בספרי זה כינסתי פרקי־עיון וציור קצרים, שפירסמתי באכסניות ספרותיות שונות, בארץ ובחו"ל: “מאזנים”, “גליונות”, מאספי סופרי ישראל, “כרמלית”, “הדואר”, “הפועל הצעיר” ועוד.

כינסתי כאן שבעים וחמישה פרקים קטנים שסודרו בשישה מדורים: א. למען ירושלים ב. מיקירי ירושלים ג. בסוד חכמים ד. בעין בוחנת ה. מפי עוללים ו. סוף פסוק, והם פרי עיון והסתכלות בחן עירי, “עיר הכתר בהרים” ויקיריה; במעגלי סופרים וספרים; באורחות חיים וחברה; בעולמו המופלא והקסום של הילד וקצת אימרות־כנף מתוך פנקסי.

פרקי מסה ומונוגרפיות, על דמויות רחוקות וקרובות הפזורים על פני כתבי־עת רבים, אומר אני להוציא בקרוב בספר מיוחד.

שפר עלי חלקי ואת פרקי ספרי כתבתי לאורה הטוב והמבורך של ירושלים, עירי בחזון ובמציאות ועירם של אבותי ואבות אבותי בחזון בלבד.

חיים תורן

ירושלים, חנוכה תשל"ב

למען ירושלים

כִּי אַתְּ עוֹרַרְתְּ בִּי שׁוּב, יְרוּשָׁלַיִם,

אֶת זֶה הַכֹּסֶף שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף.

עוֹלָם סָבִיב יִרְאֶה רַק לָעֵינַיִם,

וְאַתְּ רָאִית לָעֶצב שֶׁל הַלֵּב

(ש. שלום)

אם זקוקים היינו להוכחה נוספת, מחודשת, עד כמה דביקה האומה בירושלים, “יפה נוף, משוש תבל, קריה למלך רב” (ר' יהודה הלוי) ב"קרית הגזית… אשר אך לה לבבות רבואות חרדים" (ש' טשרניחובסקי), באו ימים אלה ואישרו זאת באותיות של דם ואש.

מלחמת ששת הימים, ששינתה את פני ההיסטריה והגיאוגראפיה שלנו תכלית שינוי, הגיעה לשיאה עם שחרורה של ירושלים. רגשי השמחה, ההתפעלות וההתפעמות שאחזו את האומה לכל שדרותיה ושכבותיה, מאמינים ו"אפיקורסים" כאחד, עם גאולתה של ירושלים, מאשרים, כי כל אדם מישראל, במעמקי נפשו ובחדרי לבבו החבויים והנסתרים ביותר, מאמין בנצח ישראל, בקדושת הארץ, בקשר האמיץ שבינו ובין קדשי האומה ועל כולם – דבקה נפשו בירושלים דדהבא, ירושלים של זהב!

אין לך עיר מערי הארץ, זולת ירושלים, השזורה כל־כך בתולדות האומה והמשובצת בנזר יצירתה כאבן חן. ואין לך עיר מערי תבל, שהוכתרה בשמות ובתארים כל־כך נאצלים ושכה הירבו לשיר על תפארתה בימי קדם ולקונן על חורבנה. למעלה משש־מאות פעם נזכר שמה בתנ"ך, וכל נביא קשר לה כתר נאה ונעלה יותר. “עיר הקודש” היא נקראת בפיהם של ישעיהו ונחמיה: “עיר האמת” – בפי זכריה; “עיר האלוהים” – בפי נעים זמירות ישראל. ולא נחה דעתם של חז"ל עד שבא ופסקו: – “ירושלים – אורו של עולם”.

במשך כל תקופת הגלות הארוכה והאפילה שלאחר חורבן בית שני לא שכחה האומה את עירה, כשם שלא ויתרה על תקומת ארצה. כחוט־השני עוברים הגעגועים והכמיהה ללא־רווייה לירושלים באיגרותיהם, תיאוריהם, סיפוריהם ושיריהם של הנוסעים־הנודדים הראשונים, רבנים, מקובלים וחסידים, גדולי המשוררים של ספרד ואיטליה, סופרי־ההשכלה, משוררי התחייה ועד צעירי פייטניה של המולדת הקמה לתחייה.

אורות הקדושה וצללי העוני והאבילות של עיר־הנביאים, שבאווירת הנצח בוקעת ועולה מכל סלע ומכל רגב אדמה שבה, הודה הנצחי ונופה הסלעי, חצבו מלבם של טובי סופרינו פרקי יצירה מופלאים, הרוויים רטט של קדושה, אהבה והתפעלות.

גדולי יוצריה ובוניה של הספרות העברית החדשה, החל במאפו, מיכ"ל ויל"ג, שלא זכו לחונן עפר הארץ ועד יהודה בורלא, יליד ירושלים, ועד הללו ששבו אליה שבעי־נדודים ומרחקים – הקדישו לירושלים את הדפים המזהירים, הפיוטיים והציוריים ביותר בסיפור, ברומאן ההיסטורי, בשיר, במחזה ובמסה.

אין לך כמעט סופר עברי שלא שר, אם מעט ואם הרבה על עיר־האבות, על ירושלים שבעבר ובהווה, על ירושלים של מעלה ועל ירושלים של מטה, ותמיד באהבה לוהטת, בדביקות ובגעגועים מסוף הנפש ועד סופה. ונמצא משורר שכל שירתו היא שיר מזמור אחד ויחיד לירושלים (י"ד קמזון) ומשורר אחר

(יצחק שלו) היה ראוי לכתר השירה, אלמלא כתב אלא שני שירים בלבד: “סימפוניה ירושלמית” ו"יום אחד לאחר שתיגאל העיר העתיקה" הספוגים מרוחה, מריחה ומסלעיותה של ירושלים, אשר בה רקומה ילדותו של המשורר “כמו עורק בּשיש רקום”.

הגדילו לעשות ש"י עגנון, ח' הזז ויהודה בורלא בסיפור ויעקב שטיינברג, יהודה קרני וא"צ גרינברג במסה ובשיר, שירושלים על אורה ואווירתה, על זהב זריחתה וארגמן שקיעותיה, על ערב־רב עדותיה ושלל דמויותיה, על חן רחובותיה, חצרותיה ושכונותיה ורזי חומותיה וסמטאותיה, היא השתי וערב של מיטב יצירותיהם. הללו הירבו לתאר ולצייר את ירושלים היושבת לה “כנשר הנושא גוזליו על כנפיו – שלא זזה שכינה ממנה לעולם. ואם השכינה חבויה וכסויה, יש עתים וזמנים שאפילו הפשוט שבישראל שזכה לדור בירושלים מרגיש בה, כל אחד ואחד לפי שיעור הרגשותיו, ולפי זכותו ולפי אור החסד שמאיר את נשמתו, ובזכות הייסורים שנתייסר בארץ ושקיבל באהבה ולא קרא תגר” (ש"י עגנון, “תמול שלשום”). הם הירבו לשיר על עיר זו כיוון ש"יותר מכל ערי ארץ־ישראל הוצברה ירושלים מכל העולם כולו, וכמין דפוס לשבעים ארצות ולשבעים לשונות ואספקליה לכל העולם מסופו ועד סופו" (ח' הזז, “היושבת בגנים”). יעקב שטיינברג הקדיש לירושלים מסה פיוטית נלבבת, הרצופה הגיון־לב, חכמת־הראייה, כשרון־הציור ומקוריות הסגנון; יהודה קרני הקדיש לירושלים ספר קטן בכמות אך גדול באיכות והוא מעין אנדרטה פיוטית רבת־חן לעיר הנצח, אשר שמה בלבד “צורב כגחלת” ואחרון אחרון – א"צ גרינברג, שכל נחלי שירתו האדירים והסוערים, היוקדים והלוהטים, מוצאם מים־אהבתו ל"עיר הכתר בהרים":

כָּל הָעוֹלָם לֹא כְּדַאי לָנוּ בְּאֵין זִיו מִקְדַּשׁ יְרוּשָׁלַיִם,

שִׁבְעִים אֻמּוֹת – שִׁבְעִים אֵימוֹת בְּאֵין כֶּתֶר יְרוּשָׁלַיִם.

(“מסכת מנופים בקודש”, ירושלים, קובץ ב', תשכ"ז)

כבר בראשית דרכו נתגלה כבעל “החזון הירושלמי” של “המלכות העולה”. יצירתו הראשונה, שפירסם עם עלותו לארץ (תרפ"ד), הוקדשה “לירושלים של מטה”, שבה זעק את זעקתו הגדולה והמרה על “ירושלים המנותחת”. מראה ירושלים, מרכז האומה והתולדה הישראלית בחורבנה ושפלותה, הכאיב לו כפגיעה בעצמו ובבשרו, בשורש חיותו:

אוּלָם לִי יְרוּשָׁלַיִם גְּוִיַת אִמִּי הַמְּנֻתַּחַת –

ובאסופת שיריו “הגברוּת העולה” (תרפ"ו) העיד על עצמו:

אֲנִי כָּל כָּךְ יְרוּשַׁלְמִי וְגַם מִצַּלְעוֹתַי מִתְרוֹנֵן הָאוֹר לַמָּשִׁיחַ

בצדק העיר אחד מפרשניו־מבקריו־מעריציו של אצ"ג: – “הרבה שר המשורר את שירתו רווית הכיסופים – אהבה לאומה, תינוי אסונה, פיאור מחוזות ארצה בכל צבעי קשת נופיה; אך נקודת־המוקד והצומת שבשירה זו, הנקודה שבה פועם לב־לבה של שירתו, היא ירושלים – את סגולתה של ירושלים – היותה גם זכרון וגם כוסף – הדגים המשורר ביחוד בשירו “מעשה בירושלמי קדמון”, שיש בו כדי לשמש מפתח להבנת כל שירתו. כי בגיבורו של אותו השיר – הירושלמי הקדמון – נתגלם גם המשורר עצמו וגם העם כולו – העם, שהוא גופו “ירושלמי קדמון”, בדרך מסעיו על פני כל הכדור מירושלים אל ירושלים” (י"ה ייבין, “בעקבי בשיר”).

ירושלים היא בעיני אצ"ג “עיר ואם ומלכה עד עולם”. אף בקובץ שיריו “רחובות הנהר”, שבו נשא את משאו הקודר והקורע־לב על מבול־הדמים, שהציף והכחיד את כל היקום הישראלי באירופה המקוללה ולבו שתת דם על “מבול דם יהודי”, ששטף את העולם, לא פסק מלנגן “לאמנו העיר אהבה”:

חֲרֵבָה־בְאֵיבָה וּמֻכַּת דּוּמִיָה

עֲמֻקָּה רְתוּקָה בְּתִשְׁעָה־בְאָבָ"הּ.

