(ציור)

לזכר אבי נתן ב"ר יעקב צבי ז"ל

הוא בן שמנים שנה. היא בת שבעים ועוד. הוא יהודי כרסני בעל פנים רכים וטובים, מחייך תמיד ושערות ראשו וזקנו הרחב והנאה מבהיקים בכסף לבנוניתן כשלג הראשון. היא נמוכה בעלת פנים קטנים חינָנים ומקומטים. פיה מחוסר־שנים ושפתה התחתונה משוכה קצת לתוכו. אף היא מחייכת תמיד.

הזוג הראשון, חשוּך בנים.

הם דרים אצל ליזר השמש במדור מיוחד שבביתו הנמוך. בשכר עשרה רובל לשנה. ובדירה קטנה זו, הצופה בפתחה ואשנביה על פני נהר, יש להם עוד בה תא קטן, מעין דיר, והוא מדור לבריה שלישית, השיכת אף היא למשפחת חיקיל כַנָר (כך שמו של הזקן). בריה זו אינה אלא עז אדומה וחשוכת קרנים, דומה לעגל אדום, ושמה “קיזי”, או “קיזי” הצדקת, כמו שקוראת לה הזקנה מליה הכַּנֶרת. צדקת ממש. הרי הזקנה מליה הולכת לה, למשל, אל השוק לקנית צרכי ביתה ו"קיזי" הולכת אחריה ככלב גדול, פסיעה פסיעה, כשאחת התגרניות, שאינה יודעת עדיין טיבה של קיזי הצדקת חושדת אותה בחטיפה משל אחרים, נוטלת מקל ורוצה להבריחה, – מליה מתעוררת עליה תיכף:

– אל נא, נשמתי, היא לא תחטוף, חס ושלום, מתוך עריבה שלך. לכך הרי היא צדקת, אינה דומה לאחרות…

וקיזי לא תעשה חלילה את דברי מליה פלסתר. אם משום שהיא שבעה תמיד, ואם משום שמליה חנכה אותה לכך. איך שהוא–"קיזי" עומדת בצדקתה. אמת, יש שעוברת עגלה של שחת או תבן, והיא קרבה, לא כמתגנבת חלילה, אלא בפרהסיא, פושטת צוארה ועוקרת בפיה שנים שלשה קני תבן או עשבים, הולכת לה לדרכה ולועסת, לא מפני שהיא רעבה חלילה, אלא סתם, לפי תומה, כאדם, להבדיל, בשעה שעובר לפני עגלה של תבן או ערמה של שחת־כלום לא יהא שומט משם עשב או קנה ליתנו לתוך פיו וללעוס או לחצוץ את שניו? למה תהא עז אסורה בהנאה זו?

“קיזי” נתגדלה מקטנותה אצל דינצה אחותה של מליה, אלמנה זקנה ויודעת לחש, חשוכת־בנים אף היא. ולדינצה באה העז האדומה במתנה מאת משה הקדַר, יהודי בעל עזים וגדיים ומטופל בבנים רבים, גדולים וקטנים וקטני־קטנים, אלו הבנים, שדינצה בשפתיה הבלות וסכינה וברונג המהותך שלה לחשה עליהם ומררתם, שמרה אותם מכל רע והסירה בלחשיה כל מיני פגעים ותחלואי ילדים, בשלחה אותם ע"י המלאכים “הממונים על כך” אל ההרים ואל הגאיות, ליערים ולמדבריות, למקומות שרגל בן־אדם אינה הוֹלכת, ופרסה אינה דורכת…

ו"קיזי" האדמונית נתגדלה אצל דינצה כתינוק שעשועים. כתינוק היתה מוטלת על ברכי הזקנה. מידה תאכל ומידה תשתה כאשר דינצה הולכת “קיזי” הולכת אחריה. כל הילדים בעירה ידעו את “קיזי” שהיתה חשובה עליהם כבת־בית, היו מושיטים לה מזונות ומשחקים עמה. ואם היו ימים שראתה דינצה נחת בעולמה – ימי “קיזי” הם. אבל כאן קטרג פתאום שטן ודינצה חלתה ונפלה למשכב.

ובימים ההם – הדבר היה לפני שבע שנים ולקיזי לא מלאה עוד שנה שלמה – וחיקיל הזקן עדין אמיץ כח מגן בכנור־שני במקהלת־המנגנים של ולף־בר. השעה שעת צהרים. בין פסח לשבועות. ימים שאין בהם חתונות בעולם היהודים. וחיקיל הזקן, כדרכו בכל שנה בעונה זו, היה עורך בגנתו הקטנה על יד פתחו וחלונותיו. מליה שדדה ופֵררה את רגבי האדמה בידיה כמו במגרפות ובאצבעה נקבה גומות, הטילה לתוכן גרעיני פול לבן ותירסיות, קברה אותם כמתים קטנים וסתמה עליהם בעפר. האביב כבר הורגש במלוא נשימתו החמה והנעימה; האדמה המעוברת – חבלי לידה הגיעו לה, התכוצה והתקמטה – ונתבקעה. עשבים רבים התחילו פה ושם מבצבצים מבטן אדמה בעוקצי ראשיהם ונמשכו לחוץ, לאור העולם. כל אילן היה עומד וסופג לתוכו לשד האביב, שהוא מתעדן ומחייך מתוך שפעת עונג ובריאות רעננה. מחומם בקרני השמש, התחיל לשדו רותח בתוכו ופקעים קטנים, כעין בעבועים ירוקים, בוצבצו מתוך כל ענף גדול וקטן. הנהר התפשט והבהיק כטס כסף מחספס זהרירים, שברירים, פרפורים – כאלו רבבות דגי כסף קטנים מתרוצצים במימיו המבהיקים. בגדותיו דשאו קני הסוף הרך החדש, וממעל לו טסות צפרים לבנות, יורדות ועולות, סובבות לכאן ולכאן, כאלו הן מרגלות ובודקות בעיניהן החדות־הערמומיות וצופות במה שלמטה מהן. הנה הן מנופפות ומטפחות בכנפיהן והנה הן מנסרות בהן באויר כמו בלוחות מחודדים ולבנים ותרות את הנהר לכל מלוא ארכו, כמבקשות תחבולה כיצד שולין מתוכו את רבבות דגי הכסף המקרטעים בתוכו.

