בספרי זה כינסתי פרקי־עיון וציור קצרים, שפירסמתי באכסניות ספרותיות שונות, בארץ ובחו"ל: “מאזנים”, “גליונות”, מאספי סופרי ישראל, “כרמלית”, “הדואר”, “הפועל הצעיר” ועוד.

כינסתי כאן שבעים וחמישה פרקים קטנים שסודרו בשישה מדורים: א. למען ירושלים ב. מיקירי ירושלים ג. בסוד חכמים ד. בעין בוחנת ה. מפי עוללים ו. סוף פסוק, והם פרי עיון והסתכלות בחן עירי, “עיר הכתר בהרים” ויקיריה; במעגלי סופרים וספרים; באורחות חיים וחברה; בעולמו המופלא והקסום של הילד וקצת אימרות־כנף מתוך פנקסי.

פרקי מסה ומונוגרפיות, על דמויות רחוקות וקרובות הפזורים על פני כתבי־עת רבים, אומר אני להוציא בקרוב בספר מיוחד.

שפר עלי חלקי ואת פרקי ספרי כתבתי לאורה הטוב והמבורך של ירושלים, עירי בחזון ובמציאות ועירם של אבותי ואבות אבותי בחזון בלבד.

חיים תורן

ירושלים, חנוכה תשל"ב

למען ירושלים

כִּי אַתְּ עוֹרַרְתְּ בִּי שׁוּב, יְרוּשָׁלַיִם,

אֶת זֶה הַכֹּסֶף שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף.

עוֹלָם סָבִיב יִרְאֶה רַק לָעֵינַיִם,

וְאַתְּ רָאִית לָעֶצב שֶׁל הַלֵּב

(ש. שלום)

אם זקוקים היינו להוכחה נוספת, מחודשת, עד כמה דביקה האומה בירושלים, “יפה נוף, משוש תבל, קריה למלך רב” (ר' יהודה הלוי) ב"קרית הגזית… אשר אך לה לבבות רבואות חרדים" (ש' טשרניחובסקי), באו ימים אלה ואישרו זאת באותיות של דם ואש.

מלחמת ששת הימים, ששינתה את פני ההיסטריה והגיאוגראפיה שלנו תכלית שינוי, הגיעה לשיאה עם שחרורה של ירושלים. רגשי השמחה, ההתפעלות וההתפעמות שאחזו את האומה לכל שדרותיה ושכבותיה, מאמינים ו"אפיקורסים" כאחד, עם גאולתה של ירושלים, מאשרים, כי כל אדם מישראל, במעמקי נפשו ובחדרי לבבו החבויים והנסתרים ביותר, מאמין בנצח ישראל, בקדושת הארץ, בקשר האמיץ שבינו ובין קדשי האומה ועל כולם – דבקה נפשו בירושלים דדהבא, ירושלים של זהב!

אין לך עיר מערי הארץ, זולת ירושלים, השזורה כל־כך בתולדות האומה והמשובצת בנזר יצירתה כאבן חן. ואין לך עיר מערי תבל, שהוכתרה בשמות ובתארים כל־כך נאצלים ושכה הירבו לשיר על תפארתה בימי קדם ולקונן על חורבנה. למעלה משש־מאות פעם נזכר שמה בתנ"ך, וכל נביא קשר לה כתר נאה ונעלה יותר. “עיר הקודש” היא נקראת בפיהם של ישעיהו ונחמיה: “עיר האמת” – בפי זכריה; “עיר האלוהים” – בפי נעים זמירות ישראל. ולא נחה דעתם של חז"ל עד שבא ופסקו: – “ירושלים – אורו של עולם”.

במשך כל תקופת הגלות הארוכה והאפילה שלאחר חורבן בית שני לא שכחה האומה את עירה, כשם שלא ויתרה על תקומת ארצה. כחוט־השני עוברים הגעגועים והכמיהה ללא־רווייה לירושלים באיגרותיהם, תיאוריהם, סיפוריהם ושיריהם של הנוסעים־הנודדים הראשונים, רבנים, מקובלים וחסידים, גדולי המשוררים של ספרד ואיטליה, סופרי־ההשכלה, משוררי התחייה ועד צעירי פייטניה של המולדת הקמה לתחייה.

אורות הקדושה וצללי העוני והאבילות של עיר־הנביאים, שבאווירת הנצח בוקעת ועולה מכל סלע ומכל רגב אדמה שבה, הודה הנצחי ונופה הסלעי, חצבו מלבם של טובי סופרינו פרקי יצירה מופלאים, הרוויים רטט של קדושה, אהבה והתפעלות.

גדולי יוצריה ובוניה של הספרות העברית החדשה, החל במאפו, מיכ"ל ויל"ג, שלא זכו לחונן עפר הארץ ועד יהודה בורלא, יליד ירושלים, ועד הללו ששבו אליה שבעי־נדודים ומרחקים – הקדישו לירושלים את הדפים המזהירים, הפיוטיים והציוריים ביותר בסיפור, ברומאן ההיסטורי, בשיר, במחזה ובמסה.

אין לך כמעט סופר עברי שלא שר, אם מעט ואם הרבה על עיר־האבות, על ירושלים שבעבר ובהווה, על ירושלים של מעלה ועל ירושלים של מטה, ותמיד באהבה לוהטת, בדביקות ובגעגועים מסוף הנפש ועד סופה. ונמצא משורר שכל שירתו היא שיר מזמור אחד ויחיד לירושלים (י"ד קמזון) ומשורר אחר

(יצחק שלו) היה ראוי לכתר השירה, אלמלא כתב אלא שני שירים בלבד: “סימפוניה ירושלמית” ו"יום אחד לאחר שתיגאל העיר העתיקה" הספוגים מרוחה, מריחה ומסלעיותה של ירושלים, אשר בה רקומה ילדותו של המשורר “כמו עורק בּשיש רקום”.

הגדילו לעשות ש"י עגנון, ח' הזז ויהודה בורלא בסיפור ויעקב שטיינברג, יהודה קרני וא"צ גרינברג במסה ובשיר, שירושלים על אורה ואווירתה, על זהב זריחתה וארגמן שקיעותיה, על ערב־רב עדותיה ושלל דמויותיה, על חן רחובותיה, חצרותיה ושכונותיה ורזי חומותיה וסמטאותיה, היא השתי וערב של מיטב יצירותיהם. הללו הירבו לתאר ולצייר את ירושלים היושבת לה “כנשר הנושא גוזליו על כנפיו – שלא זזה שכינה ממנה לעולם. ואם השכינה חבויה וכסויה, יש עתים וזמנים שאפילו הפשוט שבישראל שזכה לדור בירושלים מרגיש בה, כל אחד ואחד לפי שיעור הרגשותיו, ולפי זכותו ולפי אור החסד שמאיר את נשמתו, ובזכות הייסורים שנתייסר בארץ ושקיבל באהבה ולא קרא תגר” (ש"י עגנון, “תמול שלשום”). הם הירבו לשיר על עיר זו כיוון ש"יותר מכל ערי ארץ־ישראל הוצברה ירושלים מכל העולם כולו, וכמין דפוס לשבעים ארצות ולשבעים לשונות ואספקליה לכל העולם מסופו ועד סופו" (ח' הזז, “היושבת בגנים”). יעקב שטיינברג הקדיש לירושלים מסה פיוטית נלבבת, הרצופה הגיון־לב, חכמת־הראייה, כשרון־הציור ומקוריות הסגנון; יהודה קרני הקדיש לירושלים ספר קטן בכמות אך גדול באיכות והוא מעין אנדרטה פיוטית רבת־חן לעיר הנצח, אשר שמה בלבד “צורב כגחלת” ואחרון אחרון – א"צ גרינברג, שכל נחלי שירתו האדירים והסוערים, היוקדים והלוהטים, מוצאם מים־אהבתו ל"עיר הכתר בהרים":

כָּל הָעוֹלָם לֹא כְּדַאי לָנוּ בְּאֵין זִיו מִקְדַּשׁ יְרוּשָׁלַיִם,

שִׁבְעִים אֻמּוֹת – שִׁבְעִים אֵימוֹת בְּאֵין כֶּתֶר יְרוּשָׁלַיִם.

(“מסכת מנופים בקודש”, ירושלים, קובץ ב', תשכ"ז)

כבר בראשית דרכו נתגלה כבעל “החזון הירושלמי” של “המלכות העולה”. יצירתו הראשונה, שפירסם עם עלותו לארץ (תרפ"ד), הוקדשה “לירושלים של מטה”, שבה זעק את זעקתו הגדולה והמרה על “ירושלים המנותחת”. מראה ירושלים, מרכז האומה והתולדה הישראלית בחורבנה ושפלותה, הכאיב לו כפגיעה בעצמו ובבשרו, בשורש חיותו:

אוּלָם לִי יְרוּשָׁלַיִם גְּוִיַת אִמִּי הַמְּנֻתַּחַת –

ובאסופת שיריו “הגברוּת העולה” (תרפ"ו) העיד על עצמו:

אֲנִי כָּל כָּךְ יְרוּשַׁלְמִי וְגַם מִצַּלְעוֹתַי מִתְרוֹנֵן הָאוֹר לַמָּשִׁיחַ

בצדק העיר אחד מפרשניו־מבקריו־מעריציו של אצ"ג: – “הרבה שר המשורר את שירתו רווית הכיסופים – אהבה לאומה, תינוי אסונה, פיאור מחוזות ארצה בכל צבעי קשת נופיה; אך נקודת־המוקד והצומת שבשירה זו, הנקודה שבה פועם לב־לבה של שירתו, היא ירושלים – את סגולתה של ירושלים – היותה גם זכרון וגם כוסף – הדגים המשורר ביחוד בשירו “מעשה בירושלמי קדמון”, שיש בו כדי לשמש מפתח להבנת כל שירתו. כי בגיבורו של אותו השיר – הירושלמי הקדמון – נתגלם גם המשורר עצמו וגם העם כולו – העם, שהוא גופו “ירושלמי קדמון”, בדרך מסעיו על פני כל הכדור מירושלים אל ירושלים” (י"ה ייבין, “בעקבי בשיר”).

ירושלים היא בעיני אצ"ג “עיר ואם ומלכה עד עולם”. אף בקובץ שיריו “רחובות הנהר”, שבו נשא את משאו הקודר והקורע־לב על מבול־הדמים, שהציף והכחיד את כל היקום הישראלי באירופה המקוללה ולבו שתת דם על “מבול דם יהודי”, ששטף את העולם, לא פסק מלנגן “לאמנו העיר אהבה”:

חֲרֵבָה־בְאֵיבָה וּמֻכַּת דּוּמִיָה

עֲמֻקָּה רְתוּקָה בְּתִשְׁעָה־בְאָבָ"הּ.

אַךְ מַלְכָּה הִיא מַלְכָּה, אַף כִּי אֵין עֲטָרָה. (עמ' שלד).

ובאחת מקינותיו המזעזעות על מות אביו שר המשורר:

אָבִי־שְׂרוּפִי בַּשָּמָיִם! הִנֵּה עוֹמֵד שְׂרִידְךָ בָּעוֹלָם

וְכוֹרֵךְ רְצוּעַת תְּפִלִּין שֶׁל יָד: לְבַל יִפָּסֵק

אַף לְשַׁחֲרִית־יוֹם־אֶחָד־בָּעוֹלָם הַהֶמְשֵׁךְ־בְּהִלּוֹ…

אֲנִי מַמְשִׁיךְ תְּפִלָּתְךָ: לְבַל תִּפָּסֵק הַתְּפִלָּה:

מַשְׂאַת נַפְשֵׁנוּ הַגְדוֹלָה הַנּוֹצֶצֶת בְּדֶמַע: עַד בּוֹא שִׁילֹה.

שָׁמַיִם־שֶׁלְּךָ־מִשָּׁם הֵם עָלַי כָּאן: שְׁמֵי יְרוּשָׁלַיִם תָּמִיד (עמ' קלג)

לבו “הנכסף ונכסף בלי הרף” של המשורר “ששרביט השירה העברית ענף אש ולא פז בידו”, המשיך:

– – –לְנַגֵּן בְּרַחֲבוּת

עַל עוּגַב הַהֵיכָל,

לְבַל יִשָּׁכַח הַנִּגּוּן, לְבַל יִשָּׁכַח! (עמ' רצז)

ואכן, לא נשכח הניגון! עדים הם בניה־בוניה־לוחמיה־משחרריה העזים והנועזים של ירושלים; עדים הם המוני עולי־הרגל המהלכים בתוכה כחולמים, מתרפקים על אבניה, סימטאותיה וחומותיה ונצמדים בשפתיים לוהטות אל הכותל באהבת־דורות ובכמיהת־דורות, כיאה וכנאה לבנים השבים אל עיר־האבות השלימה, אל ירושלים דדהבא.

יפה היא ירושלים, אך בלילה נסוך עליה חן מיוחד. בלילה, עמוק בה השקט שבעתיים, זה השקט הנותן לו, לאדם, שהות לתהות על רזי סימטאותיה, על אזוב בתיה ועל חגווי סלעיה ומאפשר לו להאזין לסודות העבר הלוחשים על אוזנו מכל צד ומכל עבר. טיול לאור הירח בירושלים, ביחידות, משכיח מן הלב דאגות היום, טרדות השעה ומניס כל יגון ואנחה. לעולם אין אדם חש עצמו בודד תוך כדי טיול בירושלים בלילה, הדים וקולות בוקעים מכל צד, זכרונות עבר צפים מכל פינה והעיר אומרת שירה – שירת דורות.

באחד מטיולי בשכונתי החדשה, בדומיית הלילה, הגיעה אל אוזני מנגינה עריבה, צקון־לחש של אדם בעטוף עליו נפשו. משקרבתי למקום הבחנתי באחת הפינות בין פגומי בית, שבנייתו טרם הושלמה, בתימני זקן, שישב מכורבל בפינתו, ולאור המדורה הקטנה, שעליה שפת קומקום קפה, אמר פרקי תהילים. פתחתי ושאלתי: – “לא ינום ולא יישן שומר?” ענני, ללא שהיות הרבה: – “לא ינום ולא יישן שומר ירושלים הבנויה”. הוספתי ואמרתי: – “יפה ירושלים!” השיבני, ושוב ללא שהיות הרבה: – “עשרה קבין יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים בלילה”. לא כבשתי תמיהתי ושאלתי: “ולמה בלילה דווקא?” הרהר קמעא והשיב בנעימה שכולה ישוב הדעת: – “כי בלילה ערים העוסקים בתורה, בתפילה ובשמירה!”…

החוורון הנסוך על פניהן היגעות של שלוש הנשים העטויות שחורים, שעלו בתחנת האוטובוסים שליד בית־הקברות הצבאי, העיד כמאה עדים על המתרחש בלבן. צעדיהן האטיים, עיניהן האדומות־הנפוחות מבכי וקומותיהן השחוחות, משכו את תשומת לבם של כמה נוסעים שקפצו ממקומותיהם ופינו להן מקום באוטובוס הגדוש עד אפס מקום. על נקלה ניתן היה להבחין שזה עתה נפרדו מן היקר להן מכל, שהלך ללא שוב. תחילה ישבו המומות ומחרישות, כמו מאובנות מעוצם הצער, הכאב והיגון. משנתמשכה הנסיעה התאוששה אחת, הקשישה שביניהן, פכרה שתי ידיה הגרומות והמגויידות, נאנחה עמוקות ואמרה בקול רועד, כמדברת אל עצמה: – “שלושה נכדים קברתי כאן, בבית־הקברות הזה, שלושה קרבנות” ותוך כדי כך פרצה ביבבה ארוכה, שוברת לב.

בכיה של האשה הזקנה הרעיד את כל יושבי האוטובוס, שהסתכלו בה ובשתי הנשים שישבו לצידה, ברחמים גדולים, כמבקשים לנחמן ולעודדן באבלן הכבד. חיבקה אותה ברוך שכנתה לספסל, אשה במיטב שנותיה, חטובה להפליא ובעלת עינים שחורות ויוקדות, ואמרה: – “הרגעי, אמא! לך נותרו בנים, בנות, כלות ונכדים, ולי, ששיכלתי את בני בכורי, נותרו בן שני בצבא ושתי בנות קטנות. אך מה תאמר כלתי המסכנה, שנישאה לפני פחות משנה, והיא בחודש החמישי להריונה?” הצביעה על האשה, כמעט ילדה, שישבה בספסל הסמוך מכורבלת, מכונסת ומתייפחת בחשאי.

“לאן מועדות פניכן?” שאל הנהג, מחשש שמא מרוב צער ומבוכה שכחו לרדת בתחנה הנכונה. "לכותל! השיבה הזקנה בקול חנוק ומיד הוסיפה: – “מי אם לא הכותל ישמע תפילתנו ויבין ללבנו?”…

כמה פעמים בימי חיי ביקרתי ליד הכותל המערבי? לא אזכור, אך זאת אדע כי כל ביקור הפעים והרטיט את נימי לבי החבויות ביותר. מאז ביקורי הראשון, ואני עלם רך בשנים אשר טרם התיר את מזוודותיו שהביא עמו מבית־אבא ושבילי העיר העתיקה והחדשה כאחת עדיין היו בשבילוֹ כספר החתום, אהבתי להסתוֹפף ליד הכותל ביחידוּת ובאין רואה. ולמה אכחד? לא אחת כבשתי פני באבניו המכוסות איזוב־דורות והרוויות אנחות־דורות, ודמעות חנקו את גרוני. בשנים הראשונות לבואי לארץ התרפקתי עליו בהתעטף עלי נפשי מגעגועים לבית־אבא, שהיה ספוג כמיהה לציוֹן בכלל ולירושלים בפרט, ובימי השואה הגדולה – מתוך צער וכאב שאין להם סוף על בית־אבא שחרב, ולעתים אף מתוך צוֹרך פנימי לשפוך שׂיח לפני אבינו שבשמים. ואולם שלושה ביקורים ליד הכותל נחרתו במיוחד בזכרוני ועליהם אני בא לספר כאן.

ביקור ראשון. היה זה בקיץ 1945, לאחר מפלתו הסופית והמכרעת של הצורר הנאצי, שהביאה בכנפיה שמחה מהולה בעצב ובאבל כבד משנודע גודל השואה שפקדה את בית ישראל. ביום חול, בין־הערבים, מצאתי את עצמי עומד ברחבה הקטנה והצרה שלפני הכותל, שם הסתופפו שנים־שלושה מניינים לתפילת ערבית. רובם אנשי הישוב הישן, זולת כמה עולים חדשים, שהכרת פניהם ענתה בהם שזה להם הביקור הראשון כאן. שוטרים בריטיים פקחו על הסדר וקולו החדגוני של המואזין הערבי הפר מפעם לפעם את אווירת השקט והקדוּשה שאפפה את עדת המתפללים. לא הרחק ממני ניצב יהודי גבה־קומה, בעל זקן שחור מדובלל ופנים חרושי קמטים עמוקים. לבושו, שהיה בלויי סחבות, קומתו הכפופה ועמידתו הכנועה משכו את תשומת לבי. משקרבתי אליו הבחנתי שהוא אינו משתתף כלל בתפילה, אלא נאנח עמוקות ולאחר כל אנחה ממלמלות שפתיו פסוק אחד ויחיד. עשיתי אזני כאפרכסת, האיש לא הבחין בי כלל. הוא עמד כפסל חי, ללא ניע וללא זיע, עיניו היו עצומות ושפתיו לא פסקו ללחוש באידיש עסיסית ובקול בוכים, שכולו אומר תחנונים: – “הוי טאטע אין הימעל, הוי טאטע טייערער” (“הוי אבי שבשמים, הוי אבא יקר”). כך עמד ולחש עד תום התפילה וחזר ללא הפוגות על אותן המלים ובאותו ניגון צובט לב. משנסתיימה התפילה נחרד האיש ממקומו. פסע בצעדים איטיים אל הכותל, השעין עליו כל גופו כמבקש להיצמד אליו, ובקול אדירים הרעים: – “זכור ה' מה היה לנו, הביטה וראה את חרפתנו” ולא יסף, כי געה בבכי ארוך וממושך. קולו, ניגונו ובכיו זיעזעו את כל הנוכחים ואף הם מחו דמעה מעיניהם. אותה שעה חשתי כאילו כל התפילות, שהושמעו במשך דורות ליד הכותל, באו על מיצויין בתפילתו הקצרה ובניגונו הקורע לב של אותו יהודי, שכפי שנודע לי אחר כך היה אחד מפליטי השואה, מניצולי טרבלינקה.

