עשרים חמש שנים עברו מאז נפטר המשכיל, הפדגוג ואחד העסקנים המובהקים של דור חיבת-ציון, מורי ורבי חיים-יעקב קרמר, בעל “הדורש לציון”. בתמורות הזמן כמעט ניטשטשה ללא-זכר דמותו רבת המעוף, שמיזגה בתוכה את כל סגולות החמדה של לוחם נלהב להשכלה ברוחו של פרץ סמולנקין. לא בכדי אני מזכיר את שמו של אביר סופרי ההשכלה. חיים יעקב קרמר דבק בכל נפשו בבעל “התועה” והיה ממאדירי-שמו ושומרי- כבודו. כשנתקבלה הידיעה על מותו של סמולנקין, שעוררה שמחה במחנה מורדי-האור, נתעורר קרמר ופירסם בשנת תרמ"ט את סיפורו “פרץ על פרץ” או “זאת תורת הקנאות”, שבה כבר נתגלה לוחם ההשכלה באש יצרו העסקני והספרותי.

חיים יעקב קרמר נולד בשנת 1852 בוילנה והתחיל את פעולתו הציבורית בעיירה אושמינה הסמוכה לוילנה, שבה עמד בראש תלמוד-תורה. אם למשכיל התקופה שעברה נתייחד דפוס מסוים של סופר חפשי בדעות, חצי בטלן וחצי-אידיאליסט, שלא תמיד היה מושרש בספרות התלמוד והפוסקים, הרי ר' חיים יעקב קרמר היה היפוכו הגמור. בשבתו באושמינה מילא כרסו בספרות העתיקה וקנה לו שם בבקיאותו ובחריפותו. מקצת ידיעותיו בש“ס גילה קרמר בספרו הראשון “שער ציון”. בספרו זה שנדפס ב-1877 וזכה להסכמתו של הנצי”ב, ערך קרמר בסדר לכסיקוני את כל הסוגיות בש“ס, ממסכת ברכות ועד נדה, לפי שני התלמודים. בתקופה זו מתגבשת בלבו, תחת השפעת משכילי “הקריה הנאמנה”, נטייתו הנלהבת לתנועת ההשכלה ומתחת עטו מופיע באידיש הרומן הגדול “חטאת הקהל” או “די שיינע דרייזעלע”, “איין הערליכער העכסט-רירענדער ראמאן אין צוויי טייל” מאת… א. י. סאפיר, איש מינסק. עילום-שם כפול זה המסווה את שם המחבר ושם עירו – מעיד על הפחד הרב מפני מורדי-האור, שהיה שרוי בימים ההם על המחשבה החפשית. מן הצורך להדגיש, ש”חטאת הקהל" לא היה רומן בנוסחו הידוע של שמ“ר; הכסות הבלטריסטית של הרומן לא באה אלא לחפות על מרירות ביקרתו, שמתח על “חטאת הקהל”, הוא מס-”הקוֹרוֹבּקה" המפורסם, שהעטה חרפה על פרנסי הקהילות והכביד אָכפּוֹ על דלת-העם. התוכן של הרומן בעל 240 עמודים כלול במוטו התנ“כי שלו: “את החֵלב תאכלו ואת הצמר תלבשו, הבריאה תזבחו והצאן לא תרעו”. המחבר אינו מעלים מקוראיו את מגמתו המשכילית ובשיר עברי בהקדמתו העברית שבראש הרומן האידי הוא מוצא לנחוץ להצדיק את “חטאת” הסופר הכותב “רומן ז’רגוני” להמוני העם. “כל אומה – אומר המחבר – כילד קטן נערכת ונדמית”; וכשם שהילד בחלותו לא יקבל את סמי-המרפא המרים, אלא אם כן “יתמזגו במי-נופת להמתיק מרירותם”, כך גם המון בית-ישראל לא יכיר מגרעותיו ולא ישוב מדרכו הרעה, אלא אם כן ימהלו “מעט צרי מעט דבש” בסמי הרפואה, כי “בקריאתם שתים ושלוש דלתות ולא יפגשו עלמה יפהפיה יעלת חן ובחור כארזים יצפצפו בדברי אהבה וחן – אז יחדלו מלקרותו וידחוהו בשתי ידיהם, ומטרתכם המעולה מה תהי עליה?”. נאמן למגמתו המשכילית הוּא מגנה את שמ”ר על יצירותיו הקלוקלות המחוסרות ערך ציבורי חינוכי ומעלה לעומתו על נס את א.מ דיק ואת מנדלי, אם כי דיק הקריב לדעתו את המגמה לטובת העלילה ומנדלי, בספרותיותו והיעלמותו מיסוד התועלת ביצירה, נשגב לדעתו מהבנת ההמונים.