הזקן והזקנה עומדים שקועים בעבודתם, פתאם זקפה מליה את אזניה, מקשיבה ופונה אל הזקן:

– שומע אתה חייקיל? כמדומה קול קורא…

– איזה קול? – שואל חיקיל. פתאם הניף ידו: שְשְ. כן, קול קורא…

והקול קולה של פינה אשת דוד־מיכל, שקראה מעבר לנהר והודיעה, שדינצה נפלה למשכב. אצל פיגה זו, בחדר קטן, דרה דינצה. הזקנים עזבו את עבודתם ומהרו אל החולנית. למחר העבירוה עם רכושה הדל ועם העז האדומה לדירתם הקטנה, מפני שילדיה של פיגה אנינים הם ונתיראה שמא תמות החולה בביתה ותשאיר אחריה, כדרך הארץ “פחדים” לתינוקות…

דינצה מסרה בחליה למליה את סוד הלחשים: “למדי, אחותי, אפשר יבא לידך להשתמש בכך “ – אמרה לה. בשכר זה בקשה מעמה מתוך דמעות שתשתדל לפני חיקיל, שיאמר זה אחריה קדיש. מלבד זה מסרה לידה צרור ובו שני רובל, וקבלה הבטחה נאמנה מאת מליה. שבעד כל ה”עזבון” שהיא מניחה אחריה, יביא אותה חיקיל לקבורה ויעמיד על קברה מצבה. מליה, כמובן, בכתה הרבה בשעה זו והרבתה עליה תנחומין, שעוד חיה תחיה, בעזר השם, ואין להתיאש אפילו כשחרב מונחת על הצואר. חיקיל נכנס לתוך דבריהן, ערבב את הענין והשיאו לצד אחר, כשהוא ומליה מביטים הבטה חטופה זה על זו, כמו מתוך חרדה מסותרת. בדינצה זו, המוטלת עתה לפניהם וכף הסמים רועדת בידה, היו רואים כעין רמז לסוף עצמם והיו מפוחדים מאד, אלא שהיו משתדלים להעלים את הפחד זה בפני זו.

בעוד שני ימים פסקה נשימתה של דינצה ודומה שמתה. הזוג הזקן קימו כל הבטחותיהם לאחותם. והגדיה האדמונית, שעברה להם בירושה, מצאה לה כל ידי כך תחת אם רחמניה אב ואם כאחד.

ומן העת ההיא עברו זה יותר משבע שנים. “'קיזי” כבר היתה לעז אדומה גדולה בעלת אזנים ארוכות ומשורבבות אבל, משום איזו סבה, חשוכת־קרנים. במשך שבע השנים כבר היתה “קיזי” יולדת פעמים אחדות, אבל הגדיים נמכרים בקטנותם לאותו משה הקדר, אביה הראשון של “קיזי”. ובינתים נוהגת “קיזי” תמיד חמש־שש כוסות חלב, שהזוג הזקן כל כך צריך לו בעת האחרונה, כשאין עוד כח להזקן לילך לחתונות והוא מקבל פרס, דמי “חזקה”, רק ארבעה לפעמים חמשה זהובים בשבוע. וזכורה לטוב דינצה, נוחה עדן, שהשכילה לפני מותה למסור לאחותה הצעירה סוד לחישה, סניף פרנסה זה, שעומד למליה עכשו בשעת דחקה. אמת מליה אינה כדינצה לפנים, אינה מפורסמת לשבח במלאכתה כמותה, ואף על פי כן – יהא שמו הגדול מבורך. רואין חיים, ברוך השם, ומשלמין דמי דירה כקדם. הגנה היא גנה ועוד נוספו שני עצי־דובדבנים, שנטע בתוכה ליזר השמש לפני שנתים. בדירה נקיון וטהר, כאשר אהב הזקן. ואם התקרה נמוכה ביותר, הרי זה בשביל שהדירה סמוכה לנהר והולכת ושוקעת באדמה. ומה בכך, פותחין חלון לגנה, לנהר, והאויר צח וטוב. בימי החרף אמנם אין הכל כתקונו; התקרה יורדת ממש על הראש, “קיזי” אף היא בתוך הבית, מפני הקור שבחוץ – בימים אלו באמת צר המקום קצת, “בעונותינו הרבים”, והאַויר מחניק…

 

II    🔗

שניהם זקנים, שניהם טהורים ונקיים ומהודרים על פי דרכם, שניהם שלוים ושקטים, שניהם מחייכים תמיד בפנים רכים, פשוטים וטובים – וכך חיים הם הזקנים השנים עם “קיזי” שלהם בדירה הקטנה והנקיה שעל שפת הנהר.

הנה, לשמשל, בקר־קיץ של חול. שניהם שוכבים עדיין במטותיהם זה כנגד זו. התריסים מוגפים ומבין החרכים מברכת החמה בקומץ קרניה ברכת “בקר טוב”, ו"קיזי" מתוך חדרה כבר גועה וקוראת שיבואו לחלוב אותה להוליכה לעדר, כמנהגה.

זוג הזקנים נעוֹרים בבת אחת. וּמליה רואה תיכף, שהזקן מכין עצמו לקום ואומרת:

– אל נא, חיקיל, שכב עוד קצת, נוח לך שתנוח, ואני בעצמי…

והזקן משיב כשהוא מריח מתוך הטבק קורטוב הטבק הראשון של שחרית:

– לא, נשמתי, שכבי את עוד קצת, כחי גדול משלך… אני אעשה את המיחם. אכין מאכל ל"קיזי", ואחר כך תקומי ותחלבי אותה.

ומליה משיבה כשהיא ממהרת ללבוש את שמלותיה:

– איני רוצה, יאריך ה' ימיך, תתיגע על לב ריקן. שכב עוד קצת, שכב, אני בעצמי אעשה…

ותיכף היא עומדת על רגליה, פותחת למחצה אחד התריסים ומתעלמת… ועד שהזקן מזיז את עצמו – כבר חזרה מליה וחלב־עזים חם בידה, מושיטה לו אל המטה מים לנטילה ונותנת לו חלב לשתות…

– למה אין את שותה, מליה חיתי? – שואל הזקן.

