(אידיליא)

 

I    🔗

בקצה תחומה של העירה, בראש ההר הירוק־עומד כפוף, כמצבה נושנה על קבר נשכח, בית נמוך ורעוע. פרוש ונבדל הוא הבית מכל בתי העירה שבעמק. וציצין יוצאין מסוּף הגג המדולדל ומסתירים את שני החלונות הנשקפים מתחת המעזיבה. דומים הם מרחוק כגבוֹת עבֻתות על עיני נזיר מתבודד. ובין שני החלונות נפתחת ונסגרת דלת רעועה, שפעמים היא נראה לך חוטם ופעמים – חור של חוטם; וכשאתה מביט מרחוק על הבית כלו, נדמה לך, שזהו שומר זקן, שהעמידו אותו שם להשגיח על אותה העירה כלה עם כל בּניניה, אילנותיה וגניה הנטועים בעמק כפרח בעציץ.

הרי לך שדה מקושט ציצים ופרחים מסביב. מימין – יער, משמאל – כפר קרוב מאַַיֵֵם עליך בצלב זקיף מעל ראש בית־המסגד, ומעבר מזה טחנה של רוח פרושת כנפים מביטה אל הבית שעל ההר, כאלו לוחשים זה לזה: בא ונחליף מקומנו – רוץ אלי ואעוף אליך! ומאחוריו נשקף הבית בשער שחור, מעוקם ומרופט, אל פני השדה, מקום שנמשכים ומתפתלים שם שני שבילים והם הולכים ומתקרבים, עד שנבלעים בדרך כבושה אחת מוליכה אל העירה.

לשעבר, לפני ימים רבים, היה בית זה בית־אכסניא. ושיך היה לר' דוב הפּונדקי, יהודי זקן אבל בריא וחסון כאלון, גבוה ובעל כתפים. הדרך שלמטה היתה הומה בימי השוק מאכרים עוברים ושבים ושער הבית היה פולט ובולע עגלות וקרונות בלי הפסק. המגרש שלפני הבית שמש בימי השוק מקום כניסה לגברים ולנשים, תגרנים ותגרניות, שיש להם משא ומתן עם האכרים.

עכשיו פסקו עוברי דרכים ונשמו המסלות. אין חריקת עגלות טעונות ואין צלצל מצלות בצוארי סוסים. השוק נתבטל והמגרש נתרוקן ונתיתם, ר' דוב כבר הלך לעולמו ועל קברו גדֵֵל אילן ענֵף טעון תותים שחורים. שערי הבית דוממים, אין יוצא ואין בא. עלה חציר ונעצוץ בשביל ההר, וההר עצמו אף הוא הולך ופוחת משנה לשנה בהיקפו, מפני הכריה והמפולת. בית הדירה נתגלגל לבסוף ועבר לידי זרים עד שעמד ברשותו של פיביש החַבָּת, וכיורד מנכסיו עומד לו עתה הבית הקטן, עני ונכה רוח, מכונס ומצומצם בד' אמותיו, עומד לו ושותק.

כשמת פיבוש החבת עבר הבית בירושה לבנו חיים, חבת אף הוא, וזה דר בו עכשיו עם זוגתו הצעירה פרידה, ועמם זוג של יונים קרויות בשמותיהן בלקה ומִלכה.

משכים חיים בבקר, מזדין בחבילה של חשוקים על כתפו וקרדום תחוב בחגורתו ויורד לתוך הכפר, להנאות את הבריות במלאכת ידו. פונה הוא אז כלפי זוגתו ופוסק לה את פסוקו: פרידתי! השגחה על בלקה שלי! היי לי ברוכה!

אף פרידה משיבה:

– אשגיח, אשגיח על בלקה שלך, כמו על מלכה שלי! לך לשלום חיים! אל תאחר לבוא! השם יצליח דרכך!

– אמן! עונה חיים והולך לדרכו.

עומדת לה פרידה יחידה, ראשה תמוך בימינה ושמאלה על לבה ומביטה אחרי חיים שלה, ההולך ונבלע במרחק בין קמת השדה, ואינה מסירה את עיניה מעל הדרך, עד שיוצא הזוג השני בלקה ומלכה, מקשקשות בכנפיהן, וקינית להן שביתה על הגג. מַתחילה בלקה עושה הקפות סביב למלכה ולוחשת עליה: “הרי את מקודשת לי”, ומתוך חבוק ונשוק הן מפליגות באויר סחור סחור ויורדות על כתפי פרידה.

– בלקה, בלקתי! – פונה פרידה ליונתו של חיים וממציאה את פיה כלפי מַקורה. מלכה עומדת על הגג, עיניה מבריקות, ובראשה היא מניעה לכאן ולכאן: מי יודע את הרהוריה בשעה זו?

ומיד פורחת גם היא, מדַדה וקמה על כתפה הפנויה של פרידה, וכך הן נכנסות לתוך הבית.

– רדנה! שובבות שכמותכן! – היא גוערת בהן. אך השובבות הסרבנות יודעות, שגערתה של פרידה אינה אלא שדוּל, ואינן יורדות עד שהיא מפזרת לפניהן בזוית אחת מלא קמץ דוחן: “קיט־קוט לקוט” –

קופצות היונים ומלקטות, ופרידה מתחילה לפנות את החדרים, מסדרת את שני הספסלים הארוכים אצל השלחן הגדול, ואת התיבה הירוקה – זכר למלבושי החתונה – בין השִדה השחורה ובין ספסל־המפסלת השקוע בגל של בקעות ושפאים. גמרה בחדר הגדול – נכנסת היא אל הקיטון ומציעה את המטות ומנקה מאבק את הכתלים בזהירות, שלא להרגיז ממקומם את ר' משה מונטיפיורי ואת הברונים הירש ורוטשילד התלויים על הקיר ושקועים במחשבות “משלהם”. לא שכחה גם את העציצים הצמאים שעל החלונות, ובמלא לוגמא מים חיים אבקה עליהם אבק של רסיסים. גמרה במנורה התלויה ומשולשלת מאמצע התקרה והיא מכוסה וכרוכה כל ימיה ברקמות ונְיָרות מצוירים, כצנועה זו שאין עין שולטת בה.

אז מוציאה פרידה כלי־זינה: חוט, מחט וכתנת שלא נגמרה תפירתה, ויושבת לה על ספסל קטן שעל פתח הבית ותופרת.

ושקט בבית, ושקט בחוץ תחת שמים כחולים, בהירים וגבוהים, השמש שופעת אור־חיים על המקום וכל פנה מאירה, מבריקה ונוצצת. נוצץ מרחוק גם הנחל המכוסה קשקשת של כסף, וכאילו אומר: נס נא ורדף אחרי לתפשני! – עד שהוא נעלם ומתחבא בין גנים וכרמים שברחוב האכרים. נוצץ גם צלב בית־המסגד… זכוכית ירוקה שבאיזה חלון מזהרת לה מתוך גוני־גונים. בינתים מבריקה כנף צפרת שטה ומפליגה בין ניצוצי שמש. השדה שולח רוח קל ומבושם מריחות כל מיני עשבים; צְוְִיצת צפרים… הד צריחות רחוקות… הברת “ויוֹ!” רחוקה של איזה אכר מתקוטט עם בהמתו בדרך – והכל מתערב ונמזג לחלום אחד של שקט ומנוחה היורד ומרחף על העירה ומתלחש עם הארובות העשנות.

עם שקיעת החמה – וארוחתה של פרידה כבר מצטמקת ויפה לה וכל עבודותיה כבר מנויות וגמורות. אז היא כורכת מטפחת של משי על ראשה, לוקחת בידיה את סריג הפוזמק, שכנראה לעולם לא יבא לידי גמר מלאכה ואינו משמש אלא להעסיק את הידים ברגעי הפנאי, סוגרת את הבית ויוצאת יחד עם יוניה לקבל פני חיים שלה.