עם התגברות חיבת ציון מסתלק קרמר לגמרי מההשכלה ומכוון את פניו לתנועה החדשה. קרמר, שלא מצא בעיירותו אושמינה את המרחב הדרוש למעוף רוחו, הלך בדרך הנדודים של “הליטבקאים” קודם לביאליסטוק הפולנית-ליטאית (בשנת תר"ם) ואחר כך ללודז (בשנת תרמ"ה), שבהן יסד את בית-הספר המתוקן “לתורה ולתעודה”. בשנת 1885 הוציא קרמר את ספרו “דורש לציון” (מהדורתו השניה ב-1890). ספר זה, שהופיע שלוש שנים אחרי “האבטואמנסיפציה” של פינסקר; שייך למיטב ספרות-הביסוס של “חיבת ציון” באביב קיומה. בראש הספר קבע המחבר את מכתבי הגרש“ם (ר' שמואל מוהליבר), שהמדברים בשבחו. ב”דורש לציון" חושף קרמר את שרשיה ההיסטוריים של התנועה, סותר את טענות מתנגדיה החרדים ומפשר בין הדת והלאומיות, מבטל ברוח פינסקר ורילף את נמוקי המתבוללים, מגלה את מהותה הבינלאומית של האנטישמיות, מתווכח עם האדישים והספקנים המעכבים את גאולת ישראל. הספר שנכתב לפני ששים שנה – מלא וגדוש דוגמאות מתולדות העולם וציטטין מגדולי האומה, ברקי-מחשבה ולשון, פיקחוּת חיים וחריפוּת פולמוס.

עם צמיחת הציונות המדינית ניצב קרמר בשורותיה הראשונות. כמורשה הועד האודיסאי בלודז החליף מכתבים ועמד בקשרים עם נ. סוקולוב, הרב ניסנבוים, שפ"ר, גלוסקין ועוד. פירסם מאמרים ציוניים בספרות הפריודית העברית. המשבר של חיבת ציון, שפרץ אחרי ועידת דרוזגניק, הביאוֹ לידי הרהורים על גורל התנועה; הוא ביקש ומצא את סבת הכשלון – בחוסר דור צעיר שיהא ראוי ומוכשר לקיים את המעשה הלאוּמי בחייו האישיים. וכך יסד קרמר בלודז בשנת תרמ“ה, 1885, את ביה”ס המתוקן “לתורה ולתעודה”, שבו, כפי שמעיד שם המוסד, שאף למזג את ההשכלה העברית עם החינוך הלאומי. ייסוד בית- ספר עברי לאומי בערי זו, שהיתה מאוכלסת ברובה חסידי גור ואלכסנדר ו“דייטשין” חצי-מבוללים ובמיעוטה סוכנים וקומיווֹיאז’ורים (סוכנים-נודדים) ליטאים, בעיר שהיתה מחוסרת מסורת תרבות ולאומיות עברית – במעשה תרבותי זה היה הרבה מן המהפכנות הנועזת. ואמנם לא ארכו השנים ובית-ספר זה שקבע מושבו בחצר המפולשת של בלווט ברחוב פטריקובסקה, הפך ליסוד-מוסד של החינוך הלאומי. חוץ מקרמר עצמו שהורה תנ"ך לפי הביאור, הורו גמרא גיסו ר' יהודה אידל ציזלינג, בעל “ילקוט ארץ ישראל” שהיה ציוני מובהק ואחרים. חידוש פדגוגי במוסד היה בימים ההם לימוד שיטתי של הלשון העברית, דקדוק ולימוד החשבון, והלשון הגרמנית והרוסית. הוראת המקצועות החילוניים היתה אסורה בתכלית האיסור ובשעת ביקורי המפקח הממשלתי נחפזו התלמידים להחביא את הספרים.

בימי מלחמת העולם הראשונה נשתקע קרמר באוטבוצק; כיועץ יהודי הראשון בעירייתה, סייע לשיכלולה ולשיפורה של עיר מרפא זו. באותו זמן בערך חיבר את יצירתו האחרונה, את הדרמה “די יודישע טראגדיה”, שבה ניסה לתת ביטוי אמנותי למצב הטרגי של היהודים ברוסיה. כאיש מעשה בר-לב וישר-דרך רכש חיבה וכבוד בקרב האוכלוסיה היהודית והנוצרית. סמוך למלחמת העולם נתגלגל לברלין ושם מת אחרי מחלה קצרה בכ“ח בניסן תרע”ח. בנו ד"ר ידידיה קרמר ושתי בנותיו שעלו לארץ עם בני משפחתם זכו להגשים את חלומו הציוני.

תש"ה