– אני – משיבה מליה בחיוך חרישי של זקנים ונוטלת קורטוב של טבק מתוך קופסתו – אני שותה יותר ממך…

– אי, מרמה את אותי, יודע אני… אומר הזקן – ולפיכך אני אצא עם “קיזי” אל העדר ולא אַת…

– שונאי ציון! מה פירושו של “מרמה אני אותך!” – משיבה מליה בכבד־ראש – שתה, שתה עוד כוס. אני שותה יותר ממך – וכאן אף היא שותה כוס חלב.

ואחרי שהזקן מתלבש יוצאים הם שניהם אל “קיזי” ומסיחים עמה, כאלו היא מבינה דבריהם, מלפפים ומגפפים אותה; ו"קיזי" עומדת לה ומחכה לדבר־מה, ככלה זו, להבדיל, שמחכה לשושבינים, שיבואו ויוליכוה לבית־הכנסת.

והזוג הזקן עומד ונהנה הנאה מרובה מזיו “קזי” היפה, כשהיא עומדת לה כך, מסתכלת בשניהם ומזעזעת על פעם את זנבה הקצר.

והנה הם מתחילים מתוכחים מי מהם ילך עם “קיזי” אל העדר, וסוף סוף הם הולכים שניהם, כדרכם בכל יום.

והרשלי בנו הקטן של ליזר השמש מרויח בשעה זו פרוטה אחת, שכר שמירת הדירה.

בקצה העירה יש ברכה צרה ועל יד הברכה עמק ירוק. בעמק זה בּתָּוֶך יש מעין, שממנו יוצאת ונמשכת רצועת מים צרה ועקלקלה לתוך הברכה. סביבות מעין זה מתאסף העדר בכל בקר ובקר. זהו מקום האסף המקנה. הנה מתהלכות להן פרות ועזים, הללו שוכבות ומעלות גרה, הללו עומדות ומהרהרות והרועה בתרמילו על ירכו מתהלך במקלו ומשמר, שלא תנוס ה"חברה" מן ה"חדר" הביתה. והנה כבר הולך לו הזוג ו"קיזי" באמצע, “קיזי” הולכת לה לאטה, במתינות ובגאוה, כתינוק רך וענוג, שהוריו מוליכים אותו אל “החדר”, כדי להזהיר שם את סגן המלמד, שלא יגע בו וישמר עליו. כשהם מגיעים לעדר – קיזי ממהרת ונכנסת בשמחה לתוך חברותיה, וזוג הזקנים נוטים הצדה ויושבים להם מתחת להר על הדשא, לתת מנוחה לרגליהם הכושלות. הם יושבים ושותקים בחיוך כלפי החמה, שותקים ומביטים נגדם דבטה סתם ומריחים כל פעם את הטבק מתוך קופסה אחת. והנה קורא הרועה: אללא־לאַ, הי! העדר מזיז עצמו ממקומו, יוצא במעלה ההר אל השדה. הזקנים מביטים אחרי העדר עד שמתעלם מן העין, אז יאמר הזקן באנחה:

נו, מליה ה־חיתי. אוי!… קומי נא ונלכה – והוא מגביה עצמו ממקומו, מליה מסייעת לו לקום ועומדת על רגליה אף היא.

– ומה, חיקיל חיתי, אבשל לך לסעודת היום? – שואלת מליה בחזירתם.

– בשלי, נשמתי מה שתאַוה נפשך.

– אני אוהבת אורז בחלב ולביבה בגבינה וחמאה.

– חה – אומר הזקן כשהו מביט כנגדו – את אלו אף אני אוהב, זו מנין לך, מלי’ניו?

– חה – מחייכת אף הזקנה ושפתה התחתונה רועדת – תן! – מושיטה היא את ידה הכחושה לקורטוב של טבק – מנין לי זו…

והם הולכים פסיעה פסיעה ושותקים. כל מי שפוגע בהם מברכם בברכה “צפרא טבא”, והם משיבים: “שנה טובה”. ומחייכים…

אחרי שהזקן גומר את תפלתו, מעמידה מליה תיכף על השלחן את הבקבוק, משרת יי"ש בלענה זו, שנותנת לזקן כח, לפי דברי עצמו, לעמוד על רגליו ולהתקיים, – עם פרוסה של עוגת־שבת או של דובשנית, מזו שמביא לפעמים ליזר השמש מחתונה של בעלי־בתים, הזוכרים עוד את הכנר הזקן ושולחים לו את חלקו בדובשנית… הזקן שותה כוס ראשונה ואומר “לחיים” למליה.. מליה מברכה אותו אף היא בחיים ושלום, ואינה שוכחת לצרף לברכה גם את “קיזי” שלה היה ואת כל הקרובים ללבה בכלל זאת כל ישראל שבכל העולם. מליה טובלת פרוסת עוגה, מעוה פניה, מנענעת את ראשה הקטן לכאן ולכאן, והזקן מחייך בלחש – חה־חה, וּמנשב על מליה, כשם שהיא מנשבת על תינוק בשעת לחישה, ומגיש לפניה את הצנצנת כדי שתנסה לטעום “קצת”. והיא מסלקת ראשה וידיה ובוחרת ליטול מידו קורטוב של טבק. הזקן מוזג לעצמו עוד כוס שניה מתוך רגילות, ואחר כך כשמביאה מליה את המאכל הוא שותה עוד שלישית – זו היא שבאה לו במקום סם, כעין סגולה לתאבון. הלענה מרה, היי"ש חריף, וזה מחזק את עצמותיו היבשות והרי הוא אוכל באמת לתאבון. לחייו מצהיבות קצת. החיוך שעל פניו נעשה יותר רחב ונעים. ומליה מחייכת ומתענגת עליו ונהנית ממנה הנאה מרובה. מזרזת ומזרזת היא אותו: אכול נא, אכול! חיתי! – והיא עושה את עצמה כאלו אוכלת… כלום לכמה היא צריכה באמת? כצפור זו הרי היא שבעה בטעימה קלה, העיקר אצלה, שהוא, רק הוא, יאכל… והזקן אף הוא מרגיש באונאתה ואומר:

