אותו כלל כדול, ששׂם שׁקספיר בפיו של פוֹלוֹניוס ב"המלט": “כיסוי האהבה נורא מגילויה”, אני למד יום־יום מן הבן הפעוט. מדרכו לכסות אהבתו ולא לגלותה אפילו לאהובי נפשו. אך יש ובאפלוליות החדר, בין־הערביים או בשעות הלילה, ילחש בקולו המתוק על אוזני האם: “אוהב ממי (אמא) נורא אוהב!”

ביסורי פרידה ממושכת מאבא־אמא עדיין לא נתייסר. הוא למד לדעת, שאבא הולך לעבודה, מקבל עליו את הדין ומחכה בקוצר־רוח לשעת שובו. יום אחד החליטה האם לצאת לביקור קצר בעיר הסמוכה. משחש הפעוט בהכנות לנסיעה שינה טעמו, אך סימני צער או אכזבה לא גילה. הלכנו ללוותה לתחנה והוא נפרד ממנה בחיבוקים ובנשיקות, כשחיוך כבוש מסתמן על פניו הזועפים. אך זזה המכונית ממקומה, שוב לא יכול להתאפק ונתן קולו בבכי. ניסיתי ואף הצלחתי לפייסו ולהסיח דעתו בצעצוע חדש, שקניתי לו בחנות הצעצועים הסמוכה ובעיקר עשיתי את רצונו וביליתי עמו שעה ארוכה בארגז החול, מקום השעשועים החביב עליו ביותר.

הוא שב הביתה עליז ושמח. משהשיג, שנסיעתה של האם היא עובדה קיימת, לבשו פניו ארשת של כובד־ראש, אך החשה ולא פצה פה, ובעוד אני טורח במטבח בהכנת פת־ערבית ו"מזיע" קשה בעשיית החביתה, אשר לרוע המזל נשרפה כמעט כליל, נעלם הפעוט. קראתי לו ואין עונה. לאחר חיפושים מצאתיו בחדר השינה, ליד ארון הלילה שעליו ניצב תצלום האם. השתדלתי להיות רואה ואינו נראה. הפעוט “סקר” את הסביבה ומשבטוח היה כי אין משגיחים בו, נטל את התצלום, הסתכל בו ארוכות, לחצו אל לבו הקט והרעיף עליו מנשיקות פיו, שאמרו אהבת־עולם ומסירות־עולם. בתנועות זהירות ומזורזות החזיר את התצלום על מקומו, כמי שחושש להיתפס בקלקלתו. וכשישבנו לסעוד שאלתיו: – "אוהב ממי? פסק קצרות: “לא”!