הולכת היא ומונה בלחש את העניבות שבמהדורות הפוזמק: אחת, שתים, שלש… עולה כנגדה מן העמק אוזה מגעגעה ותריסר אפרוחים כרוכים אחריה… משיבה פרידה את פניה מהם כנגד השדה… והנה סוסה עקודת רגלים מנתרת וחוגרת וסיח שובב קופץ כנגדה. מביטה פרידה לצדדין… קר־קר־קור! – מגיע פתאם לאזניה. זוהי תרנגלת מנקרת באדמה וקוראת לאפרוחיה לחלק בשלל. מרגישה פרידה כעין צביתה בלבבה… מביטה היא אחרי האמות המאושרות ולבה נכוה בתענוג אחרים, מביטה ונכוה. מרימה היא את עיניה כלפי מרום ושפתיה מתעקמות לתחנה: “רבונו של עולם! – יוצאה מלבה תפלה כבושה – במה? במה אני גרועה מכל בריותיך?” ושתי דמעות יוצאות ונופלות על לחייה. מתרוצצות ומתגוששות העניבות במהדורות הפוזמק; פוסעות ומתנגפות רגליה על קוצים וברקנים שעל השדה. הפוזמק הולך וגדל, הדרך הולכת ומתקצרת, ומחשבות וזכרונות מתרוצצים ומצטרפים בלב פרידה. מיום שנתארסה לחיים… ימים. חדשים. שנים. עתים של צער. עתים של נחמה. יש שהעניבה פוגעת בקשר שבחוט הפקעת. יש שרגלה נכשלת בקוץ מכאיב וסורט בשוקה. יש שזכרונה נתקל בימים של פגעים. אך הנה לפניה עץ התפוח שבאמצע השדה; הרהוריה נפסקים. חיוך מרקד בין עיניה… מרחוק, מבין שורות הקמה, צפה ועולה חבית… צפה ועולה. צפה וקרבה… מתחת לחבית – ראש כפוף… כתף מסובלת חשוקים… כנפי בגד מרחפות ברוח… הוא הוא! חיים!

– ברכת ערב עליך, פרידתי – משלשל חיים את החבית ואומר.

– שנה טובה עליך – עונה פרידה ומסירה את החשוקים מעליו.

והזוג קובע לו ישיבה תחת העץ.

– ומה עבודתך? – שואלת פרידה, כשהיא נותנת עין מאירה בחבית ובחבילת החשוקים שנתמעטו.

– ברוך השם! הרי רואָה את, פרידתי, ולמה זה תשאלי?

– מה אתה מפסיד כשאני שואלת? שוטה שלי!

– הרי את גופך שוטה – שוטתי – וסוף! ומה בבלקה שלי ומלכה שלך?

– בשדה הן מְדַדות.

– שובבות! לדדות! רק לפרוח!

– קומה, חיים, ונלך; התבשיל יצטנן. רואה אתה: החמה שוקעת!

– לישון היא הולכת… לא כך, פרידתי!

– כלום יודעת אני? קומה ונלכה!

– חכי, פרידה, ואתלוש קצת דִנדָנות לשטוח על השלחן. ריח יפה הן נותנות בלילה.

– ברוך המזכיר! תלוש גם קצת לענה לשטוח אצל המטות. כבר איני יכולה לעמד בפניהם של “הללו”.

– בפני אותם “הכושים” הרקדנים?

– בפניהם, ימח שמם!

וכשמגיע הזוג לבית – כבר רוקדות לקראתו בלקה ומלכה מעל הגג, ממצמצות בעיניהן ומנענעות בראשיהן.

_________________

בערב שבת יידע חיים, שלא ימצא את פרידתו אצל התפוח ומקדים הוא לבא לביתו. שנוי היא עושה ביום זה, שהוא נכנס דרך השער וטומן שם את כלי מלאכתו, שלא יראו ולא יזכרו ליום השבת.

פרידה עסוקה אז אצל התנור, ובשמעה חריקת השער אינה מחזרת את פניה מן התנור, שלא יארע חלילה שם מכשול בהעלמת עין. אלא שואלת כלפי אחוריה:

– חיים?

– הן, פרידתי! אני בעצמי!

– יפה באת. תהא לי קצת לעזר; הרי העבודה מרובה והשעה קצרה.

– הנני בידך! ובמה אעזרך? אפשר לעשות את הדגים? – שואל חיים.

– לא, חיים, הדגים כבר עשויים, – עונה פרידה ומחכה לשאלתו השניה של חיים, הנשנית בכל ערבי שבתות בסדר אחד.

– אפרפר את האיטריות?

– כבר הם עומדות שלוקות,

– הקוגל?

– עשוי.

– התרגימא?

– עומדת ומצטמקת.

– ומה אפוא אעשה לך?

– סנן האת היין של הצמוקים, גמע כוס תה, רחץ זוהמא מעל פניך, החלף בגדיך ולך לבית־הכנסת – זוהי עבודתך!

– וחוץ מזה לא כלום? הכל עשוי? ראה: היא סותמת כבר את פי התנור! הי, אשת חיל שלי! מכיון שככה את לי – הריני נותן לך מתנה.

ומוסר הוא לידה מטפחת מלאה זרעוני דלועים, שקנה בשבילה בכפר.

– וגם אני הכינותי לך מתנה! – ובשום אופן אינה חפצה לגלות לו את המתנה עד שהוא מסתלק מעבודותיו ויושב אל השלחן לשתית תה. אז היא נותנת לפניו קערה מלאה קטניות שלוקות וסופגנית עשויה בקנמון.

– קרא גם “להן” ויכנסו – מעיר חיים.

מוציאה פרידה את ראשה מן הפתח וקוראת:

– פיל־פיל־פיל!

ומיד פורחות ובאות היונים ועושות “טעימה” יחד עם אביהם, עם חיים, מן הקטניות שלכבוד שבת.

פרידה מעמידה שתי מנורות ממורטות של נחשת על השלחן וחיים יוצא רחוץ ומלובש החוצה, לכַוֵן רגע של שקיעת חמה; החמה שוהה קצת מעבר ליער ומברכת דרך האילנות ב"שבתא טבא" את העירה כלה, החבויה בצל היער וגומרת את חשבונה עם ימות החול ב"פטום הקטרת"; ומן השדה שב העדר ומאפיל על עצמו בעמוד של אבק. קופצות בראש העזים ההדיוטות, ה"עזי־פנים" שבדור, מקשקשות ברגליהן ומנענעות בזקניהן מתוך כונה. אחריהן נכרכים הכבשים, ההולכים אחרי כל מי שיעמד בראשם; נטפלים אחריהם גם החזירים ומתבישים בטמאתם וטרפותם כנגד השבת הקדושה. באחרונה פוסעות פסיעה דקה הפרות הצנועות ונושאות בדדיהן חלב בשביל העירה לכבוד שבת. החלב יצטמק לילה כלו על התנור המוסק, טמון במוכין ובבגדים ישנים. למחר יתקוטטו הילדים על הקרום של החלב: אמא, תן לי את הקרום.

– פרידתי! זמן ברכת הנרות! – מכריז חיים בחוץ ויורד אל העירה לבית־הכנסת של הרב.

עומדת פרידה אל השולחן הפרוש מפה, ותחת המפה בקצה השלחן מונחות שתי חלות, שדמיונן כשתי שיות כפותות ומוכנות למזבח. מדליקה פרידה את הנרות ומונה איתם: אחד, שנים, שוב – שנים! רק שנים! רק שנים! ומתי יהיו שלשה?…

פורשת פרידה כפיה על עיניה ושפתיה רוחשות תפלה: אלהינו ואלהי אבותינו! זכרה את אמתך פרידה בנֵר שלישי, בזכות שרה רבקה רחל לאה!… מלאכים מליצים – אל נרותי! מלאכי חבלה – מעל נרותי! – ושתי דמעות מתבקשות ויוצאות לאויר העולם. קל ומרווח נעשה לבה של פרידה. מתוך תקוה ואמונה, ששמע אלהים את קולה מעל נרות־שבת – היא פוקחת את עיניה ורואה כל מה שבחדר בצבע חדש וגון של שבת. הכל מרוחם, הכל מנוחם, הכל מבורך ומברך “בשבתא טבא”, אין פרידה כפוית טובה להקב"ה; מכיון שהיא מאמינה בו שימלא את בקשתה, מיד היא עושה נחת רוח לבורא, מכניסה ידה תחת מטפחת הראש ומעבירה על שערותיה, שלא תראה חלילה אחת מהן החוצה. מעניבה היא את קצות מטפחתה תחת סנטרה ויוצאת לשבת על האיצטבא ולחכות לחיים שלה. מזדוגות לה גם בלקה ומלכה, מדדות לתוך חיקה, מסתכלות בעיניה ותובעות הימנה שדולים וּמעשי־חבה.

וכבור אתה, שזו אינה פרידה ההררית היושבת על התחום, אלא שבת מלכתא עם שתי הנערות הראויות לתת לה מבית המלך, היושבת על כסא בחקל תפוחין קדישין ותחת רגליה מרבד ירק; ושם בעמק – העירה הצנועה, מדינתה של המלכתא, עטופה בצעיף של שבת ומתוכה מסתכלים אליה נתיניה בעיני־אש ומבשרים לה ברמזים, שעוד מעט ויבקע הצעיף, ובן המלך, שהיא מחכה אליו, יופיע לה.

