חייו ויצירתו    🔗

סימצ’ו איסקוב נולד ב־19 באוגוסט 1919 בעיירה קיוסטנדיל שבדרום־מערב בולגריה החבויה בין גבעות ירוקות, יערו ובוסתנים. הטבע הקסום בסביבתה תרם לעיצוב דמות הילד סימצ’ו, הרגיש לכל המתרחש מסביבו. הקהילה היהודית הקטנה היתה קהילה תוססת וערה, בעלת תודעה לאומית־יהודית וכמיהה לארץ ישראל. בבית היה לילד חדר חם וצנוע, ומעל הקיר נשקפה דמותו של בנימין זאב הרצל. כאן נכתבו שיריו הראשונים. יצירותיו הראשונות בשירה ובפרוזה ראו אור בעיתוני בתי־ספר, וכן בעיתון המקומי של העיירה. בן חמש־עשרה מתחיל סימצ’ו לנהל יומן שבו היה רושם לא רק את חויותיו, כי אם גם את השקפותיו המתגבשות על החיים והחברה, וכן על היותו יהודי וציוני. יומן זה המשיך לנהל עד שנותיו האחרונות.

סימצ’ו, שהיה תלמיד מצטיין בתיכון, מצא זמן גם ללימוד עברית בכוחות עצמו ולהכיר את השירה והספרות העברית. ביאליק וצ’רניחובסקי כובשים את לבו, והוא תירגם מיצירותיהם לבולגרית ואף דאג להפיצן ברבים. במקביל תירגם מבולגרית לעברית שירים של משוררים בולגריים האהובים עליו. מאוחר יותר ניסה גם לכתוב שירה עברית.

אהבת העם, ארץ ישראל, העברית וכל מה שמסמל את יהדותו הגאה, מוצאים את ביטוים בפעילות במסגרת “מכבי” המקומי. סימצ’ו היה הרוח החיה בתנועה, מדריך אהוב ונערץ על כל בני הנוער. יומם ולילה הוא שקד להרחיב את דעת חניכיו ולהחדיר בהם את אהבתו הלוהטת למולדת הנכספת.

שומעי הרצאותיו של סימצ’ו מהופנטים מכושר הביטוי שלו, המשלב הגיון בריא בנימה פיוטית, לשון עשירה ובהירה וקסם אישי. לגבי חניכיו היה יותר ממדריך, והכינוי העברי “חברי”, שנתנו לו, הביע את הערצתם. באותה תקופה הוא המשיך לשכלל את כלי־ביטויו, וספרון קטן המכיל סיפור הרפתקאותיהם של שני ילדים יהודים הבורחים לארץ ישראל, “הבריחה”, רואה אור ומופץ בין כל סניפי “מכבי” בבולגריה.

בשנת 1938 כיסו את שמי בולגריה ענני האנטישמיות, והגיעו אף לעיירה השקטה. בעיירה קם תא מחתרתי להגנה יהודית, וסימצ’ו בן ה־19 היה אחד החברים בו. באופן בלתי־מודע הפך סימצ’ו למנהיגם של היהודים בעיירה, בעיני היהודים ובעיני הגויים כאחד, וביחוד בעיני חברי הארגונים האנטישמיים. באחד הלילות, בשובו הביתה, אורבים לו הבריונים, והוא נפצע מדקירת סכין.

עם תום לימודיו בתיכון נסע סימצ’ו לסופיה ונרשם לפקולטה למשפטים באוניברסיטה. לפרנסתו עבד כזבן בחנות הלבשה, אך את רוב זמנו הוא מקדיש לפעולתו הציבורית. עם גבור רדיפות היהודים והגליית יהודי הבירה לערי השדה, שב סימצ’ו לעירו קיוסטנדיל כדי לשמש מורה לעברית בבית־הספר היהודי המקומי. השלטונות הוציאו את כל הארגונים היהודיים מחוץ לחוק, והפעילות הציונית מתקיימת במחתרת. בשל פעילות זו נעצר סימצ’ו על־ידי השלטונות.

