זלמן רובשוב (1973–1889), לשעבר מפעילי האגף השמאלי ב’אחדות העבודה', שאף הוא הציע בשנות העשרים דרכים שונות להתקרבות יהודית־ערבית.⁴² רובשוב טען כי ראוי היה לדון בתכנית־חלוקה אם תבוא מצד הערבים, או תתקבל למצער על דעתם. תמורת שלום־אמת כדאי לוותר על חלקים ידועים של הארץ ולהתרכז באחרים, בהם יקום יישוב עברי מפותח. אולם שני המבקרים הביעו ספיקות אם אכן יאותו הערבים לקבל הצעה כזו. כן טענו נגד שימת־הלב המופרזת שבן־גוריון מגלה בשאלה אם וכיצד יסכימו הבריטים לקבל את רעיונותיו, בלי שינסה לברר דבר אצל הערבים. רובשוב לא קיבל הערכה אחת של קצנלסון, שלפיה התכנית תידחה בתקיפות על־ידי הרוב בתנועה הציונית. לדעתו, ניתן לבוא בהצעה כזו לפני המוסדות המתאימים, אם הערבים יסכימו לה.

אף כי המתח בישיבה היה גדול, הרי אמונות משותפות ונסיון־חיים גברו על חילוקי־הדיעות שבצבצו ועלו. והיה גורם חזק נוסף שהחליש את הוויכוח וגרם לכך שרק מעטים יבקשו את רשות־הדיבור: רבים התקשו להעריך כי אמנם ממשלת בריטניה תאמץ את רעיונותיו של בן־גוריון ותגשימם. ברל כצנלסון (1944–1877), דמות מרכזית במפא"י שהיה בעבר ממנהיגי ‘אחדות העבודה’, היה היחיד שדיבר בישיבה זו בחריפות:

– אילו הציעה הוועדה המלכותית או ממשלת המנדאט מה שהציע בן־גוריון, אילו הציעה היא את מלוא השטח ומלוא הזכויות כפי שמציע בן־גוריון, הייתי רואה בזה הרבה חיוב וחשיבות. הייתי רואה בזה גם הרבה פרובלמות חמורות… אולם אינני סבור שאנגליה יכולה לתת לנו עכשיו בית לאומי באותה מסגרת שמדבר עליה בן־גוריון, שתכניס לגבולות המדינה היהודית שטחים עצומים שאין בהם עכשיו אף יהודי. במידה שאני מכיר את המפות הגיאוגרפיות של כל מיני תכניות קנטוניזציה, עוד לא היתה תכנית כזו שמציע בן־גוריון.

זהו הרקע העיוני שעליו יש לראות את התחלותיו של הפולמוס. המתווכחים מילטו נפשם אל שאלות היפוטתיות על דבר הסכמתם המשוערת או הבלתי־מושגת של הערבים והבריטים. הם טענו שתכנית כזו לא תוגשם, ואם תוצע לערבים ולממשלת בריטניה יתבעו אלה להסירה או לקצץ בה קיצוצים רבים. כל יוזמה ציונית עלולה אפוא להזיק לרעיון, אם אמנם רעיון טוב הוא. הדגש בדיון נסב על הערכות ולא על התנגדות עקרונית לעצם החלוקה. לא היה מי שהציע סייגים של ממש למהלכיו של בן־גוריון, או מי שאִיים כי יילחם בתכנית. נקודת־המוצא של המתווכחים היתה ארץ־ישראלית מובהקת. לא נעשה שום נסיון רציני להעריך את עמדתם המשוערת של היהודים בגולה או לקבוע אם מדינת־חלוקה הולמת את צרכיהם ומאווייהם.

משהתכנס מרכז מפא"י ב־10 באפריל וב־15 בו, כתביעתם של חברים אחדים, כבר בלטו חילוקי־דיעות חריפים בין מחייבי החלוקה ושולליה. אמנם הקו המפריד ביניהם לא חצה את מסגרותיה ההיסטוריות של מפא"י, אף־על־פי־כן נטו לתמוך בתכנית רוב חברי ‘הפועל הצעיר’ לשעבר, בעלי התפיסה הציונית המתונה. מצדיקי דרכו של וייצמן מזה שנים למדו בינתיים על עמדתו. הנאום המעניין ביותר מצד המחייבים נשמע מפיו של אברהם קצנלסון. ראשון לשוללים שנעשה מחייב. דרך־תגובתו על תכנית־החלוקה מאלפת ביותר. לאחר שגילה חשדנות, לא בלי יסוד, כי קטן הסיכוי שהתכנית שהתווה בן־גוריון לפני מרכז מפא"י בתחילת פברואר תתקבל על דעת יהודים, שינה את טעמו משנדמה היה לו כי יש ממש ברעיון ושניתן לממשו. משנעשה מחייב, לא היה לו למעשה עניין אלא בהוכחה שזהו הפתרון הטוב יותר ליהודים ולערבים כאחד: הראשונים יחלצו מן הסכנה להיוותר מיעוט בארץ ערבית, והאחרונים ישתחררו מן הפחד מפני השתלטות היהודים על הארץ כולה ויוכלו להתקשר אל אחיהם מעבר לגבול. הקיצוני במחייבים היה שמואל דיין (1968–1891) ממייסדי דגניה, אֵם־הקבוצות, והמושב הראשון נהלל. הוא היה הראשון שניסה להטיל דופי במניעי השוללים או באופיים; הללו, לדעתו, אוטופּיסטים רגשניים ונעדרי חוש־המציאוּת. לעומת זאת רק מעטים מקרב מנהיגי מפא"י, שהנהיגו בעבר את ‘אחדות העבודה’, תמכו בעמדתו של חברם הבכיר בן־גוריון. עליהם נמנו ממלאי תפקידים רמים: משה שרתוק, חבר ההנהלה וראש המחלקה המדינית של הסוכנות, דוד רמז (1951–1886) ממנהיגי הסתדרות העובדים, ויצחק בן־צבי (1963–1884) נציגה הבכיר של מפא"י במוסדות האוטונומיים של היישוב.

– הפער בהשקפה של יוצאי שתי המפלגות שהרכיבו את מפא"י, ואולי גם הבדלי המנטאליות ביניהם, נראים בעליל מתוך עיון במערכת הטיעונים של המחייבים דווקא. מרדכי נמירובסקי (1975–1897) היה משוכנע שהקמת מדינה, ואפילו קטנה, היא מטרה חיונית ודחופה מנימוקים של מדיניות־פנים. לדעתו, נודעת חשיבות רבה להקמת פורמציה מדינית עצמאית בהקדם לא רק – ואף לא בעיקר – מפאת היחסים בינינו לבין הערבים. החברה היהודית בארץ־ישראל מתפוררת והולכת. עם גידול המפעל שלנו מחריפים והולכים האינטרסים החברתיים והכלכליים המנוגדים בארץ… ועם זה נחלשים והולכים ערכי המשמעת הקיבוצית ומתרופף הליכוד הפנימי. החזקת היהדות הארץ־ישראלית במשמעת פנימית, בלי כוח כפייה ממלכתי, אינה יכולה להימשך זמן רב. בעצם, הדברים ממילא יתפתחו בכיוון של התערבות כוח של כפייה, אלא במקום כוח יהודי, יתערב כוח ממלכתי אחר. והוא גם מתערב והולך יותר ויותר בחיינו הפנימיים בשנים האחרונות.

בסקירה ראשונה אין העין מגלה את מלוא הכוונות הגנוזות בדברים אלה. יש לזכור כי נמירובסקי נשא את דבריו במסגרת מפלגתית סגורה. והם לא נודעו בציבור לא משום ששיקפו דעתו בלבד – הוא השמיע דבריו בעצה אחת עם בן־גוריון⁴³ – אלא משום שראשי־המפלגה חששו שמא תתעורר טענה כי מפא"י תאבת־שררה היא ומזהה עצמאות עם שלטונה־היא; עוד נראה כי טענה כזו אכן תושמע מפי שוללים אחדים מן הימין. מכל מקום, החתירה לדימוקראטיה בעלת כושר־פעולה ואמצעי־שליטה היתה תולדה מובהקת של אידיאולוגיה שרווחה ב’אחדות העבודה'. בעיקר השפיעה זו על יוצאי צ.ס. במפלגה, שנמירובסקי נמנה עם הבולטים שבהם. אנשים אלה, שעלו מברית־המועצות באמצע שנות העשרים, הושפעו מן המהפכה הבולשביקית והעריצו את כוחו וסמכויותיו של המנגנון המפלגתי והשלטוני.⁴⁴ אמנם רובם שללו את תכנית־החלוקה, אך למחייבים שביניהם נקל היה לתת פורקן לחששות שהודחקו במפלגתם מזה שנים. החשש היה מפני הכמות שהיא נחוצה למפעל הציוני, אולם ניתנת לשליטה בלתי־מספקת, כאשר מתרחשת צמיחה יישובית ניכּרת. במחצית השנייה של שנות השלושים נתגלו בעליל סימנים מובהקים כי אכן המפלגה והסתדרות העובדים שבשליטתה מתקשות להתמודד עם נטיות בורגניות שהשפיעו על ציבור הפועלים. הן לא הצליחו לעכב את הנהירה של פועלי המושבות לערים ואת התרחקותם של פועלים רבים מעמל־כפיים. בייחוד נחלש המאבק למען עבודה עברית, שמצא בדרך־כלל ביטוי בנכונות לעשות ויתורים מפליגים ברמת־חיים לטובת כושר־ההתמודדות עם הפועל הערבי. מצד שני, העלייה הגדולה של שנות השלושים כללה לעתים גם מהגרים, פליטי אנטישמיות ונאציזם שנקלעו לארץ־ישראל שלא ברצונם. גם בקרב העולים הציונים – והם היו רוב בעלייה החמישית – נראו סימנים של היעדר נכונות להסתגל לתנאיה של חברה וולונטארית ולקבל מרוּת פוליטית, למעשה גם אידיאולוגית, של קבוצת המנהיגוּת בתנועת־העבודה, שהתגבשה שנים רבות קודם לכן וערכיה היו מעוצבים לפי דמותה. בסופו של דבר, לא היה אֵמונו של נמירובסקי בעם גדול די הצורך שיסכים לקיום מערכת וולונטארית כבעבר. הוא היטה אפוא ברוב חריפותו את שאלת היחס בין ההגשמה הסוציאליסטית והציונית, כפי שנדונה בתנועת־העבודה מראשיתה, וניסח אותה כשאלת מקומה ומעמדה של מפא"י במערכת השלטונית שתקום במדינת־החלוקה.

והיה טעם רציני נוסף שלמענו כדאי וראוי היה לחתור להשגת מדינת־חלוקה: ניתוק מהמוני הערבים. ודאי, עסקן הפועלים היה דוחה בשאט־נפש כל טענה כאילו הוא מתנכר לצרכיו של הפועל הערבי. אולם נמירובסקי הביע חששות לגורל ‘סיכוייו של שלטון הפועלים בארץ־ישראל’, אם היישוב בכלל ותנועת הפועלים בפרט יישארו ‘כפותים’ לגורלו של הפועל הערבי ולקצב התפתחותו בתנאים של חברה מעורבת. נמירובסקי ידע כי כל שלטון – כוונתו היתה למימשל בריטי או דוּ־לאומי – חייב יהיה לנקוט תמיד ‘קו בינוני’ בענייני פנים וחברה, כדי להוריד את רמת־חייו של היישוב ולהעלות את רמתו של הפועל הערבי. אך הוא לא הבחין ככל הנראה בסתירה שבדבריו. זה עתה הביע חשש שבהיעדר שלטון יפסיד היישוב את כושר־הגשמתו, ועכשיו העריך לפתע כי יישוב זה מתפתח לקראת ‘טראנספורמציה’ חברתית מרחיקת־לכת, אך נבלם על־ידי הרוב הערבי. מסקנתו של נמירובסקי היתה נחרצת: ‘יתר הומוגניות בהרכב הלאומי־פוליטי של הארץ נמצא אפוא בקו האינטרסים שלנו בתור תנועת פועלים סוציאליסטית’.

שמואל יבנאלי (1961–1884), שלא תפס במפא"י עמדה מרכזית כבעבר, היה יחיד מבין מנהיגיה הוותיקים של ‘אחדות העבודה’ שתמך בדבריו של בן־גוריון בהתלהבות. אף־על־פי־כן דחה את דברי־הביקורת שהשמיעו כמה חברים נגד נשיא ההסתדרות הציונית בגין קשריו ההדוקים עם הוועדה המלכותית. בכך התקרב לפרשנותו של חברו שרתוק, שרמז על חשיבותו של וייצמן בניהול המדיניות הציונית יותר מכפי שבן־גוריון היה נכון לעשות. בהכריזו על עצמו שמעולם לא היה ‘וייצמניסט’, דחה בתוקף את הטענות שוייצמן אינו מכיר את ארץ־ישראל ועל כן הוא מוכן לוותר על חלקים גדולים ממנה. יבנאלי הזכיר לחבריו שווייצמן מכיר היטב את ארץ־ישראל, שכּן היה בה קודם שבאו רבים ממבקריו. הוא נזכר כי וייצמן סייר בעבר־הירדן בתחילת הכיבוש הבריטי ועמד על חשיבותו לעניין הציוני.⁴⁵

השוללים במפא"י, כולם יוצאי ‘אחדות העבודה’ לשעבר וצ. ס., לא נקטו בשלב זה עמדה שניתן להגדירה כפסילה עקרונית של רעיון־החלוקה. רובם העדיפו לצאת למערכה כשהם מצוידים בנימוקים מעשיים. מתוך עמדה זו טענו נגד הסוכנות, המנהלת משא־ומתן כדילהשיג חלוקה ‘טובה’, קודם שנעשה בירור מקיף בנדון. הבריטים עלולים להתרשם שמנהיגי־היישוב תאבים לשלטון מדיני, ועל כן הם מוכנים לוותר למענו על טריטוריה חיונית למפעל הציוני. טאקטיקה כזו, טען ברל לוקר (1972–1887), מנציגיה הבולטים של מפא"י ליד מפלגת הלייבור והפדראציה של האיגודים המקצועיים החופשיים, ולימים מחייב, עלולה להזמין לחצים בריטיים קשים. הוא דחה את הטפתו של בן־גוריון למדיניות הנמנעת מלהתחייב לדרך זו או זו של פתרון עד שיפורטו מתווה־הגבולות ומידת סמכויותיה של המדינה היהודית שתקום. לוקר חשש שמא תודה ההנהלה בהסכמתה לחלוקה. הודאה כזו יפרשוה הבריטים שכל הנותר אינו אלא בירור טכני שיניב תכני־חלוקה מקוצצת.

ישראל מרמינסקי (1976–1881) סבר אף הוא שמרחב־המחיה של גורם ציוני המנהל משא־ומתן על דבר חלוקה מצומצם ביותר. לדעתו, אין לותר על חלקים חשובים של הארץ, אפילו יפקדו את היישוב קשיים רבים יותר. הוא תיאר את הצעת־החלוקה כעונש ‘על חטא שחטאה התנועה הציונית ב־1922, בקבלה ללא מחאה סוערת וללא מלחמה את הספר הלבן, אשר קרע מאתנו את עבר־הירדן’. פרשנות זו, תהיה מה שתהיה מידת הדיוק שבה, מעידה על התקרבות לפרשנות הרביזיוניסטית. ההרעה המתרחשת והולכת במעמדה של הציונות אינה אך פועל־יוצא של תנאים היסטוריים, אובייקטיביים כביכול. מרמינסקי היה סבור שקשיים אלה מקורם גם בחולשה שהפגינו קובעי המדיניות הציונית בעבר. הצעת־החלוקה נראתה לו כגילוי של יחס מעליב, של עמדה בריטית בלתי־מתחשבת בגורם הציוני. הפרדת עבר־הירדן מארץ־ישראל המערבית, שבה מוקם הבית הלאומי היהודי, לא נראתה כאירוע בודד אלא שלב בתהליך המעטת דמותו של המנדט.

ב. בדרך לקונגרס: התכנית הבריטית    🔗

שלושת החודשים שחלפו למן השמועות הראשונות על מגמותיה של הוועדה המלכותית באפריל עד לפרסום הדין־וחשבון שלה, ב־7 ביולי, היו תקופה לעצמה שניתן לראותה כשלב השני בפולמוס. לאחר שהתקיים ויכוח פנימי בתוך המימסד הציוני וצמרת מפא"י, פרצה מחלוקת גלויה בכמה מסגרות ציוניות בעטיה של תכנית שפרטיה המדויקים לא היו ידועים ופרסומה לא היה ודאי כל עיקר. באפריל החלו עיתוני לונדון לפרסם ידיעות ראשונות על מהלך־העניינים בוועדה ועל מגמותיה. העיתונים מסרו על גבולות אפשריים ועל אזורי־חַיִץ; הם ניסו להעריך את היחסים הצפויים אם תחולק הארץ בין יהודים וערבים ובין אלה, בנפרד, לבין בריטניה.⁴⁶ מקצת מן המידע הזה הודלף, ככל הנראה, על־ידי הוועדה עצמה, ברצותה לברר את עמדתם הצפויה של גורמים מדיניים בבריטניה ובעולם. אפשר גם שביקשה להכשיר דעת־קהל אוהדת בארצה. מכל מקום, הפרסומים בלונדון עוררו שימת־לבם של שוללי־החלוקה, שכבר ידעו מעט עליה והכניסו למעגלם ציונים שעד אז לא ידעו דבר על המהלך החדש. מורת־הרוח במפא"י היתה אות להתנגדות חריפה יותר בוועד הפועל הציוני, שהתכנס בירושלים בשבוע האחרון של אפריל. זמן־מה ניסה בן־גוריון לדחות את מועד כינוסו של מוסד זה או למחוק מעל סדר־יומו את שאלת־החלוקה, אלא שנתקל בהתנגדותו העזה של אוסישקין, שכיהן אז בתפקיד יושב־הראש של הוועד הפועל. אוסישקין, אשר מזה כמה שבועות חשד בממונים על הפעולה המדינית בסוכנות, היה נסער. מתרעם היה על בן־גוריון שניסה לדחות את מועד כינוסו של הוועד הפועל או לשנות את סדר־יומי:

– אנשי המעשה אומרים לנו שאין לדון בהצעה שטרם הועלתה רשמית. מוטב אם כן להמתין לקבלת תכנית בריטת מפורטת, ואז לקבלה, לדחותה, או לתבוע שיוכנסו בה תיקונים. אולם חברי ההנהלה אינם תמימים. יש בהם היודעים היטב מה מטרתם. אך בכוונתם לטשטשה כדי שיוכלו להעמיד את חבריהם לפני עובדה קיימת.

מסקנתו של אוסישקין היתה ברורה: ‘דיון כיום אינו ויכוח סרק’, כפי שמנסה להוכיח בן־גוריון, ‘יש עניינים מעשיים וריאליים שמתווכחים עליהם למעשה, ואין זה ויכוח סרק, ויש שמתווכחים על דברים מופשטים כביכול, והחיים מוכיחים שאין זה ויכוח סרק כלל, אלא ענין ריאלי ביותר’. אוסישקין נזקק גם להעלאת פרשה קשה ורבת־מתח של העבר. גם תומכי הצעת אוגאנדה ב־1903, הזכיר, ביקשו למנוע דיון בטענות־שווא דומות, כי יש להמתין לבירור נוסף. מדינה לא תקום מהצעת־החלוקה, אולם אסון הפילוג בציונות המאורגנת ודאי יותר ויותר.⁴⁷

עד שנדון בשלל הנימוקים שהעלו השוללים, מן הראוי להתעכב על עניין אחרון זה, שיש בו משום מפתח להבנת מצוקתם של שוללים רבים. אילו אמר אוסישקין שכוונתו לחולל פילוג, היו הדברים נשמעים כאִיום־סתם. מנהיג ואיש־פעלים זה היה קשור בטבורו להסתדרות הציונית, אולם לִבו היה מלא חששות למעשי זולתו. הקרע הגדול בציונות בתחילת המאה זעזע אותו, מי שהיה מנהיג מחנה המתנגדים להצעת אוגאנדה, ופולמוס זה השפיע על דרכו הפוליטת לכל אורך ימיו.

פולמוס אוגאנדה פרץ כשנודעו פרטים ראשונים על מגעיו של נשיא ההסתדרות הציונית עם משרד־המושבות הבריטי. בזה מסתיים הדמיון בין שני הפולמוסים. ב־1903 נמסר המידע בשלהי הקונגרס הציוני השישי; הוויכוח שפרץ בו נמשך אחר־כך כשנתיים, עד לקונגרס הציוני הבא. ואילו ב־1937 החל אוסישקין להשמיע דברי־התנגדות חודשים אחדים קודם שהתכנס הקונגרס הציוני העשרים; כך ניתנה לו הזדמנות להכין את אומרי ה’לאו' ולהכשירם לניצחון. בשעה שצפה ועלתה תכנית אוגאנדה, נסב הוויכוח על המוני היהודים במזרח־אירופה, גורלם ועתידם. שום מתפלמס, ובכלל זה השוללים, לא סבר שארץ־ישראל לא תוכל להמתין לפתרון; כנגדם היו המחייבים משוכנעים שהעם היהודי שוב אינו יכול לחכות. היישוב היהודי בארץ־ישראל היה קטן ודל. הוא נמצא בשולי הפעילות הציונית. רבים מבניו היו מיואשים ממפעלם ותמכו בהצעה להתיישב באפריקה המזרחית. ואילו ב־1937 פרץ הסכסוך בעטיה של הצעת־פתרון לשאלת ארץ־ישראל, שבעיני רוב המתפלמסים – ועוד נשוב לשאלה זו בהמשך – היתה דחופה יותר מן הבעיה היהודית. אף־על־פי שצרת־היהודים החריפה לאין־ערוך מאז עלו הנאצים לשלטון בגרמניה, נחקקו חוקי הגזע ונחשול של אנטישמיות פקד את אירופה, היו רבים מקרב המתפלמסים משוכנעים שארץ־ישראל אינה יכולה להמתין לפתרון ואם לא יימצא הסדר מדיני ישתלטו עליה הערבים. ב־1903 התנהל הפולמוס במרכזי היהודים בעולם, בעיקר באירופה. המתפלמסים היו ציונים ברובם. שביטאו את עמדותיהם מעל דפי־העיתונות. בהסתדרות הציונית לא הסתמנה עדיין מגמת הפוליטיזאציה, שתאפיין אותה בעתיד. ואילו ב־1937 פרץ הפולמוס בארץ־ישראל; רק שבועות רבים לאחר־מכן עתידים להצטרף למעגל המתפלמסים יהודים רבים בגולה, ובכללם גם לא־ציונים ואנטי־ציונים, שלא השמיעו דעתם ב־1903. ב־1937 היה היישוב היהודי בארץ־ישראל חזק מכל זמן שהוא מאז החורבן. הוא תבע, גם קיבל, עמדת־בכורה בציונות המאורגנת. המערכת הציונית היתה מיוסדת עתה על מפלגות פעילוֹת, שאף אחת מהן, להוציא ‘המזרחי’, לא התקיימה ב־1903.

השאלה הראשונה שעמדה אפוא לפני אוסישקין ואשר חזרה ונשאלה תמיד בחוגי השוללים היתה: מה לעשות? לנשיא הקרן־הקיימת היתה לכאורה תשובה ברורה:

– אם לא נצא מכאן מאוחדים בשאלה זו הרי תפקידם הראשון של אלה הסבורים שגזירה זו הנה ליקוידציה של תקוות האומה, וגם אני ביניהם, לצאת אל הגולה במשך שלושת החודשים הקרובים ולנהל תעמולה קיצונית ביותר במערכת הבחירות.

בן־גוריון הבחין בחוש דק כי אין להרחיק לכת במעשים העלולים לסכן את שלימותה של ההסתדרות הציונית או של מפלגתו או לערער את מעמדה של ההנהלה בירושלים, שבראשה עמד. הוא ביקש לדחות כל עימות ישר עם השוללים, עד שיהא בידי ההנהלה הישג מדיני בדמות מחויבות בריטית לכינון מדינת־יהודים. בתנאים כאלה יגווע הפולמוס מעצמו. זמן־מה השתעשע בתקווה לדחות את הקונגרס הציוני העשרים בשנה, בנימוק כי מוטב למנוע יציאתם של אנשי־ציבור רבים בתקופת המתיחוּת השוררת בארץ. כן ציין כי אין לבזבז סכומי־עתק על כינוס גדול בעת משבר לציונות ולעם היהודי.⁴⁸ אולם אוסישקין לא הסכים לדחייה. לבסוף הושגה פשרה אופיינית: מועד הקונגרס לא נדחה בנימוק שהוא אמור להתכנס למלאות ארבעים שנה לקונגרס הציוני הראשון, ומשום כך נועדו לו תפקידים טקסיים לרוב, אולם הבחירות נקבעו למועד שקדם לפרסום הדין־וחשבון של הוועדה המלכותית. נושא החלוקה לא עלה אפוא לוויכוח במערכת־הבחירות לקונגרס, והמועמדים לא נקבעו לפי עמדתם בנושא זה. לבוחר הציוני לא ניתנה הזדמנות לומר את דברו, וכל מחנה יטען אפוא בעתיד כי לו הרוב בציונות.

נאמן לטקטיקה שכבר גובשה בינואר ואשר לפיה יש להימנע מפולמוס ומקבלת החלטות התומכות בחלוקה, חתר בן־גוריון לפשרה גם בוועד הפועל הציוני. מושב זה שנפתח במתח רב הסתיים בקול דממה דקה. חבריו היו מאוחדים בהתנגדותם להערכתה של הוועדה המלכותית כי המנדט לא יסכון עוד לניהולה של הארץ. תמימות־דעים הופגנה כלפי חוץ בהחלטה, שאושרה פה־אחד בישיבה מיום 27 באפריל. נאמר בה ש’העם היהודי' מתנגד בתוקף לכל נסיון לצמצם את ‘הזכויות, האפשרויות והשטח’ של הבית־הלאומי. בצד ההחלטה הגלויה קיבלה הוועדה המדינית של הוועד הפועל הציוני גם החלטה פנימית, המורה להנהלה לאחוז בכל האמצעים לתיקון כל הצעת־חלוקה שהיא, אם תוצג לפניה, בלי להתחייב לקבלה. החלטה זו עלתה בקנה אחד עם ההשקפה שהביע בן־גוריון זמן קצר קודם־לכן לפני מרכז מפלגתו. ואכן, הוא האיש שניסחה הפעם בפוֹרוּם הציוני. בן־גוריון דחה כל נסיון מצד הוועד הפועל לכוון את עבודתה של ההנהלה או להגבילה. הוא הבטיח שהסוכנות תילחם למען קיום המנדט, אולם הוסיף כי היא רואה חובה לעצמה לדאוג ש’כל האלטרנטיבות המנסרות עכשיו בעולם האנגלי, ובייחוד האלטרנטיבה שהוועדה המלכותית עלולה להציע, יכילו מאכסימום של אפשרויות חיוביות ומינימום של הגבלות וצמצומים'.

לא ברור מדוע נתן אוסישקין את ידו להחלטה להקדים את מועד הבחירות לקונגרס או להחלטות, הסותרות למעשה, של הוועד הפועל הציוני. דומה שנטה להעריך כי הוועדה המלכותית לא תאמץ את רעיון־החלוקה, ואפשר שקיווה כי הרעיון יידחה על־ידי הממשלה הבריטית. אפשר גם שהניח שהוועדה תציע תכנית־חלוקה קשה, שתידחה על־ידי כל הציונים. ואולי חשש מפני עימות בין מחייבים ושוללים בתוך הוועד הפועל הציוני, ובו תהיה ידם של האחרונים על התחתונה? אם כך הדבר עלול להתעורר הרושם כי הרוב בציונות תומך בחלוקה, דבר העלול להביא לתכנית־חלוקה מקוצצת, כפי שכבר חששו וייצמן ובן־גוריון, או לנסיון לכפותה על היישוב.⁴⁹

במשך ימים אחדים נראה היה שנוסחת הוועד הפועל הציוני מספקת את השוללים. אולם כשנודע להם כי ראשי הסוכנות ממשיכים במאמציהם בלונדון לשכנע את חברי הוועדה המלכותית והממשלה לאמץ רשמית את רעיון־החלוקה, החלה התרעומת לובשת אופי רציני. הרוח החיה בהתנגדות היה אוסישקין, שביקש להזעיק את דעת־הקהל הציונית. הוא לא יצא לגולה, כפי שאִיים לעשות בתחילת מושב הוועד הפועל באפריל, אלא שלח מאמרים רבים מפרי־עטו לעיתונים ציונים ויהודים רבים, ובהם חזר על דברי גינוי והתקפה.⁵⁰ החזרה הרבה על דברי גינוי והתקפה לא היתה ביטוי לחוסר כישרון יוצר אלא שיקפה את המרירות שבלִבו. אולם אוסישקין סבל משכרון המלה הכתובה, ובעצם פנייתו התכופה לעיתונות הודה בעקיפים בתבוסתו בתוך כותלי המימסד הציוני. אמנם המאמרים ששלח לעיתונים נועדו לעורר דעת־קהל, אך רושמם היה מוגבל. לא היה בכוחם לשַמש תחליף למסע־הסברה נמרץ במרכזי היהודים, כפי שחשב לעשות קודם־לכן.

ההתפתחות החשובה בתוך מחנה השוללים היתה התעוררותם של אחדים מאנשי ‘הקיבוץ המאוחד’ יוצאי ‘אחדות העבודה’ לשעבר. ב־15 ביוני השמיעו יוסף בנקובר (1977–1905) וברל רפּטור (1902־ ) דברי גינוי קשים כלפי מנהיגוּת מפלגתם. הם טענו כי מורת־רוח מתפשטת בסניפים, וכי מאז הדיון במרכז מפא"י באפריל נודעו פרטים רבים על כוונות הבריטים ועל פעילותה של הנהלת הסוכנות. השניים דרשו את כינוסה של מועצה מפלגתית מיוחדת,שתשים סייג למדיניות זו.⁵¹ אופייני הדבר שמתנגדיה התקיפים ביותר של תביעה זו היו מנהיגי ‘הפועל הצעיר’ לשעבר. יוסף שפרינצק (1959–1885), מראשי ההסתדרות, הכחיש את הטענה כאילו חברי המפלגה משוללים מידע ומשום כך יש צורך לקיים בירור; לשם בירור אין צורך במועצה וניתן להסתפק בדיונים בסניפים. חברו, אליעזר קפלן (1952–1891), חבר הנהלת הסוכנות והמומחה של מפא"י לענייני כלכלה, הודה כי דיון במועצה עשוי להיות בעל־ערך רב לעומת דיון בפוֹרוּם אחר, אולם הציע לדחות את כינוסה של המועצה לחודש יולי, לאחר שתתקיימנה הבחירות לקונגרס. הצעה זו נתקבלה. לא נותר אפוא לשוללים במפא"י אלא למחות נגד מדיניותה של ההנהלה, לאחר שפורסמה תכנית־החלוקה על־ידי הממשלה, ולאחר שנבחר הקונגרס שלא על יסוד יחסי־הכוחות בין שוללי החלוקה ומחייביה.

ההתעוררות בקרב השוללים במפא"י אותתה גם לשאר מתנגדי החלוקה ביישוב. בהנהלת הסוכנות הושמעו טענות נגד ראשי־ההנהלה, הפועלים על דעת עצמם ואינם מדווחים לחבריהם. ‘הפועל המזרחי’ היה הגורם הראשון בתוך הציונות המאורגנת שהגיב כגוף מפלגתי. הוא מיחה נגד ד"ר נחום גולדמן (1895־ -) בא־כוח ההנהלה ליד חבר־הלאומים בז’נבה, משום שמדבריו השתמעה הסכמה ציונית רשמית לרעיון־החלוקה, בתנאי שליהודים תוצע טריטוריה מספקת לקליטת עלייה גדולה.⁵²

אולם כלפי פנים נקטו ראשי הסוכנות איפוק, ברצונם לעכב את הפולמוס הממשמש ובא או לרסנו.⁵³ בוועידת ‘המזרחי’ שהתקיימה באפריל, הכחיש בן־גוריון את השמועות שההנהלה מנהלת משא־ומתן על דבר הפרדה קאנטונאלית. הוא התחייב כי הסוכנות תילחם נגד כל נסיון להרחיק את הירדן מערבה.⁵⁴ מאזיניו לא הבחינו כי לא התחייב לפעול נגד חלוקה מדינית. טשטוש זה בין חלוקה לקאנטוניזאציה יימשך עד לפרסום תכניתה של הוועדה המלכותית ב־7 ביולי 1937.

הימנעותם של המחייבים מלצאת למסע־שכנוע היתה לה תוצאה חשובה ביותר. מחנה השוללים היה סמוך ובטוח שהרוחות בתנועה הציונית נושבות נגד רעיון החלוקה, ומשום כך החליטו כמה מחייבים מן השורה השנייה לצאת במאמרים לטובת הצעת־החלוקה.⁵⁵ ‘דבר’, יומון ההסתדרות ולמעשה בטאונה של מפא"י שבהדרכתו של עורכו הראשי, ברל כצנלסון, השתתף בעבר בהתגדותו לחלוקה, עמד תחת לחצו של בן־גוריון, וכבר באביב חדל להגיב על השמועות שנפוצו בדבר כוונות הוועדה המלכותית ומגמות ההנהלה.⁵⁶ לאחר־מכן פתח את עמודיו לפני מחייבים רבים. שיאו של מאמץ זה נעשה ערב פרסום הדין־וחשבון של הוועדה המלכותית. משה שרתוק ניסה לשכנע את עורכי היומונים החשובים ביישוב כי טובת העניין הציוני מחייבת עמדה אחידה; העיתונים נתבקשו לגנות את הפרטים הקשים, ובכללם מיעוט השטח שיימסר לידי היהודים. הם נקראו להימנע מלהתנגד לעקרון החלוקה עצמו ומכל נסיון לחלק את הציונים למחייבים ושוללים. עורכי ‘דבר’ ו’הארץ', האחרון כעיתון בלתי־מפלגתי, שבעצמם התנגדו לרעיון החלוקה, וכן ‘פלשתיין פוסט’, היומון הציוני באנגלית, קיבלו את הקו של שרתוק; ואילו מערכת ‘הבוקר’, בטאון ‘ברית הציונים הכלליים’, סירבה להיעתר לבקשה.⁵⁷ עיתון זה יצא בשבועות הבאים למלחמתו העזה בחלוקה. רק ערב פרסום התכנית הבריטית הגיע שרתוק למסקנה כי לא זו בלבד שאי־אפשר לעכב את גילויי המחאה נגד החלוקה, אלא יש בהן גם תועלת; ההתנגדות תסייע להנהלת הסוכנות לתבוע מן הממשלה הכנסת תיקונים בתכנית, אם פרטיה יהיו קשים.⁵⁸ הוא מסר כי ההנהלה תפרסם גילוי־דעת שישלול את מסקנות הוועדה. עמדתו הקיצונית של בן־גוריון כי יש לדחות כל תגובה עד לכינוס הקונגרס הציוני העשרים באוגוסט לא נתקבלה.

פרסום הדין־וחשבון

מתח עז שרר ביישוב היהודי ב־7 ביולי. בתי־קולנוע רבים לא נפתחו, ואחרים נסגרו מחוסר מבקרים. שידורי החדשות ברדיו המנדטורי היו הפעם ארוכים מן הרגיל. למחרת יצאה העיתונות היהודית בכותרות־ענק ובמהדורות אחדות, שאזלו עד־מהרה. כוחות־משטרה מוגברים הוצבו ברחובות, כדי למנוע התפרצויות.

כוונותיה של הוועדה המלכותית כבר נודעו בציבור מזה שבועות אחדים, אולם רק עם פרסום הדין־וחשבון שלה, שאושר על־ידי הממשלה,⁵⁹ התברר שהצעת־החלוקה מהווה רק חלק ממנו. המסמך כלל סקירה היסטורית מפורטת על תולדות ארץ־ישראל מימי האבות עד פרוץ ההתקוממות הערבית ב־1936, ולצדה דיון בבעיות המימשל הבריטי ודרך ביצוע המנדט בנושאי ביטחון, עלייה, התיישבות, עבר־הירדן המזרחי ועוד. חלקו הראשון של הדין־וחשבון היה תעודה פּרו־ציונית מובהקת. דוּבּר בו על הקשר ההיסטורי בין העם היהודי וארץ־ישראל, על מצוקת היהודים בגולה ועל כשלונה של ההתבוללות לפתור את בעייתם. חברי הוועדה המלכותית לא חסכו דברי־הערכה להישגי המפעל הציוני ואף ציינו שהיתה בו גם ברכה לערבים. הם קבעו שהצהרת בלפור התכוונה לכינון בית לאומי משני עברי־הירדן, וכי לא היו בה סייגים להתפתחותו של בית זה למדינת־יהודים. מצד שני, הוועדה לא קיבלה את טענותיה של המנהיגוּת הציונית נגד ממשלת המנדט. חברי־הוועדה היו משוכנעים כי המימשל הבריטי הקל על צמיחת היישוב כדי 400,000 נפש. הם חזרו על דברים שאמרו לווייצמן שישה חודשים קודם־לכן, בישיבה בדלתיים־סגורות, כי ליישוב יש מוסדות מפותחים. כן חזרו ואמרו כי המנדט אינו מתאים עוד לניהולה של הארץ בשל הקשיים שנגרמו, בעיקר מצד הערבים.

הצורך לסיים את המנדט ויכולתו של היישוב לכונן מדינה משלו באזורים בעלי רוב יהודי ובחבלים שבהם ניתן ליצור רוב כזה בתוך שנים מעטות, היו נקודות־המוצא להצעת הפתרון של הוועדה המלכותית. ההערכה שניתן לחלק את הארץ וכי הפרדה טריטוריאלית תביא שלום היו נקודות־הסיום שבדין־וחשבון. הוועדה למדה לדעת שיהודים חוששים להישאר מיעוט נצחי בארץ בעלת רוב ערבי; הערבים מצדם מתייראים מנסיונם של היהודים ליצור רוב בארץ ולהיכנס לתחומיהם. פחד הדדי זה ניתן לעקור, לדעת הוועדה, ולהינצל על־ידי כך מקללותיו של עימות מתמיד ומתיש לא על־ידי השלטת עם אחד על שכנו – דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הצדק ויעורר מעשי־אלימות מן הצד השני – אלא על־ידי חלוקת הארץ. הוועדה ביקשה לתת לשתי העדות הלאומיות בארץ סיכוי להתפתח בנפרד. משום כך פסלה את ההצעות הקאנטונאליות בנימוק שהן תובעות מידה כזו של שיתוף שאין היהודים והערבים יכולים לעמוד בה. רק לאחר ששתי החטיבות הלאומיות יתקיימו בנפרד, ניתן יהיה לצפות למסגרת של שיתוף כלכלי. הוועדה המליצה כי מדינת־היהודים תשתרע על שטח של 4,800 קמ"ר לערך, פחות מחמישית שטחה של ארץ־ישראל המערבית; היא תכלול את מישור־החוף, מבאר־טוביה עד הכרמל, את העמקים והגליל. לעומת זאת, התקשתה הוועדה להעריך שערביי ארץ־ישראל מהווים קבוצה לאומית היכולה לקיים מדינה ריבונית. היא המליצה אפוא על צירוף הערבים היושבים בהר־שומרון, בהרי־יהודה, בהר־חברון, בדרום־הארץ ובנגב לאמירות עבר־הירדן, ולשרותם יעמוד מסדרון שיקשרם למוצא לים־התיכון ביפו. המדינה הערבית שתקום תקבל סיוע כלכלי, בריטי ויהודי. נמלי תל־אביב ויפו ינוהלו כיחידה אחת על־ידי מועצה יהודית־ערבית. התמיכה היהודית במדינה הערבית והניהול המשותף של הנמלים נדרשו, ככל הנראה, כדי להחליש את הביקורת הצפויה מצד הערבים נגד התכנית. הם ישמשו יסוד לשיתוף כלכלי בין שתי המדינות בעתיד. הוועדה הכירה כי קשה להפריד בין כל היהודים וכל אדמותיהם ובין הערבים וכל אדמותיהם. משום כך המליצה על חילופי־אוכלוסים. היא קיוותה כי המלצה זו תוגשם ללא זעזועים קשים. המועברים יקבלו פיצויים בעד רכושם וסיוע להשתקעותם במקומות חדשים. עם זה לא הוציאה מכלל אפשרות שההעברה תבוצע לעתים בכפייה. למעשה, בדברה על חילופי־אוכלוסים התכוונה הוועדה לטראנספר של ערבים מן החבלים שנועדו למדינה־היהודית; רק יהודים מעטים נותרו באזורים ערביים לאחר פרוץ המהומות ב־1936.

שני שירים של נתן אלתרמן (1910־1970) ‘לפני החלק השני בועדה’ נדפס בעיתון ‘הארץ’ ב־10 בינואר 1937, עם סיום עבודתה של הועדה המלכותית;‘חלק שני’ הוא שלב כתיבתו של הדין־וחשבון.

השיר ‘שעה הסטורית’ ראה אור בעתון זה ב־7 ביולי, ביום פרסום הדין־וחשבון, בעקבות ידיעה שבתשע בערב ינאם הנציב העליון ברדיו ירושלים.

לִפְנֵי הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בַּוַּעֲדָה

הִסְבַּרְנוּ. הוֹכַחְנוּ. בִּסַּסְנוּ תֵּאוֹרִיּוֹת.

עֵדֵינוּ דִּבְּרוּ. הַשּׁוֹפְטִים שָׁמְעוּם.

אַךְ אֲפִלּוּ בְּמֶשֶׁךְ שְׁעוֹת הִיסְטוֹרִיּוֹת

יֵשׁ, כַּיָּדוּעַ, רִגְעֵי שִׁעֲמוּם

דִּבְּרוּ יְהוּדִים בִּיחִידוּת אוֹ בְּצֶמֶד

הִקְשִׁיבוּ שׁוֹפְטִים: הַכֹּל שָׁב וְחוֹזַר

הָאֱמֶת, רַבּוֹתַי

הִיא תָּמִיד מְשַׁעֲמֶמֶת הָאֱמֶת מִטִּבְעָהּ הִיא אֱמֶת וְלֹא יוֹתֵר.

וַעֲדָה מַלְכוּתִית, לַהֶמְשֵׁךְ הִכּוֹנִי

חֹק הֲפָכִים בָּעוֹלָם שׁוֹלֵט

מִן הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן הָאָרֹךְ, הַמּוֹנוֹטוֹנִי,

תַּסְפִּיקִי לָנוּחַ בְּחֵלֶק בֵּית

שָׁעָה הִיסְטוֹרִית

עַצְבָּנוּת, עַצְבָּנוּת… הִבְהוּבֵי תֵיאוֹרִיוֹת.

שְׁמוּעוֹת כְּשֵׁדוֹת־בָּר לִפְנֵי יַד קוֹצֶרֶת.

הָהּ. קָשֶׁה לְצַפוֹת לְשָׁעוֹת הִיסְטוֹרִיּוֹתִּ,

בהְיוֹתָן נִקְבָּעוֹת

כְּתְכְנִית קוֹנְצֶרְט!

הַאַתָּה לֹא תֵדַע כִּי דִבְרֵי־הַיָּמִים

נֶחְרָתִים בְּסְלָעִיךָ כְּשַׁאַג וָצַוֹ,

כְּמַקְדֵּחַ עִוֵר וַהֲמוּם רְעָמִים,

הַמַּטִּיחַ רֹאשׁוֹ

בְּאַבְנֵי הַמַּחְצָב?!

וְעַל־כֵּן,

אַף הָעֶרֶב,

בְּמֶתַח הָרָב

שֶׁל תִּקְווֹת וּפְחָדִים עוֹמְמִים,

בְּצֵאת בֵּית יַעֲקֹב עַל גַּפֵּי גְּזוּזְטְרוֹתָיו

לְהַשְׁקִיף עַל אַחֲרִית־הַיָּמִים – – –

בְּדַבֵּר הַהִיסְטוֹרְיָה מִתּוֹךְ הַתֵּבָה…

עֵת לֹעוֹ שֶׁל רַמְקוֹל בִּיהִירוּת יִפָּתַח,

אַתָּה,

הַנֻּקְשֶׁה,

בִּבַת־צְחוֹק נִכְאָבָה,

תַּעֲמֹד מַאֲזִין וְשׁוֹתֵק ו… בּוֹטֵחַ!

הוועדה לא סברה שאפשר לחלק את הארץ לאלתר או להעניק ריבונות לכולה. היא המליצה על הנהגת תקופת־מעבר, שמועד סיומה לא הוגדר. בתקופה זו יהיו הערים המעורבות בתחום היהודי – חיפה, עכו, טבריה וצפת – נתונות לפיקוח מנדטורי, ורק לאחר־מכן יימסרו למדינה היהודית. הבריטים ימשיכו לשלוט בערים הקדושות, ובכללן ירושלים ובית־לחם. המובלעת הבריטית תקושר לים־התיכון, אל מוצא ביפו, באמצעות מסדרון שיכלול את סביבת הערים רמלה ולוד, בכלל זה נמל־התעופה ומחנה־הצבא בסרפנד. בתקופת המעבר יאסר על יהודים להשתקע באזורים הערביים. תבוטל יכולת הקליטה של הארץ כמודד לקביעת שיעורי העלייה היהודית, ובמקומה תיקבע ‘נקודת־גובה’ מדינית. לפי האחרונה, רק כ־12,000 יהודים יוכלו לעלות לארץ מדי שנה במשך חמש השנים הבאות. הוועדה הביעה תקוותה כי אכן תוגשם החלוקה. אם פתרון זה לא ימומש, ישמשו ההמלצות לתקופת־המעבר, המלצות שהגבילו מאוד את העלייה, יסוד למדיניות בריטית חדשה כלפי ארץ־ישראל.

עד לקיץ 1937 נשארה הצעת־החלוקה בגדר רעיון מופשט, ומשום כך לא עוררו השמועות הראשונות על כוונותיה של הוועדה פולמוס מקיף. אף כי במשך שבועות רבים כבר היו השמועות על מגמותיה של הוועדה ועל מגעיה עם הסוכנות עילה למחלוקת קשה בתוך המנהיגוּת הציונית, היה הדיון מוגבל במידה רבה ליישוב המאורגן. הוויכוח נסב סביב תכנית שפרטיה היו משוערים בלבד. מחייבים רבים ציפו שתנאי־החלוקה יהיו נוחים מבחינת שיעור השטח ומהוּת הריבונות, ואילו שוללים רבים קיוו שהוועדה תירתע ברגע האחרון מלהציע תכנית־חלוקה, או שהממשלה תימנע מלאמצה אם זו תוגש לה. ביולי 1937 נדהמו יהודים רבים בעטיו של הדין־וחשבון וכמה מפרטיו: השטח הקטן שהוצע למדינת־היהודים, הגבולות הנפתלים, המסדרון הערבי ליפו שיחצה את הטריטוריה היהודית, ההצעה להעביר ערבים ממקומם, אפילו בכפייה, הצורך במתן סיוע למדינה הערבית והניהול המשותף של נמלי יפו ותל־אביב. לתדהמה גרמו גם ההמלצה לתקופת־מעבר, שהמעיטה מיכולתו של היישוב לכונן מדינה לאלתר, ושהיתה מלוּוה באִיום כלפי היישוב למקרה שהחלוקה לא תצא אל הפועל.

בשבוע השני של יולי 1937 נפתח שלב חדש בפולמוס, שנבדל מקודמיו בכמה עניינים חשובים. עד פרסום התכנית הבריטית לא הבחינו רבים מן המתפלמסים בין חלוקה מדינית לבין קאנטוניזאציה. הטשטוש, שלעתים נגרם במכוון על־ידי המחייבים, נמשך חודשים אחדים. משהסבירה הוועדה את נימוקיה לזכות החלוקה ולחובת הקאנטוניזאציה, נסב הפולמוס על החלוקה בלבד. עד קיץ 1937 היה הוויכוח מצטמצם בדרך־כלל במסגרות ציוניות רשמיות בארץ־ישראל, ואולם סמוך לפרסום התכנית נעשה רעיון־החלוקה נושא לפולמוס שפרץ אל דפי־העיתונות. עם פרסומה התעוררו גורמים ואישים רבים להצטרף למעגל המתפלמסים. בכללם מפלגות, ארגונים ואישים יהודים לא־ציונים ואנטי־ציונים, שלא נתנו דעתם לצורך לפתור את שאלת ארץ־ישראל, ולצדם גורמים וקבוצות של ציונים שסירבו עד אז להאמין כי ממשלת בריטניה אכן תצהיר על כוונתה לצאת את ארץ־ישראל או להעניק ליהודים ריבונות. פרסומה של התכנית הבריטית, ולא השמועות שקדמו לפרסום, היה אפוא הגורם הממריץ להתפרצותו של פולמוס־חלוקה סוער ומקיף ברחבי העולם היהודי.

ג. סיכוי להתקדמות ותכלית סופית    🔗

כוח־הדחף של המחייבים טמון היה בהרגשה שרעיון־החלוקה פתח את הדרך לתקופה חדשה בתולדות הארץ והציונות. התכנית הבריטית לפרטיה לא עוררה בדרך־כלל התלהבות, אולם אימוצה בידי הממשלה חיזק את ידם של המחייבים לפעול להצלחתה בתנאים משופרים. לא היה ספק בלבם שמבינים הם טוב יותר ממתנגדיהם מה נחוץ לעם היהודי. כלום לא נטו אחדים מהם לרעיון־החלוקה מימים ימימה? כלום לא מקירבם יצאו האישים שנווטו את המדיניות הציונית והבטיחו את בניינו של הבית הלאומי?

תמיכה גלויה בהצעה הבריטית למחרת פרסומה ניתנה על־ידי ציוני אחד בלבד, איתמר בן־אב"י (1943–1882) ‘הנער העברי הראשון’, מהוגי רעיון ההפרדה הטריטוריאלית ומאבות הצעת הקאנטוניזאציה.⁶⁰ בן־אב"י היה יחיד מקרב המחייבים שהציע דרך לכינון ממשלה ולאיוש תיקיה.⁶¹ הוא היה סמוך ובטוח כי התכנית מבטיחה את כינונה של מדינה יהודית חדשה, ‘יהודה השלישית’. ברם מדינה זו לא תהיה הומוגנית כמתבקש משמה. ואולי משום כך הגדיר את היצור החדש שיקום כ’שוויצריה מזרחית', בה יחיו ברווחה ובכבוד יהודים וערבים. לא היו ספיקות בלִבו כי רעיון החלוקה, שטען לאבהותו עליו, יתקבל בכל תפוצות ישראל. לדעתו, עד פרסומה של התכנית הבריטית נצטוו המחייבים להחריש וידם של השוללים היתה כביכול על העליונה, ואולם משנתברר רצונה של הממשלה להעניק ליהודים ריבונות, עשוי מחנה השוללים לדעוך, ואילו המחייבים ירימו את ראשם ויקימו את מדינת־החלוקה.

הערכתו של בן־אב"י לא היתה מדויקת די־צורכה. בימים הראשונים שלאחר פרסום התכנית הבריטית הצניעו רבים מן המחייבים את שמחתם. קריאות חדווה כמו זו של שמואל יבנאלי, שהגדיר את ה־7 ביולי כ’יום חג', לא רק שהיו נדירות, אלא גם הושמעו בחדרי־חדרים.⁶² ואולם כלפי חוץ בוטאה עמדה כמעט אחידה מצד המחייבים. היטיב להביעה ד"ר וייצמן מעל בימת הקונגרס הציוני העשרים:

– בדין־וחשבון של הוועדה המלכותית יש הצעה מהפכנית לייסד מדינת יהודים בשטח מוגבל של ארץ־ישראל… אינני מדבר בהצעה הכלולה בספר הכחול. הצעה זו אינה ניתנת להתקבל! אני מדבר על עצם הרעיון, העיקרון, הפרספקטיבה שהצעה זו מכילה בקירבה.⁶³

את מאמץ נסיונם של המחייבים לשכנע את התנועה הציונית לקבל את רעיון מדינת־החלוקה – מאמץ שהגיע לשיאו בכינוסיהם של כמה מפלגות ציוניות ערב הקונגרס ובקונגרס הציוני עצמו, בהם נעסוק בהמשך – ניתן לראות משתי נקודות מבט. האחת טענה בפירוש נגד השמחה שהפגינו מספר מחייבים קיצונים, ואשר לפיה צפויות סכנות חמורות ליישוב בהיעדר מדינה. מקצת מן הסכנות תוארו כבר בשלבו הראשון של הפולמוס, אולם עכשיו שורטטו בהרחבה וביתר פירוט. בעיקר נוספו הערכות שנבעו מן האִיום המוסווה שבדין־וחשבון של הוועדה המלכותית, כלומר מה ייעשה בארץ אם זו לא תחולק ולא תקום בה מדינת־יהודים. לעומת זאת, מערכת־טיעונים אחרת הדגישה את כוחו של היישוב לשגשג בתנאים מדיניים חדשים ואת הפּוטנציאל הטמון במדינה. הערכה מוקדמת כזו כבר עלתה בעת הופעתו הנזכרת של ד"ר וייצמן לפני הוועדה המלכותית בינואר, בדלתיים־סגורות, אולם היא לא נזכרה כמעט בשלביו המוקדמים של הפולמוס. שימת־לבם של המחייבים נגעה אז בעיקר לסכנות האורבות ליישוב אם תחזור בה הממשלה מהתחייבויותיה לציונות.

משה שרתוק, האיש שהיה אחראי לנסיונות לשמור על קשר תקין עם ממשלת המנדט, תיאר באוזני הקונגרס את קשייה של המחלקה המדינית להבטיח צמיחה הדרגתית אך בלתי־מופרעת של היישוב. הוא הזכיר שממשלת המנדט מציעה ‘נקודת־גובה’ מדינית, שתבוא במקום הערכת כושר־הקליטה הכלכלי של הארץ כמודד לקביעת שיעורי העלייה; כך גם קבעה הוועדה המלכותית את המלצותיה לגבי ממדי העלייה בתקופת־המעבר, או למקרה שהחלוקה לא תצא אל הפועל. מסקנתו היתה נחרצת:

– הברירה אשר לפנינו עכשיו אינה בין שתי טובות, אלא ברירה בין שתי רעות, בין שתי צורות של הגבלה וצמצום. עלינו לבחור לא בדרך ההתנגדות הפחותה, אלא בדרך ההתקדמות הגדולה ביותר.⁶⁴

אף כי נטה שרתוק להפריז מעט בתיאור גילויי ההתנגדות הבריטית לציונות, לא עיוות שיפוטו על־ידי חששו לעתיד הבית הלאומי. תיאורו הקודר של הקשרים בין הסוכנות היהודית וממשלת המנדט בא להעמיד את מאזיניו לפני הצורך בשינוי המדיניות. לפי תפיסה זו, אין הציונות יכולה לבוא על מימושה אלא מתוך שילוב־גומלים בין ריאליזם מפוכח ומדיניות אחראית. כלום נגזר על היישוב להילחם מלחמה סיזיפית חסרת־סיכוי? לא. הסיכויים לשנות את תנאי החלוקה רבים יותר מן הסיכויים לשנות את הפירושים למנדט. הרי מלחמה זו למען קיום המנדט מתנהלת כבר כחמש־עשרה שנה, ועד כה נחלו הציונים תבוסה אחר תבוסה.

התעצמותם של הערבים

עניין רב יותר יש בהערכה שהשמיע שרתוק, בהמשך לסיום דבריו הקודמים, אך בניגוד מסוים לנעימה שנשמעה בראשיתם:

– בחלוקת הארץ מפסידים הערבים הרבה מאוד וכמעט אינם מרוויחים מאומה… הם יפסידו את החלק העשיר ביותר של ארץ־ישראל. הם יפסידו את הפרדסנות ואת מרכזי המסחר והתעשייה… הם יאבדו את החלק המכניס ביותר לאוצר הממשלה. הם יאבדו את רובו של חוף הים.

הפסד לערבים, סבר שרתוק, עשוי להיחשב במקרה כזה כרווח ליהודים. חבליה הטובים של הארץ יעניקו ליהודים אפשרויות פיתוח לרוב.

בשלבו הראשון של הפולמוס, שהתנהל בחדרי־חדרים, לא נדרשו המחייבים כמעט למציאוּתם של הערבים בארץ. חששותיהם היו מופנים כלפי המנדט, שאינו ממלא לדעתם את הבטחתו לציונות. לעומת זאת, בשלביו הגלויים של הפולמוס, הִרבו המחייבים להזכיר את הערבים, מנקודות־מבט שונות, כפי שניווכח בהמשך.

אותו קו של הדגשת הסכנה בהמשך הקשר בין היישוב לבין הערבים, קו שבא לידי ביטוי בדבריהם של רבים מיוצאי ‘אחדות העבודה’ שבמפא"י מנמירובסקי והלאה, נזכר גם בדבריו של דוד רמז. יהודי המבקש לעלות מחויב לעבור שבעה מדורי־גיהנום כדי שיגיע לארץ־ישראל, החל בסרטיפיקאט או ‘דרישה’ של קרוב או של מוסד, וכלה במכירת רכושו והסתגלותו לתנאי־הארץ. ואילו הערבים, לא זו בלבד שהם מהווים רוב של שני־שלישים ויותר מקרב תושבי הארץ, אלא יש להם ייתרון נוסף: הכל הולך אצלם למישרים. אין הם נזקקים לצדק, תבונה והבלגה; די להם בהכרה פוליטית ובגילויי לאומנות. לִבו של רמז היה סמוך ובטוח כי הערבים לא יצליחו לעקור את היישוב משורשיו, אף שמתכוונים הם לכך. אולם כל עוד סבורים הם שביכולתם לבלום את העלייה ולהפסיק את בניין הבית הלאומי – צפויה סכנה של מהומות.

חשובה ומסוכנת בעיני רמז – יותר אולי מאשר בעיני כל מחייב אחר שנדרש לשאלה זו בפולמוס – היתה הבעייה השנייה, התעצמות הערבים. את דרכו אל שיטתו בנה על־ידי ביקורת על עמדתם של השוללים, שבה נדון בפרק הבא. ביקורת זו היתה מעשה־אמן וזכתה לשבחים רבים מצד הצירים; וייצמן אף הפסיקו בדברי־הסכמה. השוללים אינם מבינים כי הזמן פועל לרעת העניין הציוני. כל מעשה יהודי מחזק את הערבים, אם ביודעים ואם בלא־יודעים. האמצעים הכספיים של היהודים, הרוכשים קרקעות או משקיעים בארץ, מעלים את רמת־החיים במגזר הערבי ואת רמת־השכלתם של הערבים. היהודים משלמים סכומי־כסף ניכרים בעד קרקע, בעד תוצרת חקלאית ולעתים גם בעד שכר־עבודה. כל אלה מחזקים את הערבים. יתירה מזו: הערבים ברובם אינם משלמים מסים, ואילו תקציב־המדינה שואב את רוב הכנסותיו מן היישוב היהודי. בכוח תקציב זה מוחזקים בתי־הספר שלהם ומתפתח כפרם. ‘כספנו נהפך בידיהם לנשק נגדנו’.⁶⁵

מה שהחסירו עסקני המפלגות, שבחנו את שאלת־החלוקה מנקודת־ראות פוליטית מובהקת, ניסה להשלים איש־הרוח יעקב רבינוביץ (1948–1875). כסופר חזקה עליו שלא יסתפק בנימוקים מעשיים כאלה. רגיש היה במיוחד לשאלות חינוך ותרבות. רבינוביץ לא הודאג מסכנת ההתבוללות בקרב הרוב הערבי, שעליה הצביע בן־גוריון בדבריו נגד מאגנס בתחילת פברואר. אף־על־פי שידע כי שיתוף עם תרבות זרה הוא מסימני־ההיכר של חיי מיעוט יהודי בכל מקום בעת החדשה, היה רבינוביץ מפוכח למדי כדי לדעת כי היישוב לא יתבולל בתרבות הערבית. המיעוט היהודי אכן חשוף, ובמידה מסוכנת, להשפעה חיצונית, אולם מקורה של זו הוא, לדעתו, השלטון הבריטי והתרבות האנגלית השוררת בכל מקום. רבינוביץ לא נלאה לדבר נגד נטיות שאין לכנותן אלא בשם ‘מה יפית’. הוא מחה נגד הנטייה הרוֹוחת לדבר ולכתוב אנגלית, ולזלזל בעברית. בתי־קפה ובתי־עסק נושאים ברמה שמות לועזיים. יהודים יוצאי בריטניה החיים בארץ – רובם כיהנו במשרות חשובות במימשל – רואים עצמם כבעלי פריבילגיה. הם אינם מתאזרחים בארץ, אינם לומדים עברית, ונמצאים אחרים שמחקים אותם. לימודי אנגלית תופסים מקום חשוב בבתי־הספר. לעתים נדמה שהעברית תידחה לשוליים ותצטייר כמיותרת.⁶⁶

על־פי דברים אלה, מתברר שבעיני הסופר חשובה התרבות העברית לא פחות מן הדברים האחרים, ובזאת תיבחן השקפתו במלואה: אין עתיד לציונות בלא תחייה תרבותית מלאה. רבינוביץ ביקש לבצר את התרבות הפרוצה לכל רוח מחמת חולשותיהם של בני־אדם, ולשם כך היה רוצה להבטיח שהחברה החדשה תתפתח כשהיא מנותקת מהשפעה סוחפת של תרבות זרה. אוכלוסייה גדולה כיישוב היהודי בארץ־ישראל על־כורחה שיהא בה שלטון משלה שישחררה מן ההשפעה של המימשל הבריטי ואורח־חייהם ולשונם של פקידיו הבכירים. הנה כי כן, הלאומיות כוחה עמה כתופעה רוחנית, אולם יש שהיא נזקקת לכלים ממשיים להבטחת קיומה. ואם חסרה היא כלים אלה – מתקשה הרגש הלאומי כשלעצמו למלא חסרונם.

מן המחייבים שהוטרדו מבעיות מציקות על העבר וההווה עד למחייבים שהרחיקו ראות היה הבדל מכריע. הראשונים הודאגו מן הסכנות האורבות למיעוט יהודי בארץ מנדטורית, ואילו האחרונים הם שגרמו שהדגש יושם על החיוב הצפוי בעתיד ולא על השלילה שמקורה בעבר. בן־גוריון היה הבולט בקרב הנוטים להנמקה האחרונה. הוא לא זלזל בסכנות אותן תיאר בהרחבה בפברואר, וכן הכיר יפה את כל ליקוייה של התכנית הבריטית. ואף־על־פי־כן על כל חסרונותיה טמונים בה, לדעתו, גם כוחות דינאמיים גדולים. כוחות אלה אפשר להוציאם מן הכוח אל הפועל על־ידי מדיניות נכונה. הציונות היא מהפכה אמיתית, ומהפכה כזו נזקקת לשטח ולאמצעים. אלה מוצעים עתה ליהודים ויש לקחתם.⁶⁷

הנחות ותקוות

כל עת הפולמוס חשש בן־גוריון מפני טענתם הצפויה של השוללים כי הברירה היא בין חלוקה לשלמות הארץ. לדעתו, הברירה האמיתית היא בין מדינת־יהודים קטנה והתמוטטות המנדט וייסוד מדינה ערבית. האידיאה של בית לאומי, שייבנה באופן טבעי בחסות בריטית, כבר אין בה כדי להניח את דעתו. אמנם אידיאה זו היתה תקווה גדולה, אלא שבינתיים מסתמנת אפשרות שתיעשה לצורה ללא תוכן. מה שממשלה יהודית תעשה להגשמת הציונות, לא תעשה שום ממשלה של גויים, ואפילו תהיה פּרו־ציונית. שיבת עם לארצו ובניינה הם מפעל לדורות. אין הבריטים יכולים לסייע למפעל זה. מכיוון שהזמן נעשה גורם עיקרי בהגשמת הציונות, אין אפוא מנוס מלעבור לשיטה חדשה. המדינה היא שלב בתהליך ההגשמה הזה, תולדה של תמורה בתהליכים היסטוריים: ‘דורנו קרוא להחיש את פעמי הגאולה. יעדנו הוא לא לדחות אלא לדחוק את ה"קץ" – קץ הסבל היהודי והאנושי’.

את ההסבר להתלהבותו של בן־גוריון מן התכנית הבריטית נמצא בהשוואה שערך בינה לבין התכנית ששרטט לפני מרכז מפא"י בתחילת פברואר. וכאן מתגלה לעיניו הישג מדיני שנראה לו מכריע. הוועדה המלכותית המליצה על העברת ערבים מו החבלים היהודים, ואפילו תוך כפייה. בן־גוריון ידע כי שום יהודי לא יסכים לנישול, לגירוש או לשבירת מטה־לחמם של המועברים, גם אם יֵעשה הדבר על־ידי הבריטים. על כן, ‘גם מתוך חסידות יתירה וקפדנות מוסרית מאכסימאלית אי־אפשר להתנגד להעברה המבטיחה למועברים גם תנאים חומריים מספיקים וגם ביטחון לאומי מאכסימאלי, כפי שמחייבת הוועדה’. הצעת הטראנספר של ערבים מן החבלים נראתה לו כעין צילום מדיני של מציאוּת המתקיימת בארץ מזה עשרות שנים. ערבים מכרו אדמותיהם ליהודים. הם השתקעו במקומות אחרים וראו ברכה במעשי־ידיהם. גם עתה יוכלו המועברים לבנות חיים חדשים במקומות אחרים, וישתחררו מסטאטוס מעיק של קיומם כמיעוט בארץ יהודית. אולם הסבר זה לא היה העיקר. חשיבותו הרבה של הטראנספר נעוצה בכך, שביצועו יפנה שטחים ניכּרים להתיישבות יהודית – דווקא בעת ששיעור הטריטוריה המיועדת להתיישבות זו מצטמצם והולך ממילא בשל החלוקה.

הציפיה לתמורה פוליטית, ציפייה הכרוכה במדינה שתקום, נתחלפה בהדרגה בתפיסה של שידוד־מערכות חברתי וכלכלי. בן־גוריון הכיר בשלטון כאמצעי לתמורה חברתית. האיש שעיניו היו נשואות מאז ימי העלייה השנייה אל חברה חדשה לא חזר בו גם עתה מאידיאל זה. אולם הוא ידע יפה כי מגמת ההתפתחות בעת החדשה, ובעיקר בארץ דלה בקרקעות פנויות ובמקורות־מים, מונעת היכולת להשתית את המפעל הציוני על החקלאות בלבד או בעיקר. מעתה והלאה ייבנה המשק היהודי על חקלאות, תעשייה וים, ואפשר שהים הוא מתנתה הגדולה של הארץ. הוועדה ראויה למלוא השבחים על שהציעה למסור ליהודים ‘שלושה רבעים של חופה של ארץ־ישראל בים התיכון’. למדינת־היהודים שתקום תהא נתונה התשובה לשאלה אם תוכל לבנות תעשייה מפותחת וקשרי־מסחר עם מדינות העולם.

ועוד ייתרון גיאוגראפי חשוב היה בתכנית הבריטית. זו הציעה ליהודים את הגליל כולו. ואכן הגליל מצטיין באקלים טוב, במקורות־מים חשובים ובשטחים פנויים להתיישבות. אולם אין חשיבותו נעוצה רק בחקלאות, אלא גם בכך שהוא מאפשר קשרי־חוץ עם מדינה ידידותית. בן־גוריון הניח כי ‘הלבנון המארוני’ עשוי לשמש בעל־ברית טבעי ונאמן. הרי הנוצרים כיהודים מתייראים מפני הרוב הערבי־סוני במרחב.⁶⁸

עמדה זו יותר משהיה בה עניין מבחינת האמור בה במפורש היה בה עניין במה שהובלע בה ולא פורש. אין בן־גוריון סבור כי השלום בין מדינת־היהודים לשכנותיה ייכון מיד, אם אמנם ייכון. אי־אפשר למדוד את החלוקה בקנה־מידה של אחרים, מבחינת הטובה שתשפיע על ערבים באזורים רצופים שישתחררו מן הסכנה של חדירה יהודית. נקודת־ראוּתו ציונית בלבד. יש הכרח לייסד מדינה; בלעדיה יתמוטט המפעל הציוני. מדינה זו ניתן להקים רק באזורים ידועים של הארץ, ובהם בלבד. כן אין מנוס אלא לוותר על זולתם. הערכה זו היא שמסבירה את הדגשת חשיבותו של הגבול המשותף עם מדינה ידידותית, ולוּ גם אחת. היא שמלמדת מדוע בן־גוריון היה נחוש כל־כך בתמיכתו בהצעת הטראנספר. משום כך ביטל כלאחר־יד כל טענה כי עמידה על התביעה לבצע את ההעברה תחבל בסיכויי השלום. בן־גוריון הוא שהנהיג את המערכה הציונית לשיפור תנאי־החלוקה. הוא לא שעה לאזהרותיה של הוועדה כי לחצים אלה עלולים להחליש את היענותם המתבקשת של הערבים להגיע לכלל הסדר עם היהודים. בן־גוריון הסביר לשומעיו כי שאיפותיו הטריטוריאליות הגדולות מימי העלייה השנייה ומשלהי מלחמת־העולם הראשונה לא נשתנו. גם עתה הוא מתנגד לגבולות ‘נפסדים’, החוצים באורח מלאכותי בין חלקי ארץ שאינה ניתנת לחלוקה מטעמים היסטוריים, טבעיים ומשקיים. הצעת־החלוקה עלתה אפוא מכוח שיקולים אתניים, ואלה יתבטלו, לדעתו, בבוא העת, כאשר היהודים יהיו רוב בארץ, ואז יבקשום ערבים לבוא לארצם ולפתחה. בן־גוריון העיד על עצמו כי תמיד הבחין בין ארץ־ישראל ומדינת־יהודים בארץ זו:

– ארץ־ישראל משתרעת בין ים סוף בדרום והלבנון והחרמון בצפון, ובין הים התיכון במערב ומדבר קדם או סוריה במזרח. ואני מאמין היום, לא פחות מאשר האמנתי לפני שלושים־שלושים וחמש שנה, שלנו תהיה הארץ הזאת. אולם בתנאי ההווה יש להכיר כי אחידותה של הארץ היא עובדה נפשית ולא פוליטית. אין לערבב מושגים נפשיים במושגים פוליטיים.

היריבים הגדולים המחייבים מכאן ורוב השוללים הציונים, שעליהם נדבר בהמשך, מכאן, עומדים לכאורה סמוכים זה לזה במידה מפתיעה. שלימות הארץ מוצגת כמטרה נכספת גם בפיו של אחד מבכירי המחייבים. בלי ספק יש כאן מידה ידועה של תעמולה כלפי פנים, דימאגוגיה, כפי שיטעו שוללים אחדים ממפלגתו. שבן־גוריון ניסה לרכוש את תמיכתם בתכנית בנימוק שהחלוקה לא תימשך לעד. מצד אחד, ניתן היה לטעון כלפיו שפרספקטיבה זו של התפשטות בעתיד סותרת לתמיכה שהביע בהמלצת הטראנספר, למרות שניתן ליישב את הסתירה על־ידי ההנחה שהטראנספר נחוץ בתנאי העתיד הקרוב כדי להמציא מקום לעולים רבים וכדי לפתור את בעיות בטחון־הפנים של המדינה שתקום. אלא שיש כאן עניין מורכב יותר. בן־גוריון ביקש להראות שתכנית־החלוקה אינה מחבלת באפשרויות לעתיד. מדינאות פירושה חיפוש מתמיד אחר דרכים שונות כדי לשמור על המטרה העיקרית, שהיא לגבי בן־גוריון הצלחת הציונות. מדינאות אינה ניסוח סתם של הצעה או תכנית המוכנה לעת־מצוא. אבל גם אינה הערכה כי תהליכים היסטוריים אין להם המשך ולא יבוא בהם שינוי. היא דרך לעשייה ולהגשמה בתנאים ידועים, והללו עשויים להשתנות בעתיד.

הנחות ראציונאליסטיות ותקוות משיחיות היו האמצעים שלהם נזקק בן־גוריון כדי להתגבר על הסתירה בין הנכונות להסתפק במדינה קטנה והכיסופים אל ארץ גדולה. אין הוא סבור שתכנית־החלוקה הבריטית היא בבחינת סוף־פסוק. הוא יעשה ככל יכולתו שתהיה זו מדרגה בלבד בסולם המאמצים לשיפור התכנית המוצעת, שבהם נבחנת כל מדינה: מידת הריבונות ושיעור השטח. בן־גוריון אינו מדבר על שלבי־זמן מוגדרים. אבל ניתן ללמוד מדבריו כי בשלב ראשון, עד לייסוד המדינה, יופנו מאמצי ההסברה והשכנוע מטעם ההנהלה לעברה של ממשלת בריטניה. זו תתבקש לתקן את התכנית ולשפרה מנקודת־מבט ציונית. בשלב השני, לאחר שייעשו התיקונים והמדינה תתפתח ותתקדם, יופנו המאמצים אל שכנתה במזרח; זו תתבקש להסכים לכניסתם של יהודים לאחדים מאזוריה, ואולי אף לוותר עליהם. במישור הראשון ובשלב הראשון היה בן־גוריון משוכנע כי הממשלה תסכים לקבוע מועד קרוב ומוגדר לסיום תקופת־המעבר, שהוועדה המלכותית נמנעה במתכוון לסייגה בזמן. כללו של דבר, תקוצר התקופה בה העלייה תהא נתונה לסד של קריטריונים פוליטיים, שנקבעים על־ידי ממשלת המנדט, וכך יזכה היישוב לריבונות בתוך זמן קצר. גם יצומצם משך שהותם של הבריטים בארבע ‘ערי המנדט’ בצפון, שהן כה חיוניות להתפתחותה של מדינת־היהודים. ובעיקר חשוב הדבר, שחיפה לא תימצא תקופה ארוכה מחוץ לתחום־שליטתם של היהודים. לדעת בן־גוריון, חיפה היא עיר־מפתח של הארץ כולה; נמלה הטבעי, יחיד הוא בארץ־ישראל והיא גם עיר־החוף היחידה בכל רחבי הקיסרות הבריטית שיש בה מוצא לצינור־נפט. אף־על־פי־כן היה משוכנע כי בריטניה תוותר עליה כדי שמדינת־היהודים תוכל להתקיים. הוא היה סמוך ובטוח כי אפשר להעלות טיעונים חזקים שישכנעו את הממשלה לפטור את היהודים מעונשה של ההקצבה למדינה הערבית ומן הניהול המשותף על נמלי תל־אביב ויפו.

מחשבתו זו של בן־גוריון הביאה אותו להדגיש את חשיבות הנסיון לשכנע את הממשלה למסור ליהודים אזורים ויישובים אחדים, שהוועדה המליצה למוסרם למדינה הערבית. שני מפעלים משקיים חשובים יזמו והקימו יהודים: מפעל־האשלג בצפון ים־המלח ומפעל־החשמל בנהרים, דרומה לים־כנרת. לדעת בן־גוריון, אין לוותר על מפעלים אלה, שהערבים לא עשו דבר להקמתם או לפיתוחם, ושקיומם במדינת־היהודים הוא צורך חיוני לצמיחתה. בן־גוריון לא העלה בדעתו מדינת־יהודים שיחסרו בה ירושלים העברית, הרטוב וכל היישובים השוכנים מעברו המזרחי של הירדן, או על גדותיו: עין־גב, מסדה ושתי הדגניות. לפי תפיסה זו, חשיבותם של יישובים אלה אינה נמדדת רק בהיותם אזורי־התיישבות, אף־על־פי שחשיבותו של כל איזור נראית עתה גדולה יותר מבעבר בעטיה של ההצעה להוציא מתחום היהודים את רוב שטחיה של ארץ־ישראל. יישובים אלה חשובים בעיקר בנקודת־המבט של הריבונות; חיים בהם כ־90,000 יהודים, כחמישית מכלל היישוב, והוצאתם מתחומי המדינה שתקום עלולה אפוא לפגוע בכוחה הדימוגראפי, במרצה הכלכלי וביכולתה לגבות מסים. אי־הכללתה של ירושלים עלול להנחית מכה קשה ליוקרת המדינה, לגרום לזלזול בה מצד יהודים רבים, וכך לערער על ריבונותה. חשיבותה של ירושלים אינה נמדדת, לדעת בן־גוריון, רק בערכה הדתי וההיסטורי; מצויים בה מוסדות לאומיים ויישוביים, האוניברסיטה, בתי־חולים ומוסדות־חינוך, שחסרונם יהיה מורגש מאוד ויעמיד בספק את יכולתה של הממשלה לנהל את המדינה ולהעניק שירותים לתושביה.

נראה שכפעם בפעם עלתה בלב בן־גוריון המחשבה המטרידה כי פגמים אלה, גם אם יבואו על תיקונם, אינם מספיקים. מדינת־יהודים קטנה בארץ־ישראל – על כורחה שיופקעו ממנה מקומות־קדושים ואתרים בעלי ערך היסטורי, והיא תחסר גם שטחים פנויים רבים להתיישבות יהודים. ביקש בן־גוריון להרבות תיקונים בתכנית הבריטית ולבצר את המדינה שתקום כדי שתוכל ברבות הימים להשפיע אל שכנתה לפתוח שעריה לפני יהודים. אין לו ספק שזו תעשה כן, אם תיווכח שלטובתה הדבר. מדינת־יהודים עשויה להזרים ידע, הון ומרץ לפיתוח המדינה הערבית הנחשלת. בן־גוריון לא העלה בדעתו אפשרות שהתרחבות זו תבוא בכוח הזרוע, אבל מצד אחר לא היה רגיש לחששות ערביים צפויים מדיבורים אלה על התפשטות מדינת־היהודים שתקום. המדינה הערבית לא תתפתח בקצב שישביע את רצון תושביה. הללו עתידים לראות ביהודים כוח דינאמי, בעל הון, מרץ ויכולת, הרוצה ויכול לקדם את המרחב כולו.

תפיסה זו של סיכויי ההתרחבות קבעה גם אצל בן־גוריון את כיווניה. הערכתו ותקוותו לא הושפעו משיקולים היסטוריים או דתיים, אלא משיקולים של צבירת עוצמה וסיכויי התיישבות. הוא לא ביקש להכניס המוני יהודים אל אזורי־ההר המאוכלסים, שלהם נודע גם ערך היסטורי, אלא הפנה את עיניו בראש־וראשונה אל הנגב, על מרחביו הגדולים, שעל חשיבותו עמד מזה שנים ושאותו ביקש לצרף למדינת היהודים שחזה בפברואר. בן־גוריון תיאר את הנגב לשומעיו בהנהלה הציונית, בקונגרס ובמועצת מפלגתו כמשולש הפוך, שקודקודו במפרץ־אילת ובסיסו בים־התיכון ובים־המלח. איזור גדול זה, כארבעים אחוזים משטחה של הארץ, צופן אפשרויות גדולות להתיישבות ולהפקת מינראלים. בן־גוריון לא נלאה לציין כי רק בידיים יהודיות ייגאל האיזור. 60,000 תושביו הם נוודים. הללו אין ביכולתם לפתחו וגם לא ישמשו מכשול אתני־דימוגראפי כאשר יבואו יהודים להוציאו משממונו ומקפאונו. בן־גוריון היה סמוך ובטוח שיימצאו בנגב מים, ובשפע. שרידי הערים העתיקות במרחב זה, עקבות המדרגות בנחלים ובעמקים, כל אלה מעידים כי לפנים ישבה בו אוכלוסייה גדולה ומפותחת.

הפוטנציאל הגדול המצוי במדינה

האידיאה של מדינה קטנה אך משגשגת לא היה בה כדי להניח את דעתם של כל המתפלמסים. בן־גוריון דיבר על הפוטנציאל הגדול המצוי במדינה, בארץ ובים, והיה סמוך ובטוח כי אפשר להוציא פוטנציאל זה מן הכוח אל הפועל. הוא לא נזקק לעצתם של כלכלנים ואנשי־מינהל, שיסייעו לו להצביע באותות ובמופתים על כושרה של המדינה להתקיים ולהתפתח. אולם נמצאו אחדים מקירבם שעשו כן, ובמרץ.

כך, למשל, פרופסור בנימין זיו (1948–1879), ממייסדי בית־הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל־אביב, יצא מאותן ההנחות של בן־גוריון ואף הגיע לאותן מסקנות. אולם בשעה שבן־גוריון חסר הידע היה אופטימיסט גמור, היה המומחה לכלכלה מלא חששות. אמנם הוא העריך שמדינת־יהודים קטנה תוכל להתקיים, אולם לא היה בטוח כלל ועיקר כי היא תוכל להעמיס על כתפיה הצרות משימות קשות כפיתוח, כקליטת עלייה וכהקצבה למדינה השכנה, אלא אם תנהג לפי שיטות מיוחדות. הקמת מדינה קטנה, בתנאים קשים, מהווה אפוא אתגר שהכלכלן מוכן להתמודד עמו בהצעותיו, אך הוא אינו יודע אם המדינה תוכל להתמודד עמו במעשיה. תחילה, ציין המלומד, יש לקצץ בהוצאות מיותרות, כדי שיספיקו המשאבים לצרכים החיוניים באמת. ידוע הדבר שפקידוּת נוטה להתרבות כ’ארבה', ודבר זה הוכח גם במוסדות הציוניים והמפלגתיים המלאים אנשים שגורמים שונים חפצים ביקרם. מנגנון קטן יעיל יותר ממנגנון מנופח, וגם אינו מתנשא על האזרח. חיסכון גדול אפשר להשיג גם במישור יחסי־החוץ. העולם משופע באנשי מדינה וציבור יהודים שייאותו לייצג את המדינה הצעירה כמשרות־כבוד, בלא תשלום. לדעתו, זהו כיבוד שונה לחלוטין מן הכיבוד שמפלגות מכבדות את יקיריהן, בהעניקן להם משרות ותפקידים בזבזניים. הרי לאמיתו של דבר חשובים צורכי הכלל מטובות־ההנאה של יהודים אלה או אחרים.⁶⁹

תמיכה חזקה יותר השיג בן־גוריון בנושא הערכת סיכוייה של המדינה להתפשט מעֵבר לתחומיה. הנמרץ שבתומכים היה אהוד בן־יהודה (1898- ), אחיו הצעיר של איתמר בן אב"י. אפשר שבן־יהודה היה ראשון לתומכי החלוקה, קודם פרסומה של התכנית הבריטית, שדיבר על התרחבות מדינת־החלוקה אל מעֵבר לתחום שיוקצב לה בראשיתה ובדרכי־שלום.⁷⁰ בן־יהודה היה סבור כי מוטב להפריד בין יהודים וערבים מאשר להסכים לפתרון דוּ־לאומי או להיעדר פתרון בכלל. אין הוא תומך בקאנטוניזאציה, אלא בייסוד גרעין למדינה עברית שתשתרע ברבות־הימים משני עברי־הירדן. מדינה כזו תוכל, לדעתו, לקלוט מאה־אלף יהודים ויותר מדי שנה בשנה. אין ספק, סבר המצדד בחלוקה הזמנית, כי הערבים לא יסכימו להישאר בארץ ‘פראית ושוממה, ללא תרבות וקדמה’. הם עתידים להזמין את היהודים לתחומם, ואז ה’קטנטן יֵעשה ל’גדלדל'.

אין להתפלא שרעיונות אלה נפוצו במפא"י בקרב סוציאליסטים ממחייבי החלוקה, יוצאי ‘אחדות העבודה’ וצ.ס. אישים אלה לא סברו שגבולות שנקבעו על־ידי האימפריאליזם לאחר מלחמת־העולם הראשונה, או שייקבעו על־ידיו בעתיד, מקודשים ואין לערער עליהם. ברוך צוקרמן (1970–1887), טריטוריאליסט לשעבר ומפעילי תנועת־העבודה הציונית בפולין ובארצות־הברית, לא סבר שיש להמתין להזמנה ערבית דווקא. לדעתו, העולם הקאפיטליסטי מתערער והולך, ויש לצפות לתמורות גדולות בתחום המדיני והחברתי. בכלל הזעזועים ‘ינועו’ גבולות, וגם מדינת־היהודים תתרחב.⁷¹ גם אנשל רייס (1886- ), ממנהיגי תנועת־העבודה בפולין, טען בחריפות נגד גבולות הנקבעים ללא הצדקה. גם הוא סבר שגבולות אלה יהיה אפשר לבטלם בהזדמנות מתאימה, ואין כלל צורך בהסכמת הערבים. אולם רייס היה זהיר יותר מצוקרמן בהדגשה כי יעדי ההתרחבות לא יהיו אזורים מיושבים. לדעתו,

– לעבור גבולות של ארץ מיושבת הרי זה עוון, אימפריאליזם. אולם את גבולותיו של חבל־ארץ שומם, בשעה שביישוב הסמוך רב המחנק וגדולה דרישת העבודה, אין לראות כגבולות תמידיים.⁷²

יצחק בן־צבי, מן הנלהבים לרעיון החלוקה במפא"י וממקורביו של בן־גוריון, השלים את שהחסיר חברו, יושב־ראש ההנהלה, ואולי במתכוון. בן־צבי לא נרעש כלל ועיקר מן ההמלצה הבריטית כי מדינת־היהודים תשלם קיצבה למדינה הערבית. הוא שלל את טענתם של השוללים, שעליה נדבר בהמשך, כי אין זו אלא ‘מס עובד’ שיפגע בכלכלתה של מדינת־היהודים ויחליש את ריבונותה. לפי תפיסתו, המענק הכספי עשוי לשַמש מנוף לתביעות טריטוריאליות ציוניות גם בעבר־הירדן. מצויים בה חבלים שוממים מאדם, בעיקר בדרומה, ובהם עשויים יהודים להתיישב.⁷³ כאן נסגר המעגל. מחייב החלוקה ב־1937 נדרש לשינוי גבולות שנקבעו על־ידי בריטניה, בחלוקה קודמת של הארץ, ומציע למעשה איחודה־מחדש של הארץ משני עברי־הנהר וחלוקתה בשנית, לפי מפתח אחר: שיקול־דעת אתני בדבר הצורך בהפרדה בין שתי החטיבות הלאומיות שבארץ. והרי שיקול זה כבר הביא את הוועדה המלכותית כמה שבועות קודם־לכן לאמץ את רעיון ההפרדה הטריטוריאלית כבסיס לתכניתה המדינית לפתרון שאלת ארץ־ישראל.

ד. ציונות של הגבלה עצמית או דרך לשלום    🔗

הגות המחייבים גרמה לרבים מקירבם לגלות מידה גדושה של אי־אֵמון לא רק לגבי יכולתו של המנדט להתקיים, אלא גם לגבי סיכוייהם של היהודים להתפשט בארץ־ישראל מעֵבר לאזורים שבהם התיישבו. הם לא סברו שיש להבטיח לדעת־הקהל אף לא זלזלו בתחושת־החרון שפקדה ציונים רבים למשמע הידיעה על תכנית הסוגרת לפניהם את רוב חבליה של הארץ. ואף־על־פי־כן התגנבה בדבריהם נימה של שביעות־רצון. כביכול התקיימו הגרועות שבאזהרותיהם. ובשעה ששמואל דיין, מן הנלהבים במפלגתו לתכנית החדשה, מצא דופי במניעי השוללים, בהגדירו אותם כאוטופיסטים, הוא ידע לסכם בישיבה הנזכרת של מרכז מפא"י באפריל כי בהצעה זו יש הרבה ‘מהרס אילוזיות; אילוזיות על ארץ גדולה ורחבת־ידיים, ארץ אשר תוכל להשיב אליה ולקבץ את כל הגלויות’.

בשעה שהמפעל הציוני שרוי בקיפאון, אמר יצחק וילקנסקי (1955–1880) מחבריו של דיין להנהגת ‘הפועל הצעיר’ בעבר ולגיבוש רעיון המושב, שעה שאינו יכול להתקדם, קרוב קִצה של הציונות. ברומזו נגד השימוש הרב שעושים השוללים בשברי־פסוקים ממגילת איכה בדברם על ‘חורבן שלישי’, העיר וילקנסקי כי ‘דרכי ציון אבלות’ לא משום שהן שוממות אלא מפני שהן מיושבות בצפיפות על־ידי ערבים.⁷⁴ וילקנסקי היה איש מחקר, מומחה להתיישבות ולכלכלה חקלאית, וגם סופר רגיש, ובמשך עשרות שנים עמל לבצר את כוחה של ההתיישבות היהודית. הוא הזכיר כי בכל הדרך הארוכה העולה מיפו לירושלים פרוסים כפרים ערביים לרוב, אך אין בנמצא נקודות יהודיות, להוציא מקוה־ישראל וקרית־ענבים. מצב חמור יותר, הוסיף, שורר במרחבים שמצפונה של ירושלים, בואכה שכם ועמק־יזרעאל. במקומות אלה לא קיים אפילו יישוב יהודי אחד. כללו של דבר, מי שמטיח דברי־גנאי נגד ‘מדינת הזרת’ אינו יודע מה הוא סח. לאחר חמשים וחמש שנות התיישבות יהודית חדשה ועשרים שנות שלטון בריטי לא הצליחו הציונים להשיג יותר מכפי שהבריטים נכונים עתה להציע ליהודים.

בשום קבוצה ציונית לא היתה היענות גדולה כל־כך לרעיון־החלוקה כמו בקרב עסקני מפא"י ומנהיגיה מבין יוצאי ‘הפועל הצעיר’ לשעבר, שהיו אנשי התיישבות ומומחים לחקלאות ולכלכלה. מה שייחד קבוצה זו של מחייבים, שכבר ראינו כי היו רובם ככולם ממעריציו של וייצמן, היתה פרישה עקיבה מן השאיפה להתפשט בארץ כולה. הערכה זו נומקה לכאורה בנימוק כבד־משקל: אין היהודים יכולים לחדור אל חבלים ערביים צפופים. אולם לעתים קרובות התגנבה לדברים אלה הערכה נוספת, וזו הבעיה המרכזית שניצבה לפני המחייבים הללו: המפעל הציוני יצליח רק עם ינתק עצמו מן ההשפעה הערבית על אורחות־חייו ועל כלכלתו. אזורי־הארץ הריקים מיהודים אינם פנויים מבני־אדם; יש בהם אוכלוסייה ערבית צפופה שאינה רוצה ביהודים, ואל לאחרונים לדחוק עצמם לשָם. חדירה כזו לא זו בלבד שאינה אפשרית, אלא גם אינה רצויה. הציונים בעצמם חייבים לברר מה רצונם: כלום מבקשים הם חברה יהודית הומוגנית, החיה מעמל־כפיה או ריבונות יהודית הנישאת על־ידי חברה מעורבת. גם אם יהודים מהווים בה שיעור נכבד ואפילו רוב, אך ערבים עושים בה את רוב המלאכות. חברי ‘הפועל הצעיר’ לא ראו בבירור זה דיון בשאלת־החלוקה מנקודת־מבט של היחסים הצפויים בין יהודים וערבים, ובוודאי לא מנקודת־מבט זו בלבד. הם גם לא טענו כי ההפרדה תביא שלום. ההפרדה ביא בראש־ובראשונה בעיה יהודית וציונית פנימית. רק מדינה קטנה, שמספר ערבייה מועט, תבטיח ניצחון במערכה הקשה והמתישה למען יצירת חברה יהודית פרודוקטיבית בארץ־ישראל, המתפרנסת מיגיע־כפיה. פרודוקטיביזאציה של העם היהודי לא תצליח בארץ דוּ־לאומית. כל עוד חיים מיליון ערבים ומאות־אלפי יהודים בארץ אחת תחת שלטון בריטי, או אם תקום מדינת־יהודים שבה יחיה מיעוט ערבי גדול, לא יהיה סוף למאבק למען עבודה עברית, ואולי יסתיים הדבר בכישלון.

הגרעין הרעיוני הזה היה חזק גם בקרב רבים ממייסדי ‘הפועל הצעיר’ ומחבריו בעבר, שלא היו חברי מפא"י או שנמנעו מלעסוק בעניינים פוליטיים בשנים שקדמו לפולמוס. הסופר יעקב רבינוביץ לא הסתפק בהצגת טיעונים תרבותיים־חינוכיים המחייבים את החלוקה. הוא הזכיר כי במשק הממשלתי מועסקים יהודים מעטים יחסית, ובכל פעם שהנהלת הסוכנות מיחתה לפני ממשלת המנדט על קיפוחם של יהודים הפועלים בשירותה, השיבה זו כי יהודים אינם מוכנים לעבוד במקצועות פשוטים, לרבות במשטרה. רבינוביץ התקשה לדחות טענות אלו. הוא הזכיר כי הנציב העליון אף טען שהיהודים אינם אלא אנשי מסחר ותעשייה. אמת, הוסיף הנציב, מקצת מן היהודים מצטיינים גם בחקלאות, אולם בדרך־כלל הם נוטים להתחמק מעבודות קשות. דבר הלמד מעניינו, ציין רבינוביץ, שבמדינה קטנה, שבה לא יימצאו שליטים בריטים וגם לא פועלים ערבים לרוב, יידרשו היהודים לכבוש, ואכן יכבשו, את התפקידים והמשרות.⁷⁵ כי אמנם המסקנה החברתית־הפוליטית המעשית שהתחייבה מן הדברים הללו היתה חד־משמעית, הפרדה; אנו למדים מכך שמחייבי החלוקה הללו, מקרב יוצאי ‘הפועל הצעיר’ לשעבר, היו רובם ככולם תומכים נלהבים בהמלצת־הוועדה המלכותית, כי ערבים יפונו מן החבלים שבהם תקום מדינת־היהודים. המלצה זו מבטלת, לדעתם, את הצורך להיאבק למען הרחבת הגבולות, שאותה הבטיח בן־גוריון. דיבורים על התרחבות מדינת־היהודים בעתיד אינם רצויים. הם יעוררו את התנגדות הערבים לחלוקה. כמו כן אם תתפשט המדינה יגדל במידה ניכּרת שיעור הערבים שיחיו לצדם של היהודים בטריטוריה קטנה. כך יתבטל מאליו ההישג הנשאף של ההפרדה, שיושג בזכות החלוקה וההעברה. יש אפוא לראות ולהעריך את תמיכתם של מחייבי החלוקה הללו בטראנספר כתולדה מעיקר־חפצם – להינתק מן הערבים. יותר מכל גורם אחר בציונות נאבקו חברי ‘הפועל הצעיר’ ליצירת משק עברי עצמי, המיוסד על עבודת יהודים. בחלוקה, ובההעברה שתתלווה אליה, ראו אמצעים להגשמת חזונם.

‘מנשלים’ היה כינוי־הגנאי שטפלו רבים ממתנגדי הציונות על המוסדות הציוניים שעסקו ברכישת קרקעות והתיישבות. לעתים יצאה האשמה זו גם מפי חוגים בריטיים חשובים. על כן לא ייפלא שהמחייבים נדרשו להצעת הטראנספר שיצאה מעם הממשלה ואשר העניקה למעשה לגיטימאציה למפעל הציוני. אליעזר קפלן לא נלאה להטעים כי אין מדובר בנישול וכי אין גורם המבקש לגרש בני־אדם ממקומם. הטראנספר אינו אלא ‘העברה מסודרת של מספר ערבים לסביבה של בני עמם’, והיא מבטיחה להם פיצויים ותנאי־קיום הוגנים. קפלן ביקש כי תנאי־יציאה כאלה יימצאו גם להמוני יהודים, המבקשים או נאלצים לצאת מארצות המצוקה היהודית באירופה.⁷⁶

יוסף ברץ (1968–1890), מאבות ההתיישבות בעמק־הירדן, מראשוני ‘הפועל הצעיר’ ודגניה, היה אופטימי פחות ממנו. הוא לא האמין שהמוני ערבים יסכימו לעקור ממקומם. אולם הוא התרעם על טענות שנשמעו נגד הצעת הטראנספר. האם אין העברה כזאת מתקיימת כל תקופת הציונות? ‘האם לא העברנו ערבים מדגניה ומכנרת, ממרחביה, מנהלל וממשמר העמק?’ ברץ ידע לספר על ערבים אשר מכרו את אדמתם בארץ־ישראל המערבית וקנו בכסף זה שטח גדול פי־חמישה בעבר־הירדן.⁷⁷

דברים אלה יותר משרמזו על דרך־מחשבה חדשה היו פירוש מדיני לתהליך היסטורי שהיו עדים לו ואשר במידה רבה גרמו לו. הדבר הבולט ביותר בתפיסה זו הוא יסוד העקיבות שבה: החלוקה תפריד בין רוב היהודים ורוב הערבים, לרווחת שני הצדדים, וההעברה תפריד בין הנותרים. המחייבים הללו, שהיו נכונים לוותר על התפשטותו הטריטוריאלית של היישוב. לא חשבו לסטות מנטייתם למה שאנו מכנים בשם ציונות של הגבלה עצמית. בעיניהם לא היו ערביי ארץ־ישראל יחידה לאומית ייחודית, אלא ענף, שבט מן האומה הערבית הגדולה. ערבים אלה יוכלו להיקלט ולהיספג בנקל בקרב אחיהם בחבלים הערביים של ארץ־ישראל ובעבר־הירדן. כן היו מחייבים אלה משוכנעים שנסיון־החיים מלמד שאין שתי החטיבות הלאומיות יכולות להתקיים זו לצדה של זו בתנאים של ארץ דוּ־לאומית. השלום והביטחון יושגו רק עם הפרדתן.

אנשי אסכולה זו היו מאלה שגרמו שההסכמה להגבלה עצמית תמצא את הדחף שלה לא רק בוויתור על התפשטות טריטוריאלית אלא גם בהיבט השני של כינון המדינה, שעליו הבטיח מחייב־מאקסימאליסט כבן־גוריון להילחם: שיפור תנאי הריבונות. שמואל דיין ידע לספר כי גם מדינות המשתרעות על שטח גדול בהרבה ממה שהוצע ליהודים אינן יכולות לעמוד ברשות עצמן. הוא שאל:

– ואילו ניתנה לנו הארץ כולה, על החלק המזרחי שבה, האם היתה היא גדולה מאוסטריה ומבלגיה? הרי שאין המצב משתנה אם לא תהיה חלוקה, כי כל השטח הגדול של ארץ־ישראל איננו יותר גדול מארץ קטנטונת זו. נכון הוא, שבזמננו – ואולי לא רק בזמננו – שום מדינה אינה בלתי תלויה, כי אם רבות קשורות ותלויות זו בזו. זה היה וזה יהיה, אבל זה אינו נימוק לשום מדינה ולשום עם לא לקבל עצמאות.

ואילו חברו, פנחס לוביאניקר (1976–1904), מן הכוחות העולים במפא"י, מנהיג תנועת גורדוניה שהיתה קרובה ל’הפועל הצעיר', היה חריף בנדון וברור יותר. לוביאניקר לִבו היה גס ב’סממנים הפאטטים של סוברניות ממלכתית'. בעיניו עצמאות מדינית חסרה אינה פגם כי אם צורך המציאות:

– ישנה סוברניות של אנגליה, וישנה של חבש. אני מוותר למפרע על הברק החיצוני של עצמאות בשטח הבין־לאומי. וברור, כי גם מדינתנו תהיה תלוייה בחסדי זרים והיא תמלא בשטח זה רק תפקיד של כוכב לכת, המסתובב סביב שמשן של האימפריות הגדולות.

גורלה של המדינה המזרח־אפריקאית נגע אל לִבו. חבר־הלאומים לא נערך להגן עליה מפני התקפתה של איטליה, שנמנתה עם מייסדות הארגון. אין זאת כי יש להתרכז ב’עצמאות בשטחים הפנימיים': ‘בסידור העלייה, התחיקה הקרקעית בשטח הפיסקאלי וההגנה’.⁷⁸

הוויתור כביכול על עצמאות מדינית מלאה נבע מרצון להבטיח את הריבונות בנושאי מדיניות־פנים; אלה תוארו כחשובים יותר להגשמת הציונות. ליישוב יהיו סמכויות לנהל מדיניות עלייה והתיישבות; יהיה לו החופש לתכנן מדיניות כלכלית ופיסקאלית ולגבש תכניות־הגנה. כל זה יקבע את קצב בניין הציונות יותר מגינונים חיצונים של עצמאות מלאה.

עד מה חזקה היתה ההשפעה של הכרעת ההיסטוריה כביכול, שהיהודים אינם יכולים לחדור אל אזורי־ההר המאוכלסים, ניתן להבחין גם בדבריהם של אנשי־התיישבות מעטים מקרב יוצאי ‘אחדות העבודה’ שבמפא"י. אברהם הרצפלד (1973–1888) הלעיג על השוללים הנותנים בחלוקה סימנים והמכנים אותה בשם ‘תחום מושב’. לדעתו, כל מי שמכיר את ארץ־ישראל יודע יפה כי יש מקומות ‘שלא אנו ולא בנינו יבואו לשם’. מכאן מסקנתו שכבר היום קיים ‘תחום מושב, ויכולים פחות או יותר לסמן את גבולותיו… בסביבות רמאללה־שכם־ג’נין קשה להניח שנשיג אפילו דונם אחד’.⁷⁹

שלמה לביא (1963–1882) בעבר איש ‘הפועל הצעיר’ ולימים ממייסדי הקיבוץ הגדול עין־חרוד, היה האיש המרכזי היחיד ב’קיבוץ המאוחד' שתמך בתכנית־החלוקה בהתלהבות. הוא אמר דברים נמרצים יותר:

– את החלוקה האמיתית עשינו אנחנו עוד לפני בוא האנגלים לארץ. לפני שעלה על דעת מישהו לחלק את הארץ… במשך ששים שנות התיישבותנו בארץ לא הלכנו להתיישב בהררי שכם, אלא התרכזנו כולנו בשטח אשר מחלקים אותו לנו עכשיו: לא במקרה הלכנו לשם. בעל כרחנו באנו רק הנה, פה היה השטח פנוי, היישוב כאן היה דליל. פה מצאנו שטחים גדולים ריקים.

לביא לא הסתפק בהערכת תהליכים של העבר:

– להרים לא הלכנו עד עכשיו בהליכה ניכרת, ולא נלך גם להבא. בתנאי מנדאט הכי טובים מפני שהם מיושבים בצפיפות ומשום שאופני העבודה שלנו אינן מתאימים להרים.