יושבת לה פרידה וממתינה ל"שבתא טבא", שיביא לה חיים מן הקלויז של ה"רבי" ומעל לראשה ניצוצין של נרות שבת יוצאין דרך החלונות ופוסחים על העירה ונופלים על טחנת הרוח. והטחנה שובתת את שבתה, וכאלו עומדת ב"שמונה־עשרה" בפרישת־כפים כנגד השמים.

מימין מתחת שמי־מערב מדומדמים, שלא כבה עוד אורם, כבר עומד היער שקוע בפחד הסוד ומציץ בגעגועים לתוך החשך שמעבר לכפר, המקשה ללדת לבנה אדומה ומלאה. והשמים עושים עסק עם העירה ושולחים לה עיני כסף ומקבלים ממנה עיני זהב. מרחוק שאון הטחנה עולה, פעמים מתנמך ופעמים מתגבר. מתוך הברֵכה מגיע ובא קרקור צפרדעים והמיה רבה. בקנו של ר' אנשיל משתפך הזמיר בזמירותיו, הומה ומתחטא בחיק הערב ונפשו עליו תשוח. והכל מתמזג ומתפשט בזמירה יפה אחת המרחפת על הככר לארך ולרחב, לעמק ולגבה.

ועוד מעט ונקודה שחורה אחת צפה ויוצאה מבין בתי העירה… והנקודה הולכת ומשתרבבת ומקבלת צורת אָדם… פרידה מרגישה בצורה זו מתוך האפלה, קמה ויוצאה לקראתה בלוית יוניה.

– שבתא טבא! – מקדם חיים את פניה.

– שבתא טבא, שנה טובה – עונה פרידה ומפיסה את דעתו ביונים שמוסרת לידו. ושני הזוגות נכנסים לתוך הבית.

– שבתא טבא! – שונה וחוזר חיים לתוך חללו של הבית. ודומה שמכל פנה וזוית חוזרים ונענים לו “שבתא־טבא” ואפילו האילן השתול על החלון מבחוץ מרמז לו בענפיו: שבתא טבא.

חיים שולח מעל פניו את יוניו, סופק כף על כף, פוסע פסיעה דקה לאורך הבית, מתחיל מנעים: “אַי, שלום עליכם, מלאכי השרת!”. ומכיון ששומעת פרידה את בעלה מספר עם מלאכי השרת – מיד היא מסתלקת לצדדים, ובחשאי היא מעמידה על השלחן את בקבוק היין ואת הכוס, ולבה מתמסמס בנגינתו של בעלה ורוחש בלשון של תחנות: “אלהינו ואלהי אבותינו!”

וכשהם יושבים מסובים אצל השלחן – מתחיל חיים לספר בשבחם של הדגים, שפרידה שלו היא מומחית לבשולם יותר מכל הנשים שבעולם; מיד דעתה נזחחת עליה והיא לוקחת את החלה השלמה, שוקלת אותה בכפה ומקלסת בשמץ גאוה:

– נוצה! קלה מנוצה! אדרבה, חיים! קח ושקול!

עושה חיים את רצון פרידתו, משמש סנדק אצל חלתו ושוקלו מיד ליד מתוך כונה עצומה, שלא יטעה חלילה, וגומר את ההלל:

– כביכול, נאד רוח! וכלום לעדות אַת זקוקה, שכל־יכולה את? פרידתי־בריתי!

– וכסבור אתה בכמה עלה לי? בסך הכל שמרים בחמש פרוטות! נאכלת בסופגנין ונבלעת באברים! ולואי שישביח כך מזלנו, רבונו־של־עולם!

– אמן – חוטף חיים ועונה, ובלבו הוא מוסיף ברכה: “זרע של קימא בשנה זו, רבונו־של־עולם!”

והמלאך הממונה על מלאכי שבת שבתנור לוחש ברכתו: יהי רצון שיעלה יפה גם לשבת הבאה!

מתחיל חיים מנעים זמירות “כל מקדש”, מצלצל במזלג על הכוס ועיניו נחות על פרידה ומשפיעות עליה נעם משקיט ומזעזע שעובר בכל רמ"ח אבריה.

לחייה מַוְרידות, ועל פניה שוֹרה שכינה של צניעות קדוֹשה. בלב מזדעזעת נימה של עצב נעים המשפיע עליה אצילות; ורואה היא אז את עצמה מיוחסת ובת־יחידה אצל הקב"ה. מתחיל לבה מתחטא לפני קונה במחשבה: “וכי מה היית חסר, אב הרחמן? וכלום קשה עליך הדבר? או שמא טרחה היא לך, כל־יכול, לעשות לי נס, שאני אמתך לא אהיה חסרה כלום?”

ומכיון שהיא מוציאה את טענותיה בהרהורים, לבה מתרוח והיא מתמלאת תקוה ואמונה, ששמע אב הרחמן את קולה וימלא את בקשתה.

ואחר ברכת המזון קם חיים ממקומו ופונה כלפי זוגתו:

– פרידתי, ברכתי! קחי את הכוס והלכנו אל ה"טס" לשתות מים חיים.

ה"טס" – זהו באר מים זכים כבדלח מפכה מתוך טבור ההר ועובר על צורים ואבנים ומתפתל בין הבית והשדה, בין אילנות וערבות, עד שנופל לתוך הנחל. מפני מה קוראים לבאר זה “טס”? אין איש מבני העירה יודע. יודעים הם רק, שהמים הם קרים, נעימים וזכים, ומאמינים הם שמימיו מבריאים, ובכל שבת אחר שנת צהרים הם הולכים שמה לשבר את צמאונה של הנשמה היתרה. אפשר שהעלו לו שם זה, מפני שמרחוק הוא נראה לך כטס מש‏ֻבץ של כסף.

ולמחר שחרית כשה “גוי־קטן” בא ומציץ בחלון ומכריז על כהונתו: “לסלק המנורות?” – כבר מסובים חיים ופרידה על השלחן מצומצמים ונבדלים מחלקו המוקצה וגומעים חלב צמוק מעל התנור, ובלקה ומלכה עומדות ותובעות פרס.

חסל סדר הגמיעה – מיד פורש לו חיים לבית־הכנסת, ופרידה מתעטפת במעטפת המשמשת לדבר, ותרמיל היא לוקחת בידה ומפליגה לתוך העירה. פוקדת היא כל בית ובית, מחלקת להם ברכת “שבתא טבא” ומקבלת בחלופין גלוסקא יפה לתוך התרמיל. בשביל מי היא מקבצת הגלוסקאות? אין איש שואל ואין פרידה מספרת. זהו סודה שלה. דַיָן לנשים מישראל לדעת בערבי שבתות בשעת אפית חלה להכין גלוסקא בשביל האשה ההררית. כשהתרמיל מתמלא, נבלעת פרידה בתוך אחת הסמטאות, נכנסת מלאה ויוצאה ריקם, וחוזרת אל ההר – לא בדרך שבאה.

אחר סעודת הצהרים מתמודד חיים בחלוץ עצמות ואומר:

– פרידתי־נשמתי! קחי סדין וכר ונקבע לנו ישיבה בין דשאים ונראה בבני העירה שלנו כשהם יוצאים אל ה"טס".

ויושבים להם שני הזוגות על הדשא ישיבה שחציה שכיבה, ומעביר חיים את יוצאי העירה תחת עינו כרועה את צאנו תחת שבטו. הנה מטייל לו מָטיל בעל־העגלה עם “חסידיו” – אלו סוסיו – ופרידה מעירה:

– תדע לך, חיים: חי לו מטיל שלא בדחק! אלא שתמוה לי, מפני מה לא ראיתי אותו מעולם מטַיל עם אשתו?

– מפני שבעל עגלה נוהג חבה יתרה בסוסיו מאשר בבני ביתו.

וחסידיו של מָטיל הולכים ומלוים את רבם בכפיפת ראש מתוך מחשבות ועצלה של שבת, מבריחים בזנבותיהם יתושים מעליהם; דומה שהם עושים זאת בשנוי ובזהירות, שלא להרג זבוב בשבת. ומָטיל גופו – חציו לשם וחציו לחול: ראשו חבוש מצנפת של משי וגופו עטוי קפוטה של חול, בשביל לעשות היכר בין הליכה להליכה.

והנה כל עדת ישראל שבעירה טופפת ועוברת מתוך פנוק ועדון, מנענעים כלפי ההר “שבתא טבא” ונפרעים משם על כל נענוע בשנים, ילדים מטפסים ועולים לבקש מן ההרריים כוס לשתיה. נעשית פרידה לשעה זו “דודה” – כך קוראים לה אז הילדים – והיא מכבדת אתם בסופגניות עשויות בקנמון.

ומוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, כדי להגדיל הצמאון ולזכות את הבאר באורחים רבים ממקדשי־שביעי. שואבים ושותים, שואבים ושותים, הכוס עוברת מיד ליד, ועד שהיא מגיעה אל האחרון, כבר צמא הראשון לכוס שניה.

– המחנה משתטח! – מעיר חיים, ופרידה מביטה לאחריה ורואה היא על שפת הנחל העליז בצל הערבות – קפוטות שטוחות על הדשא במקום מרבדים. פוזמקאות ונעלים מפוזרים פה ושם… ויהודים ערומי־צואר ומגולי־לב שוכבים פרקדן… ונשים מגולות־חזה ממציאות לילדיהן את דדיהן להעניק להם חלב משנה, שהשפיעה בהן הנשמה היתרה…

ומנוחת שבת באויר. אומר לו הקוקי זמירות, והצפרים מתפרנסות על התלוש מאתמול, ורוח וריח מעורבים יחד ומרחפים מלמעלה בזהירות, שלא לנענע את האילנות המוקצים…

והכל לוחש ומצפצף מתוך שובע. מצפצפות גם הנשים על גלוסקאות יפות, על ה"קוגלים" שלא הקדיחו ועל התרגימות שלא הצטמקו. אף בחורים ובתולות מצפצפים ומפטפטים, עד שהם נמצאים רחוקים מן הזקנים, בלי דעת מתי פרשו מן המחנה ומתי טבעו בתוך הקמה. מכיון שכבר הגיעו לכך, הן צפים לרצונם עם גלי השבלים… הלאה, הלאה עד ליער…

כן מתגוללת המחנה וטובעת בענג שבת עד לפנות ערב. יחד עם העדר הם חוזרים לעירה בשעה שחלונותיה כבר מפהקים אחר שנת צהרים. בחזירתם הם מסתכלים בזוג ההררי ומתחילים לספר בהם, קצת מתוך חמלה על בדידותם ופרישותם מכנסת ישראל, וקצת מתוך קנאה – באויר זך ומים מבריאים שיש להם אפילו בימות החול. אף חיים ופרידה מלוים במבטיהם את בני העירה ומתחילים מספרים בהם: מי מהם זכה לבנים, מי ערירי, מי הרה, מי יולדת? עם שקיעת חמה יורד חיים לעירה לתפלת “מנחה־מעריב” ופרידה אינה זזה מעל האיצטבא עד שרואה כוכבי כסף בשמים וכוכבי זהב בעמק. אז קמה ומנעימה מתוך נחת של עצבות “אלהי אברהם”, וחיים שב ומביא אתו ברכת “שבוע־טבא” המלוה מתוך דרך־ארץ את השבת הקדושה ומשרה שכינה של חול על הבית עד השבת הבאה.

 

II    🔗

הגיעה שעת הקציר. תנועה עליזה בשדה. אכר וביתו עסוקים בעבודה. קוצרים מאלמים, מעמידים גדישים… קצתם כבר מוליכים עגלות טעונות ברכת־שדי לגרן שבחצרם בזמרה ורננות.

הימים האלה הם ימי חג לבלקה ולמלכה: לא רחוק מבית חיים דש מנדל קוזק את התבואות שקנה מאכרי המקום. הנאה היא גם לחיים ופרידה, שמלבד שהם מקבלים שכר המקום מיד מנדל זה – הרי פרידה מסיקה את תנורה בערבי־שבתות מן ההפקר שבקש וגבבא, וחיים מקבל מתנת חנם ממנדל מלוא חוצן שבלים לדוש מהן חטים לקמח פסח. נוטל חיים את השבלים ואוגדן צבתים צבתים ותולה אותן בקורות שבעלית־הגג, על מנת שיתיבשו. אוהב חיים בימים אלה לבנות לו “ארמון” ארעי מן האלומות שבגרן… אלומות זקופות לאורך, אלומות לרוחב – והרי לך חדר יפה תחת רקיע מאהיל מלמעלה; אוכלים חיים ופרידה סעודת הערב ב"חדר" זה השופע ריחות מעורבים של חטה לחה, אבק יבש, שבלת ירֻקה, ציץ־הבר ושאר דשאים ריחניים, שנקצרו עם השבלים. לאחר סעודה שוהה חיים על מקומו ופונה פתאם אל פרידה מתוך הרהורים:

– נו, פרידתי, ועתה מה את אומרת…

– פרידה קולפת תפוח בשביל חיים לקנוח־סעודה, ואומרת:

– כלפי מה אתה שואלני?

– סתם… דרך משל בעלמא. כונתי שתדברי דבר ולא תשתקי. ספרי מה שתספרי…

– לספר? – אומרת פרידה ומנחת לפניו פלח תפוח קלוף – אכול את התפוח… שנת ברכה השנה לפירות. ליטרא של תפוחים בשלש פרוטות. אהרן משה יתעשר השנה: הוא לקח בחכירה שלשה גנים… יש מזל ליהודי זה!

– טא־טא־טא – מפסיקה חיים כאינו שומע ומקשקש באצבעותיו על גבי השלחן – מקנאת את בו, פרידתי?.. הא. הגידי את האמת, שמא מקנאת את בּו?.. יודעת את, עשי חליפין: לכי אַתּ אל משה אהרן ושלחי אלי במקומך את היפהפיה שלו, את מרת ברינה־טרינה… מה חליפין אלו בעיניך, פרידתי? מה? אין דעתך נוחה? אם כן, אין את “סוחר” כלל וכלל. משה־אהרן הריהו “בריה” ובר־מזל. שנה שנה הוא מזכה את אשתו בילד חדש…

– נאנחת פרידה ואומרת:

– כלום יודעת אני? אפשר בעיניך טובים חליפין אלו. ואני – יעשה בי הקדוש־ברוך־הוא כרצונו. אפשר עוד ישים הקב"ה את עינו לטובה גם בנו ועוד נזכה לזרע של קימא בעגלא ובזמן קרוב.

– הלואי, רבונו של עולם! – חוטף ועונה חיים – מפיך לאזניו של הקדוש ברוך הוא! מצדי, הרי יודעת את, אין מניעה… העיקר, שירצה “הוא” … ובאמת וכי מה אכפת לו להקדוש ברוך הוא אילו היה מזכה את פרידתי בבן יושב על חיקה, מתחטא לפני ואומר: אבא, אבא, עשה לי טחנה של רוח! ואני: הוי, בני! טחנה אתה חפץ? כרגע! לוקח לי גזר של נסר, מפסל ונוקב, נוקב ומפסל, תוחב יתדות ומחבר – הנה לך טחנה, פעוטי. מה, פרידה, מרגישה אַתְּ טעמו של דבר?

– ואם מרגישה אני מה בכך? – מקשה פרידה מתוך אנחה.

– שניהם משתתקים ומשתקעים בהרהורים.

ומעל שבילי השדות שורה של עגלות עמוסות עמרים נגלות ועולות מתוך ערפלי אבק. אחריהן כרוכות נערות מזוינות בחרמשים וטופפות והולכות ושולי כתנותיהן מאהילות על אבקת הדרכים, וברגליהן היחפות הן מרחפות ולא נוגעות בארץ ומתוך חזיהן שופעת ומתפשטת זמרה צוהלת.

ושם בעמק התעטפה העירה בכסות לילה הארוגה צללי יער, ורק הרקיע שמעבר ליער משהה עוד לרגעים את עינו הבוערת על הבית שעל ההר, והבית טבול מגגו ועד האיצטבא בדמדומיהן. ובשמשות חלונותיו הוא ממצמץ. דומה שהוא בוער ומאיר מתוכו ובאִשו משלו. –

ובינתיים בלקה ומלכה פורחות ובאות. מזמין להן חיים מקום על חיקו. אך פרידה רומזת להן וממציאה להן את כתפיה. מדדות הן השובבות המכונפות מחיים לפרידה ומפרידה לחיים. יושבים להם הזוגות בתוך אפלולית הליל ומשיחים שיחה בטלה ונעימה, שאין לה תחלה וסוף. מתערבת היא עם פטפוטי היונים ועם קטועי נגינת כלי זמר הנשאים לכאן מתוך הכפר, ודומה שכל זה הוא מענינה של השיחה… “כמה שנים עברו מיום חתונתנו, פרידה”? – “עשר” – עונה היא נאנחת. “מאימתי דרות אתנו בלקה ומלכה?” – זה שנה, – מגפפת היא את היונים ועונה.

מכיון שנזכרה פרידה בשנת חתונתה, עולה על זכרונה השנה השניה לחתונה. אביה ואמה מתו עליה אז… בת יחידה היתה לאליעזר סנדלר ושרה אשתו, שדרו בבית מאטי הזקן.