יחד עם אלפי גברים יהודים נשלח סימצ’ו למחנה לעבודת־בית. רבים משיריו נכתבים בתקופה זו. לבו הרגיש קולט את המאורעות הדרמטיים המתחוללים לנגד עיניו – הגליית יהודי יוון למחנות ההשמדה, טביעת ספינת המעפילים ליד חוף סיליוריה, הידיעות על מרד גטו ורשה, ההווי היהודי תחת השלטון האנטישמי. אין כמעט מאורע שלא מצא את ביטיו בשיריו, וכן בשורה של פיליטונים שהתפרסמו בבטאון של הקונסיסטוריה היהודית.

עם התמוטטות משטר הפשיסטי בבולגריה בשנת 1944, נסחף גם סימצ’ו בשמחה הכללית. שירים רבים הוא מקדיש לנושא השחרור, לפרטיזנים ולעם הבולגרי. אך בד בבד גוברת כמיהתו לארץ ישראל. סימצ’ו עוקב ברטט אחר מאבק היישוב לעליה החפשית ולהקמת המדינה היהודית.

בבולגריה הוקם סניף תוסס של “החלוץ”, ובין העומדים בראשו גם סימצ’ו. מאות חלוצים מחניכיו של סימצ’ו עולים ארצה כמעפילים.

מסירותו לעבודה הציבורית היתה ללא סייג. עריכת עיתונים, אסיפות, עצרות, טרגון העליה לארץ ישראל – כל אלה העסיקו אותו יומם ולילה, ולא נותר לו פנאי לדאוג לעצמו. מתגורר היה בחדר קטן בקומת תת־קרקע ללא הסקה. בריאותו הלכה והתרופפה בשל התנאים הקשים, אך הוא לא חדל מכתיבת שיריו ורשימותיו. הוא קיים גם קשר מכתבים הדוק עם רבים מידידיו־חניכיו שעלו ארצה, וכן עם יצחק טבנקין ממנהיגי הקיבוץ המאוחד.

סימצ’ו המשיך על ערש דווי לכתוב גם עד יומו האחרון. הוא חש שמותו יקדים לבוא, ושלא יזכה להגשים את שאיפתו לעלות ארצה. וכך הוא כותב לאחד מידידיו:

אך הגורל רצה אחרת, וב ־21 בינואר 1949 נעצמו לעד עיניו של המשורר, בטרם מלאו לו 30 שנה.

ידידיו הקרובים עשו מאמצים לרכז את יצירתו הענפה, שהיתה מפוזרת בכתבי־עת שונים, וחלק לא מבוטל בכתב־יד בלבד. בין אלה היתה הטרילוגיה המכונה “השלושה מהעיר הקטנה” הכוללת את הרומנים “הצייר”, “השחקן” ו"הסופר". כן שמור כתב־יד של רומן בחרוזים, “אלברט ששון”, נוסף למאות שירים, פואמות ופיליטונים.

לאחר מותו פירסמה הוצאת הספרים הממלכתית הבולגרית קובץ שירים של סימצ’ו, בתוספת דברי הערכה חמים. בארץ יצא לאור בשנת 1960 קובץ גדול של יצירות סימצ’ו איסקוב בבולגרית, ביוזמת ידידיו וחבריו לתנועה.

בשנת 1971 הוקם ועד ציבורי, בראשותו של השר ויקטור שם־טוב ובחסות איחוד עולי בולגריה, לשם פרסום מבחר משירי סימצ’ו איסקוב בתרגום עברי מעולה.

הקובץ הנוכחי נועד לאפשר לקורא העברי להכיר את יצירת האיש, אשר נחשב למשורר הבולט ביותר של יהדות בולגריה.

הנער החולם    🔗

– – – כך הכרתי את סימצ’ו בשבוע הראשון של שחרור בולגריה מהנוגש הנאצי, עם כניסת הצבא האדום לסופיה בספטמבר 1944. אף השלג האירופי לא מסוגל היה להעלים חורבות הבתים ושיבוש הדרכים בעיר, שהיתה פעם יפה. מחוֹגי השעונים שנדמוּ בכיכר המרכזית רק העידו, כי הזמן שלפני כן הפסיק מהלך היסטורי. המוני אדם שחזרו לבירה בכל אמצעי תחבורה ששרדו, וברגל, התרבבו בין אלפי חיילי הצבא האדום. נסתיימה מלחמת העולם השניה. בקיוסטנדיל, עיר מולדתו של סימצ’ו, שהיא על הגבול עם יוגוסלביה, עדין רעמי תותחים נשמעים ממרחקים.

