א. 🔗
בימים האחרונים לחדש חשוון שנת ה' שע"ז, קרבה האניה אשר ירדנו בה אני ואחותי בונה אל חוף העיר הגדולה רוכלת העמים וויניציא, והגענו למחוז חפצנו אחרי עננו בדרך כחנו ימים רבים. זה לנו שני חדשים אשר יצאנו מבית אבי אמנו הגביר האלוף ר' יעקב בת שבע מפראג, לעשות את הדרך הרחוקה הזאת, כי השבע השביע אותי אבינו אליאנו די גאנטי איש וויניציא לפני מותו, להביא את אחותי בונה כאשר תגדל אל אמנו הזקנה האלמנה דוננא חוה, אל עיר מולדתה ומושבה וויניציא, להשיב את נפשה ולכלכל את שיבתה באלמנותה כי ערירה היא. וקרוב הדבר כי היה את נפש אבינו להביא את בונה אל ארץ מולדתו למען אשר תמצא שמה מנוחה בית איש אשר יוכיח לה ה‘, כי אהבת נפש אהב ארץ מולדתו, ואחיו הספרדים היו יקרים ונכבדים בעיניו כל הימים, ואך מאשר לקחה אמנו את לבבו לאהבה עזב את ארצו, ויבנה לו בית באשכנז. אבינו זקננו אשר רצה למלא אחרי משאלת חתנו לפני מותו, נתן לנו לדאבון נפשו לעזוב את ביתו וללכת אל וויניציא, ויהי כאשר לא יכול ללכת עמנו לשלחנו, כי גברו עליו דברי עסקיו בבית הקיסר מאסטרייך, התנדב איש בריתו, נאמן אהבתו אלופנו ומורנו מימי נעורינו ר’ ליפמאן העלער מניקאלסבורג, ללכת עמנו לשלחנו עד עיר לייאבאך, מקום אשר חכה עלינו רע אבינו הזקן, הסוחר הנכבד ווענטורא פארענטע איש טרייעסט לקבלנו באהבה לשים עינו עלינו ולהיות עלינו סתרה במסענו.
הימים אשר הלך עמנו מורנו היקר והנכבד, דרך אסטרייך ושטייערמארק היו לנו ימי ענג ונחת, במרכבת אבינו הזקן ישבנו ברוחה, עבדיו כתרונו לשרתנו, הסוסים עשו דרכם כמשפט, ובטוב לנו עמדנו להנפש וללון, התענגנו על כל כר נחמד למראה, ומזיז כבוד הדר הטבע ומחזותיה חליפות שבענו שבע שמחות. כי העיר העיר אלופנו את לבבנו להתבונן במו, ובנעם לקחו הגדיל צבי תפארתם. בימים האחדים ההם נקשרו נפשותינו גם יחד בקשר ריעות וידידות יתר הרבה מאד מאשר נקשרו בכל ימות השנים אשר התהלך עמנו מימי נעורינו, עין ראתה את שעשועי חברתנו בדרך ותעיד כי האיש היפה והנכבד ההולך עמנו – אשר אמנם לא היה גדול בשנים הרבה ממנו, – לא מורה ואלוף הוא לנו כי אם ידיד נעורים חבר שעשועינו.
ובהגיע התור להפרד ממנו או אז ראינו וחשנו כי נפרדנו מבית אבינו ומשפחתנו, ידענו כי הננו הולכים הלוך והתרחק ממקום חמדתנו; עוד ישבר לבי בקרבי מדי אזכור את רגעי הפרידה ההם, ארובות עיני שלשתנו נפתחו, ונהרי דמעה פרצו שטפו, אף כי לא ידענו מדוע זה אנחנו בוכים, כי אין כל רעה נשקפה נגדנו, ולבבנו היה נכון ובטוח כי לא יארכו הימים ושבנו לחדות בשמחה איש את פני רעהו. ואחותי בונה – אשר היתה כל ימי המסע עלזה וצוהלת כצפור נמלטה מכלוב זהב אל חרש מצל נפלו פניה למן היום ההוא, וששון ישעה חלף הלך לו, ענן תוגה כסה את אור עיניה המאירות והיפות, ורוחה נדהמה, ואני אמרתי בנפשי בתחלה כי מאת הדרך אשר נשתנה לרעה מגבול מדינת שטייערמאק והלאה בא לה לבונה התוגיון הזה, וקוה קויתי כי בבואנו אל מחוז נוף יפה, בחברת אנשים טובים, ישוב גם ששון רוחה אליה ודאבתה תדוץ לפניה, אך תקותי לא באה כתומה, כי גם בבית פארענטע אשר שש לקראתנו ויאספנו באהבה ברצון, וישבנו עמו כארבעה עשר ימים עד מצוא אניה הולכת וויניציא, היתה סרה וזעפה כל היום, גם תשואות העיר העליזה ההיא – עיר החוף, והדר מחזה הים בשוא גליו, לא העירו כי אם במעט את לבבה, הנוח להרגיש ולחוש את כל מראה חדש בעולם, ובאדם; וברוב שרעפי בקרבי לדעת מה היה לאחותי אמרתי בלבבי מי יודע אם לא הרבתה אחותי היפה והעדינה להביט בעיני ליפמאן, ותאמר לחזות בראי נפשו הטהורה נפלאות ונצורות גדולות מאשר תחזה בהמון אדם רב, ובגלי ים שוקט וסוער.
בבית פארענטע מצאנו איש אחד אשר כאורח נטה ללון בבית רעו והשתעשע בחברתו ימים אחדים, ושמו ר' יוסף דעל מעדינא מקאגדיא, אשר גמר חק למודיו באיטאליא וכבר עבר ארצות שונות, ובעינו הבוחנת ראה והתבונן על דרכי יושביהם, ותהי לנו חברת החכם הנבון הזה למאור עינים ולמשיבת נפש.
נכסוף נכספה נפש האיש החכם הזה לראות שלום אחיו בצפון איירופה ומזרחה, ולהועיל להיטב מעמד השכלתם, על כן בא לטריעסט ללכת משם לארץ פולין, ומדעתנו את שלום מעמד אחינו בארצות אשכנז ביהם ופולין כי ברע הוא ומצבם שם כי מורה מאד לא חדלנו מספר לו את כל ולא העלמנו ממנו דבר, ואמרנו בלבבנו, שמוע ישמע ויסוג אחור מעצתו, אך גברה עליו תשוקתו, לרדת אל יער הערבה הזאת, ולנסות שם דבר, באמרו: היער הזה חרש איתן הוא מעולם אשר לא הונף עליו ברזל, ואדמתו אדמה בתולה היא אשר לא גרו גירה, מלאה כח עלומים, ואונה בשרידי ערבותיה, הבה נא אנסה נא דבר לפתחה ולשדדה. דעל מעדינא היה איש אשר רוח בו ונפשי נקשרה בו. –
מדי התהלכנו עמו, וארחנו לחברתו ראינו ונוכחנו כי לא הפריז אבינו נשמתו בצרור-החיים על המדה לפאר ולרומם את מעלת חכמי אחינו הספרדים והאיטלקים ובצדק נתן להם יתרון מעלה על אחינו האשכנזים, כי אם גם נמצאו לפעמים בין האשכנזים, אנשים חכמים ומשכילים כמו אלופנו ומורנו העללער אשר התחזקו לאחוז גם בכנפי המדעים, ולמדו לשמוע להבין בלשונות עמי הקדם, לא ירהיבו עז בנפשם להעמיק חקר ולבוא עד תכונת מעינות החכמה, אשר כרו העמים הנאורים בימי הקדם ובימינו אלה.
חכמי ישראל האשכנזים אשר ראו רעה רבה ימים רבים מחמת מנדיהם ורודפיהם הנוצרים, נדחו וידיחו גם את נפשם משמוע גם חכמה מפי גדולי חכמי הנוצרים, ומדאגתם לשלום התורה והאמונה, שארית נחמתם ופליטת משגבם בעת צרה, שתו כל מעינם בחכמת התורה והאמונה לבד; לא כן הספרדים כי הסכין הסכינו מאז ומימי קדם, לעמוד בהיכל מלכים ושרים, לרפא חוליהם ולכלכל אוצרותיהם וללמד את בניהם בבתי מדרשי החכמה, המה גם אחרי גרשו מארץ מולדתם וממקום כבודם לא שכחו את גאון חכמתם מימי קדם, ולא חדלו לשאוב מים חיים המפכים ממקור חכמת גדולי חכמי עם ועם. תורת אבותיהם בתוך מעיהם, אמונתם חרושה על לוח לבבם, אך גם בחכמת המדעים תדבק נפשם ומפריהם אשר יבכרו בינה לעתים יאכלו ישבעו, וכן ישב גם החכם הזה דעל מעדינא בפיזא לרגלי החכם התוכן הגדול גאליליא גאלילעאי אשר למדו לראות בכלי המחזה את הכוכבים במסלותיהם, וגלה לו סוד תקופת הארץ מסביב לשמש העומד נצב על מקומו, את הסוד הגדול הזה אשר היה כמוס וחתום מימי עולם. מה שמח לבבנו ומה עלזו כליותינו לשמוע מפי דעל מעדינא תורת התכונה החדשה, ומה נמרצו אמריו הנעימים להוכיח כי לא לבד שלא יכחישו למודיהם את יסודות תורתנו הקדושה, כי אם גם יתאמו יחד. ובכל זאת לא חדלו אוהבינו בני ברית בית פארענטע מהזהיר אותו בחזקת יד אהבתם אותו כי ישים משמר לפיו, ולא ישמיע דבריו אלה באזני העם פן יקרהו אסון, לנפול בידי הקנאים והאינקוויזיטורים כאשר נפל רבו ומורו, ועלה כליל על מזבח כסל רשעתם.
מפי החכם הזה שמענו גם דברים יקירי ערך הנוגעים לעצמנו ובשרנו, כי להיותו מובל בעים רוח תשוקתו לאסוף ולכנוס חכמה ודעת כבר הלך למסעיו למרחקים ויעבור מדינות הרבה בים וביבשה, וגם כעת הוא בא משאלוניקי וקושטאנדינה, ודרך איי יון סר לראות שלום מקום מולדתו קאנדיא אשר לא ראהו ימים הרבה, ומשם פנה וילך לאוטראנטא ויעבור ברוב ערי איטאליא עד בואי לאנקונה ומשם לטריעסט, עיר קצה ארץ אשכנז, רבות ספר לנו מאשר ראה והתבונן על תכונת המדינות הערים ויושביהם היהודים, ובני עמי הארצות ההן, ונפש כל שומעיו התענגה והתעלסה בדברו דבריו על כל החדשות והנצורות אשר לא לקחה אזנם שמץ מהם עד היום, אך בונה אחותי כנראה לא מצאה נעם וענג בכל חמדת תשואת רוח החכם צעיר לימים הזה, ובשאון משבריו, ולא ערבו לה ספורי מסעותיו ונפלאותיו, כי אך מנוחת רוח האשכנזים אהבה, ורגשות נפשם הנאמנות לקחו את לבבה, ויהי לה העללער בזה לאות ולמופת לבני עמו.
כה עברו לנו ימים אחדים, כה חלפו בנעימים ימי שבתנו בטריעסט עד אשר בא רב החובל דאנדולו מפאלא עם אניתו לקחת לו מטריעסט אנשים עוברי אורח לטריעסט, כל בני בית פארענטע הלכו עמנו לשלחנו עד החוף, ודעל מעדינא האוהב החדש אשר קנינו לנו פה, נתן לנו אגרת מליצה, אל האיש כערכו לר' יהודה אריה די מודינא היושב בוויניציא בתור חכם רופא ודרשן לעדת ישראל בעיר ההיא.
כמעט ירדנו אניה בלב ים, והדר תפארת הראי המוצק הגדול הזה, לקח את לבבנו להפלא עד כי לא שמנו עין אל כל אשר עמנו באניה כל היום ההוא. מדי הרחק הרחיקה האניה מאת פני החוף ואותות זכרון היבשה נעלמו נסתרו מנגד עינינו, ונשמת הרוח הכה בים גלים עולים ויורדים חוגגים ונעים על פני מלא רחב הים הגדול; מדי יצאו הכוכבים מאהליהם על פני תכלת הרקיע ומנגה נגדם האירו את כל ככר הים בשוא גליו, בנועם ונודם; מדי שבת גם קול בעלי הכנף אשר במעופם הקל הלכו בעקבות האניה והד צפצופם עלה ואבד בתהו דממת הלילה, ורק תשואת המשוט חרישית שמעה אזננו, בתתו לו בים נתיבה, אז חלפה עברה כמעט גם תוגת נפש אחותי בונה, נשבר הקרח הנורא אשר כסה את כל רגשותיה, וששון רוחה שב אליה. גם מקרה קטן לא טוב בראשיתו אשר קרה לנו באניה נהפך גם הוא אחרי כן למקור עליזות, כי כאשר לא אכלנו לחם את כל יורדי האניה בני עמים שונים על שולחן אחד, כתורה וכמשפט, נתנו המה את עיניהם בנו לרעה, ומהם גם מצאו את לבבם להתל בנו ולהרגיזנו, ואחד מבעלי פקודות האניה איש וויניציא צעיר לימים הרהיב עז בנפשו גם לגשת אל בונה, ולעגוב עליה, חשבנו מזימות להנצל מידי ההוללים האלה ואמרתי באזני כל: כי אשתי היא, ויאמינו לדברי כי אף אם אח ואחות אנחנו, לא נדמינו לא במראה פנינו ולא בעצם הליכותינו, בונה דמתה למולדת בית ארץ אשכנז ואנכי ליליד ארץ הנגב, גם לא הבינה לדבר כן שפת איטאלקית תחת אשר אנכי שמעתי לדבר בה כאיטאלקי מלידה, כי בימי נעורי הייתי בבית אם אבי בוויניציא ומאז אהבתי את השפה והגיתי בה.
השקר הזה היה לנו למחסה עז בו נמלטנו ונשגבנו, ובהיותנו לבדנו בחדרנו ולא הפריע איש מנוחתנו, היתה לנו גם המרמה הזאת לצחוק מרנין לב מניס דאבה.
ויהי בקרוב הצי אל חוף וויניציא הנחתי את כל חפצינו בצי ואחיש לקחת לנו אניה קטנה לבוא בה בעוד היום אל מחוז חפצנו אל זרועות אם אבינו העומדת מצפה לבואנו, בונה אחותי חרדה ופחדה מרגשות תקוה באה ועיניה אורו אור שמחה וצהלה, בהתנועעה באניה על פני זרם גלי המים כהתנועע ילד בערשו, וגם לבי שש ועלז בראותי כי הננו קרבים אל העיר, ובידי להראות את אחותי גם ממרחק את תפארת מסבי העיר המהוללה גברת הים.
היום רד לערוב: העננים אשר כסו בעבי גבם כל היום את מחזה העיר מרחוק נגוזו עברו, וכיריעת תכלת אחוזה בחבלי בוץ וארגמן נגלה נגלה לפנינו רקיע השמים, השמש שלחה את קוויה האחרונים בשולי הרקיע על פני ראי מימי התעלה הגדולה ותאיר את העיר ההולכת הלוך והרומם מאת פני המים לקראתנו, עוד מעט ומגדל הפעמונים הגדול נראה ברוב הדרו, וראשי גגות הארמונים הופיעו מנגה נצוצי השמש. – עברו עוד רגעים אחדים, וקול המון תשואת העיר מפאת רחובותיה הגדולות מלאות אדם רב באה והגיעה לאזנינו, בעל האניה ספר לנו: כי היום יום חג גדול לוויניציא, והערב הבא אחריו יהיה כליל הודו ותפארתו, וכאשר שאלתיו מה טיב החג הזה היום למי מקדושים יחוגוהו אנשי וויניציא? ענה ואמר: לא לקדושיו יחוג העם את חגיו, כי כבר אבד עליהם כלח, אך אורח גדול ונכבד בא לשכון כבוד בתוכנו הוא הדוכוס מסאבויה, ולכבודו עושה זקן העיר משתה וחג גדול בארמונו היום טרם יצא מאת פני העיר.
בין כה וכה הלכה האניה הלוך וקרב דרך התעלה הגדולה אל מבוא העיר ובניניה הנפלאים ומגדל פעמון השעות השמיע עשרים ושנים קולות, האניה באה עד מקום מעלות אבני הגזית הגדולות, המובילות אל תוך העיר. לקחתי את חבילתנו הקטנה בידי, שלמתי שכר האניה, וברגע אחד היינו תוך המון אדם רב העוטרים את ארמון זקן העיר (דאנענפאלאסט) מסביב. התשוקה הנטועה בלב כל איש להתבונן על כל דבר חדש ונפלא, ותשואת ההמון הרב עצרו גם אותנו כמעט רגע, מחזה הארמון הנפלא הזה אשר אין על אפר משלו, כה כביר לו לקחת לב רואיו תמיד ומה גם לב אלה אשר לא ראהו מעודם; וגם אנכי אשר ראיתיו מימי נעורי, חמדתי לראותו גם היום ומצאתי ענג להראות את אחותי את כל נפלאות בניני הארמון לבאר לה את מצבות זכרונותיו הרבות, ולהעירה על מלאכתן הנשגבה. עד שאנחנו עומדים ומתבוננים והלילה החיש לפרוש כנפיו, על פני רקיע השמים, ומבלי משים, כסה החשך את כל היקום, אך עד ארגיעה האירה כל העיר באור אלפי אלפים שלהבות אש קודחי אורים ומאורי זיקות, בכל עבר ופינה העלו מנורות גדולות למראה את נרותיהם, ומחתות זפת בוערה עלו בלבת אש. מחלונות הארמון הגדול ההיכלות, והבתים הגדולים הסובבים אותו, הופיע אור נרות לאין מספר בשלל צבעים, מנורות-אש במקלעות ציצים ופרחים נחמדים למראה עופפו גם ברוח מאחזות את מגדלי הבתים מזה ומזה. ובשאתנו עין אל התעלה הגדולה תעלת-מרקוס הפלא נפלאינו מראותה מלאה אניות מאניות שונות במראיהן ובמדתן, למאות ולאלפים כולן כלולות ביפי הוד אורים, שטות רצוא ושוב על פני התעלה, ומנגה נגדם האיר ראי המים באור יקרות אור שבעתים.
קסם על מחזה נפלא כזה, וברשתו נלכדנו גם אנחנו, ולא יכולנו להמיש רגלינו ממנו להחיש דרכנו אל בית אמנו הזקנה, אשר אנחנו באים לראותה, ואמרנו, לעמוד עד עת יצא הדוכס לרדת אל האניה אשר הכין לו הזקן ראש ממשלת וויניציא. וגלי ים ההמון הרב והעצום נשאונו דחפונו על יד על יד, עד לפני השער הגדול ואל מעלות-הזהב דרך שם יצא הדוכוס מאת פני הארמון בלוית הזקן הראש, כל שרי הממשלה וכל רוזני העיר וחוריה, פה נצבו אנשי חיל במעגלה איש נשקו בידו, לעצור בעד ההמון הרב לבלי יחסמו את הדרך לפני השרים הגדולים האלה.
עודנו עומדים צפופים לראות במחזה הנפלא הזה והנה שני אנשים צעירים לימים מבני האפרתים עומדים אצלנו ומביטים בעין בוחנת על בונה אחותי, ומנסים גם דברים אליה, בונה החרישה לא ענתה מאומה, ואך אנכי מצאתי עז בנפשי לענותם דברים אחדים כמשפט דרך ארץ, האחד מהם היה איש יפה מראה וטוב טעם ולולא תשואת העת ההיא לא יגורתי מפניו מגור, אף כי אור עיניו העיד בו כי קל הדעת הוא ורהב הרוח. אך מראה פני השני מהלכו ותנועותיו הפילו עלי אימה ופחד, אור עלומיו חשך מכל חמדה נמבזה, עזות נפשו לא ידעה חק חובת איש לרעהו האורח. בינותי ואראה כי לעת כזאת עת המולה גדולה ושאון רב, הננו בעברי פי פחת. כי מי יצילנו מיד איש מזימות בעיר נכריה, ומי יגן בעדנו? חיל ורעדה אחזוני.
אבל כבר טבענו ביון מצולה, שבלת ההמון הרב שטפתנו, ולא מצאנו ידים לשוב אחור, ופרחח האפרתים כתרונו סבונו, אחותי בונה התרפקה עלי מפחד ובהלה וכל יצוריה חרדו רגזו תחתיה, בני הנעורים התלחשו עלינו לעינינו ובאזנינו אך מפני קול ההמולה לא יכולתי להבין דבריהם. נשאתי עיני מסביב לי למצוא פתח תקוה, ועזר מיד ההוללים, ואראה איש אחד נכבד ונשוא פנים עומד אצלנו הוא אשתו ובתו אשר באו גם המה לראות במחזה החג, קרבתי אליו ואברכהו ואחרי אשר נסיתי עמו דברים אחדים ראיתי כי הוא ממרדפי אמרים ומטובי הלב, אז ספרתי לו כי מגזע משפחות בני וויניציא אנכי ומארץ רחוקה עתה באתי, וגליתי את אזניו, ואם לא בשפה ברורה, כי רע עלי מעשה בני הנעורים האלה, המתנגשים ובאים להרעימנו.
“כן דברת” ענה לי האיש הנכבד הזה, אחרי אשר הודיע אותי כי הוא צורף-זהב, "בני הנעורים בעיר הזאת, בנים משחיתים המה, והולכים הלוך והשחת מעת אל עת עד כי לא יכירום רואיהם לפני ימים או עשור, וביותר בני האפרתים המבלים ימיהם בשחוק ולילותיהם בכל מעשי תעתועים ואינם נותנים אל לבבם, להתעסק בדבר טוב ומועיל – אחת ביום. האמנם בני האפרתים זה משפטם כל הימים, אך בימים האלה משכו אחריהם גם את בני האזרחים, ופשה הנגע בקרב כל העם, ומה גם עתה כבוא תרבות אנשים מגדודי צרפת לחנות בעירנו, בני בלי שם מדלת העם. תדאב נפש כל איש ישר הולך, לראות תעלולי הריקים והפוחזים האלה ורהבם עמל ואון כל היום ואני מודה ומברך את יוצר כל כי מנע ממני פרי בטן רע ומשחת, כי לא יצא חוטר זדון מגזע ביתי, כי אך בת אחת נתן לי והיא חלקי מכל עמלי, הלא היא הנצבת עמכם בזה על יד אשתי גוידיטטא הישרה בנשים, קרבי נא הנה בתי גיאנגעטינא, ודרשי בשלום הגביר הזה והגברת הזאת.
ולמען מצוא ידים, לבוא בדברים את האיש התם והישר הזה ואת משפחתו, שאלתיו: האם אמת נכון הדבר אשר שמעתי כי מלבד הדוכוס מסאבויה, נמצא גם פה המשנה למלך נעאפאל, דון פעדרא גירין הדוכוס מאססונא, אשר הצביא את צבאות אניות שפאניא, במלחמתה את וויניציא וסאבויה, ובא הנה עתה לכרות ברית שלום בסתר פנים. ומתחפש להתערב בשמחת חג היום הזה? כי שמעתי גם את אחרים אומרים להפך כי המשנה הזה אשר עוד לא השיב לוויניציא את שתי אניותיה הגדולות אשר נפלו שבי בידו, עודנו עומד נצב בציו האדיר הכן לנסות דבר מלחמה את וויניציא לעת מצוא.
“את מוראו לא נירא” ענה לי הצורף אשר כנראה ידע גם את הליכות המדינה אל נכון, “אם נמצא הדוכוס מאססונא פה היום אם בא לאכול לחם היום את זקן הממשלה לא ידעתי, אבל זאת ידענו נאמנה כי לבבו שלם את ממשלת וויניציא, ועצת רשעים רחקה ממנו, כי אם גם יחמוס עלינו מזימות פהיליפ השלישי מלך שפאניא ומתי סודו האינקוויזיטארים והיעזואיטים, לא ישמע להם הדוכוס להיות כלי משחת בידיהם, תכלית שנאה ישנא דון פעדרא את תרבות האנשים הרעים והחטאים האלה, האוכלים את טוב ארץ שפאניא הארץ הברוכה ההיא בכל פה ואת עצמותיה יגרמו, להדיחה משאתה, ולהפילה למשואת נצח. הנה הוא מצא את לבבו לדבר משפטים את הרעים והחטאים האלה בהמתיקם סוד זה לא כביר לחדש פקודותיהם הרעות ולשוב ולגרש מגבולות שפאניא את האנוסים, את הכופרים, ואת היהודים, ולא נתנם לכונן את משפט האינקוויזיציאן בנעאפאל. האמנם מאז נהפכו לו הדומיניקאנים והיעזואיטים לאויבים וכל צעדיו יספורו אך לעומתם קנה לו את לב כל עם העאפאל לאהבה, וכל ישעם וחפצם לפרוק מעליהם עול שפאניא, ולהמליך עליהם את דון פעדרא מחמל נפשם, ואם באמת הנהו נמצא פה היום, מי יודע את המחשבות אשר המה חושבים, והעצות אשר הם מתיעצים בסתר על שפאניא. מי יתן והיה, כי יצלח חפץ עם נעאפאל בידיהם להמיש צוארותיהם מעול שפאניא הארורה ובאו בברית המה ובני סאבויה ועמהם כל ארץ איטאליא את וויניציא, ועפו בכתף כלם יחד, לקרוא מלחמה על שפאניא ולהוריד גאון עוזה. אז תפרוץ מלחמה גדולה, בין ממשלת האור ובין ממשלת החשך, בין אוהבי הטוב והישר ובין חרשי משחית, נושאי צנת הפאפא והיעזואיטים, אך מי יתן ועמד אז בראשנו איש כלעאנרדו דונאטי אשר מצא עז בנפשו, גם אחרי אשר ירד כבוד הצלחת וויניציא, להכריע את עז הכהנים להרם את עטרת הפאפא מעלינו, ולהוריד כבוד נזרו בוויניציא, תחת אשר לפנים התכחשו לו ונשקו כפות רגליו” נפלאתי לשמוע כדברים האלה יוצאים מפי איש נוצרי ואומר:
"מה יקחך לבך אדוני, לדבר כדברים האלה? הלא משלומי הנוצרים אתה ואיכה תשנא את הפאפא בלבבך, ותשמח אלי גיל כי ירד נצחו.
“וויניציאנים אנחנו – וגם נוצרים” ענה האיש בגאון לבב, כדבר הזה דברו וחשבו לפנים בימי גאון וויניצא, וזה דברי גם היום, מה לו לכבוד האב הקדוש הזה להתערב בהליכות מדינתנו? יכבד נא ישב על כסא קדשו, ויורנו איזה דרך נעבוד את אלהים, אך לא ישלח ידו אל רסני הממשלה, ולא ישב לשפוט עמים בדברי המדינה. כן הוכיח בצדק ובאר היטב בשפה ברורה החכם פרא פאאלי סרפי – בספריו היקרים, כמחשבות פאאלי כן מחשבות הדוכוס דון פעדרא, אשר אך למורת רוחו נתן יד אל ההערצאג פערדינאנד האשכנזי להלחם בנו, והנהו כאשר ידענו נאמנה, מחכה ליום כי יבא לכרות עמנו ברית ולהתאזר עז לעשות שפטים בשפאניא ובאסטרייך, ולשבר גאון עזם.
"אך עוד לא ישב איש כדונאטי על כסא הממשלה? שאלתיו.
“עוד לא” נאנח הצורף במרירות נפש, במות לעאנרדו דונאטי, זה לו שש שנים, שבו משפחות האפרתים החשוכים, בני ברית הכהנים והקנאים, להרים ראש, ויעלה בידם להושיב את אנטוניא מעמא על כסא-הזקנים, והוא איש שונא את האזרחים בלבבו, ותהי מהומה גדולה בעם עד כי ירד מעל כסאו, אך גם הנבחר אחריו גיאוואני בעמכא לא טוב היה ממנו. האמנם עלה ביד הישרים בלבותם, לבחור אחרי מותו את ניקאלא דונאטו, והנה נגלה עון אחד מבנין משפחתו אנטוניא דונאטו ציר הממשלה בחצר הדוכוס מסאבויה כי מעל מעל בכסף הממשלה, ובשמעו כי חרצו משפטו למות נמלט וברח מאת הארץ, אי לזאת חרה אף העם בניקאלא דונאטו, שארו וקרובו, וחפוי ראש ירד מעל כסאו לפנות מקום לפני אנטוני פיורילו המושל כעת, ועל אודות המושל החי הזה, אשמור פי ולשוני מדבר דבר, כי עיני סוד עשרת היועצים היושבים ראשונה בממשלה משוטטות בכל עבר ופינה, ואזניהם קשובות לשמוע כל אמר והנה, גם באשר אנחנו פה – ובתי הכלא אינם רחוקים מפה. –
“האם לא נשאר ניר אחר לבית דונאטי, אשר הפליא לעשות טוב לוויניציא”? ואין פתח תקוה כי יעמוד וירעה את הממשלה בחכמתו וצדקתו?
“רחוק לשמוע” ענני הצורף, אחרי אשר ניקאלא דונאטי לא יוכל לשוב אל כסא כבודו ועל אנטוניא נחרץ משפט מות, לא נשאר לכל בית דונאטי, כי אם פעליקס בן אנטוניא, והוא אף כי לא ידעתיו פנים אל פנים, שמעתי עליו כי כבר חלל את כבוד ביתו כי הוא שם את הוללים חלקו ובראש פרחח האפרתים התעלולים, אשר אמרתי הוא, וקרוב הדבר כי הוא גם בין הנערים הפראים אשר הרהיבו עז בנפשם להדאיב את הגברת אשר על ימינך ולהכלימה.
הבטתי מאחרי ואראה לשמחת לבבי, כי הדברים האלה עשו את אשר חפצו, בני התעלולים האלה אשר סביב שתו לנו, שמעו את חרפתם וישימו את לבם. האמנם הצעיר בהם, התחזק על עמדו וכמו צהלו פניו לשמוע דבתו רעה, אך רעהו הגדול ממנו בשנים, נכלם ובש, חפה ראשו ויאחז ביד רעהו וימשכהו ברב כח אחריו, ויפן וילך עמו. אמרתי נצלנו מהפגעים הרעים האלה, ואעיר את בונה אחותי, כי כעול הוא אשר התמהמהנו פה לראות במחזה החג אשר אין לנו חפץ בו, ולא חשנו לבוא לראות את אמנו הזקנה, אשר אך למענה באנו הנה. כמעט התעודדנו לבקש לנו נתיבה לצאת מאת התשואה הגדולה, וקול חצוצרות נשמע בכח לאות כי נפתחו דלתות הארמון, והאורח הנכבד וכל גדולי השרים אשר נועדו לשלחו יצאו מאת פני הארמון ללכת אל תעלת-מארקוס, מקום תחנות האניה; וההמון הרב אשר עמדו צפופים ומצפים, התיקו רגליהם ממקומם, ובעים רוח סופה וסערה נהרו זורמו כזרם קיר אל מקום המחזה, ועד ארגיעה הסיעוני ממקומם הרחק מן האיש הנכבד אשר נדברתי עמו, וגם אחותי בונה נתקה מעל זרועי, וגלי ההמון הרב והעצום הזה נשאוה באין מעצור, כמעט רגע ראיתיה זורמה בזרם העם הרב, וגם היא ראתה אותי מרחוק ותקרא בקול: אהה גבריאל גבריאל! אך עוד מעט נעלמה נסתרה מנגד עיני, כל העם פנו אל התעלה המונים המונים עפו בכתף במסלות ממסלות שונות אשר בחרו להם להגיע עד מחוז חפצם, ואני נשארתי נדהם על עמדי כתומר מקשה סופק את כפי ונושא את עיני, פלצות אחזתני, עצתי התבלעה, וברכי פקו. ברב כח עזבתי את מקומי, וכצל נטוי התנודדתי עד אחד העמודים אשר מסביב לארמון, ואשען עליו למען לא אפול תחתי. לא ידעתי איך באתי עד העמוד וכמה עמדתי נשען עליו כי עזבני כחי ואור שכלי חשך בעדי, אך חזיונות בעתוני, ופחדי רעה ואון אשר קרו את אחותי הלמוני, כי ידעתי את וויניציא מאז, ורבות שמעה אזני כעת מפי הצורף ותבן לה כי רעה גדולה נגד פניה. וכאיש נעור משנתו נעורתי ואתחזק לעזוב את העמוד אשר נשענתי עליו וללכת לבקש את אחותי. והנה כבר חלף עבר ההמון הרב, והרחובות ריקות עזובות אין איש עובר, פניתי נכנסתי במבואות, בקשתי ולא מצאתי קראתי בקול גדול בשם אחותי ואין קול עונה. אז אמרתי אבוד אבדה בונה, נפלה בידי בני התעלולים אשר ארבו לה כל הערב. לבי נשבר בקרבי, ומוסר כליותי אכלני בכל פה על אשר נואלתי להשליך נפשנו מנגד, כי השאני יצרי הרע להתענג על הדר המחזה ולא שמתי את שלום אחותי וכבודה אל לבי, ותהי אך זאת נחמתי, כי לא תתן אחותי בונה לחלל את כבודה, ואם לא יהיה אלהי חסדנו בעזרתה למלט נפשה מידי עוגבים, תבחר מחנק לנפשה, תמות מות הישרות בנשים, ואבכה על מותה, ולא על חלול כבודה.
במר רוחי התהלכתי כה וכה מחפש מבקש וקורא בקול עד בואי אל שוק הסוחרים, ואראה מרחוק אחוזת אנשים עומדים על יד פתח בית אחד כמצפים עד תפתח להם הדלת אשר התדפקו עליה, כבר כבו המנורות בשוק הזה ולאור הכוכבים הבטתי ואמרתי בלבבי, הן זה הצורף בארדאני ובני ביתו, האיש אשר היטיב הכירני ולקחת דברים עמי, נשאתי את רגלי ואחיש לגשת אליהם, ובראותי כי כאשר דמיתי כן היה, נתתי קולי בבכי ואספר להם את האסון אשר קרני, והמה נחמוני למשיבת נפשי ויאמרו לי כי ראו והתבוננו בבני פרחח האפרתים לעת אשר פרץ זרם ההמון הרב ויפריד בינינו בעת עברתו, כי הפנו שכמם ללכת ויטלו להם נתיבה לעבר אחר ולא פגעו באחותי בבונה, ויוסיפו לדבר על לבי לנחמני, כי בא תבוא בונה אל המקום אשר עמדנו, לבקשנו ולא תאחר, כי אם אחזוה גלי הזרם, וישאוה על אברתם, הנה כשוך חמתם יעזבוה באחד המקומות, והיא עלמה חכמה ומשכלת תדע למצוא דרכה, אל המקום אשר שם עמדנו בתחלה, והמקום לפני הארמון הגדול, ידוע לכל. אשר על כן אין טוב לפני כי אם לשוב אל המקום ההוא ולחכות אל שובה אם עוד לא שבה, וגיאננעטינא התנדבה ללכת עמדי. העצה היעוצה הזאת היתה טובה בעיני ונקום ונלך, ובדרך מהלכנו שאלנו את השומרים הסובבים בעיר, ואת בעלי האניות הקטנות השטות בתעלה, אך איש לא ראה עלמה תועה בדרך, עודני מדבר את אחד האנשים האלה וגיאננטינא חמקה עברה אל אחד המבואות הצרים לתור ולבקש, עברו רגעים אחדים והנה קול ששון וצהלה אל מבינות למבוא ההוא, ואפן ואראה מרחוק את הצעיף הלבן אשר בראש בונה מזהיר בחשכת הליל ומתנוסס ברוח לקראתי ותחי רוחי – ועד ארגיעה ובונה נפלה על צוארי ותחבקני.