אַךְ מַלְכָּה הִיא מַלְכָּה, אַף כִּי אֵין עֲטָרָה. (עמ' שלד).

ובאחת מקינותיו המזעזעות על מות אביו שר המשורר:

אָבִי־שְׂרוּפִי בַּשָּמָיִם! הִנֵּה עוֹמֵד שְׂרִידְךָ בָּעוֹלָם

וְכוֹרֵךְ רְצוּעַת תְּפִלִּין שֶׁל יָד: לְבַל יִפָּסֵק

אַף לְשַׁחֲרִית־יוֹם־אֶחָד־בָּעוֹלָם הַהֶמְשֵׁךְ־בְּהִלּוֹ…

אֲנִי מַמְשִׁיךְ תְּפִלָּתְךָ: לְבַל תִּפָּסֵק הַתְּפִלָּה:

מַשְׂאַת נַפְשֵׁנוּ הַגְדוֹלָה הַנּוֹצֶצֶת בְּדֶמַע: עַד בּוֹא שִׁילֹה.

שָׁמַיִם־שֶׁלְּךָ־מִשָּׁם הֵם עָלַי כָּאן: שְׁמֵי יְרוּשָׁלַיִם תָּמִיד (עמ' קלג)

לבו “הנכסף ונכסף בלי הרף” של המשורר “ששרביט השירה העברית ענף אש ולא פז בידו”, המשיך:

– – –לְנַגֵּן בְּרַחֲבוּת

עַל עוּגַב הַהֵיכָל,

לְבַל יִשָּׁכַח הַנִּגּוּן, לְבַל יִשָּׁכַח! (עמ' רצז)

ואכן, לא נשכח הניגון! עדים הם בניה־בוניה־לוחמיה־משחרריה העזים והנועזים של ירושלים; עדים הם המוני עולי־הרגל המהלכים בתוכה כחולמים, מתרפקים על אבניה, סימטאותיה וחומותיה ונצמדים בשפתיים לוהטות אל הכותל באהבת־דורות ובכמיהת־דורות, כיאה וכנאה לבנים השבים אל עיר־האבות השלימה, אל ירושלים דדהבא.

יפה היא ירושלים, אך בלילה נסוך עליה חן מיוחד. בלילה, עמוק בה השקט שבעתיים, זה השקט הנותן לו, לאדם, שהות לתהות על רזי סימטאותיה, על אזוב בתיה ועל חגווי סלעיה ומאפשר לו להאזין לסודות העבר הלוחשים על אוזנו מכל צד ומכל עבר. טיול לאור הירח בירושלים, ביחידות, משכיח מן הלב דאגות היום, טרדות השעה ומניס כל יגון ואנחה. לעולם אין אדם חש עצמו בודד תוך כדי טיול בירושלים בלילה, הדים וקולות בוקעים מכל צד, זכרונות עבר צפים מכל פינה והעיר אומרת שירה – שירת דורות.

באחד מטיולי בשכונתי החדשה, בדומיית הלילה, הגיעה אל אוזני מנגינה עריבה, צקון־לחש של אדם בעטוף עליו נפשו. משקרבתי למקום הבחנתי באחת הפינות בין פגומי בית, שבנייתו טרם הושלמה, בתימני זקן, שישב מכורבל בפינתו, ולאור המדורה הקטנה, שעליה שפת קומקום קפה, אמר פרקי תהילים. פתחתי ושאלתי: – “לא ינום ולא יישן שומר?” ענני, ללא שהיות הרבה: – “לא ינום ולא יישן שומר ירושלים הבנויה”. הוספתי ואמרתי: – “יפה ירושלים!” השיבני, ושוב ללא שהיות הרבה: – “עשרה קבין יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים בלילה”. לא כבשתי תמיהתי ושאלתי: “ולמה בלילה דווקא?” הרהר קמעא והשיב בנעימה שכולה ישוב הדעת: – “כי בלילה ערים העוסקים בתורה, בתפילה ובשמירה!”…

החוורון הנסוך על פניהן היגעות של שלוש הנשים העטויות שחורים, שעלו בתחנת האוטובוסים שליד בית־הקברות הצבאי, העיד כמאה עדים על המתרחש בלבן. צעדיהן האטיים, עיניהן האדומות־הנפוחות מבכי וקומותיהן השחוחות, משכו את תשומת לבם של כמה נוסעים שקפצו ממקומותיהם ופינו להן מקום באוטובוס הגדוש עד אפס מקום. על נקלה ניתן היה להבחין שזה עתה נפרדו מן היקר להן מכל, שהלך ללא שוב. תחילה ישבו המומות ומחרישות, כמו מאובנות מעוצם הצער, הכאב והיגון. משנתמשכה הנסיעה התאוששה אחת, הקשישה שביניהן, פכרה שתי ידיה הגרומות והמגויידות, נאנחה עמוקות ואמרה בקול רועד, כמדברת אל עצמה: – “שלושה נכדים קברתי כאן, בבית־הקברות הזה, שלושה קרבנות” ותוך כדי כך פרצה ביבבה ארוכה, שוברת לב.

בכיה של האשה הזקנה הרעיד את כל יושבי האוטובוס, שהסתכלו בה ובשתי הנשים שישבו לצידה, ברחמים גדולים, כמבקשים לנחמן ולעודדן באבלן הכבד. חיבקה אותה ברוך שכנתה לספסל, אשה במיטב שנותיה, חטובה להפליא ובעלת עינים שחורות ויוקדות, ואמרה: – “הרגעי, אמא! לך נותרו בנים, בנות, כלות ונכדים, ולי, ששיכלתי את בני בכורי, נותרו בן שני בצבא ושתי בנות קטנות. אך מה תאמר כלתי המסכנה, שנישאה לפני פחות משנה, והיא בחודש החמישי להריונה?” הצביעה על האשה, כמעט ילדה, שישבה בספסל הסמוך מכורבלת, מכונסת ומתייפחת בחשאי.

“לאן מועדות פניכן?” שאל הנהג, מחשש שמא מרוב צער ומבוכה שכחו לרדת בתחנה הנכונה. "לכותל! השיבה הזקנה בקול חנוק ומיד הוסיפה: – “מי אם לא הכותל ישמע תפילתנו ויבין ללבנו?”…

כמה פעמים בימי חיי ביקרתי ליד הכותל המערבי? לא אזכור, אך זאת אדע כי כל ביקור הפעים והרטיט את נימי לבי החבויות ביותר. מאז ביקורי הראשון, ואני עלם רך בשנים אשר טרם התיר את מזוודותיו שהביא עמו מבית־אבא ושבילי העיר העתיקה והחדשה כאחת עדיין היו בשבילוֹ כספר החתום, אהבתי להסתוֹפף ליד הכותל ביחידוּת ובאין רואה. ולמה אכחד? לא אחת כבשתי פני באבניו המכוסות איזוב־דורות והרוויות אנחות־דורות, ודמעות חנקו את גרוני. בשנים הראשונות לבואי לארץ התרפקתי עליו בהתעטף עלי נפשי מגעגועים לבית־אבא, שהיה ספוג כמיהה לציוֹן בכלל ולירושלים בפרט, ובימי השואה הגדולה – מתוך צער וכאב שאין להם סוף על בית־אבא שחרב, ולעתים אף מתוך צוֹרך פנימי לשפוך שׂיח לפני אבינו שבשמים. ואולם שלושה ביקורים ליד הכותל נחרתו במיוחד בזכרוני ועליהם אני בא לספר כאן.

ביקור ראשון. היה זה בקיץ 1945, לאחר מפלתו הסופית והמכרעת של הצורר הנאצי, שהביאה בכנפיה שמחה מהולה בעצב ובאבל כבד משנודע גודל השואה שפקדה את בית ישראל. ביום חול, בין־הערבים, מצאתי את עצמי עומד ברחבה הקטנה והצרה שלפני הכותל, שם הסתופפו שנים־שלושה מניינים לתפילת ערבית. רובם אנשי הישוב הישן, זולת כמה עולים חדשים, שהכרת פניהם ענתה בהם שזה להם הביקור הראשון כאן. שוטרים בריטיים פקחו על הסדר וקולו החדגוני של המואזין הערבי הפר מפעם לפעם את אווירת השקט והקדוּשה שאפפה את עדת המתפללים. לא הרחק ממני ניצב יהודי גבה־קומה, בעל זקן שחור מדובלל ופנים חרושי קמטים עמוקים. לבושו, שהיה בלויי סחבות, קומתו הכפופה ועמידתו הכנועה משכו את תשומת לבי. משקרבתי אליו הבחנתי שהוא אינו משתתף כלל בתפילה, אלא נאנח עמוקות ולאחר כל אנחה ממלמלות שפתיו פסוק אחד ויחיד. עשיתי אזני כאפרכסת, האיש לא הבחין בי כלל. הוא עמד כפסל חי, ללא ניע וללא זיע, עיניו היו עצומות ושפתיו לא פסקו ללחוש באידיש עסיסית ובקול בוכים, שכולו אומר תחנונים: – “הוי טאטע אין הימעל, הוי טאטע טייערער” (“הוי אבי שבשמים, הוי אבא יקר”). כך עמד ולחש עד תום התפילה וחזר ללא הפוגות על אותן המלים ובאותו ניגון צובט לב. משנסתיימה התפילה נחרד האיש ממקומו. פסע בצעדים איטיים אל הכותל, השעין עליו כל גופו כמבקש להיצמד אליו, ובקול אדירים הרעים: – “זכור ה' מה היה לנו, הביטה וראה את חרפתנו” ולא יסף, כי געה בבכי ארוך וממושך. קולו, ניגונו ובכיו זיעזעו את כל הנוכחים ואף הם מחו דמעה מעיניהם. אותה שעה חשתי כאילו כל התפילות, שהושמעו במשך דורות ליד הכותל, באו על מיצויין בתפילתו הקצרה ובניגונו הקורע לב של אותו יהודי, שכפי שנודע לי אחר כך היה אחד מפליטי השואה, מניצולי טרבלינקה.