“אוצ’־בונאר” (שלוש הבארות"), השכונה היהודית בסופיה, חרבה ועזובה בשנות הכיבוש הגרמני – מתחילה מקבלת יהודיה, שהחלו לחזור מערי מחבוא.

ממשלה בולגרית מוקמת, ובתוכה פרטיזנים. ממשלה “מקיר אל קיר”, כאילו בבואה של בנות־הברית שחברו יחדיו לשחרר את אירופה מהסיוט הנאצי. הצבא האדום ושלוחות הסובייטים מטביעים חותמם על כל מירקם החיים בבולגריה. הנוער בבולגריה נמשך בהמוניו לדגל השחרור של הצבא האדום המופקד גם, כביכול, על החופש, הקידמה וכוח המחר. עבורם הבקיעה השמש. “רמסה” (ארגון הנוער הקומוניסטי) מבליאה הקוסמופוליטיות. אין לאומים, אין בעיות יהודים.

ברחוב היהודי מוקמת ה"ייבסקציה" על־מנת להבליט, כי הקומוניזם אף לבעיה היהודית את פתרונו נותן.

היו שרשים רבים לתנועת השחרור הארצישראלית, ביהודות בולגריה לפני מלחמת העולם השניה. החומות שבימי המלחמה בודדו יהדות זו מכל המתרחש על היהודים בארצות הכיבוש, וכן מהנעשה בארץ ישראל. והנה נפרצו החומות. יידע שואת יהדות אירופה הדהים את הנוער היהודי, והוצגה השאלה לנוער זה: בעולם מתמוטט – האם בשיקום המפולת ע"י התנועה הקומוניסטית יעוֹר, ישגב האדם היהודי?

סימצ’ו איסקוב היה מהראשונים שפגשתי בסופיה שהבין, כי הפיוס עם המשטר החדש לא יביא גאולת היהודים והנוער היהודי. בגיבוש הסינתיזה סוציאליזם־ציונות היה רב חלקו של סימצ’ו. כוחות הדחף של המשטר רק סייעו למעיינות המשיכה של תנועות נוער חלוציות שהחלו אט־אט לנבוט. היו דרושים כוחות נפש ואינטלקט אדירים על־מנת למרוד בעולם רוחני נבנה מסביב.

נתבקשה מהפיכה יהודית ציונית בתוך מהפיכה מתהווית.

והנה נתרחש הפלא. סימצ’ו, הנער החולם שהיה עשיר־רוח ועדין־נפש, שר את שיריו שבתחום האהבה והנוף. הוא ושירו – כמעט ללא פזילה לסובב אותו. ראיתיו כאותו זמיר שנודד מענף למשנהו ומפזם מנגינות, הוא מתהלך ושורק מנגינה. הוא אשר דבק כאחד מהראשונים לחבורת הנוער החלוצית, שהלכה ורבתה. האינדובידואליסט שנצמד לחבורה.

אהב את ארץ מולדתו, אך סבל מייסורי הדעיכה של סיכויי החיים לנוער היהודי בארץ זו. מאבק השקיעה הזה כאילו הוציאו מתחום־היחיד. ידע וקרא עברית, אך כתב בשפת אמו. מוטיבים של ארץ ישראל החל בתקופה זו לפזם אף בעברית. היה נתון לתהום של לבטים, והיא אשר מצאה ביטויה בעצבות שבפניו. באקלים של היותו בתוך חבורת נוער מורד ושואף לעליה לארץ – נוצרה גם חווית תרבות אחרת אצלו עצמו. לעיתים סבל שאינו יכול לנשום בכל הריאות בהוויה של התחדשות, כאילו, לאחר מלחמת החורבן באירופה.

סימצ’ו, שהיה מעיין בוקע של אנרגיה רוחנית ונפשית, לא זכה להגשים חלום מהפיכה היהודית. הנער החולם לקח לקברו בבולגריה את סוד הגשמת החלומות.

פרופ' זאב הדרי

(וניה פומרנץ)