גיאננעטינא התערבה בשמחתנו, ותאמר: הלא אמרתי לך אדוני, כי אך זרם העם שטף את העדינה למרחוק, ובצחוק רצון מהול במעט לעג הוסיפה לאמר, ועתה הנה שבה אליך בשלום, **בצל כנפי אנשי חסד. ** פניתי אל בונה וראיתי כי לדברים האחרונים האלה חורו פניה וכמו לשונה נאלמה אך רזמה לי בעיניה רוחצות באגלי דמעה, התאפקה ותאמר לי בלשון אשכנזית: בבואנו בית אמנו הזקנה אספר לך כל המוצאות אותי. לזכרון בית אמנו חרדו עצמותי, וכאיש נעור משנת תרדמה נעורתי מתרדמת החלום אשר נפלה עלי. "האם אל בית אמנו הזקנה נבוא כעת בעצם הלילה? הלא ביתה בירכתי העיר הרחק מהמון תשואות אדם, וכבר נמה שנתה, ואיך נבוא להפריע מנוחתה ולהרגיז ממשכבה, את הזקנה היקרה והנכבדה הזאת? ומה הלא כלמה תכסה פנינו כי תשאלנו למה זה אחרנו לבוא? אין טוב לנו כי אם לבקש את איש חסדנו הנכבד הזה, כי יואיל יוסף לעשות עמנו חסד ואמת להביאנו אל בית מלון אורחים הסמוך, שמה נלין עד אור הבקר, וקמנו והלכנו אל אמנו.
“החסד הזה אשר אתה גבירי מבקש ממני” ענה הצורף "איננו חסד של אמת “ראש צורפי זהב אנכי בעירנו הגדולה וויניציא” הוסיף לאמר כמשחק ומושבעים ועומדים אנחנו לעשות מעשי אמת מעשינו, לעשות מלאכה בזהב טהור מזוקק שבעתים ולצרף כל סיגיו, הזאת הכנסת אורחים תקרא כי אנהגכם אביאכם אל בית המלון? אין הכנסת אורחים טהורה ותמימה כי אם בביתנו ובחדרינו, ועתה לו שמעתי, סורו אלי, אתה תלין בעלית ביתי, ואחותך האבדה הנמצאה, בחדר משכב בתי הנלוזה הזאת, או אז תעשו עמדי חסד ואמת.
הודיתי לאיש הנכבד הזה את חסד אהבתו, ואפן ללכת אחריו, וכבר החזיקה אשתו ובתו בידי בונה וברגעים אחדים באנו אל בית איש מגננו, מעי המו לדעת את אשר קרה את בונה אחותי, אך התאפקתי ואמרתי לא אשאל ולא אדרוש בעת הלילה, מדי זכרי את דברי גיאננעטטינא האחרונים. וכמו שער בנפשי למצוא בהם שמץ דבר התולים על הפגע הרע אשר פגע בבונה, אחזתני פלצות ונגזלה שנתי, חלומות בעתוני ומחזיונות נפעמתי. בחלומותי והנה הולך ותועה אנכי בערבה גדולה אין עץ בה, הערבה נהפכה ליאור גדולה רחב ידים, על שן סלע עמדה בונה אחותי לבדה ואין איש עמה, צעיפה הלבן התנוסס ברוח כנס אניות והיא ידה הימנית נטויה שלופה כמו להראות על מקום רחוק רחוק ממנה בירכתי היאור, ושמאלה על לוח לבה, ולרגלי הסלע כמו תמונת אדם כתאר פני הצעיר בשני האפרתים ההם נלחם עם משברי המים הסוערים, מתחזק בכל שארית עזו להגיע עד הסלע ולהושיט יד אל בונה, והנה פרצו הגלים עברו חק ויכסו את הסלע….
ב 🔗
הבקר אור והאיש אשר אספנו אל ביתו שלח את אחד מצועריו אל האניה אשר הביאתנו הנה לקחת משם את כל חפצינו, ויצו עליו לשימם בדוניה, ולחכות במקום אשר יעדו על התעלה הגדולה, עד בואנו לרדת בה לבוא אל ירכתי צפון העיר אל מקום בית אמנו הזקנה, גיאננעטינא עזרה את בונה ללבוש את בגדיה המחלצות, ולעדות עדיה עליה, למען אשר תבוא לראות פני אמנו הזקנה, בפעם הראשונה, לבושה עז והדר כאשר נאוה לה. –
הבקר היה בקר לא עבות, ורוח צחה וזכה נשבה בו למשיבת נפש, על כן שמעתי לעצת גויאידיטטא, להתהלך עמה לשוח מעט לרוח היום, עד אשר ילך ויבוא הנער אשר שולח להביא חפצינו, התהלכנו על יד החוף לראות בהמון תשואת אדם רב, הבאים אל שוק-הדגים והירקות משני עברי הגשר, ולא מלאה אזני משמוע את המולת הקונים והמוכרים ולא שבעה עיני מראות את המון תבואות האדמה ואת שפעת שפוני טמוני הים, בצבעיהם השונים והנפלאים, לא האמנתי כי יסופר כי רבים וכן עצומים יצורי הימים והנחלות, ובונה אחותי ראיתי בה והנה אורו עיניה היום כלה שמחה ומפיקה רצון, לא כתמול שלשום, ראיתי וישמח לבי בקרבי, ואעזבה ביד גויאידיטטא אשר לא חדלה להעיר את אזנינו להתבונן על כל הדר המחזה, ולא קצרה במלים לספר ולבאר לנו את כל היקר והנפלא בעינינו.
ומדי התהלכנו לשוח ברחובות העיר המלאות אדם רב, בין חמון הארמונות ההיכלות הבתים החדשים והנפלאים, אשר נבנו זה מקרוב בעיר והסבנו עינינו לראות בהם ולהתבונן עליהם עד ארגיעה נפלאתי מראות כי עיני כל העוברים והשבים אנשים ונשים מכל מפלגות העיר וביותר עיני בני האפרתים פונות אחרינו להשגיח ולהביט בנו, חשבתי לדעת מה זה יחזו בנו, ואמרתי כי בגדינו הזרים והשונים מבגדי תושבי וויניציא המעידים בנו כי מארץ אחרת באנו, וביותר בגדי בונה, המחלצות אשר לבשה והצעיף הלבן ככסף אשר התכסתה בו היום, הסרוח על כתפותיה עד כף רגליה, תחת אשר בנות וויניציא תתכסנה צעיפים שחורים וקצרים, הן המה ימשכו את כל עיני הרואים אותנו לראות בנו. אך אשת החיל גואידיטטא ענתה ותאמר: לא אל המלבושים השונים אשר אתם לבושים ישימו עיניהם בני וויניציא כי הסכן הסכינו לראות אורחים לבושים בגדים שונים ומשונים באים מקצות כל הארץ. וכהסב עינה אל בונה באהבה ורצון השלימה דבריה "אילו היתה גם לבושה אדרת שער שחורה כהנזירים היחפים לא חדלו כל רואיה להביט אחריה ולהפלא עליה, החן והחסד אשר יצק אלוה כל בשר ונפש עליה, הן המה הבגדים הנפלאים המושכים כל עין ולב. ראיתי בפני בונה, והנה נכלמו והאדימו לשמוע מהללה, וכמו לא ראיתיה עד היום, מצאתיה יפה נעימה וברה עד להפליא, וכאשר התענגתי על הוד יפיה והדר הליכותיה, כלם אומרים כבוד ויקר בנות חיל, נגוזו עברו כענן כל דאגותי לה מאתמול, ולא מצאתי חפץ לשאול את פיה על המוצאות אשר מצאו אותה.
בין כה וכה הגיעה העת להפרד מאוהבינו החדשים, ירדנו בדוניה ונעבור לארך התעלה עד בואנו אל הרחוב מקום בית אמנו הזקנה, וזכרוני היה בעוזרי להכיר את הבית הזה מרחוק, בתבניתו וציוריו. על משקוף השער הישן ראיתי את תמונת תוכי מעשה ידי חרש אבן פסלו בשיש אדום ארך האבר וגדול הכנפים, אף כי לא נזכרתי ברגע ההוא את רמז התמונה הזאת. ובשאתי עיני להביט על חדר הבנין הישן הזה, ושבה עלתה בזכרוני תבניתו בכל חלקיה, כמו זר נחשב בעיני לראות את החלונות בעליה השניה אטומות, כי ידעתי אשר הסכן הסכינה אמנו לפתוח את החלונות ההם לעת הבקר לשאוף רוח צח, אך לא העמקתי שאלה ובלב חרד קרבתי ודפקתי על הדלת, ותקות נעימות התעוררו בי לחדות בשמחה את פני אמנו הזקנה בהתיצב לפניה לראשונה נכדה היפה והברה התמימה והישרה ובהתנפלה בחיקה, ובהסבה עיניה גם עלי להתבונן בי כי גדלתי והייתי לאיש מיום הפרדי ממנה בעודי נער זה לי עשר שנים.
אחרי רגעים אחדים פתחה שפחה אחת אשר לא ידעתי, את הדלתות ומבלי שאול את פינו מי אנחנו ומה חפצנו, הוליכתנו אל חדר גדול במשדרה התחתונה, את החדר הזה ידעתי מכבר כי הוא החדר אשר היה יושב ולומד בו אבי זקננו, ובו היו כלי בית מעט ואך ארונות גדולים ודלתות זכוכית להם מלאים ספרים – ובשומי עיני עליו כעת מצאתיו כלו אומר הדרת קדש, שולחנות ערוכים וכסאות על ידיהם כבבית הועד, הסבותי עיני אל הכותל המזרח אל הפתח אשר באנו בה, והנה שולחן על יד הכותל מכוסה במצע כבימה ועליו ספר גדול וממעל לו תלויה נברשת זכוכית כהה אדמדמת, ונר שמן דולק בתוכה, ראיתי והבינותי כי הבית הזה נעשה לבית תפלה בו יאספו להתפלל בצבור, אך מדוע זה ולמה? תוגיון בא בלבבי ולא מצאתי עז להביט בפני בונה אחותי, עודני עומד ומשתאה, ודלת מצד חדרי הבית נפתחה בדממה ואיש אחד גדל הקומה נשוא פנים, עיניו מפיקות חן ותחנונים בא לקראתנו קוצות תלתליו וזקנו הלבנים ככסף ויורדים על פני מדותיו העידו בו כי איש בא בימים הוא, אך קומתו הזקופה ומהלכו הבריא ענו איתן שלומו בו וכחו ככח גבר, וכראותו אותנו השח ראשו לקראתנו לברכנו ויושיט את ידיו, כמו לחבקנו ולהתרפק עלינו, ובקול רועד וצלול פתח פיו ויאמר:
"כן אמנם אלה בני אליאנו, מחמלי נפש גבירתי האומללה, בואו נא בזרועותי גוזלי האהובים, היתומים העזובים, למען תברככם נפשי בשם אמכם הזקנה, ואנשקכם מנשיקות פיה אשר אצלה לכם בטרם תמות, אהה! כי סגרה עיניה בטרם תשבע שובע שמחות לראות הוד פני נכדיה, אשר ערגה נפשה אליהם. – וככלותו לדבר את הדברים האלה חבקנו בזרועותיו, ופלגי מים ירדה עינו – ואנחנו קור וקפאון אחזונו ולשוננו דבקה מלקוחינו, עד אשר נמס לבבנו בהחמו ונהרי נחלי דמעות פרצו מעינינו, ובשבר מתנים נהמתי ואקרא:
“הכי איננה עוד בין החיים! כוכב תקוותנו אשר היה למאור לנו בעבנו בנתיבות ים רחוקים, אסף נגהו בטרם הגיענו אל חוף בית אבותינו”! ובונה צנחה על שכמי ותתחזק בי, כי ברכיה פקו תחתיה, ולא יכולה להבליג על יגונה העצום, והזקן ענה ואמר: יהי שם ה' מבורך, צדיק ה' בכל דרכיו ומשפטיו אמת, זה לנו ששה ימים אשר הביאנו אותה אל מנוחתה עולמים על יד בעלה אשר התאבלה עליו ימים רבים, הוא אלופי ומיודעי וויענצענטיא, מחלה עזה וחצופה הדביקתה בעוד התעתדה לשבוע נחת מראות פני נכדיה, שארית פליטת בני ביתה הגלמודי והערירי. כמעט עלה בידה לשלוח לקרוא לי לבוא אליה מסביוניטה, וכבואי אץ וחרד למלא אחרי פקודתה מצאתי את רוחה דואה על מתהלבת במרומי אגד חיי נצח, מקום אין שטן ואין מעצור לראות צפונות ולחזות עתידות.
ובכן הרגישה גם את בואי וסגורת עין קראה אלי: קארנעליו – אתה תקבל את פני בני אליאנו, הנה הנם – שם שם על פני הים רחוק רחוק מאחרי הסלעים, אך בעד הערפל הנני רואה הוד פניהם ואור עיניהם נשואות אלי, מירכתי צפון מקום שם קבר אליאנו המה באים, רוו בדמעתם עפר קברו, וירדו אניה בלב ים לבוא אלי, והוה סערה קמה הסיעה עבים על פני רקיע השמים, ובים תכה גלים, יסוערו להפיץ אניתי! ראה נא קארנעליו, הבנים מחזקים כן תרנם, אף פרשו נסם, אהה! אנכי לא אוכל לבוא אליכם! – הגלים רועשים המשברים בוערים – ואנכי הנני לעלות אל על, התור הגיע והקול קורא, ואתה קארנעליו עמוד על החוף וצפה על בואם והביאם נא אלי – אל השמים! ורוחה יצאה בדברה, עלתה לשמי השמים לחזות בנועם ה‘, יהי שם ה’ מבורך!
התחזקתי למצוא און וברב כח פתחתי פי ואומר: מה נעמו ומה נמרצו אמרי פיך גבר חכם בעז, ומה השכלת להזיל כטל אמרתך, על נפש עיפה, ולשפוך רסיסי נחם בכוס התרעלה אשר השקנו ה' בשעה הזאת, עתה ידעתי כי אוהב נאמן אתה לבין אבותי גם בעת צרה ויגון ומפיך שמענו עדות נאמנה לאמנו זקנתנו כי הפליאה השכל ודעת לשומך בטרם תמות לאב לנו, ולמגן ומחסה בעיר הנכריה לנו הזאת, בימי אבלנו ומרודינו. על כן יגדל נא עמנו חסדך איש יקר ונכבד ואל תתנני לעלם שואף חדשות אם אבקשך כי תגיד לי מה אתה לבית אבותי, כי כל חפצי אך למען נדע להוקירך ולכבדך, ולחכות לאמרי פיך, כי תלמדנו ותנחנו בעצתך כל הימים, כי יתומים עזובים ואומללים אנחנו אין לנו גואל ומכיר פה –
“כן דברת בני” ענה הזקן "ושאלתך זאת תעיד בך, כי חכם לבב אתה ויודע דעת, אף זאת חובתי ואעשנה אחרי אשר אצא ידי חובתי הראשונה השומה עלי, נאמן הבית, לקבל את אדוניו בבית אחוזתם כגאוה להם לדאוג לשלומכם ולמנוחתכם, כי עיפים אתם, ובדרך רחוקה עניתם כחכם. – את החדר הזה שמנו לבית תפלה, פה נתאסף להתפלל ערב ובקר וצהרים, למנוחת נפש אמכם הזקנה שהלכה לעולמה, והמקום קדוש על כן לא נעמוד פה יותר.
הזקן הזה קנה את לבננו לאהבה וכבוד ברגעים האחרים האלה, ובנפש אמונה הלכנו אחריו אל החדרים הפנימים אשר הוליכנו – לקבוע שם מקום מעון לנו, אף הודיענו כי כל חדרי המשדרה העליונה מקום דירת אמנו הזקנה סגורים וחתומים בחותם לעת עתה על פי פקודת הממשלה, במשפט המדינה, וכי הממשלה פקדה את ראש הקהל הנכבד והיקר בעדתו ר' שמעון קאפפיא למשגיח על כל הירושה עד בוא היורשים. "משפטי וויניציא צדיקים וקשים, ולאשר יורשי הגבירה אמכם הזקנה דרים מחוץ לגבול ממשלת וויניציא ואיש מהם לא היה ולא נמצא פה בעת מותה, עלי היה להודיע את הדבר הזה את סוד מועצת העשרה (ראטה דער צעהן). ובטרם הוציאו את הגבירה מאת פני הביתה למקום מנוחתה בא אחד הפראקוראטארים עם סופר העיר חפש וראה, הוא עם הסופר לבדם את כל העזבון, ורשם את כל שנמצא מגדול ועד קטן בספר, אז שלחו וקראו אל ר' שמעון קאפפיא, להיותו ראש הקהל, ובידו מסר הפראקוראטאר את כל החפצים שנמצאו בחדרים העליונים לפי הרשימה לשים עינו עליהם לחתום בחותמו ולשמרם עד בא היורשים – ועתה הכי אתה גבריאל היורש האחד הנאמן, החוטר האחרון מגזע בית נאנטי – נאנח הזקן ממעמקי לבבו, בידך ימסור קאפפיא את המפתחות לעשות בירושתך כטוב בעיניך.
כל הסדרים האלה נראו בעיני כנעשים במשפט, אך לא לבי ולא עיני היו אז אל כל חפצי העזבון וחמודותיו.
ערכו שולחן לפנינו והביאו מיני מגדים להשיב נפש, והזקן קם ממקומו ויפתח דלת אחת בירכתי החדר ובידו נתן אות כמו לקרוא לאשר בחדר, ואלי פנה ויאמר: הנה פאטמע אשר ידעת אז, אם לא שכחת הואיל נא לתתה לבוא הנה ולברככם.
“פאטמע! העודה חיה? קראתי” פאטמע הזקנה אומנתי, אשר כבר הלכה שחוח מרוב ימים בעוד נשאתני בחיקה, העודנה חיה, איה איפוא היא!
עודנה חיה ענה קארנעליו, כי ברכה ה' בשנים, ופאטמע יצאה מחדרה כלה עטופה שחורים וצעיף על פניה כמשפט בנות ארץ הקדם, ראשה נטוי על צדה, קומתה כפופה מתהלכת על משענתה לאט לאט, מאה שנים חופות על קדקדה, ורבות ראתה עינה רבות נשאה וסבלה ורבות התענתה עם אבותי מצד אמי הזקנה, כי לעת אשר שמו דוננה גראסטיא מעגדעץ ואחותה דוננה רענינה אם אמי הזקנה עליהם מסוה הדת הקאטוליקית בימי הזעם, ומיראת האינקוויזיציה אשר העלתה לאלפים מן האנוסים כליל על מוקדה, ברחו עם כל הונם ורכושם לארץ פלאנדריא, נמצאה על ידם שפחה אחת צעירה לימים מבנות המאריסקאס, אשר מאמונת לבבה אל גבירתה עזבה את אישה ותלך נדוד אחריה בארץ גלותה – היא פאטמע. באנטורערפאן ילדה דוננה רעגינה את בתה היחידה גראססיא הצעירה, היא אם אמי זקנתי, לעת ההיא ילדה גם פאטמע ילד אשר אמנם לא האריך ימים, ומת בעוד יונק שדי אמו.
ותהי פאטמא מינקת דוננא גראססיא הצעירה ואומנתה, ולא נפרדה ממנה עד יום מותה, כי כאשר נתנה גראססיא לדון שמואל נשיא לאשה, ויצאו לגור בעיר פירארה הלכה גם פאטמע עמהם, ותהי אומנת לאמי זקנתי דוננא חיה, אשר נאספה כעת לצרור החיים, וגם את בנה את אליאנו אבי נשאה בחיקה, וכן טפחה ורוממה גם אותי, חמשה דורות בבית אבותי ראתה פאטמע בעיניה, ולא כהו מראות עוד היום להביט במחזה חליפות ותמורות הימים, אך אוזניה כבדו משמוע, סגורות ואטומות לשאון תשואות העולם, ואך ברמיזות וסמנים הבינה את הנעשה לעיניה.
הזקנה הזאת באה אל הבית וקרבה אלינו בהשקט ומנוחת הלב, כמו לא חשה ולא הרגישה את המחזה החדש אשר ראו עיניה, הביטה בי ונענעה בראשה ולא אמרה דבר. אך מדי קרבה אלינו ותרא גם את בונה אחותי, עמדה והביטה כמו רגע, ולפתע פתאום התעודדה זקפה כפיפת קומתה השליכה משענתה מידה, ותחבק זרועותיה – ותעמוד כמשתאה, אחרי כן נגשה אל בונה כרעה על ברכיה ותרם את שולי צעיפה ותגע אל פיה, ובלשון ערבית לשון ילדותה אשר לא נשמעה על פיה זה יותר משבעים שנה קראה לאמר: ברוך אללה הרחמן כי קרב קצי ותורי הגיע. – שערי גן העדן נפתחו והנביא הקדוש שלח לי את יונתי זאת נחפה בירקרק חרוץ, את בתי ואת גבירתי הרוממה והאהובה דוננא גראססיא –
וככלותה לדבר אחזה בידי בונה נשקה אותן בעוז אהבה ובשפת פורטיגיזית פתחה פיה, וכמו במוסר-בליבה מהול בעגות חן ותחנונים אמרה: למה זה אחרת לבוא הנה יונתי תמתי, שובבה ונצורת לב? מדוע זה נטשתני לחכות עליך זה ימים רבים, כבר נמו שנתם, חיה ובנה אליאנו – כלם – כלם ינוחו על משכבם בשלום – ואך אנכי לבדי נשארתי – עתה אקום ואלך גם אנכי לנוח בצל כנפי הנביא מנוחת עולמים.
לדברים האלה אשר לא פללנו לשמוע חרדנו נפלאינו, וביותר חרדה בונה ונבהלה כי נפלא מאתנו לדעת מה זאת היתה לפאטמע ברגע ההוא ומיד מי היתה נסבה לפתוח פיה ולהעיר המון מעיה אשר שקטו נחו זה ימים רבים ואיזה רוח נחה עליה להפוך עליה המון זכרונות, לבלבל ולהחליף את הזמנים והגופים, כי לפי דברי קארנעליו היתה דעתה מיושבת עליה, ושכלה בריא עד היום.
וקארנעליו קם ממושבו, אחז את פאטמע בידה ויוליכה לאט לאט אל חדרה, אך היא הביטה אחריה בלכתה, עיניה נשאה אל בונה, ושפתיה לא חדלו להביע אמרי אהבה וחמלה לבונה כאל פרי בטנה, ואמרי כבוד ותהלה כאל גבירתה, אחרי כן שבה אל מנוחתה הנדהמה, אשר אטרה עליה גם את פיה, ישבה דומיה בירכתי חדרה לא קמה ולא זעה כי אם כראותה את פני בונה, ונדע כי בבונה היא מוצאת ורואה את דוננא גראססיא גבירתה.
*
מפגעי היום הזה עיפה נפשנו מאד, ואמרנו לנוח ולהנפש במעט באין מפריע, קארנעליו הבטיחנו להוליכנו עוד היום לעת ערב אל בית מועד לכל חי, לשפוך שיחנו על קבר אמנו הזקנה, ויצא מלפנינו, אהה! איך נפלנו משמי שמי תקותינו הטובות לבור תחתיות כרגע, איך נגוזו כעב וכענן החזיונות הנעימים, בהם כל חיי רוחנו כל ימי מסענו, דומם ישבנו תחתנו אין פוצה פה ולבבנו ומבט רוחנו אל בית אבי אמנו הרחוק רחוק מאתנו, אחרי אשר בית אבותינו היום אשר באנו אליו נהפך למדבר שמם בארץ נכריה!
בדרך לכתנו באניה על פני התעלה ללכת אל שדה החיים, החל קארנעליו לספר לנו, מצבו ומעמדו בבית אבותינו כאשר הבטיחנו ויאמר:
"האם לא שמעת גבריאל יקירי, את אביך המנוח תהיה נפשו בצרור החיים, נושא על שפתיו לפעמים שם אדעלקינד? הלא זה שמי, אבי ר' ברוך אדעלקינד היה איש אשכנזי מעיר האהענעמס בטיראל, ואנכי קארנעליו בנו היחיד נולדתי לו בפאדובה, כי אבי בעודו בימי עלומיו בא מארץ אשכנז לאיטאליא להשתלם במלאכת הדפוס אשר החל ללמוד בארץ אשכנז, מקור מחצבתה, כי נשאו לבבו לעשות במלאכת הקדש, ולהדפיס ככל אשר תשיג ידו, ספרי הקדש ולהפיצם בישראל, למען הגדל תורה ולהאדירה. וארץ איטאליא היתה בימים ההם כאשר ידעת, אדמת חפץ לדפוסי ישראל, ובהרבה מעריה הקימו לראשונה, מזבחות לעבודת הקדש הזאת ובכל מקום מוקטר מוגש לשמה. – ימים רבים היה אבי בעיר סוגנצינו בבית המדפיס הגדול ר' גרשום מענצליין, הראשון אשר זכה להוציא לאור את כל כתבי הקדש בבית דפוסו. – ומבית ר' גרשון בא לשרת בדפוסים אחרים, ויהי שם למסדר-אותיות, מגיה ומשגיח. ובפאדובה נשא אשה וישב גם שם כמה שנים.
הלא קראת בספר דברי ימי צרות עמך, העם אשר בחרו בו אבותיך לשוב אל חיקו ולהתענות עמו, ולקחה אזנך שמץ מכל הרעות והתלאות אשר התחכם להביא עלינו הצר והאויב פיעטרא קאראפא הנודע בשם פאול הרביעי, כי חמס מזימות כל היום, לפקוד בפקודת צרה ויגון את הכופרים, קטני האמנה בקרב הנוצרים, וביותר את מפירי-ברית (אפאסטאטען), אשר התנכל בצדיה לקרוא בשם זה את האנוסים האמללים, אשר ברחו ונמלטו על נפשם מארץ שפאניא מפחד האינקוויזיציאן, ונקראו בשם מאראנים. כי האפיפיור יוליוס השלישי אשר היה לפניו משך חסד אל הפליטים האמללים האלה ויתן להם רחמים, ובחסדו וטובו נאספו הרבה מהם ונאחזו בעיר החוף אנקונה, ובצל המנוחה מצאו עוז למו, להיטיב מעמדם, וכפורחת העלתה הצלחתם נצח. בתוך הפליטים האלה נמצאו שני אחים ר' שלמה ור' אברהם לבית אושקע אשר בגלותם מעיר מולדתם אפארטו ארחו לחברת הגבירות הכבודות לבית נשיא, ובאו עמהן בתחלה לפלאנדרען, ומשם לפירארה וישבו שמה, היא העיר אשר פתח הדוכוס ערקאלע מבית עסטע, לפני האובדים והנדחים ויתן להם שם חוקים טובים ומשפטים צדיקים.
אברהם היה איש משכיל וחכם בעוז, עד היותו בעיר מולדתו אפארטו נושא-מסוה דת הקאטוליקית נודע לתהלה בשם דוראטי פינעל, וישם לו שם הוא ואחיו שלמה כאחד המשוררים והסופרים הגדולים בלשון ארץ מולדתם לשון פורטיגיזית, ובפירארה מצא חן ושכל טוב בעיני הדוכוס ערקאלע, ובעזרת שתי האחיות הגבירות יסד לו שם בית דפוס גדול ומבית דפוסו יצאה לאור לראשונה העתקת כל ספרי הקדש ללשון שפאנית אשר העתיק והכין בחכמה גדולה, והקריב לכבוד הדוכוס ולכבוד הגבירה דוננא גראסיא נשיא. בבית הדפוס הזה עשה מלאכתו גם אבי, גם למד את המלאכה הנכבדה הזאת לבן חורגו של אדוניו, ווינצענטא דא גאנטיי, כי אברהם נשא שם אשה אלמנה כבודה מאד ועשירה גדולה מקדימונה, אשר הביאה עמה לביתו את בנה היתום הקטן, ויהי כאשר גדל ווינצענטא, אמרו אבותיו לבנות לו לבדו בית נאמן, וישלחוהו לאנקונה עיר מגורי ר' שלמה אושקע, ועיר מגורי ידידו ובן ארצו, החכם הרופא המפואר אמאטוס לוויזטאנוס. למען אשר ישימו שני האנשים הגדולים האלה עיניהם על ווינצענטא לנהלו ולתמכו בעצתם. ואבי ברוך שולח גם הוא את ווינצענטא לכונן לו שם בית דפוס ולפקח עליו הבית הדפוס החדש הזה הכה שרש עד מהרה והחל לעשות פרי, ואבי ראה כי מעשהו מצליח בידו אמר להעתיק מושבו גם הוא לאנקונה ויביא את אשתו היא אמי, ואותי, אל הבית אשר הכין לו, ויחל ללמדני ולחנכני במלאכת הדפוס, אשר השכיל בה עד מאד.
אולם כמעט החלה שמש ההצלחה לשלח את הוד קרניה אלינו ואל רבים מבנ אחינו עמנו, והנה לפתע פתאום התקדרו השמים בעבי חשך וסער גדול קם, להרגיז מנוחתנו, ולפוצץ משגבי מעוזנו. כמעט החלו אחינו פליטי שפאניא לראות טוב בארץ מושבם החדש, והאפיפיור הנוכל האמור קרא עליהם אימות האינקוויזיציא, אשר אך נמלטו מידה, ויגזור אומר כי כל פליטי שפאניא אשר נאחזו באנקונה ומסביה המה מפירי ברית, נוצרים מכחישים באמונתם. ופתאום התנפלו משרתיו עושי רצונו, על כל אשר מצאה ידם לתפשם, דנו דינם לעלות על מוקדי אש, או להיות עבדי עולם אסורים בכבלי ברזל באניות; את כל רכושם והונם לקחו לאוצר האפיפיור, כמשפט הכופרים והמורדים. את בתי כנסיותיהם הרסו עד היסוד ואת ספריהם הקדושים השליכו באש, וביותר שפך הצר והאויב הזה את חמתו על ספרי הקדש ועל כל הבתים אשר הוקמו להדפסתם ולהפיצם בקרב בני ישראל, גם על ווינצענטא ועל אבי שמו עלילות דברים כי מבני האנוסים המה, וכאשר לא מצאו להוכיח את עצומותיהם, השיאו עליהם אשמת הדפסת העתקת כתבי קדש ללשון שפאנית, ובגלל העון הגדול הזה, הרסו ושברו את כל מכבשי בית דפוסם, ואותם מסרו ביד האינקוויזיציה. –
הימים הרעים האלה יכוסו במשאון, אחשוך פי ולשוני מלספר לך את כל הצרות והמצוקות אשר הביא ה' עלינו בשבט עברתו אז. כי רב לך כבד היגון והאנחה אשר מצא את נפשך העדינה כיום, אמי נקטפה ממחלה עזה, ואבי הזקן, ואדוניו ווינצענטא הרב בשנים, התבוססו במחשכי הכלא. אנכי מצאתי לי מקלט בבית נוצרים ישרי לב, אשר החביאוני והיו עלי סתרה, ואף כי יכולתי לברוח ולהמלט בתוך רבים מאחינו, אל פיזארו העיר אשר פתח לפני היהודים הנדחים הדוכוס מאורבינא, לא רציתי לצאת מאת אנקונה כל עוד לא ידעתי את אחרית אבי וידידי ווינצענטא, בימים הראשונים נסתרתי בהחבא ואשים מחסום לפי, לבלי אוסיף בגללי צרה על הצרה אשר מצאתם. אך כאשר נודע לי, כי צוו השופטים הרשעים לענותם בענוים קשים ומרים, למען יכבד אכפם עליהם ויודו גם ללא אמת, כי אנוסים המה, לא יכולתי לשקוט ולנוח במחבואי ואצא מאנקונה, נקי וערום מכל אשר היה לי. ואתהלך מעיר לעיר מקום אשר היהודים חונים שם, דפקתי על פתחי נדיבים והמה סעדוני בנדבותיהם, עד כי מצאתי די כסף לשחד את משרתי האינקוויזיציה, אז שבתי אל אנקונה התחפשתי בבגדי כהן נוצרי, ובשחד כסף וברוב עמל עלה בידי לראות את פני אבי וידידי, אך גם שמה ארבו לי ונודעו עקבותי, נתפשתי כצפור בפח, ובאה בכלא איום גם נפשי, והשופטים בחמתם הוסיפו לענותנו קשה לא שמו לנו רחמים. גדולי אחינו בפירארה יצאו לעזרתנו, גם הדוכוס ערקאלע יקר הרוח שקד להמציא לנו הרוחה, אך כל עמלם לא הועילו כי אם לחשוך ממוקדי אש נפשותינו אבל לא להוציאנו לחפשי. ובכן עברו ימים, חדשים חלפו גם שנים ואנחנו אסורי כלא. בין כה וכה הרימו פליטי אנקונה, אשר כמעט היתה נפשם להם לשלל, קולם בכח לצעוק זעקה גדולה ומרה על מעשי האפיפיור הצר והנוכל הזה, אשר הפר את בריתו למשחית איבת עולם. הזעקה הקיפה את כל קצוי ארץ, והעירה רחמים ורגז בלבב רבים ועצומים, עד אשר התעורר הסולטאן סוליימאן מלך הטורקיים, ויכתוב מכתב בעצם ידו אל פאול הרביעי ויבקשו ויפצר בו, כי ישב אפו מעל הנקיים האומללים ההם ויתן להם רחמים, והסולטאן הזה היה לעת ההיא אחד המושלים האדירים בארץ, והאפיפיור לא הרהיב עז בנפשו להשיב את פניו ריקם. – וישלח לחפשי את מעט הנשארים בחיים מהרבה אשר נשרפו עצמותיהם לאפר ואשר הפיחו את נפשם במחשכי קברי-כלאם, תחת ידי מעניהם. והיוצאים יצאו מלאי פצעים, שבעי מכאובות, עניים ואביונים, ערומים ויחפים, ובתוכם יצאנו גם אנחנו ממחשכי הכלא, שם התבוססנו שנים הרבה, לאור עולם. עודינו בדרך – ורגלינו עוד עומדות על אדמת האפיפיור, מת עלי אבי הזקן ר' ברוך יהיה זכרו לברכה, נפשו יצאה בתודה וברכה על כל הטוב והחסד אשר הפליא אלהי ישראל עמנו, וכאשר נשא יוסף ואחיו את עצמות יעקב אביהם לארץ מגורי אבותיו כן נשאנו אנחנו, אני ורעי ווינצענטא, את עצמות אבי לקברו בקברי ישראל בפירארה. ובזאת יתמו דברי, ולא אאריך בספורי יותר כי לא נעלמו גם ממך יתר דברי ימי אביך זקנך ווינצענטא, זכרונו לברכה אשר על ידו זה לפני ימים אחדים, קברנו את אשתו הגבירה הכבודה, הלא היא אמך זקנתך.
כאשר התעניתי בכל אשר התענה אלוף נעורי ווינצענטא, כן הייתי על ימינו כל ימי חייו, כרע כאח התהלכתי עמו, כעוזר ותומך בכל עסקיו ועניניו, חכמתו הרבה ומבינת רוחו הכביר, וביותר כבוד תומת אמונתו, בה נשגב כימי מרודיו באנקונה, עשו לו שם גדול בכל המקום אשר בא שמה, וימצא חן ושכל טוב גם בעיני הגביר הנעלה דון שמואל נשיא ובעיני אשתו הגבירה הנשאה דוננא גראסיא הצעירה, ויתנו לו מהלכים בביתם, שמה למד לדעת את בתם העלמה המשכלת ביראת ה' דוננא חיה, ויקנה גם את לבבה לאהבה, אבותיה ראו בשמחה לתת את בתם אל האיש אשר בחרה גם נפשם בו. – והענף אשר נכרת בסערות הימים מעץ חייהו, שב והוברך בגזע בית יהודה והיו יחד לגפן אדרת, עושה פרי נחמד להשכיל למינה. וברוך ה' אלהי ישענו כי החייני וזכני לראות בעיני גם את צאצאי צאצאיהם ילדי שעשועים היום בטרם אמות.
