במליאת הועד הלאומי

נתכנסנו כאן לענין העליה. גם החוט הדק של העליה, אשר היה בו רק כדי לסמל את המשכה, נחתך ונפסק – דבר אשר לא יכולנו להאמין כי יתרחש. אין עוד מתן רשיון אחד נוסף לעלית יהודי לארץ־ישראל. ענין העליה שלנו נעשה נושא למשא־ומתן בין הנציב העליון לבין הועד הערבי העליון. הזכות הזאת, אשר לא מידי עמים קיבלנו אותה, אבל העמים אישרו וחיזקו אותה בהבטחותיהם ובחתימותיהם, נהפכה רשמית ופומבית לחסד, אשר עליו מבקשים את הסכמת הערבים. כלום לשם עליה בהסכמת הערבים נחוץ שלטון מנדטורי? כלום אין אנחנו יכולים לשאת ולתת עם הערבים פנים אל פנים? כלום מידת ההצלחה הצפויה לנו בדרך זו היא פחותה מאשר בדרך תיווּך השלטון הבריטי?

הפיכת זכות העליה שלנו לחסד – זוהי נקודת־המוקד של כל המערכה הציונית. אם זכות היא – אין היא יכולה להיות נטוּלה מאתנו, אין היא יכולה להיות מוגשה לנו בצורת מתנה מאת הערבים.

אנחנו יודעים כי הכוחות אינם שוים. אכן, יש לישוב היהודי הרגשת כוחו, יש לישוב היהודי הרגשת המולדת, יש לו אמון ביכלתו ויש לו רצון וחוט־שדרה. ואולי אחד הדברים המעודדים, אשר חזינו בימים האלה בתוכנו, הוא כי היינו לאנשים חרשים, כשם שאירע הדבר בארבע שנות המאורעות, כשלא נפחדנו ולא נרתענו מלעבור בדרכים בלילות ולצאת נגד אורבים, שורפים ויורים. חזינו בתוכנו בימים האלה את הדבר הגדול, כי עלה ערכו של כל יהודי בעיני עצמו. יודעים אנחנו כי הננו עומדים לפני דבר מר ואכזרי מאין כמוהו, אבל אין לנו ברירה. ויש צורך שתדע הממשלה הבריטית כי עמוֹד נעמוד במערכה המרה והאכזרית הזאת, אם גם הכוחות אינם שוים, גם סבל הוא כוח. גם שורש היסטורי של עם עתיק הוא כוח, גם צדק הוא כוח. אמנם, מזלם של אלה אינו גדול כמזלם של האגרוף והאיום, אך אנו בטוחים כי סופם של אלה לנצח.

שבט תש"ו