וביקור שני. בבקרו של יום קיץ בהיר, לאחר מלחמת ששת הימים. ברחבה שלפני הכותל, שזה עתה התחילו בשיפוצה ובהרחבתה, ניצבו כמה עשרות מניינים כמו אחוזי־שכרון וחלום, אם מאוויר הבוקר הצלול והצונן ואם מן הפגישה המפתיעה עם ירושלים השלימה. כולם היו שקועים בתפילה ובאמירת פרקי תהילים בדביקות ובהתלהבות. פתאום הופיעה מכונית שעצרה במרחק ניכר ומתוכה הוצא, על ידיים ממש, אדם כבן שלושים במדי קצין, נכה בשתי רגליו. לאחר שהושב בעגלת גלגלים מיוחדת, שהותקנה בשבילו, התקרב באיטיות רבה אל הכותל. האיש התבונן ממושכות סביביו, מחה זיעה מעל פניו ולחש על אוזנו של אחד ממלוויו. לא יצאה שעה קלה ובחור ישיבה צעיר לימים, בעל פנים חוורים ונוגים ועיניים גדולות ויוקדות, הביא לו טלית ותפילין וסידור תפילה. לפי ההוראות וההנחיות שהשמיע אותו בחור ישיבה בקול רך, כמעט בקול דממה דקה, ניתן היה להבחין על נקלה שחלפו הרבה שנים מאז עמד הקצין ב"מבחן" זה. הוא התעטף בטלית מעל לראשו וישב בלי נוע ומבלי להשמיע אף הגה קל, אך משהסיר מעליו את הטלית היתה זו ספוגה דמעות, כאילו זה עתה משוּה מן המים. שעה ארוכה ניסה להבליג על עצמו ולא עלתה בידו והיו דמעות רותחות נושרות מעיניו גם כשמלוויו החזירוהו למכונית.

וביקור שלישי. בשעות הבוקר המוקדמות של אחד מימי חודש אלול תשכ"ח. האוויר היה רווי אדי טל מן הלילה, חומות העיר עדיין עטופות היו ערפילים דקים והעיר כולה שקויה אור פלאי. ליד הכותל היתה תכונה רבה, שני מניינים כבר סיימו תפילתם ואל המניין החדש, שפתח בתפילה, הצטרפו שלושה אורחים שזה עתה הגיעו – אב, בן ונכד. שלושתם התעטפו בטליתות, הניחו תפילין ופתחו בתפילה, כשהסב מקפיד הקפדה יתירה שהנכד לא יפסח, ח"ו, על קוצו של “אמן”. ניכר היה ששניהם, האב והבן גם יחד, מאושרים על שזכו להביא את הנכד־הבן, שזה עתה נכנס בעולן של מצוות, לתפילה בציבור ליד הכותל.

לא הרחק מעדת המתפללים עמדה קבוצה של נערי ישיבה, כבני י"ד–ט"ו, שזה עתה סיימו תפילתם ואימוניהם בתקיעת שופר, וניהלו שיחה באידיש, בשקט ובכובד־ראש. פתח אחד ואמר: – “מה נורא המקום הזה! כשאני מתפלל כאן הריני חש בעליל, שהתפילות עולות ישר השמימה!” קפץ השני ממקומו, נכנס לתוך דבריו של הראשון, וסיפר בהתרגשות: – “יום אחד שוטטתי בקרבת מקום, על הר־הבית, ופתאום שמעתי קול, ומוכן אני להישבע כי היה זה קולו של המלאך שקרא לאברהם: – ‘אל תשלח ידך אל הנער’ וגו'”. המהם השלישי, סילסל פיאותיו הארוכות העשויות בקפידה, פתח בניגון של גמרא וסיפר לאט ובחשיבות, כשהוא מדגיש ומטעים כל מלה: – “אחי הגדול, מנדל העילוּי, לומד לא הרחק מכאן, בישיבה שבה לומדים וגרים בצוותא כמה עשרות בחורים. לפני כמה חודשים, בעיצומו של ליל חורף עז, כשארובות השמים נפתחו וגשם שוטף ניתך ארצה, נעלם אחי מן הישיבה. ראש הישיבה וחבריו התהלכו כצללים ממש ולא ידעו את נפשם מרוב דאגה וחרדה. כשעתיים לאחר חצות חזר אחי לישיבה, קפוא למחצה ובגדיו נוטפים מים. קפצו כולם ממיטותיהם והקיפוהו בחבילי חבילין של שאלות. סיפר אחי בפשטות ובקול רועד מקור, צמא ורעב: – “בתחילת הערב הציקתני רוחי להתפלל תפילת ערבית ליד הכותל, על אף גשם הזלעפות וסופת הזעם שהשתוללה בחוץ. ואכן, אחד ויחיד הייתי שם. לאחר התפילה ביקשתי לשוב לכאן, אך לבי לא נתנני להניח את הכותל לבדו. וכך נשארתי שם עד שבא מתפלל אחר ותפס את מקומי”. אכן, סיים הנער את סיפורו, כשהוא מגביר את קולו, “לא לחינם פסקו חז”ל: ‘מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי של בית־המקדש’”.

חורף תש"ח. ירושלים במצוֹר, אין יוצא ואין בא. תושבי העיר, מגדול ועד קטן, חיו במתיחות מתמדת ונשאו בדומייה, באורך־רוח ובגבורה את מנת הסבל שנפלה בחלקם. העיר כולה דמתה לחזית אחת ארוכה, ותושביה – חיילים במדים ובלא־מדים. קשה במיוחד היה גורלן של שכונות־הספר, שנתרוקנו כליל כמעט מתושביהן והבתים הפכו עמדות־הגנה מבוצרות. הדרכים המובילות אל העיר נחסמו ועמדו תחת מטר בלתי־פוסק של יריות והתנקשויות אכזריות; הדרך להר־הצופים שימשה אף היא מטרה לחיצי האויב וכל עלייה או ירידה משם היתה בבחינת כניסה אל תוך לוע הארי. קומץ מגיני הר־הצופים היה זעום בכמותו ובאיכותו – רובם ככולם חיילים בלתי־מאומנים כראוי ובלתי־מצויידים כהלכה.

אותו לילה, ליל־חורף מלווה גשמי זעף ורוח עוקרת הרים, נפלה בחלקי השמירה באשמורת השלישית, הקשה והבלתי־נוחה שבכל האשמורות; אך לעומת זה עלתה בגורלי אחת העמדות הנוחות ביותר, במורדות הגן הבוטני המגשר בין האוניברסיטה להדסה, מוּל כפר ענתא, הוא ענתות. בעמדה זו היה העורף מוגן במידת־מה, ועלינו, אנשי המשמר, הוטל לבחון ולבלוש יפה את השטח שלפנינו, להתחקות אחר כל תנועה חשודה בכפר הסמוך ולהטות אוזן קשבת למתרחש בשבילי הגן. משהגעתי למקום כבר עמד בן־לוויתי על משמרתו, רועד מקור וקוֹבל על שאין באפשרותו להתחמם מעט על־ידי עישון סיגריה. שתיקת אלם השתלטה עלינו וליאות כבדה היתה נסוכה בכל אברינו, אף־על־פי־כן השתדלנו לגרש שינה מעפעפינו והתאמצנו להיות ערים ודרוכים. יריות פילחו את האוויר והתפוצצויות נשמעו ממרחק. עמדנו דמומים וקפואים־למחצה, עד שבקע השחר ולפנינו נתגלה מדבר יהודה בכל הודו והדרו ופיסת התכלת של ים־המלח, שהפיגו במקצת את הדאגה והחרדה שבלבותינו. משנמוג הערפל, שהפך את כל המראות שלפנינו לגוש אפילה גדול ומאיים, שפרה הראות, קולות הנפץ והיריות נדמו, ואנו הרשינו לעצמנו לפתוח בשיחה קלה. בן לוויתי, המכורבל ומכונס אל תוך מעילו הארוך שלא לפי מידתו, מתח את אבריו, זקף קומתו, פתח ואמר בלחש, כממשיך בעל־פה רעיון שניקר במוחו במשך כל אותו ליל־שימורים ולא העז להעלותו על דל שפתיו: – “יש שעות, שכל אחד מאתנו עשוי להתרגש וחש את עצמו נסער ושיכוֹר מהוֹד”…

נעצתי מבטי באופק הרדום ובאד הכחלחל שעלה מן ההרים ומנקיקי הסלעים ושאלתיו: – “כוונתך, שכל אחד בארצנו הוא בבחינת אותו גיבור האידיליה ‘יובל העגלונים’ לשמעוני, שחש פתאום באחד הלילות כי נפל התבלול מעיניו ונגלה קסם הלילה לנפשו, מעורטל ונשגב וקרוב?”

“בדיוק לכך התכוונתי”, השיבני, “ספק אם אנחנו, העומדים כאן, מסוגלים לראות נכוחה, להשיג ולהעריך כראוי את המתרחש לנגד עינינו; הננו עדים חיים לעלילת־גבורה, שתשמש ‘מפתח’ להבנת כל ההיסטוריה הארוכה שלנו. מלחמה זו שפכה אור על טיבו של היהודי החדש, שעיקר יהדותו מתבטא בקשר־בל־ינותק אל ארצו, עליה הוא נותן את נפשו. מאורעות ימינו מסבירים לנו הרבה מאורעות דומים בעבר הרחוק. אין לכתוב את ההיסטוריה שלנו, בלא לחוש אותה; ידיעת הפרטים והכרת הגורמים והמניעים העיקריים והמכריעים אינן מספיקות – יש לחיות אותם, ולוּ גם במרחק של דורות. העומד במקום זה, שממנו שׂם קסיוס מצור על ירושלים וטיטוס הקים בו את המחנה וכבש את העיר; המהלך בשבילים אלה, שבהם דרך אולי פעם הנביא מענתות, מיטיב להציץ אל תוך נבכי הדורות ומעמיק להבין מאורעות, שהיו בעיניו לעתים חידה סתומה. ואכן, הלילה נפתרו לי כמה שאלות היסטוריות שהטרידו את מנוחתי זה כבר; הן נתחוורו ונתלבנו לי לאורו הנוגה של השחר העולה על ירושלים במצור, ערב הקמתו של הבית השלישי”…

הוא ביקש להמשיך, אך שיחתנו הופסקה על ידי אנשי המשמר שבאו למלא את מקומנו.

בן־לוויתי ואיש שיחי באותו ליל שמירה היה ההיסטוריון המובהק, איש ההגנה הנאמן והמסור, גדליהו אלון ז"ל.

באוטובוס, שעשה דרכו מירושלים לתל־אביב, ישבה ליד צעירה, שתחילה לא משכה את תשומת לבי. משהתחילו רוב הנוסעים לפשפש בסליהם אחרי דברי־מתיקה ולרשרש בעיתונים, עיתוני־בוקר ועיתוני־ערב, ובלעו בתאוותנות יתירה את חדשות היום, ואילו היא היחידה היתה שקועה בספריה וברשימותיה ששלפה בשקט ובזהירות מנרתיקה – עוררה בי סקרנות. התבוננתי בה מקרוב: נערה כבת עשרים, גופה נאה וחטוב, בעלת פנים חוורות־נוגות, שערות ראשה שחורות, ארוכות ומסורקות בקפידה, ועיניים לה גדולות ונבונות המביעות טוב לב ופיקחות. על שפתיה ואצבעות ידיה הענוגות לא הבחנתי בסימן של צבע. לבושה היה בטעם ובנקיון למופת, אך בצניעות רבה ובצבעים שקטים, לא־צעקניים. אמרתי בלבי: בוודאי סטודנטית חרוצה היא, החוזרת לבית־אבא ואינה מפסיקה ממשנתה. ובעוד אני שקוע במראות הנוף שנתגלו ובמעברים החדים והחריפים בין הנוף ההררי והסלעי של “קרית הגזית” ובין נוף המישור, שהתחיל להתגלות, הבחנתי ששכנתי הוציאה מנרתיקה “קיצור שולחן ערוך” והתחילה לדפדף בו. שוב לא יכולת להבליג על סקרנותי ושאלתיה בזהירות: – “סטודנטית?” – התבוננה בי ממושכות והשיבה: “לא, מורה!” היא סגרה את הספר, החזירה אותו לנרתיקה, כמו ציפתה לשיחה שהיתה מוכנה לה אך לא העזה, כנראה, לפתוח בה.

לאט לאט סיפרה לי במשפטים קצובים, בחן ובעברית רהוטה, שמוצאה מהונגריה. בהיותה בת שש הגיעה לארץ עם הוריה ואחיה, הגדול ממנה בשנתיים. עם הגיעם לארץ השתקעו בירושלים וכאן למדה בבית־ספר ובבית־המדרש למורות מזרחי ועתה היא משמשת מורה בפנימיה בעלת אופי חרדי מובהק, לא הרחק מתל־אביב, שבה מתחנכות כמה מאות בנות. היא הירבתה לספר על עבודתה במוסד ועל אוֹרח החיים החמוּר בפנימיה. הרהבתי עוז בנפשי ושאלתיה אגב הערה, שאין היא חייבת להשיב על שאלתי: האם אין המשטר החרדי החמוּר במוסד מעיק עליה ועל חברותיה? כיצד יכולות בנות צעירות להמצא במרחק של כמה קילומטרים מעיר סוערת וגועשת כתל־אביב, ולחיות כמו על אי בוֹדד ומבודד, סגור ומסוגר, ולהתנזר מדעת מתיאטרון, קונצרטים, קולנוע, תערוכות, בתי־קפה, פגישות עם צעירים בני גילן וכיו"ב? נתחייכה הצעירה, סומק־מה עלה בפניה ששיווה לה חן יהודי טיפוסי, הרהרה רגע והשיבה:

– “עולמנו עשיר ומגוון ומלא כל־כך, שאין אנו נותנות דעתנו על קסמיו הנוצצים, החיצוניים וקלי־הערך, של הזמן והדוֹר. שקועות אנו יומם ולילה בלימודים, בחקר היהדות, מתעמקות בשאלות מוסר ועוסקות אפילו בספורט ובדראמה. וכשמגיעות הבנות לפירקן מוצאות הן את בן זוגן, לרוב בחורי ישיבה, כמובן, ומנהלות חיי משפחה צנועים, על טהרת היהדות ומסורתה. אך אודה ולא אבוש: מה שמעיק עלי במיוחד הוא הניתוק מירושלים. מאז הגעתי לארץ דבקתי בעיר זו לאהבה. אהבתי את זריחותיה ושקיעותיה, בתיה וסימטאותיה, הריה ועמקיה ואפילו את ריחותיה. ובבוא השעה, לכשאקים אם ירצה השם את ביתי, לא אקימנו בשום מקום אחר בארץ אלא בירושלים!”

לשמע דבריה האחרונים לא כבשתי תמיהתי. הבחינה בכך הצעירה והמשיכה:

– “את אהבתי לירושלים ינקתי מבית־אבא. ואם אתה סבור, שהנני ממשפחת כלי־קודש, אינך אלא טועה. אבי הוא חייט, בנו ובן־בנו של חייט, יהודים כשרים, שומרי מצוות. שנים על שנים חיינו בכפר קטן ונידח ואפילו בשבתות היה אבא מתפלל ביחידות, ללא מניין, וקובל על שנגזר עליו לחיות בסביבה של גויים ובעיקר – הרחק מירושלים. למעשה, לא שמעתי בביתנו מעולם על ציונות, א”י וכיו"ב, אלא על ירושלים. ואמנם, ביום שבו הגענו לארץ עלינו לירושלים; אבא לא הסכים ללון אפילו לינת לילה בתל־אביב, על אף הפצרותיהם של בני־המשפחה. וכשהתחלנו לתור אחר בית־מגורים, לא נח ולא שקט אבא עד שמצא דירה, אמנם צנועה וצרה, בת שני חדרים בלבד, אבל כחפצו – מול חומות העיר, מול הר הבית!"

באחת מסימטאות ירושלים הייתי עד־שמיעה לדו־שיח בין איש צעיר שעקר דירתו ובין סבל בבלי, בעל זקן ארוך ומסולסל, רחב־גרם ומוצק־שרירים:

– ובכן, מחר בבוקר בשעה 8 אתה בא לביתי. הנה כאן, על הנייר, רשומה הכתובת שלי.

–בחיי, אדון, לא יוֹדע קרוֹא, לא יוֹדע כתוב.

– אתה מתפלל בכל יום?

– בטח, אדון, שלוש פעמים ביום. אני הראשון בבית הכנסת!

– ובסידור תפילה אתה יודע לקרוא?

– לא, אדון.

– ואיך אתה מתפלל?

עיני הסבל לבשו ארשת של כניעה ובקול נמוך השיב: –

– ברוך השם, אדון, יש אשה, יש ילדים, יש פרנסה!

לאחר הפסקה קלה טפח הסבל באגרופו על חזהו והפטיר בקולו העבה והבוטח:

– מתפלל? אני מתפלל כאן, בלב! ברוך השם, ה' מבין הכול!… כאן, בירושלים עיר־הקודש, ה' מבין הכול!…

בט"ו בשבט, בקרן אחד הרחובות הראשיים בירושלים, הבחנתי בתימני ישיש, נמוך־קומה, בעל זקן לבן כשלג ופיאות ארוכות ומסולסלות, בעל פנים מקומטים ומצומקים מזוקן וגב כפוף, שעמד על משענתו ושפתיו מלמלו: “ימות המשיח! ימות המשיח!” ביקשתי לעמוד על סוד מלמולו, קרבתי אליו ושאלתיו בלחש: כל כך למה? לא תמה האיש על שאלתי ולא השתהה בתשובתו. הוא הצביע על קבוצה גדולה של תינוקות בית־רבן שעברה אותה שעה ברחוב וענפי שקדיה פורחת בידיהם, חיבק בשתי ידיו הגרומות את משענתו והפטיר בעברית צחה, כשהוא מסלסל בהטעמה מיוחדת ובניגון ערב לאוזן את האותיות הגרוניות: – “האם לא כך ניבא זכריה בן־ברכיה בן־עדו הנביא? כה אמר ה' צבאות: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה”. האין אלה ימות המשיח?

חייכתי לעומתו ונענעתי לו בראשי לאות הסכמה!