“עליכם בני אליאנו מחמד נפשנו, אשר קומט בלא עת בארץ נכריה, עליכם בני הנאהבים והנעימים כי כבנים אתם לי, תנוח הברכה אשר יצפון ה' תושיה לבני יראיו, נצר מטעיו להתפאר, כי תגדלו ותפרחו בחצרותיו, ותשאו פרי תפארה, למצוא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם”.
טרם כלה הזקן הנכבד הזה לדבר, נפלנו על צואריו חבקנוהו ונשקנו לו, אור עיניו הופיע מבינות לאגלי דמעה ובחרדת קדש נשא כפיו וישימם על ראשינו. האניה קרבה אל החוף ויצאנו ממנה ללכת אל בית החיים, ובעודנו בדרך פניתי אל קארנעליו ואשאלהו:
"הלא אמרת לי ידיד בית אבותינו, כי לא נפרדת מווינצענטא אבי זקני ואיזה דרך באת לסאביוניטה וישבת שמה ימים ושנים?
בימי הזעם והקצף אשר אמרתי לך, הפריש הצפעוני הגדול, את ארסו על כל ערי איטאליא, ופקודה נחרצה יצאה לבלע ולהשחית את כל עבודת הטוב והתושיה, ידו פרש צר על היהודים ברוב ערי המדינה וביותר על כל בתי הדפוס אשר הקימו להדפיס מפרי ישראל. וזעם אפו שפך על כל בתי הדפוס בוויניציא אשר זה כשנות עשר הרחיבו האדירו מעשיהם. ובתתו רשות למשחית לא הבדילו בין הדפוסים אשר כוננו היהודים ובין הדפוסים אשר כוננו נדיבי הנוצרים וכלם יחד סוגרו על מסגר. הלא שמעת שמע בתי הדפוס הגדולים אשר הקימו הנוצרים הנכבדים אוהבי תורה וחכמה, הלא המה בני בית דניאל בומבורני, בראנאדיני, יוסטיניאני, וברוססעלי, אשר החרו הפליאו להפיץ כתבי קדשנו וספרי חכמינו למרבה. אשר על כן בקשה לה מלאכת-הקדש הזאת מנוס ומפלט מפני הצר הצורר הזה ותבקש לו מנוח בערים הקטנות בירכתי המדינה. בימים ההם, יצא טוביה פפא (פפויא) אל העיר הקטנה סאביוניטה ויכונן לו שם בית לדפוסו אשר סוגרו שעריו בוויניציא, לעשות במחשך מעשהו, אולם כאשר נתבטלה הגזרה הרעה הזאת בהמשך הזמן, מסר טוביה אשר בא בימים את כל בית דפוסו לאביך זקנך, ועמו גם את הבית הגדול בוויניציא, אשר אליו סרתם היום, הבית אשר עד היום נמצא על משקוף השער הגדול תבנית התוכי (פפויא) אשר הוא ציור בית דפוסו אשר הסכין טוביה, לצייר על כל שערי הספרים אשר הוציא לאור, ולמן היום ההוא נר אביך הזקן ווינצענטא ואשתו, חליפות בווינציא ובסאביוניטה, ואותי הפקידו על בית הדפוס בסאביוניטה העושה מלאכתו עד היום הזה תחת פקודתי, ולך גבריאל יורש וווינצענטא, אלופי, המשפט לכלכל את דברי בית הדפוס הזה, להשאירני על משמרתי בעיר הקטנה ההיא אשר הסכנתי בה וערבה עלי המנוחה השוררת שמה.
“ומדי דברי בדבר הזה, מצאתי את לבבי להעיר את אזנך לרצון אביך ואביך זקנך וחפצם כל הימים, כי אם יהיה את נפשך, להחזיק במעוזי בית הדפוס הזה ולעשות מלאכתו, הקדישהו קדש לעבודת חכמת ישראל, וביותר לעבודת תורה אור ודעת אלהים, למען לא תשכח עדות מפי הדור האחרון כי בסאביוניטה יצא לאור לראשונה ספר מורה הנבוכים לרבינו משה בן מיימון אשר האיר כל עיני ישראל באורו”.
עודנו מדברים, ורגלינו צעדו על אדמת הקדש – אדמת ארץ חלקה, כסלע מדבר אין עץ מוצל בענפיו, ואין סוכה עבותה, ואך זעיר שם זעיר שם עשבות שדי כמציצים מבין הקברים, שאיה ושמה שפוכה על כל החלקה, תבנית האבל והיגון, קארנעליו הובילנו אל מקום קברות אבותינו, בונה לקחה עמה את מקלעת הפרחים אשר שתה ניאנגעטינה על ראשה בבקר היום, והניחה על גדיש הקבר למזכרות חמלת-אהבה. אנכי וקארנעליו שפכנו שיחנו בתפלה בלחש ובנפש מרה, ובכל זאת לא נעלם מעיני כי בונה נוגה עצובת רוח עד מאד, כלה אומרת רחת וחרדה, התבוננתי בה ואומר בלבבי, כי בשאתה עין כה וכה, והנה שמה ומשואה אין עץ יפה נוף, אף אין עלה טרף, אין אות לתקות חיים ואין זכר לכל מפעלות הטבע אשר אין מות לפניה, זכרה את בית החיים בעיר מולדת בית אמנו בפראג המלא לו יער צומח עצים להרחיב עין, אלה ואלון המכסים בדליותיהם את קברות המתים, אשר לבינות לשושני-שדה ועשבות הרים הוצעו. – ועד ארגיעה ראיתי כי לא שגיתי במשפטי – כי לפתע פתאום כמו נבהלה ממראה עיניה, וחרדה כעלה נדף קרבה אלי החזיקה בידי, וכמקיץ מחלום בהלות, התעודדה ותקרא: לא פה! לא פה!
לקול הקורא הזה אשר צלל באזני, כקול יוצא מלב חש לו עתידות לא טובות נבהלתי גם אנכי מאד כרגע, ולמען הרגיע המית רוחה גערתי בה לאמר: מה לך בונה כי חרדת כל החרדה הזאת, הטרם תדע כי במקום כליון לכל חי ובית מועד למות הנך?
"אין דבר אחי! ענתה בונה כמבלגת על מרי יגונה. – לא ידעתי נפשי וכתמונה נוראה על פני חלפה. עתה כבר נודע לי אל נכון על מה ולמה אחזתני חרדה כל היום הזה בהתהלכי לשוח בחוצות וויניציא וברחובותיה העליזות. תשוקה לא ידעתי שחרה התעוררה בי ופחד לא אדע אכנהו הבהילני, אכן נודע לי עתה הדבר ובאור בהיר הופיע לנגד עיני נפשי, – מה יפו ומה נעמו פני השמים הפתוחים על פני החלקה הזאת, מה אדיר ונחמד מחזה הים הגדול הסובב אותה, ומה עצמו ונפלאו הבנינים הנפלאים והמגדלים הרמים אשר בנתה לה בינת אדם ברוב אונה על פני תלמי תהום, למרות עיני הטבע! אך מכל הדר יפי היצירה, ונפלאות מעשיה בקטני קטני יציריה אין במקום הזה מאומה אין שושנה וחבצלת אין עשב וירק דשא, ומכל צמחי השדה הם המה כוכבי האור אשר זרע אלהים על פני האדמה, אין דבר פה, נוראות נפלאתי איכה יוכלו בני האדם לשאת ולסבול את החיים באדמת וויניציא הצחיחה הזאת, מקום אין ריח ניחוח נודף, מקום אין הדר שלל הצבעים לוקח לב ונפש, ומנגה ממטר אין דשא בארץ, ואנכי לא אוכל להיות בלעדם לא בחיי ולא במותי.
קארנעליו נבהל לשמוע מליצות חידות כאלה מפי בונה, ויחזיק בידה ובאמרי נעם דבר על לבה לנחמה ויאמר: לא כן בתי! לא כן, האמנם צדקת בשפטך, כי לב יודע לחוש את הדר הבריאה כמוך, ימצא פה חסרון היופי והנעם בפליאות היצירה, את הנחמד להשכיל והנעים להתבונן, אך אל תמהרי בתי בשפטך, ואל תאיצי בהרגשותיך, וויניציא העיר איננה כל ארץ איטאליא, ואם יהיה את לבבך ללכת את וגבריאל אחיך עמדי אל עיר מושבי סביוניטה הקטנה, עוד גם בימי הקיץ האחרונים האלה, אז תראי ונהדת, למראה הדר הפרח, ונעם הירק, העוטר אותה מסביב. ועל דבר העזובה השלטת במקום קברות אבותיך פה – את המקום אשר עד מהרה נצא ממנו, כי כבר נטה היום לערוב, אשר אימתו תבעת את רגשותיך העדינות, הנני בתי להביא מגני אבותיך מסביוניטה שתילי חמד וענפי עץ עבות ולטעתם על קברות הנפשות היקרות ללבך, אם לא יהיה הדבר הזה למורת רוח מנהגי המקום הזה. –
בונה החרישה ולא ענתה דבר, ומלאי תוגה יצאנו כולנו מבית המועד הזה ושבנו לביתנו.
ג 🔗
ימים אחדים ישבנו שוממים ובודדים בחדרנו, למען התאבל בנפש תמימה על מות אמנו זקנתנו, באין מפריע. בהלך רוחנו העברנו לפנינו את כל המוצאות אשר מצאונו, זכרונות מעשי ימינו אשר חלפו הלכו, ונשוה גם כן את מחזה הימים הבאים לקראתנו והתקוות הטובות המשחקות לפנינו. בדד ישבנו ולבטח ואין מפריע. פאטמע ישבה בחדרה לבדה בדממת השקט, ובאין פנות אל כל אשר מסביב, גם מחזה בונה אשר העירה מתרדמתה בתחלה לא משך עיניה עליו למן היום אשר הסירה מעליה בגדי ארץ מולדתה ותלבש בגדי בנות עיר וויניציא, גם שם דונה גראסיא לא נשמע על פיה עוד, ואך לפעמים כאשר צללה דעתה עליה, הביטה עלינו בעיני אהבה וחמלה, וקארנעליו השכיל להבין לרע בונה מרחוק כי צמאה נפשה לראות דבר מה למזכרת מארץ מולדתה, כי הזקן הנכבד הה חוטר מגזע בני אשכנז, זכר את אהבת אביו לארץ מולדתו, ויאהב גם הוא את חכמי אשכנז והליכות חייהם. על כן דבקה נפש בונה בו, ולא העלימה דברה ממנו. – ויהי היום בפנותי לבקר את עקד ספרי אבותי אשר היה עצור בבית התפלה, נדברה בונה את קארנעליו ותספר לו את קורות ימי ילדותנו, את אשר מצא את אמנו, ובדברה כה זכרה גם את רע בית אבותינו את אוהבנו הנאמן העללער, ותרב אמרים להללו, ולרומם את כבוד נפשו.
ועין קארנעליו ראתה ותבן לה כי בדבר בונה נכבדות ברע בית אבותיה בהעללעד, ברוב חכמתו, ובנעם לקחו, ובמדותיו היקרות עלזו כליותיה ותאורנה עיניה. וידע קארנעליו עד כמה יקר זכרון האיש הנעלה ההוא ללבבה, ומה מאד תרבה שמחתה בשמעה דבר משלומו ומה גם בראותה מכתב ידו, ולזאת הלך הזקן הזה, מבלי הגד לנו מאומה, כיום ביום מהלך רב אל בית מקוה סוחרי אשכנז מקום שם יביאו הרצים את האגרות הבאות מארצות אשכנז, לחקור ולדרוש אם באו גם אלינו מכתבים מבית אבינו זקננו מפראג, וכזה הלך ארבעה או חמשה ימים, עד אשר מצא את חפצו, וכאיש בשורה בא שש ושמח ותכריך מכתבים אלינו בידו. השעה היתה שעת שמחת גיל הראשונה לנו בוויניציא מיום בואנו פה. פתחנו את המכתבים סקרנו אותם בסקירה אחת, ושבנו לקרוא אותם אות אות מלה במלה, עד כמה פעמים ולא ידענו שבעה, ופני בונה ראיתי צהלו משמחה והענן הכבד אשר שכן עליה זה ימים הרבה חלף הלך לו, בקראה את המכתבים כתב יד אבינו הזקן וכתב יד אלוף נעורינו העללעד, כמה וכמה פעמים, ובהציעה לפנינו את הכתוב שמה, ובדברה על אודותם. ואך כאחת נעצבנו, ויגוננו שב להרעימנו בקראנו את הדברים אשר ערך אבינו זקננו, אל אמנו זקנתנו, כי עוד לא הגיעה השמועה הרעה אליו ולא ידע את מותה.
בחתימת מכתב אבינו הזקן אלי, מצאתי קראתי דברים אשר תפשו את לבבי להתבונן בהם, כי דבר גדול ויקר ערך נטל עלי. ואלה הדברים אשר דבר אלי: מדעתי כי חכם ונבון דבר אתה גבריאל מחמד עיני! ובתקותי כי בחכמתך ובהשכלתך תמצא חן ושכל טוב גם בעיני אמך הזקנה תפארת נשי ישראל, הגבירה דוננא חיה יאריך ה' ימיה בנעימים – הנני מוסר ומפקיד בידך דבר גדול, אשר אם תשכיל להוציאו לאור, תכונן בו הצלחתך והצלחת אחותך פה בחיי הארץ, על שן סלע חזק. הלא ידעת גבריאל בני כי העשר והנכסים אשר רכשתי לי ביגיע כפי ובחסד אל עליון כל הימים, יתחלקו אחרי מותי לחלקים הרבה, לפי מספר נכדי בני בני ובנותי הרבים, יהי נעם ה' עליהם ויפרוס עליהם סוכת שלומו, וגם זולתם יש לי הרבה קרובים שאר בשרי בערי ארץ מולדתי, רובם עניים אשר אנכי לצדי משען לחמם כל הימים ובמותי הלא אזכרם ואפקדם לטובה, אי לזאת רואה אנכי כי החבל אשר יפול אחרי מותי לך ולאחותך בונה לנחלה לא יהיה בו די לתת לכם אחרית ותקוה טובה לימים הבאים, וביותר אם אתה בני גבריאל תמלא אחרי משאלות לבבך הטוב ורוחך הנדיבה להקדיש לתורה ולחכמה ימיך, ולא תרדף אחרי רוח המסחור והמשא והמתן, המקור האחד לפרנסתנו בארץ הזאת".
"בני אל תהי דאגת איש כמוני אשר רבות ראיתי ונסיתי בתמורת הזמנים קלה בעיניך, אבל שים נא לבך לשמוע את דברי אביך יועצך ומשכילך בדרך תלך לטוב לך. חלילה לי בני לתפשך בלבבך ולהדיחך מאחרי התורה והחכמה אשר שמת מעינך בם, ולהוליכך שולל לרדוף צל הצלחה, בנתיבות לא ידעת, חלילה לך לחשוב עלי כדבר הזה! כל ישעי וחפצי בדברי אלה לאשר ולקיים בידך ירושת נחלת אביך זכרונו לברכה, אשר ברכת אלהים חופפת עליה מימים קדמונים, העשר הגדול אשר רכשו אבותיך למו בצדק ובמשפט וביתרון הכשר דעת, ואשר בעזר אלהים כן ירבה וכן יגדל לעבודת הצדקה והחסד לכבוד כל בית ישראל. עוד זאת תדע, כי לקחתי דברים בזה את נאמן ביתנו אהובנו ומחמדנו החכם המופלג ר' ליפמאן העללער, וגם הוא תמך את עצתי והוסיף להעירני לשום לב אל הדבר הגדול ולשימו עליך, וזה הדבר:
"כבוא אביך אליאנו אל ביתי, בלכתו למסעיו, וכאשר למד לדעת את בתי מרים היא אמך אשר קוטפה בלא עת למגנת לבי, ויאהבה, וגם הוא מצא חן ואהבה בעיני ואומר לתתה לו לאשה אחרי אשר הבטח הבטיחני לבנות לו בית בקרבנו בארץ אשכנז, באתי במסרת הברית את אבי אביך השר ווינצענטיא מוויניציא.
"וכמשפט הנהוג בקרבנו, כתבנו קשורי תנאים על האופנים האלה, אנכי העומד מצד בתי הכלה התחייבתי, לכלכל את הזוג אותו ואת ביתם ואת הילדים אשר יתן לו ה', כל הימים אשר ירצה לשבת עמדי בפראג או בוויען, כפי ערך משפחתו הרמה והנשאה. אך כאשר יבחר לכונן לו בית לבדו באחת משאר ערי אשכנז קבלתי עלי לתת לו בתורת נדן לבתי, וכפצוי בעד חלק ירושתה בנכסי, סך עשרת אלפים שקל זהב, והשר ווינצאנטא העומד מצד בנו החתן התחייב למסור לבנו יחידו יורש נחלתו, שטרי-חובות השמורים בבית משפחתו, על הקיסר קארל החמישי ויורשיו הבאים אחריו, על סך גדול ועצום מאד. מה ענין החוב הגדול הזה, באיזה זמן נעשו השטרות ההם, ומי מצאצאי הקיסר הזה מחויב לשלם, את כל הפרטים האלה לא ידע אל נכון גם אביך זכרונו לברכה, ובהיות כל מעינו בתורה ובחכמה כל הימים, לא נתן את לבבו לחקור ולדרוש אחריהם, והסתפק בידיעתו כי השטרות ההם שמורים משמר טוב בידי אבותיו, והמה ידעו וישכילו למצוא את שעת הכשר להוציא את השטרות לאור ולתבוע את המגיע להם על פיהם.
"ובכן נשתקע הדבר הזה וכמעט נשמט גם מזכרוני, כי גם מראש לא אכחד ממך בני, היתה התקוה לגבות על פי השטרות ההם אשר כבר עברו עליהם יותר ממאה שנים, רחוקה בעיני מאד, ובהתבונני בדבר הזה ביני לבין עצמי אמרתי תמיד, החוב הגדול הזה אשר היה בעתו ובמועדו, זהב מזוקק ומזומן נהפך ברבות הימים ותמורות המסבות אשר עברו על הממלכות ומלכיהן, לבול עץ רקב מאיר באפלה, בו יתעו ויתעשרו המחזיקים בו, אך כמוהו כאין לפני עין בוחן ויודע חליפות הזמנים. אכן אם פניתי אליו את מחשבתי ורעיוני כעת אחרי ימים ושנים הרבה, יהיה לך האות בני, כי הקרה ה' לפני לדעת כי לא דבר ריק הוא, ולא מאור מתעה, כי לא הסכנתי מעודי לרדוף קדים ולרעות רוח.
“הלא ידעת בני, כי מאז דברים ומהלכים לי בחצר הקיסר ירום הודו, ובחצרות השרים היושבים ראשונה במלכות, גם הלא ידעת כי ה' נתנני לחן ולחסד בעיני אדונינו הקיסר יר”ה ובעיני יורש העצר הדוכוס הגדול (ערצהערצאג) פערדינאנד, כי ראו את עבודתי התמימה אשר אנכי עובד כל ימי לפניהם ומצאו את לבבי נאמן עמהם. והנני לגלות את אזנך כי יש את נפש הקיסר ירום הודו להעלות אותי אל תור מעלת האפרתים, כבוד גדול אשר לא נעשה עד היום הזה, לאיש אחד מבני אחינו בארץ הזאת. ואנכי עדי בשחק כי לא מרמות רוח ולא מגדל לבב, הנני עתיד לקבל את הכבוד הזה מאת ידי מלכי ואדוני, כי אם להגדיל ולהאדיר כבוד בני עמי ואחי, בעיני יושבי הארץ. ובהיותי יוצא ובא בחצר הקיסר ובחצרות גדולי שריו ויועציו גלה לי אחד משרי המועצה השלמים עמדי אשר בקשתיו כי יבקר בבתי גנזי כתבי המלוכה, כי כן נמצאו שם כתבים מפורשים מזכירים מזכרת חוב הלואה גדולה אשר לותה מאריא מלכת אונגארן אחות הקיסר קארל בהיותה באנטווערפען, אשר קיימה ואשרה הקיסר ההוא. ובהחלק ממלכת שפאניא, קבלה עליה ממלכת אסטרייך תשלומי החוב הזה. כל זאת הגיד לי שר המועצה נאמנה, ואך בדבר אחד לא יכול לבוא עד מתכונתו והוא יסוד גדול בו תלוי כל הענין הזה. כי בספרי חשבונות הממשלה נמצאו רשומים תשלומי רוחים עד מות הקיסר פערדינאנד הראשון אשר שלמו לעתים מזומנים אל היהודי שמואל נשיא מפירארה, בעד החוב שנעשה באנטווערפען, אכן ברשימות שטרי חובות הממשלה לא נמצא זכרון חוב על שם נשיא ולא על שם יהודי אחר, ולא נמצא כי אם זכרון חוב על סך 150000 שקלי זהב על שם דוננא בעאטריסה דע לונא באנטווערפען, אך עקבות יורשיה לא נודעו בשם. ולבי אומר לי כי רק בעזבון הגבירה דוננא חייה אמך זקנתך, ובספרי עסקיה נוכל למצוא פתרונים אל החידה הזאת, או אז נדע פשר דבר אם יש איזה יחש בין שתי המשפחות האלה, ומה הוא היחש הזה".
“והיה אם יעלה בידך למצוא את היחש הזה כתקותי, לאשר לא נמצא זכר לחוב אחר מימי המלכה מאריא, סמוך לבי ובטוח כי לעת כזאת אפיק רצון מאת אדונינו הקיסר ירום הודו, או מאת יורש העצר לקיים ולאשר את החוב ההוא. האמנם כבר ישבו שלשה מלכים על כסא ממשלת אסטרייך אחרי מות פערדינאנד הראשון ולא אחד מהם זכר את החוב ההוא, בכל זאת לעת כזאת אשר כל שרי אוצרות הממשלה מקדימים לפתחי ומחלים פני להיות בעוזרי הממשלה, בהלואת סך גדול לצרכי המלחמה כי תקרא בביהמען. יש תקוה כי החוב הזה אשר כבר אבד עליו כלח, ישוב יחליף כחו, והשטרות אשר כבר נחשבו כנבלי חרס, יאדמו עצם כפנינים. עתה עליך המצוה לעשות את אשר תוכל בחכמתך; כפי הנראה לי נמצאו ביד אמך זקנתך הכבודה גופי השטרות ההם וגם קרוב לשמוע כי עוד שמור הדבר בזכרונה מאשר שמעה מאבותיה, ותדע להגיד ולהוכיח את מקור החוב הזה. ומה שם האיש אשר הלוה את הסך הגדול ההוא כי נדע? מדוע נעלם שמו ונסתר במשאון? ואתה תדע להשכיל פיך ולכלכל דבריך עמה בחכמה ודעת, למען תדע ונוכחת עד כמה פלסתי נתיב למחוז הצלחת נכדיה לימים יבואו, אפס אם לא תוכל להציל מפי אמך זקנתך דברים ברורים וכנים בענין הגדול הזה, לא תחדל לחקור ולדרוש ברוח עצה ודעת, אך השמר לך ושמור פתחי פיך עם האנשים אשר תקח דבריך, וסודך אל תגל למו, למען אשר לא יודע הדבר בוועין כי יש לו לחוב ההוא תובעים חיים וקיימים, ונכזבה תקוותי”.
דברי המכתב הזה העירו בי המון רעיונות לא ידעתי שחרן עד כה, ובטרם החל רוח מבינתי להבין בדברים, ולחשוב מחשבות בעצה, התרגש רוח דמיוני ונגער כארבה עד היום ההוא לא שמתי אל לבי לדאוג לשלומי ולשלום אחותי ולא חשתי עתידות לנו. בבית מלא כל טוב גדלנו מנעורינו ולא חסרנו דבר לא ידעתי חין ערך העשר, ולא לקח את לבבי לרדוף אחריו, אי לזאת הרמז אשר רמז לי אבי זקני, המכלכל דבריו במשפט, לא הניד את רוחי לשוש אל גיל במצוא את השטרות ההם. ולולא חזקת הפקודה השומה עלי, אשר בכל לב ונפש נמצאתי למלא אחריה כחק בן נאמן לאבותיו לא התעוררתי למעני ולמען אחותי, גם להושיט יד אל האוצר ההוא. אבל האוצר ההוא אשר נמצא בארגז אמי זקנתי חתם בתוך שאר חמודותיה, ערפלי סוד התולתו וקסם קדמוניות קדש חופף עליו, קדמוניות אבות אמי זקנתי והעתים אשר עברו עליהם, ומדי שויתי לפני את האוצר ההוא קמו וגם נצבו לפני התמונות ההנה, בהדרת גאון עשרם, ותפארת עז קדושתם, אשר שמץ דבר על אודותם שמעתי זה מקרוב מפי קארנעליו, ותשוקה עזה ונמרצה התעוררה בי לראותו ולהתבונן בו, לא בגלל העתידות הטובות הקשורות בו כי אם בגלל גנזי נסתרות הימים שכבר עברו, כי אמרתי הלא מצוא אמצא בו זכרונות ימי אבותי מקדם קדמתה ואת תקות חוט עתותיהם, אשר קפדה בסערות הימים, תקות החוטים ההמה המקשרים בקשר אמיץ את נפשות האבות אל בני בניהם לדור אחרון, ולכל בהן חיי נפש המשפחה אשר עד נצח לא תראה מות כי אם גם תסתתר ותעלם תקומת משפחה כבודה בתמורות הימים מרוח סועה ומסער עוד תשוב תחדש כנשר נעוריה ותגלה ותראה בגאון עזה כהבקע אור השמש מחשרת עבים, ותאיר את הדרך לפני בני דור אחרון. אמנם כן תשוקה נמרצה התעוררה בי למלא אחרי מצות אבי זקני, ובכל זאת התאפקתי ולא הגדתי את הדבר לאחותי בונה, וגם מקארנעליו חשכתי פי, אף כי אמרתי בלבבי ידוע ידע האיש הנכבד הזה נאמן בית אבותי את שם בעטריסה דע לונא ומה היא לנו. כי חמודות היה לי הדבר הזה, ואמרתי אשתונן כליותי ואחקורה לבדי אולי יצלח חפצי בידי והייתי אני המוציא את האבדה. אחת זו שמעתי מפי קארנעליו כי בהמלט גראסיא ואחותה רעגינא מן המהפכה, באו אל פלאנדערן ותשבנה שם, ואמרתי מי יודע אם לא אמצא בגנזי הכתבים אשר לאמי זקנתי את עקבות האחיות הגולות בחצרות מלכת הארץ ההיא מאריא מאונגארן, וכמו כן את שם בעאטריסה עמהן.
חם לבי בקרבי ולא הוחלתי עד נטות היום, ואפן אל קארנעליו ואבקשו כי ילך עמי אל ראש העדה ר' שמעון קאפפיא, ולבקשו כי עוד בעצם היום ההוא יפתח לפני את חדרי בית אמי זקנתי הסגורים, ולהסיר את החותמות מעל עזבונה, קארנעליו נתן לי שאלתי ועד מהרה באנו אל בית ראש העדה אחד מגדולי עשיריה ונכבדיה. וכאשר לא היה האיש בביתו, אמר לנו משרתו לחכות עד בואו בחדר האורחים חדר גדול ויפה עד מאד, ומדי פנינו לראות בכלי הבית הנחמדים והיקרים, ונתפלא על העושר הגדול הממלא כל פינותיו, על החן והיופי אשר הוצק על משטרו הנעים, והנה קול דופק על אזנינו, נשמע ובא מן החדר הסמוך וקול זמרת אשה צעירה לימים, אשר פתחה בשיר את עוגבה, קול נעים רך וצלול לוקח נפשות. הקשבתי ואשמע בדברי השיר הנפלא הזה, והנה הוא הגיון נפש עגומה ועצובת רוח שופכת שיחה וקשי יומה בנגינותיה, לקול התאניה הנאוה והנעימה הזאת נכמרו נחומי, ועצתי התבלעה, שכחתי את דבר בואי אל הבית הזה, ואפן כה וכה לדעת מאין בא הקול הזה אל אזני ולראות את המשוררת, ולולא מהר קארנעליו לשום ידו על כתפי ולרזום לי להבליג על מבוכתי, כי עתה לא יכולתי התאפק ועברתי חק. אך בטרם מצאתי און לי, להשביח שאון נפשי, והמשרת בא להגיד כי האדון שב הביתה. והנה הוא נגש אלינו דרש בשלומנו באהבה, התאבל על מות אמי זקנתי הכבודה בנשים אף נחמני ודבר על לבי, והבטיחני למלא בקשתי בעצם היום ההוא כמשפט, באשר יודע נאמנה כי אנכי אנכי הוא יורשה הנאמן. כמעט קמנו לצאת מאת פניו ולשוב לדרכנו, והנה דלת מקיר החדר, דרך שם שמעתי את קול הזמרה, נפתחה אל חדר האורחים, ומי זה באה לקראתנו הלא המשוררת? וכראותה אותנו עמדה בפתח, ובענות חן השיבה לנו שאלתנו בשלומה, וכמו אמרה לשוב אל חדרה, אך שמעון קאפפי נגש אליה החזיק בידה, ויפנה אלינו ויאמר הלא זאת בתי יחידתי שרה, ואחרי כן פנה גם אליה ויגד לה מי אנחנו ומה שמנו, ושרה שמעה שם קארנעליו ונזכרה כי כבר ראתה אותו פעם אחת ונדברה עמו בבית ידיד בית אביה ר' יהודה אריה לעאן דא מודינה, וגם מקורות בית משפחתי ידעה שמץ דבר. ובעוד נדברה עם קארנעליו רגעים אחדים התבוננתי מה מעט עליה ואתאמץ למצוא ולערוך דברים אחדים אליה, כגאוה לכבודה. כי למראה הוד יפיה נפעמתי ומהדר נעימותה נבוכו עשתונותי, זכרתי תאנית שירתה ואראה כי מבעד לקרני אור עיניה מלאי זיו ומפיקי נעם, שוכן ענן תוגה העולה מקרב לב יהגה נכאים. ובהגיע התור אלי לגשת אליה ולקחת דברים עמה, כמעט שהבלגתי על מבוכתי, בשתי כסתה פני, שמורות עיני כסו סוגרו, ובעלג לשון אמרתי: כי קול שירתה אשר נקרוא נקריתי לשמוע בלא דעתה, קול נעים אף נחמד מאד והגיג לבה בדברי השיר כלו אומר כבוד לרגשותיה העדינות, והוספתי לאמר אשרי המשורר מחבר השיר הנפלא ההוא אשר נפל חלקו בנעימים, לעלות על פי חכמת לב ויודע נגן כמוך.
שחוק קטן נגע על שפתי הנערה, ובענות חן פנתה אלי ותאמר: הגדלת חסדך עמדי אדוני! לתת כבוד לראשית פרי מלאכתי בחכמת השיר, ואני אך החלותי לנסות כחי לשפוך שיחי בדברי שירי בחיק עוגבי, ומה זה מצאת בו כי כן שפתיך ישבחוהו? ואנכי לא כן דמיתי, אמר אמרתי השומע יחשוב לו לחטאה, כי הרהבתי עז בנפשי, לדבר דברי שיר בארץ אשר דרכה בו רגל פיטרארקא וטארקוואטה טאססה?
על דבריה הנעימים האלה ענה קארנעליו ויאמר:
“למה זה איפוא, העדינה בעלמות? תדברי כדברים הלה, ומה לך כי כה תקל בעיניך המתנה הטובה אשר נתן לך אלהי הרוחות, לכבודך ולכבוד בית אביך, הלא שמעתי את אשר חכמים ונבונים הגידו והעידו בלא לב ולב, כי בת שירתך הנתונה לך ממרומים עז והדר רוחה ונעימות בימינה נצח, וכבר מודעת בשערים כי קרנים מידה לך להאיר אור חדש על בית ישראל כלו, ומימי דבורה הנביאה שקמה אם בישראל, ןלא קמה, אשת חיל בקרבנו מלאה רוח ה' כמוך, שרה”!
“אם באמת תשאך אדוני אברת דמיונך, לשנות עולמים “ענתה שרה בצחוק” תרקיע עמו לשמי שמי קדם עד הנביאה הקדושה אשר אצלה מרוחה על ברק בן אבינועם ללחום מלחמות ה', הנה כאשם בידך, אם למעני תרם את העטרה שעל ראש הדבורה השניה, עטרת השירה אשר לה יאתה, או השכחת את שם המשוררת הנשגבה דבורה אשכאדעללי 1הנצבת לי לאות ולמופת אשר זה יצאה ראשונה להתחרות את בחירי משוררי איטאליא, ואם גם ירבו, יודעי ומכירי, לי תהלה, להביאני ולהעמידני בתוך להקות המשוררים אנשי הרוח, אנכי לא אתהלל במתת שקר ונפשי יודעת מאד עד כמה קטנה אנכי ממנה ומרעותיה הטובות”
“ענותך זו תפארתך בתי, ענה ואמר אביה” אך אל תרבי תשפילי חין ערכך, לימין דבורה אשכארעללי תעמוד שרה קאפפיה בצדק כי לא נופלת היא ממנה".
אך שרה לא חדלה להוכיח בענות צדק מעלות רעותה אשכארעללי הגדולה ממנה בשנים, ויתר שאתה עליה. נפשי יצאה בדברה, ולא מצאתי מענה לענות דבר עד אשר התפטרנו ממנה וגם בכל הדרך אשר הלכנו לשוב הביתה, לא יכולתי לדבר דבר את קארנעליו, על ידו נשענתי בלכתי, מבלי פנות אל כל אשר מסביב לי. כן גברו עלי דברי רגשותי, וכן הלמוני, נוראות נפלאתי על הוד יפיה, עז רוחה, ותומת נפשה, וכליותי השתוננו לדעת למצוא פשר דבר תוגיון נפשה פנימה, האם באמת תהגה נכאים על דודה כי עזבה, ומה דודה מרוד כי ככה תערוג נפשה אליו, ומי הוא המאושר הזה, אשר מצא עוז בנפשו לעזוב את העלמה הנפלאה הזאת ולהרחיק נדוד ממנה? ומה פשעה וחטאתה כי כן כה תשב גלמודה ועצובת רוח? והפרח הנחמד הזה משוש כל רואיו למה זה ימולל ויבש מתוגיון וכעס?.
ד. 🔗
כה נדהמתי ונפעמתי כל היום ההוא עד הערב עד בוא שמעון קאפפיא הפרנס לעשות דברו, הנכבד הזה בא ועמו סופר העדה ובידו מפתחות המנעולים, ואחרי אשר ברכתי בואו לשלום הצגתי את אחותי בונה לפניו, עלינו במעלות חדרי העליה, החדרים נפתחו וכן החלונות האטומים למען טהר את האויר אשר היה סגור זה כמה ימים, הבטתי כה וכה ומצאתי הכל ערוך במשטרו מקדם, דבר דבר על מקומו כלול ביפיו ובטהרו, הסופר שבר את החותמות מעל הארונות והארגזים, והפרנס מסר לידי את כל הנמצא בהם לפי הרשימה אשר נעשה מטעם שרי הפקודות, אחותי בונה שמה עיניה על כל החמודות הנמצאות כלי הכסף והזהב, בגדי השש והארגמן וכל אבן יקרה, ואנכי קצתי בעמל הכבודה ההיא אשר ארכה לה כמה שעות, כי רוחי היתה מרחפת על פני תהום רעיונות שונות, חליפות לרגעים, רגע הייתי בבית שמעון הפרנס, ותמונת בתו הנחמדה לנגדי ורגע נשאתי את לבבי אל עיני לראות ולמצוא את הכתבים היקרים אשר אנכי מבקש.