לביא היה משוכנע, שהיהודים אינם מוכשרים לחיי הר. נטיותיהם מכשירות אותם לעבודה באזורי אקלים חמים וסוב־טרופיים, שאינם נוחים לערבים.⁸⁰

בשתי שאלות נפרדו מחייבים אלה, יוצאי ‘אחדות העבודה’ לשעבר, מן המחייבים יוצאי ‘הפועל הצעיר’. באחת התקרבו אל השקפתו של בן־גוריון, ובשנייה – נפרדו ממנו: הם סברו שהיישוב יהיה בכוחו להתפשט אל אזורים שוממים; הם לא התלהבו מהצעת הטראנספר, ודווקא עמדות אלו ביטאו אולי את השקפותיה של ‘אחדות העבודה’ ההיסטורית טוב יותר מאשר עמדותיו של בן־גוריון: סוציאליזם ציוני הגורס התיישבות יהודית נפרדת ועם זאת אינו חותר לניתוק מוחלט מן הערבים, וכן אקטיביזם התיישבותי במקומות פנויים.

רעיון הדו־לאומיות

רעון הדוּ־לאומיות, שפורש במסיבות החדשות על־ידי אחדים ממחייביו־לשעבר כדרך לחלוקה, שימש רקע מעניין לעמדתם של ציונים אחדים שהלכו בעקבותיו של אברהם קצנלסון, ראשון מצדדי רעיון הדוּ־לאומיות שנעשה תומך בתכנית הבריטית תוך כדי הפולמוס. לתמיכה הנלהבת בהצעת הפתרון החדש התלוותה תחושת הקלה וסיפוק, כיוון שנמצא כביכול מוצא לספק הפוליטי והנפשי שבו היו שרויים מאז עמדו על דעתם, ובעיקר לאחר פרוץ השביתה הכללית במגזר הערבי באביב 1936.

הסופר משה סמילנסקי (1953–1874), ממייסדי רחובות וממנהיגי ‘התאחדות האיכרים’, לא היה אופייני למחייב רעיון הדוּ־לאומיות: מזה עשרות שנים ייצג נאמנה את עמדת האיכרים, שהתנגדו למדיניות של מוסדות היישוב שדגלו בעבודה עברית בלבד במשק היהודי. אף־על־פי־כן, לא התנכר תלמיד זה של אחד־העם להשקפה המבליטה את בכורת העבודה העצמית ביישוב. הדרך שבה הגיב סמילנסקי על רעיון־החלוקה מאלפת ביותר. בסדרה של מאמרים שהופנו אל ציבור האיכרים ופורסמו בבטאונם שנערך על־ידו, העמיד סמילנסקי את שולחיו על שתי סכנות המאיימות, לדעתו, על היישוב בכלל ועל האיכרים בפרט, אם אמנם יעמוד המשטר הבריטי על מכונו. סמילנסקי טען שאין קללה רעה ממארת קיומו של מיעוט, ואין הבדל –

– בין ימי הקדם, כעשות הרוב את המיעוט למס עובד, לבין הימים האחרונים, כשנוהגים ‘להבטיח’ את זכויות המיעוט. אוי להן לזכויות שלא העובדה המציאותית מבטיחה אותן, כי אם דברים הכתובים על הנייר.

סמילנסקי כיוון חִציו נגד הסדרי־המיעוטים, שהובטחו על־ידי המדינות החדשות שקמו באירופה המזרחית והמרכזית לאחר מלחמת־העולם הראשונה, במצוות חבר־הלאומים, ואשר התרוקנו מתוכנם בשנים שלאחר־מכן. והיתה עוד אזהרה באמתחתו, והיא כוּונה נגד סעיף 18 באמנת המנדט. לפי סעיף זה, טען סמילנסקי, נפתחו שערי־הארץ לפני סחורותיהן של חברות הארגון הבינלאומי, המקיימות ביניהן הסדרים של מדיניות ‘דלת פתוחה’. חשיפה זו הפכה את ארץץ־ישראל לשטח־הפקר, לשדה־קרב כלכלי בין מדינות מפותחות הנהנות מן העובדה שאין מטילים חומות מכסים על סחורותיהן. משום כך אין היישוב יכול להגן על מוצריו ומשקו נפגע. אך מעטים הם סיכוייו לפתח תעשייה משלו. ואילו חקלאותו הולכת מדחי אל דחי וכבר צברה גרעונות ניכּרים, המשתווים לכל רווחיה. משק הפרדסים מתמוטט והולך, עצים נעקרים ונכסים נמכרים.⁸¹

העברת מרכז־הכובד של ההתפתחות היישובית אל המדינה שתקום היתה מיועדת לפתור את כל הקשיים. מדינה תוכל להגן על יצרניה ומשקיעיה, והיא תחייב את בריטניה לפתוח את שערי ארצה לפני הייצואן הארץ־ישראלי. אם תבקש להבטיח כי סחורותיה ייקנו על־ידי היישוב. קיצורו של דבר: ‘טובה התכנית אשר תרחיב את תחומי פעולותינו בארץ עד המאכסימום, אם גם תצמצם צורתן, מן התכנית אשר תרחיב את הצורה עד המאכסימום ותצמצם את התחומים’.

אולם בהתבטאויות חיצוניות, שלא כוּונו אל ציבור האיכרים והפרדסנים,⁸² העמיד סמילנסקי את שומעיו על פרשה אחרת, והיא יחסי יהודים־ערבים, פרשה שלא נתנה לו מנוח מיום שעלה לארץ־ישראל בשלהי המאה הי"ט ועליה דן אך מעט מעל דפי־עיתונו. סמילנסקי, הדוגל בדוּ־לאומיות, יצא חוצץ נגד רעיון הדוּ־לאומיות, כפי שהתפרש על־ידי ד"ר מאגנס, שלצדו נאבק שנה קודם־לכן למען השגת הסכם יהודי־ערבי.⁸³ עתה היה משוכנע כי החלוקה, והיא בלבד, תפתור את שאלת ארץ־ישראל. במושב מועצת הסוכנות פנה סמילנסקי אל ד"ר מאגנס ואמר כי הלה

– צריך לדעת שמדינה דו־לאומית נוצרת רק בדרך התפתחות איטית של דורות. אין יוצרים אותה ליד שולחן עגול. ועוד דבר עלינו לדעת: תאומים צריכים להיות שווים, והלא אתה יודע שמכל אדמת ארץ־ישראל נמצאים בידינו רק 6 אחוזים ובידי הערבים 94, ובאוכלוסיה יש לנו 30 אחוזים ולערבים 70. וכי יחיו ילדי־תאומים כאלה, שהאחד מהם הוא גדול והשני קטן, בשלום. ידידי מגנס, אם לפני שנה חשבנו על הצעה מעין זו, הרי היה זה בשעה שחרב חדה היתה מונחת על צווארינו. היכול אתה לשער שהיום יימצא ערבי איזה שהוא אשר יוכל לנהל אתנו משא־ומתן בשם הערבים? ואם יימצא – ייהרג למחרת היום. ואילו נמצא בזמן מן הזמנים מישהו מן הערבים אשר יסכים למדינה דו־לאומית, הרי הסכנה הזו תהיה רק על היסוד שאנו נשאר בתוכה מיעוט קטן. מכאן, שאם לחיות יחדיו בשלום אי־אפשר – יש להיפרד.

הנכונות להגבלה עצמית התבטאה בשני מישורים: סמילנסקי היה כמעט יחיד בין המחייבים שסירב להתנות הקמת מדינת־חלוקה בצירוף ירושלים העברית. הוא לא רצה לוותר על ירושלים, אך התקשה להעריך כי הבריטים יאותו לצרפה למדינת־היהודים. משום כך חשש שהתעקשות על תנאי זה עלולה לגרום לכרסום במדיניות הממשלה ולכשלון התכנית כולה. כמחייבים רבים אחרים שלל אף הוא את הצעת־הטראנספר. הערבים יתנגדו לה בתוקף וכך יכשילו את הקמת המדינה. כן פקפק אם יימצאו הכספים הרבים שיידרשו מן הסתם לפיצוי הערבים. סמילנסקי העדיף כי הנהלת הסוכנות תעשה מאמצים להכניס תיקונים בתכנית הבריטית כדי שמדינת־היהודים תכלול את מרחבי־הדרום והנגב.

מה היתה אפוא עמידתו של סמילנסקי לאמיתה? נראה שבעיית היחסים בין היהודים לערבים היתה כבדת־משקל בשיקוליו יותר מכל נימוק אחר שהציג. מחשש שמא לא יימצא הסדר שלום נרתע סמילנסקי מן הנסיון ליצור חברה דוּ־לאומית והגיע אל עקרון הניתוק. אולם הוא נדרש לטענות נוספות דווקא בפנותו אל ציבור־האיכרים, שהכיר בערכו של כוח־העבודה הערבי וסירב להיפרד ממנו. ערבוב תחומים זה – חשש מפני טראנספר ומפני מערכה על צירוף ירושלים, ועם זאת חתירה להתרחבות המדינה אל מרחבי־הדרום – איננו מקרי. כאן בא לידי ביטוי הרצון להשתחרר מן התלות באוכלוסייה ערבית גדולה, המקשה על התפתחותו העצמית של המשק היהודי, ועם זאת הובעה ככל הנראה תקווה כי גם בעתיד יתקיים מיעוט ערבי קטן, שיהיה קשור בעבודתו בחקלאות היהודית הפרטית. התרחבות המדינה בעתיד באזורים השוממים של הארץ באה כביכול לפצות את היישוב על נכונותו לוותר על הטראנספר, שהרי ויתור כזה עלול להמעיט את הסיכוי כי המוני יהודים יוכלו להיאחז בטריטוריה היהודית הקטנה, המיושבת ברובה.

ד"ר ארתור רופין (1943–1876), חבר הנהלת הסוכנות ומאבות ההתיישבות הציונית, ביטא מגמה אחרת של בעלי רעיון הדוּ־לאומיות לשעבר. רופין היה רגיש תמיד לשאלת היחסים בין שתי החטיבות שבארץ. משום כך ייסד באמצע שנות העשרים את אגודת ‘ברית שלום’, שחיפשה דרכים לקרב יהודים וערבים. אף־על־פי שזנח את רעיון הדוּ־לאומיות ואת האגודה בתחילת שנות השלושים, משנדמתה לו הלאומיות הערבית קיצונית מדי ובלתי־מתפשרת, לא חדל לבקש דרכים לפתרון שאלת ארץ־ישראל בדרך של הסכם יהודי־ערבי. רופין היה קיצוני בין האישים שנטו למה שהגדרנו כציונות של הגבלה עצמית. הוא ביקש כי המנדט יתקיים במתכונת חדשה, שלפיה יחיו ערבים ויהודים בנפרד, במחוזות אוטונומיים, אך לא במדינות עצמאיות ומנותקות זו מזו. אולם רופין לא היה נכון להסתפק בוויתורים במישור הריבונות בלבד. הוא חשש מפני ההמלצה להעביר את הערבים ממקומותיהם, שכן המלצה זו עלולה, לדעתו, להביא את מחפשי הפתרונות אל מבוי סתום. השאיפה להינתק מן הערבים, שאיפה שנראתה לו לגיטימית ורצויה, אל לה לגרום לעימות קשה ולסכסוך מתפשט.

למחשבה השיטתית נתייחד התפקיד להציג את תוכנה של הציונות באור תודעת השלום. אם הטראנספר אינו רצוי, וגם אינו מעשי, וההינתקות טוב לה שתהיה מלאה, אין דרך אחרת ליהודים אלא להסכים לתכנית־חלוקה מקוצצת. הוועדה המלכותית הציעה ליהודים כברת־דרך גדולה מדי, או ביתר דיוק: טריטוריה שעליה חיים ערבים רבים יתר על המידה. מוטב להם ליהודים להסתפק בארץ קטנה, בה יוכלו לכונן מדינה יהודית הומוגנית, מאשר לבנות את מדינתם על־פני חבלים רבים, בהם חיה אוכלוסייה ערבית. אפשר שייסודה של מדינה כזו עלול לעורר התנגדות ערבית חלשה מזו הצפויה נגד התכנית הבריטית, ובוודאי נגד תביעות ההנהלה לשיפור תנאיה.⁸⁴

ההערכה שלפיה הגשמת החלוקה תשכין שלום בין שתי החטיבות הלאומיות זכתה לפירוט רחב מצד אחדים מראשי הסוכנות. ד"ר וייצמן היה ראשון המנהיגים הציונים שחשבו בתנאים שנוצרו לאחר שפרצו המהומות באביב 1936 כי זו התכנית המציעה דרך להסדר עם הערבים. הוא אף הביע דיעה זו לפני הוועדה המלכותית כבר בראשית עבודתה, וחזר על הערכתו במסגרת ציונית־פנימית. כל זמן שהמנדט שריר וקיים חוששים הערבים מפני השתלטות היהודים על הארץ כולה, ואינם נוטים להטות אוזן־קשבת להצהרותיהם של מוסדות ושל אישים ציונים על רצונם בהסדר, אבל –

– כעת נפתחות לפנינו אפשרויות גדולות יותר גם ליחסי שלום עם הערבים. עד עתה לא היה לנו הרבה מה להציע להם; בפעם הראשונה נהווה כוח מסויים, ויהיה בידינו להציע להם משהו בתמורה. זהו היסוד הראשון למשא־ומתן ידידותי בין העמים, והוא אחד היתרונות העיקריים של התכנית.⁸⁵

ד"ר וייצמן וההולכים לשיטתו, בעיקר ד"ר נחום גולדמן,⁸⁶ קמו לייחס למנדט את כל חסרונותיו של המצב הרעוע ששרר אז בארץ. לדעתם, זוהי שיטה שאינה מתאימה לניהולה של הארץ לא רק משום שהבריטים אינם רוצים בה – אף הציעו לבטלה – אלא בעיקר משום שקיומה מותנה בשלום. הפחד השורר בקרב הערבים מפני השתלטות היהודים על הארץ כולה מביאם לידי התקוממות: ‘כך נחלש המנדאט ומתרוקן מתוכנו’. זאת ועוד: בארץ קם דור ערבי צעיר לאומני, השוטם את המפעל הציוני. הערבים מושפעים מהישגי אחיהם בארצות השכנות, שכבר זכו למידה רבה של עצמאות. הם משוכנעים כי יוכלו להשיגה אם יוקפא גידולו של היישוב ואם יחדל זה להיות שיקול בעיני המדינאים הבריטים. הנה כי כן, בתנאים אלה כל דיבור על חיים משותפים ועל הסכם יהודי־ערבי בארץ מאוחדת אינו אלא אוטופיה.

כוח־הדחף של החלוקה היה אפוא בהרגשה שהמנדט לא הציע דרך לשלום. גם ערבים שנהנים כיחידים מן המפעל הציוני, וגם אלה המכירים בברכה הנובעת ממנו לערבים – אפילו הם עצמם אינם נהנים מכך – נכונים לוותר על היתרונות שביד או בפוטנציה, משום שאינם רוצים בעלייה יהודית המביאה עמה את הקידמה ואת השינוי. הם מבקשים שהארץ תישאר בעלת אופי ערבי.

כך ניתן לווייצמן ולתומכיו לטעון מתוך הדגשה יתירה ליתרונו של הפתרון המוצע. החלוקה תצמצם את נקודות־החיכוך בין יהודים וערבים, שאם יחיו במדינה אחת יסבלו תמיד ממחלוקות ומסכסוכים. רצוי אפוא להימנע מלדבר על התפשטות בעתיד, אף־על־פי שאין לוותר על ירושלים העברית, ארבע ‘ערי המנדט’ ויישובים אחדים. החלוקה היא אמצעי לפיוס הערבים, דרך למיתונם, כלומר, מכשיר המעניק אפשרות לפקח, ולוּ גם באופן חלקי, על העימות היהודי־הערבי. וייצמן העריך שהערבים רואים בבית הלאומי מזימה בריטית, שביקשה לגזול מהם את ארצם ולמנוע מהם עצמאות מדינית. עתה יכירו שתכנית־החלוקה מעניקה להם ריבונות, אמנם רק בחלק מן הארץ. כן ישתחררו מן הפחד מפני השתלטות היהודים על אדמותיהם וגם יוכלו להתאחד עם אחיהם מעֵבר לנהר. זאת ועוד: מדינת יהודים, שתקום בסיוע בריטי ובהכרה בינלאומית, תהיה גורם חדש במרחב, גורם שאין לסלקו. הערבים יֵאלצו להכיר במציאוּת המדינית המשתנה ולהשלים עמה. השלום ישוב למרחב, מכיוון ששליטי ערב יחדלו להתערב בנעשה בארץ־ישראל ויתמסרו לענייני ארצותיהם.

וייצמן נזקק למינוח קפדני. הוא לא צפה שלום לאלתר. למעשה, שאלת השלום כעניין מוחשי באמת תעלה שנים הרבה לאחר־מכן, בעקבות מלחמות בין מדינת־היהודים ושכנותיה. החלוקה נראתה בעיניו אמצעי לפשר בין התביעות המאקסימאליסטיות של הצדדים. אכן, בפתרון זה טמון קושי מסוים. הסכם יהודי־ערבי לא תואר כאן כתנאי לחלוקה אלא כפועל־יוצא שלה, ומעורבות בריטית הוצגה על ידיו כאמצעי לשלום. אולם וייצמן ידע כי קושי זה מקורו במהותו של הסכסוך בין יהודים וערבים. הוא לא סתר את הנחתו כי החלוקה היא האלטרנאטיבה היחידה לשנאת־עולם.

ה. גולה ומדינה    🔗

לא זו בלבד שמטרת המחייבים נראתה בעיניהם צודקת וחיונית לפי צורכי היישוב, אלא היתה גם מחויבת המציאוּת לפי צורכי הגולה. ועולה השאלה: כיצד מיישבים השקפות אלו? כלום תהא היחידה המדינית שתקום ראויה בכלל לשם ‘מדינת־היהודים’. כיצד תסייע מדינה זו, שתקום בטריטוריה קטנה ומיושבת בחלקה, למצוקת היהודים בגולה? כלום יכולה מדינה קטנה, שתקום מתוקף תכניתה של ועדה בריטית, שביקשה לפתור את שאלת ארץ־ישראל, לענות על צרת היהודים שמקורה באפליה, רדיפות ואנטישמיות השוררים בגולה?

ד"ר וייצמן השמיע לבאי הקונגרס הציוני חזות קשה, שיסודות אחדים שבה אמנם התאמתו כעבור שנים אחדות, אף כי בדרכים שלא פילל. לנגד עיניו הצטייר עולם הנחלק לשניים: ארצות הרוצות להיפטר מן היהודים, ומדינות שאינן רוצות לקבלם. שישה מיליוני יהודים באירופה המזרחית והמרכזית מבקשים, לדעתו, לצאת ממקומם. אולם ארץ־ישראל אינה יכולה לקבלם. אי־יכולת זו אות היא לטראגדיה היהודית ‘העמוקה מני־ים’. ראוי הדבר שאפשר יהיה לחלץ לכל הפחות ‘שני מיליונים אנשים צעירים העומדים על סף החיים ושכבר היום איבדו את זכותם האלמנטרית ביותר – הזכות לעבודה!’⁸⁷ וייצמן ידע כי הוא משמיע דברים קשים, שאפשר שלא אמרם בכל דרכו הציבורית. נכון היה להסתכן בביקורת, כי הוא מקריב כביכול את רוב העם: ‘הזקנים ילכו להם, יסתגלו או לא יסתגלו. הם כבר נהפכו לאבק, לאבק כלכלי ומוסרי בעולם אכזר זה’. לדור זה אין למעשה עתיד, אולם הצעירים, ‘שארית הפליטה’ בלשונו, למענם יש למצוא מִפלט ומִקלט. אם יעלו שני מיליוני יהודים במשך עשרים שנה, כ־100,000 לשנה, יהיה בכך משום הישג מרשים לעניין הציוני. זהו שיעור גבוה ממה שקיוו ועליו חלמו רוב הציונים.

יקשה לקבוע מה כאן סיבה ומה תוצאה. אם השינוי בהכרת המציאוּת, כלומר הידיעה הנחרצת על מצבם הקשה של היהודים בגולה היא הקובעת עמדה חדשה זו: תביעה למדינה בה ייקלט לכל הפחות שליש מן היהודים בארצות המצוקה באירופה, או להיפך, ציפיות מעטות וספקנות שאין הוא יכול להשתחרר ממנה, הן המחדדות את חוש־הביקורת שלו כלפי חולשתן של הנחות־היסוד של הציונות המדינית, המדברת על יציאת־מצרים חדשה ופינוי הגולה. נשיאה הקשיש של ההסתדרות הציונית היה אדם מורכב מכדי שייאמר עליו כי העלה כל זאת כתירוץ. כביכול מחשבותיו היו נתונות לשאלות הנוגעות לארץ־ישראל, ליחסי יהודים־ערבים, למנדט הנחלש והולך, ואילו יהודי הגולה ומצבם הקשה היו מחוץ לתודעתו. אכן, בשבועות הראשונים לבירורים עם הוועדה המלכותית ועם חבריו היו ענייני היישוב בראש דאגותיו, אבל בחודשים שלאחר־מכן למד הרבה על הצרה שהתרגשה על יהודי אירופה. כמו כן האזין יפה לדברים שאמרו שוללים ציונים, ואף־על־פי שאין הוא מצטט אותם, הרי הוא מרמז להשקפותיהם אם לא כלשונן הרי בתוכנן. למעשה, לא היה אף אחד מקרב המחייבים החשובים שהגיע לדרגה כזאת של הזדהות שווה עם מה שאפשר לכנות ברוח דברינו בשם צרת ארץ־ישראל וצרת־היהודים. הרוב המכריע מקרב המחייבים עסק כמעט אך ורק בשאלות ארץ־ישראליות. המחייבים המעטים שיצאו מנקודת־המבט של צורכי הגולה היו ברובם בני הגולה, ונתנו דעתם אך מעט לבעיות היישוב.

ויתור זה על קיבוץ־גלויות שלם, הודאה זו כי הפתרון הוא חלקי בלבד, ציינו בעצם את דרך־מחשבתו של וייצמן כל ימיו. הוא לא שינה את עמדתו, שעוצבה כבר בראשית דרכו כציוני: העלייה וממדיה תלויים לא רק בעוצמת הדחפים ליציאה מארצות המצוקה אלא גם, ובעיקר, בארץ־ישראל וביכולת היענותה. וייצמן לא חשב מימיו כי הציונות היא תנועת־הצלה לכל, אלא תנועת גאולה חברתית ורוחנית לקצת מן המבקשים להיגאל או הנאלצים לצאת. עם זאת ניכרים עיקרי השקפתו החדשה, שגובשה במהלך הפולמוס: אין עתיד ליהודי אירופה במקומות־מושבם. נהיר לו כי יהדות אירופה נתונה במשבר חמור, ובבהירות ובחדות בלתי־רגילות תיאר את בעיותיה. אולם הוא ידע כי ארץ־ישראל לא תוכל להושיע את רובם, וכך עורר נגדו ביקורת עזה. וייצמן ניסח את דבריו במתינות רבה ועוד נראה שדווקא איפוק זה שנקט יזכה להערכה רבה מפי תומכיו ומבקריו כאחד.

כתבי־הגנה מעין זה נתחברו על־ידי אחדים מן המחייבים מבני הגולה, בעיקר מקרב כמה מפעילי תנועת־העבודה בפולין ומקרב יוצאי הסיעה הראדיקאלית לשעבר בארץ זו, שהצטרפו בשנות השלושים המוקדמות ל’התאחדות הציונים הכלליים', כשנעשו תומכיו הנמרצים של ד"ר וייצמן. בפולין התפתחה ערב פרסום התכנית הבריטית תנועה ספּונטאנית במידה רבה, שביקשה לחזק את עמדתה של ההנהלה. שכרון־חושים היה מסימניה של התעוררות זו,⁸⁸ וכבר נמצאו מבקרים מבני־הדור, ולא־דווקא מבין השוללים, שהזהירו מפני הסכנות הטמונות בהתפרצות זו, אם יתברר שמדינת־היהודים לא תקום או שממדיה יהיו קטנים.⁸⁹ אף כי לפני פרסום תכנית־החלוקה הבריטית היתה ההתנגדות לקאנטוניזאציה משותפת לעולם היהודי כולו, הרי בפולין לא היתה אווירה כללית עוינת, שנעשתה כה קיצונית בכמה ארצות. נטייה זו גרמה לימים להתעוררותם של השוללים, שיעשו מאמצים רבים כדי לכבוש את דעת־הקהל היהודית בפולין, כפי שנראה בהמשך. כזכור, בשום ארץ מארצות הגולה לא היו יהודים אחוז כה גבוה באוכלוסייה הכללית, ובשום ארץ לא היה סבלם כה גדול⁹⁰ ומספר הציונים כה גדול. מצוקה, רדיפות, משבר כלכלי וסכנות פיסיות תוארו לעתים קרובות בעיתונות היהודית והציונית, עד שמחייבים ושוללים לא נדרשו כלל לפרטם. שמה של גרמניה לא נזכר כמעט במקורות אלה. שימת־הלב הופנתה לנעשה במזרח־אירופה בכלל, ובפולין בפרט.

יצחק גרינבוים (1970–1879), מנהיגה הוותיק של הציונות בפולין ומראשיו לשעבר של גוש־המיעוטים בסיֶים, הרבה לפנות אל יהודי פולין ערב פרסום הדין־וחשבון של הוועדה המלכותית כדי לשכנעם שלא יתנגדו לרעיון־החלוקה ושלא ייגררו לפולמוס. הראדיקאל לשעבר, שנעשה לתומכו של וייצמן, הזהיר כי ויכוח חריף עלול לגרום לפירוד בציונות ולהחלשת כוחה דווקא בזמן שנחוץ ליכוד הכוחות לקראת הקמת המדינה. גרינבוים, שעלה לארץ־ישראל באמצע שנות השלושים וכיהן כחבר הנהלת הסוכנות, ראה תחילה את תכליתה הדינאמית של המדינה בהתקדמות מתמדת אל הגשמת הציונות. כך ניתן לנו ללמוד על השפעת החיים בארץ והפעילוּת בה ועל השקפותיהם של אישים ציונים. לאחר פרסום התכנית, כשנוכח לדעת כי גל של התנגדות גואה בכל תפוצות ישראל, שינה את טעמו. בקיץ 1937 הבליט צדדים שליליים. לדעתו, אי־אפשר לה לציונות להמתין מחמת הסכנות המאיימות על הגולה.⁹¹

ד"ר משה קליינבוים (1973–1909), תלמידו של גרינבוים ויורשו להנהגת ‘התאחדות הציונים הכלליים’ בפולין, היה נלהב יותר. הוא היה משוכנע ערב פרסום התכנית הבריטית שכמעט כל הצירים בקונגרס הציוני העשרים האמור להתכנס באוגוסט, ואולי כולם, יתמכו בה אם יתברר שהיא מוסרת בידי היהודים את הפיקוח על העלייה ואת תכנון קליטתה בטריטוריה מספקת. הוא היה סמוך ובטוח כי אם יציעו ליהודים ‘כמה אלפי קילומטרים של קרקע, שברובה כבר נושבת ורוויית אוכלוסיה’, לא יימצאו תומכים בהצעה זו בקרב הציונים.⁹²

לא ייפלא שבתורת מחייב נלהב התקשה קליינבוים לצאת נגד התכנית הבריטית לאחר פרסומה, אף־על־פי שהיתה קרובה כמדומה בכמה מיסודותיה, ומכל מקום מהיביטיה הטריטוריאליים, לאותה הצעה שמפניה הזהיר כמה שבועות קודם־לכן. קליינבוים היה שותף להתרגשות שאחזה בציונים רבים בפולין למשמע בשורת המדינה. הוא תרם מפרי־עטו לשפע המאמרים מלאי־ההתלהבות שבהם הִרבו הכותבים לצטט מנבואות הנחמה שבמקרא. דומה, שלא תמצא ארץ כפולין, בה עמדו ציונים רבים על ההבחנה המדויקת בין קאנטוניזאציה וחלוקה מדינית. משנתבשרו כי בכוונת הבריטים להקים מדינה ריבונית, גברה ההתלהבות בחוגים רבים. אולם קליינבוים, בניגוד לרוב חבריו, היה עֵר לעובדה כי השוללים אינם חלשים כלל ועיקר וכי הם מתארגנים כדי להוכיח כי המוני היהודים מתנגדים לתכנית. משום כך יצא להתקפה קשה נגד השוללים כדי לרפות את ידיהם. הוא טען שהללו ידעו על כל מגעיה של הסוכנות עם הממשלה ולא התקוממו נגדם, ואילו לאחר פרסום התכנית הם מעמידים פנים ולוחמים בה בשצף־קצף. שוללים אלה מתנהגים, לדעתו, כאותו חתן הקופץ מבעד לחלון, כשמעמידים את החופה.⁹³

ביקש קליינבוים לשכנע את הקונגרס הציוני לתמוך בחלוקה, ועלו כל תולדות ישראל לנגד עיניו. לעומת הפאתוס של ההיסטוריה היהודית ושל ארץ־ישראל עומד, לדעתו, ה’פאתוס של המצוקה היהודית בהווה, הפאתוס של רעבים ועשוקים, עלובים ונדכאים, הפאתוס של ההווי היהודי – ואסור לזלזל גם בפאתוס הזה כשם שאסור לזלזל בפאתוס של העבר'. קליינבוים הצביע על יהודי פּשיטיק, ‘אשר מיד לאחד הפרעות שפרעו בהם הביאו מרצונם את תרומותיהם למען מפעל הביצרון’. ואילו יהודי בריסק, ‘ממשיכים גם לאחר שהחריבו את נויהם, לשלם את תרומותיהם לקרן היסוד’.⁹⁴ הנה כי כן, למען נרדפי האנטישמיות והפוגרומים יש הכרח שתקום מדינת־יהודים לאלתר, כציווי היסטורי השקול נגד שאר השיקולים, לרבות שלימות הארץ.

החוקר ד"ר אריה טרטקובר (1897־ ), מפעילי תנועת־העבודה הציונית בפולין, הכריז שמחובתו של כל ציוני ליתן כל מה שביכולתו כדי שתצליח יציאת היהודים בהמוניהם מן הגולה. רק מדינת־יהודים עשויה לחלץ את המוני האומללים מן המצוקה:

– אנו, הבאים מארצות הגולה, לעינינו ניצבת מצוקתם של המיליונים בארצות הגולה, הנחנקים בעניים הפוליטי, הכלכלי והתרבותי גם יחד. וסכנת כיליון נשקפת להם בימים הקרובים ביותר, אם לא תבוא גאולתם בארץ. קול דמי אחינו צועק מרחבי פולין, גרמניה, רומניה ועוד, ואנו מה שנאטום את אזנינו בפני זעקת־מוות זו?⁹⁵

תחושה של אין־אונים וחשש לעתידה של הגולה הניעו אפוא ציונים מארצות המצוקה לתמוך בתכנית־החלוקה. אישים שגילו עמדות מינימאליסטיות בדבר הטריטוריה שתימסר ליהודים, ביטאו ברמה את הערכותיהם המאקסימאליסטיות לגבי יכולת הקליטה של המדינה שתקום. רק מעטים מביניהם, כאנשל רייס, ציפו שמדינת־היהודים תתרחב ביום מן הימים מעֵבר לגבולותיה. אולם באלה שאנו דנים בהם, לא היה כמעט אחד שלא חשב על עלייה במונחים של מיליונים רבים של יהודים, למעלה מהערכותיו האופטימיסטיות ביותר של ד"ר וייצמן. ביודעם כי בכך לא תיוושע לגמרי הגולה קיוו שהמדינה שתקום תהווה שסתום־ביטחון ליהודים בארצות המצוקה. ויהיה בכוחה לחלץ את אלה שיימצאו בתנאים הקשים ביותר ולהניח את האחרים במצב של ביטחון יחסי, שהרי קיימת מדינה שתוכל לקולטם אם יורעו תנאי־חייהם.

מבחינת התפתחותם הכללית של האירועים עמד בסימן־שאלה דיוק תחזיותיהם של המחייבים הללו. ודאי, תחזיות אלו לא ניתן היה להוכיחן או להפריכן מן הטעם הפשוט שמדינת־החלוקה לא קמה. לעומת זאת פרצה מלחמת־עולם נוראה שכילתה את יהדות אירופה, ומדינת־החלוקה שקמה ב־1948 השתרעה על שטח גדול פי ארבעה ויותר מן הטריטוריה שהבריטים הציעו ליהודים ב־1937. מדינה זו נדרשה לקלוט, ואכן קלטה, שיעור זעום בלבד מקרב יהודי אירופה, שכּן רובם נספו שנים אחדות קודם־לכן.

– - - - - - - - -

נשאלנו במהלך הוויכוח, מדוע אנו מוותרים בקלות רבה על העצמאות אשר ביסוד המדינה העברית; מדוע נשאר לבנו קר ואדיש לרעיון העצמאות, אשר כל עם מתלהב לו ומתמסר כולו להשגתו? אך אין כל קרירות בלבי לרעיון זה ומלא אני התלהבות להקמת המדינה העברית לא פחות מהמחייבים הקיצוניים ביותר. מעולם לא נמניתי בין המחפשים פתרונות לסבך המדיני בארץ בנוסחאות מדיניות שונות, שאין בהן משום הכרה בהירה ביסוד המדינה העברית בארץ־ישראל. וגם בשעה, שתנועתנו חיפשה מתוך נימוקים טכסיסיים פורמולה, שהמלה מדינה הייתה חסרה בה, גם אז נדמה היה בעיני שכל מושג אחר מאשר מדינה עברית אינו מעלה, כי אם מאפיל על שאיפתנו העיקרית.

לא הוויתור על עצמאות הוא המקומם בעוז את מחנה השוללים בתנועתנו ובתוך הנוער שלנו – כי אם הוויתור על חלק הארץ במסגרת עצמאית זו… חונכנו וחינכנו את ילדינו, שכל הר שומם בארץ אנו ניטע אותו; כל שפלה עזובה, אנו נחרשנה ונחיינה.

פייבוש בנדורי (1954–1900), ממייסדי גבעת־השלושה ומפעילי הקיבוץ המאוחד. מתוך: על דרכי מדיניותנו, עמ' 159

מחר כבר נעמוד בפני ההכרעה. עננים שחורים נישאים על שמינו, בשורות רעות מגיעות מכל צד והחמורה בהן – חלוקת ארצנו… רוצים להחניקנו, להעלות את חבל התליה על הצוואר, מכה אחת וחסל. הנשלים עם מזימה זו? הנוכל להראות אותות הסכמה מצדנו? הייתכן שיימצא כעת נוער המוכן לעזוב את ‘הפוליטיקה’ לאחרים ולשתוק? האפשר להיות פאסיבי לכל הדבר הזה? שתיקה זו יכולה להתפרש כהסכמה, כחתימה על הצהרת החניקה. והאפשר להתהלך בימים אלה בשקט ובשלווה ולא לראות את הצפוי לנו? הלוא בירור המתרחש זהו הכרח השעה. ולמה לחכות? עד מתי? עד שתבוצע הגזרה?

‘ערב ההכרעה’, משלנו, א, בטאון השומר הצעיר, קן ירושלים, 5 ביולי 1937

 

פרק שני: ארץ    🔗

א. כוחו של המנדט    🔗

הקו האופייני ביותר לדרך מחשבתם של השוללים הציונים היה סירובם לקבל את רוב הנחותיה של הוועדה המלכותית ואת עיקרי טענותיהם של המחייבים. לתומכי החלוקה היו כמה רעיונות בסיסיים, שביטאו אותם בדרכים שונות, ביחד ובנפרד. אף־על־פי שנמנו עמהם גם לא־ציונים מעטים, הנה רובם הגדול בא מקרב גורמים שהיו קשורים בדרך־כלל למימסד הציוני. מקצתם עברו מעין תקופת־הכנה, מאז החלו דנים מרכז מפא"י ומוסדות ציוניים אחרים, בדלתיים־סגורות בהצעת־החלוקה של בן־גוריון או בשמועות על מגמותיה של הוועדה המלכותית. עם אלה היו סוציאליסטים וליבראלים, ראדיקאלים ושמרנים, חופשים ושומרי־מצוות, ארץ־ישראלים ואנשי הגולה. השקפה אחת משותפת היתה לכולם: המנדט לא יסכון עוד לניהולה התקין של הארץ ולהמשך צמיחת היישוב, ועל כן יש להמירו בהסדר מדיני חדש שעיקרו ייסודה של מדינת־יהודים, ואפילו קטנה. רק יחידים העלו טיעונים שלא נגעו במישרים או בעקיפים בשאלה זו כפי שניווכח בהמשך הדברים. לעומת זאת, השוללים לא היו מחנה אחד כלל ועיקר: נמנו עמהם ציונים מכל הזרמים, ובכללם גם ‘פועלי ציון שמאל’ לפלגיהם וברית הצה"ר, שעמדו מחוץ להסתדרות הציונית, וכמובן לא־ציונים ואנטי־ציונים רבים, שאת השקפותיהם נלמד בפרקים הבאים. מפיות השוללים, יותר מאשר מפיות המחייבים, נשמעו דברים שלא נגעו כלל בארץ־ישראל. בקרב השוללים נבחין בחוגים גדולים ומגוונים של ציבוריות לא־פוליטית, כגון סופרים, מלומדים, רבנים ומורים, יותר מאשר בקרב המחייבים. במשך שבועות אחדים שקדמו לפרסומה של התכנית הבריטית, לא היו שוללים רבים פעילים כלל. ראשי הסוכנות ומחייבים חשובים אחרים לא הביעו דעתם בציבור, כדי למנוע תסיסה ומחלוקת וכך נוצר הרושם אצל שוללים רבים כאילו כאילו ידם על העליונה בוויכוח המתפשט בתפוצות־ישראל. ואולם סמוך לפרסומה של התכנית ומיד לאחריו ניצבו השוללים נוכח מציאוּת חדשה. מחנה המחייבים גדל והלך, ורבו בו המתלהבים. מחייבים רבים נטו להגדיר את השוללים הציונים כאוטופיסטים וכנעדרי חוש־מציאוּת. לעתים גם האשימו אותם על שנוטים הם אחרי השקפות אנטי־ציוניות, כביכול ממעיטים הם ביכולת הקליטה של הארץ או אינם שוללים את רעיון־החלוקה בלבד אלא גם תייראים מפני מדינת־יהודים שתקום.

מטבע הדברים שהשוללים יצאו למתקפת־נגד. אחד הבולטים שבהם היה פרץ ברנשטיין (1971–1890), ממנהיגי ‘ברית הציונים הכלליים’. ברנשטיין היה האיש החזק בעיתון ‘הבוקר’ בעיצומו של הפולמוס, לאחר שיוסף הפטמן, סוציאליסט ואיש ‘החלוץ’ לשעבר שתמך בחלוקה בניגוד לרוב חברי המפלגה והמערכת, פנה אל הציונות בפולין. ברנשטיין היה השולל העקיב האחד שעמל כל עת הפולמוס להפריך את טענותיהם של המחייבים. הוא שפך בוזו על מתפלמסים שטענו כי השוללים הם אנשי רגש, רומאנטי או דתי. את דבריו ביסס על פרשנות מעניינת להערכת מקומו ומעמדו של הרגש בתנועת ההתעוררות היהודית. לדבריו אין לציונות מקום בלי רגש, ומקורה של ידיעה זו בהערכה ראציונאלית דווקא. ‘השכל הקריר’, כתב, ‘אומר לנו שאסור לנו לוותר על מקורות הרגש שנתן למפעלנו את כוחו המכריע’. היוצא מכל זה הוא כי השכל לבדו הוא מעמסה, מעין מכשול על דרך ההוכחה. אהבת הארץ, שעיקרה רגש, היא הכוח שעורר את היהודים וכוונם לפעולה. שום ארץ אחרת ושום שיקול הגיוני לא יוכלו לשַמש אלטרנאטיבה. ברנשטיין היה האיש שנטל על עצמו להכחיש את טענתם של המחייבים כי המוני היהודים מקבלים את רעיון־החלוקה. ערב פרסומו של הדין־וחשבון הבריטי ולמחרת הפרסום, הודה כי זמן־מה היה מודאג ‘איך יגיב קהלנו?’ הוא ידע יפה שהבולטים והחשובים בקרב המחייבים מעלימים דעתם, וכי טרם יצאו למערכה לכיבוש לבבות היהודים להשקפותיהם. אולם הוא חשש שמא התפתחות כזו תבוא, וההמונים ילכו בעקבותיהם. משום כך השתתף ביוזמה לפרסם גילויי־דעת של אישים נודעים ביישוב ובציונות, בעיקר מקרב הציונות הכללית והדתית.

למן יולי 1937 היה ברנשטיין משוכנע כי מחנה המחייבים ייכשל וכי ההתנגדות לחלוקה מתעצמת והולכת בכל תפוצות ישראל. מבקש לגמול מנה אחת אפיים. חזר וטען כי המחייבים חלשים, אין להם כוח נפשי להתמודד עם בריטניה; אפסה אמונה בקירבם בעתיד היהודים בארץ כולה, אלא שהם מכסים על עייפותם ויאושם באידיאולוגיה כביכול. זאת ועוד: אפשר אולי להבין מחייבים מאונס, אולם את המתלהבים אין להבין כלל ועיקר. התלהבותם היא ‘ירושת הגיטו’, פרי מנטאליות של חטיפת כל מה שאפשר לקחת, שמא לא יישאר דבר.⁹⁶

– - - - -

הרבנים, ראשי המפלגות ויו"ר המועצות העירוניות נגד כל הצעת חלוקה שהיא

עם ישראל לא וויתר אף פעם ולא יוותר גם כעת אף על שעל אחד מאדמת א"י

קבלנו לפרסום את ההצהרה הבאה:

אנו מצהירים בזה את עמדתנו המוצקה והמוחלטת נגד כל הצעה שיש בה משום צמצום גבולות ארץ ישראל או חלוקתה באיזו צורה שהיא.

עם ישראל לא ויתר במשך כל אלפי שנות גלותו על זכותו בארץ האבות ולא יוותר גם כעת אף על שעל אחד מאדמת ארץ ישראל.

אנו מכריזים בכל תוקף על זכותה הנצחית המלאה והשלמה של האומה על מולדתה בגבולותיה ההיסטוריים ואנו שוללים בהחלט כל נסיון של הסכמה לחלוקת הארץ או הצעות אחרות הפוגעות בזכותנו זאת.

יצחק אייזיק הלוי הרצוג, רב ראשי לארץ ישראל;

יעקב מאיר, ראשון לציון וראש הרבנים לארץ ישראל;

משה אביגדור עמיאל, רב ראשי לקהלת יפו ותראו

בן־ציון מאיר חי עוזיאל, רב ראשי לקהלת יפו ות"א;

יעקב יהודה הלוי הופמן, רב ואב"ד בפרנקפורט ע"מ;

המרכז העולמי להסתדרות המזרחי;

הרב זאב גולד, משה שפירא, הרב נויפלד;

מרכז ברית הציונים הכלליים;

יהושע סופרסקי, ד"ר חיים בוגרצוב. פ. ברנשטיין;

הועד הפועל העולמי להסתדרות הפועל המזרחי;

ש. ז. שרגאי, ר. גפני, עו"ד י. גרינברג;

הועד הפועל העולמי למפלגת המדינה העברית;

ד"ר ה. רוזנבלום;

הסתדרות היהודים הספרדים ת"א ויפו: מ. ד. פיג’וטו, נשיא.

מרכז התאחדות התימנים בא"י: ז. גלוסקא, יו"ר.

ישראל רוקח, ראש עירית תל אביב;

דניאל סירקיס, ראש קהלת תל־אביב ויפו;

דניאל אוסטר, סגן ראש עירית ירושלים;

שלמה שטמפפר, ראש מועצת פתח תקוה;

יהודה גורודיסקי ראש מועצת רחובות;

שלמה מאירסון, ראש מועצת חדרה;

אליהו אוסטשינסקי, ראש מועצת כפר סבא;

אברהם קריניצי, ראש מועצת רמת־גן;

ה. פרבשטיין, סגן נשיא הועד הפועל הציוני;

הרב משה אוסטרובסקי, חבר הנהלת הועד הלאומי;

ד. צ. פנקס, חבר עירית תל־אביב;

ד"ר מקס בודנהיימר;

פרופ. ד"ר יוסף קלוזנר;

ד"ר חיים יסקי, מנהל ביה"ח הדסה" בירושלים;

מרדכי כספי, קונסול לטביה ירושלים.

– - - - - -

אחדים מן השוללים ראו הכרח לגייס את ההמונים ולעוררם לפעילוּת, כדי לקיים את ההוכחה כי רק הם מבטאים נאמנה את רצונו של העם. אולם הנסיונות לעורר את הבריות בארץ ובגולה לא עלו יפה. הרביזיוניסטים היו הגורם היחיד בקרב המתפלמסים שהצליחו להגיב תגובת חוץ־פארלאמנטארית שלא היתה מיוסדת על פעילות עיתונאית בלבד, וגם הצלחה זו היתה צנועה. מודאגים מן ההערכות, כי בקונגרס הציוני האמור להתכנס באוגוסט – ואשר חבריו נבחרו קודם שנתבררו פרטיו של הדין־וחשבון של הוועדה המלכותית – יימצא בו רוב למחייבים, נערכו הרביזיוניסטים להתקפה קשה. זו בוצעה בעיקר במעוזם הראשי בפולין, שבה גילו המונים התלהבות למשמע ההצעה לייסד מדינת־יהודים עד כי לא התעניינו בפרטי התכנית. בתחילת קיץ 1937 ארגנה ברית הצה"ר הפגנות גדולות בווארשה ובערים אחרות, וההפגנות פשטו גם בערי רומניה ובעיירותיה. הנואמים טענו כי הבריטים מבקשים לרוקן את הציונות מתוכנה. ביום פרסומו של הדין־וחשבון של הוועדה המלכותית הציבו משטרות פולין ורומניה, בנפרד, משמרות חזקים על שגרירויות בריטניה והקונסוליות שלה.⁹⁷

אולם עצרות־העם הראשונות נערכו בארץ־ישראל, קודם שסיימה הוועדה את עבודתה. באסיפה בפתח־תקוה, שהתקיימה ב־17 באפריל, טען העיתונאי והמבקר הספרותי ד"ר משה שטיינר (1907- ) כי הבריטים מבקשים לאחז את עיני הציונים. הם מציעים להסגיר חבלי־ארץ שלימים לערבים, אך טוענים כי גם היישוב יזכה לריבונות. העסקן הרביזיוניסטי, שטען לבית לאומי משני עברי־הירדן, לגלג על התכנית לתחום את היישוב בגבולות של קאנטון קטן שישתרע מ’שני עברי הירקון'. לדעתו, היישוב צמח והתפתח בעבר מכיוון שמעולם לא כבל עצמו לאזורים מסוימים, ותמיד הניח כי עתיד הוא להתפשט. עכשיו שייקבעו גבולות בטריטוריה קטנה, מגדרה עד חדרה, תיבלם צמיחה זו והיישוב ייסוג אחור. גבול הישימון יועתק בשנית אל אזורי המזרע, כבתקופה שלאחר חורבן הארץ וכיבושה על־ידי נכרים.⁹⁸

עלה בדעתם של הרביזיוניסטים שאין להסתפק בהפגנות ובכינוס עצרות־עם, ועל כן עשו שימוש רחב בעיתונות. מאמרים ומכתבים מפרי־עטם נדפסו ב’הבוקר' וב’הצופה', בטאונו של המזרחי, שגליונו הראשון ראה אור בקיץ 1937, לעת הפולמוס דווקא. שימוש אינטנסיבי גדול ביותר נעשה בעיתון המפלגה, ‘הירדן’, ששמו רמז לתביעות הטריטוריאליות הגדולות. במשך חודשים ארוכים, באביב ובקיץ 1937, הקדישו עורכי העיתון את מלוא־מרצם כדי לתקוף את רעיון־החלוקה ואת התכנית הבריטית. אולם תפוצתו של העיתון היתה מצומצמת, כ־2,000 עותקים בלבד, והיא נקלטה על־ידי הפריפריה הרביזיוניסטית, שהיתה משוכנעת ממילא בהשקפות שלהן הטיף העיתון. משום כך ערכו פעילים רביזיוניסטים חוברות אחדות, שנמכרו לציבור הרחב במחיר נמוך.⁹⁹ רוכז בהן מבחר גדול, אף כי מגמתי, מדברי שוללים מפורסמים מכמה זרמים בציונות, בעיקר מקרב התנועה הרביזיוניסטית והציונות הכללית. חיבור בעל אופי אחר, פחות פולמוסי, היה מחקר מפרי־עטו של ד"ר בנימין אבניאל (1906- ), מומחה לענייני כלכלה, שהיה מקורב גם לחוגים אזרחיים.¹⁰⁰ במחקר זה גלל אבניאל במלואה את פרשת הצעות הקאנטוניזאציה, על סמך מקורות גלויים ועדויות שעמדו אז לרשותו. אבניאל התאמץ לשכנע את הקוראים כי פתרון קאנטונאלי אינו עולה בקנה אחד עם מאוויי הציונות וצורכי העם היהודי.

דברים אלה באסיפות ובפרסומים מעידים על כמה מגמות, מדעת ושלא־מדעת. המונח ‘חלוקה מדינית’ לא היה שגור בפיהם של הרביזיוניסטים, ולעומת זאת רווח אצלם השימוש במושגים כגון ‘הצעה קאנטונאלית’, או ‘קאנטוניזאציה’. זאת ועוד: במשך שבועות וחודשים טענו הללו כי שיעור השטח המוצע ליהודים אינו עולה על 4,500 קמ"ר, או על 4,000 קמ"ר, והם שבו וחזרו על הערכות אלו גם לאחר פרסומה הרשמי של התכנית הבריטית, הגם שזו דיברה על מדינת־יהודים שתשתרע על שטח של כ־4,840 קמ"ר.¹⁰¹

הפאראדוקס של הריבונות

אנו נכנסים אל לב־לבה של אחת הבעיות המרכזיות בדיון, והיא הפאראדוקס של הריבונות. מתוך חרדה להציל את שלימות הארץ העלו הרביזיוניסטים את הטענה שאף־על־פי שהציעו הבריטים הקמת מדינת־יהודים, לא תהא זו ריבונית כלל ועיקר. משום כך התמסרו לניתוח עבודתה של הוועדה המלכותית ותכניתה. תיאור כוונותיה של הוועדה והמאורעות הקשורים לחקירתה בידי הרביזיוניסטים ופירושיהם חשובים מצד עצמם וגם משום שהם זורעים אור על ההתלבטויות שהתלבטו בהן. תכנית להקמת מדינת־יהודים בסיוע בריטי היתה בלי ספק מאורע שהם ייחלו לו תמיד, אך הם לא ציפו לה במסיבות ההן. אף־על־פי שהבליטו את המימד המדיני בציונות, לא דחקו עד אותם הימים את הקץ בשאלת סיום המנדט, אלא העדיפו שמשטר מדיני פרו־ציוני יאפשר את צמיחת היישוב היהודי כדי רוב בארץ. דחיקת־הקץ נראתה מסוכנת, שכּן העלתה בלא־משׂים את ההצעה להגביל את היישוב באותם חבלים במישור־החוף, בעמקים ובגליל, שבהם היה ניתן ליצור רוב יהודי בתוך זמן קצר. במשך שבועות רבים היתה תגובתם מאופקת למדי. נוח היה לרביזיוניסטים להשתעשע בהנחה שהשמועות הנפוצות על דיוני הוועדה אינן רציניות, או שהממשלה תדחה כל רעיון של חלוקה. ואולם, ערב פרסומו של הדין־וחשבון הבריטי, כאשר נתברר כי אכן הוועדה המלכותית תציע חלוקה וכי זו תתקבל ככל הנראה על דעת הממשלה ועל דעת הסוכנות היהודים, רגשה המנהיגוּת הרביזיוניסטית. ד"ר בנימין אקצין (1904- ), אחד האישים המעטים בצמרת הצ"ח שלא הושפע מרוח השלילה הקיצונית, ניסה לשכנע את המנהיגוּת הרביזיוניסטית, שהפקידה בידיו את האחריות על פעולתו המדינית של הצ"ח, כי אין לשלול את פתרון החלוקה כהסדר־ביניים בתנאי שלא יקפח עיקרים אחדים, לרבות עלייה בלתי מוגבלת. אולם לאחר סדרת שיחות שהתקיימה בין ז’בוטינסקי, שעליו נאסר לשוב לארץ־ישראל, לבין קבוצה ממנהיגי הצה"ר שבאה לבקרו באלכסנדריה של מצרים, ביולי 1937, הוכרעה הכף לחובת הצעת־החלוקה.¹⁰² הערכתם של המנהיגים הרביזיוניסטים היתה כי לא זו בלבד שהתכנית סותרת את מטרות הציונות, אלא גם לא תוגשם לעולם. כל מבוקשם של הבריטים אינו אלא להשיג הסכמה ציונות לביטול המנדט, לאחר־מכן תיסוג הממשלה מתמיכתה בחלוקה, והציונים יצאו אבלים וחפויי־ראש. משקיבלה הערכה זו לא נותר למנהיגוּת הרביזיוניסטית אלא לשכנע את היישוב והתנועה הציונית כי עתה יש להיאבק בתכנית עד שתיגנז.¹⁰³

נראה כי ההתנגדות לחלוקה בקרב רבים מפעילי הציונות הכללית, בעיקר באגפה השמרני, על אסכולות הציונות המדינית והמעשית שבו, נגרמה גם משום שלא בשלה עדיין ההכרה לעימות אינטלקטואלי ישר עם רעיון מדינת־היהודים בדורם. כל דבּרי הציונות הכללית שהתנגדו לחלוקה הביעו אי־אֵמון ביכולתה של מדינת־חלוקה להתקיים על טריטוריה קטנה ודלה, בלא משאבים ובלא כושר־התגוננות. אולם לא זה היה העיקר בדבריהם, כפי שאכן היה בפי חוגים ציוניים אחרים. ד"ר אמיל שמורק (1953–1886), ממנהיגי הציונים בפולין ומראשי ‘ברית הציונים הכלליים’ בגאליציה המזרחית, ביקש להזים את טענתם של מחייבים רבים כאילו ‘במקרה של דחיית ההצעה לייסוד מדינת יהודים’ לא תהיה לציונות הזדמנות נוספת להשיג עצמאות מדינית.¹⁰⁴ הוא האשים את חברי הנהלת הסוכנות שהצביעו על קשיי ההידברות עם ממשלת המנדט, כאילו הם מחדירים בלב הצירים אי־אֵמון במרצו וברצונו של עם ישראל לבנות את ביתו הלאומי למרות כל הקשיים. שמורק היה משוכנע כי יהודי העולם יעמדו במהרה על חיוניתו הרבה של המפעל הציוני, כפי שכבר עשתה הוועדה המלכותית. מפעל זה ישמש גרעין לצמיחה מחודשת ולהשגת מדינה בעתיד.

יצא שמורק לשכנע את צירי הקונגרס הציוני להילחם על קיום המנדט גם בעתיד, והציע פירוש משלו להערכת הדין־וחשבון של הוועדה המלכותית. מסמך זה ביטל כמה אי־הבנות ומשפטים־קדומים שהיו רוֹוחים בבריטניה, ואשר הציונים נדרשו להיאבק נגדם שנים כה רבות. כך ביטל הדין־וחשבון דיעה שהיתה שגורה בפי מתנגדי הציונות כי העלייה וההתיישבות גורמות לדחיקת רגלם של ערבים מבחינה כלכלית ולנישולם מאדמתם. כמו כן חזרה הוועדה והדגישה כי תפקידה העיקרי וחובתה הראשית של ממשלת המנדט היו לסייע לבניינו של הבית הלאומי. המסמך והוויכוח שהתנהל סביבו בציבוריות הבריטית לימדו כי מעולם לא נטלה על עצמה בריטניה התחייבות כלפי ערביי ארץ־ישראל. בכלל, טענות הערבים נגד המנדט הופרכו אחת לאחת. המסקנה מכל הדברים האלה היתה נחרצת: תכנית־החלוקה אינה בבחינת סוף־פסוק ביחסי הציונות עם בריטניה. הכרח להשתמש במסקנות החיוביות הללו של הוועדה כמנוף לקיומו של מנדט מתוקן, או מכל מקום להשגת מדיניות בריטית אוהדת יותר לעניין הציוני. נכונות לפטור את בריטניה, ועקב כך גם את המעצמות הדימוקראטיות השותפות לה בחבר־הלאומים, מן ההתחייבויות לציונות אינה אלא ביטוי למורך־לב ולחולשת־הדעת; היא מבטאת אי־אֵמון בעם ישראל וביכולתו של היישוב להילחץ מן המשבר שפקד אותו מאז גברה המתיחות בארץ־ישראל ב־1936.

שמואל אוסישקין (1978–1899) חבר ‘ברית הציונים הכלליים’ ובנו של אחד מראשי המדברים נגד תכנית־החלוקה, כיוון חִציו נגד טענתו של סמילנסקי, כאילו מדינת־חלוקה תיחלץ את החקלאות היהודית מעולו של שלטון החושף את הייצור המקומי לתחרות אכזרית מצד מדינות מפותחות. אוסישקין הזכיר כי הוועדה המלכותית המליצה על ביטולו של סעיף 18 באמנת נמנדט, או על תיקונו ללא דיחוי וללא תלות בשאלות מדיניות כלליות. יש לרכז אפוא את רוב המאמצים כדי לשכנע את הממשלה לקבל השקפה זו של הוועדה. ריבונות יהודית על טריטוריה קטנה אין בכוחה לבנות חגורת־מגן למשק הציוני. פגיעתו של זה אינה בשל מדיניות החשיפה של השלטונות אלא בשל מדיניות המכסים שבריטניה נוקטת כלפי יבוא ממדינות שאינן חברות בחבר־העמים הבריטי. ואם המנדט אינו משמש כאן מליץ יושר – ריבונות מלאה לא כל שכּן.¹⁰⁵

ההערכות הללו על האינטרסים של הציונות, המחייבים אותה כביכול לשמור על קשר הדוק עם בריטניה, חשיבות רבה נודעת להן להבנת מניעיהם של שוללים אלה. לא מיד מתגלה מלוא ההיקף של השקפתם. מרבים הם לדבר על רצונם במדינה גדולה, ומייחסים הם את התנגדותם למדינה לאלתר בחולשתה הצפויה של היחידה הקטנה שתקום. אף־על־פי־כן מבעד לדבריהם ניכּר החשש להתמודד עם שאלת המדינה בדורם.

ביתר בהירות ניתן לעמוד על עכבות אלו אם נבוא ונבחן את השקפותיהם של אישים שביטאו את עמדתם הפרטית, בלא חשש שמא תתפרש זו כמייצגת הערכות מפלגתיות. ד"ר מאכס בודנהיימר (1940–1865) ממייסדי ההסתדרות הציונית וממנסחי תכנית באזל, הסביר לצירי הקונגרס העשרים מדוע העדיף הקונגרס הציוני הראשון ב־1897, את הנוסחה של מִקלט בטוח ליהודים מוכר במשפט העמים על הנוסחה של מדינת־היהודים, שאותה טבע הרצל כשנתיים קודם־לכן.¹⁰⁶ בודנהיימר היה משוכנע כי האסכולה של הציונות המדינית, שנמנה עם מייסדיה, חתרה תמיד למדינה בארץ כולה, אולם היא לא דחקה את הקץ והמתינה להיווצרותו של רוב יהודי בארץ כולה. בודנהיימר, מן המעטים במנהיגיה של הציונות הגרמנית שהיו לחסידיו של ז’בוטינסקי, ראה אפוא באקטיביזם הרביזיוניסטי, שבו תמך עד פרישת הצה"ר מן ההסתדרות הציונית, ביטוי לתפיסתו של הרצל כי הציונות זקוקה לצ’ארטר קודם שתכונן מדינת־יהודים גדולה. לעומת זאת יהושע הדרי (1911- ), איש־עסקים תל־אביבי, חבר ‘מפלגת המדינה’, טען בכובד־ראש כי יש לשקול את הדחתה של בריטניה מתפקידה כמעצמה מנדטורית בארץ־ישראל ולהציע תפקיד נכבד זה למעצמה אחרת, שאינה ‘מסובכת’ עם המזרח הערבי. מעצמה מיסתורית זו תעניק, לדעתו, חסות לציונות ותשחרר אותה מן הסיוט של דחיקת־הקץ המעורר את הרושם שאין מנוס אלא לחלק את הארץ.¹⁰⁷

החשש מפני החלוקה ומפני מדינת־החלוקה

תומכים אחרים במנדט היו אלה אשר חשו כי לא ניתן לעשות קפיצת־דרך, משום שיסודותיו החברתיים של היישוב אינם מוצקים עדיין. לדבריהם, יסודות כאלה אין מניחים בפעולה מדינית בלבד, והמדינה תקום בארץ־ישראל השלימה כביטוי מגובש של יצירות בתחומי המשק, הכלכלה והחברה. המשא־ומתן המדיני להקמת מדינה יצליח בבוא העת לאחר שיושגו הישגים רבים נוספים בתחומי העלייה, רכישת האדמות, ההתיישבות, פיתוח התעשייה, כוח־המגן והחינוך. אלה יקבעו את תוכנה הפוליטי של הציונות וגם את זכויותיה המוכרות. זכות שניתנה אינה מקנה כוח פוליטי; הוא תלוי בכוח הממשי, וכוח זה ייבנה ויבוצר בהנהגת תנועת־העבודה הציונית.

יצחק טבנקין, הוגה־הדיעות של ‘הקיבוץ המאוחד’, זרוֹע ההתיישבות האקטיביסטית של מפא"י, הבין את הסכנה האורבת לעמדתם של השוללים הציונים מדברים ששרתוק נהג לומר מתחילת הפולמוס, כאילו הברירה אשר לפני הציונים אינה ברירה בין שתי טובות אלא בין שתי רעות, בין שתי צורות של הגבלה וצמצום, ומשום כך יש לבחור בדרך ההתקדמות הגדולה ביותר. כן היה מודאג מדבריהם של בן־גוריון ושרתוק, כי לא די לטעון מה היישוב והציונות אינם רוצים; יש לומר גם מה ברצונם להשיג. לדעת טבנקין, יש לעורר את השאלות בדרך אחרת: להכיר ולדעת נגד מה יכולים להילחם ביתר קלות. לדעתו, נקל להילחם נגד מנדט ‘רע’ מאשר נגד חלוקה ‘רעה’. לא תמיד אפשר לעמוד על מה שרוצים באמת בלי כוח שניצב מאחורי התביעה. מדינה שתקום בתנאי ההווה, כלומר מתוך קוניוקטורה בלתי־נוחה לציונות, כאשר בארץ מצוי רוב ערבי שמבקש להתקומם ומבקשים לפייסו, תהיה אך ורק מדינה קטנה וחלשה שלא תתרום להתפתחות הציונות אלא תהיה סיכומה¹⁰⁸.

בדבריו אלה הובעה דחייה עמוקה של המדינה, הן כמכשיר להגשמת הציונות והן כערך. היה זה הצד האוטופי המעין־אנארכיסטי בהשקפתו של טבנקין, שהניע אותו לחשוש מפני נסיגה כביכול אל תפיסה הרצלאית צרופה, שלפיה הצ’ארטר מקדים את המעשה הציוני. על אף טענתם של המחייבים, שהמדינה תקום על יסוד הישגי הציונות, והראָיה – תכנית־החלוקה היתה מיוסדת על מפת־ההתיישבות היהודית – טען טבנקין, בהסתמך על אותה דוגמה עצמה, כי המדינה אינה תנאי מוקדם לעלייה ולהתיישבות; היא עצמה זקוקה לתנאים מוקדמים, ואלה עדיין לא נוצרו.

זו היתה לשונה של תנועת־העבודה הציונית. קצות שורשיה היו נעוצים בעלייה השנייה והשלישית. באה כאן לידי ביטוי מסורת של שלילת הציונות המדינית, הסתייגות מדיפלומאטיה ורצון להתרכז בעשייה, בעיקר בחקלאות. לא היתה זו התנגדות עקרונית למדינה, כי אם ביטוי של איבה כלפי כל צעד מוקדם מדי כביכול, פוֹרמאלי ותלוי בשלטון הבריטי.

ביקשו מנהיגי ‘הקיבוץ המאוחד’ להוכיח כי המדינה המוצעת לא תהיה ריבונית וכי בעצם קיומה כמדינת־חלוקה תעכב את בניין הבית הלאומי, ומצאו סתירות בהצעתה של הוועדה המלכותית. סתירות אלו זורעות, לדעתם, אור על כוונותיה האמיתיות של הוועדה ומעמידות בסימן שאלה את אמינותה. כולם כאחד הצביעו על תביעתו של הדין־וחשבון שהיהודים יעניקו לערבים סיוע שנתי קבוע, ‘מס־עובד’ בלשונם, שלא הוגבל בזמן, כהוכחה לפירכתה של הקביעה שמדינת־החלוקה תהיה עצמאית. אהרן ציזלינג (1964–1901), איש עין־חרוד, מן הדמויות הבולטות בדור הצעיר של מנהיגי ‘הקיבוץ המאוחד’, הזכיר כי הוועדה המליצה שארבע ערים בצפון, חיפה, טבריה, עכו וצפת – בשתי הראשונות היה רוב יהודי – יישארו תחת פיקוח המנדט וכי ערים אלו יימסרו לרשותה של מדינת־היהודים רק לאחר תקופת־מעבר, שטיבה ואורכה לא פורשו. בערים אלו חיו כ־140,000 יהודים, שהן שליש של היישוב. והנה, הוסיף ציזלינג, מחברי המסמך מעידים על עצמם כי למדו שערבים רבים בארץ מבקשים ללמוד לימודים אקדמיים במקומותיהם, ואינם רוצים לגלות למקומות־תורה. משום כך המליצו לפני הממשלה כי זו תבחן את שאלת הקמתה של אוניברסיטה ממשלתית, למעשה ערבית, בשפה האנגלית, סמוך לירושלים או לחיפה. ציזלינג מצא כי בדברה על חילופי־קרקעות ואוכלוסים גזרה הוועדה גזירה שווה בין חיפה לירושלים. וכן עשתה בענייני חינוך, כאשר לא הסתירה את כוונתה ליצור תהליך של ‘אנגליזאציה’ באזורים בהם חיים רבבות יהודים. הוא הזכיר כי הוועדה הדגישה שירושלים וחיפה ישמשו מקור־הכנסה עיקרי לאיזור שיישאר תחת שלטונם של הבריטים. ציזלינג היה משוכנע שהיהודים המקיימים כמעט במסיהם בלבד את התקציב הממשלתי והמהווים רוב בירושלים ובחיפה, יידרשו למעשה לקיים בכוחות עצמם את האוניברסיטה ואת מוסדות־החינוך שהבריטים יקימו למען הערבים. אין לבטוח בבריטים. מציעים הם שירושלים תישאר ברשותם, ואילו חיפה ושלוש ערים נוספות תועברנה לבסוף לרשותם של היהודים. אולם ‘חיפה היא מקור הכנסה חשוב. על נתח כזה אין מוותרים, ושוכחים את ה"זמניות" כשמדובר בו’.¹⁰⁹

ישראל אידלסון (1965–1895), ממנהיגיו של ‘הקיבוץ המאוחד’ וממייסדי יגור, היה משוכנע כי חולשתה הצפויה של מדינת־היהודים שתקום היא תוצאה בלתי נמנעת של מזימה בריטית. בטריטוריה המוצעת ליהודים אין מקורות־גלם ואנרגיה; בתי הזיקוק בחיפה והצינור ההולך אליהם יימצאו כמתוכנן בפיקוח הבריטים. היהודים יפסידו גם את שני הזכיונות הכלכליים החשובים ביותר, שאותם פיתחו בעמל רב: מפעל־החשמל בנהריים ומפעל־האשלג בצפון ים־המלח. גם בנושא קשרי־החוץ תהיה המדינה תלויה בבריטים. ברשותם של אלה יימצאו נמל־התעופה בלוד ונמל־הים בחיפה. גם המזח הקטן בתל־אביב לא יעמוד ברשות עצמו; הוא יצורף, לפי תכניתה של הוועדה, לנמל יפו, ויימצא תחת השגחתה של ‘רשות משותפת’ בפיקוח בריטי. בתחום היהודי יתקיימו בעיקר יישובים חקלאיים קטנים. רק שני יישובים עירוניים יהיו בידי היהודים: תל־אביב וה’עיר' (כך במקור!) פתח־תקוה.¹¹⁰

בנוסח זה של הדברים אין ההטעמה על חשיבות המנדט ניתנת כביכול לבריטים אלא ליישוב; זה יקבע עד מתי נזקק הוא למנדט ולאיזה צורך. הדביקות במנדט היתה אפוא מפלטם של סוציאליסטים ציונים, מאקסימאליסטים, שחששו מפני החלוקה וגם מפני מדינת־החלוקה, שהיישוב לא הוכשר לקראתה.

שמואל סבוראי (1971–1896) וחיים בן־אשר (1904- ), מחנכי־נוער ומדריכים בתנועתם, נקטו עמדת־ביניים בין השקפת ראשי־תנועתם ועמדתם של השוללים בצמרת מפא"י.¹¹¹ הם נמנעו להצביע על חולשתו של היישוב ואי־כושרו לכונן מדינה בתנאי ההווה, והצביעו על נסיונה של בריטניה להתחמק מהתחייבויותיה לציונות ועל הסכנה של התחזקות הערבים. סבוראי, ממייסדי עין־חרוד, היה משוכנע שהצעת־החלוקה היתה אך סימפּטום למדיניות קולוניאלית, אשר הוגשמה על־ידי הבריטים במצרים ובעיראק ועל־ידי הצרפתים בסוריה. זוהי דרך של –

– התנערות מחוזים ומהתחייבויות בין־לאומיות ומשא־ומתן פנים אל פנים עם מדינה מסויימת מתוך נימוק, שאפשר לקבל ממנה ביתר קלות את אשר רוצים לא בדרך של משא־ומתן וערבויות בין־לאומיות, אלא על־ידי לחץ כלכלי ופוליטי מסויים.

אין זאת כי אם רצונה של בריטניה לערער את המנדט ולהתחמק ממנו, הוא שהביא להציע הצעה כה מהפכנית:

– הלא הובטח לנו פעם חגיגית בפני תבל ומלואה, בחתימת באי־כוח של 52 אומות, סיוע להקמת הבית הלאומי והבטחה זו הופרה בהתמדה מתוך נימוק… של אי־שביעות רצון הערבים, מהומות ושקט שאין בכוחה של אנגליה להתגבר עליהם.

סבוראי חשש שתוך כדי תקופת־המעבר יעוררו הבריטים את הערבים להתקומם, ואז תתחדש ה’הצגה' של החקירה האובייקטיבית המבקשת שלום. מסקנותיה של חקירה כזו עלולות להיות: ‘אמנם היה ברצוננו [בריטניה] להקים מדינה וכו’, אלא לא נסתייע הדבר בידינו ועליכם להצטמצם שוב'.

אולי ההערה האופיינית ביותר בשאלה זו היו דבריו של חיים בן־אשר, ממייסדי גבעת־ברנר: אם בריטניה מבקשת להיפטר מן המנדט – סימן שיש בו ממש; אם הרחיקה לכת עד כדי הצעת מדינה תמורתו – אפשר שיש בו יותר מכפי שהציונים מסוגלים להעריך. וכאן טמונה, לדעת בן־אשר, טעותם החמורה של המחייבים. אין הם מעריכים נכוחה מה דמות תהא ליישוב לאחר ביטול המנדט וכינון המדינה. וראָיה טובה ביותר: מעמדו של וייצמן האיש. צא ולמד מהו משקלו המדיני של האמיר עבדאללה, שליט עבר־הירדן, לעומת נשיא ההסתדרות הציונית: ‘נסיך ערבי קטן, וואסל עלוב בידי פקיד בריטי’, ולעומתו ‘אישיות מדינית בת גילוי ומגע אינטרנאציונאלי’. מה מקורו של ההבדל? האם מקורו אך ורק בכשרונם ובהשכלתם של השניים? לא ולא! ‘וייצמן יונק את כוחו ממקורות התעודה הזאת – מהמנדאט. ברגע שמתבטלת התעודה הזו נשמט המשען של כוחות ציבוריים והלחץ המדיני האינטרנאציונאלי באנגליה ובעולם פוסק’.

לפני עיני־רוחו של בן־אשר מרחף תמיד החזון של ארץ־ישראל יהודית, ולצדו החשש מפני התעצמות הערבים. כל זמן שהמנדט שריר וקיים לא ניתן להקים מדינה בארץ־ישראל, תהיה דמותה אשר תהיה, ואין תושביה הערבים יכולים להתגבש כנושא השלטון בה או בחלקה. כדאי אפוא ליהודים לשלם מחיר גבוה זה של ויתור על מדינה משלהם, כדי למנוע התגבשות ערביי ארץ־ישראל מבחינה פוליטית ולאומית. לשם מניעת סכנה כזו, כך סבר, יספיק כוחם של היהודים לשנים רבות. בינתיים יצברו היהודים כוח ויניחו יסודות לשלטון משלהם, שיקום לאחר מיצוי כוחם ואפשרויותיהם. הנה כי כן, עדיין לא הגיעה השעה להיוואש לחלוטין מ’מסגרת זו של מערכות ישראל'. בריטניה פגעה ברוח המנדט פעמים הרבה, אך טרם בגדה בו לגמרי. עד שהציעה את תכנית־החלוקה היה קיים תמיד איזה גבול להתכחשותה. אבל מעבר למנדט? מי יודע אם אין כאן מדרון אחרון, ללא כל אחיזה?

לפנינו דיוקנו של ציוני מאקסימאליסט. שתי השקפות מצוינות בו: אמונה עזה בסיכוייו של היישוב להתגבר על הקשיים הנערמים בדרכו להיות רוב ולהשיג ריבונות בארץ כולה, והתנגדות חזקה לא פחות לכל מכשול. נקודת־המוצא אינה אנטי־מדינית, ומעל לכל ספק שבן־אשר כפרט ו’הקיבוץ המאוחד' ככלל לא חשו עצמם מנותקים מן הפעולה המדינית. אולם בראש־וראשונה חזו את החזון של חברה יהודית שתתפתח ללא מעצורים בדרכה ההיסטורית של הציונות המעשית.

החיוב שבמנדט מבחינות מנוגדות

בכמה שוללים במפא"י התפתחה מעין אמונה מיסתורית במנדט: עדיין כוחו עמו ועדיין עשוי הוא לתרום להגשמת הציונות. כדי לדחות את החלוקה יש להצביע על החיוב שבמנדט. המסמך הבינלאומי הוא עניין שבעין; המדינה – עניין מעורפל ולא ברור. אין כלל ודאות כי מדינת־חלוקה אכן תסייע לצורכיהם של היהודים.

חיים גרינברג (1953–1889), ממנהיגי תנועת־העבודה באמריקה ופובליציסט ציוני ידוע, קבע בפסקנות כי –

– אין אנו זכאים להרשות על נקלה, לא לאנגליה ולא לגורמים הבינלאומיים ששייכים למנדט או שמעוניינים בבעיה היהודית, להשלות את עצמם שכבר מילאו את המוטל על שכמם, שכבר יצאו ידי חובתו כלפינו, שעל־ידי ‘פרובינציאליזציה’ של ארץ־ישראל כבר פתרו בעיה כל כך בלתי פרובינציאלית כבעיה היהודית.¹¹²

שאול מאירוב (1978–1899), מראשוני מפא"י וממנהיגי ארגון ה’הגנה', יצא להגן על המנדט וקבע כי בעשותו את ה’חשבון' מתברר לו ש’אנו מתקדמים למרות הכל, אמנם לא בקצב הדרוש'. הכרה זו הביאה אותו לדחות את ה’פאטאליזם', כאילו גזירותיה של הוועדה תעמודנה לעד. מאירוב מיאן לקבל את סברתם של מחייבים רבים כי האלטרנאטיבה לחלוקה אינה אלא השלמה עם סטאטוס של מיעוט יהודי בארץ כולה. היפוכו של דבר: הנטייה לחלוקה נצטיירה אצלו כהשלמה עם עייפות וחולשה. המחייבים מגלים אי־יכולת במאבקם וחוסר־אֵמון כי יעלה בידם לנצח במאבק למען הגשמת המנדט בפירוש הציוני. לעומת זאת, במדינה שתקום לא יעלמו סימני־החולשה. היא תתקשה להגן על עצמה, גם נשק לא יותר לה לרכוש או לייצר.¹¹³

בנסיונם להמעיט בערכו של המנדט נתקלו המחייבים בהתנגדות קשה גם מצד שני מנהיגי ‘השומר הצעיר’. יעקב חזן (1899- ) אמר כי מעולם ‘לא ראינו במנדאט את גן העדן. אבל בשביל עמנו הדווי המנדאט הוא בכל זאת המסגרת המעשית הטובה ביותר למלחמה בשטח הבין־לאומי’. חזן ידע יפה כי לא אחת טשטשו הבריטים כמה וכמה סעיפים של המנדט, לא אחת בלמו את העלייה, ובכל זאת נפתחו אחר־כך שערי־הארץ והיישוב צמח: 'מדוע אפוא מניחים היום למפרע שאין לנו דרך אחרת? המנדאט הוא המכשיר הטוב ביותר שיש לנו כעת, עם כל הרע שבו. הוא מאפשר לנו להילחם על הבמה הבין־לאומית.¹¹⁴

חברו להנהגה, מאיר יערי (1897־ ), לא הִרבה להופיע מעל בימות ציוניות וכלליות, אלא כיוון דבריו אל מסגרת תנועתו פנימה. הוא הדגיש, יותר משעשה זאת חזן, נימוקים חברתיים נגד החלוקה, ואף־על־פי־כן דן את התכנית לכף־חובה מנקודת־מבט שלא היתה אופיינית דווקא לתנועתו: תלונה על מיעוט הריבונות. יערי התעלה בדברי־תוכחתו אל מעבר לפרוזה היומיומית, לעבר הקאריקאטורה המליצית, שהיתה חריפה לא פחות מדברי־הגינוי הישרים: ‘בין צרפת לאיטליה – מדינת מונאקו, ואל מהתלות: יש לה צי אניות מסחר קטנות, אדמירל עם כפתורים נוצצים, צבא תריסר ו… דגל משלה’.¹¹⁵

זה היה כנראה צורך חיוני למנהיגי ‘השומר הצעיר’ להצביע על אפסותה של הריבונות ולרומם את המנדט כהישג אינטרנאציונאלי דווקא בשעה שדיברו נגד החלוקה. אף־על־פי שהכירו את נקודות־התורפה שבמנדט, ראו בביטולו פגיעה בחבר־הלאומים. אמת, הודו, המוסד הבינלאומי חלש ותלוי בחסדה של בריטניה, אולם כל זמן שהוא ניצב על תלו ובריטניה מעוניינת בו מסיבות שונות, הריהי מקיימת אותו. נראה היה להם שהמנדט נוצר בזכות כיוון פרו־ציוני במדיניות הבריטית בעבר, ואילו תכנית־החלוקה היא פרי מהלך אנטי־ציוני. לדעתם, הציונות מחזיקה בשטר־חוב בריטי. אל לה להסתדרות הציונית לקורעו במו־ידיה ולהניח לבריטניה להתחמק ממחויבותה לבית הלאומי היהודי.

אף־על־פי־כן, דומה כי עמדה זו תישאר לא עקיבה וחסרת־שלימות. ניכרים בהם, במנהיגי ‘השומר הצעיר’, סימני מבוכה. השאלה שתכנית־החלוקה עוררה תבעה תשובה ברורה יותר דווקא משום שכתב־הגנה על המנדט, ועקב כך גם על השותפות בין הציונות ובריטניה, נכתב על־ידי מארקסיסטים שנטו לפרקים לגנות את האימפריאליזם המערבי. משום כך חיברו קול־קורא נגד התכנית ובו נאמר:

– לא נקשור את גורלנו לשבט ולחסד אל המדיניות הבריטית. לא נוכל להשלים עם הפיכת ארץ־ישראל מארץ מנדאט לחלק של האימפריה הבריטית. מדיניות בריטניה בימי שלום, ובמאורעות בפרט, אינה נותנת יסוד לאמון, כי בריטניה תשמור בעתיד על התחייבויותיה כלפי הציונות יותר מאשר בעבר.¹¹⁶

לפי השקפה זו, עומד היישוב ברשות עצמו דווקא בתנאי מנדט בריטי, ואילו מדינה קטנה ובעלת ריבונות מפוקפקת אך תגביר את תלותו באימפריה.

היצמדותם העקשנית של מנהיגי ‘השומר הצעיר’ למסגרת המנדט לא היתה רק נסיגה טאקטית של אישים שביקשו למנוע חלוקת הארץ, או שהניחו כי היישוב אינו בשל עדיין לריבונות. היא נבעה גם בשל נימוקים נוספים, שלא תמיד היה נוח להבליטם, ונימוקים אלה הועלו בדרך־כלל על־ידי מנהיגים צעירים מן השורה השנייה. הללו הדגישו לא רק את תמיכתם במנדט או את הסתייגותם מן החלוקה, אלא גם את סלידתם מרעיון מדינת־היהודים, יהיו שטחה ומידת ריבונותה אשר יהיו. בחתירה למדינה ראו סטייה גמורה, פוליטית ומוּסרית, מדרכה של התנועה הציונית בכלל ומדרכה של תנועת־העבודה בפרט. הם חייבו את תפקידה הראשון־במעלה של בריטניה בניהול ענייניה של הארץ. לדעתם, מעלתו היתירה של השלטון הבריטי נעוצה בכך שדחה כל צורך בהכרעה ציונית לעתידה המדיני של הארץ.¹¹⁷ כך הגן השלטון הבריטי, בעקיפים, על ‘השומר הצעיר’ מפני עימות עם שאר הגורמים בציונות וביישוב בשאלה זו.

רישארד וינטראוב (1977–1903), חבר קיבוץ מרחביה, טען כי ההתלהבות שמגלים ציונים למשמע ההצעה על דבר מדינת־יהודים מקורה בפאטריוטיזם כביכול, אשר ‘הפראזה הלאומנית ולא הבניין הקונסטרוקטיבי’ מהווה את עיקרו. וינטראוב, שכתב קודם שהוועדה פרסמה רשמית את תכניתה, העדיף לכוון את חציו נגד איתמר בן־אב"י.¹¹⁸ מרדכי אורן (1905־ ), ממייסדי מזרע, שיבש במתכוון את שֵׁם החוברת של בן־אב"י, שבה הטיף לקאנטוניזאציה. הוא האשים כי בקרב היישוב מצויים יסודות לבאנטינים, הצוהלים לקראת יהודה עצמאית. בעיני מבקרים אלה לא היה ספק כי אכן בן־אב"י ודומיו אינם מבינים את מטרות הציונות ואת צורכי העם היהודי. משום כך די להם באליל המדינה כתחליף להגשמה אמיתית.

וינטראוב ואורן שניהם באו לכלל דיעה אחת שאין לך דבר מסוכן יותר משלטון ימני או חברה קאפיטאליסטית בארץ־ישראל. על כן לא ייפלא שהללו הניחו במהרה לבן־אב"י הבודד ונפנו להילחם נגד משה סמילנסקי. העובדה כי הסופר הוותיק היה מתלמידיו של אחד־העם, צידד בהתקרבות יהודית־ערבית ואף גילה לעתים הבנה למאווייו של ציבור הפועלים ואפילו למלחמתו למען עבודה עברית, עובדה זו נראתה להם כלא־רלבאנטית. אמת, השניים כתבו את מאמריהם בטרם השמיע סמילנסקי את דבריו במועצת הסוכנות, שהתכנסה בסמיכות מקום וזמן לקונגרס הציוני. בקונגרס זה טען, כזכור, כי החלוקה תבטיח שלום וכי ההפרדה נחוצה ליהודים ולערבים כאחד, אולם קודם־לכן ידעו יפה על מעורבותו בנסיונות להשיג הסדר יהודי־ערבי. אף־על־פי־כן העדיפו השניים לכוון חציהם נגד הדברים שסמילנסקי כתב בבטאון האיכרים שיצא בעריכתו, ואף ייחסו לו כוונות מהרהורי־לִבם. וינטראוב לגלג על התיאורים שתיאר סמילנסקי את מצב החקלאות בארץ, הכורעת תחת עולו של המנדט ונאנקת בשל מדיניות ‘הדלת הפתוחה’ שלו, שחשפה אותה לתחרות קשה מצד מדינות מפותחות, שותפותיה של בריטניה בחבר־הלאומים. ‘אנשי המעשה התפוזיים’ מגלים, לדעת וינטראוב, יותר רגישות לשאלות מסים ומכסים ולאינטרסים כיתתיים מאשר לענייני־חוץ בכללותם. ואילו אורן היה קיצוני יותר. הוא טען כי המחייבים הללו מבקשים לכונן מדינת־חסות, שתהיה משועבדת לאינטרסים האימפריאליסטיים של בריטניה. די להם במדינה ‘זעיר־לבאנטינית’, ריאקציונרית, מיליטאריסטית ואפילו פאשיסטית. מדינה זו תעניק שירותים ציבוריים לבריטניה, ואפשר גם נגד ברית־המועצות. בתמורה יקבלו שליטיה סיוע לדיכוי ‘כוחות הקִדמה והסוציאליזם ביהודה העצמאית’.

האשמות קיצוניות אלו מקורן בחשש שליווה את ‘השומר הצעיר’ זה שנים אחדות, כאילו בריטניה מבקשת לחדש את ה’התערבות' נגד ברית־המועצות ומשום כך היא מחפשת בעלי־ברית בכל מקום, לרבות היישוב היהודי. אכן, בתחילת הפולמוס נמנעו אורן וחבריו לתקוף את וייצמן ואת המחייבים במפא"י. בהעדיפם לכוון את חצי הביקורת נגד המחייבים מן המחנה האזרחי, ביקשו פעילי ‘השומר הצעיר’ להרתיע את השמאל מלתמוך בתכנית. שוללים אלה התעלמו מן העובדה כי גם הימין הציוני היה מפולג בתוך עצמו בשאלת החלוקה וכי הסתמן בו רוב גדול לטובת השוללים. רק לאחר שהתברר שרבים הם המחייבים בקרב הציונות הסוציאליסטית והפרוגרסיבית, הודה אורן במפורש כי הוא מתנגד לכל מדינת־יהודים, ויהיו שטחה ואופי השלטון בה אשר יהיו. נטייה לרעיון המדינה נראתה לו סטייה שבתאית מסוכנת, העלולה להמיט שוֹאָה על הציונות ועל העם היהודי.¹¹⁹

עמוד השער של החוברת קנטונירה, בדיחון חד־פעמי לל"ג בעומר תרצ"ח

אלכסנדר פרג (1966–1909), מראשוני בית־זרע, נקט עמדה מתונה יותר. הוא יצא חוצץ נגד מחייבים הטוענים כי המשק היהודי זקוק לתכנון ממלכתי ואפילו לארגון שבכפייה וכי בהיעדרם אי־אפשר לפתח את הייצור המקומי לצורכי השוק הפנימי והיצוא כאחד. כמו כן טענו מחייבים אלה כי הפקרות שוררת במשק הכספים ביישוב, מכיוון שנטל המסים מונח בעיקרו על שכמן של השכבות העמלות, הן על־ידי מסים ישרים ועקיפים והן על־ידי התגייסותן בהתנדבות למשימות ציוניות יותר מאשר אחרות. פרג היה סמוך ובטוח כי צריך וניתן לתקן את המעוות, אולם הוא הצביע גם על הישגי הסוציאליזאציה של היישוב. ב־1937 תופסים, לפי חשבונו, מוסדות קבלניים הסתדרותיים כ־25 אחוזים מכלל הפעילוּת בבניין, בעוד 35 אחוזים לערך מכלל ההשקעות בחקלאות באו ממקורות לאומיים והסתדרותיים. גם הקואופרציה הצרכנית עושה חיל, וארגונים קואופרטיביים תופסים מקום נכבד ביצוא ובתעשיה.¹²⁰

הציפייה הזאת למשק מתוכנן לא היתה ביסודה אלא ההיפך ממה שציפה סמילנסקי הליברל, או ממה שייחסו לו מתנגדיו הסוציאליסטים. לא נגד קאפיטאליסטים או ליבראלים יצא פרג, אלא נגד סוציאליסטים מסוגו של נמירובסקי. ואכן פרג העריך שהיישוב יעלה בידו לכונן מנגנון מינהלי־כלכלי, שיכוון את משקו כהלכה על־ידי שליטה על תקציבים ועל אמצעי־תכנון. אולם כמארקסיסט ידע כי אין תכנית כלכלית יכולה להיות פרי מחשבה ערטילאית, אלא יש להתאימה לתנאים החברתיים שישררו בארץ לעת הקמתה ולאפשרויות הכלכליות בעולם. והנה דווקא מסיבות אלו עוררו את חששו של פרג כי המדינה שתקום תישא בהכרח חותם קאפיטאליסטי. משקה יהיה נתון לסכנות האורבות לכל כלכלה, החשופה למשברי־המחזורים הקאפיטאליסטיים, ואין כלל ודאות כי בעלי־ההון והרכושנים בתוכה יתאמצו לסייע למדינתם הצעירה והקטנה; אפשר גם שיתקוממו נגדה ויחלישוה.

אמנם פרג דחה הערכות ממעיטות, שכוּונו כלפי ‘המכשירים ההתיישבותיים והכספיים’ שהיישוב וההסתדרות השׂכילו לבנות. אולם אלה אין בכוחם לשַמש מנגנון ממלכתי, שיעמיס על שכמו את המשימה של בניין מדינת־חלוקה בתנאים של משטר קאפיטאליסטי. לדעתו, נסיון כזה לא הצליח מעולם בשום מקום, ובארץ־ישראל עלול הוא להביא לתוצאות עגומות. אין זאת אלא כי המנדט חיוני עדיין להתפתחותו של היישוב.

הימין הציוני יצא מהנחות דומות לאלו של פרג, ואף הגיע לאותן מסקנות, להלכה ולא למעשה. לפני עיני־רוחו של הימין ניצב שמאל ציוני־סוציאליסטי תאב שררה וכוח. האינטרס שלו, בעיקר של מפלגת הרוב בתוכו, אינו אלא תפיסת השלטון במדינה שתקום לפי מתכונת סוציאליסטית.

פרופסור יוסף קלוזנר (1958–1874), חוקר תולדות בית שני וממניחי היסודות למחקר הספרות העברית החדשה, ידע בבירור כי מנהיגיה של מפא"י מתאווים למדינה שתהא כולה שלהם:

– מי שעיניו פקוחות רואה כבר כיום, שמפא"י היא השלטת בארץ… אל הנציב העליון הולכים באי־כוחה, התוצרת החקלאית ומכירתה בידיה הן, ובעלי בתי־החרושת אינם מעיזים להרים יד או רגל בלא רשיונה, כל הכוח בארץ הוא אפוא בידיה, אבל יש מניעה אחת גדולה: השלטון העליון הוא בידי הממשלה הבריטית, ועל כן סוף סוף אי־אפשר להם, למנהיגי מפא"י, לעשות בארץ כל מה שלבם חפץ. ואולם אם תיווסד מדינת יהודים ננסת בשטח שמפא"י כבר שולטת בו, הרי יעבור כל השלטון כולו לידיה, לכל הפחות בעניינים פנימיים, שאין אנגליה מעוניינת בהם: בנוגע להטלת מסים, לתכנית לימודים סוציאליסטית וכיוצא בזה.¹²¹

משפט זה אופייני לרגשות העזים שפיעמו ברעיונותיו המדיניים של קלוזנר. על אף שבתקופה זו של הפולמוס היה מקורב ל’ברית הציונים הכלליים' יותר מאשר למפלגה הרביזיוניסטית, שאליה נטה קודם שפרשה זו מן ההסתדרות הציונית, הנה רבים מקרב חבריה של האחרונה ראו בו את דבּרם. אך המבקרים התעלמו מן העובדה כי השמאל הציוני שמחוץ למפא"י התנגד בדרך־כלל לתכנית־החלוקה וכי היסודות השמאליים במפא"י, בעיקר מקרב יוצאי ‘אחדות העבודה’ לשעבר, נאבקו עמה בתקיפות.¹²²

אולם ביקורת זו חזרה לא רק בפי נואמים רביזיוניסטים באסיפות הנזכרות ובאחרות, אלא נשמעה גם מפי חוגים דתיים־לאומיים. בטאון ועד הרבנים בניו־יורק, שהיה מקורב למזרחי, קרא למאבק עם הציונים, שארץ־ישראל משמשת בשבילם תחנת־נסיונות ל’מסות מארקסיסטיות'. סבורים הללו כי בתנאי מדינה, כשיזכו בשליטה על תקציבים ועל בני־אדם, יוכלו להגשים את מטרותיהם הסוציאליסטיות. כדי לתפוס ברסן־השלטון מהר ככל האפשר, הם נכונים לוותר על רוב חבליה של הארץ.¹²³

אולם הביקורת על מחייבי תכנית־החלוקה לא הצטמצמה בכך. רביזיוניסטים אחרים שפכו זעמם על הנהלת הסוכנות בכלל ועל ד"ר וייצמן בפרט, על שפגעו במנדט בהודאתם כביכול כי לא יסכון עוד לניהולה של הארץ. גם רמזו כי בעטיים או בעידודם עלתה הצעת־החלוקה על סדר־היום המדיני. העיתונאי יוסף ויניצקי (1965–1914) גרס באירוניה כי ‘צו השעה’ הוא לערוך בדק־בית בתכנית־הלימודים בבתי־הספר. לדעתו, יש להכניס את ‘תורת החלוקה והצמצום’ כמקצוע לימוד חובה.¹²⁴ חבריו לא הסתפקו בביקורת עקיפה זו על רשת־החינוך הציונית, שנדמתה להם אחד־העמית יתר על המידה. צבי קוליץ (1913- ) טען כי רגש הביטול העצמי היה מאז ומתמיד ‘קו אופייני בהערכה העצמית של היהודי באשר הוא שם. מה אנו, מה חיינו, מה כוחנו, מה גבורתנו; אומר היהודי בתפילותיו; “זכור כי עפר אנחנו” – הוא מזכיר לאלוהיו’. קוליץ התלונן כי בשעה שעמים אחרים מכריזים תדיר על כוחם, מצהירים המנהיגים הציונים תמיד על חולשתם. הסכמתה של הנהלת הסוכנות לאמץ את רעיון־החלוקה נתפרשה אפוא כביטוי לחולשה וכעדות ליאוש מסיכויים וכוחו של מאבק ציוני נחוש, שיאלץ את בריטניה לקיים את מחויבותה לציונות.¹²⁵ מכאן שרק הנהגה רביזיוניסטית אמיצה עשויה להחזיר את המדיניות הציונית אל דרך־המלך. לפי השקפה זו, הרביזיוניסטים הם אותם יהודים המתמודדים עם רגש הביטול העצמי האופייני לבני־עמם ומתגברים עליו. גם פרופסור קלוזנר לא חס על וייצמן ותומכיו מקרב ‘התאחדות הציונים הכלליים’, על שגילו כביכול חולשה רבה לפני בריטניה. כן טען שרבים מן המחייבים בארץ־ישראל הם טיפוסים גלותיים, שנתייראו לפתע מן המהומות שחוללו הערבים. הספסרים שאינם מצליחים למסור מגרשים והסוחרים שרווחיהם נפגעו בשל התמעטות העלייה הם־הם הראשונים המדמים בנפשם כי במדינה מ’שלהם' ישובו העסקים לשגשג.

מנהיגי ‘מפלגת המדינה’ היו הטוענים הנמרצים ביותר לדברי־האשמה אלה, שכוּונו נגד וייצמן. אפשר שעשו כן משום שווייצמן ניסה, ואף הצליח, לתקוע טריז בשורותיהם ולמשוך לצדו אחדים מעסקניהם, כפי שנראה בהמשך. ואפשר שקיצוניותם נבעה גם בשל חולשתם בקונגרס הציוני ומיעוט השפעתם ביישוב ובתפוצות ישראל. בלי עיתון של ממש ובלי יכולת להקהיל המונים ולארגנם, ניצלו את בימת הקונגרס להתקפה אישית על וייצמן ועל הטוענים כי המנדט כבר מיצה את כוחו.

מאיר גרוסמן (1964–1888) מראשוני הצה"ר ומייסדה של מפלגת המדינה ומנהיגה קבע בלעג שכיאה לקונגרס־יובל של ארבעים שנה לציונות המאורגנת מרבים הצירים בדברי־זכרונות. גם נאומו של וייצמן לא היה נקי מכך, והוא לימד על כשלונות, ‘נאום וייצמן – נגד וייצמן’. זה היה ‘נאום רצוף אכזבות בשיטות הפוליטיות, אכזבות בשותפים ובחברים למערכה’. אחריו שוב אי־אפשר לתת ייפוי־כוח חדש למנהיג שהשמיע בעצמו את הווידוי הזה.¹²⁶

ביקש גרוסמן לערער את מעמדו של וייצמן ונמצא מגלה לקונגרס הציוני סוד כמוס. בעת שהוועד הפועל הציוני, במושבו באביב, היה מקבל החלטות נגד הצעת־החלוקה, ניהל וייצמן משא־ומתן חשאי עם הוועדה המלכותית ועם שר־המושבות על הצעה זו ממש, ויש בידו מסמכים המוכיחים האשמה זו. זוהי אפוא מדיניות דוּ־פרצופית, בין שנתמכה על־ידי כל חברי הנהלת הסוכנות או מקצתם: ‘בלי רשות הוועד הפועל ובלי רשות הקונגרס הולך הנשיא לממשלה ומקדים דין לדיננו’.¹²⁷

ועוד חטא מצא גרוסמן בווייצמן ובחבריו להנהלה: ‘מטילים הלך־רוח פסימי’. שינוי ‘מוזר חל פה’. בתקופת הגיאות (בשנים 1935–1933) ‘יצרו כאן הלך־רוח של התלהבות, עוררו הזיות שונות, משום שאז היה זה רצוי מבחינה פוליטית’ (כדי לנטרל את האופוזיציה הרביזיוניסטית המתחזקת),

– וכשהפוליטיקה דורשת זאת – מספרים לנו שלא השגנו עד עתה ולא כלום, שלא נוכל להשיג דבר ואין לנו כל סיכויים. מהנאומים שנשמעו כאן, אפשר היה לחבר חוברת אנטי־ציונית ולהוכיח כי נכשלנו וכי הנסיונות שעשינו העלו חרס.

לעומת זאת,

– למפלגתנו יש תפישה אחרת. לא היינו אופטימיים בתקופת הגיאות ואיננו פסימיים עכשיו. אתם מגזימים מתוך כוונה תחילה. אתם מפיצים את הפסימיות על מנת להשיג מן הקונגרס הסכמה לדרך הקלה והנוחה יותר המובילה מהדרך להקמת מדינת יהודים ממשית.

המהנדס רוברט שטריקר (1944–1879), מראשי ‘מפלגת המדינה’ וממייסדי הציונות באוסטריה, הזכיר לקונגרס את כל התבטאויותיו של וייצמן בעבר נגד מדינת־יהודים, ואפילו נגד רוב יהודי בארץ־ישראל:

– אתמול היה נגד, היום הוא בעד, ובעד מה יהא מחר – אין איש יודע… וייצמן איננו עומד נוכח אנגליה באותה השלמות הרצוייה לנו, כי הוא יודע את האמנות להמליץ על מה שאנגליה עושה לנו. כשקורעים את בשרנו לגזרים, ואנגליה היא הקורעת – הרי אין זו אלא לטיפה. ד"ר וייצמן הוא האמן הגדול לברך על הרע כעל הטוב, ובראש וראשונה הוא אמן לעשות מדבר גדול – דבר קטן.

מסתבר ששטריקר היה מושפע עדיין מן המאבקים הקשים שניהל בעבר, כאחד מראשי הצה"ר נגד וייצמן.¹²⁸ הוא לא עמד על המִפנה שהתרחש בהשקפתו של וייצמן לפני 1937, מִפנה שהביאו לתמוך ברעיון־המדינה. כמו כן העריך עדיין כי וייצמן לבדו מנווט את המדיניות הציונית, כבשנות העשרים. שטריקר לא הבחין בפיחות שחל במעמדו של וייצמן, לאחר ששב לכהונת נשיא ההסתדרות הציונית ב־1935, בהסכמתה של מפא"י.

גם איתמר בן־אב"י לא יצא נקי מלפני הרביזיוניסטים. המאמרים נגדו היו רוויים איבה ובוז, ולא חסרו בהם אף רמזים אישיים בלתי־עדינים. התנער ממנו גם אחד ממקורביו, עובד בן־עמי (1905- ), שמכתב־תמיכה שלו ברעיון־החלוקה נדפס ב’דור היום', למחרת פרסום הדין־וחשבון של הוועדה המלכותית. בן־עמי טען כי מכתבו נשלח אל בן־אב"י קודם שנודעו פרטיה של התכנית הבריטית וכי הלה הדפיסו ללא רשות. אף־על־פי־כן חזר ואישר את תמיכתו ברעיון ההפרדה בין יהודים וערבים. במשא־ומתן ‘גמיש וזהיר’ ניתן יהיה, לדעתו, להשיג שטח כפול ממה שהציעה הוועדה.¹²⁹

עד כמה רבו המבוכה והמרירות בקרב השוללים הציונים ניתן ללמוד מן העובדה כי אזרו מלחמה אלה על אלה. הימין הציוני בעיקר ביקש לגמול ל’השומר הצעיר' על טענתו, כי הימין נלהב לחלוקה וכי מבקש הוא לכונן מדינה ריאקציונית ומיליטאריסטית. ישראל חבס (1940–1868), איש־ציבור ועיתונאי, שנמנה עם קבוצת חסידיו של ז’בוטינסקי בתוך ‘המזרחי’, האשים את ‘השומר הצעיר’ כי התנגדותו למדינה נובעת מחששו שמא תיכשל מפא"י בנסיונה להקים מוסדות־שלטון בכוחות עצמה ושמא תחתור להקמת קואליציה עם החוגים האזרחיים והדתיים. לפיכך, כינון מדינה עלול לערער את צביונו הסוציאליסטי של היישוב. חבס טען גם כי השמאל הציוני מתיירא מרעיון המדינה בשל נטיותיו האינטרנאציונאליסטיות. המארקסיסטים הציונים הם יהודים שציוניותם לא המעיטה את הקוסמופוליטיות שלהם, שבה נגועים גם אחיהם, הסוציאליסטים האנטי־ציונים. הנה כי כן, רגשות בינלאומיים מופרזים מזיקים. בגללם קמים ציונים המכחישים את זכותם של היהודים על הארץ כולה.¹³⁰

ב. ‘מדן ועד באר־שבע, מגלעד לים!’ ¹³¹

הִרבו השוללים הציונים לנמק את דביקותם בארץ־ישראל השלימה, והעלו כיווני־מחשבה אחדים שהשלימו האחד את חברו: (א) עם ישראל שייך לארצו וזו שייכת לו, ועל כן חובתו של כל אדם מישראל לדבוק באדמתה כולה ולשבת עליה; (ב) ארץ־ישראל בשלימותה חיונית להבטחת צמיחתה וקיומה של חברה חדשה, גדולה ופרודוקטיבית; (ג) עם ישראל לבדו זכאי וראוי לשלוט על הארץ כולה, ומשניתנה לו ההזדמנות ההיסטורית להגשים את חלומו, אל לו להצטמצם בחלקים ממנה בלבד.