וביקור שני. בבקרו של יום קיץ בהיר, לאחר מלחמת ששת הימים. ברחבה שלפני הכותל, שזה עתה התחילו בשיפוצה ובהרחבתה, ניצבו כמה עשרות מניינים כמו אחוזי־שכרון וחלום, אם מאוויר הבוקר הצלול והצונן ואם מן הפגישה המפתיעה עם ירושלים השלימה. כולם היו שקועים בתפילה ובאמירת פרקי תהילים בדביקות ובהתלהבות. פתאום הופיעה מכונית שעצרה במרחק ניכר ומתוכה הוצא, על ידיים ממש, אדם כבן שלושים במדי קצין, נכה בשתי רגליו. לאחר שהושב בעגלת גלגלים מיוחדת, שהותקנה בשבילו, התקרב באיטיות רבה אל הכותל. האיש התבונן ממושכות סביביו, מחה זיעה מעל פניו ולחש על אוזנו של אחד ממלוויו. לא יצאה שעה קלה ובחור ישיבה צעיר לימים, בעל פנים חוורים ונוגים ועיניים גדולות ויוקדות, הביא לו טלית ותפילין וסידור תפילה. לפי ההוראות וההנחיות שהשמיע אותו בחור ישיבה בקול רך, כמעט בקול דממה דקה, ניתן היה להבחין על נקלה שחלפו הרבה שנים מאז עמד הקצין ב"מבחן" זה. הוא התעטף בטלית מעל לראשו וישב בלי נוע ומבלי להשמיע אף הגה קל, אך משהסיר מעליו את הטלית היתה זו ספוגה דמעות, כאילו זה עתה משוּה מן המים. שעה ארוכה ניסה להבליג על עצמו ולא עלתה בידו והיו דמעות רותחות נושרות מעיניו גם כשמלוויו החזירוהו למכונית.

וביקור שלישי. בשעות הבוקר המוקדמות של אחד מימי חודש אלול תשכ"ח. האוויר היה רווי אדי טל מן הלילה, חומות העיר עדיין עטופות היו ערפילים דקים והעיר כולה שקויה אור פלאי. ליד הכותל היתה תכונה רבה, שני מניינים כבר סיימו תפילתם ואל המניין החדש, שפתח בתפילה, הצטרפו שלושה אורחים שזה עתה הגיעו – אב, בן ונכד. שלושתם התעטפו בטליתות, הניחו תפילין ופתחו בתפילה, כשהסב מקפיד הקפדה יתירה שהנכד לא יפסח, ח"ו, על קוצו של “אמן”. ניכר היה ששניהם, האב והבן גם יחד, מאושרים על שזכו להביא את הנכד־הבן, שזה עתה נכנס בעולן של מצוות, לתפילה בציבור ליד הכותל.

לא הרחק מעדת המתפללים עמדה קבוצה של נערי ישיבה, כבני י"ד–ט"ו, שזה עתה סיימו תפילתם ואימוניהם בתקיעת שופר, וניהלו שיחה באידיש, בשקט ובכובד־ראש. פתח אחד ואמר: – “מה נורא המקום הזה! כשאני מתפלל כאן הריני חש בעליל, שהתפילות עולות ישר השמימה!” קפץ השני ממקומו, נכנס לתוך דבריו של הראשון, וסיפר בהתרגשות: – “יום אחד שוטטתי בקרבת מקום, על הר־הבית, ופתאום שמעתי קול, ומוכן אני להישבע כי היה זה קולו של המלאך שקרא לאברהם: – ‘אל תשלח ידך אל הנער’ וגו'”. המהם השלישי, סילסל פיאותיו הארוכות העשויות בקפידה, פתח בניגון של גמרא וסיפר לאט ובחשיבות, כשהוא מדגיש ומטעים כל מלה: – “אחי הגדול, מנדל העילוּי, לומד לא הרחק מכאן, בישיבה שבה לומדים וגרים בצוותא כמה עשרות בחורים. לפני כמה חודשים, בעיצומו של ליל חורף עז, כשארובות השמים נפתחו וגשם שוטף ניתך ארצה, נעלם אחי מן הישיבה. ראש הישיבה וחבריו התהלכו כצללים ממש ולא ידעו את נפשם מרוב דאגה וחרדה. כשעתיים לאחר חצות חזר אחי לישיבה, קפוא למחצה ובגדיו נוטפים מים. קפצו כולם ממיטותיהם והקיפוהו בחבילי חבילין של שאלות. סיפר אחי בפשטות ובקול רועד מקור, צמא ורעב: – “בתחילת הערב הציקתני רוחי להתפלל תפילת ערבית ליד הכותל, על אף גשם הזלעפות וסופת הזעם שהשתוללה בחוץ. ואכן, אחד ויחיד הייתי שם. לאחר התפילה ביקשתי לשוב לכאן, אך לבי לא נתנני להניח את הכותל לבדו. וכך נשארתי שם עד שבא מתפלל אחר ותפס את מקומי”. אכן, סיים הנער את סיפורו, כשהוא מגביר את קולו, “לא לחינם פסקו חז”ל: ‘מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי של בית־המקדש’”.

חורף תש"ח. ירושלים במצוֹר, אין יוצא ואין בא. תושבי העיר, מגדול ועד קטן, חיו במתיחות מתמדת ונשאו בדומייה, באורך־רוח ובגבורה את מנת הסבל שנפלה בחלקם. העיר כולה דמתה לחזית אחת ארוכה, ותושביה – חיילים במדים ובלא־מדים. קשה במיוחד היה גורלן של שכונות־הספר, שנתרוקנו כליל כמעט מתושביהן והבתים הפכו עמדות־הגנה מבוצרות. הדרכים המובילות אל העיר נחסמו ועמדו תחת מטר בלתי־פוסק של יריות והתנקשויות אכזריות; הדרך להר־הצופים שימשה אף היא מטרה לחיצי האויב וכל עלייה או ירידה משם היתה בבחינת כניסה אל תוך לוע הארי. קומץ מגיני הר־הצופים היה זעום בכמותו ובאיכותו – רובם ככולם חיילים בלתי־מאומנים כראוי ובלתי־מצויידים כהלכה.

אותו לילה, ליל־חורף מלווה גשמי זעף ורוח עוקרת הרים, נפלה בחלקי השמירה באשמורת השלישית, הקשה והבלתי־נוחה שבכל האשמורות; אך לעומת זה עלתה בגורלי אחת העמדות הנוחות ביותר, במורדות הגן הבוטני המגשר בין האוניברסיטה להדסה, מוּל כפר ענתא, הוא ענתות. בעמדה זו היה העורף מוגן במידת־מה, ועלינו, אנשי המשמר, הוטל לבחון ולבלוש יפה את השטח שלפנינו, להתחקות אחר כל תנועה חשודה בכפר הסמוך ולהטות אוזן קשבת למתרחש בשבילי הגן. משהגעתי למקום כבר עמד בן־לוויתי על משמרתו, רועד מקור וקוֹבל על שאין באפשרותו להתחמם מעט על־ידי עישון סיגריה. שתיקת אלם השתלטה עלינו וליאות כבדה היתה נסוכה בכל אברינו, אף־על־פי־כן השתדלנו לגרש שינה מעפעפינו והתאמצנו להיות ערים ודרוכים. יריות פילחו את האוויר והתפוצצויות נשמעו ממרחק. עמדנו דמומים וקפואים־למחצה, עד שבקע השחר ולפנינו נתגלה מדבר יהודה בכל הודו והדרו ופיסת התכלת של ים־המלח, שהפיגו במקצת את הדאגה והחרדה שבלבותינו. משנמוג הערפל, שהפך את כל המראות שלפנינו לגוש אפילה גדול ומאיים, שפרה הראות, קולות הנפץ והיריות נדמו, ואנו הרשינו לעצמנו לפתוח בשיחה קלה. בן לוויתי, המכורבל ומכונס אל תוך מעילו הארוך שלא לפי מידתו, מתח את אבריו, זקף קומתו, פתח ואמר בלחש, כממשיך בעל־פה רעיון שניקר במוחו במשך כל אותו ליל־שימורים ולא העז להעלותו על דל שפתיו: – “יש שעות, שכל אחד מאתנו עשוי להתרגש וחש את עצמו נסער ושיכוֹר מהוֹד”…

נעצתי מבטי באופק הרדום ובאד הכחלחל שעלה מן ההרים ומנקיקי הסלעים ושאלתיו: – “כוונתך, שכל אחד בארצנו הוא בבחינת אותו גיבור האידיליה ‘יובל העגלונים’ לשמעוני, שחש פתאום באחד הלילות כי נפל התבלול מעיניו ונגלה קסם הלילה לנפשו, מעורטל ונשגב וקרוב?”

“בדיוק לכך התכוונתי”, השיבני, “ספק אם אנחנו, העומדים כאן, מסוגלים לראות נכוחה, להשיג ולהעריך כראוי את המתרחש לנגד עינינו; הננו עדים חיים לעלילת־גבורה, שתשמש ‘מפתח’ להבנת כל ההיסטוריה הארוכה שלנו. מלחמה זו שפכה אור על טיבו של היהודי החדש, שעיקר יהדותו מתבטא בקשר־בל־ינותק אל ארצו, עליה הוא נותן את נפשו. מאורעות ימינו מסבירים לנו הרבה מאורעות דומים בעבר הרחוק. אין לכתוב את ההיסטוריה שלנו, בלא לחוש אותה; ידיעת הפרטים והכרת הגורמים והמניעים העיקריים והמכריעים אינן מספיקות – יש לחיות אותם, ולוּ גם במרחק של דורות. העומד במקום זה, שממנו שׂם קסיוס מצור על ירושלים וטיטוס הקים בו את המחנה וכבש את העיר; המהלך בשבילים אלה, שבהם דרך אולי פעם הנביא מענתות, מיטיב להציץ אל תוך נבכי הדורות ומעמיק להבין מאורעות, שהיו בעיניו לעתים חידה סתומה. ואכן, הלילה נפתרו לי כמה שאלות היסטוריות שהטרידו את מנוחתי זה כבר; הן נתחוורו ונתלבנו לי לאורו הנוגה של השחר העולה על ירושלים במצור, ערב הקמתו של הבית השלישי”…

הוא ביקש להמשיך, אך שיחתנו הופסקה על ידי אנשי המשמר שבאו למלא את מקומנו.

בן־לוויתי ואיש שיחי באותו ליל שמירה היה ההיסטוריון המובהק, איש ההגנה הנאמן והמסור, גדליהו אלון ז"ל.