– זוכר אתה, חיים? ביתו של מטקי תחת גג של רעפי עץ חדשים?

– מזכירה נשמות את? – מהתל חיים.

ומכיון שבאו לידי כך, נאנח חיים ואומר: כל השיחות גומרות במות.

– אמת – עונה פרידה.

שניהם קמים מתוך עצלה של עצבות; והלבנה היפה מלוה אותם לתוך הבית והזמרה של חתונת הכפר מתגנבת אליהם דרך החלון הפתוח; והאילנות – ש.. ש.. ש.. מלחשים האילנות שבסמוך ומברכים אותם בברכת השֵנה.

עוד קרעי מחשבות מן השיחה שנפסקה מתרוצצים בלב חיים בשכבו על מטתו… "מן השנה השניה לחתונתם, – זוכר חיים – נזרקה טפה מרה בַכוס. אז יצאה האנחה הראשונה מלב פרידה…סוף שנה שניה – תחלת שנה שלישית… ולא חננה אלהים בהריון… התנחמה פרידה ואמרה: “גם אמא לא נפקדה עד סוף השלישית!” ועברה השנה השלישית והרביעית… התחיל חיים דואג לדבר בחשאי ובסודי סודות.

ובכל פעם, כשנפלה פרידה למשכב ותאבונה לבשר סר מעליה – פרפר בו לבו משמחה נסתרה… וכבר ראה בחלומו תלתלים שחורות על ראש קטן וגוף פעוט מפרפר ושט בידיו באויר…

– הזהרי, פרידה! – היה פוקד עליה – אל תפסעי פּסיעה גסה! אפשר תּאֵבָה אַתְּ למַחֲמַצִים?…

– כלך לך – היתה פרידה מתריסה בו ולחייה אדמו מבושה – חלום חלמת… – וצל של חיוך תעה בין גומות־החן שעל פניה. והוא מצא את הצל, וחשד אותה בערמימות: “רוצה היא להסתיר!” ודעתו הסכימה לכך. יהיה הדבר סוד כמוס! אך לצערו עבר יום והִבְריאה פרידה, והספק התחיל מצערו שוב.

– פרידה! – הוא מדבר לפעמים מעל משכבו בלילות – חשה את אפיסות הכח?

– מה ראית?

– ואלא מה את מתאנחת?

– סתם… אנחה בעלמא… פשוט איני יכולה לישן!

– פרידה! – הוא מתחיל ותוך כדי דבור מתחרט ומשתתק.

– מה? – שואלת פרידה ומתחילה להרגיש בסערת ספקותיו.

– כמה תמוהה את לי? – – הוא מתחיל בקשות, – אני שואל אותך ואת…

שוב נסתתמו דבריו באמצע.

– ואותי אתה שואל? – עונה גם היא קשות.

ופה מפסיקים שניהם; לו נדמה, שהיא תולה בו את האשמה, ולה נדמה שהוא מאשים אותה – ושניהם נרדמים מתוך רעיון עצב אחד.

בבקר משכים חיים מתוך שתיקה והולך לו לעבודתו ופרידה מרגישה אז שנשארה יחידה. קשה נעשית עליה הישיבה בבית. איל לה למי להכנס לשם בלוי־זמן. נכריה היא, ערירית בעירה, כביתה זה שעל ההר.

– רבונו־של עולם! – היא טוענת כלפי מעלה – מפני מה אתה נותן לאחד יותר מדי ולאחר לא כלום?

ופה מתחרטת פרידה על שהטיחה כלפי מעלה, תולה את עיניה למרום ומצדיקה בעל כרחה את הדין.

– רבונו של עולם! צדקתך צדק ומשפּטך צדק!

הולכת היא אז אל הארגז וממשמשת בצרור הפרוטות, שהיא חושכת מהוצאות הבית יום יום וקובצת על־יד; וכשהיא מונה אותן ומוצאה שני זהובים במלואם, מיד היא הולכת לעירה להרב ר' מרדכילי. מוסרת היא להרבנית את הצרור, והרבי שואל לשלום בעלה ומברך אותם בזרע של־קימא. חוזרת פרידה לביתה מנוחמת ומלאה תקוה.

ובשעה שפרידה עומדת אצל התנור ומבשלת סעודת הערב, מתגנב חיים בחזירתו מן הכפר ויורד גם הוא אל העירה, אל הרבי.

מנוחם ושמח הוא שב לביתו ומקַדם את פרידה ב"ערבא טבא" מתוך שמחה כבושה; אף היא עונה לו “שנה טובה” מתוך עליצות מסותרת.

כשהם יושבים מסובים בסעודת הערב, עליצותו של חיים מבצבצת לפעמים ויוצאה על פניו, ואז מהתלת פרידה ואומרת:

– התודה לפני, חיים. שתיתָ היום טפה מרה?

פרידתי־שַטְיָתִי, כלך־לך מחקירות: מרה־פרה, מוטב שתביטי אל תוך הקערה!

– ובאמת, היכן היית היום?

– כלפי מה שאלה זו? הייתי בכפר.

– והרוַחת הרבה?

– פחות משל אתמול.

– ועל מה איפוא לבך עלץ בך? סמן שהיית באיזה מקום ואינך רוצה לגלות לי!

– ולמה לך לדעת? כלום אני שואל אותך להיכן את הולכת?

– ובמה אתה מכיר בי שאני… הייתי באיזה מקום?

– ואלא מה את צוחקת?

– מי צוחק?

– שמא אני?

– ואלא מה? אני!?

– ובאמת, למה את צוחקת? – מתחיל חיים לשאול בכבד־ראש.

– עליך אני צוחקת – עונה פרידה ושוחקת בפה מלא.

– לכי ורמי את השוטים ולא אותי!… אמרי: הן? – הוא שואל ונותן עין בכרסה.

– מה אתה סבור? – שואלת פרידה בהתעוררות, כשהרגישה בטעותו.

– אל תשתטי, פרידתי! אני מבין – אומר חיים ולבו מפרפר.

– אל תהא אתה שוטה!

– למה את מתעקשת בשטותך?

– מפני שמחך נתרופף וקדקדך חסר חוליה.

– ואת חסרה חשוקים.

– והרי חבת אתה! בוא ותקנני!

– כשתהיי כחבית זו – מרמז חיים.

– גודש אתה לסאַת צרותי – נאנחת פרידה ועונה.

אנחה זו מוציאה את חיים מידי ספק, מכיר בהכרה מרה את טעותו ואנחה רצוצה עולה ויוצאה מתוך לבו.

ופעמים שהם באים מתוך מהתלות וחדודים לידי רגז. מתרוקן אז הבית מתוכו ומתמלא עצב וריקניות החודרת לתוך הלבבות, כאילו קיר עב השתרבב ועלה ביניהם; ושניהם כבר מתחרטים על כל אותו הסכסוך, ומחכה כל אחד שהשני יתחיל לדבר. פרידה שוכבת בקיטון. חיים בא מן הכפר עורך לו לעצמו שלחן, אוכל בדד; מתחיל עוסק בעבודתו כדי להקל את הבדידות אך חיש הוא קץ בעבודתו; מתחיל הוא מעתיק כלי בית ממקום למקום, ומדבר אל עצמו, יוצא לחוץ ותכף נכנס. “למה היא שוכבת שם – שתקנית זו? מה היא חושבת?”

ומתחיל הוא חושד אותה, שאינה כבר זו שהיתה; שאינה חוששת לו כלום. כעסו מתגבר!

– למה היא שוכבת שם? – זורק הוא שאלה בקול רם לתוך חלל החדר.

פרידה שותקת.

“שמא אסון קרה לה”? הוא דואג בלבו ומציץ בין החרכים. רואה הוא אותה שוכבת ועיניה פתוחות כלפי מעלה. רעד עובר בכל גופו.

אך הנה היא מתאנחת. הד אנחתה יוצא מלבו. אך עודנו מתעקש. והוא גומר בדעתו לצאת ללכת באשר ילך ויעזבנה בודדה.

– אני יוצא! – משמיע הוא לתוך החדר. – אך היא שותקת.

– צריך אני לצאת! – הוא גוער בלשון של בעל.

– יצא לו – עונה, קול מן הקיטון.

– עקשניה שכמותה! – הוא מהרהר בלבו ויוצא בלי דעת להיכן.

