יפו אפופת אגדות הקשורות גם לעבר היהודים בעיר. הבית הניצב ברחוב יפת 12 ביפו, בפינת סמטת החלפנים, מוזכר בספרים ומדריכי סיורים בשם ‘חאן אבוטבול’.¹ מקור השם בכתבת מנחם תלמי, ‘השורשים שלי מיפו’, שפורסמה בעיתון ‘מעריב’ בשנת 1979.² הוא כתב על הבית שבנה שלמה אבוטבול בשלהי המאה ה-19 ששימש לדבריו כחאן. תלמי תאר בכתבתו את דוגמת מגן הדוד בחלונות האוורור העגולים מעל חלונות הקומה העליונה, שהעידו לדבריו על עברו היהודי של הבית. חאן אבוטבול אכן היה במקום, אלא שזיהוי מיקומו שגוי. הוא שכן בסמטת החלפנים מאחורי הבית בפינת הרחוב. החאן הוקם מחוץ לחומת העיר בשנות השבעים של המאה ה-19, כשיפו חדלה להיות עיר חומה וביצוריה נמכרו בידי השלטונות העות’מאניים. מימון עמיאל, אהרון מויאל ואברהם אבושדיד, רכשו את מצדית שער העיר ובנו את השוק היהודי הראשון מחוץ לחומה, ‘ווכאלת מויאל’,³ ואת חפיר החומה רכשו אהרון מויאל ויצרני הסבון הנוצרים ג’יריס דבאס, מיכאל אל-עיסא ומסעעד סאג’י. הם בנו מחסנים ושווקים על חפיר החומה, מחוץ לחומת העיר שאבניה שפורקו שמשו לבניית הבתים. אבוטבול הקים את החאן באוזר המסחרי שהתפתח מחוץ לחומה על דרך עזה.

מנחם תלמי שגה בזיהוי דוגמת העיטור המופיע בפתחים העגולים. הוא אינו מגן דוד אלא עיטור אופייני בבתי המידות המפוארים ביפו. הבית אינו תואם מבנה של חאן בו החללים היו סדורים סביב חצר מרכזית עבור הבהמות. החאן שכן במקום בו ציין אותו תיאודור זנדל במפה משנת 1878 כ’חאן אבו-טבול' (מס' 57). הכניסה אליו הייתה מרחוב ‘השוק הערבי’ המצוין במפה, היום סמטת החלפנים. המפה מתארת את יפו העתיקה וסביבתה, וזנדל שהיה תושב המושבה הגרמנית ביפו הכיר את העיר לפרטיה. מפתו המדויקת להפליא היא הראשונה המתארת את ראשיתה של יפו מחוץ לחומה, והיא משמשת עד היום את חוקרי תולדות העיר.

אבי המשפחה, יעקב אבוטבול (1865–1795), נולד ברבאט שבמרוקו ועלה עם אביו יחיה והם התיישבו בירושלים. בשנת 1864 עברה המשפחה ליפו והייתה מעשירות העיר. הם עסקו ביבוא טקסטיל, יצוא הדרים ובחלפנות. בית עמיאל ומויאל, שהכיל 52 מחסנים ומעליהם 3 דירות מרווחות, נרשם בספר המקרקעין העות’מני בשנת 1878, וסביר להניח כי גם חאן אבוטבול נבנה באותן שנים כשהיהודים החלו לבנות מחוץ לחומת העיר. שלמה בן יעקב אבוטבול נפטר בשנת 1897 והותיר אחריו צוואה. היא נפתחה ב- 14 באוגוסט 1897 בישיבת בית המשפט השרעי ביפו אליו הוזמנו היורשים והשכנים כנהוג באותם ימים. על פי פרוטוקול הדיון המפגש התקיים בביתו של יוסף בק מויאל ששימש כסגן הקונסול הספרדי. השתתפו בו אשת שלמה והבנים יוסף, חיים ואהרון להם ציווה את רכושו. גם חלקו של הבן יצחק שנפטר קודם לכן הועבר לבעלותם. על פי פרוטוקול (סג’יל) הדיון השמור בספר בית הדין, חלקו של אבוטבול בבית המגורים בפינת הרחוב ובחאן היה רבע מהנכס. מחצית הייתה שייכת לעבדאללה נאשף, ורבע נוסף לאיברהים ברכאת. אבוטבול היה גם בעלים של שתיים מארבע חנויות הרחוב. כמיופה כוח למימוש הירושה נקבע שלום בן יצחק אבולעפיה, והעד היה יצחק מאיר מטלון. ⁴

בני משפחת אבוטבול התגוררו בבית גדול המידות בפינת הרחוב עם משפחות יהודיות נוספות. ג’וליה שלוש, נכדתו של שמואל מויאל התגוררה עם בני משפחתה בראשית המאה ה-20 בבית המשפחה, “בית הגבירים”. בספר זיכרונותיה, ‘העץ והשורשים’, היא מספרת על הבית הסמוך בו התגוררה משפחת אבוטבול עם הבנים יעקב ויהושע והבת סוזן. היא מתארת את גרם המדרגות שעלה מהסמטה לדירתם, ועל המשפחות הנוספות שהתגוררו בבית; משה מטלון ואשתו מלכה וילדיהם, וגם דודתה דונה בחבוט ומשפחתה.⁵ חזית הבית נהרסה בשנת 1915 במהלך מבצע לשיפור פני העיר שיזם ג’מאל פאשה מושל סוריה וארץ ישראל, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. חזית הבית שהצרה את הדרך לעג’מי ודרום הנמל, נהרסה כפי שנהרסה גם חזית בית של עמיאל מויאל ואבושדיד.⁶ הקומה השלישית שהייתה בבית נפגעה ונהרסה ברעידת האדמה שפקדה בשנת 1927. משפחת אבוטבול מכרה את חלקה בנכסים, ובספר במיסים משנת 1939 היו הבית והחאן בבעלות בני משפחות אבו-לבן, אל-קמחאווי, אל-תלאווי ואל-הינדי. בצילום אוויר של יפו ממאי 1936, ערב ‘מבצע עוגן’ בו פרצו הבריטים דרכים לתוך העיר העתיקה, ניתן להבחין בחצר החאן עם קמרונות וקשתות האבן שהיו בה. הם קורו בגגוני פח במהלך השנים, אך נצבו במקום עד שנת 1989 כשבעל המקום החדש הרס אותם כדי לפתוח במקום חצר אירועים.