באוטובוס, שעשה דרכו מירושלים לתל־אביב, ישבה ליד צעירה, שתחילה לא משכה את תשומת לבי. משהתחילו רוב הנוסעים לפשפש בסליהם אחרי דברי־מתיקה ולרשרש בעיתונים, עיתוני־בוקר ועיתוני־ערב, ובלעו בתאוותנות יתירה את חדשות היום, ואילו היא היחידה היתה שקועה בספריה וברשימותיה ששלפה בשקט ובזהירות מנרתיקה – עוררה בי סקרנות. התבוננתי בה מקרוב: נערה כבת עשרים, גופה נאה וחטוב, בעלת פנים חוורות־נוגות, שערות ראשה שחורות, ארוכות ומסורקות בקפידה, ועיניים לה גדולות ונבונות המביעות טוב לב ופיקחות. על שפתיה ואצבעות ידיה הענוגות לא הבחנתי בסימן של צבע. לבושה היה בטעם ובנקיון למופת, אך בצניעות רבה ובצבעים שקטים, לא־צעקניים. אמרתי בלבי: בוודאי סטודנטית חרוצה היא, החוזרת לבית־אבא ואינה מפסיקה ממשנתה. ובעוד אני שקוע במראות הנוף שנתגלו ובמעברים החדים והחריפים בין הנוף ההררי והסלעי של “קרית הגזית” ובין נוף המישור, שהתחיל להתגלות, הבחנתי ששכנתי הוציאה מנרתיקה “קיצור שולחן ערוך” והתחילה לדפדף בו. שוב לא יכולת להבליג על סקרנותי ושאלתיה בזהירות: – “סטודנטית?” – התבוננה בי ממושכות והשיבה: “לא, מורה!” היא סגרה את הספר, החזירה אותו לנרתיקה, כמו ציפתה לשיחה שהיתה מוכנה לה אך לא העזה, כנראה, לפתוח בה.

לאט לאט סיפרה לי במשפטים קצובים, בחן ובעברית רהוטה, שמוצאה מהונגריה. בהיותה בת שש הגיעה לארץ עם הוריה ואחיה, הגדול ממנה בשנתיים. עם הגיעם לארץ השתקעו בירושלים וכאן למדה בבית־ספר ובבית־המדרש למורות מזרחי ועתה היא משמשת מורה בפנימיה בעלת אופי חרדי מובהק, לא הרחק מתל־אביב, שבה מתחנכות כמה מאות בנות. היא הירבתה לספר על עבודתה במוסד ועל אוֹרח החיים החמוּר בפנימיה. הרהבתי עוז בנפשי ושאלתיה אגב הערה, שאין היא חייבת להשיב על שאלתי: האם אין המשטר החרדי החמוּר במוסד מעיק עליה ועל חברותיה? כיצד יכולות בנות צעירות להמצא במרחק של כמה קילומטרים מעיר סוערת וגועשת כתל־אביב, ולחיות כמו על אי בוֹדד ומבודד, סגור ומסוגר, ולהתנזר מדעת מתיאטרון, קונצרטים, קולנוע, תערוכות, בתי־קפה, פגישות עם צעירים בני גילן וכיו"ב? נתחייכה הצעירה, סומק־מה עלה בפניה ששיווה לה חן יהודי טיפוסי, הרהרה רגע והשיבה:

– “עולמנו עשיר ומגוון ומלא כל־כך, שאין אנו נותנות דעתנו על קסמיו הנוצצים, החיצוניים וקלי־הערך, של הזמן והדוֹר. שקועות אנו יומם ולילה בלימודים, בחקר היהדות, מתעמקות בשאלות מוסר ועוסקות אפילו בספורט ובדראמה. וכשמגיעות הבנות לפירקן מוצאות הן את בן זוגן, לרוב בחורי ישיבה, כמובן, ומנהלות חיי משפחה צנועים, על טהרת היהדות ומסורתה. אך אודה ולא אבוש: מה שמעיק עלי במיוחד הוא הניתוק מירושלים. מאז הגעתי לארץ דבקתי בעיר זו לאהבה. אהבתי את זריחותיה ושקיעותיה, בתיה וסימטאותיה, הריה ועמקיה ואפילו את ריחותיה. ובבוא השעה, לכשאקים אם ירצה השם את ביתי, לא אקימנו בשום מקום אחר בארץ אלא בירושלים!”

לשמע דבריה האחרונים לא כבשתי תמיהתי. הבחינה בכך הצעירה והמשיכה:

– “את אהבתי לירושלים ינקתי מבית־אבא. ואם אתה סבור, שהנני ממשפחת כלי־קודש, אינך אלא טועה. אבי הוא חייט, בנו ובן־בנו של חייט, יהודים כשרים, שומרי מצוות. שנים על שנים חיינו בכפר קטן ונידח ואפילו בשבתות היה אבא מתפלל ביחידות, ללא מניין, וקובל על שנגזר עליו לחיות בסביבה של גויים ובעיקר – הרחק מירושלים. למעשה, לא שמעתי בביתנו מעולם על ציונות, א”י וכיו"ב, אלא על ירושלים. ואמנם, ביום שבו הגענו לארץ עלינו לירושלים; אבא לא הסכים ללון אפילו לינת לילה בתל־אביב, על אף הפצרותיהם של בני־המשפחה. וכשהתחלנו לתור אחר בית־מגורים, לא נח ולא שקט אבא עד שמצא דירה, אמנם צנועה וצרה, בת שני חדרים בלבד, אבל כחפצו – מול חומות העיר, מול הר הבית!"

באחת מסימטאות ירושלים הייתי עד־שמיעה לדו־שיח בין איש צעיר שעקר דירתו ובין סבל בבלי, בעל זקן ארוך ומסולסל, רחב־גרם ומוצק־שרירים:

– ובכן, מחר בבוקר בשעה 8 אתה בא לביתי. הנה כאן, על הנייר, רשומה הכתובת שלי.

–בחיי, אדון, לא יוֹדע קרוֹא, לא יוֹדע כתוב.

– אתה מתפלל בכל יום?

– בטח, אדון, שלוש פעמים ביום. אני הראשון בבית הכנסת!

– ובסידור תפילה אתה יודע לקרוא?

– לא, אדון.

– ואיך אתה מתפלל?

עיני הסבל לבשו ארשת של כניעה ובקול נמוך השיב: –

– ברוך השם, אדון, יש אשה, יש ילדים, יש פרנסה!

לאחר הפסקה קלה טפח הסבל באגרופו על חזהו והפטיר בקולו העבה והבוטח:

– מתפלל? אני מתפלל כאן, בלב! ברוך השם, ה' מבין הכול!… כאן, בירושלים עיר־הקודש, ה' מבין הכול!…

בט"ו בשבט, בקרן אחד הרחובות הראשיים בירושלים, הבחנתי בתימני ישיש, נמוך־קומה, בעל זקן לבן כשלג ופיאות ארוכות ומסולסלות, בעל פנים מקומטים ומצומקים מזוקן וגב כפוף, שעמד על משענתו ושפתיו מלמלו: “ימות המשיח! ימות המשיח!” ביקשתי לעמוד על סוד מלמולו, קרבתי אליו ושאלתיו בלחש: כל כך למה? לא תמה האיש על שאלתי ולא השתהה בתשובתו. הוא הצביע על קבוצה גדולה של תינוקות בית־רבן שעברה אותה שעה ברחוב וענפי שקדיה פורחת בידיהם, חיבק בשתי ידיו הגרומות את משענתו והפטיר בעברית צחה, כשהוא מסלסל בהטעמה מיוחדת ובניגון ערב לאוזן את האותיות הגרוניות: – “האם לא כך ניבא זכריה בן־ברכיה בן־עדו הנביא? כה אמר ה' צבאות: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה”. האין אלה ימות המשיח?

חייכתי לעומתו ונענעתי לו בראשי לאות הסכמה!

(תרל"ד – תשי"ט)

א

הרבה אהבות קיננו בליבו של פרופ' קלוזנר – אהבה לארץ־ישראל, לעם ישראל וללשון העברית, אך עלתה על כולן אהבתו לירושלים “אורו של עולם”. כל יצירתה של אישיוּת פינומאלית זו –הוגה־דעות, היסטוריון, מבקר וחוקר, פובליציסט, עורך, מורה ונואם, היתה ספוגה מטעמה, מריחה, מכוחה ומנצחיותה של ירושלים ומן האמונה העזה כי “כל א”י בכלל ירושלים היא" (זוהר, במדבר קיד). כאן על אדמת ירושלים, כתב מיטב ספריו: “הרעיון המשיחי בישראל”, “ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה”, “היסטוריה של הבית השני”, “ישו הנוצרי”, “מישו עד פאולוס”, “כשאומה נלחמת על חירותה” ועוד, שזכו למהדורות הרבה, ניתרגמו לכמה לשונות והקנו לו שם־עולם.

עשרות ספריו, אלפי מאמריו, רבבות איגרותיו, נאומיו ושיחותיו הם עדים חיים לפעלו המבורך של תלמיד־חכם דגול זה, סופר־לוחם וחוקר-שקדן, שהפליא בפוריוּתו, בחיוּניותו וברעננותו ועל משמרתו עמד בעוז־רוח, בלהט פנימי בקנאות ובאמונה במשך ששים־וחמש שנים רצופות, מאז פירסום מאמרו הראשון “מלים מחודשות וכתיבה תמה” (המליץ, אדר, תרנ"ג) ועד למאמרו האחרון “ז’בוטינסקי החי” (חירות, תמוז, תשי"ח). אך לא פחות מזה יספרו הם על האיש שדבק בעירו ירושלים ומממנה לא זז במשך 39 שנים, מאז בואו לכאן בחנוכה תר"פ (1919) ועד ימיו האחרונים ובאדמתה הוטמנו עצמותיו ביום ט"ו במרחשון תשי"ט (29.10.1958).

ב

איש־שיחה למופת היה. שיחתו היתה ספוגה טעם־זקנים, אש־נעורים, חסד של אהבה ומשהו מעצבותה של ירושלים. ודרך שיחתו – בצלילות־דעת, בחום ובהתלהבות, ללא כל רצון או כוונה להפתיע במלים מפוצצות, להרעיש ולהדהים בסלסולי־לשון. קלוזנר שבעל־פה, כמו זה שבכתב, היה איש הסגנון הקל, הבהיר, הפאתיטי ועם זה פשוט וטבעי.

שיחות הרבה היו לי עמו, רובן בביתו, בחדר־עבודתו, שנשם היסטוריה והיה מלא וגדוש ספרים וכתבי־עת, כתבי־יד וערימות ערימות של איגרות; או על כוס תה בחדר־האוכל הגדול והמרוּוח, שהעיד על סדר ונקיון למופת ועל מסורת יהודית נאה ושורשית, ואם בגן – מול שער־הכניסה לביתו, החבוי בצל ברושים, שעל משקופו התנוסס השלט “יהדות ואנושיות” – מעין אני־מאמין של חייו ויסוד כל תורתו.

כמה מן השיחות הללו שנסבו על ירושלים אנסה להעלות כאן, כפי שנחרתו בליבי ונקלטו בזכרוני ונרשמו בפינקסי, שעה שהייתי מאזין לקולו הרך והנלבב ושומע המיית־ליבו על כל הגיגיו ורחשיו.