"כאשר כלה הפרנס את מלאכתו, למסור לידי את כל עזבון אמי זקנתי, פנה אלי ויאמר: עשיתי את חובתי, ועתה הואילה לכתוב ולחתום בעצם ידך כי קבלת מידי את כל חפצי העזבון כפי הרשימה, וקארנעליו יעיד על חתימת ידך.
“האם כבר כלית כל מלאכתך אדוני?” שאלתי בתמהון לבב.
“אמנם כן כבר כליתי מלאכתי, ומסרתי לך את כל הנמצא לפי הרשימה”, ענה הפרנס. שבתי הבטתי ברשימה, ספרתי בסקירה את כל שמות החפצים למספרם, למען דעת, פן נשמט אחד מהם, ולא מצאתי כי אם זכרון תּבה קטנה סגורה, חפשנוה ומצאנוה, ומפתחה קשור עליה, פתחנוה ומצאנו שם כמה וכמה גלילות מטבעות זהב וכסף, גם תכשיטי נשים, אך לא כתבים ושטרות. השתוממתי כּרגע ואומר:
אדוני הפרנס! בראותי את כל עמלך ויגיעך למעננו, לא יקום עוד רוח בי להוגיעך עוד בדברי, אך ישאני אדוני אם ארהיב בנפשי עז לשאול את פיך שאלה קטנה, והיא גדולה ונכבדה בעיני"
קארנעליו ובונה אחותי עמדו משתאים, והפרנס ענה ואמר: שאל נא אדוני גבריאל שאל פי זו חובתי להשיב לכל שואל את אשר ידעתי.
"רואה אנכי אדוני הפרנס! כי בהמון החפצים הרבים המסורים לי על ידך, חסר לי דבר אחד, אשר אם גם קטן הוא בערכו גדול ונכבד הוא אלי, אינני מוצא פה כתבים אחדים, אשר בלא תפונה היו ונמצאו אל תחת יד אמי זקנתי, הכתבים האלה לא נמצא זכרם ברשימה, ולא ראיתים פה בעליל, אי לזאת ישאני אדוני אם אשאל את פי כבודו, האם באמת לא נמצאו כתבים אחדים לעת נעשה הרשימה?
הפרנס העמיד פניו והחריש רגעים אחדים, ואם לא התעוני עיני, אמרתי כי ראיתי אותו קורץ עין אל הסופר, אשר ככלותו את מלאכתו עמד נשען על השולחן החליק תלתלי זקנו, ועיניו שוטטו הנה והנה. אחרי כן פנה אלי ויאמר “עלי היתה שומה למסור אל עצם ידך את כל החפצים הרשומים ברשימה, זאת חובתי ועשיתיה, אבל אינני מחויב לדבר דבר על אודות מה שלא בא רשום ברשימה”.
"האם לא נמצאו כתבים ושטרות לעת נחתם העזבון?
“אינני יודע להגיד לך דבר”.
“ואדוני הפרנס לא היה פה עמהם לעת נעשה הרשימה?”.
“אנכי הייתי פה לעת אשר צוה הפראקוראטאר מבית ס' מארקא את מזכיר העיר, לעשות רשימה לכל החפצים, ועלי היתה שומה אך לבקר את הרשימה ולראות את החפצים הנמסרים לי על פיה, זאת היתה חובתי ולא יותר”.
הסופר נשא עיניו אל הפרנס, ויאחז בזקנו להחליקו, וקארנעליו אשר כנראה היטיב חרה לו כי יותר מדאי הוגעתי את הפרנס בדברים ושאלות אשר לא ידע שחרן, נגש אלי, ויאמר:
“גבריאל יקירי! האמנם לא ידעתי מה המה הכתבים אשר אתה מבקש, ואיך נודע לך אל נכון כי כבר היו ונמצאו פה, ובכל זאת אבקשך כי לא תאיץ באלופינו קאפפיא הנכבד ולא תפרץ בו. הלא הגדתי לך בבואך הנה, כי אחד הפראקוטארים בעירנו מבית ס' מארקא, בלבל את דבר רשימת העזבון וחתומו, ולטובתך נקרא גם ראש פרנסי העדה לעמוד על המשמר, את אשר הפקד בידו השיב לך באמונה מחוט עד שרוך נעל, אך אם מצאת כי חסר חיסרון לך חפצים אחדים, עליך לחפש אחריהם במקום אחר.”
הפרנס הושיט ידו אל קארנעליו, ויאמר: אתה ידעת קארנעליו יקירי מי אנכי ואיה איפו אנחנו, שים עינך על העלם הזה ונההו בעצתך, למען לא יכשל בחפזו".
"שומע עצה אנכי, אדוני הפרנס! אמרתי ואקרב אל השולחן, לחתום על כתב הקבלה, אך הואילה נא אדוני להגיד לי את שם הפראקוראטאר הזה כי אדע למען אשר אפנה אליו לשאול את פיו על דבר הכתבים.
הסופר קם בחפזה מעל הכסא, הביט בי בזעם ויגש לי את הקסת העט והרשימות כמו האיץ בי לחתום, אך אנכי לא אצתי אחריו ונשאתי עיני אל הפרנס לשמוע מענה מפיו.
"את שם הפראקוראטאר לא אוכל להגיד לך ענה הפרנס.
“פלאות דבריך אדוני! קראתי מנהמת לבי” מדוע איפוא לא יוכל כבודו להגיד את שם פקיד העיר, אשר קרא לו אך בגללי ולמעני, לעמוד על רשימת עזבוני תחתי, מה זה ירזמון מליך?
“לאט לך עלם יקר” ענה הפרנס, בינה גבריאל בדבר וראה, כי לולא את פני בית אבותיך אני נושא, ולולי הוגד לי כי גם אתה איש משכיל ומיטיב לכת הנך, כבר חשבתי פי מדבר עמך – שובה והשיבה אל לבבך עוד – ואלה דברי האחרונים – כי בעיר וויניציא הנך, העיר אשר על כל דבריה סתר פנים תמיד, ולא לבד עֹז ממשלתה כי אם צדקת משפטיה כמוסים עמה, עטופים במעטה הסוד והסתר, אשר אם יעיז איש משרי הפקודות, מן הנשיא עד השוטר להסירו ולגלותו דמו בראשו. – הלא חתמת חתימת ידך על הרשימות. – ואנכי יצאתי ידי חובתי, ועתה יהי שלום במעונך.
וכהתימו לדבר הושיט לי ידו – מפני הכבוד, ברך את בונה לשלום ויפן ויצא הוא וסופרו, אנכי וקארנעליו יצאנו אחריו, לשלחו עד המעלות.
עתה ראיתי כי לא אוכל להעלים עוד דבר מכתב אבי זקני מאת קארנעליו ומאת בונה אחותי, למען אשר נחשוב מחשבות ונשית עצות יחד למצוא את הכתבים האובדים לנו, וקארנעליו אשר אמנם לא ראה את הכתבים ההמה בעיניו בבית אמי זקנתי הגיד לי כי ידע נאמנה כי היו ונמצאו אל תחת ידה, וגם את ענינם ידע הטוב – עוד זאת נזכר כי מלבד התבה הקטנה עם גלילות המטבעות והתכשיטים אשר מצאתי, נמצאה עוד תבה אחת גדולה ממנה ובה היו עצורים לא לבד הכתבים והשטרות ההם כי אם גם תכשיטים יקרי ערך מאד זכרונות לימי קדם ובתוכם צמיד זהב משובץ כל אבן יקרה, ובמשכיותי פתוחי תמונת אם אמי זקנתי דוננא גראסיא. ופליאה מנהו נשגבה כי רק התבה הזאת איננה. כשמוע בונה את אבדת התבה הזאת רגזה תחתיה כי חרד לבה אל הצמיד היקר, אשר תמונת אמנו זקנתנו מפותחה בה, אחרי אשר הצילה דבר מפי פאטימה, כי תארה כתאר פני אמנו הזקנה. אפס כאשר הוספנו לדבר בזה, הבינה גם היא יקר ערך הכתבים כי גדול הוא מערך הצמיד. כי ההון העתק השמור לנו יהיה אבן פינה למוסדות הצלחתנו. עליה נבנה ביתנו כמו דמים, ודבר אמת אם כי מהול בשחוק, התמלט מפיה, כי בת יורשת נחלת דוננא באטריצה דע לונגא, תוכל גם לבחור לה איש כלבבה אם דל ואם עשיר.
אך כאשר גדלה ועצמה תשוקתנו למצוא את האוצרות האלה האובדות לנו, כן ראה ראינו כי אין דרך לנו לבוא אל מחוז חפצנו. אף לא ידענו מה נעשה ולמי נפנה בתחלה. בחומי נדעכתי לאמר יעבור עלי מה אשים אל בית הפראקוראטארים פני אנסה לבוא בחדריו, ושם אשאל אדרוש עדי אמצא הפתח, אך כרגע ראיתי כי יעצתי ללא דעת, כי השכיל קארנעליו להביננו בינה באמרו: אם היו ונמצאו הכתבים בעת מעשה הרשימה והחתום, ונשמטו אז, הלא לוקחו בצדיה, אם על פי פקודת הממשלה, או אחד משריה אשר היה במעמד ההוא חמדה וגנבה, ובשני האופנים האלה לא נוכל לבוא לחקר דבר בבית הפראקוראטארים, לא נשאר לפנינו כי אם לעמוד יחיל עד אשר יקרה ה' לפנינו מקרה להאיר עינינו, ולהעמיק שאלה בעצה ומזימות בהסתר דבר.
בלילה ההוא נגזלה שנתי ומנוחה לא מצאתי ובנומי לרגעים התאבכו ועלו במעלות רוחי, רעיונות וחזיונות שונים וכאשר עלו כן חלפו ותמס הלכו למו, אך באחד מכל המונם החזקתי, אחזתיו, לבלי יעלה בתוהו גם הוא, בקומי ממטתי אמרתי הלא אין טוב לפני כי אם לפנות אל הרב לעאן (יהודה אריה דא מודינה) אשר העמידני החכם דיל מידינו במכתבו אליו, ועדנה לא מסרתיו לידו ולא ראיתי פניו עוד. והאיש לעאן כל פה מלא תהלתו, כי יותר שהוא רב לעדת וויניציא, רופא מופלא ודורש נעלה, הוא גבר חכם בעז, איש תושיה וגדול עצה, וגדולי אפרתי העיר חוריה שריה, וכהניה ישחרו פניו, יפקידו שלום חייהם בידו, כי נאמן הוא לרופא כל בשר, אף ינהרו אל בית מקדש העדה לשמוע מדברותיו כי נעמו, וכי נמרצו אמריו אשר יטיף בלשון אטאלקית צחה ומזוקקה, האיש הגדול הזה אמרתי בנפשי היה יהיה לי לעינים, ועל ידי אוהביו ומיודעיו הגדולים והרבים היה יהיה בעוזרי למצוא עקבות האוצר הגדול האובד לי.
גם בעיני בונה אחותי היתה עצתי טובה. ויהי אך יצוא יצאתי מפתח הבית והנה איש עומד בשער האולם כמצפה עלי, כי כאשר צעדתי ללכת כן קרב אלי, ואז הכרתיו כי הוא האיש אשר היה אתמול אצלינו עם הפרנס. ואף כי לא מצאתי את האיש הזה ישר בעיני, בקשתיו לסור אלי החדרה, כי אמרתי הלא דבר לו אלי, ובבואו פנה אלי ויאמר "אדוני! האמנתי כי אוכל לשרתך.
"מי יתן והיה, אך בטרם כל הגד נא לי, אם עבד הפרנס הנך או משרת הקהלה?
“סופר הקהלה אנכי ושליחה, ושמי לאצארציא. ואיש תם וישר אנכי אך גם בעל אשה אנכי ואב לששת ילדים, ועלי לכלכלם ביגיע עשר אצבעותי”
"ובמה תאמר לשרתני?
“הלא עמדתי אתמול על יד ימין הפרנס, כאשר מסר את חפצי העזבון ליד אדוני, כי זו חובי, ויודע אנכי כי נחוץ לך הדבר למצוא את הכתבים היקרים האובדים לך, ומפי הפרנס לא תוכל להציל ידיעה נכונה”
"ואתה ידעת איה איפוא הם?
ויפן כה וכה, וירא כי אין איש עמדי ויאמר: אדוני! ביד מי נמצאו הכתבים אינני יודע, כי בהיות הפראקוראטאר והמזכיר פה לחתום את העזבון לא יוכל איש כמוני להצג כף רגליו גם בשער הבית, אך אשר לא נודע לי הלא ידוע לאחרים, ובאם אוכל להועיל לאדוני, כי אגיד לך האיש היודע את אשר אתה מבקש.
"ומה שם האיש ההוא ומה מעשהו?
“שם האיש ההוא מוסר לויאני פאנטעלאני מזכיר הממשלה, אשר היה פה עם הפראקוראטאר, את פני הפרוקוראטור לא ראיתי כי בצאתו מאת הבית שם מסוה על פניו, כמשפט שרי וויניציא, אבל את המזכיר ראיתי עמו ומכירו אנכי מכבר כי סופרו הייתי כמה שנים, ועוזרו בעבודתו עבודת עורך דינים (אדוואקאט) אם יש את לבבך ללכת עמדי אליו, הנני ללכת ולהעמידך לפניו. מוסר לויאני איש זקן כילי ואוהב כסף, לו תשמעני אדוני זמותי ומצאתי נתיבת ערמה לפתוח סגור לבבו ולחשוף את סודו מבורו. אך אל תחמול על כסף וזהב להעניק לו כמסת ידך הגדולה”
שמעתי את דברי הסופר ובינותי, כי דבר אמת יצוק בהם. הבטחתיו להודות לו חסדו עמדי במשאת הגונה ולעשות ככל אשר יורני, ובכן החלפתי בגדי ואתחפש במלבושי איש זקן, ובאתי אל המזכיר בתור אחי הגבירה דוננא חייה די גאנטי מאמה הבא לתבוע חלק בירושה, מאת נכדיה בני בנה, חלק בחוב על ממלכה אחת, כי שטרי החוב ההוא היו שמורים בידי דוננא חייה ימים רבים, עד כי אמרה בלבבה. כי חבל נהלתה לבדה הוא ובאמת מורשה מאמה הוא לה, ולי אחיה המשפט לנחול עמה חלק כחלק, אי לזאת פניתי אליו, כי בחכמתו בדברי דת ודין יורני דרך אלך בה להוציא חלקי מיד יורשי הגברת, עודי מדבר וכיס מלא שקלי זהב צנח מידי לעיניו על שולחנו וכנגעו בשולחן השמיע הוד קולו בכל פינות הבית והגיע גם לאזני המזכיר החרשות. למראה עיניו ולמשמע אזניו אורו פני המזכיר הזועפים, הכיס לוקח מהר מעל השולחן ואיננו, והמזכיר פנה אלי ויאמר: אבל העתק השטרות הלא נמצא בידיך".
“ביד האדון הנכבד הזה אין כל מאומה” מהר לאצאראציא לענות תחתי “כי דוננא חייה אשר אמרה לסגל לה את החוב הגדול ההוא, שמרה את השטרות כאישון בת עינה, הסתירתם במסתרים ולא נתנה את אחיה לראות גם את פניהם, ומה גם להעתק להם העתק, ועתה עוצה נא עצה היש לו צדקה ומשפט אל האדון הנכבד הזה אזרח הארץ לבקש מאת הממשלה, כי תגן על עבדה זה באברת חסדה נגד נכדי אחותה בני הנכר אשר מארץ אשכנז באו הנה לרשת נחלה לא להם, ותצוה להביא את השטרות במשמר”.
“איה איפוא חכמתך לאצאראציא”, שאל המזכיר “איזה דרך תוכל הממשלה להוציא את השטרות מיד היורשים המחזיקים בהם ולהביאן במשמר והטוען עליהם איננו יכול להגיד גם תרף הכתבים ההם, באיזה יום ובאיזה מקום נכתבו, מה שם הלוה והמלוה, וסכום ההלואה”.
“כן דברת אדוני” ענה הסופר, וגם אנכי קדמתי להגיד כזאת אל האיש הנכבד הזה, אך הוא בשמעו מפי את פרשת חכמתך, מצא עז בנפשו לבוא לפניך, ולבבו סמוך ובטוח כי תשכיל ותדע למצוא נתיבה בתוהו לא דרך.
רגעים אחדים החריש המזכיר תפוש במחשבותיו, וישאלני ויאמר: האם תאמר להביא את היורשים בפלילים, ולהוציא לאור משפט, או למצוא דרך להכביד אכפך עליהם למען אשר יבואו עמך לפשר דבר?
“קרובי הם וכשר הדבר לפני לבוא למחוז חפצי עמהם בדרך הפשר”
טוב הדבר! עתה יודע אנכי את אשר לפני. – ועתה לכו לשלום. וכהפנותי ללכת קרץ בעינוֹ אל הסופר לשוב אליו אחרי לכתי. עברה שעה אחת ולאצאראציא בא אלי שמח וטוב לב ויאמר: יקושתי לו אל השועל הזקן הזה וגם נלכד בפח – האמין בך אדוני ובדבריך אמונה שלמה ולא הלך לבו לחשדך, כּי ערום תערים, ובדעתו כי ישפיק לך העתק תורף השטרות,הבטיח להשיגו על ידי אחד הסופרים בבית הפראקוראטארים – מן הרשימות אשר עשו הפראקוראטארים במשפטי המדינה במות הגבירה, ויורשיה לא היו עמה פה, ולאצאראציא עשה את עצמו כאיש אין בפיו תוכחות ויבטיחהו בשמי לתת לו בשכרו עוד מנה אחת אפים.
אחרי ימים אחדים קבלתי מאת הסופר העתק מתורף השטרות ההם, אות באות כאשר כתב לי אבי זקני, החוב על סך מאה וחמשים אלף זהובים נכתב שם על שם דוננא בעאטריססע די לונא, מאת המלכה מאריא, ומקוים מאת הקיסר קארל. – עתה נוכחתי כי כן היו ונמצאו השטרות האלה ביד אמי זקנתי לפני מותה, ועברו ובאו לידי הממשלה או ליד אחד הפראקוראטארים, בעת בואם לבקר את העזבון, וכמו נודע לי נאמנה כי גם הצמיד היקר אשר לפי דברי קארנעליו היה שמור בתבת זקנתי ההיא, אשר השטרות היו מונחים בה לוקח גם הוא עמהם. אך הידיעה הזאת הוסיפה להפליא את החידה הזאת הפלא ופלא, מה חפץ מצאה הממשלה בדברים האלה ומה תסכון עלימו? ואם נפתה לב אחד השרים על הצמיד ויקחהו לו, מדוע אך הוא לבד לקח את לבבו, והלא נמצאו תכשיטין אחרים יקרים ממנו. זאת חקרנו חשבנו ומצאנו, כי הצמיד אשר נשא תמונת אם אמי זקנתי דוננא גראסיא בפתוחיו, נמצא גדול בערכו בגלל השטרות, וענין אחד למו בעיני האיש אשר לקחם. אך מי הוא הלוקח? ומה חפצו במו? פליאה נשגבה ממני. הודיתי לה' חסדו כי הביאני עד הלום, נתתי אל הסופר שכרו חלף עמלו ועצתו במלוא חפנים, והמית רוחי נחה שכבה כמעט, כי אמרתי ה' אשר החל להראות לי חסדו יגמור עלי.
ה. 🔗
אחרי ימים אחדים הלכתי לבקר, אני, קארנעליו, ובונה אחותי, את הרב לעאן (ר' יהודה אריה) די מודינה ולמסור לו את המכתב אשר נתן בידי אליו הרופא דיל מידינו, והנה לא הפריזה השמועה על המדה אשר מדדה לו. חכמתו תאיר פניו, עיניו מפיקות עז והדר ורוח חן יצוק בשפתיו, עד החמשים עוד לא בא וכבר זרקה בו שיבה, כי פגעי הזמן נחתו בו, והוא כעיף מרוב עבודה. עוד לא הרבינו אמרים עמו ונפשי נקשרה בו. כי לבבני בעזוז כח שכלו, בעצמת ידיעותיו ובטוב טעמו, וגם הוא הכירני לטוב ומצא את לבבי ישר לפניו. בבואי לראות פניו מצאתיו שבור לב ועצב רוח, מתאבל על בנו בכורו אנגילה מחמל נפשו כי מת בדמי ימיו, על שברו הגדול הזה לא יכול הארי הגדול הזה להבליג, אף כי הצדיק עליו את הדין, וחגר שארית כּחו להתחקות על שרשי עיונים עמוקים בשבתו בדד כל הלילות, למען ישכח אידו עד ארגיעה. כי אם התנחם כמעט על בנו המת, וכבר עליו יגונו על אודות בנו החי, אשר כאובד ונדח נחשב לו. הבן השני הזה אשר נקרא בשם סילווא (זבולון), אף כי גם בו נראו אותות חכמה רבה מימי ילדותו, המר רוח אבותיו במדותיו כי היה קל הדעת ונלוז דרך, וחברים רעים הוליכוהו שולל. עודו נער ותשוקה עזה התעוררה בו, לעבור ארחות ימים, ולבקש חדשות ונצורות בקצוי תבל. וכאשר גער בו אביו יצא מביתו וילך לו אל אשר נשאו רוח דמיונו, ועקבותיו לא נודעו כמה שנים. לעאן התאבל עליו כעל מת, וכבר נשכח מלבו, ולפתע פתאום שב ודפק על דלתות בית אביו האומלל, אשר לא פלל לראותו עוד. האמנם רבו כמו רבו ידיעותיו ומן המסות אשר ראו עיניו קנה לו חכמה הרבה. אך דעתו לא נתישבה עליו עוד, ומשובתו לא עזבתהו, כבר הסכין רוחו להתענג על שדי חמד וגני עדנים בארצות הודו ופערו, ולינק מזיו הדר יפעתם, ויצר לו המקום בבית אביו, על כן לא ארכו ימי שבתו שם ויצא לארח לחברת נערים רועי הוללות ורודפי תענוגים, ובכן בלה בשחוק ימיו, ועזב את כשרונותיו הטובים אשר היו צפונים וכמוסים ברוחו ובנפשו.
על גורלו המר ונמהר הזה ועל שתים אלה קורותיו, התאונן הרב לעאן כל הימים ובהתעטף נפשו שפך גם שיחו בחיק אוהביו מתי סודו, וצקון לחש מוסרו בדברים יורדים חדרי בטן, ואנכי נכמרו נחומי עליו, ובחבלי חמלה נמשכתי אחריו ונפשי דבקה בו. ומאז נודע לו כי העלמה הנפלאה שרה קאפיא גדלה בביתו כבת והוא מורה ואלופה, נותן משקל לרוחה הכביר ומשכילה בנתיבות חכמה ודעת, הוספתי לאהבה אותו אהבת נפש, שרה קאפיא היתה בת גילו של בנו הבכור אנגילה, ובראות לעאן את כחות נפשה הנפלאים לקחה לחברה לבנו אהוב נפשו, ויאצל עליהם מרוחו ובצאת בנו השני סילוויא ממנו ולא ידע מה היה לו, הוסיף לעאן לשים עינו לטובה על שרה ותהי לו כבת, ואחרי אשר מת עליו גם בנו בכורו מחמל נפשו, היתה לו אך שרה נחמתו בעניו ואור זרוע להאיר כמעט את החשכה הגדולה אשר רבצה עליו. ואף כי שב בנו סילווא אליו ודרך ככוכב מאיר ומזהיר בטרם יכבה נר בנו אנגילה, לא היה אורו אור צדקה ומרפא ללב אביו הנשבר כי אם אור מתעה, רגע יציץ ויעלם, כי בא, רוח צרור בכנפיו, להשאות אותו מבית אביו, ולהוליכו שולל ולהביאו אל כל אשר יהיה שם הרוח ללכת. ולהוסיף לו יגון על יגונו הוגד להרב לעאן, כי בנו סילווא בבואו שת ידו את פעליקס בן אנטוניא לבית דונאטי, העלם המשולח ההוא אשר כבר לקחה אזני שמץ מתהלוכותיו מפי הצורף בארדאני, ונשמע לאמר כי אנטוניא אביו, אשר נגזר עליו משפט מות במעלו מעל בכסף הממשלה מצא לו מקלט בצל המשנה בנעאפאל הדוכוס מאססונא, שר צבאות אניות שפאניא, ובנו פעליקס למען נקום נקמת אביו, התקשר בסתר את דון אלפונסו ציר לממשלת שפאניא, וחושבים מחשבות להדיח רעה גדולה על ממשלת וויניציא. השמועה הזאת החרידה את לבב הרב חרדה גדולה, ובעותי מות בעתוהו כל היום.
למראה עיני ולמשמע אזני לא הרהבתי עז בנפשי להיות לטורח על הרב האומלל והנדכא הזה, בשאלתי לצאת לעזרתי, וטמנתי סודי בחבי ימים הרבה, וגם אחרי אשר מצאתי און לי, בהמשך הזמן, להציע את חפצי לפניו, מצאתיו חרד ומפחד, לקחת בזה דברים את אחד הסענאטרים אוהביו באמרו כי סוד הממשלה הוא וכל הנוגע בו לא ינקה. –
“אין טוב לנו כי אם לחכות לשעת הכשר כי תבוא” ענני פעם אחת הרב. לעת ההיא לא הבנתי אל מה ירזמו מליו, כי לא האמנתי שהאיש הגדול הזה אשר שכלו איתן עמדו להביא במשפט מחקרי קדומים ובתבונתו האדירה ימחץ רהבי חבלי שוא, ילך לבו לקראת נחשים, יפרוש כנפי דמיונו למרומי הנפלאות, ישיא נפשו לחזות חזיונות, ויאמין בשפע המזלות. וביותר אחרי אשר הזהירני בחזקת היד מלשמוע בקול חכם מקובל אחד אשר בא מירושלים לוויניציא לעת ההיא, והתפאר להוציא לאור תעלומת חפצי האובדים בשמות והשבעות בהלכות הקבלה המעשית, כי לא האמין הרב לעאן לא בקבלה העיונית ולא בקבלה המעשית, ונצב כצר להרוס כל יסודותיהן, (כאשר עשה בספרו אשר קרא ארי נוהם ). ומאשר היו דברי הרב הזה יקרים ונכבדים בעיני משלתי ברוחי הסוער למצוא אבדתי, יחיל ודומם לתשועת שעת-הכשר כי בא תבוא. שקדתי על דלתות הרב לשמוע תורה וחכמה מפיו, ולחדות בשמחה את פני שרה קאפיא אשר באה כפעם בפעם גם היא לבקרו, ולהתענג על טוב טעמה ונעם לקחה, ודבר השטרות והצמיד כמעט נשכח מלבבי.
אך בונה אחותי לא ידעה השקט, ולא נתנה מנוח גם לי, ולמען לא אשב בטל בדבר הגדול הזה ולצאת גם ידי חובתי לאבי זקני, שלחתי את נאמן ביתנו את קארנעליו אל העיר פירארה מקום מושב אבות אבינו מקדם לדרוש ולחקור לשאול את פי הזקנים בעיר אשר ידעו את אבותינו או שמעו את שמעם, אולי ידעו להגיד לו מי היא הגברת בעאטריצע די לונא, ואיזה יחס וקשר משפחה היה בינה ובין ראשי בית אבותינו.
קארנעליו עשה דרכו לעיר פירארה, ואנחנו נשארנו לבדנו אין איש עמנו. החרף בא והחריב כל מעני נעימות הטבע, ולבבנו לא הלך לראות בהמון תשואות הקריה מעשי ידי עליזי נאותה, ונבלה עתותינו בירכתי ביתנו, באשר מצאה ידנו, וכפי הלך נפשנו, וביום השבת הלכנו להתפלל בבית הכנסת הגדולה ולשמוע דרושי הרב לעאן, כי נעמו וכי נמרצו. וגם בשבת פרשה וישב באנו בבית הכנסת כפעם בפעם, אך ביום השבת ההוא, הפליא הרב לעאן לדבר גדולות ונצורות בדרושו אשר נשא על חלומות יוסף: עיניו האירו בזהר הרקיע בדברו, וכל יצוריו מלאו רגש קדש, כמו נחה עליו הרוח ממרומים. בדרושו הנפלא הזה יצא הרב לבאר, כי לא כל החלומות שוא ידברו וכי יש ויש חלומות אמת מעין נבואה, בחלומות כאלה יגלה ה' סודו ליראיו ויראם במשל וחידות את אשר יקרה באחרית הימים; באר ולמד לדעת כי נפש האדם קשורה ואחוזה בקשר קדש, את צבאות השמים, כל נפש ונפש את כוכבה; ולכוכבי אור אלה עז ותושיה להאיר עיני השכל בחשכת חיי החמר ולהרים את הנפש מעל לחפצי הגוף לאור מרומים, לעת מצוא, לעת התקדש הנפש לזכור את צור מחצבתה, ולעת ישקיפו הכוכבים ממסלותם עליה לטובה. את פרשת המחקר הזה הציע הרב בהצעות מושכלות עד מאד, ובדברים חוצבים להבת אש הפליא להעיר ולהעיר ולהלהיב את לב כל שומעיו הרבים. וככלותו לדבר וירד מעל הבמה נגשו כל העם מקצה למגדול ועד קטן להודות לו ולברכו ובהם הרבה מגדולי חכמי הנוצרים והשרים בעיר, ובתוכם גם גדולים ונכבדים מכהניהם, ומהם אחד אשר משך את עיני עליו, איש זקן גבה קומה ונשוא פנים עוטה מעיל הנזירים – ומראה לו ויראה לו, גם הוא קרב אל הרב וברכו ברכת כבוד ויקר.
אחרי התפלה הלכתי אני ואחותי בונה אל בית הרב בתוך הרבה ממתי סודו מוקירי חכמתו, לברכו ברכת השבת, ולשמחת לבבנו קדם את פנינו באהבה יתר שאת על כל הבאים, וכצאת המברכים מאת פניו קרא לי ולאחותי ללכת אחריו אל בית תלמודו, המלא לו ספרים ממסד עד הטפחות, הבטנו אליו והנה אור יקר שפוך עליו וחן יצוק בשפתותיו, ובחם לבו קרא אלי ויאמר:
"קרב הנה גבריאל – גם אותך זכרתי זה היום אשר קויתי לו ומצאתי, והשעה הזאת היא שעת הכשר אשר יחלתי לה, לבי אומר לי, כי עתה נערה עלי הרוח, להראותך הדרך למצוא חפצך. אך עוד לא ידעתי נאמנה כי כן הוא, הבה ננסה נא, האמת אתי אם לא, תנה ידך לאחותך היפה והתמה, ושימו עיניכם על האות אשר תראו! –
מה זה בידך גבריאל? –
“סדור התפלות”, עניתי לו מבלי הבין את שאלתו.
אחרי אשר הוא בידך, לעת כזאת, יהי הוא לנו לעינים, וטרם כלה את דבריו מהר לקחתו מידי ויאמר פתחוהו במקום אשר יפתח, וקראו בקול את שלש התבות הראשונות על העמוד לימינו, שימו את הסידור לפניכם ועשו כאשר דברתי.
נפשי יצאה בדברו, ובונה חרדה אחזתה, פתחתי את הסדור וקראתי בקול עמום אבל נשמע כמעט, את השלש התבות הראשונות על העמוד לימינו, כסוד שיח שרפי, מתפלת הקדושה – אך קצרה תבונתי להבין מה לשלש התיבות האלה הקדושות לכל קהל ישראל, ולדבר חפצי, והרב סגר עיניו רגעים אחדים, וכמקיץ מתרדמה לקול קורא ממרום פתח את עיניו הטהורות ושחוק שמחה רחף על שפתיו ויאמר: כסוד שיח שרפי! אמת נכון הדבר! בא האות ולא יכזב! על השאלה איזה דרך נלך למצוא חפצנו באה התשובה בסוד שיח שרפי – לאמר כסוד אשר יגלה לנו בשיחו שרפי, והוא הכהן הראש שרפי – אשר נגש לברכני בבית הכנסת ולהודות לי על דרושי, וכמו רמז לי כי דבר אמת יצוק בפי היום. פרא פאאלי שרפי, הוא היועץ בעניני האמונה בסוד העשרה, ולו נגלו כל תעלומות תהלוכות המדינה – ואחרי כי בא האות וקול קורא בשמו ממרום, הלא נוכל למצוא פתרונים כי נשאל בעצתו.
משתאים ומחרישים עמדנו לפני הרב, לא האמננו למשמע אזננו, ולא מצאנו מענה להשיב לו גם תודתנו על כל אשר עשה עמנו ועל הבטחתו אשר הבטיחני, ללכת עמדי בעוד ימים אחדים אל שר היועץ פרא פאאלא שרפי. עודנו מתחזקים למצוא בפינו דבר, לברך את הרב ולצאת מאת פניו, והנה איש צעיר לימים יפה מראה לבוש כאחד החורים בא אל החדר דרך הפתח בקיר הבית, ומבלי פנות אלינו מהר לגשת אל הרב, ובכרוע ברכים כפף ראשו לפניו.
אור שמחה האיר את פני הרב, ובנשוא עיניו לשמים הניח ידיו על ראש העלם ויאמר: ראה בני סילווא, עתה באת לקבל ברכתי כי עודה יקרה ונכבדה בעיניך! ראה פניך לא פללתי בני, והנך לפני למען תברכך נפשי, יוסף האובד חושב לי לא ארד עוד אבל שאולה, מה מאושר היום הזה! ואתם אהובי נפשי גבריאל ובונה עדים אתם לי היום. –
העלם הניח ראש על לב אביו, וכמעט שב וירם ראשו וירא אותנו והנה כמו נבהל מפנינו וישוּב ויפול על צוארי אביו. ובעצם ברגע ההוא, התמלט קול חרדה או קול פליאה מפי בונה. פניתי אליה, והנה חורת מות על פניה, ועד ארגיעה האדימו כתולע, התרפקה עלי ותלחוש באזני ותאמר: הלא זה הוא! או אז התבוננתי בו ואכירהו גם אנכי כי הוא הצעיר בשני בני פרחח האפרתים אשר פגעו בנו. בעת עמדו רגלינו על יד שער ארמון הממשלה לפני תעלת מרקוס, בעצם ליל בואנו העירה. – הרב התפלא למראה עיניו, ואנכי חשתי לאמר לו דברים אחדים אשר לא ידעתי טעמם, וכן יצאנו מלפניו.
כמעט יצאנו מאת פני בית הרב פניתי אל בונה ואשאלה: ומה היה לך בונה כי כה נבהלת לראות פני העלם הזה.