אחרי יציאתו מסתכלת פרידה בחלל הבית, יוצאה ומביטה אחריו. להיכן הוא הולך? תמיד בשעות רוגז הוא יוצא ועוזב אותה. להיכן הוא יוצא? אפשר?… מי יודע?… סוסל האלמנה נדחקת ועולה לפניה. אלמנה זו למה טרחה אתמול ובאה לכאן לתקן את כליה? כלום אין חבתים בעירה? כמדומה לה, כשהיא באה היא מסתכלת בו הרבה. תמיד היא מתפארת עלי בפני חיים ומשתבחת בילדיה. מה כונתה בדבר? אפשר?…

מחליטה היא בּלבה: “עין תחת עין”, הוא יצא – גם אני אצא! להיכן? לאבא ואמה שבקברים? לביתה של אלמנה חצופה זו אלך! אציץ בחלון, אעמוד אחורי הדלת ואשמע מה הם מדברים.

ויוצאת היא. רואה היא מרחוק את חיים מטַיֵל והולך אצל גנו של אנשיל. כמדומה, שהוא רואה אותה. “אלכה לי לסמטא זו ויתמלא חשדות אף הוא …”

הולכת היא ומאמינה, שחיים מביט אחריה ומצטער. מתנקמת היא בו.

אבל חיים לא ראה אותה כלל, וכשהוא קרב אל ביתה ומוצא את הדלת סגורה הוא עומד ומהרהר: להיכן הלכה? מחפש הוא אותה אצל הבית ואינה.

“אפשר תפשה באומנותי ורוצה גם היא להרגיזני ולהביאני לידי קנאה… ואפשר הולכת היא עכשיו ומצטערת עלי כמו שהוא מצטער עליה…” – לבו מתמלא רחמים. רוצה הוא לחפשה ולמצאה ולגלות לפניה את לבו. פוגש הוא בפרידה מתוך הרהוריו אלה, ושני הלבבות מפרכסים בסוד, אלא שהעקשנות עדיין מעכבת… שניהם מעמידים פנים של רוגז. פרידה פותחת את הדלת מתוך שתיקה לדעת. שניהם נכנסים לתוך החשך שבחדר. הם יושבים רגעי מספר כבושים לעצמם. סוף־סוף אין חיים עומד בנסיון וזורק שאלה לתוך החלל:

– מפני מה אין היא מעלה את הנר?

– מי שזקוק לנר יעלה לו?

– כשאני לעצמי די אור לי גם כך!

– וגם לי יפה בחשך – עונה פרידה חדודים ונוקבת את החשך באנחה חודרת ללב חיים ופותחת לו פה:

– בבקשה, פרידה, מה את רוצה? מה את מתרגזת? – מוותר חיים משלו ושואל ראשונה מתוך החשכה.

– מה אני רוצה?! כלום מה אני חסרה? – עונה פרידה בקרירות מזויפת, ושמחה בלבה, שסוף־סוף הוא מתחיל לדבר ראשונה.

קרירותה הגלויה מזעזעת את חיים ובא לכלל כעס:

– רצונך פרידה? מחר נלך אל הרב ­ וסוף־פסוק! צער זה למה? תינח אילו היה לנו זרע, אז היה כדאי לסבול. אבל בכְדֵי – למה זה?

“אל תזכה לזה בחייך!” – מהרהרת פרידה אלא שבפיה היא אומרת:

– ולמה זה אתה מדחה למחר? לדידי – אפילו תיכף!

– הוי, פרידתי, כמה משקרת את! – מהרהר חיים ואומר.

– אני איני מערים! מחר מחר נלך!

– טוב, טוב! אלא שלפי שעה העלה נר, כדי שנסתכל זה בזה קודם שנפטר זה מזה.

– אני איני חושש להסתכל בך. רואה אני אותך גם בחשך.

– היכן אתה רואה אותי!

– הנה הנך!

– ואם רואני אתה – אמרה מה אני עושה עתה?

– משרבבת את לשון כנגדי.

–"משל־כדרלעומר"! – צוחקת פרידה – כלום משוגעת אני?

– מוטב שתאמרי לי: היכן היית? – קם עליה חיים שלא מענין.

– ומה לך ולדרכי? כלום אני שואלת אותך אל דרכיך?

– אני מוכן ומזומן להגיד לך.

– ואני איני שואלת אותך כלל.

– ואף־על־פי־כן, הודי על האמת: רוצה את לדעת היכן הייתי.

– יודעת אני, אם לא תגיד לי!

– מהיכן את יודעת?

– מלאך טוב גלה לי.

– בדותא! מסתמא גם את היית שם וראית אותי!

– היכן! – שוֹאלת פרידה מתוך תשוקה לדעת.

– אצל גנו של אנשיל – נזרק מתוך פיהו.

– אצל גנו של אנשיל?! ואני לא הייתי שם… אלא שאני יודעת!

– ואת היכן היית?

– אספר לך לכשארצה. לפי שעה עת לישן. סגרת את הדלת?

– הן! הדליקי את הנר!

– אין צורך, כבר המטה מוצעת.

– עדיין איני רוצה לישן.

– ואני הולכת לישן, – פוסקת פרידה ואומרת מתוך הליכתה, וחיים נטפל אחריה.

כך עברו עליהם ימים, ירחים ושנים מתוך קטטות ופיוסים. פעם אחת בשעת פיוס שאחר קטטה, שנמשכה שמנה ימים, נזרק מפי פרידה רעיון שנראה יפה לחיים:

– כמדומני, חיים, טוב היה שתכניס איזה בריה חיה לביתנו, כדי שלא נצטער כ"כ בבדידותנו, ולדעתך?

– אמת, פרידה, נפש חיה מביאה שמחה בבית. ומה אכניס?

– כלום יודעת אני? אפשר – שפַנים קטנים?

– לא, השפנים הם שתקנים. אין שמחה בחברתם.

– צפרים?

– הצפרים יושבים תמיד בכלוב. צריך להכניס בריה חיה. המבינה את? בריה הלכנית שיש לה קול. לדוגמא – יונים. זו היא בריה חיה ויפה, הומיה כילד בעריסתו; ולא עוד אלא שהיא נלקחת ביד ואינה בורחת ממך.

כמה מעלות טובות ליונים! מימי ילדותי אני מחבב אותן; וחיים בעלך שפקח הוא – מה ראה לשטות זו, שלא הכניס יונים לביתו עד עכשיו?

– אמת, חיים. זוהי בריה יפה. המשל אומר: חיים להם כיונים.

– בודאי, פרידתי! ולואי שיזכנו השי"ת!… אז היית רואה, שאני יודע כיצד חיות להן יונים. וכלום כל קטטותינו מתוך שנאה הן באות? שקר! אין זה אלא מתוך בדידות. אין לנו במה לעסוק בשעות הפנאי, לפיכך אנו מתקוטטים.

– לא, חיים, הודה על האמת: במקצת אתה אוהב תגרה!

– אני?! בקצור איני רוצה להתוכח עמך. יהיה כדבריך, אם רוצה את בזה. אך דעי! מחר תהמינה יונים בביתנו! –

 

III    🔗

והחרף בא. השדה התכסה נוצה של שלג וענפי האילנות העירומים מטופלים בבזועים בזועים של מוך; ושם בעירה מציצים הבתים מתוך השלג כמצבות שלוגות ב"בית־עלמין". ביתו של חיים על ההר הלבן נתעטף באלומות־סוף ונתאזר באזור של קש והוא עומד לו גלמוד ושומם ומביט בקושי בחלונותיו הקטנים. המחופים קרומין של כפור וסמוים למחצה, כמי שאומר: מאין יבוא עזרי? אין זה אלא “סגי־נהור” זקן חגור אבנט, שהוא נכון בכל רגע לברוח מפני הקור השולט בהר ולרדת לעמק, אלא שאינו רואה את הדרך לפניו והוא עומד לו חבוש מצנפת לבנה של שלג, מכורבל ומסורבל כדוב, עומד לו ותוהה…

ומעבר לעירה עומדת הטחנה עטופה קיטל, פרושת כפים מתוך שרולים רחבים, ומרמזת לבית שעל ההר מנגד: פנה אלי, ונבלה את העת ביחד.

ובתוך הבית יושב חיים לבוש אפודה של מוכין ומתקן שחיפים וחשוקים וכל כלי עץ; ושתי פעמים בשבוע הוא מביא את מעשׂה ידיו לר' גרשון העשיר שבחבתים, הקונה אצלו את כליו, כדי לתת לו מחיה בעתים הרעות. פרידה עוסקת בסריגת פוזמקאות או במריטת נוצות ומתחממת אצל התנור. גם זו לטובה, שאין ההסקה עולה בדמים מרובים. יש די נסורת ושפאים תחת מפסלתו של חיים.

