בנימין נתניהו וממשיכי דרכו של מנחם בגין בתנועת ‘הליכוד’ ראו ועדיין רואים בדוקטרינת קיר הברזל של זאב ז’בוטינסקי את תמצית תפישת הביטחון הלאומי. ז’בוטינסקי ראה בהקמת כוח מגן חזק את קיר הברזל שלא יהיה בכוחם של ערביי הארץ להבקיע, ואת האפשרות היחידה להגיע לשלום. כי רק כאשר יגיעו להכרה כי לא ניתן להתגבר על כוחו של הישוב העברי, הערבים יסכימו להתפשר על חיים משותפים לצדו.

המאמר ‘על קיר הברזל (אנחנו והערבים)’ פורסם לראשונה ב־4 בנובמבר 1923 בברלין, בעיתון הציוני בשפה הרוסית ‘ראזסוויט’, ובפתיחתו נשבע ז’בוטינסקי, “בשמנו ובשם צאצאינו, שלעולם לא נפר שוויון זכויות זה ולא ננסה לדחוק את רגליהם של הערבים או לדכאם”. לדבריו היה זה האני מאמין שלו.

ז’בוטינסקי ראה בערביי הארץ ילידים דוגמת בני עמים אחרים שהתנגדו להתיישבות זרים בארצם. הוא כתב כי “כל עם, שהוא מיושבי הארץ, בין שהוא עם תרבותי בין שהוא עם פראי, רואה בארצו את ביתו הלאומי, ושם הוא רוצה להיות בעל בית מוחלט”. את אמונתו בקיר הברזל מול הערבים ביסס ז’בוטינסקי על ההנחה כי “מבחינה תרבותית הם מפגרים אחרינו בחמש מאות שנה. גם מבחינה רוחנית אין הם ניחנים בכוח הסבל שלנו, אף לא בכוח הרצון שלנו; ובזה מתמצה כל ההבדל הפנימי בינינו”.

הופעתו הראשונה של “קיר הברזל” אינה בשנת 1923. הוא הועלה שנתיים קודם לכן, בישיבת הוועד הפועל הציוני הגדול שהתכנס בפראג ב־10 ביולי 1921, בעקבות מאורעות מאי 1921 (מאורעות תרפ"א) שבהם התקיף המון ערבי פורע את בית העולים ביפו ושכונת נווה שלום. 43 נהרגו ועשרות נפצעו. כמו מתקפת הפתע ב־7 באוקטובר, גם המתקפה ב־1 במאי 1921 הפתיעה את הישוב העברי.

אמנם היו סימנים מוקדמים חודשים קודם לכן, אבל התעלמו מהם. אחת הפעולות של משלחת ‘וועד הצירים’ שנשלחה לארץ ישראל באפריל 1918 מטעם ההנהלה הציונית, הייתה להקים ‘משרד ידיעות’ בהנהלת איש השומר של פנחס שניאורסון שסיפק מידע רב על הנעשה ברחוב הערבי. אבל הוא פוטר כמה חודשים לפני פרוץ המאורעות.

נחום סוקולוב שפתח את כנס ההנהלה הציונית בפראג, אמר שהוא לא חזה את המאורעות ביפו מראש, למרות הנחתו ששאלת הערבים רצינית מאוד, ולפני הפוגרום היה לו הרושם שעלינו לפתור את הבעיה הזאת. קרבנות גדולים מאוד". לאחר כמה חודשים בארץ הגיע סוקולוב למסקנה כי “אי אפשר לחיות במלחמה בלתי פוסקת. יש למצוא מודוס ויוונדי”. את האשמה לפוגרום בארץ ישראל, הוא הטיל על הממשלה הבריטית שלדעתו " הייתה חייבת לדעת… מה עומד להתרחש".

ביום השלישי של הכנס בפראג נאם ז’בוטינסקי ושם העלה לראשונה את המונח “קיר הברזל” אותו ראה בהקמתו מחדש של הגדוד העברי שפורק לאחר המאורעות. הוא תקף את רעיון חימוש האוכלוסייה היהודית להגנה עצמית שהחל לקרום עור וגידים, והזהיר “שלא לתת נשק בידי צעירים בלתי ממושמעים”. לטענתו “אלפיים חיילים יהודים יש בהם השפעה מרגיעה על האוכלוסייה הערבית יותר מעשרת אלפי תושבים חמושים”.

קיר הברזל של ז’בוטינסקי הלך והתעצם מאז. מול האויב הערבי ניצבים היום עשרות גדודים חמושים היטב, אך הערבים (חסרי כוח הסבל כפי שסבר ז’בוטינסקי), דבקים בהתנגדותם. קיר הברזל מעל הקרקע ומתחת לקרקע, לא מנע את פלישת ה־7 באוקטובר, ולא ברור אם רצועת הביטחון תספק ביטחון. לכן, אולי לאחר 105 שנים, כדאי לנסות ולמצוא נתיב של “מודוס ויוונדי”, כפי שהציע סוקולוב.

פורסם בעיתון ‘הארץ’. 12.7.26