תכופות השתמשו השוללים הציונים במושג ‘אהבת מולדת’ כדי לתאר את אהבת הארץ. אולם דווקא משום שרגש זה היה סימן מובהק להם, יש לברר טיבה המיוחד של אהבה זו. כלום עניין מופשט היא או משהו גשמי ומוחשי, מרכיב מהותי בהשקפת־עולמם וכוח מניע של ציוניותם? האם הציונות נזקקת לארץ־ישראל למען העם היהודי או שמבקשת היא ארץ זו בלא חשבונות רבים?

משה ברסלבסקי (1961–1903), מחנך וחוקר, חבר נען ומפעילי ‘הקיבוץ המאוחד’, סיפר בשורה של מכתבים שכתב בקיץ 1937 כי ציוניותו היתה חלום גדול.

– חלום הרים, עמקים ובקעות, חלום פריחה ופריון ארצנו כולה. אמרנו – נכרות ברית עם כל שעל אדמה, עם כל כברת קרקע בהר ובשפלה, רצינו לראות אל כל אשר נפן יישובים, חורשות, בתים, עצים.

יליד הגולה, שעלה לארץ־ישראל עם הוריו, בהיותו בן שנתיים, חשש שמא תחושת מולדת אין לו בה. הוא ביקש לחנך דור בארץ, ‘בנים גאים ואמיצים, עשויים לבלי חת, בנים למרחבים האלה, להרים האלה, בנים לעבודה ולנוף’. הוא ציפה ליום,

– כי יעפיל נער עברי שם למעלה, אל ראש ההר ויאהיל על עיניו ומבטו שלוח למרחקים – ארץ רחבת־ידיים יראה מזה ומזה… וראה עמו במרחב, וראה ארצו במרחב – ומרחב יהיה לכוחות הפועמים בנפשו, פורצים ועולים.¹³²

מה היתה ארץ זו בעיני הבאים אליה מן הגולה? ברסלבסקי ידע בבירור:

– לא חיבלתנו הארץ. לא טיפחתנו; עלינו אליה מעבר לילדות ועוד טרם קמה לנו כמולדת… איזו מולדת היא זו, שכולה רצועות גבול, שכל יישוב בתוכה הוא יישוב גבולות, שכל יישוב הוא ללא הר… איך יחיה כאן האדם – במיצרי אופק? מה זה עתיד לטבוע בנפש כל ילד, ואיכה נטפח בו חושים למולדת?

– - - - - -

אידקל בן נביא

הקטנטוניות מה יהא עליה?

(מתוך מינאם לוהט בפני כסאות רייקים)

ידידות וידידים, אחיות ואחים, נתיניות ונתינותיים!

אני הילדון העברי הרשון אשר דיפס בטאון בנתניה, הוא בירת חצי שבט מנשה, ובו טרטרתי רמ־קולות באזני העברים, הערבים והאנגלים, כי עלינו לקבל את מתנת הפיל הגדול ופילוניו הקטנים – מדינות ננסיות אולי, אך גדולה ביותר ממונקו ומליכטנשטין שתיהן, וזהו פילאון אל־אחר. האין זאת?

והינה עומדני מאוכזב והינה מדועני מיואש מכל אשר עבר עלינו מאז. אין מדינונת ואין אפילו קנטונת לחינם אשתמש בזורקורים להאיר בהם את הקולנועים: כדיוגנס בשעתו, כן גם אני אידקל, אויה לי ואבוי לי. יהודה השלישית אינה במציאות ולא על המפה ולא ב’קראון'. זוהי שערוריה אל־שניה. זהו תקדים שלא יסולח לו. מה היה אומר על כך מרעיר תל אביב לפנים ומרעיר נתניה היום? שומו רקיעים והתעזאזלו שכנים! אי המכונות המשורינות והאוירונים הממוכנים? אי האיופנועים הקלים והמובילים הכבדים? עד מתי אחכה למר־ים ספינתנו ולמר־חיל צבאנו? ביקשתי את ‘לוויוני’ האנגלים, (‘אסקורט’ בלע"ז) ואת תנכ"י האנגלים (תנקים בלע"ז) – ביקשתם ולא מצאתי?

עורו, זוזו, קוצו, גורו - כי הינה ימים באים ואנו מכנס בבירת ‘עצמאותנו’ ההררית סנהדרין חדישה מלאתי רכושנים ומרודנים, עתונאים וספראים, שמרנים גם נגדנים, פויטים גם מתנבאים. וקראתי באזניהם לאמר: "התחיו נא! התדיתי (שובו ל’דת') ו’התאנכו', כי אמנם ‘יורכם’ אנו ‘ומיורכם’ ו’תעמלן' מאין כמותי. בית אין לי אבל נוחיות יש. מיטבח אין לי אבל נועיות יש בשעת הצורך כספת חזקה ואיתנה שלא יוכלו לה כייסים ‘מתחבלים’ וכייסות מרועננות. הבה, איפוא, ויצרנו מאחדה לאומית רחבה, מאחדה מידית שמימינה ומשמאילה יתנשקו בה יחדיו. נשכח בה גם את ימאינו המתרפקים על מעגנינו והאוהבים את תורניותינו והלבישות לרעיותינו. תלוונה אליהם אכן סנהדרין אין כמות תהיה זאת ליהודה המתקנטנת מאליה.

והיה, כי יסור אלי התמסרן לראיין אותי במשרדי האתנעי (אוטומטי בלע"ז) ומסרתי לידו דפיון (בולטין) המוכן בכיסי ובו חאוני (אוטו־ביוגרפיה, מיצירותיו של ‘ילדוננו’!!) לכל היקפו, בלוית תמונות למיניהן, עם סיגריה לשפתי, ומישקפת על חוטמי, ומטרון בידי, ותפריט על שולחני. מענינת ביחוד התמונה, כשאני הולך לשוח בטיילת האנגלים בתל־אביב ובטיילת העברים בנתניה. בזו האחרונה מטייל בן עמי על ידי והמיקטורת בשפתיו הוא – מתוצרת הארץ כמובן.

מתוך: ‘חד גדיא’, עיתון הומוריסטי חד פעמי לפסח תרצ"ז. מכוון נגד איתמר בן־ אב"י, ממחדשי השפה העברית, ונגד חברו עובד בן־עמי

– - - - - -

ראָיות מכריעות לדבר שבני־הנוער, ילידי הארץ או חניכיה מילדות, בין שהיו מאורגנים בתנועות־נוער ובין שלא היו, כולם כאחד ראו בתכנית־החלוקה אסון. הם היו שכבת הדור היחידה בקרב המתפלמסים שלא נשמע בתוכם, ולוּ גם קול אחד, בעד החלוקה.¹³³ בני־נוער שנאחזו אותה שנה בקיבוצים, שנמצאו מחוץ לתחום שהוצע ליהודים, היו הגורם היחיד בציונות שאִיים להיות קבוצת־לחץ; זו תילחם נגד פינוּים של היישובים ותשים לאל את התכנית.¹³⁴ אין פירושו של דבר שבני־הנוער היה בכוחם לשנות את המדיניות הציונית; למעשה, תגובות רבות משל הנוער מלמדות על אוזלת־יד, על היעדר מקוריות מחשבתית ועל תלות בדבריהם של מחנכים ומנהיגים מקרב השוללים. עם זאת היה הנוער מעין בארומטר בעל חשיבות משלו. אישים שטיפחוהו וחינכוהו לא יכלו להתעלם מהשקפותיו ומן הכאב שביטא, נוכח העובדה כי כמה אישים שהורגל לראותם כמוריו תומכים בחלוקה.

מדריכי תנועת־הנוער הלומד ‘מחנות העולים’ וחניכיה, שהכשירו עצמם לחיי־הגשמה במסגרת ‘הקיבוץ המאוחד’, היו הגורם היחיד בקרב הנוער שהגיב תגובה מקורית כבני־הארץ. כביכול השיבו הללו על שאלתו של ברסלבסקי כיצד יצמח בארץ דור צעיר ללא פצע בנפשו. חברי השכבה הבוגרת של תנועה קטנה זו, שנוסדה בארץ בשלהי שנות העשרים, ביקשו לכרות ברית עם אדמת־המולדת. בעיצומו של מחנה־הכשרה בגבת יצאו לגליל בואכה החרמון, טיילו במדבר יהודה, נזכרו בגאווה ובכאב בסיור שערכו בגלעד באביב 1936, עקב פרוץ המהומות בארץ־ישראל. הצעירים הללו מרבים היו לצטט מדברי התורה והנביאים כדי להדגיש את דביקותם בארץ השלימה, כפי שנראתה לאבות.¹³⁵

בנימין פוזננסקי (1972–1914), הרוח החיה ב’מחנות העולים', התעלה לדרגת משורר בתארו את דאגת המדריך לעיצוב השקפת־עולמו של הנוער. לא די לו לנוער זה בפסוקי התנ"ך, אלא יש להוסיף עליהם: ‘צלם נוף מולדתו האדם…’. ועל כן: ‘מה דמות תהיה לך, ילדי, אם ערוף יהיה נופך, אתה הנושא בחובך געגועי־הפקר לנופים זרים, געגועים שמסרתי אני בדמך’. בני־הנוער חונכו לאהבת מולדת: ‘אל ראשי ההרים העליתי אותך. ראה – הארץ הזאת, קו־ההרים מנגד, השמים האלה שמיך. ראה אותה, את האחת, חתום דמותה בלבך ושאנה’. על כן אי־אפשר לו לנוער להימצא במצבו של אבי הנביאים, שנועד לו ‘גורל נבו’, לראות ארץ מנגד ואליה לא לבוא. אי־אפשר למחוק מה שלימדו שכבת דור שלימה על ‘שביל יכבשו רגלינו בהרים, על שתיל יטעו ידינו חופי ירדן שותקים’. הנוף הוא בלתי־אמצעי, לא מסיפורים למדוהו.

האפשר לקרוע מאתנו את הגלבוע הניצב פה ממולנו והקרוב כל כך ללב. הן שלנו הוא, כולו שלנו, וכל גבול לא יחמוס אותו מאתנו. אין חוזה בעולם אשר יפר את ברית הדמים שנכרתה בין סלעיו.

ואולם השאלה העולה היא: על מה יתחנך הדור הצעיר? ‘היערוג אל כברת אדמה שסועה, אל גוף כרות אברים?’ מה יעלה בגורלם של יהודים שעדיין לא למדו להכיר את הארץ ולאהוב אותה די־הצורך, אלה שנשמתם לא הכילה עדיין כל הר וכל גבע, כל ערוץ־נחל וכל מעיין־מים, כל סלע נוקשה ועירום בארץ. מה יֵעשה בצעירים שגופם ולִבם לא רותקו עדיין ‘בעבותות יסורים ויזע לאדמת החמרה המלובנת ולשמי התמוז הלוהטים’? אכן, יש להתמיד במאמץ לחנכם לאהוב את ‘זאת הארץ, זבת החלב והדבש, ארץ התאנה והרימון’¹³⁶

תחושה של ‘תוחלת וחרדה’ פיעמה בקרב פוזננסקי וחבריו לקראת ‘ארץ־ישראל הגדולה… האחידה, השלמה, הטבעית’. אין הם יכולים להבין כיצד מבקשים לחלק ‘כברת ארץ, פליטת חלוקות וגזרות, אשר בטבעה איננה ניתנת לכל חלוקה’. הצעת החלוקה מעוררת כאב ישן־חדש:

– - - - - -

א

וְכַאֲשֶׁר חָלְקוּ אַרְצֵנוּ שׁוֹמְרוֹנִים ‘אַחִים נִפְשָׁעִים’,

מַמְזֵר אֲשֶׁר מֵאַשְׁדֹד, עַמוֹנִים – עַם ‘לֹא יָבֹאוּ’,

יוֹשְׁבֵי הַר־שׂעִיר בְּנֵי־אֱדֹם מִאָז וּמֵעוֹלָם, –

אָנוּ קִבַּלְנוּ חָמֵשׁ מלּין עַל חָמֵשׁ וָחֵצִי;

נֶשֶׁר מוּקְדוֹן כִּי סָגַר אֶת עֵינָיו, וְיוֹרְשִׁים־נַנָּסִים

(מַלְכי בֵּית־הַסֶּלְוֶקִים וּמַלְכֵי בֵית־תַּלְמִי) עֲסוּקים

בַּחֲלוּקָה הַגְּדוֹלָה – נוֹתַרְנוּ 'הַיְהוּדִים הַיּוֹשְׁבִים

סָבִיב לַמִּקְדָשׁ הַמְּכֻנֶּה יְרוּשָׁלַים' – אַרְצנוּ!

חָלְקוּ אוֹתָה הָרוֹמִים: אַרְבַּע אֶטְרַרְכִיוֹת הָיוּ.

מֶלֶךְ אֶבְיוֹן בֵּינֵיהֶם – אַגְרִפַּס הַחַשְׁמוֹנָאי,

אוֹי לָהּ לְאוֹתָה מְדִינָה! שְׁלָשׁ נָפוֹת בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן:

לא יְהוּדָה, לֹא הָהָר, לֹא נֶגֶב, לֹא יְרוּשָׁלָים:

וּמֻבְטְחָנִי, גַם עַתָּה, בְּחַלֵּק עַרְבִיִים וְאַנְגְלִים

אֶת נַחֲלָתֵנוּ מִקֶּדֶם, אָנוּ נְקַבֵּל, כְּדִבְרַת

סַבְתָּא יְשִׁישָׁה: קְצָת קַדַּחַת בְצִנְצֶנֶת קְטַנְטֹנֶת.

ב

שָׁלוֹם לְךָ, הַיַּרְדֵּן הָעַבְּדָאלִי!

שָׁלוֹם לָךְ, צִיוֹן הָאַנְגְלִית!

יְרוּשָׁלַיִם – תּוֹחִילי־תְּחַלִי:

אַלְפַּיִם שָׁנָה כְּבָר חִלִית.

יַרְדֵּן שְׁבָטִים הָעוֹלִים בְּהַר כְּנָעַן –

גְּבוּל מְנַשֶׁה… וּגְבוּל גָד…

וְלִירוּשָׁלַים תֶּבֶל כֻּלָהּ תַּעַן:

זֹה שֶׁל יְהוּדָה, זוֹ בִּלְבָד!

יש יום – לא רָחוֹק הוּא – תִּשְׁאַל כָּל־פַּמַּלְיָא:

וְחָרוּט בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר:

וְדוֹר שֶׁלִּבִוֹ יצוֹרָף בְּרָב־צָעַר:

בַּנֶּגֶב, בָּהָר, בַּגוֹלָן,

תָשׁוֹבְנָה עָרִים לִגְבוּלָן.

גּוֹלָה מִגָּלוֹת אַל־גָּלוּת מַה תְגַלִי?

גָלוּת אֶרֶץ־יִשְׂרְאֵלִית?

שָׁלוֹם לְךָ, הַיַּרְדֵן הָעָבְּדָאלי

שָׁלוֹם לָךְ, צִיוֹן הָאַנְגְלִית!

המשורר שאול טשרניחובסקי (1943–1875), הלאומי־מאקסימאליסט, חיבר בקיץ 1937 שלושה שירים נגד תכנית החלוקה: ‘שלושה חוחולים שהלכו’ ו’סבתא כך היתה אומרת', ששורותיו האחרונות נדפסו לעיל (א), ראו אור בעיתון ‘הארץ’ באוגוסט ונכללו ב’כל שיריו'. השיר השלישי (ב), ‘ושבו ערים לגבולן’, אינו ידוע. הוא נדפס בחוברת ‘מדינה יהודית’, אך הצנזורה מחקה שורות רבות ופגמה בשיר. טשרניחובסקי נפטר קודם שהוקלה הצנזורה ולכן לא נכלל באוסף שיריו

– - - - - -

– מעודנו לא השלמנו עם גבולנו בצפון הבלתי־טבעי הגוזר את הארץ לפי ‘חוזה’ מדינות. תמיד נשאנו את נפשנו אל עבר־הירדן. לא השלמנו עם הקיים וחינכנו את עצמנו איש איש בלבבו כי הארץ אחידה, שלמה ואינה ניתנת להיקרע.

צפורה קצנלסון (1917- ) חברתו־לחיים של פוזננסקי, וכן אחיותיה בתנועה לא עסקו בשאלת קביעת גבולות הארץ וצמצום תחומיה על־ידי הבריטים בתחילת שנות העשרים. בשבילן ‘כשמתחילים לחשב חשבונות על הארץ היא מצטמקת ונעשית קטנה’. הנערה ‘פשוט אוהבת את הארץ ללא חשבונות, אוהבת את נופיה, חשה ביופיה’. היא מסרבת ‘לוותר עליה’. אי־אפשר לחיות במדינה כביכול, שגבולותיה המזרחיים חוצצים בין השפלה וההרים, וכך –

– אתה שרוי במדינתך, כשמי הירדן מפכים לאיטם, בדרכם, והם מחוץ לתחום מדינתך. הרי יהודה, נחלת שבט יהודה האדיר, שירושלים הבירה העתיקה, נסוכת תפארת קדומים והוד, עברו הרחוק של העם העברי מתנוססת עליהם. מרוחקים הם מאתנו, מנתקים אותנו מעפרנו.¹³⁷

זו היתה הפעם הראשונה בתולדות הציונות בתקופת המנדט ששלימות הארץ נתפסה כתכלית לעצמה. היא לא הותנתה בצורכי העם היהודי, ואף לא בצרכיו של היישוב. הארץ אינה ארץ־הייעוד, ארץ נשאפת בלבד, אלא מכורה. ארץ מולדת אינה יכולה להיקרע.

‘כאב האבידה’

לא היה כמעט אחד בקרב השוללים הציונים שלא הִרבה לתאר את תחושת המחנק שאחזה בו למראה מפת־החלוקה שפורסמה בעיתונות. מרבים היו להזכיר כי הוועדה המלכותית גרסה ש’טובה מחצית הכיכר מאפס לחם', ועל כן כדאי ליהודים להסתפק במדינת־חלוקה. כנגד זה הטיחו כלפיה כי מה שהוצע ליהודים אינו מחצית־הארץ אלא פחות מחמישית, ולמעשה רק אחד לעשרים משטחה של הארץ משני עברי־הנהר, שהוצעה בשעתה להסתדרות הציונית. המחייבים גונו על שהקדישו תשומת־לב רבה מדי למה שהבריטים מציעים, ואינם משגיחים במה שאינם מציעים. לדעת השוללים, המחייבים מתחרים כביכול ביניהם בתיאור המחדלים שנעשו בנושאי רכישת קרקעות בעבר; הם מגזימים בהערכת הקשיים הצפויים ליישוב בעתיד: היכן לא היו יהודים, היכן לא יוכלו להיות ובאֵלו מקומות אין הכרח להיות.

כוח הדחף של רוב השוללים הציונים היה רגש עז, שראוי לכנותו בשם ‘כאב האבידה’. לעתים היה רגש זה מפעם גם בלבם של מקצת מן המחייבים. הדין־וחשבון של הוועדה המלכותית פורסם ב־7 ביולי, שחל בערב ראש־חודש מנחם־אב. בשבת של אותו שבוע קראו בבתי־הכנסת את פרשת ‘אלה מסעי’ (במדבר לד) המדברת על גבולות הייעוד שהובטחו לעם ישראל קודם כניסתו לארץ. העיתונים מסרו כי רבים ביקשו לעלות לתורה. כן דווחו כי מעולם לא נהרו יהודים כה רבים לרחבת הכותל המערבי, כדי לקונן אל חורבן מקדשם, כפי שעשו כן בתשעה־באב תרצ"ז, שחל בסמוך לפרסום התכנית הבריטית. במקום לדבר על ‘תכנית’ דיברו השוללים על ‘גזירה’ במשמעות כפולה, גזירת הארץ, חיתוכה וביתורה, וגזירה – תקנה שאין הציבור יכול לעמוד בה. השוללים הִרבו לצטט ממגילת איכה, דיברו על ‘דרכי ציון אבלות’ והזהירו כי הגשמת החלוקה תגרום ל’חורבן שלישי'. יום פרסומה של התכנית נדמה להם כ’תשעה באב האחר'.¹³⁸ ‘פלשתיין פוסט’ המתון, שהיה למעשה שופרה של ההנהלה בשפה האנגלית, הִשווה במאמר־מערכת מ־8 ביולי את הצעתה של הוועדה המלכותית לנוהגם של הגננים היאפאניים לגדל אילנות קטנים, שנמנעה התפתחותם התקינה. ליצחק טבנקין, שטען ברוב כאב כי התכנית הבריטית אינה אלא ‘נארקוזה’, אמצעי להרדים את עירנותם של הציונים, שבטענות־שווא נוטלים מהם את ארצם, הסביר יצחק וילקנסקי כי הבריטים מבקשים בעצם לבצע ניתוח ללא־הרדמה, כדי שיוכלו להרוג את החולה.¹³⁹ אף־על־פי ששימושו בכמה כינויי־גנאי רווחים היה אירוני, נסחף גם וילקנסקי המחייב אחר כמה ביטויים כגון: ‘מדינת זרת’, ‘מדינת טל ומטר’, ‘עיר מקלט’. מפת־החלוקה העלתה בדמיונו ‘גרזן עם ידית קצרה’, וזהו הגרזן שהבריטים מניפים על הבית הלאומי. למנחם ריבולוב (1953–1895), הלוחם למען השפה העברית בארצות־הברית, הזכירה התכנית את ברית בין הבתרים. אולם בימי אברהם היתה תוצאת הביתור הבטחה לארץ יעוד גדולה, ואילו בהווה הביתור הוא חיתוך בבשר החי, בגופה של הארץ. כאילו די ליהודים ב’יבנה וחכמיה', כלומר ברצועת־חוץ צרה ומצומקת, בה יקום, לכל היותר, מרכז רוחני.¹⁴⁰

השוללים חלקו על הערכתם של ראשי־הסוכנות כאילו תכניתה של הוועדה אינה סופית וכי ניתן לשפרה בטרם תוגשם החלוקה. ברל כצנלסון השמיע בקונגרס הציוני דברים קשים במיוחד בהתייחסו לדבריו של ד"ר וייצמן כי ההנהלה רוצה בחלוקה אך לא תסכים לקבל את המפה שהוועדה הציעה. לדעת כצנלסון,

– אנו פטורים מדיון על ההצעה הנוכחית לאחר שהנשיא הודיע חגיגית שההצעה בצורתה זאת אינה יכולה להתקבל… אך האם יש לנו יסוד להאמין, שנוכל להשיג בקרוב שינויים חשובים? ומדוע נאמין, שדווקא לטובתנו יוצעו תיקונים ולא לטובת צדדים אחרים ¹⁴¹?

יצחק טבנקין הזהיר שתיקונים עלולים להיות משני כיוונים. הוא הציע למחייבים, שהביעו התפעלות על שהוועדה הציעה ליהודים את מחוז עכו, שבו חיים 90 אלף ערבים ורק 3,000 יהודים, שלא ישמחו. מי יודע, שמא היישובים מעבר לירדן הוצעו לערבים כדי שניתן יהיה לבצע תיקוני־גבול הדדיים. 'אנחנו נטען – איך זה תמסרו את הדגניות למדינה הערבית? והם יטענו: ‘ואיך זה מחוז עכו למדינה העברית?’¹⁴²

דברים קשים עוד יותר נאמרו נגד רמיזתם של מחייבים אחדים, כאילו גבולות החלוקה אינם סופיים וכי ניתן ‘להזיזם’ לאחר שתקום מדינת־היהודים. כבר בישיבת מרכז מפא"י, ב־10 באפריל 1937, אמר ברל לוקר, שהיה עדיין פוסח על שתי הסעיפים ולימים מחייב, כי קביעת גבולות היא ‘בכיה לדורות’. גבולות אין משנים בנקל. ודאי, מלחמה עשויה לגרום לתמורות גדולות, אולם מי יודע מה יהיו תוצאותיה של התמודדות בשדה־הקרב, ואין מי שישיש לאפשרות כזו. לוקר סירב ‘לסמוך’ על המלחמה כאמצעי להרחבת גבולות: אם ייקבעו הגבולות ‘הם יתקיימו שנים רבות, ואולי לעולם’.¹⁴³ גולדה מאירסון (1978–1898), מן המנהיגים הבולטים בבני הדור הצעיר במפא"י ומראשי השוללים במפלגתה, חזרה על דברים אלה בישיבת הקונגרס: ‘אמרו – גבולות אינם נצחיים הם עשויים להשתנות’. ‘ודאי, יבוא זמן ולא יהיו גבולות בין עם לעם ובין מדינה למדינה. אבל לעת עתה אנו חיים בזמן של תחומים וגבולות, ורק על־ידי מלחמה אפשר לשנות’.¹⁴⁴

פרופסור יוסף קלוזנר התקיף קשה את בן־גוריון שנדרש לתקופת בית שני, תחום התמחותו של המלומד הירושלמי, כדי להסביר כי גם בעבר הרחוק, בימי זרובבל ובימי עזרא ונחמיה, הסתפק היישוב היהודי בטריטוריה קטנה, וכי לאחר תקופה ממושכת השׂכילו החשמונאים להרחיבה בארץ כולה, משני עברי הירדן. קלוזנר סבר שאנאלוגיה זו אין לה שחר. בימי בית שני נשארה שארית השטח בידי שלטון זר, ולבסוף נאלץ לוותר עליו לטובת היהודים שהתחזקו. לעומת זאת, התכנית הבריטית מציעה מדינה לערבים, היושבים בארץ ומחזיקים באדמותיה. אוכלוסייה זו לא ניתן יהיה ליטול את השלטון מידיה. זאת ועוד: כיבושיו הגדולים של המלך החשמונאי ינאי אלכסנדר התרחשו 400 שנה לאחר בוא ראשוני העולים מבבל. כלום יוכל היישוב היהודי החדש להמתין תקופה ארוכה כל־כך? העולים בתקופת בית שני התיישבו מלכתחילה בירושלים, בבית־לחם ובחברון, מרכזי־העם בעבר. לעומת זאת התכנית הבריטית מפקיעה מידי היהודים את כל מקומותיהם־הקדושים ואת כל עריהם ההיסטוריות. לא יהודה עתידים היהודים לקבל לידם כי אם פלשת, וגם בזו – יפו חסרה. היישוב ייכלא אפוא ב’כלוב' ב’תחום מושב' שאינו אלא ‘מיטת סדום’. מציעים לו מדינה בלא רגליים, בלא ידיים ובלא ראש.¹⁴⁵ הרי זו יחידה נטולת אורך ועומק, שתחסר גם את בירתה של הארץ – משאת נפשם של היהודים בכל הדורות.

הכל היו מתייראים לגורל ירושלים, שהוועדה הציעה כי תישאר תחת שלטונם של הבריטים: רק אלה כביכול עשויים להבטיח את העיר הקדושה לשלוש הדתות הגדולות. גם המחייבים, להוציא סמילנסקי נשבעו כי יאבקו למען הכללת ירושלים בתחום היהודי. למעשה, הבחינו יפה בין ירושלים העברית לבין העיר בין החומות, עליה כאילו ויתרו. יצחק בן־צבי, יושב־ראש הוועד הלאומי, בא־כוחו של היישוב, שכזכור היה מחייב נלהב, חשש שמא תביעה ציונית לשלטון על העיר העתיקה, שבה היו היהודים מיעוט, תעורר תגובה ערבית נגדית. ואילו שלטון יהודי על ירושלים העברית לא יעורר, לדעתו, התנגדות כה עזה. השקפה דומה הביעו שומרי־מצוות כגון פנחס קפרא (1891- ) ממקימי שכונת שעריים ברחובות וציר מפא"י בקונגרס, וכן ראשי ‘המזרחי’, הרב יהודה ליב פישמן (1962–1876), חבר הנהלת הסוכנות, והרב משה אוסטרובסקי (1942–1886), חבר הנהלת הוועד הלאומי ושולל לשעבר.¹⁴⁶

ד"ר יהושע בוכמיל (1938–1869) אופייני היה לחובבי־ציון הוותיקים, ממקורביו של אוסישקין, שהתנגדו רובם ככולם לחלוקה ולפיכך נמנעו להבחין בין ירושלים העתיקה לחדשה. הוא הגדיר את טענתה של הוועדה המלכותית כאילו אין היהודים ראויים לשלוט על ירושלים כהערה חסרת־טעם, שנבעה מחינוך נוצרי אופייני, שיסודות אנטישמיים לא חסרו בו. בוכמיל היה סמוך ובטוח כי שלטון יהודי יערוב לבטחונם של המקומות־הקדושים ויבטיח את חירות הפולחן. מקווה היה שהנוצרים יסתפקו בסדר דוגמת זה שנחתם בשעתו בין איטליה לבין הכנסייה הקאתולית ואשר לפיו הכנסייה ויתרה על רומא והסתפקה בשטח ‘44 הקטארים שאין בו אלא אלף נפש’.¹⁴⁷

דניאל אוסטר (1963–1893), סגן ראש עיריית ירושלים ומפעילי ‘ברית הציונים הכלליים’, טען במכתב שכוּון אל הציבוריות הבריטית כי הוועדה המלכותית מבקשת ‘לערוף’ את ראשה של ירושלים.¹⁴⁸ הסתדרות המורים העבריים קיבלה ביולי 1937 החלטה נגד תכנית ‘המבתרת את ארצנו, המנתקת ממנה אברים שלמים וגוזלת מאתנו את ירושלים, ערש תרבותנו בעבר, תפארתנו בהווה ותקומתנו בעתיד’.¹⁴⁹ בטאון יהודי בריטניה שאל בהתמרמרות אם אפשר להמיר את קריאתם־הבטחתם של כל הדורות ‘אם אשכחך ירושלים’ במשפט נלעג: ‘אם אשכחך תל־אביב’; ואולי סבורה הוועדה שהיהודים יכריזו: ‘לשנה הבאה בבלפוריה!’ ¹⁵⁰

ברל כצנלסון ביטא בדבריו את המעבר מכיוון־המחשבה הראשון לשני, מן הזיקה לארץ כולה אל הערכת ארץ זו בשלימותה כמסד לבניין חברה חדשה, פרודוקטיבית, המתפרנסת מיגיע־כפיה ומשנה את דמותו של העולה, בן הגלות. הוא ביקש שהמיסטיקה של מדינת־יהודים לא תאפיל על המיסטיקה של ארץ־ישראל ההיסטורית: 'מה הם הכוחות שמהם ינקה תנועתנו? מהי אהבת־המולדת שלנו? האם דבקנו בערכים מעשיים שהיו ברשותנו? האם היו לנו שטחי־קרקע שידענו אותם ונוף אשר בו חיינו? הפאטריוטיות הציונית היתה מיוחדת במינה. היא שעשתה את ברל כצנלסון למורה ולמחנך לרבים מן הנערים שראו בארץ־ישראל מולדת של ממש. היא צמחה מתוך ספר, דבקה בפסוקים, בשמות היסטוריים, במולדת מופשטת. ‘אהבה זו נטענו בתוכנו במשך הדורות, ונשאנו ממקום למקום. הפטריוטיזם הזה היה לכוח דינאמי עצום’.¹⁵¹

כאב האבידה היה חזק וצורב. בארץ־ישראל של ‘היום’, זו שמציעים ליהודים כמדינה, אין בנמצא לא חברון, עיר־האבות, שעליה סיפרו אגדות כה רבות, לא מודיעין, מולדת החשמונאים, שאליה יצא הנוער הארץ־ישראלי מדי חנוכה כדי להתייחד עם זכר המכבים, ולא מצדה, ‘מקום המערכה הטראגית שלנו עם הרומאים’. גדול ערכה של האחרונה ככוח מחנך ומחיה ' בשביל כל הדור הגדל בארץ' ו’כמקום קדוש לעולי־רגל יהודיים'.

ירושלים מבטאת את ה’מפגש' בין הבחינה ההיסטורית־המיסטית של כאב האבידה לבין הבחינה היישובית. ירושלים היא גולת־הכותרת של העם היהודי. כוחה רב כאבן־שואבת ליהודי העולם. חיים בה 71 אלף יהודים, בה מצויים מרכזים יישוביים וציוניים חשובים: המוסדות הלאומיים, האוניברסיטה העברית, בתי־חולים ומוסדות־תרבות. מדינת־יהודים שתחסר את ירושלים אינה ראויה אפוא לשמה, כמוה כגוף ‘מותז מראש’. ירושלים שמבחוץ תסכן את קיום המדינה. הבריטים לא יניחוה הפקר, ללא בעלים; היא תיעשה לחלק מן המדינה הבריטית. תבוטל בה הצהרת בלפור. תושלט בה השפה האנגלית. היא תהיה בירתם ומצודתם של נוסעי־הצלב המודרניים. ירושלים כזאת תהיה לבירת ההתבוללות ופריקת העול, כבתקופה ההֶלניסטית. היא תשמש יעד להגירה של יהודים ארץ־ישראליים הממאנים לחיות במדינת יהודים ריבונית, אם משום שהם אנטי־ציונים ואם משום רצונם להתחמק מתשלום מסים, ‘שם יתרכזו כל אותם האלמנטים המתנשאים על העם, האריבטוקרטיה היהודית כביכול, שלא תרצה לקבל עליה את המשמעת של מדינת עם עני ודמוקרטי’.

טבעה של התכנית שאינה נענית לצורכי העם היהודי ולא למטרות תנועת־העבודה. לא זו בלבד שירושלים כמרכז ההתבוללות תבעט ‘בתרבות העברית ובציבוריות העממית’, אלא שגבולות החלוקה יבלמו את מפעל־ההתיישבות הציוני. לכאורה נדמה כאילו תכנית־החלוקה אינה אלא תצלום של מפת־ההתיישבות היהודית: אזורים שאליהם לא חדר המתיישב היהודי נראים אבודים כביכול, ואילו יישובים וחבלי־ארץ שהיו בבחינת ‘כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו – לכם יהיה’ יימצאו בתחומי מדינת־היהודים, כפי שטענו מחייבים אחדים. אולם מסתבר כי נקודות רבות, אשר בהן השקיעו יהודים מיטב כוחם ומרצם, יישללו מתחום הריבונות היהודית: בן־שמן, חולדה, נענה (נען), הרטוב, כפר־אוריה, רוחמה, סדום החדשה והיישובים העבריים בעברם המזרחי של הירדן וים־כנרת. מן היהודים יינטלו אפוא יישובים חקלאיים מפותחים, וכן שני הזכיונות הכלכליים החשובים ביותר בארץ, שפותחו וטופחו על־ידם: מפעל החשמל בנהרים ומפעל־האשלג בים־המלח.

לא ייפלא שגם אזורי ההר המרכזי ושיפוליו נזכרו הרבה בדברי־השלילה כבעלי חשיבות מנקודת־המבט ההיסטורית ומהערכת צורכי העתיד כאחד. כלום לא בהם התגבש עם ישראל? כלום לא דיברו שמות היסטורים עתיקים אל לִבם של יהודים, ועליהם התחנכו במשך דורות: חברון, בית־לחם, תקוע, בית־אל, שילה? כלום אין אזורים אלה תופסים חלק חשוב של הארץ?

האגרונות יעקב עקיבא אטינגר (1945–1872), ממתכנני ההתיישבות הציונית, הצביע בדבריו על הסכנה שאם מדינת־היהודים תתפתח היא תיוותר בלא מים לקיומה. מי־התהום באזורי השפלה והמישור אינם רבים, הירמוך ורוב מימי הירדן יימסרו לערבים, ועל מי הכנרת תהיה לבריטים שליטה. צפויה אפוא סכנה שהערבים יניחו מכשול בפני זרימת המים מן ההרים אל עבר חוף־הים והעמקים. ‘תכניות לשיטות השקייה כמו איגור מי הגשם על־ידי סכרים ובריכות, בהן תלוי עתידה של ארץ־ישראל, לא תוכלנה לצאת אל הפועל’. תכנית־החלוקה, לדעת אטינגר, מגמתה ברורה: ליטול מן היהודים כל אפשרות של התיישבות בחבלים חיוניים ופוריים. הידיעות שנצברו בעבר והנסיון המודרני כאחד מלמדים שניתן להשיב אזורים אלה לפוריותם הקדומה. האיכר היהודי היה בקיא בשיטות העיבוד בהר, לרבות שיטת המדרגות. הוא הפך את ההרים לבית־היוצר להתפתחות האומה.¹⁵²

פרץ ברנשטיין, שהשמיע דבריו בחוזקה נגד החלוקה, נדרש לעניין ההרים, אף שעניין זה היה רכיב חיוני במסכת טיעוניו. הוא הזכיר כי המפעל הציוני לקה תמיד במחסור באדמות. משום כך היתה צפיפות רבה בישוביו, וגם המחירים שנדרשו לשלם לכל פיסת־קרקע היו גבוהים ביותר. אם יוגבל היישוב בתחומיו צפויה סכנה קשה של ספסרות משתוללת, שתגרום להוצאות כספיות עצומות למוסדות לאומיים וליהודים פרטיים. אם הוצא בעבר הון עתק על בניין יישובים בהר, כקרית־ענבים, הדבר נעשה אך ורק משום שהציונים חשו שההיאחזות היהודית בהר היא שאלת קיום או מוות לעניינם. היא הרחיבה את אפשרות ההתיישבות והקלה על המצוקה במישור־החוף ובעמקים.¹⁵³

הסכנה שמא ינותק היישוב מאזורי ההר עוררה גם חוות־דעת רפואית־ביולוגית, שהתריעה נגד האיום על התפתחותה של חברה יהודית חדשה, בריאה, בארץ־ישראל. ד"ר אהרן בנימיני (1943–1886), יושב־הראש של האגודה לביוטיפולוגיה, קבע בפסקנות שהתפתחותו של עם תלויה במצבו הביו־פיסי והנפשי. תכונותיו נקבעות על־ידי השפעת הסביבה שבה נולד ועוצב: קרקע, אקלים, טבע. גם היהודים, ככל עם חי וצומח, הושפעו מסביבתם הטבעית בארץ־ישראל. שם ‘הוחתם פרצופם הלאומי הביולוגי, או הביאוטיפ הקולקטיבי שלהם’. בנימיני למד ומצא שארץ־ישראל חישלה את בניה עד כדי כך, ש’אפיים המורפולוגי' לא נשתנה גם לאחר שהות של מאות שנים ב’שפלות אירופה'.¹⁵⁴ מוצאו של ד"ר בנימיני בהרי קאווקאז, ועובדה זו השפיעה ככל הנראה על השקפותיו לא פחות ממחקריו: ‘בן ההרים הארץ־ישראליים מזמנים קדמונים ועד התקופה ההיסטורית, ינק לתוך דמו ונשמתו ביחד עם אויר ההרים גם את רעיון החופש’. בהרים האלה ‘קמו נביאיו הגדולים, יוצרי המוסר והמסורת, הדרור והיושר, שונאי הפשרות והויתורים’. בנימיני ידע לספר שלאחר חורבן בית ראשון הגיעו יהודים להרי כורדיסטאן וקאווקאז, ונאחזו בהם בהצלחה, ואילו יהודים שהשתקעו בעמק הפרת לא התפתחו. גם לאחר חורבן בית שני חיפשו יהודים אזורי אקלים ממוזג. יהודים שנאחזו באזורים סוב־טרופיים דעכו ושקעו, מכיוון שאקלימם ‘נוטל את כוח הרצון, מחליש את המרץ וגורם לעצלות המחשבה’. דברים אלה, שניכר בהם שילוב הערכות מדעיות וסברות־סתם, נאמרו קודם שנתברר כי הוועדה מציעה לצרף את הגליל לתחום שליטתם של היהודים. הם היו תגובה ראשונה, חריפה, לטענתו של שלמה לביא, כאילו היהודים ראוי להם, לפי טבעם ונטיותיהם, לחיות במישור־החוף, בעמק־הירדן ובמקומות נמוכים. דברים אלה היו בבחינת פתיחה לסיכום הנחרץ: הציונות כתנועת־תחייה נדרשת לכבוש את הרי יהודה ושומרון – צור־מחצבתו של עם ישראל. אם תקבל את תכנית־החלוקה, היא תתחייב באחריות לתהליכי התנוונות ודגנראציה של היהודים. יתר על כן, דווקא הערבים, היושבים בהרים, ישמרו על ‘האנרגיה של אבותינו’, בלי שיעמוד לרשותם ‘אותו כוח היוצר ואותן רעיונות נעלים של נביאינו והאידיאלים האנושיים של אבותינו’. למעשה, נקודת־השקפתו המדעית־רפואית של ד"ר בנימיני שימשה כלי עזר בידו לנגח תכנית שהתנגד לה מנימוקים פוליטיים.

נימוק מתון יותר נשמע מפיו של אדם, שלא התיימר לדבר בלשון מדעית, הוא יוסף וייץ (1972–1890), מראשי הקרן־הקיימת לישראל. על אף שוייץ לא היה שולל מובהק – עמדתו כלפי הצעת־החלוקה היתה דוּ־ערכית כעמדתם של חברים לעבודה, חוץ מאוסישקין, כמובן: הוא ביטא הסתייגות חריפה כלפי האפשרות שהיישוב ינותק מאזורי ההר. תגובתו כוּונה נגד הצעה שנפוצה בשלהי 1937 להוציא את הגליל מן התחום היהודי, כדי להקטין את המיעוט הערבי שיחיה במדינת־היהודים, ולמסור תמורתו את הנגב דל־האוכלוסים. ארץ־ישראל בלי הררי יהודה, השומרון והגליל, תהיה ‘ארץ מישור רוויית שמש לוהטת חסרת אויר־הרים כמעט לחלוטין, מלבד הכרמל והתבור, שאינם יכולים למלא את מקומם של הרי יהודה והגליל העליון’¹⁵⁵ וייץ התעלה לדרגת פייטן כאשר ניסה לתאר מה יעלה בגורל ההרים אם אמנם יימסרו הללו ליהודים. הם עתידים ‘ליהפך בידינו לגן־עדן אשר ברכו ה’ בעצים, בגנים וברוחות שפיים ובמראות מרהיבים, הנותנים כח ליגיעים ורוח לעייפים'. לעומת זאת, אם תיחסם הדרך אל ההרים יתנוון היישוב, האקלים יכה את היהודים ‘בעייפות, באדישות ובשאיפה בלתי־פוסקת לצאת מהתחום הצר והמעיק בשרבו’.

הראשון שאמר דברים אלה היה ד"ר זאב פון־וייזל (1974–1896), ממייסדי הצה"ר, שהיה מן הראשונים שהצביעו על חשיבותם של בתי־הבראה באזורים יבשים לצרכיה של החברה היהודית בארץ־ישראל, וגם פעל להקמתם. משנודעו מגמותיה של הוועדה המלכותית, ועוד קודם שנתברר כי היא מציעה ליהודים את הגליל, הזהיר פון־וייזל כי התחום המוצע ליהודים מצוי בחלק הפחות בריא של הארץ. להוציא הכרמל צר־המידות, מציעים ליהודים את מישור־החוף הלוהט ועמוס־האבק, ואת עמק־הירדן הסובּ־טרופי. פון־וייזל חשש שמא היישוב יתנוון או שמא יבזבזו בניו סכומי עתק כדי להינפש באירופה.

ודאי הדבר שטענה זו לא עמדה בראש סולם טיעוניו של פון־וייזל. עיקר שיקוליו היו בטחוניים. אך נפוצו השמועות הראשונות של תכנית־החלוקה וכבר הזהיר הקצין לשעבר בצבא אוסטריה כי מדינה מגוחכת זו שמציעים, כשראשה בצפון והיא ניצבת על רגל ארוכה וצרה, לא תוכל להתקיים בלב איזור נסער־ועוֹין. טריטוריה דלה זו, כל רוחבה יהיה 12 ק"מ. מסדרון ערבי יחצה אותה, מיעוט ערבי יחיה בתוכה. הגליל, ערבי ברובו, סמוך יתר על המידה לסוריה, מעוז הלאומנות הערבית. הגליל התחתון ועמק־יזרעאל חנוקים למעשה על־ידי אוכלוסייה ערבית מבית ועל־ידי הריכוזים הערביים בנצרת מכאן ובג’נין מכאן. בנימה מאיימת פנה השולל אל המחייבים:

– הסתכלו בעמק, בעמק היקר שלכם. שם עובר הגבול באופן שהערבים היושבים על הרי גלבוע השוממים וניבטים למטה. כל עדר שעובר בגיא אינו יכול להתחמק מפני עין הערבי. כל אורחה, כל שוטר, נתון למטר־יריותיו… כלום לא תבינו שאין זה אלא שגעון להגן על העמק, כשהרי גלבוע נמצאים בידי זרים?

פון־וייזל חשש שיהודים יירתעו לחיות במישור־החוף דווקא. מטול כרם, ‘מבצר השנאה ליהודים’, רוחב האיזור היהודי אינו עולה על 12 ק"מ. הערבים יוכלו ‘לערוך טיול’ אל הים. לא מן הנמנע שיהודים יזנחו את מקומות־יישובם ויעברו לחיפה, שתימצא בפיקוח בריטי.¹⁵⁶

ניכּרים כאן דברי־הביקורת והטינה כלפי תנועת־העבודה, שנדמתה לפון־וייזל כמצדדת כולה בחלוקה. האירוניה כוּונה כלפי ה’עמק', היעד המובהק של ההגשמה הציונית ותפארתו של המפעל ההתיישבותי. תנועת־העבודה התרכזה כביכול בעמק, בשפלה ובמישור, הזניחה את ההר, וכך ויתרה על יתרונות אסטראטגיים מכיוון שלא נתנה דעתה לשאלות ביטחון.

נולדה סכנה חדשה ליישוב שנמנעים לגלות את כל שרשיה, ובלא־משים התגנבה כאן הערכה חיובית לשלטון הבריטי, גם אם לא השכיל תמיד לשמור על הסדר הפנימי, הנה היטיב, מסיבות השמורות עמו, להגן על הגבולות. החלוקה תגרום לכך שמחוץ לתחומיה של מדינת־היהודים ניתן יהיה לגייס צבא ולהכין תכניות להתקפה על היישוב. פינוּים של יישובים יהודיים, שנפל בגורלם להימצא בטריטוריה שנועדה לערבים, עלול לשמש סימן לבאות. ערבים ייווכחו כי אפשר להרחיק יהודים ממקומם, והם ינסו להמשיך בנסיון זה ולסלקם לחלוטין מן הארץ. ועל כולם, מדינה קטנה, שגבולותיה הנפתלים והארוכים ביחס לשטחה ייקבעו לפי שיקול־דעת אתני ולא אסטראטגי, גיאוגראפי או כלכלי, לא תוכל להתקיים.

מעניין לציין כי בדברי־הביקורת מצד הרביזיוניסטים ניכרות השקפה הגנתית וגישה ליגאליסטית. חסרה היתה בהם ההערכה כי מדינת־יהודים תתקוף את בסיסי־האויב בעת צרה, או שתבקש לשנות את גבולותיה בכוח החרב. מה שנקבע בהסדר מדיני עשוי להתקיים לזמן רב, ואולי לעד. על כן יש לרכז את רוב המאמצים מלכתחילה כדי להבטיח שההסדר המדיני יהיה מתקבל על הדעת. לא זו היתה השקפתו של ‘הקיבוץ המאוחד’. כך, למשל, ישראל אידלסון לא היה מוטרד רק בגין הצד החיצוני של שאלת הביטחון; הוא כיוון את דבריו אל לב הבעיה פנימה. לנגד עיניו עמדה סכנה של ‘פאשיזציה מוחלטת’ של הנוער. הוא הזכיר כי גם ב־1936, בתקופה שבה נפגעו יהודים, נמצאו צעירים שסירבו לקבל את מרות ההגנה וההבלגה, והם ביקשו לעבור ‘לרצון של נקמה והתנקשות בעם השני’,. לכן אם תחולק הארץ ‘מה רבים יהיו אז אלה שאינם רוצים בציונות קטנה, ושירצו לארגן את היד המזויינת לפרוץ את הגבולות המחניקים’.¹⁵⁷

כאן נסגר המעגל. בני הדור הצעיר, בעיקר מקרב תנועות־הנוער החלוציות, הושפעו משוללים נודעים אך גם השפיעו עליהם, ולוּ גם בעקיפים. מחנכים ומנהיגי־נוער ידעו יפה כי יותר מגורמי חברה עוררו גורמים רגשיים בלב הנוער את ההתנגדות לחלוקה. הם חששו שבני־נוער שהתחנכו על אהבת הארץ ועל מקורות עתיקים ושירים חדשים עלולים לא לקבל את גזירת החלוקה. מיאונם יסיט את מערך־הכוחות מבניין לענייני צבא, וכך תשתנה כביכול דמותו של המפעל הציוני.

עתידו של הנגב

לא היה כמעט אחד בתוך השוללים שאנו דנים בהם שחשב על איזור כלשהו של הארץ במונחים של חוסר חשיבות וחוסר עניין. ואף־על־פי־כן עוררה שאלת עתידו של הנגב ויכוח־זוטא דווקא בין השוללים. כזכור, כבר בין המחייבים נתגלעה מחלוקת: בן־גוריון היה משוכנע שהנגב חיוני במיוחד למפעל הציוני; הוא הכלילו בתחומי המדינה הנשאפת, שאת דמותה שרטט לפני מרכז־מפלגתו בפברואר 1937. גם סמילנסקי הצביע על חשיבות הכללתו של הנגב במדינה שתקום, בהעדיפו אפשרות זו על־פני העברת הערבים מן הטריטוריה היהודית. לעומת זאת, שלמה לביא, מן המחייבים שהפליגו בתיאור אי־יכולתו של היישוב להתפשט מעֵבר לתחומיו, לא ראה בהוצאת הנגב עילה למאבק נגד הממשלה, והיה נכון לוותר עליו. ושוב: יוסף וייץ שלל, מנקודת־מבט אחרת, כל אפשרות שהנגב יימסר ליהודים במקום הגליל, אף שכמובן רצה גם בנגב. לעומת זאת, שוללים רבים גינו את לביא במפורש. אהרן ציזלינג, חברו של לביא בקיבוץ עין־חרוד, העיר שדווקא במרחב זה שמציעים להפקיעו מרשותם של היהודים ‘יש אוצרות אדמה וריחות נפט… ויש צפונות בחיק האדמה’.

ז’בוטינסקי היה אחד המעטים בתוך השוללים הציונים שלא הושפע מדברים אלה. בשיחה עם קבוצת צירים בבית־הנבחרים הבריטי הסביר המנהיג הרביזיוניסטי כי הנגב ברובו לא ניתן להתיישב בו, ומכל מקום הוא בחזקת ‘ארץ־לא־נודעת’. הנגב טרם נחקר די־הצורך, ולא נמצאו בו מים. ז’בוטינסקי העיר כי אין כלל הוכחה שהחקלאות נודעה לה בעבר חשיבות בנגב, אף־על־פי שמצויים ציונים הטוענים אחרת.¹⁵⁸

מדינת חלוקה אינה מבטלת את הגלות

ספק הוא אם ז’בוטינסקי זלזל בנגב. מכל מקום, אין להניח שהיה נכון לוותר עליו. דבריו המשונים לכאורה יובנו טוב יותר אם נעמוד על העובדה, שלאחריהם יצא בהתקפה קשה נגד השקפתה של הוועדה שיהודים לא יוכלו להתיישב בעבר־הירדן. לא מן הנמנע שז’בוטינסקי חשש שמא נדיבות־לב נוספת שתופגן מצד הממשלה בעניינים הנוגעים לארץ־ישראל המערבית, אחת דינה – לסגור סופית את הדרך לעבר־הירדן לפני המפעל הציוני. באותה שיחה הסביר ז’בוטינסקי שעבר הירדן כיחידה מדינית הוא גוף חלש ועלוב. חיים בה כ־300,000 תושבים, רובם נוודים, על־פני טריטוריה ענקית המשתרעת על יותר מ־90,000 קמ"ר. בארץ רחבת־ידיים זו אין אינטליגנציה מקומית ואין מעמד עירוני. ארץ זו עשויה לקלוט מיליוני יהודים רק בתנאי שלא תאוחד עם אזורי יהודה ושומרון המפותחים יותר. אם יקום איחוד זה, תהפוך האמירות העבר־ירדנית לגוף חזק ויציב, ותהיה יעד להגירתם של ערבים מארץ־ישראל המערבית, שהם מטבע המסיבות מפותחים יותר מתושבי הגדה המזרחית של הנהר. התפתחויות אלו יבלמו כל סיכוי להתפשטות היהודים אל מעבר לארץ־ישראל המערבית.

נקודת־המוצא להשקפתו של ז’בוטינסקי היתה ליגאליסטית ביסודה, כבמקרים רבים נוספים שבהם הגיבו רביזיוניסטים נגד מה שתיארו שנסיונה של ממשלת בריטניה להתנער מהתחייבויותיה להקמת בית לאומי יהודי משני עברי־הירדן. טריטוריה זו נדרשה לא דווקא מנימוקים היסטוריים אלא משום צורכי העם היהודי, שאליהם ישוב ז’בוטינסקי בהזדמנויות שונות. לעומת זאת, יצחק טבנקין לא חש שום אהדה לגבולות אלה דווקא. ואף־על־פי שהתריע נגד הסכנה של ויתור ציוני על המנדט, שהוכר על־ידי מדינות העולם, לא סבר שהסדר הגבולות שנקבע על־ידי האימפריאליזם המערבי לאחר מלחמת־העולם הראשונה נודע לו ערך מיוחד בעיני היהודים. הוא הזכיר שבני־ישראל החלו את דרכם כעם בסינַי והם התגבשו לעם בעבר־הירדן. נחלות השבטים היו חלקים של ארץ אחת, לה שייכים גם מואב, הבשן והגולן. טבנקין למד מן המקורות כי תושבי הארץ, שבמאה העשרים חולקה בין מצרים, ארץ־ישראל המנדטורית, עבר־הירדן וסוריה, ראו בה בעבר יחידה אחת. כאשר שרר רעב בארץ, הלך איש מבית־לחם יהודה לשדה מואב לגור שם, כי הארץ היתה אחת. קשריו ההיסטוריים של העם מקיפים את הארץ כולה. שיבת־ציון לא היתה מתרחשת אלמלא זיקה היסטורית זו לארץ כולה. הקשר ההיסטורי הזה הציל יהודים רבים מן ההתבוללות, אולם כוחו היה גדול גם במאבק נגד הטריטוריאליזם. עד מלחמת־העולם היו ערבים הולכים ללקט בחורן, כי לא חשו בקיומם של גבולות טבעיים. הירדן אינו מפריד בין שני חלקי הארץ אלא מאחד אותם, שכן שניהם – המזרחי והמערבי – תלויים בו כבמקור־חיים. הנחלים בארץ זורמים דרומה ומערבה, המים מצויים בצפון ושטחי־הקרקע הפנויים בדרום ובמזרח. ארץ זו משתרעת מן הים עד המדבר. הישימון הוא גבול הביטחון שלה, ובים־סוף ובים־התיכון ייוצבו קשריה אל העולם.¹⁵⁹

הזיקה לארץ־ישראל השלימה היא חזקה ומוצקה, אולם אין בה די למנהיג ציוני־סוציאליסטי מסוגו של טבנקין. זיקה, לדעתו, אינה זהה לזכות. הזכות היחידה היא לשבת על אדמות פנויות ולעבדן. ארץ־ישראל נקנית לעם ישראל בזכות עבודה קשה ומאומצת. כל חבל־ארץ נבחן בעיקר מנקודת־ראות אחת: ערכו להתיישבות, ומזווית־ראִייה זו גדול ערכו של עבר־הירדן משאר האזורים: יש בו מקום להתיישבותם של יהודים רבים, שייאחזו בארץ ויפתחו את אדמותיה. אם יינטלו ממנה אזוריה החשובים ביותר, וראשון בהם הוא עבר־הירדן, יצטמצם כושר־קליטתה. הארץ תוכל להכיל יהודים רבים רק אם אופי ההגירה והמרכז יהיו דומים למה שהיה ועודנו קיים בניו־יורק.

כל זאת היה בבחינת פתיחה לסיכום הנוקב: מדינת־חלוקה אינה מבטלת את הגלות, ולוּ גם בארץ־ישראל עצמה. ההבדל בין הגירה לעלייה אינו גיאוגראפי אלא מהותי. ההגירה נחוצה להצלת יהודים או לשיפור מעמדם. אולם לעלייה יש מטרה נוספת – למנוע רגרסיה חברתית וכלכלית, להעמיד את הפיראמידה החברתית ההפוכה על בסיסה הטבעי, ללדת עַם יצרני של פועלים ואיכרים, שיחיה מעמל כפיו. על תחום צר אי־אפשר ליישב יהודים אלא במגמה עירונית, ובמסיבות אלו יעקר מרכז־הפעולה הציוני מן ההתיישבות. שוב יעסקו יהודים בפרנסות יהודיות ישנות: ‘מיסיונרים של תרבות וקומיסיונרים למסחר’.

ממרחקים עולה הד־קולו של בר בורוכוב (1917–1881), אחד ממעצבי השקפתו של טבנקין: באירופה אין היהודים יכולים להישאר מחמת המציק ובשל הפגמים שנתגלו במבנה החברתי שלהם. אל אמריקה אין הם יכולים לבוא, משום שכל ענפי־הייצור והמלאכות הטבעיות כבר תפוסים, אלא אם רצונם להיות חברה עירונית בלתי־פרודוקטיבית וחסרת־תקנה. רק בארץ־שיראל מצוי חלל ריק, המתבקש להתמלא על־ידי יהודים, שיחדרו לכל המקומות ולכל המקצועות היצרניים. טבנקין השמיע דעתו בחוזקה בעניינים שונים שנגעו לחלוקה. אולם אין ספק שהתקפה על האִיום שנתגלה לו נגד סיכויי צמיחתה של חברה חדשה היתה נימת־הקבע שבדבריו. לנגד עיניו עמד הנסיון הקשה של העלייה הרביעית, ה’בורגנית' והלא־חלוצית כביכול. משום כך חשש מפני מדינה שתקום בטרם עת. משום כך גם היה מודאג פן המדינה שתקום על אפם וחמתם של הערבים, שתהיה קטנה בשטח ובעלת גבולות נפתלים ודלת־אוכלוסים, תידרש תמיד לצבא מקצועי חזק ולמשאבים גדולים לבטחונה. מודאג היה מפני האפשרות שחברה שהגנתה תהיה תלויה בצבא גדול עלולה להיות מיליטאריסטית. במקום ‘צבאיות עובדת’ תתקיים ‘עבודת־צבא’, שמשמעה חינוך הנוער למלא פונקציה של צבא, לא מתוך עבודה ולא להגנת העבודה. עלולה לקום ‘צבאיות’ שתכריז: ‘הבו פקידים, הבו אוֹפיצרים, איש העתיד הוא איש המקצוע האינטליגנטי וכמוהו איש הצבא ואיש האפאראט הממשלתי’.

אין זו חזרה על דברים שאמר בזכות המנדט, כשטען שהיישוב אינו בשל עדיין לריבונות. הטענה ההיא לא כוּונה כלפי הצעת־החלוקה בלבד, אלא נגד המחשבה שאפשר לכונן מדינה בטרם עת. אף־על־פי־כן שב והדגיש כי התפתחות הבית הלאומי אינה רק פועל יוצא של צמיחה אורגאנית, אלא גם מעשה לאומי התנדבותי. הציונות מיוסדת על חלוציות, על הגשמה עצמית, ולא על הטפה. המוני בני אדם נדרשים להטות שכם למשימות לאומיות וחברתיות, מדינת־יהודים קטנה, שתקום במסיבות קשות, לאחר התקוממות ערבית, ואשר תחסר קרקע, מקורות טבעיים ובסיס של מיליוני פועלים ואיכרים, תאלץ למלא משימות רבות מדי בכוחות עצמה. הממלכתיות עומדת בשער, והיא תהרוס כל חלקה טובה. הציונות לא באה לגאול ארץ ועם בלבד, אלא גם את היחיד מישראל. גאולה מתרחשת רק כאשר היא מעמידה יהודים במבחן. במדינה שתקום בטרם עת, עלולה להתרחש תמורה חברתית מפליגה: במקום חלוציות והתנדבות תתעורר הממלכתיות.

ראובן כהן (1972–1900), מראשוני עין־חרוד ומבוני התיאוריה המשקית של ‘הקיבוץ המאוחד’, התמודד עם השאלה מנקודת־המבט של מומחה לכלכלה חקלאית. כהן שר שיר־תהילה ל’יסוד־השטח' במערכות ההתיישבות הציונית. היטב ידע שהשטח חייב להיות גדול ככל האפשר. חקלאות אין לה אח ורע בשאר מגזרי המשק. אמצעי ייצור כמכונות, כלי־עבודה ואפילו מבנים ניתן לבנותם, לייצרם או להעבירם ממקום למקום, אבל אין הדבר כך כשדנים בחקלאות. אדמה אין ליצר או ליבא. קרקע – תמיד מוגבלת וחסרה. בלעדי קרקע בכמות גדולה לא יצמח העם היהודי השב לארצו: ‘יכשל המפגש הנשאף בין היהודים לבין הטבע והעבודה’.¹⁶⁰

השיבה אל הקרקע, אל עבודת־הכפיים, לא היתה נחלתה של תנועת־העבודה הציונית וגרעינה הקיבוצי בלבד. חוגים רחבים בציונות הכללית והדתית ציפו לתקומתה של חברה חדשה, פרודוקטיבית, ואף הצביעו על בני העלייה הראשונה, הלא־סוציאליסטית, כעל ראשיתה של מגמה זו. מנחם אוסישקין, שקשריו עם ‘ברית הציונים הכלליים’ התהדקו בתקופת הפולמוס, היטיב לבטא את השקפותיהם של חובבי־ציון הוותיקים, מחוללי העלייה הראשונה. הוא הזכיר שהאנטי־ציונים נהגו להטיח בפני הציונים את השאלה: מה תעשו בארץ קטנה? והשאלה נשאלה כאשר הציונים חלמו על ארץ גדולה, שתכלול גם את הליטאני והמדבר. והנה מציעים תכנית שתחבל בכל סיכוי להתקדמות: ‘ממה יחיו היהודים? אולי יציבו בתי־משחק לרולטה, ומזה יתפרנסו?’ אוסישקין התלונן בקונגרס על התמורה שהתרחשה בהשקפותיהם של הבריות:

– הנה יושב בינינו איש אחד – וילקנסקי שמו – שבמשך חמש־עשרה שנה לא פסק בעבודתו הספרותית, המדעית והציבורית לכתוב, לדבר ולהוכיח שאנחנו צריכים לבנות בזמן הראשון את משקנו באופן אכסטנסיבי ולא אינטנסיבי, ורק לאט לאט נוכל לעבור אל משק אינטנסיבי. מבקרי הקונגרסים בוודאי זוכרים שכמה פעמים עמד על במה זו איש ששמו סוסקין – הוא עשה זאת קונגרס אחר קונגרס – ודיבר על חקלאות אינטנסיבית; ואותו וילקנסקי, ואותו הרצפלד, ואותו רופין, כל המומחים שלנו צחקו לו ולדעותיו. והיום מובילים את סוסקין מאסיפה לאסיפה, למען יוכיח באותות ובמופתים שאנו צריכים לבנות את ארץ־ישראל לא רק על יסודות החקלאות האינטנסיבית, כי אם גם על החלונות והגגות.¹⁶¹

אוסישקין סיים כמקונן. הוא התקשה להעריך מה יעשה משורר גדול כזלמן שניאור (1959–1887); אולי ילך בדרכם של משוררים עבריים אחרים לשיר על האיכר האוקראיני, שהרי לאחר הגשמת החלוקה ‘לא יהיה מקום לשירה על האיכר הארץ־ישראלי’.¹⁶²

יותר מן האחרים תקף ד"ר אהרן ברט (1957–1890), משפטן והוגה־דיעות מראשי ‘המזרחי’ בגרמניה שזה מקרוב עלה לארץ־ישראל, את דברי ההתלהבות שהשמיע בן־גוריון על יתרונותיו של השטח שיימסר לרשות היהודים. ברט טען כי מדינות הים יכולות לנצל את אוצרות־הים אם שטחן עומד ביחס נאות לאורך חופיהן. ואולם חוף־הים הארץ־ישראלי כשלעצמו אינו משמש ערובה לקיומו של משק פרודוקטיבי ולחיי־עבודה. אם אורכו עולה ביחס על שיעור השטח שמתפרנס ממנו, רק מעטים יוכלו להתקיים מעבודות דַיִג וספנות. לתושבי מדינת־החלוקה לא תהיה ברירה אלא –

– לנצל בעיקר את האפשרויות הכלכליות של האימפורט, והאכספורט והעברת הסחורות. הנה כי כן, ניסוג עשרות שנים אחורנית בתהליך העברת היהודים למצבו של עם החי על עבודת אדמתו.¹⁶³

השלמות חשובות להערכה זו נשמעו בתנועה הרביזיוניסטית, אף־על־פי שזו הבליטה יותר מכל גורם אחר בציונות את חשיבותה של הצמיחה התעשייתית והעירונית בארץ־ישראל כגורם מרכזי בפיתוח הארץ. התעשיין ד"ר אלכסנדר רפאלי (1910- ), מראשוני בית"ר, הכחיש את הטענה כי חוף־הים יוכל לסייע למפעל הציוני. הוא הזכיר שהשלטון הבריטי יימשך, לפי המלצות הוועדה, לא רק בירושלים, בבית־לחם, בנמל התעופה בלוד ובמקומות נוספים, אלא גם בפרוזדור בואכה יפו, וכם ב’ערי המנדט' בצפון, בכללן חיפה ועכו. הבריטים עתידים לפקח על כל נמלי הארץ, מה גם שנמלה הקטן של תל־אביב יפעל, לפי המלצות אלו, ביחד עם נמל יפו. פיזורן של הערים, שתהיינה נתונות לשלטון בריטי בארץ כולה, עלול להיות אבן־נגף להתפתחות הכלכלה במדינת־היהודים. אפשר שהבריטים ינקטו מדיניות־מכסים, שתחבל בצמיחה היישובית. יהודים עלולים להשקיע מכספם דווקא באיזור הבריטי המוגן, ואולי ירכשו בו סחורות לעקיפת חומות המכס במדינתם, שכלכלתה תיפגע אם לא תבוטל הגזירה של הפקעת אוצרות ים־המלח, תחנות־כוח והרזרבה הקרקעית.¹⁶⁴

ד"ר מנחם סולובייצ’יק (1957–1883), חוקר מקרא ומראשי ‘התאחדות הציונים הכלליים’, סיכם בצורה נוגעת ללב את הסכנות האורבות לחברה היהודית החדשה בעטיין של בעיות המכס. סולובייצ’יק, כמעט יחיד מבין הראדיקאלים לשעבר שנספחו בשנות השלושים המוקדמות למחנהו של וייצמן שהתנגד לחלוקה, ראה בשאלת המכס בעיה כלכלית ומוּסרית כאחת. במקום שיבת־ציון תתרחש ‘שביית ציון’, גלות חדשה. מדינה קטנה, שגבולותיה אינם טבעיים ופרנסתה מועטת, תהפוך ל’ארץ של מבריחי מכס'. שום נקודה בתוכה לא תהיה רחוקה די־הצורך מן הגבול. מבריחים ומפירי־חוק יעשו בה כרצונם, והמשטרה לא תוכל ללכוד אותם.¹⁶⁵

זיקה וזכות

ההנמקות השונות נגד החלוקה שהתפתחו בהדרגה ובנפרד במשך חודשיו הראשונים של הפולמוס התבססו על יסודות רעיוניים משכבר הימים. ואולם היה טיעון אחד, בלתי־מותנה בפולמוס ואשר קדם לו בשנים הרבה. זהו כיוון־המחשבה השלישי, שכבר ראינו מיסודותיו בדברי שוללים אחדים: עם ישראל בלבד ראוי וזכאי לשלוט בארץ כולה, ומשניתנת לו ההזדמנות לכך אל לו לוותר על חלקים ממנה לטובתם של אחרים.

שלמה צמח (1974–1886), מחשובי הסופרים וראשון לעלייה־השנייה, היה כמעט יחיד ממייסדי ‘הפועל הצעיר’ לשעבר שהתנגד בתקיפות להצעת־החלוקה. תכנית זו באה, לדעתו, ליצור מעמד מדיני שלא היה עדיין בארץ, והיא אינה המשך למדיניות קודמת אלא מִפנה גמור בתוכן ובצורה. צמח טען שעד לפרסום התכנית היתה רק קבוצה אחת שעמדה על זכותה ותבעה את הזכות הזאת ופעלה על־פיה: ‘לעשות את המושג הגיאוגרפי של כברת־הארץ מהמדבר עד הלבנון למרכז לאומי מאוחד וממוזג בתרבותו ובצביונו’.¹⁶⁶ תכנית־החלוקה נראתה לו כמסכנת את עיקרי הציונות. היא אינה מסתפקת בנסיון לחצות את הארץ לשניים בלבד, אלא חותרת לחתוך ולבקע את הזכות עצמה. היא קובעת שגם לערבים יושבי־הארץ יש זכות טבעית או היסטורית לראות ארץ קטנה זו כמרכז ערבי לאומי־פלסטיני, כאילו אין מדובר בזכויות ערביות לאומיות בארץ אלא בזכויות לאומיות על הארץ. לכאורה, לא די להם לערביי ארץ־ישראל בשמירת ייחודם הלאומי והתרבותי ובהידוק הקשרים בינם לבין אחיהם מעבר לגבול, הדומים להם בתרבותם ובהשקפותיהם, אלא –

– לבם ועניינם וצרכיהם וכורח חייהם ומאוויי־נפשם, ומטעם זה גם זכותם, להקים מרכז ערבי מיוחד, עצמי, ללא־תלות, בתוך גבולותיו של מושג ארצי המכונה על פי המסורת ‘מדן ועד באר־שבע’.

תכנית־החלוקה גרמה שבפעם הראשונה ניצבה הציבוריות הציוניות לפני שאלת הוויתור על חלקים מארץ־ישראל, ושאלה זו גררה התייחסות מחודשת לזכויותיהם על הארץ. לא רק בהצעת־החלוקה עצמה אלא גם בהסבר החדש המבצבץ מתוכה ראה צמח את עצם הסכנה. חושש היה שההעמדה כזו של הדברים עלולה לפתוח פתח לשאלה: כלום קיימת סתירה בין זכות היסטורית ומציאוּת היסטורית. אכן, שאלה כזו עלולה להיות לרועץ לציונות. אולם שלא כשוללים אחרים ביקש צמח למצוא בפולמוס שפרץ גם צד של זכות. לדעתו, הגיעה העת להעמיד את העימות הציוני־הערבי על יסודותיו הרעיוניים והפוליטיים המלאים. והשאלה אינה אם הערבים מהווים אומה בארץ או אם קיימת תנועה ערבית לאומית במזרח. השאלה היא פשוטה יותר: האם ארץ זו של הרים וגבעות, מישורים ורמות, עמקים וחולות, המשתרעים בין ים־סוף ומורדי־הלבנון, היא לערבים יחידה ארצית לאומית לעצמה? תשובתו של צמח היתה נחרצת: בעיניהם אין ארץ זו אלא דרום־סוריה, מושג גיאוגראפי בלבד ולא מושג לאומי ארצי, הנתון בתוך גבולות קבועים. לא לטול־כרם או לשכם נשואות עיני הערבים אלא לדמשק. מבקשים הם לאחות את הקרעים שקרע האימפריאליזם הבריטי והצרפתי לאחר המלחמה, כשחילק את ארצות המרחב. אין ביטוי ערבי ארץ־ישראלי ייחודי. חפץ ההבעה שלהם מצא את סיפוקו המלא ביצירה, בצורות־חיים, בנוסח ובמשיכה רוחנית שהגיעה אליהם מן המרכזים התרבותיים שבסביבתם. ערביי ארץ־ישראל אינם קטנים מאחיהם, ואין סגולותיהם פגומות או כשרונותיהם מעטים אולם ‘ביטוי לאומי אינו מתכנס בתחומי הכושר והיכולת; ביטוי לאומי הוא כורח וצורך. הוא צו־חיים שליט’. ארץ־ישראל מהווה מושג תרבותי אנושי אחיד ושלם רק בשעה שהגורם היהודי ‘מתכנס אל מציאוּתה’. אם אין בה יהודים, גם מושג זה אינו קיים,ללא יהודים – ארץ־ישראל אינה כלל במציאוּת.

הנה כי כן, אין כלל סימטריה בתביעות. הזיקה והזכויות אינן שוות. רק ליהודים יש זיקה לארץ כולה. זיקה זו של העם לארצו הפכה לזכות לא רק מתוקף ההיסטוריה והקדוּשה אלא גם מהכרת בריטניה והאומות, זה הצד השלישי, ביחס שנוצר בין היסודות: העם וארצו. לעומת זאת, לערבים רבים יש אולי זיקה כלשהי למקום זה או זה בארץ־ישראל, אבל ספק אם יש להם זיקה לארץ בשלימותה, כמות שהיא, לארץ העומדת כיחידה לעצמה. ואפילו זיקה כזו קיימת בקרב מעטים מבני עמם, אין היא הופכת לזכות, משום שאין ה’היסטוריה' בעבר והאומות בהווה מכירות בזכותם על אדמה שהיא להם מקום־מגורים בלבד. הערבים לא יצרו בה יצירה בעלת־ערך ולא השקיעו בה דבר. לערבים החיים בארץ־ישראל טריטוריה זו היא שטח בלבד, שטח שחסרים בו תוכן אנושי, שאיפה, אופקים. לערבים יש מדינות משלהם, גם אינם נרדפים בעולם. ארץ קטנה זו שמבקשים לחלקה אינה אלא שכנה לטריטוריה ענקית שברשותם, ואילו ליהודים היא ארץ־מולדת ומטרה נכספת. היא חזות הכל, בית־קיבול להווייתם הלאומית, תוכן קיומם והזכות עצמה לקיום.

ג. שלימות הארץ ושלום    🔗

תחילה נתן ציבור המחייבים את דעתו לעניינים מדיניים וחוקתיים, הנוגעים ליחסי יהודים־ערבים, יותר משנתן דעתו לבעיות חברתיות וכלכליות. המחייבים ציפו שהחלוקה תקהה את שיני המחלוקת בין שתי הקבוצות הלאומיות, תבטיח את האינטרסים העיקריים שלהם ותביא שלום. רק מקצת מן המחייבים בחנו גם את ההקשר החברתי והכלכלי של ההפרדה, מנקודת־מבט ציונית מובהקת. הם הגיעו לכלל הערכה שההפרדה תגשים את חזון תחייתה של חברה יהודית פרודוקטיבית, המתפרנסת מעמלה ואינה נזקקת לעבודה ערבית. ואולם ‘פועלי ציון שמאל’ בארץ־ישראל יצאו מנקודת־מוצא שונה לחלוטין. כבר באפריל 1937, בהיוודע השמועות הראשונות על מגמותיה של הוועדה המלכותית, טענו כי האימפריאליזם הבריטי מבקש להסגיר את הפועל והפלאח הערבים לידי האפנדים הריאקציונרים. לפי השקפה זו, הפיאודאלים הערבים מתייראים מפני הדינאמיקה היהודית שערערה כביכול את יסודות משקם, והם מבקשים להינתק מן היהודים המשמשים אות ומופת לפועל הערבי, המבקש להגן על זכויותיו. לפיכך ההפרדה בין יהודים וערבים תחזק את שלטונם של האפנדים, מחרחרי המדון והמהומות. היא תגביר בעתיד את רגש הזרות והניכור בקרב ההמונים הערבים כלפי היהודים, שיורחקו מהם. הפועל היהודי שוב לא יהיה ביכולתו לתרום להתפתחותן של השכבות העמלות בקרב הערבים ולהוכיח את רצונו בשלום. העמלים הערבים ייוותרו אפוא חשופים לתעמולה שוביניסטית שתכוּון על־ידי אדוניהם ומנצליהם נגד היהודים. זאת ועוד: הפועל הערבי יוכה ‘מכת מוות’. הוא יוחזר אל מצבו הנחשל מלפני ימי דור או שניים. כך ישתווה במהרה במעמדו הנחות עם תושבי עבר־הירדן, שלא התפתחו משום שלא היה מפגש בינם לבין המשק היהודי הדינאמי.¹⁶⁷

בהשקפה שרווחה בציבור היהודי על התרומה שתורם היישוב לחברה הערבית היה משהו נוגע ללב. ראו בה מעין אישור להיעדר הוודאות כי אכן אין המפעל הציוני מזיק לערבים או מעורר את התנגדותם וכביכול כבר נמצא גשר להתקרבות בין יהודים וערבים אלא שתכנית־החלוקה מאיימת למוטטו. חקירה ודרישה זו בסיכויי ההתקרבות החברתית נודעת לה משמעות מנוגדת לגמרי לזו שבתחום ההשתדלות לזרז את ביצוע החלוקה כאמצעי לשלום. לפי השקפתם של ‘פועלי ציון שמאל’ יובטח השלום רק בתנאים של שמירה על שלימות הארץ משני עברי־הירדן ומאמצים לקיים את ההתקרבות בין היהודים והערבים.

גדולים בפשטנים היו ‘פועלי ציון שמאל’. בערה בלבם התשוקה להביא לארץ־ישראל המוני יהודים, שיכוננו ביחד את הערבים ריפובליקה של פועלים ואיכרים, מעוז של המהפכה במרחב שמרני וריאקציוני ומקור להפצת הסוציאליזם. ההתנגדות לחלוקה נתפרשה כמשתלבת במערכה נגד האימפריאליזם, המבקש להפריד בין עמים קטנים ולמשול עליהם. השאלה שעלתה בשורותיהם לאחר פרסום תכנית־החלוקה אפשר לנסחה כך: הצעת־החלוקה כלום אינה מסייעת להגן על אותם כוחות עצמם שעוררוה? כלום אין סכנה שהמאמצים לבצע את החלוקה יאפילו על הצורך והיכולת להתמודד עם מגמות הניכור ומקורות האיבה? כלום אין הדרך הטובה ביותר ליצור פרספקטיבה של חיים משותפים היא יצירת דיפרנציאציה בחברה הערבית וכינון הברית בין עמלי שני העמים? שניוּת זו של ההשקפה, מאקסימאליזם ציוני – מוטב לומר: פועלי ציוני – מכאן, ואינטרנאציונאליזם מכאן, היתה לגמרי ברוחו של ברוכוב. ‘פועלי ציון שמאל’ לא ראו בערביי ארץ־ישראל קבוצה לאומית ייחודית, גם לא שעו לטענתם של האנטי־ציונים שכניסתם של יהודים לארץ אינה רצויה כלל לערבים. לא היתה להם זיקה לעבר הרחוק, אל גבולות ההבטחה לאבות, אל כיבושי יהושע, דוד או ינאי. גם לא היתה להם זיקה אל העבר הקרוב, אל הגבולות שנקבעו על־ידי האימפריאליזם בוועידת־השלום. סבורים היו שהשלום יושכן בטריטוריה נרחבת, שגבולותיה ייקבעו לפי צורכי העתיד של המוני היהודים בגולה והערבים אשר בארץ, ב’שטחים רחבי־הידיים, הענקיים, הנמצאים במזרח־הקרוב'. באלה השטחים אפשר וצריך לקלוט מיליוני עולים, בלי לגרוע מחלקם של התושבים הילידים,¹⁶⁸ ואין כל צורך או היתר להרחיקם ממקומם.

בשל טעמים הרבה, וקודם־כל טעמים חברתיים, נמשכו גם צעירי ‘השומר הצעיר’ אל השקפות אלו. בטאון קן חיפה של ‘השומר הצעיר’ טען ערב פרסומו של הדין־וחשבון של הוועדה המלכותית, כי החלוקה תגרום לכך ש’בבת אחת' ייפסק תהליך התפתחותה של החברה הערבית בארץ. המדינה הערבית שתקום תקפא על שמריה ותתנוון בעוניה ובבערותה. המשטר הפיאודאלי ישמור על כוחו, ויהפוך את מדינתו לבסיס־תוקפנות נגד המפעל הציוני המתקדם. שבוע ימים לאחר־מכן שאל קן התנועה בירושלים כיצד יסכימו היהודים למנוע עזרה מעמלי הערבים ‘בפיתוח משקם, תרבותם והכרתם’? האמנם יסכימו שלצדם ישכון עַם ‘בתנאים המחפירים בו הוא נתון, בניצול מתמיד מצד האפנדים שיעמדו להבא בראש’.¹⁶⁹

מתוך גילוי־דעת של הסתדרות השומר הצעיר

ואולם אך מעטים מקרב המנהיגים הבוגרים של ‘השומר הצעיר’ חיוו דעתם בנושאים שנגעו בהיבטים חברתיים, מתוך דאגה למה שיתרחש בחברה הערבית. שימת־לבם היתה מופנית לבחינת ההשפעה, שתהיה לנסיגה הצפויה ברמת־חייה והתפתחותה של החברה הערבית, על עמדתה העוֹינת כלפי היישוב.¹⁷⁰ על אף שיחסי יהודים־ערבים היו מסובכים כמעט מאז ראשית המנדט, היו גם שנות־רגיעה רבות, ואף הונחו כמה יסודות לשיתוף־פעולה בעתיד. אנשי ‘השומר הצעיר’ העריכו כי שיתוף זה יגבר וילך, על אף הקשיים, אם שני המשקים לא ינותקו. ההפרדה תסיג את המשק הערבי אחורנית. לא רק החלוקה המדינית אלא גם ההתפתחות הבלתי־שווה של שני המשקים תיצור מצב שלא יהיה אפשר לקיים יחסי־גומלים כלכליים בין יהודים וערבים.¹⁷¹

שחרור עצמי במלחמת־השחרור של האנושות

אולי ההסבר הטוב יותר להשקפותיה של צמרת ‘השומר הצעיר’ – והוא מסביר את ההבדלים בנעימה ובצורה לעומת דבריהם של אחדים מצעירי התנועה – נמצא בדבריו של יעקב חזן בקונגרס הציוני:

– כולנו אומרים ‘שלום עם הערבים’, ‘חופש לערבים ושלום עם הערבים’. אין זה בשבילנו יעוד משיחי. תעודתנו היא שחרור עצמי, שחרור המוני ישראל מהגולה, שיתופו של עמנו, כעם חפשי ועצמאי, במלחמת השחרור הסוציאלי של האנושיות כולה. השלום עם הערבים הוא הערובה לקיומנו בארץ־ישראל. זהו תפקיד סוציאליסטי בשבילנו והכרח ציוני. הממשלה עשתה את הכל בכדי להחניק גם הניצנים הרכים הבודדים אשר הצלחנו לגדל בשטח זה. את מלאכתנו עשתה הריאקציה הערבית בעזרת הממשלה… השאלה היא: היש סיכויים לשלום עם הערבים, כי שלום זה הריהו התנאי השני. ואילו היתה האפשרות שהתנאי יתגשם, הייתי אומר שמבחינה ציונית ריאלית אנחנו צריכים לעשות זאת, כי זה כדאי. היש סיכויים שנוכל במשך עשר־עשרים השנים הבאות לעבוד בארץ־ישראל בשקט? אני מפקפק בכך. אנחנו נחיה עם מיעוט – כמעט לא מיעוט – ומה יהיו היחסים בינינו? אני מאמין שאילו היינו במדינה נורמלית, עם תנאים ואפשרויות נורמליים, היינו קובעים יחסים עם המיעוטים באופן לא יותר טוב ולא יותר רע משעושים זא העמים האחרים בהנהלה פוליטית הגונה ובמשטר פוליטי הגון. אבל הלא המדינה הזאת לא תצמח מתוך הכרח: היא תקום באופן מלאכותי.¹⁷²

זו היתה שלילת עצם מסקנת ההפרדה, שלילת הצורך וההכרח לנקוט מדיניות בדלנית. אם מחייבים מדברים על יחסי־גומלים טובים בין יהודים וערבים בעתיד, מדוע להפרידם בהווה? אין זאת כי בתכנית יש התכחשות גמורה לפּרספּקטיבה של יחסי־גומלים קונסטרוקטיביים עם הערבים. זאת ועוד: מדינת־חלוקה לא תוכל לקלוט עולים הרבה. על כן יישארו בתוקפם היחסים הקשים שבין האוכלוסייה היהודית ובין המיעוט הערבי, שלא יקטן בעקבות בואם הצפוי של המוני יהודים לארץ שלימה.

יעקב ריפתין (1978–1907) הכריז כי קו אופייני בדין־וחשבון של הוועדה המלכותית הוא מידה ידועה של גילוי־לב על כוונותיה של בריטניה בעבר, והיפוכו של גילוי־לב זה לגבי כוונותיה בהווה. מסמך זה מלמד במפורש כי לבריטניה היו חשבונות משלה בעת שהתקשרה בנפרד עם הציונים והערבים במלחמת־העולם הראשונה, אולם הוא מסתיר את האמת בשעה שדן בנימוקים העיקריים בעד סיום המנדט ותכנית־החלוקה, ‘שמגמתם היא כאילו להשכין שלום בין היהודים לערבים’. ריפתין שפע ביטחון כי ‘הבנה יהודית־ערבית בתוך ארץ־ישראל בלתי־מחולקת’. ריפתין שפע ביטחון כי ‘הבנה יהודית־ערבית בתוך ארץ־ישראל בלתי־מחולקת’ תתקיים ביום מן הימים. הוא הצטער הרבה שציונים ‘מתקדמים’ רבים, ‘וביניהם גם וייצמן עצמו, שהיה לו פעם האומץ להכריז על ארץ־ישראל כעל ארץ דוּ־לאומית – נתרופפה אמונתם בהבנה זו’. במיוחד התרעם על כך שמנהיגי פועלים, שצִדדו בעבר ביצירת מסגרות משותפות לעמלי שני העמים, הביעו תמיכה בהצעה להעביר ערבים מן החבלים המיושבים ביהודים.¹⁷³

מרדכי בנטוב (1900־ ) תיאר לפני הקונגרס את השקפתו הישנה־נושנה של ‘השומר הצעיר’:

– אין לנו ספק שהמטרה העיקרית של הציונות – ריכוז רוב מניינו ורוב בניינו של עם ישראל בארץ־ישראל ובסביבותיה – לא תתגשם באותה מדינת יהודים קטנה, ואף לא בכל מדינת יהודים גדולה. ריכוז ההמונים הגדול הזה יוכל להתגשם רק תוך יחסי שלום ושותפות עם הערבים ורק על יסוד של משטר דוּ־לאומי בארץ ישראל.¹⁷⁴

אכן ההשקפה הדוּ־לאומית, אף שהיתה עדיין מעורפלת ובלתי־מנוסחת בתכנית, הקימה חַיִץ בין ‘השומר הצעיר’ וקבוצות אחרות בשמאל הציוני. מכל מקום, בתנועות אלה ראו בתכנית־החלוקה את התחלת הקץ בהיסטוריה של ציונות מתקדמת, המושיטה יד לערבים. הן נאבקו עם מה שהגדירו כתורת־כזב שנפוצה, כדי לשוות כביכול להצעת־החלוקה אופי של תכנית־שלום. ‘השומר הצעיר’ ו’פועלי ציון שמאל' כאחד ראו בתכנית־החלוקה מזימה אימפריאליסטית, המבקשת לחזק את שלטונה של בריטניה בארץ בדרכים עקיפות ולסכסך בין יהודים וערבים. יותר מכל גונתה הצעת הטראנספר. היא היתה הוכחה לכך שממשלת בריטניה מבקשת לזרוע זרעי־מחלוקת נוספים ולהעמיק את התנגדותם של הערבים למפעל הציוני. ואף־על־פי־כן ניכּר הדבר כי צמרת ‘השומר הצעיר’ לא הדגישה ביותר את הצד החברתי של השיתוף הנשאף, אף שכמובן לא התעלמה מחשיבותו. חִציה כוּונו לא נגד הצעת־החלוקה בלבד אלא גם נגד רעיון־המדינה, ומשום כך עמדה בעיקר על הצד המדיני־קונסטיטוציוני של ההסדר הרצוי. לעומת זאת, ‘פועלי ציון שמאל’ היו מבקרים את תכנית־החלוקה ולא את רעיון־המדינה. מדינת־יהודים לא נראתה להם כאפשרות מסוכנת כל־כך אבל בתנאי שתהיה זו מדינה סוציאליסטית, תתנתק מן האימפריאליזם ותשמור על קשרים הדוקים עם ברית־המועצות ועם העולם הערבי. הם לא הוטרדו מן האפשרות שערבים יחיו כמיעוט בקרב יהודים. הם היו בטוחים שההתקרבות החברתית תטשטש את הניכור הצפוי בין הרוב והמיעוט.¹⁷⁵

הלך־רוח דוּ־לאומי

השלמות חשובות לרעיונות אלה מצויות בדברי־ביקורת שהשמיעו ציונים רבים מן האסכולה הליבראלית, בעיקר מפי דבּרים של הציונות הגרמנית. בין שעלו לארץ־ישראל זמן קצר קודם־לכן ובין שנותרו בגרמניה. הבולט שבהם היה ד"ר רוברט ולטש (1891־ ), עורך בטאונה של הציונות הגרמנית, שהיה בעבר שותף לאגודת ‘ברית שלום’ ולחוגים שדגלו ברעיון הדוּ־לאומיות. לדעתו, הצעת־החלוקה אך תחריף את המתיחות השוררת בארץ־ישראל ותכביד על כל הצדדים. היהודים והערבים יבקשו, כל אחד בנפרד, לשנות את הגבולות בחוזק־יד, או להשתחרר ממצב של מיעוט במדינתו של השכן. במצב כזה לא יהיה מנוס משימוש מתמיד בדיכוי ומשפיכות־דמים.¹⁷⁶

יוצאי אגודת ‘ברית שלום’ לשעבר, כמה עשרות אינטלקטואלים בעלי כשרון־כתיבה ואמיצי־תגובה, נמנעו מלנצל את ההזדמנות שניתנה להם: לצאת למרחב הפוליטי ולהיחלץ מבדידותם. לכאורה הם נמקו את עמדתם המפתיעה באי־רצון לשתף־פעולה עם שוללים מאקסימאליסטים, שביקשו שלטון ציוני, או, למצער, רוב יהודי, בארץ כולה. הם העדיפו להגיב בחומרה רק בחדרי־חדרים.¹⁷⁷ אולם לגישה זו התגנבה נימת־לוואי נוספת: מחאה נגד מתונים כביכול, אישים וחוגים כווייצמן ואחדים מפעילי מפא"י ו’התאחדות הציונים הכלליים', שבעבר היו קרובים לעמדתה של ‘ברית שלום’ וגילו ב־1937 התלהבות רבה לרעיון המדינה. כמו־כן התרעמו נגד דוּ־לאומים מסוגו של ‘השומר הצעיר’, שהדגישו כי רצונם בציונות גדולה הוא אחד מגורמי התנגדותם למדינת־חלוקה שתגביל את המפעל הציוני.

ד"ר יהודה ליב מאגנס היה האיש שביטא ברבים את השקפתם של יוצאי ‘ברית שלום’. אכן רובם ראו בו את דבָּרם, על אף שבעבר נמנע במתכוון להימנות כחבר פעיל על שורותיהם, מתוך רצון לשמור על חירותו. מאגנס לא זלזל בעבודתה של הוועדה המלכותית ובמסקנותיה. הוא ראה בדין־וחשבון תעודה נוקבת ואכזרית, ‘וזו אחת מזכויותיה’. מסמך זה הציג, לדעתו, במערומיו את כשלונם הנחרץ של יהודים, ערבים ובריטים לכונן שלום בארץ־הקודש. בהערכה זו נמצא נוקט גישה דיאלקטית בהערכת תכנית־החלוקה. הוא לא חזר בו מפסילתה, אבל ביקש לעשותה קרדום לחפור בו: לנצל את חששותיהם של הערבים מפני ייסודה של מדינת־יהודים כדי להניעם לעשות עמם שלום־פשרה על יסוד תכנית דוּ־לאומית. משום כך ניסה לקשור קשרים עם ערבים חשובים בארץ־ישראל ובשכנותיה, ואולם קשרים אלה הצלחתם היתה מועטת בלבד.¹⁷⁸

כאן המקום שבו התקרב מאגנס אל עמדתו של ‘השומר הצעיר’ והתרחק מאוד מהשקפתם של ‘פועלי ציון שמאל’. ליבראל זה ציפה להתקרבות חברתית וכלכלית בין יהודים וערבים, אך התקשה להעריך שזו תאפיל על הניכור הפוליטי. זרה היתה לו הסתייגותם של סוציאליסטים ראדיקאלים, שהתייראו מפני משא־ומתן עם מנהיגים ערבים בני־הדור. כלומר לאומנים־בורגנים ואינטליגנטים ממוצא פיאודאלי. למעשה, כאנשי ‘השומר הצעיר’ העריך גם הוא שערביי ארץ־ישראל ראויים לשלטון בארץ, ביחד עם היהודים. לעומת זאת, ‘פועלי ציון שמאל’, כמו רבים מחברי מפא"י, תלו תקוותם בפרספקטיבה של צמיחת מנהיגוּת ערבית פרוגרסיבית בסיוע הפועל היהודי. התפתחות כזו עשויה להתרחש, לדעתם, רק בטריטוריה בלתי־מחולקת.¹⁷⁹

בלב מאגנס קמה חרדה גדולה נוכח מצב־העניינים שחרג משליטתו: יהודים מתלהבים מהצעה בריטית להרחיק ערבים מאדמתם. האפשרות שעם ישראל ישליט עצמו על מאות־אלפי ערבים אף היא נראתה לו בלתי־מציאוּתית. במדינת־יהודים יהיו הערבים כפופים לשלטון יהודי, כלומר שלטון זר, אף כי לא קולוניאלי. שלטון כזה אינו נחוץ לציונות ואף מנוגד לחזונה. לפני חברי מועצת הסוכנות היהודית המורחבת, שאליה בא כדי ללחום בתכנית שנראתה לו מסוכנת, דיבר מאגנס בלהט רב נגד סכנת המדינה. הוא העדיף את החלוצים, שיחד עמם בא לארץ שוממה. כל כברת־אדמה שעיבדו נרכשה בכסף יהודי, האדמה נקנתה בעבודה ובקורבנות, אולם לא כך המצב במדינה המקבלת ב’מתנה' את ארצה. הרי בעד אדמה זו –

– לא שילמתם ואליה לא שלחתם את צעיריכם ואת צעירותיכם להפרותה בדמעותיהם ובחייהם לכך לא היתה לכם אפשרות. אתם מקבלים דבר אשר אינו שלכם. ובתור יהודים עלינו לסרב לקחת את אשר אינו לנו.¹⁸⁰

עיקר חולשתו של מאגנס היה בכך ששלילתו הגיעה בעצם לרמה של מחאה מוּסרית בלבד. לדבריו לא היתה השפעה של ממש ביישוב, והוא לא השכיל להוכיח לבני־עמו כי אמנם הערבים נכונים להסדר. אכן, חברו משה סמילנסקי, שב־1936 היה שותפו לחיפוש מסילה אל לב הערבים, הצביע כזכור בפניו באכזריות על פירכתם של המגעים ועל אי־נכונותם של ערבים לעשות הסדר עם היהודים. ואף־על־פי־כן לא נואש מאגנס מסיכויים של פתרון דוּ־לאומי. הוא לא חזר בו מציוניותו, כפי שטענו כמה ממרשיעיו, אולם הוא חשש מסבלו הצפוי של המיעוט הערבי במדינה שתקום, מדיכויו האפשרי ומ’אירדנטה נוראה ומצב בלקני'.¹⁸¹ בהסכמה לציונות ובהתנגדות למדינה היתה טמונה, לדעתו, אמת־בוחן להבחנה בין לאומיות מוצדקת ובין לאומיות בלתי־מוצדקת. מאגנס חשש מפני לאומיות יהודית, החורגת כביכול מגבולותיה הצנועים, הלגיטימיים, ומעמידה עצמה במרכז חיי היחיד והכלל כערך עיקרי, ותוך כך אינה נושאת פניה להבנה עם תושביה הקבועים של הארץ. דבריו משקפים את ההינתקות הגמורה מן הציונות המדינית, כשהיא מתגלית כממזגת מגמות לאומיות ומדיניות קיצונית. חניך הליבראליזם בתוך עם אדיר וביבשת ענקית ביקש את האמונה שלפיה אין בעיה בלי פתרון בצדה. ודאי, העימות היהודי־הערבי הוא קשה ומסובך, אך אין להתחמק ממנו על־ידי תכנית פסולה של הפרדה.

השקפות דומות היו גם להרברט סמואל, ממנהיגיה של יהדות בריטניה ומוותיקי המפלגה הליבראלית, אשר מילא תפקיד חשוב בגיבושו של גילוי־הדעת שנודע לימים כהצהרת בלפור. בנאום תקיף שנשא בבית־הלורדים הזכיר סמואל לשומעיו כי הוא מיטיב להכיר את ארץ־ישראל, בה כיהן כנציב עליון בשנים 1925–1920. סמואל קבע שהמציאוּת בארץ־ישראל,קשה ככל שתהיה, ודאית היא מכל תכנית־פתרון שטמונים בה זרעי־מחלוקת וסתירות כה רבים. ‘מדברים’ על הצורך להפריד בין ערבים ליהודים, אמר, והנה ‘מציעים’ שיישאר מיעוט ערבי גדול שיחתור תחת אושיות מדינת־היהודים. ‘מדברים’ על כיבוד זכויות, והנה עולה הצעה להעביר בני־אדם ממקומם. זו כביכול תכנית פרו־ציונית, והראָיה – ציונים רבים תומכים בה. אולם רבבות יהודים יוצאו מן החבלים שבשלטון יהודי. מה יעלה בידי היהודים החיים בירושלים, בחיפה, בצפת, בטבריה ובמקומות נוספים, 140,000 נפש שהם שליש מבני היישוב? מדוע יוכלו הם לחיות בהארמוניה עם הערבים במקומותיהם, ואילו באיזורים אחרים, במישור־החוף ובעמקים, לא יוכלו לחיות בהבנה? אין זאת כי שאלת השלטון הלאומי־הבלעדי היא המונעת הסדר; וכיוון שכך יש להתמודד עם שאלה זו על־ידי השארת המנדט על כנו, עד ששתי החטיבות הלאומיות תוכשרנה לחיות יחדיו ולנהל בצוותא את הארץ. ‘כל נסיון לחלק את הארץ אחת דרכו: יצירת חבל סאאר, פרוזדור פולני וחצי תריסר דנציגים וממלים בארץ שגודלה כגודל וויילס’¹⁸²

אותם הדברים במחשבתם של ‘השומר הצעיר’ ושל אחדים מן הליבראלים הציונים, שראוי לכנותם בשם הלך־רוח דוּ־לאומי יותר מאשר השקפה ברורה, לא היו מקובלים ב־1937 על הזרם המרכזי בתנועת־העבודה הציונית. רק שלמה קפלנסקי (1950–1884), מנהל הטכניון בחיפה, ממייסדי הברית העולמית של ‘פועלי ציון’ וממנהיגיה של מפא"י, נקט עמדה קרובה לתפיסה הדוּ־לאומית. קפלנסקי העריך שהתנועה הציונית לא עשתה כל שביכולתה כדי לסכל מזימות אימפריאליסטיות לסכסך בין שתי החטיבות הלאומיות ולשכנע את הערבים להסכים להסדר עם היהודים:

– במשך 15 השנים האחרונות עשינו הכל, כדי לתת אפשרות לוועדה המלכותית להגיע להנחתה היסודית: כי קיים בארץ־ישראל סכסוך ללא־מוצא בין שני העמים, שהמנדאט כמו שהוא לא ניתן להגשמה, שאין להשלים בין התנועה הלאומית הערבית ובין התנועה הציונית

זאת ועוד:

– אנחנו בעצמנו נגררנו אחרי הנחה זו של מחלוקת בין שני נאציונאליזמים. לכן קשה לנו למחות נגד מסקנותיה של הוועדה המלכותית. אינני חכם לאחר המעשה. אתם יודעים, כי שנים על שנים הזהרתי ותבעתי שינוי יסודי בכיוון מדיניותנו כלפי התנועה הערבית.¹⁸³

עניינו של קפלנסקי היה בפתיחת משא־ומתן ציוני־ערבי: ‘אחרי אוגנדה ניצל הרצל את המצב למשא־ומתן מחודש עם תורכיה. ביומנו כתב, כי על מדינאי מרחיק ראות לנצל גם כישלון לשם התנערות חדשה’. שׂוּמה על הקונגרס להכריז על נכונותו –

– לשאת ולתת על הקמת ארץ־ישראל פדרטיבית, המורכבת משלושה אזורים אבטונומיים: שטח יהודי אבטונומי בשאלות העלייה והקרקע. שטח ערבי עם אותן הזכויות, ושטח שלישי, מעורב, הכולל את ירושלים ואת הנגב, העומד תחת שלטון מנדאטורי בלתי־אמצעי, עם זכויות עלייה עברית לפי יכולת הקליטה הכלכלית.