– הוי, מליה נשמתי – את אין אוכלת כלום, טלי, נשמתי, “קורטוב”, טפה כל שהיא. הוא עצמו נוטל “קורטוב”, בעל־כרחה היא עושה רצון בעלה וטובלת פרוסת חלה בכוס, ושוּב מעוה פניה, עד שהם גומרים את הסעודה ושותים לקנוח־סעודה: היא תְמַר של תפוחים, המצוי אצלה בסיר גדול משבת לשבת, והוא כוס יין זול, ששרויים בו תמיד קליפי חינין, סם יפה לבריאות ולחזוק הגוף, שהוא בעצמו המציא בהסכמת מליה המומחית. ואחר־כך מתהלך הזקן קצת על פני החדר, בדרכו וידיו מיפשלות לאחוריו ומזמזם לו בקול לחש מתחת החוטם איזה נגון ומתחיל כך לנמנם בדרך הליכה. מליה כבר מציעה בגנה תחת עץ־הדובדבן משכב בשבילו. כשהמצע מוכן, הזקן מוציא מהארון את “קב־הישר”, שנדפס בזיטומיר, והולך אל הגנה ושוכב סרוח על המשכב כשהוא נאנח אנחה קלה. מליה נותנת לו את המשקפים שלו ושלה והוא מרכיב שניהם על חוטמו ומתחיל קריאתו מראש הספר. כמנהגו בכל יום זה כמה שנים, כשמגיע לשורה השלישית כבר הוא ישן ו"קב־הישר" עליו. ומליה אינה סרה חלילה משם עד שנרדם. אז תפקח על אזניו, בודקת את המקום שהוא שוכב עליו, מפשפשת בתוך העשב, שמא יש שם, חלילה, לטאה, תולעת או אפילו זבוב קטן, שיכול לזחול חלילה לתוך אזנו. אחר כך היא מלחשת ונכנסת לחדר לפנות אחר הסעודה. הכל צריך להיות נקי ומצוחצח, כאשר אהב הזקן וכמו שהיא בעצמה כבר רגילה לכך; היא מגהצת גם את נעליו, שהוא חולץ בסיועה לפני שינה, מנקה את קפוטתו, שלא ימצא עליה רבב כל שהוא. וכשאין לה עוד מה לעשות, היא יוצאת ורואה שוב בשלום הזקן הישן ונכנסת לשעה קלה אל השמשת. שם היא יושבת קצת, מסיחה קצת, ומליה נזכרת לספר על דבר חתונתה, כדרכה לדבר תמיד רק על עצמה ועל חיקיל שלה, שיחיה. השמשת אף היא מקשבת לדברי מליה, שספרה לה כמה וכמה פעמים. ולמליה נדמה שמעולם עוד לא ספרה להשמשת, שבאותה שעה שהיתה “לכלה” חיקיל נתן הוא לה חמשה רובל במתנה והיא לא נבישה בפניו ובפני שאר האנשים ותבעה ממנו עוד חמשה רובל. – ומה דעתך, מה עשיתי בעשרה רובל אלו? – שואלת היא את השמשת. ואף־על־פי שהשמשת יודעת כבר מה שעשתה מליה בממון זה, אף על פי כן שואלת אותה השמשת: מה, מה, נשמתי? והזקנה מסיימת בכחכוך של הנאה ושמחה:

– כְּחי, נטלתי וקניתי לו לעצמו שעון טוב, שכל המנגנים קנאו בו.

והשמשת לא לחנם מקשבת לדברי מליה עד סופם. בשביל כך הרי מחויבת מליה לשמוע לדברי ספורה של זו־על דבר “חתונתה” שלה וגם על־אודות בניה, על הורתם ולידתם ויניקתם וכיוצא באלה, דברים שאין לה למליה לספר עליהם, ואפשר שבשביל כך היא זוכרת ומספרת רק מעניני כלולותיה. תחת זה שמגיעין לפרשת “קיזי” יש לה למליה על מה לדבר ולספר ובמה לשבח את הצדקת שלה.

בתוך כך בא ליזר השמש ושואל לזקן, ומליה מתעוררת וממהרת אל הגנה. הזקן כבר שוכב ער ומסתכל ב"קב הישר" ונאנח על ספורי־המעשיות הכתובים שם. ומליה שואלת אותו, אם רוצה הוא לקום ואם מתאוה הוא לטעום דבר־מה. מכרת היא בו, שבכל יום אחרי שינת הצהרים, כשהוא קורא ב"קב הישר" בריאותו אינה כשורה, והיא מתעצבת ומתחננת אליו שיטעום דבר־מה, אבל הוא לא יגרום למליה יסורים ולא יגלה לה, שזה כמה שהוא מקיץ משנת הצהרים וקורא ב"קב הישר" נדמה לו כאלו עבים משוטטות ממעל לו ועיניו מוכות בסנורים. ועוד נדמה לו, כשהוא מזיז עצמו, שהמוח נתמרך בראשו והוא מתמזמז ומתבלבל… אבל את מליה לא ירמה; היא מכירה בפניו, שבריאותו אינה כשורה, והיא יושבת אצלו על הארץ באנחה חרישית וממשמשת את ראשו…

–חלילה – אומר הוא – אל תיראי, מליה נשמתי, איני חש בשום אבר, חה… אין כלום…

אבל מליה אינה סומכת על דבריו… היא יודעת יותר ממנו ותיכף היא מתחלת ללחוש… מלקקת את ידיה, מנשבת עליו וסביבותיו מראשו עד כף רגלו ומלמטה למעלה, רוקקת לצדדים ומבריחה איזה דבר בידיה אל הנהר… אז יפתח הזקן את פיו – ופהוק ארוך ורחב מתפשט על פני הגנה, ומליה מתעוררת: אָ־אָ!… מנענעת ראשה, ואף היא מפהקת ולחישתה נמשכת והולכת בחשק מרובה… ואחרי שהזקן כבר שתה זוג כוסות של יין בקליפי חינין יושבים שניהם ומהרהרים: מנין באה לזקן “עין־רעה” זו?