(תרל"ד – תשי"ט)

א

הרבה אהבות קיננו בליבו של פרופ' קלוזנר – אהבה לארץ־ישראל, לעם ישראל וללשון העברית, אך עלתה על כולן אהבתו לירושלים “אורו של עולם”. כל יצירתה של אישיוּת פינומאלית זו –הוגה־דעות, היסטוריון, מבקר וחוקר, פובליציסט, עורך, מורה ונואם, היתה ספוגה מטעמה, מריחה, מכוחה ומנצחיותה של ירושלים ומן האמונה העזה כי “כל א”י בכלל ירושלים היא" (זוהר, במדבר קיד). כאן על אדמת ירושלים, כתב מיטב ספריו: “הרעיון המשיחי בישראל”, “ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה”, “היסטוריה של הבית השני”, “ישו הנוצרי”, “מישו עד פאולוס”, “כשאומה נלחמת על חירותה” ועוד, שזכו למהדורות הרבה, ניתרגמו לכמה לשונות והקנו לו שם־עולם.

עשרות ספריו, אלפי מאמריו, רבבות איגרותיו, נאומיו ושיחותיו הם עדים חיים לפעלו המבורך של תלמיד־חכם דגול זה, סופר־לוחם וחוקר-שקדן, שהפליא בפוריוּתו, בחיוּניותו וברעננותו ועל משמרתו עמד בעוז־רוח, בלהט פנימי בקנאות ובאמונה במשך ששים־וחמש שנים רצופות, מאז פירסום מאמרו הראשון “מלים מחודשות וכתיבה תמה” (המליץ, אדר, תרנ"ג) ועד למאמרו האחרון “ז’בוטינסקי החי” (חירות, תמוז, תשי"ח). אך לא פחות מזה יספרו הם על האיש שדבק בעירו ירושלים ומממנה לא זז במשך 39 שנים, מאז בואו לכאן בחנוכה תר"פ (1919) ועד ימיו האחרונים ובאדמתה הוטמנו עצמותיו ביום ט"ו במרחשון תשי"ט (29.10.1958).

ב

איש־שיחה למופת היה. שיחתו היתה ספוגה טעם־זקנים, אש־נעורים, חסד של אהבה ומשהו מעצבותה של ירושלים. ודרך שיחתו – בצלילות־דעת, בחום ובהתלהבות, ללא כל רצון או כוונה להפתיע במלים מפוצצות, להרעיש ולהדהים בסלסולי־לשון. קלוזנר שבעל־פה, כמו זה שבכתב, היה איש הסגנון הקל, הבהיר, הפאתיטי ועם זה פשוט וטבעי.

שיחות הרבה היו לי עמו, רובן בביתו, בחדר־עבודתו, שנשם היסטוריה והיה מלא וגדוש ספרים וכתבי־עת, כתבי־יד וערימות ערימות של איגרות; או על כוס תה בחדר־האוכל הגדול והמרוּוח, שהעיד על סדר ונקיון למופת ועל מסורת יהודית נאה ושורשית, ואם בגן – מול שער־הכניסה לביתו, החבוי בצל ברושים, שעל משקופו התנוסס השלט “יהדות ואנושיות” – מעין אני־מאמין של חייו ויסוד כל תורתו.

כמה מן השיחות הללו שנסבו על ירושלים אנסה להעלות כאן, כפי שנחרתו בליבי ונקלטו בזכרוני ונרשמו בפינקסי, שעה שהייתי מאזין לקולו הרך והנלבב ושומע המיית־ליבו על כל הגיגיו ורחשיו.

ג

– רבים שאלוני ושואלים בתמיהה לסוד כוח־העבודה שלי. הנני ידוע חולי כל ימי וכיצד אני מספיק לקרוא ולכתוב ולפרסם כל־כך הרבה? תשובתי היחידה – ירושלים. אלמלא אורה ואווירה של עיר זו, ספק אם היה עומד בי הכוח לתת אפילו קב אחד מעשרה קבין של פרי (טוב או רע על כך ישפטו הדורות הבאים), שנתתי על כה. משמשקיף אני מבעד לחלונות־ביתי על חומות ירושלים, על הר־הבית ועל הרי יהודה, הנני חש בקרבי כוחות־נעורים ושוב איני יודע עייפות מהי. בוודאי קרא אדוני מה שכתבתי על ביקורי הראשון בגימנסיה העברית בירושלים, ערב ר"ח סיוון תרע"ב (בביקורי הראשון בארץ) שם לימדו באחת הכיתות את הלשון הרומית. “רטט עז חלף את כל גופי. היאך? בירושלים השוממה, שמונה עשרה מאות וארבעים ושתים שנה לאחר שהחריב אותה טיטוס, נלמדת הלשון הרומית כלשון מתה באמצעותה של הלשון העברית החיה בגימנסיה לזרע היהודים, לבני אותה יהודה, אותם Judaea Capta שעם־רומי המת כיום הזה חשב אותה אז למתה מיתת־עולם!”. רטט דומה עברני הבוקר כשאוזני קלטו ציפצופם של תינוקות של בית־רבן, שלא הרחק מכאן, מול הר־הבית השומם, נטעו נטיעות ט"ו בשבט ושרו: “ט”ו בשבט הגיע, חג לאילנות". מי יודע אם לא במקום הזה, שבו שתלו התינוקות החמודים את שתיליהם, לא עמדו לפני כאלפיים שנה צבאותיהם של הרומאים והמטירו מוות על ירושלים הנצורה והרעבה?

*

בשעות הערב המאוחרות של יום חורף עז וחריף, עם סיום השיעורים באוניברסיטה, ישבתי לידו בתוך אוטובוס מלא וגדוש, שעשה דרכו מהר־הצופים העירה. הירח שפך אורו המלא על־פני “עיר הכתר בהרים” והמראה היה מרהיב ומרנין. לאחר שתיקה קלה פנה אלי פתאום, עיניו הישירו לנוכח העיר והוא הפטיר בקול רועד ורווּי־דמע: “כבר עייפתי לסרב לכל מיני אישים, מוסדות וארגונים תרבותיים וציבוריים, שהזמינוני לבוא לארצות־הברית לשורה של הרצאות, נאומים וכיו”ב. הבטיחו לי הרים וגבעות, אבל איך אפשר לעזוב עיר זו, ולוּ גם לשעה קלה בלבד?".

*

ישבנו בביתו בשעות בין־הערביים של יום אביב רך ונאה, שהיה ספוג ריחות מבושׂמים של פריחה וליבלוּב. הוא נענה להצעתי ויצאנו לטיול קצר בשבילי השכונה, בצל כוכבים, וכדרכו דיבר מתוך צימאון לעבודה ומתוך שמחת העבודה, שמעולם לא פחתו על אף גילו ומיחושיו השונים. “הריני עובד – סיפר לתומו – למעלה מי”ד שעות ביממה ואיני מספיק. אפילו לטיול קצר מעין זה לרוח־היום, אין שעתי פנוייה. לא הרחק מכאן נטעו לפני כמה שנים חורשה על־שמי, אך עד היום לא ביקרתי שם אלא פעם אחת בלבד!" אותה שעה נראה לי מורי ורבי, השקדן המופלא, כקברניט שׂבע־ימים וצמא־נדודים, שעם הגיעו לחוף־מבטחים אחד, מייד הוא חולם על מסעות חדשים ועל חופים חדשים, לא־נודעים.

*

“הבן יקיר לי שאול”, פתח ואמר משנכנסתי אליו ימים מועטים לאחר פטירתו של טשרניחובסקי ופרץ בבכי קורע־לב. לאחר שהייה קלה המשיך בקול חנוק מדמעות: “שאול שלנו איננו. מי מילל ומי פילל, שטשרניחובסקי היפה, החסון והבריא ימות לפני? מה אגיד ומה אספר עליו ולא הגדתי ולא סיפרתי עד כה בעשרות מאמרי ונאומי?” ופתאום התחיל קורא בעל־פה קטעים שלמים מתוך “אני – לי משלי אין כלום” ו"כוכבי־שמים רחוקים". סיים את הקריאה־הדקלום והפטיר: “האם יודע אדוני, כי את שני השירים הללו, שהם שׂיא־יצירתו, כתב כאן בירושלים? את השיר הראשון התחיל בירושלים וסיים בתל־אביב, ואילו את השני “כוכבי־שמים רחוקים”, כתב כחודש ימים קודם פטירתו, לא הרחק מכאן, בשכונת קאטאמון, שבה מת המשורר. אין לי ספק, שכוכבי־ירושלים הם שהכתיבו לו את שני השירים הנשגבים הללו, שהם פאר שירתו של טשרניחובסקי ופאר השירה העברית החדשה”.

*

ירושלים במצור. המורה הישיש עזב את ביתו בתלפיות והתגורר עם גיסתו בשני חדרים קטנים באחד מרחובותיה השקטים של שכונת רחביה. לאחר ליל הפגזה ומטר־יריות בלתי־פוסק, נכנסתי בשעות־הבוקר לבקרו ומצאתיו רכון על עבודתו, ליד שולחן־ברזל צר ורעוע. הוא שמח לקראתי וסח בנעימה שקטה, שכולה אומרת אמונה ובטחון: “הם מוסיפים להפגיז ולהמטיר אש על ירושלים של מטה, אך לעולם לא יעלה בידם להפגיז ולהכניע את ירושלים של מעלה, זוֹ שהיא בבת־עינו וציפור־נפשו של כל יהודי בארץ ובתפוצות. הריני מאמין באמונה שלימה שקרוב יום־הגאולה ויום שחרורה של ירושלים”. לאחר הרהור קל הוסיף בקול מתון ובוטח: “עומד אני בסיומו של אחד מספרי החביבים עלי ביותר ודומני, גם החשובים ביותר והדרושים כל־כך לדורנו: “היסטוריה של הבית השני”. צרור המחברות המונח כאן לפני, כתב־היד של ספרי זה, הוא כל “רכושי” שנטלתי עמי בעזבנו בחיפזון את ביתנו בתלפיות. כשישבתי אמש ליד שולחני, פגעו כמה פגזים בבית הסמוך, אך אני שקוע הייתי בעבודתי ולא שמעתי דבר ואפילו לא הבחנתי במהומה שקמה בסביבה. כולי תפילה ואמונה, שספרי זה יצא לאור בירושלים החופשית והמשוחררת, במדינה שלנו העומדת אחר־כתלנו ממש!”. ואכן ניבא הלב וידע מה שניבא. את ההקדמה לכרך א' מתוך חמשת הכרכים של ספרו הנ"ל, שיצאו לאור בהוצאת אחיאסף בירושלים (תש"ט – תשי"א), כתב ביום כ"ד בטבת תש"ט, ביום הבחירות לאסיפה המכוננת של מדינת ישראל.

*

לאחר מסיבה מפוארת שנערכה לכבודו בירושלים ביום הולדתו השמונים מטעם כמה מוסדות ואירגונים, התחיל מדבר אלי בלחש, בנעימה שכולה רוך וטוב־לב, כמסיח בפני עצמו:

“הנאומים, הברכות, היחס החם והנלבב של קהל הקרואים – הכול טוב ויפה ומעודד, אך מה כל אלה לעומת ספר טוב אחד או, לפחות, לעומת מאמר טוב? ‘היום קצר והמלאכה מרובה’, הוי מה מרובה המלאכה והיום קצר, קצר מאוד! מי יודע כמה שנים נותרו לי עוד לחיות ולנשום אווירה של עיר זו?”.

(תרל"ז–תש"ט)

כשהופיע ד"ר מאגנס בשנת 1946 בפני ועדת החקירה בארץ, כנציג “איחוד”, פנה אליו השופט הצ’יסון בדברים הללו: “ד”ר מאגנס! אינני מוכן לקבוע את ערכן של הצעותיך, אך הנני אדם בא בימים והריני מכיר בכוח מוסרי כשהוא מתגלה לפני. ברצוני להתבטא, אדוני, במלים של מנהיגי: “הנה אדם ישראלי אשר אין בו מרמה”.

כזה ראוהו רחוקים וקרובים – איש אמת, שונא בצע, נקי־כפיים, ישר־לב ותמים בדרכיו; על כן אהבוהו, הוקירוהו וכיבדוהו אף מתנגדיו וכל אלה שחלקו על דעותיו והשקפותיו, והרי מספרם של הללו לא היה מועט!…

האצילות היתה חותם חייו, סוד קיסמו האישי והשפעתו הציבורית. כל פעולתו רבת־התכנים ועשירת־המעש, החל בארצות־הברית וכלה בארץ־ישראל, היתה טבועה וחתומה בחותם האצילות שהתבטאה בהרמוניה נפשית. רבים, רבים היו מתנגדיו הפוליטיים, אך רובם ככולם הוקסמו מאישיותו המוסרית הטהורה, מכוח אמונתו באידיאלים של צדק וחופש ואחוות האדם שבהם דגל ולמענם נלחם ומכשרונו המיוחד במינו להבין לנפש יריביו ולכבדם. גם מתנגדיו המושבעים הושפעו מהופעתו האצילית והאימפוזנטית של האדם שפיו ולבו שווים, מאמונתו הבלתי־מעורערת בתרבות ישראל בכלל ובתרבות המערב בפרט ומאופן דיבורו ודרך הרצאתו בקול לירי, משכנע ושובה לבבות.

ד"ר מאגנס לא היה סופר או איש מדע, אף לא מנהיג או פובליציסט במובן המקובל של מושגים אלה, אך היו בו מן הסגולות הנפשיות של כולם גם יחד. מעצם טבעו ניחן בנפש רגישה של פייטן, בבינה צלולה ודעת מיושבת של איש מדע, באומץ־לב של מנהיג ולוחם. אוהב דעת היה, חכם־לב, בעל שאר־רוח, וכולו עשוי ללא חת להילחם ולהגן על האידיאלים שבהם דבק ועליהם חי. ודרך מלחמתו בתקיפות, אך יחד עם זה בנחת, באורך־רוח ובקול דממה דקה.

שלוש אהבות קיננו בנפשו: אהבת האדם שניברא בצלם; אהבת העם והארץ ואהבה, שהגיעה לידי הערצה, לתרבות ישראל. “דווקא בימים כאלה” – מכריז הוא באחד מנאומיו בשנת תרצ"ד – “עלינו היהודים, עלינו מעל לכל העמים, לזכור את העיקר שלנו, כי בכל אדם ואדם יש משהו מצלמו של אלוהים וכי אין נפש־אדם בלי ניצוץ של שאר־רוח משלה, אם גם רפה הוא”.

הוא לא הודה בשום חייץ שבין היהודי ובין האדם. לדידו, “להיות יהודי כ”ד שעות ביממה משמעו להיום אדם כ"ד שעות ביממה". וכאהבתו לאדם כן אהבתו לעמו ולארצו, ואולם את תחייתם ביקש לראות רק לפי מוסר ישראל וערכי הרוח שלו. בתורת המוסר של הנביאים ראה את הבסיס, שעליו חייבת האומה לבנות את חייה החדשים בא"י. כל סטייה ממוסר זה, כפי שהוסבר והוטעם על־ידו, הכאיבה לו ועוררה אותו למלחמה גלויה. והוא לא חזר בו מדעותיו ולא נירתע מלהילחם על השקפותיו גם אחר שהמציאות באה וטפחה על פניו…

הנאום היה נשקו החזק, הבטוח והמשכנע ביותר; כאן נתגלו כל אוצרות רוחו. בנאומיו היפים והשקולים (רובם הושמעו בין כתלי האוניברסיטה), שבהם לימד את האדם מישראל לתהות על נפשו ועוררוֹ להתחקות על שורשי מהותו, הסביר ופירש לא רק את דעותיו והשקפת עולמו, אלא נתן גם את עצמו. בנאומיו נתגלתה אישיותו בכל ברק הודה וזהרה. בנאומיו מקופלות תולדותיה של האוניברסיטה העברית, על כל לבטיה ונצחונותיה, כפי שנגולו על־ידו תמיד ביושר, בפשטות ובנאמנות.

האוניברסיטה העברית היתה שבת חייו; בהקמתה, בביצורה ובפיתוחה השקיע ממיטב חזונו, הגותו ואהבתו. חייו היו קודש לאומה ולתרבותה, וקודש הקדשים שבחייו – האוניברסיטה העברית שהיתה בשבילו לא רק היכל התורה והחכמה העליון של הארץ אלא מיבצר הרוח של האומה כולה. “האוניברסיטה” הכריז בשנת תרפ"ח – “צריכה להיות מרכז רוחני לכל העם, כמו שארץ־ישראל שבראשה אנו מכוננים את האוניברסיטה, היא המרכז הרוחני לכל העם כולו”. ואת הצורך החיוני בקיומה של אוניברסיטה בשביל אומתנו, הטעים והסביר יפה בנאומו עם סיום המחזור הראשון בשנת תרצ"ב; “הטעם העיקרי לקיומה של האוניברסיטה הוא – תשוקה מכל לב לתורה לשמה, כליון נפש עד בלי די לחכמה ומדע, הצמא לדעת ההולך ושב ואינו פוסק, ההכרה שיש ערך לשׂכל האנושי, ושיש בכוח השכל ליצור ערכין לאדם ולרוחו. העם העברי – לפי כל דברי העדות שבידינו – העריך תמיד כראוי את תלמוד־התורה. מסורתנו גדושה במיבטאים כמו ‘תורה לשמה’, ‘תורה לשם שמים’ לאמור: תורה שיסודה בטיפוח השכל וחינוך הנפש לשם השגת אידיאלים רוחניים. עם שחייו הארוכים חדורים מסורת כזאת, ודאי שקיומה של אוניברסיטה היא לו צורך יסוֹדי וחיוּני”.

לא לחינם זכה לתואר “אבי האוניברסיטה”, כי אכן הוא שהקימה וטיפחה ושמר עליה במיטב האמונה, המסירות והאהבה שאצר בלבו. ולא רק אביה של האוניברסיטה היה אלא גם אביהם המסור של תלמידיה וחבר עובדיה המדעיים, האדמיניסטרטיביים והטכניים. כשם שדאג למקורות קיומה של האוניברסיטה ולצרכיה התרבותיים, כן דאג והתעניין בגורלו של מורה חולה, תלמיד האוכל לחם עוני, עובד נצרך וכיו"ב. לא רק דלתו אלא גם לבו היה תמיד פתוח להקשיב, להבין לעודד ולתמוך.

גם בשנות חייו האחרונות, כשגורמים שונים וסיבות חיצוניות ופנימיות הרחיקוהו מהנהלתה של האוניברסיטה ושוב לא נשא באחריותה כפי שעשה זאת קודם, לא פסקה התעניינותו, לא רפתה דאגתו ולא כבתה אש אהבתו. שום כוח לא היה מסוגל להחליש אף במשהו את רגשי האהבה ורוח ההקרבה שמיקדש־מעט זה עורר בקרבו בכל עת ובכל שעה.

דומה, כי עיקרי השקפת עולמו ואמונתו מקופלים בדבריו האחרונים, בנאומו האחרון, שהשמיע בטכס חלוקת התעודות באוניברסיטה, ז' דחנוכה תש"ח: – “תלמוד תורה בכוחו לשחרר אדם ולעשותו חפשי, ללמדך את תורת החירות אפילו בתוך עבדות. לכו בדרככם זו, הדליקו את הנרות בנפשכם והאירו את השבילים הצרים שבהם צועדים המהלכים בחושך”.