קפלנסקי לא טען שההסכם ניצב מאחורי הכותל. אפשר שהמשא־והמתן ייכשל ואז ‘לא תישאר ברירה אלא לבוא בדברים עם אנגליה על ביטול המנדאט והקמת מדינת יהודים על יסוד חלוקה מתוקנת’. אבל אם תתקבל הצעה זו, היא פותחת דרך להסכם עם הערבים, ‘המבטיח את שלמות הארץ, המונע יצירת גבול צבאי וכלכלי בינינו לבין השטח הערבי, ומניח יסוד לפדרציה יהודית־ערבית על שטח ארץ־ישראל אינטגרלית’. פתרון כזה ימנע את הצורך להגשים את המלצת הטראנספר, המזיקה מבחינה מוּסרית ואינה בת־הגשמה מבחינה מדינית וכלכלית.

קולו של קפלנסקי היה כקול קורא במדבר. חבריו־לשעבר באגף השמאלי של ‘ברית פועלי ציון’, ובכללם ברל לוקר וזלמן רובשוב, שכמוהו חיפשו בשנות העשרים מסילה אל לב הערבים והגו מחשבות על תכניות לשיתוף־פעולה מדיני, התרחקו ממנו. רק חברו הנאמן ולימים רושם הגותו, מנדל זינגר (1976–1890), תמך בו בעקיפים. זינגר היה בדיעה כי ‘ממשלה המתנכרת למנדאט מתוך אי־רצון להגשים אותו, לא תקיים גם את ההבטחות שתתן לנו’. ממשלה זו לא תבטיח את השקט בארץ, והיא מחזקת את הלך־הרוח התבוסתני בין היהודים. זינגר ראה חיוב בפולמוס:

– אנחנו צריכים להראות ולעורר בהמוני העם: דחיית ההצעה תוך אמונה מלאה בהגשמת הציונות בימינו ותוך רצון כנה [!] לשלום עם העם הערבי, על אף מאורעות הדמים שאנו עדים להם. כוח זה עשוי להפרות את מפעלנו ולאפשר לנו להתגבר על המכשולים ששמים לנו בדרכנו.¹⁸⁴

כל הוגי־הדיעות המדיניים והעסקנים במפא"י, יוצאי ‘אחדות העבודה’ לשעבר, שהתנגדו לחלוקה, להוציא קפלנסקי, עסקו בביקוש אחר עיקרון אחד המונח ביסודה של השקפתם השוללת. כזכור, הם הצביעו על חשיבותה וערכה של ארץ גדולה ורחבת־ידיים לתחייתה של חברה יהודית חדשה בארץ־ישראל. שאלת היחסים בין יהודים וערבים לא עמדה בראש מעייניהם. הם נדרשו לה כתגובה לטענותיהם של המחייבים כי החלוקה תביא שלום.

שלום או היעדר שלום

ברל כצנלסון אמר במועצת האיחוד העולמי ובקונגרס הציוני כי מדיניות המתייחסת אל ההפרדה והטראנספר כאל אמצעים שיביאו שלום אינה אלא מדיניות מיסטית. תכנית זו לא תפטור, לדעתו, את הציונים מן הבעיה הערבית:

– אילו השגנו… שלום עם הערבים שבתוכנו ושמחוצה לנו, מעין הסכם לאי־התקפה מחוץ ולאי־חתירה מבית – היה מן הראוי לשלם תמורתו מחיר גבוה… איננו יכולים לשכוח אפילו רגע אחד, כי כל מלחמה עולה ביוקר, ושום מלחמה בימינו אין אתה ערובה לניצחון, וגם המנצח לא מובטח לו שיאכל פרי נצחונו, ובמקום לשלם מחיר מלחמה, מוטב לשלם מחיר שלום ועבודה ללא הפרעות.

אילו באה תכנית־החלוקה ממקור ערבי או מתוך הסכם הדדי, ‘היה בזה כדי לכפר על כמה קיצוצים שהצעת החלוקה מביאה עמה’, אבל המצב איננו כך. היפוכו של דבר:

– החלוקה אם תצא לפועל – תיעשה מתוך התנגדות עקשנית של הערבים, מתוך החלטה נמרצת… להחריב את מדינתנו, מתוך ראיית ארץ־ישראל כאירידנטה שלהם, הטעונה סיפוח בכל הדרכים. פירוש הדבר: איבה, קנאה וחדירה מבחוץ סאבוטאג' וחתירה מבית. תוסיפו לכך, ששכנתנו הערבית תהיה קשורה עם שכנותיה, שיחד תהווינה כוח מספיק – בעזרת הערבים שבפנים הארץ – למוטט את קיומנו.¹⁸⁵

בדברים אלה הועמדו זה מול זה, בהבלטה חריפה, שני הטיפוסים של ההשקפה: שלום או היעדר שלום, כנקודות־המוצא. צפונה היתה בהם השקפה שהיתה נחלת רבים בציונות, בתנועת־העבודה ומחוצה לה, וזה מה שמשווה להם עניין כה רב. העימות נולד בשל סירובה של התנועה הערבית להסכים עם קיומה של ישות ציונית במרחב. היא אינה נובעת מחשש מפני התפשטותם של היהודים אלא מהתנגדות לעצם קיומם. איבה זו אין לסלק על־ידי תכנית זו או אחרת, אלא על־ידי עבודת־בניין מאומצת שתבצר את היישוב עד שלא ניתן לסלקו ממקומו. ואשר להצעת הטראנספר הצהיר ברל כצנלסון כי מצפונו שקט לגמרי:

– טוב שכן רחוק מאויב קרוב. הם לא יפסידו על־ידי העברתם, ואנחנו וודאי לא. בחשבון אחרון – הרי זו רפורמה פוליטית יישובית¹⁸⁶ לטובת שני הצדדים. זה מכבר סברתי כי זהו הטוב בפתרונות, ובימי הפורענות התחזקתי בהכרתי, כי הדבר הזה מוכרח לבוא ביום מן הימים.

ברל כצנלסון לא שינה את טעמו. הוא התנגד גם להמלצת הטראנספר כפי שהוצעה: ‘לא עלה על דעתי, כי ההעברה “אל מחוץ לארץ־ישראל”, פירושה לסביבות שכם. האמנתי ועודני מאמין, כי עתידים לעבור לסוריה ולעיראק’.¹⁸⁷ ברל כצנלסון התקשה להאמין כי בריטניה תכפה את ההעברה או כי המדינה הערבית תעודד אותה. לדעתו, קיימת סכנה שהמדינה הערבית תעודד את הערבים בחבלים היהודיים להישאר במקומם, כדי לחזק את נטיות האירידנטה. מכל מקום, אין שחר לדברי מחייבים אחדים כי הטראנספר אפשרי וכי לאחריו עשויה לבוא גם התפשטות מדינת־היהודים אל האזורים שבשכנותה.

גולדה מאירסון נקטה אף היא לשון דומה: ‘הייתי מסכימה שהערבים יעזבו את הארץ, ומצפוני יהיה נקי בהחלט’. אולם רק לאחר שקבעה כי הצעה זו אינה פסולה, ניסחה את השאלה המעשית: ‘הישנה אפשרות לכך?’ לדעתה, טראנספר מרצון לא יקום: טראנספר מאונס כמו נסיון לשנות גבולות פירושו מלחמה.¹⁸⁸ פעילי ‘הקיבוץ המאוחד’ הוסיפו נימים משלהם, שחפפו במקצת את ההשקפות שרווחו בקרב שאר השוללים במפא"י מקרב יוצאי ‘אחדות העבודה’. יצחק טבנקין היה קרוב יותר מכולם להשקפתו של קפלנסקי:

– חלומנו על ארץ־ישראל בנוי לא על זה שיש פה מישהו שנרחיק אותו, אלא על הארץ כמקום להתיישבות… עם אשר יוצר מצב של הקמת מדינה על ההכרח להעביר אנשים ממקומותיהם – איננו עם בשביל יצירת מדינה.¹⁸⁹

טבנקין ורבים מחבריו דחו את ההשוואה שעשתה הוועדה בין שאלת ארץ־ישראל ודרכי פתרונה לבין חילופי־האוכלוסים שהתקיימו בין תורכיה ליוון לאחר מלחמת־העולם הראשונה, בעידודו של חבר־הלאומים. לדעתם, לא היו אלה חילופים של ממש אלא גירושים המוניים, שהצטיירו באכזריותם. לעומת זאת, יוסף בנקובר היה קרוב לעמדתה של גולדה מאירסון. בתור חבר לקיבוץ רמת־הכובש מבקש היה להשתחרר משכנותם של בני טירה וקלקיליה:

– אבל האם ישנה איזו אפשרות לכך? האם זאת אפשרות פוליטית ריאלית? המסכימה לכך קודם כל אנגליה? ההתחייבה על כך הוועדה המלכותית באמת או שדברי בן־גוריון בנקודה הזאת הם פרי דמיונו בלבד. חיפשתי ולא מצאתי שום דבר על התחייבותה של הוועדה המלכותית להעברה כפוייה.¹⁹⁰

אהרן ציזלינג היה קרוב להשקפתו של ברל כצנלסון. ליהודים יש זכוּת מוסרית להציע חילופי־אוכלוסים:

– אין כל פגם מוּסרי בהצעה, שתתכוון לרכז את התפתחות חיים לאומיים. ונהפוך הוא. זה יכול להיות… במשטר עולם חדש, חיזיון אנושי כביר. אולם הדיבור הפוליטי כאן, והאוריינטציה הקונקרטית – סכנה עצומה כרוכה בהם, וקודם כל – בהשלייה שבדבר.

לדעת ציזלינג, השליטים הערביים יהיו מעוניינים לקיים בתוככי המדינה העברית כוח ערבי גדול ככל היותר, אשר יהיה להם למשען מבפנים; והערבי הפרט, הוא יאחז בציפורניו במדינה כזאת, הבנוייה על התפתחות מהירה שלה, לגבי כל הסובב אותה, למען היבנות בתוכה, וכל מאמציו יהיו מופנים למניעת סכנת ‘החילופין’… תישאר לנו דרך האונס, אבאקואציה ב’רובים אוטומטיים' – זוהי הפרובוקציה הפוליטית הגדולה ביותר שיכולה להיות בימינו, והליכה מאונס – זו אמנם מלחמה.

ציזלינג חשש מפני הגירה הפוכה, הגירה של ערבים מן הארצות השכנות אל תחומי היישוב המפותחים, בהם ניתן להשיג עבודה ופרנסה. התרחשות כזו כבר התקיימה מאז ראשית המפעל הציוני, ואף גרמה למתיחות בארץ. ‘אין ספק, שתכניתם המדינית של הערבים תלמד אותם לטפח במכוּון ובשיטה את ההתפתחות הטבעית הזאת’.

לא באו דברי־שלילה אלה אלא לבסס השקפה חדשה, שתוארה כמציאוּתית:

– האפשרות לחילופי אוכלוסים ממש, בין ארץ־ישראל אחידה, בעתיד מסויים, לבין עיראק וארצות ערב אחרות, דרך העברת יהודיהן לארץ־ישראל. ואם גם רחוק חזון זה – אולם הוא מצטרף לאינטרס היכול לעלות בקנה אחד משותף לגמרי.¹⁹¹

חצי שנה לאחר־מכן העלה חברו של ציזלינג, אברהם תרשיש (1899־ ), טעם אמפּירי. הוכחה טענתם של השוללים שהתכנית הבריטית לא תביא שלום. זמן־מה לאחר פרסומה פרצה בארץ התקוממות ערבית מחודשת. אין זאת כי הדרך לחלוקה אינה הדרך לשלום. המפעל הציוני עתיד להתפתח בארץ כולה. הערבים סופם שיכירו בבית הלאומי ויעשו עמו שלום.¹⁹²

השוללים הציונים נחלקו אפוא לא פחות מאשר מחנה המחייבים בנושאי הטראנספר והשלום עם הערבים; ואולי היו חילוקי־הדיעות בתוכם חריפים עוד יותר. גישתם של שוללים שתמכו בטראנספר בין ארץ־ישראל לשכנותיה, או שחששו שהטראנספר אינו מעשי, אף כי הוא רצוי, היתה רחוקה ביותר מעמדתם של השוללים בעלי רעיון הדוּ־לאומיות מקרב הציונות הליבראלית והסוציאליסטית. סבורים היו שערביי ארץ־ישראל אינם מהווים חטיבה לאומית ייחודית ואינם ראויים לשלטון בארץ, כולה או חלקה, גם אינם זכאים לקחת חלק בשלטון משותף להם וליהודים. בנים הם לאומה הערבית הגדולה ועתידים הם למצוא בית ונחלה בארץ ערבית, תמורת פיצויים ובדרכי־שלום. שאלת ההעברה הוארה באור חדש. לא עוד אפּולוגטיקה המבקשת להוכיח שהערבים לא נושלו מעולם מעל אדמתם, אלא דרך נוספת, אמינה יותר, להכחיש את חטא הנישול. העברת ערבים מחבלים יהודים אל ארץ ערבית אינה חטא, אלא מעשה מוּסרי שיועיל ליהודים ולערבים כאחד.

ד. שלימות הארץ ושלימות העם    🔗

זאב ז’בוטינסקי היה אחד מאלה שגרמו לכך שהמושג שלימות, שהשוללים ברובם הבינו אותו בצמצומו – בנושא גבולות הטריטוריה של ארץ־ישראל – יורחב אל עבר תחום נוסף: שלימותו של העם היהודי. הוא עשה כן בכך שפתח כמה מדברי־השלילה שלו נגד תכנית־החלוקה במלות־גנאי קשות להצעת הטראנספר דווקא. לקבוצת צירים בבית־הנבחרים הבריטי אמר כי אין זה מדרכם של בני־אדם לעזוב גלילות עשירים ולפנות אל גלילות עניים מרצונם, אלא אם כופים אותם לכך. הצעה זו היתה כה פסולה בעיניו, שסירב לקבלה אפילו יסכימו לה הערבים.¹⁹³

יצא ז’בוטינסקי לטעון כי לדבר על ההעברה ‘זהו פשע’ ולנגד עיניו עמדו היהודים בארצות־המצוקה. יותר מכל היה מתיירא פן יינתן פתחון־פה לשונאי־ישראל לגרש יהודים מארצותיהם. למראית־עין לא היה שלם בעמדתו, שהרי מזה חודשים רבים מטיף הוא לאֶבאקואציה של מיליוני יהודים מארצות־המצוקה אל ארץ־ישראל.¹⁹⁴ אולם למעשה לא נפגעה עקיבותו. הוא ביקש לקיים העברה מסודרת ומאורגנת של יהודים על רכושם. משום כך חשש שאם בעולם ייווצר הרושם כאילו יהודים דוחפים ערבים לעקור ממקומם יסתלף רעיון האֶבאקואציה של היהודים ויהפך לתכנית־גירוש.

על אף שז’בוטינסקי הציג עשרות טיעונים נגד תכנית־החלוקה, היה היסוד הראשון והמתמיד במחשבתו הרעיון הפשוט שארץ־ישראל צריכה להבטיח מקום־מקלט למיליוני יהודים סובלים בארצות־המצוקה. ודאי, הזיקה לארץ־ישראל ההיסטורית לא היתה זרה לו. הוא העלה נגד תכנית־החלוקה כמה וכמה טיעונים שנלקחו מתחומים שונים. לעתים הקדים את חסידיו, והם חזרו אחריו; לעתים הושפע מהם, כמו בנושא הבטחוני. ואף־על־פי־כן ייחודו של ז’בוטינסקי היה בכך, ששימת־לבו היתה מופנית בעיקר לא אל ארץ־ישראל והיישוב אלא אל יהודי העולם. הנחת־היסוד שלו היתה שהאנטישמיות השוררת בעולם היא מחלה שאין לה תקנה, היא אינה תופעה סובייקטיבית בלבד אלא אובייקטיבית, ולפיכך אין לה מרפא אלא ביציאה המונית של יהודים מארצות־מגוריהם ובהינתקותם מן הגולה.

מבקריו של ז’בוטינסקי, ולעתים גם תומכיו, הגדירו את השקפתו כ’ציונות קאטאסטרופאלית', ואין ספק שכמו כל מונח כוללני יש בו מן העיוות. ואף־על־פי־כן בא כינוי זה לסמן מגמה, שז’בוטינסקי עצמו העדיף שיגדירוה כ’ציונות הומאניטארית'. לעומת ה’אידיאל' של רוב יהודי בחלק של הארץ, שהוא תנאי להקמתה של מדינה ובוודאי לקיומה התקין, הציע את ה’אידיאל' של רוב העם היהודי בכל חלקי ארץ־ישראל משני עברי־הנהר. השקפתו הציונית, הסביר לקבוצת צירים בבית־הנבחרים הבריטי, מתמצה ברצון לחלץ מיליוני יהודים מסבלם. בארץ־ישראל הגדולה יש די מקום לתשעה מיליוני יהודים, נוסף לערבים וליהודים החיים בה כבר עתה. בתנאים של רוב יהודי יתקיימו חיים הארמוניים מלאים ותיפסק ההתנגדות הערבית לציונות. לעומת זאת, מדיניות החותרת לחלוקה לא תיצור רוב יהודי מכריע שיבטיח את השלום, והיהודים המעטים לא יהיו כוח שישכנע את הערבים שאי־אפשר לדחפם אל הים. ובעיקר – הסכמה לחלוקה פירושה אחד: ויתור על 19 מתוך 20 סירות־הצלה של ספינה טובעת, נצחון ‘ציונות המותרות’, שקמה למען יחידי־סגולה, על פני ‘הציונות ההומאניטארית’, הדואגת לעם כולו.

כתב־האישום נגד תכנית־החלוקה היה נחרץ. היתה כלולה בו ההנחה שחלוקת הארץ תגרום לחלוקת העם, כלומר לפילוגו, בין היישוב היהודי בארץ־ישראל ובני הגולה המעטים שיש לאל־ידם לעלות, לבין המיליונים הרבים שתכנית זו גזרה עליהם עליה כליה בגולה. השקפה זו היתה מיוסדת על קביעתו של הרצל בשעתו כי רק על־ידי הוצאה ניכרת של המוני יהודים מן הגולה תיפתר צרת היהודים ותיעקר העילה לאנטישמות. לדעתו של ז’בוטינסקי, אין בסיס אחר לציונות אלא הדאגה לאומלל ולנרדף. עמדה מוּסרית יש לה משמעות לא כשלעצמה בלבד, כעניין עקרוני, אלא בעיקר כשהיא נוגעת למספר גדול ביותר של בני־אדם. מבחינה זו מרכז רוחני או מדיני אינו סותר לציונות, אך גם אינו עדיין ציונות. ציונות היא קודם־כל ובראש־ובראשונה נסיון לפתור את בעיית היהודים בהיקפה המלא. בלא פתרון מלא, על־ידי ריכוז מיליונים רבים במדינת־יהודים גדולה, עתיד עם ישראל להיות נידון לכליה או לניוון. והנה סרבנות זו להסתפק בעליית חלק של עם ישראל אל חלק של ארץ־ישראל היא ששימשה אתגר לז’בוטינסקי. סבור היה שהתרכזותה המחודשת של דעת־הקהל העולמית סביב בעיית האנטישמיות פותחת פתח ליצירת הסכם והבנה בין הציונות כמייצגת העם היהודי וממשלותיהן של אומות הנגועות באנטישמיות, שאותן ניתן לשכנע כי יסייעו לעניין הציוני על־ידי כך שילחצו על בריטניה לפתוח את שערי ארץ־ישראל לפני אזרחיהן היהודים.

דין הוא שנציין כי לא ז’בוטינסקי ולא אף אחד מתומכיו הקרובים לא הזהיר מפני סכנה אפשרית של מלחמה עולמית. רק מתפלמסים יחידים נדרשו לעניין המלחמה העולמית העומדת בפתח: הם רצו כי היישוב יגבש כוח קודם שתפרוץ מלחמה זו. הם העריכו כי אפשר שבמהלכה תוכל מדינת־החלוקה להרחיב את שטחה.¹⁹⁵

בתוך כותלי הקונגרס עוררו דבריו של וייצמן התרגשות ואכזבה בלב מאזינים רבים, בעיקר בקרב רוב צירי ‘ברית הציונים הכלליים’ ומיעוט מבין צירי ‘התאחדות הציונים הכלליים’. כלתה נפשם להבין את פשר המשבר הפוקד את העם היהודי והציונות, והם עוררו את השאלה: מה הם גבולות החובה של דור אחד כלפי יורשיו? האם מותר לוותר על שטחים גדולים תמורת הישג מדיני מוגבל? האם רצוי לנסות להרחיב את גבולות המפעל הציוני, על כל הסיכונים הכרוכים בכך?

פרופסור זליג ברודצקי, ממנהיגי הציונות הבריטית וחבר ההנהלה הציונית, אמר באוזני הקונגרס כי כששמע את וייצמן מכריז באוזני הוועדה המלכותית ובאוזני הקונגרס כי במרוצת עשרים שנה צריך ואפשר לקלוט בארץ־ישראל שליש מאותם שישה מיליוני היהודים שיש להם צורך בבית חדש, הרי לא זו בלבד שהצטער על שני־השלישים הנותרים שלא יבואו, אלא שהתעורר אצלו הרושם שגם שליש זה לא ייכנס לארץ.¹⁹⁶ כאיש־מדע התקשה ברודצקי להאמין כי בטריטוריה קטנה, המשתרעת על שטח שאינו מגיע כדי 5,000 קמ"ר והמיושבת בחלקה, ניתן יהיה לקלוט יהודים רבים שיתקיימו בכבוד.

את ההשקפות שרווחו בקרב רוב פעילי ‘ברית הציונים הכלליים’ ביטא מנהיגה, ד"ר יצחק שווארצבארט (1961–1888), מראשי יהדות פולין. ב־1937 חזקות, לדעתו, תקוות הגולה ‘בעתיד המחכה לה בארץ האבות’ לאין־ערוך מכל מה שהיה בעבר. תחושת המשבר הפוקד את בית־ישראל מחריפה והולכת. היא מעוררת יהודים רבים לבקש מוצא לעצמם בעלייה. אמנם שווארצבארט לא הכחיש כי אך מעטים מקרב הציונים היו סבורים שבארץ־ישראל יימצא מקום ליהודים כולם, אולם גדולה היתה תקוותם שמיעוט גדול מקרב עמם, אולי אפילו מחציתם, יוכלו להתרכז בארץ־ישראל. הצעת־החלוקה אם תתגשם עלולה לפגוע בסיכויי ההצלה של יהודים, הנתונים למצוקה ולהשפלה, וברעיון הגאולה כאחד. לא רק ה’גוף' היהודי ייפגע, אלא גם ה’נשמה היהודית'.¹⁹⁷

כאן עמד שווארצבארט לפני שאלה שהטרידה אותו מאז ראשית הפולמוס, והתשובה שנתן לה היתה מכוּונת נגד וייצמן ותומכיו מקרב מנהיגיה הידועים של הציונות בפולין: ציונות זו, בסופו של דבר מהי? יש טעם לסבל הגולה ולנכונותה להמתין לגאולה אך ורק כאשר מניחים שארץ זו אכן תוכל להביא מרפא למדוויה. הסכמה ציונית לתכנית־החלוקה תחליש את אמונת היהודים בארץ־ישראל. כשייוודע להם כי בטריטוריה קטנה זו, המוצעת ליהודים, אין מקום לכולם, תתפשט ותלך מועקה קשה. זאת ועוד: בקביעה שהגשמת הציונות תיתכן רק במדינה יש סכנה. הרי אם לא תקום זו בעתיד הנראה לעין – יתעורר היאוש ויתפשטו רגשות אכזבה קשים ברחבי הגולה. תקוותם של היהודים תירמס והתנועה הציונית תדעך.

מנקודת־מבט זו של חשש לערעור יסודות הציונות יש לפרש את הביקורת שראשי ‘ברית הציונים הכלליים’ מתחו על מה שתיארו כמדיניות הסלקציה שהמוסדות הציוניים נוקטים בשאלה העלייה. הם טענו כי מוסדות אלה מעדיפים עלייה מבוקרת על עליית ‘כל דכפין’, שנמנים עמה גם יסודות חברתיים שחברי ההנהלה סבורים בדרך־כלל כי אינם פרודוקטיביים או מועילים לצמיחתה של חברה חדשה. הביקורת כוּונה במיוחד נגד וייצמן: כלום אין לפרש את נאומו בקונגרס, בו דיבר על ההכרח לחלץ את הדור הצעיר מארצות־המצוקה, כהצהרה על הפיכת ארץ־ישראל ל’אכסניית נוער'? דווקא המחנך ד"ר חיים בוגרשוב (1960–1876), ממייסדי הגימנסיה העברית הרצליה, לא הסכים שהמפעל הציוני יקום מתוך הפניית עורף לדור ההורים. הוא קרא את ה’אני מאמין' הציוני־הכללי: מיליוני יהודים נזקקים לארץ־ישראל, ואין יהודי יכול להחליט מי מהם יעלה ומי יישאר במקומו.¹⁹⁸ לא רק עם ישראל משמש אמצעי ליצירת חברה חדשה ומאגר לחיזוק היישוב, אלא גם ארץ־ישראל משמשת אמצעי לפתרון צרת־היהודים.

יש עניין בדבר כי המחאה נגד מגמות הברירה בעלייה יצאה דווקא מן האגף השמרני בציונות. זרם זה הכחיש את טענתה של תנועת־העבודה הציונית כי היא שמנסה וגם מצליחה להניח בארץ־ישראל יסודות לצמיחתה של חברה חדשה, פרודוקטיבית. ראשי ‘ברית הציונים הכלליים’ הצביעו על בני העלייה הראשונה, מייסדי המושבות, ועל רבים מאנשי היוזמה הפרטית ובני המעמד הבינוני, חלוצי ההתיישבות הכפרית, החקלאית והעירונית, וכן חלוצי התעשייה, כמי שתרמו תרומה חשובה להתפתחות היישוב ולצמיחתה של חברה חדשה, אף־על־פי שעלו לארץ בלא שנבררו תחילה, מרביתם בוגרים, נשואים ומטופלים בילדים. תומכי החלוקה הושבו על ספסל־הנאשמים: מתיימרים הם לדבר בשם המוני היהודים, ולמעשה הם מתעלמים מעם ישראל, שרבים ממנו בני המעמד הבינוני והשכבות המדולדלות הלא־מאורגנות והלא־סוציאליסטיות. המונים אלה משוועים להצלה ולגאולה כאחד. גישה סלקטיבית ובכורת ההתיישבות הקולקטיבית הן בגידה ביהודים ובצרכיהם. יהודים רבים אינם יכולים להיכנס לארץ־ישראל; אחרים לא יוכלו לבוא אליה בעתיד.

אך מעטים מקרב פעיליה של תנועת־העבודה למפלגותיה השונות חזרו על הטענה כי מדינת־חלוקה תיתן גט־כריתות ל’ציונות גדולה' המבקשת לפתור את בעיית היהודים בכל היקפה. המעטים שאמרו כן העלו טענה זו כשיקול אחד, ולא מרכזי, במסכת קובלנות נגד תכנית־החלוקה. רק אחדים מעסקניה, שהיו קרובים לגולה, עמדו על הסכנה שייווצר חַיִץ בין היישוב היהודי ותנועת־העבודה לבין ההמונים החיים בגולה.

חיים שורר (1968–1895), מן היחידים בקרב אנשי ‘הפועל הצעיר’ לשעבר שהתנגדו לחלוקה, יצא נגד מחייבים כיעקב הלמן שסיפרו על ההתלהבות שפקדה את דלת־העם במזרח־אירופה:

– כלום יש להביא ראָיה מההמונים בפולין? האם בנינו עד עתה על יחס ההמונים האלה? האם לא עשינו בכל התקופות בניגוד ליחסם, לאדישותם? וגם עתה, כלום מבוסס הוא יחסם על ידיעה והבנה של העניינים? הרי מספרים, כי אומרים שם יהודים: ‘מדוע אתם מתנגדים? כלום השתגעתם? מה חשיבות לעניין הגבולות. הר אחד פחות – הר יותר!’¹⁹⁹

גישתה הדוּ־ערכית של תנועת־העבודה כלפי הגולה באה כאן לידי ביטוי מובהק. מובעת כאן מחאה נגד מה שמתפרש כוויתור שמוותרת המנהיגות הציונית על תפקידה כמחנכת ההמונים, ולמעשה היא נגררת אחריהם ואינה מרהיבה עוז בנפשה להעמיד אותם על טעותם. תפיסתו של שורר היתה תפיסה אליטארית ברורה, אך אינה מתנשאת; אדרבה, היא באה לפעול למען העם. הוא שלל מה שהגדיר כגילויים של חולשה מפני שהללו עלולים להעמיק את הקרע בין הציונות וההמונים היהודים בעת מבחן, כשייווכחו שאין להם מקום בארץ־ישראל.

מלך ניישטט (1959–1895), מפעילי ‘אחדות העבודה’ לשעבר, הזהיר כי ‘ברק המדינה’ מעורר אצל המוני ישראל תקוות ואשליות ‘ומרחפת הסכנה של אכזבה עצומה’. ניישטט לא זלזל בעלייה של מיליון יהודים למדינה שתקום, אולם היה מודאג מיום המחרת, כשייתברר שיהודים נוספים לא יוכלו לבוא. מיליון עולים הוא מספר קטן ‘נוכח המצוקה היהודית האיומה ואין בזה כדי גאולה’. מושג מדינת־היהודים –

– מזדהה אצל כל יהודי עם גאולת ישראל מלאה. כלום תאר לעצמו מישהו תמונה מאותה אכזבה מרה אשר תתקוף אז את העם העברי. זו תהא טראגדיה, אשר העם העברי לא ידעה במשך אלפי שנות תולדותיו מלאות הסבל והעוני. איזה מצב יתהווה, כאשר תהיה מדינת היהודים אנוסה להשיב למיליוני היהודים הנרדפים והמעונים: אין לנו מקום עבורכם! הרי זה עלול לעורר שנאה למדינת היהודים. הרי פירוש הדבר לאמיתו לחפור תהום עמוקה בין העם העברי בארץ־ישראל ובחוץ־לארץ.²⁰⁰

ה. זו נגד זו: מדינה או ארץ    🔗

עניינם של המתפלמסים היה, כמובן, לשכנע את יריביהם ולחזק את עמדתם של שותפיהם־לדיעה. עיון בדבריהם של אישים שהעלו בזה אחר זה טיעונים רבים בעד תכנית־החלוקה או נגדה מעורר לעתים את הרושם שהללו ביקשו גם לשכנע את עצמם. ואף־על־פי־כן ניכּר הדבר שלעתים לבש הפולמוס אופי של ויכוח בין חרשים ואילמים. יותר משהיו המחייבים מודאגים מטענות השוללים, היו השוללים רגישים לדברי יריביהם. לא ייפלא אפוא שטענותיהם של השוללים, כפי שכבר נוכחנו, היו ערוכות בדרך־כלל כנגד דברי המחייבים. ואילו מצדדי רעיון־החלוקה לא תמיד הגיבו על קובלנות השוללים, ואם עשו כן – נקטו בדרך־כלל גישה סלקטיבית.

דוד רמז ניסה לתת הסבר משלו לשלילה שהוטחה מצד השמאל נגד תכנית שמקורה בממשלה אימפריאליסטית, ולפיכך הצעותיה המדיניות פסולות הן ומעוררות חשד שהן תולדה של מזימת ‘הפרד ומשול’ ושל רצון לשלוט בארץ־ישראל בדרכים עקיפות ועקלקלות. הערכה זו נראתה לו משוללת היגיון לחלוטין, שכּן אותה מעצמה פרסמה בשעתה את הצהרת בלפור וגם העניקה ליישוב אפשרות להתפתח. ומהי האלטרנאטיבה שמציעים השוללים? מבקשים הם שאותה ממשלה עצמה תמשיך לנהל את ענייניה של הארץ ומקווים כי תחת שלטונה יצמח היישוב ויהיה לרוב.²⁰¹

קורט יהודה בלומנפלד (1963–1884), ממנהיגי ‘התאחדות הציונים הכלליים’, מראשי הציונות בגרמניה ומחסידיו המובהקים של וייצמן, זרה היתה לו טענתם־רמיזתם של שוללים אחדים, כאילו ציוניותם של תומכי החלוקה פגומה מעיקרה. משבח היה את המנהיגים, שלדעתו השכילו להימנע בעבר מהעלאת תביעות מדיניות מופרזות קודם זמנן, וידעו ב־1937 לעמוד על חילופי העתים ולהתייצב בראש המערכה למען הקמת מדינת־יהודים בדורם. בנימה קלה של לעג הצביע על העובדה שדווקא רבים מן המאקסימאליסטים, שכל השנים תבעו להעמיד את הדרישה למדינה בראש סולם התביעות הפוליטיות של הציונות, דווקא,

– אלה המותחים ביקורת חריפה על האדמיניסטרציה רוצים בהמשכת המצב הקיים. מניין להם פתאם האמון הגדול בשלטון המנדאטורי? מדוע עלינו להפקיד עכשיו את עתידנו בידי ממשלה זו, אשר הכזיבה אותנו עד עתה פעמים כה רבות? ²⁰²

ניתן להבין כי המחייבים היו בטוחים שלחסידי המנדט לא היה מושג ברור כיצד להבטיח את בניין הבית הלאומי בעתיד בתנאים של המשך השלטון הבריטי, ולפיכך הסתבכו השוללים בדבריהם ונקלעו למבוי־סתום. עם זאת אין הם מוכנים להודות בכך, ומשליכים יהבם על ממשלה שאין לסמוך עליה. הצעת־החלוקה אפשר שהיא פרפור אחרון של מדיניות בריטית פּרו־ציונית. אם תיכשל – יועמדו הציונות והיישוב לפני מכשולים שקשה יהיה להסירם.

פרופסור מאכס מתתיהו לזרסון (1951–1887), לשעבר מפעילי הציונות ברוסיה ובלאטביה, ניסה לשוות מימד אינטלקטואלי לטענותיהם של הפוליטיקאים. ברומזו לדבריו של טבנקין, הודה לזרסון כי אמנם ‘שאלת המדינה’ עלתה באורח בלתי־צפוי. אפשר שרצוי היה שהיישוב יעבור תקופה ממושכת של הכנה והכשרה למדינה, אולם את ה’היסטוריה' אין להשיב אחור. המדינה המוצעת אינה תוצאה של קוניוקטורה צבאית, כפי שאירע למדינות אחדות באירופה. מדינת־היהודים שתקום תישען על עבר מפואר ועל עשרות שנים של מאמץ ומסירות־נפש.²⁰³

במקום ‘כאב האבידה’ של השוללים הציע שרתוק את השיקול הפוליטי. תביעה ציונית למדינה שתשתרע על ארץ־ישראל כולה לא זו בלבד שלא תמצא תמיכה בבריטניה ובחבר־הלאומים אלא תעכב, ואולי תמנע לגמרי, השגת ריבונות בעתיד. יש להעדיף תכנית־פתרון, המבטיחה את מטרתה המרכזית של הציונות: כינון ריבונות על שטח מספיק לקליטת עלייה ולביטחון. שרתוק היה תמים־דעים עם שוללים כברל כצנלסון כי ‘ירושלים היא דגלנו’. הוא העיד על עצמו כי בנעוריו היה נוהג בימי־החנוכה לעלות עם מוריו וחבריו־ללימודים למודיעין. אולם הוא סירב להסכים להצגת הברירה: ‘ארץ־ישראל או ירושלים’. העם היהודי אינו יכול להקריב חלקים גדולים של ארץ־ישראל למען ירושלים. ‘ההיסטוריה אינה מתקדמת בקו ישר, וצריך להתקדם באותם חלקי חזית שבהם ניתן להתקדם’. בהכרח משתמע מדברים אלה ‘כי לא מודיעין ומצדה מכריעות בשאלה’. שלימות הארץ היא אפוא מושג היסטורי־נפשי חשוב אך לא יסוד פוליטי. נכון הוא לוותר עליו משניצב לפני האפשרות שהיישוב יהיה כוח גדול בארץ.²⁰⁴

לאמיתו של דבר, ביקש שרתוק לומר שאהבת הארץ אינה נחלתם של השוללים הציונים בלבד, וכי הכמיהה אליה, אל כולה, היא רכיב חשוב במחשבה הציונית. אולם אין להתנות אותה בהשקפה שדרוש שלטון יהודי על כל חלקיה של ארץ־ישראל כדי שהזיקה תתקיים. ויתור על שלטון יהודי בחלקים ידועים של הארץ אין פירושו טשטוש הזיקה אליהם. בלא ויתור – שום תכנית־פשרה לא תצא אל הפועל והעניין הציוני יובס.

תשובתו של שמואל יבנאלי, המחייב הנלהב, היתה מאופקת פחות. מתרעם היה על חבריו השוללים מן ה’הקיבוץ המאוחד', המנפנפים, לדעתו, בחרב המלחמה הצפויה בין יהודים לערבים. לא היה ספק בלבו של יבנאלי שהמדינה הערבית לא תסתכן לצאת למלחמה נגד שכנתה היהודית. לעומת זאת היה סמוך ובטוח כי הדור הצעיר יבין כי חלקי־ארץ יקרים ומקומות מקודשים ליהדות נמצאים בידי זרים מכורח המסיבות, וכי יש לקבל מציאוּת זו כעובדת־חיים. הוא ציפה כי בתנאי שלום יוּתר ליהודים לבקר בארץ כולה. כך יוקהה עוקצה של ההפרדה ויירפא הכאב הנובע מן הניתוק הצפוי מחלקי־ארץ שהיו משאת־נפשם של היהודים כל הדורות. מאליה תתבטל הסכנה עליה הצביעו אנשי ‘הקיבוץ המאוחד’ כי הנוער שיחונך על האידיאולוגיה של שלימות הארץ עלול לנסות לפרוץ את ‘הגבולות המחניקים’. יבנאלי תקף גם את פרופסור קלוזנר על שום שטען כי ברל כצנלסון מבקש לכונן ‘מדינה סוציאליסטית’. לדעת יבנאלי, אין ספק שלאחר שהמדינה תקום תתעורר השאלה על עיצוב דמותה. ודאי, תנועת־העבודה תנסה להטביע בה את חותמה, כמו אחרים, בדרכים ממלכתיות.²⁰⁵

יצחק גרינבוים היה האיש שאסר את המלחמה הקשה ביותר על השוללים המנסחים את דבריהם בנוסח ‘כאב האבידה’ מנימוקים היסטוריים ומסורתיים. כאנטי־דתי קיצוני, הִרבה גרינבוים לדבר נגד מיסטיקה בלתי־נסבלת, לא־ראציונאלית ונעדרת חוש פוליטי. הוא הבחין בשתי דרכי־מחשבה נוספות אצל השוללים הציונים. את ‘השומר הצעיר’ והקרובים לו האשים בפחד – ‘פחד פשוט מפני הכוח שנקבל’. חברי תנועה זו יראים, לדעתו, מפני ‘הכוח הממלכתי הזה והיו רוצים, כנראה, שנהיה מסורים בידי כוח ממלכתי אחר לעולם ועד’. אחרים חוששים, לדעתו, משום שנדמה להם שמדינת־החלוקה היא ‘קץ הציונות’. כאילו במדינה בכלל, ועוד במדינה פעוטה בפרט, ‘אנו מסיימים את הישגינו אשר יתגבשו סופית’. גרינבוים סבר שהערכה זו של הדברים מיוסדת על קוצר־השגה ועל אי־יכולת להתמודד עם רעיון־המדינה כאמצעי להגשמת הציונות. בעיקר כיוון דבריו נגד ברל כצנלסון, שטען כי לציונות יש ‘זכות למחר’ וכי קבלת התכנית המוצעת אחת משמעה: הסתפקות בהווה וויתור על העתיד. גרינבוים שאל:

– מי מוותר, מי יכול לדרוש ממנו שנוותר? אולם כשכצנלסון אומר זאת, הבינותי שהוא סבור כי עד עכשיו הכירו בזכותנו למחר – וזה לא נכון. לא הכירו בזכויותינו אלו, למחר, ואנגליה פחות מכולם. כל המעשים שעשו עד עכשיו מוכיחים שהתכוונו לאמיתו של דבר לעצמם. וכלום יש בזאת משום הכרה בזכות המחר שעליה מדבר כצנלסון? ²⁰⁶

בן־גוריון ביקש להוכיח בבירור את הקשר החזק הקיים, לדעתו, בין הריבונות שתושג לבין אפשרויות הפיתוח במדינה שתקום. לפני עיני־רוחו של בן־גוריון ריחף בשעת הפולמוס הקשה חזון צמיחתו הניכרת של היישוב, צמיחה שתוגבר מכוח המדיניות המכוּונת של ממשלה יהודית. זרה היתה לו תמונת־המצב הסטאטית שציירו שוללים רבים. הוא סירב לקבל את הערכתו של שאול מאירוב, כי מדינת־החלוקה, שתמנה כ־400,000 יהודים, לא תחזיק מעמד בלא נשק. בן־גוריון היה משוכנע שאין יסוד לחשש שבריטניה תטיל אמבארגו על מדינת־היהודים או תמנע ממנה לייצר נשק בכוחות עצמה. המדינה תרכוש נשק ותייצרו, והחשוב מכל – מספר תושביה יגדל בהתמדה: אפשר שלעת הקמתה יהיו בה 400,000 נפש, אולם כעבור שנה כבר תמנה מחצית המיליון, וכעבור שנתיים – 700,000.²⁰⁷

פגם אחר מצאו בן־גוריון ושרתוק בטענתם של שוללים כי התמיכה בחלוקה באה ב’רגע של רפיון', כאילו ההיצמדות לתכנית־החלוקה מקורה ב’פסיכוזה של דפיטיזם'. האשמות אלו מצד השוללים היו מעשה־גמול על טענות שהמחייבים הטיחו בפניהם כאילו אנשי רגש הם ואין בידם פתרון לשאלת ארץ־ישראל. נגד האשמה זו של השוללים טענו השניים כי אין לאיש מבין המתפלמסים ‘מונופול על כוח ועל אמונה’. הוויכוח אינו בין ‘מאמינים לבין דלי אמונה, בין מאכסימאליסטים לבין מינימליסטים’.²⁰⁸

תכופות טענו שוללים רבים כי המחייבים גזרו גזירת־מוות על הגולה, שהרי רק מעטים מבניה יורשו לבוא לארץ־ישראל. ביקורתם הנוקבת הופנתה בדרך־כלל לכיוונו של וייצמן, שמקצתם האשימו אותו כאילו לא השׂכיל לרדת לעומקה של הבעיה היהודית. כיצד השיב וייצמן על טענות אלו? בנאום־הגנה שנשא בקונגרס הציוני, כמה ימים לאחר שכבר שטח באריכות את כל נימוקיו בעד רעיון־החלוקה, השיב נשיא ההסתדרות הציונית:

– טענו נגדי על שדיברתי רק על שני מיליונים יהודים. כמובן, אם מקבלים 8000 סרטיפיקטים למשך שמונה חודשים – הרי שני מיליונים נראים כאין וכאפס [צחוק באולם]. הקונגרס יואיל לסלוח לי, אבל זה אפייני לבטלן. כי מהו בטלן? זה אדם הגון מאוד, לפעמים אף אדם נהדר, אך אין לו חוש למציאוּת. ששים שנה עבדנו למען ארץ־ישראל. השקענו בה מיליונים. רבבות אנשים הקריבו בה את חייהם, חלו וקדחו ומצאו שם את קבורתם; וכיום אנו מונים שם 400,000 יהודים. אנו גאים על אלה ויכולים להראות בגאון בפני העולם כולו על עבודתנו בארץ־ישראל. וכשאומרים עכשיו לאנשים שלנו: הנה נוצרות אפשרויות בשבילנו, נוכל להכניס אולי במשך עשרים השנים שני מיליונים יהודים לארץ־ישראל – הריהם מושכים בכתפיהם ואומרים: שני מיליונים יהודים? זה הכל? תמיד נתקלים אנו בקיצוניות: או שמתאוננים על אלף סרטיפיקטים לחודש, או שמבטלים עלייה של 100,000 לשנה, שהיו שיא ההגירה השנתית של יהודי רוסיה לאמריקה. וכל כמה שנוכל להרחיב את ארץ־ישראל הקטנה, הרי ארצות־הברית עדיין גדולה ממנה.²⁰⁹

וייצמן ביקש ממאזיניו שלא יאבדו את חוש המציאוּת. שומה עליהם לזכור כי הרבבות שעלו לארץ־ישראל לא נקלטו בערים ערביות: ‘ערכן של שכם ושל חברון ידוע לנו. אולם ערים אלו לא קלטו את העולים היהודים’. ההסתדרות הציונית מכלה כוחה במאבק על כל אשרת־עלייה ועל כל דונם נוסף. אלו מעשים גדולים תוכל לעשות משיימסרו לידיה הריבונות והסמכות. ודאי, הוויתור אינו קל ואף מכאיב:

– מה נקל הוא להגיד: זה שלי וזה שלי, ואף זה שלי ואני דורש זאת וזאת, וגם זאת. היה לי פעם ידיד… וכשטיילנו יחדיו ברחובות ז’ניבה אמר לי: חיים, אני מוסר לך במתנה את התיאטרון הזה, אלא שלעת עתה הוא עומד פה [צחוק באולם].

את תגובות המחייבים אפשר לבחון בשתי דרכי־ההבעה שנקטו: האחת, נאומים, מאמרי־עיתונות, מכתבים למערכת; האחרת, דברי־לגלוג וצחוק. בדרך־כלל נקטו המחייבים את הדרך הראשונה; שירי־מחאה, דברי־פרוזה שהתעלו כמעט לדרגת שירה, קאריקאטורות, כל אלה באו ממקורות השוללים. רק לעתים רחוקות גרסו וייצמן ואחדים ממקורביו את הדרך השניה, ונקטו לצורך ביטוי השקפותיהם אירוניה ולעג, בדרך־כלל באמצעות קריאות־ביניים ופרצי־צחוק; כך אירע פעמיים בעת שרוברט שטריקר הזכיר בקונגרס כי בהיותו בא־כוח הצה"ר בוועד הפועל הציוני ב־1930 ניהל ויכוח קשה עם וייצמן. נשיא ההסתדרות הציונית טען אז שאין צורך במדינה גם לא ברוב יהודי. ואילו שטריקר דיבר באותו מושב על מדינת־יהודים. למשמע הדברים העיר יצחק לופבן, מעריצו של וייצמן, איש ‘הפועל הצעיר’ לשעבר, כי אכן שטריקר ‘רק דיבר’.²¹⁰ שטריקר לא הגיב. הוא הזכיר כי ההצבעה בקונגרס תהיה שמית, ‘ושמות הצירים שיצביעו בעד או נגד יירשמו ויימנו ועל־ידי כך ייכנסו לתוך ההיסטוריה היהודית’. שטריקר ביקש לומר שאם יצביע ‘לאו’ – בניו ובני־בניו יזכירו שמו בגאווה, ואילו בני המחייבים לא יעלו שם הוריהם לזיכרון. אולם אך אמר ‘בני ובני־בני’ הגיבו מחייבים אחדים בקריאות: ‘יישארו בוינה’, ובאולם פרץ צחוק.²¹¹ קריאות אלו, ודברי־הצחוק שנתלוו אליהם, ביטאו נאמנה את השקפתם של מחייבים רבים: היסוד למדינה הונח בעבודה קשה שנעשתה בארץ־ישראל. המדינה שתקום תהיה תוצאה של מאמץ־עם ולא תוצאה של מה שהגדירו כ’ציונות דקלאראטיבית', שדי לה בהכרזות ולא במעשים.

יצחק וילקנסקי היקש להגיב בדרך מקורית – בנשק השתיקה. וילקנסקי, שהִרבה להשמיע דעתו במסגרות מפלגתיות ויישוביות ושמו נזכר גם בפי מתפלמסים אחרים, שתק שתיקת־מחאה וויתר על זכות־הדיבור שניתנה לו בקונגרס, בגונזו לזמן קצר את נאומו ש’הכינוֹ בקפידה'. וילקנסקי היה מלין על המתפלמסים שסיפקו, לדעתו, חומר רב לשונאי־ציון. הללו מבקשים להוכיח כי מדינת־חלוקה לא תפתור את מצוקת־היהודים, ונמצאים מצמצמים כביכול את יכולת הקליטה של הארץ.––

במחשבתו של וילקנסקי היתה מקופלת אזהרה שהשפיעה לימים גם על שוללים אחדים. אברהם ליפסקר (1909- ), מראשוני בית־אלפא ומפעילי ‘השומר הצעיר’, הזהיר את השוללים לבל ייגררו אחר ויכוח בנושא יכולת הקליטה האובייקטיבית של הארץ. ביקורת זו עלולה להיות מסוכנת דווקא מנקודת־מבט של ה’ציונות הגדולה'. חרב־פיפיות היא, שניתן להשתמש בה גם נגד הציונות בכללה המתיימרת לפתור את בעיית היהודים בארץ כולה:

– נווצר רושם שהננו בין מצמצמי יכולת זו. הננו מחוייבים להדגיש, שלא היכולת האובייקטיבית של הארץ תקבע את גורל העלייה וההתיישבות בתחום המדינה המוצעת, אלא התנאים המדיניים, הכלכליים והסוציאליים בפנים המדינה ומחוצה לה – יקבעו את מידת הניצול של יכולת הקליטה האוביקטיבית של הארץ.²¹²

הערתו של וילקנסקי, שכוּונה בעיקרה נגד אוסישקין עוררה תגובה־שכנגד מצד עוֹזרו הקרוב של האחרון בהנהלת הקרן הקיימת לישראל, ד"ר אברהם גרנובסקי (1962–1890). גרנובסקי מחה נגד הערכות שרווחו בקרב המחייבים, כאילו מדינת־היהודים תוכל להעביר לרשותה, באמצעים ממלכתיים, קרקעות לרוב המצויות בתנאי ההווה בידי ערבים, ולפיכך אין הציונים צריכים לדאוג לגאולת אדמות ולענייני כספים הנחוצים לרכישתן, ויכולים הם להתמסר לקליטת העלייה הגדולה שתתיישב על קרקעות אלו. בדברים שכוּונו בעיקר נגד הערכות מופרזות של סמילנסקי חיווה גרנובסקי דעתו כי רק קרקעות ממשלתיות ניתן להעביר בלא קושי לרשות ממלכתית חדשה, יהודית. אלא שקרקעות אלו אינן רבות. בטריטוריה שהציעה הוועדה המלכותית ליהודים, רק כ־125,000 דונם מאדמות הממשלה ראויות לעיבוד חקלאי. ועליהן יש להוסיף עוד כ־335,000 דונם היאים לעיוּר. אבל לא כל האדמות רשומות כהלכה, וגם לגביהן עתידים הערבים לעורר השגות. יתרת הקרקע מצויה בידיים פרטיות, ובכלל זה כנסיות, הקדש מוסלמי וחברות זרות. זאת ועוד: האחוזות הפיאודאליות הגדולות כבר עברו מן העולם, בעקבות רכישות הקרקע הגדולות של היהודים בדור הקודם. מה שנותר בידי הערבים – חלק הארי של הקרקעות בטריטוריה שמייעדים ליהודים – מצוי בידי פלאחים וחקלאים זעירים, שאינם יכולים למכור את אדמתם, משום שהחקלאות הערבית היא עדיין במסגרת אקסטנסיבית, על אף ששיטות עיבוד הקרקע שופרו במגזר הערבי בזכות ההשפעה היהודית, ואין יחידת־המשך עשויה להצטמצם במידה רבה. לא מן הנמנע שערבים רבים יסרבו למכור מנכסיהם ליהודים משיקולים פוליטיים ולא רק כלכליים. הם יסרבו לחזק את כוחם של היהודים ולהגדיל את יכולת־הקליטה שלהם.²¹³

המחייבים הטיחו בשוללים כאילו אנשי־רגש הם, שאינם בוחנים את המציאוּת בהגיון ובודים מלִבם תנאים שבהם יצמח היישוב במנדט. השוללים גמלו להם מידה כנגד מידה: לא די במדינה; נחוצה גם ארץ רחבת־ידיים בה תיקלט העלייה הגדולה וייבנה המפעל הציוני.

– - - - - -

[הפועל המזרחי] לא דן על מקומה של הדת בחיים המדיניים אלא על מקומם של המדינה והחיים המדיניים בתורה.

שלמה זלמן שרגאי (1899־ מראשי הפועל המזרחי' בארץ־ישראל. מתוך: חזון והגשמה, ירושלים תשט"ז, עמ' קי

אין ספק, שאין לנו שום רשות (להסכים לחלוקה), ולא רק שאין אנו רשאים וזכאים לוותר אלא שגם אין שום ערך להוויתור. וכשם שאי־אפשר לשנות גבולי בוקר וערב כך אי אפשר לשנות גבולי הארץ המסומנים בתורה, שאלה ואלה הותחמו על־ידי נותן התורה, יוצר ואדון העולם.

ואולם קיימת שאלה נוספת: מי הן הידיים שתקבלנה את המתנה? אם על־ידי מתנת הבית הלאומי… כבש השמאל את כל הימניות שבתוכנו, כבש את כל הציבוריות שבארץ־ישראל, עד כי במשך שתי עשרות שנים רק עשה מהפכה רוחנית, טשטש צורת הדת וחילל את הקודש בארץ הקודש וכבש את כל מבצרי היהדות ויערער יסודותיהם. החינוך החופשי מתפשט והולך והחינוך המקורי מתנוון והולך עקב הקיפוח… אם כל זה נעשה בטרם היתה לנו מדינה יהודית – מה אפוא אפשר לקוות לכשיקבל שלטון אוטונומי?

הרב יחיאל מיכל טוקצ’ינסקי (1872–1955), מראשי ישיבת ‘עץ חיים’. ממייסדי ‘אגודת ישראל’ בארץ, אשר תרם לנסיונות ההשלמה בין היישוב הישן והחדש. מתוך: מכתב תשובה מיום כ"ב בטבת תרצ"ח (ינואר 1938)

– - - - -

 

פרק שלישי: הלכה    🔗

א. מדינה של תורה    🔗

באפריל 1937 יצא הרב משה בלוי (1946–1885), מנהיגה של ‘אגודת ישראל’ בארץ־ישראל, להבהיר את עמדתה של העדה החרדית בירושלים בשאלת־החלוקה. בלוי הכיר יפה את ההשקפות שרווחו ביישוב החדש על עבודתה של הוועדה המלכותית. אף־על־פי־כן, ואולי דווקא משום כך, לא נכנס ל’דקדוקי עניות' של בירור ההבחנה בין מדינה לקאנטון, או לסוגיית גבולותיה של היחידה היהודית שתקום. בדברים בכתב ובעל־פה הציג, זו כנגד זו, את עמדת הציונים לעומת גישתם העקרונית של החרדים האנטי־ציונים. הראשונים כבר אמרו דברים נכונים בגנות המגמה לפגוע במנדט, למסור לערבים אזורים ידועים של ארץ־האבות ולקצץ בעלייה בתקופה קשה ליהודי הגולה. כן העירו דברים של טעם נגד המזימה להפריד את ירושלים, ‘לב הארץ’ ומקור קדושתה, משאר חלקיה. אולם לאחרונים יש חשש נוסף: הם מודאגים ממה שעלול להתרחש בתחום שיימסר לחופשים כמדינה ציונית ריבונית.²¹⁴

בלוי טען ש’התורה והדת' נמצאות בסכנה מיום בו השתלטו החופשים על ‘החיים הציבוריים’ בארץ, כלומר למן כינון המנדט. כל־כך העניינים יגעים שלעתים משמשים השלטונות ‘מקלט אחרון מפני סכנת הכיליון של היהדות החרדית’. אלמלא הבריטים ודאי היו הציונים מרהיבים עוז להניח זרועם על מוסדות החרדים ועל רשת־החינוך שלהם, ואפשר שהיו גוזרים ‘גזירת כלי’ על הדת והתורה'. לבו של בלוי היה כבד עליו: מי יודע אם יהיה אפשר ליהודי שומר מצוות לגור בתחום גבול מדינת־היהודים, ‘אשר החופשים יהיו בה השליטים היחידים לבלי גבול ולבלי מסות’.

מנהיג החרדים האנטי־ציונים בירושלים, אף כי היה תלמיד־חכם בזכות עצמו לא קבע הלכות בישראל, אם מדינה כזו מותרת לפי הדין או אסורה. ממתין היה למוצא פיהם של ‘גדולי התורה’, הרבנים והאדמו"רים החשובים, שמועצתם היתה אמורה להתכנס במאריינבאד בשלהי הקיץ, לצד מושב הכנסייה הגדולה של ‘אגודת ישראל’. מועד הכינוסים נקבע קודם שהחל רעיון־החלוקה מנסר בחלל־העולם. אולם מכיוון שרעיון־החלוקה חולל פולמוס בקרב הציונים, לא יכלו גם החרדים להתחמק ממנו. אירע אפוא ל’אגודה' מה שאירע לציונים, שמועד הקונגרס שלהם נקבע קודם שעלתה שאלת־החלוקה על סדר־היום, ובקיץ 1937 נדרש לומר את דברו. אף־על־פי־כן לא יכול היה הרב בלוי להימנע מהטחת דברי־ביקורת והתנגדות כלפי הציונים. ודאי, ביטויים אלה יש לזקוף על חשבון מורת־הרוח הכללית ששררה בשכונות החרדיות בירושלים כלפי מוסדות היישוב החדש. איש־ציבור מובהק זה של יישוב ישן שירד מגדולתו בתקופת המנדט, חזקה עליו שיבטא את דאגתם של החרדים מפני הציונים המבקשים, לדעתו, לשנות את דמותה של החברה האדוקה, כשמוסרות־השלטון נמסרים עתה לידם.

פחות מאופקת היתה נימת־הדברים שהשמיע ד"ר יצחק ברייער. בעוד נימוקיו של בלוי היו פוליטיים בעיקרם ומכוּונים לענייני־פנים – כך הניח מקום לציונים המבקשים לפייס את החרדים לנסות לרצותם – הביע ברייער נימוקים עקרוניים, בלי להמתין לגילוי־הדעת של חכמי ‘האגודה’. ברייער טען כי מדינה יהודית אינה אלא ‘מדינת התורה’, ורק למדינה כזו יש לשאוף. מכאן שמדינה של יהודים ש’רצונה אינו קשור בחוקתה היסודית של התורה', היא פושעת, ‘מדינה מורדת’. ברייער ציפה ש’אגודת ישראל' תעמוד על המשמר, שכּן ‘אין לאבד אף רגע מלעשות כל האפשר להביא את התכנית הזו לידי כישלון’, אפילו יציעו הבריטים שהמדינה המוצעת תשתרע על־פני כל שטחה של הארץ ‘המובטחת לאבות²¹⁵’.

לא החלוקה בלבד נדחתה כאן מפני העיקרון של שלימות שבקדושה, אלא גם חילוניות השלטון. האקס־טריטוריאליות של העם היהודי לא נתפסה כאנומאליה, כל עוד היא מתקיימת ברצון אלוהים. היהדות מתגלמת בתורה וזו מהותה. מדינת־יהודים שאינו נוהגת לפי דין תורה אינה אפוא מדינה יהודית, אלא מדינה ציונית שתושביה יהודים.

יהדותו של ברייער לא נזקקה אפוא למדינה. נוח היה לו בשלטון זר, מנדטורי, בתנאי שיתיר ליהודים להתיישב בארץ־ישראל ולקיים את מצוות דתם. הוא סירב לראות בעלייה בסיס לחיים פוליטיים חדשים של יהודים בארץ־ישראל. אולם ברייער לא היה תלמיד־חכם חרדי בלבד, אלא גם משכיל יהודי־גרמני ליבראלי בעל השקפות חרדיות, שהיה להוגה־הדיעות החשוב של האורתודוקסיה הלא־ציונית במאה העשרים, אף כי מחנה זה ברובו לא הכיר את השקפותיו ולא ירד לסוף דעתו.

בעיית קיומה של היהדות העסיקה את ברייער מנעוריו, למן היום שהחל מתמודד עם השקפת אביו־זקֵנו המפורסם. ברייער הבחין בין לאומיות יחסית, שלפיה קיום הלאום ושמירתו אינם מוחלטים, אלא תפקידם לשרת אידיאלים שאותם אי־אפשר לממש בלעדיהם, לבין לאומיות מוחלטת, הרואה בקיום הלאום מטרה עליונה שאין למעלה ממנה. כל ימיו התמודד עם הציונות, גילה יחס של הערכה לאמצעי הגשמתה – עלייה והתיישבות – אף לא הסתיר את רגשי קנאתו ביכולתה לגייס המוני יהודים ולארגנם. שלא כרבים ממנהיגי ‘האגודה’, לא גינה את הציונות על שהיא מטעימה את הכרתה באופיו הלאומי של עם ישראל, כדרך שהיה נוהג סבו. הוא לא ראה ביהודים ציבור דתי בלבד, בעל תעודה אלוהית, אלא אומה. אולם זו, סבר, נבדלת משאר האומות בכך שלא היא עיצבה את חוקיה אלא היא עצמה עוצבה על־ידי חוקים אלה, שאין לשנותם. הציונות כולה – לרבות היסודות הדתיים בתוכה – מסכנת את הרציפות היהודית בכך שהיא מבקשת להפוך את לשון־הקודש לשפה לאומית ואת ארץ־הקודש למולדת לאומית. הציונות לא די שמנתקת עצמה מן הדת אלא משמשת דרך ישרה אל ההתבוללות, אמצעי להתבולל אל תוך תרבות חילונית. לאומיות יהודית מודרנית, שלפיה העם היהודי הוא אומה ככל האומות, מסכנת את הקיום היהודי הרצוף, אף־על־פי שיש הנוהגים לעטוף לאומיות זו בעטיפה דתית או פולקלוריסטית, מעין־דתית.

גדול היה כוחו של ברייער בביקורת מיכולתו להציע בשלב זה של התפתחות רעיונותיו דרך משלו. כנגד הסכנה הטמונה בהיווצרות מדינה ככל המדינות הוא הציע מדינה שתורת ישראל תשלוט בה. לדבריו היתה זו גישה ‘משיחית’, גישה מנוגדת למשיחיותה החילונית כביכול של הציונות. אפשר שמשום כך דיבר על מדינה של תורה ולא של הלכה, שמא יטענו נגדו שההלכה היא אנטי־מדינית ואינה יכולה לבקש מדינה. מכל מקום, דומה שברייער ביקש מוצא מן המועקה הרגשית והאינטלקטואלית אל עבר מיסטיפיקאציה של הפוליטיקה. אולם הוא לא הסביר כיצד ניתן לקיים מדינה של תורה, ואף לא התווה דרכים לכינונה בדרך פולטית־ריאלית, כאשר החופשים הם כוח עיקרי בעם היהודי וביישוב.

ב. הצגת האחדות ההיסטורית של לאומיות ודתיות    🔗

שאלת־החלוקה צפה ועלתה כעניין חדש, המחייב בירור מעמיק, על שולחנם של הרבנים רק בסמוך לפרסומו הרשמי של הדין־וחשבון של הוועדה המלכותית. הללו המתינו לפרטים ולידיעות מאושרות ולא הזדרזו לחוות דיעה ולהוציא פסק־הלכה. תגובתם של שומרי־המצוות באה אפוא בתחילתו של הפולמוס מצד לומדי התורה, וגם הרבנים המעטים שחיוו דיעה בשלב זה עשו כן בדרך־כלל כאנשי־ציבור וכעסקנים פוליטיים ולא כחכמי־דת.

שלמה זלמן שרגאי ניסה לעורר את הרושם בימיו הראשונים של הפולמוס כי הציונות הדתית כולה גיבשה עמדה אחידה, שוללת. בבטאון ‘הפועל המזרחי’, ‘נתיבה’, שבו שימש עורך, והיה זה הבטאון היחיד של הציונות הדתית באותם חודשים עד יציאתו־לאור של ‘הצופה’ באוגוסט, נאמר כי ‘המזרחי’ ו’הפועל המזרחי' כאחד משמיעים בקול גדול את שאגת האומה כולה נגד ‘גוזלי ארצם’.²¹⁶ העיתון, שעסקני־מפלגה ולא רבנים ישבו במערכתו, קבע בוודאות כי –

– מבחינה דתית טהורה אין כל מקום לשתי דעות. כל ויתור מדעת מהווה חילול במזיד בקדושת הארץ ובברית בין הבתרים הנאדרה שנכרתה בין אדון העולמים לבין אברהם אבינו, לאמור: לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצריים עד הנהר הגדול נהר פרת.

לשון־מינוחים דתית ננקטה כאן, רוויה להט־אמונה ומשובצת פסוקי־תורה. אף־על־פי־כן ביטויה אמיתי היה מה שניתן לכנות ‘דתיות רחבה’ ולא הוראת־הלכה. למעשה, לא העבר הרחוק של ימי אבות־האומה הוא בלבד שהשפיע, אלא גם קריעת עבר־הירדן בתחילת שנות העשרים, ועתה שומה עליה לכפר על ‘חטאה’. אתגר דומה הציב לפני הציונות הדתית מנחם אוסישקין. בפתיחת הדיון בקונגרס הציוני הזכיר כי ‘המזרחי’ טעה בראשית דרכו, ב־1903, כאשר נתן ידו להרצל בפרשת אוגאנדה. ב־1937 נדרשת מפלגה זו להילחם בתוקף נגד המזימה לפגוע בציונות.²¹⁷

מגמה זו של שימוש בלשון דתית, כמעט מקראית, לעניינים פוליטיים, באה לידי ביטוי גם בדבריו של העיתונאי אלתר שחראי (1937–1874), לוחם ותיק לאיחוד הדתיים כולם בתוך המחנה הציוני. במאמר ששלח לבטאון ועד הרבנים בניו־יורק קבע שחראי כי אמנם היהודים ‘מורגלים’ בקיפוחם ובקיצוץ זכויותיהם, אולם זאת הפעם לא ייכנעו. קשריהם הנפשיים אל ארצם כה הדוקים, שאין הם יכולים לוותר עליה. כל זמן שהיהודים תובעים את הארץ לגבולותיה ההיסטוריים והתנ"כיים, צודקים הם בעיני עצמם וגם גויים יכולים להבינם. ואולם מיום בו יסכימו, ולוּ גם מתוך כפייה, לחלוקת־הארץ לאזורים ולקנטונים' יחדלו להיות צודקים בעיני עצמם, ולאחרים תהיה הרשות לומר להם –’לסטים אתם!'²¹⁸ גם כאן היתה נקודת־המוצא השקפה דתית ולא עמדה הלכתית. שחראי לא הבחין בין גבולות ההבטחה לשבטים וגבולות בית שני. כמו כן נמנע במתכוון להבחין בין ציונים וחרדים לא־ציונים. כל מבוקשו היה שתקום נגד החלוקה חזית כלל־יהודית שתכלול את כל שומרי־המצוות בתוך הציונות ומחוצה לה.²¹⁹

ערבוב־תחומים זה שבין השקפה פוליטית לתפיסה דתית עולה בבירור מגילוי־הדעת שפרסמו, ביוני 1937, כמה עסקנים מן ‘המזרחי’, ‘ברית הציונים הכלליים’ וברית הצה"ר, ובו התנוססו גם חתימותיהם של כמה רבנים חשובים (ראה עמ' 91). החותמים הכריזו ‘בכל תוקף’ על זכותה ‘הנצחית, המלאה והשלמה של האומה על מולדתה בגבולותיה ההיסטוריים’. הם הביעו הנגדות מפורשת לכל ‘ניסיון של הסכמה לחלוקת הארץ או להצעות אחרות הפוגעות בזכותנו זאת’. אף־על־פי שרבים מן החותמים על גילוי־הדעת היו שומרי־מצוות, אין לראות בו פסק־הלכה. למעשה, היה זה נסיון להסביר את עמדתם הייחודי של שומרי־מצוות, תוך כדי מציאת לשון־משותפת בינם לבין שאר גורמים בציונות.

ביטויים אלה היו בבחינת פתיחה לדברים שהשמיע הרב מאיר ברלין (1949–1880), ממייסדי ‘המזרחי’, באוזני צירי הקונגרס הציוני. רב וגדול בתורה, בן למשפחת רבנים מהוללה ועם זאת מנהיג של מפלגה פוליטית, ניסה הרב ברלין להסביר את השקפות־היסוד של הציונות הדתית ואת נימוקיה נגד החלוקה. הציונות, לדעתו, אינו חוויה של ארבעים שנה אלא ביטוי של שאיפות העם היהודי במשך היסטוריה בת אלפי שנים. היא לא באה לספק צרכים מסוימים, רוחניים או חומריים. לדעת ‘המזרחי’ גם אילו חיו היהודים בתנאים כלכליים ומדיניים מזהירים, אילו היו חייהם הרוחניים בשדה הדת, הלשון, התרבות, האמנות והמדע עומדים על רמה גבוהה ביותר – גם אז לא היה ההכרח לבנות את הארץ פחות אף ‘בקוצו של יוד’. בשביל הציונות הדתית ‘בניין ארץ ישראל אינו תשובה על צרות רוחניות או חומריות, אלא צורך פנימי של הנפש היהודית’.

– הציונות אינה בעינינו תשובה ליהודים רעבים בלבד, וכן איננו תובעים את זכותנו מטעם יושר מוּסרי. העולם ההווה איננו נוהג על־פי עיקר זה. יסודה של הציונות הוא כי ארץ־ישראל היא שלנו ולא של הערבים.²²⁰

לפנינו תשובה דתית, לא הלכתית, למשבר הגדול שפקד את העם היהודי בתקופת השכלה והאמאנסיפאציה, ואשר הוליד את הציונות החילונית כתשובה לצרת־היהודים ה’פיסית', לרדיפות ולמצוקה, אך גם לצרת־היהדות הרוחנית, למשבר הניכור וההתבוללות. הליקוי שנוצר ביחסים שבין העם ותנועתו הלאומית, מצד אחד, לבין תורתו הקדושה, מצד שני, ליקוי זה יבוא על תיקונו על־ידי יצירת קשר חדש בין השניים לשלישי: הארץ השלימה, שאליה שב העם ובה ישוב לאמונתו. זה היה נסיון להעמיד, מטעמים דתיים־לאומיים, את ארץ־ישראל ההיסטורית במרכז התחייה היהודית, שכן ארץ־האבות המתחדשת היא שתבטיח את רציפות כל הדורות. זכותו של עם ישראל על ארצו השלימה אינה מיוסדת על הצורך לפתור בעיה קיומית, כשם שהציונות הדתית אינה תלויה במצבו של העם היהודי. זכותו מקורה בהבטחת אלוהים לאבות וביעודי הנביאים. אל ארץ זו, השלימה, התפללו יהודים בכל הדורות, אליה שאפו כל הימים. כל חלקיה קדושים, ולא ניתן להפרידם זה מזה.

שרגאי היטיב להסביר את נקודת־המוצא של הציונות הדתית כשציין כי ‘חרדה תתקפנו בשעה שאנו נאלצים לדבר קונגרס ציוני נגד מדינת יהודים’. אמת, שום דבר לא יחליש את אמונתו בגאולה, אבל יודע הוא יפה כי יש כוחות העלולים לבלום את התהליך:

– כשם שאנו, היהודים נשארנו תמיד נאמנים לארץ־ישראל, כן גם הארץ שמרה לנו אמונים. הארץ לא נתנה פרייה לשום אומה מהאומות הרבות, אשר במשך מאות השנים ניסו להשתלט עליה. וכשם שבמשפט שלמה הוכרה האֵם האמיתית כשהוצא הצו ‘גזורו’, כן גם עתה – כשארצנו־אמנו עומדת להיגזר לגזרים – עלינו להראות שאנו ילדיה האמיתיים.²²¹

ביתר חריפות בוטאו הדברים על־ידי העיתונאי ישראל חבס, יריבו של השמאל הציוני שנדמה לו תומך כולו בחלוקה. חבס התרעם על משה סמילנסקי שנספח כביכול לשמאל וטען כי ‘נפל דבר בישראל’. לדעת חבס, סמילנסקי הרגיש כי התיבה ‘חלוקה’ בדבר שאין בו כדי חלוקה מרגיז ומקניט את הנוגעים בדבר, שכּן הכל מבינים את הצדק שבפסק התלמוד, ש’בחצר שאין בו כדי חלוקה, אין בו דין חלוקה'. לפיכך אין סמילנסקי נוקט לשון ‘חלוקה’ אלא משתמש בשם הסתמי ‘דבר’. אולם בעל־המאמר שכח שגם המושג ‘דבר’ צריך שיהיה שלם ולא מקוטע ומרוסק, ועל הדין ‘על־פי שני עדים יקום דבר’ פוסק התלמוד ‘דבר ולא חצי דבר’, כי לחצי דבר אין קיום והמשך, לא כל שכן שאין שום ערך לחלק קטן ונפרד, הקרוע מדבר גדול ושלם היא ארץ־הקודש ותקוות ישראל לגאולה שלימה.

כל זה היה בבחינת הקדמה לתיאור לא שלם ולא מדויק של הציונות החדשה. חבס קבע כי שלוש דרכים עיקריות לגאולה. הדרך הראשונה והאידיאלית ביותר היא הנקראת בשפת המסורת ‘זכו אחישנה’, ו’אתא עם ענני שמיא', שתבוא על־ידי נסים גלויים, כשעם ישראל יעמוד בנסיונו הסופי ויגיע לפסגת תפקידו הרוחני בעולם. הדרך השנייה של הגאולה ידועה בשם ‘לא זכו בעתה’ או ‘קץ הימין’, שזמנה קבוע וידוע לקורא הדורות מראש בלבדו. ‘בתחילת מאה זו’, ‘כשהריפורמה הדתית וההתבוללות הרימו ראש במערב אירופה’, ו’צרות הגלות הכבידו אוכפן במזרח אירופה', הגיעה השעה להתחלת הדרך השלישית של ההכנות לגאולה, הדרך של חיבת־ציון המעשית, שנוצרה, לדעת חבס, ‘בתחילתה ובעיקרה’ על־ידי גדולי תורה ואנשי אמונה, ‘ולאט לאט כבשה לבבות רבים מכל חוגי העם, חרדים וחופשים, מתוך אלה שהניצוץ הקדוש, ירושת הדורות של הגעגועים לציון, לא כבה אצלם לגמרי’. תנועה זו לגאולה גדלה והלכה ‘מפני שהתאימה לרוח התקופה והדור’. ‘הניצוץ הקדוש’ של חיבת־ציון התרחב לציונות נוסח הרצל ‘ולעינינו עשתה נפלאות להחייאת התקוה לגאולה שלימה על־ידי ההשגחה העליונה בדרכי הטבע, חיזקה המוני אובדים ונידחים ממולות הטמיעה וההתבוללות’. ודווקא התקווה לגאולה ‘על פי הטבע’ חיזקה אצל רבים את האמונה ‘ברוחניות בכלל, ובתורת ישראל בפרט’. הישג זה מבקשים המחייבים לבטל על־ידי שיטתו של ד"ר וייצמן ש–

– אחז דווקא בדרך הגאולה הרוחנית של ‘קץ הימין’ כאילו קצרה ידו חס־וחלילה של היוצר לסדר את גאולת עולמו על־פי דרכים המתאימים למצב המוסרי של הדור השואף לגאולה ומוכן למסור את נפשו עליה.²²²

עמדה זו שכינינו אותה בשם ‘דתיוּת רחבה’, זו שביקשה להציג את האחדות ההיסטורית של לאומיות ודתיות, לא נבעה מבירור הלכתי דווקא, חוזר ונשנה בה מוטיב הגאולה ולצדה הערכה בדבר מקומה המרכזי כביכול של היהדות הדתית בהתעוררות הציונית. השקפה זו לא היתה מיוסדת על ידיעה מספיקה של העובדות, וגם ניכּרות בה הערכה לא נכונה של הכרונולוגיה ואי־הבנת הבעייתיות של המפגש בין תנועת חיבת־ציון והרצל.

אמת, לא תמיד ניתן להבחין בין גישה דתית רחבה ועמדה הלכתית, ואף־על־פי־כן נודעת להבחנה זו חשיבות רבה בהבנת הרגשות שפיעמו בלב המתפלמסים שומרי־המצוות והרעיונות שניסרו בראשם.

ג. הבירור ההלכתי    🔗

נסיון ראשון בלתי־מקובל ובלתי־שלם ללכת בדרך של פסק נעשה על־ידי רבניה הראשיים של תל־אביב. במברק ששלחו לקונגרס כתבו הרבנים בן־ציון חי עוזיאל (1954–1880) ומשה אביגדור עמיאל (1945–1882) כי ‘ברכת השם עליכם ותצליחו לביטול החלוקה ולחיזוק קדושינו בארץ, ואין ציונות בלי ציון ואלוקיה. הסכמת ויתור מצדנו אסורה בתכלית’. הרבנים לא הביאו סימוכים להשקפתם ולא נתנו דעתם לשאלה מי מצירי הקונגרס יושפע מדבריהם. גם רבה הראשי של ארץ־ישראל, הרב יצחק אייזיק הרצוג (1959–1888), הבריק לוועידת ‘המזרחי’, שהתכנסה ערב הקונגרס בציריך לשם קביעת עמדת המפלגה: ‘ונזכה לראות במהרה בשכלול בנין ביתנו הלאומי בשטח הגבולות הקבועים בתוה"ק לפי ה’ ביד משה'. לא היתה זו קביעה חד־משמעית אלא הבעת משאלה. הרב הראשי נמנע מלקיים בירור הלכתי, ולא ציין אם החלוקה מותרת או אסורה לפי הדין. הרב נמנע מלשלוח מברק דומה לקונגרס. דברי־הברכה שלו לכינוס הציוני היו פושרים למדי, אולי משום שהוועד הלאומי התנגד בתוקף לנסיונה של הרבנות לקבוע הלכות פוליטיות. יתירה מזו, עמדה שוללת לא עלתה בקנה־אחד עם השקפתם של ראשי המוסד המייצג של האוטונומיה היישובית.²²³ אולם בעצם הימים ההם, ומתוך כוונה ברורה להשפיע על הציבוריות הציונית והיהודית, החליטו כמה רבנים לפרסם את דעתם בדרך מסורתית. ספרות השאלות והתשובות העניפה התעשרה בנושא חדש.

לא היה ספק בלבו של הרב עמיאל, מן המבססים העיקריים של השקפות הציונות הדתית, שמפרש נכון הוא של כוונותיהם של בעלי־ההלכה בכל הדורות. אכן, תמיד ארבה הסכנה שמא הבריטים יבואו לידי מסקנה ‘שאי־אפשר להם להוציא את המנדאט מן הכוח אל הפועל’, אבל לא עלה על הדעת כי –

– ידברו דברים בלתי־כנים בעצם הטענה שלנו, שהרי יאמרו להד"ם על עצם הנימוקים שגרמו להמנדאט הזה. חשבנו שאין אדם מעז פניו לפני בעל חובו, והם הראו שכן מעז ומעז.²²⁴

הרב עמיאל יצא בתוקף נגד מחייבים שטענו כי המדינה תתפשט ב’אחרית הימים'. זוהי אמונה בעתיד לבוא, אולם אמונת ישראל קשורה גם בהווה, בקדושה שכבר קיימת ולא רק בזו שתתקיים. הוא הזכיר כי יש המביאים ראָיה מימי בית ראשון ובית שני, ‘שגם אז התחלנו בקטנות, כבשנו מקודם חלקים של הארץ ורק בהמשך הוגדל שטחנו’. אבל אין הנדון דומה לראָיה: ‘אף פעם לא מצאנו בתולדותינו אודות ויתור מצדנו על איזה חלק שהוא מן הארץ. להיפך, גם בזמנים הקשים ביותר לא חדלנו מהכריז, כי לנו כל הארץ’. לא רק קניין ממון יש ליהודים בארצם, אלא גם קדושת הגוף יש לה בשבילנו'. בכל הקניינים החומריים אפשר לעשות מקח וממכר, ואפילו קרקע אפשר להעביר מרשות לרשות על־ידי כסף, שטר וחזקה,

– אבל הקדושה אינה ניתנן למקח וממכר ולכן אומרת ההלכה: ‘אין קניין לנכרי בארץ־ישראל להפקיעה מידי קדושתה’ וכל ההלכות הללו אינן ‘הלכא למשיחא’, אלא הלכות למעשה בכל דור ודור.

כשם שאי־אפשר לוותר על חלק מן התורה, שכּן על כגון זה נאמר ‘יהרג ובל יעבור’, כך אי־אפשר לוותר על חלקי הארץ, שקדושתה תופסת מקום חשוב בתורת ישראל. כל ויתור על חלק מארץ־ישראל כמוהו ככפירה בקדושת הארץ. כפירה כזו עלולה להיות חילול־השם הגדול ביותר בכל הדורות. זאת ועוד: שום חלוקה לא תתואר בלי חוזים הדדיים בין שתי המדינות, שכל אחת מוותרת לשכנתה לצמיתוּת על השטח שנפל בחלקה. אולם יהודים שהוזהרו על ‘מִדבר שקר תרחק’ לא יוכלו לחתום על מסמך־שקר כזה: ‘כצד ייתכן לחתום על ויתור כזה בשם עם ישראל, בעת שבאותו יום עצמו עוד אומרים מיליוני יהודים ואף־על־פי שיתמהמה… אחכה לו בכל יום שיבוא’. אמונה זו פירושה אחד הוא:

– היא מטילה עלינו חובה להשתמש בכל הזדמנות שתבוא לרשת מחדש את הארץ. האמנם נוכל לחתום חוזה, שאנו מוותרים על איזה חלק שהוא מארץ ישראל ומסכימים שהיא תהיה ארץ ישמעאל, בשעה שגם כיום זהו נגד האמת ונגד ההלכה, שלפיה ‘אין קנין לנכרי בארץ־ישראל’.

יש עניין לעמוד על תלותו של הרב עמיאל בעמדתו של הרמב"ן, שחלק על הרמב"ם על שום שנמנע לכלול את מצוות כיבוש הארץ בין מצוות ‘עשה’. השקפתו של הרמב"ן היתה בעצם יסוד אידיאולוגי למאקסימאליזם אקטיביסטי מצד שומרי־מצוות, אולם גם סיכום ההלכה על־ידי הרמב"ם שימש את השולל. כך, למשל, תכנית־החלוקה מחייבת ויתור על שטחים, שכבר נרכשו בדמים תרתי משמע בחבלי ארץ המוצעים לערבים. על ויתור כזה חל האיסור של מכירת קרקע לנוכרים בארץ־ישראל, כפי שנמסר בהלכות עכו"ם, פרק י, הלכה ג, ב’היד החזקה'. זאת ועוד: תכניתה של הוועדה המלכותית אוסרת על היהודים לרכוש קרקעות בחבלים המוצעים לעקבים. איסור כזה מונע את קיום מצוות יישוב ארץ־ישראל, ‘וירשת אותה וישבת בה (דברים יב), שנאמרה על כל שעל בארץ־ישראל’.

חז"ל אמרו שמשה רבינו לא זכה להיקבר בארץ־ישראל מפני ש’לא הודה' בה, כשהציגוהו בנות כהן מדין לאביהן כ’איש מצרי' והוא שתק ולא מיחה. ומה יאמרו על דור שהתכחש לחלק 'היותר גדול של הארץ? לפי ההלכה, רק בית־כנסת כפרי מותר למכור, אבל לא בית־כנסת של כרך. מפני־מה? מפני שהראשון שייך רק לתושבי־המקום, ואם הכל מסכימים רשאים למוכרו; לא כן השני, שהוא קניין הציבור כולו וקניין כל הדורות. ולפיכך אפילו כל בני־ישראל בדור מסוים יבקשו למוכרו, אין מכירתו תופסת. וארץ־ישראל שהיא בוודאי ‘קניין ציבורי וקניין דור־דורות של ישראל’ אין תוקף למכירתה או לוויתור עליה. זכות התביעה על ארץ־ישראל אינה נובעת רק מן הקדושה, אלא גם מנצחיות ההבטחה של ארץ זו לבניהם של האבות.

הרב עמיאל דיבר אל שומעיו בשני קולות: בקולו של מורה־הלכה ובקולו של ציוני מאקסימאליסט, ואין זה אותו דבר. הוא הזכיר כי המושג חלוקה עורר בהתחלה מחשבה כאילו מבקשים לפלג את הארץ לשני חלקים, שווים פחות או יותר, אולם ליהודים הציעו ‘מעשר עני’ בלבד.²²⁵ כידוע, מעשר זה ניתן בעין יפה, ומה שמקבל הנצרך שלו הוא והוא בעליו, ואילו היהודים נתבעים לשלם מס שנתי תמידי כדי שיזכרו כי אדוני הארץ הם הערבים, ואילו היהודים – עבדיהם, ומוטלת עליהם חובת התשלום. וכבר צוּין בדברי־הקינה שנאמרו, כזכור, בסמוך לפרסום התכנית בחודש אב: ‘איכה ישבה בדד העיר רבתי עם, היתה למס’. החורבן הגדול החל בתביעת שילומים מן היהודים. יתירה מזו, העיר בה"א הידיעה, ירושלים, גם מס לא יועיל לה. ‘בדד’ תשב, מחוץ למחנה תרבוץ, כביכול מחוץ לארץ־ישראל. ‘ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד’. זוהי, כביכול, מידה כנגד מידה. הערבים התקוממו נגד הבריטים, ירו על חיילים והרגו יהודים, גם סירבו זמן רב לשאת־ולתת עם הוועדה המלכותית, והנה הבריטים מתרפסים לפניהם. לעומת זאת ברכו היהודים על הכל ‘ברוך הטוב והמיטיב’, ועל כל שפיכות־דמים – השיבו בהבלגה. והנה הבריטים מנשלים אותם מזכויותיהם.

הערכה פוליטית זו שנאמרה בלשון דתית ודברי־הביקורת שבה היו בבחינת מעבר מבירור הלכתי אל הערות מדיניות פסקניות. נעשה בהם נסיון להציג את גבורתו של מחנה החרדים לדבר ה' לעומת חולשתו של מחנה החופשים. לדעת הרב, מנהיגי היישוב והציונות נכנעו לבריטניה ולא העזו להתקומם נגדה. הם שרו ‘מה יפית’ לפריצים הבריטים ‘בחנופה שאין כמוה’, צעקו ‘אהבתי את אדוני’ ממש כעבד הנרצע, ולפיכך מנהיגים אלה אינם ראויים לתוארם ולתפקידם. ‘מלחכי פנכא’ הם, יושבים ב’שער המלך' וקרובים לפמליה של מעלה. הם ידעו על הרעה הממשמשת ובאה בטרם ‘נעילה’, בטרם באה ‘הכתיבה והחתימה הרעה’. חטאם נעוץ בחולשת אופיים. הם לא עוררו את העם משנתו. לא לחמו נגד רוע־הגזירה. כך גרמו לבריטים שיקבלו ‘שתיקה כהודעה’. וכך באו לעולם ציונות בלי ציוֹן. ארץ־ישראל בלי ירושלים.

קובלנותו של הרב נבעה אפוא מעמדה פוליטית, שלא היתה מיוסדת על ידיעת הדברים כהווייתם. הרב לא הבחין כי גם בקרב מחנה שלומי אמוני ישראל נשמעים קולות התומכים בחלוקה, וכי הרבנים שליחי ‘המזרחי’ בהנהלת הסוכנות ובוועד הלאומי לא התנגדו לקו שננקט על־ידי חבריהם המחייבים, שליחי המפלגות החילוניות. עמדתו השוללת נבעה לא רק מבירור הלכתי צרוף אלא מתפיסה דתית מקורית ומעניינת. הרב עמיאל סבר מזה שנים רבות כי לא די לו ליהודי במצוות בין אדם לחברו ובין אדם למקום, כפי שלמדו היהודים מאז ומתמיד. קיים גם סוג שלישי נעלה: מצוות היחיד מישראל לעמו, שכבר צוּין, לדעתו, בהשקפתם של חכמים בעניין מצוות יישוב ארץ־ישראל. השקפה דתית זו הניעה אותו להעריך כי כל אחד מישראל חייב לצאת חוצץ נגד הסכנה הצפויה לעם ישראל ולארצו בעטיה של תכנית פוליטית המאיימת לקרוע חלקים מארץ־הקודש ולפגוע בחלומם של כל הדורות.

הרב יעקב משה חרל"פ (1951–1883), מראשי הישיבה המרכזית ‘מרכז הרב’ בירושלים וממעצבי דרכה של הרבנות הראשית, הדגיש בדברי תשובתו כי

– הדבר ברור שאסור לישראל לוותר על חלק מארץ הקודש, שכל ויתור על מה שקדוש בקדושת הארץ, חלק גדול או קטן, הוא בבחינת ‘לא הודה בארצו’, ואין כל הבדל בין לא הודה בכל הארץ, או הודה רק בחלק ממנה… קל וחומר לוויתור על חלק מהארץ, שזהו הרבה יותר מאי־הודאה זוהי כפירה בארץ ובוודאי שהעוון הוא גדול.

כשם שהאומר כל התורה מן השמים חוץ מאות אחת הרי הוא כופר בעיקר, כן האומר כל ארץ־ישראל לישראל חוץ משעל אחד, ‘הרי הוא כנוטל קדושת הארץ ואת נפש ישראל הוא קובע’. ועל כן, אם יצטרכו חלילה ‘לחתום על כתב־חוזה בינלאומי, שמשמעו יהי’ ויתור על איזו שהיא זכות מזכויותינו על הארץ, נוח יותר להחותמים לקצץ את בהונות ידיהם ולא יקצצו בנטיעות'. הרב לא חלק על טענתם של מחייבים רבים כי מדינה עשויה להקל על מצוקת הגולה, אולם אין להציל ‘איזה נפשות מישראל מכובד לחצם בגלות בזה שיאחזו בחלק שיקראו לו מדינת יהודים. אין בזה משום היתר לבתר לבתרים לבם ועינם של ישראל’²²⁶ דברים אחרונים אלה היו גם מעין פירוש פומבי וראשון, אמנם חלקח, של משנתו של הגאון אברהם יצחק הכהן קוק (1935–1865), גדול רבני היישוב החדש, רבה הראשי הראשון של ארץ־ישראל בתקופת המנדט. משנתו של הרב, שבשנת 1937 טרם נודעה בציבור או כונסה בספרים, היתה אחד הנסיונות להתמודד עם בעיית הקיום הלאומי והרוחני של היהדות בעת החדשה. השקפתו של הרב קוק היתה מבוססת על סירוב לראות ניגוד בין קודש לחול ועל נסיון להכיר בחול כיסוד הכרחי לקדושה. כנגד מה שהתפרש על־ידי חרדים רבים כמרידת הציונות החילונית נגד היהדות, ביקש הרב קוק לבצר מה שאפשר לכנותו בשם ביטוח מדיני של משיחיות יהודית. בעיקרו של דבר רצה לומר, וכך פירשו תלמידיו ורעיו שחרל"פ היה הראשון שבהם, כי יש להרחיב את מושג קדושתה של ארץ־ישראל ואת משמעות הפנייה לעם ישראל כאל ‘גוי קדוש’. הקדושה נתפרשה לא רק כנוגעת בתחום הדתי הצרוף, אלא גם כחלק מן ההוויה של החיים. כל מה שעושה יהודי למען עמו ותחייתו בארצו יש לו טעם של קדושה.

לא ברור אם כל הרבנים הציונים בני־דורו היו בשלים לאמץ את מלוא השקפתו על הציונות כראשית הגאולה גם כעמדה פוליטת אקטואלית, אולם אין ספק שהם ראו בשלימות הארץ עיקרון הלכתי ופוליטי שלמענו ביקשו להיאבק בכל מאודם. הם שפכו קיתונות של לעג על מי שחלקו על זכותם של רבנים לחוות דיעה בנושאים פוליטיים. הרב ברוך מרקוס (1961–1870), רבה של חיפה, קבע כי על הפרק עומדים עניינים יסודיים ‘החודרים לפני ולפנים בענייני קיום התורה והדת והם היתדות שכל גופי התורה תלויים בהם’. עתידה המדיני של ארץ־ישראל אינו עניין מדיני כל־עיקר אלא שאלה הלכתית מפורשת, ומכל מקום זו שאלה מדינית והלכתית כאחד.²²⁷ גם הרב יוסף צבי הלוי (1960–1874), מרבניה של תל־אביב כלל דברים דומים בתשובתו, ואף חזר, כהרב מרקוס, על כמה רעיונות שהשמיע הרב עמיאל.²²⁸ רש"י הטעים מדוע נפתחה התורה בפרשת בראשית, שאם יאמרו אומות־העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארץ ‘ז’ אומות, הרי תשובתם מזומנה עמם: הארץ כולה מסורה להקב"ה והוא נתנה לאשר ישר בעיניו. קדושת הארץ היא כקדושתה לעולם, ומיום שנכרתה ברית בין הבתרים שייכת ארץ־ישראל לישראל ‘אפילו בשעה שהעמים יושבים בה ומושלים עליה… אינה שלהם’.

היתה זו הבעת מחאה, מנקודת־מבט רבנית, נגד מחייבים שטענו שלמעשה אין הציונים מוותרים, שכּן מה שמוצע לערבים ממילא אינו ברשותם של היהודים וגם לא יהיה בידם. משום כך הזהיר הרב הלוי שכל ‘הסכמה וחוזה’ על חלק מהארץ הקדושה גוזלים את כל עם ישראל ועוברים על לאו מפורש מן התורה, ‘לא תְחָנֵּם’ (דברים ז ב), שלפיו אין להתיר לנוכרים לחנות, במשמעות של השתקעות בארץ־ישראל, בגבולותיה הרחבים שנקבעו בפרשת ‘אלה מסעי’ (במדבר לד).

רבה השני של חיפה, הרב יהושע קניאל (1970–1896), טען בתשובתו כי לשום יהודי אין סמכות לוותר על זכותו של עם ישראל על ארצו. גם נציגים של האומה כולה, אם ייבחרו על־ידי כל היהודים כולם, בכל מקומות־מושבם, אינם רשאים להפקיע מן הדורות שעברו, ובוודאי מן הדורות שיבואו, את זכותם על ארץ־ישראל, שנמסרה להם על־ידי בורא־עולם.²²⁹ והרי ידוע שההסתדרות הציונית אינה מייצגת את יהודי העולם כולו, וגם בתוכה ניטש פולמוס קשה.

במקרים רבים היו אלה אנשי־ציבור שדרבנו את הרבנים לצאת למערכה. בשלהי 1937 החל ישראל חבס מטיף לכינוס אסיפת־רבנים שתפסוק את דינה של החלוקה לשלילה. הוא נסתייע על־ידי הרב מרקוס ועל־ידי הגאון הירושלמי שלמה יוסף זוין (1978–1896), שהצטרף למערכת ‘היסוד’.²³⁰ אולם הרבנות הראשית ניצבה מנגד לאחר שקיבלה כזכור את השקפתו של הוועד הלאומי לבל תנקוט עמדה לכאן או לכאן. הצלחה דומה היתה גם לדניאל סירקיס (1965–1882), יושב ראש ועד הקהילה בתל־אביב, מפעילי האגף הימני ב’מזרחי', אשר כבר בעבר השמיע קולו נגד רעיו־החלוקה וגם יזם, ביחד עם פרץ ברנשטיין, את גילוי־הדעת הנזכר, עליו חתמו רבנים ואנשי־ציבור. רבנים אחדים כיוונו לדעתו בדברי תשובתם לשאלותיו הנוקבות: ‘אם רשאי וזכאי עם ישראל לוותר על איזה חלק מן הארץ שהנחיל ה’ לעמנו, ואם יש היתר לנציגי אומתנו לחתום על חוזה של הסכמה להוציא שטח…?' אולם רק מקצתם המליצו לכנס אסיפת־רבנים או תמכו ברעיון לפרסם גילוי־דעת חדש. רבנים אחדים נמנעו מלהביע עמדה ברורה או גרסו כי השאלה פוליטת ולא הלכתית.²³¹

תשובת הרב עוזיאל לדניאל סירקיס, ובה מסתמנת נסיגה כלשהי מן התגובה הספונטאנית השוללת שבוטאה בקיץ הקודם

אף־על־פי שרבנים אחדים לא הצטרפו אל רוח השלילה הקיצונית, הנה לא חלקו על המגמה העיקרית שהסתמנה בתשובותיהם של הרבנים הציונים: צמצום ביודעים של אופקיה של הבעיה שניצבה לפניהם. כלום לא היה להם לרבנים מופלגים בתורה ומעורים בדיעה עם הבריות מה לומר בשאלת־השאלות: איזו דמות תהיה למדינת־היהודים? והרי אין זו דרכם של רבנים להעמיד פרשנותם על צד אחד של שאלה שהובאה לפניהם, ולהתעלם מנושאים רבים, כגון סדרי חוק ומשפט, ענייני חינוך ותרבות ויחסי דתיים וחופשים במדינה שתקום. חד־צדדיות זו שנקטו רבנים ציונים רבים, כלום היתה ביטוי לעוצמה רוחנית או לחולשה? ככל הנראה, תחושה חריפה באמת של שעת־חירום היא שגרמה שיעמידו בראש מעייניהם את שאלת־החלוקה ולא את בעיית־המדינה. הכרעה זו היתה ביטוי לכוח ולא לחולשה, עדות ליכות לסלק הצִדה עניינים חשובים וחמורים כדי להתמסר למלחמה נגד ‘חורבן שלישי’. כל דיון ב’הלכות המדינה' היה עלול להתפרש כהסכמה שבשתיקה לכינונה של מדינת־חלוקה. משום כך נקטו גישה בררנית כלשהי אל המקורות, שהרי אפשר למצוא בהם פנים לכאן ולכאן.

עמדתם השלילית של רבנים ציונים רבים נבעה כמובן בראש־וראשונה מבירור הלכתי, אולם השקפתם לא היתה משוחררת לגמרי מתפיסה דתית שאפשר לכנותה משיחית, אשר תתחזק מאוד במסיבות היסטוריות חדשות בקיץ 1967 והלאה.

ד. מדינת־יהודים או מדינה יהודית    🔗

מהות השאלה שהטרידה את הציונות הדתית תובהר לנו יותר אם נתבונן בעמדות אחדות שביטאו מבקריה של השקפת הרבנים השוללים את רעיון־החלוקה.

תגובה ראשונה נגד הנסיון לקבוע עמדה הלכתית באה מצד ציוני שלא היה שומר־מצוות. ציוני זה, ד"ר חיים וייצמן, טען באופן טבעי לזיקה למורשת ישראל. הוא הכריז מעל במת הקונגרס כי יש להבחין בין המציאוּת לבין הייעוד המשיחי שהוא חלק מן ההוויה היהודית ואשר ‘טופח על־ידי המסורת הלאומית ונתקדש על־ידי יסורי־קדושים במשך אלפי שנים. ייעוד זה לא יוכל עם לשכוח מבלי לחדול להיות עם’. וייצמן העיד על עצמו כי אינו מקיים את ‘מנהגי־הדת הרשמיים’, ואף־על־פי־כן יש לו תחושה דתית עמוקה. אין לו ספק כי בבוא העת ארץ־ישראל ‘תהיה שלנו’. לדבריו, כך אמר גם לחברי הוועדה המלכותית: ‘ה’ הבטיח את ארץ־ישראל ליהודים, והבטחה זו היא מִסמכנו החשוב ביותר'.²³²

בהערות אלו על השקפתו ויחסו לדת היה וייצמן אופייני ביותר. דבריו היו דברי־הלל לערכי המסורת ולמעשיה וגאווה בהם, אולם לא היתה בהם נכונות לקבל את המסורת כמחייבת או להציגה כגורם שישפיע על מהלך החיים. כניסת עם ישראל למישור ההיסטורי פירושה לקבל אחריות על עצמו ועל מעשיו. פעולה במישור הפוליטי של ההיסטוריה שונה מכל התעסקות במישור הדתי שמעבר להיסטוריה, ואין לערבבן. תלמידו של אחד־העם, ניסה לתרגם את השקפות מורו הגדול לשפת המציאוּת. דווקא מי שמתרפק כביכול על המסורת, בלי שקיבל על עצמו דין מלכות שמים, מאמין כביכול ביעודי הנביאים יותר מן הרבנים המתנגדים לוויתור על חלקי הארץ מכיוון שחוששים שם שמא החלוקה תתקיים לעד.²³³ יריביהם האחרים של הרבנים השוללים היו סופרים ואנשי־רוח שומרי־מצוות, וגם רבנים אחדים, שהיו שותפים לעמדתם של הראשונים כי ייחודה של היהדות בהלכה. ודווקא משום שביקשו לחיות לאור ההלכה, נרתעו מן השימוש שעשו בה רבנים רבים להשקפות שנדמו כפוליטיות.

ביקורת ראשונה נגד מגמת השלילה המסתמכת על ההלכה כבר נשמעה מפי כמה צירים מקרב ‘הפועל המזרחי’, בעיקר ממוצא גרמני, בעת פגישת חברי־המשלחת של הציונות הדתית לקונגרס, ערב פתיחתו בסוף יולי 1937. אחד ממשתתפי הפגישה, המחנך ד"ר עריך פנחס רוזנבליט (1906־ ), סיכם ביקורת זו במאמר שפורסם כמה חודשים לאחר־מכן. הצעת־החלוקה אינה מערערת את זכותם ההיסטורית של היהודים על ארצם, כשם שהצהרת בלפור לא שימשה לה יסוד. יש להבחין בין היסודות המדיניים שביהדות והיסודות האלוהיים שבה. שאלת־החלוקה היא שאלה פוליטית ולא הלכתית; רבנים רשאים כמובן לחוות דיעה כיהודים וכציונים, אך לא כפוסקים. יתירה מזו, התורה והפוסקים לא עסקו בשאלת־החלוקה ומעולם לא נקבעה הלכה לדורות, במקראות, בפירושים ובדברי־החכמים יש פנים לכאן ולכאן, ותמיד אפשר לסתור דיבור אחד על־ידי מקרא מפורש.²³⁴

ההתקפה העזה נגד נטייתם של רבנים לקבוע הלכות בשאלות פוליטיות יצאה לא מפעילי מפלגה או ציריה לקונגרס אלא מאינטלקטואלים שומרי־מצוות, שהיו משוחררים מן החשש לגרום קרע בים ‘המזרחי’ לבין רבנים אחדים. הסופר שרגא קדרי (1907־ ) אף תבע במכתב לעורך ‘הצופה’ ב־28 באוגוסט כי יעשה תעמולה למען רעיון־החלוקה. הפוסקים והמשיבים צריכים לתת דעתם לשאלה מה יהא דינו של מחייב. כלום יפסקו כי המחייבים הם כופרים חלילה; ואולי שומרי־מצוות שבתוכם יגונו כמי שהוציאו עצמם ממחנה שומרי אמונים.