בינתים מגיע ובא הלילה. האילנות בעבר לנהר כבר מתפללים תפלת מנחה. הזמיר מנגן בעל־פה את תפלת “שמנה־עשרה” בקול רם, על פי דרכו, בפזר ובשלשלת. האילנות שומעים בכונה, מתנדנדים בחשאי ומרחשים בלחש, הצפרדעים עונים בקול: “ברוך־הוא וברוך־שמו”… החמה כבר נתונה בקצה השמים סמוך למים, יורדת לטבילה ומעטרת בזיוה את הנהר זר זהב והשמים משתקפים בנהר הזהב והנהר – בשמי הזהב. וסירות קטנות, שתים שלש, מלאות ילדים וילדות כבר מחליקות על פני הנהר אנה ואנה ומשיטים מזהירים מרחוק ככנפי כסף. החמה שוקעת והלבנה נוהגת את העדר מן השדה לתוך העירה. זוג הזקנים שלנו, מקושטים ונקיים, כבר יצאו ובאו לקראת “קיזי” אל גשר המגרש. שם הם עומדים, מחכים ושותקים. מריחים טבק ומחייכים… והנה הולך העדר עם העזים בראש, “קיזי” מכרת תיכף את אביה ואמה, ונגשת אליהם, הם מחכים עוד ונשארים מאחורי העדר. מליה מסתכלת בדדיה המלאים של קיזי, מחייכת ומלחשת; וחיקיל מחליק את קיזי על פני עורה האדום והנוצץ ושואלה בחיוך קל: השבעה היא, אם לא לקתה ואם לא קפצה לתוך גנים של אחרים. “קיזי” מנענעת בזנבה הקצר ובזקנה המחודד. כאומרת: "לא חביבי שבעה אני, אבל קצת סובין לא יזיק…

הם חוזרים לביתם, הזקן והזקנה מכאן ו"קיזי" באמצע. המגרש מרובה בשעה זו באוכלוסי ילדים. כתות כתות מתפשטים הם על פני המגרש והדרך. הם משחקים באבק, מגלגלים חשוקים במקלות ומצפצפים במשרוקיות ובחלילים של קני סוף. כשהם רואים את זוג הזקנים עם קיזי, הם קופצים ממקומם, אל פיהם משרוקית וחליל, וקול צפצוף וצוחה יוצאת בערבוביא אחרי הזקנים, כשרבים מן התינוקות מקישים בתוך־כך באצבעותיהם על השפתים ומטפחים באגרופם על הלחיים, מטפחים ומזמרים:

חַיקִל בַּמְצִלְתָּים,

וּבַמְחוֹלוֹת – מַלְיָה,

עֵז – וְאֵין קַרְנַיִם,

רָחֵל – וּבְלֹא אַלְיָה,

אֹדֶם פטְדָּה פִּים־פִּים־פָּם

עִזִּי קִיזִּי בַּרְתָא קַרְחָא,

סַמְקָן, בַּרְקָן, יַרְקָן – סִדְרָא חָד־אוּרְרַא!!

ותינוק נגש מאחוריהם, מושך את “קיזי” בזנבה הקטן וקורא בקול: אמרי אל"ף! קיזי מוציאה קול געיה והזקן מתרגז. אבל מליה מבטת עליו בחיוך קל ואומרת: אי, הנח להם לתינוקות ישחקו להם… והזקן מנענע בידו: כְּחי, שקצים, – נוטל קורטב של טבק – והוא שותק ומחיך… – – –

כלתה סעודת הערב. הזקן כבר שתה לקנוח סעודה כוס של מלוגמא – יין בקליפי חינין, והזקנה – כוס תמר, “קיזי” אף היא טעמה מתוך ידיהם, אחרי הסובין שאכלה בשעת החליבה, מפרוסות־הלחם היבשות, שנתלקטו אצל הזקנים במשך היום. הדלת והחלונות פתוחים, ריח החוץ ממלא את הבית ומשיב נפש, הלבנה מזהירה ועל פני הנהר פרושה מסלה לבנה מעולה, שנמשכה למרחוק לשמאל עד טחנות המים, שרועשות שם והומות לתוך הדממה, פעם בשאון ופעם בשלוה, כנרדמות חרש, ש ש ש!… על פני הנהר משוטטת איזו סירה נעלמה, שמנהיג בודד, כמעט לא־נראה, מנענע במשוטיה ומשכשך חרש חרש במים… וזוג הזקנים יוצאים אל הגנה, יושבים על ספסל על יד הפתח, יושבים ושותקים, מציצים כנגדם ולפעמים קרובות הם מביטים זה על זה, מריחים טבק ומחיכים. בינתים בא ליזר השמש בשרוליו הלבנים עם אשתו ובניו ומשתטחים אצל זוג הזקנים המספרים זה לזה ספורי מעשיות עד שעה מאוחרת בלילה…

 

III    🔗

שאננים ושלוים, בדרך אחת ובאופן אחר חיים להם כך זוג הזקנים עם “בתם”, משוש חיתם ומפרנסתם “קיזי”. בימי הקיץ הם מצויים עמה יותר בחוץ תחת כפת השמים, ובחורף הרי היא עמם תמיד בבית. חדש אחר חדש, שנה אחר שנה, אחת דומה לחברתה, עוברות וחולפות כבמורד הר גבוה, ומראשו של הר גבוה זה, ששם התחילו חייהם בשותפות, לפני ששים שנה ועוד, היו הזקנים הולכים עדיין שלובי יד, בשלום ואהבה, שקטים ושאננים, ומעולם לא אמר אחד לחברו דבוּר רע. אף באותם הימים, אחרי חתונתם, כשהיו עדיין צעירים, וגם שנים רבות אחר כך, כשתאותם לבנים גברה ביותר, היו שניהם מדברים זה על זה על לבו של זה ונותנים זה לזה תקוה טובה ונחומים.

– מליה – היה אומר לפעמים כשהוא יושב עמה אל השלחן ביום השבת – מליה, מה דעתך, עוד יבוא לעזרנו מעם ה'?

– היפלא מה' דבר? – היתה משיבה מליה – אין לאדם להתיאש.

– אמת הדבר. מליה. אבל עוד מעט ושנינו מעבר לגבול, ואפסה כל תקוה… אבל מי יודע? כיצד אומרין הבריות, האדם דואג והקב"ה לועג…

–כך, כך, חיקיל, אין גבולים לפני הקדוש־ברוך־הוא. דברים כאלה כבר היו לעולמים. לפי שעה עדיין לא הגעתי לארבעים…

– טאַ, יהא כדבריך. כשאני לעצמי, אומר לך את האמת… אבל מה יכול לדעת אדם חוטא כמותי? על כרחנו יעשה בנו “הוא” יתברך כרצונו… לדין לא נלך חלילה לשם גט־פטורין. וכי לא כך, מליה, האַ?