לרגל עבודתי, כמנהל הוצאת הספרים של האוניברסיטה הנושאת את שמו – הוצאת הספרים שהוא יסדה, טיפחה ושמר עליה כעל בבת עינו, נזדמנתי עמו הרבה פעמים בלשכתו שעל הר־הצופים ובביתו שברחביה.

לשכתו, בחדר העגול והמקומר שעל גג בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, עוררה בי תמיד רגשי התפעלות. חדרו המרוהט בטוב טעם, שמבעד לחלונותיו נתגלה נוף מרהיב של ירושלים העתיקה והחדשה כאחד, קומתו הזקופה וארשת פניו שלבשו תמיד חגיגיות, כובד־ראש והומניות, עוררו רגשי כבוד והערצה בלב כל מי שבא במחיצתו.

פגישתנו הראשונה, בביתו, נקבעה לשעה שבע – “הכוונה לשעה שבע בערב?” שאלתי בתוֹם־לב, “– לא” השיבני, “בשעה שבע בבוקר!” זכורני שפגישה ראשונה זו עוררה בליבי מידה לא מועטה של סקרנות – כיצד נראה ביתו? ומהו המראה של חדר עבודתו? ומה הופתעתי להיווכח שהללו היו סמל הפשטות, ללא קישוטים מיוחדים וללא אביזרי מותרות. משסיימנו את השיחה העניינית הזמינני לחדר האורחים לשתות עמו ספל תה. ושוב – בפשטות מפליאה ובכיבוד צנוע ביותר. משקמתי ללכת ליווני עד לכיכר הסמוכה לביתו, הנושאת את שמו, שם שיחקו ילדים בחול. הוא השהה מבטו הטוב והנלבב על קבוצת הילדים והפטיר: “– הם הם עתידנו, הם הם הערובה והתקווה לעולם טוב, שבו לא ישא גוי אל גוי חרב”. הדברים נאמרו בפשטות, בטבעיות, בקול דממה דקה, אך אפשר היה לחוש בעליל שבהם מקופל חלום־חייו – עולם של אחווה וריעות ושלום, שבו לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.

ד"ר י"ל מאגנס היה איש־המעשה ואיש־החלומות. מעשיו הגדולים והברוכים ינקו מחלומותיו הנועזים.

(תר"ן – תשי"ח)

א

הוא נתברך בסגולות הנאות והנאצלות שמנו קדמוננו בתלמידי־חכמים: צנוע במעשיו ומפורסם בדרכיו, מהיר לשמוע וקשה לאבד ודבריו בנחת נשמעו. סימן אחד בלבד שנתנו הללו בתלמיד־חכם חסר בו – הוא לא היה נוקם ונוטר. דומה, כי דבקה בו משהו מחסידותו של אותו אמורא בבלי, מר זוטרא, שבכל ערב כשהיה עולה על מיטתו היה אומר “יסלח ה' לכל אלה שציערוני” (מגילה כ"ח, א'). מופלג היה בחכמת־ישראל ובן־בית בתרבות האירופית. בעל־טעם מעודן, בעל־עין רואה וחודרת למעמקי נפש אדם ויצירות עמים, מציצה אל קמטי־קמטיהם של רעיונות ואל קפלי־קפליהם של תורות ושיטות.

הסביבה שבה גדל וחונך – גראייבו, שעל גבול רוסיה ומזרח פרוסיה, עיר של תלמידי־חכמים ומשכילים, שדרכה עבר סחר רוסיה וגרמניה; מרכזי התורה והחכמה שבהם קנה רובי תורתו: ישיבת ה"חפץ חיים" בראדין, ישיבת טלז וישיבת “רב צעיר” באודיסה, בית־המדרש ללימודי היהדות של הבארון גינצבורג בפטרבורג ואוניברסיטאות גרמניה, הטביעו בו חותם של פשטות, לבביות ואצילות נפשית. ההשכלה שרכש לעצמו במרכזי התרבות הללו העשירה את נפשו, הרחיבה את אופקו והעמידתו בין טובי היוצרים שבדורנו – מבקר ופובליציסט בעל השקפת־עולם, עורך ומתרגם־יוצר בעל סגנון עברי למופת. מרכזי חינוכו הם שהצמיחו גם את סגנונו הספוג ריח תורה וחכמה, שעם כל חומרתו, זהירותו ודיוקו, איננו נטול סממני פיוט והמיית־לב.

ומאלף הדבר, אף־על־פי שמשנתו היא משורש ההלכה וכולה אומרת עיון וכובד־ראש, לא היה מיסוד החומרה באישיותו ששפעה אנינות־הדעת ואנינות־הרגש. האלגנציה שבסגנונו המדוייק והמדוקדק אופיינית היתה גם לאישיותו. מעטים כמותו היטיבו לסתת ולהקציע כל משפט, לנפות וללטוש כל מלה וכל דיבור. בכתב ובעל־פה אם בשיחה שבין אדם לחברו ואם בפומבי, ברשות הרבים, היה סמל ההקפדה והשקידה על טוהר הלשון, יפי הניב, דיוק הסגנון, נקיון המחשבה והעינוב הנאה של כל המשפט, שכן ידע וחש במעמקי נפשו כי הלשון היא “הצבת החשובה ביותר, היקרה ביותר, שבה תופסים את העולם, את האלוהים ואת האדם” (חבלי תרבות", עמ' 19). וכי הלשון היא לא רק צורה, אלא צורה של תוכן – היא תריס בפני טשטוש המהות" (שם, עמ' 132). ביצירה ובחיי יום־יום היתה טבועה בקרבו הרתיעה מן הכתיבה הנמוכה והאמירה הריקה, וגדולה היתה אימתו מפני רבב, אם בצורה ואם בתוכן. ציוויו־אזהרתו של שופנהואר, שאת הגיונותיו הגיש לנו בכלי עברי מפואר, ניסר תמיד באוזנו ובלבבו: “כתיבה סתומה או גרועה סימן היא למחשבה אטומה או מבולבלת – כשם שרשלנות בבגדיו של אדם מעידה על זלזול בחברה שבה יוצאים ונכנסים, כך מעיד סגנון חטוף, מרושל, גרוע על זלזול מעליב בקורא” (“הגיונות”, עמ' 131, 142).

הלשון היתה בעיניו עיקר חשוב ומכריע בתולדות העם ובחיי הפרט כאחד. מתוך הכרתו העמוקה, ש"הלשון היא תמציתם של טבע ושל תרבות, של שאיפות עתיד וראיות עבר" (“חבלי תרבות”, עמ' 41), השכיל לגולל ברוב תנופה וכשרון־הרצאה מזהיר את בעיותיה של הלשון העברית ומלחמת תחייתה. הוא העלה על נס את “האמודאים של ים הדורות”, שנלחמו מלחמה ארוכה וקנאית, מלאה גבורה ומסירות־נפש לתחייתה והאדרתה של הלשון העברית. בהיגיון חריף ומעמיק ומתוך חרדה כנה לתרבות עברית, לתרבות האדם מישראל, ועל כולם ליצירה המקורית, שכן “חביב על האדם, על הציבור קב החרובין של היצירה העצמית, המקורית, מכל השולחן הערוך בכל טוב של החיקוי, של הסבילות” (שם, עמ' 85), ניתח את שורשי האנדרלמוסיה הלשונית בארצנו והוקיע את מבוכתם של אלה המכניסים אנארכיה ברשות הלשון, ממשיכים ביניקה מלשונות זרות ואינם מתאמצים לקנות את לשון הנפש של האומה וממילא אינם מגיעים לכלל התערות בארץ, בחייה ובתרבותה.

ב

בתולדות הביקורת העברית בדור האחרון נתייחד לו, לד"ר וויסלבסקי, מקום מיוחד כמבקר אנין־דעת ועשיר־דעת, שמסותיו רצופות עצמיות של מחשבה, ראייה חושפת בשורשן של תורות ואסכולות פילוסופיות וסוציולוגיות, כשרון של ביקורת נתחנית, ועל כולם – כוֹח הבעה מבורך בלשון ססגונית ומנופה, היונקת ישר מן המקורות. מסותיו הן פרי שיקול־דעת חמור, הגות מעמיקה החובקת ספרויות הרבה על תולדותיהן וגלגוליהן, בודקת ומשווה קנייני־מחשבה, חזיונות־תרבות וזרמי־רוח קרובים ורחוקים. מסותיו מלאות וגדושות חכמה וידיעה, שאובות ממעיינות־חוץ וממקורות־פנים, ויחד עם זה עשויות הן לשמש דוגמה ומופת לאמנות ההרצאה שכולה אומרת הגות־לב ומתינות, הבעת אצילות ושמירה מעולה על איכות הביטוי. סגנונו, שלא נוּקה אמנם מקישוטי־לשון ועומס־לשון וסובך משפט, מפליא בשלימותו, בליטושו ובצירופיו המקוריים.

לפי כל תכונות נפשו וסגולות יצירתו שייך ד"ר וויסלבסקי לבית־מדרשו של אחד־העם, אמן המלה השקולה, המפליאה בנקיונה ובמשנתה וערוכה בטוב־טעם והסדורה למופת. מסותיו הן פרי עבודה מתמידה וזהירה. פרי מחשבה שוקלת ומודדת. הפורטרטים שלו אינם מסוג אלה שהעניקו לנו ברדיצ’בסקי ופרישמן, פיכמן וסוקולוב. אף לא מחקרים פרשניים דוגמת אלה של קלוזנר ולחובר, אלא מסות פילוסופיות־סוציולוגיות, ששורשן נעוץ בקרקע המחשבה הישראלית ונופן נוטה אל המחשבה האירופית־הכללית. כל אמצעי הראייה, המחשבה וההבעה מגוייסים כאן לא להארת האיש ומשנתו בלבד, אלא להבהרת התקופה על שלל תורותיה וזרמיה, לניתוח מדוקדק ומפורט של הדור על כמיהותיו ותעיותיו, קרעיו וסתירותיו, עליותיו ומורדותיו, רצונותיו ומעשיו. הפרטים הביוגראפיים ו"העצמות היבשות של עובדות רשומות בספרים", בלשונו של סוקולוב, כמעט שאינן מעניינו, ואפילו ההבאות מתוך הכתבים מובלעות במסותיו ואינן מודגשות ביותר, שכן לא הם העיקר אלא האיש, יסודות תורתו ורקע תקופתו ובייחוד ההווייה הישראלית על אמונתה וכפירתה

ושליחותו של האדם הישראלי בעולם המזועזע, השסוע והמסוכסך. יעויין, למשל, במסתו על פרישמן, שהיא אנדרטה חיה לדורו לא פחות מאשר לאביר ספרותנו, אשר “קמיע היתה תלויה על חזהו, נסתרת מעין רואים, ובקמיע שתי תמונות קטנות, תמונותיהם של שני אבירי ספרות, של שני ‘קטלני רוח’, של היינה וברנה – להן התפלל, להן נשא את נפשו” (“יחידים ברשות רבים”, תשט"ז, עמ' 41). והוא הדין במסתו על בובר, המפיצה אור מלא לא רק על משנתו המאלפת ועל האיש המשוטט בדרכים שכבשום אלים, רעיונות והרגשות, ועינו תרה אחרי מסילות לאדם" (שם, עמ' 215), אלא גם על דורו, בסוף המאה הי"ט ובתחילת המאה שלנו, והוא – “פרשת ההתנגשות של יצרי חיים, שאיפות תרבות, כוחות דוחים וכוחות מקרבים מן המרכז של הנשמה הישראלית” (שם, שם, עמ' 213).

יראת הכבוד, אותה סגולה נעלה ונדירה שגיטה ציינה כ"חוש עליון", היא נשמת יצירתו של ד"ר וויסלבסקי. כל מסה ממסותיו, אם על מורה ותלמיד ואם על ידיד ויריב, ספוגה תרבות ובקיאות, אהבה וחמימות, ישרות פנימית וחריפות של תפיסה. עד מה מפליא הוא לראות, להאיר ולהשיג אישים מאישים שונים על סתרי נפשם, על סתומות יצירתם ועל נפתולי גורלם.

בכל מסותיו ועיוניו, אם בענייני עם, לשון וחברה ואם בניתוח תורות, בהארת מאורעות, בבירור חזיונות והתרחשויות חברתיות־היסטוריות־תרבותיות ובחקר הפיכות, מלחמות ותנועות־עם, לא נשתכחה מלבו ולא נעלמה מעינו הבוחנת “הנקודה היהודית” – מקומה וגורלה של כנסת ישראל הדווייה והפלאית. והלא כה כתב בפתח ספרו “במזל מאדים”: “לא ייחדתי פרשה מיוחדת למאורעות האימים שבאו על ישראל בשנים ההן, אולם מאחורי כל פסוק ופסוק של ספר זה עומדת השואה. מכאן העצבות השפוכה על כל תיבה ותיבה שבו”. ואכן, שניים הם מקורותיה של עצבות זו: א) הייאוש שתקף אותו מול פרשת נצחונה וכשלונה של אירופה הקרועה והשסועה, התועה והנבוכה, לאחר מלחמת העולם השנייה; וב) האכזבה המרה שהנחילה לו, לסוציולוג והומניסט מובהק שכמותו, אירופה זו שתרבותה ומיטב הגותה שימשו נר לרגליו וכל ימיו ביקש לטפחם, לפרשם ולהאירם. אין ספק כי מלב כואב נחצבו השורות הנוקבות הללו על אירופה, ערש־התרבות, ההשכלה והנימוסים שקסמו לו תמיד: “כל כוכבי האור שהיו תלויים בשמיה של יבשת זו במאות האחרונות רימו את ישראל: היה חלום, אך גם הוא עבר” (עמ' 206)

ד"ר צבי וויסלבסקי היה הוגה־דעות מקורי ותלמיד־חכם שהמית עצמו באוהלה של תורה ונפשו מעיין אהבה לאדם מישראל ומקור לא־אכזב של ידידות־אמת; אדם אציל־רוח, שקיים יום־יום ושעה־שעה את ציוויו של ר' אליעזר: “יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך”.

(תרמ"ח–תשכ"א)

דמוּת יקרת־ערך, שכולה אמרה תרבות, אצילות־רוח והומאניוּת. משורר ומתרגם, חוקר פוֹלקלוֹר ואיש־ההומור, שד"ר במובנו הנעלה של מושג זה – שגריר־נודד המגשר ומתווך בין עמים וארצות, לשונות ותרבויות. תמהוֹני ונוטה להזיות ועם זה מתמיד גדול ובעל כשרון־עבודה למופת, הממית עצמו באוהלה של חכמה ודעת. ואיש שׂיחה מובהק היה, זוֹ השׂיחה התרבותית, הספוגה ורוויה חכמת־חיים, נסיון חיים וידיעה עמוקה ושרשית, היונקת ממעיינות ישראל וממעיינות זרים.

חכם־לב וחכם־לשונות, בעל תרבות רחבה (חניך אוניברסיטאות קניגסברג וברן), בן־בית בתרבות ישראל ובתרבויות המערב והמזרח כאחד. אך לא חוקר סגור ומסוגר בתוך ד' אמות של מחקר, אלא איש־שירה, שהעשיר את הספרות העברית בתרגומי־מופת מן הספרות הקלאסית האירופית ומן הספרות של עמי אסיה המזרחית: ה"קומדיה האלוהית" לדאנטי (הוכתר בפרס־טשרניחובסקי לתרגומי־מופת); “דיקאמרוֹן” לבוקאצ’ו; “פלאטרוֹ ואני” לחימנז; “מבחר שירי גיתה”; “אגדות יפאניות לילדים”; “שירת בהאגאודגיטה” (שירת המבוֹרך), מן המקור הסנסקריטי ואחרון אחרון – “משירת הוֹדוּ”, פרקי־שירה והגות, שיצאו לאור בערוֹב יומו. “בימינו אלה, בהם לפתח רובצת סכנת אין־חזון – כתב בפתח תרגומו האחרון – והחומר הולך וגובר על הרוח, ואין לדור משען ומשענת ומקור נחמה לנפש, רצוּיוֹת כפלים הופעות שירה רוחנית מסוג זה”. תרגומיו מעידים על בקיאות באוצרות הלשון העברית לרבדיה ובמכמניהן של כמה לשונות אירופיות ומזרחיות; ואילו המבואות וההערות מאירות־העינים, שבשולי תרגומיו, מגלוֹת את ידיעתו המרובה בכל רחבי התרבות העתיקה והחדשה.

הוא הירבה לנדוד על־פני העולם והביא אל פינות רחוקות ונידחות, הרבה שנים לפני קום המדינה, את דבר ארץ־ישראל ובשורת התרבות העברית המתחדשת. בשליחות קרן־היסוד ביקר בדרום אפריקה, אנגליה, ארצות הבלקן, הוֹדוּ, בורמה, סינגפור ועוד. בכל מקום ליקט ואגר מלוא חופניים חומר מן ההווי העממי, מנהגים, מעשיות, בדיחוֹת וכו', וקצת מזה כונס לתוך שני אוספי בדיחות (באידיש ובאותיות לאטיניות): “ראז’ינקעס מיט מאנדלען”, “רוֹיטע פאמעראנצען”. אך בכל מסעותיו שמר אמונים ליצירה האנושית הנשגבה, שורש חייו וטעם חייו עלי־אדמות.

איש־העם ואהב־העם וחפשי בדעותיו היה. הוא ידע לומר את אשר עם לבו בעוז־רוח ובחריפות־שכל והעז להוקיע “שקרים מוסכמים” ולמתוח בקורת בענייני ספרות ולשון, אמנות ופוֹליטיקה, ללא הבדל מפלגה, מעמד וחברה. בכתב ובעל־פה הירבה לבקר, להעיר ולגלות פרצות ובקעים במערכות חיינו ובמעגלי תרבותנו, אך תמיד בהוּמוֹר מלבב, בעין טובה ובאהבה.

חסיד נלהב של אֶספראנטו היה והשתתף בקונגרסים בינלאומיים לאספראנטו (ברן, אוֹכספורד, אדינבורג ועוד). בשנת 1930 זכה בפרס ראשון בעד מיטב הנאומים בקונגרס ללשון בינלאומית זו, שקסמה לו משחר נעוריו. דומה, שמו של ספר שיריו “געגועים נצחיים”, שפירסם בלשון אֶספראנטו בשנת 1924, הוא שאפיין אותו ביותר ופתח אשנב אל עולמו הנפשי הנאצל. געגועים נצחיים אל ערכי־חיים וערכי־תרבות, תרבות־עברית ותרבות־אדם, שיש בהם אהבה ויוֹפי ואמת, היו סוד נפשו של “תמהוני, זה, ה”בוהמיין" הירושלמי!

בסבר פניו, בהילוּכו הנתון ובקולו העמוֹק והרווה דומה היה לחכם הוֹדי, ואילו בשׂיג ושׂיח שלו עם הבריות ובכל שיצר נתגלה כאדם הדבק בתרבות ישראל וניזון מספרותה ולשונה, העברית והאידית גם יחד. ברם נופו נוטה היה אל תרבויותיהן של ארצות־נוד רחוקות ואכסוטיות, שעליהן היטיב לספר בטוב־טעם, בכליון־נפש, ובבדיחות־הדעת.