אלה היו דברים שבאו מנקודת־מבטה של אינטליגנציה דתית שתמכה בחלוקה משיקולים ציוניים, לא־יחודיים לציונות הדתית, ושחסה על כבודם של הרבנים מנסים לקבוע עמדה חד־צדדית. ודאי, הזיקה היהודית לארץ־ישראל והזכות עליה אינן ניתנות לערעור, אולם בדרכי מימושם של רעיונות אלה יש להתחשב במצב המדיני. ויתור פוליטי על ריבונות יהודית בחלקים ידועים של הארץ, לא על הזיקה אליהם והזכות עליהם, אינו נובע משום שאדמתם אינה קדושה אלא משום שהעם היהודי והיישוב זקוקים למדינה, ולוּ גם קטנה. מושגי ההלכה, אם יעשו שימוש בהם להשקפות מדיניות, יפריעו מאוד למדיניות ולקביעתה. סילוף גמור הוא לראות במעשה פוליטי עניין הלכתי.

בחינה מעמיקה של דברים אלה, שהיו מקובלים על כמה אנשי־רוח דתיים, לא תוכל להתעלם מן הקושי שהיה נעוץ בעמדה זו. אפילו התקשו להגדיר בבהירות את הוראות ההלכה בעניין הגבולות, נעלה מכל ספק ששאלת שלימות הארץ תפסה מקום נכבד בתודעת רבנים רבים; הם לא יכלו שלא להגיב.

ראִיית המדינה, לא גבולותיה, כבעיה דתית – זה היה הישגם האינטלקטואלי החשוב של בעלי ההשקפה השנייה. מה בצע אם המדינה אינה יהודית? שאלת־החלוקה היא שאלה מדינית וההכרעה צריכה לבוא מן הצד המדיני. למעשה, אם תקום המדינה לא יהיה זה מכוח התורה, אף כי יהודים שומרי־מצוות תרמו לא מעט לגיבוש כוחו של היישוב ולבניין התשתית הנחוצה למדינה. אין למדינה המוצעת על־ידי הבריטים שום משמעות דתית, אלא אם סבורים שתקומת ישראל היא תנאי כלשהו לקיום ההלכה או לחידושה.

דב נתן ברינקר (1951–1893), מורה ועיתונאי מנוה־יעקב, חלק בעקיפים על נטייתם של הרבנים לצמצם את אופקה של השאלה שהתעוררה לצד החיצוני של חלוקת הארץ. שומה עליהם להתעמק בכל הבעיות הדתיות הקשורות במאורע כביר כזה של ייסוד מדינה ושמירת קיומה: ‘שאלות שנעזבו והוזנחו באלפיים שנות גלותנו והיותנו תלושים ומנותקים מחיי עם ומדינה’. ברינקר מבקש היה שיתכנס חבר רבנים שידון בכל שאלה ושאלה העתידה לעלות על הפרק בסדרי המדינה וכנס זה יכריע ויפסוק הלכה ברורה ומפורשת בכל צד של חיי המדינה, בתהליך־היווסדה ובדרכי־ניהולה.²³⁵

האופן ההססני שבו השיבו הרבנים הציונים על שאלות שעורר המפעל הציוני נתקל בביקורת נמרצת. לא היתה זו יוזמה לחידוש ההלכה, אלא לחידוש פניה. השאיפה למדינה אי־אפשר לה שתתעורר רק בעת שהמציאוּת הפוליטית נעשתה בשלה למִפנה; כדי שיבוא המִפנה בחיי־העם דרושה תביעה לשידוד־מערכות רעיוני ורוחני.

בבהירות מיוחדת ניכּרים הדברים בהשקפתו של הרב ד"ר יצחק אונא (1948–1872), שהוא אופייני למערכת־הדיעות שלה אנו מתכוונים כאן ועם זאת היה בעל ייחוד משלו. רב זה של מנהיים, שעלה זה מקרוב לירושלים, תמה על השוללים הטוענים שההלכה אוסרת לוותר על ארץ־ישראל, כולה או חלקה. ודאי, יהודים אינם יכולים ואינם רשאים לוותר על מה שנקבע בתורה ועל יעודי הנביאים, והרי בעבר לא שלטו בני־ישראל על הארץ כולה, ולימים כבשוה, וכבר ציינו חכמים כי ‘הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל’. ואולם הצעת־החלוקה עניינה בוויתור על המנדט ובייסוד מדינה קטנה, שבה ישלטו היהודים וינהלו מדיניות לפי צורכיהם.²³⁶

אבל רב וחכם, מבאי־כוחו של אותו ציבור ביהדות גרמניה, שנשאר נאמן לשמירת המצוות בלי להסתגר ולהיבדל מן הסביבה, וידע לקלוט מנכסי תרבותה בלי להשתעבד לרוחה, חזקה עליו שיפנה מבטו את צִדה הפנימי של השאלה: האם ניתן לכונן לאומיות על בסיס של ערכים יהודים? מה יהיה המצב הרוחני במדינה שתקום? כיצד לעשות את המדינה לנושאת של עקרונות דתיים? אונא הבין לרוחם של לוחמי שלימות הארץ, אבל חשש שמא ריכוז שימת־הלב בשאלה זו עלול לטשטש שאלות חשובות לא פחות. שאלת־המפתח אינה שיעורה הטריטוריאלי של המדינה שתקום אלא אופיה.

תרומה חשובה תרם אונא במאבקו נגד הנסיון להרחיב את מושג הקדושה מעֵבר למעמד הלכתי. הוא יצק אל מושג השלימות תוכן נוסף. ודאי, שלימות הארץ חשובה ביותר, אולם חשובה גם ‘שלמות התורה’, שהיא ‘נשמת האומה’ – ורוח החיים של ישראל גם בימי הגלות, ולא כל שכן ‘בעת שובו לארצו’.

הנה כי כן, בחינה מחודשת של ההלכה לעת הזאת נחוצה, בלתי־נמנעת וגם עולה בקנה־אחד עם התורה. המדינה המוצעת נמדדת, לדעתו של אונא, בשתי אמות־מידה: מבחינה ציונית – באיזו מידה תקלוט יהודים ותקל על מצוקת הגולה; ומבחינה הלכתית – באיזו מידה תצליח המדינה לשַמש מוקד למאבק על ערכי־היהדות. אפשר שאונא, שבעבר היה קרוב ל’אגודת ישראל', שאל עצמו בצעירותו, כאורתודוקסים רבים אחרים, מהו המחיר שהיהדות כהשקפת־עולם וכאורח־חיים תשלם בשל הופעת הציונות ואיזה נזק ייגרם לה בעטיו של המפעל הציוני המבקש לשנות את מהלך ההיסטוריה של עם ישראל. ב־1937 לא נדרש לשאלה זו, אולם נקודת־המוצא שלו הזכירה אותה בהיפוכה. מאורע חיצוני זה, תכנית־החלוקה שהוצעה על־ידי ממשלת בריטניה, טומן בחובו סיכוי לייהד את הציונות. האחרונה אינה נראית עוד כיורשת של הדת; להיפך, המדינה עשויה לחזק את היהדות.

עיקר השאלה אינו כיצד אלא מה – מה יהיה אופיהּ של המדינה שתקום. ואף־על־פי־כן אין אונא מתחמק מן הבעיה המעשית: איך להבטיח שהמדינה לא תהיה חילונית, כלומר: לא־יהודית. הוא פנה את הרב הראשי הרצוג וביקשו לכנס ‘מיד’ ועדה קטנה של רבנים וחכמים יודעי־דין ובקיאים במדיניות, שיקבעו הלכות־מדינה בנושאים שונים. הכרח שהמדינה תפקח על שמירת שבת ‘בכל חומר הדת’, ששבוע־עבודה יהיה בן חמישה ימים וחצי, כדי להשאיר זמן פנוי לטיולים ולמשחקי־ספורט, ושייתקיים פיקוח על הכשרות במוסדות ציבוריים. אונא ביקש שמערכת יחסי־העבודה בין מעבידים לעובדים תיקבע על־פי ‘יסודי התורה ולא על־פי הוראות המארכסיזם’. הוא קיווה שהמעבידים יהיהו חדורים רוח התורה, רוח הצדק הסוציאלי, והפועלים לא יראו במעסיקים אויבים. המשפט העברי יהיה אבן־יסוד למשפט בכלל, בפרט בענייני אישות וטהרת־המשפחה, אבל גם בענייני ממונות, מסר ופלילים. אם לא יושגו מטרות אלו – אין זו מדינה יהודית, ו’אין לנו התעניינות ששטח קטן של קרקע יהיה בידי ישראל'.

על אף דמיון מסוים בין השקפותיהם של אונא וברייער בענייני דת והליכות־חיים, היה הפער ביניהם גדול. אונא לא ניסה לברוח מן הבעיה שעוררה תכנית־החלוקה ולנקוט את דרך ההתנגדות הקלה, התובעת ‘מדינה של תורה’ בלי להסביר כיצד תקום. כמו רוב השוללים האורתודוקסים מקרב הציונים, לא חזר על טענתם של האדוקים מקרב היישוב הישן כי הציונים עלולים לרדוף את שומרי־הדת. הבעיה שעמדה לנגד עיניהם לא היתה כיצד לספק צרכים דתיים של שומרי־מסורת, ומכל מקום לא זה בלבד, אלא שמליצות מסורתיות ולאומיות לא יכסו את מערומי החילוניות. אולם הרב הרצוג לא נענה לאתגר. הוא השיב אמנם למכתבו של הרב אונא, ואף ביקש תכניות מפורטות, אולם דבר לא נעשה. למעשה, המימסד הרבני הציוני לא הוכשר עדיין להגות במִפנה המתרגש ובא ולהוציא ממנו מסקנות הלכתיות.

בעיקרו של דבר, ביקשו בעלי ההשקפה השנייה לעצב את המדינה שתקום ברוח ההלכה. הם ידעו היטב שהבעיה שהתעוררה אינה שאלה פוליטית של יחסי דת ומדינה אלא גם בעיה דתית ממש. ההלכה כפי שהתפתחה במרוצת־הדורות היתה מבוססת על היעדר עצמאות מדינית, ולמעשה גם על היעדר חובות אזרחיות של אדם מישראל. אף־על־פי־כן היו הללו בטוחים שההלכה יש בכוחה לפתור את הבעיות שיתעוררו במדינה, אם חכמי הלכה ילמדו דינים ויפסקו הוראות. בעלי ההשקפה השלישית ראו בהקמת מדינה מימד דתי, ‘אצבע אלוקים’.

ר' בנימין (1957–1880), יחד מחברי ‘ברית שלום’ לשעבר שקיבל את תכנית־החלוקה בהתלהבות רבה, טען כי מלכות ישראל ממשמשת ובאה. עידן ימות־המשיח מתמשך, לדעתו, מאז 1840, כאשר עלילת־הדם בדמשק חוללה התעוררות לאומית יהודית. ציוני רב־פנים זה, שצִדד ברעיון הדוּ־לאומיות והגדיר עצמו כציוני הרצלאי המבקש לראות מיליוני יהודים בארץ־ישראל, בהסכמה ערבית, ראה ב־1937 בכינון מדינה קטנה מאורע בעל משמעות דתית. מי שאינו מכיר בכך עתיד לשנות דעתו, כאשר תבוא הגאולה השלימה בעקבות מדינת־החלוקה.²³⁷

הרב משה דוד גרוס (1965–1885), בעבר מפעילי ‘המזרחי’ בהונגריה ועסקן ציוני ותיק, הזכיר לקוראיו את השקפתם של חכמים כי ‘בעל הנס אינו מכיר בניסו’, כלומר בני־הדור מתקשים, ואולי אף אינם יכולים, להעריך את מאורעות ימיהם כפי ערכם וחשיבותם לזמנם ולדורות. אין זה אלא נס ש’ממלכה אדירה' מציעה ליהודים מדינה. וכבר מצאנו בדברים המיוחסים להרמב"ן בפירושו לשיר השירים ח כי ב’רשיון מלכי האומות ובעשרתם ילכו לארץ־ישראל', או בדבריו של הרד"ק, בפירושו לתהלים קמו כי ‘לעתיד יסבב גאולת ישראל על־ידי מלכי הגויים’. גם אם אין כאן גאולה, ואפילו לא ‘אתחלתא דגאולה’, הרי ‘איש לא יכחיש כי יש כאן אצבע אלוקים, מעשה נסים ממש’.²³⁸

דברי־ההסתייגות האחרונים אינם יכולים לכסות על ההתלהבות המשיחית, אף שהתלהבות זו צמצמה מאוד את משמעות המשיחיוּת והעמידה אותה על שיבת־ציון ולא על תחיית היהדות או על עבודת ה'. השקפתו של הרמב"ן שלא נדרש לתת תשובות ריאליות, הלכתיות או פוליטיות, שימשה אפוא גרעין או צידוק להשקפות מאקסימאליסטיות או מינימאליסטיות כאחד, שעל אף קיומו של פער גדול ביניהן בשאלת שלימות הארץ וכיבושה היו קרובות זו לזו בתפיסה החווייתית של תיאור מהלך ההיסטוריה. מכל מקום דין שנזכור כי בעלי תחושה משיחית ניצבו בשני מחנות המתפלמסים, והנסיון להבחין בין גישה מיסטית לעמדה ריאלית, דבר שהוא חיוני ובלתי־נמנע, אינו מספיק ומחייב זהירות.

הלל צייטלין (1942–1871), סופר והוגה־דיעות, היה אף הוא מחייב נלהב, אם משום שמיסטיקן היה, או אולי גם משום שנטה בעבר להשקפה הטריטוריאליסטית והכיר בחשיבותו של שלטון יהודי על כברת־ארץ, ואפילו קטנה. מבקש היה לשכנע לא את הציונות הדתית בלבד אלא את כלל מחנה החרדים, שעם פרסום תכנית־החלוקה נפל דבר בישראל. ב’מכתב גלוי אל ראשי האגודה' כתב צייטלין כי מאז שנות השמונים של המאה הי"ט נוהגת ההשגחה ביהודים ‘לאט לאט אבל בפסיעות בטוחות לאותו האור הגדול שלו הנבאו כל נביאינו, קדושינו, מקובלינו וחסידינו’. היסורים הפוקדים את עם ישראל קשים, לדעתו, מן האסונות שהיו מנת־חלקם של היהודים בימי־הביניים, הם חבלי־משיח אמיתיים. סבור היה שהתכנית המוצעת תתקבל ‘בעיני כל אלה שהם באמת מצפים לישועה בדרגה הגדולה של גאולת ישראל’.²³⁹

כך גבר כביכול המיתוס של הגאולה בארץ־הקודש על המיתוס של ארץ־הקודש עצמה. מיעוט השטח המוצע ליהודים נבחן אפוא מזווית־הראִייה של הנצח: ‘בשום אופן אסור לנו להסתלק ממדינה זו מתוך אמונה תמימה שאם נסתלק ממנה עכשיו יביא לנו מישהו במתנה ארץ־ישראל רבתי’.

ה. החרדים בארץ־ישראל – חיוב מתון ושלילה קיצונית    🔗

פנייתו של צייטלין אל ראשי ‘האגודה’ לא היתה מקרית. הוא הכיר יפה את מעמדה האיתן של מועצת גדולי התורה בתוך היהדות החרדית שמחוץ לציונות. מועצה זו אמורה היתה להתכנס בנאריינבאד בשלהי הקיץ, לצד הכנסייה הגדולה של ‘אגודת ישראל’. לקראת כינוסים אלה נעשו פעולות־הכנה מסועפות. במהלכן של ההכנות פרץ פולמוס חריף בקרב מחנה האורתודוקסיה, שרבים מבניו לא יכלו להמתין להחלטתם של עסקני התנועה וגדוליה.

ראשונים להגיב היו החרדים בארץ־ישראל, אולי בהשפעת הפולמוס הקשה שפרץ בקרב הציונים שבשכנותם. שבוע ימים לאחר פרסום הדין־וחשבון הבריטי, הגיב הרב משה בלוי בדברי שלילה־מתונים. הוא הביע נכונות לבחון את האפשרות בדבר הקמתה של חזית משותפת עם חופשים, אם מדינת־היהודים תקבל על עצמה עול תורה. עיון בתנאיו של הרב בלוי מלמד שגישתו היתה מעשית יותר מעקרונית. הוא היה נכון להגדיר ‘מדינה יהודית’ במערכת־מושגים ברורה ולא בדרך ערטילאית, כפי שעשה ד"ר ברייער כמה חודשים קודם־לכן. הרב בלוי תבע כי השבּת תישמר באופן מוחלט במוסדות־הממשלה, ברכבת, בצבא ובמקומות־הבידור. דיני אישות ייקבעו לפי חוקי התורה, וכן תושתת מערכת השיפוט על השולחן ערוך. מנהיג העדה החרדית לא חזר בו מן העמדה שגיבש בתחילת תקופת המנדט, לעת כינון מוסדותיו האוטונומיים של היישוב. לדעתו, החרדים יכירו במדינה שתקום רק אם זכות הבחירה בה תמסר לגברים בלבד.

מנהיגה הפוליטי של העדה החרדית בירושלים צעד אפוא צעד גדול לקראת היישוב החדש. ודאי, הוא לא נעשה לציוני, והאידיאולוגיה הלאומית־היהודית המודרנית תוארה על־ידיו כרעות־רוח וכמסוכנת כאחד, ואף־על־פי־כן הכיר במציאוּת ההיסטורית המשתנה והשלים עמה בדרכו־הוא. הרב סירב לקבל את טענתם של רבים מקרב היישוב הישן כי אין ליצור כל קשר עם הציונים. הוא סבר שההתקוממות הערבית והתכנית הבריטית מחייבות מידה ידועה של שיתוף־פעולה בין בני־עדתו ורוב היהודים בארץ. רק חזית יהודית משותפת תוכל להתמודד עם הבעיות החדשות שהתעוררו, ובכללן הסכנה כי תיאסר כניסת יהודים למקומות הקדושים שיימצאו בטריטוריה שתימסר לידי הערבים.²⁴⁰

מִפנה אידיאי נמרץ מזה שהתרחש במדיניותו של הרב בלוי נמצא בנאומו של דר ברייער בכנסייה הגדולה. ברייער טען לפני נציגי האורתודוקסיה האגודאית כי ארץ־ישראל היא ‘ארץ המציאוּת של התורה ושל עם ישראל’, וכי הצהרת בלפור היתה ראשיתה של אמאנסיפאציה לאומית. כינונה של מדינת־יהודים היא מטרה חיובית ביותר, תנאי להשגת שיווי־זכויות מדיני מלא. משימה זו חשובה ב־1937 יותר מאשר בכל זמן אחר בעבר: ‘דווקא בזמן כזה, כאשר היהודים בכל העולם רבים נבוכים ומבוהלים ואוחזים לבסוף ברעיון הציוני או בהתבוללות מאי־ידיעתם אנה לפנות’.²⁴¹ ואולם האידיאה בדבר ‘מדינה של תורה’ לא היה בה כמדומה כדי להניח דעתו של הוגה הרעיון עצמו, היא היתה משאלה מופשטת, חסרת־תוכן ממשי. בקיץ 1937 דיבר ברייער, מתוך יראת־כבוד, על הצורך להיצמד אל מהלך היסטורי, הקשור לציונות. ברייער נזקק לתקופת־הכשרה בקיץ 1937, לאחר שכבר בעבר הכריע לטובת עלייה לארץ־ישראל והשתקעות בירושלים. הוא לא היה ציוני ולא ביקש להיעשות ציוני, אך שקוד היה יותר מבעבר להוכיח את חשיבותו של בניין הארץ ברוח התורה כמשימה עיקרית של היהדות החרדית. לא הציונות בלבד נתפסה על־ידו כמסוכנת ליהודים, אלא גם ‘אגודת ישראל’ העולמית המזניחה את ארץ־ישראל ומפקירה אותה לציונים. וכך הגיעה שעתו של הנסיון שלא עלה יפה ליצור תנועה מתקדמת בתוך המחנה האגודאי, שתשכיל לכונן חזית דתית מאוחדת עם הציונות הדתית כדי שתוכל להשפיע על מהלך־החיים במדינה שתקום. הרעיון הערטילאי בדבר ‘מדינה של תורה’ פינה את מקומו לתכנית מעשית כביכול, שתבטיח את עליונות משפט התורה ומצוותיה בארץ־ישראל. דובַּר בה על אחריות הרבנות הראשית על החינוך התורני. התורה היא משפטו של עם ישראל, ותוקפה אינו מותנה בהסכמתם של האזרחים ואפשר לכפותה עליהם. ‘חילול שבת בפרהסיא אסור באזהרת עונש’ וכמו כן ‘בתחומי הציבור העברי אסורה באזהרת עונש הפצת נבלה וטריפה על־ידי יהודים לצורכי יהודים’. תכנית זו הובאה לשימת־לבם של רבנים ומנהיגים ציונים כהרב הרצוג וכהרב ברלין, אולם דבר לא יצא ממנה.²⁴²

רק במישור אחד זכתה השקפה זו להצלחה. על סף הכנסייה הגדולה מצאה הקבוצה הקטנה של ‘פועלי אגודת ישראל’ את דבּרה בברייער. בנימין מינץ (1961–1903), מנהיגם של ‘פועלי אגודת ישראל’ בארץ־ישראל, ששהה במאריינבאד ככתב ‘הצופה’ ולא הסתיר את חפצו כי תתרחש התקרבות ל’מזרחי', גרס בעקבותיו של ברייער כי ריבונות יהודית תסייע להרמת קרן ישראל בעמים, תקל על מצוקת הגולה ותסייע לצמיחת חיים יהודיים מקוריים. אמנם מינץ הצטער על ‘קיצוץ השטח’, אולם היה סמוך ובטוח כי ‘חשובה שמירת התורה בארץ־ישראל מאשר הכללת מושבה זו או אחרת’.²⁴³

הרב ד"ר קלמן כהנא (1910־ ) מן הדמויות הבולטות בקרב צעירי ‘האגודה’ בגרמניה שהתקרבו אל ‘פועלי אגודת ישראל’ והכשירו עצמם לעלייה להתיישבות חקלאית נקט עמדת־ביניים. בין זו של ברייער לזו של מינץ. אמנם הוא לא התלהב מרעיון מדינת־היהודים, המתפרש לדעתו כנצחון לציונות המדינית, אולם להערכתו, יש להשלים עם מציאוּת החיים ולקבוע מחדש את דרכה של ‘האגודה’ נוכח התמורות הפוליטיות. גם כהנא טען כי יש לחתור לקראת איחוד הציונות הדתית ומחנה ‘האגודה’, כדי להבטיח את ‘נצחון התורה’ במדינה שתקום.²⁴⁴

ברייער, מינץ וכהנא, שלושתם כאחד באו אפוא לכלל דיעה כי הפילוג הפוליטי והאידיאי בקרב שומרי־המצוות מזיק בשעה שבאה לעולם תכנית־החלוקה. נכונותם ליצור קשר עם הציונות הדתית היתה צעד מרחיק־לכת מבחינה מחשבתית, אף כי לא נתלוותה לו נכונות כלשהי לפעולה אופראטיבית שאינה מוסכמת על גדולי התורה. דין הוא שניווכח כי לא הבחינו בעובדה שבקרב הציונות הדתית הסתמן רוב גדול לשוללי החלוקה, וכי רבנים ציונים רבים מיקדו כל מרצם במאבק נגד התכנית הבריטית ולא שעו להצעות שבאו ממקורות של שומרי־מצוות כי יש לגבש דרכים נוכח השעה הגדולה.

המִפנה שהסתמן בעמדתם של כמה מנהיגים אגודאיים כלפי המפעל הציוני עורר דאגה עמוקה ברחבי התנועה שמא תאבד ‘האגודה’ את צביונה המיוחד ותיגרר אחר הציונים ודרכם הפסולה. את ההסתערות העזה ביותר נגד המגמות הפשרניות ערך קומץ תלמידי־ישיבה קנאים מירושלים, שהתארגנו ב’חברת חיים'. לפתע־פתאום נדמתה להם מפלגתם כשלילית לא פחות מן הציונות, המזמינה בחולשתה את נצחונם של הכופרים. אך הסתמן המִפנה בעמדת מנהיג היישוב הישן בירושלים הרב משה בלוי, יצא הרב עמרם בלוי (1974–1900) בדברי־גינוי קשים. מנהיגה של ‘חברת חיים’ לא ניאות להכיר באחיו הבכור כמייצג נאמן של העדה החרדית. חולשתה של ההנהגה שאינה נלחמת בציונות ואפילו נוטה להשתמש במונח ‘מדינה יהודית’, נראה לו בלתי־נסבלת. אין הציונות אלא זיוף איכותו של עם ישראל. יהודי הסבור שמדינה ציונית היא ‘מדינה יהודית’ אינו יודע מה הוא סח, ואפשר שאינו אלא כופר בתורה; קל וחומר המאמין שמדינה כזו היא ‘אתחלתא דגאולה’ או ‘אצבע אלוקים’. לא מדינה יהודית מבקשים הציונים לייסד אלא מדינה צדוקית. תאבים הם לשלטון ולאמצעי־כפייה משום שעז חפצם להעביר יהודים על דתם ועל דעתם. משום כך אינם שועים לאזהרות הגמרא במסכת כתובות קיא, המספרת על השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל לבל יעלו בחומה או ימודו בעמים; כל נסיון לייסד מדינה לפני ביאת המשיח כמוהו כנסיון ליטול את ארץ־ישראל בחוזק־יד, כלומר הפרת שבועה למקום. תלמידי־הישיבה הקנאים לא נטו לקבל את הערכתם של חכמים רבים כי עניין השבועות אינו דבר של הלכה אלא של אגדה, ואכן הרמב"ם לא הביאם ב’משנה תורה'. הם מיאנו להעריך כי אסור לישראל לעלות לשם בניין בית־המקדש אך לא לשם יישוב הארץ, או כי עניין השבועות חל גם על האומות, שלא ישעבדו את ישראל באכזריות, ומכיוון שהללו לא עמדו בדיבורם, כך נתבטלה השבועה לישראל שלא יעלו בחומה. במיוחד הכחישו טענתם של רבנים אחדים, בכללם ממקורביה של ‘אגודת ישראל’, כי הנבואה שהגאולה תבוא ברשיון מלכים (ראה דברי הרב גרוס, תופסת גם במקרה של הצהרת בלפור והמנדט, כלומר סר פחד השבועות מכיוון שעלייתם של יהודים נעשית בהיתר.²⁴⁵

לשם הבנת המגמות הסותרות בקרב מחנה החרדים בירושלים מן הראוי להתעכב על פרשה מעניינת, העשויה לזרוע אור נוסף על עמדות הצדדים. ראשי ‘האגודה’ הבליטו תכופות את שאלת ירושלים, כפי שעשו זאת הציונים. גם הם דיברו נגד כריתת ראש מגוף ונגד נסיון להפשיט את הארץ מקדושתה. לעומת זאת הזכיר יונה צוובנר (1893־ ), חברו של הרב עמרם בלוי, כי מפעל־החשמל של עיריית תל־אביב פועל בשבּת, ומכאן ראָיה כי מדינת־היהודים לא תוכל להיות מדינה יהודית. לדעתו, ‘מדינה בשלטון החופשים – גזרת שמד’. יש להציל לפחות את ירושלים. ההצעה הבריטית להקנות לעיר זו מעמד מיוחד היא ‘יד ההשגחה, שנתנה בלב מלכים להשאיר פליטה לארץ־ישראל, שבה לא יצטרך יהודי שומר התורה להרגיש באופן קבוע שהוא… נתון לשלטון ולסמכות אסורה על פי התורה’.²⁴⁶

הרב יוסף צבי דושינסקי (1948–1868), רבה הראשי של העדה החרדית, שהובא אליה בתחילת שנות השלושים ממרכז הקנאות בהונגריה, לא עצר כוח לעמוד נגד ‘חברת חיים’. הוא קיבל את השקפותיה, וכך הגיע לידי קרע עם מנהיגי העדה. בנאומו בכנסייה הגדולה חזר על השקפותיה של קבוצת הצעירים. ראוי, לדעתו, לשמור על מעמדה המיוחד של ירושלים, כדי לקיימה בקדושתה ובטהרתה, ויש ‘להמשיך את מבצר התורה על חומת ירושלים להפקיד שומרים נאמנים עד ביאת גוא"צ בב"א’.²⁴⁷

תגובתה של מנהיגוּת העדה החרדית לא איחרה לבוא. עמרם בלוי (1903־ ), בנו של מנהיג ‘אגודת ישראל’ בארץ־ישראל, יצא חוצץ נגד דודו הקנאי, ששמו זהה לשלו. במאמר שביטא את השקפותיו של אביו הזכיר בלוי הצעיר לבאי הכינוסים במאריינבאד כי הכללת ירושלים במדינה שתקום תסייע לחרדים להגביר את השפעתם בתוכה. כי ‘סוף סוף יש לנו, ליהדות החרדית, מניין גדול בעיה"ק’. הפרדת ירושלים מן הטריטוריה היהודית עשויה לכאורה להקל על החרדים שבירושלים, אבל אין ספק שתחליש מאוד את מעמדם של שומרי־המצוות במדינה שתקום. בלוי הצעיר הסכים למעשה למדינת־יהודים שתעניק לחרדים אוטונומיה בענייניהם. משום כך הזהיר את מנהיג ‘האגודה’ שלא ישכחו כי עומדת בעינה הסכנה שהבריטים יבטלו את המנדט בירושלים וינהיגו בה משטר חדש, בעל צביון אירופי, לא מן הנמנע כי היום הראשון בשבוע ייקבע כיום־המנוחה הרשמי, וכיוון שכך לא יוכלו יהודים לעבוד במוסדות ממשלתיים ועירוניים. אפשר גם שמקצת מן היהודים יתפתו לפתוח עסקיהם בשבּת. בלוי הצעיר ביקש כי מנהיגי התנועה ישימו לבם לעובדה כי בארץ־ישראל אין יהודים פותחים חנויות ובתי־עסק בשבּת – זו רעה חולה שבגולה, הגורמת בכייה לשומרי אמונים. הוא סיים את דבריו בלשון כמעט ציונית, כששלל את טענתם של כמה חרדים כי הקמת מדינה תעורר אנטישמים לגרש יהודים מארצם בנימוק שיש להם ‘לאן ללכת’. בלוי הצעיר העיר כי טענה זו יאה למתבוללים. ידוע ש’עֵשָׂו שונא ליעקב' ואין הגויים זקוקים לתירוצים כדי לגרש יהודים.²⁴⁸

– - - - - -

ה’חלוקה' בעיני החרדים

–בן אדם הנבא על רועי ישראל, הנבא ואמרת אליהם לרועים, כה אמר ד׳ אלקים הוי רועי ישראל אשר היו רועים אותם הלא הצאן ירעו הרועים! את החלב תאכלו, ואת הצמר תלבשו הבריאה תזבחו הצאן לא תרעו (יחזקאל לד).

– - - - - -

שאלת החלוקה שעלתה באחרונה על פרק חיינו ע"י ממשלת המנדט, איננה שאלת מפלגה או מפלגות, והבעיה אינה הופעה שהזמן גרמא, לא כן היא, השאלה היא שאלת החיים של כל עם ישראל בכל מקום שהם. היא הכרעת גורל שתקבע את יעודנו לשנים מרובות, ולכן בהתפתח הדיון על עמדתנו לשאלה זו, מן ההכרח לרכז סביבו כל נציגי העם העברי על שדרותיו ושכבותיו השונות, והפתרון מוכרח להיות בראש וראשונה מהיהודים המוכים ודחוקים מכל העמים בארצות פזוריהם, למען שההחלטה שתתקבל תשקף את הלך רוח העם כולו, ולא של מפלגות בודדות גרידא. לנציגים הציוניים לא נתנת הרשות להופיע לפני ממשלת המנדט כבא כח של העם כולו, לעשות כחפצם, כמצפונם, וככל העולה על רוחם…

המדינאים הציונים שדרסו ברגל גאוה כל קדשי האומה, ובמאמצם לבנין הארץ הכניסו אוירה זרה לרוח ישראל סבא בישוב, וגרמו בעקיפין להפלגת היהדות פלגין־פלגין, אשמו הרבה מאד, המנהיגים כביכול אשר לקחו בחזקה רסן השלטון בידם בלי שאול את פי כל היהדות אשר רק להם נוגע הדבר, ובמזימותיהם הוליכו שולל את כל העם בהבטחות שונות. בעיניים סגורות נתנו ההמונים התמימים אמון בם, לכל אשר דרשו מהם, ועכשיו נחלו אכזבה נוראה, הם הביאו את העם העברי על עברי פחת. הפוליטיקה שלהם פשטה את הרגל. כחשם בפניהם יענה, כי העלו חרס בידם, באו בנים עד משבר, לא את הצאן רעו, אפס את עצמם, כדבר ד' ביד נביאו, ולכן אינם רשאים לדבר מעתה בשם ישראל המחולל על ידם, בשאלת החיים העולה עתה על שלחן המלכים בחבר הלאומים, אל להם לרדות בעם ד'. לא די להקרא יהודי – צריך גם להיראות כיהודי אשר חייו בנויים על אדני התורה והדת, ברם אלה המתחסדים קוראים לשוא את שם ישראל וכל מעשיהם בסתירה גמורה לתורת ישראל, שהיא הסמכות הראשית בבית חיינו…

איומה הגזירה המרחפת על ראשנו, והאומרת להפיר את בריתנו עם חלקים קדושים ויקרים של ארצנו, אנו בני מאמינים אשר טפחנו באמונה שלמה של גאולת ישראל בארצנו, שהובטחה לנו בתורתנו, ועל ידי נביאינו וחוזינו, לא נסכים לגזרה…

ישראל מאיר (1945–1884), מעסקני החסידים בתל־אביב, מייסד ‘הסתדרות החרדים’ הקרובה ל’אגודת ישראל'. מתוך: היסוד, רט, י"ב באלול תרצ"ו

– - - - - -

ו. עמדת המנהיגוּת הפוליטית והתורנית של החרדים האנטי־ציונים    🔗

תמורה יסודית כלשהי הראויה לציון בעמדת האורתודוכסיה בשאלת שיתוף הפעולה עם חופשים ועם ציונים בעניינים חיוניים, לרבות שאלת עתידה המדיני של ארץ־ישראל, נמצא בכנסייה הגדולה ובמועצת גדולי התורה שהתקבצו במאריינבאד בסוף קיץ 1937. היו אלה הכינוסים החשובים האחרונים של המנהיגוּת הפוליטית והתורנית של ‘אגודת ישראל’, שרבים ממשתתפיהם הבכירים עתידים להיספות באסון שפקד את היהודים בשנות הארבעים. אף־על־פי־כן נפלו התוועדויות אלו ברמתן מאסיפות קודמות מכיוון שאחדים מחכמי ‘האגודה’ נבצר מהם לבוא בשל זִקנתם המופלגת או מחלתם.

מרדכי אברהם אלתר (1948–1866), הרבי מגור, הזכיר לחבריו גדולי התורה את דבריו של הנביא (יואל ד ב): ‘וקיבצתי את כל הגויים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל אשר פיזרו בגויים ואת ארצי חילקו’.²⁴⁹ דבריו של הרבי הותירו את שומעיו נדהמים ופעורי־פה. אמנם שימשו הדברים כותרת למאמר שחיבר העיתונאי אלתר שחראי (ראה הערה 5), אולם מסתבר כי חכמי ‘האגודה’ לא קראו את העיתון. דברי־הנביא מעידים כי כביכול גזרה ההשגחה העליונה כי ארץ־ישראל תחולק. האדמו"ר לא התייחס לאפשרות כי נבואה זו כבר התקיימה בעבר, בימי בית שני, ואין היא נוגעת להווה.²⁵⁰ הוא לא הכריע לטובת הציונות, ולאולם לא ישנה את השקפתו העקרונית המתנגדת לה. אולם הוא השלים עם תהליך היסטורי שנראה באותו זמן בלתי־נמנע.

רבי דוד בורנשטיין (1943–1876), האדמו"ר מסוכאטשוב, הזכיר כי הגמרא מלמדת שאין אדם רשאי להפקיע נחלתו מירושת בנו ה’רע' ולמוסרה לבנו ה’טוב', משום שאי־אפשר לו לדעת איזה זרע יעמידו הבנים בעתיד (כתובות נג). כך ארץ־ישראל שאין לדון אותה לפי מצבה בהווה. הלוא אפשר שמדינת־החלוקה תתפשט ותלך וכן ירבו בה יראת־שמים ועבודת ה'. היהדות החרדית אינה רשאית לדחות את התכנית המוצעת, אלא להשתדל שהמדינה שתקום תנהג לפי דין תורה.

לא רק חסידים אמרו כדברים האלה. הרב יהודה לייב צירלסון (1941–1860), הרב הכולל ליהודי בסאראביה, ממייסדי ‘אגודת ישראל’ ויושב־הראש של כל כנסיותיה, אף הרחיק לכת יותר. הוא האמין כי תכנית־החלוקה היא ביטוי למעשה ההשגחה העליונה ואף כי איננה בחינת ‘אתחלתא דגאולה’, הרי יש בה בוודאי ‘אצבע אלוקים’. כשם שאיילת־השחר אורה בוקע לאט־לאט, כך גאולתם של ישראל: ‘בתחלה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת רבה והולכת’ (ירושלמי, ברכות א). ייסודה של מדינת־יהודים קטנה באה ‘בתור אותו המשהו הנחוץ בשביל הנס השלם של ההתחוללות המהירה של ממלכה אדירה, אשר תעמוד לנו לנס עמים כחלק מגאולתנו השלימה’. והרי ידוע לכל כי בדרך־כלל אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה (חולין ז). הנה כי כן, ישראל מחויבים להישמר פן תאבד בידיהם הזדמנות ‘מלאת סוד’ שכזו. אל להם להגיע למצב שהקדוש־ברוך־הוא יאמר להם: ‘כשרציתי לא רצית, עכשיו כשאתה רוצה – איני רוצה!’. הרב צירלסון לא זלזל בטענתם של רבנים רבים כי במדינה שתקום עלולים להיפגע התורה ושומריה. אולם לִבו היה סמוך ובטוח כי החופשים לא יהינו לדכא את מחנה החרדים. שהרי אלוהי ישראל עומד לצדם של האחרונים עד ש’סוף האמת – שהיא התורה – לנצח'.

מעולם לא היה צורך בשאר־רוח כה רבה כדי לשכנע את מחנה ‘האגודה’ שיאמץ כיוון ארץ־ישראלי. למעשה, נקט הרב צירלסון לשון שהיתה קרובה לזו שהשתמשו בה ציונים רבים שומרי־מצוות, וניכר כי ראה בבעיה היהודית שאלה לאומית, המחייבת פתרון פוליטי. הרב, שכיהן גם כחבר הפארלאמנט הרומני, היטיב להכיר את מצוקת־היהודים, בעיקר לאחר שנתמנה לרבה של קישינב זמן קצר לאחר הפוגרום שפקד את הקהילה בתחילת המאה. דומה גם שלא הרחיק־לכת מן ההסתדרות הציונית, שעם חבריה הראשונים נמנה בעבר. ואף־על־פי שפרש ממנה ערב מלחמת־העולם הראשונה, מכיוון שנדמתה לו חילונית יתר על המידה, נשאר שותף לכמה מן ההערכות הפסימיות שהיו נפוצות בה על עתיד הגולה.

גם עסקני־ציבור אגודאיים, על הרוב מקרב חסידי גור ושושלות קרובות, סירבו להצטרף אל השוללים. הסנאטור יעקב טרוקנהיים (1943–1888), יושב־ראש מועצת הקהילה בווארשה, ולייב מינצברג (1943–1887), ציר הפארלאמנט הפולני, חבר המועצה העירונית בלודז' ומנהיג הקהילה בעיר זו, ידעו יפה, למגינת־לב, כי קשה להילחם נגד רעיון מדינת־היהודים בלי להציע חלופה כנגדו. הם לא הגו חיבה יתירה ליישוב הישן בירושלים שנדמה להם נחשל וסגור, ולא תמכו במלחמתם ברבנות הראשית שמיסודו של הרב קוק. מן החסידים שעלו לארץ־ישראל בשנות השלושים והשתקעו בעיקר בתל־אביב ובבני־ברק למדו על עמדתה הפוליטית הבלתי־קונסטרוקטיבית של העדה החרדית כלפי הגולה וטרדותיה. כמו כן היו עֵרים למצוקתם של המוני היהודים בפולין בעטיו של גל האנטישמיות שפקד את פולין במחצית השנייה של שנות השלושים. מדינת יהודים שבידיה יימסרו האחריות והפיקוח על העלייה נראתה אפוא כמוצא חיובי ליהודים שרגלם נדחקה ממקומות עבודה ופרנסה, כמובן על־תנאי שתעניק אוטונומיה לחרדים.

תמיכה ברורה בעמדתם של הקיצונים בירושלים באה רק מצד הרבנים הקנאים בהונגריה, בטראנסילבניה ובסלובאקיה, חבלי־ארץ שמהם באו רבים מבני היישוב הישן. לעומת זאת, רבנים ‘מתנגדים’, בעיקר מליטא, ורבנים ועסקנים בני המערב, השמיעו דברי־התנגדות עזים לתכנית המוצעת, בלי שכללו דברי־אהדה לבני־הישיבה הקנאים שבירושלים.

הרב אלחנן בונם ואסרמאן (1941–1875), רבה של באראנוביץ, מבכירי החברים במועצת גדולי התורה ומחשובי חכמי־ישראל באירופה בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם, קבע בפסקנות כי ההסתדרות הציונית היא חיקוי ליֶבסקציה. כזו כן זו לוחמת נגד כל מה שקדוש ויקר לישראל. אין הציונות תנועת עלייה ובניין כי אם הסתדרות מדינית חילונית, המבקשת לכונן מדינה אפיקורסית. לא פתרון הבעיה עומד בראש מעייניהם של הציונים, אלא הרצון לייצג את היהדות ולשנותה. גדולה הסכנה הטמונה בציונות דווקא, משום שהיא כתנועה חילונית מתקשטת לעתים בסמלים דתיים ומקימה יישוב דובר עברית. כך היא מחדירה מבוכה בלבותיהם של יהודים כשרים.

לפנינו נקודת־מוצא מזרח־אירופית, המיוסדת על נסיונה המר של יהדות רוסיה הנתונה לשלטון קומוניסטי. מכיוון שגם הציונים ‘מחללי דת’ הם ומחנכים דור של מינים ואפיקורסים, ראוי להישמר פן ירדפו את החרדים וימנעו משומרי־מצוות לעלות לארץ־ישראל. מדינה ציונית אינה אפוא ‘אתחלתא דגאולה’, כמאמר כמה אנשים פזיזים, אלא ‘אתחלתא דגלות’.²⁵¹

דברי השלילה היו מכוּונים בעיקר נגד האפשרות שתקום מדינת־יהודים שאינה מדינה יהודית, ולא דווקא נגד רעיון־החלוקה. הרב ואסרמאן מסתמך היה על דברי־השלילה של מורו וחברו הקשיש, הרב חיים עוזר גרודז’נסקי מווילנה (1940–1863), ראש־וראשון לגדולי־התורה בקרב ‘האגודה’, שנעדר מן הכינוסים במאריינבאד בשל זִקנתו וחולשת־גופו. הנימה המרכזית במחשבותיו הברורות האחרונות של גרודז’נסקי היתה הצורך לשמור על אחדוּת המחנה האגודאי. לדעתו, שאלת החלוקה – אם מותר או אסור לוותר על המנדט למען שלטון יהודי בחלק של ארץ־ישראל – היא בעיה פוליטית ואינה שאלה הלכתית כלל. מדינה ציונית לא תוכל להיות מדינה יהודית. יש להצטער כי כמה מגדולי־ישראל נתעים לחשוב כי ממאורע פוליטי זה תבוא הגאולה. יתירה מזו, אין כאן סכנה של ‘לא תְחָנֵּם’. אם ארץ־ישראל היתה ברשותם של ישראל – אין לוותר עליה, אבל בפועל היא נתונה לכיבוש זרים ואינה ברשות היהודים. אם הממשלה תבקש לחלקה – לא תשעה לדברי־ההתנגדות שיהודים ישמיעו באוזניה; ואם תרצה לשוב בה מתכניתה – לא תושפע מהסכמתם לחלוקה. כללו של דבר, חתימת ויתור ציונית על חלקים ידועים של הארץ אינה אסורה לפי הדין, מכיוון שאותם אזורים מסורים בידי הבריטים ולא ברשות ישראל, ושום חוזה ‘לא יפגע בכך שארץ־ישראל ברשותינו לדור דור’.²⁵²

דברים אלה דיים להכרת ההבדל בין השקפתם של חכמי ‘האגודה’ ועמדתם של רבים מקרב הרבנים הציונים. הראשונים ראו עיקר הבעיה במדינה חילונית דווקא ולא בחלוקה. בכך היו קרובים לכאורה לדיעותיהם של כמה שומרי־מצוות מקרב המחייבים, שביקשו לכוון את הדיון אל בירור האפשרות להבטיח כי מדינת־היהודים תהיה יהודית. לעומת זאת, הרבנים הציונים, ששללו את התכנית הבריטית, כוונו את חִציהם לצד החיצוני של החלוקה והגבולות. חילוקי־הדיעות ביניהם נסבו כמובן גם על שאלת היחס לגולה, שהרבנים הציונים ראו בה תופעה שלילית, בניגוד לחכמי ‘האגודה’, אולם ביותר ניכרו בשאלת הפרשנות על הוראת התורה בדבר ‘לא תְחָנֵּם’. הגאון האגודאי ביטא למעשה את ההשקפה הסבילה שכה היתה אופיינית לתנועתו: מה שאינו מצוי בפועל ברשותם של ישראל אין חל לגביו איסור ויתור, שהרי בלאו הכי תחזור הארץ לשרותו של ישראל עם ביאת המשיח. לעומת זאת, הרבנים הציונים השוללים נפשם כמהה להוציא את הריבונות היהודית מן הכוח את הפועל, ומשום כך ראו בכל נסיון לקרוע שטחים מן הטריטוריה השייכת ליהודים פגיעה חמורה בתהליך הגאולה.

דברים חריפים במיוחד נגד התכנית הבריטית השמיעו רבנים ועסקני־ציבור בני המערב שלא היו רגישים די־הצורך לצרת־היהודים, אף־ל־פי שהיו ילידי מזרח־אירופה, או בנים למהגרים בני הדור הראשון. בניגוד לרבני ליטא המעטים שהתנגדו לתכנית, כוונו בני המערב את חִציהם נגד רעיון־החלוקה עצמו ולא רק נגד אופיה החילוני המשוער של המדינה שתקום. הרב אליעזר סילבר (1968–1882), נשיא־הכבוד של הרבנים האורתודוקסים בארצות־הברית, והרב מרדכי רוטנברג (1944–1872), רבם של החרדים באנטוורפן, הכריזו בנפרד שלא יהיה זה צודק אם ‘אגודת ישראל’ תפעל בניגוד למצפונה. דין תורה מונע, לדעתם, אפשרות להסכים לחלוקה כלשהי בארץ־הקודש. זכות היהודים עליה מיוסדת על התורה הקדושה ועל הבטחת הבורא, וכל ‘קריעה’ של ארץ־ישראל כמוה כמעשה שוד.²⁵³

נשיא האגודה, ד"ר יעקב רוזנהיים, שיווה מימד אינטלקטואלי לעמדתם של שוללים בני המערב. צורך דחוף היה לו לרוזנהיים להזכיר את עמדתה של התנועה כי מיום שחרב בית־המקדש ועד לימות המשיח קיימת היהדות מעֵבר להיסטוריה, שרויה בנצח קיומה של תורה מסינַי. היהודים אינם אלא קיבוץ דתי ובוודאי אינם אומה פוליטית. כל כוונה לעשותם לאומה פוליטית תיכשל, מכיוון שיהיה זה נסיון לחלל את רוח היהדות.

בתוקף גישה אבסולוטית זו ניסה רוזנהיים לשכנע את צירי הכנסייה הגדולה לקבל החלטה הדוחה את החלוקה והמדינה. אולם צירים רבים לא ויתרו על הסיכוי כי יצליחו להשפיע על הציונים לקבל עליהם, במדינתם שתקום, חוקה שתתאים לתביעות ‘האגודה’. כן ביקשו ליפות את כוחה של הנשיאות לקיים קשרים עם הסוכנות היהודית, המבקשת לשפר את תנאי החלוקה שהציעו הבריטים. ד"ר רוזנהיים לא התנגד להצעות אלו, אולם כשקם לתרגמן לגרמנית נתחוללה סערה באולם. מסתבר שביקש להרחיק בשמאלו מה שהסכים בימינו: לבאר הצעה כמעט אוהדת לתכנית הבריטית לנוסחה אחרת לגמרי, כאילו אי־אפשר להסכים למדינה אפילו יורחבו גבולותיה וכאילו התכנית אינה אלא מקסם־שווא. צירים אחדים שהבינו גרמנית לא החשו, ובאולם קמה מהומה והתקבלה הדרישה כי יצוֹין שהדברים הללו מייצגים את דעתו של רוזנהיים לבדו.

מתוך חרדה להציל את עקרונות ‘האגודה’ הציעו מקורביו של רוזנהיים כי הנשיאות תפעל לעידוד ההגירה היהודית מארצות־המצוקה במזרח־אירופה אל הארצות שמעבר לים. יד־ימינו של הנשיא, הארי אהרן גודמן (1961–1899), מראשי החרדים בבריטניה ומזכיר התנועה בלונדון, שקשריו עם רוזנהיים התהדקו מאז היגר האחרון ללונדון, לא בחל בשימוש בהאשמה הוותיקה שטעמה פג כאילו הציונים מבקשים לחולל מדינה שתהיה סניף לאינטרנאציונאל הקומוניסטי. רוב הצירים סירבו לקבל טענות אלו ודחו את פרשנותו של רוזנהיים, ורק לאחר דיון שארך שעות ונדחה למחרת חזר בו רוזנהיים מפרשנותו המגמתית לנוסחה שעובדה על־ידי ועדה בהרכב שישים חברים במשך שבוע שלם. הסנאטור יעקב טרוקנהיים, ראש ליריביו של רוזנהיים, שב וקבע כי הכנסייה הגדולה אינה מסכימה למדינה המוצעת, אך תכיר בה אן תקום לפי תנאיה. פירוש זה התקבל בתשואות על־ידי רוב הצירים.

משבר דומה התגלה בישיבת הנעילה של מועצת גדולי התורה, שהתארכה כדי שבע שעות. רבנים מארצות המערב וכן הרבנים ואסרמאן ודושינסקי טענו שמדינה ציונית פסולה בכל מקרה אפילו תשתרע על ארץ־ישראל משני עברי־הירדן ותעניק זכויות לחרדים. מדינה כזו תגלם, לדעתם, את דבר הכפירה בגאולה האמיתית, מה גם שהיא תהיה קטנה ונמצא שם שמים מחולל. נגדם טענו הרב צירלסון ושנייים מן החברים הבולטים במועצת גדולי התורה, הרב אהרן לוין (1941–1879) מרישא והרב זלמן סורוצקין (1966–1880) מלוצק, כי באין־ברירה מותר להסכים למדינה בחלק מארץ־ישראל, בלי לכפור בביאת המשיח. לדעתם, ראוי שגדולי התורה לא ידחו את דבר המדינה על הסף. אלא יתבעו את הרחבת שטחה ואת ביצור מעמד הדת בתוכה. בסופו של דבר, הסכימו גדולי־התורה לנוסחה שקבעה כי זכותו של עם ישראל על ארצו אינה ניתנת לערעור:

– ארה"ק ניתנה לנו מאת אדון העולם בברית ובשבועה, שנשמור בה את התורה ואת המצוה ונחיה בה חיי תורה. העם היהודי קשור משום כך עם כל נימי לבבו ונשמתו עם ארצנו הקדושה לעולם ולנצח נצחים… זכותו של העם היהודי על ארה"ק מושרש בתורה ובנביאים שליחי ה'.

ואילו ‘מדינה יהודית’ אפשרית רק אם –

– המדינה מכירה בחוקי התורה בתור החוקה היסודית שלה ושהנהלתה היא על־פי התורה. מדינה יהודית המסרבת להכיר בהתורה כחוקתה מתכחשת למקור ישראל ושוללת את הצביון הנכון של הלאום; היא חותרת בזה תחת קיומה. יישוב יהודי כזה אינו יכול להיקרא בשם ‘מדינה יהודית’.

אף־על־פי־כן גבר השיקול הפוליטי הריאלי. מועצת גדולי התורה תבעה כי ‘אגודת ישראל’ תשותף בכל משא־ומתן שיתקיים לעיצוב עתידה המדיני של ארץ־ישראל.

בעיקרו של דבר, לא היה הבדל גדול בין עמדות המחייבים מקרב הציונות הדתית ומקרב ‘אגודת ישראל’. אולם הפער בין השקפות השוללים משני המחנות לא ניתן לגישור. השוללים ממחנה ‘האגודה’ התנגדו בדרך־כלל למדינה שתקום, ואילו השוללים מהציונות הדתית התנגדו בעיקר לחלוקה. רבני ‘האגודה’ ועסקניה, שנחלקו בינם לבין עצמם בשאלות שהתעוררו בפולמוס החלוקה, הוכיחו על הרוב את יכולתם בקבלת עמדות־ביניים. לעומת זאת, הרבנים והעסקנים מקרב הציונות הדתית, שחלקו על הראשונים מתוך שהעריכו בדרך־כלל כי יש לראות בגאולה תחום למעשה יומיומי, לא השכילו לגשר על הפער ביניהם. פער זה כפי שנראה להלן, יעמיק וילך.

– - - - - -

בהתפעלות רבה הנני עוקב אחרי המפעל הציוני בארץ־ישראל, אם כי אינני מזדהה עם כל השקפות הציונים. אבל היום אין העניין הזה נוגע לציונים בלבד. שאלת המדינה הפכה כיום לשאלה יהודית כללית, והיא מעניינת את יהודי העולם כולו.

קראתי את הדין וחשבון של הוועדה המלכותית מראשיתו עד סופו. ובשום אופן אינני מסכים להשקפותיה במסקנות. השאלה הראשונה המציקה לי היא, האם מדינת יהודים זו היא בת־קיום? אני בא מארץ קטנה, מבלגיה, אולם מדינת היהודים שטחה יהיה רק כשמינית משטחה של בלגיה, יזדקקו לזכוכית מגדלת, אם ירצו למצוא את המדינה הזאת על המפה.

מאכס גוטשלק (1976–1889), סוציולוג, מראשי “אורט”. מתוך: פרוטוקול מועצת הסוכנות, עמ' מג

מה היא הציונות אם לא הגשמת שאיפותינו בביתנו ההיסטורי? איזו מדינה אנו מקבלים? אנחנו, שבמשך דורות של סבל למדנו להיות רחמנים בני רחמנים, מקבלים מדינה שלא תוכל להציל את אחינו החיים בגולה בצער ובדוחק, לא עכשיו ולא בעתיד; מדינה, שמדברים כבר על העברת תושבים ממנה. תושבים שישבו בה במשך כמה דורות. באיזה חיפזון אנחנו רודפים אחרי מדינה יהודית אשר גוזלים ממנה את היסודות המוסריים וההיסטוריים שלה! לא העבר ולא העתיד, לא הלב ולא הנפש, ואפילו לא הגוף של ישראל יתקיים בו. חתיכה של מדינה כזו לא מדינה היא, לא בית לאומי, ולא המרכז הרוחני שכל כך קיווינו לו; אף לא מרכז רוחני בדמות הוואתיקאן.

הציונות והיישוב גרמו למהפכה בחיינו, כמו בחיי היהודים בכל הארצות, ונתנו לנו כוחות חדשים, מטרה עליונה, אמונה בעתיד והבנת העבר. רעיון החלוקה הוא איום מסוכן לציונות של התפוצות ולעמנו. לפני חודש ימים, בהיותי בירושלים, שאלו אותי אם על ‘הדסה’ להפסיק מיד את בניין בית החולים הגדול על הר הצופים. לא הבינותי את השאלה, ועוד פחות הבינותי כאשר נתנו לי את הטעם לכך – את השמועות המתהלכות שירושלים תהיה מחוץ למדינה העברית. עניתי: ברוך ה' שאנו בונות עכשיו, כי את עבודתנו בציון לא נפסיק, את ירושלים לא יגזלו ממנו, וממנה לא נזוז!

תמר דה סולה־פול (1894- ) בת למשפחת רבנים, ממנהיגות ‘הדסה’ התאחדות הציונים הכלליים באמריקה. מתוך: פרוטוקול הקונגרס, עמ' 155

– - - - - -

 

פרק רביעי: עַם    🔗

א. מי מפחד ממדינת־יהודים    🔗

ערב פתיחת הקונגרס הציוני העשרים יצא שמואל שולמאן (1955–1864), רבה לשעבר של הגדולה בקהילות הריפורמים בעולם, קהילת ‘היכל עמנואל’ בניו־יורק, לזרוע אור על עמדתה של היהדות המתקדמת בשאלת־החלוקה. לא היה ספק בלִבו של שולמאן, יליד רוסיה שהתחנך במסגרות הריפורמה בגרמניה ובאמריקה, שאם תקום מדינת־חלוקה יימצאו בעולם יהודים רבים שיבקשו לסייע לה בנסיונותיה להושיט יד ליהודים השרויים במצוקה על־ידי הבאתם לארץ־ישראל. אולם ראוי להם לציונים לשית־לבם אל דברי־האזהרה, שעלייתם של כמה מאות־אלפי יהודים לארץ־ישראל לא תפתור את בעיית היהודים. בסופו של דבר, תמיד ייוותר רוב מניינם בפזורה, ובה יש להבטיח את עתידם. היהודים יתקיימו כיהודים, אך ורק אם יבססו את קיומם על יסודות האמונה הדתית. אין סכנה גדולה נשקפת להם מאשר התמד המגמה של לאומנות נפסדת, הגוברת והולכת למן היום ששאלת המדינה עלתה על הפרק. אל להם, לציונים לשעות לדברי־השקר של הלאומנות. אם לא ישכילו להתמודד עמה כראוי, עלול להתרחש קרע ביהדות. הריפורמים ינערו חוצנם מארץ־ישראל, ומכל מקום ידגישו ביתר שאת את זיקתם הדתית אליה וימעיטו מערכה הלאומי.²⁵⁴

שולמאן היה ודאי דוחה בשאט־נפש את הטענה כאילו נקט עמדה אנטי־ציונית. כלום לא הגדיר עצמו כלא־ציוני? כלום לא היה שותף למאמצי הלא־ציונים לסייע לבניינו של הבית הלאומי, ואף נבחר לשמש אחד מנציגיהם במועצת הסוכנות היהודית, שהתכנסה בציריך בסמוך לקונגרס הציוני? ואף־על־פי־כן הוא משמש דוגמה טובה לטענתה של מערכת אחד מבטאוניה החשובים של תנועת הריפורמה באמריקה, כי הנסיון להבחין בין אנטי־ציונים לבין לא־ציונים בתוך היהדות הליבראלית לא תמיד עולה יפה. לפי זה, רבים מן האנטי־ציונים שנעשו לא־ציונים לאחר הצהרת בלפור ואישור המנדט לא ויתרו על כל מורשתם האנטי־ציונית, וזו מבצבצת לעתים מבעד להשקפותיהם המתונות כביכול על הציונות. מורשת זו השפיעה בלי־ספק ברגע מבחן גורלי זה, כאשר נדמה היה שהציונות המדינית סופה לנצח. שולמאן לא יכול להתעלם ממורת־הרוח הכללית ששררה בחוגים ליבראלים, ואשר הניעה את ארתור סולצברגר (1968–1891), עורך ה’ניו־יורק טיימס', לנהל מסע־תעמולה נגד רעיון מדינת־היהודים. שולמאן רגיש היה לטענתו של חברו דוד פיליפסון (1949–1862), חוקר תנועת הריפורמה ועסקנה, כי הריפורמה ימיה ספורים אם אכן תקום מדינת־יהודים ואם תנועתם תתמוך בה.²⁵⁵

סיעה אחרת, קיצונית יותר, היתה בבריטניה. אפשר שרוח הלחימה שבה מקורה בעובדה כי קטנה ומבודדת היתה בארץ זו, שבה שיעור הציונים גדול מכל ארץ מערבית אחרת, ואף עניינם בנעשה בארץ־ישראל גדול מזה של הציונים באותן ארצות. דומה, מכל ליבראלים אחרים בעולם מוטרדים היו יותר בגין עמדתה החיובית של ממשלתם כלפי ציונות כתנועה לאומית וכלפי ארץ־ישראל כמקלט או מולדת ליהודים, מאז הצעת אוגאנדה בתחילת המאה וכמובן למן הצהרת בלפור וכינון המנדט.

קלוד מונטפיורי הזכיר כי במרוצת יובל שנות פעילות ציונית, בכלל זה כ־15 שנות מנדט, קלטה ארץ־ישראל כ־300 אלף יהודים בלבד. אין אפוא שחר לטענתו של וייצמן שארץ זו תוכל לקלוט 1.5 מיליון יהודים ואפילו 2 מיליונים במשך 15–20 שנה. הרי זו גוזמה ציונית טיפוסית, הבאה להעלים את הצד האוטופּי שבציונות. יתירה מזו, אפילו קלטה הארץ מיליון יהודים ויותר, אין בכוחה להציע פתרון לשישה מיליונים אחרים השרויים במצוקה קשה באירופה. כללו של דבר, אין שחר ללאומיות היהודית החילונית ולנסיון הציוני לכנס את היהודים בארץ־ישראל. עתיד היהודים מותנה בשיבת העולם אל רוח ההומאניטאריות. שומה על היהודים להיאבק על זכויותיהם במקומות־מושבם ולהטיף לעולם ליבראלי טוב יותר.²⁵⁶

האידיאל של מונטיפיורי היה אידיאל של מוּסריות בגוון אוניברסאלי. חושש היה ממה שנדמה לו כיסוד השבטיות שבציונות. הדימוי השלילי של תנועה זו לא בא רק משום כוונותיה אלא גם בשל מוצאה. יש בה, לדעתו, יסודות שליליים לרוב. תוצאת הדחייה שהגויים דחו מפניהם את היהודים. מי שמבקש להישאר יהודי אינו נזקק לרעיון לאומי־יהודי, ובוודאי לא למדינה. הטפה לגאולה לאומית, קריאה ליציאת־מצרים חדשה, הן עלבון ליהודים ובגידה ברעיון הקידמה.

באמירות אופייניות אלו ניתן להבחין ברעיון מרכזי שלוטש פעמים הרבה. העיקרון המנחה היה גלום בהנחה שאין לאומיות יהודית או שכל נסיון לדבר על לאומיות כזו, וגרוע מזה: להחיותה, אינו אלא רעות־רוח ומעשה מסוכן. מובן, לא היו אלו השקפות חדשות; הן ליוו את תנועת הריפורמה מראשיתה, כפי שהראה מאקס וינר בספרו: ‘הדת היהודית בתקופת האמאנסיפאציה’. אולם הדיעות הללו בוטאו עתה בהדגשה יתירה דווקא משום שללב התגנב החשש שמא האנטישמיות החדשה, הגזענית, מחזקת בעקיפים את הלאומיות היהודית שצמחה בינתיים, ואשר לא היתה קיימת בימיה הראשונים של הריפורמה. אנו רשאים אפוא לשאול אם יהודי מערבי זה, בהיותו שרוי בביטחון בחברה שהעניקה ליהודים אמאנסיפאציה מלאה, לא חש במצבה הקשה של יהדות אירופה במלוא־חומרתו. התשובה לשאלה זו ברורה. במשפחתו של מונטיפיורי טיפחו בגאווה את מורשת האחריות של יהודי המערב, המבוססים למעשה ולהלכה, כלפי יהודי המזרח הסובלים. מונטיפיורי אף הזכיר את מצוקתם במפורש. ובכן, לא התכחשות לצרת־היהודים היא שכוונה את דרכו אלא ההשקפה שהיהודים צריכים להזדהות עם בני־העם שבתוכו הם יושבים, וכי קיום אחדוּתם הדתית הוא עניין יהודי פנימי. שאלת היהודים כאחדוּת דתית אינה שאלה של חיים ציבורים, ואף אינה תובעת התעוררות לאומית.

ישראל איזידור מאטוק (1954–1883), אישיות מוכרת פחות מזו של מונטיפיורי ובעלת חשיבות רבה יותר לענייננו, הביא את הדברים לידי סיכום קיצוני. תמצית השקפתו של הרב הליבראלי, המפתח להבנת כל עולם מושגיו, מצויים בתגובתו על הצעת־החלוקה של ממשלתו. לדעתו, הוויכוח אם יקבלו יהודים אחדים חבל־ארץ קטן בארץ־ישראל, שבו יובטח קיומם הקולקטיבי כאומה פוליטית, הוא פולמוס פנים־ציוני. ואולם השאלות שכל היהודים צריכים להשיב עליהן הן אחרות, והעיקרית והחשובה שבהן: האם פתרון כזה הולם את צורכי הקיום היהודי ויסייע לכך. לשון אחר: איזו השפעה תהיה להקמת המדינה על האיכות הדתית והמטרות הדתיות של חיי־היהודים.²⁵⁷

ההשקפה שכינונה של מדינה היא התכחשות להיסטוריה היהודית לא היתה חדשה. לפי השקפה זו אין המדינה משום מימושה כביכול של ההיסטוריה היהודית, אלא סטייה ממנה, התנכרות למורשת יהודית חיונית מפוארת. אמנם ארץ־ישראל מילאה תפקיד חשוב בחיי העבר של ישראל, אולם גם אז היתה ה’מדינה', כלומר המלכות, שלב חולף, ארעי, במקצת הזמן בו ישבו בני־ישראל בארצם. לעומת זאת, ערכם הדתי של חיי היהדות מתבטא באוניברסאליות שלהם. אין זה נאה שיהודים יסגלו לעצמם גישה בדלנית, תפיסה לאומנית או נטייה אנוכית. ציונות המעלה את המדינה לערך אינה אלא תנועה סתגרנית, המבקשת להחזיר את היהודים אל הגיטו. הדת היהודית היא אוניברסאלית, וכיוון שכך גם ‘עם של דת’ מן הראוי שיהיה עם־עולם, שמקומו מקצה תבל ועד קצה. אמת, מדינת־חלוקה תקלוט יהודים מעטים, אולם על אף שיעור גודלה הזעום היא תהיה חזקה למדי כדי להרוס את סגולתם האוניברסאלית של היהודים. כלומר תכונתם הייחודית והחיונית, שהיא חלק בלתי־נפרד של חיי־הדת שלהם ויעודם הדתי והאנושי.

ראוי לנו שנעקור משורש את הדיעה המוטעית, הרווחת לעתים, כי הביקורת ממקורות ליבראליים נגד הציונות בכלל ונגד רעיון מדינת־היהודים בפרט חִייבה תמיד את ההתבוללות ואת נטישת הדת. אדרבה, הריפורמים הללו לא היה בהם שום רצון להתנכר ליהדות, אלא שהם ביקשו לראות בדת, כפי שהבינוה, סלע שעליו יתנפץ נחשול הלאומיות היהודית הגואה, שמפניו חששו כל־כך. לפיכך דנו את הציונות לכף חובה והתריעו נגד ציונים המפיצים לדעתם תורת־כזב, כאילו המדינה היא מאורע מהפכני בהיסטוריה של היהודים, תמורה יסודית בגורלם.

היה זה נסיון לשמור על רעיון ה’אתה בחרתנו' בתנאים החדשים של העידן המודרני, מעין פרשנות שלא במקומה ולא בזמנה על דבריו הנודעים של סעדיה גאון כי אין היהדות אומה אלא בתורותיהם. עם זאת ניכּר הדבר שתוכנה של דת זו, שהיתה כה יקרה לשוללים אלה של החלוקה ושל המדינה, הודגשה לא במונחי אמונה דווקא אלא במושגים תיאולוגיים ופילוסופיים. לא עולם של ד' אמות של הלכה וקבלת מלכות שמים הם שעניינו את הריפורמים הללו, אלא יעודו כביכול של עם ישראל, שמקורו בעבר ומזומנים לו חיי־עולם. יעוד זה, לדעתם, כל הזמן מוסיף להיות על־לאומי: להרבות שלום ואמת בעולם ולתרום להתפתחותה של חברה אנושית טובה יותר. דומה שייעוד זה, שמקורו בדברי הנביאים הגדולים, לא בא הישר מן המקרא בלבד. בדברי הריפורמים צפון היה במידת־מה הרעיון המשיחי היהודי שהתגלגל לנצרות ולימים שב ונתגלה בחוגים אנטי־לאומיים ביהדות שיצאו מקרב החוגים הליבראלים. מן הראוי שנזכור כי הרצון והצורך לשמור על ייחודם היהודי הלא־לאומי של חוגים אלה נבע גם מעצם קיומם בתוך המסגרת החילונית ביסודה של המדינה המערבית בעת החדשה. אזרחים נאמנים אלה למדינותיהם הדגישו, כך חזרו וטענו, כי העובדה שאין ליהודים יסודות לאומיים אובייקטיביים, כגון טריטוריה, מדינה ואפילו לשון, מעידה שאינם אומה. משום כך סבורים היו שאין יהודים רבים או מעטים רשאים להתעורר ולשאוף להיות אומה. ניתן לומר שמבחינתם חייבה הסובייקטיביזאציה הדתית את ביטולו האובייקטיבי של הציבור היהודי כלאום, כלומר ההיפך הגמור ממה שביקשה הציונות.²⁵⁸

אי־אפשר להימנע מן ההרגשה כי שוללים אלה, שדנו בהם עד כאן, כוונו דבריהם לתקופה הלא־נכונה. מייחלים היו לעולם אחר, נאור, נטול שנאה ורדיפות, עולם בו ירבו היהודים דברי־שלום. ואולם ב־1937 לא היה לעם ישראל יעוד אל העמים, ואף לא כוח להתקיים כעם נטול ארץ וריבונות. מכל מקום, לא נראה שניתן לו למצוא אוזן קשבת לבשורת־השלום שלו, בעוד הוא שרוי במצוקה קשה מנשוא.

בגרמניה, ערש־הולדתה של תנועת התיקונים בדת היהודית, היה מחנה הריפורמים שרוי בדיכאון מאז נצחונה של האנטישמיות המאורגנת, עלייתם של הנאצים לשלטון ופרסום חוקי־הגזע של נירנברג. מנהיגי הריפורמים ותומכיהם, שהטיחו בעבר האשמות כבדות נגד הציונות, לא־פחות ממה שהטיחו כלפיה ב־1937 עמיתיהם באמריקה ובבריטניה, שינו עמדתם. אחת הדמויות הבולטות בתוכם, צזר זליגמאן (1950–1860), רבה של הקהילה הליבראלית בפראנקפורט ענ"מ, שבעבר חיבר סידור־תפילה ריפורמי קיצוני ממנו נשמטו ביטויי זיקה לציון, אף קרא לחבריו שהתכנסו בוויסבאדן ליובל המאה לפתיחת אסיפת־הרבנים ב־1937 לקבוע עמדה חיובית כלפי המפעל הציוני.²⁵⁹ חבריו, שהעדיפו בדרך־כלל לנצור לשונם, התקשו להעריך אם ראוי להם ליטול חלק בפולמוס החוצה את העם ואיזו עמדה עלולה לסכן את מעמדם בעיני השלטונות.

תגובה חריפה נגד רעיון־החלוקה ותכנית־המדינה, תגובה שהיתה בחדרי־חדרים, באה מפי לא אחר מאשר הוגה־דיעות ציוני, פרופסור מרטין בובר (1965–1878). גם מלומד גדול זה נמנע מלהציג את השקפותיו בגלוי כל עוד חי בגרמניה. הוא עלה לארץ־ישראל באמצע 1938, בשעה שהפולמוס כבר דעך, ומשום כך לא השמיע דעתו ברבים אלא נגד תכניות־חלוקה מאוחרות יותר. אולם ביוני 1937, ערב השתקעותו בארץ, השמיע דברים חריפים לפני אחדים ממקורביו, חברי ‘ברית שלום’ לשעבר (ראה לעיל בפרק “ארץ”), בעת שערך ביקור בירושלים.

המתכנסים, כולם שוללים קיצונים, הופתעו להיווכח כי אין בובר סומך את דברי־ההתנגדות שלו על השקפתם המשותפת, הדוּ־לאומית, שלו ושל מאזיניו. בובר לא הסכים עם מעריצו ד"ר עקיבא ארנסט סימון כי אין להתייאש לגמרי מן הפרספקטיבה של קיום הגולה וכי תנאי ראשון למציאת פתרון לשאלת ארץ־ישראל הוא סילוק הפחד להמשך קיומו של העם היהודי, ולאחריו הכרה בזכויות הערבים. לדעת בובר, מדינת־יהודים היא מושג ותופעה שליליים ללא תלות בבעיה הערבית וכיוון פתרונה. בעיקרו של דבר טען כי במקום התבוללות של יחידים, שנעשתה קשה בתקופת האנטישמיות והגזענות, לפחות באירופה, אורבת סכנה לא פחותה בהרבה של התבוללות היהודים בתוך מערכת מדינית לאומנית משל עצמם. בובר קבע כי היהודים אינן נזקקים כלל למדינה וכי זו עלולה לשנות את עולמם הרוחני.²⁶⁰ גם רמז שהשקפות אלו עמדו לנגד עיניו כשכתב את ספרו ‘מלכות שמים – עיונים בספרים שופטים ושמואל’, שמהדורתו השנייה יצאה לאור חודשים אחדים קודם־לכן. בספר זה תיאר את נסיונותיהם של השופטים הקדמונים גדעון ושמואל למנוע את הקמת המלוכה. בובר לא היה ריפורמי, ואף לא זיהה עצמו עם זרם דתי כלשהו ביהדות. מאז עמד על דעתו החזיק בדיעה כי אסור לה ליהדות להיות ‘אמונה דתית’ בלבד, מעין קונפסיה. בכלל מיעט לדבר על ‘דת’ והעדיף לנקוט לשון ‘אמונה’, אולי משום שחשש שהראשונה עלולה להורות על תחום מוסגר של ‘קדושה’. התנגדותו של השופט המושיע, גדעון, למלוך על העם (שופטים ח) וסירובו של שמואל למנות מלך ‘לשפטנו ככל הגויים’ (שמואל־א ח) תוארו על־ידי בובר כמאבק על חירות האדם. בשאיפה להשיג נורמאליות מדומה על־ידי כינון מדינה, בחינת ‘והיינו גם אנחנו ככל הגויים’(שם), בעבר ובעתיד כאחד, ראה בובר סכנה לקיומו של עם ישראל כעם בעל ייחוד.²⁶¹ תלמידיו של בובר עתידים לימים לתאר את טיעוניו כ’קרב האחרון של הציונות הרוחנית', כדחיית ההשקפה הגאולתית, המשיחית, כאילו הציונות קמה לפתור את בעיית היהודים. ואף־על־פי־כן לא היתה השקפתו של בובר משוחררת מגוון משיחי מיוחד, לא חילוני אך גם לא אורתודוקסי, כאילו אין הכרח במדינה וכאילו העמים השֵׁמים הגדולים, הערבים והיהודים, עשויים ליצור מחדש מולדת משותפת.

אמונה עזה בקידמה, ביכולתה של האנושות להיטיב דרכיה ולצעוד לקראת מבנה חברתי מתקדם, ובצִדה תקווה כי היהודים ימלאו תפקיד מכריע בהגשמת מטרות אלו מנקודת־מבט סוציאליסטית מובהקת, לא רק ליבראלית־ריפורמית, היתה קיימת גם בשמאל האינטלקטואלי הגרמני־היהודי. השקפה זו, שניתן לכנותה בעקבות יעקב טלמון בשם ‘משיחיות חילונית’, לא ממקורות היהדות באה אלא מן ההגות הסוציאליסטית של המאה הי"ט. אמנם במרכזה של זו ניצבו כמה יהודים אשר הושפעו בצורה זו או זו ממקורות היהדות. הללו תרגמו במונחים מודרניים, חברתיים־פוליטיים, את החזון היהודי על עולם הצועד לקראת אחרית מתוקנת. כמדומה, השמאל האינטלקטואלי הזה חש כי חזון זה חיוני בשנות השלושים, עידן האלימות ותורת־הגזע, יותר מכל תקופה אחרת בעבר.

הפובליציסט ליאופולד שווארצשילד (1950–1891), בן למשפחת סוחרים מפראנקפורט שהיה עורך אחד מבטאוניה החשובים של האינטליגנציה הגרמנית המתקדמת, היה משוכנע כי התכנית הבריטית אין בה כדי לשמש פתרון לבעיה היהודית, ורק נזק בצִדה. אין סכנה כי הערבים ייוותרו ללא טריטוריה. שום עם לא זכה כמוהם להישגים מרשימים כל־כך בזמן קצר כל־כך. לרשותם מדינות ריבוניות אחדות וכברת־ארץ ענקית, גדולה בהרבה מזו של גרמניה וצרפת כאחת. לעומת זאת, ארץ־ישראל אינה אלא טריטוריה צמוקה שאף אותה מבקשים הערבים לספח. האם פירושה של החלוקה שעכשיו יבוא בידול גמור בין שני העמים, כש־900,000 ערבים יחיו באמירות עבר־הירדן ואילו 400,000 יהודים יחיו במדינה משלהם, וממילא יגיע לסיומו ‘הניגוד שאי־אפשר ליישבו’, כמאמר הוועדה המלכותית? לא ולא. בשטח החדש, המוקטן, של הבית הלאומי יחיו רק כ־300,000 ערבים. הם לא יהיו פחות סרבנים מאשר 900,000, אף כי ודאי משקלם יהיה קטן יותר. כללו של דבר, מטרת החלוקה להפחית את מניין הערבים המתנגדים ליישוב ב־600,000. אמת, ציונים רבים נוטים לקבל את ההצעה בהעדיפם ציפור אחת מיונה על העץ, אולם מדינה כזו תגזור כליה היישוב ולא תוכל לקלוט אפילו את ריבוּים הטבעי של יהודי פולין בלבד. כללו של דבר, אין לוותר על המנדט. ראוי להם ליהודים שישתתפו במאבק ההירואי נגד הפאשיזם והאנטישמיות. מנקודת־מבט זו עלולה מדינת־יהודים קטנה לנתק את היישוב מן הגורל היהודי ומחובת היהודים להילחם למען עולם טוב יותר.²⁶²

ליאון פויכטוואנגר (1958–1884) אמר דברים מפורשים יותר. סופר מפורסם זה, בן למשפחה אורתוקסית ידועה, שהתמודד בחייו וביצירתו עם שאלת מקומו של היהודי בעולם הנוכרי, סבר כי הגלות רצויה שהרי ישראל משולים לתיבת־בשמים סגורה שיש לפורצה כדי להפיץ את ריחם. לדעתו, רגש יהודי אמיתי שונה מרגש לאומי הקיים בעמים אחרים. הלאומיות היהודית היא נאמנות לתפיסה אתית השוללת שימוש בכוח. אולם כשעשה לעצמו את חשבון־הנפש, מצא כי הליבראליזם והסוציאל־דימוקראטיה כאחד לא עמד להם כוחם לבלום את הסכנה הפאשיסטית ואת הרעל הגזעני, וגם בקירבם פשתה לעתים האנטישמיות. לעומת זאת, ברית־המועצות נדמתה לו, לאחר שיקול־דעת ממושך, כגורם יחיד בעל עוצמה היכול וגם רוצה להתמודד נגד שלטון הרשע שחזה אותו מקרוב. ב־1937 בא פויכטוואנגר לבקר בברית־המועצות, כדי לעמוד מקרוב על הישגי המהפכה הבולשביקית ומצב היהודים שם. לפתע נדמה לו הרעיון לכונן ריפובליקה יהודית, או מחוז יהודי בבירובידז’אן, כיוון נכון ודרך חיונית, אולי יחידה לשיפור מצב היהודים ולשיקומם החברתי והתרבותי. שני יתרונות גדולים מצא בתכנית לכונן ריפובליקה יהודית במזרח הרחוק: שמירה על תוכן חיים יהודיים ויצירת חברה חדשה, סוציאליסטית. בצבעים לוהטים, כיד כשרונו הטובה, תיאר את סיכוייו של המפעל הבירובידז’אני. תכנית זו נראתה לו טובה לאין־ערוך מן המפעל הציוני בארץ־ישראל, יהיו תחומיו הטריטוריאליים אשר יהיו, אשר נידון להתנגש בערבים ולהיות סמוך על שולחנו של האימפריאליזם, לוקה בחליי הציביליזאציה המערבית הקאפיטאליסטית.²⁶³

השקפה זו על הטריטוריאליזם הסובייטי היתה כולה רומאנטית, ולא התיישבה כלל עם מציאוּת הזמן ההוא. ב־1937 כבר היה המפעל בבירובידז’אן, שמנה רק כמה וכמה רבבות, שרוי בנסיגה. הנסיונות שעשו השלטונות למשוך אליו יהודים רבים מרוסיה האירופית ואף מן העולם כולו, לרבות ארץ־ישראל, לא עלו יפה וכמעט פסקו.²⁶⁴ אף־על־פי־כן קיווה פויכטוואנגר כי המחוז היהודי יתנער מקפאונו משעה שמצוקת־היהודים בעולם מחריפה והולכת והטריטוריאליזם הארץ־ישראלי הגיע עד משבר. פויכטוואנגר לא נעשה אנטי־ציוני. הוא היה לא־ציוני, שארץ־ישראל של העבר מילאה תפקיד חשוב בעולמו הרוחני וביצירתו. אולם ב־1937 לא הועיד לה שום תפקיד בפתרון בעיית היהודים. אדרבה, הוא התנגד להקמת מדינה קטנה שתהיה תלויה, לדעתו, למרוּת האימפריאליזם ובלתי־מוכשרת לשנות מעמדו של היהודי. פויכטוואנגר ידע יפה כי ברית־המועצות אינה יכולה ואינה מתעתדת לפרוץ אל מעֵבר לגבולותיה וליזום ‘מהפכה עולמית’, כפי שביקשו לעשות אחדים ממייסדיה לעת הקמתה, רובם ככולם יהודים, אף כי מהפכה כזו עשויה היתה, לדעתו, לשבור את נחשול הפאשיזם והאנטישמיות. משום כך קיווה, למצער, כי תוכל למשוך לתוכה, לחבל־אסיה הנידח שליד גבולות סין, יהודים נזקקים מרחבי־תבל. פויכטוואנגר לא נעשה קומוניסט, אולם תמיכתו הבלתי־מסויגת במדיניות־הפנים של ברית־המועצות, חרף העוולות שעשתה כלפי טובי בניה ומייסדיה, בכללם יהודים לרוב, אין כמוה להדגים את מבוכתה של שכבת־דור שלימה של אינטלקטואלים שמאליים ממוצא יהודי בתקופה כל קשה לעולם בכלל וליהודים בפרט.²⁶⁵ זיקה זו למעצמה הקומוניסטית, שנדמתה לו ככוח העיקרי היכול וגם רוצה לבלום את נחשול הפאשיזם והאנטישמיות, מודגשת במיוחד נוכח העובדה כי באותה שנה עצמה עמדו אינטלקטואלים שמאליים אחרים בני המערב – גם בקירבם ניכרו כמה יהודים – על פשעיו של המשטר הסובייטי וחזרו בהם מתמיכתם הבלתי־מעוערת ברוסיה הקומוניסטית. מסתבר כי בקרב המתייאשים הללו מברית־המועצות היו אך מעט יהודים גרמנים מן השמאל. נראשים ומפוחדים מן הסכנה הטמונה בנאציזם, אולי יותר מאשר יהודים אחרים בעולם, המשיכו לדבוק בברית־המועצות עוד שנים רבות.

אכן, ברית־המועצות ניצבה במרכז תודעתם ועולם חוויותיהם של רבבות קומוניסטים יהודים באירופה ומעבר לים. הם לא נהנו מכלי־ביטוי ייחודיים להם, בהיותם חלק מתנועה קומוניסטית כללית. רק בפולין ובארצות־הברית, ובמידה ידועה גם בבריטניה, מילאו יהודים תפקידים מרכזיים במפלגות הקומוניסטיות. בארצותיהם. יותר מעמיתיהם הגויים הוטרדו בגין התכנית הבריטית ושפכו עליה את זעמם.

לשם הבנת ההשקפות שרווחו בקרב הקומוניסטים היהודים בעולם, שחזרו לעתים קרובות וללא שינוי צורה ותוכן על אותם רעיונות בכל מפלגותיהם, די לנו שנפנה אל הקומוניסטים היהודים בבריטניה. לא היה גורם בקרב השוללים היהודים שהתנגד כל־כך להצעת־החלוקה ולרעיון־המדינה כאחד, וכן למנדט ולעליית היהודים – הגירה, בלשונם – ולהתיישבותם בארץ־ישראל. טענותיהם של הקומוניסטים הללו נגד תלותה היתירה של הציונות באימפריאליזם לא היו מקוריות; הן נשאבו מן הספרות של השמאל היהודי האנטי־ציוני הקדם־קומוניסטי משלהי המאה הי"ט והלאה. אולם הן הוחרפו במיוחד משום שנאבקו נגד מדיניות ממשלתם בארצות שמעבר לים ובשל קשריהם עם המפלגות הקומוניסטיות בקיסרות הבריטית. לרבות ארץ־ישראל ושכנותיה. שום נציג אחר של האנטי־ציונות בעם היהודי לא הסיק מטענות אלו נגד הציוניות מסקנה כה ברורה של חיוב הקמתה של מדינה ערבית ריבונית בארץ־ישראל, בין שתעמוד ברשות עצמה ובין שתהווה חלק מפדראציה ערבית גדולה. הקומוניסטים היהודים בבריטניה הצביעו על תכנית־החלוקה כעל עדות נוספת בשורת הראָיות המפריכה את הטענה הציונית כי ניתן לפתור את בעיית היהודים בארץ־ישראל. לדעתם, שׂומה על היהודים היושבים בארץ לנטוש את השקפתם הציונית ולקבל על עצמם לחיות כאזרחים בעלי זכויות אזרחיות ותרבותיות במדינה ערבית דימוקראטית; זו מצדה תתחייב להבטיח את קיומם וזכויותיהם של תושביה היהודים. אם ייווצרו תנאים אלה, יתחדש המצב האידיאלי ששרר בספרד המוסלמית בימי־הביניים, כאשר היהודים זכו לתקופת־זוהר דווקא כשהיו מיעוט בארץ שנשלטה על־ידי הערבים.

עתה ניגשו הקומוניסטים היהודים בבריטניה להתקפה כללית על הפארטיקולאריזם היהודי־הלאומי ועל הציונות כנציגתו החשובה ביותר. הם טענו כי הציונות אינה תנועת־שחרור, וכי מלכתחילה הובאו היהודים לארץ־ישראל על־ידי הבריטים כדי שישרתום. לדעתם, הניחו הבריטים כי היישוב הקטן לא ירצה להישאר מיעוט בארץ־ערבית, ומשום כך יפעל תמיד להישארותם. הנה כי כן, נגזר כביכול על היהודים לשמש מכשיר בידי האימפריאליזם לצורך ‘הפרד ומשול’. כך התעלמו הקומוניסטים מן היסודות האימאננטים בציונו, יסודות שקדמו בזמן ליצירת הקשרים בין ההסתדרות הציונית ובריטניה, ואשר לא היו תלויים כלל בקשרים אלה. כמו כן זלזלו במפעל הציוני וביומרתו לבנות חברה חדשה, פרודוקטיבית, עם יסודות סוציאליסטיים חזקים. מצד שני קבעו מעל דפי עיתונם ה’דיילי ורקר' כי הם תומכים בשיפור מעמדם של היהודים בכל העולם. לדעתם, היהודים סבלו במשך מאות שנים מאחר שהיו קורבן להתקפות אכזריות, להשפלה ולדיכוי בחברות שלא ידעו את בשורת השוויון. הם הזכירו כי מצבם של יהודים רבים החמיר למן עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. האנטישמיות, שלדעתם היא נשקו של הפאשיזם, גונתה בכל לשון. היא ביטוי שפל לדיעות־קדומות ולחוסר סובלנות המאיים על הסיכוי לבנות עולם שיוויוני נטול־אפליה. הטיעונים הללו הכילו בפירוש מסקנות על תפקידם הבינלאומי של היהודים. גינוי האנטישמיות לא היה ביטוי לנסיגה מן המגמה המהפכנית; היפוכו של דבר: הקומוניסטים הללו ניתקו עצמם מן המורשת היהודית ומאורח־חיים יהודי, אפשר משום שנואשו ממעמדם כבני־מיעוט. במפלגה הקומוניסטית ביקשו למצוא – ואכן מצאו בדרך־כלל – מערכת חברתית חדשה שהעניקה להם ביטחון כשווים ולא כיהודים. אנשים אלה ראו אפוא באנטישמיות ובתורת־הגזע תופעות מסוכנות, לא רק משום שנדמו כבלתי־אנושיות וכתחמושת בתעמולה הנאצית נגד ברית־המועצות, אלא משום שהזינו גם את ההסברה הציונית. האנטישמיות, הגורמת לדחיקת רגליהם של היהודים, מעכבת אפוא את ההתבוללות ומניעה יהודים רבים לראות בציונות דרך נאותה לפתרון בעיותיהם. הקומוניסטים מצִדם היו משוכנעים כי הבעיה היהודית, כמו גם תופעת האנטישמיות, הן שאלות מעמדיות ותמצאנה את פתרונן עם נצחון הסוציאליזם על אויביו.

החשש מפני רצונם של יהודים רבים להתקבץ בחטיבה לאומית בארץ עתיקה שהיא גם מולדתם ההיסטורית ובה תיפתר לדעתם שאלת הלאומיות, נבע אפוא מהערכה מפוכחת. יהודים רבים נטו אל עולם המהפכה ואת התנועה הקומוניסטית, מכיוון שנואשו להתקיים כקבוצה אתנית או סירבו לחיות בנפרד בעולם עוֹין. התכנית להקמת מדינת־יהודים נראתה מסוכנת משום שאִיימה להפריך את הטענה הקומוניסטית כי הציונות אינה אלא רעיון ותנועה אוטופיים. יהודים רבים עלולים לראות את עתידם במסגרת קיבוץ משלהם, קיבוץ בעל ייחוד אתני ותרבותי. כיוון שכך תינזק התנועה הקומוניסטית, מאחר שתפסיד את הפוטנציאל המהפכני־הדינאמי הטמון ביהודים.

עמדה שונה במקצת היתה למפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, הבלתי־ליגאלית, שרוב חבריה היו יהודים. בקיץ 1937 כבר גרמה ההתקוממות הערבית לניתוק גובר והולך בין שני המגזרים הלאומיים בארץ־ישראל. הוועד המרכזי של מפלגה זו, שרוב חבריו נעצרו על־ידי השלטונות, איבד מסמכותו. הקאדר הערבי הקטן התפורר תחת לחץ הלאומנים הערבים, שאליהם הצטרף, וכך נעלם ייחודו. בתנאים אלה אישר המרכז את הקמתה של סקציה יהודית, שתתאים את פעולות המפלגה ברחוב היהודי לתנאיו המיוחדים. ראשי־המפלגה ביקשו להימנע מחזרה על שגיאותיהם מן השנה החולפת, ובכללן הנסיון לכפות על יהודים להשתתף בפעולות־טירור של ערבים נגד היישוב. באוגוסט 1937 החל לצאת, לראשונה, עיתון המפלגה הבלתי־ליגאלי בלשון העברית. חברים רבים הצטרפו למפלגות ציוניות, כדי למצוא מסתור ומחסה ולמשוך לצִדם ציונים.²⁶⁶

יצאו הקומוניסטים היהודים בארץ־ישראל למלחמה נגד תכנית־החלוקה ועלה בדעתם שאם לא יבטאו עמדה אוהדת נלהבת לעניין הערבי ייגזר דינם על־ידי המוני הערבים ויראו בהם גרורים של ההסתדרות הציונית. החברים ההיהודים בוועד המרכזי הביעו תמיכה בוועידה הפאן־ערבית לענייני ארץ־ישראל, שהתכנסה בבלודאן שבסוריה בקיץ 1937. הם תבעו את ביטולו של המנדט, את גניזתה של תכנית־החלוקה, את פינוי הארץ על־ידי הבריטים ואת הקמתם של מוסדות נבחרים של מדינה ערבית. רק בנקודה אחת חזרו בהם חברים אלה מתמיכתם בלאומנות הערבית. מושפעים מקריאתם של חבריהם הבריטים לדה־ציוניזאציה של היישוב כדרך ליצירת מערכת־יחסים חדשה בארץ, הביעו תמיכה ב’הבנה' ערבית־יהודית בתנאי שהיישוב יוותר על כל ‘מחשבת כיבוש’. הוועד המרכזי נטה אפילו להסכים כי יישמר היחס המספרי בין ערבים ליהודים (2–1, לערך). בהנחה שהריבוי הטבעי של הערבים יהיה עדיף על זה של היהודים, הובעה אפוא הסכמה לעלייה (הגירה, בלשונם), קטנה ומוגבלת.²⁶⁷

עמדת־יסוד זו, שראתה ליקוי עיקרי בעצם קיום הציונות, הוציאה מכלל אפשרות כל שיתוף עם ציונים. לעומת זאת, מזכירות הסקציה היהודית סברה כי פולמוס־החלוקה משמש הזדמנות נאותה ליצירת חזית עממית ביישוב, ברוח המגמה ששררה במפלגות הקומוניסטיות באירופה, שנאבקו נגד הפאשיזם. הקו המפריד אינו בין ציונים ללא־ציונים, כפי שטען הוועד המרכזי, אלא בין שוללי התכנית לייסד מדינת־יהודים קטנה ומחייביה. מזכירות הסקציה חיפשה אפוא קשר אל השוללים מקרב השמאל הציוני. היא קיוותה כי חבריה החודרים אל מפלגות ציוניות במסווה של ציונים יוכלו לגייס תומכים חדשים למפלגתה. בשמאל הציוני ביקשו למצוא שותפים לעמדתם כי יש למנוע כל מעשה־תוקפנות נגד ‘מולדת הסוציאליזם’. הקומוניסטים הללו לא זו בלבד שראו ברעיון מדינת־היהודים השקפה מופרכת, שאינה עולה בקנה־אחד עם הגדרות הסטאליניזם כי היהודים אינם אומה; הם חששו שמא הבריטים מבקשים להשתמש במדינת־חלוקה שתקום כאחד הבסיסים להתקפה הממשמשת ובאה נגד ברית־המועצות. הם האמינו כי רבים מקרב חברי המפלגות הציוניות־השמאליות יקבלו את השקפתם, וכך ימצאו את דרכם בסופו של דבר אל המפלגות הקומוניסטיות.

כך נתייחדה לקומוניסטים הללו מגמה אפּולוגטית של עמדה שנשללה על־ידי מנהיגוּת המפלגה. לשיטתם נודעה חשיבות מסוימת. נעשה כאן נסיון, אף כי לא־שיטתי, להגדיר ציונות מתקדמת לעומת ריאקציונית. נפתח פתח להערכת היישוב שאינו כולו שלילי. הערכה זו היתה ראשיתה של מגמה שראוי לכנותה קומוניזם לאומי יהודי בארץ־ישראל, שאינו גרור של הלאומנות הערבית. להתפתחות זו, שנבעה מתנאיו של היישוב, לא היתה שום מקבילה בקרב הקומוניסטים היהודים בגולה.

ראָיה מסוימת להתפתחות זו, אף־על־פי שהיתה צנועה ביותר וכמעט לא הורגשה באותו זמן, נמצא אם ניתן את דעתנו לעמדתה של מפלגת ‘הבונד’, שסירבה לקיים כל קשר עם הציונות, אפילו בנושאים חיוניים, כגון שאלת המאבק נגד האנטישמיות. דומה שעמדה זו נבעה מתחושת־הביטחון היחסית שהיתה ל’בונד' בפולין כלפי הציונות, ושלא היתה מצויה אצל הקומוניסטים היהודים בארץ־ישראל.

בכל המחצית הראשונה של שנת 1937 נקט ‘הבונד’ גישה טאקטית דומה לזו של הקומוניסטים ושל מתבוללים ליבראלים, שנמנעו להזכיר את השמועות העקשניות הרוֹוחות על מגמותיה של הוועדה המלכותית. בקרב ‘הבונד’ שררו מבוכה ואי־נוחות מפני האפשרות כי אכן תוצע ליהודים רבים נלהבים לרעיון־המדינה ואינם שועים לעובדה כי אין כלל ודאות אם אמנם תקום המדינה או תקלוט אל כולם. מכל מקום, היה דומה שהמוני היהודים יסרבו לקבל הערכה שלילית כלפי רעיון־המדינה. כאשר נקודת־המוצא היא עקרונית. בכך מתבארת התופעה, המעוררת תמיהה במבט ראשון, מדוע כה קרובים היו טיעוניו של ‘הבונד’ לטענותיהם של שוללים ציונים מפורסמים, ודווקא מקרב המאקסימאליסטים.

הנריק ארליך (1941–1882), האידיאולוג הבכיר של ‘הבונד’ ומנהיגו, יצא יותר מכל איש אחר מקרב ראשי ‘הבונד’ להוכיח כי ה’מתנה' הבריטית אינה ניתנת להגשמה ואין בה גם משום פתרון למצוקת־היהודים. מדינת־החלוקה המוצעת תוארה על־ידו ועל־ידי חבריו כ’מלוכה’לע', בלשון הקטנה. מה ארץ־ישראל קטנה, מדינת־חלוקה – לא כל שכּן. התכנית הבריטית מבקשת לרתום את היישוב לעגלת האימפריאליזם וליצור מדינה בלי עם, מדינה בלי ארץ, בלי תעשייה ואוצרות־טבע, ואפילו בלי ירושלים. רק שני דברים לא תחסר ‘מדינה’ זו – צפיפות־אוכלוסים רבה ומיעוט ערבי גדול.²⁶⁸

הטענות היו דומות במקצת לדברים שהשמיעו ציונים רבים, אך עולם־המושגים היה שונה, לא משום שהבעיות היו אחרות אלא משום שרבצה תהום בנקודות־המוצא. במאמר מאוחר יחסית, שאפשר לראות בו את החלק השני של התקפתו על תכנית־החלוקה, טען ארליך כי הזמן פועל לרעת הציונות. את הסכמתם של לא־ציונים עם תכנית זו העריך כביטוי של חולשה ומורך־לב; כאילו אפסה תקווה לקיוּם היהודים במקומות־מושבם כקיבוץ חי ותוסס בעל תרבות מפותחת, ומשום כך יש לשקול האפשרות שמא ארץ־ישראל משתלבת באמצעי הפתרון שיש לבקש. ארליך היה משוכנע כי ההתקוממות הערבית, שהתחדשה זמן קצר לאחר פרסום התכנית הבריטית, מבשרת את קִצה של הציונות. ממשלת בריטניה עתידה לדעתו להינתק ממחויבותה. הסיכום העגום שאליו יגיעו הציונים במהרה, בתום שני דורות של התיישבות ושל תעמולה אינטנסיבית בקרב היהודים, יהיה כי אין תחליף לדרכו של ‘הבונד’ החותר ליצירת משטר דימוקראטי מתקדם שיניח ליהודים להתקיים בכבוד.²⁶⁹

ביקש ארליך למצוא ערבויות לקיום היהודי בגולה, בעיקר במזרח־אירופה, ועלו במחשבתו שתי דרכים: מלחמה נגד האנטישמיות ובעד סוציאליזם מזה, וחיזוק האוטונומיה היהודית מזה. ל’בונד' לא היתה שליחות אל העמים באותה משמעות שבה נתפסו הדברים בקרב מקצת מן הריפורמים או המהפכנים היהודים. אולם הוא ייחל לנצחון הסוציאליזם בפולין ובארצות אחרות, שיקל על היהודים וימנע את הצורך בהגירתם. אבל לא נמצא שומע לקריאתו. בפולין ובארצות אחרות במזרח אירופה גברה האנטישמיות מחודש לחודש. היא חדרה גם בקרב שכבות רחבות של אוכלוסיית הפועלים ובקרב קבוצות סוציאליסטיות, שרובן היו אסורות מטעם החוק. דווקא מנקודת־מבט זו נראו מסוכנות כל־כך הציונות בכלל וחתירתה למדינה בפרט. הציונות נתפסה כמשלימה עם הגרועים שבאנטישמים, המבקשים להיפטר מן היהודים ואפילו מבקשים שבריטניה תגדיל את שטחה של מדינת־החלוקה הליליפוטית. ההסכמה לרעיון־המדינה הובנה אפוא ב’בונד' כביטוי של הפניית עורף למאבק היהודי והאנושי למען משטר מתוקן וחברה סוציאליסטית, שרק הם יבטיחו את קיומם של היהודים במקומות־מושבם.²⁷⁰ האישים, החוגים והמפלגות שחששו מפני האפשרות שתקום מדינת־יהודים, לא היה ביניהם הרבה מן המשותף. נמנו עמהם ציונים, לא־ציונים ואנטי־ציונים; אפיקורסים וריפורמים, ליבראלים, סוציאל־דימוקראטים, סוציאליסטים יהודים, סוציאליסטים מהפכנים וקומוניסטים. אף־על־פי־כן השקפה אחת היתה לכולם: מדינת־יהודים, יהיה שטחה אשר יהיה, אינה נחוצה ליהודים; היו מיותרת וגם מסוכנת. מדינה, אם תקום, תהיה סטייה ממהלך ההיסטוריה היהודית ומרוח היהדות, שעוצבה בעיקרה בפזורה, או בגידה בייעודו כביכול של היהודי להרבות שלום, או לסייע ליצירתו של סדר חברתי חדש בעולם. מדינה זו עלולה לחזק את הפארטיקולאריזם בעם היהודי ולחסל את הרוח הבינלאומית שבקירבו. היא תהיה עדות ליאוש מאפשרות שיפור מצבו של העם היהודי במקומות־מושבו, ועל כן היא משמשת הוכחה עקיפה לנצחון כוחות־הרשע בעמים.