ומליה היתה נאנחת ומשיאה אותו לענין אחר. וכך נמשכו החיים לאטם, עד שהגיעו לימי זקנה והתקוה לבנים נעלמה מהם מבלי משים. והיו הולכים. להם הלאה בדרך החיים בשלום ואהבה, שאננים ושלוים, עד אותו הפרק שבו אנו מוצאים אותם, כשהוא, חיקיל הכנר, כבר זקן וראשו פעמים שהוא מסרב לשמשו, מה שהוא, הזקן, משתדל להעלים כל כך ממליה שלו. דומה שהוא עומד במצב אחר: לבן, שלו ומחיך, אבל כבר קשה לו קצת לפסוע פסיעה גסה ואצבעותיו על פי מיתרי הכנור אינן מהירות כל כך, כשהוא מנגן למליה שלו וואָלאַכית, נגינה זו שנפשה חושקת לשמעה עוד עכשו לפעמים קרובות מאד. כמשא כבד תלויות על ראשו שמונים השנה עם ה"ועוד", זה ה"ועוד", שהזקן כל כך מתירא מפניו ומשתדל להסיחו מדעתו, להוציאו מן החשבון. אבל כל יום ויוֹם חדש בא ודבק מאליו אל השנים הקודמות, מצטרף כליטרא אל הפוך – ומשא השנים הולך וכבד… אולם הוא אינו מונה אלא שמונים. בן שמונים הוא – ודי! רק לפעמים נדמה לו, שהחשבון אינו עולה יפה כל כך, מפני שמליה שלו משיגה אותו; עוד מעט גם היא בת שמונים… כבר נכנסה לשנת השבעים ושמונה – והוא זקן ממנה בחמש שנים… “עט! – אינו רוצה להרהר בזה ולחשב חשבונות – יהא “הוא” חי העולמים, מחשב את החשבון”.

ומליה מזקינה ומוספה חולשה, כחה תש מכחו והיא נעשית יותר ויותר רכה, קטנה וכחושה. היא מרגישה זאת בעצמה וחרדה על חיקיל יקירה: מה יעשה העלוב. אם כין היא לו? ואנה תבוא “קיזי”? מי יודע ליד מי תפול?… אבל היא מתאוששת ושותקת, כדי שלא יכיר חלילה חיקיל בפניה, והיא מתפללת לפני הקדוש־ברוך־הוא בשכבה ובקומה על החיים והשלום לשלשתם… מפני שבאמת היא אינה רוצה למות קודם לו, שהרי מה יעשה הוא בלעדיה ומה יהא בסופו? אף זו, שימות הוא קודם – אינה רוצה; כי מה תעשה היא בלעדיו?… שניהם בבת אחת – כלום אפשר הדבר? חוץ לזה, מה תעשה “קיזי”? הרי שלשתם צריכים להיות כאחד; ואם כך הרי צדק עמה שהיא מתפללת להקב"ה על כך… אבל איך שהוא, מליה הולכת ומזקינה משנה לשנה; קמטי פניה נתרבו בשנה זו מאשתקד, השפה התחתונה רועדת בשעת דבורה ולשונה שבפיה כבר אינה מתיראת עוד מעוקצה של שן…