(תרל"ח–תשי"ח)

במבוא לספרו הקטן והמלבב: “זכרונות מעולם החתולים” (הוצאת “דבר”, תש"א) כתב בין השאר: “נולדתי בכפר קטן בגאליציה המזרחית, היה זה כפר אוקראיני ואני בו הילד היהודי היחיד. בודד, ללא כל ריע וחבר – – – לכאורה נדמה שהבדידות מביאה לידי רגשי עצבות ושעמום. אבל לאמיתו של דבר גם כמה וכמה מעלות טובות לה. היא מרחיקה אותנו מהמולת־התמיד ומאי־מנוחה פנימית. מביאה אותנו להתייחד עם נפשנו וכאילו להסתכל לתוכה. מונעת אותנו מהשטחיוּת ומובילתנו לחדוות ההתבוננות השקטה”.

אכן, שרוֹן הפובליציסט והפולמוסן החריף, שלא נלאה ולא נרתע מהלחם על האמת שלו בגילוי־לב ובחיוניות מפליאה, בכשרון הרצאה פשטני ובכוח מנתח ונוקב, ידע את חדוות ההתבוננות השקטה, איש־הבדידות וההתכנסות היה כל ימיו ועם זה איש־ריב ואיש־מדון, קנאי בלב ובנפש. חייו היו חתומים בחותם של קנאות קדושה, שאין עמה צרות־עין וחשבונות אישיים, אלא זו היונקת מלב אוהב, משפע של אמונה ודביקות באמיתות שבהן דגל. אחת האמיתות הגדולות שלו, שאותה ביקש לנטוע ולטפח בלב האומה, ביטא במשפט־הסיום של מאמרו הנודע “מפלצת הגלות הנצחית” וכה לשונה: “אם הגלות נצחית – הציונות מיותרת לחלוטין” (“משני עברי השעה”, תש"ז)

איש תם וישר, אוהב אמת ונקי־כפיים, מחמיר עם עצמו ועם אחרים, קנאי גדול לדבר־אמת ולמחשבת־אמת וציוני “אכזרי” – כזה היה שרון עד יומו האחרון. בחייו היום־יומיים היה סמל הענווה, בורח מן הכבוד ומן השררה ומסתפק במועט, “בקב חרובין מערב שבת לערב שבת”, פשוטו כמשמעו. מראהו התמהוני, לבושו הצנוע ואורח חייו העידו עליו כמאה עדים כי אינו “טרוד בנכסיו”. אף־על־פי־כן אך עליז ושמח בחלקו היה תמיד – סמל האדיבות. על נקלה ניכר בהילוכו הפזיז והזריז, גם לעת זיקנה, על־פני חוצות ירושלים, בחיוך הטוב והנלבב שהיה שפוך על פניו ובנכונות להמתיק שיח. הנושא? – מאמרו, הערתו, תגובתו, מכתבו למערכת שפירסם בעתון פלוני ובבמה פלונית על ענייני יום־יום “פעוטים” ועל בעיות העומדות ברומו של עולמנו הפוליטי, החברתי והתרבותי. ואם פסחת על דבריו ולא הקדשת להם תשומת־לב, לא הראה אף שמץ של טינה או תמיהה, אלא טרח להמציאם לך (בצירוף תיקונים של שיבושי הדפוס), למען תקרא ותדע את עמדתו המפורשת, גם אם גלוי וידוע היה לפניו שמתנגדו המושבע אתה! דבריו שבכתב כשיחתו ספוגים היו טעם־זקנים, אש־נעורים, הגיון־לב, הומור ושנינות. כתיבתו כשיחתו רצופות היו רעננוּת וצלילוּת־השיפוט, כובד־ראש וחריפות הביטוי, ועם זה לא היו נטולות קורטוב, לעתים אף למעלה מקורטוב, של בדיחות הדעת וסאטירה נוקבת.

תכלית שנאה שנא את שועלי־העט ועורבי־הציבור למיניהם, האומרים שלום, שלום ואין שלום לא בדבריהם, לא בכוונותיהם ולא במעשיהם. מעטים כמוהו הרהיבו עוז בנפשם להטיח דברים כדורבונות כלפי ראשי העם, מנהיגי הישוב וקברניטיו. לב מי לא נפעם מדברי־ההתרסה הקשים, שהשמיע מעל דפי “מאזנים”, כלפי כמה אישים חשובים ונכבדים, שקשרו דברי הספד וקינה על מותו של פרופ' ב. שץ, חלוץ האמנות היהודית בישראל ומייסדו של בית הספר לאמנות והמוזיאון “בצלאל”: “שלָמה תזל היום כטל אמרתכם – – – אתם, בעלי ההשפעה וההכרעה, לזעקתו של “בצלאל” זה לא שעיתם ואת סוכתו הנופלת לא סמכתם – – – אתם, החיים, מחלקים תמיד למתים את הכבוד האחרון ברחבות־לב. קל לכם לחלקו להולך – – – את החי אתם מכשילים או לפחות עוזבים אותו לנפשו במצוקתו, ואת המת דוקא ברצונכם ובחסדכם להמריץ ולעודד במסעו האחרון. לשם מה? המתים, בכוחם ללכת מאליהם ולבדם, בלי משען, מבלי אוהד ודואג” (“משני עברי השעה”).

עיקר התעסקותו וכל תוכן חייו – אוסף האוטוגראפים והפורטרטים היהודיים, שיזם וטיפח במשך עשרות שנים, לו הקדיש מיטב זמנו, בו השקיע את כל הונו ואונו ומסרו לידי האוניברסיטה העברית. אך אליבא דאמת לא היה עיקר וטפל בחייו; בכל דבר עסק לשמו ובאותה מידה של אהבה, קנאות ומסירות. בהוקעתו את מפלצת הגלות הנצחית ובהטפתו האמיצה לתורת “הציונות האכזרית” כמו במלחמת התנופה שלו נגד “מרכז רוחני”; בניתוחו המעמיק את יסודות האידיאולוגיה של “ברית שלום” כבהוקעתו את נגע הספסרות; בקנאותו לעבודה עברית, ללשון העברית ולשמוֹת עבריים כבעמדתו הקיצונית כלפי השאלה הערבית במדינת ישראל – בכל אלה נתגלה כ"חולה אהבה" לישראל, לשלומה, לשלימותה, לבטחונה ולקיבוץ גלויות במלוא משמעותו של מושג זה. וב"מחלתו" זו ביקש להדביק גם את האחרים.

בסוף ימיו פירסם קונטרס קטן בשם “משקעי חיים”, מאמרים ואימרות־כנף המקפלים בתוכם חכמת־חיים, נסיון־חיים והשקפת־עולם שלימה והם פרי הגות מעמיקה, תוצאה של מאבק נפשי ממושך. במאמר אחד קצר וקולע גילה משהו מיסוד אישיותו הנאצלה והענווה: “אין לך אושר כאושר שבהרגשה: הנה ביכלתך להשיג קניינים אלה ואלה ואין לנפשך כל צורך בהם”. ואילו באימרה שנונה אחרת נתן ביטוי לגורל משנתו הפובליציסטית, התמהונית לעתים והעשויה תמיד ללא חת: “יש הצעות ודעות המוּרדות מעל שולחן הדיונים־והעיונים בכוח הזרוע של הרבים והן פועלות במחתרת בכוח האמת של היחיד”.

דומה כי הרבה מדעותיו של שרון, שכל ימיו היה עבד לאמת, עדיין פועלות בחיינו ומסעירות רוחנו, ולאו דווקא במחתרת!

(תר"ן–תשכ"א)

סח לי פעם דב קמחי: “הלשון העברית, ספר־הספרים וירושלים הן שלוש האהבות המקננות בלבי”. ואכן דומה כי 72 שנות חייו היו שיר־מזמור אחד גדול ומופלא ללשון העברית לכל רבדיה, שכבותיה ודורותיה; לספר הספרים, שאותו אהב אהבת־נפש, עשה רבות כדי לנטוע אותו בלבות אלפי תלמידיו שהעמיד והשכיל להאירו בספרו הקטן והנחמד: “בשבילי התנ”ך", בפירושו לנביאים אחרונים שהספיק להוציא סמוך לפטירתו ובאנציקלופדיה על אישי־התנ"ך, שאת עריכתה סיים ולהוציאה לאור לא זכה; ואחרון אחרון – לירושלים על דממת זריחותיה, על זוֺהר שקיעותיה, על חן אורה וטוהר אוירה, האחוזה ודבוקה ביצירתו כשלהבת בגחלת.

ואפשר שירושלים הפלאית־הסודית, שבתוכה ולאורה כתב רוב יצירותיו למעלה מיובל שנים (מאז בוֺאוֺ לכאן בשנת 1908), בתוכה ערך מיטב כתבי־העת העבריים (“מולדת”, “הד החינוך” ועוד) ותרגם אלפי עמודים ממיטב ספרות העולם (הרצל, נורדאו, בוק, בירנסון, צווייג, וואסרמן ועוד); אפשר שירושלים זו המלכותית, עיר של עצבות – היא שהוסיפה ליצירתו קורטוב של כובד־ראש ועגמה, סאה גדושה של הגוּת ותהייה על נתיבות־אדם, על חידות החיים ותעתועי־הגורל, כפי שבאו לידי ביטוי במיטב ספריו (רומאנים וסיפורים קצרים): “מעברות”, “ספר הכליונות”, “אמש”, “אחרית”, “על שבעה ימים”, “בית־חפץ” (הוכתר בפרס ירושלים), מבחר סיפוריו ועוד. וכאן, אולי, המפתח לסוֺד אישיותו הנוגה־תמיד של קמחי, שאהב קול דממה דקה והעדיף את פינת היצירה שלו על־פני המונו של כרך ושאונה של הפומביות, הרחק מקלחת העשייה הציבורית־הקולנית. אף הוא, כמו גיבוריו, עמד מול אורה הגנוז של ירושלים, השקיף באהבה ובגעגועים על־פני העיר שבה דבקה נפשו והירבה לספר על סערות החיים ומאורעותיהם המנמנמים תחת מעטה של דממה והזייה ועל אנשים בודדים ועצובים, שמעצם טבעם נוצרו לתהות על שאלות שאין להן מענה ואין להן פתרון… אכן, ירושלים האצילה עליו משאננותה, מחינה ומבטחונה. כל חזותו אמרה מתינות, יישוב־הדעת ושאננות, אך במעמקי נפשו התחוללו לעתים קרובות מאד “סערה וסופה ולהב אש אוֺכלה” ולא אחת היה בחינת “והאניה חשבה להשבר”… מי שלא הכיר את קמחי על־פני רקע ביתו, הנעים והמסודר בקפדנות קיצונית, ומי שלא האזין לשׂיחוֺ – בגילוי־לב מפתיע, בתום־לב ובפשטות, לא עמד על טיבו וטבעו, על כל המגולה והמכוסה שבו. פה ושם הורגשה בדבריו נימה של אי־סיפוק, מרירות ואפילו יאוש, וקשה היה להבחין אם זהו יאוש מעצמו ומפָעָלוֺ או יאוש מן התקופה הנבוכה והמסוערת שבה אנו חיים, או מכוֺחוֺתיו המוגבלים של האדם.

קמחי המספר אמר כולו מתינות הראייה והציור, שיקול־דעת ושיקול־לב בעיצובן של דמויות ובהארתן של פרשיות־חיים. עם כל ראייתו הרומאנטית, ידע לתפוס את הצד הטראגי שבחיים, את העלבון שבהוויה ובגזירת הגורל. “מאחרי דלת כל־בית ממתין הגורל”: שורות־הפתיחה הללו לרומאן “בית חפץ” ראויות לשמש מוטו לא רק לספר זה בלבד. זהו חוט השני העובר לאורך כל יצירתו. אדם־אדם ומסכת חייו ומנת גורלו; בית־בית וחליפותיו־תמורותיו הסתומות והפלאיות. קמחי היטיב לרדת לעומקו של חוק חיים זה, שאין מנוס ממנו, ולתארו במיטב הצבעים.

אמנות התיאור של קמחי שקופה ובהירה ושואפת למזג את הניב, הצליל והתמונה למזיגה ריתמית אחת. מכאן הנעימה העגמומית ולוקחת־לב, המהלכת ברוב סיפוריו, הספוגים שיח־לב, תחנוני־לב ווידויי־לב וחתומים בחותם של אמת, פּשטות ונאמנות. קמחי מוותר על אמצעי־ציור חזקים ומבטא את הזעזועים הנפשיים העזים ביותר בטונים ענוגים, בשׂרטוטים חרישים ובסיגנון מקראי בהיר ושקוף.

נושאי סיפוריו לקוחים מסביבות שונות, ממחוז ילדותו (יאסלו שבגאליציה וסביבתה) ומחיי הארץ שאליה הגיע והוא עלם בן 18. ביצירותיו הראשונות מצוּיים טיפוסים רופפים וחלשים, מן הנוער המתלמד באירופה, נגועי־ניוון, מורשת־דורות, ש"התוּגה הגדולה" של העולם מנגנת על עצביהם כעל מיתרים רוטטים, והם מבקשים להם משען בערגון לארץ־אבות. רובם ככולם ענווי־ארץ תמימים, טהורי־לב, כבדי־ראש וכבדי־מחשבה, מסתפקים ומתנזרים, ששאפו להגיע לידי חידוש החיים וחידוש הנפש והגוף. מאוששות וחיוביות יותר הן הנפשות מן הישוב הישן והחדש בארץ מלפני מלחמת העולם הראשונה, שיש בהן מן הכמיהה הטהורה והלבטים הנפשיים של המעבר לחיים החדשים. בייחוד מצא המספר נקודות־סמיכה, מעין ייצוב מוסרי ונפשי, בין אנשי ירושלים: ר' פסח אדלשטיין (“אמש”); ר' אברהם־יצחק לחמן (“על שבעה ימים”) ור' נחמן חפץ (“בית חפץ”), אדם גא ושרשי, בעל בעמיו בעירו ירושלים, צאצא ממשפחת ספרדים, שכולו אומר שלימות ואצילות.

האהבה, כנסיון־חיים, הוא הניגון ההולך ונשנה בכל סיפוריו – האהבה החיננית והמבושׂמת, המחיה ומנעימה בקסמיה ופוצעת באשליותיה. האוהבים אינם מתוארים כבעלי־יצרים, השואפים לסערות־חמדה וכיבושי־אונים, אלא כהוזים־מעריצים, חולמים וחרדים, שהאהבה היא להם מקור לא־אכזב של כיסופים וזעזועים. אף קמחי עצמו היה כל ימיו בחינת אותו עלם פייטן, נחמיה זייד, גיבור הסיפור “במבוא”, שהתהלך ברחובות הקריה “ובלבבו שירת־החיים הגדולה עם תוגת־הרחמים האילמת על האושר הגדול, הנשפך בראש כל חוצות בעולמו הטוב של הקדוש־ברוך־הוא!”

וכשמעבירים אנו לנגד עינינו את יבול הקולמוס המבורך של איש זה – מספר, מורה ומחנך, עורך ומתרגם, פרשן ופוּבליציסט – פרי עמל ושקידה מתמדת של עשרות שנים, ­– מצטיירת לפנינו חטיבת־חיים שלימה, הארמוֺנית, ללא קפיצות, סטיות וחריגות, דמות של סופר־מחנך, שכל ימיו ספר ומנה וטיפח את המלות העבריות ונטע בלב הדור את האהבה ללשון העברית ולספרותה ועל כולם – לספר־הספרים ולעיר הנביאים – ירושלים.

(תרנ"א – תש"ך)

טמקין היה “רק” משורר. עבודת־ההוראה ומלאכת התרגום (תרגם מיצירות מ. ברוֺד, ינסן, שטיפטר, ת. מאן, קלרמן, שאמיסו ועוד) היו לו רק “קרדום לחפור בו”. השירה היתה שבת־חייו. הוא לא הירבה אמנם ליצור, אך כל שיר שלו היה פרי מאמץ נפשי ארוך והסתכלות ממושכת בכבשוני אדם ועולם ופרי ליטוש רב. והלוא כה העיד על עצמו: “את שירי יצרתי בדמי ולשדי, / בהיות לבי עמכם ובהוָתרי לבדי”.

שום חיץ לא היה קיים בין האיש לבין יצירתו. בחיים ובספרות היה איש־הדממה, מצניע־לכת ונחבא אל הכלים. ליריקן בחסד עליון היה; חזותו, תוי פניו המעוּדנים, שיחתו השקטה והמהורהרת קמעה, חיוכו הטוב והנלבב, הילוכו הקצוב והמדוד בצידי הרחוב, כל אלה העידו כי לפנינו אדם יושב־אוהל, שהתורה והשירה הן “שעשועיו יוֺם־יוֺם”. אישיותו, כמו שיחתו, לא היו בה מן ההברקה וההפתעה, אך כולה אמרה מתינות, פשטות ותום, ביישנות והכנעה, וכמו חתומה בחותם של יגון אישי, טמיר, כמוס…כמוס…

רחוק ומרוחק היה מעסקנות ציבורית, ואפילו באסיפות ובכינוסי סופרים לא נראה אלא לעתים רחוקות מאד וגם אז בענווה, בורח מן הכבוד ומן השררה. במלאות לו שישים שנה נתכנסו סופרי ירושלים לחוֺג את יובלו והשמיעו לכבודו דברי־ברכה והערכה חמים. ישב האיש כמבוייש, מכונס אל תוכו, כאילו לא בו המדובר ולא הוא נושא המסיבה. משהגיע תוֺרוֺ להשיב למברכיו קם וקרא מתוך ספר שיריו “ספר השירים והתפילות”, כמו ביקש לומר: אל־נא תקפידו עמי, לא איש־שפתיים אני, בתחום השירה עיקר כוחי. רצונכם לתהות על קנקני, לכו אל שירתי!

כבר שמות ספרי שיריו (“נטפים”, “שירים ותפילות”, “ספר השירים והתפילות”, “באלם קול”) מבליטים את יסוד שירתו ותמצית יצירתו. מיטב שירתו – התפילה, בשער התפילות ביטא את עצמו עד תום. שירת טמקין היא אישית ביותר ומצטיינת במלוֺדיה לוקחת לב, בנגינת לשון ובדקות רגש. “אוֺרח עצוב” היה בעולמנו, עולם הרעש, ההמולה והעשייה הקולנית ולימדנו את הסוד של “קול דממה דקה”. ואכן כ"אורח עצוב" בעולם, ללא אח וללא ריע, שפך את צליליו; כמיהתו למשען, שהיא גם כמיהת הטבע והדברים אשר מסביב, הפכה להתרפקות על אלוהים. בשירתו־תפילתו, שיש בה מצקון־לחשו של בן עזוב ונשכח, גלמוד וערירי, מצא רפאוּת לפצעי נפשו, לפגעי חייו וליגון בדידותו: – “ולמה אפחדה אם אתה עמדי, / אם אתה בקרב דמי ולשדי? – – – ואיכה אירא אבדון וכליה, / אם אחרי היותי הויתך עוד חיה?” (“באלם קול”, 79).