"העלמתי ממך אחי את אשר קרה לי בליל הנורא ההוא ולא הגדתי לך עד היום, ואם תאבה לשמוע אספר לך עתה. כאשר הפריד זרם ההמון ביני ובינך, ומשבריו עברו עלי וישאוני למרחוק, מצאתי מעמד באחת הרחובות, מקום שם נמוג ההמון וילך לו, ולמען השיב את נפשי ישבתי להנפש על יציע אחד העמודים לפני אולם בית תפלה לנוצרים, והנה קול תשואת גדוד מתהוללים הולך וקרב אלי, לנגה הירח הכרתי את הגדול בשני בני האפרתים, אשר פגעו בנו לרעה ברחוב מארקוס בראש הגדוד, ומדי קומי להסתר מפניהם אל בינות משדרות העמודים, אחזו מקצתם דרכם גם המה דרך המשדרות, והנה קול קורא לרעהו: ראה עלמה יפהפיה עזובה עומדת מצפה על דודה כי אחר לבוא, ואת עלמה עזובה הנחמי מיגונך בחר לך מאתנו את אשר ייטב בעיניך, תחת דודך אשר בגד בך! בין פה ופה קרבו בני הגדוד הזה ויעטרוני, והעלם האפרתי אשר הכרתיו בראש הגדוד קרא: הלא זאת העלמה בצעיף הלבן.
צחוק מהלל חודר לב וכליות נשמע על פיו, ואחרי החליק שערותיו הסיר את מצנפתו כמו לכבדני פנה אלי ויאמר: אל תעצבי גבירתי על דודך כי עזבך, הלא יש לאל ידינו להביאך אליו. –
חרפה שברה לבי ואומר: דודי זה, הלא אחי הוא! ומפני שפעת ההמון נפרדתי ממנו, גרה ונכריה אנכי פה, ואתם אפרתים נכבדים הואילו הרפו לי – ואנכי לבדי אמצא את אחי". –
“כן דברה היהודיה היפהפיה! קרא אחד המתהללים, אחיה הוא! ובהיותה עמי באניה אמרה כי אישה הוא”
התבוננתי ואכיר כי הוא האחד מבעלי הפקודות האניה אשר באנו בה לוויניציא, העלם השובב אשר עגב עלי אז, וחרדה אחזתני, ברכי פקו תחתי ועשתונותי נבוכו, התרפקתי על אחד העמודים, ובעוד חושי בי שמעתי אומרים “למה זה אתם מתמהמהים! סובו את היהודיה והקיפוה ונביאה אל בית היין” לקול הדברים האלה, עזבני כחי ואתעלף. ואך קולי קולות נאצות וחרופים ומשק חרבות צללו באזני ולקול אדיר וחזק כקול שאגת אריה קורא בכח: כל הנוגע בה לא ינקה! הקיצותי, שמורות עיני נפתחו והנה העלם השני משנה לראש הגדוד – אשר נודע לנו היום בשמו סילווא די מודינה עומד עלי, מחזקת בחרב לטושה מעופפת, על פני חברי הגדוד אשר כבר החלו לנסוג אחור, ושמאלו נטויה כמגן לראשי. לבלי קרוב אלי איש. אך עוד נשארו מקצתם אשר נסבו עליו בחמת עליצות עברתם, ויאמרו להכריעהו, וכראותו כי כלתה אליו הרעה קרא מנהמת לבו אל ראש הגדוד לאמר: השבעתיך פעליקס היום כי תרף ממני וכי תצוה על הכלבים עזי נפש האלה, ולא יגעו לרעה באילה העזובה הזאת, חי אבי כי מות נמות כלנו ולא יפול חוט אחד מצעיפה ארצה.
"יהי לו אשר לו! ענה פעליקס, בחמת לעגי מעוג, ישמח סילווא בעלמה אשר נפלה לו חבל בנעימים, ואל ישפך בעד היהודיה הזאת נטף דמי אנשים נוצרים. – המתהוללים הרימו קולם בצחוק גדול ויפנו וילכו, אז פנה מציל כבודי אלי ויאמר: השבה אליך נפשך גבירתי? היצאת בשלום מלחץ ההמון הרב הזה? הגידי נא איה מקום ביתך ואוליכך שמה?
אך שפתי נאלמה לא ידעתי דבר וזרם דמעות פרץ מעיני ובטרם אשיב תודתי לו, הוסיף סילווא לאמר: יכרת ה' את זרע מרעים אלה אשר הרהיבו עז בנפשם לבעתך בעותי מות, אל תתנני גבירתי לפני בן בליעל בראותך אותו בין המשובבים האלה, ואל תדמי בנפשך כי כמוני כמוהם, אף כי גם אנכי – לא אכסה על פשעי – הייתי בין העומדים אותך להביט בך לעת ערב על יד תעלת מארקוס, – מקרה לא טהור הביאני בחברת האנשים האלה, ועתה שאי נא לפשע עזותי גברת כבודה. נגה ברק יפעתך העדינה בבנות ישראל! לבבני ומשכני בכחו לעמוד עליך, ועדי בשחק, אך למען הגן בעדך מרגשת תעלולים“, ועודני מחרשת, הוסיף לדבר: אם שבת לאיתנך כמעט הואילי ותני לי ללכת לימינך עד אשר נבוא אל הרחוב מארקוס, שם הלא יחכה אחיך עליך ודאג לך” התאפקתי למוש ממקומי ונאחז דרכנו דומם עד בואנו אל אחת המובאות, וסילווא פנה אלי ויאמר: הואילי גבירתי הגדילי חסדך עמדי לנחמני כי סלחת לפשע עזותי בערב הזה למען אוכל להרים פני אליך לעת אשוב אראך בעיר הזאת.
מה הסליחה תבקש ממני! עניתי במבוכת נפש, נפשי בתודתי כי הצלתני מרדת שחת אך שפתי קצרה, ואחי ימלא אחרי –
“חלילה לך גברת עדינה, להרעים את אחיך בספור המקרה הנורא אשר קרא לך. אם מצאתי חן בעיניך יהיה נא הדבר הזה כמוס עמך חתום באוצר לגבך הטהור”–
בין כה וכה באנו ברחוב הקרובה אל המקום אשר נפרדתי ממך, ולאור הנרות אשר דלקו עוד לכבוד חג היום ההוא ראיתי מרחוק תמונת עלמה אחת, והכרתיה כי היא גיאנעטינה, ואפן אל מוליכי ואמר: אם יש את נפשך כי ישאר הדבר אשר עשית עמדי סוד כמוס, מהרה וסורה ממני כי רואה אנכי מרחוק את ההולכת לקראתי – אך בטרם הפרדי ממך שובה קחה תודתי שנית. וסילווא לא מהר לעזבני, חשב את דרכו ויושט ידו לתפוש את ידי, אך אנכי השבתי את ידי ממנו, ברכתיו בנענוע ראשי, וארחיב צעדי, אז החזיק בשולי צעיפי, נשקו פעמים ושלש, ובטרם פניתי אליו, קרע ציץ אחד משולי הצעיף ויקרא! תני נא לי את הציץ הזה למשמרת ולאות כי עוד אשוב אראך. – לא פניתי אליו עוד ואשא רגלי לקראת גיאנעטינא, ובעינה הפקוחה ראתה כי היה איש אצלי. זה כל הדבר אשר החשיתי ממך עד היום הזה".
שבנו הביתה דומם ומחריש, הבאתי את בונה אל חדרה, הדברים אשר שמעתי מפי בונה, וגם האסון הנורא אשר קרה לה, לא הרגיזו מנוחתי אך העירו מחשבותי לחשוב על אודות סילווא ועל אודות בַּוּנה
ו. 🔗
בימים ההם היה שם הכהן פרא פאאלא שרפי נודע לתהלה בכל שערי וויניציא, יקר ונכבד בעיני השרים והעם מאין כמוהו, כי מאז הרימו זקן הממשלה (דאגע) לעאנארדו דאנאטו, למעלת יועץ הממשלה, נלחום נלחם שרפי את מלחמותיה את האפיפיור פאול החמישי ועוזרי רהבו היעזואיטים אשר נטו קו על וויניציא להוריד לארץ נצחה ולהביא צוארה בעול ממשלת האפיפיור. לא בחיל ולא בכח נלחם שרפי כי אם ברוח חכמה וערמה, ברוח עצה ומזימה, סכל כל מועצותיהם, ובדברים ובספרים אשר הוציא לאור העיר את רוח העם ופקח עיניהם לראות את מחשבות האפיפיור ועוזריו כי רעות במגורן ומגמתם לבלע ולהשחית, עשה ויוכל. ומאז גדול כבודו בעיני בני וויניציא ודברו כדבר איש האלהים, אשר על כן נכסוף נכספתי לראות את פני האיש הגדול הזה בביתו ולשמוע אמריו כי נעמו, כי כרב חכמתו כן רבה ענות-צדקו למשוך חסד לכל איש כקטן כגדול, כבן ברית, כאינו בן ברית, והרב לעאן מלא הבטחתו וילך עמי אל השר הגדול הזה, והוא שמח לקראתנו וקבלנו באהבה, הצענו לפניו שאלתנו ובטרם ישיב לנו עליה מאומה השכיל לסבב את פני הדבר אל עומת הדרוש אשר נשא הרב לעאן על החלומות והחזיונות, ועל הרוח ממרום אשר יערה על בני האדם לעתים מזומנים, ובלולי הטענות והתשובות בא לו אל יסודות האמונות, אמונת ישראל ואמונת הנוצרים. כי אם התאזר פרא פאללא עז להצות על האפיפיור ולשבר גאון עזו, לא מחסרון אמונה עשה זאת, כי אם מאשר יקרה האמונה הנוצרית בעיניו נכבדה, ונפשו דבקה בה לאהבה יצא ללחום מלחמתה; ובכל אשר אהב וחובב את כל בני האדם יקר פדיון נפש איש ישראל בעיניו, ובענות חן ובנעימות צדק אמר לפרוש רשת ליד מעגל הרב לעאן במחקרי האמונה אשר הציע לפניו. אך גם הוא חכם מבין דבר לאשורו ובהשכל ודעת התיר חבלי מלכדתו לאחד אחד, ומבלי משים עמדו במרחב רגליו לרוץ כגבור ארח לקראת המערכה, ופרא פאאלא ראה כי חזק רעהו ממנו, חשך דבריו ויפן אל הבקשה אשר בקשהו מראש ויאמר כי ישים אליה לב ואשר יעלה בידו לעשות דבר לטובתי יודיע דברו את הרב, ובזאת יצאנו מאת פניו.
באזנים קשובות הקשבתי ואשמע את דברי תוכחות שני החכמים האלה ועצומותיהם, ומטמוני מסתרים אשר לא שערתים נפתחו לפני, מקצתם שמעתי והבינותי, ואורו עיני, ומקצתם נפלאו ממני לא ידעתי שחרם, ובשובנו ביתה הרב בקשתי כי יורני ויבונני בדברים אשר נשגבו ממני, ואדע נכוחות בדרך אמונה, והרב אשר מאז הכרני לטוב, חפץ לתמוך לבי בדבריו תמיד וללמדני דעת חכמה בכל עת מצוא, נתן לי שאלתי גם הפעם, ובדברים מאירים ומזהירים, הודיעני והבינני את יסודות אמונת ישראל על טהרת הקדש חשוכים מכל תוספת ומגרעת, ומנוקים מכל הסיגים אשר התערבו בהם ברבות הימים. וכמו כן למדני דעת את התוכחות אשר ישיבו עלינו ויענו בנו אנשי מצותנו. כי במשלים ומליצות חידות דברו חכמי ישראל הקדמונים בענינים המופלאים מדעת ההמון, וכעוף התעופף לפעמים כבודם פנימה, אז נתנו להם פתרונים רחוקים וזרים למרות עיני החכמה הטהורה. בגושי המשלים ובפתרונים הזרים אחזו אנשי ריבנו ויחפאו על אמונת ישראל דברים אשר לא כן והוכיחו בדברים ובספרים להוריד לעפר כבודה. ולא רבים מן הנקראים בשם חכמי ישראל יחכמו, להשיב ידם על ספרי ישראל לצרוף כבוד סיגיהם, ולהסיר כל בדיליהם ולהבדיל בין האמת והשקר, בין התפל והעקר, להוציא יקר מזולל וראו כל עמי הארץ את כבוד אמונתנו וידעו כי כלה ברה ונאמנה אין בה דפי. ובדבר הרב דבריו חם לבו בקרבו, ובמרירות נאנח אנחה גדולה, ויאמר: האמנם אנכי הקדשתי עתותי לעבודת הקדש הזאת, ולילות עמל מניתי לי זה ימים רבים, וכבר החלותי לסדר דברי בספרים, אך באימה עלי מהמון חכמי הדור אשר לא נחלו על שבר בת עמנו, כי ישימו תהלה באמונתי, ישארו הדברים כמוסים בלבבי חתומים באוצר זכרוני, עד נצח לא יראו אור וכל יגיעי יעלו בתהו. עודו מדבר ונאנח בשברון מתנים, ובנו סילווא אשר החל בימים ההם לבקר את אביו לפעמים בא ויושט לו, עלי ספר כתובים הרב התאפק על יגונו וישים עינו בעלים ובצחוק מהול ביגון פנה אל סילווא ויאמר, הנני רואה בני כי חזק המן האגגי ממך; לא תוכל לו להביא אל העץ אשר עשו לו לתלותו, או לזאת משוך ידך מעבודתך הנח לו וירוח גם לך. –
וסילווא פתח בצחוק גדול פיהו ויאמר היטבת לדבר אבי גם הפעם כמשפטך כל הימים, עתה ראיתי ונוכחתי כי אינני משורר ולא לזה נוצרתי, האמנם יעלה כח דמיוני לפעמים אבר כנשרים גם הוא, יסק שמים וידאה על כנפי שחר, אך גם משולח ומשובב הוא כפרא למוד מדבר לא יאבה להביא צוארו בחרוזי השיר, ובמתג ורסן המשקלים לא אוכל לבלום עדיו “הלא תדע גבריאל יקירי”, פנה אלי ויאמר “כי כבוד אבי נטל עלי עבודה נכבדה ונעימה, להעתיק מלשון שפאנית ללשון איטאלקית ספר שירי חזיון (דראמה) מעשה אסתר, אשר חבר המשורר ר' שלמה אושקי, ולהקריבו מנחה אל שרה קאפיא ביום הפורים יום הולדתה, והנך רואה ברעתי, כי לא הצליח חפצי בידו – מי יתן והואלת אתה גבריאל לקרוב אל המלאכה הזאת תחתי, כי שמעת את אבי מהלל תהלת בת שירך” –
“ראה דבריך טובים ונכוחים היום מאד סילווא ענה הרב” אמנם כן גבריאל יקירי! ידעתי כי עשה תעשה ותשכיל במלאכה והיתה לך למצוא חן בעיני שרה לעמוד לפניה, ולארח לחברתה, כי ידעתי עד כמה אתה מוקירה ומנשא את כבוד חכמתה למעלה ראש. ועוד אחרת כי קרוב אתה אל המחבר ומגואליו אתה, ולך איפוא נאוה, לחדש נעורי שירתו אשר נשכח ברוב הימים, להחיותה ולהלביש אותה מחלצות מליצת שפת איטאלקית".
לדברים האלה פחד ורחב לבבי ובאין אמר ודברים, לקחתי את הספר והעלים מיד סילוויא לעמוס עלי את המלאכה. למן היום ההוא דבקה נפש סילוויא אחרי ולבקשתו הבאתיו אל ביתי והעמדתיו לפני בונה, כי גם הוא ספר לי את מעשה הערב ההוא, ולא העלים ממני דברו, ואמרתי אך מקרה הוא, כמוהו יקרה לפעמים בעיר העליזה, ולא ראית דבר רע בקרבת סילוויא אל בונה. וכאשר הוסיף לבקר בביתנו כן הוספתי לאהבה אותו, וגם בעיני בונה היה טוב מאד, כי באמת חכם גדול היה העלם היפה הזה, לבו ראה הרבה חכמה ודעת, מדברותיו נעמו ונמרצו, נחל נובע מקור חכמה, והן עליזות קסם על שפתיו כל היום להיטיב גהה ולהדיץ דאבה. ומאז החל סילוויא לשקוד על דלתותינו ראיתי את בונה ופניה לא היו לה עוד, ענן התוגה אשר רבץ עליה חלף הלך לו, וששון רוחה מקדם שב אליה, ובכן בלינו ימים הרבה בחברת סילוויא בנעימים ובשירות מושכלות מצהילות ומרהיבות; וכמעט שכחנו את תכלית חפצנו בוויניציא, לולא באנו מכתב מקארנעליו מעיר פירארה, אשר זה כמה חכינו עליו, וזה דברו.
"מיום נפרדתי מכם אהובי נפשי הייתי כיונה אשר שלחה נח מן התבה, נודד הנה והנה שוקד למצוא מנוח לכף רגלי, מקום זכר לעקבות אבותינו מקדם עד אשר שמעתיהו בסלעי פירארה מצאתיהו בבית מועד לכל חי, והעלה הזה עלה הבשור אשר תמצא טרף בפי מכתבי, קטפתיו מעל מבחר קברותיו. למן היום אשר שקעה באיטאליא שמש מלכי בית עסטי אשר היתה שמש צדקה ומרפא לכל בני ישראל, התקדרו פני השמים ועבי ערפל רבו ברקים וחצים על אחינו הנדחים להומם ולאבדם, כי ממשלת הזדון שבה נשאה ראשה, והשיבה ידה לגרשם ממקומות מושבותיהם, לא נשארו מהם כי אם פלטים כלואים ועצורים בחצרות המטרה (הנעטהא) זעיר שם זעיר שם, וחייהם תלואים להם מנגד. ולמגנת לבבי שוטטתי ברחובות פירארה, בקשתי איש חוטר גזע המשפחות הישנות אשר ישבו שם בהשקט במנוחה, ולא מצאתי, ומפחד פקידי הממשלה שומרי חומות העיר מבא איש יהודי נכרי להתלונן בה, הלכתי קודר, חרד ומפחד מקול עלה נדף.
ראיתי את הארמון הגדול אשר היה לפנים מקום משכן דון שמואל אבי משפחתנו ובאתי כגנב אל גני החמד העוטרים אותו, לתור ולראות אם לא אמצא שם מצבת אבן חרות עליה שם השוכב תחתיה לזכרון, ותוחלתי נכזבה, חשבתי דרכי ואשא רגלי אל חצר-מות, מקום קברות היהודים לפנים, והנה עלה כלו קמשונים, וברב כח פניתי לי דרך בין שורות הקברים, וידי נקבו ונפצעו בהסירי מעליהם את הקוצים והברקנים אשר כסו אותם למען אוכל לראות את המצבות והכתוב עליהן, ובהתהלכי כה וכה באין נתיב ודרך נשאתי עיני וארא איש אחד מרחוק נשען על אחת מאבני המצבות ועיניו נטויות לקרוא את הרשום עליה. קרבתי אליו, והנה הוא זקן וכנראה גדול ממני בשנים ואל המקום אשר עמד שם התבוננתי והנה הוא מקום קבר אבי, ואפן אליו ואמר"
"הואילה נא אדון נכבד, הגד נא לי, מה הביאך הלום ומה חפצך בקבר הזה הידעת את ר' ברוך אדעלקינד אשר הלך לעולמו זה יותר מחמשים שנה. –
“רואה אנכי” השיבני הזקן, כי יקרו לך עצמות השוכב פה, אי לזאת אמר לך, כי יקר ונכבד הוא גם בעיני, כי אלופי ומורי היה, ומודע ורע לבית אבי. – מן הרשום על האבן נודעתי כי בצאתו חפשי מבית המהפכת באנקונה, בדרך שובו אל ארץ מולדתו קדמהו המות בפירארה, ועודני זוכר יום ראותי אותו, בהפרדו ממני ללכת עם בן ארצי ויינצינטו דא גאנטעי אל העיר אנקונה מקום שם נלכדו בפח רגליו, והיה אז במבחר ימיו באיתן כח גבר.
"ומי אתה כי לא אדעך! ואנכי הלא קארנעליו בן יחיד לאבי ר' ברוך. ורע נעורים לווינצינטו? –
"כן דברת וקולך יענה בך כי קארנעליו אתה ואנכי, משה אוטטילינגי חברך ורע נעוריך.
מה עבה וגסה המסכה אשר ארג ונסך הזמן על פני ועל פניך כי לא יכולנו להכיר איש את רעהו, האם לא אמר לך לבך, כי משה איטטילינגו רע נעוריך לפניך?
“אל תאיצו בי, בני היקרים לתאר ולשוות לפניכם את רגשות שמחת גילנו מדי הכרנו איש את רעהו, כי לולא זכרון עצמות אבי אשר היה שמור בלבבינו, בגחלת לא תועם לנצח, ולולא הוליכנו הזכרון הזה למקום שם קברו, כי עתה גם לא ברכנו לשלום איש את רעהו אם היינו פוגשים זה את זה בארחות עולם המתלכדים והמתפרדים לפי חפצי החיים. משה אוטילנגו, זקן לימים ומלא כח עלומים עמד לפני כארז ערירי הנשאר לבדו מכל עצי היער שכבר יבשו כולם וקמלו מרוב ימים. בנים לא היו לו ואשה לא נשא מימיו, עוד בהיותו ילד הביאו אביו אשר תפש ישיבה בקרימונה אל בית אבי; גדול היה אז ממני בשנים, ולמד עמי ועם בן ארצו ווינצינטו את מלאכת ההדפסה בבית הדפוס אשר הקים אושקא בפירארה, ושם עמד ימים הרבה. גם אחרי אשר יצאנו משם לאנקונה, כאשר ספרתי לכם, עד אשר יצא משם וילך לקונסטטאנטינאפול. כי קראה לו הגבירה המפוארה דוננא גראסיא נשיא הגדולה להיות פקיד מנהל בבתי הדפוס אשר הקימה בבילווידרו ובקורינשמו ובביתה ובחומות ארמונותיה היה לו יד ושם. אבל כל אנשי חסדו מתו עליו, הגבירה דוננא גראסיא אשר היתה מגן ושמש לכל אחיה בני עמה האומללים, וקרנים מהודה ומחסדה לה שלחה להאיר עיניהם ולהחיות רוחם בארצות נפוצותיהם באזיא ובאייראפא, בתה האדירה דוננא ריינה וחתנה החכם המרומם האלוף הגדול דון יוסף נשיא, אשר ישב בסוד רוזני ארץ והמלך סעלים הקימו על והרימו למעלת דוכוס על האי נאקסאס (הערצאג פאן נאקסאס). הגביר האדיר הזה מת ובנים לא היו לו, וכל הונו הרב נפזר כאבק דק לפני רוח ויהי לשלל לגדולי אבירי המדינה ההיא אשר בלעו חיל זרים, ומכל הודו ותפארת ביתו לא נשאר מאומה כי אם זכרון שמו אשר ינון לנצח בספרי דברי ימי עמינו”.
“משה היה נאמן בכל בית נשיא ואיש סודו, וכל אשר שמעו אזניו וראו עיניו היו חרותים על לוח לבבו שמורים בזכרונו לא שכח דבר. רבת שבעה לנו נפשנו נחת וצער מדי נדברנו על אדות דברי ימי בית המשפחה הנשאה הזאת, בזכרנו את כבודה אשר היה לה מימי קדם, את התלאות אשר עברו עליה, ואיך ספו תמו מן בלהות, הרבה ידעתי אני, ואת אשר נעלם ממני או אשר נשכח מלבי ספר לי משה ומלא לי מחסורי; גם את דבר השטרות יקירי הערך אשר נפלו בירושה לאמך הזקנה דוננא גראסיא הצעירה ספר לי, אך שם בעאטריצה די לונא לא ידע גם הוא, לא שמע שמעו מעודו כאשר לא שמעתי גם אני, לפי דעתו נתחלפו השטרות באחרית הימים, ומי יתן כי יבוא יום והסיר את פני הלוט, והאיר גם את המאפל הזה”.
“אולם את כל הדברים אשר ידעתי ושמעתי מפי רע נעורי זה על אודות בית אבותיך, אשר מצא אותם ואשר הגיע אליהם, אותם אגיד לך בקצרה, למען יהיו שמורים בלבבך כי דברי חמודות הם”
"זאת מודעת גם לך, כי שתי האחיות אשר נמלטו מאופורטא, והצילו את נפשותיהן מיקוד האש הגדולה אשר הציתה האינקביזיציה בכל פינות ארץ שפניא, באו לאנטווערפען שם אמרו לחיות בהשקט ובטחה בצל חוקי החסד אשר חקקו למשפט במדינת פאלנדערן ושם יחלו לשוב אל חיק אמונת אבותיהן באין מפריע. אך תקותן נוחלה ותהי למפח נפש, ועד מהרה ראו גם שם שבט הנוגש, כי בכל הארצות והמדינות אשר נתנה ממשלה שפאניא עולה הכבד עליהן, שלחה האינקוויזיציה את ידה לבלע ולהשחית. אי לזאת השכילו שתי האחיות להעלים צור מחצבתן, ובהסתר שמם לפנים קראו להן בשם מענדעץ, תחת שם משפחתן לבית אבותיהן בנבנשתי ועל שם בעליהן נשיא. – כי שתי האחיות ההן היו נשואות לשני אנשים קרובים מבית משפחת נשיא.
“יד ד' פגעה בשתי האחיות העדינות לקחת את בעליהן מהן בעודן בימי עלומיהן, דוננא גראסיא הבכירה מת עליה בעלה עד היותה באופורטא, ודוננא ריינה הצעירה, הובילה לקבר את אישה אחרי נאחזו במדינת פלאנדערין. לדוננא גראסיא היתה רק בת אחת אשר ילדה עודה באופארטא, וכן לדוננא ריינה רק בת אחת אשר ילדה באנטווערפען, ומאהבתן אשה את אחותה אהבת נפש, ומחפצן כי כן תהיה אהבתן מורשה לבניהן אחר ידן לדור דור, קראו בשמותיהן לבנותיהן חליפות, בת גראסיא נקראת בשם ריינה, ובת ריינה נקראת בשם גראסיא”
“שתי האחיות האלמנות ההן ירשו את בעליהן ירושת נחלה הון עתק, אשר עלה בידיהן להציל מיד עושק ולהביא אתם אל פלאנדערען”. בראשית ימי שבתן בפלאנדערען לא התודעו לאיש, ובפינת בתיהן בלו ימיהן לבדן, אך עד מהרה נודע מעשי צדקתם בקהל כי רבה היא, וגדולי הנכבדים בעיר ועליהם גם השרים היושבים ראשונה בסוד ממשלת הגברת מאריא מלכת אונגארן נשאו אותן בכבוד. יפין וטוב טעמן, חכמתן ודעתן, אונן והונן, פתחו לפניהן גם דלתות ארמון המלכה, ותהיינה גם שם לנס. רבים מגדולי השרים שחרו פניהן ומבחור הבחורים התאמרו לקנות להם גם אהבתן, ובדי עמל ויגיעת נפש מצאו להן תחבולות להנצל מידי העוגבים עליהן, כי נפשן היתה אמונה עם אמונת אבותיהן, לבבן ועיניהן היו נשואות לעת מצוא דרך ונתיבה, לצאת מאת פני הארץ ההיא ולבוא אל המקום אשר שם תוכלנה לקרוא בשם אלוהי ישראל לעיני כל העם".
"דברי עסקיהן הגדולים אשר גדלו והצליחו עד מאד היו נתונים בידי פקידים נאמנים, חכמים ומשכילים, שני אחים מבית נשיא, אשר עודם בפורטוגאל התכנו בשם דון יואן, ודון פערדינאנד מיגועץ היו אלופים לראש העסקים, ועל ימינם שני אנשים מבני ביתם באופארטא, ומהם האחד הוא המשורר הנודע דוראטע גומיץ ובשמו הקדש אברהם פורטארא.
שני האחים בשם מיגועץ, עמדו בקאנסטאנטינאפול, ובלכוואנטי, והגדול בהם דון יואן עוד נער הפליא להראות כביר כח רוחו לנסות דברי עסקים גדולים, וטוב טעם שכלו לכלכלם בחכמה ובכשרון. גומיץ אושקאי ישב בליאון, עיר רוכלת הצרפתים בימים ההם, והינריקאץ פורטאדא היה את שתי האחיות באנטווערפען, בחריצות המנהלים האלה עלו דברי עסקי בית הנשיא למעלה ראש, ושלחותיהם נטשו עברו ארצות שונות וימים רחוקים, ולא במקח וממכר לבדו התכלכלו כי אם גם בתשומת הלואות גדולות ומסוימות לבתי המלכים. הקיסר קארל החמישי, פראנץ מלך צרפת ועוד כמה וכמה נסיכים ורוזנים שאבו ישע כסף ממעיני בית שני האחיות האלה, וביותר פנתה אליהן המלכה מאריא אשר ישבה באנטווערפען, ובאוצרן מצאה תמיד מקור נפתח לכסף מוצא לצרכי פרנסת ביתה וכלכלת המדינה, מדי חדל הקיסר אחיה אשר גברו עליו דברי מלחמותיו לפקוד אותה בפקודת ישועת כסף"
“שתים עשרה שנה ישבו שתי האחיות במנוחה והשקט והתענגו על רוב כבוד וגדולה, ולפתע פתאום לקחה אזנן שמץ דבר כי החלו ללטוש עין על דרכי אמונתן וחפשו עולות לדעת צור מחצבתם וסבת בריחתן מפורטוגאל, כי גזרת הדין הקשה על האנוסים היתה מתוחה גם על מדינת פלאנדערין”
“חיל אחזן לשמוע ולהודע כי מקרב ביתם יצאה הרעה ואוכל לחמן גלה סודן, ובאימה עליהן מאת הרעה הנשקפת עליהן השכילו שתי האחיות למצוא נסבה לעזוב את עיר מושבן ולברוח חרש לוויניציא, והענריקעץ נשאר באנטווערפען לכלכל את דברי המלוה לבית המלכה, במחשבה אשר היתה שומה להוציא את הכסף מידה, בהצנע לכת, ולהביא במשמר את כל הרכוש אשר היה להן בעיר ההיא. חדשים הרבה ישב הענריקעץ באנטווערפען וחפצו לא הצליח בידו, ובמכתבים הודיע את שתי האחיות כי נצב הזמן לו לשטן וקצרה ידו מהושיע, כי דבתן רעה גלויה יצאה, כי על מוצא פי אמונת ישראל חיו בסתר ונגידי הכנסיה הקאטוליקית, ובראשם נציב האפיפיור וכהן המלכה נתנו בפלילים כי כבר אבדו המתחפשות החוטאות בנפשותיהן זכותן על כל רכושן הונן ועזבונן, ואוצר הכנסיה יבוא. לשוא היה כל עמל האחיות להציל את כספן ורכושן עד כי אמרו נואש, ואך מקץ ימים עלה ביד דון יואן אשר בחכמתו פלס לו נתיבה בחצר השולטאן סאלימאן, ויורש העצר סעלים, וקנה את לבבם לאהבה, להפיק רצון מאת המלך האדיר הזה לריב את ריבם, ובמלאכות השולטאן בא לאנטווערפען עם הספר, להשיב לו את הגזילה אשר גזלו מבית נשיא. רבת יגע דון יואן באנטווערפען והוצאות גדולות ועצומות הוציא עד כי הונח לו, ואחרי אשר נשא את פני המלכה ושקל על ידה סך גדול מאד בתורת הלואה לכמה שנים נגד שטרי חוב הצליח חפצו בידו להציל את שארית הפליטה ולהשיב את שבותו”
“כל הימים ההם אשר עשה דון יואן את מעשיו בקונסטאנטינאפול ובאנטווערפען ישבו שתי האחיות בוויניציא ובמורא עליהם גם שם מחמת האינקויזיציא שמו להן סתר פנים, ובמחשך היו מעשיהן מעשי ההכנות לצאת מארצות ממשלת הזדון ולבוא לשבת בקאנסטאנטינאפול, אך גם בוויניציא לא יכולו להשמר ולהסתר מעיני האינקוויזיציא הפקוחות וגם שם הכה אותן בלשון, איש הולך רכיל אשר גלה סודן, וימי רעה וצרה החלו להתחולל על שתי האחיות העדינות וביותר על הבכורה דוננא גראסיא. דברי ימי התלאות והצרות אשר מצאו אותה תחת שואה התגלגלו ולא נודעו אל נכון, ורק זאת ידע משה אוטילנגו כי ימים רבים שמו אותה בבור הכלא, והשופטים הקשיחו את לבבם לקחת מזרועותיה את בתה היחידה ריינה, אשר כבר גדלה ותהי לעלמה יפת תאר וטובת שכל, אך ריינה מצאה לה נתיבה להמלט כצפור מיד יקוש. ותבוא שלמה לקנסטאנטינאפול ואמה נשארה עיפה למציקי נפשה בבור כלאה, ועוד רעה גדולה מזאת מצאה את האומללה העדינה הזאת כי מלושן בסתר יעץ מזימות להוציא דבתה רעה גם לפני אחותה ריינה ולהסב את לבבה אחורנית עד כי כבר אמרה ריינה לנתק מוסרות אהבתן הטהורה להפרד מאחותה ולתת את בתה גראסיא עודה צעירה לימים לאיש סודה אגוסטינה הענריקעץ, עד אשר נפקחו עיני ריינה ותרא כי באה בעברי פי פחת, ותנחם על הרעה אשר אמרה לעשות, וד' היה את דון יואן אוהבן הנאמן בבריתן, אשר לא נח ולא שקט להתהפך מסבות בתחבולותיו לקרוא דרור אל האחיות האומללות האלה, והוציא לאור משפטן לצאת מאת פני ווינעציא, הן ורכושן חפשי”.
“בצאת שתי האחיות מווינצעציא נפרדו אשה מעל אחותה, ריינה הלכה לפירארא, וגראסיא הלכה לקאנסטאנטינאפול לראות את בתה ריינה, לשבת עמה יחד, ולתתה לדון יואן אוהבה ומגינה לאשה, חלף כל עמלו ויגיעו לישועת נפשה מיד צר, שם בקאנסטאנטינאפול שבה היא ובתה וחתנה אל חיק אמונת אבותיהן בגלוי, דון יואן נקרא בשם יוסף נשיא הוא דון יוסף נשיא אשר ישב ראשונה בסוד שרי המלוכה בטורקייא ואשר עלה לתור מעלת דוכוס על האי נאקסאס, ודוננה ריינה ישבה לבטח בפירארא, תחת צל חסדי הנסיך הירקולוס לבית עסטע, אשר נתן לה ולשאר פליטי האינקוויזיציה לעבוד את אלהי אבותיהם באין מכלים, וגם אחרי בא דבר הממשלה בווינעציא כי נחמה על אשר שלחה את שתי האחיות מענדעץ לחפשי, כי רמו את הממשלה וגנבו את לב השופטים, ודרשה מאת הנסיך לשוב להסגיר בידה את ריינה, הקשה הנסיך את לבבו ואמץ את רוחו לבלי תת את ריינה ביד מבקשי נפשה ויסך באברתו עליה למרות עיני ממשלת ווינעציא אשר היתה באיבה עמו זה ימים הרבה, וגם רעיתו הגבירה העדינה רענאטא מצרפת משכה אל ריינה חסד, ותתן לה מהלכים בביתה”.