אולם מה תדאג מליה הכנרת – הלואי וחיקיל שלה יחיה לפניה ויהא בריא ושלם, רבונו־של־עולם! הרי הוא מקור כל חייה… שומרת היא אותו כבבת עינה, מפנקתו מחלקת לו מן הנאה והמובחר ביותר. הלואי שתהא רק לטובתו ולהנאתו, אב הרחמן… וכלום אינו ראוי לכך? וכי הוא בעצמו אינו כמותה? כלום הוא נותן למליה לעשות דבר לבדה? וכי אינו מסייע לה עד כמה שהאפשר לו? וכי לא היה מביא למליה את היפה שבמנות מן הטעמים של כל חתונה וחתונה, שהיה מנגן שם? וכלום העלים ממנה מעולם שכר עבודתו? או אפשר היה מוציא פרוטה אחת שלא מדעת מליה, חוץ מטבק שהוא לצורך שניהם? וכמה נחת־רוח היה מחלק לה בכנורו מאז וגם עד היום. הנה ליל מוצאי־שבת. מליה מוציאה מתוך ארון־הקיר את הנרתיק עם הכנור ומגשת אליו בחיוך קל. הוא מביט על מליה כשהוא יושב על יד החלון, מנענע בראשו, מכעכע בחיוך קל ומתחיל למרוח בכופר על הקשת, ומליה יושבת לה כנגדה ומחכה אל ה"וואלאבית". הנה מקיש הזקן באצבעותיו על פי הנימין, מגלגל ומכונן את היתדות והן גונחות והנימין מדברות זו אל זו בקולות, כעין מלים קטועות, מין לשון של רמזים, נימה נימה בדבור המיוחד לה. והנה נמתחו הנימין ונבדקו כהלכה – והזקן סומך את כנורו לכתפו, זקנו הלבן והרחב מתפזר עליו, ימינו מעבירה בקשת על הנימין, אצבעותיה של שמאלו מפזזות, ואחת, שתים, שלוש… טִ־טַה, טִ־טַה טִ־טַה־טַה… וה"וואלאכית" משמיעה קולה בעד החלון כלפי חוץ, לעבר הנהר, כלפי מרום בבכיה ביבבה ובנעימה של גויעה: אוי, אוי־אוי… ולבה של מליה כמו נמס, והזקן בעצמו שקוע בדמיונו, בהרהורים, נתון בעולם אחר, עולם שבו מצויים עוד אותם הימים הטובים עם אותן החתונות הטובות שהיה מנגן בהן “וולאכית” זו לפני המחותנים בשעת אכילת “מרק־הזהב”. ולבה של מליה מתמלא יותר ויותר, היא כבר מטה את ראשה הצדה ומוחה שלא בפניו את עיניה. מפני מה? בשלמה? היא בעצמה אינה יודעת, הדבר נעשה מאליו… הלב מתרגש והנפש משתוקקת לדמעות.. הבכיה באה מעליה, כאותה בכיה של תינוק, שמרגיש שהוא רוצה דבר־מה ואינו יודע מה, הוא רוצה, ומוריד דמעות, וכשמראין לפניו צעצוע או מיני מתיקה מיד הוא שוחק וכאלו לא בכה מעולם. מליה אף היא כבר מחיכת. מפני שסביבות הגנה, בתוך הגנה, על יד הפתח והחלונות, נקהלו נערים ונערות, טף ונשים, בחורים ובתולות מעם־הארץ שברחוב. דבר זה מרבה “חשק” לזקן – והכנור מדבר, הומה ובוכה. בתוך כך פוסע אחד מבחוץ על המפתן, מתיצב בנמוס בפנת הבית, שלישי דוחף את השני פנימה, ואחת השכנות נכנסת כבת־בית. אף לייזר השמש בא עם אשתו וילדיו בברכת “שבוע טוב”. ומליה מגישה כסאות לפני זקני הבאים. מכנסת אורחים. הדירה כבר מלאה – והזקן מנגן כל מיני “מערביות” של חתונה יהודית. ה"שקצים" מביטים בעין קנאה על כנורו של הזקן, על אצבעותיו, רוקקים בעד השנים לצדדין, מלקקים בלשונם את שפתיהם וצובטים בסתר את ה"שקצות"; הללו משחקות, סובבות ומתרקדות על מקומן, ומנפנפות בסנוריהן הלבנים. הנה זה בא פתאם חוֶדקה הסנדלר עם התוף, מעביר עליו באצבע, מצלצל בצלצלים – ושאר הבחורים מתמודדים, מפשילים בלוריות ראשם ומרמזים להזקן. מליה טרודה כמחותנת בשעת חתונה ונהנית הנאה מרובה מבעלה. הוא מבין ומבין זאת, מחייך ומצהיב ובעיניו הכבות מנצנץ זהר של שמחה. והנה הוא מושך משיכה אחת בזקנו, וכנורו מתחיל להוציא כעין קול דברים “טשאָבּאָטעָ, טשאָבּאָטעָ”… ומיד פושט אחד הבחורים את שתי ידיו הגסות, ומקום רחב מתפנה ושני זוגות יוצאים ומטפחים ברגליהם רקוד " טשאָבּאָטעָ", היא – ידה האחת על צלעה והיד השניה מנענעת את הסינר, והוא – ידו האחת מופשלת לאחורי הראש והשניה עושה מעשי פלאים, מרמזת וקוראה אליו את המטרונית; שניהם מסתכלים זה ברגלים ובפרצוף של זו. והמחול הולך מתוך צפצוף ושרקה. ילדי יהודים מקבלים נחת ומזרזים את הזקן, והוא עובר פתאם מ"טשאָבּאָטעָ ל"קאמאַרינסקי" – אַי! אַי! – ו"החתונה" נמשכת והולכת בזריזות ובעליזות יתרה, עד שנעשה הזקן עיף ויגע ומליה מבקשת רחמים: “רב לך, רב, חיקיל נשמתי!” וקהל הנאספים מתפטרים והולכים להם לאט־לאט, כשהם משבחים את הזקן על נגינתו, מקצתם מברכים אותו בכל טוב על שהוא משמח קצת לבם של בני אדם. הבחורים והבתולות אף הם מודים ומשבחים לו והולכים להם לתוך הרחוב בקול שירה וזמרה. ורק ליזר השמש עם אשתו וילדיו נשארים עוד לשעה קלה, מסיחים במה שהיה ובמה שעתיד להיות. בתוך כך מפקחת עליו מליה, נותנת לו כוס חלב לשתות, מציעה לו את המטה, וכשאלו נפטרים היא משכיבה אותו, מלחשת עליו, משלשת באצבעות כלפי חוץ, לסגולה, מנשבת את האבק סביבו, יושבת קצת עד שנרדם, אחר כך היא נותנת עין עוד ב"קיזי" והולכת אף היא לישון.

ובדירה – הס, דממה ושלוה, כשלות חייהם של זוג זקנים. העששית הקטנה דולקת כל הלילה על השלחן בחצי שלהבתה ואורה אינו שמח ביותר ואינו כהה ביותר; במדה בינונית מאירה היא בדירתם השוקטה, כמו המזל בחייהם השוקטים…

 

IV    🔗

החיים שוטפים להם כדרכם, הקיץ בא במקום החרף והחרף – במקום הקיץ, הזוג שלנו עם “קיזי” שלהם הולכים ומזקינים ודירתם הולכת ומושפלת יותר ויותר. הוא פוסע בקושי, מדבר בקול דממה וּלפעמים רחוקות, והמוח בקדקדו, כנראה לו, כבר מתנדנד בלי הרף. והיא מזיזה רגליה בקושי, דבריה מטושטשים, רק חיקיל לבדו מבין פירושם, כמו שהיא מבינה פירוש דבריו שלו, ואף זו – רק ברמיזה ועל פי החיוך.

בדירה נמצאים שני בקבוקים של סמי רפואה מאת הרופא, קליפת־החינין שרויה ביין, הלענה בתוך היי"ש – והזקן התחיל תוכף את טעימותיו מהם, וטעימות אלו יפות לו מסמי הרפואה. אבל כיון שהיא רוצה בכך הוא עושה רצונה ונוטל אף מן הסם. ואף היא כשנשימתה כבדה עליה נוטלת לפעמים כף אחת, ודומה שנטילה זו באמת מביאה לה קצת רוָחה. גם “קיזי” כבר זקנה וברה בימים. חדלה לילך אל העדר; קשה להם לזקנים להוליכה להעדר ולהחזירה משם, והיא תמיד בביתה ואינה זזה מן הזקנים אפילו פסיעה אחת, הולכת אחריהם וגם לנה בדירה עמם יחד.

שניהם מרמים זה את זה, שניהם אינם רוצים לגלות את חולשתם זה בפני זה. כל אחד מהם משתדל לשמש את חברו, להרבות לו קורת רוח בחיים ולהרחיק מעליו יסורים, אף על פי שאצל שניהם הרגלים כבר מסרבות לילך והידים לעשות. הוא דואג וחרד לבריאותה שלה, והיא דואגת וחרדה לבריאותו שלו. שניהם כובשים את רוחם, מתאוששים, ואינם רוצים לעלות על ערש יצועם זה קודם לזה, שניהם פוסעים בכבדות, מתאנחים בסתר ושותקים, כאלו אין כלום… שניהם מסתכלים זה בעיניו של זה, בודקים ושואלים איש לשלומו של חברו, וכך הם מבלים ימי חייהם, מריחים טבק ומחיכים. אבל אף בחיוכם כבר נכרים סמני זקנה, אין אותו החן כמקדם, ואין אותה הנעימות.