הליריקה של טמקין מלאה הלך־רוח. קצרים ותמציתיים הם שיריו, מעין מועט המחזיק את המרובה, אך שקופי־ניב וטהורי־צליל ומפליאים בנקיונם, בפאתוס הכבוש שבהם ובניגונם השקט והעצוב. פשוטה ואינטימית היא שירתו ורחוקה, כביכול, משאלות־אנוש נצחיות ונוקבות. אך האם אין נושאי שירתו האינטימיים־משפחתיים הנושאים הנצחיים של כל שירה? – האדם ביגונו וששונו, פרח המשעול הצנוע והנשכח, אהבת רעייה וילדים, אהבת מולדת, בכי תמרורים על בנים שנפלו ועל מות בת יחידה ואהובה וכיו"ב. שיריו, ללא הבדלי נושא, הם וידויי־חיים רוטטים וחמים, חדורים נפשיות ושקויים עצבות ועם זה גם רועפים חן ורוך ועדנה. שיריו האוצרים בתוכם גרעיני רגש ומחשבה לרוב כובשים את לבנו כתפילות חמות הנובעות מלב נרעש ונפחד.

הגות ורגש מתלכדים בשירתו לנגינת־כמיהה אחת שקויית צער ושכרון. המשורר, הסובל וקובל מתוך בטחון, אמונה ותקווה, מתרפק על קונו באהבה ובגעגועים. חסד אלוהים מתגלה לו גם בשעות של צער ויגון, יאוש ודכדוך. נעימת הוויתור, ההכנעה והאמונה היא היא היסוד השולט אף באותו מחזור שירים המוקדש לזכר בתו המנוחה והמרעיש אותנו בקינתו האבהית, שהיא למעשה לא רק קינה על מות בת, כי אם על היפה והנאצל שנגזר מארצות החיים.

טמקין היה מן הראשונים בדורנו, שזכה להתרפק על המולדת ולשיר עליה: “שועתי לגאולה, כמהתי לבשורה, / קידמתי פני שחר עולה במכורה”. נעימתו הכנה והטבעית, הזכה והנפשית עד כדי חדגוֺניות, מעמידה אותו בין טובי מלווי־הגאולה צנועי־ההגות. אף חזיונות־המולדת שלו מופשטים הם, סימליים, רחוקים מלהיות תיאור חיצוני של הדברים. הלך־החיים הקדמון ממוזג כאן ביפעת ההווה. פה ושם מרטטת גם נימה משפחתית וסוציאלית בשיריו המוקדשים לרעייה, לבן, לבית, לנערות האורגות בבית־הריקמה, לכתפיים השחות ונובלות כ"ערימת שקים בלואים" ולאלמנה עניה מרודה (“מזמור על אלמנת הסנדלר”). בדידותו הנוגה והצרופה לא ניתקה אותו מן “האדמה החמה”, מאהבת־רעייה וחמדת־לב, מריגשת־אדם, עמלו, סבלו ומכאוביו. לפיכך יש בחרוזיו האטיים והשקופים מדופק היקום, מן הקירבה האנושית וההסתכלות הערה והמשתקפת. שכינתו היא מיסוֺד החנינה והוויתור העליון, הטוֺב והמתעלה.

כמה ממיטב שיריו הקדיש לירושלים, “משכן החלומות, העתידות והיעודים”, שבה דבק שבוי־חלום משחר נעוריו ולאורה עברו עליו כחמישים שנות חיים ויצירה. מכל ערי הארץ דבקה נפשו בעיר העבר, ההווה והעתיד: “נפלאת לי בּין הערים – ירושלים!”

(תרס"ז–תשכ"ט)

פרופ' בנציון כ"ץ, ובכינויו הספרותי בנשלום, היה חוקר ספרות, מסאי, משורר, מתרגם, מורה ואיש־המעשה, ועל כולם – איש־העבודה, החובה והמצפון, חבר טוב וידיד־אמת. בכל מעשיו, ארחות חייו וארחות יצירתו שימש מופת בטוהר מידותיו, בבקיאותו, בשקדנותו, בנאמנותו למשימה שנטל עליו, בדביקותו במטרה שהציב לעצמו ובהעזתו להתמודד עם מפעלים גדולים וכבירים. קו זה של נאמנות, דביקות והעזה ציין אותו בכל תחנות חייו – כמרצה במכון למדעי־היהדות בווארשה (1937–1939), כמנהל המחלקה לנוער והחלוץ של הסוכנות היהודית (1941–1963) ועד תחנתו האחרונה – כאחד ממעצבי דמותה של אוניברסיטת תל־אביב והרקטור שלה מאז 1964 ועד יומו האחרון.

בקרבו התרוצצו שני יצרים – יצר המעשה ויצר היצירה וכל ימיו נשא עיניו ליום שבו יוכל להקדיש מיטב כוחותיו, זמנו וכשרונו ליצירה בלבד ומשעמד על סף התגשמותו של חלום זה נפסקה שירת חייו.

איש־השירה ואיש־המעשה היה. גם בשעה שהיה שקוע ראשו ורובו בעולם העשייה הציבורית־הציונית־התרבותית והחברתית – אמר שירה, כי השירה היתה נשמת אפו ושורש נשמתו. בכל עת ובכל שעה ידע להתייחד עם נפשו ולומר שירה מתוך כורח נפשי־פנימי:

בַּצַּר לִי אֶכְבֹּשׁ אֶת רֹאשִׁי

בְּחֵיק תַּנְחוּמֶיךָ הַשִּׁיר!

(“שקיעות ירושלים”, עמ' 161)

כלפי חוץ איש־החומרה וההלכה היה, שהפליא בדייקנותו ובקפדנותו – כולו “בית־שמאי”. ואילו כלפי פנים – היה איש האגדה וההומור ועל כך יעידו חבריו וידידיו הקרובים ובייחוד אסופת שיריו “שקיעות ירושלים”, ששפכה אור חדש על עולמו הפנימי שבו היו גנוזים מחסד־האהבה, משפעת הרחמים ומכוח הפיוס והוויתור של “בית הלל”.

הוא ניחן בסגולות נפשו של אדריכל טוב, בעל דמיון, בעל עין רואה למרחקים ולמעמקים ובעל כשרון ארכיטקטוני מזהיר. סגולות אלו באו לידי ביטוי לא רק בתחום המעשה, אלא גם בתחום היצירה, במקור ובתרגום כאחד. מטבעו לא היה איש־מלחמה וצחצוח־חרבות שנאה נפשו, אך אם נאלץ להשיב מלחמה שערה לטובת הציבור, כדי להגן על עיקרים ועקרונות שהיו קדושים בחייו, עשה זאת באומץ־לב, בגילוי־לב ובלשון ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים.

הרבה שנים הכרתיו, כמעט מאז עלייתו לארץ (ב־1940), ובעשור האחרון אף נקשרו בינינו קשרי ידידות הדוקים. על טיבו עמדתי מקרוב בעיקר במישור העבודה הציבורית, שעה ששימשנו חברים בוועדים שונים: במועצה לביקורת סרטים ומחזות, בוועד המרכזי של אגודת הסופרים העברים ואחרון אחרון – בוועד של מרכז פא"ן בישראל, שהוא שימש נשיאו עד יומו האחרון. כל פגישה וכל ישיבה משותפת עמו גילתה אותו במלוא שיעור קומתו – אדם בעל נימוסין שניחן בכשרון שיפוט כן וישר, בכוח ניתוח מעמיק וחודר בחוש הומור דק מן הדק, שלא נוקה משמינית של סארקאזם.

כבן בית בתרבות ישראל לדורותיה וכחניך התרבות הקלאסית והאירופית, פעל רבות למען הרחבתה והעשרתה של הספרות העברית ועל כך יעידו ספריו במקור: “אורי ניסן גנסין”; “הוראציוס בספרותנו”, “משקליו של ח”נ ביאליק", “הספרות העברית בין שתי מלחמות עולם”, “בסער ביום סופה – פרקי פולין”, “שקיעות ירושלים” (שירים), “ארחות יצירה” (מסות ומאמרים) ותרגומיו מן הספרות הקלאסית הפרסית (“מרובעים לעומר כיאם”, “אהבת זאל ורודאבה” ו"הולדת זאל" לפירדוסי) ומן הספרות הקלאסית היוונית (פרומתבס הכבול" ו"הפרסים" לאייסכילוס ו"מערכות ארוס" – מאה שירי־אהבה יווניים) ועוד.

איש אשכולות היה במלוא משמעותו של מושג זה, תלמיד־חכם נקי־דעת, חריף ושנון ואדם רב־פעלים, שדבק בלב ובנפש בירושלים. באהבה אין־קץ ובגעגועים לוהטים שר על ירושלים, שהאצילה עליו מהוד קדושתה, נצחיותה ושיקטה, אשר בה “כל רחוב – מקדש”. והלא כה שר:

וְאָנֹכִי בָּהּ אֶתְשׁוֺטֵט

וְכוֺכָבִים בָּהּ אֲלַקֵּט.

מְלוֺא חָפְנַיִם אֶאֶסְפֵם,

וְכִי אֶגַּע בָּם – אֶתְבַּשֵּׂם

(“שקיעות ירושלים”, עמ' 29)

אחד מחלומותיו היה לשוב ולחיות עד יומו האחרון בעירו, בירושלים, ולכך לא זכה.

(כ"ה טבת תר"ן)

כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם

(יבמות ס"ג, ע"א)

מאי דכתיב: “עובד אדמתו ישבע לחם”?

אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה, ישבע

לחם; ואם לאו – לא ישבע לחם.

(סנהדרין נ"ח, ע"ב)

א¹

דומה כי שני מאמרי חז"ל אלה יש בהם כדי למצות את עיקרי תורתו ויסוד אמונתו של יוסף ויץ, בחינת “כל התורה כולה על־רגל־אחת”. שני מאמרים אלה שימשו נר לרגליו בעבודת־הקודש שלו – גאולת הקרקע במשמעותה הכפולה, גאולה מידי זרים וגאולה משממונה, ומאבק על השתרשות באדמה, והם הם שעודדוהו לעמוד על משמרתו עמידה קבועה, רצופה ומלאת־השראה, עמידה שכולה אומרת כובד־ראש ויושר־לב, עוז־רוח וצלילות־הדעת, מסירות־נפש וכוונה טובה ובונה. ובכל אשר עשה ופעל נתגלה כשומר על ערכי־אדם וערכי־חברה, מקפיד על מצוות מוסר ומסורת אבות, על כללי דרך־ארץ ומידות של חן ופשטות, כיאה וכנאה לאדם שכרת ברית עם האדמה והוא בחינת שותף למעשה־בראשית.

היה זה בעיצומו של חודש תמוז (תרס"ח) כאשר יוסף ויץ, בין הי"ח, נעץ בפעם הראשונה את להב הטוּריה באדמת המולדת. מאז ועד היום הוא מהלך בה והופך בה לאורכה ולרוחבה וזוֺ מגלה לו את רזיה הכמוסים וסודותיה הנסתרים. וכאז כן עתה מאמין הוא באמונה שלימה, כי: “אין ארץ כארצנו הקטנה לתפארת ולטובה ולנדיבות שופעת לכל הרוצה בה באמת. ואשרי אדם היונק חיוּתוֺ ממנה” (“שׂיח השדה”, עמ' 94).

כל ימיו מהלך ויץ בשדות ישראל ושונה ואינו מפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה! מה נאה ניר זה! משנתו, שאינו מפסיק ממנה, מהי? פשוטה בתכלית הפשטות: ואהבת לאילן כמוך, ואידך זיל גמוֺר. גדולה אמונתו שאהבת האילן גוררת אהבת הקרקע ואהבת העבודה, ואלה מחייבים חיי עמל, פשטות ונוֺי חיצוני ופנימי, חיים של שלום וברכה – חיי עם עובד אדמתו ונהנה מיגיע כפיו.

“אני מאמין” זה הוא מרכז חייו, מוקד פעילותו וחוט השני של כל יצירתו העשירה והעניפה של ויץ, שהוא צירוף מופלא ונדיר של איש־השירה, איש־השיחה ואיש־המעשה. “אני מאמין” זה הוא שנטע בו את העוז, הכוח והמרץ להיות הרוח החיה ב"גאולת הקרקע" מטעם הקרן הקיימת לישראל לא כאיש הלשכה הכפות אל שולחנו המשׂרדי, אלא כאיש המעוּף והחזון וכבעל מקצוע מובהק בכל ענפי החקלאות. והיטיב להגדירו משורר אציל־רוח ואנין דעת וטעם כיצחק למדן, שכתב אל ויץ בן־השישים: “לא פעם התבוננתי מקרוב ומרחוק בך ובדרך פעולתך, והיתה זו לי הרגשה נעימה להיווכח שלפני חיזיון בלתי־נפרץ אצלנו ביותר: שיגרת העבודה והרגל־השנים לא נתנו בך את אותותיהם לרעה, לא העלו עליך קליפה נוּקשה של פקידות, אלא להיפך: העלו עוד יותר את האדם שבך, את איש הלב והחזון”.

במקלו עבר את הארץ לאורכה ולרוחבה, ואף לארצות השכנות הגיע, קיפץ ודילג מהר להר ומגבעה לגבעה, כיתת רגליו כדי לבחון, לבדוק ולשקול כל שעל אדמה מאדמת ארצנו. ועד היום הזה עדיין הוא מטפס ועולה, מטפס ויורד הרים ובקעות כדי להאזין מקרוב ל"דופקה" של אדמת ארצנו וכדי לדעת מה נתנה לנו ומה עדיין יש בכוחה להעניק לנו.

וכקרבתו־צמידותו לאדמה, כן קרבתו־רגישותו לנוף. והלא כה כתב בפתח ספרו “נוף ואדם”: “הנוף, משמעותו הרחבה היא – טבע והיסטוריה. ה’נוף' של ארץ־ישראל, כהתגלותו במראה שלי, הוא שהטביע את האדם־היהודי בזמננו, שהתערה באדמה, צמח מתוכה והיה כ’אדני־השדה' לבלי הינתק ממנה; והוא שעמד במערכה ואף יעמוד בה בכל עת. לא כן הנוף של ארץ־נכר: מזגו לא הביא את האדם־היהודי להתערות בה ולצמוח מתוכה. הניסויים שנעשו בכיוון זה סופם מיקסם־שווא. על כך מספרות תולדותיה של התיישבות יהודית בקפריסין ובארגנטינה”.

ב

בכ"א בתמוז תרס"ח (1908) הגיע ויץ לחופה של יפו עם אחותו מרים, הקשישה ממנו, ומיפו הלכו ישר לכפר – לרחובות. על ראשיתו בארץ מספר ויץ ברוב חן, בכוח ציור מובהק ובכשרון־תיאור שאיננו נטול לחלוחית של שירה, בספרו “דפים ראשונים”.

רחובות היתה תחנתו הראשונה והמכרעת בחייו. עד היום זוכר הוא לה חסד נעורים וחסד נעוריה – בת י"ח היתה רחובות כשעמדו רגליו בפעם הראשונה על גבעת דונדיקוב, והוא אז עלם בן י"ח, הנושא בלבו געגועים לארץ־אבות. וכאז כן עתה הוא רואה אותה “רכה וענוגה, עוטה הזייה ונושמת כמיהה, מלחשת אמונה ומטפחת תקוה” (“נוף ואדם”, עמ' 30). וברחובות הכיר אנשים, אשר “נשאו גם הם אביב בלבם; מרעיפים חמימות, משפיעים קרבה, מעודדים לתקווה, מזרזים לשמחה, והכל בפשטות – – – והיה בית אחד, שגחלת האחווה והאהבה לכול לחשה בו תמיד – בית אלטשולר” (שם, עמ' 31). בכל הזדמנות מעלה ויץ על נס בית זה, שבו היה “הוזה על האנושות הטובה ועל עם ישראל השב לתחייה, לתחייתו בטבע – על האדם החדור רגשות אהבה לזולתו, שאינו נוטר לחברו ואינו שמח לאידו, על האדם החופשי היונק מהטבע, מהאדמה וכמוה הוא נענה לכל הנוגע בו ומחפש בו את חסותו” (“יומני”, כרך א', עמ' 31).

רוחות האהבה שריחפו על־פני גבעותיה המבוּשׂמות של רחובות “פגעו” גם בו, ובבית זה מצא ויץ את אשת־נעוריו, את בת־לווייתו רוחמה לבית אלטשולר. אכן מעטים, ואולי אף בודדים, זוכים לנוות־בית כה נאמנה ומסורה, המיטיבה לזרוע סביבה ביטחון, שלוות־נפש וחכמת־חיים. אלמלא אשה מופלאה זו, ספק אם היה ויץ מצליח לפעול כפי שפעל ובצורה שפעל במשך יובל שנים ומעלה. הודות לה חי יום־יום ושעה־שעה חיים שלימים ונאמנים לעצמם, הקים בית למופת שכולו נושם טוהר, ניקיון ואהבה, וחינך את בניו ברוח של תורה, עבודה ומעשים טובים. רוחמה רעייתו, אם הבנים (רענן, שרון ויחיעם) אף ידעה לעודדו ולסוכך עליו בשעות הגורליות והטראגיות ביותר בחייהם המשותפים, בנפול בן־הזקונים יחיעם ז"ל; היא היא שעוררה אותו לשוב ולראות את העולם בעין טובה, שקטה ומשלימה. בעמידתו האיתנה, המרה והעקשנית במערכה היום־יומית – המערכה של גאולת הקרקע בכל התנאים, בכל המצבים ובכל שעות היממה; בכוחו ובכשרונו המופלאים להתגבר על פגעי־יום ונחשולי־שעה, על תככים ותחבולות־ערמה מטעם ממשלת המאנדאט, היתה לו רוחמה “עזר כנגדו” במלוא משמעותו של מושג זה. ואחרון אחרון – הודות לקן הטוב והחמים שהיא בנתה, טיפחה ושמרה עליו, עלה בידו לעקור עצמו לעתים מזומנות מרשות העבודה הציבורית ולקבוע עתים לתורה וליצירה. שלא כסיפוריו לבני־הנעורים, שהם פרי ההשראה הטובה וחסד השירה, המפכה בלבו משחר נעוריו, הרי מאמריו, המעידים על עושר המחשבה, בקיאות מפליאה וחריפות האנאליזה ולעתים אף חריפות הפרוֺגנוֺזה, הם פרי עיוּן ולימוד ועבודה קשה ומפרכת, פרי ישיבה על האובניים, ליד שולחן העבודה בתוך ד' אמות של הבית, שכולו אומר שלוות־נפש ואושר משפחתי.

ואמנם, ידע־גם־ידע ויץ להוקיר ולהעריך מתת זו של אשה טובה. הוא הקדיש לה, באהבה ובהערכה, כמה ממיטב ספריו ועד היום הוא זוכר לכתה אחריו במדבר, בארץ לא־זרועה, ובהגיעו לפרשת פגישותיהם הראשונות, עובר לבו על גדותיו.