בלקה ומלכה אינן מודות במציאות החרף, מתחבקות ומתנשקות בחדר החם ואינן מתגעגעות כלל לצאת החוצה. פעמים שחיים שולחן החוצה לשעה קצרה. מדפיסות הם צורות של רגלים קטנות על השלג, פורחות על הדרכים, מפרכסות בראשיהן ובמקוריהן. ופרידה אומרת בדאגה:

• חיים הכניסן, שלא יקפאו, חס־ושלום!

– שטיא! עונה חיים – יונים אינן קופאות בקור.

– מפני מה?

– איני יודע. כך הוא המדה.

– אבל קור הן מרגישות? חיים!

– זהו ענין אחר. ודאי שהן מרגישות.

– אם כן, הכניסה אותן!

– הריני עושה רצון אשתי ומכניסן.

קורא להן חיים בשמותיהן. הן פורחות ובאות, ופרידה מחממת את רגליהן האדומות ואומרת:

– חיים! יודע אתה, יפה הקיץ מן החרף!

– פשיטא! אלא שבדיעבד גם החרף אינו רע כל־כך; ואלא מה? הפרנסה קשה? הבל־הבלים! השם יתברך לא יעזוב! כלום הרבה יש לסבול?

– לא, חיים, מה תועלת בחרף? לבד מקור ושלג אינו מביא שום תועלת! לא די שהפרנסה קשה – היוקר מתגבר! חרף זה למה הוא ולמי יש צרך בו?

– כשהוא נמצא, מסתמא יש צרך בו – פוסק חיים ועונה, כשהוא סובב והולך סביב לחבית ומכה על החשוק: תּם– תּם! תּם ונשלם!…

וכך זוחלים ועוברים ימי החרף. ימי הפסח ממשמשים ובאים. השלג הפך כהה, נעשה שחור ויהי למים. שלוליות שלוליות מצטרפות ומשתרבבות ומציפות על ביתו של יעקיל נפחא. העירה שקועה ברפש, ועל ההר אצל ביתו של חיים כבר יבשה האדמה, מעין קיץ, ושניהם, חיים וזוגתו, יושבים על הסטיו, מתחממים כנגד השמש ומתחבאים מפני הרוח הקר הנושב מן השדה.

והנה ימי הפסח. כמו בכל שנה כך גם בפסח זה מכניס חיים אורח לביתו ללילות הסדרים. האורח מביא עמו קצת שמחה. מעשיות הוא מספר, ומופתים של “רביים” הוא יודע הרבה. פרידה עושה אזניה כאפרכסת, שומעת וקולטת, ובלבה היא מתפללת: “כל־יכול אתה, אלי! עשה גם עמי נס!”

ונסים ממצרים הוא מספר. וחיים מתחנן לפני האורח, שישתה עוד קצת יין. ופרידה מאיצה בו: “יאכל, יאכל, ר' יהודי” – ור' יהודי ממלא רצונם. בכל ימי הפסח אינם שוכחים לשתף עמם בשמחת החג גם את היונים. בם הן מרגישות שפסח בעולם: מנקרות פרורי מצה ואגוזים ומצויות אצל הכירים.

והנה עבר הפסח., גאולה לשדות ממשא השלג. שחורים־שחורים נמשכים ונוגעים השדות בשדות, וביניהם מפליגה והולכת כרצועה רחבה ולבנה דרך כבושה.

ומוציאה ומכניסה דרך זו שיירות־שיירות של עוברי־דרכים. תרמילים על שכמיהם ומקלות בידיהם. להיכן הם הולכים? – “לפוטשייוב אנו הולכים!” הם עונים בקורטוב של גאות. בדרך הלוכם הם מעפילים ההרה מאחורי ביתו של חיים. שמה חופרים להם גומות, מבעירים אש ומבשלים נזיד.

אוהבת פרידה לספר עמהם ולשמוע חדשות מעולמו של הקדוש־ברוך־הוא. והמה נוחים עמה לשיחה: הרי יהודונית זו נותנת להם עצים לבשול בחנם! מספרת לה לפרידה אחת מן השיירה, שהיא חוזרת עכשו מירושלים הקדושה והביאה עמה שרשים ועשבים, שיש בהם סגולות לכל מיני מחלות.

חיים לא היה בביתו. פרידה הביאה את הגויה הירושלמית לתוך חדרה ופתחה לפניה את לבה. שומעת הירושלמית, מנענעת בראש מתוך צחוק של נחמה, מצטלבת ואומרת: גם למחלה זו יש סגולה. ותכף לאמירה פתחה צרור אחד והוציאה ממנו צרורות קטנים. בדקה, משמשה והוציאה מיני גרעינים: |“את זה תתנו לתוך בקבוק ותמלאנו מי באר בבין השמשות. שמנה ימים יהיו שרויים, ואחרי כן תגמעי מלא כף שלש פעמים ביום”.

לב פרידה מלא תקוה: "הא לך שכרך, אשה יקרה! – היא אומרת.

– חלילה לאשה החוזרת מקבר בן־אלהים והולכת לפוטשייוב לקבל שכר סגולות! פרוסת חלה יש לך? זו אקבל ממך ולא יותר.

נותנת פרידה תודה בפיה לגויה, וברכה בלבה לאלהים, ששלח לה את הגויה. מי יודע, מה ומי היא גויה זו? זהירה פרידה בשתיתה מתוך הבקבוק שלא בידיעתו של חיים. הדבר צריך להשאר סוד.

ובין כך נשב רוח פשור – שליחו של האביב. השמש שלחה קויה לכל עבר ופגה. התעוררה התולדה ותתנער – ותשב אל עבודתה. הדרורים שבו והתחילו בונים קנים תחת גני סוף ועל חלונות בית הכנסת, וימלא האויר צפצופים. קרו – קרא! צורח עורב על עץ לזרזיר שכנגדו: מחר אני עושה חנכת הבית; ומה בקנך? אולי חסרים לך ענפים ונוצות – בא וקח משלי! – יונים מקשקשות בכנפיהן, מפליגות באויר, טובלות ש"י טבילות בזיו השמש, ובחזירתן הן מזדוגות זוגות זוגות. כל זוג על גגו שלו.

ובני זוגו של חיים נעשו פתאם מתונים ומנומסים. יושבים הם על הדגר פעם הוא, פעם־היא. אימתי הטילה מלכה ביצים?

פרידה עבר גמעה כף מבקבוקה, ובקנאה וחבה היא מביטה על הדוגרת.

– אמי, פרידתי, – קורא לה חיים בבקר כשהוא מגלגל חבית החוצה. כדאי שתפתחי חלון ויכנס רוח השדה. אך השגיחי עליהן, שלא תפרחנה החוצה, שמא תקפאנה הביצים.

– צדקת, – עונה פרידה, ופניה מאירים מגיל.

לבה טוב עליה היום. הכל נעשה חביב ונעים עליה, אפילו קריאת חבה של חיים, שהוא קורא לה “אמי” נשמע לה עכשו בטעמו של היום הראשון לחתונתם. לבה צף ומתעדן באהבה, בתקוה ובאמונה. מאמינה היא, שדגר היונים סמן הוא לה לחיים חדשים ועליזים.

– פול־פול־פול! – מצפצפת פרידה ושופכת מלא כף דוחן בשביל היונים. הוי, מלכה, ולדנית שלי! – היא לוחשת עליה והולכת לפתוח את החלון.

ומשם, מן העירה, כבר נשמע קשקוש המקלות, שהשפחות של ר' אנשיל מכות בהם על האדרות התלויות בחוץ. נודף משם ריח נפטלין, המעורר את העוברים. מרימים הם ראשיהם ואומרים זה לזה: “אם אצל ר' אנשיל מנערים את האדרות – סמן שכבר הגיע האביב”.

– מי יושבת עכשו? – שואל חיים כשהוא נכנס לבית.

– שלי – עונה פרידה – שלך עסוקה עכשו בלקט.

– לא ראית שם, פרידה? מתבקעות הביצים?

– אסור להסתכל – מזהירה פרידה.

– צדקת – מסכים חיים – ואף־על־פי־כן אינו יכול למעד בנסיון, פותח הוא דלת הקיטון ומביט לתחת המטה.

– ולמה אתה מסתכל? – מוחה פרידה.

– אמת, אמת! לא אוסיף להביט! אבל הגידי, מה דעתך? כעבור ימים שנים כבר יצאו צפצפנים?

־ אפשר.

– נחשי, פרידה! למי יהיו דומים בקלסתר פניהם?

• לאמם. כך הייתי רוצה.

– ואני הייתי רוצה, שיהיו דומים אלי.

– היא יפה ממנו.

– מבינה שכמותך! הוא מגדל בלורית ונוצותיו זהובות, והיא? יונה – ודי!

– לא כרצוני ולא כרצונך יהיו, אלא כרצון מי שבראם – פוסקת פרידה ואומרת מתוך שעבוד־לב למעלה.