אבל סוף סוף הוא לא עצר כח – ונפל למטה בעל כרחו קודם לה. והיא מתחזקת ומשמשתו, ומשתדלת להחלימו ולהקימו על רגליו, אף על פי שהיא בעצמה רגליה הולכות וכושלות מיום ליום וכחותיה פוסקים, אבל כלום זמנה פנוי לכך לחשוב על אדות עצמה, בשעה שחיקיל שלה, שיחיה, חולה ומוטל במטה? והקדוש ברוך הוא יודע את האמת, והרי עליו ליתן לה כח להקימו על רגליו.

בכל יום החמישי מביא זימל המתופף את הארבעת או החמשה זהובים פרס מאת איצי המנגן, והם עוברים מידה של מליה לידו של הרופא. על פתקת־הרפואה עושים רשימה, והסם נקנה בהנחה. ובדבר המזונות – מי אוכל? למי יש צרך בכך? קיזי שתחיה נותנת עדין קצת חלב, ודי! מי מבקש יותר מזה? יין ויי"ש שולחים בני החבורה של המנגנים, ואף הם באים בעצמם לבקר את החולה הזקן ומשתדלים בספוק כל צרכיו. יהודים הרי הם יהודים. הרי כמה שנים היה מנגן במקהלה ועד כמה היה מיטיב לנגן!… ובלבד שירחם הקדוש ברוך הוא. מליה מצטערת הרבה כשהיא מסתכלת בחיקיל שלה, “אב הרחמן!” – ושופכת קצת דמעות בחשאי, “אב הרחמן!” – ומתחזקת ומתאוששת הכל בשבילו, בשביל חיקיל מחמד נפשה. תנחומין מרובים הביאה לה בשעות אלו קיזי. מנחמת היתה את מליה במבטי עיניה, בהתרפקותה. וביחוד כש"קיזי" נגשת למטתו של הזקן והזקן פושט את ידו ומגפפה בשתיקה מתוך חיוך – אז מליה מתמלאת כלה נחמה וקורת רוח. שפתיה רוחשות ל"קיזי", כמראה על הזקן: רואה אַת, קיזי’לה? בקשי עליו רחמים. וקיזילה העניה רואה שאמת הדבר, אבל מה יכולה עז אלמת להושיע? ופונה היא הצדה ושותקת. אפשר שמתפללת היא שם בשלומו של חיקיל? מי יכול לדעת? ודאי אף מליה חושבת כך…

בינתים כבר הגיע הסתו. מעל האילנות נושרים העלים; הצפרים נמלטות, שורות, שורות, חבורות, חבורות לארצות החם וקוראות ממרום: “שלום!”. השמים והנהר נזעמים, וזועפים ומתקדרים. ויש שהנהר מתרגז ומעלה על פניו גלים גלים כעין שיות לבנים קטנים, שרודפים זה את זה וקופצים זה על זה ברעש גדול, משיגים וחובלים זה בזה ומתעלמים וחוזרים ונראים ורודפים – מאין ולאן? כאותם היהודים של העירה בעונה זו, שרודפים ורצים זה ל"קבר אבות", זה ל"סליחות" זה מן “הסליחות”, זה לצרכי יום־טוב וזה לפת לחם לשעה קלה… הכל רצים, הכל נחפזים מתוך איזה מין טרדה מרה ומתוך זעף־רוח וקדרות־פנים, והכל באים בחבילי דאגותיהם ודופקים בשערי רחמים בשמים…

פעם אחת, – בליל שבת היה הדבר, – כל העירה היתה שקועה בשנה, רוח יבשה נשבה והרקידה את הנהר והאילנות. מי הנהר המו ורעשו והאילנות קשקשו בענפיהם הערומים, כמתים בגרמי ידיהם, זה בזה. הזקן נרדם אחרי נטילת כף אחת של סמים, ליזר השמש עם אשתו וילדיו ישבו עם מליה על יד מטתו של החולה, כדרכם בכל ערב, לשם חברותא, ועסקו בשיחת רעים; אבל כשהתחילו התינוקות להתנמנם, זה בחיק אמו וזה באמצע החדר על הקרקע, נפטרו סוף סוף משם בברכה, והבטיחו שמחר בהשכמת הבקר יבואו שוּס לבקר את החולה ויביאו עמם את החלב הרותח מעל התנור, שמליה הטמינה שם; מפני שזה שתי שבתות שאינה מסקת את תנורה, משום שתם כחה ועוד, שאי אפשר לה לזוז ממשכבו של החולה. הוא ישן ומליה נשארה יושבת לבדה על הספסל לי המטה. לרגליה רובצת “קיזי” – ומליה אף היא נוטה לישון. זה לילות אחדים כסדרם שלא נתנה שנה לעיניה, וכמה גדולה תשוקתה לישון, והיא מריחה את הטבק ויושבת על מקומה. וכשהיא יושבת לה כך – נרדמה בעל־כרחה על הספסל כשראשה מוטל על לבה.

בשעה הרביעית ננער חיקיל, הסב את ראשו הלבן כלפי מליה וראה אותה כשהיא ישנה, כאב לבו על שמפרכת היא את גופה בשבילו והתחיל מעוררה בקול דממה רכה שתשכב על מטתה.

– מליה? מליניוּ! –

מליה ישנה, והוא חוזר וקורא שנית ושלישית – ופתאם נצנץ דבר במחו ופלצות עוברת בכל עצמותיו. עיניו נפתחות לרוחה מלאות פחד, זעה קרה מבצבת על מצחו ובשארית כחו הוא מטה את עצמו ופוֹשט ידיו למליה: מליניוּ… מליניוּ…

אבל הראש הכבד נמשך וצונח אחורנית, הידים נופלות למטה בלא כח והוא מחזק ומושך את עצמו: מליניוּ! מליניו!… הנה הוא מוצא את ידה: מלניוּ!… מושך ופושט את היד. מליה נמשכת בכל גופה… חרדת מות נפלה עליו, והוא נמשך לאחור… וראשו נופל על הכר, שאנן ושקט ומליה אחריו. ראשה לצד המטה וידה הקרה נתונה בידו… דממת הס בדירה, ורק קיזי לבדה נושמת על מקומה כבתלה… היודעת היא, שנשארה בשעה זו יתומה גמורה?