“הנסיכה היתה אשה חכמה ומשכלת אל דבר אמת וענות צדק בכל לבבה ונפשה, וכאשר למדה לדעת את האלמנה ריינה נשיא. את אמונת אמן לבבה עם תורת אלהי אבותיה ואת התלאות אשר סבלה ונשאה בגללה, כי אך למענה יצאה מארץ מולדתה, למענה עזבה את מקום מחמל ימי נעוריה ואת מקום שם קברות אבותיה, ותרחק נדוד לבקש לה מנוח לכף רגלה באשר תמצא, הוסיפה לאהבה אותה”
“ותכיר גם בתה העלמה גראסיא לטוב להביאה בסוד ריעות בתה הפרינצעסיה עלעאנארע הנודעת לשם ולתהלה בכל הארץ, ועד מהרה נקשרה נפש עלענארע בנפש גראסיא אשר עלתה ביפיה בטוב טעמה ועדינות רוחה על כל ריעותיה, ותהי גראסיא נושאת חן גם בעיני הנסיך ובעיני אחיו הקרדינאל החכם הגדול היפפאליט אשר בא לפעמים מרומא לבקר את אחיו הנסיך בפירארא, ובהגיע תור גראסיא להנשא לאיש בריתה דון פערדינאנד מיגועץ לפנים אשר נקרא שמו בישראן דון שמואל נשיא, אשר בא מקאנסטאנטינאפול לפירארה לקנות את לבבה וידה, אמר הנסיך להראות את גראסיא אות לטובה ליום חתונתה כי יקרה ונכבדה בעיניו, וחשב מחשבות לקדם פניה במנחה יקרת ערך וכלילת יופי, ביד נדיבתו הגדולה”.
“בעצם הימים ההם בא הקרדינאל היפפאליט לפירארא, ובחברתו בא גם החרש בזהב החכם בינווינוטו צעלינו מפלארענציא על דרך מסעו ללכת פאריזה לעמוד לפני המלך בסחורת מלאכת ידו, החרש האמן הגדול הזה הוליך עמו, כלים מכלים שונים, חלאים ועדיים יקירי הערך, ובתוכם נמצאה גם אבן יקרה מלוטשה ומפותחה פתוחי חותם מעשי ידי אמן להפליא, ואותה שם לפני הנסיך, לשאתה משאת אל הכלה ליום חתונתה, והפליא להלל את חין ערכה באמרו כי לפי ראות עיניו היה העדי ההוא עתיק ימים יחיד במינו, והפתוח גם הוא נאוה לו ונאוה לחפצו, כי נעשה מעשה צורת הגבור הירקולוס עודו ילד מפציע באצבעותיו נחש כרוך עליו. סמל הצורה הזאת כמו נעשה מראש לכבוד הנסיך אשר שמו כשם הגבור הירקולוס, ובמעשהו מעשיו, לשוף ראש הנחשים והעקרבים השואפים לבלע נפש נקיה, יקרה ואהובה לו, וייטב הדבר בעיני הנסיך ויקח את האבן מיד בינווינוטו ויצו למלאותו אותה מלואת אבן בצמיד זהב אשר נעשה על פי התכנית אשר צר בינווינוטו, ואת הצמיד הזה הביא הנסיך תשורה לגראסיא ליום כלולותיה, ויהי משמרת עמדה כל ימי חייה, אף הניחה אותו לבנותיה אחריה ועיני ראו ולא זר את הצמיד הנפלא הזה על ידי אמך הזקנה דוננא חיה פעמים הרבה, ולא שבעו מהתפלא על יפיו. והוא הצמיד אשר היה שמור אצלה, ומונח בתבה הקטנה בין השטרות והאונות (דאקומענטען) יקירי ערך כי סגולה היה לה”
“את הדברים האלה שמעתי מפי משה אוטולונגו, בימים האחדים אשר היינו יחד, ועליהם אוסיף עוד את אשר הגיד לי היום כאשר שבנו זכרנו את שם בעאטריצע די לונא וחתרנו למצוא לו שריד עזר לזכרון ויאמר: כאשר חלקו שתי האחיות את רכושן ושטרותיהן ביניהן בהפרדן אשה מעם אחותה נפלו בגורל הגברת ריינה שטרי חוב על מריע מלכת אונגארען, ובהראותה אותם לפני יודעי דת ודין החליטו כי יקשה הדבר לגבות את החוב על פיה, כי כבר עבר זמן אחריות פרעונם, אך למקץ כמה שנים עלה ביד דון שמואל נשיא להטות לבב הנסיך להיות בעוזריו בדבר הזה והנסיך הפיק רצון מאת הקיסר קארל החמישי והואיל בעצמו ובכבודו לקיים ולאשר את השטרות ההם”
“בעוד ימים אחדים יסע משה אוטולונגו מפה אל פירוניא לראות שלום בני אחיו, ואני מקוה ומיחל לשוב ולראותכם עוד ברצות ד' את דרכי, קימים ושלמים בוויניציא”
ז 🔗
ימי הקארנעוואל הגיעו, והעיר וויניציא הלמודה להתרפס ברצי תענוגים התעתדה לערוך שולחנה מלא דשן ולמסוך יינה כוסה רויה כל יושביה מקצה למקטון ועד גדול אנשים נשים וטף לכל מפלגות העם השליכו אחרי גום, את כל מלאכתם דבר יום ביומו, ויצאו להתהולל במחולות המחנים ולהתמכר לכל מאויי נפש הומיה וסוררת, לרדוף רוח כל חשק וחמדה, ולשבור צמאם לכל תענוגי שחוק ועליזות לבלי חק. אך רעש תשואות העלזים לא הגיע עדינו, ובחדרי מעוננו בירכתי העיר, נשמע אך הד קול השאון הרב ההוא, גם לא התאוינו תאוה לצאת בעיר לראות בשחוק ההמון. כל הימים ההם לא יצאנו מפתח הבית, ומכירינו ומודעינו האחדים באו כפעם בפעם לבקרנו, ולבלות עתותיהם עמנו בחברתנו כמשפטנו כל המים. גם סילווא אשר אהב לפנים גם הוא להתבולל בין חבריו מבקשי עליזות רודפי תענוגים כלא את רגליו, מלארח לחברתם, ויבחר לדפוק על דלתותינו יום יום ולהשתעשע עמנו שעשועי מדע והשכל, השמיע הוד קולו בשירים ערבים קרא לפנינו בספרים משמחי לב מלמדי דעת, ואך פעם אחת העירנו סילווא לצאת עמו לשוח לפנות ערב לראות מחזה שפעת אניות, מלאות חברי צוהלים ועלזים לבושי מכלול עטויי מסוה נושאים בתוף וכנור, שטות על פני התעלה הגדולה. יצאנו עמו אני ואחותי בונה והלכנו אל אחד הגשרים שעל התעלה, שמה עמדנו מצפים לראות ולהביט במחזה, והנה שני אנשים נושאי מסוה על פניהם לקראתנו איש ואשה, עטופים מעטפות גדולות ורחבות. ויהי כאשר הקריבו אלינו עמד האיש אצלנו, ולא מש ממקומו, אף כי האשה אשר הלכה עמו תפשתו בבגדו ותמשכהו לעשות דרכם הלאה ולעבור מנגד פנינו, ועד ארגיעה הכרנו את האיש בקולו כי הוא אוהבנו שמעון קאפפיא, וידענו כי ההולכת עמו היא בתו החכמה שרה, אשר עמדה מלכת גם היא וכנראה למורת רוחה, בעמדו אצלנו לברכנו שלום ולקחת עמנו דבר.
ויהי כאשר הסירה שרה את המסוה מעל פניה ואור הלבנה האיר אל עבר פניה, נבהלתי מראות כי פניה הודם נהפך עליהם למשחית, כי פרש היגון עננו עליהם והקדיר את מטהרם, הביטה עלינו בעינים מפיקות עצב, שמטה ידה מזרוע אביה ותתצב על יד יציע הגשר, ועיניה שוטטו הנה והנה על פני התעלה ועל פני האניות הרבות הגדולות והקטנות למיניהן, המעוטפות בכל משכיות הפאר והיופי מאירות באורים מאליפים מרובבים, מלאות אדם רב מובלים בשמחות וגיל בקול תרועת שירי זמרה. ואני מצאתי את לבבי לגשת אליה ולשאול את פיה על דבר יגונה ועצבונה, כרגע החרישה ולא ענתה דבר, אחרי כן פנתה אלי, רסיסי דמעה נזלו מעיניה והתגלגלו על לחייה, נאנחה, ותאמר:
"עלם חכם בעז הנך גבריאל! והסכן הסכנת להתבונן על עלילות בני האדם כאיש בא בימים יודע הליכות עולם, הגד לי מה דעתך על דברת מותר האדם מן הבהמה וכבוד נשמתו אשר כל פה מלא תהלתה, בראותך עם כלו, אנשים ונשים מנער ועד זקן מתמכרים לכל חמדת חיי בשרים, ולעפר מות ישפתו חיי רוחם? מה יקחך לבך למחזה משובת ההמונים ההמונים האלה המנבלים צור לבבם וחלקם המעט בחיי הנצח ומספחים חמת יינם מלא מסך תענוגי הוללות, ושמריה ישתו ימצו עד תומם, ויתהוללו ויתגועשו עד ירדמו תרדמת שכרון, מבלי משים, כי אם יפוג יינם כי אם יעורו מתרדמתם ועת פקודתם תקרב לבוא – בדי-ריק ייגעו לבקש ולמצוא את סגולת הנפש החיה ונחלת אמרם מאל, יבקשו ולא ימצאו, כי קרעוה לגזרים פררוה וזרוה לכל רוח בשאט נפש. וכשאני לי הנני קורא את הקריאה אשר קרא נביא ד' על שערי נינוה הרשעה קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי!
חרדה אחזתני בשמעי את הדברים הקשים והמרים האלה יוצאים מפי העלמה החכמה הזאת, ואדע כי משבר גדול ברוחה העז, היא מדברת, ועד ארגיעה, חפשתי רוחי בקרבי ואען לאמר:
"אם למראה משובת המתהוללים והמתגועשים האלה נחה עליך רוח נביא נינוה, הלא לך העדינה החכמה בנשים לשים לב כרגע, כי עץ החיים הזה חיי הסכלות וההוללת אשר ישא למרום שיאו, איננו כי אם צמח בן יומו כקיקיון ההוא אשר לא מאס גם איש האלהים לחסות בצלו רגעים אחדים, והוא בן לילה היה ובן לילה אבד. המחזה הזה איננה שוה בנזק צער נפשך העדינה כי בעוד יעלה כיונק מארץ ציה תעלה עמו גם תולעתו אשר לא תחדל למסוס את לבבו וכרגע שרשו כמק יהיה ופרחו, כאבק יעלה.
כן דברת גבריאל, מהרה להשיב על דברי ותנח את ידה על כתפי, יקומו נא נא המשתגעים האומללים האלה יתהוללו ויתגועשו, כמעט רגע, כזבובי מות מסביב לאור הנר, כי לא ישמעו ולא יחושו את מסוס התולעת הצפונה בקרבם. כן דברת גבריאל, כי מדי יחל לצמוח צמח חמדה למינה, גם צמח כל תאות נפש טהורה וברה כחבצלת השרון, תצמח עמה גם התולעת לבלעה חיים. אך מה רע ומר לנפש לדעת ולחוש כי האורב יושב בקרבנו, כי שן הכליון נכונה לאכול ולכלה את מטוה החיים מטוה ידי אלהים חיים! וטרם תכלה דבריה רגזה תחתיה וכמו נעורה מתרדמה וכמו נבעתה מחזיון חלום מחריד, שמטה את ידה ממני ותפן אל אביה ותאמר: נלכה נא אדוני אבי נשובה הביתה כי הרבינו לראות היום במחולת המתהוללים, נלכה נא מפה טרם יסירו את המסוה מעל פניהם למען לא אראה כי דמות פני האדם למו, לך לשלום גבריאל.
לא ידעתי אם לקחה אזן סילווא ובונה אחותי שמץ מדברי השיחה הזאת, אבל אנכי נפונותי עד מאד, כי חשבתיה לחולה מחלת לב, וכהרחיקה ללכת, אמר סילווא רואה אנכי כי העלמה החכמה המופלאה הזאת חולה מחלת יגון גדול. בשובי ממסעי בימים רחוקים מצאתיה שמחה וצהלה כילדה צעירה לימים אף כי רוח מבינתה העלה אבר למרומי כל מחקר נעלה ונשגב, ועתה לדאבון לב כל יודעיה, היא סרה וזעפה כל היום וששון רוחה חלף עבר, אין זה כי אם חלי מרת שחורה יצוקה בה, ומדוע?, הלא יש לה כל אשר תאמר נפשה, איננה חסרה כי אם את אחי אנגילה אשר אך הוא לבדו עצר כח לבב להתרומם אחריה למרומי חביון המחקר ולהתנשא לעומת מעוף בת שירתה, ולמן היום אשר קטפו המות עודנו באבו, לא ראיתיה שמחה, ומדי ארהיב בנפשי, לנסות עמה דבר חכמה ולהתרומם עמה עד מרום מעוף הגיוני רוחה, יכני לבי בסתר ואהי בעיני כעורב המתחרה את הנשר.
ברור הדבר כי שרה אהבה את אחיך אנגילה! אמרה בונה ונאנחה בנפש מרה, והיא מתאבלת בסתר לבבה על אהובה כי לקח ממנה, מה אמולה לבתה!
למחרת היום הזה פגשתי את לאצאראציא והזכירני את דבר שטרותי, ואגל את אזנו כי על פי בקשת הרב ליאון הבטיח השר הגדול שרפי לפקח על עסקי, גם ספרתי לו דברים אחדים אשר נודעו לי ממכתבי קארנעליו, כי שופטי האינקוויזיציה בוויניציא היו עוינים את בעלת השטרות ההם הראשונה, ופרשו רשת לרגליה, ובכל זאת לא אוכל לדעת ולמצוא חשבון מה לה לממשלת ווניציא ולשטרותינו בימים האלה, ומה ראתה לכבוש אותם ואת שאר חפצי רכושנו, היום אחרי אשר כבר עברו למן הימים ההם זה יותר משבעים שנה.
“תחפוץ לדעת ולמצוא חשבון”, ענה לאצאראציא ויחל לסלסל בזקנו, "לשוא תיגע, כי נעלמו ממך דרכי ממשלת ווניציא ומשפטיה, הלא ידעת כי צורת חותם ממשלת וויניציא צורת ארי לה, וכארי תשב במסתרים לטרוף טרף, ואת אשר יפול בידיה, פעם אחת, הוא לה וקנין טרפה, ושבעים השנים אשר אמרת אך ימים אחדים בעיניה כיום אתמול כי עבר, בגנזי שטרות הממשלה מונחים ספרים לאין מספר כמוסים וחתומים, כתובים בהם כל דבר יום ביומו מכל ימות השנה ומכל שנה ושנה, למן היום הוסדה ועד עתה, כל פסקי דיני סוד מועצות העשרה, כל אגרותיהם אל הממשלה, כל דברי חוות דעות השופטים תופשי תורת המשפטים כל מכתבי ציריה בארצות שונות וכל דברי מלשינות מרגליה עושי מלאכתה חרש, כל הדברים האלה חתומים חותם צר לא תראם עין זרים. אי לזאת לא תוכל למצא נתיבה לדעת את אשר אתה מבקש, וגם מפי פרא פאאלי לא תציל דבר אמת כי גם הוא מושבע ועומד שלא לגלות אף חצי דבר מכל המונח כנוס בגנזי ספרי הממשלה.
עגמה נפשי לשמוע כדברים האלה, ברכתיו לשלום ואלך במר רוחי אל אשר ישאוני רגלי, ובכן באתי אל שוק הסוחרים, שם עלה על לבי זכר האיש הראשון אשר הכירני לטוב בבואי לוויניציא, את האמן בארדאני ואסור אל ביתו. מדי בואי לפעמים לשחר שלומו, קבלני באהבה, הניח את כלי אומנתו, ופנה אלי לקחת דברים עמי בענינים מענינים שונים, וביותר אהב לסבב פני הדברים אל דברי המלחמות והשלום ואל הליכות ממשלת וויניציא בתהלוכות המדינה, ולפעמים הראה אותי גם מעשה ידי אמן ממלאכתו אשר הוא עושה, כי חרש בזהב מופלא היה למלאות אבנים יקרות במשבצות זהב, ומאהבתי את חרשת המעשה מעודי נתתי את לבבי להתבונן על כל מלאכת החפצים אשר היה הראני, ולמדתי דעת להבין בדברים ואהי בעיניו נבון דבר, משכיל אל המלאכה אהובת נפשי, אשר על כן היה שמח לקראת בואי תמיד. גם היום צהלו פניו לקראתי הושיבני אצלו, על יד החלון הנשקף על פני התעלה, ונכנס עמי בדברים, עודנו מדברים והנה אניה קטנה (גאנדאל) יפה קרבה אל בית החרש, ואשה כבודה ממרום גדולי העיר יצאה מאת האניה ותדפוק על הדלת אשר באחורי חדר המלאכה הסגור תמיד, החרש קם ויפתח את הדלת והאשה הכבודה באה החדרה.
על פני הכבודה היה מסוה כמשפט כל בני העיר בימי הקארנעוואל ולא הסירה את המסוה גם בבית החרש ולא יכולתי לראות פניה, אך מבנין גופה וחתוך אבריה שערתי בנפשי, כי היא צעירה לימים ויפת תאר, וברק עיניה אשר האיר מבעד המסוה ענה עז רוחה בקרבה.
ותפן אל החרש ותדבר אליו כדבר אחת הכבודות מנשי וויניציא לאמר: ראה נא אדוני בארדאני הנה באתי לתת על ידך כלי יקר לתכנו כיד החכמה הטובה עליך, ידעתי כי ידוע ומבין אתה במלאכה ובכל זאת אבקשך לשים אליו לבך, כי כלי חמודות הוא לי, והבטיחני לעשותו לשלשה ימים, הנך רואה את הצמיד הזה כי אחד הבדים הדבקים היוצאים משולבים ומתלכדים מן האשכל נשבר ואבד, ועמו אבד גם הנפך הקטן אשר היה תלוי בו, קחה איפוא את החפץ הזה בידך לתכנו, ולהשיבו אל איתנו כאשר היה בתחלה, שכר מלאכתך אשלם כפי אשר תאמר, אך אל תאחר את המועד, עוד זאת אומר לך, כי לא תמסור את החפץ כי אם לעצם ידי. ובדברה את דבריה האחרונים הרימה את המסוה כמעט לעיני החרש, למען אשר יראה את פניה וידע ואחרי אשר לקח בארדאני את העדי הזה מידה ויאמר כי עשה יעשה דברו ליום המועד, מהרה לצאת מאת החדר. בבוא האשה הכבודה הזאת החדרה קמתי ממושבי ואפן אל החלון הנשקף על פני התעלה, שמה עמדתי ולא יכולתי לראות פניה בהרימה את המסוה, אך תחתיה ראיתי מבעד החלון, כי בצאתה מן הבית יצא לקראתה איש אחד מן האניה אשר היא באה בה ויעל במעלות התעלה לקדם פניה ויושט לה את ידו ויובילה אל האניה. האיש ההוא לא כסה פניו במסוה ומדי הביטי בפניו נזכרתי כי כבר ראיתיו פעם, אך לא יכולתי לזכר איפא ראיתיו ומתי, ובעודני עומד על יד החלון מחריש לדעת והנה קול קורא באזני: חי ראשי גבריאל חי ראשי! נפלאת הוא בעיני! “קרב נא הנה גבריאל” קרא החרש, ותראה מעשה מלאכה נפלאה אשר לא ראית כמוה עוד אצלי, וגם בעיני יקר חזיונה מלאכת ידי אמן מופלא הוא משנות ימי קדם.
שמתי עיני אל כלי החמדה הזה והנה הוא צמיד זהב טהור עשוי מקלעות פטורי ציצים ופרחים להפליא ממולאים אבנים יקרות קטנות כאגלי טל, מאירות ומזהירות בשלל צבעים מצבעים שונים ובראש המנעול משובצה אבן ספיר יקרה ויפה להפליא מפותחה פתוחי חותם אין ערוך להם ביופי המלאכה. כמעט שפקחתי עיני להתבונן על הציור, ראיתי ונבהלתי לא האמנתי למראה עיני ואמרתי אך חלום חזיון לילה הוא, העברתי ידי על מצחי ועל עיני, ואדע כי לא בחלום כי אם במראה התודע לי ציור הפתוח הזה, ציור ילד רך לימים אוחז בגבי נחש עקלתון ומפרפרו באצבעותיו הקטנות, צורת הירקלוס בהיותן ילד הוא, היא הצורה ההיא אשר רמז עליה ותארה לפני קארנעליו במכתבו האחרון.
ורעיוני התרוצצו בקרבי לחשוב ולשער איזה דרך בא הצמיד הזה, האבן המפותחה הזאת ביד האשה הזאת, האם נעשה כמתכנת הצמיד אשר נתן הנסיך מתנה לאמי זקנתי דוננא גראסיא, או זה הוא בעצמו הוא ולא אחר, אולם בכל אשר נפעם רוחו בקרבי, התאפקתי ולא גליתי את אזן בארדאני את אשר בלבבי, ועשתי כאילו הנני מתבונן עמו במלאכה ומתפלא עליה, ואמרתי לסבב את הדברים אל פני מלאכת הצמיד אשר הפליא בראדאני להלל גם אותה ואשאלהו, היום יוכל להכיר מטיב המלאכה ולשער את הזמן אשר נעשתה בו.
“בימים אשר היתה מלאכת החרש כפורחת והבשילה פריה למעלה להשכל” ענה בראדאני, הבלגתי עלי רגשותי ואוסיף לשאול עוד, אם יש באפני המלאכה ההיא אות נאמן לדעת מיד מי יצאה ומה שמו כי נדע לכבדו ולהוקיר זכרונו. היטבת לשאול ידידי, תכונת המלאכה תעיד על יוצרה ועושה, וברור אצלי כי יד בניווינוטי צעלליני עשה אותה הוא הכין תכניתה וידו עשתה, הוא ולא אחר, לדברים האלה מעי רתחו בקרבי ודמי התוגעש בעורקי, ענני הספק נגוזו עברו, ובשחר נכון מוצא דבר כי הוא זה. מירושת נחלתנו הוא הצמיד הזה, וברגשת המון מעי כי נכמרו, לא יכולתי לשום מעצור לרוחי ואומר: מי יתן ועלה בידיך למצוא אל נכון, איפה ומתי נעשה הצמיד הזה מתי שיבצה בו האבן המפותחה ומי עשה מי יתן ונודע!
והחרש כמו לא פנה אל שאלתי החריש, ויוסיף להתבונן בצמיד ולהפכהו על כל צדדיו, קם ממקומו והעמידו נכח החלון כמחפש ודורש למצוא פשר דבר, ויאמר עוד לא באנו עד תכלית תכניתו, חכה לי כמעט ועוד תראה נפלאות ונצורות, האח! אכן נודע הדבר הלא היא פה – כפת המנעול אשר אנכי מבקש, אחרי אשר נוכחתי לדעת כי האבן המפותחה איננה יושבת על מלאתה ומקום נבוב מתחת לה, שים עיניך וראה.
ובדברו כבש אצבעו על מסגרת האבן, והאבן נרתעה וקפצה למעלה כדלת הסובבת על ציריה בראדאני העמיק להביט על תוך החור הקטן הנפתח, ויקרא קול גדול: הפלא ופלא! מה זאת תחזינה עיני, האם חולם או ער אנכי! קסם קסמו לנו בצמיד הנפלא הזה, שור איפוא והבט גבריאל, אם לא תבנית צורת אחותך בונה תראה פה כבראי מוצק! הבטתי ואראה כי אמת נכון הדבר צורת אשה מחוקה על גליון זהב קטן בקרקע החור, כצורת בונה ותארה כפנים בפנים, לבי אמר לי כי צורת אמנו זקנתי היא בעלומי ימיה, וכאשר הספתי להביט ולהתבונן מצאתי ראיתי גם שמה, חרות באותיות לשון הקדש בכתב קטן ודק עד להפליא תחת הצורה: גראסיא נשיא, ובאותיות ובסמני המספר בלשון רומית XVIII Anno Aetatis (בשנת שמונה עשרה לימי חייה) ואדע כי צורת זקנתי היא נעשתה בהיותה בת שמונה עשרה, כאחותי בונה היום, אשר על כן נדמו נשתוו יחד, נפשי יצאה בראותי וכל עצותי התבלעו, ובראדאני הביט בי וירא ויבן כי נבוך אנכי, ויקרא לאשתו ולבתו לראות במחזה הנפלא הזה וגם הנה לא שבעה עינם מראות, ולא מלאה אזנם לשמוע דברי החרש על אודות יופי המלאכה, עוד אחת מצא בראדאני בה בהשקיפו על המראה בזכוכית המגדלת, אות רומית P. חקוקה מתחת הצורה ומדעתו את שמות גדולי האמנים החרשים הצירים המפתחים שער בצדק, כי היא האות הראשונה מן השם פאגנני שם הצייר המפתח הגדול אשר היה בימי ביניוויניטו בפירארה.
כל האותיות הנאמנים האלה נקבצו ובאו יחד להוציא לאור כל תעלומה, ולהגדיל מבוקש נפשו ואדירי כל חפצי לדעת איזה דרך יאיר לי אור חדש למצוא פתרונים אל החידה הזאת, האם זה העדי אשר היה שמור ביד דוננא חיה ומונח אצל שטרותיה עד יום מותה והוא זה אשר מצאוהו ולקחוהו שרי פקודת העיר להיות משמרות עמדם? ואיזה דרך בא ביד האשה הכבודה הזאת? מי היא ומה שמה, מי הוא האיש אשר הלך עמה? מה שמו ומה טיבו? כי בכל עמלי לחפש ולמשש בכל פינות זכרוני לא יכולתי למצוא זכר המקום וזמן אשר ראיתי את האיש ההוא, ולא הרהבתי עז בנפשי לבקש את החרש כי ידרוש אחרי פשר דבר, בבוא האשה לקחת את הצמיד ביום השלישי מידיו למען הגיד לי, כי ידעתיו לנאמן רוח הולך תמים ועצת ערמה רחוקה ממנו ולא יעתר לבקשתי.
שבע רגשות מרהיבות ומרגיזות שבתי הביתה לספר לאחותי את אשר הקרה ד' לפני היום ולשפוך לבי בחיקה, ובואי מצאתי גם את סילווא, תפוס הייתי בחבלי רגשותי ולא יכולתי להתבונן על תכונת רוח בונה וסילווא לעת בואי, ואך זה כמעט ראיתי כי גם המה יחד שניהם תפושי מחשבות אחוזי חרדת רגש, כי גם בינהם עברו דבר שיח ושיג. יקירי הערך, ואספר להם את כל אשר ראו עיני ואת כל הרה והגה לבי בהיותי בבית בראדאני ואתאר ואשוה לפניהם את כל יופי מלאכת הצמיד לכל חלקיו, וביותר הרביתי לדבר על פליאות הדמיון אשר בין תאר פני גראסיא המחוקה על הגליון הקטן ובין תאר פני בונה. וסילווא גם הוא שם אזניו כארפכסת לשמוע ולהקשיב את כל דברי הספור. הרבה חקרנו על אודות האשה הכבודה ההיא אשר הביאה את הצמיד ביתה בראדאני, ועל האיש אשר ארח לחברה, למען אשר יהיו לנו ידים למצוא עקבותיהם ולא מצאנו נתיבה.
עודנו מדבר ומספר והנה פתאום כברק בוקע עב הענן ומאיר את המאפל, זרח אור זכרוני בקרבי ונזכרתי אל נכון כי האיש אשר הלך עם האשה בעלת הצמיד הוא העלם מבני האפרתים אשר פגשנו בערב היום ההוא אשר באנו לוויניציא העלם אשר העז פניו לפגוע בנו עד דכא רוחנו, לדברים האלה צהלו פני סילווא ויקרא: הלא זה הוא פעליקס דונאטו! השיבה אל לבך גבריאל וראה, והיה אם לא התעוך עיניך וכן באמת חזית, כי עתה לא יפלא מכם לבוא עד תכונת פתרון חידתכם, הנני לעבוד עבודתכם ככל יכולתי, וכל מאמצי כחי, ואולי יצלח חפצי בידי להציל את העשוק מיד עושקיהם כח, ולהשיב לך בונה היקרה בעל מות! את צורת תמונת פניך בשלום ודמות פני זקנתך.
אחזתי ביד סילווא ומבלי שום שכל תפשתי גם את בונה ואתקעה לידו, אך היא מהרה ותמשוך את ידה אליה, וארגמן בשת כסה את הוד פניה, אפס קרנים מעיניה לה מלאות רוח חן ותחנונים האירו לעומת פני סילווא ויענו בה תוחלתה לעזרו ותודתה על חסדו ואמתו, ואנכי שבתי התבוננתי ומורא עלה בלבבי להפקיד את חפצנו זה בידי סילווא, אשר יסול לו מסילות חדשות ונתב את הנתיבה אשר הורני אביו הרב ליאון ללכת בה ואומר: טוב הדבר כי לא ינסה סילווא לעולל עלילותיו עד אשר נשמע מה בפי שארפי כי הבטח הבטיחנו לעשות לטובתנו כאשר יהיה לאל ידו, ודברו לא ישוב ריקם.
“מה תקוו לעזרת שארפי ומה תיחלו לו? הא לכם מכתבו אשר כתב לאבי בדבר הזה, כי אך למען אמסרו לידכם באתי הנה היום. בקרוא אבי המכתב הזה העמיד פניו וענני עצב ותוגה כסוהו, וכמדבר על לבו יסרוהו כליותיו לאמר: גם היום לא בא האות ומה נתעיתי בשוא ללכת לקראת נחשים, לא לילוד אשה להסיר את המסוה הנסוכה עלינו, ולא לבן תמותה לדרוש במופלא ממנו”
וסילווא מהר למסור לו את מכתב פרא פאאלי, הלא כה דבריו:
אהובי יקירי האדון ליאון!
“צר לי מאד כי אין לאל ידי לעשות דבר לטובת האיש גבריאל מחמל נפשך, כבר בא דברו לפני השופטים ומהם יצא משפטו, שרי סוד ממשלת העשרה בבוא לפניהם ספר רשימת חפצי עזבון אשה גדולה אחת אשר מתה פה זה לפני חדשים אחדים ויורשים לא היו לה, צוו על אחד הפראקוראטארים לקחת מהם כמה וכמה שטרות וחפצים שונים ולהביאם במשמר, אחרי אשר נודע כי הדברים ההם היו קנין סגולת אנשים ידועים אשר נתנו בפלילים לפני האינקוויזיציה ולא נגמר דינם עד היום, וכבר שאלה הממשלה את פי יועציה יודעי דת ודין בדבר הזה. אולם פקודת הממשלה לקחת את החפצים ההם ולהביאם במשמר נעשתה כתורה וכמשפט, זה מצאתי ראיתי להודיעך, אפס למען ידעו אהוביך אשר אתה מגן בעדה, את הליכות דבר המשפט אשר ימיו נמשכים והולכים זה יותר משבעים שנה אמרתי לשום לפניהם ראשי פרקים אחדים אשר עלה בידי להוציא תמצית מאת הספרים המונחים בגנזי הממשלה”
“בשנת 1549 קבל סוד הממשלה הגבוהה על יד ציריה באנטווערפען מכב חתום מאת נציב האפיפיור בו יבקש מאת פני הממשלה כי תואיל לפקוד על עושי רצונה על החוף לתפוש בכף אשה כבודה אחת, ושמה גראסיא, ולהסגירה ביד האינקוויזיציה, יען אשר נחשדה האשה ההיא כי בגד בגדה באמונה הקאטיליקית וכל הונה ורכושה עומד לנפול לאוצר האינקווייזיציא, כי היא ובני ביתה ישבו שנים הרבה באנטווערפען תחת מסוה הדת הקאטוליקית, ולפתע פתאום נמלטה על נפשה ותרד באניה אנגלית, אשר כפי הנראה היתה מועדת לבוא לוויניציא”
"ואף כי אין מדרך הממשלה להתערב בענינים חיצונים כאלה הואילה לשאת פנים לנציב האפיפיור ותאמר לתת לו בקשתו, והפקיד יצאה לחפש את האשה הבורחת באניות האנגליות, אך לשוא חפשו המחפשים ולא מצאו, ולתקופת השנה שלח איש אחד אשר הסתיר את שמו מכתב אל הממשלה לאמר, “הנשים אשר צותה הממשלה לחקור אחריהן ולתפשן, הנה הן גרות בבית אחד במקום הנקרא ריווא די שיאוואני זה כמה חדשים, ובאין ספק הסבו שמותיהן וקראו להן שמות אחרים, והיה אם תתפשנה בכף הממשלה יודע אל נכון כי סתר פנים שמו להן, אך באמת דוננא גראסיא היא ועמה אחותה ובתה; ובוויניציא נמצא סוחר פורטוגזי אגוסטיני הענריקעץ אשר היה בבית הנשים האלה באנטווערפען ימים הרבה, והיה, אם אך יבואו עליו בחזקת היד יגיד ולא יכחש, ויענה כחשן בפניהן. עוד הוסיף המלושן לאמר דוננא מענדאץ באה במסרת הברית עם גדולי עשירי היהודים בקאנסטאנטינאפול להעיר את היהודים העשירים יושבי איטאליא לצאת מארץ מושבותיהם וללכת להאחז בליוואנטו ארץ ממשלת הסולטאן ולהסיתם לעזוב את חופי וויניציא ולהוליך את אניות רכולתם לחופי ימים אחרים למען יבולע למסחור וויניציא. הדברים האחרונים האלה העירו חמת הממשלה ותצו לחקור אחרי האשה החוטאת הזאת, שוטרי הממשלה באו אל הבית ההוא אשר הגיד המלושן וימצאו שם שתי נשים ושתי נערות בנותיהן, הבכירה בת שש עשרה שנה והצעירה בת שתים עשרה שנה, הגדולה בנשים והיא בעלת הבית אמרה כי שמה בעטריצע דע לונא, ובשמה זה נודעה, אל פקיד המקום אשר היא יושבת שם ביום בואה לוויניציא, ומכתבים ושטרות הרבה אשר נכתבו על שמה הראתה להוכיח כי דבר אמת בפיה, ובחפש השוטרים ובמששם את כל כליה מצאו גם שטר חוב על סך מאה וחמשים אלף דוקאטים חתום בחתימת כבוד הוד הנציבה במדינות פלאנדערן גם כן על בעטריצע די לונא, נכתב ונחתם זה מכבר”
“שטר החוב הזה הוכיח נאמנה כי היה לה אל האשה הזאת דברי משא ומתן עם חצר המלכה באנטווערפען כאשר הודיע ציר הממשלה היושב שם והגיד על האשה מענדעץ, והוסיף אמץ אל החשד, כי היא היא האשה המבוקשת, ולזאת צותה הממשלה להביא את האשה הנקראת בעאטריצע במשמר סגור ומסוגר, ולקחת גם את כל הירושה ושטרותיה והיו שמורים וכמוסים תחת יד הממשלה עד אשר יחקרו את הענריקעץ וישמעו מה בפיו, ואת האשה הצעירה ושתי הנערות הנמצאות עמה לא נתנו במשמר, ואך אסרו עליהן אסר לצאת מאת קיר העיר וחוצה בלי רשיון הממשלה” –
"בשנת 1551 הודיעה האשה השניה אשר היתה חפשית כי הנערה בת האשה הנתונה בכלא נמלטה וברחה בסתר, ותספר לאמר כי זה מימים נתן איש אחד עיניו בה וישמור את כל צעדיה ומיראתה פן תפול בידו יצאה ולא שבה הביתה עוד, מן הבית אשר גרו שם יצאה להתגורר בבית אחת מרעותה ולהסתר שם, ומאז יצאה לא נודעו עקבותיה ואחרי החקירה והדרישה נודע כי בעזרת איש אחד, אשר בשם דוד, קראה לו, באה לפיזארו וגם שמה לא עמדה כי אם יצאה, וכפי הנראה הלכה לקאנסטאנטינאפול.