ג

– רבים שאלוני ושואלים בתמיהה לסוד כוח־העבודה שלי. הנני ידוע חולי כל ימי וכיצד אני מספיק לקרוא ולכתוב ולפרסם כל־כך הרבה? תשובתי היחידה – ירושלים. אלמלא אורה ואווירה של עיר זו, ספק אם היה עומד בי הכוח לתת אפילו קב אחד מעשרה קבין של פרי (טוב או רע על כך ישפטו הדורות הבאים), שנתתי על כה. משמשקיף אני מבעד לחלונות־ביתי על חומות ירושלים, על הר־הבית ועל הרי יהודה, הנני חש בקרבי כוחות־נעורים ושוב איני יודע עייפות מהי. בוודאי קרא אדוני מה שכתבתי על ביקורי הראשון בגימנסיה העברית בירושלים, ערב ר"ח סיוון תרע"ב (בביקורי הראשון בארץ) שם לימדו באחת הכיתות את הלשון הרומית. “רטט עז חלף את כל גופי. היאך? בירושלים השוממה, שמונה עשרה מאות וארבעים ושתים שנה לאחר שהחריב אותה טיטוס, נלמדת הלשון הרומית כלשון מתה באמצעותה של הלשון העברית החיה בגימנסיה לזרע היהודים, לבני אותה יהודה, אותם Judaea Capta שעם־רומי המת כיום הזה חשב אותה אז למתה מיתת־עולם!”. רטט דומה עברני הבוקר כשאוזני קלטו ציפצופם של תינוקות של בית־רבן, שלא הרחק מכאן, מול הר־הבית השומם, נטעו נטיעות ט"ו בשבט ושרו: “ט”ו בשבט הגיע, חג לאילנות". מי יודע אם לא במקום הזה, שבו שתלו התינוקות החמודים את שתיליהם, לא עמדו לפני כאלפיים שנה צבאותיהם של הרומאים והמטירו מוות על ירושלים הנצורה והרעבה?

*

בשעות הערב המאוחרות של יום חורף עז וחריף, עם סיום השיעורים באוניברסיטה, ישבתי לידו בתוך אוטובוס מלא וגדוש, שעשה דרכו מהר־הצופים העירה. הירח שפך אורו המלא על־פני “עיר הכתר בהרים” והמראה היה מרהיב ומרנין. לאחר שתיקה קלה פנה אלי פתאום, עיניו הישירו לנוכח העיר והוא הפטיר בקול רועד ורווּי־דמע: “כבר עייפתי לסרב לכל מיני אישים, מוסדות וארגונים תרבותיים וציבוריים, שהזמינוני לבוא לארצות־הברית לשורה של הרצאות, נאומים וכיו”ב. הבטיחו לי הרים וגבעות, אבל איך אפשר לעזוב עיר זו, ולוּ גם לשעה קלה בלבד?".

*

ישבנו בביתו בשעות בין־הערביים של יום אביב רך ונאה, שהיה ספוג ריחות מבושׂמים של פריחה וליבלוּב. הוא נענה להצעתי ויצאנו לטיול קצר בשבילי השכונה, בצל כוכבים, וכדרכו דיבר מתוך צימאון לעבודה ומתוך שמחת העבודה, שמעולם לא פחתו על אף גילו ומיחושיו השונים. “הריני עובד – סיפר לתומו – למעלה מי”ד שעות ביממה ואיני מספיק. אפילו לטיול קצר מעין זה לרוח־היום, אין שעתי פנוייה. לא הרחק מכאן נטעו לפני כמה שנים חורשה על־שמי, אך עד היום לא ביקרתי שם אלא פעם אחת בלבד!" אותה שעה נראה לי מורי ורבי, השקדן המופלא, כקברניט שׂבע־ימים וצמא־נדודים, שעם הגיעו לחוף־מבטחים אחד, מייד הוא חולם על מסעות חדשים ועל חופים חדשים, לא־נודעים.

*

“הבן יקיר לי שאול”, פתח ואמר משנכנסתי אליו ימים מועטים לאחר פטירתו של טשרניחובסקי ופרץ בבכי קורע־לב. לאחר שהייה קלה המשיך בקול חנוק מדמעות: “שאול שלנו איננו. מי מילל ומי פילל, שטשרניחובסקי היפה, החסון והבריא ימות לפני? מה אגיד ומה אספר עליו ולא הגדתי ולא סיפרתי עד כה בעשרות מאמרי ונאומי?” ופתאום התחיל קורא בעל־פה קטעים שלמים מתוך “אני – לי משלי אין כלום” ו"כוכבי־שמים רחוקים". סיים את הקריאה־הדקלום והפטיר: “האם יודע אדוני, כי את שני השירים הללו, שהם שׂיא־יצירתו, כתב כאן בירושלים? את השיר הראשון התחיל בירושלים וסיים בתל־אביב, ואילו את השני “כוכבי־שמים רחוקים”, כתב כחודש ימים קודם פטירתו, לא הרחק מכאן, בשכונת קאטאמון, שבה מת המשורר. אין לי ספק, שכוכבי־ירושלים הם שהכתיבו לו את שני השירים הנשגבים הללו, שהם פאר שירתו של טשרניחובסקי ופאר השירה העברית החדשה”.

*

ירושלים במצור. המורה הישיש עזב את ביתו בתלפיות והתגורר עם גיסתו בשני חדרים קטנים באחד מרחובותיה השקטים של שכונת רחביה. לאחר ליל הפגזה ומטר־יריות בלתי־פוסק, נכנסתי בשעות־הבוקר לבקרו ומצאתיו רכון על עבודתו, ליד שולחן־ברזל צר ורעוע. הוא שמח לקראתי וסח בנעימה שקטה, שכולה אומרת אמונה ובטחון: “הם מוסיפים להפגיז ולהמטיר אש על ירושלים של מטה, אך לעולם לא יעלה בידם להפגיז ולהכניע את ירושלים של מעלה, זוֹ שהיא בבת־עינו וציפור־נפשו של כל יהודי בארץ ובתפוצות. הריני מאמין באמונה שלימה שקרוב יום־הגאולה ויום שחרורה של ירושלים”. לאחר הרהור קל הוסיף בקול מתון ובוטח: “עומד אני בסיומו של אחד מספרי החביבים עלי ביותר ודומני, גם החשובים ביותר והדרושים כל־כך לדורנו: “היסטוריה של הבית השני”. צרור המחברות המונח כאן לפני, כתב־היד של ספרי זה, הוא כל “רכושי” שנטלתי עמי בעזבנו בחיפזון את ביתנו בתלפיות. כשישבתי אמש ליד שולחני, פגעו כמה פגזים בבית הסמוך, אך אני שקוע הייתי בעבודתי ולא שמעתי דבר ואפילו לא הבחנתי במהומה שקמה בסביבה. כולי תפילה ואמונה, שספרי זה יצא לאור בירושלים החופשית והמשוחררת, במדינה שלנו העומדת אחר־כתלנו ממש!”. ואכן ניבא הלב וידע מה שניבא. את ההקדמה לכרך א' מתוך חמשת הכרכים של ספרו הנ"ל, שיצאו לאור בהוצאת אחיאסף בירושלים (תש"ט – תשי"א), כתב ביום כ"ד בטבת תש"ט, ביום הבחירות לאסיפה המכוננת של מדינת ישראל.

*

לאחר מסיבה מפוארת שנערכה לכבודו בירושלים ביום הולדתו השמונים מטעם כמה מוסדות ואירגונים, התחיל מדבר אלי בלחש, בנעימה שכולה רוך וטוב־לב, כמסיח בפני עצמו:

“הנאומים, הברכות, היחס החם והנלבב של קהל הקרואים – הכול טוב ויפה ומעודד, אך מה כל אלה לעומת ספר טוב אחד או, לפחות, לעומת מאמר טוב? ‘היום קצר והמלאכה מרובה’, הוי מה מרובה המלאכה והיום קצר, קצר מאוד! מי יודע כמה שנים נותרו לי עוד לחיות ולנשום אווירה של עיר זו?”.

(תרל"ז–תש"ט)

כשהופיע ד"ר מאגנס בשנת 1946 בפני ועדת החקירה בארץ, כנציג “איחוד”, פנה אליו השופט הצ’יסון בדברים הללו: “ד”ר מאגנס! אינני מוכן לקבוע את ערכן של הצעותיך, אך הנני אדם בא בימים והריני מכיר בכוח מוסרי כשהוא מתגלה לפני. ברצוני להתבטא, אדוני, במלים של מנהיגי: “הנה אדם ישראלי אשר אין בו מרמה”.

כזה ראוהו רחוקים וקרובים – איש אמת, שונא בצע, נקי־כפיים, ישר־לב ותמים בדרכיו; על כן אהבוהו, הוקירוהו וכיבדוהו אף מתנגדיו וכל אלה שחלקו על דעותיו והשקפותיו, והרי מספרם של הללו לא היה מועט!…

האצילות היתה חותם חייו, סוד קיסמו האישי והשפעתו הציבורית. כל פעולתו רבת־התכנים ועשירת־המעש, החל בארצות־הברית וכלה בארץ־ישראל, היתה טבועה וחתומה בחותם האצילות שהתבטאה בהרמוניה נפשית. רבים, רבים היו מתנגדיו הפוליטיים, אך רובם ככולם הוקסמו מאישיותו המוסרית הטהורה, מכוח אמונתו באידיאלים של צדק וחופש ואחוות האדם שבהם דגל ולמענם נלחם ומכשרונו המיוחד במינו להבין לנפש יריביו ולכבדם. גם מתנגדיו המושבעים הושפעו מהופעתו האצילית והאימפוזנטית של האדם שפיו ולבו שווים, מאמונתו הבלתי־מעורערת בתרבות ישראל בכלל ובתרבות המערב בפרט ומאופן דיבורו ודרך הרצאתו בקול לירי, משכנע ושובה לבבות.

ד"ר מאגנס לא היה סופר או איש מדע, אף לא מנהיג או פובליציסט במובן המקובל של מושגים אלה, אך היו בו מן הסגולות הנפשיות של כולם גם יחד. מעצם טבעו ניחן בנפש רגישה של פייטן, בבינה צלולה ודעת מיושבת של איש מדע, באומץ־לב של מנהיג ולוחם. אוהב דעת היה, חכם־לב, בעל שאר־רוח, וכולו עשוי ללא חת להילחם ולהגן על האידיאלים שבהם דבק ועליהם חי. ודרך מלחמתו בתקיפות, אך יחד עם זה בנחת, באורך־רוח ובקול דממה דקה.

שלוש אהבות קיננו בנפשו: אהבת האדם שניברא בצלם; אהבת העם והארץ ואהבה, שהגיעה לידי הערצה, לתרבות ישראל. “דווקא בימים כאלה” – מכריז הוא באחד מנאומיו בשנת תרצ"ד – “עלינו היהודים, עלינו מעל לכל העמים, לזכור את העיקר שלנו, כי בכל אדם ואדם יש משהו מצלמו של אלוהים וכי אין נפש־אדם בלי ניצוץ של שאר־רוח משלה, אם גם רפה הוא”.