– זהו ענין אחר לגמרי – מוותר גם חיים משלו ונעשה נוח לפשרה – ודאי שכך הוא; הכל כרצון הבורא.

ונותן חיים מתוך כך את עינו בפרידה ומהרהר בלבו: “אלו היה רצון הבורא בכך, הרי ילדת לי גם את, יונתי שלי!” – פרידה מרגישה בהרהוריו, נאנחת מתוך חיוך ואומרת:

– הרף ממחשבות, בטלן! לך לעבודה, ואני אלך ואעסוק בהכנת סעודה.

– ברכתי עליך, אמי־פרידתי. צדקת, צדקת, – עונה חיים ומוציא את המפסלת החוצה ומתחיל מתקן חשוקים.

ושם מרחוק, מאחת החצרות, נשמעת חריקת שער. סיח מתגנב ויוצא משם. מריח הוא בחפש המרחב… מסמר אזנים ומקשה זנבו ובוקע את האויר: פנו דרך! אך חיש נראים בשער פני יהודי מסורבלים בזקן שחורה ורחבה, רודף אחרי סיחו בפרישת כנפי בגדו וקורא: תפשו, תפשו! ידים, מקלות עולים וצומחים כנגד הסיח, אמות חוטפות ילדיהן ומקללות את הסיח עם בעליו. ובעל הסיח מתנצל ואומר: פגר צעיר זה! יצר־הרע של הקיץ קפץ עליו! ריח השדה עשה בו משיכה!

וחיים יושב רכוב על מפסלתו ומתקן חשוקים. תל של שפאים הולך וגדל תחתיו. נערים מן הכפר באים וסלים בידיהם לגנוב מן השפאים. חיים גוער בהם: “הנה הנם! יחד עם הקיץ עולים וצומחים גם הם! לכו מזה!” – פרחי־הכפר נסים מתוך קריאה: “זשיר חאַלאַמיי”!

עברו ימים אחדים, ומתחת המטה שבחדר פרידה נשמע צפצוף אפרוחים. הגיעה השעה לחיים לדאג לשמותיהם של הולדות:

– פרידתי, מה־שם נקרא להם?

– כלום יודעת אני? יהי זה מוטל עליך!

קולה של פרידה נעשה קצת חשוב אצלו. הוא שם עליה עין בוחנת, ואמר:

– חשה את בראשך, כמדומני…

– תמיד נדמה לך! תמיד אתה רואה מחלות בחלום! – מזדיפת פרידה כמקפידה, כדי לשמר את הסוד עד יבא יום.

– לא תרמיני, פרידה! רואה אני, כמה הכסיפו פניך.

– שוב נטפלת אלי, ספחת!

– שכבי במטה…

פרידה נשמעת לו, ובשכבה על מטתה, היא סופרת את הימים… מיום שקנתה מצות לפסח – הרי עבר כבר חדש. ועוד שבוע. שבוע מלא עבר! אפשר כדאי לגלות לחיים? לא! אחכה עוד מספר ימים, כדי לצאת לגמרי מידי ספק! אחרי כן אגיד לו. אגיד? איך אגיד? וכי לא אתביש? ואפשר – לא כלום. נאד נפוח – ולא יותר! איך זה לא כלום? הרי אני חשה! רבש"ע! כיון שהתחלת – גמור! ואם התגלגלו רחמיך עלי, הקל כאבי! אם כך מנהג העולם לסבל כאב כזה לתשעה חדשים, שמא יכשל כחי? הבקבוק כבר התרוקן. הכאב בבטן הולך וגדל!

חיים מסתכל בה משעה לשעה. מנחש הוא וגונב את הרהורי לבה ופתאם הוא פונה אליה מתוך צחוק של תחנונים:

– פרידתי! הביטי ישר כנגד עיני! הן? אמרי!

– שוב אתה מתחיל? דבוק! – כועסת פרידה מתוך חיוך גלוי, המספר את כל מה שקשה עליה לספר בפעם אחת ושחיים כל־כך רוצה לשמוע.

– חאַ־חאַ־חא!… – פורץ צחוק של שמחה פתאומית מלב חיים, – וכלום לא ידעתי? וכלום לא ראיתי עד עכשו? וכלום חושבת את, שחיים שלך אינו שומע בלילות את גניחותיך? חושבת את, שאני בול־עץ? איני מבין מה שנעשה שם בחשכה? ואלא מאי? את שותקת? גם אני שותק! סופך להתגלות לפני!

– איני רוצה לדבר עמך. מכיון שנעשית נביא – מה יש לי לדבר עמך?

ומהרהרת פרידה: אפשר כדאי לגלות לפניו את כל הענין של הבקבוק והגויה? ואפשר – לא? אל ידע, שהמניעה היתה מצדי ולא יתגאה עלי!

– חיים! – היא פונה אליו – כדאי היה שתכנס בימים אלה אצל ה"רבי".

– וכי מה דעתך? – הוא קופץ כנגדה ונושקה מתוך קפיצה – חיים שלך עמד והמתין עד שתזכירי אותו? כבר הייתי אצלו!

– אדם שכמותו! – מקלסת היא ומהתלת בו ביחד – ידען לכל דבר!

– ולא זו בלבד, אלא שיודע אני בך, שאת תאֵבה לקצת מרקחת?

– אמת, תן לי את הצפחת. בחל בי לבי.

– רואה את? מלכה זריזה ממך! עשתה מה שעשתה בחשאי ובמררה, ולוא שיעמוד מזלה גם לך!

– וכבר מצאת להם שמות?– שואלת פרידה.

– הן. אחד יקרא “מזל” והשני “טוב”.

– “מזל טוב” ביחד – זוהי ברכה טובה לכל, אבל של מי יהיה “מזל” ולמי יהיה “טוב”?

– שניהם יהיו לשנינו – נוח לך? ואיך נקרא את זה?

– את מי?

– את הבחור הבכור שלנו?

– ומהיכן אתה יודע? אפשר – בכורה?

– לא, פרידה! אם נתן לנו אלהים מתנה, תהי זו מתנה גמורה וטובה! בן ולא בת, שומעת את? בן, בן, בן צריך הוא לתת לנו!

– לא כרצונך, אלא כרצונו של השם יתברך. מה שיתן, יהי חשוב בעיני!

– לא, פרידתי, אהיה קורא לפניו תדיר: רבונו של עולם! תן לי בן! בן תן לי! שילמד תורתך וישמע בקולך! יודעת את, איך אקראהו? פייבוש אקרהו.

– חיים! ושם אבי אתה מקפח?

– יהי שמו ליזר־פיבוש. אבל שמא תקראי אותו רק ליזר?

– ומה אעשה לך, אם תקרא אותו רק פייבוש?

– נסב לו שם ליזר־פייבוש, ואחר־כך נקרא לו “בחור”. ניחא לך?

– ניחא! – אומרת פרידה.

ועברו עוד ימים מועטים. חיים אינו מסיר את עינו מפרידה ומנחש כל פעם, למה היא תאֵבה? ופרידה גופה תאֵבה ואינה יודעת – למה. לבה בוחל, וכחה הולך ודל. רובו של יום היא שוכבת במטה. חיים יוצא לעבודתו רק לשעה קצרה, וכל היום הוא: עוסק בבית במקום אשה: אל תרדי ממטתך! – הוא גוער בה – אכלי, שתי והתקיני את עצמך להיות אם! שומעת את? אשה! – פרידה¹ שומעת, אלא שתיאבונה סר מעליה. ושם בקרבה אין שלום, כאלו זה שעתיד להיות בחור בעל שני שמות משתרבב ודוחק, משתרבב ודוחק. ופעם אחת, כשיצא חיים לעבודתו, התעטפה פרידה וירדה לעירה להתיעץ עם מינדל המילדת.

ששב חיים, מצא אותה במטה, וכשהביט עליה – פרחה נשמתו.

– מה לך? פרידתי! אפשר צריך להזמין לך את…

– אין צורך! נאנחה פרידה ואמרה מתוך יאוש… – אין צרך …

*

ובאחד מערבי אותו קיץ, כשחזר חיים מעבודתו לבית, היו שניהם, הוא ופרידה, יושבים להם שוב על סטיו הבית מבחוץ והיו אוכלים, כדרכם, בדממה את ארוחת הערב. סמוך להם היו מדדות ארבע יונים, בלקה ומלכה ושני גוזליהן, ותבעו במקוריהן מזונות מיד הבעלים. חיים נטל מן הפרורים ופזר לפני היונים, נסתכל בפרידה ופרידה נסתכלה בו – ומלב שניהם נעקרה אנחה כבושה בדומית ערב…