ב. הבחינה הלאומית של הלא־ציונים    🔗

עַם ולא אומה

דוּ־ערכיות מעניינת ביותר ביחס למדינה אתה מוצא בשורות הלא־ציונים, שנעשו שותפים לציונים במסגרת הסוכנות היהודית המורחבת. רוחם של הראשונים היתה שדה־מערכה, שבו התנצחו שתי השקפות שונות, אך לא תמיד מנוגדות: זיקה לארץ־ישראל ורגישוּת לצרת־היהודים, מכאן, והתנגדות לציונות כרעיון וכתנועה פוליטית המתיימרת להציע פתרון כולל לבעיה היהודים, מכאן.

פליקס וארבורג (1937–1871), ממייסדי הסוכנות היהודית המורחבת, איש־עסקים ונדבן שהיה מנהיגה של יהדות אמריקה, טען כי שקר דוברת הוועדה המלכותית בטענה כי הצעתה היא סופית. שוּמה על הקונגרס הציוני ועל מועצת הסוכנות כאחד להימנע מ’צעדים נחפזים' ולשלוח ‘כדורי־נסיון’. יש לסרב להקמת מדינה העלולה, חלילה, ‘גם לההרס בנקל’. ‘כידיד וכשותף לעבודה’ הוא מייעץ: 'אל תוותרו על האידיאלים האמיתיים שלכם חלף אידיאל מבריק למראה, אבל מלא סכנות.²⁷¹ זאת ועוד: שאלה חשובה כל־כך יש לדון בה, לפי רוח ההסכם על כינון הסוכנות, במועצת הסוכנות היהודית המורחבת ולא בקונגרס.

כיצד ביקש וארבורג לקיים חזית משותפת של חיבת ארץ־ישראל עם הציונים, כדי להסתיר מאחוריה את מחאתו נגד צדדים פוליטיים אחדים באידיאולוגיה ובמעשה הציוני? הוא העיד על עצמו שהוא וחבריו השתתפו בהקמת הסוכנות ‘למען השבחת התנאים בארץ־ישראל בשביל אלה שרצו לחיות בארץ הנחמדה הזאת, לשפרה וליהנות ממנה’. חמש פעמים ביקר בארץ־ישראל, ‘ומן הרגע הראשון נמשכתי אליה בזכות יפייה ואפשרויותיה’. הלא־ציונים, שווארבורג היה אחד ממנהיגיהם, עמלו הרבה כדי לחבב את ארץ־ישראל על הציבור היהודי בארצות־הברית ובארצות המערב.

– ובכל המגביות לטובת הארץ עזרנו, והמספרים מראים שהלא־ציונים היו התורמים הגדולים ביותר, והם עשו זאת ברצון. תהיה ההכרעה אשר תהיה – התעניינותו בארץ־ישראל לא תפחת, אבל אפשר שהשיטות תהיינה אז אחרות. אם עמדת המועצה תהיה כזו, שנדאג רק להשיג מדינה – לא נוכל ללכת אתכם…

ניכרים בלא־ציונים סימני מבוכה על שהם צריכים לדבר נגד מדינה. כביכול גרמו הציונים שיופר האיזון הדק שנוצר בינם לבין הלא־ציונים, כלומר ניתן לעבוד בארץ־ישראל ולפתח בה יישוב יהודי גם בלי מדינה. נקודת־המוצא לעמדתו של וארבורג היתה יהודית, לא ציונית. לפי עמדה זו, היהודים הם עם אך לא אומה. הם אינם נזקקים כלל למדינה, וזו עלולה לפגוע במעמדם באותן המדינות שבהן כבר זכו באמאנסיפאציה. אף־על־פי־כן התקשה לומר דברים אלה במפורש, כאילו לא רצה ‘להיכנס בוויכוח פרינציפיוני על הפילוסופיה של ציונים או לא־ציונים, על מדינה או לא־מדינה’. מעדיף היה לכוון את הדיון לבירור השאלה: כלום אפשר להגיע לידי הבנה הדדית בין יהודים לערבים כדי להשאיר את המנדט במקומו ולמנוע את הצורך להמירו בהסדר מדיני אחר. ואם הבריטים ‘מצהירים עתה, ששני עמים אלה אינם יכולים להיפגש ואינם יכולים לחיות יחדיו’, הרי הצהרה כזאת אינה ניתנת להתקבל:

– השאלה הראשונה היא להביא את שני העמים אל וועידה ליד שולחן עגול. מה שאומרים ששה אנשים ויהיו אלה אפילו ג’נטלמנים חשובים, איננה עוד המלה האחרונה. הן בכל זאת הם היו בארץ רק בפעם הראשונה ולא הכירו את הלשונות שלה – וכלום תהיה הכרעתם מוחלטת?

פסקה זו בדבריו של וארבורג היתה מקבילה במידה רבה לדבריו של מאגנס, אמנם בלי המרירות שהתלוותה לדבריו של האחרון. אם נתעלם מנושאים שהיו חשובים לווארבורג, ואשר לא עניינו את מאגנס, כגון שאלת ייצוג הלא־ציונים בהנהלת הסוכנות, נראה כי נעשה כאן נסיון לרמוז על פעילותם המשותפת של השניים באותם שבועות בירושלים, באירופה ובארצות־הברית, כדי למצוא בני־ברית מקרב הערבים שיסכימו לכונן יחד עם היהודים מבנה פוליטי מעין דוּ־לאומי ולהשיג תמיכה ציונית ויהודית להתנגדותם לחלוקת הארץ ולהקמת מדינת־יהודים קטנה בארץ־ישראל.²⁷²

מוריס קארפף (1964–1891), פסיכולוג, סוציולוג ונשיא בית־הספר למוסמכים לעבודה סוציאלית בניו־יורק, נקט עמדה תקיפה עוד יותר. קארפף, חבר הנהלת הסוכנות מטעם הלא־ציונים, לא בחל אפילו בשימוש בדברי־אִיום מוסווים ותקיפים מאלה של וארבורג. טענתו המרכזית היתה כי אם יישאלו הלא־ציונים מדוע הצטרפו לסוכנות תשובתם תהיה מוכנה ומזומנה: הם הצטרפו אל המפעל הארץ־ישראלי משיקולים יהודיים והומאניטאריים נעלים. מבקשים היו לסייע ליהודים הסובלים ממצוקה וליישובים חקלאיים המחפשים דרך־התיישבות חדשה, אבל לא יכלו לצפות שתרומתם תסייע בצורה זו או זו לכך שתתעורר כלל שאלת מדינת־היהודים ובאופן לא צפוי כל־כך.²⁷³

עמדה דוּ־ערכית היתה לאחד מדברי הריפורמים, גרשון ברוך לוי (1939–1878). הוא לא חפץ במדינה אך לא ראה בכינונה אסון לרעיונות הליבראלים.²⁷⁴ השקפתו שימשה מעין מעבר לרעיונות של יעקב ג' ויינשטיין (1974–1902), ראש המכון למחקר מדעי היהדות בסאן־פראנסיסקו. חששותיהם של וארבורג וחבריו מפני המדינה שתקום הזכירו לו את דאגתם של הלא־ציונים מפני השימוש במושג ‘לאומיות’ בדיון על זכויות־המיעוטים, והיהודים בכללם, בוועידת השלום ב־1919. בהתפלמסו עם ההשקפות הריפורמיות של רבים ממתנגדי הציונות באמריקה טען ויינשטיין כי לאחר דברי־גנאי כה רבים נגד הציונות הגיעה העת שהללו יכירו בטעותם, ישנו את עמדתם ויעניקו מברכתם לדרכה של ההסתדרות הציונית.²⁷⁵

אלפרד סגל (1968–1883), עיתונאי ופובליציסט, מדבּריה של היהדות הריפורמית, היטיב להסביר לבטיה של זו. כשיהודי כמוהו נפנה לשאול לזהותו, משיבים לו הציונים: ‘אתה חלק מאומה’. ואילו אחרים גורסים כי הוא חבר בקהילה דתית, כמו הבאפטיסטים או האֶפּיסקופאלים. ויש המעידים כי הוא בן לציביליזאציה ידועה, מערבית. לעומת זאת, האנטישמים מטיחים כלפיו כי ‘זר’ הוא ובלתי־רצוי. ואילו סגל היה סמוך ובטוח כי אמריקאי נאמן הוא. חבר בקבוצה דתית יהודית ‘אשר ארץ־ישראל יהודית’ קרובה ללִבו, אם כי אינה תופסת מרכיב עיקרי בתודעתו. ודאי, ראוי היה שהמנדט יתקיים לעד, בתנאי שיניח לבית הלאומי להתפתח ולתפוס מעין מעמד של מרכז רוחני ליהודים בתפוצה. אין להתלהב כלל למשמע האפשרות כי בני־בניהם של נביאים יהיו פוליטיקאים. אולם אם לא הסתייע הדבר, ובלחץ המציאוּת המדינית המשתנה מתברר כי אין מנוס ממדינה, ראוי לבצר מדינה קטנה ובטוחה. ביטחון זה חשוב לאין־ערוך מתוספת של שטחים מאוכלסים בערבים, והוא תנאי להסכמתם של יהודים לעלות לארץ־ישראל.

סגל לא קיבל את טענותיהם של יהודים שחששו כי הגויים עתידים להטיח בפניהם שאינם אזרחים טובים או שנאמנותם כפולה, ועל כן אינם ראויים לחיות בארץ שבה נולדו או נקלטו ואשר העניקה להם מטובה. לדעתו, אמרקניותם של שוללים אלה לא תיפגע כלל אם בארץ־ישראל תקום מדינת־יהודים קטנה. ממילא לא תוכל זו לקלוט את יהודי העולם כולו, אפילו יבקשו לבוא אליה. ראוי אפוא לתת את הדעת לשאלה החשובה באמת: איזו דמות תהיה למדינה שתקום? כלום תהיה זו מדינה סתגרנית וקרתנית או מדינה פתוחה המבטיחה שוויון ורווחה לתושביה? אין זאת אלא כי מדינת־היהודים חייבת להיות ‘ביטוי לאידיאליזם של ימינו’, מדינה דימוקראטית שתגדיל את שֵׁם ישראל בעמים. ²⁷⁶

ניתן לומר כי בנאומים ובמאמרים שבדקנו אין אתה מוצא השקפה רעיונית־פוליטית שיטתית, או תכנית מנוסחת לסעיפיה. אלה היו הלכי־רוח וחוות־דיעה של אנשים בעלי השפעה ציבורית אך בלי הכרעה פוליטית. השקפותיהם של המתפלמסים בעד מדינת־יהודים או נגדה, יהיו מעניינות ככל שיהיו, השפעה מועטה נודעה להן על הציבוריות הציונית או על ממשלת בריטניה, שהציעה את תכנית־החלוקה.

לא הרי הלא־ציונים בבריטניה כהרי הלא־ציונים בארצות־הברית. למעשה, בשום ארץ אחרת לא היה גדול כל־כך שיעור התמיכה שתמכו הלא־ציונים במנדט כמשהו קונקרטי ורצוי ביותר כמו בבריטניה; בשום מדינה אחרת לא היה שיעור האנטי־ציונים זעום כל־כך. התמיכה בבניין הבית הלאומי היהודי, ובעקיפים גם בציונות, נתפסה אפוא כמשתלבת עם אהדה למדיניות הרשמית של הממשלה, כלומר באזרחות טובה כביכול. רק בבריטניה היה גדול מספרם של התומכים בציונות מבין הלא־יהודים, שרי מדינה ואנשי־ציבור, גנראלים בדימוס ומעצבי דעת־קהל, אנשי משק וכלכלה, וכך קנתה זו לגיטימציה בעיני יהודים לא־ציונים, שהשפעתם היתה מרובה בקהילה היהודית ובבטאונה המרכזי, רב־היוקרה והפרסום – ה’ג’ואיש כרוניקל'.

לא־ציונים אלה היו מבליטים טענה אחת, שאין למוצאה במקומות אחרים; בריטניה אינה זקוקה לפתרון המוצע; תכנית־החלוקה עלולה לערער את מעמדה של בריטניה בעולם כולו ובמזרח־התיכון. אין היא אלא ביטוי של יאוש מצד מעצמה גדולה, גילוי של חולשה שלא־תאמן. היא תערער ללא־תקנה אמינותה של בריטניה כמעצמה עולמית, שנטלה על עצמה משימה בינלאומית. חבר־הלאומים, הנזקק לכל סיוע כדי לעמוד בפרץ שנגרם על־ידי מעצמות פאשיסטיות תוקפניות שפרשו ממנו, תונחת עליו מכה נוספת: ארץ מנדט, הקשורה בו לפחות להלכה, תלך לדרכה.

‘מכירת ארץ בנזיד־עדשים’, ‘בגידתה הגדולה של אלביון’, ‘חלום בלהות’, יום־אבל נוסף בלוח־השנה היהודי' – אלה היו רק מקצת מן הכינויים שרווחו במאמרי־המערכת של בטאונה המרכזי של יהדות בריטניה ובמכתבי־הקוראים. הם באו כהקדמה למחאה הגדולה שהוטחה נגד ההסתדרות הציונית על שהיא מבקשת כביכול להפר את הנייטראליות של העם היהודי. כיצד תפעל המדינה שתקום נוכח ‘נרגנויות’ ערביות, איטלקיות, גרמניות, רוסיות? מה יעלה בגורלם של יהודי גרמניה אם יתברר שפרץ עימות בין אלפיים הגרמנים היושבים בארץ־ישראל, בטריטוריה שהוצעה ליהודים ואשר נטייתם לנאציזם כבר הוכחה בעליל ממעשי־הסיוע שלהם למתקוממים הערבים ב־1936, לבין ממשלתם היהודית? כלום לא יהיו יהודי גרמניה בני־ערובה בידי השלטונות הנאציים, אם חלילה ייפגעו גרמנים בארץ־ישראל? ²⁷⁷

לא מופרך הוא טיעון זה, כפי שנראה במבט ראשון, אף כי דומה שלמעשה ביקשו לומר דבר אחר: ייסוד מדינה יעורר את השאלה המסוכנת של ‘הנאמנות הכפולה’. והרי אגב מבט לאחור היתה כמובן אפשרות אחרת, ואולי גם סבירה יותר: אילו קמה מדינת־חלוקה אפשר שהגרמנים היושבים בה הם שהיו נעשים בני־ערובה. מי יודע שמא היה ניתן לחלץ, חלף שחרורם, יהודים גרמנים רבים שנקלעו למצב של מצוקה ורדיפות. מכל מקום, ראוי לציין ששוללים אלה ואחרים לא נזכרו ביהודי ערב ולא טענו כי היהודים היושבים בארצות ערב עלולים להיפגע מן התהפוכות המדיניות בארץ־ישראל.

היגיון מוזר לכאורה, אולם בעל יסודות עמוקים משלו, גרם שתקוותם של ציונים רבים לזכות בהכרה בינלאומית חדשה, בדמות של מדינה ככל המדינות, תתפרש אצל יהודים רבים כמסוכנת. ועולה השאלה: כלום אין הציונות תובעת מן העם היהודי מחיר גבוה מדי? תלותה של ההסתדרות המאורגנת באיזו הסתבכות מדינית. בהיעדר מאבק בין־גושי של ממש.ההסתדרות הציונית היתה שקועה רובה ככולה בבעיות ארץ־ישראליות, ו’מדיניות־החוץ' שלה הסתכמה בראש־וראשונה בנסיון למנוע נסיגה בריטית מן ההתחייבות להקמת בית לאומי. אולם כינונה של מדינה ריבונית, שתהא אחראית למדיניות־החוץ שלה, עלולה היתה לסכן קיבוץ יהודי, ואפשר גם קיבוצים אחדים, אפילו יכחישו קשר וזיקה אליה, אם יפרוץ עימות בינה לבין מדינות אחרות, או אם יסתמן סכסוך בינלאומי, שבו תמצא מקומה בצד אחד של המתרס.

אי־הביטחון הפנימי של הלא־ציונים בבריטניה מתגלה בעליל מעיון בטענה נוספת: היישוב אינו מוכן לריבונות, מכיוון שאין לו אנשי־מינהל מנוסים ומיומנים, שבלעדיהם לא תוכל מדינה להתקיים. והרי זהו חסרון רציני, חמור אפילו מן השאלה הבטחונית.שהרי סיוע צבאי אפשר יהיה לקבל מן החוץ, ואילו מינהל תקין עשוי לצמוח באופן טבעי רק מתוך האוכלוסייה. גם כישוריהם ונסיונם של עולים יהודים לא יושיעו במקרה זה. לטענה זו נוספה האשמה חדשה־ישנה: היישוב אינו מוכן לריבונות, משום שבעבר נמנע לשתף־פעולה עם השלטונות ולא נטל חלק בפעילותה של האדמיניסטראציה המנדטורית.²⁷⁸

יושם לב שרבים מקרב הלא־ציונים בבריטניה נדחפו כאן, מתוך רגישות עמוקה לגורל הקשר המסורתי בין בריטניה לארץ־ישראל ולעם היהודי, לגלות ספקנות לגבי כוחו של היישוב. למעשה, הם ביטאו בכך גישה סטאטית ולא דינאמית, עמדה הפוכה לזו שייצגו מחייבים כבן־גוריון או נמירובסקי, שסברו שדווקא המדינה עשויה לשַמש מכשיר להגשמת הציונות.

השקפות אלו של הלא־ציונים נוסחו ניסוח ברור ביותר בהערותיו האירוניות והספקניות של אלברט מונטיפיורי חיימסון (1954–1875), היסטוריון של יהודי בריטניה. חיימסון היה ציוני לשעבר ונעשה לא־ציוני בעת שישב בארץ־ישראל בשנות העשרים, בה כיהן בתפקיד אדמיניסטראטיבי בכיר – ממונה על מחלקת־ההגירה – לפי הזמנתו של חברו־לדיעה הרברט סמואל. חיימסון טען כי התכנית הבריטית מבקשת לכונן ‘מדינת־כיס בעלת כיסים ריקים’. אין היא מעניקה אפשרויות של ממש לצמיחת היישוב ולקליטת עלייה נוספת, ואף לא חיים בביטחון. ראוי להם אפוא לציונים שיתבעו את המשך קיומו של המנדט בחסותה של בריטניה, וישיתו לִבם לצורך למצוא ערבים שיסכימו לחיות לצִדם בארץ משותפת אחת.²⁷⁹

נוויל לאסקי (1969–1890), ממנהיגיה של יהדות בריטניה וממייסדי הסוכנות היהודית המורחבת, היה תמים־דעים עם וארבורג כי –

– ההכרעה בעניינים אלה צריכה לבוא אך ורק במוסד זה. כאשר נוסדה הסוכנות היהודית, בשנת 1929, הוסכם כי בשאלות העיקריות הנוגעות לארץ־ישראל, תכריע רק הסוכנות היהודית. תהיינה התחייבויותיה של הנהלת ההסתדרות הציונות אשר תהיינה, אבל רק הסוכנות רשאית לקבל החלטות סופיות ומחייבות.

היתה זו הבעת מחאה נגד ההנהלה הציונית, שהרכבה היה זהה כמעט לזה של הנהלת הסוכנות, להוציא כמה לא־ציונים שהיו חברים רק במוסד האחרון, ואשר ניהלה משא־ומתן עם הוועדה המלכותית ועם ממשלת בריטניה בדבר חלוקה. מחאה זו לא דמתה לביקורת שהשמיעו, כזכור, ציונים רבים נגד אותה הנהלה ציונית בגין אותו משא־ומתן ממש. הביקורת מצד החוגים הציוניים כוּונה נגד מדיניות שלא קיבלה ייפוי־כוח מצד הוועד הפועל הציוני והמפלגות, ואילו הביקורת מצד הלא־ציונים כוּונה נגד נסיונה של ההנהלה הציונית לטשטש את העובדה שהיא היתה חלק בלבד, אמנם חלק מרכזי, בהנהלת הסוכנות.

אולם לא זה היה עיקר הביקורת. לאסקי היה נבוך ממש כווארבורג, בשעה שנדרש לבטא, אף כי בצורה מעורפלת מעט, את התנגדותו להקמת מדינת־יהודים:

– נראה הדבר שהמלה ‘מדינה’ הכתה רבים מאתנו בסנוורים, כי הרי חלום של ארבעים שנה עומד להתגשם. אין אני רוצה לברר פה את עמדתי או את עמדת הלא־ציונים. רצוני רק להעיר בקצרה, שהקמת מדינה זעירה בתוך עולם סוער מעוררת חששות רבים מנקודת־השקפה כלכלית, אסטרטגית ופוליטית. זאת תהיה כעין קפיצה מן הלידה אל שנות הבגרות, ורצוי שההתפתחות לא תדלוג על תקופת הילדות והנעורים.²⁸⁰

מה היתה אותה תקופת־מעבר ממושכת, מחוּיבת־המציאוּת כביכול, שבשם נימוקים מעשיים ניתן היה לכאורה לדבר נגד רעיון־המדינה בלי להזכיר נימוקים עקרוניים? לאסקי ייחל למצב שבו ארץ־ישראל תהיה נתונה לתנאים של מנדט מתוקן, והם: (א) עלייה בלתי־מוגבלת, אשר תהיה תלויה רק בכושר־הקליטה של הארץ ולא בתנאים פוליטיים כלשהם, בכלל זה הסכמת הערבים; (ב) כינון מועצה מחוקקת; (ג) שיוף היהודים בהגנה על גבולות הארץ. מתאמץ היה לשכנע את שומעיו כי אין לתת גט־כריתות לשותפות ההיסטורית בין העם היהודי וממשלת בריטניה. ראוי למחייבי החלוקה, שנואשו מכל שיתוף ציוני־בריטי, לזכור כי המנדט נתן למפעל הציוני ‘אפשרויות לפעולה’. אין זאת כי בלי בריטניה ‘לא היינו יכולים כלל לחשוב על התקדמות כזאת’. הערכה היסטורית זו, שאך מחייבים מעטים חלקו עליה, שימשה יסוד לתכנית חיובית לקראת העתיד:

– נחוץ שיווצרו בארץ־ישראל תנאים נאותים ליהודים, כדי שיוכלו לפתח את כשרונותיהם… מוטב להתקדם מתוך סבלנות באיטיות מאשר לטעות תוך חיפזון, השלב הקרוב של ההתפתחות צריך להיות – להפוך את ארץ־ישראל היהודית ליחידה בתוך חבר־העמים הבריטי. בדרך זו נוכל יותר טוב לשמור על קשרינו עם אנגליה ולמנוע סכנות, מאשר תוכל לעשות מדינת היהודים שרבים מכם מבכרים אותה.

מגמה זו עשויה להבטיח ביתר קלות את השגת ההסכם המיוחל עם הערבים מאשר על־ידי חלוקת הארץ וייסוד מדינת־יהודים קטנה.

כדי להבין את השקפתו הלאומית־היהודית, אך הלא־ציונית, של נוויל לאסקי. טוב נעשה אם נבחן גם את דיעותיו של אחיו הצעיר ממנו, הארולד לאסקי (1950–1893), הוגה־דיעות כלכלי ידוע, ממנהיגי הלייבור. הארולד לאסקי היה סמוך ובטוח כי חלוקתה של ארץ־ישראל אינה אפשרית מכיוון שהיא תקומם את הערבים ותסכן את היישוב. כמו כן היה משוכנע שמדינה כזו לא תוכל להציע פתרון ליהודים הנתונים במצוקה באירופה המזרחית והמרכזית. הנה כי כן, טענותיו של לאסקי נגד תכנית־החלוקה דמו במידה רבה להערות שהשמיעו ציונים רבים ממחנה השוללים. ולא־דווקא מן החוגים המתונים. אף־על־פי־כן היה פער גדול בנקודת־המוצא. הארולד לאסקי לא היה ציוני כלל ועיקר, ואפילו לא היה יהודי לאומי במובן החיובי, לפי מושג אחיו. מתבולל היה, ביקורתי לא רק כלפי הציונות ומעשיה בארץ־ישראל, אלא גם כלפי היהדות כאמונה, כתפיסת עולם וכאורח־חיים. הוא לא היה שותף לדיעותיו היהודיות־הליבראליות של אחיו, שהיה פעיל כמנהיג וכחבר בכיר ברוב הארגונים החשובים של יהדות בריטניה, בכללם אלה שנאבקו נגד ההתבוללות ובעד חיזוק החינוך היהודי. הארולד לאסקי היה סוציאליסט, שהתנכר בדרך־כלל לציבור היהודי ולטרדותיו, והטיח דברי־ביקורת כלפי מה שהגדיר כיסודות הבדלניים שביהדות: דת ותנועה לאומית.²⁸¹

הדאגה לגורל העם היהודי

בקצה השני של הקשת ניכּרים לא־ציונים ממוצא אחר, מזרח־אירופי, דוברי יידיש וספוגים תרבות יהודית מושרשת. מקצתם היו ילידי פולין, ליטא ולאטביה, שחיו בארצות־הולדתם או שהיגרו לאמריקה; אחרים היו ילידי רוסיה, שהיגרו ממנה לפולין או לארצות המערב, כילדים עם הוריהם או כבוגרים שנמלטו מן המשטר הצארי או מברית־המועצות. רובם סוציאליסטים מתונים היו, ומכל מקום קרובים לשכבות העממיות השורשיות ביהדות מזרח־אירופה. רבים ממהגרים אלה היו קרובים לסוכנות היהודית המורחבת, אולם לא־דווקא לאגף השמרני בתוכה, שכלל לא־ציונים עשירים בני המערב.

אלכסנדר קאהן (1962–1881), משפטן, עיתונאי ומנהיג סוציאליסטי מתון, שהובא לארצות־הברית בהיותו נער קטן, היה יחיד מקרב מנהיגי הלא־ציונים באמריקה שתמך בהתלהבות ברעיון־המדינה. בבקשו את רשות־הדיבור במושב מועצת הסוכנות לאחר וארבורג, הדגיש שיש לא־ציונים התומכים בדעתו, כשם שיש המצדדים בעמדתו של וארבורג. כללו של דבר, מחנה הלא־ציונים אינו הומוגני, כפי שניסו לטעון שוללי המדינה. הקו החוצה אותו דומה במידת־מה לזה החוצה את התנועה הציונית. קאהן נקט במתכוון לשון בוטה:

– נניח שהוצע לנו ושמוסרים לנו טריטוריה, בה יושבים 400.000 יהודים ו־250.000 בני אומות אחרות, ויש אפשרות בעתיד הקרוב, או במשך עשר השנים הקרובות, לקלוט לתוכה מיליון נפש מאותן הארצות שהיהודים נרדפים ונלחצים בהן. מה נגיד? השאלה בצורתה זו אינה בגדר הלך־רוח שעל־פיו נידונה השאלה בתנועה הציונית… מסופקני, אם במקרה זה היו מתגלים כל חילוקי־הדעות הקיימים עכשיו בתוכנו. נראה לי, שאילו הוצעה הצעה כזאת, הרי היתה מתקבלת פה אחד על־ידי כולנו. וכאן בולט הפאראדוכס: דווקא כשהמדובר בארץ־ישראל, אין ציונים טובים יכולים לקבל הצעה זו; דווקא מפני שהמדובר הוא בארץ־ישראל. מפחדים הלא־ציונים; ודווקא מפני שהשאלה קשורה בבעיה של חיי האומה, אנו נמנעים להשקיף עליה באופן פשוט, בדרך חשבון, לאור השכל הישר.²⁸²

בדרך זו ניגש קאהן להפריך אחד לאחד את החששות שביטאו חבריו הלא־ציונים, הן בדברים גלויים שנרשמו בפרוטוקול מועצת הסוכנות והן בשיחות בינם לבין עצמם ובינם לבין עמיתיהם הציונים: ‘מדינה היא דבר מכוער, דבר הקשור באויבים’; ‘איש לא חלם על כך שבשנת 1937 נעמוד לפני הצעה להקים מדינה משלנו… קטנה היא המדינה ומתנהל ויכוח על סיכוייה’; המדינה שתקום עלולה להיות סוציאליסטית; משקלם של הפועלים יהיה מכריע, ‘משקל העלול להוביל למשהו בלתי־נעים,למשהו שלא תהיה גאוותנו עליו’; ‘הסכמה למדינה פירושה קרע עם העולם הערבי’. קאהן סבר כי טענות אלו אינן ממין הטענה. רבים מקרב הלא־ציונים חוששים בפשטות כי מדינה תערער את זכויות־האזרח שלהם או תעמידם בפני הדילמה של ‘נאמנות כפולה’. חששות אלה אין להם יסוד גם מנקודת־ראותו של מי שלא קיבל את כל האידיאלים ‘אשר התנועה הציונית מייצגת אותם’. הוא הדין לגבי סיכוייה של המדינה להתקיים ולקלוט עלייה:

– אני רוחש כבוד רב למומחים. אולם אני יודע שלא פעם זרקנו לתוך הסל את דעותיהם של המומחים על כל המדינות ועל כל האפשרויות. דעות אלו לא עמדו במבחן. אני יודע, שאיש לא האמין כי בשנת 1937 יהיו בארץ־ישראל 400.000 יהודים, ובכלל אין דעה אחת טובה מחברתה בעניין זה…

גם החשש שמא אין היישוב יכול לבנות מערכת שלטון עצמי מופרך מעיקרו:

– ראיתי, כיצד ארגנו בלי כוחות ובלי אמצעים של מדינה שירות סוציאלי, אשר מדינות חדישות רבות יכולות לקחתו למופת; כיצד הקימו רשת בריאות, רשת בתי־ספר, ייבשו ביצות וסללו כבישים – וכל זה בלי כוח ממלכתי ובלי האפשרויות העומדות לרשותו. אומה אשר יש בכוחה לעשות כל אלה, מסוגלת במידה מספקת לשלטון עצמי.

קאהן הסוציאליסט לגלג על חבריו המיליונרים אשר היו מודאגים מצורת השלטון כמדינה העתידה לקום לא פחות ממה שהיו מודאגים ציונים כקלוזנר או כחבס:

– אני יודע שכיום לא ייתכן בה שום שלטון שלפועלי ארץ־ישראל לא תהיה השפעה גדולה עליו; ואם תהיה עליו השפעה מצד הפועלים – הרי יש ביכולתנו להשוותה למשהו הקיים כבר במציאוּת. הרי זהו אותו סוג הפועלים שאנו מוצאים אותו בממשלות נורווגיה, שוודיה ודניה, בממשלות של הארצות העומדות לימינה של הדימוקראטיה, החופש והקִדמה. ואם אנו הולכים בארץ־ישראל לקראת שלטון שיימצא תחת השפעה גדולה של תנועת פועלים מאורגנים – אין כל חשש בלבי.

מעולם לא זכתה תנועת העבודה הציונית להכרה ולדברי־ברכה חמים כל־כך מפיו של יהודי אמריקאי מן הלא־ציונים. תנועה זו זכתה אצלו לשבח כ’זרם המרכזי' בציונות, ככוח המעצב של מלאכת הבניין בארץ־ישראל, ועל־כן כגורם היכול וראוי להנהיג את המדינה שתקום ולכוונה ברוחו. לדעתו, שלטון זה, לכשייכון, יהיה מסוגל לנהל משא־ומתן עם הערבים. אין תכנית־החלוקה מונעת סיכוי להשכין שלום בארץ־ישראל.

לא כל ידידיה הנאמנים של תנועת־העבודה בקרב הלא־ציונים הללו באמריקה צדדו ברעיון־החלוקה. אדרבה, רובם התנגדו לו בתקיפות, מנימוקים דומים במקצת לחבריהם הארץ־ישראלים המאקסימאליסטים כברל כצנלסון וכיצחק טבנקין. הדמות הבולטת בתוכם היתה זו של אברהם ליסין (1938–1872), מהפכן, שבעבר עשה רבות למען הקמתה של מפלגת ‘הבונד’ ברוסיה הצארית, ולאחר שנאלץ להימלט ממנה בשלהי המאה הי"ט פעל למען ארגונם של הפועלים היהודים באמריקה. היה יהודי לאומי שהתנגד להתבוללות וניסה, במידה מסוימת של הצלחה, לכוון את ‘הבונד’ לעמדה אוטונומיסטית. היה משורר ועורך, שנעשה בארצות־הברית מאנטי־ציוני ללא־ציוני, התקרב ל’פועלי ציון' ונעשה תומך נלהב במפעל ההתיישבות בארץ־ישראל. ליסין היה מיצר על רעיון־המדינה שנזרק לחלל העולם כתחליף לרעיון של ארץ קולטת עלייה. קטנה היא ארץ־ישראל, אך יש בה מקום די והותר להתיישבות המונית. ואילו מדינת־חלוקה ננסית, שתנותק מעבר־הירדן, תהיה ללא מרחבים להתיישבות. תשומת־לּבה תהיה נתונה לענייני ממלכה ולא לבניין חברה חדשה.²⁸³

הערותיו של המשורר היידי נדחו על־ידי סופר יידי חשוב, שלום אש (1951–1881). אש פתח את נאומו במועצת הסוכנות בכנה הערות כלליות. הוא לא ראה ביהדות שלו אסון אלא ‘נכס עליון’ של אנושיותו:

– לולא נתנה לי היהדות רגשות אנושיים עמוקים, לא היה ערכה רב בעיני… היא מטילה עלי חובות אנושיים של אהבת האדם, הבנה לרוחו ולסבלותיו.

אש לא רצה בשלטון יהודים על ארץ־ישראל כולה; שלטון כזה יכפה עצמו על המוני ערבים, ובמקרה כזה מוטב שהיהודים יישארו בגולה. אמנם הוא לא התלהב גם מן האפשרות שתקום מדינת־חלוקה, אך ראה בה פשרה אפשרית בין צורכי העם היהודי לבין הסייג שהציב לעצמו: מניעת השתלטות של עם אחד על שכנו. היהודים באו אל ארץ פראית, בין שהיתה ארצם ובין שלא היתה ארצם. כל כברת־אדמה, כל צעד ושעל, כל עשב ושיח, עלה להם בדמעות ובעבודה קשה: ‘ועבודתנו קידשה את מפעלנו, כי לא כבשנו את ארץ־ישראל באש ובחרב אלא בעבודה קדושה’. הציונים הוכיחו לעמי תבל שלא כל היהודים כולם מתפרנסים מ’עסקי אוויר' או מספסרות, ואם ניתנת להם האפשרות – הם מצליחים בכל המלאכות.

אש היה תמה על ציונים ויהודים אחרים המתנגדים לתכנית הבריטית בתקיפות. ראוי להם, ציין, לזכור השקפה נפלאה של הבעל־שם־טוב: ‘עִבדו את ריבונו של עולם כפי שאתם עובדים את אשתכם וילדיכם…’ –

– בשביל האשה והילדים עושים לפעמים פשרה; בשבילם אומרים לפעמים דבר־שקר; למען פרנסת האשה והילדים עושים לפעמים דברים שלא תמיד במקרים אחרים, היו צודקים. יש בקִרבנו אנשים שבשביל נשותיהם וילדיהם יעשו כל מיני פשרות. אולם כשהעניין נוגע לעם היהודי – הרי הם נאחזים בעקרונות בני מאה אחוזים. אולם גם בשעה שבאים לטפל בשאלות העם היהודי, צריך לעשות זאת כפי שעובדים את האשה והילדים, תוך דאגה עמוקה, תוך הרגשת המצוקה שבה נמצא העם היהודי, תוך הבנת צרכיו החיוניים בכל תפצות גלותו.

הדאגה לגורל העם היהודי ולעתידו עמדה במרכז השקפתו של הסופר. הוא ידע יפה שאין בכוחה של ארץ־ישראל, אפילו כולה, לקלוט את היהודים כולם: ‘קודם כל צריך לפתור את שאלת היהודים בכל ארץ וארץ, כל מדינה ומדינה לעצמה צריכה לפתור את שאלת היהודים בתוכה, ולהבטיח להם את חייהם’. ועם זאת אין ארץ־ישראל דבר לעצמו, איזה אי העומד בלב־ים, או איזה כוכב הנוצץ על־פני השמים. בחייהם הגשמיים והרוחניים של היהודים בגולה ממלאת ארץ־ישראל ‘מקום גדול’. אין היא קיימת לעצמה – היא קשורה בכל חיי־היהודים, בכל קיומם. שׂוּמה עלינו לקלוט יהודים, ולוּ גם מעטים, הן משום שיהודים רבים מבקשים להיכנס אליה או נבצר מהם להישאר במקומות־מושבם והן משום שאי־אפשר לתכנן תכניות לעתיד ‘רחוק ביותר’. אש היה סבור כי לא רק העם היהודי אלא גם העמים הגדולים חיים בעולם לוט בערפל:

– אתה יכול לראות רק את הנמצא במרחק של שנים־שלושה צעדים ממך. אי־אפשר לתכן תכניות על מה שיתרחש כעבור חמישים או אפילו עשרים שנה. ישמרנו האֵל אם תפרוץ מלחמה עולמית, כפי שרבים מפחדים. חוששני, שוועידת השלום לא תתקיים אז על פני כדור הארץ, כי אם בשמים. אנו צריכים לראות לפנינו את מצב העם היהודי בשעה זו ובעשר השנים הקרובות, או לכל היותר בחמש־עשרה השנים הבאות.

ידיעת הסכנות האורבות לעם היהודי במקרה של מלחמת־עולם, ככל שהיתה נוקבת, היתה יסוד לדחיית סכנה צפויה אחרת, שמפניה חששו שוללים ציונים כז’בוטינסקי ושוללים אנטי־ציונים כ’בונד'. אין שחר לחשש שאם תקום מדינת־יהודים ‘ישמש הדבר לארצות אנטישמיות נימוק לגרש את יהודיהם לארץ־ישראל’. היפוכו של דבר; אפשר שהמדינה שתקום תשמש כתובת לעם היהודי כולו: ‘כיום אין לעם היהודי כל כתובת, ועם ייסוד מדינת היהודים היא תהיה לנו, אמנם כתובת דלה, אך בכל זאת כתובת’. יתירה מזו, קיימת מדינה אחת, פולין, המדכאה את היהודים ‘עד עפר ועד מחנק’. היא עושה זאת מתוך שיגעון של גדלות ומתוך רצון להפוך את שאלת־היהודים לשאלה עולמית, לשאלה בינלאומית. והנה במדינה זו נשמעים קולות התובעים קבלת מושבה ‘בשביל מיליוני היהודים המיותרים, לדעתם, במדינתם’. מי יודע, אפשר שמדינה זו תקבל מושבה אליה יוגלו היהודים. הרי הללו יהיו נתונים שָׁם לשלטונם של שוטרים וחיילים שאינם מבני־עמם, ואולי ישררו שם אותם תנאים כמו במטרופולין, מה שאין כך אם תתקיים מדינת־יהודים, אם תהיה כתובת לעם היהודי, ‘וכשתעלה פעם על הפרק שאלת מיליוני־היהודים, תוכל אולי מדינת־האֵם הקטנה לדרוש מושבה בשביל מיליוני יהודים אלה’. אמנם אוסישקין הצביע בשעתו נגד הצעת אוגאנדה, ויישר כוחו, כי ‘זה לא היה דבר בעתו’, אולם ‘אם תהיה לנו בארץ־ישראל מדינת יהודים ויתנו לנו כמושבה את אוגנדה – אז אדרבה ואדרבה’.²⁸⁴

הטריטוריאליזם היהודי לא גווע ועבר מן העולם עם הצלחת המפעל הארץ־ישראלי, אלא לבש כביכול צורה חדשה. ארץ־ישראל חיונית היא, ואין לוותר עליה. ראויים היהודים לבוא אליה, לא כדי לפתור את בעייתם הלאומית, לכך אין הארץ גדולה דיה, אלא כדי לחיות בד' אמות שלה כיהודים וכבני־אדם, ובשבילי זה היינו הך'. השיבה לארץ־ישראל פירושה אחד – רצונם של יהודים להשתחרר מעול גויים ולמצוא כברת־ארץ בה יוכלו לנהל את חייהם בעצמם. ואף־על־פי־כן, הבעיה הפיסית של המיליונים, ‘צרת־היהודים’, לא תיפתר בארץ זו או במדינה זו המוצעת. לשם פתרונה אין להוציא מכלל חשבון את הצורך והיכולת להשיג טריטוריה נוספת על ארץ־ישראל שלא תבוא במקומה.

לא כל הטריטוריאליסטים לשעבר עמד בהם העוז לומר דברים מפורשים כאלה של אש. אולם רובם ככולם נעשו תומכים נלהבים ברעיון מדינת־יהודים בארץ־ישראל כדרך להשגת טריטוריה לעם היהודי. ראוי לנו שנזכור כי רוב מצדדי תכנית אוגאנדה לשעבר לא היפנו עורף לארץ־ישראל אלא משנדמה להם כי זו אינה יכולה להציע פתרון לצרת־היהודים. ואולם הם שבו לראות בה יעד מרכזי בהגותם ובפועלם לאחר שנת 1917, כשנראה היה כי אכן יש סיכוי לטריטוריאליזם הארץ־ישראלי. אחרים עשו כן ב־1937, כאשר תכנית־המדינה התפרסמה ברבים. כבר מצאנו בין המחייבים טריטוריאליסטים לשעבר שלא הרחיקו לכת מן הציונות או ששבו אליה במהרה, כברוך צוקרמן הסוציאליסט או הלל צייטלין המיסטיקן. ב־1937 נוספו עליהם גם ציונים לשעבר, שנשארו בעמדה של לא־ציונים. המעניין שבהם היה יעקב לשצ’ינסקי (1966–1876), סוציולוג, פוּבליציסט עברי ועסקן ציוני שנעשה ב־1904; לעת פולמוס אוגאנדה, ציוני־סוציאליסט, יידישיסט וטריטוריאליסט. הוא נטש את הציונות לאחר 1905, גורש מרוסיה כעבור חמש שנים בגין פעילותו המהפכנית, שב אליה ב־1917, עם פרוץ המהפכה, כאחד ממנהיגי המפלגה היהודית־הסוציאליסטית, שלא האריכה ימים בשל נצחון הקומוניסטים; אחר־כך ישב באירופה המערבית ובארצות־הברית. לשצ’ינסקי נעשה תומך במפעל הארץ־ישראלי, בלי לשנות את עמדתו הלא־ציונית. ב־1937 הוא שב ורמז להשקפו הטריטוריאליסטית הוותיקה, שאותה נמנע מלהזכיר שנים הרבה. לפני צירי מועצת הסוכנות הסביר כי –

– הטרגדיה היהודית בשנות השלושים מקורה ביחס ההפוך שנוצר בין צרת יהודים לבין ארץ־ישראל. ככל אשר תגדל הצרה, כן הולכת הארץ וקטנה. ובשעה זו של אי־ההתאמה האיומה, אין אנו צריכים להשלות את עצמנו, ועלינו לראות נכוחה. הציונים מאמינים לא רק בגאולת הארץ אלא גם בגאולת העם. אבל לצערי אין אני מאמין כמוהם. אנו מאמינים בארץ־ישראל, אבל ארץ זו קטנה היא בשביל עם בן 17 מיליונים. ולמרות זאת אני לא רק אומר ‘הן’, אלא הנני צועק ‘הן’!

כשהוא שואל את עצמו –

– מה איום יותר במצבם של שלושת המיליונים של יהודי פולניה: העוני או הייאוש – עלי לומר, כי הייאוש הוא האיום. כשחסרה האמונה ביום המחר, הרי הדבר נורא עשרת מונים מסבל הרעב. בלי תקוה למחר אי־אפשר לחיות.²⁸⁵

לא היה בין הלא־ציונים מי שאמר דברים מפוכחים כאלה:

– אם יש ציונים היכולים להרשות לעצמם את המותרות לומר ‘לאו’ – הרי אם אנו נעשה זאת – ירגמונו באבנים, ויאמרו: הנכם יראים את המדינה! הירא מפני המדינה, נשמתו ריקה עד כדי כך, שאפילו מצוקת היהודים בגרמניה לא נגעה ללִבו. גם אם המלה ‘מדינה’ תהיה ללעג ולקלס, באזני העם היהודי היא מצלצלת כפעמי הגאולה. אנו צריכים לחשוב על מצב־הרוח הזה. קול המון כקול שדי, וכאיש העם, הנני אומר: כן, כן, כן! הגיעה השעה!

ד"ר יצחק נחמן שטיינברג (1957–1888) יצא מהנחות דומות לאלו של אש ולשצ’ינסקי, אבל הגיע למסקנות אחרות לגמרי. הוא היה יהודי שומר מצוות, שעבודת־המחקר שלו במשפטים נכתבה על נושא תלמודי, סוציאליסט שכיהן כשר־משפטים בממשלה המהפכנית הראשונה ברוסיה ב־1917. שטיינברג היה נושא ברמה בשנות השלושים את דגלה של האגודה הסוציאליסטית הטריטוריאליסטית הקטנה, שעם מייסדיה נמנה (ראה במבוא). שטיינברג לא התכחש לזיקת היהודים לארץ־ישראל, אף העריך את מעשי החלוצים הציונים. אולם הוא לא הגה חיבה לציונות כרעיון וכאידיאולוגיה; כמו כן דחה את טענתם של הציונים כי יש בכוחם לסייע לפתרון צרת־היהודים בארץ שתיארה כקטנה, מחציתה מדברית וטרשית ושחונה, ומיושבת בחלקיה הפוריים. שטיינברג היה סמוך ובטוח כי מדינת־חלוקה יהודית לא תאריך ימים בשל מגבלותיה האובייקטיביות של הארץ ובשל התנגדות הערבים. כמו כן לא התלהב מן התלות של הציונות בבריטניה.

הטריטוריאליזם החדש הזה, הסוציאליסטי בעיקרו, נולד מחוץ לציונות. בכך נבדל מן הטריטוריאליזם שממוצא ציוני, מתחילת המאה, שבא לעולם לעת פולמוס אוגאנדה. הטריטוריאליזם החדש היה חלש ונעדר כל השפעה, דווקא משום שהתעורר בצל הצלחותיו החלקיות של מפעל ההתיישבות הציוני בארץ־ישראל. מנקודת־מבט זו ניגש שטיינברג לבחון את תכנית־החלוקה בגישה דיאלקטית מובהקת. מתיירא היה שמא ישעו יהודים לדבר־השקר של המדינה שתעביר מן העולם את צרותיהם, ולפיכך היה מרוצה כשקבעה הוועדה, לפי פירושו, כי אין מקום בארץ־ישראל ליהודים רבים. כנגד חזון־השווא של מדינה, כנגד מדיניות־התעתועים של תנועה שהתיימרה לפתור את מצוקת־היהודים בארץ קטנה, הציע שטיינברג את הטריטוריה החופשית, בלי שציין את מקומה (אותה שעה קיווה לרכז יהודים רבים באוסטרליה). כללו של דבר, מה שיהודים נזקקים לו ביותר זוהי כברת־ארץ מתחת לרגליהם, מעין מִקלט בטוח, ולא איזו נחלת־אבות עתיקה שמבקשים להופכה לארץ־מולדת חדשה וריבונית.²⁸⁶

באישיותו רב־הניגודים של שטיינברג מוצא אתה ביוגראפיה של שכבת משכילים יהודים שורשיים, שהתנגדו להתבוללות, חששו לגורל היהודים באירופה, גם לא מאסו בארץ־ישראל, ועם זאת סירבו לקבל את הרעיון הציוני. כאשר טען שטיינברג כי בארץ־ישראל אין מקום ליהודים נוספים, הרי זה מוכיח שלא בדק את העובדות די הצורך. בסופו של דבר, ארץ־ישראל היתה מחוץ לתחומי־התעניינותו. גם דבריו על ההתנגדות הערבית הצפויה לחלוקה ולמדינה לא היו אצלו טיעון מרכזי, אלא ביטוי לגישה לוקטנית שנעשתה רווחת אצל שוללים רבים מחוץ לציונות, בעיקר ב’בונד'. שטיינברג, שלא הסתיר את ביקורתו על הציונות המשליכה יהבה על בריטניה, לא הרחיק ראות, שכּן שיטתו חייבה למעשה תלות רבה יותר של יהודים במדינות העולם.

הקו שחצה בין ציונים לבין עצמם, ובין טריטוריאליסטים בעבר ובהווה לבין עצמם, היה קיים ועומד גם בין המשכילים היהודים שנטו לחפש, בתקופות שונות של חייהם, את הפתרון למצוקת־היהודים לא בהגירה אלא בהשגת זכויות אוטונומיות להמוני היהודים במקומות־מושבם במזרח־אירופה. אף הם, כטריטוריאליסטים החדשים, דגלו בדרך־כלל ברעיונות סוציאליסטים. כמוהם התגוררו בדרך־כלל בפולין, בארצות הבאלטיות ובארצות המערב, מכיוון שרבים מתוכם נאלצו לעזוב את רוסיה הצארית בשל השקפתם הסוציאליסטית או את ברית־המועצות בשל עמדתם הלאומית־היהודית. רק יחידים התנגדו לתכנית־החלוקה: רובם תמכו בה לעתים אף בהתלהבות.

ואולם את התמורה היסודית, הראויה לציון בעמדתו של לא־ציוני מפורסם כלפי שאלת מרכזיותה של ארץ־ישראל בחיי היהודים במאה העשרים, אתה מוצא אצל שמעון דובנוב. היסטוריון גדול זה, שהיה מאלה שגרסו שכוח־הדחף הלאומי ימצא את פורקנו בגולה, ואשר יצר בעבר את השיטה המקיפה ביותר והמקורית ביותר ללאומיות גלותית, חזר במכתב לתלמיד־ידיד על דברים שהשמיע באוזני עיתונאים שבאו לראיינו: ‘אין אנו רשאים לדחות את הצעתה של אנגליה, אלא נקבל אותה בתור יסוד למשא־ומתן בנוגע לשטחה של המדינה הקטנה’. דובנוב דחה את הציונות הקאטאסטרופאלית, שלפיה יש לעקור את היהודים מן הגולה, ומיד. הוא העיד על עצמו כי מעולם לא תלה את ‘גורל האומה בשלימותה בבניין ארץ־ישראל. עד היום אני אוחז בסינתיזה: גלות וציון, אקווה שגם אתה תמשיך את מלחמתי עם משוללי הגלות’.

מבחינה עיונית מעידים דבריו של דובנוב על אותו יסוד במחשבה שהתפתח לאטו אצל לא־ציונים רבים בתקופת בניין הבית הלאומי. רובם נעשו ציונים במרוצת שנות הארבעים, אבל דומה שהתפתחות זו לא באה אצלו לידי מיצוי הלא משום שנקטעה כעבור שנים מעטות, עם הירצחו בידי קלגסים נאצים בראשית האסון הגדול שפקד את העם היהודי. אף־על־פי־כן גרמו דברים אלה על ארץ־ישראל ורעיון־המדינה לקרע במשפחתו. חתנו, בעל בתו, מנהיג ‘הבונד’ הנריק ארליך, כיוון נגדו את חציו, כנזכר לעיל. משמעותו של מכתבו של דובנוב חורגת מתחום של וידוי אישי סתם, כפי שניתן ללמוד גם ממקור נוסף.²⁸⁷ ההיסטוריון לא חזר בו מעמדתו הלאומית הלא־ציונית, אולם השקפתו על הציונות, שאחיו היה אחת הדמויות המעניינות בה לעת התעוררותה כתנועת־עם, נעשתה חיובית הרבה יותר מכפי שהיתה קודם שהוכיחה ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל את חיוניותה וקודם שהציף נחשול האנטישמיות את אירופה והעולם.

אולם כמבשר קודם של כיוון זה כבר הופיע ישראל אפרויקין (1954–1874), סופר ועסקן יהודי בצרפת, מחסידי האוטונומיזם נוסח דובנוב, מפעילי מפלגת הפאלקס־פארטיי והמפלגה הסוציאליסטית היהודית ברוסיה, שלאחר הגירתו מרוסיה בזמן מלחמת־האזרחים נעשה מאנטי־ציוני ללא־ציוני. כרבים מן האוטונומיסטים לשעבר תמך אפרויקין במפעל הציוני, ובעיקר במגמות הסוציאליסטיות של תנועת־העבודה. במועצת הסוכנות היהודית התרעם על מאגנס הסבור כי יש לבכר הסכם יהודי־ערבי על־פני ייסוד מדינה. הצעות אלו משרתות, לדעתו, את האינטרס הערבי: צמצום העלייה או הגבלתה.²⁸⁸

נקודת המוצא לתמיכה בייסוד מדינה, ולוּ גם קטנה, היתה כמובן צרת־היהודים ולא הזיקה לארץ־ישראל. אין להסכים בשום אופן להגבלת העלייה, אבל יש להסכים למדינת־חלוקה שתקלוט מיליונים. אם העלייה תוגבל ‘ואנו נישאר לתמיד מיעוט – לא יהיה לנו אז כל עניין במזרח הקרוב’. המוני־העם יתייאשו מארץ־ישראל ויפנו לפתרונות אחרים. לעומת זאת,

– עצם דבר הקמת מדינת יהודים הוא עניין כביר. היהודים הפשוטים בפולין ובליטא ראו זאת טוב יותר משראינו אנו. מנהיגינו יכולים לסמוך על הרגשות העם. נחזק נא, אפוא, את אמונת העם, כי באמונה זו השגנו בשעתה את הצהרת בלפור. מתנגדינו רואים במדינת היהודת רק דבר שבדמיון. אבל דמיון זה יהיה לממשות כבירה בהיסטוריה היהודית.

כאן נסגר המעגל. חזון המדינה נראה חיובי וחיוני לא רק לעצמו, כדרך לפתרון צרת־היהודים, אלא גם משום שההמונים היהודים בארצות־המצוקה נראו כמי שחפצים ביקרו. קול המון כקול שדי. רבים מאלה שחיפשו והגו תכניות להקלת המצוקה ולהבטחת הקיום היהודי, לא יכלו להתעלם ממה שהיה נראה להם כרצון ‘עמך’. בניגוד בולט להשקפות שהביעו שוללים ציונים רבים, ראו הלא־ציונים הללו שממוצא מזרח־אירופי במדינה שתקום ביטוי קולקטיבי לשאיפת ההמונים. ולא מסגרת אליטארית שתקלוט אך יחסנים מעטים.

ג. התשובה הציונית    🔗

התמורה הרעיונית ב’פועלי ציון שמאל'.

‘פועלי ציון שמאל’ בפולין הם שיצאו להתריע נגד אנטי־ציונים כראשי ‘הבונד’ שהטיפו נגד ארץ־ישראל ונגד המפעל הציוני בנימוקים שנטלו למעשה משוללים ציונים של רעיון־המדינה; הללו ביקשו ארץ גדולה ומחו נגד צמצומה, והנה נמצאו אנטי־ציונים שפירשו דבריהם באורח זדוני, לאמור: אי־אפשר לפתור את צרת־היהודים בארץ קטנה ומיושבת.

ערב פרסומה של התכנית הבריטית, כאשר פרטיה היו עדיין לוטים בערפל ונדמתה כתכנית־חנק, ידע שכנא זאגאן (1943–1892), המזכיר הכללי של ‘פועלי ציון שמאל’, כי נרקמת מזימה אימפריאליסטית נגד היהודים בארץ־ישראל:

– כלפי חוץ יצר השלטון האימפריאליסטי האנגלי רושם, כי ועדות־החקירה הן תופעות־לוואי של מאורעות־הדמים; אך לאמיתו של דבר היו הוועדות לא התוצאות, אלא הסיבות של הזעזועים המתמידים. רק זעזועים מעמיקים יכלו להצדיק מבחינה פורמאלית את השינויים במדיניות האנגלית, שבאו על־פי רוב אחרי כל ועדת־חקירה והפכו ללא הפסק את התחייבויותיה הבינלאומיות של אנגליה לשטח המנדט הארץ־ישראלי.²⁸⁹

זה היה גילוי־דעת תמים בדבר העילה למהומות ובצבצה ממנו למרות הכל תמיכה במנדט אף־על־פי שהוסוותה בנימת־ביקורת חריפה נגד מה שהוגדר כ’חקירות' שמשרד־המושבות נוהג לבצע לפרקים בארץ־ישראל. זאגאן הודה כי אין בידו פרטים מלאים על הדין־וחשבון הצפוי.

– אולם כל הידיעות מאשרות כי האימפריאליזם האנגלי מתכונן לבצע בארץ־ישראל ניתוח קיסרי… מגמת התכנית הזו, על־ידי שינוי מעמדה המשפטי של ארץ־ישראל, להבטיח את ענייניו החיוניים של האימפריאליזם הבריטי ואת עמדותיו האסטרטגיות החשובות בארץ.

לא היה ספק לכותב כי אחת ממטרותיה של התכנית היא לכבול את ‘כוח התפתחותה’ של האוכלוסייה היהודית ולבודד אותה משאר אזורי הארץ, ‘אשר השפעתה עשויה להתפשט אליהם’. תכנית זו, הזהיר, כרוכה בסכנות עצומות ליהודים. היא תבתר גוף כלכלי שלם ותחריף את היחסים בין יהודים לערבים, ‘המסובכים די והותר’, אף־על־פי־כן ראה בהצעה ערך רב:

– עצם העובדה שאנגליה נאלצת לחפש מוצא על־ידי הקמת מדינת־יהודים, יש בה משום הוכחה עד כמה חזק ומושרש הגורם היהודי ומה רבה כבר עכשיו השפעת קיומו על ההכרעות הבינלאומיות במזרח־הקרוב.

זאת ועוד: הקמת מדינה ודאי לא תגרע ‘מכוחו זה’ של הגורם היהודי. אדרבה, ‘הצורה הממלכתית’ החדשה תפתח לפני ‘ארץ־ישראל היהודית’ אופקים חדשים. ודאי, האימפריאליזם ינסה למתן את קצב־הצמיחה, אולם כוחם הכלכלי והחברתי של היהודים, ‘אשר עמדו כבר עד היום לא פעם בנסיון חמור להחניקם, לא יפסיד מכוח התנגדותם וממגמת גידולם המתמיד על־ידי הצורה הממלכתית החדשה’. יתר על כן, ייסודה של מדינה יגביר בלי־ספק את התעניינותם, ‘הכבירה כבר היום’ של המוני העם היהודי בעולם כולו לגבי ארץ־ישראל. למרות רצונו של האימפריאליזם תסייע הקמת המדינה לחיזוק המאבק למען השגת ‘מרכז טריטוריאלי יהודי’.

חסרונם של מושגי־יסוד כ’ציונות' וכ’יישוב' שהומרו במונחים פועלי־ציוניים כ’המוני היהודים המתעניינים בארץ־ישראל' וכ’מרכז טריטוריאלי יהודי', אין בו כדי להסתיר את הכמיהה האדירה להשתלב, נפשית ופוליטית, בתנועת ההתעוררות. מה שמתפרץ כאן מתוך תחושת כאב ממש, זוהי הכרה שלימה בציונות ובמפעלה בארץ־ישראל. שנים הרבה דיברו ‘פועלי ציון שמאל’ על בגירה סטיכית כתהליך אובייקטיבי שיתקיים ללא שותפות עם השלטון הבריטי. עתה לא דרשו אפילו כי המדינה שתקום תהיה סוציאליסטית או שחוקתה תבטא את הצורך למנוע השתלטות יהודית על הערבים. על רקע הטראגדיה היהודית בגולה נעשתה ארץ־ישראל חשובה יותר מאשר כל זמן אחר. ולכן אם המשק היהודי לא נשבר ‘תחת הלחץ הבריטי’, אם התמיד לצמוח ולהתחזק, ‘הרי קרה הדבר לא בחסדה של אנגליה, אלא הודות ליסודות החזקים הבריאים שעליהם מושתתים החיים היהודיים בארץ על אף כוונותיו ומעשיו המזיקים של השלטון האנגלי’. אין כל סיבה שדווקא עכשיו תיחלש סגולתה זו של האוכלוסייה היהודית.

התמורה הרעיונית והפוליטית בקרב 'פועלי ציון שמאל'' בפולין הגיעה לשיאה מיד לאחר פרסומה של התכנית הבריטית. אמנם זעיר־פה זעיר־שם נשמעו עדיין כמה דברים חוורים בגנות התכנית; כמה חברים הזכירו כי המפלגה בארץ, על שתי סיעותיה, מתנגדת להצעה בתקיפות, בעיקר מנקודת־מבט של היחסים הרצויים בין יהודים וערבים. אולם כבדה עליהם תחושת המחנק והפחד. יהדות מזרח־אירופה הגיעה עד קצה כוחה. נחשול האנטישמיות עומד להציפה, ומעולם לא היתה כה חזקה השאיפה לצאת מארצות־המצוקה. שום חבר־מפלגה בפולין לא חזר על דברים דומים לאלה שהשמיע חברם בארץ־ישראל שאין ספק כי –

– עונת הפאשיזם, הרס עמים, שנאת גזעים ופרעות ביהודים תחלוף כלעומת שבאה. האנושיות תיעף מלטרוף ולהשמיד את חיי־העבודה. המוני עובדים בגרמניה ובאיטליה, באוסטריה ובפולין נתונים עכשיו בעול ונרדפים לסתר מחבואים. ואף־על־פי־כן אין הם מוותרים על רעיון הסוציאליזם, משחרר האדם ונושא אחוות העמים.

סמוך ובטוח היה כי הפועל היהודי והערבי יתלכדו בחזית אחת למלחמה ‘בעד ארץ־ישראל הרחבה, מולדת לעובדים יהודים וערבים’. במלחמה זו ‘עומדים אתנו הפועלים היהודים בעולם, ותבוא, לא תאחר, גם עזרת מעמד הפועלים הבינלאומי’.²⁹⁰

הפער בין מפלגת־האֵם בפולין וחבריה המעטים בארץ־ישראל בא לידי ביטוי מפורש בשאלת הערכת היחסים הצפויים בין יהודים וערבים. לא נמצא שום חבר שהטיל ספק בנחיצותה של הבנה על בסיס סוציאליסטי, שתעקור שנאת־חינם. אולם אפילו מנהיג כשמואל (מוליע) אידלמאן (1954–1876), אדם שארץ־ישראל דיברה עד אז מעט אל לִבו, שאל בגילוי־לב לערכן של סיסמאותיה הכלליות של המפלגה: הבנה יהודית־ערבית, עלייה חופשית, ביטול השלטון הבריטי. האם אלו סיסמאות למצב נתון? כלום אין אלו סיסמאות לפרספקטיבה יותר מאשר תכנית לפעולה.²⁹¹

יצאו האידיאולוגים של ‘פועלי ציון שמאל’, שכבר הורגלו לדבר מתוך עמדת חולשה והתגוננות כלפי יריבים בציונות ומחוצה לה, וחלקו על חבריהם הארץ־ישראלים שהניחו כי במהרה יוחל שיפור במצב היהודים בגולה וכי המוני היהודים מתנגדים לרעיון המדינה.²⁹² ל’פועלי ציון שמאל' בפולין לא היה כל שיח־ושיג עם מתבוללים ליבראלים המייחלים לטמיעתם של היהודים. הללו, עצם הרעיון של מדינת־יהודים זר ושנוא עליהם לא פחות מבשורת הסוציאליזם, או ממאבק למען זכויות־היהודים במקומות מושבם. הוויכוח התנהל עם חוגים בשמאל היהודי, שטענו כי דואגים הם להמוני היהודים, ומכל מקום ניסו לכובשם.

יצחק לב (1954–1891), מנהיגה האקטיביסטי של המפלגה ועורך עיתונה, שפך חמו על הקומוניסטים היהודים בפולין וברוסיה (ה’יֶבסקציה' בלשונו – אף שזו פוזרה שבע שנים קודם־לכן). הללו התיימרו בעבר להציע פתרון כולל לבעיה היהודית בדמות מהפיכה סוציאליסטית והשתלבות היהודים בחברה הסובבת אותם בארצות־מושבם. והנה המהפכה בוששת לבוא, ומצוקת־היהודים מחריפה משנה לשנה. יתר על כן, גם בקרב הקומוניסטים עצמם מתגלעים חילוקי־דיעות. רבים חוזרים עדיין על מושגיהם הישנים, אולם כפעם בפעם יש אישים השבים ותומכים בתכנית של הקמת ריפובליקה יהודית בבירובידז’אן. הללו אינם חשים בסתירה שבדבריהם ואינן מבינים שדווקא תכנית זו היא עדות מרשיעה נגד ההשקפה הקומוניסטית בשאלה היהודית, והוכחה לצורך בריכוזם הטריטוריאלי של היהודים. אולם בה־בשעה שארץ־ישראל משמשת אבן־שואבת להגירה יהודית שרויה בירובידז’אן בקיפאון ובשיתוק: אין היא אומרת דבר ליהודים בעולם, ואפילו לא ליהודים החיים בברית־המועצות.²⁹³

כל זה היה בבחינת הקדמה לההערכה החדשה, שנאמרה מיד לאחר שנודע תוכנה של ההצעה הבריטית, כי –

– הלוחמים לשוויון זכויות לאומיות של ההמונים היהודים, השואפים להתפתחותם הלאומית המלאה והבלתי־מוגבלת, חייבים להודות כי רק הצורה הממלכתית מסוגלת ליצור את המסגרת להגשמת שאיפותיהם, כי אפילו הזכויות הרחבות ביותר בארצות־מגוריהם אין בהם כדי לבטל לגמרי את המעמד של ההמונים היהודים כמיעוט לאומי מפוזר, כקיבוץ לאומי נטול טריטוריה…²⁹⁴

לב קבע כמעט בהתלהבות, כי במחנה העומדים על זכותה של האומה היהודית להתקיים, אין עוד מקום, כבעבר, לוויכוח. אם התנהלה מלחמה קשה ומרה בין תומכיו ומתנגדיו של הפתרון הטריטוריאלי של בעיית־היהודים, הרי ציר־המלחמה היה: התיתכן הגשמתו של הטריטוריאליזם בצורתו הממשית – של הציונות? מתנגדי הציונות ראו את הרעיון הזה כמזיק בעיקר משום שנראה בעיניהם כאוטופיה. ואולם עם התפתחותו של היישוב היהודי החדש בארץ־ישראל, לבש הרעיון הזה צורה ממשית, ורעיון מדינת־היהודים קרם עור וגידים. שוב אי אפשר לטעון כי רעיון־המדינה אינו אלא אוטופיה בלבד. אדרבה, אפילו לא תיכון המדינה לאלתר, אין ספק כי ה’שאלה של מדינת־יהודים הועמדה כבר עכשיו כבעיה בינלאומית בשלה'. זאת ועוד: ‘ברור, כי הגשמת הרעיון של מדינת־יהודים תיתכן למעשה אך ורק בקשר לשאיפות הארץ־ישראליות של ההמונים היהודים’.

דברים אחרונים אלה כוּונו לא רק נגד הקומוניסטים היהודים, אלא גם נגד הסוציאליסטים־הטריטוריאליסטים. אין לשכוח, הזכיר לב, כי במשך תולדותיהם הארוכות, מזמן שאבדה ליהודים עצמאותם הממלכתית, מעולם לא השלימו עם מצבם. מפעם לפעם קמו תנועות משיחיות, אשר שימשו ביטוי לשאיפת היהודים לשחרור לאומי ולתחושתם כי ‘הגאולה השלימה’ קשורה דווקא בארץ־ישראל. אולם רק בדור האחרון נוצרו התנאים לפתרון מדיני ממשי של שאיפת היהודים לעצמאות מדינית. לא מקרה הדבר כי חוגים רחבים בתנועת־הפועלים והאינטליגנציה המתקדמת תומכים בציונות. הקמת מדינה לא תפתור בנקל בעיות קשות. עדיין יש למצוא גשר להבנה עם ההמונים הערבים ולשתף עמם פעולה נגד האימפריאליזם. כמו כן יש להיאבק נגד צמצום השטח שהוצע ליהודים. אין גבולות נקבעים לנצח. אין קיום לגבולות שנקבעו על־ידי השלטון האימפריאליסטי משיקולים השמורים עמו, והעלייה ההמונית תביא לביטול ההפרדה המלאכותית בין שני חלקי הארץ מעברי־הירדן. עם זאת ראוי לציין כי המדינה שתקום תכלול את העמקים והמישורים הפוריים הראויים למשק אינטנסיבי:

– העובדה, כי כל חוף־הים צריך להיכלל בתחומי המדינה, מהווה גורם כלכלי ממדרגה ראשונה. מדינת־היהודים, אפילו בגבולותיה המצומצמים, יכולה לקלוט בשנים הקרובות עלייה של המונים גדולים.

כללו של דבר, הגשמת התכנית תיתקל בדרכה בכמה אבני־נגף, ו’לא אכזבה אחת עוד צפויה לנו'. ייתכן שהליך הקמתה יימשך זמן רב מדי.

– אולם דבר אחד ברור: קיימים כוחות הדוחפים לקראת מדינת־יהודים. השאלה הבשילה כבר עכשיו בתקופתנו אנו. נפתחים לפני ההמונים היהודים סיכויים רחבים ואופקים רחוקים.

הרצאה מעין ציונית, כמעט בלשונו של מחייב כבן־גוריון, השמיע גם נתן בוקסבוים (1944–1890). גם הוא הזכיר את הקיפאון השורר בבירובידז’אן ולגלג בעקיפים על מחפשי הטריטוריות. אולם עיקר דבריו כיוון נגד אויב קשה לא פחות – מפלגת ‘הבונד’. בוקסבוים עלץ למחשבה כי ‘שנאת ציון’ של ‘הבונד’ הוכתה מכת־מוות: ‘הטריטוריה היהודית בארץ־ישראל, שהיתה במשך שנים רבות סיסמה ושאיפה פוליטית בלבד, לבשה צורה ממשית’. הסתיים הוויכוח אם אפשרי המרכז הטריטוריאלי היהודי בארץ־ישראל. בא קצה של האגדה הבונדאית על ה’אוטופיות' של הציונות. נבקע המבצר האנטי־ציוני האחרון של ‘הבונד’. המלחמה רבת השנים בין הציונות ו’הבונד' הסתיימה בתבוסתו המלאה של האחרון.²⁹⁵

מהו אפוא ערכה הגדול של תכנית־החלוקה? בוקסבוים, זאגאן, לב וחבריהם לא היו שוללי הגולה מסוגם של הציונים המדיניים, גם לא צפו אפשרות חיסולה. דווקא משום כך ראו במדינה שתקום תוצאה של התפתחות דיאלקטית. מצד אחד תקלוט המדינה המונים ותקל על מצוקת־הגולה, אבל מצד אחר היא גם תעניק ביטחון וגאווה ליהודים שיתמידו לחיות במקומות־מושבם. כל יריבי הציונות ושונאיה ברחוב היהודי ירכינו ראשם. ‘פועלי ציון שמאל’ עשויים אפוא לכבוש את המקום המרכזי, לו הם ראויים, בלִבם ובתודעתם של ההמונים היהודים במזרח־אירופה. דלת־העם, הפועלים והאינטליגנציה המתקדמת, אשר חלקים חשובים מתוכם שעו לדברי־התעמולה של מטיפי האוטונומיזם, המהפכנות הריקנית והטריטוריאליזם, יקבלו על עצמם את רעיון הציונות בפירושו הפועלי־הציוני, בייחוד משעה שהיישוב היהודי בארץ־ישראל ינתק עצמו מן האימפריאליזם הבריטי.

תגובתם של ציוני המערב

ואולם מעֵבר לגבול, בגרמניה הנאצית, לא התנהל פולמוס כלל ועיקר. כזכור, החוגים שמחוץ לציונות נבוכו; הם נמנעו כמעט לנקוט עמדה כלשהי לא רק כלפי הצע־החלוקה אלא גם כלפי המפעל הציוני. כמוהם גם הציונים הִרבו לעסוק בענייני תרבות ושימור הקיים. רק לעתים נדירות אמרו דברים מפורשים וקצרים בבטאונם המרכזי, שנטה לשמור על איזון בין הצדדים.

ד"ר זיגפריד מוזס (1974–1887), כלכלן, מראשי הציונות הגרמנית שטרם עלה לארץ־ישראל, ביטא ככל הנראה את השקפתם של רוב ציוני גרמניה, שדמתה לעמדתם של רוב היוצאים, תומכיו של וייצמן. מוזס לא חלק על השקפתה של הוועדה המלכותית כי המנדט לא יסכון לניהולה של ארץ־ישראל. אין זאת, כי אי־אפשר למצוא דרך לשיתוף־פעולה בין הבריטים, היהודים והערבים. היישוב היהודי כבר הגיע לפרקו; עשוי הוא לשמש בסיס למדינה קטנה ויעילה, שתקלוט מקצת מן היהודים המבקשים לצאת מארצותיהם, או נאלצים לעשות כן בלחץ המסיבות.²⁹⁶ שומה על ההנהלה הציונית להיאבק למען שיפור תנאי החלוקה, הרחבת הטריטוריה וקיצור תקופת־המעבר.

יצחק הוברט פולאק (1967–1903), כלכלן, לשעבר מראשי הלשכה הסטאטיסטית היהודית ומעסקניה של אגודת ‘עזרה’ בברלין, היה רחוק מן ההשקפה הפרו־וייצמנית שהיתה רוֹוחת בקרב עסקני הציונית בגרמניה. למעשה, נקט עמדה שאפשר להגדירה כרביזיוניסטית. פולאק טען כי יחידה פוליטית שלא תכלול את רוב אזוריה של הארץ, ובכללם ירושלים וחיפה, לא תוכל להיחשב מדינת־יהודים. לדעתו, המנדט לא מיצה עדיין את עצמו, על כן אין להתייאש מן הסיכוי הקיים לשכנע את בריטניה להגשימו. עם זאת, ציין, יש להכיר כי המנדט הגיע עד משבר. אין להסכים להחזרת המצב ששרר בארץ לפני 1937, אלא לתבוע לתקנו, באופן שהמפעל הציוני יתפתח בקצב משביע רצון.²⁹⁷

בגרמניה לא ציפו השלטונות מן הציונים כי יגלו פאטריוטיות רבה. לעומת זאת, היה מעמד היהודים באיטליה ב־1937 מסובך ביותר. למעשה, מתייראים היו להגיב במפורש על התכנית הבריטית, אף־על־פי שהדבר לא נאסר עליהם במפורש. כך נועדה התגובה לבוא רק בדרכי־עקיפים, ומצד יחידים נועזים בלבד. הבולט שבהם היה דאנטה לאטס (1965–1876), סופר ומחנך ציוני. הוא ניצל הזדמנות שנקרתה לו, במסיבה לרגל מלאות עשרים שנה להצהרת בלפור, כדי לומר שהמפעל בארץ־ישראל התפתחותו לא תיבלם, יהיה שטחו אשר יהיה, יהיו מספר תושביו אשר יהיו ויהיה שמו אשר יהיה.²⁹⁸ כך הביע תמיכה עקיפה במדיניותה של ההנהלה הציונית ובווייצמן, אשר בהם תמך מאז ומתמיד, כמו רוב הציונים בארץ זו.

בבריטניה שבה צִדדו הציונים במנדט לא פחות מן הלא־ציונים שהזכרנום למעלה, ניכרה בלי־ספק רתיעתם של אישים רבים של המימסד הציוני מפני הרעיון של מתן ריבונות ליהודים בארץ־ישראל, ואפשר גם מפני ניתוק הקשר המסורתי שבין הציונות לבין בריטניה. הדיונים הפנימיים והפרסומים הגלויים שניהם כאחד מעידים כי בשום ארץ אחרת לא ניטשטשה כל־כך ההבחנה בין ציוהים לבין לא־ציונים, והפעם מנקודת־המבט של התקרבות עמדות ציוניות לעמדות לא־ציוניות, כלומר כיוון הפוך למגמה שהסתמנה בארצות אחרות.

ליאונרד שטיין (1973–1887) היה הדמות הבולטת בקרב הציונים שנטו לסגל לעצמם עמדה שהיתה מקובלת על לא־ציונים רבים בתקופת הפולמוס. אפשר שעשה כך בשל קשריו ההדוקים עם הלא־ציונים שעה שהוקמה הסוכנות היהודית המורחבת. סופר זה, ששימש יועצה המשפטי של הנהלת הסוכנות בלונדון ואשר ערך את תזכיריה לוועדה המלכותית, מצא בתכנית פגמים בלבד. בהתייעצות שקיימו מעצבי המדיניות הציונית בבירת בריטניה שבועות רבים קודם שסיכמה הוועדה המלכותית את דיוניה, היה שטיין היחיד ששלל את עצם התכנית; לא את החלוקה בלבד שלל, אלא גם את הצעד של קבלת הריבונות. לדעתו, בתכנית זו מצויים ‘רק מומים ושום ברכה’. החיסרון העיקרי נראה לו בכך שהיהודים יצטרכו לשאת באחריות לשלטון. לא היה לו ספק שהיישוב לא יצליח בנסיון. ואיך יטפל בעלייה? איך יסתדר עם הערבים? איך יעמוד בפני התככים של המעצמות? כללו של דבר, ‘עצמאות זו תהיה רק אסון’. במדינה משלהם יש סכנה שהיהודים יהיו שליטים, ואילו הערבים – אזרחים מדרגה שנייה. 'כיצד ישפיע הדבר על מצב היהודים בגולה? שטיין חזר על השקפות אלו לאחר פרסום התכנית הבריטית, אמנם בצורה מרוככת יותר, אך עם זאת הוספף טיעונים חדשים נגד הצעת־החלוקה, כגון נגד מיעוט השטח שהוצע ליהודים, גודלו של המיעוט הערבי ומצבן המיוחד של הערים הקדושות.²⁹⁹ שמץ מהשקפותיו בא לידי ביטוי בגילוי־הדעת של מועצת הפדראציה הציונית באנגליה ובאירלנד, שנוסח על־ידיו ועל־ידי פרופסור ברודצקי, לאחר פרסום הדין־וחשבון של הוועדה המלכותית. העסקנים הציונים קבעו בתקיפות שהתכנית הבריטית מיוסדת על הנחות מוטעות, כאילו המנדט הגיע אל קצו או שיהודים וערבים אינם יכולים לחיות ביחד במסגרתו.³⁰⁰ שבועות רבים לאחר־מכן היה שטיין מתיירא עדיין מן האחריות של קיום מדינת־יהודים. אולם משעה שנדמה היה לו שהמדינה אכן תקום, לא היה דבר חשוב בעיניו מלהבטיח כי זו תהיה תלויה בבריטניה וקשורה עמה בברית צבאית.³⁰¹

שני רבנים ידועים הגיבו בחומרה, לא דווקא מנקודת־ראות מיוחדת לשומרי־מצוות. הרב יוסף הרמן הרץ (1946–1872), רבה הראשי של יהדות בריטניה, קבל כי אינו יכול לבין כיצד מבקשת הממשלה ‘לקרוע אבר מן החי’. משוכנע היה שהמנדט טרם מיצה את כוחו, וכי הברית הבריטית־הציונית עוד נועדו לה ימים טובים.³⁰² הרב יעקב קופל גולדבלום (1961–1872), חבר הוועד הפועל הציוני, ציר ‘התאחדות הציונים הכלליים’ בקונגרס וממייסדי הציונות באנגליה, הביע אכזבה קשה מן הדין־וחשבון של הוועדה המלכותית. מוחה היה נגד ד"ר וייצמן, שבו תמך מאז 1904, עת יסדו השניים, העסקן הציוני־הבריטי והכימאי הרוסי־הציוני שבא אותה שנה להשתקע בבריטניה, את אגודת ‘ציוני ציון’. גולדבלום ידע יפה את זכויותיו הרבות של נשיא ההסתדרות הציונית, שכבר הבטיחו את מקומו בדברי ימי היהודים, ‘אבל אולי עייף וייצמן, אולי מפריז הוא בקשיים המרובים שבמצבנו היום’. אם כך הדבר הרי חובתו של הקונגרס, ‘כשם שהתנגד פעם להרצל בהצעת אוגנדה, להחזיר גם הפעם את ד"ר וייצמן אל דרך הישר’. גולדבלום, כחברו ברודצקי, לא הכיר דרך אחרת זולת קיום המנדט. ממאן היה להעניק ייפוי־כוח להנהלה על בסיס הצעותיה של ועדת־חקירה, שהתכחשה למחויבות הבריטית לציונות, לקיים לעד ברית בין השתיים. גולדבלום לא חשש פן תוותר בריטניה על המנדט, או תפרשו נגד העניין הציוני. יש די חוגים בעלי השפעה בארץ זו שימנעו כזאת מן הממשלה. בזכותם תישמר המסורת הטובה של הקשר ההדדי בין המעצמה הגדולה והתנועה הקטנה, הנזקקת לארץ־ישראל ולא רק למדינה.³⁰³

עמדה אחרת מיוחדת במינה נקטו אישים ידועים רבים בקרב הציונות הבריטית. אם הממשלה החליטה להציע את תכנית־החלוקה, לאחר שיקול־דעת ממושך של ועדת־חקירה חשובה בעלת הרכב מכובד, אין זאת כי יש לקבלה, ואם תכנית־החלוקה תואמת את האינטרסים של בריטניה אין הציונים יכולים לסרב לה.

סיימון מארכס (1964–1888), תעשיין, נדבן ואיש־עסקים נודע, מעוזריו הקרובים של וייצמן מאז 1914, העיד על עצמו כי בעבר פעל הרבה למען הרעיון של ‘ארץ־ישראל יהודית בחסות בריטית’, רעיון זה מצא את ביטויו בהצעת בלפור ‘ובמסקנתה כבדת־הגורל בשביל עתיד היהדות’. ב־1937 כבר נעשה רעיון זה נחלת ההיסטוריה. הממשלה נסוגה ממנו; היא משוכנעת כי השאיפות הציוניות והערביות סותרות זו לזו. מארכס הזכיר כי אבן־הפינה במדיניות הציונית היתה שיתוף־פעולה ידידותי עם בריטניה:

– המבקרים יכולים לומר, שהעזרה האנגלית היתה מצומצמת; אבל למרות זה, אל לנו לשכוח שבימי השלטון האנגלי הגדלנו את מספר היישוב בארץ־ישראל כמעט פי־תשעה, וכי תחת שלטון זה רכשנו לנו נסיונות המכשירים אותנו עתה לפי דעתו להנהלת מדינה. האם הושיט לנו איזה עם אחר במשך הזמן הזה יד עוזרת?

כללו של דבר, אין הציונים רשאים להתעלם ממצבה של בריטניה ומבעיותיה בעולם כולו. ראוי להם כי ירככו את דברי־הביקורת ויצרפו אליהם גם מלות אהדה. ‘יחד עם אנגליה נוכל להשיג הרבה; בלעדיה אנו אבודים’. זאת ועוד: הוועדה המלכותית התאמצה להבין את מצבם של היישוב והציונות. היא הבינה את עצם מהותה של הציונות, באומרה שבייסוד מדינת־יהודים תשיג הציונות את מטרתה הראשית: ‘עם יהודי מושרש באדמת ארץ־ישראל הנותן לאזרחיו אותו מעמד בעולם, שאומות אחרות נותנות לאזרחיהן. היהודים יחדלו סוף־סוף מלחיות חיי מיעוט’. דומה שהרצל עצמו לא יכול היה לנסח זאת בצורה יפה יותר. יתר על כן, העיתונות ודעת־הקהל קיבלו לדעתו את רעיון מדינת־היהודים בהתלהבות, ‘ואם ניתן להזדמנות זו להתחמק ולעבור מאתנו, נביא לידי כך שרגשות הציבור הבריטי ישתנו ביחס אלינו’.

כך אמר מארכס לשמור על הברית, שהתקיימה בעבר בין בריטניה לבין הציונות, במסיבות החדשות שנוצרו ואשר בהן נשתנתה גם תפיסתו הציונית. הוא העיד על עצמו את אחד־העם, שאותו למד להכיר ולהוקיר באמצעותו של וייצמן. גם הוגה־הדיעות הציוני הדגול, הסביר, שינה את עמדתו. תחילה לימד כי ארץ־ישראל צריכה להיות מרכז רוחני של העם, אבל כשהוכחה יכולתה של הארץ לקלוט יהודים במספר גדול שינה את דעתו:

– במידה שארץ־ישראל התפתחה והלכה – ויחד עם זה גברה המצוקה של המוני היהודים בארצות אירופה, ושערי אמריקה וארצות הגירה אחרות ננעלו – החלו לראות אותה כמקום־מקלט להמוני העם היהודי.

אין נביא שיֵדע כיצד יתפתח המצב באירופה. הציונות ניצבת בפני מצב שלא בחרה בו. אולם בשעה שמעמידים אותה לפני הברירה – לקבל את הצעת מדינת־היהודים או לדחותה – יש לקבל את ההצעה.³⁰⁴

בתודעה העצמית של ציונות זו, שנעשתה מאקסימאליסטית ברבות־הימים, גברה יותר ויותר ההכרה שאין לוותר ללא־ציונים ואין הכרח להתחשב בחששותיהם להשפעת מדינת־היהודים על מצבם בארצותיהם. אדרבה, יש לשכנעם כי מעמדם יוטב הודות ‘ליחס־הכבוד הכללי’ שיתפתח בעולם כלפי היהודים בזכות קיומה של מדינת־יהודים. תשובה מזומנת, שלילית, היתה לו לשאלה ריטורית בעצם, אם ניזקו הללו בעטיו של הבית הלאומי בשנות קיומו. ראוי להם ללא־ציונים לדעת כי כל הנימוקים שהביאו וארבורג וחבריו נאמרו ‘עוד לפני הצהרת בלפור’. ודאי יש טעם לטענתם של הלא־ציונים כי יש לחפש מסילה אל לב הערבים. אולם משא־ומתן עמם אינו תחליף למדינה. כשלונו של משא־ומתן אינו בהכרח באשמת הציונים, כפי שמאגנס ווארבורג רומזים לעתים. מארכס העיד על עצמו כי מאז ומתמיד היה שותף נאמן ללא־ציונים ותומך נלהב בשיתופם במשימה הגדולה של הקמת בית לאומי לעם היהודי, אבל בשעה שפה עולה לפנינו שאלה של מדינת יהודים כדבר הקרוב למציאוּת, הרי הדבר נוגע בבבת־עינה של הציונות'. שומה על הלא־ציונים להצטרף לציונים ולצעוד עמם לעבר המדינה. אם אינם יכולים לעשות כן – מוטב כי יתייצבו בצדי הדרך לבל יפריעו, שכּן ‘התנגדות עלולה לפלג את היהדות לשני מחנות – ואתם תשאו באחריות הפילוג’.

בטיעונים אלה לא ניצב מארכס לבדו. תומכיו היו רבים, והבולטת שבהם היתה המארקיזה אווה ויולט רדינג (1973–1895). לדעתה, אין זה נבון שיהודי אנגליה יתבעו מממשלתם להבטיח בית לאומי באמצעות ‘כידונים בריטיים’, מה שעלול לגרום לנפילת חיילי הוד־מלכותו בהגנה על יישוב יהודי היכול וחייב להתגונן בכוחות עצמו. אם ממשלת בריטניה מבקשת להעניק ליהודים ריבונות, עליהם לקבלה. מוטב להם להשיג רוב בחלק אתד של הארץ מאשר להיוותר כמיעוט בארץ כולה. אין רע מאי־ודאות. זוהי רעה חולה שתתקיים כל עוד יעמוד המנדט על תִלו.³⁰⁵

לא הרי עמדתה של המארקיזה רדינג אל הציונות כהרי עמדתה בתוך היהדות הבריטית. אחותו של הלורד מלצט השני (1949–1898), יושב־הראש של המושב החמישי של מועצת הסוכנות, איל־תעשייה ידוע ונשיא המכבי העולמי, שתמך בחלוקה, בתו ואשתו של שניים מחשובי היהודים בבריטניה בשלהי המאה הי"ט ותחילת המאה העשרים, גודלה הליידי מונד כנוצריה. היא שבה ליהדות סמוך לעליית הנאצים לשלטון בגרמניה; אז נקטה עמדות זהות ללא־ציונים בבריטניה, שתמכו בבניית הבית הלאומי בארץ־ישראל. רק לעת הפולמוס נעשתה ציונית נלהבת. היא החלה לתמוך ברעיון מדינת־היהודים, ובמרצה הרב השכילה למשוך רבים מבני־חוגה לצדד בהשקפותיה.

בקיסרות הבריטית ובדומיניונים, בעיקר בדרום־אפריקה, לא היו כמעט אנטי־ציונים או לא־ציונים פעילים. תגובת הציונים היתה מכוּונת אפוא כלפי דיעות שנשמעו במרכזים הציוניים, בעיקר בארץ־ישראל. כזה היה המצב גם באמריקה הלאטינית. השקפות הציונים בארצות הללו נטו בדרך־כלל לעמדת שלילה, והיו קרובות לדיעותיהם של הרביזיוניסטים: היהודים לבדם זכאים לשלוט על הארץ; המנדט לא נכשל כליל, אלא יש להחליף את האדמיניסטראציה בארץ; עם ישראל זקוק לטריטוריה גדולה ורחבת־ידיים, כדי להיחלץ ממצוקתו וכדי לפתור את בעייתו הלאומית.³⁰⁶

ציוני אמריקה

מעֵבר לאוקיינוס, במרכז הציוני הגדול בארצות־הברית, נתקלה הצעת־החלוקה, קודם פרסומה הרשמי וזמן קצר לאחר־מכן, בהתנגדות עזה. השוללים הנוקבים ביותר היו מנהיגי תנועת־העבודה הציונית שהיו קרובים לעמדת חבריהם המאקסימאליסטים בארץ כחברם אברהם ליסין הלא־ציוני (ראה להלן בסעיף הדאגה לגורל העם היהודי). כבר ראינו כי חיים גרינברג נקט עמדה תקיפה ביותר, והיה לוחם נמרץ למען הכללת עבר־הירדן בתחום הבית הלאומי. עמדה דומה היתה לפובליציסט שלמה גרודזנסקי (1972–1904). לדעתו, תכנית־החלוקה אינה אלא ויתור בריטי מחפיר כלפי הערבים. ממשלת בריטניה הגתה תכנית זדונית, להוריד על הציונות את ‘חבל־התלייה’. היא גורסת כי התכנית תביא שלום, אולם הערבים אינם חפצים בשלום אלא במעשי־תוקפנות ולחציהם הבלתי־נסבלים עוררו את בריטניה לנקוט מדיניות של גזירות.³⁰⁷ כך התרחקו מנהיגי תנועת־העבודה הציונית באמריקה, שהיו רובם ככולם ילידי מזרח־אירופה, מעמדתם של ראשי תנועה זו בארצות־המצוקה באירופה.

אולם ההבדל המעניין ביותר היה בין השקפותיהם של מנהיגי הציונות הכללית הליבראלית, הזרם המרכזי בציונות האמריקאית, שאליו נטו חוגים רחבים ביהדות הריפורמית והשמרנית, ואשר רובם ככולם נמנו עם השוללים, לבין עמדתם של אישים בולטים בין הציונות הפרוגרסיבית בארצות־המצוקה באירופה, שמקצתם עלו לארץ־ישראל באמצע שנות־השלושים שחייבוה.

אם יש להועיד חשיבות לעובדה כי בשום מדינה, להוציא ארצות־הברית, לא עשו הוגי־דיעות ציונים חשובים נסיון כה שיטתי וממושך לטעון כי ארצם אינה גלות אלא ‘תפוצה’, שעליה אין חלים המושגים הציוניים הלגיטימיים של צרת־היהדות, ובוודאי לא של צרת־היהודים, אפשר שנבין טוב יותר את העובדה כי תכנית־החלוקה נתקלה בהתנגדות עזה על־ידי מנהיגיה של הציונות האמריקאית. הללו אישרו בוועידתם ביוני 1937, כמעט פה־אחד, החלטה שפסלה את רעיון־החלוקה. כמו כן החליטו כי משלחתם לקונגרס תתייצב בחזית השוללים. לשם הבנת מגמות אלו ראוי לנו שנזכור עוד כמה וכמה עניינים, שאמנם תמיד תאמו אך השלימו זה את זה. בשום מדינה אחרת לא הפכו רבנים ריפורמים למנהיגים ציונים; ואילו בארצות־הברית נודעה השפעה ניכּרת בקרב הציונים להשקפותיו של ד"ר מאגנס, ריפורמי אף הוא ולשעבר מן האישים הבולטים בקרב הציונות האמריקאית; רק בארצות־הברית היה חלק חשוב של המימסד הציוני, בראשות השופט העליון לואיס בראנדייס (1941–1856), ניצב בעמדה עוינת לכמה מהשקפות־היסוד של הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית ולאישיותו של נשיאה, אשר בראנדייס היה יריבו המושבע עשרות שנים. אבל למעשה ניתנה גם תמיכה למדיניותה של ההנהלה הציונית, אמנם מצד אישים מן השורה בתוך ההסתדרות הציונית באמריקה, שמספרם היה קטן. אחד מן המחייבים הללו היה ראופן פינק (1889־ ) מדטרויט, שהגדיר את רעיון מדינת־היהודים בהווה כ’דבר נפלא'.³⁰⁸

בקרב האגודה לקידום היהדות, מיסודה של התנועה הריקוֹנסטרוקציוניסטית הקטנה, נטו רוב הפעילים לתמוך במדיניותה של ההנהלה הציונית, אף כי לא גילו התלהבות רבה לרעיון־המדינה. מרדכי מנחם קפלן סבור היה כי אם בריטניה מנערת חוצנה מצרת היהודים, חייבים הסובלים לקום ולפתור בעצמם את בעיותיהם, בארץ שיש להם עליה זכות מוּסרית. יהודי העולם עתידים, לדעתו, לסייע למדינת־החלוקה שתקום; הם יקלו עליה לקלוט אותם נזקקים, החייבים לצאת מארצות־המצוקה. ייחודה של תנועתו בא לידי ביטוי בקריאה הנלהבת להשגת שלום בארץ־הקודש. תודעת־אלוהים מוחשית זהה אפוא עם זכות היהודים לפעול למען עצמם, אך גם עם הצורך לעשות בכוחם שימוש לטובה. זהו המוּסר האמיתי, מוּסר היהדות, שירבה שלום בעולם.³⁰⁹

מארווין גלבר (1912־ ), תלמידו של קפלן, קיבל אף הוא את רעיון־המדינה כהכרח לא־יגונה. אין היהודים יכולים להתחמק מן ה’פוליטיקה', זו מלמדת על היעדר גמישות במדיניותה של בריטניה ועל נוקשותם הגוברת והולכת של הערבים, המושפעים מן הלאומנות הנאצית. במסיבות אלו חייבת הציונות לסגל לעצמה דרכים חדשות, להפוך מתנועת התעוררות לאומית לתנועה לייסוד מדינה. אף־על־פי־כן אין הציונות יכולה להיות הסתדרות פוליטת בלבד. כשם שהיהדות אינה דת בלבד או עַם בלבד, אלא דת, עַם ותרבות כאחד, כך הציונות היא פירוש מחודש של מורשת היהודים במונחים של חיים מודרניים. היהדות היא יותר מאמונה, והיהודים הם אומה בעלת אופי רוחני, ושניהם נדרשים גם ליחסים מדיניים וארציים.³¹⁰

בציריך נפגשה המשלחת הגדולה של הציונים הכלליים מאמריקה, על שתי סיעותיה, עם ד"ר וייצמן וראשי הציונות הכללית באירופה. רבים מחבריה שינו את עמדתם השלילית סמוך לפתיחת הדיון בקונגרס, הבכיר ביניהם היה לואי ליפסקי (1963–1876), חבר ההנהלה הציונית וממקורביו של וייצמן, שאך שבוע לפני יציאתו לאירופה פרסם מאמר חריף נגד תכנית־החלוקה, שעלה בקנה־אחד עם השקפותיו של בראנדייס. מובן שליפסקי טען שמנקודת־מבט כללית, ציונית ובריטית כאחד, טוב היה לוֹ למנדט אילו התקיים עוד שנים הרבה. אבל עם פרסום הדין וחשבון של הוועדה המלכותית ואישורו המהיר על־ידי ממשלת בריטניה נוצר מצב חדש. שוב אין הממשלה מתכוונת למלא את התחייבויותיה כלפי הבית הלאומי. כבר בימי המהומות של 1936 נראה היה כאילו המנדט חדל מהתקיים, וכי אפשר להחיותו רק על־ידי שינוי נמרץ הן בעמדתה של המעצמה המנדטורית והן בשיטות־פעולתה. ליפסקי היה מסופק אם הממשלה נכונה לערוך שינויים אלה. כללו של דבר, אין מנוס מלמסור בידי ההנהלה ייפוי־כוח לשאת־ולתת עם הממשלה על דבר תכנית משופרת לייסוד מדינת־יהודים. לאחר־כן יובאו הערכותיה של ההנהלה לפני קונגרס ציוני, שייקרא במיוחד לשם כך, והחלטתו של זה תחייב את ההנהלה.³¹¹

נאום קצר זה של ליפסקי, שעיקרו הצעה מעשית שכבר נמסרה לקונגרס על־ידי ראשי־ההנהלה, מעיד כמאה עדים על המבוכה שבלב. לא נוח היה לחרוג מן המתכונת שנקבעה בארצות־הברית על־ידי מנהיגי הציונות במדינה זו. ואף־על־פי־כן נעשתה הסטייה כביכול בצורה נחושה, חוורונו של הנאום ניכֹר בעליל בהשוואה לנאומים אחרים שלו, שנשא ליפסקי בהזדמנויות אחרות בנושאים שונים, ובמיוחד בהשוואה לנאומיהם של ראשי המשלחת הציונית מאמריקה, שלא שינו את טעמם.

ד"ר סטיפן וייז, רב ריפורמי שהיה למנהיגה של הציונות האמריקאית, לא שת לבו להצעתו הנזכרת של מחייב כאיתמר בן־אב"י כי יקבל על עצמו תפקיד בכיר בממשלה היהודית שתקום. מוחה היה בתוקף נגד מחייבים אחדים שניסו לרמוז כאילו הקו החוצה בין מחייבי המדינה ושולליה עובר בין יהודי המזרח ויהודי המערב, בין יהודים הנתונים למצוקה ו’יהודי האמאנסיפאציה'. הוא תבע כי ‘לדימאגוגיה זו יושם נא קץ! אנו, יהודי המערב, הוכחנו שקרובים אנן ברוחנו ובתפיסתנו ליהדות של ארצות המזרח ולכל ציבור יהודי אחר באשר הוא שם’. אין אפוא שחר לטענתם־רמיזתם של כמה מחייבים כאילו השוללים הציונים מאמריקה הִפנו עורף לצרת־היהודים, לסובלים ולנענים. היפוכו של דבר; דווקא משום שאינו מאמין שמדינת־חלוקה תוכל לקלוט יהודים רבים, דואג הוא למיליונים, ‘אולי מחצית כל היהודים בעולם’, המבקשים או חייבים לצאת ממקומם, חפצים הם להיות ‘חלק מחלקה ועצם מעצמותיה של ארץ־ישראל העברית. דווקא משום שאני חושב עליהם, אינני יכול, כנאמן העם העברי, לקבל ארץ־ישראל מבותרת, מחולקת ומקוצצת’. אין וייז נזקק לתעודת־הכרה מצד זולתו באשר לציוניותו. למי שלא ידע, או שביקש לשכוח, הזכיר וייז בזעם עצור כי שימש יד־ימינו והיה איש סודו של הרצל, החולם הגדול על מדינת־היהודים, בקונגרס הציוני השני ב־1898. חודשים ספורים לפני הקונגרס ההוא, כמעט ארבעים שנה לפני פרוץ פולמוס־החלוקה, ייסד את ההסתדרות הציונית של אמריקה, ובמשך התקופה שחלפה כיהן כנשיאה. יתר על כן, תמיד תמך בווייצמן בכל יכולתו ואף סייע לו בדרכים רבות. על כן רשאי אדם כמוהו לשלול את מדינת־החלוקה בשמה של הציונות האמריקאית, ולא להיות נאשם בהתנגדות לייסוד מדינת־יהודים. אפשר, גם מותר, להתנגד לתכנית זו ‘בלי להיות מושפע, כפי שרמזו כאן שלא כדין, מנימוקים אסימילטוריים ואנטי ציוניים’. ההתנגדות להצעת המדינה בהווה אין פירושה כאילו שוללים לעד את רעיון המדינה באופן עקרוני. אדרבה:

– צריך שיהיה ברור לנו, כי בריטניה הגדולה אינה מבטיחה לעם היהודי מדינת־יהודים וחלוקה עמה, אלא חלוקה ובעקבותיה גם איזו מדינת־יהודים. ופירוש הדבר הוא, שהגזירה המרה מאוד, גזירת החלוקה, אך תומתק מעט על־ידי מדינת היהודים.

וייז לא שלל את האפשרות שתכנית־החלוקה תביא איזו תועלת זמנית ליהודים אחדים השרויים במצוקה, שיוכלו להיכנס לארץ־ישראל לאחר שהמדינה תעמוד על תלה, ‘אבל היש צורך לברר לקיבוץ יהודים, שאין להמיר תועלת זמנית בזכויות נצחיות?’ עַם אשר היה לו תפקיד כה גדול ונהדר בדברי־הימים, חייב לפעמים להתנגד לכך שגורלו יוכרע על־פי עצת אחרים. עַם כזה מחויב לקבוע בעצמו את היסודות שעל־פיהם יסדר לו את חייו העצמיים, והברירה צריכה להינתן לידיו־הוא: ‘החלוקה פירושה: השתמטות ובחירת הדרך הנוחה ביותר לאנגליה כיום, אבל למחרת – הדרך הזאת יכולה להיעשות הקשה ביותר ובלתי־אפשרית גם לאנגליה’. כללו של דבר, אין שחר לטענתם של חברי ההנהלה כי יהיה זה ‘פשע היסטורי’ אם הציונים ידחו את תכנית־החלוקה. שום אדם אינו יכול לדבר בשם העתיד. רק ה’היסטוריה' היא שיכולה לחרוץ דינה, אגב השקפה לאחור. כך הדבר גם בעניין המנדט. לאחר חמש־עשרה שנות נסיון, עדיין מוקדם לקבוע כי פשט את הרגל. ראוי לרכז את רוב הכוחות במאמץ לשנות את מדיניותה של הממשלה, ואז יתברר כי ההערכה שהמנדט אינו ניתן להגשמה היתה הערכה פזיזה.³¹²

אף־על־פי שנגע בפרטים אחדים, היתה עמדתו של וייז עקרונית ולא טאקטית. היא לא ניתנה לערעור על־ידי הסכמתה של הממשלה להכניס תיקונים כלשהם בהצעתה של הוועדה. ואולי משום כך טען וייז כי התשובות ‘הן’ או ‘לאו’ לרעיון־החלוקה פשטניות הן, ואינן ממצות את השאלה שהוצגה לעם היהודי ולתנועה הציונית. תשובה ראויה יותר היתה מזומנת אתו: ‘הדבר לא ייתכן!’ לדעתו, תשובה כזו אינה ממעיטה בערכם של הקשיים שניצבו לפני בריטניה בארץ־ישראל ובעולם ואין היא מעידה על עמדה אנטי־בריטית. נהפוך הוא; היא מיוסדת על אמונה בכוחה. ואף־על־פי־כן סירב וייז להתעלם מתופעה שהגדירה כחמורה: לצד הצעתה החיובית של הוועדה המלכותית שולבו בה איומים של ממש, לאמור: מה יֵעשה ליהודים אם החלוקה לא תתגשם. האיומים הללו, שעיקרם הגבלת קצב צמיחת היישוב והעלייה, כלום אין בהם כדי להטיל דופי בחברי־הוועדה? והממשלה, כלום לא נדמה לעתים ש’שכחה' זו כי היא רק ממונה על ארץ־ישראל, אך אין לה זכות־בעלות עליה? הרי ממשלה זו לא ‘הוזמנה’ על־ידי חבר־הלאומים כדי שתבתר את ארץ־ישראל, אלא כדי שתשמור עליה בשלימותה.