הוא לא הודה בשום חייץ שבין היהודי ובין האדם. לדידו, “להיות יהודי כ”ד שעות ביממה משמעו להיום אדם כ"ד שעות ביממה". וכאהבתו לאדם כן אהבתו לעמו ולארצו, ואולם את תחייתם ביקש לראות רק לפי מוסר ישראל וערכי הרוח שלו. בתורת המוסר של הנביאים ראה את הבסיס, שעליו חייבת האומה לבנות את חייה החדשים בא"י. כל סטייה ממוסר זה, כפי שהוסבר והוטעם על־ידו, הכאיבה לו ועוררה אותו למלחמה גלויה. והוא לא חזר בו מדעותיו ולא נירתע מלהילחם על השקפותיו גם אחר שהמציאות באה וטפחה על פניו…

הנאום היה נשקו החזק, הבטוח והמשכנע ביותר; כאן נתגלו כל אוצרות רוחו. בנאומיו היפים והשקולים (רובם הושמעו בין כתלי האוניברסיטה), שבהם לימד את האדם מישראל לתהות על נפשו ועוררוֹ להתחקות על שורשי מהותו, הסביר ופירש לא רק את דעותיו והשקפת עולמו, אלא נתן גם את עצמו. בנאומיו נתגלתה אישיותו בכל ברק הודה וזהרה. בנאומיו מקופלות תולדותיה של האוניברסיטה העברית, על כל לבטיה ונצחונותיה, כפי שנגולו על־ידו תמיד ביושר, בפשטות ובנאמנות.

האוניברסיטה העברית היתה שבת חייו; בהקמתה, בביצורה ובפיתוחה השקיע ממיטב חזונו, הגותו ואהבתו. חייו היו קודש לאומה ולתרבותה, וקודש הקדשים שבחייו – האוניברסיטה העברית שהיתה בשבילו לא רק היכל התורה והחכמה העליון של הארץ אלא מיבצר הרוח של האומה כולה. “האוניברסיטה” הכריז בשנת תרפ"ח – “צריכה להיות מרכז רוחני לכל העם, כמו שארץ־ישראל שבראשה אנו מכוננים את האוניברסיטה, היא המרכז הרוחני לכל העם כולו”. ואת הצורך החיוני בקיומה של אוניברסיטה בשביל אומתנו, הטעים והסביר יפה בנאומו עם סיום המחזור הראשון בשנת תרצ"ב; “הטעם העיקרי לקיומה של האוניברסיטה הוא – תשוקה מכל לב לתורה לשמה, כליון נפש עד בלי די לחכמה ומדע, הצמא לדעת ההולך ושב ואינו פוסק, ההכרה שיש ערך לשׂכל האנושי, ושיש בכוח השכל ליצור ערכין לאדם ולרוחו. העם העברי – לפי כל דברי העדות שבידינו – העריך תמיד כראוי את תלמוד־התורה. מסורתנו גדושה במיבטאים כמו ‘תורה לשמה’, ‘תורה לשם שמים’ לאמור: תורה שיסודה בטיפוח השכל וחינוך הנפש לשם השגת אידיאלים רוחניים. עם שחייו הארוכים חדורים מסורת כזאת, ודאי שקיומה של אוניברסיטה היא לו צורך יסוֹדי וחיוּני”.

לא לחינם זכה לתואר “אבי האוניברסיטה”, כי אכן הוא שהקימה וטיפחה ושמר עליה במיטב האמונה, המסירות והאהבה שאצר בלבו. ולא רק אביה של האוניברסיטה היה אלא גם אביהם המסור של תלמידיה וחבר עובדיה המדעיים, האדמיניסטרטיביים והטכניים. כשם שדאג למקורות קיומה של האוניברסיטה ולצרכיה התרבותיים, כן דאג והתעניין בגורלו של מורה חולה, תלמיד האוכל לחם עוני, עובד נצרך וכיו"ב. לא רק דלתו אלא גם לבו היה תמיד פתוח להקשיב, להבין לעודד ולתמוך.

גם בשנות חייו האחרונות, כשגורמים שונים וסיבות חיצוניות ופנימיות הרחיקוהו מהנהלתה של האוניברסיטה ושוב לא נשא באחריותה כפי שעשה זאת קודם, לא פסקה התעניינותו, לא רפתה דאגתו ולא כבתה אש אהבתו. שום כוח לא היה מסוגל להחליש אף במשהו את רגשי האהבה ורוח ההקרבה שמיקדש־מעט זה עורר בקרבו בכל עת ובכל שעה.

דומה, כי עיקרי השקפת עולמו ואמונתו מקופלים בדבריו האחרונים, בנאומו האחרון, שהשמיע בטכס חלוקת התעודות באוניברסיטה, ז' דחנוכה תש"ח: – “תלמוד תורה בכוחו לשחרר אדם ולעשותו חפשי, ללמדך את תורת החירות אפילו בתוך עבדות. לכו בדרככם זו, הדליקו את הנרות בנפשכם והאירו את השבילים הצרים שבהם צועדים המהלכים בחושך”.

לרגל עבודתי, כמנהל הוצאת הספרים של האוניברסיטה הנושאת את שמו – הוצאת הספרים שהוא יסדה, טיפחה ושמר עליה כעל בבת עינו, נזדמנתי עמו הרבה פעמים בלשכתו שעל הר־הצופים ובביתו שברחביה.

לשכתו, בחדר העגול והמקומר שעל גג בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, עוררה בי תמיד רגשי התפעלות. חדרו המרוהט בטוב טעם, שמבעד לחלונותיו נתגלה נוף מרהיב של ירושלים העתיקה והחדשה כאחד, קומתו הזקופה וארשת פניו שלבשו תמיד חגיגיות, כובד־ראש והומניות, עוררו רגשי כבוד והערצה בלב כל מי שבא במחיצתו.

פגישתנו הראשונה, בביתו, נקבעה לשעה שבע – “הכוונה לשעה שבע בערב?” שאלתי בתוֹם־לב, “– לא” השיבני, “בשעה שבע בבוקר!” זכורני שפגישה ראשונה זו עוררה בליבי מידה לא מועטה של סקרנות – כיצד נראה ביתו? ומהו המראה של חדר עבודתו? ומה הופתעתי להיווכח שהללו היו סמל הפשטות, ללא קישוטים מיוחדים וללא אביזרי מותרות. משסיימנו את השיחה העניינית הזמינני לחדר האורחים לשתות עמו ספל תה. ושוב – בפשטות מפליאה ובכיבוד צנוע ביותר. משקמתי ללכת ליווני עד לכיכר הסמוכה לביתו, הנושאת את שמו, שם שיחקו ילדים בחול. הוא השהה מבטו הטוב והנלבב על קבוצת הילדים והפטיר: “– הם הם עתידנו, הם הם הערובה והתקווה לעולם טוב, שבו לא ישא גוי אל גוי חרב”. הדברים נאמרו בפשטות, בטבעיות, בקול דממה דקה, אך אפשר היה לחוש בעליל שבהם מקופל חלום־חייו – עולם של אחווה וריעות ושלום, שבו לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.

ד"ר י"ל מאגנס היה איש־המעשה ואיש־החלומות. מעשיו הגדולים והברוכים ינקו מחלומותיו הנועזים.

(תר"ן – תשי"ח)

א

הוא נתברך בסגולות הנאות והנאצלות שמנו קדמוננו בתלמידי־חכמים: צנוע במעשיו ומפורסם בדרכיו, מהיר לשמוע וקשה לאבד ודבריו בנחת נשמעו. סימן אחד בלבד שנתנו הללו בתלמיד־חכם חסר בו – הוא לא היה נוקם ונוטר. דומה, כי דבקה בו משהו מחסידותו של אותו אמורא בבלי, מר זוטרא, שבכל ערב כשהיה עולה על מיטתו היה אומר “יסלח ה' לכל אלה שציערוני” (מגילה כ"ח, א'). מופלג היה בחכמת־ישראל ובן־בית בתרבות האירופית. בעל־טעם מעודן, בעל־עין רואה וחודרת למעמקי נפש אדם ויצירות עמים, מציצה אל קמטי־קמטיהם של רעיונות ואל קפלי־קפליהם של תורות ושיטות.

הסביבה שבה גדל וחונך – גראייבו, שעל גבול רוסיה ומזרח פרוסיה, עיר של תלמידי־חכמים ומשכילים, שדרכה עבר סחר רוסיה וגרמניה; מרכזי התורה והחכמה שבהם קנה רובי תורתו: ישיבת ה"חפץ חיים" בראדין, ישיבת טלז וישיבת “רב צעיר” באודיסה, בית־המדרש ללימודי היהדות של הבארון גינצבורג בפטרבורג ואוניברסיטאות גרמניה, הטביעו בו חותם של פשטות, לבביות ואצילות נפשית. ההשכלה שרכש לעצמו במרכזי התרבות הללו העשירה את נפשו, הרחיבה את אופקו והעמידתו בין טובי היוצרים שבדורנו – מבקר ופובליציסט בעל השקפת־עולם, עורך ומתרגם־יוצר בעל סגנון עברי למופת. מרכזי חינוכו הם שהצמיחו גם את סגנונו הספוג ריח תורה וחכמה, שעם כל חומרתו, זהירותו ודיוקו, איננו נטול סממני פיוט והמיית־לב.

ומאלף הדבר, אף־על־פי שמשנתו היא משורש ההלכה וכולה אומרת עיון וכובד־ראש, לא היה מיסוד החומרה באישיותו ששפעה אנינות־הדעת ואנינות־הרגש. האלגנציה שבסגנונו המדוייק והמדוקדק אופיינית היתה גם לאישיותו. מעטים כמותו היטיבו לסתת ולהקציע כל משפט, לנפות וללטוש כל מלה וכל דיבור. בכתב ובעל־פה אם בשיחה שבין אדם לחברו ואם בפומבי, ברשות הרבים, היה סמל ההקפדה והשקידה על טוהר הלשון, יפי הניב, דיוק הסגנון, נקיון המחשבה והעינוב הנאה של כל המשפט, שכן ידע וחש במעמקי נפשו כי הלשון היא “הצבת החשובה ביותר, היקרה ביותר, שבה תופסים את העולם, את האלוהים ואת האדם” (חבלי תרבות", עמ' 19). וכי הלשון היא לא רק צורה, אלא צורה של תוכן – היא תריס בפני טשטוש המהות" (שם, עמ' 132). ביצירה ובחיי יום־יום היתה טבועה בקרבו הרתיעה מן הכתיבה הנמוכה והאמירה הריקה, וגדולה היתה אימתו מפני רבב, אם בצורה ואם בתוכן. ציוויו־אזהרתו של שופנהואר, שאת הגיונותיו הגיש לנו בכלי עברי מפואר, ניסר תמיד באוזנו ובלבבו: “כתיבה סתומה או גרועה סימן היא למחשבה אטומה או מבולבלת – כשם שרשלנות בבגדיו של אדם מעידה על זלזול בחברה שבה יוצאים ונכנסים, כך מעיד סגנון חטוף, מרושל, גרוע על זלזול מעליב בקורא” (“הגיונות”, עמ' 131, 142).