“בימים ההם נמצא האיש אגוסטיני הענריקעץ אשר לשוא חפשוהו ימים רבים, אך ציר הקיסר היה מגן בעדו ושופטי וויניציא לא יכלו לרדותו בחזק היד, ויגד עדות כטוב וכישר בעיניו, הוא הגיד ולא כחד כי האשה דוננא בעאטריצע די לונא היא דוננא גראסיא מענדיציא אשר גרה לפנים באנטווערפען וכי רק היא לבדה, ולא אחותה ריינה היתה את לבבה ללכת לקאנסטאנטינאפול ולהתיהד שמה ולהסית אנשים עשירים עבדי ממשלת וויניציא, ללכת אחריה ולעשות כמעשיה. כדברים האלה הגיד לפני השופטים אבל לא רצה, להגיד עדותו בפניה, והשופטים לא יכלו לכופו, אשר על כן לא יכלו גם לחרוץ משפט האסירה במאסר, כי אם להביאה לידי חקרי דין”
"והנה ציר שלוח בא מאת הסולטאן אל נשיא הממשלה (דאגע) לבקש ולדרוש מאותו כי יקראו אל האסורה דרור, וכי השיב ישיבו לה את כל הונה ורכושה, אל הציר הזה נלוה איש אחד בתור מליץ (דראגאמאן) אשר נקרא בשם דון יואן מיגועץ מגדולי אפרתי פורטוגאל, ובידו היה כתבי אמנה מאת בעל האשה האסירה כי מלא את ידיו לעמוד לפני השופטים להוכיח כי שקר ענו באשתו וכי היא חפה מכל פשע. דון יואן הגיד את אשר הכחידה האסירה תחת לשונה עד היום ההוא, כי היא אשת השר דון דוגא קארנעליו דא לונא אשר היה לפנים שר אניה לממלכת שפאניא, וזה לו שנים הרבה אשר בא ונאחז בטירקייא והסולטאן נשאו לתור מעלת נציב על כמה איים קטנים מאיי הציקלאדען ונשמע לאמר, כי קבל אמונת האיסלאם. והוסיף לאמר כי אשתו הגבירה בעטריצע, נשארה בשפאניא מדעת בעלה וכן באה לשבת באנטווערפען ברצונו, שם היו לה מהלכים בחצר המלכה ועבדה עבודתה להיטיב ולהועיל לה בדברי המדינה, והמלכה משכה לה חסדה ונשאה פניה במשאות גדולות. על אמתת הדברים האלה הביא ראיות מוכיחות. ופקודת הסולטאן היתה נחוצה וחזקה על צירו כי לא יצא מאת שערי וויניציא, עד אשר משפט אשת עבדו הנאמן יצא אור, ועד אשר ישלחו לחפשי את אשתו והשב ישיבו כל רכושה והונה. העד הענריקעץ חלף עבר לו, ולא יכלו פקידי הממשלה למצוא אותו ולהעמידו נגד דון יואן להכחיש דבריו, וממשלת וויניציא יראה למרות עיני פקודת השולטאן ותקרא דרור אל האסירה, לה ולכל רכושה בשנת 1552.
ויהי אך יצוא יצאה האשה היא ודון יואן מחופי וויניציא אל פירארא ומצאו שם מנוס ומחסה בצל הנסיך, שונא וויניציא, בא אגוסטיני הענריקעץ הוא ואשה אחרת עמו ויוכח בדברים כי היא בעטריצע דא לונא, היא ולא אחרת, אשר נפרדה מבעלה הבוגד באמונת אבותיו, הנציב בפאראם ובסאנטרינה, כי גם היא ישבה בפלאנדערן, ודון יואן מיגועץ בן ארץ מולדתה היה המוציא והמביא בביתה ובידו הפקידה את כל כתביה ושטרותיה כי האמינה בו, ועתה נוכחה לדעת כי בגד וכחש בה ויסב לאשה אחרת שמה ורכושה. כזאת וכזאת הגיד, אבל את דבר שטרי חוב המלכה לא ידע ולא הזכיר, אולם בכל אשר הרבה הענריקעץ והעתיר דברים להעמיד עדים הרבה מיושבי פלאנדערן ואיטאליא אשר יעמדו ויעידו כי כנים דבריו, וגם אלה נשא להסגיר למות נפשו אם המצא ימצא כי שקר בפיו, לא אמרה הממשלה לחדש את דבר המשפט לעת ההיא, אך גמרה אמר להניחו תלוי ועומד עד לעת מצוא ולשעת הכשר. ולזאת איפוא כאשר הקרה הזמן לפניה ונתן בידה את מקצת הרכוש ההיא יתר הפליטה מנחלת הנשים ההן אשר נמלטו בערמה ומרמה מידיה, ראתה כי לה הצדקה לחדש את דבר המשפט ולבוא עד תכונתו"
“כל הדברים האלה אמרתי להודיעך כפי מה שהם ואשר אחזה אנכי ידידי היקר לעאן! עצתי אמונה כי אין טוב לאהוביך, כי אם לחדול ולשבת מריב ריבם לעת הזאת, לא יבקשו ולא ידרשו אחרי חקרי המשפט, למען אשר לא תפול עליהם הוה לא ידעו שחרה. עתה נודע נאמנה כי השם בעטריצע די לונא, הוא שם אשר בדו אותו מלבם ובו התחפשה דוננא גראסיא לגנוב לב הממשלה ולהנצל מגזר דין האינקוויזיציא, אשר היה מתוח עליה, וכבר נודעה גם חטאתה ומעלה כי חיבה את ראשה ואת כל רכושה אל האינקוויזייציא עד היותה באנטווערפען, ובוויניציא הוסיפה לפשוע ולהכעיס את הממשלה תמרורים, היא ואיש חסדה דון יואן מינועץ, הוא דון יואן אשר המיר אמונתו והסב את שמו לשם דון יוסף נשיא, והפך את לבבו לשנוא את ממשלת וויניציא, והסית את הסולטאן לקרוא עלינו מלחמה ויקח את האי ציפערן מידינו; ועוד הפליא בתחבולותיו להכות את וויניציא מכות גדולות ונאמנות כל ימי חייו בשבתו ראשונה בסוד מלוכת טירקייא, מכות אשר לא נרפאנו מהן עד היום. ודעת לנכון נקל כי לא תהיה אחרית טוב לאהובך גבריאל להתודע אל הממשלה כי הוא חוטר מגזע בית נשיא אנשי חרמה, ולדרוש כי השב ישיבו לו ירושת אבותיו אשר כבר זכתה בהם הממשלה בצדק. זאת עצתי, ואתה דע והשב אל לבך ושלום לך ולאהוביך”
המכתב הזה ערה הערה עד היסוד את כל מגדלי תקוותנו אשר בנינו לנו על עזרת שארפי, כאשר אמר סילווא מראש. אך רבת זו שמענו ממנו דברי חפץ, רבי הערך, שמענו ונודע לנו כי השם בעטריצע די לונגע אשר לא יכולנו לבוא עד תכונתו, הוא השם אשר בו התחפשה אמנו זקנתנו גראסיא מענדעץ, להסתר מרגשת פועלי און, למדנו לדעת את כל התלאות והרעות אשר מצאוה, וישר נוכחנו, כי הירושה אשר אנחנו מבקשים, גדול מחירה וערכה הרבה מאד, והון עתק צפון וטמון בשטרות אשר לוקחו מאתנו, יתר הרבה מאד מאשר דמינו בתחלה כי אילו לא היתה ערכה רב וגדול לא מצאה הממשלה חפץ להושיב בגללו כסאות למשפט, ולהלאות את שופטיה ועורכי דיניה, וסוף דבר הכל נשמע כי אין כל תקוה מוצאת לנו כי תוציא לצדק דינינו, ועלינו איפוא לעשות את כל אשר יהיה לאל ידינו לעשות.
וסילווא גם הוא לבבו כן יחשוב, ויוכח בדברים כי אם יהיה נוכח יושר משפט דרכנו לא יצלח חפצנו בידנו, וגם ציר הקיסר היושב בוויניציא אשר היה נכון לריב ריבנו לא יועיל לעזרתנו, כי אין שומע לדבר אמת בקרבנו ואין משכיל על ענות צדק, כלה תוך ומרמה עשק ומרוצה; אשר על כן טוב ונאוה לנו כי יהיו במחשך מעשינו ובתחבולות נעשה לנו מלחמה בשלום, או אז נגביר חיל. ויוסף סילווא לאמר, אם אתם לו תשמענו הפקידו את חפצכם בידי ואני הנני לשרתכם בכל חפצי ומאדי כי אדע דרך עמדי נתיבות עקלקלות ושם תופיע לי נהרה אשר תנחני למחוז חפצי, אך אל תאיצו בי כיום להגיד לכם דרך זו אלכה, כי עוד לא ידעתי אכנה. –
"הלמעננו, סילווא אהובנו! תשליך נפשך מנגד? שאלתיו, הלא שמעת כי הזהר הזהיר פרא פאאלי מנסות דבר בזה, כי לפתח חטאת רובץ, “לי לא תדאג מאומה” ענה סילווא, יודע אני את אשר לפני, הדרך אשר אחזה אבחרה לי, אין חתחתים בה, ומדוע לא אעשה זאת למענכם אם יש לאל ידי לעשות! הנקלה היא שמחת הנפש בעשותה הטוב, ומה דמות תערכו אל שמחת גילי כי ידי תביאנה תשבנה אל בונה העדינה בבנות ישראל, את הצמיד אשר היה על יד אמה זקנתה, ואת צורת תמונת פני זקנתה המאירים ומהזהירים כזהר פני בונה לטהר וליופי!
ולא יכלה בונה להתאפק ותושט את ידה לסילווא להודות לו אהבת חסדו, ולחייה האדימו, והעלם אחז בידה בחרדת קדש. וכנוח הרוח עליו, קרא בהמון מעיו ויאמר, בי נשבעתי כי לא אשקוט ולא אנוח עד אשר אביא את הצמיד היקר הזה ואענדנו על ספיר גזרת ידך! יעבור עלי מה! וטרם כלה מדבר מהר לצאת מאת פנינו, וכמו החל לרוץ אורח לעשות דרכו. חלפו עברו ימים אחדים ופני סילווא לא ראינו, וגם עקבותיו לא נודעו לנו, וכבר החילונו לדאוג לו ולשלומו אולי לא נזהר במעשהו, ובחפזו נפל ברעה, מתקוה ופחד נע לבי בקרבי ולא מצאתי לי מנוח כמעט, כי אם במלאכה, מלאכת העתקת שיר המחזה אסתר אשר נטלתי עלי לחקרה ולהכינה לכבוד שרה קאפפיא ולהגישה לה ליום הולדתה ליום הפורים, כי קרב לבוא.
ימי הפורים היו ליהודי וויניציא לעת ההוא ימי שמחה ומשחק כי הסכינו לראות את מעשי שכניהם הנוצרים בימי הקארנעוואל, ובחרו לעשות מקצת ממעשיהם בימי הפורים, אך בדרך השכל ודעת, ויהי משפטם לתאר ולשוות ציורי מחזה מתולדות דברי ימי עולם וביותר מדברי הימים לבני ישראל, בני נכבדי העם ובנותיהם העדינות מלומדי חכמת שירי המחזה, התחברו אגודות אגודות, מלובשים בגדים נושאים מסוה איש איש כמעשהו בשחוק המחזה, ובזאת באו בבתי נכבדי העדה לעשות דבריהם, וככלותם לבקר בבתים ההם נאספו ויבואו כל האגודות אל בית נשיא הקהל אל השולחן אשר יכין להם, שמה יתרועעו בשמחות-שחוק יזמרו ישירו ויצאו במחולות כל הלילה. בימים ההם היה בית שמעון קאפפיא נשיא העדה, בית המועד לכל החבורות האלה, ביום הפורים יום הולדת בתו המופלאה שרה אשר לשמה ולזכרה תאות נפש כל משכיל בחכמה מבין בשיר.
גם אנחנו קוינו זה ימים הרבה אל נשף חשקנו זה וגם אנחנו הכינונו את אשר נביא מנחה קטנה לפארו ולרוממו, אנכי כליתי את העתקת שיר המחזה אסתר לשם שרה, הרב ליאון הגיה את ההעתקה וכתב בגללי מכתב לכבוד שרה כי הספר מוגש מוקדש לה, מכתב מליצה יפה ונעימה, מבלי הזכיר שמי מפורש, כי אם במליצה חידות. את הספר הזה אמרתי להגיע לידה בבקר, ולערב למועד הערכת חזיונות שירי המחזה, התעתדנו אני ובונה להעריך ולשוות לפני הרואים חזיון שיר אחד משיר המחזה אשר העתקתי, חזיון שיחה בין מרדכי ובין אסתר ביום אשר לוקחה בית המלך אחשורוש, בונה היתה מועדת להעריך ולשוות מחזה אסתר ואנכי מחזה מרדכי, וכבר הכינונו לנו בגדי חמודות, וחלאים ועדי עדים יקירי ערך לכלול כליל יופי המחזה.
יום הפורים בא, קדמתי בבקר לשלוח את ספר מחזה אסתר ולהגיע ליד שרה לעת תפתח עיניה, ולערב באנו בית אביה בתוך הבאים לראות ולהראות. חדרי הבית המרווחים והיפים היו מלאים אנשים ונשים לבושי מכלול נושאי מסוה צוהלים ועלזים. החדר הגדול בית מועד למערכת ציורי המחזה, כבר נפתח לרוחה, והנכבדים הקרואים לראות בשחוק המשחקים ישבו איש איש על מקומו הכין, ושמועה באה והקיפה את כל חדרי הבית בקול דממה דקה, כי גם שרה במשחקים וכי היא ואגודתה תצא ותעלה ראשונה על במת החזיון, אך חברה ראש האגודה לא בא עוד אל המועד ולא נודע מקומו איה, בכליון עינים חכו כל הקרואים לראות במחזת שרה והוחילו עד בוש. וכבר החלו גם לדאוג לשלום שרה. ואך אז כאשר גדלה מבוכת הקרואים עד למעלת ראש נפתחו דלתות חדר אחד וחבל משחקים יצאו כלולים בהדרם ויעלו על הבמה. חבל המשחקים האלה העריכו ושוו, מחזה אנעאוס בן מלך טראי העומד לפני דידה מלכת קארתגה ומספר לה קורות הריסות טראי ומבקש כי תמשוך לו חסד ותתן לו ולאנשיו הנמלטים עמו מאת המהפכה מנוס בארץ ממשלה, דידה המלכה, ואנעאוס בן המלך, הפליאו לעשות מעשיהם ככל תורת המחזה ועד מהרה הכירו כל הקרואים, כי שרה וסילווא המה במחזה, ויריעו תרועת תודה לקראתם. וברדת שרה מעל הבמה ובהסירה את המסוה מעל פניה כתרוה סבבוה מיודעיה לברכה ולהודות לה חכמתה, גם אני נגשתי בתוכם ואקרב אליה. ומה נבהלתי לראות כי פניה זועפים ונפשה מרה לה מאד, דבריה עם מיודעיה היו מעטים ודלים, ועיניה משוטטות הנה והנה לכל פינות הבית כמבקשות ודורשות אחרי אחד מאשר חמק עבר ממנה כרגע, והתבולל בין הקרואים, ועד מהרה הבנתי כי את סילווא היא מבקשת, וגם אותו ראיתיו מרחוק נבוך מבקש להשמט מאת העוטרים אותו לברכו, ומשוטט בבית הנה והנה מבקש מחפש בתוך הקרואים, עמדתי על יד שרה וארא, וגם היא ראתה מרחוק כי סילווא מצא את בונה והכירה מבעד המסוה אשר על פניה, וחיש מהר נגש אליה דבר עמה דברים אחדים ויענוד צמיד זהב על זרועה, ואדע כי צמיד אמנו זקנתנו אשר השכיל סילווא להוציא מיד גוזלינו. עודנו משתאה ומתפלא למראה עיני, והנה קול אנחה משבר לב נשמע באזני ואפן כה וכה וארא כי מפי שרה יצא, פניה חוורו חורת מות עיניה קמו בחוריהן ושפתותיה סלדו בחילה, וברב כח התאמצה לקום מכסאה ולהניד רגליה אל חדר אחר אשר לא היה שם איש, שמה צנחה על אחד הכסאות, בידיה תמכה את ראשה המוטה, ואגלי דמעה נזלו מעיניה, בלאט באתי גם אנכי החדרה, לראות מה נעשה עמה, ומה מצאה אסון, ואשמע קולה כמדברת על לבה: אוי לנחש הערום הזה! ובראותה כי אנכי אצלה אמרה אלי, הלא הבנת אדוני כי חולה אנכי, הואילה נא תנני לשבת בדד לבדי כמעט עד השב נפש, ידעתי כי לבך טוב עלי, ועתה קחה נא תודתי על התשורה היקרה והנכבדה אשר הבאת לי היום בבקר, הוא – סילווא גלה לי סודך, התענגתי בשעה אחת בקראי את ספרך, על נעימות יופי חזיוני השיר. אך הלא תודה לי ידידי כי כל חזיוני השיר אך מחזות שוא המה ומשאות מדוחים, שוב נא יקירי, לך לך אל חדר הקרואים, ובעוד רגעים אחדים אבוא אחריך. ובהפנותי ללכת אמרתי לה כי אני ואחותי בונה עתידים לעלות אל הבמה ולהעריך מחזה שיחה בין אסתר ומרדכי, ואשאל את פיה אם יש את לבבה לבוא לראות במחזה ולכבדני באור פניה.
"לא! אין נפשי לזאת כעת! אחותך בונה נפש יקרה נעימה וברה, יהי ד' עמה תשכיל ותצליח! ובכל זאת לא אוכל ראותה כיום, הרף נא ממני כעת.
ואחרי החרישה רגעים אחדים רגזו כל יצוריה ובמרירות נפש נאנחה, ומפיה התמלטו דברים אחדים לאמר: אבל מה לסילווא ולבונה אחותך ומה נתן על ידיה, איזה רוח עבר עליו להדאיבני ולהכלימני בתוחלת ממושכה כמה שעת להותי, ולהכיר לטוב ולאהבה את בונה לעיני? – עוד מלתה על לשונה, נחמה על אשר דברה ותאמר, אל נא תשים ידיד לב לדברי כי לא בדעת דברתי, ולבי בל עמי.
מעי המו לה כי ראיתי נגעי לבבה ולמען יונח לה כמעט אמרתי לספר לה את דבר הצמיד ואת אשר עבר עליו, ורוח נדיבת סילווא כי שם נפשו בכפו להשיבו לנו, באהבתו ובחמלתו עלינו.
"באהבתו ובחמלתו עליכם עשה סילווא את הדבר הגדול הזה! – אמרה שרה בשחוק מכאיב לב, “כסף סיגים מצופה על חרש! סילווא הוא אוהבתכם ואחותך בונה יונה תמה ואיננה רואה ואיננה יודעת כי העיט מרחף עליה, מחליק עליה בכנפיו! צר לי עליכם! צר לי עליה, היונה התמה והיפה! דבריה המרים והמאררים האלה הבינוני לדעת כי חולת אהבה היא, ומחץ מכתה מחץ הקנאה נגלה נראה לעיני, נשבר לבי בקרבי לשמוע ולהודע כי לשוא קויתי לקנות את לבב שרה לאהבה, זה חזיתי ונוכחתי כי אבד נצחי ותוחלתי. אך למראה יגונה ושברון ברוחה הבלגתי על יגוני, לאהבתי אמרתי נואש, ואתאפק בכל מאמצי כחי לדבר על לבה ולנחמה, ולהוכיח לה בדברים נמרצים כי בשוא נתעתה לחשוב ולדמות כי נפש בונה נקשרה בסילווא, בונה כבר באה במסרת ברית האהבה עם איש אחד עד היותה בארץ אשכנז, וחלילה לה לבגוד בו; וסילווא גם הוא אף כי רבות מחשבות בלבו ובהמות ים לגליו יהמו יחמרו רגשותיו יעלו שמים ירדו תהומות, הלא רוחו נדיבה תקום ותשביח שאונם והמונם, ועד ארגיעה ישובו לאיתנם ולא יעברו גבולם, זה ידעתי כי אהבת נפש אהבך, וכמות עזה אהבתו, ולא תחת מפני כל, ואם מקרה קרה לו כי רגע קטן עזבך, באהבתו ובחן ותחנונים הלא ישוב אליך ולא ירפך, הואילי עדינה ותנה לי לנסות אליו דבר, וקל מהרה אשיבהו אליך, ועל כפות רגליך ישתחוה לך”
"מה יקחך לבך עלם פותה! קראה מנהמת לבה, "חלילה לך מהגיד לו דבר אחר מאשר נדברנו השמר לך ושמור פתחי פיך! עוד מלתה על לשונה וכמו נתקו זמותיה. ולא יספה לדבר אלי עוד, ואך בעיניה קרצה לי לצאת מעליה. בלב נשבר ונדכא שבתי אל חדר הקרואים, ולא יכולתי לראות בפני איש ולעמוד בתוכם. ושפחת שרה באה אל הבית להודיע, כי מקרה מחלה קרה לשרה הגבירה ולא תוכל לצאת מחדרה, ולהתערב בשמחת היום. חיל אחז כל הקרואים ומהרו לברך בשלום אדוני הבית אבי שרה הנבעת והנדהם, וילכו איש איש לביתו, בתוכם יצאנו גם אנחנו אני ובונה, וסילווא הלך לשלחנו. סילווא היה סר וזעף, וגם בונה היתה עצובת רוח, וכמו אמר להם לבם כי בגללם קרה אסון את שרה, כי סילווא ספר לבונה והודה כי על דברת הצמיד אחר לבוא אל מערכת המחזה, והכאיב בה את לב שרה, כי היה הדבר נחוץ ולולא שמר את המועד, כי עתה אבדה נוחלה תקותו להשיג את הצמיד, וכל עמלו ויגיעו זה ימים רבים עלה בתהו.
למן היום ההוא הוקר סילווא רגליו מביתנו ולא בא לשחרנו כי אם לימים רחוקים, כי מדי בואו מצא את בונה נפעמת ועצובת רוח כי נעצבה אל שרה, וגם הצמיד אשר היה מחמד נפשה היה לה כמזכיר עון כי במחיר שלום שרה קנתה אותו, ולא מצאה את לבבה לראות את תמונת זקנתנו וצלם פניה המחוקה בה. ולדאבון לבו ראה סילווא כי גם תודה נאמנה אין מוצאת לו מאת בונה על כל עמלו ועל כל אשר שם נפשו בכפו למענה. זה גורלנו מנת מדינו בחיים חייתנו מיד הזמן המתעולל בנו, כי נשוא ישא לנו כוס יין חמר מלא מסך למשיבת נפש, ומדי נגיענו אל פינו ימסוך בו נטפי רעל ובחומו ישית משתנו.
ובכן ערבה כל שמחה בחדרינו נשינו טובה ימים רבים עד בוא קארנעליו היקר באדם לוויניציא, בשובו ממסעיו. הזקן הנכבד הזה החיה רוחנו הנדכא, באור פניו ובספוריו הנעימים מקורות מסעיו הניס עצבת ובשמעו את דבר הצמיד ואת מעשי סילווא, חרה לו מאד, הניע ראשו ויאמר כי לא טוב ולא ישר הדבר בעיניו, לאחוז בתחבולות ערמה ומרמה, אף כי להציל עשק מיד עושקיו, כי תועבת ד' כל עושה רמיה, וגונב לב גנב שמו, טוב טוב היה לנו להסיח דעתנו מן הצמיד הקדוש הזה לנו ושלא לשוב לראותו עד עולם, מלחלל את קדושתו באשם תרמית עול וכזב.
דברי הזקן הישר והתמים הזה ירדו חדרי בטני, וגם אנכי החלותי לתת תהלה במעשה סילווא, ובונה לא ידעתי מה היה לה, כי למן היום ההוא חשך משחור תארה, דבריה היו מעטים ותבחר לשבת בדד ודומיה בירכתי חדרה.
ח. 🔗
כה הנחלנו לנו ימי עמל ולילות צער מנו לנו, סילווא לא סר אלינו כי אם לפרקים רחוקים וגם מדי סורו לשחרנו, היה כנבוך ודבריו לעו וגם מבית אביו כלא רגליו ולא בא גם לראות שלומו ימים הרבה.
ויהי היום בשובי הביתה ממהלכי בעיר לעת ערב, מצאתי את בונה שוכבת על מטתה, כמו לא נותרה בה נשמה, וגיאנגעטינא עומדת עליה לשרתה, כלה אומרת חרדה ופחד, אימת מות נפלו עלי, חשתי לשים ריח סמים באפה, עד כי שבה נפשה אליה, ותפתח את עיניה, ובחיל ורעדה שאלתי את פיה מה אסון קרה אותה. והיא התחזקה לתפוש את שתי ידי, וכאוב מארץ קולה שחה אמרתה לאמר: אל תירא ואל תחת, גבריאל אחי יקירי! אכן סר מר הכאב וכבר רוח לי, פחד רגע קראני בשבתי באניה (גאנדעל), כי קמה רוח סערה פתאום, וגשם מטרות עז ירד עלי, מפחד ומקור התעלפתי בשובי הביתה, אך עוד כמעט לנוח לי ואשוב לאיתני ואקום מן המטה.
לא האמנתי להשמעות אזני, כי איזה רוח עבר עליה לרדת באניה, ומה לגיאנגעטינע פה לעת כזאת הבטתי בפני הנערה והכרת פניה ענתה בה כי לא הגידה בונה לי את כל אשר מצאה, וראש דבריה הכחידה תחת לשונה, וגיאנגעטינא רמזה לי באחת מעיניה כי דבר לה לדבר עמי בסתר. אחר אשר הונח לבונה כמעט ותישן, וגיאנגעטינא פנתה ללכת ולשוב אל בית אביה, יצאתי אחריה לחדר אחר ובתומת נפשה ספרה לי לאמר:
“הלא תזכור אדוני גבריאל כי בערב בואכם לוויניציא כאשר נסחפה אחותך בונה בזרם ההמון הרב ותאבד מתוך אחוזת חברתנו, ואנחנו יצאנו אחריך לבקשה ולחפשה בשוקים וברחובות, אנכי הקרה ד' לפני, למצוא אותה, אנכי הכרתיה ואנכי הבאתי והשבתי את הנדחה האובדת. אז הלך איש אחד עמה לשלחה ובהפרדו מעמה ברכה בשלום באהבה בחבה ורצון. למן העת ההיא מצאתי את לבבי לפעמים בדברי עם אחותך העדינה להתל בה ולהזכיר לה את האיש ההוא אשר פגשה ואשר הוציאה למרחב, כי ידעתי תולדות פגישות כמו אלה, כי יכו שרש ויציצו ציץ באחרית הימים. בפעם ראשונה ושניה אמרה לי בונה כי אין דבר בינו ובינה, וכי למן הערב ההוא לא יספה לראותו עוד, אבל אחרי כן נתנה לי הגבירה העדינה הזאת תודה, כי הקרה הזמן לפניה לשוב ולראותו בבית אביו, וכי שמו סילווא, וכי מבחורי חמד הוא כאחד מבני חורי וויניציא, אפס אין אמר ואין דברים מדברי אהבת דודים ביניהם. ראה ראיתי תמת נפשה בדברה, ובתמת נפשי האמנתי לדבריה, ומאז חדלתי לדבר עמה על אודותיו, אף כי זה פעמים הרבה מצאתיו ראיתיו בביתכם כמיודע ורע”
“אך זה לי ימים אחדים נקרוא נקרא האדון סילווא זה בבית אבי, ומאז נתתי את לבי לשים עיני עליו ולדעת מוצאיו ומובאיו. זכור אני ואתה אדוני כי באה אשה גדולה בימי הקארנעוואל אל אבי ותתן לו לתקן צמיד נפלא, אשר מצא בו אבי בחכמתו גליון זהב קטן ועליו צורת אשה כדמות פני בונה וכצלמה, ועל נקלה עלה בידי לדעת מי היא האשה הכבודה ההיא, כי בבואה לקחת את הצמיד המתוקן מידי אבי, באה באניתה לבדה ואין איש נלוה עמה, כי אם עבדה לבוש בגדי???2, ומלח האניה, והמלח הגיד לי כי היא אשת השר הגדול ראש האינקוויזיטארים לארענצא נאפעללא, מבית הרוזנים למשפחת??? 3 והיא האשה העומדת לנס לכל גבירות וויניציא בכל שכיות החמדה. עודה נערה צעירה לימים עלתה על שפת לשון כל יושבי העיר בהליכותיה ובמעשיה מעשיה שחוק והוללות, ונודעה בשמה טערעזינה, וכהיום היא כבת עשרים, ונשואה לשר גדול ואביר, וכבר שככה כמעט המיתה ושאונה, בכל זאת עולה היא בהוד יפה על כל הגבירות רעותיה ויודעת עוד היום לקחת לבב כל בני החורים לאסרם ולמשכם אחריה בחבלי כשפיה, ומה נפלאתי איפוא אדוני, פליאה נשגבה בפגשי זה לפני ימים מעטים בנשף בערב יום את האדון סילווא מתהלך לשוח באחת הרחובות הצרות עם גברת אחת לבושה שחורים ומתכסה בצעיף, סרתי לראות ואבינה כי הגברת המסתתרת היא טערעזינא אך לא האמנתי למראה עיני. ואמרתי ארוצה לי אל שפת התעלה וארא באניות העומדות על החוף, והנה היא האניה אשר באה הגברת אל בית אבי והוא המלח אשר גלה לי סוד האשה הזאת, אז אמרתי בלבי עתה אבוא בספור חדשות ונצורות אל בונה גבירתי ובו אדע ובחנתי, עד כמה דבר סילווא נגע אל לבה, ויהי בספרי לה את אשר חזו עיני, לטשה עינה לי לבחון לבי וכליותי, כשופט המשים לב ועין לבחון את הנתן בפלילים לדעת סתרי מחשבותיו, לחייה האדימו מעט, אך עז פניה לא שנה, ותאמר אלי: שגית במחזה גיאננעטינא אהובתי, האמנם יתכן כי האשה בצעיף היא טערעזינא כי אניתה ועבדה ענו בה, אך האיש אשר הלך עמה איננו סילווא. כבר נטו צללי ערב והחשך פרש כנפיו על הארץ, ואיך יכלת לראות אל נכון, – מה לו ולה? אולי תעיתי” עניתי, אך עוד נשוב נראה וימים ידברו"
"ביום אתמול בבקר, הבקר אור כמעט נפתחה דלת חנות אב בעוד שאנכי ואמי היינו בחדר משכבנו, והנה נשמע קול צליל הפעמון, ואיש צעיר לימים מבני החורים מתכסה באדרת! בא בחפזון אל החנות ובבואו השליך אדרתו מעליו, תקע ידו בחיקו והוציא כיס מלא וגדוש. למחזה כזה פתחתי בלאט את החלון הקטן בחדר משכבי, לראות את האורח הזר והנמהר, ולדעת מה חפצו בביתנו, והנה הוא סילווא, הוא ולא אחר, נגש אל השולחן השליך את כיסו עליו ברעש ושקלי זהב הרבה התרוצצו על פני כל השולחן.
"הנך רואה כבוד האדון בארדאני, זה מנת חלקי, מה שעלה בגורלי בליל חשקי זה, כי דרך כוכבי ויהל אורו עלי ראשי אשר חשך בעדי זה ימים רבים, אין עתותי בידי לספור את שקלי הזהב כי רבים המה, הואילה קחם נא מידי, ותן לי במחירם צמיד זהב, אם גם לא יקר בערכיו, אך יהיה נא נחמד ביופי המלאכה, וכתבנית הצמיד אשר הביאה לך אשה כבודה אחת אשר שמה סתר פנים לתקנו זה לפני שבועות אחדים. מחר לעת הצהרים תבוא האשה הכבודה ההיא אליך לקחת עדי יקר, ומי יתן ותמצא כצמיד ההוא בין מכמני בית חרשת מעשיך?
“מעשה האיש הזה ודבריו כמו זרים נחשבו בעיני אבי, השתאה והתבונן בו, אך כבר הסכין אבי לראות תעלולי בני חורי העיר, הנעורים לילות רבים לשחק בקוביא, ובאים ומריקים כל זהב מקנה קנינם במחיר עדי יקר וחלי כתם, ולמחרתו ישקודו וימכרו את אשר קנו, בחצי שוים. ויען ויאמר תבוא נא הגבירה למועד אשר אמרת ותמצא את אשר תבקש תאוה לעינים. אז אמרתי בלבי, תעלומה תצא אור וקל מהר יודע אל נכון מה לסילווא ולטערעזינא היפה. ואשא רגלי היום בבקר לספר לבונה את כל אשר ראו עיני ושמעו אזני. נפש בונה יצאה בדברי עמה ופניה חורו כשלג וטרם אכלה לדבר ענתה לאמר: הבה אלכה גם אני לראות את פני הגברת ההיא, כי כבר נכסוף נכספתי לראותה. אבל שם סילווא לא נשאה על פיה, ותאמר כי יש את לבבה לרדת עמי באניה על פני התעלה לשוח לרוח היום, אחרי ראותה את הגברת. ולזאת שכרנו לנו אניה לעמוד הכן על יד ביתנו, ובונה באה אל חדרי לחכות עד בוא הגברת. לעת הצהרים למועד אשר אמר סילווא באה האשה באניתה, לבושה בגדי חמודות כלולים בהדרם, היא יצאה לבדה מחופת אניתה ותבוא אל בית חרשת אבי. וישם לפניה צמידים מצמידים שונים יקרי הערך, וביניהם גם את הצמיד אשר אמר סילווא כי השכיל אבי לעשות צמיד אחר, כמעשה הצמיד הישן ההוא אשר תקן וכתבניתו, הגברת בחרה בו ותקחהו. הללה את טוב המלאכה ותמהר ותצא, ובונה אשר ראתה בעיניה דרך החלון את כל הנעשה לא יכלה להתאפק ותאמר חושי גיאנעטינא מהרי נרדה נא אל האניה ונלכה אחרי אניתה עד אשר תבוא אל מקום מעונה, ונראה אם נמצא גם עקבותיו – ויטב הדבר בעיני כי אמרתי אך שחוק נעשה לנו לשוח לרוח היום ולבקש עקבי העלם השובב, ולמצאהו במחתרת עגביו. ירדנו באניה ונתנו אל המלח אות ללכת אחר אנית הגברת בכל פינות שתפנה, אך רחוק מעט ממנה, למען לא תשים לב אלינו. אנית הגבירה הלכה ואניתנו הלכה אחריה, אך כאשר הרחקנו ללכת כן ענתה הכרת פני בונה בה, כי לבה הולך וסוער, וכן גדלה מבוכתה, בין כה וכה התקדרו השמים וענני ברקים ורעמים כסו את עין הארץ. חיל אחזני למראה פני בונא, ומאותות השמים נחתי, ואחל להפציר בה לשוב מדרכה באמרי: מי יודע עד כמה נרחיק לרדוף אחריה? ומה לך כי תרטב מזרם עבות ושפעת מים תכסך? הלא אמרת לי גבירתי כי בינך ובינו אין דבר לאהבה”
"אם צר לך גיאנעטינא אהובתי! ענתה בונה, “קחי לך אניה אחרת רדי בה ושובי לך אל בית אבתיך, ואני אוסיף לעשות דרכי עד תכלית אור עם חשך, לא יעצרני הגשם והרעמים לא יחרידוני עד אדעה אבואה עד תכונתו, ולא יהלמני השפק. מאז דברנו על אודותיו, נעשו חדשות עמי ולבי נהפך עלי. עודה מדברת, וארובות השמים נפתחו. מקול רעם בגלגל וברקים כי רבו, רגזה הארץ, ורוח סועה וסער הכה בתעלה גלים ואניתנו חשבה להשבר, אנית הגברת החישה מהלכה בידי שני מלחיה, ומלחנו, האחד לא עצר כח להחזיק במשוט ובכן עברה אניתה מנגד עינינו ובחשך בערפל נסתרו עקבותיה, ובונה לא חדלה להאיץ במלח ולדפקו לחתור אל קצות התעלה. הגשם נח מזעפו כמעט, השמים הטהרו ואור היום שב לאיתנו, ואנית הגברת שבה נראתה מרחוק כי עומדת על יד החוף נוכח בית גדול אחד מבתי הקיץ, ונודע כי בו משכן הגברת, ברב כח התחזק מלחנו לקרוב גם הוא אל החוף אל פני נוכח הבית, ובונה גברה חיל לעמוד על רגליה ולהתיצב נוכח החלונות, הכן לצפות עד אשר תראה פני איש מבעד החלון, והנה נפתחה דלת היציע ושני אנשים יצאו מן הבית אל היציע – טרעזינא! וסילווא! – טערעזינא הוציאה ידה מן השמלה אשר תכסה בה והצמיד הופיע והזהיר בשלל צבעי אבני היקר לעינינו, הניעה ראשה לעומת סילווא לברכו בתודה הניחה ימינה על צואריו, ושמאלה נטתה אל הים. למחזה הזה נאנחה בונה אנחה גדולה מנהמת לבה, אור עיניה כבה ברכיה כשלו ותפול תחתיה ותתעלף, אין מלה בלשוני להביע לך אדוני את הגיון לבי, את פחדי ויגוני עד אשר הקיצותיה ועד הביאותיה אל בית מעונכם, הרף נא ממני ואל תאיץ בי לספרם לך כי אך למען ירוח לי כמעט דברתי עד הנה, אלהי חסדנו יחוס וירחם על בונה ויסר ממנה כל מחלה ופגע רע, אך לבי יכני ולא ימצא מנוח כי אנכי הסבותי בכל זאת ודמיה על ראשי יחולו”
ובדבר הנערה התמה הזאת דבריה נאנחה בשברון רוח, ירדה בבכי, ולא מצאתי את לבבי להרעימה ולהוכיח לה דרכה על פניה.