כך הועמד וייז שנשא מדברותיו בקונגרס שלוש פעמים, יותר מאשר כל מתפלמס אחר, חוץ מווייצמן ובן־גוריון, בשורה אחת עם שוללים אחרים כמנחם אוסישקין, יצחק טבנקין, ברל כצנלסון וזאב ז’בוטינסקי, שהשמיעו טענות רבות נגד תכנית־החלוקה ודיעותיהם הדהדו למרחוק. ומה היתה עמידתו לאשורה? דומה שהשקפתו ניכּרת מטענה אחת שחזר עליה פעמים אחדות, והוא שהצעת־החלוקה עוררה כאילו פסיכוזה בקרב המימסד הציוני. רוצה לומר, המנהיגים הציונים נתקפו חיל ורעדה מדבּריהן של הוועדה המלכותית ושל ממשלת בריטניה ואין בהם הכוח לסרב להצעותיה של ממשלה אדירה או להתעלם מאיומיה כי תפגע בעניין הציוני אם תכניתה תיכשל. וייז היה סבור כי בחיי כל אדם ובחיי כל עַם יש רגע שעליו להכריע בין אמת לשקר, בין טוב לרע. ואילו ההנהלה הציונית לא השׂכילה להבחין כי היא ניצבת ברגע כזה. היא נרתעה לאחור.³¹³

כאן גילה וייז עמדה דוּ־ערכית מעניינת כלפי רעיון־המדינה וכוחו של העם היהודי. מצד אחד העיד אל עצמו שהוא עבד יחד עם בראנדייס על הכנת ‘הניסוח הסופי של הצהרת בלפור’ ויודע יפה כי היישוב מנה אז כ־50,000 נפש ו’שום עמדה כלכלית לא היתה בידינו', ואילו ב־1937 מונה היישוב למעלה מ־400,000 נפש וכוחו הכלכלי גדול. הרי שהבית הלאומי נבנה היטב בתקופת המנדט, אף כי מידותיו אינן מספיקות, ואפשר שניתן לבנותו ולבצרו גם בעתיד, במסיבות פוליטיות נאותות ובתנאי מנדט משופר. זאת ועוד: הבריטי מעריך ומוקיר בני־אדם העומדים על דעתם ונכונים להיאבק עליה. ומצד שני, בנשימה אחת ממש, שב וייז וטען כל ‘לייסד מדינת־יהודים פירושו: להעמיס עלינו אחריות גדולה ולזאת נחוץ כוח’.

כלום אין השקפה מורכבת זו טומנת בחובה סתירה? הן ולא. וייז, כיאה לציוני אמריקאי, האמין בפרספקטיבה של צמיחה, של יכולת היישוב להתגבר על מכשולים שמערימים זרים בדרכו. אבל היה כאן גם חשש מפני אי־יכולתם של היהודים בארץ ובעולם להתמודד עם שאלת־המדינה בדורם. ואולי שניות זו היתה סימן־היכר מובהק לשוללים ציונים רבים, בעיקר מבני המערב אך גם ממרכזים אחרים. אף כי התבטאו לעתים קרובות כמאקסימאליסטים גמורים, היה המאקסימאליזם שלהם רחוק מכל העזה ומיוסד על מתינוּת מדינית, שנטתה להתבצר בעמדה החפורה היטב שגוננה על המנדט הבריטי.

ד. שיבת עַם אל ההיסטוריה    🔗

פרופסור יחזקאל קויפמן (1963–1889), הוגה־דיעות לאומי ומן הנודעים בחוקרי המקרא בדורו, היה המתנגד החריף ביותר של הצעת־החלוקה בקרב האינטלקטואלים הלאומים היהודים. בשנים שקדמו להצעת־החלוקה הציג את השקפותיו המקוריות במחקר מקיף, ‘גולה ונכר’, הדן בשאלות עקרוניות הנוגעות לעם ישראל במלוא־היקפן ובכל חריפותן. תוך כדי בירור מושגים כאומה, לשון, אמונה, דת והקשרים ביניהם גרס קויפמן כי הגולה היא בעיקרה תופעה של היעדר ארץ, ותהליכיה הם חורבן, שיעבוד, נדידה, בידול והתבוללות. לפיכך הציונות היא מאמץ חברתי־היסטורי לפתור שאלה זו. ייעודה הראשי הוא לכנס את עם ישראל כולו בארץ־ישראל כולה.

אך עלתה תכנית־החלוקה על הפרק, ניגש קויפמן לנתח את ציוניותם של המחייבים. הוא הבהיר שמעולם לא עלה על דעתו כי העלייה יכולה להימשך ‘טיפין־טיפין’. השקפתו זו התחזקה באמצע שנות השלושים, משנתבררו הסכנות הגלומות באנטישמיות המודרנית. שוב אין זו מעשה־ידיהם של שליטים וממשלות, אלא היא תנועת־עם גדולה ומסוכנת. היא משתמשת בהישגיה של החברה הדימוקראטית כדי ללכוד את השלטון ולבצע את זממה. הצלחותיה של האנטישמיות המודרנית אך מחריפות את הבעיה של היעדר ארץ. הן מחזקות את צדקתה של ההשקפה הציונית היסודית, והיא: להקנות לעם ישראל ארץ לרגליו. לא מדינה נחותה ליהודים אלא טריטוריה, שבה יֵחלצו ממצוקות הגולה וטרדותיה. כניסת היהודים אל ההיסטוריה תיעשה לא כיחידים מתבוללים, שמתמזגים בהיסטוריה של עם בתוכו הם יושבים, אלא על־ידי העם כולו בטריטוריה משלו. ודאי, הצד המדיני של המעשה הציוני ותכליתו חשוב ואפילו חיוני, אך הוא אינו תכלית ראשית. התכלית היא בראש־וראשונה התיישבות אתנית של המונים, ‘סם־החיים’ של העם היהודי. על עם זה מוטלת חובה להיחלץ מן הגולה בהמוניו ובזמן קצר, כמו ביציאתו ההיסטורית הגדולה הראשונה, ממצרים. תכנית־החלוקה פסולה וגם מסוכנת, משום שהיא מציעה ‘מדינה רעועה בלי ארץ’. עלייה של יהודים, ואפילו רבים, שאין עמה הצלה להמונים, אינה גאולה. לא היה ספק בלִבו של המלומד הירושלמי שקיטרג קשה על אלה שהעמידו פנים כאילו הם מאקסימאליסטים ועתה נראו כמתייאשים וכמינימאליסטים, כי ‘הנודד הנצחי’ ימשיך לחפש לו ‘ארץ לאומית’. מי יודע, אפשר שעוד יתברר כי הציונות לא היתה התשובה בה"א־הידיעה לצרת־היהודים אלא תשובה חלקית בלבד על האתגר שהעולם מעמיד בפני ישראל.

ראוי שניתן דעתנו למונח ‘ארץ לאומית’, שקויפמן ביכר אותו על־פני מושגים אחרים. שם זה, שנרמז גם בספרו הנזכר, בעיקר בסופו, הוא שהניעני לכנותו בשם ‘הוגה־דיעות לאומי’ ולא בכינוי ‘הוגה־דיעות ציוני’. ודאי, ננקטה כאן לשון פולמוס, מעין לשון־אימים, כדי להדגיש את חשיבותו של קיבוץ־גלויות מלא בארץ שלימה ורחבת ידיים. אולם שפה זו לא דמתה לזו של אוסישקין, שנזקק לאִזכורה של פרשת אוגאנדה כדי להרתיע את ראשי־הסוכנות מפני סכנה של פילוג ופרישה. אדרבה, קויפמן קרוב היה יותר לעמדה של הציונות המדינית בימיה הראשונים. דרך־מחשבתו של הרצל הוליכה אותו למסקנה ההגיונית שדרושה ליהודים ארץ משלהם לשם תיקון בעייתם הלאומית. אולם אין הכרח שתהא זו ארץ־ישראל דווקא. לעומת־זאת, ארץ־האבות נבחרה כיעד אחד ויחיד על־ידי ציונים אחרים, לא משום יכולתה לפתור את צרת־היהודים אלא בזכות סגולותיה המיוחדות לפתור גם את צרת־היהדות, כלומר לבטא את זיקתו של העם למורשתו ההיסטורית כאמצעי להבטחת קיומו בהווה ובעתיד.

בת־קולו של הרצל הדהדה גם בדברים הבאים של קויפמן: הציונות עומדת לא רק על ההכרח ההיסטורי לפתור את הבעיה היהודית, אלא גם על הכרת העמים. הללו נדרשים להושיט ידם ליהודים המבקשים לעצמם ארץ משלהם, לא רק משום שהיהודים סובלים מן הגויים אלא גם משום שהגויים מוטרדים על־ידי היהודים. לפיכך כדאי להם לגויים להיפטר מן המיעוט היושב בתוכם, ויסייעו בידו להתקבץ עם שאר היהודים בארץ משלהם. תכנית־החלוקה עלולה לעורר את הרושם בעולם כי הציונים מבקשים להשיג ריבונות ולאו דווקא כינוס כל פזוריהם. כך תשמיט הציונות את הבסיס מן התביעה שהפנתה לעולם כולו ותאבד את אופיו הבינלאומי של פתרונה.³¹⁴

– - - - - -

אלחנן אינדלמאן

רימיתנו, המשיח…

רמיתנו, המשיח.

בצלצלי גאולה מזויפת -

במלחמת גוג מגוג,

בנהרי נחלי דם גועשים,

בסוכת שלום־עמים,

בתרועת לגיון עברי

ובכתר מלכות בית דוד המחודשת -

רמיתנו,

ולבנו נגרש כאוקינוס

ונפשנו – כלימה.

בחוצות ייקרא:

– רוני, בת־ציון,

כי עלה שמשך

ופארך הושב לך! –

אוי לאוזניים שכך שומעות,

ואוי ללב ששעשעתו הבשורה

ולא פקע לקול שופר משיח.

אכן, ידעתי, המשיח,

החרידוך אחי דוחקי־הקץ.

אוכלי לחמם בנחת־גורלם

וקובלים על החורבן

בפה מלא עסיס.

החרידוך אחי הכופרים בעמם

ועונדים את פארו לראשם,

המשיח!

על כן השבעתיך.

אם תענם

בקראם אותך ממרחב ודרור,

כי אם אל דלת־עמי תרד,

אל אחי המרודים ורעבים

ותאזין קולם:

לא בכתר המלכות ירצו

ולא בגאוות שרים עברים,

כי בלחם,

המשיח!

אלחנן אינדלמאן (1913- ) מתוך: בדרך, 30 ביולי 1937

– - - - - -

דברי קויפמן היו מכוּונים נגד תפיסה היסטורית ופוליטית, שפרנסה את מיטב ההגות הציונית לאחר הרצל. נדמה היה להוגי־הדיעות הציונים, כמו גם לרוב הפוליטיקאים ואנשי־המעשה, כי עיקר הציונות היא ארץ־ישראל, יישובה, פיתוחה וצמיחת חברה חדשה בתוכה. העם היהודי בגולה, ובמיוחד זה שחי בארצות־המצוקה, נתפס בדרך־כלל כרזרבואר לעלייה, לחיזוק עוצמתו של היישוב. רק יחידים מקרב הוגי־הדיעות ראו בעם ובצרכיו את העילה לציונות, לאמור: העם הוא עיקר ואילו הארץ היא האמצעי לפתרון בעיותיו.

משה קליינמן, עורך ‘העולם’, שכבר השמיע דבריו ברמה בעד תכנית־החלוקה, נטל על עצמו את המשימה להתמודד עם דיעותיו של קויפמן. זרה היתה לקליינמן שלילת־הגולה הקיצונית, אף לא ניאות לקבל את הגרסה שגולה זהה לפיזור. לדעתו, אין גולה אלא היעדר שלטון, בחינת ‘עַם בלי ארץ וממלכה’. שאלת היהודים תמצא את פתרונה על־ידי ייסודה של מדינה קטנה, ‘יהא גורלה מה שיהא’. יתר על כן, הציונות אין בכוחה לפתור את בעיית הפיזור בגולה; מעולם לא נטלה על שכמה משימה בלתי־אפשרית כזאת.

קליינמן טיפוסי היה לאינטליגנציה, שבה בחר וייצמן לסייע עמו בעבודתו ההסברתית. מאמריו נסבו סביב השאלה כיצד התקיימה אומה יהודית בפיזורה וכיצד תוכל להתקיים בעתיד. הוא לא הסכים עם חיוב הגולה במובנו של שמעון דובנוב, אך התרעם נגד שוללי־גולה קיצונים, שמתוך רגשי בוז ואפילו איבה כלפי חיי הניוון של הגלות דחו כל מאמץ לתיקון החיים הלאומיים או החברתיים מחוץ לארץ־ישראל וכפרו בעצם בכל אפשרות של קיום חיים יהודיים שלימים במקומות־מושבם של היהודים. כיוון שאמר מה שאמר, ניצב קליינמן לפני אותה שאלה שהטרידה את יריביו הציונים של הרצל, ואולם הפעם ביתר חריפות, בדור שהיה עֵד לחוקי הגזע ולאנטישמיות מאורגנת המגיעה לשלטון מכוח הצבעתם של מיליונים. קליננמן חתר למדיניות של האמצע, משמדרך הטבע יש שרואים בה ביטוי של חולשה. אמנם מדינת־חלוקה קטנה לא תציע מקלט פיסי ליהודים כולם אפילו לא לכל השרויים במצוקה, אבל בעצם קיומה ובזכות הישגיה החברתיים והתרבותיים תשמש קרן־אור לגולה. היא תזקוף את קומתם וגם תחלץ אותם, שיהיו נתונים לפורענות או להשפלה קשה. אין כאן אמצעי של טשטוש אלא דרך־ביניים, המכירה בקשיים ומנסה להתמודד עמם ככל יכולתה.³¹⁵

אך קויפמן בשלו. הגולה אינה שלילית מבחינה תרבותית או חברתית בלבד, או בעיקר. לא הטמיעה או הפגם שבריבוד החברתי הוא המאפיין הטיפוסי של הגולה, ועל כן אין התחייה התרבותית של כמה מאות אלפים, או שיפור מצב חברתי של חלקים ידועים מעם ישראל עשויים להיחשב כתשובה לשאלת קיומה של הגולה. שאלה זו תובעת פתרון טוטאלי, המיוסד ברובו על יציאת־המונים. מרכז רוחני, ולוּ גם במהדורה מדינית, אינו עדיף על כל מרכז אחר שאינו קובע פרספקטיבה של קליטת מיליונים רבים. זאת ועוד: בהתלהבות להשגת כלים מדיניים טמונה גישה פסולה; זו רואה בהשגת מדינה את חזות הכל. התלהבות זו כמעט שהיא מעין סטייה רביזיוניסטית, ומוזר הדבר שהיא ניכרת דווקא אצל יריביו הגדולים של הרביזיוניזם.³¹⁶

השקפותיו של אחד־העם, אחת היא כיצד תורגמו לשפת שנות השלושים, היו קו פרשת־מים שפילג את האינטליגנציה הציונית. אמנם הן כבר לא היו מקובלות לעת הפולמוס כבעבר, בעיקר לאחר שנוצרה בעיה קיומית לעם היהודי, שאי־אפשר היה לצפותה בשלהי המאה הי"ט, אולם מסקנותיה היו עדיין תקיפות: עיקר הציונות אינה הצלת יהודים כפרטים אלא הצלת היהדות כמהוּת רוחנית. מצבם של יהודים כפרטים ישתפר עם השינוי שיחול במעמדם הפוליטי והכלכלי. מהנחותיו אלו של אחד־העם, אשר שימשו בעבר השקפה ציונית שכונתה בשם ‘רוחנית’, כיוון שנזקקה למרכז רוחני כדי למנוע את טמיעת הגלויות, הסיק קליינמן ב־1937 את המסקנה של מדינת־חלוקה המעניקה לאי־אֵלו יהודים ריבונות באזורים ידועים של ארץ־ישראל. ואשר לשאר היהודים, הללו תיזקף קומתם בזכות קיומה של מדינת־יהודים, שתהא חברה במוסד הבינלאומי ואשר הדיפלומאטים שלה יימצאו ככל הנראה ברוב מדינות העולם, והם מעניקים סיוע וקורת־רוח ליהודים רבים. דומה, אירוניה של ההיסטוריה לנגד עינינו: השקפותיו של אחד־העם שחלק על הציונות המדינית נתפרשו ב־1937 כשאלה של ביצור מעמדו של עם ישראל בעיני עצמו ובעיני זולתו. לעומת זאת, השקפתו הלאומית של קויפמן היתה מנוגדת לחלוטין לזו של אחד־העם, ואמנם היא התפתחה תוך כדי ויכוח אתה. קויפמן סבר שהשקפותיהם של אחד־העם ושל תלמידיו מערערת את אחדות ישראל ואת שותפות־הגורל של העם על כל חלקיו, וכל הדיבורים על תרומתה הצפויה של המדינה לגולה לא ינמיכו את החַיִץ שנוצר ושייווצר בין יהודים מעטים המתיישבים בארץ־ישראל וההמונים שייוותרו בגולה.

הדים עקיפים לוויכוח הזה אתה מוצא אצל יוסף קלוזנר, אשר לא שעה לרמיזותיו העוקצניות של הראשון נגד השקפותיו המדיניות של הרביזיוניזם.³¹⁷ כקויפמן כן קלוזנר נדרש לשאלת הטריטוריאליזם, אולם בניגוד לחוקר המקרא לא הסתפק בעמדה עיונית בלבד. לא היה ספק בלבו של קלוזנר כי אם תתממש תכנית־החלוקה בתנאי המצוקה השוררים באירופה, אחת דינו של המפעל הארץ־ישראלי להצטמק לטובת נסיונות טריטוריאליסטיים, אשר לא מן הנמנע כי יצליחו הפעם על רקע המשבר הפוקד את יהדות העולם. מסתבר שמדברי־אזהרה אלה אנו יכלים ללמוד הרבה על הפער שהיה קיים בעמדות המוצא והסיום של הוגי־הדיעות הלאומיים היהודים. קלוזנר, הלאומי־הציוני, הארץ־ישראלי, חשש שמא הצלחת הטריטוריאליזם תמיט שוֹאה על הציונות, בניגוד לשלום אש, הסופר הלא־ציוני, ראה בטריטוריאליזם השלמה לציונות. אולם לא זה היה העיקר בדבריו של קלוזנר. קלוזנר סירב לוותר על הרומאנטיקה הלאומית בשני גילוייה, שהיו רחוקים מלִבו של קויפמן. הוא הועיד חשיבות למדינה כמכשיר ממלכתי, הנתון בידי עַם ומעניק לו כושר־פעולה, ודגל בהתעוררות לאומית הכרוכה בחזרה אל ארץ־האבות דווקא. כבר ראינו כי קלוזנר זלזל במדינה שתחסר את כל המקומות־הקדושים והאתרים ההיסטוריים החשובים של הארץ. עתה הוסיף כי גם מנקודת־מבט היסטורית אין האומה יכולה לוותר על מקומות אלה. מדינה פגומה לא תחזיר ליהודים את כבודם האבוד. גם מרכז רוחני לא יקום במדינה שנוטלים ממנה את כל מרכזי היצירה הרוחנית של העבר. זאת ועוד: הטענה שמדינה קטנה וחסרת־מגן תוכל להגן גם על זכויות היהודים בגולה היא טענה מגוחכת. ההנחה שנאום כלשהו שיושמע בגנות האנטישמיות במועצת חבר־הלאומים יוכל לסייע בידי יהודים אינה אלא הבל ורעות־רוח. לא מן הנמנע שהארגון הבינלאומי עצמו לא יאריך ימים בלחץ המעצמות התוקפניות.

ניכּר הדבר ששוב אין אנו עומדים בתחילת שנות העשרים. לעת ייסודו של חבר־הלאומים האמינו רבים כי אמנם יהיה לאל־ידו למנוע מלחמה עולמית נוספת ולהגן על המיעוטים. ואולם ב־1937, לאחר ששלוש מדינות, סין, חבש וספרד, כבר כרעו־נפלו לפני מעצמות תוקפניות שאף הן היו חברות הארגון קודם שפרשו ממנו, כבר נתרופפה האמונה בערכן של ערבויות בינלאומיות ובכוחן של מדינות קטנות.

פרופסור חיים טשרנוביץ (1949–1870), ‘רב צעיר’, פובליציסט עברי וחוקר הספרות הרבנית, גרס כי הצהרת בלפור כללה הכרזה מפורשת על מדינת־יהודים משני עברי־הירדן. אולם הסוכנות היהודית לא ידעה להשתמש ב’זכות זו שניתנה לנו' ובמקום ‘ללכת ישר, כראוי לעם הצדק והיושר’, הלכה בדרכים עקלקלות של ‘פוליטיקה זעומה’ ושל התחכמות כאילו אין הציונים מבקשים שלטון אלא זכות כניסה בלבד ‘לשם מרכז רוחני’. המסקנה מדברים אלה היתה ברורה:

– ובכן, מה אתם רוצים מן הגויים? הם אינם יודעים חכמות… אמנם מבחינת היחס האנושי אי־אפשר לומר שההצעה נכתבה במזימת רשע נגדנו. אולם מן הצד המשפטי, הנוסחה של ההצעה הנוכחית היא חד־צדדית לגמרי, היא כולה ערבית.

טשרנוביץ האשים את הסוכנות על כי בהופעתה לפני הוועדה המלכותית לא יצאה למלחמה נגד האדמיניסטראציה; הוא דחה את חששותיה לעתיד היישוב במקרה שהתכנית לא תצא אל הפועל. אין לחשוש מפני ‘אם לא עכשיו אימתי?’ כי מהלך ההיסטוריה מחייב שתקום מדינת־יהודים, ובארץ־כולה.³¹⁸

הפובליציסט אברהם שרון (1957–1878) תרם תרומה חשובה לדיון זה בהסבירו היבט נוסף, חיצוני ופנימי, של שאלת־החלוקה. הציונות המודרנית חזתה, לדעתו, על בשרה כי האנטישמיות היא פועל־יוצא לא של משפטים קדומים וחוסר תרבות אלא של עצם קיום הגולה. תכנית המציעה דרך להוצאת יהודים מעטים יחסית מן הגולה, אין בכוחה אפוא להתמודד עם תורת השנאה ועם נחשול השטנה. זאת ועוד: כל מי שמדבר על מרכז רוחני, ואפילו על מרכז מדיני, נמצא מניח ממילא שלא כל היהודים יבואו לארץ־ישראל. על־ידי כך הוא משחרר בעצם את היהודים מחובת העלייה.³¹⁹ בדברים אלה הובע חשש שההיסטוריה היהודית חוזרת כביכול אל התקופה שקדמה לשנות השלושים, אשר בהן התגלתה ארץ־ישראל לראשונה באור חדש, כמי שיכולה להציע תרופה לצרת־היהודים. הנה כי כן, אין די בשלילת הגולה, אלא יש הכרח בעקירתה הגמורה על־ידי מה שניתן להיקרא בשם ‘ציונות אינטגראלית’. לא מרכז נחוץ לעם, אלא יציאת־מצרים חדשה.

לפני עיני־רוחו של הפובליציסט והמחנך אהרן מיכל ברכיהו (1946–1869) ריחף חלום־הבלהות של קרע בעם היהודי. החלוקה מסוכנת לא רק בארץ־ישראל אלא גם בקרב היהודים מחוצה לה. עלולה היא ליצור שני עמים: מעטים החיים בארץ חיים לאומיים מלאים ורבים המתגוררים בגולה, חיים לא־חיים. ברכיהו קיבל כמובן את טענתם של השוללים כי מדינת־חלוקה משמעה ציונות ללא ציון, אולם הוא הציע לשנות את הסדר: מדינת־חלוקה פירושה גם ציון בלי ציונות. התמעטות הפרספקטיבה של העלייה תגרום לשקיעתה של התנועה הציונית בגולה ולניוונה. שאלת המפתח אינה מדינת־יהודים – הן או לאו, אלא מדינת־היהודים בה"א הידיעה; האם תקום זו על־ידי החלוקה או לא תקום. מדינת־יהודים ומדינת־היהודים אינם מושגים חופפים, אף־על־פי שיש כמובן קשר ביניהם. תכליתה של הציונות היא ליצור מדינה לעם כולו, ותכלית זו אין תכנית־החלוקה יכולה להבטיח. על כן כל הדברים שנאמרו בשעתם נגד הצעת אוגאנדה תקפים גם במציאוּת של שנת 1937, הגם שאין מדובר בסטייה מארץ־ישראל. הסכמה ציונית לתכנית־החלוקה היא ביטוי ליאוש מן האידיאלים של הציונות, ואל ישתמשו בשם ציונות ובסמכות שיש להסתדרות הציונית לדבר שאינו ציונות.³²⁰

ממאקסימאליסטים כשרון וכברכיהו, שדבריהם כוּונו בעיקר נגד מחייבים־סופרים כסמילנסקי, לא היה אפשר לצפות אלא ליחס של זלזול גמור כלפי מניעיהם של המחייבים, וממילא כלפי טענותיהם. עניין רע ומסוכן הוא לדבוק באמונה בנצח ישראל בגולה. אמנם בכוח אמונה זו התקיימו יהודים במשך דורות, אבל במסיבות³²¹ החדשות שנוצרו במאה העשרים אין דרך אחרת ליהודים אלא ביציאה המונית מן הגולה. אנשים השוגים בחלומות על השבת עטרת ישראל ליושנה, הנמשכים אחר ברק מלכות וממלכה, אינם מבינים כי מדינה שאינה מציעה פתרון לצרת־היהודים תהיה אך לרועץ מבחינה לאומית.

בניגוד לטענותיהם של המבקרים השתדלו כמה יוצרים ואינטלקטואלים לצייר מושג חיובי של מדינה, ואפילו קטנה, מושג המאפיל על הסכנות שציירו יריביהם השוללים. אולי לא ייפלא הדבר כי רובם לא יצאו מתנועת־העבודה; מקמתם אף נמנו בתקופות שונות עם אוהדיה, ואפילו עם פעילה, של התנועה הרביזיוניסטית. טענותיהם כוֹונו בעיקר נגד דיעות שיצאו מתנועה זו.

ברוך קרופניק (1972–1889), מתרגם ועורך ומבאי־ביתו של קלוזנר, יצא בחריפות נגד גישתו הסלקטיבית של ההיסטוריון להיסטוריה. תמוה הדבר, בעיניו, שדווקא חוקר תקופת בית שני בלהיטותו כי רבה למצוא פסול בתכנית־החלוקה, נדרש למרכזי־היצירה בעבר המקראי, שאכן הוצאו ברובם מן הטריטוריה שהוצעה ליהודים. כביכול שכח את יישוביהם של חכמים ביבנה, באושא, בבית־שערים, בפקיעין, בציפורי וכמובן בטבריה, שהיתה גם עירו של דון יוסף נשיא. והרי לאחר שתקבל המדינה לרשותה גם את ארבע ערי המנדט, תימצא בה גם צפת, עירם של המקובלים ושל מסכמי ההלכה. יתר על כן, בטריטוריה זו נכללים גם אתרים רבים מתקופת המקרא, שנשמטו מזכרונו של קולוזר: הר־הכרמל, עליו לחם אליהו נגד כוהני הבעל; הר־תבור, שלידו נלחמו ברק ודבורה, וכן עין־דור, קדש־נפתלי ועוד ועוד. קרופניק ציוני מדיני היה, רחוק מתפיסת המרכז הרוחני, ועם זאת לִבו היה סמוך ובטוח כי מדינה שבה יחיו יהודים חיי־יצירה, בצדם של מרכזי־היצירה מן העבר, אכן תשמש מרכז אמיתי, ולא רוחני בלבד,של חיים יהודיים.³²²

יסודות מחשבה רביזיוניסטיים ניכּרים בדבריו של הסופר והמשורר אביגדור המאירי (1970–1890). המאירי היה מודאג מן הפולמוס שנדמה לו כ’עצבנות מפלגתית יהודית־טיפוסית', אשר יש ומציגים אותה כהוכחה למציאוּתם של נעורים מדיניים. הוא טען כל חובתו הקדושה של כל סופר עברי היא להצביע על הצדדים החיוביים שבהצעת־המדינה. שום עצבנות לא תוכל לכבות את ‘זיק האורה’ שהוצת בלבבות עם שם המדינה ‘כשהוא יוצא מפורש מפי מעצמה גדולה’. הרי זו בשורה מרנינה ללבבות ציוניים הומים, שמקצתם עדיין זוכרים כיצד הלמו בחוזקה כשקיבלו את ‘הידיעה המדהימה’ שקיסר גרמניה שוחח עם הרצל רגעים אחדים מעל סוסו, ואפילו פחות מזה: כשכומר פרוטסטאנטי כלשהו שוחח עם מייסד ההסתדרות הציונית. אולם הערות אלו של המאירי היו בבחינת פתיחה בלבד לבירור נוקב יותר בשאלה היסודית: כלום צריכים היהודים להשתנות בארצם? כאו ניכרה בדבריו הן המורשת הרביזיוניסטית של ה’הדר' והו מסורת תנועת־העבודה, שגם ממנה ינק ולה שר שיר־הלל ביצירותיו. הציונות ומפעלה בארץ משמשים לא רק להשרשת עם משולל טריטוריה ומרכז במולדתו העתיקה, אלא גם להחזרת גולים חסרי־שורשים אל חיק־העמים. השיבה אל המולדת צריכה לשחרר את היהודים לא רק מן החיצוניות שבגולה, מעצם חיי הפיזור והשיעבוד, אלא גם מן הגלות הפנימית שבנפש. אין למדינה שתקום שום ערך, וגרוע מזה – היא תיכשל ותיפול אם לא תסחוף כל פרט ופרט מישראל להקיץ מ’תרדמתו הגלותית', להכיר באחריותו ‘לדמותו האזרחית, ההגונה, במדינתו החדשה’.³²³

בעיונים אלה נעוץ ההסבר לאזהרה מפני היווצרות גלות חדשה על אדמת ארץ־ישראל; לא דרושה שלילת הגולה כי אם שלילת הגלות, שניתן להעתיקה גם לארץ־ישראל; עד כאן שמענו אזהרה זו מפי שוללים, שהדגישו את הצד החברתי־הפרודוקטיבי שבמפעל־התחייה הציוני. הללו התייראו מפני מדינת־חלוקה, שתצמצמם את אפשרויות הקליטה והפיתוח ותסיט את המפעל הציוני לכיוון של צמיחה עירונית, שאינה אלא תחליף מודרני להצטמקות גיטואית, ואילו המאירי הצביע על הסכנה החברתית־הרוחנית האורבת ליהודים. המשורר הוציא ממנה מסקנה חיובית: יש לחתור למדינה שתסייע ליהודים להשתנות, אך גם שומה על מעצבי המדיניות לדעת כי היחיד מישראל לא הוכשר עדיין לריבונות וכי רבים הפגמים בחינוכו. היהודי נתבע אפוא להתנער ממערכת־ערכים שאולי היתה לגיטימית בגולה, במקום בו חש עצמו היהודי זר ונרדף, אולם בארצו ובמדינתו לא יכירנה מקומו.

יש כאן יותר משמץ של רמז למה שנכתב בספרות האפולוגטית היהודית מאז תחילת האמאנסיפאציה. כיוון שהגויים פגעו ביהודים והונו אותם, לפיכך מדדו להם האחרונים, עד כמה שידם השיגה, מידה כנגד מידה. חוק רשמי שהגביל את היהודי או פגע בכבודו היה מטרה לעקיפה או לזלזול. החלש נזקק לעתים למתן שלמונים כדי להתקיים או להעביר את רוע הגזירה. המאירי לא עשה אפוא צדק גמור ליהודי הגולה, בלהיטותו להצביע על טיפוס רצוי של אזרח יהודי פאטריוט ומסור, מציית לחוקים ומשלם מסים. אף־על־פי־כן תרם תרומה חשובה להבהרת מושגים שרווחו בספרות העברית, ושעוררו לעתים את מבקריה להטיח כלפיה האשמה של ‘אנטישמיות’. לדעת המאירי, ביטול הגלותיות פירושו סילוק חוסר הביטחון ורגשי החשבון והפחד הקיימים בגולה, ובעקיפים יושגו הישגים גם בעניינים שאינם קשורים ליחסי יהודים־גויים: בגרות לאומית, אחריות ציבורית ומיעוט פלגנות בעם.

המאירי היה כמעט יחיד בין המחייבים שלא ראה שלילה בעובדה שבמדינת־יהודים יתקיים מיעוט ערבי. אולם השקפתו לא ניזונה מן המחשבה שאך יחידים ביטאו אותה בזמנו, והיא שהמיעוט הזה ישמש גשר לשלום בין מדינת־היהודים והעולם הערבי הסובב אותה. נקודת־התצפית של הסופר היתה ונשארה פנימית. הוא דבק בהשקפתו כי התכנית להקמת מדינה מעמידה את היהודי במבחן. משום כך ראה ביחסו הצפוי של הרוב במדינה שתקום למיעוט שיישב בתוכו אתגר למידת בגרותה של החברה היהודית הריבונית. כלום תשכיל זו להיות סובלנית ולהבטיח את זכויות האזרח לערבים? גם את בעיית העבודה העברית בחן בצורה דיאלקטית. בעבר היתה העבודה העברית הכרחים וגם מוצדקת, תנאי ליצירת חברה פרודוקטיבית ודרך להימנעות מיצירת חברה קולוניזאטורית מנצלת. אולם במדינה שתקום, מדינה שבה יובטח הרוב היהודי, אין לשלול עבודה ערבית, שאם לא כן יונצח הניכור.

גם המשורר יצחק למדן (1955–1900) ראה בציונות דרך לשינוי דמותו החברתית־המוּסרית ולעיצוב עולמו של היהודי החדש. גם הוא, כהמאירי, היה בלתי־מפלגתי וקרוב לתנועת־העבודה אלא שלא היה לו רקע רביזיוניסטי. הוא הציע בדרך התנגדותו לדבריהם של השוללים את מושגיו שלו על ההכרח בקיום אחדות בציונות ועל שלילת הקיטיב. לא ייפלא אפוא שדבריו כוונו נגד שני שוללים בעלי אופי שונה ומגמות מנוגדות, ואשר משותף להם מנקודת־מבטו היה האִיום על שלימותה של התנועה הציונית. אף־על־פי שלמדן היה קרוב בהשקפותיו לתנועת־העבודה ועיתונו שימש שופר למחייבים, פתח גם את ‘גליונותיו’ מטעמי איזון לפני פרופסור קלוזנר, שאִיים בקרע בתנועה הציונית אם לא תחדל ההנהלה ממדיניותה. אולם דברי־תשובתו של למדן היו מזומנים לצד דבריו של השולל.³²⁴

למדן היה תמה על טענותיו של קלוזנר, ולא ידע אם לשייכן לתחום הציונות או המיתולוגיה. לטעון שמדינת־חלוקה קטנה לא תיתן כבוד לעם ישראל, בשעה שתבערה אוחזת בבית־ישראל המושפל והנרמס, הרי זה בבחינת לעג לרש. כלום אין השולל מבין ש’חיים קטועים, מרוסקים ואומללים, חיי שפלות עקרים, חיי ביזיון והתבזות בכל בורסות העולם' אינם מנחילים כבוד רב ליהודים, ובוודאי אין להשוותם ל’מדינה קטועה' של עם עמל, אשר יבנה את חייו ותרבותו בידיו־הוא מן המסד על הטפחות?

מה פעולה פעל הרגש בנפשו של המשורר, אנו למדים גם מדברי־ההתקפה שלו נגד ד"ר מאגנס. אף כי למדן חלק על קלוזנר בתקיפות, הנה סוף־סוף ביקשו שניהם מדינה, זה קטנה וזה גדולה, ואילו מאגנס שלל, כזכור, את הציונות המדינית ואת תכנית־המדינה. גם אִיים כי ציונים רבים ינערו חוצנם מן הציונות. לדעת למדן, כי ‘רק מי שטחו עיניו ואוזניו מראות ומהקשיב לא יראה ולא יקשיב את דכייה הגדול של שעת־הכרעה גורלית זו בחיי ישראל’. מי שאינו מבין ואינו מרגיש את גודל השעה, אפשר שהוא מורעל באווירה גיטואית של פחד. חולשת־הדעת שתקפה את מאגנס היא ‘תופעה פאתולוגית’; יש בה ‘אהבה רחבה מני־ים לכל הרחוק, ואטימות נפשית קהה מפני הצער של הקרוב’.

להשקפת־יסוד זו, שהמריצה את למדן לצאת בדברי־תעמולה מרובים בעד־רעיון־המדינה, קמו תומכים נלהבים בקרב האינטלקטואלים הציונים בארצות־המצוקה באירופה המזרחית והמרכזית. רובם היו היסטוריונים, שנטלו על עצמם את המשימה להעניק מימד אינטלקטואלי, מעין היסטוריוסופי, לדיון בהצעה המבטיחה מעמד של אומה פוליטית. התכנית הבריטית מצאה תומך נלהב בדמותו של הרב פרופסור משה שור (1941–1874).³²⁵ ההיסטוריה של היהודים נתפסה בעיניו מבחינת ההכרה החיצונית, הכרת העמים ביהודים. ההכרה בממלכתיות יהודית, בקוממיותו של עם ישראל, היתה חשובה בעיניו כעילויה של הציונות: ‘מזמננו זה פוסקת הציונות להיות נחלתה של מפלגה או הסתדרות אחת והיא נעשית לקניין עמנו כולו’. הנה כי כן, הלגיטימאציה שמעצמה עולמית מעניקה לציונות תקל על נצחונה בתוך עם קטן־אמונה, המתקשה בעצמו לבחור לו את דרכו הנכונה.

ההיסטוריון ד"ר יצחק שיפר (1942–1884) מפעילי ‘התאחדות הציונים הכלליים’ ובעבר חבר ‘פועלי ציון שמאל’, אשר קיבל את טענותיו של סוסקין בדבר יכולת הקליטה הניכרת של מדינת־החלוקה, הסביר כי היהודים יצרו לעצמם בגולה חיים מיוחדים על יסודות ההלכה והמסורת, כאילו העבירו את מדינתם לתחום הגולה. אולם לאחר שהשיגו שוויון־זכויות נחלש והועם בהם הרגש המדיני. המדינה שתקום תשמש אפוא מקור־התלהבות ותעורר בקרב ישראל את הרגש המדיני.³²⁶ מסתבר שבנקודה זו התקרב חוקר תולדות היהודים באירופה, בעיקר המזרחית, להערכתו של דובנוב, ובנקודה זו הוא גם התרחק ממנו. האוטונומיה היהודית בעבר נדמתה אף לו כמדינה, כפי שנראתה גם להוגה־הדיעות של האוטונומיזם. אולם שיפר היה ציוני, שלא כדובנוב, והוא לא הועיד למסגרת האוטונומית שום תפקיד לעתיד, אף שגם דובנוב התרחק ב־1937 מן הפרספקטיבה האופטימית שלו על עתיד היהודים בגולה.

בקביעת השקפתו המדינית חזר שיפר אל שניים מגדולי האישים היהודים, בני דור גירוש ספרד. לעת הגירוש הזה, הזכיר, מצא לו דון יצחק אברבנאל מקום־מפלט באיטליה. שם המיר את עטו, שהיה רגיל בחשבונות מדיניים, בעט־סופרים. הוא החל לכתוב פירושים לספרי־הקודש ומאמרים לביטויי תקוותיו המשיחיות של עם ישראל. אברבנאל הסתיר את ‘רגש אפס האונים שלו במעטה האין־סוף ובחלום מקסים־לב’. אולם בין בני הדור ההוא פעל גם דון יוסף נשיא. גם בלִבו חי אותו חלום על צדק ויושר ועל ימות־המשיח, ‘אבל בינתו הריאלית’ הטילה עליו את החובה לחפש אחר ‘נקודה ארכימדית’, ולבקש קטע קטן של מציאוּת, של ממשיות, שעל־ידו יוכל אותו חלום המשיחיות להתגשם. כך ביקש הוא לייסד מרכז יהודי, אפילו מדינה, בטבריה ובסביבותיה, ‘בעוד שאברבנאל השאיר לנו חלומות’.

מסקנת הדברים היתה ברורה. אם מבקשים היהודים לשוב למהלך ההיסטוריה, עליהם ללכת בדרך שבחר בה דון יוסף נשיא.חייבים הם ליצור לעצמם ‘קטע של מציאוּת’, לרכוש כברת־אדמה עליה יממשו את חלומם המשיחי:

– נסיר נא אפוא את הפחד מלבנו, כי הפחד הזה דומה לפחד מפני עצמנו, מפני המציאוּת, עוד בטרם ניגשים אנו אל עצם המפעל. ואני אומר לכם, שהמפעל החלש ביותר עולה בערכו על כל החלומות, ויהיו היפים שבעולם.

לדעת הרב ד"ר אהרן קמינקא (1950–1866), חוקר מובהק של חכמת־ישראל, לא קמה תנועת חיבת־ציון מתוך התלהבות לעסוק ביישוב האדמה ובבניין הנהרסות. שום חובב־ציון לא חשב על מידה וקצב של שיעור השטח שצריכים ליישבו, ‘כי לא היתה כל תכנית מעשית ולא חלם איש איך יעמוד ויתקיים שלא בדרך נס יישוב יהודי גדול’. מה שהביא יהודים לארץ־ישראל היתה האש היוקדת, שהתלקחה מן החזון של ‘מלכות ישראל החפשית משלטון זרים’; מתוך הציפייה והתוחלת כי ‘ישבור ה’ עול הגויים מעל צווארנו ויוליכנו קוממיות לארצנו'; שישראל לא יהיה ל’לעג ולקלס בין העמים', שלא יהיה חייב להתרפס לפניהם למען זכויות כביכול, וזאת כשלא היה עדיין אפשר להעריך ‘מה עלובות ומה פחותות וחולפות הזכויות’. בכל מקום נרמס היהודי עד עפר; שונאיו רודפים אותו, מזלזלים בכשרונותיו ובתכונותיו. בכל מקום משקצים כל הקדוש לו ‘רק בעבור שאינו נחשב כלל בין העמים וחסר לכללותו כל אחיזה ממשית במציאות’. אין לו לבן ישראל פתחון־פה בעולם, כמוהו כשה המובל לטבח, וכל זה ‘משום שאין לנו על כדור הארץ אף ארבע אמות לנו לבדנו, פינה אחת, זוית מצערה, שתהיה לנו שם זירה חפשית’.³²⁷

בלא משים צפה ועולה שאלת היסוד המשיחי־החילוני בציונות. גאולת ישראל אינה דווקא עקירתה של הגולה, או גאולת נפשו של הפרט, ואין פירושה פרודוקטיביזאציה של כמה מאות־אלפים או תחיית השפה העברית. גאולת ישראל משמעה התנערות העם היהודי מתחושת ההשפלה ושינוי דימויו בעיני עצמו ובעיני זולתו. מובא כאן הרעיון הפשוט שמעתה והלאה יועמדו חיי־היהודים על מסגרת מדינית־טריטוריאלית, כך הוא אצל האומות המתוקנות. הציונות נושאת אופי תיראפי כביכול; לא רק מבנה חברתי יש להבריא אלא גם הרגשה פנימית. מצב זה יבוא כאשר היהודים יחדלו להיות עֶם חריג, לשון אחר: כאשר יחדלו להיות קורבן לבוז, שהוא שורש לאפליה ולרדיפות.

קמינקא לימד זכות על מחייבים אחדים שטענו כי מדינת־החלוקה אינה סוף־פסוק. ב’היסטוריה' אין פסקי־דין מוחלטים. לא היתה מעולם הסכמה מעושה לצמצום מטרות ‘ליקווידאציה של תקוות’:

– כל הקיומים וההסכמים והחוזים שנעשו בין המדינות וגבולותיהן וזכויותיהן היו מימות עולם ציצים נובלים, כי החיים השוטפים משנים על כן את תקפן ומתוך כך את צורתן של המדינות, למרות מה שנכתב ונחתם באיזה חוזה.

כדי להוכיח את טענתו, היו מזומנות לו דוגמאות אחדות מתולדות העמים, והיהודים שבהן מקרה פיימונט שנעשתה באמצע המאה התשע־עשרה גרעין לתקומתה של איטליה המודרנית. אבל כלום צריך הרב המלומד ליטול דוגמאות מן העמים? כיבושי השופטים ודוד ושלמה באו לאחר שבני־דורו של יהושע לא הצליחו לכבוש את ארץ־כנען בסערה; ואילו החשמונאים השלימו מה שהחסירו בני־דורם של זרובבל ועזרא.

כשטען בן־גוריון, ברומזו לשוללים מסוגם של הרברט סמואל ומאגנס, כי ‘רק ציונים, המאמינים בזכותו וברצונו וביכולתו של העם היהודי לקומם מחדש את עצמאותו המלאה במולדת – רק אלה יכריעו בווכוח נורא־הוד זה’,³²⁸ ביקש לומר כי אל להם למתפלמסים מן ‘הזרם המרכזי’ בציונות לשעות אחר דברי־השלילה היוצאים מפיותיהם של אנטי־ציונים ושל לא־ציונים. הוא ביקש לדחוק לקרן־זווית גם את הציונים הנוטים אחר השקפותיה של הציונות המכונה ‘רוחנית’ ואחר רעיונות הדוּ־לאומיות. אולם בדרך־הטבע נדחקו ועלו בעם היהודי ובציונות מחשבות שלא הסתפקו בחיפוש אחר ביטחון פיסי ליהודים, או שהכחישו כי ביטחון כזה יימצא בכלל במדינה או בארץ־ישראל. ואף־על־פי־כן נראתה הציונות בעיני רבים מאויביה ואוהדיה כאילו יצאה מתחום השאיפה ועברה לתחום הממשות. התרחשות זו חיזקה את האיבה נגדה בקרב רבים משולליה הוותיקים. הללו נדרשו אפוא לחדש ולרענן את טיעוניהם. מצד שני, אישים וקבוצות שהיו בעבר ממתנגדי הציונות, ובדרך־כלל הללו שנקטו עמדה לא־ציונית, עשו עתה בדק־בית במחשבותיהם. בתוכם נמצאו רבים שהיו למחייבי רעיון־המדינה, והחלו להועיד לארץ־ישראל מקום חשוב, אמנם לא יחיד, בפתרון הבעיה היהודית. גם בקרב האינטלקטואלים הציונים גרמה התכנית לייסד מדינה קטנה זעזוע, ובעקבותיו פרץ דין־ודברים קשה ומעניין. הם הצביעו על העובדה שהתכנית באה לעולם בתקופה של התגברות שנאת־ישראל, רדיפות, השפלה והיעדר ביטחון, התבוללות מצד אחד וכשלון הרבים להיטמע מצד שני. על כן הציעו עיון רחב יותר מזה של הפוליטיקאים ונלוו לו לעיון פירושים ופירושי־פירושים של הציונות, עילות צמיחתה ותכליותיה העיקריות. אמנם היסודות העיוניים ברוב הדברים שנשמעו בפולמוס מצד אנטי־ציונים, לא־ציונים וציונים היו קיימים מזה דור או שניים, אולם רק עתה קיבלו משמעות עמוקה ואקטואלית. כך אירע שבהקבלה לאותה מגמה עצמה, שעשתה ויכוח פנימי בין מנהיגים ציונים באביב 1937 לפולמוס כלל־ציוני רחב, הפך הדיון סביב תכנית זו לפתרון שאלת ארץ־ישראל לבירור כלל־יהודי על הבעיה היהודית ודרכי־פתרונה. התרחשות זו היא ששוותה לפולמוס בסוגיה זו ולמגוון הנושאים שנדונו בו אופי מקיף ומגוּון.

 

פרק חמישי: ההיערכות הפוליטית    🔗

א. נסיונות לפריצת המחסום המפלגתי    🔗

כאשר התכנסה המועצה הי"ב של מפא"י, ב־9 ביולי 1937, יומיים בלבד לאחר פרסומו של הדין־וחשבון של הוועדה המלכותית, תבע יצחק בן־אהרן (1906- ), חבר קיבוץ גבעת־חיים, איש ‘הקיבוץ המאוחד’ שכבר השמיע קולו בחוזקה נגד רעיו־החלוקה, כי מחייבים המתנים הסכמתם לתכנית הבריטית בשיפור תנאיה על־ידי הממשלה יבהירו מה יעשו אם יתברר שהממשלה אינה נכונה לתקנה. האם ימשיכו להתנות הסכמתם גם להבא, או שמא יקבלו על עצמם את הגזירה? מרדכי נמירובסקי הודה שתביעה זו של בן־אהרן גלויה וצודקת, אולם עליו לדעת כי יש לה צד נוסף. עליו להיערך לקראת האפשרות שהממשלה אכן תציע שינויים בתכנית לטובת העניין היהודי. האם גם במסיבות אלו יתמיד בהתנגדותו?³²⁹

השגות אלו היו בבחינת פתיחה לתקופת־המתנה של עשרה ימים, עד לתחילת הדיון בשני בתי הפארלרמנט בלונדון. ואלם שבועיים ימים לאחר שנמסר תוכנה של הצעת־החלוקה ברבים, התברר שרוב הלורדים וצירי בית־הנבחרים אינם נלהבים למקרא הדין־וחשבון של הוועדה המלכותית. בדיון עֵר, שהתנהל בבית־הלורדים ב־20 וב־21 ביולי ובבית־הנבחרים ב־21 בו, נמתחה ביקורת על עצם רעיון ההפרדה ועל הכוונה לסיים את המנדט בלשון שהיתה קרובה בדרך־כלל לזו של שוללים ציונים רבים. צירים יחידים בלבד יצאו מנקודת־מבט פרו־ערבית. רוב הנואמים טענו שליהודים הוצעה טריטוריה קטנה מדי, חסרת יכולת להתגוננות וחסרת מרבצים. הם סברו שהדעת אינה סובלת שמן היהודים יינטלו ירושלים שמחוץ לחומות, הנגב ורצועת היישובים שממזרח לירדן. לבסוף אושר הצעת־פשרה,שהסמיכה את הממשלה לבקש את אישורו של חבר־הלאומים לעקרון החלוקה כתנאי מוקדם לעיבודה של תכנית־חלוקה מפורטת.

ההצעה חִייבה את הממשלה להביא לפני הפארלאמנט תכנית מגובשת, לאחר שתזכה באֵמונו של המוסד הבינלאומי. תכנית זו תהיה מיוסדת על הדין־וחשבון של הוועדה המלכותית ועל ההערות וההשגות שנשמעו בפארלאמנט.³³⁰

הפארלאמנט הבריטי לא אימץ אפוא את עקרון החלוקה, לא אישר וגם לא דחה באורח חד־משמעי את המלצותיה של הוועדה המלכותית. דרך זו של התחמקות מהכרעה ננקטה גם על־ידי ועדת־המנדטים המתמדת של חבר־הלאומים, שדיוניה נפתחו ב־30 ביולי, לא לפני שהנהלת הסוכנות מצד אחד ונשיאות הצ"ח מצד שני ניסו לשכנע את חברי־הוועדה וכן משלחות של כמה חברות במועצת החבר לתמוך בעקרון החלוקה או לשללו. והנה כי כן, העובדה ששאלת־החלוקה נותרה ‘פתוחה’,הרושם שדברים לא ‘נחתכו’, אִפשרו למתפלמסים לחדד את טיעוניהם ולחזק את שורותיהם. המחייבים קיוו שאם ידם תהיה על העליונה בוויכוח החוצה את ההסתדרות הציונית תאזור הממשלה כוח להגשים את תכניותיה. ואילו השוללים ציפו כי כאשר יתברר לממשלה שחוגים רחבים מאוד בעם היהודי ובציונות מתנגדים לרעיון־החלוקה, תחזור בה זו מתכניותיה. ציפייה זו עוררה כמה וכמה יוזמות מעניינות ליצירת ארגון שוללים בין־מפלגתי, או מגעים בין גורמים ציונים וגורמים יהודים אנטי־ציונים.

בימים הראשונים שלאחר פרסומו של הדין־וחשבון הבריטי ניסו מנחם אוסישקין והרב ברלין לארגן את השוללים. הם הגיעו לכלל הסכמה שיש לכנס קבוצה גדולה של אישים ובמסגרת על־מפלגתית, כדי להכין את השוללים לקראת המאבק בקונגרס.³³¹ אולם הם לא ראו ברכה במעשי־ידיהם, אולי משום שרבים מן השוללים היו טרודים בהכנות לקראת נסיעתם לקונגרס.³³² הצלחה רבה יותר היתה לדניאל סירקיס, מי שניסה, כזכור, לעורר את הרבנים לפעולה. סירקיס הצליח לשכנע את השוללים מבין הצירים שהפליגו לאירופה להיוועד יחדיו על סיפון־האונייה – לשם תיאום עמדות. בציריך קמה בדרך של אלתור, ביומיים הראשונים של אוגוסט, ועדה יוזמת של שוללים שהיתה מורכבת מארבעה אנשי־ציבור ידועי־שֵם: מנחם אוסישקין, ד"ר חיים בוגרשוב, הרב מאיר ברלין וברל כצנלסון.³³³ דרך זו של התארגנות גזרה מראש שהשוללים המאורגנים הללו ייצגו, לכל הפחות בתחילת דרכם, רק ארץ־ישראלים שהיו חברים בהסתדרות הציונית.

פעילותה של הוועדה נתקלה בקשיים רבים. ההנהלה ניסתה לשכנעה למתן את מעשיה, וגם בקרב השוללים התנהלו ויכוחים חריפים. במחלוקת הקשה שהסעירה אותם אם לשתף פעולה עם הצה"ר או לסרב לבוא במגע כלשהו עמו, בלי לשים לב לתוצאות, היו עסקנים מקרב ‘המזרחי’, ‘מפלגת המדינה’ ו’ברית הציונים הכלליים' בודדים בטענתם כי אין לשוללים בהסתדרות הציונית סיכוי גדול להצליח במאבקם אם לא יצרפו אליהם את כל השוללים בתנועה הציונית. בז’בוטינסקי ראו לא פורש מסוכן, אלא שׂה טועה שיש להחזירה לחיק ההסתדרות הציונית. אולם השוללים מבין אנשי תנועת־העבודה כפרו בנחיצותה של חזית לאומית מאוחדת; הם הבהירו הבהר היטב את עמדתם כי לא יסכימו לשום קשר על הצה"ר כל עוד הוא נמצא מחוץ להסתדרות הציונית.

ערב פתיחת הקונגרס ובימיו הראשונים, לערך מן השלושה עד התשעה באוגוסט, נפרצה חזית השוללים. ברל כצנלסון ניתק למעשה את קשריו עם חבריו לוועדה היוזמת מטעמים שנבררם בהמשך. המארגנים האחרים לא השכילו להוציא את הפועל תכניות שעלו בדעתם, ובכללן כינוס מסיבת־עיתונאים לכתבים הרבים ששהו במסדרונות הקונגרס, יהודים ולא־יהודים כאחד, וכמו־כן הוצאת עיתון. גם הם, כברל כצנלסון, ריכזו את מיטב מאמציהם לשכנע את צירי־הקונגרס באמצעות נאומים במליאה, ואת חברי־מפלגותיהם – בכינוסים נפרדים. רק ב־10 באוגוסט, ערב נעילתו של הקונגרס, התכנסה אסיפת־יסוד של חזית אומרי הלאו. באסיפה זו נכחו כ־150 צירים והוחלט בה על שורה של צעדים, שהראשון שבהם היה המשכת פעילותם של השוללים בעולם היהודי כולו גם לאחר נעילת הקונגרס, עד שתיגנז תכנית־החלוקה. האסיפה בחרה בנשיאות של שוללים נשואי־פנים, ביניהם ארבעה חברי הוועדה היוזמת, שנבחרה שבוע ימים קודם־לכן. ברל כצנלסון חידש את פעילוּתו במסגרת זו רק לאחר שעלה בידו להבטיח קבלת החלטה במפלגתו כרוחו, כפי שנראה. לנשיאות צורפו ד"ר סטיפן וייז, מאיר גרוסמן ויעקב ריפתין. היה זה אפוא הנסיון הראשון להרחיב את גבולות חזית השוללים בשני כיוונים: מבחינה גיאוגראפית – אל מחוץ לגבולות היישוב, ומבחינה פוליטית – אל ‘השומר הצעיר’ ו’מפלגת המדינה'. כן נבחרה ועדה מתמדת, שמנתה כמניין וחצי חברים; בכללם ראשי המדברים נגד החלוקה במפא"י (ישראל אידלסון ואהרן ציזלינג מן ‘הקיבוץ המאוחד’, וגולדה מאירסון) ב’המזרחי' (ד"ר אהרן ברט), ב’ברית הציונים הכלליים' (פרץ ברנשטיין) וב’השומר הצעיר' (מרדכי בנטוב). השינוי היחיד החשוב הנראה לעין היה בהצטרפותם של צירים אחדים מ’התאחדות הציונים הכלליים', ובכללם אחדות מנציגות הסתדרות ‘הדסה’ וממקורבותיה, שריככו מעט את הצביון הגברי כמעט לגמרי שהיה עד אז לפולמוס. החשובים מבין המצטרפים החדשים היו אליהו ברלין (1959–1866), ד"ר אבא הלל סילבר (1963–1893) וגב' הנרייטה סאלד (1945–1860).³³⁴

שיטת עבודתם של ראשי השוללים בתוך ההסתדרות הציונית עוררה כמעט באורח טבעי נסיונות התקשרות בין המנהיגוּת הרביזיוניסטית, המתוסכלת מדחייתה על־ידי חזית השוללים, לבין ‘מפלגת המדינה’ שהתרעמה על קוצר־ידם של אומרי הלאו בהסתדרות הציונית. תחילה ראתה משלחת הצ"ח ששהתה בז’נבה – היא ניסתה, כזכור, ליצור מגע עם ראשי ועדת־המנדטים המתמדת ועם המשלחות לחבר־הלאומים – למשוך את ‘מפלגת המדינה’ לפרישה מן ההסתדרות הציונית. אולם ז’בוטינסקי ועוזרו ד"ר אקצין לא הצליחו לשכנע את גרוסמן וחבריו. הללו היו מתייראים שמא תישאר ההסתדרות הציונית ‘מופקרת’ לריבונותם הגמורה של תומכי החלוקה ושל השמאל. כן סברו שלא פג עדיין תוקפם של הטיעונים שהשמיעו נגד פרישה מן ההסתדרות הציונית שנים אחדות קודם־לכן. הם הציעו כי הצה"ר ישוב אל ההסתדרות הציונית ויתאחד עם ‘מפלגת המדינה’, וכך ייווצר אגף רביזיוניסטי חזק שיוכל לבלום את מדיניותה של ההנהלה.³³⁵ ז’בוטינסקי לא נטה לוותר על קיומו הנפרד והעצמאי של הצ"ח, וכך נפסקו המגעים. הם התחדשו לזמן קצר, בפברואר 1938, אולי ביוזמתו של רוברט שטריקר, שנשאר נאמנו של ז’בוטינסקי גם בהיותו אחד מראשי ‘מפלגת המדינה’. לפי עדותו של ז’בוטינסקי, אמר לו שטריקר כי יש ללחום בתכנית־החלוקה עד חרמה. הוא לא יירתע משום מעשה, ואפילו יגרום הדבר לגירושו מן ההסתדרות הציונית. ב־19 בפברואר 1938 נועדו חברי נשיאות הצ"ח עם מאיר גרוסמן, יונה מאחובר ורוברט שטריקר בפאריס. הם בחנו דרכים להקמת חזית משותפת בין שני הגורמים הרביזיוניסטים, בלי לוותר על קיומם בנפרד, כדי לחזק את המאבק למען קיום המנדט ונגד תכנית־החלוקה. ההסכם היה טעון אישור נשיאות הצ"ח והוועד הפועל של 'מפלגת המדינה.³³⁶ ככל הנראה, לא יצאו כוונותיהם אל הפועל, אולי בשל העמקת הקרע בין הצ"ח לבין ההסתדרות הציונית לעת פעילותם הנפרדת בהעפלה ובמאבק נגד הטירור הערבי.

פנייתו של ז’בוטינסקי אל ‘מפלגת המדינה’ לא בגדר תופעה מבודדת היתה. בבקשו לחלץ את תנועתו מעמדת הבדידות, שנכפתה עליה מאז פרשה מן ההסתדרות הציונית באמצע העשור, הוא פנה אל נשיאותה של הסתדרות ‘אגודת ישראל’ העולמית, שהשקפותיה הלאומיות היו שונות בתכלית מאלו של הרביזיוניסטים, אך בדומה להם היה מעמדה בארץ־ישראל רופף מאוד והיא שאבה את כוחה העיקרי מהמוני היהודים במזרח־אירופה. שתי ההסתדרויות קראו תגר על יומרתה של ההסתדרות הציונית לדבר בשם העם היהודי כולו ולהיות אחראית על עתידה של ארץ־ישראל. ב־22 ביולי שלחו ד"ר רוזנהיין, נשיא ‘אגודת ישראל’, וזאב ז’בוטינסקי, נשיא הצ"ח, איגרת משותפת לד"ר וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית. השניים דרשו הקמת נציגות מיוחדת של היהדות העולמית, שעניין לה בנעשה בארץ־ישראל. נציגות זו תהיה מוסמכת לשאת־ולתת עם ממשלת בריטניה בנושאים הנוגעים לקביעת עתידה המדיני של ארץ־ישראל. כצעד מעשי לתקופת־ביניים הציעו את כינוסה של ועידת שולחן־עגול, הנשיאותה של אישיות נייטראלית, ובה יטלו חלק שווה בשווה שלוש ההסתדרויות.³³⁷ כעבור ימים אחדים נסע ד"ר אקצין למאריינבאד, ובא שם במגע עם אחדים מראשי ‘האגודה’.

עד כמה היה ז’בוטינסקי ספקן לגבי הצלחת המגעים ניתן ללמוד מכמה הערות שרשם במכתביו במרוצת אוגוסט. הוא התרשם כי מנהיגי ‘האגודה’ פושרים למדי בהתנגדותם לחלוקה, ומכל מקום מבקשים הם להבטיח את מעמדם במדינה שתקום.³³⁸ רושם זה לא כולו היה נכון. כפי שראינו, ד"ר רוזנהיים והארי גודמן היו נכונים לעשות כל מעשה שישבור את המונופול של ההסתדרות הציונית, אף־על־פי שלא הזדהו כלל עם הרביזיוניזם והשקפותיו.³³⁹ ואולם ז’בוטינסקי היה מפוכח דיו כדי להעריך כי התקשרות לעניין זה בלבד בין הצ"ח לבין הארגון היציג של החרדים האנטי־ציוניים, אפילו תאריך ימים, אין פירושה הסכם של קבע בשאלות פוליטיות מורכבות.

אותם דברים שז’בוטינסקי ייחסם למנהיגי ‘האגודה’ בכללם היו נכונים בעצם רק לגבי ‘פועלי אגודת ישראל’ ולגבי מרכז ‘האגודה’ בירושלים. בעיצומם של הדיונים בכנסייה הגדולה, מחה בנימין מינץ בשם תנועתו נגד נטיותיה של נשיאות ‘האגודה’ להתקשר על הצ"ח. הוא הצטער גם על נסיונה להכריז הכרזות בעניינים מדיניים, שעדיין לא נדונו במוסדות התנועה. מינץ סבר שהתקשרות זו אינה תואמת את האינטרסים של היישוב; היא תפחית את הסיכוי להשיג מדינת־יהודים קטנה.³⁴⁰ לעומת זאת נטה הרב בלוי להדגיש כי ההתקשרות נעשתה לעניין האיגרת הנזכרת בלבד, וכי לא שיקפה את עמדת מרכז ‘האגודה’ בירושלים. הרב בלוי מבקש היה להבטיח את האוטונומיה של עדתו כלפי מוסדות ‘האגודה’ בלונדון. בעיקר משום שרצה לקיים את מערכת־היחסים התקינה בין היישוב הישן והיישוב החדש המאורגן, ששקד לפתחה באותן שנים. הוא לא התעלם מן האפשרות כי אכן תיכון מדינת־יהודים בעתיד הנראה לעין ועל כן ביקש להבטיח כי מדינה זו תשמור על צביון יהודי ותעניק אוטונומיה לעדה החרדית.³⁴¹

בתגובה לכך גיבשה ההנהלה הציונית מהלכים טאקטיים, שהיו מכוונים לתקוע טריז בין הצ"ח ו’אגודת ישראל' העולמית וגם הין המרכז האגודאי בלונדון וזה שבירושלים. על פנייתו של ז’בוטינסקי היא לא טרחה כלל להשיב, ואילו במגעים שנוצרו עם ד"ר רוזנהיים נאמר לו כי אין ההתקשרות עם הצ"ח עולה בקנה־אחד עם האינטרסים של ‘האגודה’. כן נרמז לו שלמחלקה המדינית יש קשרים טובים עם ראשי ‘האגודה’ בארץ־ישראל, וכי הרב בלוי ושרתוק כבר הגיעו לכלל הבנה בכמה עניינים.³⁴² אכן בחודשים הבאים יתהדקו הקשרים בין הסוכנות לבין ראשי ‘האגודה’ בירושלים ויגיעו לשיאם ב־1938, כשתצטרף ‘אגודת ישראל’ בירושלים להסדר ‘כופר היישוב’ להגנת היישוב ולמימון בטחונו. בחוגי ‘האגודה’ החלו נשמעות דיעות שאין לתארן אלא כמעבר מאנטי־ציונות אל לא־ציונות.

ריכוז העוצמה המדינית בידי וייצמן ואחדים מחברי ההנהלה, בעיקר מבין נציגי מפא"י ו’התאחדות הציונים הכלליים', שחתרו לחלוקה ולכינון מדינת־יהודים שאינה זהה למדינה יהודית, גרר נסיון־התקשרות נוסף, הפעם בין כמה מראשי הציונות הדתית ואחדים ממנהיגי האורתודוקסיה האנטי־ציונית. בפגישה שהתקיימה בפאריס, באפריל 1938, נועדו הרבנים מאיר ברלין וזאב גולד (1956–1889), מצמרת ‘המזרחי’ וכן שלמה זלמן שרגאי, ממנהיגי ‘הפועל המזרחי’ – שלושתם היו שוללים תקיפים – עם הרב בלוי ועם ד"ר ברייער וד"ר רוזנהיים, שרק האחרון היה שולל מובהק. מנהיגי ‘המזרחי’, שיזמו את הפגישה, ביקשו ליצור חזית אחידה משותפת נגד תכנית־החלוקה ובעד הבטחת התפתחותה של החברה היהודית בארץ־ישראל ברוח המסורת.³⁴³

אין להתפלא שאנשי האגודה נקטו עמדה מתגוננת, ואף חזרו והדגישו כי אין הפגישה בבחינת ראשיתו של משא־ומתן רשמי אלא שיחת־גישוש פרטית. נימה זו שונה היתה ממערכת־היחסים בין ראשוני הציונות הדתית ורבני האורתודוקסיה האנטי־ציונית בדור הקודם. באותם הימים היו הציונים הדתיים נתונים במצב התגוננות ומנסים לשכנע כי אין הלאומיות היהודית המודרנית סותרת לרוח ישראל סבא. ואולם ב־1938 היה המצב שונה בתכלית. ראשי ‘האגודה’ יכלו להתפאר ברשת־החינוך שהקימו בגולה, אך לא בהישגים להבטחת זכויותיהם של היהודים או בחיזוק כוחם של החרדים בארץ־ישראל. הם לא ששו לקבל את הצעתו של הרב ברלין לשיתוף־פעולה בין ראשי־הישיבות ומורי־ההלכה החשובים, כלומר בין הרבנות הראשית ה’ציונית' וגדולי־התורה ממחנה ‘האגודה’. שני הצדדים הסכימו לשוב ולהיפגש, אולם המגעים שביניהם לא התחדשו.

שהתפתחויות אלו, עם כל מוגבלותן והזהירות שהתלוותה להן, היו לצנינים בעיני הקיצונים בקרב תלמידי־הישיבה בירושלים, אנו למדים מן הפילוג שהתרחש בעדה החרדית ב־1938. פעילי ‘חברת חיים’ הקטנה – מספרם לא עלה על מאה מקרב כ־5,000 בני העדה – פרשו ממנה, בהקימם את קבוצת ‘נטורי קרתא’.³⁴⁴ רק סמוך לסיום מלחמת־העולם השנייה, משהתהדקו המגעים בין מרכז ‘האגודה’ בירושלים ומוסדות היישוב המאורגן בנושאים של הצלת יהודים ומאבק ב’ספר הלבן', גברה ידם של ‘נטורי קרתא’. האחרונים עלה בידם להשתלט על רוב המוסדות של העדה החרדית ולדחוק את ‘אגודת ישראל’ מכמה ממעוזיה הקודמים בקרב היישוב הישן בכיוון חוגים חרדיים חדשים בארץ.

ואילו בתנועה הרביזיוניסטית גברה הנטייה אל הקצוות. מקצת מראשי הצ"ח איבדו את אמונתם כי אכן היתה הפרישה מן ההסתדרות הציונית מוצדקת, או שיש להתמיד בה לאורך זמן. מגמות אלו נקלטו על־ידי האגף הקיצוני ברביזיוניזם.³⁴⁵ אמנם ז’בוטינסקי השכיל למנוע משבר גלוי בצ"ח, אבל החוגים הקיצונים בתוכו, בעיקר בצה"ר הארץ־ישראלי, רחשו אי־אֵמון גובר והולך כלפי נשיאות הצ"ח. עד־מהרה יפתחו אחדים מביניהם את רעיון המרד בבריטניה כדרך יחידה להשגת מדינת־יהודים בארץ־ישראל משני עברי־הירדן וכחלופה לחלוקה. המגעים הבין־מפלגתיים נפסקו. המגעים הלא־מפלגתיים עתידים להימשך, בהצלחה מעטה, כפי שנראה בהמשך. שוב הוכח כי המסגרת המפלגתית היתה הכוח המוצק והחיוני ביותר בציונות המאורגנת בתקופת המנדט.

ב. המערכה המפלגתית בציונות המאורגנת    🔗

לפני באי הכינוסים המפלגתיים (הללו נפתחו בנפרד, בימים האחרונים של יולי 1937, ונמשכו לעתים עד אמצעו של הקונגרס), הקונגרס הציוני (נפתח ב־3 באוגוסט, ננעל ב־16 בו) ומושב מועצת הסוכנות (נפתח ב־18 באוגוסט, ננעל ב־21 בו) עמדה שאלה עקרונית: כלום יסכימו לחלוקתה של ארץ־ישראל על־ידי בריטניה ולהקמתה של מדינת־יהודים קטנה בתוכה? לפני הקונגרס הציוני ולפני מועצת־הסוכנות, בנפרד, ניצבה גם שאלה פארלאמנטארית: האם יתנו ייפוי־כוח להנהלה (כזכור, ההנהלה הציונית והנהלת הסוכנות היו בעלות הרכב כמעט זהה) לפתוח במשא־ומתן עם ממשלת בריטניה כדי להשיג טריטוריה גדולה ככל האפשר למדינה שתקום, ולהיאבק עם התנאים הקשים והזמניים שבהמלצות הוועדה, שיש סכנה כי הם יהפכו לקבועים אם החלוקה לא תצא אל הפועל? ואילו לפני הכינוסים המפלגתיים, בנפרד, עמדה המשימה לגבש עמדה לקראת קרב־ההכרעה שעתיד להתנהל בקונגרס. אף־על־פי שהתקיים כמובן קשר הדוק בין המפלגות הציוניות ביישוב והמפלגות האחיות בגולה, היה קשר זה תמיד חלקי ואטי; הוא היה מיוסד על התכתבויות ועל ביקורים הדדיים של עסקנים ושליחים. ואילו בפגישות שהתנהלו ערב הקונגרס ובמהלכו ניתנה למשלחות המפלגתיות הזדמנות לקיים חילופי־דיעות בלתי־אמצעיים בין מאות הצירים וכם שיחות־חברים גלויות.

ד"ר וייצמן ראה עצמו כעומד למעלה מהתכתשויות הסיעות. ואכן עד יולי 1937 עסק בעיקרו של דבר במדיניות־חוץ, בנסותו לשכנע את הוועדה המלכותית לגבש תכנית־חלוקה ‘טובה’ ואת הממשלה – לקבלה. רק לאחר פרסומה של התכנית הבריטית היפנה עיניו כלפי פנים, בלי להרפות מן הפעילוּת הדיפלומאטית. ערב פתיחת הקונגרס פעל וייצמן בעוז בקרב הצירים שהגיעו לציריך, כדי להבטיח רוב גדול להנהלה. מאמצי ההסברה שלו הופנו בעיקר אל המשלחת האמריקאית, שכזכור יצאה את ניו־יורק כשהיא מלוכדת בעמדה שוללת. ואמנם עלה בידו לשכנע בצדקת דרכו צירים של הציונות הכללית הליבראלית והפרוגרסיבית, חברי ‘התאחדות הציונים הכלליים’ וגורמים קרובים לה, בכללם הסתדרות ‘הדסה’ ורוב צירי הפדראציה הציונית בגרמניה, היחידה ששלחה לקונגרס משלחת מאוחדת מוסכמת. גורמים אלה תמכו, כזכור, במדיניותו של וייצמן כל השנים; אולם לעת הפולמוס הסתמן בתוכם פיצול בין מחייבים רבים ושוללים מעטים, להוציא כמובן המשלחת האמריקאית לקונגרס עד בואה לציריך. גם צירי ‘המזרחי’ מגרמניה, להוציא ד"ר אהרן ברט, תמכו בווייצמן כבעבר, אולם הם היו בעמדת מיעוט במפלגתם, שלא כבהתאחדות הציונים הכלליים. רק אחדים מצירי התנועה ועסקניה מחוץ לגרמניה, עמהם נמנו כזכור הרבנים אוסטרובסקי ופישמן, שמילאו תפקידים במוסדות היישוב ובהנהלה הציונית, תמכו ברעיון־החלוקה. לצִדם ניצבו אחדים מעסקני ‘הפועל המזרחי’, בהנהדת משה שפירא (1970–1902), שהיה מועמד המפלגה לחברות בהנהלה. לאחר דין־ודברים קשה, שהתנהל בעיקרו בין הרב אוסטרובסקי ושלמה זלמן שרגאי, קבע הרב ברלין את עמדתה של הציונות הדתית. כל צירי המפלגה לסיעותיה הסכימו להצביע נגד תכנית־החלוקה. אף הוסכם שמחייבי הרעיון עתידים לשהות מחוץ לאולם המליאה לעת ההצבעה, וכך לא יימנו עם הנמנעים.³⁴⁶

גם בכינוסי שתי הסיעות הקטנות של הימין הציוני שררה אווירה מתוחה, בניגוד למצופה. אף־על־פי ש’ברית הציונים הכלליים' גינתה את רעיון־החלוקה בדרכים שונות, היא לא קיבלה שום החלטה שאסרה במפורש על חבריה להימנות עם המחייבים בקונגרס. אכן, מקצת מציריה של המפלגה, שבאו בדרך־כלל מפולין ומגאליציה, לא נתנו ידם לחזית השוללים; הם הצביעו בעד עמדותיה של ההנהלה הציונית. ואילו בחוגי ‘מפלגת המדינה’, שמתחו כל הזמן ביקורת על המדיניות הציונית הרשמית על שנמנעה לחתור למדינה, פרץ משבר חמור. שניים ממייסדי המפלגה, ד"ר זליג סוסקין וד"ר ריכארד ליכטהיים (1963–1885), ממנהיגי הציונות בגרמניה ולימים כותב דברי־הימים שלה, הביעו בגלוי את תמיכתם ברעיון־החלוקה ובעמדותיו של וייצמן, שאליו התקרבו מאוד. במעשה זה נמצאו מתגרים בגלוי בעמדת מפלגתם, ואכן זו נמנעה מלהציבם ברשימת ציריה לקונגרס. זועמים נטשו ליכטהיים וסוסקין את מפלגתם, והצטרפו בתחילת אוגוסט 1937 ל’התאחדות הציונים הכלליים'. צעד זה הגביר את קיצוניותה של ‘מפלגת המדינה’, שכוונה כזכור את עיקר ביקורתה כלפי וייצמן ומנהיגותו.

הלך־הרוח הלא־גמיש, שהיה חבוי ביסוד גישתם של רבים־רבים מקרב המחייבים, משתקף בבירור מכמה צעדים שננקטו במפא"י, הגדולה והחשובה שבמפלגות הציוניות. בן־גוריון היה האיש המרכזי היחיד במפא"י שתמך בחלוקה בהתלהבות. אף כי סייעו עמו כמה מנהיגים־חברים מאז ימי העלייה השנייה, כגון יצחק בן־צבי, שמואל יבנאלי ודוד רמז, הוא נטל על עצמו את המשימה לשכנע את צירי־מפלגתו לקונגרס לתמוך בעמדת ההנהלה. לשם כך השקיע מאמץ הסברתי ואינטלקטואלי עצום במועצת ה’איחוד', בה דיבר והרצה לפני המליאה ולפני קבוצות שונות במשך עשרות שעות. בדבריו בא לידי ביטוי מאלף נסיונם של המתפלמסים לנווט את הדיון לפסים שנראו נוחים לעמדתם. כאמור, הוא היה מוטרד מנסיונם של השוללים להעמיד את הדיון על עצם החלוקה, וכך לחייב את המתפלמסים להכריע נגדה או בעדה. משום כך התאמץ להעמיד את הוויכוח על השאלה את יש להקים מדינה לאלתר, ופירוש הדבר בתנאי המבנה הלאומי של הארץ באותו זמן – בחלק מן הארץ – או להעדיף ארץ־ישראל מערבית בלתי־מחולקת, בלא מדינת־יהודים ותחת שלטון בריטי אנטי־ציוני.

בן־גוריון הועיד למועצת מפלגתו תפקיד חיוני במאבקו, יותר מכפי שעשה מנהיג ציוני אחר במפלגה כלשהי, להוציא הרב ברלין ב’המזרחי'. אף כי הבין כבר בתחילת הפולמוס כמה חשוב הדבר למשוך את לִבם של היהודים בגולה, הנה רק איומיהם של שוללים לפנות אליהם ונסיונם לדבר בשמם פקחו עיניו לראות את חשיבותה הרבה של התוועדות זו עם הצירים מרחבי־העולם. משום כך דיבר בלשון יידיש במועצת מפלגתו, ואחר־כך גם בקונגרס – וכמוהו עשו מתפלמסים נוספים רבים – אף שהקפיד בעבר לבצר את מעמדה של העברית במסגרות אלו.³⁴⁷ ב־1937 עדיין לא היה מעמדו במפלגתו איתן כל־כך כפי שיהיה עשר שנים לאחר־מכן, ואף־על־פי־כן, כיוון שהיה משוכנע בהחלט ביתרון עמדתו שקל זמן־מה את האפשרות להשיג הכרעה מוחלטת, מתוך ביטחון כי יהיה בכוחו להביס את השוללים. גם וייצמן עודדו לנסיון כזה. אולם התנאים שבהם היתה מפא"י שרויה מזה חודשים רבים, עוררו ספיקות בלִבו אם רשאי הוא ללכת בדרך חד־צדדית. מזה חודשים רבים פרצה בה מחלוקת עזה בין שוללים ומחייבים. גם הסתמנה בתוכה מגמת בדלנות בקרב האופוזיציה העירונית, השמאלית, שהחלה מתקרבת אל צמרת ‘הקיבוץ המאוחד’.³⁴⁸ בן־גוריון קיבל אפוא את השקפתו של שרתוק כי הפולמוס המתנהל בציונות לא כולו פסול וכי קיומה של אופוזיציה חזקה עשוי לסייע להנהלה במדיניות־החוץ שלה, התובעת מן הממשלה שיפור תכנית־החלוקה מנקודת־מבט ציונית.

אך טבעי הדבר שבהחליטו ללכת בדרך של שכנוע בלבד התייחס בחשד ל’השומר הצעיר', שנקט מן ההתחלה עמדה אחידה עוינת לחלוקה. מזה שנים רבות טען בן־גוריון לאחדות תנועת־הפועלים הציונית בהנהגת מפלגתו. בקיץ 1937 גרס כי עמדתו האחידה של ‘השומר הצעיר’ אך תפריע לבירור שאלת־החלוקה במועצת ה’איחוד'. דבריו של בן־גוריון היו תירוץ, אולם רק בחלקם. טכסיסו היה נכשל אלמלא ביקשו רבים מצירי מפא"י מארץ־ישראל ומן הגולה ללבן את השאלה במסגרת המפלגה בלבד. ‘השומר הצעיר’, שבן־גוריון דחקו בתמרוניו, הופיע בקונגרס כסיעה עצמאית, שהופרדה מאגף העבודה.

בעוד בן־גוריון עושה מאמצים במועצת מפלגתו, שבכוחה היה לקבוע גורל המדיניות הרשמית של ההנהלה, היתה שאלת־החלוקה נדונה בקונגרס שנפתח בינתיים. המתח ששרר במפלגתו ובקונגרס, וקצפו של הפולמוס מעל דפי־העיתונות, חִייבו אותו להמריץ את המחייבים, הפריז בתיאור מעלותיה של מדיניות ההנהלה, לייסר את השוללים ולעורר את הרושם שהרוב מסכימים לתכנית־החלוקה. בן־גוריון היה ראש למתלהבים וראשון למוכיחים. בדרך מתוחכמת נהג להתחיל את סקירותיו בתיאור השלילה שבתכנית־החלוקה, אולם מבעד לענני הספיקות ראה אור גדול. וכך מתוך שערך כביכול איזון בין דברי־השלילה ודברי־החיוב, התאמץ להסביר מדוע יש לקבל את הרעיון ולדחות את התכנית הבריטית עד אשר יוכנסו בה תיקונים אחדים. הוא לא מנה את כל הליקויים, אך מצד אחר הדגיש כמה צדדים חיוביים בה יותר מכפי שעשו אחרים. אם במפא"י ניסה להחדיר לשומעיו הכרה בחשיבות אחדוּת התנועה ובשמירת ההגמוניה, הנה בקונגרס הבליט גם את תחושת השליחות: הצירים לא יוכלו להתחמק מתפקידם ההיסטורי – להצביע על פתרון הולם, מנקודת־מבט ציונית, לשאלת ארץ־ישראל ולבעיה היהודית כאחת. גישה כאריזמאטית כפולה היתה לו: מצד אחד, היבט ממלכתי, הצורך להשיג ריבונות שרק מכוחה תתחולל תמורה בהיסטוריה היהודית; ומצד אחר, היבט פוליטי, ההכרה ברפיונם של המפעל הציוני ושל העם היהודי. תכנית־החלוקה נראתה אפוא בעיניו אמצעי יחיד להיחלץ מן הקשיים.

אפילו באותה אווירה של מתיחות עצורה הקשיבו צירי־הקונגרס לדבריו בתשומת־לה רבה ואף קידמוהו בתשואות. עם זאת, התלהבותו הרבה עוררה רגשות מנוגדים; אחדים מחברי־מפלגתו, שותפים לעמדתו ושוללים כאחד, טענו שכבר מיצה כוחו במועצת ה’איחוד' ושוב לא נותר בו כוח לקונגרס. לעומת זאת, צירים ומשקיפים רבים משני המחנות גמרו את ההלל על וייצמן. ותיקים שביניהם העריכו כי הפעם עלה במעלה גבוהה ביותר של מנהיג המקובל על הכל. הם הוקירו את ספקנותו ואת מה שתיארו ככיבוש־היצר שלו, שנדמו להם כתכונות של איש־מדע, ואילו בן־גוריון הצטייר בעיניהם כמי שמבקש לכפות את ההכרעה, ונסיונו לערוך איזון בין נקודות חיוב ושלילה בתכנית־החלוקה נראה כמלאכותי.³⁴⁹ הערכות אלו על בן־גוריון, שבאו ממקורות מפלגתו בלבד, לא כולן היו נכונות. נקודת־המוצא שלהן לא היתה אובייקטיבית, מכיוון ששום משלחת מפלגתית לא ישבה על המדוכה ימים כה רבים מערב הקונגרס עד אמצעיתו. אמנם בשבילם לא היו בדבריו של בן־גוריון חידושים רבים, אולם למאזינים רבים ממפלגות אחרות, בעיקר צירים מן הגולה, מילא בן־גוריון תפקיד מרכזי במערכת־ההסברה. פולמוס־החלוקה שימש לו נקודת־זינוק לעמדה בכירה יותר בציונות, כפי שיתברר בשנים הבאות.

מחייבים ספורים זכו שדבריהם יישמעו בתשומת־לב ובעניין כללי. הבולטים ביניהם היו ד"ר קליינבוים, נציגי ציוני פולין, ושניים מראשי מפא"י: דוד רמז ומשה שרתוק. וייצמן שיבח בנאומיו את השניים, בעיקר את האחרון, וציין את חשיבות נאומיהם ונימוקיהם. דברי־השבח הללו נתפרשו כהתעלמות מופגנת מבן־גוריון. יושב־ראש ההנהלה נפגע מאוד, ואילו שרתוק היה נבוך. גם שוללים אחדים מיקדו תשומת־לב כמעט כללית, על אף שמתפלמסים משני המחנות טענו שנאומיהם לא היו מאוזנים, וכי הבליטו את נקודות־השלילה והמעיטו בנקודות־החיוב, כלומר בדרך הפוכה מזו של בן־גוריון. החשובים ביניהם היו ד"ר וייז וברל כצנלסון. אולם רק יחידים מתוכם, כהרב ברלין, נשאו נאומים שניתן להגדירם כפרוגראמאתיים או כתרומה למחשבה הציונית של מפלגתם. מכל מקום, שום שולל לא השכיל להתעלות לדרגת דובר כלל־ציוני, שמלותיו מדברות אל לב כל הנוכחים.

קודם שנפנה לברר את ההליכים שקדמו לעיצובה של החלטת־הסיכום של הקונגרס, דין הוא שנעמוד על שתי טענות שהועלו על־ידי שני שוללים. ד"ר משה גליקסון (1939–1878), עורך ‘הארץ’, החשוב בעיתוני היישוב, וחבר הוועד הפועל הציוני מטעם ‘התאחדות הציונים הכלליים’, מתח ביקורת על ההנהלה על שלא הכינה את הקונגרס כהלכתו. היא לא הציגה מפות, נתונים סטסטיסטיים ושאר כלי־עזר חיוניים לבדיקת שאלת־החלוקה. היא גם לא מסרה לידי הקונגרס ‘חומר שיש בו ממש’, ניתוח מדוקדק של ההצעה, סיכום מעובד ומוסבר על־ידי מומחים. כך סטה לעתים הדיון מן העיקר והיה ויכוח עקר ונטול־רסן. כך יכלו מחייבים אחדים לדבר בהתלהבות על המדינה שתקום, ובד־בבד לטעון גם כי מבקשים הם שהמנדט יתקיים עוד תקופה ארוכה.

– אבל אפשר מאוד, שאילו היה לפנינו חומר מדוייק ומספק על ההצעה, על תוצאותיה ההכרחיות מבחינה פוליטית־כלכלית, ועל התיקונים האפשריים להצעה – אפשר שרבים מן הריאליסטים, חסידי הגאולה הקרובה של המדינה, היו מתפכחים קצת מהתלהבותם.³⁵⁰

תלונתו של גליקסון לקתה מעט בתמימות. רבים היו הקונגרסים שהדיון בהם לא הוכן כראוי, מה גם שהקונגרס העשרים התכנס שבועות מעטים לאחר פרסומה של ההצעה הבריטית; מוסדות המחקר של הסוכנות, שסבלו מחסור בכוח־אדם ובתקציב, לא הספיקו להעריכה כראוי. אף־על־פי־כן קלע ודאי גליקסון לכוונותיה של ההנהלה הציונית. זו ביקשה שדיונם של הצירים יהיה דיון סתמי, שלא יוכל לשמש בלם למדיניותה.

זכריה גלוסקא (1960–1895), ממנהיגי עדת התימנים בארץ־ישראל וציר ‘ברית הציונים הכלליים’, טען שהקדמת מועד הבחירות לקונגרס סילפה את רצון הבוחר הציוני. כל הסיעות השמיעו באוזניו דברי־שלילה דומים, אך שאלת־החלוקה לא נדונה באורח רציני על־ידי כולן. אילו נדחו הבחירות היתה שאלת־החלוקה משמשת בהן ציר יחיד, ודבר זה היה מחייב את הסיעות להביע את עמדתן בצורה גלויה, לשנות את מצעיהן, ובעיקר לפתוח את רשימות מועמדיהן. גלוסקא היה סמוך ובטוח שאילו התקיימו בחירות ‘כיאות’, היו תוצאותיהן שונות לגמרי, רבים מבין הצירים לא היו מגיעים כלל לציריך.³⁵¹

האפשרות שגלוסקא עורר היא מן הנושאים שלא ניתן כלל לבררם. אין ודאות כי אמנם המפלגות היו משנות את הרכב מועמדיהן אילו נדחו הבחירות בכמה שבועות, או שהיו נאותות להיכנס לקרב־הכרעה פנימי שאת תוצאותיו אין לשַער מראש. למעשה, ‘הסתבכו’ המתפלמסים בניתוח הדין־וחשבון הבריטי משום שלנגד עיניהם היתה רק תכנית־חלוקה אחת, זו של הוועדה המלכותית. על אף שההנהלה לא סיפקה נתונים מדויקים לבאי הקונגרס, כפי שטען גליקסון, נסב הוויכוח בעיקרו על פרטים שנזכרו בהצעה הבריטית.

ואולם דומה שלדבריהם של גליקסון וגלוסקא היתה משמעות עמוקה יותר. השוללים רגזו לא רק על מהלך העניינים בקונגרס ועל כך שיחסי־הכוחות בו נקבעו מחוצה לו, במערכת־בחירות ‘לא נכונה’. הם התרעמו גם על המועצות המפלגתיות שהתאמצו, אף כי לא תמיד בהצלחה, לכבול את ידיהם של הצירים. רק מקצת מן הצירים שינו את העמדה שגיבשו קודם שנכנסו לאולם־הקונגרס, והיו אלה בעיקר חברי המשלחת האמריקאית. אולי משום כך טענו רבים כי אינם מוצאים לנכון לבקש את רשות־הדיבור, שהרי נואמים כה רבים טוחנים מים ואינם מחדשים דבר. כללו של דבר, השאלה הראויה לתשובה היא זו: אם כל צד יצא מציריך ב’אני מאמין' או ‘איני מאמין’ שלו, מה טעם היה לכנס את הקונגרס ומדוע התקיימו בו דיונים כה דראמאתיים? והרי מספר הצירים, אשר באו מכל קצווי־תבל, ואליהם הצטרפו גם חברי־ההנהלה וחברי הוועד הפועל – מספרם הכולל הגיע עג ל־600 לערך – לא נפל מזה שברוב הפארלאמנטים של המתוקנות שבאומות. מחיר הפעלתו היה גבוה במיוחד, מכיוון שרק יחידים מבין הצירים התגוררו דרך־קבע בשוויץ, ורובם לא חיו כלל באירופה, והם נקראו לבוא בספינות ובמטוסים.

לאחר דיונים ממושכים ומתישים התגבשו בוועדה המדינית של הקונגרס שתי הצעות־החלטה, שהובאו לאישור המליאה. הצעה אחת, והיא הצעת הרוב בוועדה, שבמהרה תזכה לאישור כהחלטת הקונגרס, היתה תולדה של בירורים ממושכים שנעשו במועצת ה’אישור' העולמי. אופייני הדבר להלכי־הרוח ששררו באותו זמן, שנוסחה זו, הפשרנית מטבעה, הוצעה על־ידי שוללים בעלי מעמד בכיר כברל כצנלסון וקפלנסקי.³⁵² היה זה מסמך זהיר מאוד, מוגבל ומסויג בסייגים, שבו יכלו לתמוך גם שוללים רבים. הצעת הרוב בוועדה המדינית דמתה ברוב סעיפיה להצעת־המיעוט בוועדה, שנותרה כזו גם במליאה. שתיהן דחו את הנחתה של הוועדה המלכותית, כאילו המנדט אינו מתאים לניהולה של ארץ־ישראל. שתיהן גרסו שמלכתחילה נועד המנדט לסייע להקמת בית לאומי בארץ כולה. שתיהן שללו את הערכתה של הוועדה המלכותית, כאילו אי־אפשר לפשר בין שאיפותיהם של היהודים והערבים בארץ, גם דחו את המלצותיה להגביל מאוד את העלייה וההתיישבות בתקופת־המעבר עד להגשמת החלוקה, או כהוראת־קבע, למקרה שלא יהיה ניתן להגשימה. בעלי ההצעות דיברו, בנפרד, על הצורך להיאבק נגד האדמיניסטראציה, המערימה מכשולים על דרך ההגשמה הציונית וההידברות היהודית־הערבית. אולם השוללים, שהצעתם הובאה לפני הקונגרס על־ידי ד"ר וייז, דחו בתקיפות את רעיון־החלוקה ואת התכנית הבריטית כאחד, ואילו המחייבים אישרו בהצבעתם את דרכה של ההנהלה המבקשת לברר עם הממשלה את האפשרות למצוא פתרון לשאלת ארץ־ישראל. החלטת הרוב חִייבה את ההנהלה לכנס מושב מיוחד של הקונגרס כדי לברר מה העלתה במגעיה עם ממשלת בריטניה וכדי לקבוע אם סיכום זה ראוי לו שיקבל את אישורו של הפארלאמנט הציוני.³⁵³ הנה כי כן, הצעת המיעוט היתה ברורה וחד־משמעית: היא ביקשה לסכל כל תכנית אשר תפגע בשלימותה של הארץ. לעומת זאת, הצעת הרוב היתה מורכבת יותר ומסובכת. היא התירה להנהלה לנהל משא־ומתן עם הממשלה לשם בירור פרטיה של תכנית מתקבלת על הדעת לפתרון שאלת ארץ־ישראל. אך אסרה עליה להתחייב לתכנית כלשהי שתוצע לה או ליזום תכנית משלה.

299 צירים הצביעו בעד הצעת הרוב בוועדה המדינית, 160 צירים הצביעו נגדה, 6 נמנעו ו־19 נעדרו מן האולם. בין המחייבים נמנו יותר מ־60 חברי המשלחת של מפא"י, שהביעו עד לאותו רגע עמדה שוללת. רק שניים מקרב צירי־מפלגה זו לא הצביעו בעד הצעתה רוב. צבי יהודה (1964–1887), ממייסדי נהלל ומאנשי ‘הפועל הצעיר’ לשעבר, קבוצה אשר כזכור תמכה תמיכה עזה ברעיון־החלוקה, נמנע עם הנמנעים. מחייב קיצוני זה מחה נמרצות נגד אותו סעיף בהחלטת־הסיכום שחִייב את ההנהלה להביא את תוצאות המשא־ומתן לפני מושב מיוחד של הקונגרס. הוא היה מעדיף ליפות את כוחה של ההנהלה להחליט בעצמה על דרכה, בלי שום סייג וביקורת. לעומת זאת, סירב ישראל אידלסון לתת ידו להחלטת הרוב. בצאתו מן האולם בשעת ההצבעה, הוא העמיד את כלל הצירים על מה שהעיק על לִבם של השוללים במפא"י, שהצביעו בניגוד לו עם הרוב במפלגתם. גם בקרב המשלחת של ‘התאחדות הציונים הכלליים’ הצביע רוב מוצק בעד הצעת הרוב בוועדה המדינית. רבים מהם עשו כן מנימוקים דומים, ואפילו זהים, לאלה של השוללים במפא"י. כך הובטח רוב במליאה להצעה זו. בכלל המחייבים הללו היו רוב צירי התנועה מארץ־ישראל, מזרח אירופה ומרכזה, ומקצת מן המשלחת האמריקאית, ששינו את טעמם לאחר בואם לציריך. אף־על־פי־כן הצביעה קבוצת־מיעוט ניכּרת נגד תכנית החלוקה. רוב השוללים מקרב קבוצה זו נמנו עם ציוני אמריקה ובריטניה. 4 מבין 6 הנמנעים היו נציגי מפלגה זו, אף הם ציוני המערב ברובם. גם מקצת מן הצירים שנעדרו מן האולם בשעת ההצבעה היו קרובים לקבוצה זו.

הקו שפילג את מפא"י ואת ‘התאחדות הציונים הכלליים’ פיצל גם את ‘ברית הציונים הכלליים’. אלא שבמפלגה זו הצביעו רוב ציריה נגד הצעת הרוב בוועדה המדינית, ואילו מיעוט חברים, בעיקר מבין יוצאי מזרח־אירופה, הצביעו בעדה. לעומת זאת, כל צירי ‘המזרחי’ שהשתתפו בהצבעה, 62 במספר, הרימו ידם נגד הצעת הרוב בוועדה המדינית. קבוצה קטנה של מחייבים, אחדים מנציגי ‘המזרחי’ בגרמניה ו’הפועל המזרחי' בארץ־ישראל, לא נכחה באולם בעת ההצבעה, כפי שהוסכם מראש. רק בשתי סיעות קטנות לא היו חילוקי־דיעות כלל. כל צירי ‘השומר הצעיר’ ו’מפלגת המדינה' הצביעו נגד ההצעה להעניק ייפוי־כוח להנהלה לנהל משא־ומתן עם הממשלה בדבר תכנית לפתרון שאלת ארץ־ישראל. מדוע הצביעו כמה עשרות מחברי משלחת מפא"י בעד הצעת הפשרה? דומה שכמה וכמה גורמים השפיעו עליהם לקבל את עמדת מפלגתם. הם חששו, כאוסישקין בשעתו בישיכת הוועד הפועל הציוני בירושלים, באפריל 1937, כי בהצבעה גלויה וישרה תהיה ידם על התחתונה. כך ייווצר הרושם בעולם כולו – ומה שחשוב יותר, בעם היהודי ובממשלת בריטניה – כי הציונים נוטים לחלוקה. השוללים הללו מבקשים היו לבצר את כוחם ולהישאר בעמדת־מתנה גם משום שסברו כי ממשלת בריטניה עתידה לחזור בה מתמיכתה בתכנית־החלוקה. מכל מקום, הם העריכו כי זו לא תשפר את תנאיה, כתקוות הרוב בקונגרס, אלא להיפך, בלחץ הערבים היא גם תרע אותם. במסיבות אלו נשאלה השאלה במחנה שלהם, כלום כדאי לגרום לקרע במפלגתם בשל ביצה שלא נולדה, כאשר הדעת נותנת שגם המחייבים יסרבו לקבל תכנית־חלוקה מקוצצת. זאת ועוד: רבים מבין השוללים במפא"י קיבלו את השקפתו של בן־גוריון כי הצטרפותם למחנה השוללים עלולה להותיר את ההנהלה, שבראשה עמד, במצב של אין־אונים במדיניותה. עמדה כזו עלולה היתה, לדעתם, לשמוט את ההגמוניה של מפלגתם בהסתדרות הציונית. לעומת זאת, חברי־ההנהלה הבכירים שתמכו בחלוקה נטו להצעת־הפשרה מכיוון שביקשו להרדים את עירנותה של האופוזיציה, כדי להבטיח לעצמם יד חופשית לשלב תמרון דיפלומאטי עם קידומה של מדיניותם. כדי למנוע ביקורת מעצמם, עודדו את משלחת הוועד הלאומי, בראשותו של המחייב ד"ר אברהם קצנלסון, לבקר בז’נבה אצל מוסדות חבר־הלאומים ולרמוז להם על תמיכתו כביכול של היישוב בחלוקה. משלחת זו כבר פעלה כזכור כדי לשכנע את הרבנות הראשית מלהכניס ראשה בפרשת־החלוקה.