פעלו המעשי המבורך של יוסף ויץ בגאולת קרקעות, בהשרשת יהודים תלושים באדמת המולדת ובהחייאת הרי ישראל, חתום ורשום בצורה סטינוֺגראפית כמעט בחמשת הכרכים של “יומני ואגרותי לבנים”, שיצאו זה לא כבר בהוצאה מפוארת (הוצאת “מסדה”, תשכ"ה). היומן מקיף כשלושים שנה (1935–1964), והוא מלא וגדוש פרטים ופרטי־פרטים מעניינים ומאלפים, עובדות ומעשים, שׂרטוטים קלים של מאות דמויות של חולמים ולוחמים, ראשי־עם ועסקנים, אברכי־שדה ואנשי־שלטון וכיו"ב, העשויים לשמש אבנים ואריחים להיסטוריון בעתיד. פועלו, אישיותו ואורח־חייו של ויץ מקופלים גם “באיגרות לבנים” שביומן וזמנן השנים 1927–1932, כשההורים היו בחוץ־לארץ והבנים בבית, או כשהבנים יצאו מהבית ועשו במשקים בשירות־העבודה; רובן של האיגרות הן מן השנים 1933–1945, כשהבנים שהו בחו"ל לרגל לימודיהם, בשירות הצבא הבריטי ובשירות ה"הגנה" בארץ, ומיעוטן מן השנים 1947–1952 אל רֶמה, בשהותה בארצות־הברית, לאחר מותו הטראגי של בעלה יחיעם, ילד־השעשועים של ויץ. ההיסטוריון לעתיד־לבוא ימצא ביומן ובאיגרות “מלוא חופניים” חומר על דרכי גאולת הקרקע ועל המאמצים ההתיישבותיים בצילן של שתי מיגבלות – חוקי הקרקע של השלטון העוין מזה, והקופה הדלה מזה; כן ימצא כאן מורה־דרך פיוטי ונלבב בכל שבילי הארץ.

ואילו המעיין ביומן ובאיגרות הללו כיום עומד מלא רגשי התפעלות והערצה בפני האיש, שצימצם את כל חייו וקיפל את כל כוחות־הנפש שלו באהבה לאדמה, לטבע ולעבודה, לנוף ולאדם, ויודע להעלות את דבריו בפשטוּת, בכנוּת, מתוך יושר של תפיסה, פיכחות ואמונּה. הקורא בן־ימינו אף נפעם מנשימתו החמה, המתונה, הרוֺמאנטית והנלבבת של בעל־היומן, שכל ימיו הוא דינאמי ותוסס, סוער ורוגש, בהול ומתוח ושקוע ראשו ורובו במ"ט שערי עשייה ועניני שעה בוערים ודוחקים. איש־הסער והטמפראמנט, כולו אחוז אש־עבודה ויצר־עשייה ופעולה – והנה הוא מתגלה כאדם רומאנטי (בעיקר באיגרותיו אל רֶמה) עד שורשי־נשמתו. פרקי היומן ודפי האיגרות זרועים תיאורים מופלאים ושורות־פיוט מרטיטות, ועל כולם – אהבה לאדם, לצמח ולחי, לעב בשמים ולאפיק באדמה, אשר בה, באהבה זו, הנצח, בה ההוד והתפארת. אין זאת כי אם נמנה ויץ עם הגורסים, כי “לא איברי סיהרא (הסהר) אלא לגירסא”, ובשעות הלילה המאוחרות, לאחר יום־עבודה מלא וגדוש מעשים ומאורעות, נסיעות וסיורים, שיחות, פגישות ו"התנגשויות" (לרגל עבודתו הציבורית נתקל במקטרגים־מתנגדים, שהשׂביעוהו לא מעט רוגז, צער ועגמת־נפש!), או בשעות־בוקר מוקדמות, בעוד הטל על־פני הארץ וכל עשׂב ושׂיח־שדה מלאו רסיסי־זוהר, שפך צקון־לחש ותפילה בעטוף עליו נפשו להוד הטבע והדר האלוהים.

חיי אינם מובעים לא בספר ולא ביומן, כי אם ביצירות הממשיות, ביצירת חיים חדשים.

(יומני, כרך ג', עמ' 148)

לזכות יוזמתו הברוכה וכוח הביצוע שלו יש לזקוף שורה ארוכה של “גאולות” – גאולות־קרקע, כיבושן ויישובן, כגון: כיבוש אדמת ואדי־חווארית (עמק חפר); ראשית החדירה לדרום (לסביבת רוחמה) ולעמק בית־שאן (תקופת “חומה ומגדל”); “היאחזויות”, כדרך להתנחלות, והקמת יישובים חדשים בגליל, בעמק, בשרון, בשומרון, בהרי־יהודה ובדרום; ראשית ההתנחלות בנגב, אשר בדרך חדשה קמה – דרך ה"מיצפות"; חיפושים אחר מים בנגב; הקמת המוסד “מפעל הנגב”, לשם שיקום הריסות ההתיישבות הקיימת והרחבתה (1949); ייבוש החולה ונטיעת יערות כגון “יער־הקדושים” בהרי יהודה לזכר קדושי־השואה (1951); הקמת כפרי־עבודה; יישובו של “חבל עדולם”; תכנית לייסוד “עיירות חקלאיות” בדרום, במרכז ובגליל, כמקור להתיישבות חקלאית ועירונית על מאות ואלפי דונם לא־נושבים (1959); תכנונן והקמתן של “מצודות־ספר” או “היאחזויות־ספר” (כורזים, מי־עמי וכיו"ב), ואחרון אחרון – תכנית מקיפה ליישובה החקלאי של מובלעת הגליל העליון, שאושרה על־ידי הממשלה (1963).

כל יומן, ויומן המלווה איגרות על אחת כמה וכמה, מכניסנו לפניי ולפנים של חדרי ביתו ולבו של אדם. ואכן, יומנו של ויץ על חמשת כרכיו, שהוא לפי עדותו “אמת המציאות, במעשה ובמחשבה”, פותח לפנינו אשנבים אל “לשכתו־מעבדתו”, שממנה נמתחו חוטים ובתוך ד' אמותיה הותוו קווים ונפלו החלטות גורליות על דרכי־העבודה, אמצעי־הביצוע, נתיבי־ההגשמה ואופני־הרכישה וההכשרה של אדמת ארץ־ישראל בתקופת ה"סער והצער" שלפני קום המדינה, ועל שיטות השמירה על הקיים וניצול השטחים השוממים והעזובים, מאז קום המדינה ועד עצם היום הזה. כן שופך היומן אור מיוחד על האיש ואורחות חייו בבית ובחוץ, ברשות היחיד וברשות הרבים, ללא מסווה או קישוט וללא כחל ושרק. לפנינו מתגלה ויץ כאיש־משפחה למופת, אב מסור בלב ונפש לבניו, סמל הפשטות והטבעיות, ועל כולם – אדם שכל הווייתו כמהה וצמאה למרחבי שדה ותעלומת חורש, לצמיחה ולבלוב, לעולם של ריחות וצבעים; עובד זריז, חרוץ ושקדן, דייקן ונאמן, בעל זרוע ובעל רצון ברזל, שאין לפניו אלא טובת הכלל, טובת העם והמדינה, ועם זאת אוהב את הגעגועים “באשר בהם כמוסים רגשות יפים ונוגים” (יומני, כרך א', עמד 20), ומאמין כי “רק מתוך נדיבות־לב, אהבה לזולת אפשר להשׂיג שפע של חיים רוננים ושוקקים” (שם, עמ' 32).

ג

גם אם ירקיע האדם שחקים על נשרי פלדה,

לא תהי חיוּתוֺ אלא מן האדמה.

(יומני, כרך ג', עמ' 372)

קיימים כמה קווים משותפים בין ויץ ובין יהושע חנקין, אותו איש מופלא, שטבע את חותמו על מפעל גאולת הקרקע בארץ־ישראל. שניהם כאחד היו כל ימיהם “משוגעים לדבר אחד” – גאולת הקרקע, בה ראו תוכן חייהם, טעם חייהם ומרכז פעולתם. שניהם כאחד הפליאו הכל בהתמדתם, בעבודתם העקשנית, ובאמונתם הגדולה, המיסטית כמעט, בכוחה של האדמה – אֵם כל חי ואֵם כל אומה. שניהם כאחד הפליאו בכשרון הסבלנות שלהם, תכונה טיפוסית לאיש־המזרח, במשא ומתן ממושך, מסובך ומייגע, ברכישת קרקעות, ובנכונותם לפעולה זו כ"ד שעות ביממה, מחשש שמא חס־וחלילה יחמיצו הזדמנות שאינה חוזרת. שניהם כאחד נמנו עם בניו ובני־בניו של אברהם אבינו, שעליו מספרת האגדה: “בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים, אמר: הלואי לא יהא חלקי בארץ הזאת! וכיון שהגיע לסולמה של צור, ראה אותן עסוקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר: הלואי יהא חלקי בארץ הזאת!” (ב"ר, לט, ח).

ואולם קיים גם קו מפריד בין חנקין ובין ויץ. חנקין היה כל ימיו בבחינת דבורה המייצרת את הדבש, מטפלת בזחלים ומשגיחה על הנקיון בחדרי־חדרים של הקן האטוּם; ואילו ויץ – אילן ששרשיו נעוצים אמנם במעבה האדמה, אך גזעו וצמרתו גלויים לעין־השמש וכל אדם נהנה מפריחתו, מצילו ומשלכתו גם יחד. “חנקין”, לפי עדותו של גרנות – “היה בטוח שהוא ורק הוא יכול לסיים את המלאכה, שהוא ורק הוא יכול לעשותה על כל שלביה ופרטיה. לאיש אחר לא נתן לחדור לתוך בית גנזיו; גם עוזריו הנאמנים ביותר נמצאו בפרוזדור ולא יכלו להיכנס לעצם הטרקלין, במקום שעושים את מלאכת הקודש ממש. וכך היתה עבודתו אפופה תמיד איזו אווירה של סודיות מיוחדת במינה. הוא היה תוחם תחום מסביבו, ולתוך התחום הזה לא היה יכול לחדור שום איש, גם המקובל עליו והמכובד על ידו – – – מכאן נובעת אותה אכסקלוזיביות מובהקת לגבי גאולת הקרקעות, שמקורה בקנאותו הקיצונית לשדה־פעולתו. כל מי שרצה לטפל ברכישת אדמה – הוא, חנקין, ראה בו מתנגד, מסיג גבולו, והוא נלחם בכל ‘מסיג גבול’ כזה מלחמה חריפה ביותר. הסגת־גבול זו היתה בעיניו כהתנקשוּת בייעודו, והוא, כבעל הייעוד, מצוּוה היה לעמוד נגדה בכל תוקף, כדי להגן על הגשמת התפקיד, שהוטל עליו על־ידי שר הגורל” (כתבי א' גרנות, כרך שני, עמ' 171–172).

לא כן ויץ! לא זו בלבד שלא סגר עצמו בד' אמות של עשייה, לא תחם תחומים סביבו ולא אפף את עבודתו אווירה של סודיות, אלא הירבה לספר ולהכריז השכם והערב על שלבי הישגיו, נצחונותיו וכשלונותיו. אכן, מעולם לא חיפה ולא כיסה על כשלונותיו־שגיאותיו ולא העלים את שגגותיו. יתירה מזו, גם בשעה שמעשי ידיו טבעו בים של ייאוש, דיכאון ואכזבות קשות ומרות – ממזימותיו של המשטר המאנדאטורי ומטינותיהם הגלויות וביקורתם הסמויה של מקטרגים ושוללים למיניהם – היה הוא עצמו עצוב ומדוכדך, אך לא פסק לומר שירה ברשות הרבים – שירה רצופה גילוי־לב ואומץ־לב, אמונה ובטחון.

ויץ אף השכיל לרכז סביבו “צבא” גדול של עובדים, חבורה של אנשי־עבודה מסורים בלב ונפש למפעליו ולוֺ גם יחד. והללו, לא זו בלבד שאותו לא שכחו, אלא גם את תורתו שמרו וממשיכים לשמור עליה ברגשי התפעלות של “חסידים” הדבקים ב"רבם".

אכן, רבו־גם־רבו חסידיו־מעריציו, אם מתוך אהבה ואם מתוך יראה – יראת־הכבוד! ואולם, שורת האמת מחייבת לומר שמצויים גם רבים שאין רוחם נוחה הימנו, לאו דווקא משום שאיננו “רך כקנה” אלא כיוון שבעניינים מסויימים הוא “קשה כארז”, עומד על דעתו וקשוח עד כדי אבדן חוש־המידה וחוש־ההומור גם יחד. שני אנשים שעמם גלגלתי שיחה ארוכה על ויץ, האחד חקלאי ותיק ומקובל בגליל העליון והשני – איש־מדע דגול מן הפקולטה לחקלאות ברחובות, אדם שקול ואנין־דעת, סחו לי בזו הלשון, בערך: – “קשיחותו המופרזת ואמונתו שענייני החקלאות, תורת הקרקע וכיו”ב בארצנו, הם ‘סוד’ שנתגלה לו ולבני משפחתו בלבד, מעין ‘מוֺנוֺפּוֺל משפחתי’, הרחיקו ממנו חברים וידידים, שהוקירו את אישיותו והעריכו את פועלו. וזאת, אולי, אחת הסיבות לכך שויץ לא תפס את המקום הראוי במערכות חיינו מאז קום המדינה".

על אף הקו המבדיל ומפריד בין חנקין ובין ויץ יבלח"א, אפשר להמליץ על שניהם את השורות הנפלאות, שרשם יצחק לופבן בשנת תרצ"ו על חנקין בהגיעו אל סף הזיקנה: – “אם לנחש את המתרחש בנפשו של אדם יקר זה – הרי אפשר לנו לתאר לעצמנו זאת רק במשל, שכל בקעות א”י וגבעותיה רוקדות נגדו כאילים וכל עצי היער ועצי הפרי ושיבולת הקמה על אדמת א"י הגאולה והעתידה להיגאל מרננים ומוחאים כף לפניו כל הימים" (“אנשי סגולה”, כרך ראשון, תש"ט, עמ' 205).

ד

ומי זה הדיין שיכריע ויאמר, מה עדיף

טפי, אם שיר טוב או מעשה טוב? ומי

שקל את מתן שכרם של שניהם בעולם

הבא?

(איגרות ביאליק, כרך ה', עמ' שכ)

באחת ממסותיו המזהירות מספר ר' בנימין על ראשיתו כסופר: – “אני, אמנם, כבר כתבתי את אשר כתבתי והייתי לכאורה מעמודי ‘המעורר’ אבל בכל זאת לא הייתי ‘סופר’ בעיני. הייתי בעל אידיאות מדיניות, תרבותיות, חברתיות. הייתי בעיני חייל בצבאו של ישראל הצעיר – – – זוכרני טיול עם ש' בן־ציון. באותה שעה היתה רוחו טובה עליו, וחוט־של־חיבה מתוח ממנו אלי. הוא הוכיחני על שאיני עושה את עבודת־הספרות קבע. אמרתי לו בתום לבי: בימי מלחמת־הבּורים קראתי, ששרי הצבא שלהם כתבו, ערכו והדפיסו עתון, כשהם רכובים על סוסיהם. אף אני, הוספתי, כותב אגב רכיבה, אגב טיפול בענינים מעשיים, בחינת חטוף וכתוב, בלי פריטנסיה לספרות” (כתבי ר' בנימין, כנסת חכמים, תשכ"א, עמ' 401–402).

יוסף ויץ, שאיננו רק גואל־קרקעות מסוגו של יהושע חנקין המופלא, ואף לא קולוניזאטוֺר בלבד מסוגם של דיזנגוף, אוסישקין וכיו"ב, אלא גם סופר, כתב את אשר כתב “אגב רכיבה” לא במשל, אלא הלכה למעשה! הרשימה הביבליוגראפית של ויץ מפליאה ומתמיהה – למעלה מ־30 ספרים וחוברות בארבעה תחומים: (א) סיפורים, אגדות ורשמי־נוף: (ב) מונוגראפיות (כגון: “שבעת המינים”, “פרדס וגן”, “הגפן”, “בית שאן”, “השרון”, “ההר”, “ארץ הגליל”, “עמק חפר”); (ג) מאמרים בעניני יער וייעור; ו(ד) מאמרים בעניני קרקע, התנחלות וחקלאות. מתי הספיק האיש ליצור כל אלה? אין זאת, אלא כשם שכל ימיו היה קל כנשר ורץ כצבי כדי לבדוק ולאזן, לגאול וליישב, לעזק ולסקל כל שעל אדמה מאדמת ארץ־ישראל, כן התגבר כארי לקבוע עתים לתורה וליצירה. “אני רואה את הכתיבה² כצורך נפשי בשבילי. אני זקוק לביטוי”, רשם באחת מאגרותיו אל רֶמה, מיום 25 בספטמבר 1949. ובאיגרת אחרת אל רֶמה, חזר והדגיש: – כתבתי מה שחשבתי, כתבתי על מה שהאמנתי, כתבתי את מה שחייתי. וטוב שכתבתי. לי ולבני. ואת בתוכם. גווילים? כן, יש שבגווילים מתגלמת הנפש, ושם היא נשארת. בהם אולי צרורה הנצחיות" (9 בינואר 1950).

לא ביום אחד ולא בשנה אחת עשה ויץ את יבול־הקולמוס שלו. פרי ביכוריו ראה אור בעתונות בשנת תרס"ט, ומאז ועד היום נדפסו דבריו במיטב האכסניות הספרותיות והמקצועיות בארץ (“הפועל הצעיר”, “דבר”, “הארץ”, “על המשמר”, “מאזנים”, “גליונות”, “בוסתנאי”, “השדה”, ועוד), וספריו יצאו לאור בהוצאות־ספרים נודעות ומכובדות (“מסדה”, “אמנות”, נ' טברסקי, ספריית פועלים, קק"ל, ועוד). ואף־על־פי־כן חידה היא, שאין לפרנסה אלא בדוחק – מדוע העיב פועלו המעשי על יצירתו הברוכה והרבגונית? רוב מעריכיו ומעריציו ברשות הרבים, כגון אלה שהזכרנו לעיל (ד"ר א' גרנות, ד"ר צבי וויסלבסקי, פרופ' שלום גולדלמן, משה סמילנסקי, ועוד) ועליהם יש להוסיף דברים מפרי עטם של ש"ד יפה, ד"ר יצחק מן, א' הרצפלד, ישראל רייכרט, ועוד; וכן דברי־הלל ושבח מאת אנשי־עט, אנשי־ציבור וראשי־העם, ברשות היחיד, באיגרות חמות ונלבבות – כולם העלו על נס את פועלו הציבורי ככובש קרקעות, מרחיב גבולות, מחייה שממות ומפריח הרים והביעו רגשי־התפעלות מאישיותו, טיפוס של יהודי ארצישראלי טוב וגם יפה, השופע מרץ והתלהבות, צניעות ומסירות־נפש, אך בפועלו הספרותי נגעו ב"קצה הקולמוס" בלבד! הללו הודו בפה מלא, כי אפילו בדור רב־עלילה זה כדורנו קובע ויץ ברכה לעצמו; הוא טיפח וגידל אהבה ממין מיוחד לאדמת המולדת, כשהיא בנויה על מומחיות בעבודה חקלאית ורווּיה הכרת המכוֺרה. הללו אף עמדו על כך, כי מעטים כמותו נטעו בלב העם והנוער את הדר המישורים בשרון ובשפלה, את הוד הרי הגליל ואת מרחב־הישימון בנגב, והדגישו כי “ספריו ומאמריו בתורת המטעים ובתיאורי הטבע הם אבני־יסוד בתרבותנו החקלאית” (ישראל רייכרט), וכי בספריו אלה “התמזגו ידיעה חקלאית רחבה, בקיאות בספרותנו העתיקה והרצאה שירית נאדרה” (ש"ד יפה), אך העלימו עין, במזיד או בשוגג, מויץ הסופר. וכבר עמד על כך ישראל כהן ברשימתו הנאה והממצה על ויץ, במלאות לו 75 שנה: – “פה ושם מזכיר מאן־דהו גם את כתיבתו ואת עובדת היותו סופר, אך הוא עושה זאת בהערת־ אגב, כאילו אין זה אלא קו מקרי, צדדי, בדיוקנו של ויץ. ולא היא. ויץ הוא סופר בעל סגנון משלו. אם סופר הוא מי שייחודו ניכר בכל מה שהוא כותב, הרי ויץ הוא סופר”. (הפועל הצעיר", גל' 21, ל' בשבט תשכ"ה).