הלשון היתה בעיניו עיקר חשוב ומכריע בתולדות העם ובחיי הפרט כאחד. מתוך הכרתו העמוקה, ש"הלשון היא תמציתם של טבע ושל תרבות, של שאיפות עתיד וראיות עבר" (“חבלי תרבות”, עמ' 41), השכיל לגולל ברוב תנופה וכשרון־הרצאה מזהיר את בעיותיה של הלשון העברית ומלחמת תחייתה. הוא העלה על נס את “האמודאים של ים הדורות”, שנלחמו מלחמה ארוכה וקנאית, מלאה גבורה ומסירות־נפש לתחייתה והאדרתה של הלשון העברית. בהיגיון חריף ומעמיק ומתוך חרדה כנה לתרבות עברית, לתרבות האדם מישראל, ועל כולם ליצירה המקורית, שכן “חביב על האדם, על הציבור קב החרובין של היצירה העצמית, המקורית, מכל השולחן הערוך בכל טוב של החיקוי, של הסבילות” (שם, עמ' 85), ניתח את שורשי האנדרלמוסיה הלשונית בארצנו והוקיע את מבוכתם של אלה המכניסים אנארכיה ברשות הלשון, ממשיכים ביניקה מלשונות זרות ואינם מתאמצים לקנות את לשון הנפש של האומה וממילא אינם מגיעים לכלל התערות בארץ, בחייה ובתרבותה.

ב

בתולדות הביקורת העברית בדור האחרון נתייחד לו, לד"ר וויסלבסקי, מקום מיוחד כמבקר אנין־דעת ועשיר־דעת, שמסותיו רצופות עצמיות של מחשבה, ראייה חושפת בשורשן של תורות ואסכולות פילוסופיות וסוציולוגיות, כשרון של ביקורת נתחנית, ועל כולם – כוֹח הבעה מבורך בלשון ססגונית ומנופה, היונקת ישר מן המקורות. מסותיו הן פרי שיקול־דעת חמור, הגות מעמיקה החובקת ספרויות הרבה על תולדותיהן וגלגוליהן, בודקת ומשווה קנייני־מחשבה, חזיונות־תרבות וזרמי־רוח קרובים ורחוקים. מסותיו מלאות וגדושות חכמה וידיעה, שאובות ממעיינות־חוץ וממקורות־פנים, ויחד עם זה עשויות הן לשמש דוגמה ומופת לאמנות ההרצאה שכולה אומרת הגות־לב ומתינות, הבעת אצילות ושמירה מעולה על איכות הביטוי. סגנונו, שלא נוּקה אמנם מקישוטי־לשון ועומס־לשון וסובך משפט, מפליא בשלימותו, בליטושו ובצירופיו המקוריים.

לפי כל תכונות נפשו וסגולות יצירתו שייך ד"ר וויסלבסקי לבית־מדרשו של אחד־העם, אמן המלה השקולה, המפליאה בנקיונה ובמשנתה וערוכה בטוב־טעם והסדורה למופת. מסותיו הן פרי עבודה מתמידה וזהירה. פרי מחשבה שוקלת ומודדת. הפורטרטים שלו אינם מסוג אלה שהעניקו לנו ברדיצ’בסקי ופרישמן, פיכמן וסוקולוב. אף לא מחקרים פרשניים דוגמת אלה של קלוזנר ולחובר, אלא מסות פילוסופיות־סוציולוגיות, ששורשן נעוץ בקרקע המחשבה הישראלית ונופן נוטה אל המחשבה האירופית־הכללית. כל אמצעי הראייה, המחשבה וההבעה מגוייסים כאן לא להארת האיש ומשנתו בלבד, אלא להבהרת התקופה על שלל תורותיה וזרמיה, לניתוח מדוקדק ומפורט של הדור על כמיהותיו ותעיותיו, קרעיו וסתירותיו, עליותיו ומורדותיו, רצונותיו ומעשיו. הפרטים הביוגראפיים ו"העצמות היבשות של עובדות רשומות בספרים", בלשונו של סוקולוב, כמעט שאינן מעניינו, ואפילו ההבאות מתוך הכתבים מובלעות במסותיו ואינן מודגשות ביותר, שכן לא הם העיקר אלא האיש, יסודות תורתו ורקע תקופתו ובייחוד ההווייה הישראלית על אמונתה וכפירתה

ושליחותו של האדם הישראלי בעולם המזועזע, השסוע והמסוכסך. יעויין, למשל, במסתו על פרישמן, שהיא אנדרטה חיה לדורו לא פחות מאשר לאביר ספרותנו, אשר “קמיע היתה תלויה על חזהו, נסתרת מעין רואים, ובקמיע שתי תמונות קטנות, תמונותיהם של שני אבירי ספרות, של שני ‘קטלני רוח’, של היינה וברנה – להן התפלל, להן נשא את נפשו” (“יחידים ברשות רבים”, תשט"ז, עמ' 41). והוא הדין במסתו על בובר, המפיצה אור מלא לא רק על משנתו המאלפת ועל האיש המשוטט בדרכים שכבשום אלים, רעיונות והרגשות, ועינו תרה אחרי מסילות לאדם" (שם, עמ' 215), אלא גם על דורו, בסוף המאה הי"ט ובתחילת המאה שלנו, והוא – “פרשת ההתנגשות של יצרי חיים, שאיפות תרבות, כוחות דוחים וכוחות מקרבים מן המרכז של הנשמה הישראלית” (שם, שם, עמ' 213).

יראת הכבוד, אותה סגולה נעלה ונדירה שגיטה ציינה כ"חוש עליון", היא נשמת יצירתו של ד"ר וויסלבסקי. כל מסה ממסותיו, אם על מורה ותלמיד ואם על ידיד ויריב, ספוגה תרבות ובקיאות, אהבה וחמימות, ישרות פנימית וחריפות של תפיסה. עד מה מפליא הוא לראות, להאיר ולהשיג אישים מאישים שונים על סתרי נפשם, על סתומות יצירתם ועל נפתולי גורלם.

בכל מסותיו ועיוניו, אם בענייני עם, לשון וחברה ואם בניתוח תורות, בהארת מאורעות, בבירור חזיונות והתרחשויות חברתיות־היסטוריות־תרבותיות ובחקר הפיכות, מלחמות ותנועות־עם, לא נשתכחה מלבו ולא נעלמה מעינו הבוחנת “הנקודה היהודית” – מקומה וגורלה של כנסת ישראל הדווייה והפלאית. והלא כה כתב בפתח ספרו “במזל מאדים”: “לא ייחדתי פרשה מיוחדת למאורעות האימים שבאו על ישראל בשנים ההן, אולם מאחורי כל פסוק ופסוק של ספר זה עומדת השואה. מכאן העצבות השפוכה על כל תיבה ותיבה שבו”. ואכן, שניים הם מקורותיה של עצבות זו: א) הייאוש שתקף אותו מול פרשת נצחונה וכשלונה של אירופה הקרועה והשסועה, התועה והנבוכה, לאחר מלחמת העולם השנייה; וב) האכזבה המרה שהנחילה לו, לסוציולוג והומניסט מובהק שכמותו, אירופה זו שתרבותה ומיטב הגותה שימשו נר לרגליו וכל ימיו ביקש לטפחם, לפרשם ולהאירם. אין ספק כי מלב כואב נחצבו השורות הנוקבות הללו על אירופה, ערש־התרבות, ההשכלה והנימוסים שקסמו לו תמיד: “כל כוכבי האור שהיו תלויים בשמיה של יבשת זו במאות האחרונות רימו את ישראל: היה חלום, אך גם הוא עבר” (עמ' 206)

ד"ר צבי וויסלבסקי היה הוגה־דעות מקורי ותלמיד־חכם שהמית עצמו באוהלה של תורה ונפשו מעיין אהבה לאדם מישראל ומקור לא־אכזב של ידידות־אמת; אדם אציל־רוח, שקיים יום־יום ושעה־שעה את ציוויו של ר' אליעזר: “יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך”.

(תרמ"ח–תשכ"א)

דמוּת יקרת־ערך, שכולה אמרה תרבות, אצילות־רוח והומאניוּת. משורר ומתרגם, חוקר פוֹלקלוֹר ואיש־ההומור, שד"ר במובנו הנעלה של מושג זה – שגריר־נודד המגשר ומתווך בין עמים וארצות, לשונות ותרבויות. תמהוֹני ונוטה להזיות ועם זה מתמיד גדול ובעל כשרון־עבודה למופת, הממית עצמו באוהלה של חכמה ודעת. ואיש שׂיחה מובהק היה, זוֹ השׂיחה התרבותית, הספוגה ורוויה חכמת־חיים, נסיון חיים וידיעה עמוקה ושרשית, היונקת ממעיינות ישראל וממעיינות זרים.

חכם־לב וחכם־לשונות, בעל תרבות רחבה (חניך אוניברסיטאות קניגסברג וברן), בן־בית בתרבות ישראל ובתרבויות המערב והמזרח כאחד. אך לא חוקר סגור ומסוגר בתוך ד' אמות של מחקר, אלא איש־שירה, שהעשיר את הספרות העברית בתרגומי־מופת מן הספרות הקלאסית האירופית ומן הספרות של עמי אסיה המזרחית: ה"קומדיה האלוהית" לדאנטי (הוכתר בפרס־טשרניחובסקי לתרגומי־מופת); “דיקאמרוֹן” לבוקאצ’ו; “פלאטרוֹ ואני” לחימנז; “מבחר שירי גיתה”; “אגדות יפאניות לילדים”; “שירת בהאגאודגיטה” (שירת המבוֹרך), מן המקור הסנסקריטי ואחרון אחרון – “משירת הוֹדוּ”, פרקי־שירה והגות, שיצאו לאור בערוֹב יומו. “בימינו אלה, בהם לפתח רובצת סכנת אין־חזון – כתב בפתח תרגומו האחרון – והחומר הולך וגובר על הרוח, ואין לדור משען ומשענת ומקור נחמה לנפש, רצוּיוֹת כפלים הופעות שירה רוחנית מסוג זה”. תרגומיו מעידים על בקיאות באוצרות הלשון העברית לרבדיה ובמכמניהן של כמה לשונות אירופיות ומזרחיות; ואילו המבואות וההערות מאירות־העינים, שבשולי תרגומיו, מגלוֹת את ידיעתו המרובה בכל רחבי התרבות העתיקה והחדשה.