ימים אחדים לאחר נעילת הקונגרס קיבל המושב החמישי של מועצת הסוכנות החלטת־סיכום שדמתה במידה רבה להחלטה שאושרה בקונגרס. סעיף 4 שבהחלטת הקונגרס הכחיש את טענתה של הוועדה המלכותית כי לא ניתן להשלים בין השאיפות הלאומיות של היהודים והערבים וחזר על הצהרות קונגרסים קודמים בדבר נכונותה של ההסתדרות הציונית לבוא להסכם של שלום עם ערביי ארץ־ישראל על יסוד הכרה הדדית בזכויותיהם ובחופש התפתחותם. לסעיף זה נוספה עתה תביעה נמרצת של מועצת הסוכנות אל ההנהלה. המועצה ביקשה כי בעזרת הממשלה תכונס ועידה משותפת של יהודים ושל ערביי ארץ־ישראל, כדי לבדוק את האפשרויות הסכם של שלום בין שני הצדדים, ‘בתוך ולמען ארץ־ישראל בלתי־מחולקת, על בסיס הצהרת בלפור והמנדאט’.המועצה ייפתה את ידיה של הנהלת הסוכנות לפתוח במשא־ומתן עם הממשלה, כדי לקבוע תנאים ברורים והקמתה של מדינת־יהודים. גם שם נאמר כי אין ההנהלה רשאית לחייב את עצמה או את הסוכנות היהודית. אם יסתכמו הבירורים בהצעה בריטית חדשה לכינון מדינה, חייבת ההנהלה להביא תכנית זו לפני מושב מיוחד של המועצה לעיון ולהחלטה.³⁵⁴

ג. תחומיה של הביקורת    🔗

לאחר שהבטיחה לעצמה את הניצחון במליאת הקונגרס, הוכיחה ההנהלה עד־מהרה כי לא נשאר הרבה מרצונה להפיס את דעתם של השוללים חברי המפלגות, שהרכיבו את הקואליציה הציונית. בתוך זמן קצר מן הצפוי היא פתחה בשלב חדש בפולמוס והציגה בו נושאים חדשים. בימים שלאחר הצבעה מסרו עיתון הקונגרס בשפה הגרמנית ודיווחים נוספים של חברי־הנהלה לכתבי־עיתונות כי רוב גדול בציונות המאורגנת אישר את מדיניות ההנהלה ואת רעיון־החלוקה. מסתבר ששאלת הפרסומים היתה קשורה בכל הבעיה של עמדת ההנהלה כלפי השוללים. הנטייה לפרש באופן שרירותי, גם אם לא מוטעה לחלוטין, את הצבעת הרוב בקונגרס, היתה בעצם רק הצד הדראמאתי בהסתערות המחייבים על דעת־הקהל הציונית. בחודשים שלאחר נעילת הקונגרס נעשתה עבודה שיטתית מצד מחייבי ההנהלה כדי להכשיר תנועת אהדה נמרצת למדיניות הרשמית. פעילות זו התרכזה, ולא במקרה, בפולין ובארצות־הברית, שני המרכזים היהודיים והציוניים הגדולים ביותר. בוועידות ובכינוסים חוזרים ונשנים של ה’איחוד' העולמי וקבוצות וחוגים קרובים לו בפולין ובגאליציה התקבלו בזה אחר זה החלטות שחיזקו את ידי ההנהלה במאמציה לכונן מדינת־חלוקה. בטאון תנועת־העבודה בפולין, ‘דאס ווארט’, מעין תרגום ‘דבר’ ליידיש, נהג ללגלג על השוללים ולהציגם כעריקים מן המערכה להגשמת הציונות. לעומת זאת, היתה בארצות־הברית פעילות המחייבים יוצאת בדרך־הטבע מבין צירי ‘התאחדות הציונים הכלליים’, ששינו את עמדתם בציריך לטובת החלוקה. הללו נדרשו להסביר, ואכן עשו כן בלשון פופולארית ובהרחבה, באמצעות פרסומים לרוב ואסיפות שכונסו מטעם ‘הועדה למען מדינת־יהודים בארץ־ישראל’, מדוע נתנו ידם למדיניותה של ההנהלה.³⁵⁵ לעומת זאת, חברי־ההנהלה ביישוב נמנעו לתרץ את דרכם בהרחבה, אולי משום שחששו לעורר תגובת־נגד חזקה דווקא במעוז החשוב והעיקרי של השוללים המאורגנים. השוללים ביישוב היו, כזכור, היחידים שניסו ליצור מבנה על־מפלגתי או לא־מפלגתי של שותפים־לדיעה. אפשר שזו הסיבה מדוע דווקא עיתון הקונגרס בגרמנית, שהופץ בין העיתונאים הזרים וצוטט בעיתונות העולמית והיהודית, הוא שסילף את משמעות ההצבעה, ואילו הביולטין העברי של הקונגרס מסר את הדברים כהווייתם.

אמנם שתי פעילויות אחרות של ההנהלה לא נודעו בציבור הרחב, אבל הן היו ידועות היטב לשוללים מן המימסד הציוני. אלה היו הנסיונות שעשתה המחלקה המדינית לשכנע, בנפרד, את מועצת חבר־הלאומים לאשר את התכנית הבריטית ואת ממשלת בריטניה לשפרה. ראשי־המחלקה וחברי־הנהלה בכירים נועדו עם ראשי־החבר ועם כמה משלחות של מדינות אירופיות וערביות, כדי להשיג את ברכתם לתכנית לכונן מדינת־יהודים קטנה בארץ־ישראל. גולת־הכותרת של מאמצי הדיפלומאטיה הציונית היתה הכנת העדוּת הרשמית למקרה בואה של ‘ועדת חלוקה’, מורכבת על־ידי מומחים בריטים, לחקור את המצב בארץ ולהציע תכנית־חלוקה מדויקת. כזכור, כבר הוועדה המלכותית קבעה בהמלצותיה כי תכניתה אינה אלא עיבוד ראשון של הצעת־חלוקה. היא ביקשה מן הממשלה שתוסיף לחקור בשאלה באמצעות ועדה נוספת, שתקבע את מתווה־הגבולות המדויק בין המדינות שיקומו.

עם שהתבררו מגמות ההנהלה ומלוא ההיקף של מעשיה, החלו מתנגדי החלוקה בכל מקום לגלות מורת־רוח נוכח דרך זו של ניהול המדיניות הציונית. תגובה ראשונה באה, כמובן, מצד השוללים שהצביעו בעד החלטת הרוב בקונגרס, ואשר הצבעתם פורשה כתמיכה בחלוקה. ערב נעילת הקונגרס זעק אהרן ציזלינג נגד שיטה זו של ניהול מדיניות. הוא ציין כי סמוך להצבעה מחו השוללים מקרב מפא"י נגד הסכנה שההצבעה תפורש כתמיכה או כשלילה של חלוקת הארץ. הוא הזכיר כי מפלגתם הבינה לרוחם, ודוד רמז הצהיר אז במפורש כי בסיעת העבודה יש צירים המתנגדים בהחלט לכל תכנית של חלוקה ולביטול המנדט, ‘ואם הם מצביעים בעד הצעת הרוב, הרי הם עושים זאת לא מתוך הסתלקות מהתנגדותם אלא מתוך הרצון להעביר את ההכרעה לקונגרס שייבחר לשם כך במיוחד’. כעבור שלוש הימים הגישו 60 מן השוללים במפא"י תזכיר לנשיאות הקונגרס, ובו חיזקו את טענותיו של ציזלינג. לאחר יום נוספו עוד שני צירים.³⁵⁶ בכינוס מפלגתו מחה ציזלינג גם נגד פעולותיה של המשלחת של המוסד האוטונומי של היישוב בעת ביקורה בז’נבה. הוא הזכיר כי הוא חבר בוועד הלאומי, ‘ואני יודע כי לא היה כל דיון על זה’.³⁵⁷

סמוך להתפזרות הקונגרס הגיבו בסגנון דומה גם כשני מניינים של צירים מבין הציונים הכלליים, בעיקר מאנשי המשלחת האמריקאית ומבין נציגי ‘התאחדות הציונים הכלליים’, ‘הנוער הציוני’ ו’העובד הציוני' בארץ־ישראל. אישים אלה הצהירו כי הצביעו בעד הצעת הרוב, אף־על־פי שנוטים הם לשלילה מנימוקים דומים לאלה של השוללים במפא"י, לאמור: ההחלטה שהתקבלה בקונגרס אינה משיבה ‘הן’ לרעיון־החלוקה, אלא לזכותה של ההנהלה לבוא בדברים עם ממשלת בריטניה בעניין מציאת דרך לפתרון שאלת ארץ־ישראל. משה קולודני (1911־ ), טען ש’כולנו' בעד מדינת־יהודים ואין מן הצורך ‘לעמוד פה שעות רצופות ולנהל תעמולה בעדה’. לדעתו, ‘אנו ציונים מפני שאנו רוצים להקים מדינת יהודים ומפני שהיא יסוד היסודות של הציונות’, אולם מגרעותיה של התכנית הבריטית גדולות מדי. קולודני מחה נגד דברי המחייבים שהטילו שיקוצים בשוללים, כאילו מתייראים הם מפני מדינה: ‘השיעורים בציונות שנשמעו פה, בעיקר בהרצאות חברי ההנהלה, לא השיגו את מבוקשם’.³⁵⁸

התעוררותו המחודשת של הפולמוס היתה כרוכה בבעייתיות רבת־פנים. על הפרק עמדה לא רק הפרשנות על הצבעתם של השוללים במפא"י וב’התאחדות הציונים הכלליים', אלא גם פירוש החלטת הקונגרס וטענתם של המחייבים כי הרוב בציונות ניצב מאחוריהם. בראש־וראשונה ראוי לשים לב כי מחייבים קיצונים ושוללים קיצונים כאחד פירשו את החלטת הקונגרס כתמיכה ברעיון־החלוקה. משה סמילנסקי טען, בישיבת מליאת הוועד הלאומי ב־23 בניואר 1938, כי הצעת הרוב בקונגרס היתה בבחינת הסכמה עקרונית לחלוקה, וכי אין הסעיף המדבר על משא־ומתן עם הממשלה מבטל תמיכה זו. להיפך, דין הוא שתתפרש ההחלטה כאילו אין המשא־ומתן מיועד אלא להגשמתה של תכנית־חלוקה מתוקנת.³⁵⁹ נאמן לפרשנות זו ועקיב בתמיכתו הבלתי־נלאית לרעיון־החלוקה, ניסה סמילנסקי לשכנע את הוועידה השנתית של התאחדות־האיכרים לקבל הצעת־החלטה הקוראת להנהלה להגשים את התכנית לכונן מדינת־חלוקה. צעד זה עורר תגובת־נגד חריפה, וההצעה נפלה.³⁶⁰ טענה דומה לזו של סמילנסקי נשמעה גם מפי שוללים קיצונים. אולם הללו לא באו לחזק את ידיה של ההנהלה, אלא למתוח ביקורת על השוללים במפא"י וב’התאחדות הציונים הכלליים', ששלילתם לא היתה כנה, או שהם חלשי־אופי על שום שלא עצרו כוח לפני שכנועי ההנהלה.³⁶¹

בינתיים שב אוסישקין לירושלים לאחר ששהה בז’נבה, שבה עקב מקרוב אחר עבודתה של הדיפלומאטיה הציונית. בישיבת הוועד הפועל הציוני, שהתכנסה בלחצו ב־3 בנובמבר בירושלים, התריע אוסישקין נגד ראשי־ההנהלה המפרשים את החלטת הקונגרס בשרירות. הוא סיפר כי חקר בז’נבה לעמדתם אם יתברר כי הממשלה מסרבת להכניס בתכניתה שינויים בעלי־משקל. וייצמן השיב לו תשובה מתחמקת, שרתוק נמנע מלענות ואילו גולדמן חייך חיוך רב־משמעות. אוסישקין נמצא למד כי ראשי־ההנהלה מבקשים חלוקה ומדינה בצִדה בכל מחיר, וכי נואשו מן הסיכוי להשיג תיקונים בתכנית, או שמלכתחילה לא סברו שיש אפשרות שזו תתוקן מנקודת־מבט ציונית. בלחצו של אוסישקין הודה בן־גוריון, בישיבת הוועד הפועל הציוני, כי קיים ‘איזה ניגוד פוליטי בנוסח שלנו… ניסחנו את ההחלטה כך מפני שהיו לנו חשבונות טכסיסיים כלפי חוץ’. בן־גוריון חזר על הסיכום הטאקטי, שנקבע בהנהלה בינואר אותה שנה, כי אין לצאת בגלוי בעד תכנית־חלוקה כלשהי. מעשה כזה עלול לעורר בלונדון את הרושם כי הציונים מוותרים על המנדט וכי הם נלהבים למדינה בכל מחיר. כך יתעורר לחץ־שכנגד, לחץ אנטי־ציוני, שישים לאל את שאיפות ההנהלה. עם זאת הודה כי גולדמן, הדיפלומאט הבכיר, לא נשאר נאמן לטאקטיקה זו וכי הבהיר לראשי חבר־הלאומים ולנציגי מדינות אחדות כי ההנהלה הציונית כמהה למדינה, כמעט בכל תנאי.³⁶²

ממילא התעוררה השאלה, כלום אין ההנהלה סוטה מרוח החלטת הקונגרס? לצִדה נוספה שאלה אחרת כיצד יעלה על הדעת שמי שחותר לחלוקה, למעשה בכל מחיר, ואפילו אינה טובה מנקודת־מבטו שלו, יפעל בעת ובעונה אחת למען קיום המנדט, כמתחייב מרוח החלטת הקונגרס. אכן, אולי לא מקרה הוא כי במסיבות שנוצרו בפולמוס ואשר לימדו על אי־יכולתם של השוללים לבלום ולאתר את מדיניותה של ההנהלה הציונית, באה הטרוניה על הכרתה של החלטת הקונגרס מפיו של שולל דווקא, שאך חודשים אחדים קודם־לכן פעל הרבה נגד אישורה של אותה החלטה. לא נותר אפוא לאוסישקין אלא לתת ידו לנסיון־התארגנות חדש של ‘חזית השוללים’, לאחר הפסקה של שבועות רבים.³⁶³

ההחלטה לעבור מפעילוּת צנועה למאבק ציבורי גלוי התקבלה בכינוס־שוללים פומבי ראשון לאחר הקונגרס, שהתקיים בירושלים ב־22 בנובמבר 1937. המדברים העיקריים בו היו אוסישקין ואליהו ברלין. בשבועות שלאחר־מכן כינסה ‘חזית השוללים’ כמה עצרות־עם ברחבי־הארץ, ובהן השתתפו אלפים רבים של מאזינים – מספר בלתי־מבוטל בהתחשב בתנאים ששררו אז ביישוב, לאחר שהערבים חידשו את מלחמתם נגד המנדט, וביתר תוקף.

דומה שהוצאת משפט על התוצאות המעשיות של אסיפות אלו אינה קשה. אך מעטים היו האישים שנטלו חלק בארגונן ובהופעה הציבורית. לא נמנו עמהם לא אישי־מפלגה מרכזיים וכמובן לא חברים מהנהלת הסוכנות או מן הוועד הלאומי, מוסדות שלא הגיבו כלל על ההתארגנות החדשה. אפשר שההישג היחיד של ‘חזית השוללים’ היה בכך שעלה בידם לגייס קבוצה קטנה של עסקנים מ’התאחדות הציונים הכלליים', מפלגה פרו־וייצמנית שתמכה בדרך־כלל במדיניותה של ההנהלה. עם זאת יש לציין שגם כאן נכונה אכזבה למקימי ה’חזית'. הנואמים שייצגו מפלגה זו בכללם אליהו ברלין וד"ר סולובייצ’ק, כבר השמיעו בעבר דברים בגנות התכנית הבריטית. הם לא היו מאנשי צמרת מפלגתם, וגם לא השכילו למשוך שוללים נוספים. בכינוסים הללו לא השתתף איש־מפלגה מרכזי ממפא"י ומן ‘המזרחי’, להוציא שלמה קפלנסקי וד"ר ברט. הראשון לא כיחד כי אינו שותף לעמדתם של השוללים המאקסימאליסטים וכי לא יצא נגד מדיניותה של מפלגתו. קפלנסקי הזכיר כי הוא מעדיף פתרון פדראטיבי, אשר יניח ליהודים ולערבים לחיות ביחד ובנפרד (ראה פרק “ארץ”).³⁶⁴

התעוררותו של אוסישקין בנובמבר 1937 לא היתה מקרית. היא נגרמה בשל הכרזות חוזרות־ונשנות של המחייבים כי הרוב בציונות, ואפילו בעם היהודי כולו, נוטה לצִדם. אוסישקין חשש שמא תשפיע הערכה זו על ממשלת בריטניה לנסות להגשים את תכניתה.משום כך ביקש להפריכה על־ידי ארגון השוללים ויצירת קבוצת־לחץ חזקה. לדעתו, הטענה של המחייבים היא מסוג השאלות המעניינות, שלעולם לא תמצאנה תשובה מניחה את הדעת מן הטעם הפשוט שלא נערכו באותה שנה משאלי דעת־קהל, וכמובן משום שמערכת־הבחירות לקונגרס הציוני לא התרכזה בבעיה זו. ראוי לזכור כי עד פרסומה של התכנית הבריטית היתה הטענה כי הרוב בעם היהודי נוטה לעמדה אחת, מוגדרת, מובעת בתקיפות על־ידי השוללים דווקא. רק בן־גוריון נטה לעתים לרמוז כי אינו חושש כלל מוויכוח כשיפרוץ, מכיוון שאין ספק בלבו שהמוני היהודים יבינו טוב יותר את ערכה של התכנית מאשר את השגות השוללים. לעומת זאת, החזרה התכופה על הערכה כי הרוב נוטה לחייב את החלוקה בתקופה שלאחר נעילת הקונגרס היתה קשרורה בפרשנות המגמתית של ההנהלה, שביקשה לראות בתוצאות ההצבעה בקונגרס תמיכה בחלוקה. מכל מקום, אין אישור להערכתו של אוסישקין כי תוצאת ההצבעה בקונגרס היתה אחרת אלמלא נקטה ההנהלה טאקטיקה ערמומית, שהוליכה שולל עשרות שוללים שהצביעו בעד הצעה שעתידה להתפרש על־ידי המנהיגוּת הציונית כחיוב החלוקה. ספק אם אכן כל השוללים במפא"י וב’התאחדות הציונים הכלליים' היו מצביעים בעד הצעת־החלטה שהיתה עשויה להפיל את ההנהלה שהורכבה בעיקר מנציגי מפלגותיהם. לא מן הנמנע כי לעזרתה היו נחלצים המחייבים מן ‘המזרחי’ שלא נכחו בהצבעה, וגם בין הנמנעים היה מחייב אחד (צבי יהודה) שלא הצביע בעד החלטת הרוב דווקא משום תמיכתו המוחלטת ברעיון־החלוקה. דומה, שגם שאר הנמנעים – רובם היו צירי ‘התאחדות הציונים הכלליים’ – אין לראותם כשוללים גמורים. והללו היו מצביעים בעד עמדת ההנהלה אילו עמדה שאלת הצלחתה בהצבעה במבחן של ממש.

ואולם טענתו של אוסישקין אפשר שהיתה לה אחיזה כלשהי במציאוּת אם נזכור שהקונגרס לא ייצג נאמנה את ההשקפות שרווחו בעם היהודי כולו, שהציונים היו בו מיעוט בלבד, אף כי מיעוט חזק ומאורגן. כמו כן רבבות רבות של ציונים, ואולי אפילו מאות־אלפים, לא היו מאורגנים בהסתדרות הציונים. ציבורים ניכּרים מביניהם היו קרובים לשתי מפלגות: הצה"ר ו’פועלי ציון שמאל', שלא השתתפו בקונגרס. אף־על־פי־כן ניכּר הדבר גם במקום זה לא היו לו לאוסישקין די ראָיות כדי להצדיק את הערכתו זו באוזני שומעיו. הרבנים הריפורמים באמריקה אישרו בוועידתם הארצית תכנית שנודעה לימים כ’מצע קולומבוס'. אמנם הוועידה לא התייחסה במפורש לתכנית־החלוקה; אולם באיה – שהיו מושפעים מן הפולמוס שחצה גם את היהדות הריפורמית והוטרדו גם מרדיפות היהודים באירופה, במיוחד בגרמניה, בה נולדה תנועתם וממנה באו רבים מן המנהיגים הריפורמים באמריקה, הם או הוריהם – אישרו תכנית שאין לפרשה אלא כהתקרבות משמעותית לציונות.³⁶⁵ הוועידה דחתה בתקיפות הצעות שכנגד, שביקשו להבליט את הצד הרוחני שביהדות על חשבון הצד הלאומי. ההכרה בלאומיות היהודית ובחשיבותה המיוחדת של ארץ־ישראל ליהודים חיזקה את קשריהם של הריפורמים עם האורתודוקסים והשמרנים. קבוצת־המיעוט החזקה, שעתידה לעלות במהרה על דרך אנטי־ציונית קיצונית, היא שהוכיחה בטיעוניה כי רעיון מדינת־היהודים, שזכה לפרסום עולמי וגרם לפולמוס נוקב בעם היהודי, צמצם במידה רבה את הפער בין ציונים ללא־ציונים וחיזק את כוחה של ההנהלה שחתרה לחלוקה.

נעלה מכל ספק שההנהלה הציונית עמדה על התועלת שתוכל להפיק מן העובדה שחוגים רחבים בעם ישראל החלו לראות בה גורם מרכזי ביהדות, שיש בכוחו להמציא תרופה לצרת־היהודים. אמנם המתיחות בהנהגה הרביזיוניסטית לא ירדה לשורות, ואין כל ספק כי הרוב המכריע בתנועה זו היה נשאר נאמן לז’בוטינסקי אילו פרץ ויכוח נוקב סביב השאלה אם לשוב להסתדרות הציונית או לקבל את רעיון־החלוקה. לעומת זאת, המועצה הארצית של 'פועלי ציון שמאל, בפולין, שהתכנסה בנובמבר 1937, אישרה למעשה ברוב קולות את תמיכתה ברעיון־החלוקה. אמנם חברי־המועצה קבעו בלשון רפה כי החלוקה אינה הכרחית, אולם הם הביעו הכרה בחשיבות הפוליטית העצומה שיש להכרזה על מדינת־יהודים, ולוּ גם בחלק של ארץ־ישראל, ובאפשרויות החיוביות הניכרות הנפתחות על־ידי כך לעלייה היהודית ולפיתוחה הכלכלי של הארץ.³⁶⁶

עד כמה גדולה היתה השפעתה של הצעת־החלוקה על מפלגת ‘פועלי־ציון שמאל’ ניתן ללמוד מן ההחלטה שהתקבלה בה להצטרף אל ההסתדרות הציונית. אחד ממנהיגיה, יוסף רוזן (1954–1894), סיכם סיכום טוב את נימוקיהם של מחייבי ההצטרפות, שידם היתה על העליונה, לאחר מאבק קצר, בשלהי 1937 ובתחילת 1938. רוזן הזכיר את התעצמותו של היישוב היהודי ואת התחזקותה של ההסתדרות הציונית כגורמים התובעים תמורה בעמדת המפלגה כלפי הציונות המאורגנת. אולם דבריו נסבו בעיקרם על רעיון מדינת־היהודים. תכנית־החלוקה העמידה את הקונגרס במרכז ‘ההתעניינות המדינית’ של העולם היהודי כולו והציבוריות הלא־יהודית ברחבי־תבל, ותהיה זו ‘איוולת פושעת’ אם יעמדו ‘פועלי ציון שמאל’ מן הצד ולא יקחו חלק בקונגרס, ‘בשעה שהוטל עליו להכריע בשאלה שאין דומה לשיעור חשיבותה בחיי האומה מזה מאות בשנים’. רוזן לא התלהב לרעיון־החלוקה, אך למד מאימוצו על־ידי ממשלת בריטניה כי גם האימפריאליזם אינו יכול לזלזל בו. מכל מקום, מסרב היה שהיישוב היהודי ה’נוכחי' בארץ־ישראל הוא בלבד יעמיס על כתפיו את משא המדינה, ‘ואפילו היה מגלה מגמה כעין זו – מצוּוים היינו להילחם בה בחריפות’. הנה כי כן, כשם שעניין החלוקה אינו נוגע ליישוב לבדו, כך עניין המדינה וקיומה.³⁶⁷ במרוצת 1938 החלו נוטות להשקפות אלו גם שתי הסיעות של ‘פועלי ציון שמאל’ בארץ־ישראל, שהתנגדו כזכור לחלוקה מתוך נקודות־השקפה שלא דמו לאלו של אחיהן בגולה.

חולשתה של הביקורת שהשמיעו השוללים בחודשים שלאחר הקונגרס עולה בבירור מעיון בדברי־גנאי שהטיחו אלה נגד אלה והיו בעצם בבחינת הודאה באוזלת־ידם. בראש־וראשונה, ‘השומר הצעיר’, שבן־גוריו דחקו בתמרוניו מסיעת העבודה בקונגרס, ביקש להגביר את פעילותה של ‘חזית השוללים’, בסרבו להסתפק בכמה כינוסים שבאקראי, שהוכנו רק בחלקם. מה שנדמה בעיניו כקוצר־ידם של השוללים גרם לו מפח־נפש. תוך כדי מסע החיפושים שניהל אחר הסיבות לרפיון, נכנס ‘השומר הצעיר’ בעימות חריף עם השוללים במפא"'י, אשר הואשמו בכניעה לתכתיביו של בן־גוריון. נגד ‘הקיבוץ המאוחד’ נאמר בישיבת הוועד הפועל של ‘הקיבוץ הארצי’ בבית־זרע, ב־9–7 בספטמבר, כי ממזג הוא פאתוס לוחמני עםהצבעה מתפשרת, כפי שאירע לו גם בעבר. לפי זה, נציגיו לחמו כמה פעמים בתקיפות בישיבת הוועד הפועל הציוני בירושלים, ערב פרסום ההצעה הבריטית, ובמועצת מפא"י בתל־אביב לאחר הפרסום, ואולם בכל פעם ויתרו. ואף־על־פי שהכריזו ערב הקונגרס על עמדה נוקשה, הזדרזו לגלות לאחר־מכן חוסר־יציבות, הססנות, חולשת־עמידה ואפס־עצמאות. כך הכשילו את הנסיון לארגן את השוללים הציונים. גם ברל כצנלסון לא יצא נקי מלפני ביקורת זו. ראשי ‘השומר הצעיר’ טענו כי הוא פגע במתכוון בכל נסיון לארגן את ‘חזית השוללים’, משום ששלימות מפלגתו חשובה בעיניו יותר מכל. לטענתו של ברל כצנלסון כי אין להפריז בדברי־שלילה ובתעמולה מכיוון שיש סכנה שאלה יעוררו תגובה מאורגנת מצד המחייבים, השיבו ראשי ‘השומר הצעיר’ שאין כאן אִיום כלל ועיקר. למחייבים, טענו, יש ממילא ארגון משלהם – ההנהלה הציונית.³⁶⁸

ביקורתו התקיפה של ‘השומר הצעיר’ על צורת המאבק של הנהגת ‘הקיבוץ המאוחד’ נגד מרותו של בן־גוריון היתה מכוּונת לערער את דביקות השוללים במפא"י בהנהגת מפלגתם. היא ביטאה אי־אֵמון גובר והולך בסיכוי לכונן את אחדות תנועת־הפועלים ביישוב, בשליטתה של מפא"י. רק יחידים מצמרת התנועה חלקו על הערכה זו, או התרעמו על מה שנראה בעיניהם כאכזריותה היתירה של הביקורת. יהודה גוטהלף (1903־ ) מחה באותה ישיבה על טענותיהם של חבריו הבכירים כלפי חולשת־האופי כביכול של השוללים במפא"י ועל דרכי העורמה שנקטו ראשי מפלגה זו. הקו החוצה בין שוללים למחייבים אינו, לדעתו, בין טוב מוחלט ורע מוחלט, אלא בין שלילת הרע ונכונות לקפוץ אל הבלתי־ידוע: ‘רק בן־אדם תמים מדעת או לא מדעת יכול להגיד שיש לו ביטחון מוחלט ורשאי להבאיש לחלוטין את כל המהססים’. גוטהלף שלל את טענת חבריו כאילו למחייבים יש ‘אוריינטציה בריטית אכסכלוסיבית’. אילו הנהיג ‘השומר הצעיר’ את המדיניות הציונית, היה גם הוא נדרש להתחשב במציאוּת המדינית המשתנה. גוטהלף רמז בכך לעובדה כי ‘השומר הצעיר’ היה למעשה גורם פרו־בריטי ביישוב, אף כי עובדה זו לא תמיד ניכרה בהצהרותיו. הוא מחה נגד הטענה שכל חיוב מדינה הוא סטייה רביזיוניסטית וכי מפא"י מתנכרת לערכים ציוניים וסוציאליסטיים. אין טענות אלו אלא חזרה על התפיסה המוטעית של הסוציאל־פאשיזם. תפיסה זו, שיצאה ממוסקבה, באה לנגח את כל מפלגות־הפועלים שנעצרו כביכול בדרכן ואשר נמנעו להגיע עד הקומוניזם. לדעת גוטהלף, ציונים פרוגרסיבים או סוציאליסטים לא חדלו להיות כאלה או נתנו ידם לרעיון־החלוקה באותה מידה שיסודות ‘ריאקציונרים’ לא נעשו למתקדמים עם היותם שוללים. כמו כן חש אי־נוחות למשמע תיאור ספיקותיו ומעשיו של ברל כצנלסון: ‘לא צריך לראות בזה תרמית, כי אם לבטים פנימיים’.

גוטהלף נותר בודד בדיון שהתפתח בעקבות דבריו.³⁶⁹ רק יעקב גוטליב (1904־ )החרה־החזיק אחריו בטענו שאין להפריז בביקורת. הוא הסכים עם טענתו של חברו כי ציונים ש’נתפסו' לרעיון־החלוקה עשו זאת מתוך רצון לקדם את הגשמת הציונות. יתר על כן, אין כלל ודאות שניתן לאושש את המנדט, מה גם שראוי להם לשוללים לברר אם יש לאל־ידם להציע תכנית אלטרנאטיבית. לדעתו, ‘השומר הצעיר’ עדיין לא הבהיר לעצמו מה הן האפשרויות לקיים מנדט מתוקן בתנאים המדיניים ‘של ההווה’.

הערות אפיקורסיות אלו, שאי־אפשר לראותן כחיוב החלוקה, עוררו תרעומת קשה מצד כל המשתתפים. אלעזר פראי גרס ברוח נכאה כי הוויכוח מלמד ש’משהו' השתנה בתנועה: ‘נכונו לנו עוד מבחנים קשים, ואם כבר עכשיו מערערים על שלימות מלחמתנו, זהו סימן מדאיג לעתיד’. פראי התקשה להבין מדוע חברים, ‘אשר עד לפני חודשים וכמה שבועות דיברו בקול ענות גבורה, משמיען כאן קול ענות חלושה’. אין שום צידוק, לדעתו, לשינוי באווירה, שהרי שום תמורה במציאוּת לא התרחשה וכל הטיעונים שנטענו נגד החלוקה בעבר כוחם יפה גם להווה ולעתיד. ואילו נתן פרידל (1913־ ) גרס כי רשאי אדם לרחוש אהדה כלפי אנשים הנוהגים להסס ולהתלבט. אולם תנועה פוליטית כשהיא לעצמה אינה חכולה להגות חיבה כלפיהם, ובוודאי שאינה רשאית לקבוע עמדה פוליטית המיוסדת על מבוכה.³⁷⁰ פרידל התרעם על דברי גוטהלף כי חיוב חלוקה הוא קפיצה אל הבלתי־ידוע בלבד. לדעתו, זוהי ‘קפיצה אל רע ודאי’, שהרי הסתלקות מהגנה על המנדט יש בה משום ‘ויתור הרפתקני’ על הבסיס המדיני שעליו נבנה המפעל הציוני.

השפעת פולמוס זה על ‘השומר הצעיר’ היתה משני כיוונים נפרדים, וסופם של שני כיוונים אלה שנפגשו. מכיוון שהביקורת שהוטחה כפי מפא"י לא פסקה, התרחק ‘השומר הצעיר’ ממה שאפשר לכנותנו כ’זרם המרכזי' של תנועת־העבודה; ומכיוון שנאלץ ללחום בתכנית־החלוקה נדרש לגבש לו דרך מדינית משלו. בסופו של דבר, רעיון הדוּ־לאומיות התגבש והלך בשנים הבאות בתכנית דוּ־לאומית שנוסחה, ולא במקרה, על־ידי מרדכי בנטוב, שכבר ראינו כי היה הלוחם העיקרי בעד גיבושה של תכנית לפתרון פוליטי. רק יהודה גוטהלף לא הסכים לדרך זו. ב־1938 פרש מן התנועה, עזב את עין־החורש והשתקע בתל־אביב. הוא החל לפרסם מאמרים פובליציסטיים ונעשה עורך־עיתונות בכיר בחוגי השמאל במפא"י – בשנות הארבעים גם בקרב החוגים שפרשו ממנה – ולימים גם בזרם המרכזי של מפלגה זו.

מנקודת מבטו של בן־גוריון הביאה דחייתו הצִדה של ‘השומר הצעיר’ תועלת רבה על־ידי כך שיצרה חַיִץ בינו לבין ‘הקיבוץ המאוחד’ והשמאל במפא"י, שכונן ב־1938 את סיעה ב' האופוזיציונית. ואילו ב’קיבוץ המאוחד' עצמו התברר כי בנוסף לשלמה לביא, ממייסדי ה’קיבוץ' שהיה מחייב קיצוני, היו מחייבים נוספים, אף כי לא נלהבים. זאב פיינשטיין (1964–1887), ממייסדי איילת־השחר, העיר כי קרובות ללבו הסיסמאות המלבבות של השוללים: ‘ציונות גדולה, פיתרון לצרת היהודים, ארץ־ישראל השלימה’. אף־על־פי־כן מתקשה הוא למצוא חלופה לחלוקה ואינו מאמין כי לשוללים יש תשובה ריאלית לבעיה שהעם היהודי ניצב לפניה, ובכלל זה התעצמות כוחם של הערבים. במסיבות אלו ספק אם יוכלו היהודים להתפשט בארץ כולה. ישראל גלר (1905- ), ממייסדי גבעת־חיים, הביא אף הוא השקפה דומה. הוא התנגד כשאר חבריו לרעיון־החלוקה, ועם זאת סירב להסכים לעמדה שנשמעה בתנועתו כי יש להתנגד לחלוקה בכל תנאי שהוא: 'המדינה הזאת המוצעת לנו הנה פיתרון רע, אך לא הוברר לי קודם וגם לא הוסבר לי כעת, כי במקרה שנלך בדרך אחרת צפוי לנו מוצא טוב יותר.³⁷¹

עימות זה בין השוללים לבין עצמם, שאך חיזק את כוחם של המחייבים, לא נשאר נחלתו של השמאל הציוני בלבד. הסופר והפובליציסט בן־ציון כ"ץ, מדברי המחנה האזרחי, טען כי אוסישקין לא נאבק עם ההנהלה ועם רעיון־החלוקה ‘כפי שצריך’. לעת פולמוס אוגאנדה היה אוסישקין ‘בין הלוחמים’, ואילו עתה הוא ‘בין הבוכים’. כ"ץ קינטר גם את ‘ברית הציונים הכלליים’ על שלא הזדרזה להדיח את יוסף הפטמן מכהונתו כעורך ‘הבוקר’, אף־על־פי שהפטמן לא הסתיר את תמיכתו בחלוקה. עיתון זה לא יצא נקי לפניו גם על שנמנע לבקר את עמדתו של המחייב הקיצוני משה סמילנסקי.³⁷² כ"ץ סבר אפוא ששיקולים של שמירת המחנה האזרחי היו קיימים גם מחוץ למפא"י, והללו לכאורה חזקים היו מן ההתנגדות לחלוקה. לעומת זאת, חוגים רביזיוניסטים האשימו את כ"ץ עצמו ששינה את טעמו והחל נוטה לחלוקה, משהיה נדמה לו כי זו תצא אל הפועל.³⁷³

גם ב’המזרחי' וב’הפועל המזרחי' גברה המועקה, משום שנמצאו בהם מחייבים אחדים ומשום חולשתו של מחנה השוללים ואי־יכולתו לעצב את דרכה של המדיניות הציונית. שלמה זלמן שרגאי מחה כי חדל הבירור העיוני. המחייבים אינם מבקשים לשכנע את השוללים בנימוקים כבדי־משקל ובהארת העניינים. די להם בתעמולה פשוטה, לאמור: 'הנה היא עומדת מאחורי כתלינו, והוויכוח לשם מה? יתירה מזאת, גם שוללים רבים מגלים עייפות ומתקשים להעלות טיעון שכנגד. והנה הם שואלים זה לזה: ‘מה תוסיף התנגדותי?’ לדעתו, אין מקום למבוכה וודאי לא לשינוי עמדה. שום נימוק עיוני או מעשי שהציעו השוללים בעבר לא התערער. לעומת זאת, טענות רבות שהעלו המחייבים כבר הוכחו ככוזבות.בכלל זה ההנחה כי הממשלה תסכים להכניס שינויים בתכנית־החלוקה לטובת העניין היהודי.³⁷⁴

הרב ברלין זרע אור נוסף על אווירת המחנק ששררה, לדעתו, בקרב השוללים וביישוב כולו בסוף 1937, בעטיים של הצטמקות העלייה, התחדשות ההתקוממות הערבית ופולמוס־החלוקה. הוא הזכיר כי גם בעבר היו ‘תקופות קשות’, אולם היישוב לא נשבר וגם ציפה להתאושש על־ידי מאבק ואמונה. ואילו למן קיץ 1937 מצפים רבים כי ה’מדינה' תפתור אל כל הבעיות: תסדיר את ענייני הכלכלה, תארגן את העלייה ותשמור על הסדר הפנימי. משום כך הכל נמצאים כביכול בתקופת־המתנה ואינם נוקפים אצבע: ‘הם אומרים לנפשם, ושונים לאחרים: “מחכה אני בכל יום שתבוא החלוקה, ומתוכה נגאל”’. העתיד ה’חדש' מאפיל כביכול על ההווה ה’ישן'. אין זאת כאילו החלוקה נעשתה מעין משיחיות שקר מודרנית, וסכנה גדולה נעוצה בה: אם יתברר שמדינת־החלוקה לא תקום – יגבר המשבר ויעמיק והמחייבים יתייאשו, וגם יתברר כי ההנהלה לא אחזה בכל הצעדים לטיפול בשאלות האקטואליות העומדות על הפרק. הרב ברלין קבע כי השוללים צריכים להמשיך במלאכת הבניין ולהסביר לכל כי אפשר שניתן ‘להתרחב’ גם בלי מדינה. יש להגדיל אפוא את ההשקעות בארץ, לרכוש קרקעות ‘מחוץ לתחום’ ולשפר את המצב בכל תחומי הפעילוּת היישובית והציונית.³⁷⁵

דבריו של הרב ברלין מקורם היה בהנחה כי תכנית־החלוקה תקום או תיפול לפי מידת התגובה הציונית. אולם בשעה שהשמיעם כבר לא היו אקטואליים. בשלהי סתיו 1937 התברר כי הלחץ הערבי על ממשלת בריטניה, ראשיתו בהתקוממות ערבית מחודשת בארץ־ישראל והמשכו בדיפלומאטיה של מדינות כעיראק וכערב הסעודית, גובר והולך וכי חוגים גדלים והולכים בקרב השלטון, בפארלאמנט ובדעת־הקהל אין דעתם נוחה מרעיון־החלוקה. לא זו בלבד שהממשלה מיעטה לקשור קשרים עם הנהלת הסוכנות, אלא גם הבהירה כי אינה מעלה על דעתה להכניס תיקונים בתכנית לטובת הצד היהודי. דבָּרים רשמיים רמזו כי הממשלה אינה יכולה לעמוד מאחורי ההמלצה הידועה של הוועדה המלכותית לטראנספר של ערבים. בכלל נקטה הממשלה טאקטיקה של פסיחה על שתי הסעיפים ונמנעה מלמנות ועדת־חקירה חדשה של מומחים, שתציע מתווה מדויק של גבולות, ברוח המלצותיה של הוועדה המלכותית. אכן, ועדה חדשה זו תגיע לארץ־ישראל רק בסוף אפריל 1938; היא עתידה להגיש את מסקנותיה רק באוקטובר של אותה שנה, היינו שנה ומחצה לאחר פרסומו של הדין־וחשבון של הוועדה המלכותית. דומה שלא נפריז אם נאמר שעיקר תפקידה היה לתת לממשלה אורכה ופתח לגנוז את תכנית־החלוקה. מכל מקום, מכלול זה של בעיות בא לידי ביטוי מפורש באיגרתו של שר־המושבות הבריטי לנציב העליון בירושלים, ב־23 בדצמבר 1937, ובה ציין כי ועדת־המומחים עתידה להגיע לארץ־ישראל בתוך תקופה קצרה. באיגרת שפורסמה רשמית כעבור עשרה ימים, בתחילת השנה האזרחית החדשה, טען השר כי רעיון־החלוקה שריר וקיים, ועם זאת ציין כי הממשלה אינה מתכוונת להגשים דווקא את התכנית שהוגשה לה על־ידי הוועדה המלכותית. יתר על כן, אין לו שום מושג אם ומתי יהיה אפשר לנסות הפעלתה של תכנית־חלוקה כלשהי. שר־המושבות לא נזקק כלל למושג ‘מדינה’; מעדיף היה אותה שעה לדבר על ‘אזורים’ יהודיים וערביים, שניטל עליהם לחיות זה לצִדו של זה, בלי חילופי אוכלוסים.

בישיבת מרכז מפא"י, שהתכנס ב־5 בינואר 1938, 11 חודשים לאחר שבן־גוריון הציע לפניו תכנית־חלוקה משלו, לא כל המשתתפים השכילו לעמוד על מלוא כוונותיה של הממשלה. מחייבים אחדים – רובם היו כמובן יוצאי ‘הפועל הצעיר’ לשעבר – טענו שפעולת השוללים הזיקה לעניין הציוני. פנחס לוביאנקר ראה אך סכנות בתעמולתם של מתנגדי החלוקה, ואף ביקש למצוא דרכים לסכור את פיהם. מאיר גרבובסקי (1963–1905) סבר כי ה’נוסחה' של ברל כצנלסון, שהיתה טובה בקיץ 1937, שכּן הבטיחה את האחדות, שוב אינה נוחה לתחילת 1938. פעם סברו המחייבים – זו היתה, כזכור, דעתו של שרתוק – כי מציאוּתם של שוללים תסייע להנהלה לשכנע את הממשלה כי ניטל עליה לתקן תכניתה לטובת הצד היהודי. אולם לדעת גרבובסקי, הערכה זו הוכחה כמוטעית. לדבר השוללים היתה השפעה מצטברת, שלילית, על עמדת הממשלה. על כן ‘לא חידוש פולמוס נחוץ לנו, אבל קונגרס – כן. קונגרס שידבר בשם העם, שיוכל לשלול דעה אחת מאיזה חוג שהוא ולסמוך את ידו על דעה אחרת’. בן־גוריון נרתע מעמדה קיצונית כל־כך, אולם ספק אם עשה כן משום שהבין את המפנה בעמדתה של הממשלה. לדעתו, אין צורך בפולמוס. הוויכוח הפנימי מיותר וגם משתק. אולם אם השוללים אינם מבינים זאת, פתח בדברי אִיום, יפעלו המחייבים להשמיע דעתם ברמה. הרי לא ייתכן כי רק צד אחד ישמיע את דיעותיו.³⁷⁶

יצחק בן־אהרן היה היחיד שניסה להחזיר את המתווכחים אל קרקע־המציאוּת, כשם שעשה מיד לאחר פרסומה של ההצעה הבריטית כאשר העריך כי אין שחר לתקווה כאילו הממשלה תכניס תיקונים בתכניתה; באותה הזדמנות דרש גם מן המחייבים כי יתחייבו לסגת מתמיכתם בתכנית אם יתברר שאין סיכוי לתקנה. שישה חודשים לאחר־מכן שב וטען כי הדיון במרכז מפא"י אינו אלא ויכוח־סרק. ההנהלה הציונית והמחייבים אינם מבינים כלל את פשרה של הודעת הממשלה. בן־אהרן העיד על עצמו כי לא ‘נזקק’ להתפתחות זו. כבר בעבר העריך כי בריטניה לא תגשים שום תכנית־חלוקה. אף־על־פי־כן, הודה, איגרתו של שר־המושבות היא מהלומה מבחינה מסוימת, אפילו מנקודת־מבטם של השוללים. הלוא ברור כי התמורות שמתרחשות במדיניותה הארץ־ישראלית של בריטניה, שאין לתארן אלא כמִפנה אנטי־ציוני, לא באו לעולם משום שהממשלה אימצה את טענות השוללים דווקא אלא מכיוון שהיא נכנעה ללחץ הערבי. אכן, בנקודה זו, מכל מקום, היתה פרשנותו של השולל קרובה להבנת התהליכים המדיניים יותר מזה של המחייבים.³⁷⁷ מדיניותה החדשה של הממשלה לא יכלה להרנין את הלב, ולא נותר לשוללים במפא"י אלא להיות מרוצים כי לא ערערו את שלום־הבית במפלגתם בשל ביצה שלא נולדה.

עתה באה ביתר קיצוניות ההינתקות מן השיטה המהססת, כשהיא מתגלית באור חדש זה. היא נבעה מבטחונם הגובר והולך של השוללים מצד אחד, ומהערכתם כי ועדת־המומחים אכן תגיע במהרה לארץ־ישראל, מצד שני.ב־23 בפברואר 1938 נועדו 21 שוללים פעילים בביתו של ד"ר בוגרשוב בתל־אביב.היתה זו הפגישה הגדולה הראשונה של עסקנים שוללים מאז התפזר הקונגרס חצי שנה קודם־לכן. באסיפה זו נכחו אישים מכל מפלגות הקונגרס, להוציא ‘מפלגת המדינה’. ביניהם היתה קבוצה גדולה של שוללים ממפא"י, בהנהגתו של ברל כצנלסון, ורבים ממנהיגי ‘הקיבוץ המאוחד’.³⁷⁸ הרב ברלין טען כי ‘אין לנו כאן להוועץ ולהשאיר לוייצמן ולבן־גוריון לפעול בלי כל ביקורת’; וייצמן עושה לעתים צעדים ‘שאין בהם קיום משמעת, ואין אחרי כן לתקנן’. אוסישקין ביקש את אישורו של הוועד הפועל הציוני להופיע לפני ועדת־המומחים הבריטית, נוסף לנציגיה הרשמיים של ההנהלה. השוללים במפא"י צִדדו בהופעה נפרדת של אוסישקין. שאול מאירוב קבע כי אין להנהלה שום זכות למנוע ממנו לטעון כי מדינת־יהודים קטנה לא תתקיים לאחר שמחייבים רבים טענו כך כשדרשו תכנית־חלוקה משופרת. בישיבת מרכז מפא"י ב־17 במאי 1938 תמכו בהשקפה זו מחייבים אחדים מנימוקים אחרים. הם סברו שאפשר לשכנע את הוועדה שהרוב הגדול בציונות נוטה לחלוקה, ולצדו מצויים גם שוללים. הודעה מאוחדת, מאוזנת, מעין נוסח־פשרה שהתקבל בקונגרס, עלולה לעורר את הרושם כאילו יחסי־הכוחות בציונות הם שקולים. יוסף שפרינצק סבר כמו כן שאם תשלול ההנהלה מאוסישקין את זכות הופעתו יהפוך למוקד של נרגנות. לעומת זאת, מחייבים בכן־גוריון וכבן־צבי התנגדו בכל תוקף להעניק לו זכות־הופעה. לדעתם, אילו דיבר בעד כינון מדינת־יהודים משני עברי־הירדן בלבד, ניתן היה לפרש את דבריו כהוכחה לצדקתה של הטענה שיש לשפר את תנאיה של תכנית־החלוקה ששורטטה על־ידי הוועדה המלכותית. ואולם אין ספק כי אוסישקין עתיד לבטא טענות חריפות נגד רעיון־החלוקה, וטיעונים אלה יתפרשו כאנטי־ציוניים ואפשר שישימו לאל כל הסברה ציונית בעתיד בעד חלוקה.³⁷⁹ מצד אחר, ביטא אהרן ציזלינג נאמנה את חששה של צמרת ‘הקיבוץ המאוחד’ להופיע כמייצגת של קבוצת־מיעוט. בנוהג שבעולם, הזכיר, שהרוב מבקש שהמיעוט יופיע במסגרתו, כדי שהופעתו תהיה מבוקרת וכפותה למסגרת, ואולם מחייבי החלוקה נפשם יוצאת להכרעה, למאבק מיותר. בסופו של דבר, לא היתה הופעתה של המשלחת הציונית בלעדית, על אף ההחלטה שהתקבלה. אוסישקין הגיש תזכיר חריף לוועדת־המומחים וכן עשו הקומוניסטים, שבתור מפלגה בלתי־ליגאלית לא יכלו לשלוח בגלוי את נציגיהם. דברים קשים נגד החלוקה שמעה הוועדה גם מפיו של ד"ר אקצין, בא־כוח הצ"ח. לעומת זאת, לא נקטה משלחת ‘אגודת ישראל’ עמדה עצמאית אלא בנושאי דת, ובהם תבעה אוטונומיה גמורה ליהדות החרדית. בשאר הנושאים חזרה כמעט באופן מלולי על השקפותיה של הנהלת הסוכנות.

 

סיום    🔗

עד שנת 1937 לא תפסה שאלת הריבונות היהודית על ארץ־ישראל מקום חשוב בהגות הציונית, ומשום כך לא הטרידה גם את הלא־ציונים ואת האנטי־ציונים. גם שאלת־הגבולות לא זכתה כמעט לדיון. בתחילה ביקשו הציונים כי מפעלם ייבנה בארץ גדולה. הם התנגדו לצירוף הליטאני, החרמון ומקצת ממקורות־הירדן לתחום המנדט הצרפתי, ובמשך שנים הרבה סירבו להכיר בהפרדת עבר־הירדן מן התחום היהודי. אולם בזמן שהמפעל הציוני היה בראשיתו, וצרת־היהודים בגולה עדיין לא החריפה, לא נראתה בעיית הטריטוריה עילה למחלוקת פנים־ציונית, אף כי שאלת עבר־הירדן זכתה להדגשים שונים מצד הסיעות. אדרבה, הנאמנות לארץ־ישראל היתה משותפת לכל הציונים, והיא הבליטה את הפער בינם לבין יריביהם בעם היהודי, שהתנגדו לרעיון שיבת־ציון או לטענה הציונית בדבר מרכזיותה של ארץ־ישראל בחיי־היהודים בהווה ובעתיד. ואולם ב־1937 התפלגה הציבוריות הציונית, ואחר־כך גם הציבוריות היהודית, בשאלת הריבונות והטריטוריה כאחת פרץ פולמוס סוער ובמהלכו עלו טיעונים רבים.

טענות המחייבים והשוללים ניתן למיינן, בקווים כלליים, ולהעמידן על י"ג עיקרים של כל צד. ודאי, דבריהם של המתפלמסים מכל מחנה לא היו מסכת שלימה של נימוקים וטעמים. בכל צד, ובייחוד בשוללים, נשמעו טענות אידיאולוגיות ומעשיות שסתרו לא רק את דברי המחנה היריב, אלא גם את השקפותיהם של מתפלמסים שהיו שותפים להערכת רעיון־החלוקה. ולא ייפלא הדבר, שכּן בכל מחנה היו אישים, מפלגות, חוגים ותנועות שנקודות־המוצא שלהם לא היו אחידוֹת וחתרו לנקודות־סיום נפרדות. אף־על־פי־כן נוצרו מִפגשים רעיוניים, ולעתים גם פוליטיים, בין גורמים שונים, שאלמלא תמכו ברעיון־החלוקה או התנגדו לו לא היו אפשריים.

א. מחייבים רבים, ציונים ממזרח־אירופה ולעתים גם ממקומת אחרים, וכמו כן כמה לא־ציונים, טענו שמדינת־חלוקה היא הדרך היחידה לחלץ כמה מיליוני יהודים, בעיקר צעירים, מארצות המצוקה. לדעתם, מעולם לא התיימרה הציונות לפתור את בעיית היהודים בכל היקפה, ובוודאי אין בכוחה לעשות כן. אם לא תקום מדינת־חלוקה צפויה סכנה שגם המיליונים המעטים הללו לא יחלצו ממצוקתם. לעומת זאת טענו שוללים ציונים, בעיקר מתלמידיו של אחד־העם, כי גם ציפייה לעליית מיליונים היא סטייה משיחית, הערכה מוטעית כי הציונות נטלה על עצמה תפקיד גאולתי, לפתור את צרת־היהודים. ואילו רוב השוללים הציונים גרסו עמדה מאקסימאליסטית. המבקש לפתור את בעיית המצוקה היהודית לטווח קצר, אַל לו לסכן את הסיכוי להבטיח לה פתרון כולל בארץ־ישראל השלימה. הסכמה לכינונה של מדינת־חלוקה קטנה על שטח זעיר פירושה ויתור על ציון ועל הציונות כאחד, תוך הפניית־עורף לעם היהודי. ‘ציונות המותרות’, שייעודה פתרון בעייתם של נבחרים, עומדת בסתירה ל’ציונות ההומאניטארית', שתפקידה לקלוט את כל הגלויות. לא יהיה בכוחה להושיע ליהודים הנתונים בצרה; היא עלולה לגרום להמונים שינטשו את הציונות והיא תעודד, שלא בטובתה, את הטריטוריאליזם שנחלש מאוד מאז 1917, עת עלתה הציונות על דרך־המלך.

ב. המחייבים גרסו שמדינה ריבונית, שתהא שותפה לעבודתו של חבר־הלאומים וקשורה בקשרים דיפלומאטיים עם המתוקנות שבמדינות,, תזקוף את קומתם של יהודי הגולה. המדינה תפעל למען יהודים השרויים במצוקה. בעצם קיומה ועל־ידי נכונותה לקלוט יהודים היא תביא לידי הרפיית הלחץ עליהם. השוללים הציונים לא הכחישו כי כבוד העם היהודי הוא עיקר גדול בציונות. אולם לדעתם, מדינת־חלוקה שלא תוכל לקלוט יהודים רבים ושתחסר את ירושלים וחלקיה החשובים של הארץ, לא תשנה את דימוּים של יהודי הגולה בעיני עצמם ובעיני זולתם. בעיקר, הביעיה היהודי היא בינלאומית. מדינות רבות הכירו בציונות לא רק כדרך לפתרון בעיותיהם של היהודים, אלא לשחרור עמי־העולם מנוכחותם של היהודים בתחומיהם על־ידי הפנייתם לארץ־ישראל. ויתור על מנדט למען מדינה קטנה ונלעגת, אינו אלא שחרור העמים ממחוּיבותם לסייע ליהודים להתכנס בארצם. אין לשכוח שחבר־הלאומים חלש ואיבד מחשיבותו; הוא לא יוכל לסייע ליהודים בגולה, וכך לא תוכל גם מדינה קטנה וחלשה בתקופה זו של משטרים עריצים ורדיפות יהודים. שוללים אחדים, בעיקר מבריטניה, אף טענו כי ייסודה של מדינת־יהודים קטנה בלב איזור נסער אך תקשה על יהודי הגולה ולא תועיל להם כלל. האינטרסים שלה יחייבוה לנקוט עמדה בבעיות בינלאומיות שונות, וכך יורע מעמדם של יהודים החיים במדינות שממשלותיהן לא ישבעו נחת מן העמדות הללו.

ג. המחייבים הציונים העריכו שהקמתה של מדינת־יהודים לא תהיה אלא ביטוי מוחשי לנצחונה הגמור של הציונות. שוללי רעיון־המדינה בתוך התנועה הציונית סופם שיאמצוהו. בעיקר תונחת מכה ניצחת על שנאת־ציון שפשתה בחוגים שונים בעם היהודי ולוותה את הציונות מאז הופעתה. המוני העם והנוער בגולה יאמצו את רעיון ארץ־ישראל. הם לא ישעו עוד אל דברי־השקר של נביאי־המהפכה, הקידמה, השליחות את העמים, האוטונומיזם או הטריטוריאליזם, שכל כולם מתנערים מן הבעיה היהודית או מארץ־ישראל, ומכל מקום טוענים כי הציונות היא תנועה אוטופית שאינה יכולה להושיע ליהודים. אכן, החשש שמא הציונות תתגלה באור חדש, כמי שיכולה להקים מדינה ולכבוש את לִבם של המוני היהודים, עורר את מתנגדי הציונות לצאת למלחמת־חורמה נגדה. רבים מתוכם טענו כי אין ליהודים כל זכות לשלוט על ארץ־ישראל; ארץ זו שייכת לערבים לבדם. רבים טענו כי אין ליהודים רשות לבקש מידי האימפריאליזם שלטון עליה. אכן, האנטישמיות מהווה בעיה, אבל יש להתמודד עמה בדרכים אחרות, תוך כדי חתירה לעולם טוב יותר, ליבראלי או סוציאליסטי. גדול עוונה של הציונות על שום שאינה עוינת לאנטישמיות, אלא מבקשת להיבנות ממנה. מדינה תחזק את הנסיון השלילי לבצר את ייחודם של היהודים, מעין שיבה אל הגיטו אותו נטשו היהודים רק בעת החדשה. נסיון כזה עלול לגרום אסונות כבדים. הקמת מדינה תהיה סטייה ממהלך ההיסטוריה, ומהלך זה מלמד על השתלבותם של היהודים בחברה הסובבת; היא תהיה בגידה במאבקם על שוויון־זכויות או בשליחותם אל העמים.

ד. קצת מחייבים שומרי־מצוות טענו שהקמת המדינה תהיה בגדר נס, מעין ‘אתחלתא דגאולה’, שאין להתכחש לה בשום אופן. רבים יותר טענו כי שאלת־החלוקה היא פוליטית ולא הלכתית, והרבנים רשאים להשמיע את דעתם כיהודים או כציונים, אך לא כפוסקים. המקורות הקדושים לא נתנו תשובה אחת וחד־משמעית לשאלת גבולות הארץ, וגם בעבר לא כבש העם כולו את כל שטחי ארץ־הייעוד. הנביאים והחכמים הטיפו מיד ליראת־שמים ולאהבת חסד ולא לכיבושים. המכריע בוויכוח הוא בשאלה: איזו דמות תהיה למדינה? האם תהיה יהודית ברוחה ובזיקתה למקורות ההלכה והמוּסר?

בעצם שאלה זו הראו המחייבים כי המחנה שלהם היה הטרוגני למדי, שכּן נמצאו בו חילונים גמורים בצד מטיפים למדינת־הלכה. ואף־על־פי־כן היה עיקר הוויכוח בסוגיה זו מתנהל בתוך היהדות החרדית. רוב הרבנים ושומרי־המצוות קבעו בפסקנות כי חלוקה אסורה מן התורה. גבולותיה של ארץ־הקודש נקבעו ונחתמו על־ידי בורא־עולם, ואין לשנותם או לוותר עליהם. חריפים ביותר היו השוללים הציונים שראו בציונות מעשה של גאולה, ושהודאגו בגין האפשרות של חלוקה יותר משחרדו לאופיה של המדינה. לעומת זאת ראו רבים מן החרדים האנטי־ציונים את עיקר הבעיה במדינה שתקום ולא בחלוקה. לדעתם אין מדובר כלל במדינה יהודית אלא במדינה צדוקית, מדינה מורדת שבהנהגת כופרים, אשק בכוונתם להעביר את ישראל על דתם ועל דעתם, ואשר מעשיהם עלולים להרחיק את הגאולה האמיתית ולהביא אסון. רבנים אגודאים רבים גרסו כי שאלת־החלוקה היא עניין פוליטי ואין כאן ויתור, שכן ארץ־ישראל עדיין אינה נתונה לידיהם של ישראל. והיה בהשקפה זו, כמובן, מקום לשינוי עמדה לכשישתנו המסיבות המדיניות בארץ־ישראל. ואילו חרדים אחרים ממחנה זה לא ראו דרך לעצמם להתחמק מהשלמה עם ההתפתחות ההיסטורית של תקומת מדינה ציונית העשויה להקל על מצוקתם של יהודים, בתנאי ששומרי אמונים יזכו באוטונומיה מלאה.

ה. המחייבים העריכו כי המנדט הגיע עד משבר. הם לא סברו שאפשר לכפות על בריטניה לתקנו או לקיימו. מדינת־חלוקה עדיפה על החלופות המרומזות בהמלצותיה של הוועדה המלכותית ובהודעותיה של הממשלה. אם תיגנז תכנית־החלוקה צפויה סכנה של צמצום דראסטי בהתיישבות ובעלייה. היישוב יישאר בסטאטוס של מיעוט נצחי, ותיגזר עליו כליה וניוון. רבים מבניו יברחו מן הארץ או יתבוללו בין הערבים. המוני היהודים בגולה יתייאשו מן הסיכוי לבוא לארץ־ישראל. השוללים התקשו לשכנע את המחייבים, ואולי גם את עצמם, כי אין להתייאש מכשלונו הזמני של משטר המנדט ואין להיבהל מאיומיה הגלויים או המוסווים של הממשלה. נסיון העבר מלמד, לדעתם, שבריטניה כבר חזרה בה ממדיניות אנטי־ציונית, וגם תכנית־החלוקה היא סטייה אנטי־ציונית ולא פרפור פרו־ציוני, אולי אחרון, כפי שסבורים המחייבים. שוללים ציונים וגם לא־ציונים מן המערב טענו במרץ כי צריך ואפשר לגייס דעת־קהל בבריטניה ובעולם למלחמה נגד כל הצעה אנטי־ציונית ובעד המשך העלייה. הם הזכירו כי רבים ממעצבי המדיניות וכמו כן דעת־הקהל בבריטניה דוחים את רעיון־החלוקה ותומכים בקיום המנדט. הנקל לשכנעם כי המנדט והבית הלאומי עולים בקנה־אחד עם האינטרסים של הקיסרות.

ו. מחייבים רבים התלהבו מאוד למשמע ההמלצה כי ערבים יהגרו מן הטריטוריה היהודית. אף כי לא כולם האמינו שהמלצה זו תצא אל הפועל, הנה ראו בה מתן לגיטימאציה מוחלטת למעשה הציוני. אין מדובר בגירוש חלילה אלא בטראנספר מסודר, תמורת פיצויים. הערבים יֵחלצו מאי־הנעימות הכרוכה בסטאטוס של מיעוט במדינה יהודית. הם יקבלו סיוע להתיישב בין אחיהם. ואילו בתחום היהודי יתפנה מקום לקליטת העלייה ויסולק החשש מפני סכנת חתרנות ואירדנטה. רק מקצת מן המחייבים לא התלהבו מהמלצה זו. לדעתם, החברה היהודית תוכל להוכיח את בגרותה על־ידי יחס נאות לגֵר שבתוכה. ואילו השוללים ברובם הגדול פסלו את ההצעה מטעמים מוּסריים. הם קבעו שתזיק מבחינה ציונית (העמקת האיבה בין ערבים ויהודים) ומבחינה יהודית (תדרבן שונאי־ישראל לגרש יהודים). מכל מקום, זוהי הצעה בלתי־מעשית, וממילא אין סיכוי שתצא אל הפועל. אבל מכיוון שהמוסדות הציוניים לא דחוה על הסף נגרם נזק שיש לתקנו במאמץ קשה. טראנספר בלי כפייה לא יתקיים, ואילו טראנספר מאונס – פירושו מלחמה. לעומת זאת, שוללים ציונים אחדים לא התנגדו לרעיון־ההעברה אלא להמלצתה של הוועדה המלכותית. הם ביקשו חילופי־אוכלוסים בין ארץ־ישראל יהודית משני־עברי הירדן לבין שכנותיה, בעיקר עיראק. העברת ערבים ממישור־החוף להרים ואפילו לעבר־הירדן אינה רצויה, שכּן לדעתם היהודים עתידים להתיישב גם בחבלים הללו, כלומר שוב להיתקל באותם ערבים.

ז. חברי הנהלת הסוכנות ומחייבים נוספים הבטיחו שהצעתה של הוועדה המלכותית אינה קביעה סופית. הממשלה עתידה לתקנה לטובת הצד היהודי. בעיקר ציפו כי תכנית־החלוקה תורחב ותכלול את ירושלים העברית, הדגניות ומפעל־החשמל, מספר נקודות־יישוב נוספות ואולי גם את ים־המלח ומרחבי־הדרום הריקים מאדם. טענה זו קוממה מאוד את השוללים הציונים. מפוכחים, קבעו כי אין סיכוי לשפר את פרטיה של ההצעה הבריטית. אדרבה, בלחצם של הערבים ודאי יורעו תנאיה. והראָיה – ממשלת בריטניה אינה מכחישה שאין דעתה נוחה מהמלצת הטראנספר.

ח. המחייבים חששו שוויתור על הצעת־המדינה פירושו המעשי ויתור על ריבונות יהודית בדור הזה, ואולי לעולם. לדעתם, החלופה היחידה לסכנה כי היהודים לא יֵחלצו מסטאטוס של מיעוט בארץ כולה היא התכנית ליצירת רוב יהודי בחלקים ידועים שלה. לא כל המחייבים חפצו בריבונות מלאה, אלא ייחלו לתלות כלשהי בבריטניה ולעצמאות בנושאי פנים וקליטת־עלייה. אף־על־פי־כן האשימו הכל כי השוללים מתייראים מפני מדינה וריבונות, וטענה זו היתה נכונה במקרים רבים. לעומת זאת הטיחו השוללים כי המחייבים נקפו חיל ורעדה ואין בהם הכוח לסרב להצעותיה של מעצמה אדירה או להתעלם מאיומיה כי תפגע בבית הלאומי אם תכניתה תיכשל. לדעת השוללים המחייבים חלשים, ואפסה אמונה בקירבם בעתיד היהודים בארץ כולה, אלא שהם מכסים על עייפותם בטענות נגד יריביהם. שוללים אחדים גרסו כי בריטניה לא תוכל לחזור בה מהצעתה, ואפילו זו תידחה עתה על־ידי היהודים. אם יתברר שלא ניתן לתקן את המנדט או לכונן מדינה בארץ כולה, אפשר יהיה לחזור ולעיין ברעיון־החלוקה. כל השוללים פסקו כי המדינה המוצעת לא תהא ריבונית. הם העריכו כי המחייבים אינם מצטערים על כך. הסכמה לחלוקה, ולמדינה קטנה בצִדה, לא באה אלא לשם חילוצו של היישוב מסכנת המיעוט. אולם הוויתור על הפרספקטיבה של קיבוץ־גלויות יפגע לא בגולה לבדה, אלא גם ביהודים שבארץ. לטווח ארוך לא יוכלו יהודים לחיות במרחב ערבי בלי עלייה, ומדינה קטנה לא תוכל להיות עצמאית,

ט. מחייבים אחדים טענו שהיהודים הן שייצאו נשכרים מן החלוקה, ואילו הערבים יפסידו. היהודים ישלטו על החבלים הפוריים במישורים ובעמקים. לרשותם יעמדו הגליל העשיר במים וחוף־הים על נמליו ועל האפשרויות הטמונות בו. היהודים ייפטרו מטרחתה של אוכלוסייה ערבית גדולה ועוינת. משאביו הכספיים של היישוב יופנו לקידומו־הוא ולא לפיתוחו של המשק הערבי, הלוא הוא הנהנה העיקרי מתקציבי הממשלה שמקורם במסים הנגבים מיהודים. כנגדם הוטחה הטענה כי היהודים לא יוכלו לשאת בהפסד החלוקה. לא רק על ארץ־מולדת נדרשים הם לוותר. ארץ יהודה ואפרים, אלא על מקומותיהם־הקדושים ושכיות־החמדה מן העבר הרחוק. בתמורה יקבלו את פלשת, וגם זו יפו חסרה. כמו כן מבקשים מהם כי ינטשו יישובים ‘עושי־היסטוריה’ כדגניה, ‘אֵם הקבוצות’, נקודות חקלאיות לרוב ואדמות שברשותם. למדינת־החלוקה לא יהיו מקורות־מים משלה ויהיה אפשר לתפוס את מי־הנחלים הזורמים בה מחוץ לגבולותיה. אקלימה יהיה דחוס, בהיעדר הרים. כן יינטלו ממנה מפעל־החשמל ומפעל ים־המלח, שנבנו בידי יהודים, והמרבצים הרבים המצויים בנגב, שעדיין לא נחקרו. כללו של דבר, גם חקלאות גם תעשייה לא יהיו לה. ירושלים המנדטורית תהיה לעיר־מקלט של יהודים סרבני־מס ומסרבי־חוק, מעוז התייוונות חדשה. שליש מן היישוב יוצא מן התחום היהודי, לרבות ארבע ערי המנדט בצפון, שספק אם יימסרו ביום מן הימים ליהודים, אין אפוא יסוד לטענת המחייבים שהיהודים ישלטו על חוף־הים. חיפה ונמלה יהיו בפיקוח בריטי, וכך יהיה גורלו של נמל תל־אביב, שינוהל על־ידי רשות משותפת לו ולנמל יפו. גם שדה התעופה בלוד והמוסדות להשכלה גבוהה בירושלים ובחיפה לא יעמדו לרשותם של היהודים וכן תיפגע ריבונותם בשל חיובם לשלם ‘מס עובד’ לערבים.

י. מחייבים רבים, בעיקר ממפא"י, וכמו כן כמה סוציאליסטים לא־ציונים, העריכו שמדינת־חלוקה תוכל להבטיח את הניצחון במערכה למען יצירת חברה סוציאליסטית פרודוקטיבית. לא זו בלבד שתיפסק התחרות מצד הפועל הערבי, אלא גם יהיה אפשר לקבוע מדיניות של תכנון לאומי וחברתי. והיו שהוסיפו כי אורח־חייה ושפתה של הפקידות הבכירה לא יהיו עוד מקור לחיקוי ולקנאה. ואילו מחייבים אחרים, שמרנים וליבראלים, לבם לא חפץ כלל במדינה סוציאליסטית. מקצתם התנגדו לטראנספר משום שלא רצו לוותר לחלוטין על העבודה הערבית במשק היהודי. אולם הם העריכו שממשלה ריבונית שתוכל לקבוע מכסי־מגן ושיטות עידוד לייצור, תוכל לגונן על תעשייתה וחקלאותה. מכל מקום, הפער בין המחייבים ניתן לגישור והיה קטן מן הפער ששרר בינם לבין השוללים ובין השוללים לבין עצמם. חוגי הימין מבין השוללים חששו כי ראשי־הסוכנות נפשם מבקשת מדינה סוציאליסטית, וכי למען השגת מטרה זו נכונים הם לוותר על ארץ־ישראל. לעומת זאת, השמאל הציוני, ובעיקר ‘הקיבוץ המאוחד’, וכמו כן גם ציונים אחדים מן המחנה האזרחי והדתי, התריעו כי בטריטוריה קטנה אי־אפשר לבנות חברה חדשה. אמנם העלייה שתבוא לא תענה על צורכי הגולה בשל מיעוט השטח ואפשרויות הקליטה. אולם יהיה די בה כדי לשבור את המגמה להתרכזות בחקלאות ובפרודוקטיביזאציה. העולים ייקלטו בערים ויעסקו במלאכות היהודיות הישנות. היישוב יאבד את ייחודו החברתי ויהפוך לגלות חדשה. הממלכתיות תמית מיתת־נשיקה את ערכי החלוציות וההתנדבות. הפקידוּת תצמח ותגדל, והכל יבקשו חיים קלים והתעשרות.

יא. אחדים מחברי הנהלת הסוכנות וכמה עסקנים ואינטלקטואלים טענו כי ב’היסטוריה' אין פסקי־דין סופיים. עתידה המדינה להתפשט ביום מן הימים אל אזורים נוספים, תוך ניצול קונסטלאציה מדינית נוחה או היענות להזמנה ערבית לבוא ולפתח חלקי־ארץ חדשים. לדעתם, גבולות הנקבעים על־ידי בריטניה משיקולים אתניים־פוליטיים אינם ‘מקודשים’. מכל מקום, ההסכמה לחלוקה נובעת משיקול פוליטי ואינה תובעת ויתור על חלקי־ארץ הנמסרים לערבים ולא כל שכן על הזיקה אליהם. כנגדם הטיחו השוללים כי כל דיבור על התפשטות בדרכי־שלום אינו אלא דימאגוגיה זולה, כמוה כטענה שהטראנספר יֵעשה בהסכמה ערבית. אין שחר להנחה שהערבים יזמינו את היהודים להתיישב בארצם. רק במלחמה משנים גבולות, ואין כלל ודאות כי הערבים יובסו בה.

יב. כוח־הדחף של מחייבים רבים היה טמון בהנחה כי חלוקת הארץ עשויה להביא שלום, ומכל מקום למנוע שפיכות־דמים. לא כל המחייבים חשבו שהחלוקה תביא שלום, ורבים מתוכם לא התייחסו כלל לשאלה זו ולמערכת־היחסים בין ערבים ויהודים. אולם אחרים קיוו כי מדינת־יהודים שתוכר על־ידי בריטניה וחבר־הלאומים תעמיד את הערבים בפני עובדה קיימת, שיֵאלצו להתחשב בה ולהשלים עמה. הערבים מצִדם עתידים לזכות בריבונות ולהשתחרר מן הסיוט מפני כוונת ההתפשטות כביכול של היהודים. גבולותיהם יהיו מוכרים על־ידי חבר־הלאומים, המעצמות ומדינת־היהודים, וכן יזכו בסיוע כספי מצד היהודים. במסיבות אלו יוותרו על תכניתם להחריב את המפעל הציוני. לעומת זאת לא היה צרור־טיעונים אחר אשר הבליט עד כמה מחנה השוללים היה הטרוגני. כולם גרסו כי הגשמת החלוקה לא תביא שלום אף לא רגיעה. גבולותיה של המדינה יהיו נפתלים וארוכים, ובטנה רכה – היא לא תוכל להתגונן מפני אויב. כמו כן טענו כל השוללים כי הערבים אינם מסכימים לחלוקה, ובסתיו 1937 אף נתחזקו בדעתם כשנתברר כי התחדשה ההתקוממות הערבית. אולם רובם טענו כי דווקא בתנאים של חלוקה תיווצר בעיה חמורה של קיום מיעוט ערבי גדול, שהרי מדינה קטנה לא תוכל לקלוט עלייה המונית. ואילו במדינה יהודית גדולה, משני עברי־הנהר, יש מקום למיליונים רבים של עולים, ולערבים היושבים בארץ ולבניהם אחריהם. במדינה כזו, בה הערבים יהיו מיעוט קטן, לא יתעוררו כל בעיות של חתרנות. שוללים אחרים גרסו כי ההפרדה אינה רצויה, שכּן תעמיק את הניכור הלאומי ותנציחו. רק בארץ מאוחדת ילמדו ערבים ויהודים לחיות בצוותא. אם יופרדו המוני הערבים מן החברה היהודית המפותחת, יגברו שעבודם לאפנדים וחשיפתם לתעמולת־שׂטנה נגד הציונות. כן טענו כי הערבים חוששים מפני כוונות ההשתלטות המדומות של היהודים, אך לא מן העלייה והקידמה המתלווה אליה. הסכמה לחלוקה ולמדינה תוכיח לערבים כי צדקו בטענתם כי היהודים זוממים להשתלט בכוח על הארץ. ניתן להתמודד עם חששותיהם של הערבים על־ידי נסיון לשכנעם כי היהודים אינם חפצים במדינה לאומית אלא בארץ משותפת ובשלטון משותף.

יג. נקודת־המוצא להשקפתם של מחייבים רבים היתה ההנחה כי כבר יש בארץ חלוקה למעשה. הם התכוונו לומר כי לציונות אין ברירה אלא ליטול את מה שמציעים לה, וזה אינו נופל אלא עולה על מה שהשיגה בעבודה קשה ומאומצת במשך יובל שנים ויותר. אין היהודים יכולים להתיישב או לעבוד בחלקים רחבים של הארץ, ואפילו נמנעים מלבקר במקומות רבים. תכנית־החלוקה היא תצלום מדיני של מפת־ההתיישבות היהודית, ששורטטה ברובה בתקופות נוחות יותר, קודם שהתעוררה תנועת־ההתנגדות הערבית. לעומת זאת טענו רוב השוללים הציונים כי ארץ־ישראל שמשני עברי־הנהר יחידה אחת מבחינה היסטורית, גיאוגראפית ויישובית. הירדן אינו מפריד בין חלקיה, אלא מחברם. בתחילת שנות העשרים כבר נגזלו ממנה אחדים ממקורות־המים בצפון וכן הרזבואר הקרקעי במזרח. חלוקה נוספת תמיט שוֹאה על מפעל־ההתיישבות ותהרוס את הסיכוי לחצות אל הירדן.

בעיקרו של דבר היו נימוקיהם של השוללים הציונים המאקסימאליסטים מעשיים ברובם, והם נוסחו כמעט תמיד על דרך השלילה, לאמור: מדינה קטנה לא תוכל לקלוט יהודים ולהצמיח חברה חדשה ולא תוכל להיות ריבונית ולהגן על עצמה. אף־על־פי־כן, נהיר למדי כי טיעונים אלה ואחרים, שהשוללים הביעום בכל מאודם, באו במקרים רבים לכסות על עמדה אידיאולוגית מוצקה, שרק בודדים ביטאוה בגלוי, וש’הגרעין הקשה' שלה ההנחה כי ארץ־ישראל היא ארצם של היהודים בלבד, ולערבים שלא יצרו בה דבר, שאינה אומרת להם דבר, ואשר להם טריטוריה ענקית ומדינות רבות, שמורה זכות־מגורים בה אך לא זכות־שלטון עליה. השקפה זו ביטאו שוללים רבים שביקשו ארץ גדולה כטריטוריה לפתרונה של בעיית היהודים או לצמיחת חברה חדשה, ואשר היו משוכנעים כי זכותם על ארץ־ישראל מיוסדת על זיקה, על הכרת העמים ועל עבודה עצומה שהשקיעו בה יהודים כה רבים. לצִדם ניצבו שומרי־מצוות ובעלי זיקה למסורת ולעבר, שראו בארץ־ישראל את נחלת־אבותיהם, ואשר לדעתם זכותם עליה אינה יכולה לפקוע לעולם. השקפה חדשה היתה לשוללים צעירים, בראש־וראשונה ילידי־הארץ, שארץ־ישראל היתה להם מכורה, מולדת שאין לוותר עליה או להתחלק בה עם אחרים.

 

המקורות    🔗

חיבור זה מבוסס בחלקו הגדול על תעודות הטמונות עדיין בגנזים של ממשלת בריטניה בלונדון, ה־Public Record Office, בעיקר הארכיונים של משרד־החוץ, FO, ושל משרד־המושבות, CO, ובארכיונים של מוסדות ומפלגות בישראל. בארכיון הציוני בירושלים (אצ"מ) מצויים הפרוטוקולים של הנהלת הסוכנות היהודית וההנהלה הציונית, שיצוינו על־ידי תאריכי הישיבות, ללא־סימול, וכן פרוטוקולים של הוועד הפועל הציוני, הנהלת הוועד הלאומי ומליאתו. כמו כן נמצאים בו היומנים והתכתובת של המחלקה המדינית ושל כמה מוסדות ואישים שלקחו חלק בפולמוס. בגנזך וייצמן (ג"ו) ברחובות מרוכזת ההתכתבות של ד"ר וייצמן וכן פרוטוקולים רבים. ארכיון מפא"י (כיום ‘מפלגת העבודה’) בבית ברל (אב"ב) כולל את הפרוטוקולים מישיבות מרכז המפלגה ומישיבות מזכירותה ומועצותיה, וכמו כן יומנים של אחדים ממנהיגיה והתכתובת שהתנהלה ביניהם. בארכיון העבודה בתל־אביב מצאתי פרוטוקולים של ועידות ההסתדרות ומועצותיה, עיתונים, פרסומים של תנועות־הנוער החלוציות וכן מקורות של מפלגת ‘פועלי ציון שמאל’. ארכיון ‘השומר הצעיר’ במרחביה אוצר בחובו את הפרוטוקולים של הוועד הפועל של ‘הקיבוץ הארצי’ ושל הנהגת התנועה. במכון ז’בוטינסקי (מ"ז) בתל־אביב נמצאים התכתבות של מוסדות התנועה הרביזיוניסטית ואישיה ופרוטוקול ממשפטו של מאיר גרוסמן לפני בית־דין של הקונגרס הציוני. בארכיון ‘הקיבוץ המאוחד’ באפעל, בארכיון הרב מאיר בר־אילן באוניברסיטה הקרויה על־שמו ובפנקס כולל הונגרים בירושלים יש מקורות אחדים משל שוללים בפולמוס.

אחדים מן המקורות החשובים לענייננו ראו אור לאחר ששכך הפולמוס. פרוטוקול הקונגרס הציוני העשרים ופרוטוקול המושב החמישי של מועצת הסוכנות היהודית נדפסו, זה לצדו של זה, בכרך אחד (ירושלים תש"ד). הפרוטוקול של המועצה העולמית של ‘איחוד פועלי ציון (צ.ס.) – התאחדות’ פורסם בשם ‘על דרכי מדיניותנו’ (תל־אביב תרצ"ח). ‘הרצאת הוועדה המלכותית לפלשתינה (א"י)’, יצאה בתרגום עברי (ירושלים 1937). במהלך הפולמוס הדפיסו שוללים בעלי־יוזמה כמה אוספי־מקורות. ‘אל חורבן שלישי – חוברת לתשעה באב תרצ"ז’ (תל־אביב 1937), יצאה ביוזמת ברית הצה"ר. החוברת ‘מדינה יהודית’ (ירושלים תרצ"ח), אף היא ראתה אור ללא ציון שם העורך, בעידודו של מנחם אוסישקין. משה פינברון ערך קובץ בשם ‘דבר אנשי שם על תכנית החלוקה’ (תל־אביב תרצ"ח). באותה שנה ראה אור קובץ דברי־סיכום, מעין פרוטוקול, של מחנה השכבה הבוגרת של מחנות־העולים בגבת, בקיץ 1937, בשם ‘בבריתך’ (תל־אביב תרצ"ח). שנים אחדות לאחר־מכן ערך הרב מאיר ברלין קובץ בשם ‘כל הארץ’ (ירושלים תש"ז), שנכללו בו מאמרים רבים מפרי־עטם של שוללים ותיקים וחדשים. באותה שנה ערכו זאב אברמוביץ, יעקב זרובבל, יעקב פטרזייל ויוסף רוזן את הקובץ ‘מבלפור עד בווין’, כרך חמישי של ילקוטי ‘פועלי ציון’ (תל־אביב 1947), בו נכללו מקורות ארכיוניים משל מפלגת ‘פועלי ציון שמאל’ בפולין משנת 1937. לאחר הקמת המדינה ראו אור זכרונותיו של דוד בן־גוריון, הכוללים אוסף של מקורות מודפסים, לרבות קטעי פרוטוקולים מישיבות רבות וחשובות שבן־גוריון השתתף בהן לצד אחרים שדבריהם נמסרו. לענייננו חשובים, ‘זכרונות’, א (תל־אביב תשל"א), ד (תל־אביב תשל"ד). ד"ר יצחק לוין, בנו של אחד המנהיגים החשובים ביותר של ‘אגודת ישראל’ בשנות השלושים, שדבריו הובאו בספרנו, ערך את ‘אלה אזכרה’, א־ב (ניו־יורק תשט"ז), אסופה מדבריהם של רבנים ועסקנים חרדים שנספו בשוֹאה. יצחק רפאל ושלמה זלמן שרגאי ערכו את ‘ספר הציונות הדתית’ (ירושלים תשל"ז), בו נדפס, לראשונה, פרוטוקול מישיבה משותפת של ראשי ‘המזרחי’ ומנהיגי ‘אגודת ישראל’ ב־1938. תכניתו של ד"ר יצחק ברייער, אחד ממשתתפי הפגישה, לייסוד חוקה במדינה היהודית נדפסה בכתב־העת ‘המעיין’, שהוצא לאור על־ידי מוסד הנושא את שמו של ברייער, בגליון מניסן תשל"ג.

לא יצא חובת ידי חוקר מי שלא יזדקק לעיתונות היהודית העניפה שראתה אור בשנים 1938–1937, ולעיתונים כלליים אחדים בהם נהגו יהודים לכתוב. מאה העיתונים שבדקתי משקפים מגוון של עמדות והשקפות שרווחו בעם היהודי. טיבו ואופיו של הפולמוס גרמו לכך שהמתווכחים לא הסתירו דעתם, בעיקר לאחר שההצעה הבריטית נודעה ברבים; אדרבה, הם ניסו לרכוש תומכים לגישתם. יתירה מזו, לעתים הופיעו בהם מקורות מודפסים, קטעי פרוטוקולים ויומנים של גורמים שלא קיימו ארכיונים סדירים או שגנזיהם אבדו בשוֹאה. העיתונים, יומונים ואחרים, הופיעו בשפות העיקריות של המתפלמסים: עברית, יידיש, גרמנית, אנגלית ובמקרה אחד גם באיטלקית. שמותיהם של העיתונים ביידיש ובשפות לועזיות ניתנים כאן בלא ה"א־הידיעה.

אונזער וועלט עיתון רביזיוניסטי, וארשה.

איגרת התנועה בטאון קן ‘השומר הצעיר’, תל־אביב.

אידישע טאגבלאט בטאון ‘אגודת ישראל’ בפולין, וארשה.

אידישע שטימע יומון ציוני, קובנה.

אידישע קעמפער שבועות ‘פועלי ציון’ ו’צעירי ציון', ניו־יורק.

אלי שדות בטאון ‘מחנות העולים’, תל־אביב.

אלף ירחון לספרות, לבוב.

אפיקים בטאון ‘השומר הצעיר’, חיפה.

ארבעטער צייטונג בטאון ‘פועלי ציון’, וארשה.

אשד המחנות בטאון ‘מחנת העולים’, השכבה הבינונית

הארצית, תל־אביב.

בדרך שבועון ציוני, וארשה.

בוסתנאי בטאון התאחדות האיכרים, רחובות

במעלה דו־שבועון, בטאונה של 'הסתדרות הנוער

העובד', תל־אביב.

במערכה עיתון רביזיוניסטי חד־פעמי (10.9.1937), תל־אביב.

במפנה בטאון ‘פועלי ציון שמאל’, קבוצת אברמוביץ־יצחקי, תל־אביב.

ברקאי ירחון לספרות, אמנות ושאלות חברתיות, יוהנסבורג.

גליונות במה לדברי ספרות מחשבה וביקורת, תל־אביב.

דבר יומון הסתדרות העובדים, למעשה מפא"י, תל־אביב.

דור היום עיתון חד־פעמי (8.7.1937) של איתמר בן־אב"י, נתניה.

דרך הפועל בטאון ‘פועלי ציון שמאל’, קבוצת ארם־ניר, תל־אביב.

דרכנו בטאון ‘אגודת ישראל’, וארשה.

הארץ יומון ציוני בלתי־מפלגתי, תל־אביב.

הבוקר יומון, בטאון ‘ברית הציונים הכלליים’, תל־אביב.

הדגל עיתון רביזיוניסטי חד־פעמי (25.2.1938), תל־אביב.

הדואר שבועון, הסתדרות עברית באמריקה, ניו־יורק.

ההד ירחון חרדי, בלתי־מפלגתי, תל־אביב.

החלוץ הצעיר בטאון ‘הסתדרות החלוץ’, וארשה.

היינט יומון ציוני כללי, וארשה.

היסוד שבועון חרדי כללי, ירושלים.

הירדן שבועון, בטאון ברית הצה"ר, תל־אביב. העיתון יצא כמה פעמים בשמות אחרים, משום שנסגר על־ידי הצנזורה.

הכלכלה הארץ־ישראלית ירחון לענייני משק, תל־אביב.

המסילה ירחון לענייני תורה של ועד הרבנים באמריקה, ניו־יורק.

המשפט עיתון חד־פעמי (14.1.1938) של 'מפלגת

המדינה', תל־אביב.

העולם שבועון, בטאון ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים.

הפועל הצעיר שבועון מפא"י, תל־אביב.

הפרדס קובץ רבני חודשי, שיקאגו (נוסד בפולין), נוטה ל’אגודת ישראל'.

הצופה דו־יומי, בטאון ‘המזרחי’, תל־אביב.

השדה בטאון שכבת צופים צעירים, ‘השומר הצעיר’ תל־אביב.

השומר הצעיר דו־שבועון, בטאון ‘השומר הצעיר’ בארץ־ישראל.

התעשייה ירחון לענייני כלכלה ותעשייה. תל־אביב.

חד־גדיא עיתון הומוריסטי חד־פעמי לפסח תרצ"ז, תל־אביב.

חדשות עיתון ציוני כללי בלתי־תלוי, בעריכת בן־ציון כ"ץ, תל־אביב.

חזון העם יומון רביזיוניסטי חד־פעמי (11.2.1938) תל־אביב.

טאג יומון עממי, ניו־יורק.

יומן המחנות בטאון המזכירות הארצית של ‘מחנות העולים’, תל־אביב.

יתד בטאון גדוד משמר־העמק של ‘השומר הצעיר’.

למען המולדת בטאון רביזיוניסטי במקום הירדן, שנסגר בינואר 1938, תל־אביב.

לעבודה בטאון הנוער הלומד – ‘מחנות העולים’.

מאזנים ירחון, במה לדברי ספרות, תל־אביב.

מאמענט יומון ציוני כללי, נוטה לרביזיוניזם, וארשה.

מארגען זשורנאל יומון יהודי, ניו־יורק.

מבפנים בטאון ‘הקיבוץ המאוחד’, עין־חרוד.

משלנו בטאון ‘השומר הצעיר’, קן ירושלים.

נייע ווארט בטאון תנועת העבודה הציונית, וארשה.

נייע פאלקס צייטונג יומון, בטאון ‘הבונד’, וארשה.

נייע שטימע ירחון, בטאון ‘האגודה הסוציאליסטית הטריטוריאליסטית’, וארשה.

נתיבה שבועון ‘הפועל המזרחי’, תל־אביב.

עיתון הקונגרס בולטין יומי של ההסתדרות הציונית לעת הקונגרס העשרים, אוגוסט 1937, ציריך.

עלה נעלה בטאון החוג העולה, ‘מחנות העולים’, בית־השיטה.

פשע בערב סאטיריקון חד־פעמי לפורים תרצ"ח, תל־אביב.

צוקונפט עיתון יהודי־סוציאליסטי, ניו־יורק.

קול העם בטאונה הבלתי־ליגאלי של המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית.

קול ישראל בטאון ‘אגודת ישראל’ בארץ־ישראל, ירושלים.

קנטונידה בדיחון חד־פעמי לל"ג בעומר תרצ"ז, תל־אביב.

שערים בטאון ‘פועלי אגודת ישראל’, אלול תרצ"ז, תל־אביב.

תעשיה וכלכלה ירחון לענייני תעשייה ומשק, תל־אביב.

American Israelite שבועון, בטאון הריפורמים, סינסינאטי.

B’nai Brith Messenger בטאון בני־ברית באמריקה

Canadian Zionst בטאון פדרציה ציונית, מונטריאול.

Daily Worker עיתון קומוניסטי, לונדון

Detroit Jewish Chronicle עיתון יהודי, דטרויט.

Emanu-el בטאון יהודי ריפורמי, סאן־פראנסיסקו.

Israelit יומון ‘אגודת ישראל’, פראנקפורט.

Israelitisches Familienblatt עיתון המשפחה היהודית, ברלין.

Jewish Advocate בטאון יהודי, בוסטון.

Jewish Chronicle שבועון, בטאון יהודי בריטניה, לונדון.

Jewish Echo ירחון, בטאון יהודי סקוטלנד ואירלנד.

Jewish Frontier שבועון, בטאון תנועת העבודה הציונית באמריקה, ניו־יורק.

Jewish Outlook בטאון ‘המזרחי’ ניו־יורק.

Jüdische Rundschau בטאון ציוני גרמניה, ברלין.

Jüdische Volk בטאון רביזיוניסטי, ברלין.

Kongress-Tribune der

Judenstaat Partei בטאון ‘מפלגת המדינה’ בימי הקונגרס, ציריך.

Liberal Jewish Monthly בטאון היהדות הפרוגרסיבית, לונדון.

Makkabi בטאון הסתדרות ‘המכבי’, ברלין.

Manchester Guardian יומון בריטי אוהד הציונות, לונדון.

Menorah Journal עיתון ציוני, לונדון.

Morgen עיתון ליבראלי, קרוב לתנועת הריפורמה, נוסד בברלין לעת הפולמוס, יצא לאור באמשטרדאם.

Nach’lath Z’vi ירחון של האגף המתקדo ב’אגודת ישראל', פראנקפורט.

Nueu Tage-Buch שבועון מהגרים גרמנים סוציאליסטים, פאריס.

Neue Weltbühne (NWB) בטאון מהגרים אינטלקטואלים־סוציאליסטים, פראג.

New Judea בטאון ציוני, לונדון.

New York Times יומון אמריקאי, בהנהלם ובעריכם של יהודים אנטי־ציונים.

Opinion ירחון לחיים יהודיים, ניו־יורק.

Palestine Post יומון ציוני, ירושלים.

Pioneer Woman עיתון נשות תנועת העבודה הציונית באמריקה, ניו־יורק.

Rassegna Mensil d’Israel בטאון ציוני איטליה, רומא.

Reconstuctionist בטאון האיגוד לקידום היהדות.

Reform Advocate עיתון ריפורמי, ניו־יורק.

Jewish Chronicle South African שבועון יהודי, למעשה ציוני, יוהנסבורג. Stimme דו־שבועון יהודי, וינה.

Zionist Review עיתון ציוני, לונדון.

דברים אחדים משל המתפלמסים כונסו באסופות שונות: יומנים, ספרי־זכרונות, קובצי־נאומים, מאמרים או תשובות־רבנים. במקרים אחדים עמדו לנגד עיני חיבורים שיצאו לאור בשנים שקדמו לפולמוס ושימשו יסוד להשוואה עם דברים שנאמרו או נכתבו בהקשר לשאלת החלוקה:

אבניאל בנימין, בעיית הקנטונים בעובדות, מספרים והשערות, תל־אביב 1937.

אונא, יצחק בן משה, האיש בדורותיו, בעריכת משה אונא, ירושלים תשל"ה.

בלוי, משה, על חומותיך ירושלים, תל־אביב תש"ו.

בן־אב"י, איתמר, יהודה מיידית, תל־אביב תר"ץ.

עם שחר עצמאותנו, תל־אביב תשכ"ב.

בן־גוריון, דוד, מכתבים אל פולה ואל הילדים. תל־אביב תשכ"ח.

ברייער, יצחק, לכיוון התנועה – הצעת תכנית להסתדרות פועלי אגודת ישראל, תל־אביב תרצ"ז.

מוריה – יסודות החינוך הלאומי התורתי, ירושלים תשי"ד.

גרודז’ינסקי, חיים עוזר, אחיעזר – קובץ איגרות, בני־ברק תש"ל.

גרנובסקי, אברהם, מדיניות קרקעות עברית בארץ־ישראל, ירושלים תרצ"ח.

דובנוב, שמעון, מכתבים על היהדות הישנה והחדשה, תל־אביב תרצ"ו.

ספר שמעון דובנוב, בעריכת שמעון ראבידוביץ, ירושלים תשי"ד.

המאירי, אביגדור, לקראת מדינה עברית או גלות יהודה? תל־אביב תרצ"ח.

וולקני־אליעזרי, יצחק, מחיצות, תל־אביב תשט"ו.

וייצמן, חיים, מסה ומעש, ירושלים תשכ"ג.

וינגרטן, ירחמיאל, מקראה וו בחיים ובספרות, וארשה תרצ"ח.

ויניצקי, יוסף, רוויזיוניסטים בעד החלוקה – וידוי פומבי, תל־אביב תרצ"ח.

ז’בוטינסקי, זאב, בדרך למדינה, ירושלים תשי"ג.

מדינה עברית – פתרון שאלת היהודים, תל־אביב תרצ"ז.

נאומים – 1940–1937, ירושלים תשכ"א.

יבנאלי, שמואל, כתבים, ב, תל־אביב תשכ"א.

לובוצקי, בנימין, בחזית הקנטונים, תל־אביב תרצ"ז.

נורוק, מרדכי, זכר מרדכי, בעריכת אריה טרטקובר, יצחק רפאל ומנדל בובה, ירושלים תשכ"ז.

סימון, ארנסט, לפני שנתיים והיום, ירושלים תרצ"ט.

ספיר, אשר, אחדות או חלוקה, ירושלים תרצ"ז.

פוזננסקי, מנחם, איגרות, תל־אביב תש"ך.

צמח, שלמה, בימי מסה, ירושלים תש"ה.

קלוזנר, יוסף, דרכי לקראת התחיה והגאולה, תל־אביב תש"ו.

קליינמן, משה, לאום בנכר, תל־אביב תש"ד.

קפלנסקי, שלמה, חזון והגשמה, מרחביה 1950.

רוזן, יוסף, כתבים נבחרים, תל־אביב תשי"ז.

רופין, ארתור, פרקי חיי, ג, תל־אביב תשכ"ח.

שרגאי, שלמה זלמן, חזון והגשמה, ירושלים תשט"ז.

שרת, משה, יומן מדיני 1937, תל־אביב תשל"ב.

Brodetsky, Selig, Memoirs, London 1960

Goldberg, Abraham, A jewish State in a Part of Palestine, New York 1937.

Karpf, Maurice J., Partition of Palestine and its Consequences, New York 1938.

Machover, J.M., Jewish State or Ghetto, London 1937.

Montefiore, C. J,. The Dangers of Zionism, London 1918.

Philipson, David, My Life as as American Jew, Cincinnati 1941

Revusky, Abraham, Partition ir Zionism, New York 1938.

Rosenheim, Jacob, Agudistische Schriften, Frankfurt a/M 1931.

Rubin, Eli, Illusion-Judenstaat Palästina, Wien 1937.

Samuel, Herbert, ‘Altenatives to Partition’, Foreign Affairs, October 1937

Steinberg, I.N., Australia –The Unpromised Land, London 1948.

Weisman, Herman, The Future of Palestine, New York 1937.

עיון בהערות מלמד כי נעזרתי אך מעט במחקרים הנוגעים במישרים לנושא. למעשה, מחקרים אלה טרם נכתבו ורק במקרים בודדים נזכר הפולמוס בהערות־אגב בספרים כלליים. אף־על־פי־כן למדתי הרבה מדבריהם של מלומדים שהרחיבו את דעתי בנושאים רבים:

אוסטרובסקי, משה,תולדות המזרחי בארץ־ישראל, ירושלים תש"ה.

אייזנשטדט, שמואל, פרקים בתולדות תנועת הפועלים היהודית, מרחביה תש"ד.

אליאש, שולמית,‘הפולמוס ביישוב היהודי בארץ־ישראל על תכנית החלוקה’,

עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת בר־אילן תשל"א.

אלסברג, פ"א, ‘קביעת הגבול המזרחי של ארץ־ישראל’, הציונות, ג (תשל"ד).

אקצין, בנימין, 'מדיניות החוץ של ז’בוטינסקי, גשר, ב־ג (אלול תש"ך).

ביין, אלכס, תולדות ההתיישבות הציונית, רמת־גן 1970.

בנטויטש, נורמן, למען ציון, ירושלים תשט"ו.

בן־שם, ר' ה’פולקיסטים' [פאלקס־פארטיי] אנציקלופדיה של גלויות, ו, תל־אביב תשי"ט.

גורני, יוסף, אחדות העבודה 1930–1919 – היסודות הרעיוניים והשיטה המדינית, תל־אביב תשל"ג.

‘הארולד יוסף לאסקי ויחסו ליהדות ולציונות’, דברי הקונגרס העולמי הששי למדעי היהדות, ירושלים תשל"ו.

גלעדי, דן, ‘המשבר הכלכלי בימי העלייה הרביעית’, הציונות, ב (תשל"א).

דותן, שמואל, ‘ראשיתו של קומוניזם לאומי יהודי בארץ־ישראל’, הציונות, ב (תשל"א).

הרצברג, אברהם, הרעיון הציוני, ירושלים תש"ל.

וינר, מאקס, הדת היהודית בתקופת האמאנציפאציה, ירושלים תשל"ד.

טלמון, יעקב, אחדות וייחוד, ירושלים תשכ"ה.

בעידן האלימות, תל־אביב תשל"ה.

טרטקובר, אריה, ההתיישבות היהודית בגולה, תל־אביב תשי"ט.

עם ועולמו, תל־אביב תשכ"ג.

כשר,מנחם, התקופה הגדולה, ירושלים תשכ"ט.

מוסה, ג’ורג' ל', ‘האינטלקטואלים של השמאל והבעיה היהודית’, בתפוצות הגולה, חורף תשל"ג.

מוסק, משה, ‘הרברט סמואל ועיצוב הדפוסים הראשונים של מדיניות העלייה’,

פרקי־מחקר בתולדות הציונות, ירושלים תשל"ו.

מצר, יעקב, הון לאומי לבית לאומי 1921–1919, ירושלים תשל"ט.

מרגלית, אלקנה, אנאטומיה של שמאל – פועלי ציון שמאל בארץ־ישראל

1921–1919 ירושלים תשל"ו

השומר הצעיר – מעדת נעורים למארכסיזם מהפכני, תל־אביב תשל"א.

נברצקי, קורט, המנדאט ומשק הארץ, מרחביה 1946.

נובוגרודזקי, עמנואל, ‘הבונד בין שתי מלחמות העולם’, אנציקלופדיה של גלויות, ו', חלק ב, ירושלים תשי"ט.

ניב דוד, מערכות הארגון הצבאי הלאומי, תל־אביב 1967–1965.

סימון, עקיבא ארנסט, קוו התיחום, גבעת־חביבה 1973.

סלוצקי, יהודה (עורך), ספר תולדות ההגנה, ב, חלק שני, תל־אביב תשכ"ג.

עילם, יגאל, מבוא להיסטוריה ציונית אחרת, רמת־גן [תש"ד].

פרידמן, מנחם, ‘המאבק על דמות הישיבות והרבנות בירושלים בשנה הראשונה של הכיבוש הבריטי’, הציונות, ב (תשל"א).

קורצוייל, ברוך, ‘יצחק ברייער – לזכרו של יצחק ברייער’, לנוכח המבוכה

הרוחנית של דורנו, רמת־גן תשל"ו.

קידר, אהרן, ‘לתולדותיה של ברית שלום בשנים 1928–1925’, פרקי־מחקר בתולדות הציונות, ירושלים תשל"ו.

קלוזנר, יוסף, טשרניחובסקי – האדם והמשורר, ירושלים תש"ז.

קליינמן, משה, הציונים הכלליים, ירושלים תש"ה.

קצבורג, נתנאל, מחלוקה לספר הלבן, ירושלים תשל"ד.

רוטנשטרייך, נתן, על התמורה – פרקים בשאלות העם והמדינה, תל־אביב תשי"ג.

שכטמן, יוסף, זאב ז’בוטינסקי – פרשת חייו, ג, תל־אביב 1959.

שפירא, אניטה, ‘פרשת האופציה על אדמות האמיר עבדאללה בע’ור־אל־כבר – ראשית הקשר בין ההנהלה הציונית והאמיר עבדאללה’, הציונות, ג, תל־אביב תשל"ד.

שפירא, יונתן, אחדות העבודה ההיסטורית, תל־אביב תשל"ה.

שפירא, ליאונרד, המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, תל־אביב תשכ"ב.

Halperin, Samuel, The Political World of American Zionism,

Detroit 1961.

Hattis, Susan Lee, The Bi-National Idea in Palestine during Mandatory

Times, Haifa 1970.

Polish, David, Renew Our Days, jerusalem 1976.