כל הלילה ההוא שכבה בונה כנדהמה ואש הקדחת קדחה בה, לאור הבקר שלחתי לקרוא את הרב ליאון כי נאמן הוא לרופא בכל העיר, הרב יעץ מנוחה, ולחכות עד אשר יודע איך יפול דבר המחלה, ופחד פחד פן תגבר ידה והיתה לקדחת העורקים, עברו ימים אחדים ואיתן עלומיה כמו החליף כח לקדם פני המחלה הרעה, והרב ליאון צוה עלינו למהר ולהחליף את מקום נוינו במקום נוה צח האויר, לצאת מאת וויניציא השוכנת על אגמים מולידי הקדחת ולשכון באחת מן הערים הקטנות, ביערים ובגבעות בימי האביב הבא לקראתנו, ועל עצת קורניליא אמרנו ללכת עמו לסביוניטה עיר מושבו כמעט תחזק בונה ותעצור כח לעשות את הדרך הזה.
בימים ההם ימי תקוה טובה למרפא בונה, באנו תכריך מכתבים מבית מולדתנו אשר יחלנו להם ימים הרבה, ומה שמח לבנו למצוא בין המכתבים ההם גם מכתב כתוב ביד העללער מורנו ואלופנו בימי נעורינו, אמרתי בלבבי כי כן יחדה המכתב ההוא את פני בונה וישיב לה ששון רוחה, ואמהר לתתו בידה טרם אקראהו אנכי, אך קוה קויתי למרפא והנה בעתה, אלופנו החכם והגבר, דרוש דרש בשלומנו כאוהב טהר לב, ובשרנו בשורה טובה כי היה אלהים בעזרו להשלים את ספרו הגדול אשר שקד על עבודתו ימים הרבה, וכי נקרוא נקרא לשבת על כסא הרבנות בקהל קדש בעיר וויען, ויש את לבבו טרם ילך לתקוע אהלו בוויען לבקר בערי איטליא כאשר אותה נפשו זה ימים, ומבעד שורותיו הצהירה מחשבתו הטהורה לסור אל וויניציא מקום משכן אדירי כל חפציו. רוח חן ותחנונים הוצק במדברותיו, כולם הריחו ברוח תקות אהבה בענות צדק ויראת ה', אמרים אמת אמרי נעם כאלה שהם חיים למוצאיהם ולכל בשרם מרפא, נהפכו לבונה למרורות פתנים.
בהראותי אותה את המכתב מליבמאן העללער, שמחה לקראתו שמחה גדולה מהרה לקחתו מידו קראה אותו באהבה רבה התענגה על צוף לקחו, אך לפתע פתאום רעדו נעו כל עצמותיה, וכמו אחזה השבץ השליכה את המכתב מידה ותתן בבכי קולה: אוי לי כי נדמיתי, עלמה טמאת הלב אנכי ומכתב יד אחד קדוש ראו עיני! עזבתי מקור מים חיים ובשוא נתעיתי לחצוב לי בארות נשברים, ומימיהם יגרשו רפש וטיט, כביתי רשפי האש הטהורה רשפי שלהבתיה אשר יקדה על מזבח לבבי, ואביא אש זרה תחתיה אש אוכלה מנפש ועד בשר תכלה –
"אוי לי כי נדמיתי! ובקראה נחר גרונה עזבה כחה ואור עיניה כבה, שמה החזיקתה ורוח רעה בעתתה, ולפעמים התמלטו מפיה דברים אשר אין להם שחר.
ימים הרבה התהפכה על משכבה וחייה היו תלואים לה מנגד, כצל בנטותו נהלכתי קודר שחותי, על ימיני עמד הזקן קארנעליו, והרב ליאון שקד לשחרנו יום יום להתערב בצרותינו, אך גם על הרב יקר הרוח הזה, נפלה הוה בדבר סילווא אשר דכאה לארץ חיתו, ותשפתהו לעפר מות.
ימים עברו שבועות חלפו ופני סילווא לא ראיתי, עמלי ויגוני המישו זכרונו מלבי.
ויהי היום ואביו הרב בא אלינו נבוך ונדהם, עיניו נמקו בחוריהן מכבד צרה ואנחה, ואימת מות כסתה פניו, למראהו נבהלתי “מה מצאך און אדוני, ומה פגיעתך רעה? שבה נא אבי, השב רוחך וספרה נא לי”
"עצורים אתם בירכתי ביתכם ענה הזקן, זה ימים סגרה עליכם המחלה ואינכם יודעים את כל הנעשה בעיר אשר שם אותה כמרקחה, זה שלשה ימים שמה ושערוריה בעיר, ובעותי מות יערכוה מקצה, קשר בוגדים אשר כבר נודעו עקבותיו בימי הסתיו העבר, ואשר לבי אמר לי כי גם יד סילווא במעל נחשף נבעה עתה כתומו, וסוד ממשלת עשרה השליטים ישב למשפט לדון את כל הקושרים ואת עוזריהם באכזריות חמה נורא מאד, דבר הקשר הזה ערפל חתולתו, ואך בעם מתלחשים לאמר כי הדוכוס מאססונא הוא ראש מסבי הקשר, אשר שת ידו עם הנציב במייאלאנד ועם ציר שפאניא היושב בוויניציא השר דון אלפונססו מהארשעזע מבערמאר, המה נוסדו יחד להפוך את קערת הרעפובליק על פיה, על ידי שר צבא איש צרפת אשר שרת במשמרת הממשלה בוויניציא, כי השכיל לתפוש בלבבם את כל אנשי החיל בני צרפת שכירי הממשלה הצובאים בעיר, ויעמדו הכן ליום מועד לצאת חלוצים לכבוש את המצודות, להתנפל על זקני סוד הממשלה לבוז את אוצרותיה ואוצרות עשירי השרים והאזרחים, ולשלח באש את כל אניות המדינה. שמועות מחרידות כאלה מעבירים העם חרש, מבלי לדעת אל נכון עד כמה הן נאמנות ונכונות, ורק זאת מודעת כי ידי זקני סוד הממשלה מלאות עבודה לפקוד בתוכחות עלי עון הקשר, באש עברת נקמה. שלשום בעת הבקר הובלו שלשה פקידי החיל לטבח בין העמודים ברחוב ס' מארקו לעיני כל העם, ואחרי הצהרים הוציאו במקומות הרבה פגרי אנשים מן הים, כלם פקידי חיל האניות אשר נחתך דינם לחנקם באניותיהם ולהשליכם הימה, וכזאת נעשה גם תמול גם היום, ומי יודע עד מתי יכלו ימי הזעם ימי השלום, כפי הנשמע נמצאו בוגדים בין המתקשרים אשר גלו סודם אל הממשלה ומסרו בידה רשימות שמות ראשי הקשר עוזריהם וכל הנלווים עליהם, והקשר היה קשר אמיץ מאד ושלוחותיו נטשו בכל מפלגות העם, אשר על כן חרב נוקמת מעופפת על כל בתי האבות בעיר ועל כל משפחה ומשפחה, כולם צפוים אלי חרב ולא יאמינו בחייהם. ועתה הלא תבין ידיד יקר ותדע תבוסתי, כי כל שלשת ימי הזעם האלה, לא ראיתי את בני יחידי, וסילווא וחברי הפריע לשמצה דונאטו יוצאים ובאים בבית הציר לממשלת שפאניא, דון אלפונזי – מאז יצא הקצף שבעתי נדודים יומם ולילה, קול פחדים באזני וחזיונות פלצות יחרידוני, רוח רעה תנידני ותטלטלני טלטלה מאור הבקר בכל חוצות העיר לפקוד את החללים המוצאים מן הים והאגמים, אולי אמצא את גוית בני בתוכם, קול צליל הפעמון נשמע בעיר, ורגלי ירוצו אל עמודי ס' מארקו לראות את סילווא מוקע, בקשתי את שאהבה נפשי בין המתים חפשתיו ולא מצאתיו, ותמונה לנגד תמונת בני אסיר באזיקים, מתבוסס ומתגולל בעפר בתחתיות הבור עד יחקר דינו דין רשע למות, אויה! אויה לזקנתי! בני סילווא, בני בני!, נפשי עיפה בדברו יגעה באנחותיו. רגעים אחדים ישב על מקומו דומם ונדהם בחזיונותיו, ולפתע פתאום חרדו כל עצמותיו וירגז תחתיו, נחפז לקום ולצאת מאת פני כי נשאתו הרוח לשוב ולשוטט בחוצות העיר לבקש את סילווא, לשוא נחמתיו ודברתי על לבו כי סילווא בחכמתו ידע להזהר, וכי זה כמה חדשים אשר נפרד מעל דאנאטו ולא היה לו דבר עמו, דברי לא מצאו להם מהלכים בלבבו וימאן להנחם.
עברו ימים אחדים ועמהם עבר הפחד אשר הרגיז את כל יושבי העיר, הקולות חדלו, אנקת חללים לא נשמעה עוד, ופגרים מתים על החוף לא נראו עוד, והעם נוכח כי מספר ההרוגים לא היה רב גדול כאשר דמו, וכי רק האימה גדשה את הסאה, ובעיר נמצאו גם מתלחשים ואומרים כי גם קשר לא נמצא ולא נגלה, וכי הממשלה בדתה את הדבר מלבה למען תשים עלילות דברים על שרי צרפת וספרד, לתת לשמצה בעיני מלכי איירופה את שתי הממשלות ההן, אשר אמרו לקרוא מלחמה עליה, ולזאת הנחמנו גם מעט מעט על דבר סילווא ואמרנו כי חי הוא ושלום, וכי נמלט ביום הזעם ותהי לו נפשו לשלל.
וגם לאחותי האומללה הונח כמעט קט בימים ההם, המחלה העזה חלפה עברה, שכלה הטוב שב לאיתנו, ומעט מעט החלה גם להחליף כח ולהתחזק, הרב ליאון שמח עליה שמחה גדולה והודה לה' חסדו, והבטח הבטיח לנו, כי בעוד שמונה ימים תוכל לקום לעשות דרכה לצאת מוויניציא וללכת לגור בעיר החצרים, ללין בכפרים ולשאף רוח צח. שמונת הימים האלה עברו בשמחה בתקוה טובה ובהודות והלל לרופא כל בשר כי הפליא חסדו עמנו. ביום השמיני בכסא ליום מסענו, השכמנו בבקר והכננו הכל לצאת לדרך, כי אמרנו לצאת מאת פני וויניציא כנטות צללי ערב. היום רד בונה שכבה את משכב הצהרים, ואנכי אספתי את חפצינו וכלינו, כרכתים חבילות חבילות להניחם באניה, והנה קול צליל הפעמון בדלת, הצצתי מן החלון וראיתי כמר (מאֶנך) עני דופק על הדלת ואמרתי כי כמר עני הוא מבקש עזר, ואתן אגורת כסף לשפחתי לתת לו, אך השפחה שבה ותאמר כי לא לבקש נדבה בא הכמר כי אם דבר סתר לו אלי. ואצו לפתוח הדלת והוא בא אלי החדרה השליך אדרתו מעליו, – והנה הוא סילווא, למראהו חרדתי חרדת זעם וכעס, כי זכרתי את אשר עשה לבונה בבגדו אשר בגד בה במשובתו, בכל זאת גדלה שמחתי בראותי אותו עומד חי וקים לפני, התבוננתי בו ואראה כי גם הוא, אף כי לא ידע כי נגלה סודו לבונה, לבו יכהו ומוסר כליותיו ישמע, כי הוא ראש מסבי מחלתה ובא לשפוך שיחו לפני בעטוף נפשו, ואחמול עליו מהזכיר לו את שם בונה ומצבה, ואען ואמר התחפשך סילווא יענה בך כי עודך ירא לנפשך עוד מגור סביבך – ואשמתך ממך לא נכחדה כי משכת יד את קושרים, חושה הגד נא לי אם כן הדבר אם לא, הגד נא מה אוכל לעשות לך להצילך ולהושיעך.
“אין דבר” ענה סילווא, אם רעה נשקפת לי לא יצילני איש כי אם אנכי לבדי אם יצלח חפצי בידי להמלט על נפשי, אבל אינני יודע עוד משפטי ודיני, היום יום המשפט – ולא באתי כי אם לברכך – ואם יש לי צדקה לברך גם את אחותך העדינה בטרם אצא והייתי נע ונד בארץ או בטרם אמות, ולמען תדע עד כמה אנכי אשם בדבר, ואיה איפוא תקותי, הואילה שמעני ואספרה לך חלקי במבוכה זו"
"בסוד קושרי קשר על הממשלה לא באה נפשי, ועם שוגים לא התערבתי למסור את עיר מולדתי בידי ממשלת שפאניא, חלילה לי לעשות כדבר הזה, יהודי אנכי ועל דברת שבועת אלהים, לבבי נאמן עם הממשלה ככל אחי בני עמי, ואך נהפוך הוא, על ידי דונאטו באתי בין אנשי סוד השר המארשעזע בעדמאר אשר הביאני בבריתו וגלה את אזני כי הדוכוס מאססונא חושב מחשבות לקרוע את ארץ איטאליא מיד שפאניא ולהביא את איטאליא בברית עם הולאנדיא, סאבויה, ועם ממשלת ווינציא, והמה יחד על בית ממלכת שפאניא ואסטרייך ברית יכרותו, לפרוק את עול הברזל אשר נתנו על כל הארץ, לשבור ולהעביר ממשלת הזדון ממשלת האינקוויזיציה מן הארץ ולכונן כסא למשפט צדק. בתומת נפש האמננו לדברי המארשעזע ובלבב שלם הקדשנו את כל עתותינו והגיונינו אל הדבר הזה אשר היה גדול וקדוש בעינינו, המארשעזע בעדמאר הגיד לנו תמיד את כל הליכותיו ועלילותיו, ושמח את לבבנו בתקות טובות כי חפצו הולך ומצליח בידו, והוכיח באותות נאמנים כי קרובה ישועת הברית לבוא וצדקתה להגלות, ובא גם האות האחרון כי זאק פעררע מנארמאנדיא, איש תחבולות ובעל מזימות אשר היה נאמן בית הדוכוס מאססונא ואיש סודו, עזב את אדוניו ובא לשרת במשטרת ממשלת וויניציא, ובעדמאר גלה את אזנינו כי בו בחרו לכלכל את דברי הברית בין הממשלת הנקובות, והוסיף לבאר לנו ולאמר כי למען הסתר דברו מעיני שרי ספרד ולעור את עיני מרגליהם המשוטטות בכל הארץ, יעשה זר מעשהו יתחפש וישים לו סתר פנים, יעשה נפשו כבוגד באדוניו הדוכוס ובא לגלות סודו לפני ממשלת הרעפובליק, כי הדוכוס יועץ עליה רעה, ומתעתד להתנפל על העיר פתאום ולתתה לבז ולמשסה, על ידי אנשי חיל האניות וגדודי שכירי הצרפתים הצובאים בעיר. אפס זקני הממשלה (סעגאטרים) יודעים את הדבר לאשורו, כי הדוכוס נאמן בבריתו עמה ובישועתה תאות נפשו. כזאת וכזאת דבר לנו המארשעזע ולא עלה על מעלות רוחנו, לשום תהלה בו ובדבריו, אך דברי האיש זאק פעררע והמלאכות אשר נטל עליו להתהפך תחבולות מרמה, לא ישרו בעיני ולבי לא הלך אחריו להאמין בו ובתחבולותיו, ומעט מעט החלותי להיות נסוג אחור ממנו וממתי סודו, אני ושני רעי הנאמנים, הבחורים המשכילים באלטאזר וואויען ואלסאנדרא שפינאזע, אשר כמוני כמותם אך לאהבת צדק ותורת חסד חילים גברו, וזה כמה חדשים כלאנו רגלינו מלכת בנתיבות פעררע, ולא ארחנו לחברת בני ברית המארשעזע. והנה פחד פחדנו ויאתינו, ואשר יגורנו בא כשואה ומשואה, קשר בוגדים נבעה ונגלה, ולמגנת נפשנו נוכחנו לדעת כי המארשעזע רמנו והוא ראש מסבי הקשר, וכל מחשבותיו ומעשיו הוא ואיש בריתו הנוכל פעררע היו לבלע ולהשחית, לערות עד היסוד את ממשלת הרעפובליק בוויניציא ולתתה ביד ממשלת הדמים שפאניא ואסטרייך, ובעקבה עשה למשכנו ברשתו ולעור עינינו בשקריו ובכזביו, שני אחים לבית מאנקאססין גלו סודו אל הממשלה, זאק פעררא ואנשי בריתו נתפשו ויצאו להורג, המארשעזע בעדמאר ברח ונמלט, והממשלה פקדה פקודת עון כל הבאים בבריתם ותקדישם להרגה.
“בעצם היום ההוא הוא יום הגלות נגלות הקשר, הודיעני רעי וואויען כי רעה נגד פני כל בני-ברית המארשעזע, כי הוא יש לו בטחון להמלט בצל כנפי דודו השר המארשאל אך גורלי וגורל רענו שפינאזא לא נודע לו, ובו ביום ההוא שמעתי כי רעי שפינאזא הדר הבחורים, אשר היה שר על אחת האניות הומת בשצף קצף, מבלי אשר יעדהו למשפט, ומבלי שאול את פיו, והוא היה נקי מכל חטא ואשמה כמונו, ואדע כי גם עלי תעבור הכוס, ואברח בהחבא ופני אבי לא ראיתי כי יראתי להדאיב את נפשו, ומאז הנני נחבא בחדר קטן באחד מגרשי העיר, במקום אשר שם יש לי ידים לדעת אל נכון מכל הנעשה בעיר, דבר יום ביומו, והנני יודע כי שלשום חרצה הממשלה משפטה להמית כמה וכמה אנשים אשר זה מקרוב גלה איש אחד סודם ונקב את שמותיהם זכרון בספר הקושרים, ספר הנקובים האלה הלקוחים למות נמצא ביד אחד מגדולי השרים, ואנכי הצליח חפצי בידי ומצאתי נתיבה להתגנב ולבוא היום בעצם השעה הזאת לביתו ולראות בעיני את ספר הנקובים הזה, למען דעת אם חלקי בחיים, או במתים, ואז אחישה מפלט לי באשר אמצא כי לא אוכל להחבא עוד”
ולא יכולתי להתאפק ואמהר ואשאלהו “אבל הגד נא לי סילווא אם לא שם השר הגדול הזה לארענצא קאפעללא” ואם לא המקום אשר אתה נחבא שם הוא סמוך אל טירת הגברת טערעזינא"?
לשאלתי זאת נבעת ונבהל סילווא מאד ויקרא בשבר רוח, אכן גם את זאת ידעת! וגם בונה יודעת כן! אהה ידידי היקר מי יתן ויכלת לראות את נגעי לבבי! הרגעים ספורים וחרוצים לי ולא אוכל לשפוך שיחי לפניך, אבל בחיי אבי הנכבד הנני נשבע לך, כי אין בי עון אשר חטא נגד בונה, האשה אשר כמו נלכדתי ברשתה למראה עין – רחוקה מלבבי – יגעתי אך למצוא חן בעיניה, למען מצוא חפץ, ולא אשוב ריקם. וגם כעת באמרי ללכת אליה לא למעני לבד, למען פדות נפשי לבד אני הולך, כי אם למען חפץ אחר יקר וקדוש לי. אוי לי גבריאל כי השלכתי משמי מרום לבור תחתיות! מה יפה היה ומה נעים החלום אשר חלמתי! אך כמעט פחז יצר עלומי עלי לנטות מעט ממסלת הצדק, היא המסילה הישרה – כאשר הסכן הסכנתי לעשות לפעמים במשובתי – ואיקץ והנה תהו ובהו – עתה יאמר לבי לי כי הנני הולך למות – עתה – כי עד הרגע הזה לא אמרתי נואש ותקוה טובה סמכתני, לא עלה על מעלות רוחי כי נגלו לך ולבונה תעלומות ארחותי העקלקלות, אויה לי! איך ארים פנים אל בונה החפה מכל פשע התמה והברה כעצם השמים לטהר, לזכות ארחי, ולהצדיק עוני, להוכיח טהר לבבי מטומאת מעללי! מי יתנני להתנפל לפני רגליה לצקת לחשי ולהפח בהגיגי את נפשי, אשר רק באור אהבתה תראה אור. נהרי נחלי דמעות פרצו מעיניו וכל יצוריו רגזו וינועו, ולפתע פתאום התאפק וילפות את שתי ידי ויתחנן ויאמר כי גבריאל חוסה ויחמול עלי! תנה לי ואראה את בונה בטרם אמות.
נכמרו רחמי אל ידיד האומלל הזה, ואען ואמר: ראה גם ראה סילווא כי יגונך נגע עד לבי והנני לתת לך בקשתך זאת, אפס רק מרחוק תראה אותה ותשמר לך ושמור נפשך מגשת אליה, ואף כי לנסות דברים אחדים אליה, כי עוד כבדה מחלתה עליה, וכל רגש קטן ירעימה וחייה תלואים לה מנגד, ולזאת איפוא עצתי היעוצה, ואתה שמעה, כשתי שעות לפני נטות היום תעמוד פה הכן האניה אשר בה נרד לבוא עוד היום אל מעסטרור, ואתה התיצב לך על יד הפתח וראית את בונה בצאתה, או קחה לך אניה וירדת בה אחרי אניתנו.
"מה רבו חסדיך אלי גבריאל! קרא סילווא! בתמהון לבב, "אלהי חסדנו וישענו יגמול עליך את חסדך עמדי זה, מה שפר חבלי כי עוד הפעם אראה אור פני בונה ובאורה אלך אור בגיא צלמות, אולי יהיה אלהים עמדי ואגמלך גם אני טובה בעודני חי!
הושטתי לו את ידי והוא אחז בה בחזקה, עפעפיו הישירו נגדי ויבט עלי בלב נשבר ונדכה, ויאמר, עוד אחת אשאלך בטרם אפרד ממך אל תמנע ממני הגד נא לי גבריאל: מה דברך עם שרה? גם זאת היתה משאת נפשי ואחת מתקוותי הטובות אשר קויתי, כי עיני תחזינה בבואך עמה במסרת ברית אלהים, כי רק אותך מצאתי נאוה לה, האם נוחלה אבדה גם תוחלתי זאת, האם נפצה גם היא על הסלע, עליו נפצה אנית חיי גם היא? הרף ממני סילווא! עניתיו חדל לך אל תעיר ואל תעורר את זכרונות התקוה הנעימה אשר כבר גמלהו כעשן ויהי לבי קברם, אכן מאשר שאלתני כזאת הנני רואה כי אינך יודע כי גדול כים שבר שרה, ולבך לא נבא לך לדעת בשלמי הגיע אליה השבר הגדול הזה. לולא חכמתה שעשועיה, כבר אבדה בעניה.
והרגעים המדודים לסילווא אצו בו, וימהר ויתעלף באדרתו ויצא. ואני אחזתי בשתי ידיו הרועדות ואבקשהו שנית, כי יתחזק ויבליג על המון מעיו ולא יפרוץ לגשת אל בונה בראותה אותה מרחוק. כהפנותי ללכת, חשתי ולא התמהמתי לרוץ אל הרב ליאון ואבשרהו כי עוד בנו חי, וכי יוכל לראותו בבואו אל ביתנו לעת מועד, ותחי רוח הזקן האומלל המתאבל על בנו זה ימים רבים, שבתי הביתה ואתהלך הנה והנה, יחיל ומצפה לראות את סילווא ולשמוע את גזר דינו, וכימים ארכו לי הרגעים, ואת בונה לקחתי דברים ואראה כי מחשבות שונות עולות ויורדות במעלות רוחה, פעם תערוך ותשוה לפניה את נעימות הנוה היפה אשר הכין לנו ידיד בתנו קארנעליו בסביוניטה, ודמעות שמחה נזלו מעיניה, ופעם יאחזוה חיל ורעד להניד רגלה מן הבית אשר שבענו בו די יגון ואנחה מאז דרכה רגליו על ספו, כאילו לפתחו רובץ אסון להתחולל עלינו גם בצאתנו ממנו, די עמל עמלנו להרגיע שאון רוחה ולהניס פחדה עד אשר התנערה והתחזקה לבצע ברוח נכון את אשר גמרנו לעשות, אז בקשה כי גם פאטמע הזקנה מינקת אמנו זקנתנו תלך עמנו, ולמען הבין אותה דעת חפצנו זה כי חרשת היא ואזניה אטומות משמוע דבר שפתים, אמרה בונה ללבוש את הבגדים ההם אשר בם באה לוייניציא ולהתעטף בצעיפה הלבן ההוא, עוד בקשה בונה כי תעדה על זרועה את הצמיד פליטת ירושתנו אשר מאז הערב הביאה לה סילווא, לא אבתה לראותו. בגדי החמודות ההם הצעיף הלבן והצמיד, הפליאו להיטיב הוד יפיה, רוח חן ממרומים היה יצוק על חורת פניה הדלים מחולי, והריח ברוח חמלה עליה את כל רואיה, ועינינו ירדו דמעה, מראה בונה נפח רוח חיים חדשים גם באף פאטמע הזקנה הנדהמה, וכאיש נעור מתרדמה נעורה גם היא להביט בפני גבירתה, השתחותה לה אפים ארצה, נשקה כפות רגליה, מששה והיטיבה מעטה בגדיה, ולרגעים הושיטה ידה לגעת בצעיפה באהבה, ושפתיה היו נעות ודובבות בינה לבין עצמה דברים אחדים בלשון עברית ובלשון פורטגיזזית. לעת ההיא באה גם גיאנעטינא, לברכנו ולשלחנו וגם היא עזרה את בונה ללבוש את בגדיה ולעדות כליה, וקארנעליו עומד ומנצח על העבודה להוציא חבילות החפצים מן הבית ולהניחם באניה דבר דבר על מקומו, וכבר צללו אזנינו לקול הפעמון כי הגיעה העת לרדת באניה, יצאתי החוצה ועיני שוטטו הנה והנה לראות אם בא סילווא למועד אשר שמתי לו – ואיננו, וגם הרב ליאון לא נראה, ולבי חרד בקרבי.
עברו רגעים אחדים ואראה מרחוק אניה אחת קטנה נשאת כעל כנפי רוח וחותרת להגיע אל ביתנו, מהרתי לרדת במעלות התעלה לקדם את פני האניה, והנה סילווא מתחזק ברב כח לצאת מאניתו ולעלות במעלות לקראתי, והוא נבהל נחפז נדהם, וחורת מות על פניו, ובטרם מצאתי את נפשי לשאלהו מה קרה לו קרץ לי בעיניו לשים יד אל פה ויאיץ בי ללכת עמו אל הבית, הבאתיו אל החדר התחתון, אשר בלולים יעלו ממנו אל חדרי העליה מקום משכננו, וסילווא כמו שופכו אשוריו פקו ברכיו, בידו האחת תפש באדרתו וכבשה נגד לבו, ובידו השנית הוציא מחיקו תבה קטנה שחורה ויושיטה לי ובקול רעד צפצף לאמר: קחה את התבה הזאת גבריאל! זה לי הגבול האחרון אשר הקרה ד' לפני לגמול עמכם כאשר אמרתי לך, בה כמוסים ושמורים שטרותיכם ואונותיכם (דאקומענטע) אשר הוצאתי והצלתי מפי חיתי טרף הרובצים בס' מאראקו, נתונים נתונים היו ביד השר קאפעללא לדין דינם, ולא נסתרו מנגד עיני, אך מהרו המלטו על נפשותיכם כי בעוד ימים אחדים יודע לקאפפעלא, כי גנובים המה מביתו, ואנכי כבר סר ממני פחד המות, חרב הממשלה לא תגע בי, אך כבר נגעה בי חרב מידי אוהבי, והנני הולך למות. אימות מות נפלו עלי בשמעי את דברי סילווא ובהביטי בו אחזתי בו, ואובילהו אל המטה להושיבהו עליה, אך קרסוליו מעדו תחתיו ויפל עליה בלא כח.
ואתאפק ואשאלהו הגד לי אם תוכל מה קרה לך!
"אשר נגזר עלי ממרום באני היום – נאנח סילווא במרירות לבו, מצאתי ראיתי ספר נקובי ראשית הקשר, ושמי לא נשא בתוכם, דאנאטו הוא כתב את הספר ההוא, כי הוא היה המוסר הוא ולא אחר, ומאהבתנו הישנה חשך ממות-קושרים את נפשי, למען ישלח הוא ידו בי להמיתני מות-קנאה. הלא ידעת כי אהב את טערעזינא ועגב עליה, ומאז נסיתי למצוא חן בעיניה השיא הוא עלי עון אשמה כי גנבתי את לבבה והסבותיו מאחריו, וכבר שטמני בלבו מאז הערב ההוא אשר הצלתי צידו מידו ציד אילת האהבים, וכבר נסה לדבר עמי קשות כמה פעמים, אך אנכי שחקתי על דבריו וחלומותיו ופזרתים לרוח, אולם כיום ארב עלי הוא ושני מרצחים בסתר, אשר שכר זה מימים לשמור את צעדי בבית קאפעללא, ובצאתי דרך הפתח מאחורי הבית ללכת אל התעלה, התנפלו עלי וידקרוני בחרבותיהם, ולא החטיאו את המטרה, כי רואה אנכי כי קרובה עת פקודתי לבוא. מהרה גבריאל, הביאני אל אניתי ואמור לבונה לצאת גם היא לרדת באניתכם למען אשר תאורנה עיני באור פניה לאור באור החיים טרם תשופני חשכת צלמות, חושה מהרה כי כל עוד נפשי בי.
ראיתי כי נר חייו הולך וכבה ולא יכולתי להמישו ממקומו, ואמרתי להניח לו כמעט להשכיבהו על כרים ומרבדים, ולשלוח לקרוא לרופא, ובעוד אני מתהלך הנה והנה לא שמתי את לבי כי מאחורי נפתחה דלת המסבה ההולכת בלולים מחדרי העליה, וקול צעדה נשמע בבית, וכמעט הסבותי עיני והנה בונה נשענת על יד פאטמע, הולכת וקרבה אלי אט ודומם כירח יקר הולך, פלצות אחזתני למראה פניה, ברכי כשלו תחתי ונפשי עלי התעטפה. כל הנעשה בעצם הרגעים ההם לעיני, זכור אני כזכור חלום חזיון לילה, בראות סילווא את בונה התחזק בכל מאמצי שארית כחו קם מן המטה ויפול על ברכיו לפניה פרש כפיו ויתחנן: אהה! בונה שאי נא, סלחי נא לי לפני מותי! – ומפצעי לבבו פרץ דם כמו נחל על הארץ לרגלינו, ברגע ההוא נפלה גם בונה על ברכיה, כי כשלו. נאנחה אנחה גדולה ומרה וראשה צנח ויפול על פאטמע כנפול עמיר מאחרי הקוצר – שלהבות נר נשמותיהם דועכו וחברו יחדיו טרם יכבו לעלות צרופות ומזוקקות לאור באור החיים.
*
נערותי מתרדמתי ואראה את שני הזקנים הנכבדים את הרב ליאון ואת קארנעליו עמודים נשענים איש על רעהו, דוממים כאבן, אך נהרי דמעות שוטפים ממקור עיניהם יורדים על זקניהם, למראה דמעותיהם, נקרע גם סגור לבבי ונפתח מקור דמעותי גם הוא ופאטמע שכבה על הארץ כל הלילה ההוא לרגלי בונה ולא משה ממנה, האשה הזקנה נשקה את ידיה, הטיבה קוצות תלתליה, ושפתיה נעו בתפלה ובתחנונים, ברגז וקצף כי יונתה תמתה עפה נדדה ממנה.
*
בשדה הקברות הנקרא בשם לידא על יד חוף הים חצבנו קבר לסילווא האומלל, ואת גוית בונה הובלנו אל סביוניטה מעון משכן קארנעליו אל הנוה השאנן, אשר יחלה בונה למצוא מנוח ומרפא שמה תחת צאלים צללי ענפי ערבות אלה ואלון, ובין עפאיהם ייליל הרוח, שמה תישן בונה בערש כלולתיה שנת עולמים, מסביב לה כבר מצאו להם מנוחה גם קארנעליו ופאטמע שני נאמני בית אבותינו מדור דור, ואנכי שבתי לבדי ערער וגלמוד אל בית אבי, בידי חפצי פלטת ירושתנו אשר השיב לנו סילווא במחיר דמי עלומיו, ובלבבי יגון נצח ומשאת נפש אל הקבר בסביוניטה.
-
שתי האנשים האלה דבורה אשכארעללי ושלה שולס קאפיא, היו חכמות מושלמות ומשוררות גדולות בימיהן.אשכארעללי מבנות ישראל ברומא, העתיקה הרבה משירי המשורר הנעלה ר‘ משה די ריעטי בעל ס’ מקדש מעט, מלשון הקדש אל לשון איטאלקית, ונדפסו בוויניציא בשנת 1609–1601 וכמו כן העתיקה את התוכחה הידוע ברכי נפשי לרבינו בחיי והודוי הגדול של רבינו נסים, וסדר העבודה שבסידור הספרדים. – קאפיא גם היא נודעה לשם ולתהלה בין גדולי סופרי איטאליא, בחכמתה הרבה, וחברה ספר בלשון איטאלקית על השארת הנפש, ושירים שונים שנמצאו בספרי הלכה איטאליא – (די ראשסי) ההערה כתובה בכתב רש“י. ש”ר ↩
-
מלה לא ברורה – הערת פב"י ↩
-
מלה לא ברורה – הערת פב"י ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.