הוא הירבה לנדוד על־פני העולם והביא אל פינות רחוקות ונידחות, הרבה שנים לפני קום המדינה, את דבר ארץ־ישראל ובשורת התרבות העברית המתחדשת. בשליחות קרן־היסוד ביקר בדרום אפריקה, אנגליה, ארצות הבלקן, הוֹדוּ, בורמה, סינגפור ועוד. בכל מקום ליקט ואגר מלוא חופניים חומר מן ההווי העממי, מנהגים, מעשיות, בדיחוֹת וכו', וקצת מזה כונס לתוך שני אוספי בדיחות (באידיש ובאותיות לאטיניות): “ראז’ינקעס מיט מאנדלען”, “רוֹיטע פאמעראנצען”. אך בכל מסעותיו שמר אמונים ליצירה האנושית הנשגבה, שורש חייו וטעם חייו עלי־אדמות.

איש־העם ואהב־העם וחפשי בדעותיו היה. הוא ידע לומר את אשר עם לבו בעוז־רוח ובחריפות־שכל והעז להוקיע “שקרים מוסכמים” ולמתוח בקורת בענייני ספרות ולשון, אמנות ופוֹליטיקה, ללא הבדל מפלגה, מעמד וחברה. בכתב ובעל־פה הירבה לבקר, להעיר ולגלות פרצות ובקעים במערכות חיינו ובמעגלי תרבותנו, אך תמיד בהוּמוֹר מלבב, בעין טובה ובאהבה.

חסיד נלהב של אֶספראנטו היה והשתתף בקונגרסים בינלאומיים לאספראנטו (ברן, אוֹכספורד, אדינבורג ועוד). בשנת 1930 זכה בפרס ראשון בעד מיטב הנאומים בקונגרס ללשון בינלאומית זו, שקסמה לו משחר נעוריו. דומה, שמו של ספר שיריו “געגועים נצחיים”, שפירסם בלשון אֶספראנטו בשנת 1924, הוא שאפיין אותו ביותר ופתח אשנב אל עולמו הנפשי הנאצל. געגועים נצחיים אל ערכי־חיים וערכי־תרבות, תרבות־עברית ותרבות־אדם, שיש בהם אהבה ויוֹפי ואמת, היו סוד נפשו של “תמהוני, זה, ה”בוהמיין" הירושלמי!

בסבר פניו, בהילוּכו הנתון ובקולו העמוֹק והרווה דומה היה לחכם הוֹדי, ואילו בשׂיג ושׂיח שלו עם הבריות ובכל שיצר נתגלה כאדם הדבק בתרבות ישראל וניזון מספרותה ולשונה, העברית והאידית גם יחד. ברם נופו נוטה היה אל תרבויותיהן של ארצות־נוד רחוקות ואכסוטיות, שעליהן היטיב לספר בטוב־טעם, בכליון־נפש, ובבדיחות־הדעת.

(תרל"ח–תשי"ח)

במבוא לספרו הקטן והמלבב: “זכרונות מעולם החתולים” (הוצאת “דבר”, תש"א) כתב בין השאר: “נולדתי בכפר קטן בגאליציה המזרחית, היה זה כפר אוקראיני ואני בו הילד היהודי היחיד. בודד, ללא כל ריע וחבר – – – לכאורה נדמה שהבדידות מביאה לידי רגשי עצבות ושעמום. אבל לאמיתו של דבר גם כמה וכמה מעלות טובות לה. היא מרחיקה אותנו מהמולת־התמיד ומאי־מנוחה פנימית. מביאה אותנו להתייחד עם נפשנו וכאילו להסתכל לתוכה. מונעת אותנו מהשטחיוּת ומובילתנו לחדוות ההתבוננות השקטה”.

אכן, שרוֹן הפובליציסט והפולמוסן החריף, שלא נלאה ולא נרתע מהלחם על האמת שלו בגילוי־לב ובחיוניות מפליאה, בכשרון הרצאה פשטני ובכוח מנתח ונוקב, ידע את חדוות ההתבוננות השקטה, איש־הבדידות וההתכנסות היה כל ימיו ועם זה איש־ריב ואיש־מדון, קנאי בלב ובנפש. חייו היו חתומים בחותם של קנאות קדושה, שאין עמה צרות־עין וחשבונות אישיים, אלא זו היונקת מלב אוהב, משפע של אמונה ודביקות באמיתות שבהן דגל. אחת האמיתות הגדולות שלו, שאותה ביקש לנטוע ולטפח בלב האומה, ביטא במשפט־הסיום של מאמרו הנודע “מפלצת הגלות הנצחית” וכה לשונה: “אם הגלות נצחית – הציונות מיותרת לחלוטין” (“משני עברי השעה”, תש"ז)

איש תם וישר, אוהב אמת ונקי־כפיים, מחמיר עם עצמו ועם אחרים, קנאי גדול לדבר־אמת ולמחשבת־אמת וציוני “אכזרי” – כזה היה שרון עד יומו האחרון. בחייו היום־יומיים היה סמל הענווה, בורח מן הכבוד ומן השררה ומסתפק במועט, “בקב חרובין מערב שבת לערב שבת”, פשוטו כמשמעו. מראהו התמהוני, לבושו הצנוע ואורח חייו העידו עליו כמאה עדים כי אינו “טרוד בנכסיו”. אף־על־פי־כן אך עליז ושמח בחלקו היה תמיד – סמל האדיבות. על נקלה ניכר בהילוכו הפזיז והזריז, גם לעת זיקנה, על־פני חוצות ירושלים, בחיוך הטוב והנלבב שהיה שפוך על פניו ובנכונות להמתיק שיח. הנושא? – מאמרו, הערתו, תגובתו, מכתבו למערכת שפירסם בעתון פלוני ובבמה פלונית על ענייני יום־יום “פעוטים” ועל בעיות העומדות ברומו של עולמנו הפוליטי, החברתי והתרבותי. ואם פסחת על דבריו ולא הקדשת להם תשומת־לב, לא הראה אף שמץ של טינה או תמיהה, אלא טרח להמציאם לך (בצירוף תיקונים של שיבושי הדפוס), למען תקרא ותדע את עמדתו המפורשת, גם אם גלוי וידוע היה לפניו שמתנגדו המושבע אתה! דבריו שבכתב כשיחתו ספוגים היו טעם־זקנים, אש־נעורים, הגיון־לב, הומור ושנינות. כתיבתו כשיחתו רצופות היו רעננוּת וצלילוּת־השיפוט, כובד־ראש וחריפות הביטוי, ועם זה לא היו נטולות קורטוב, לעתים אף למעלה מקורטוב, של בדיחות הדעת וסאטירה נוקבת.

תכלית שנאה שנא את שועלי־העט ועורבי־הציבור למיניהם, האומרים שלום, שלום ואין שלום לא בדבריהם, לא בכוונותיהם ולא במעשיהם. מעטים כמוהו הרהיבו עוז בנפשם להטיח דברים כדורבונות כלפי ראשי העם, מנהיגי הישוב וקברניטיו. לב מי לא נפעם מדברי־ההתרסה הקשים, שהשמיע מעל דפי “מאזנים”, כלפי כמה אישים חשובים ונכבדים, שקשרו דברי הספד וקינה על מותו של פרופ' ב. שץ, חלוץ האמנות היהודית בישראל ומייסדו של בית הספר לאמנות והמוזיאון “בצלאל”: “שלָמה תזל היום כטל אמרתכם – – – אתם, בעלי ההשפעה וההכרעה, לזעקתו של “בצלאל” זה לא שעיתם ואת סוכתו הנופלת לא סמכתם – – – אתם, החיים, מחלקים תמיד למתים את הכבוד האחרון ברחבות־לב. קל לכם לחלקו להולך – – – את החי אתם מכשילים או לפחות עוזבים אותו לנפשו במצוקתו, ואת המת דוקא ברצונכם ובחסדכם להמריץ ולעודד במסעו האחרון. לשם מה? המתים, בכוחם ללכת מאליהם ולבדם, בלי משען, מבלי אוהד ודואג” (“משני עברי השעה”).

עיקר התעסקותו וכל תוכן חייו – אוסף האוטוגראפים והפורטרטים היהודיים, שיזם וטיפח במשך עשרות שנים, לו הקדיש מיטב זמנו, בו השקיע את כל הונו ואונו ומסרו לידי האוניברסיטה העברית. אך אליבא דאמת לא היה עיקר וטפל בחייו; בכל דבר עסק לשמו ובאותה מידה של אהבה, קנאות ומסירות. בהוקעתו את מפלצת הגלות הנצחית ובהטפתו האמיצה לתורת “הציונות האכזרית” כמו במלחמת התנופה שלו נגד “מרכז רוחני”; בניתוחו המעמיק את יסודות האידיאולוגיה של “ברית שלום” כבהוקעתו את נגע הספסרות; בקנאותו לעבודה עברית, ללשון העברית ולשמוֹת עבריים כבעמדתו הקיצונית כלפי השאלה הערבית במדינת ישראל – בכל אלה נתגלה כ"חולה אהבה" לישראל, לשלומה, לשלימותה, לבטחונה ולקיבוץ גלויות במלוא משמעותו של מושג זה. וב"מחלתו" זו ביקש להדביק גם את האחרים.

בסוף ימיו פירסם קונטרס קטן בשם “משקעי חיים”, מאמרים ואימרות־כנף המקפלים בתוכם חכמת־חיים, נסיון־חיים והשקפת־עולם שלימה והם פרי הגות מעמיקה, תוצאה של מאבק נפשי ממושך. במאמר אחד קצר וקולע גילה משהו מיסוד אישיותו הנאצלה והענווה: “אין לך אושר כאושר שבהרגשה: הנה ביכלתך להשיג קניינים אלה ואלה ואין לנפשך כל צורך בהם”. ואילו באימרה שנונה אחרת נתן ביטוי לגורל משנתו הפובליציסטית, התמהונית לעתים והעשויה תמיד ללא חת: “יש הצעות ודעות המוּרדות מעל שולחן הדיונים־והעיונים בכוח הזרוע של הרבים והן פועלות במחתרת בכוח האמת של היחיד”.

דומה כי הרבה מדעותיו של שרון, שכל ימיו היה עבד לאמת, עדיין פועלות בחיינו ומסעירות רוחנו, ולאו דווקא במחתרת!