ה

כל ימיו כתב ויץ לא רק על העבודה, אלא מתוך העבודה; יצר ופעל לא רק כמשקיף וכ"מומחה", אלא כמשתתף בפועל וכמאמין בלב ונפש בצדקת פועלו ושר לא רק על העץ ועל השיח, אלא עם כל עץ ועם כל שיח. אפילו את מיטב רשימותיו־זיכרונותיו כתב על אנשי־חזון ואנשי־עבודה (אוסישקין, עקיבא אטינגר, ש"ד יפה, משה סמילנסקי, י' אלעזרי־וולקני, יוסף נחמני וכיו"ב), שכל חייהם היו שרשרת בלתי־פוסקת של עקשנות, סבלנות ואמונה שורשית בקדושת האדמה ובקדושת העבודה, המטהרת את האדם ומעלה את רוחו.

למעלה מיובל שנים השתתף ויץ בגוף וברוח, במעדר ובקולמוס, בבנין המולדת, שאף לבטל את קללת הגלות שגידלה דורות של תועי־לב ותועי־דרך, ונשא את עיניו לאנשי־עבודה בריאים בגוף ובנפש, מושרשים בטבע ודבקים בעבודת־אדמה ובמלאכת כפיים, שכן “גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים” (ברכות ח', ע"א).

וכשם שכל ימיו היו קודש לגאולת הקרקע וליישובה, להלכה ולמעשה, כן לא הסיח דעתו מאילן נאה ומניר נאה ולא העלים עינו מן השמים המספרים כבוֺד אֵל…

(תשכ"ז)

כל חכמתו של אדם אינה אלא בלב. (קהלת רבה א, טז)

פגישות הרבה ושיחות ארוכות וממושכות היו לי עם יעקב פיכמן במשך ט"ו השנים שהכרתיו מקרוב. אעלה כאן שלוש פגישות, כפי שנחרתו בזכרוני ונרשמו בפנקסי על פרטי פרטיהן:

פגישה א'

פגישה זו מחייבת דברי־הקדמה קצרים. סמוך למלחמת העולם השנייה ביקרתי בבית־אבא שבבסרביה. לגודל הצער והכאב היתה זו פגישה אחרונה עם אותה “אדמת־שמש”, אדמה חמה, שוֺתקה, אשר לה “מתק ועצב גם יחד”. היה זה בשלהי הקיץ. יום אחד, עם דמדומי בין־הערביים, עם שקיעתו של יום קיץ לוהט, שבתי לבדי מאחד הכרמים שסביבתנו נתברכה בהם. היום נטה לשקוע ואני הפלגתי במשעולי השדות והערבה. ופתאום, בתוך דממת שדה ואחו, הגיע אל אוזני מאחד האפרים הרחוקים קול חליל, חליל־רועים פשוט, שצליליו הרעידו את כל נימי הלב. לשמע מנגינה מתוקה־עגומה זו, שהשתפכה על־פני מרחבי הערבה, חשתי בחמימות שפשטה לא רק בנפשי אלא בעולם כולו, וכאילו תבל כולה הוצפה אור־חסד, רוך ואהבה. ואעפ"י שהרבה פעמים בימי ילדותי קלטו אוזני מנגינות דומות חשתי הפעם, אולי בשל הפרידה של שנים, כאילו צלילים חדשים הם וכי מעולם לא היו כה ערֶבים ומתוקים ועצובים גם יחד.

לימים, משנתקרבתי אל המשורר והתיידדתי עמו, סחתי לו על פגישתי האחרונה עם אדמת בסרביה “שלנו”. האזין המשורר לדברַי, בת־צחוק טובה השתפכה על פניו ובקולו האבהי, השקט והמתון העיר:

– מנגינה מופלאה זו של אותו חליל־רועים מתוק, שהיתה רווייה כליון־נפש ועגמה, קסמה גם לי בשנות ילדותי והיא מלווה אותי כל ימי ומציפה את לבי גלי־חום ואהבה וגעגועים, כל אימת שאני אומר שירה או מנסה להבין ולהעריך דברי־שירה.

פגישה ב'

שעה שעמדתי בעריכתו של כרך א' של “ספרותנו היפה מביאליק עד ימינו” הייתי קצת במבוכה: מהו המבחר ההולם את שיעור קומתו של פיכמן, הליריקן המובהק של שירתנו החדשה? לאחר שיקולים הרבה החלטתי להביא בין היתר את הפואימה: “אבל־דוד”, שבה גלום רעיון יסודי נעלה, נוסף על זה מן האגדה, והוא – כל יום וכל שעה בחיינו זקוקים לרוח־הקודש, והקללה הנוראה ביותר היא סילוק שכינה במובן התרוקנות העולם וכמישתו בלי קירבת אלוהים וחסדו. מאד שמחתי, שבחירתי הניחה את דעתו וטעמו הדק של המשורר. באחת מפגישותינו אף הסביר לי על שום־מה נתחבבה עליו פואימה זו:

– למעשה, סח לי פיכמן, ביקשתי לבטא ב"אבל־דוד" את תפילתו־תחינתו של כל יוצר ושל כל בן־תמותה באשר הוא: “אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני”! בלי ‘רוח קדשך’ מה טעם לחיינו עלי־אדמות? – לא אשכח את הרושם המדכא והמזעזע שעשה עלי אחד מאבות ספרותנו בסוף ימיו. מראשי החולמים והלוחמים את מלחמת התחייה היה, סוער ומסעיר לבבות, ופתאום נתגלה לפני בכל עלבונו, בכל חדלונו – אדם תשוש, כושל ומדולדל עד כדי רחמים.

ופגישה ג' לאור הירח

אגב טיול בחוצות ירושלים, לאחר יום שרב כבד ומחניק, שהגיע לקיצו בשעת הערב. שוחחנו בשבחה של ירושלים ובשבח אווירה, אוויר־הרים צח ומרענן. הוא דיבר, כדרכו, בשובה ונחת, כמעט בקול דממה דקה:

– אהבתי את תל־אביב, עיר־החול והחולין, עיר־הים והשדרות המצלות, ה"חייכניות" תמיד, אך כל פגישה עם ירושלים מעוררת בי רגשי קדושה וגאווה בשל עברה הנשגב ומראה הסלעי והמוצק. עיר זו, שכל אבן שבה אומרת שירה וכל תל מספר כבוד עברה המפואר, היתה והווה מקור לא־אכזב של אשראה. ירושלים ותל־אביב – מעין הלכה ואגדה: לאחת “פנים זועפות ולשניה – פנים שוחקות”, זו “קפדנית, מחמרת” ואילו זו – “ותרנית, מקילה”.

תוך כדי שיחה הבחנו בכמה זוגות צעירים, שישבו חבוקים על ספסלי אחת השדרות. העירותי: – הרי לך מעט “אגדה” בתוך “ים־ההלכה” הסובב אותנו. נתחייך פיכמן לעומתי והפטיר, כאילו ממתיק סוד עם עצמו:

– זוהי האגדה הנצחית של חיינו, ישנה נושנה ותמיד חדשה! לאחר הרהור קל המשיך:

– בעלי ההלכה שלנו היטיבו להשיג רוב חינה, מתקה וקיסמה של אהבה, וכדרכם בענוות־חן. מאז ומתמיד נרטט לבי לזכר האגדה המופלאה שמצאנו במסכת כתובות על אותו אמורא, שהיה לומד תורה בישיבתו של רבא במחוזא והיה רגיל לבוא לביתו בערב יום־כיפורים. פעם אחת משכוֺ תלמודו ולא חזר לביתו. היתה אשתו מצפה לו: עכשיו יבוא, עכשיו יבוא – ולא בא. חלשה דעתה ונשרה דמעה מעינה. היה יושב על הגג, נשבר הגג תחתיו ונפל ומת.

הוא הוסיף לדבר על מקומה של האשה־האהובה בחיי אדם ומשהגיע לפרשת רעייתו, “זאת האחת”, שהלכה לעולמה, נשתתק וחוט השיחה נפסק…

פיכמן הוא אמן השוּרה הנקיה והנאה, בעלת קצב פנימי. השוּרה החטוּבה יפה יפה ומפליאה בקיצורה ובתמציתיותה היא בעיניו אות ומופת לכוח־יצירה ולכשרון־יצירה. השורה ההרמונית המצומצמת, שבה הושג צמצום אפוריסטי, יש בה, לדעתו, כדי לבטא את עצמיותו של היוצר ולהעמידנו על סוד יצירתו. ולא בשורה המצטיינת בברק־הרעיון הקולע ובצירוף־מלים נאה בלבד הכתוב מדבר, אלא בשורה שהיא יסוד ועיקר וכולה אומרת חכמת־חיים ונסיון־חיים, כשרון־ראייה מפוכח וכוח הבחנה דק.

פיכמן איש־השירה, רבה אמונתו בכוחה של השורה שכולה קול חדש וריתמוס חדש, שכולה אומרת שירה. “בלי שירה אין נשמה לדברים” – על כן הוא מחפש אחריה בפרוזה ובפובליציסטיקה, בבקורת ובמחקר; העדרה חוצץ, לדעתו, בין היוצר ובין הקורא; בלעדיה אין בכוחו של היוצר להשפיע השפעה של ממש, אין בכוחו להפרות את לב הדור. ואכן מסותיו של פיכמן מתעלות, לעתים, לפרקי־שירה בכוח סגנונן שקוי הבושם וברננה האביבית שהן שופעות על סביבן. חרדתו המתמדת לאיכות הביטוי, לשלימותו ובהירותו של הסגנון ולצלילותו של הניב; חתירתו הבלתי־פוסקת להבעה מדוקדקת, לריסון ולהתגברות על הלהג – עוברות, כחוט־השני במיטב ספרי־המסות שהעניק לנו. מוריו־מדריכיו הגדולים: מנדלי, אחד־העם וביאליק הם שנטעו בו את האמונה “ביחידותה של כל מלה, שאין לה תחליף – שרק מלה שנקבעה במקומה, ללא פקפוק כלשהו, ללא ערעור כלשהו – היא יסוד התרבות בכל יצירה” (“אַמת הבנין”, עמ' 187).

כל ימיו נשא פיכמן את עיניו לשורה שהיא צירוף של חיטוב ונגינה, למאמר שהוא פרי תרבות מעודנת ופרי מאבק נפשי כבד וממושך; כל ימיו התריע והזהיר מפני שטף המלים הנטול בקורת עצמית והבחנה פנימית והטיף את תורת הליטוש המחייבת יגיעה, מאמץ נפשי וחרדה על כל תג; כל ימיו הורה וטיפח בלב הדור את המאמץ לביטוי־אמת.

מסותיו ורשימותיו (המכונסות בספריו: “בבואות”; “אנשי בשורה”; “סופרים בחייהם”; “שירת ביאליק”; “דמויות מנצנצות”; “אַמת הבנין”; “בבית־היוצר”), בהן נתגלו תכונות־היסוד של פיכמן המבקר – עין טובה ובוחנת, לב מבין ומרגיש ויכולת לנתח ולהעריך יוצרים ויצירות ולהאיר שאלות־יסוד בדרכי היצירה בכלל והיצירה העברית בפרט, – הן אוצר בלום של שורות מלוטשות וקצובות, שבהרכבן הפנימי יצוק אותו ניגון חשאי הכובש את הלב. צרור השורות המובא בזה, רובו נלקט מספרי־המסות הנ"ל ומיעוטו מתוך ה"שורות" שפירסם ב"מאזנים", ועניינן: שירה ופרוזה, בסוד היצירה ואמרות־כנף, והן כאותן “דגניות כחולות” המאירות מתוך “קמת שבלים רחבה” ועשירה זו, שידיו של פיכמן טיפחו באהבה במשך יובל שנים. עשירות ומגוונות הן שורותיו של פיכמן, רוויות המיית־נפש של משורר ענוג ומחשבה מעודנת של מבקר דק־טעם.

א. שירה ופרוזה

* הקסם המיוחד שבשירה הוא באמצעיה הבלתי־מוגבלים.

* הפייטן אמנם מכשיר את הכלים, אבל רק הפרוזאיקן מצביע על התכלית. המשורר זורע, מפזר; הפרוזאיקן – מביא אל הגורן.

* הפיוט מעדן, “מכשיר את הכלים” אבל הפרוזה מַנחה, מאירה את החיים. לא כל בני־האדם מוכשרים לקבל תיקון על־ידי השירה. גם השגת השירה המלאה בלבד ניתנה רק למשוררים בכוח, בעוד שהפרוזה שווה לרוב בני־אדם.

* השירה היא התפרצות של היחיד – זינוק הרוח. גם עליה חלים, כמובן, חוקי־ההתפתחות; אבל בעצם טבעה היא כנגד כל התפתחות. השירה, כפרי היחיד, היא דבר שבמקרה. דבר שבמזל. הפרוזה היא הכוח המתמיד. ניב האדם. פרוזה אינה ארעית לעולם. היא סך־הכל של תרבות־עם. בה סיכום כל כיבושיה.

* לא ניתנה פרוזה למעוטי־הכוח.

* השירה היא אימון החושים; הפרוזה היא מעין כיבוש החושים לשם ההבחנה העליונה.

*הפרוזה, גם הסיפורית, אינה עשויה לעולם לעקור אותנו, כשיר, בפסוק אחד ממקומנו ולהעביר אותנו לממלכת החלום. זה כוחו המסתורי של החרוז.

* במקום שהרוח נלכדה כולה, שם הכל שירה. במעמקי מרומים נפגשים כל יודעי־עוּף.

*בפרוזה בא לידי גילוי יצר הבנין, בא לידי גילוי כיבושו של עולם, התרכזות מוחלטת במציאות. אפשר שרק בה מגיע היוצר לידי בגרות מלאה.

* השירה היא כמעט בכל ספרות המצע לפרוזה.

* שירה בלי פרוזה היא כמעט תמיד חזיון לא בריא.

* שירה נוצרת; פרוזה יוצרים. שירה היא רשות; פרוזה היא חובה.

* ביאליק לא כתב ולא יכתוב ספרי שירים, כי אם רק ספר־השירים האחד, כשם שאדם חי רק פעם אחת את חייו.

* פייטנים שאין להם בעולמם אלא המגמה, המגמה עצמה חשודה בעינינו. משורר הוא הדו של עולם, ואולם הוא יותר ממגמה.

* כמעט שאין יצירה פילוסופית, פרשנית, בלשנית בספרות הקדמונים, גם אלה שהוחזקו אנשי הלכה, שאין השירה בוקעת פתאום אצלם באופן מפתיע. כולם היו פייטנים שלא במתכוין, שלא מדעת.

* בלא שירה אין נשמה לדברים. – – – כך בפובליציסטיקה, בבקורת, במחקר – מידת ערכם וחיוניותם היא מידת השירה המחלחלת בהם, רק היא הקובעת קצב של אמת, של יופי.

* גדולה הבעה לירית נאמנה, משום שאין כמוה מבקיע אל לב הדברים, ואולי גם אין כמוה מפלס דרך להכרת העולם העליונה.

* כי השירה אינה חתירה ואינה חיפוש ואינה התעקשות, כי אם התמסרות עד הסוף, התבטלות עד הסוף.

* שירה היא מתן נוסף לחיים, ואולם היא תובעת גם את החיים. השירה היא מתנת־חיים, ואולם ברגעים מכריעים – קודמת לחיים. במאוחר אנו מגלים את הסוד כי שומה עלינו לבחור בינה ובינם. שירי־אהבה מעולם לא היו פרי סיפוק גמור, פרי אושר גמור. הם באים תמיד במקום האושר.

* השירה – במיוחד השירה הלירית – היא יצירה הבאה לעולם בדרך נס.

* שיר לירי יש להעלות ממסתרים – מעומק לא שערנוהו.

* שיר הוא פרי הכרה גדולה, פרי התנעצות חדשה בלב העולם.

* שיר לירי קטן הוא הישג גדול…אולי נזכה פעם, שתימצא מועצה עירונית, כפרית או קיבוצית, שתקבע פרס שנתי בעד השיר הלירי הטוב ביותר, שנכתב במשך השנה, בתנאי שהשיר יחזיק לא פחות מ…שמונה שורות.

* מה מצומצמת שירה, שאין מנגינת האהבה מלווה אותה!

* הנובילה היא, לפי מהותה, משהו מגובש, משהו מסונן – מאורע שיש בה משום תמצית חיים. הנובילה היא מסקנה. גביית עדוּת. כאן כל קו מיותר, כל דיבור שלא במקומו עשויים לגלות את הזיוף האמנותי, את הפחיתות האמנותית…מבחינה ידועה אפשר לדמות את הנובילה לשיר הלירי. בשניהם הביטוי בדוּק ושקוּל עד הסוף. שניהם אינם יכולים להיות אלא ערכי־יצירה אבסולוטיים, או – משוללים כל ערך.

* ביצירה שירית אמיתית המגמה היא תמיד פנימית.

* משקל כל שיר הוא נשמתו.

* לעצם כוחו, לעצם גילויו אינו מגיע גם משורר גדול אלא בשעה שהתקופה ומאורעותיה מחייבים אותו לתגובה גדולה, יחידה – לזו שרק הוא מסוגל לה.

* שירה ופרוזה אינן נבדלות בצורה בלבד. לא הבדל זה הוא הקובע את מהותן על כל פנים. אלה הן שתי דרכי תפיסה, בעיקר אולי שני גילי תפיסה. המספר הוא תמיד המבוגר יותר, המיושב יותר, מי שראייתו זהירה יותר, אחראית יותר; מי שכל כלי התרשמותו מורכבים יותר, מסועפים יותר.

* פרוזה גדולה כוללת גם את השירה (מסַפר שאינו גם משורר בפרוזה שלו, שייך על הרוב לסוג נמוך יותר).

* בשירה יש שמחה יותר, יש אוֹשר של התנגנות העולם בלב של איזה שחרור מעקת ההויה, אבל בלי פרוזה מרגישים את מעמד־הבוסר של הספרות, את חוסר כוחה של התרבות כולה.

* המקשיבים לשירה הם המכוונים בעצם את קולה.

*הליריקן משייר תמיד משהו לא מפורש; המליץ דרכו לתת תמיד עודף של ביטוי.

* המליץ האמיתי, הריטוֺריקן מלידה, הוא מין אירוֺטיקן של המלים.

ב. בסוד היצירה

* סופר עובד, גם כשהוא בעל כשרונות קטנים, מכניס משהו – מוסיף לבינה אל נדבך הספרות.

* אצלי אין כל ספק בדבר, שמי שיש לו תוכן משלו, אי־אפשר שלא תהיה לו גם צורה משלו.

* רפורטאז’ה קודמת לאמנות – לא במעלה, כי־אם בזמן. היא לוכדת את הדברים בהתהוותם, בסבך ניגודיהם.

* בקורת דורשת אולי יותר מכל מלאכת־יצירה אחרת רציפות.

* על המבקר הוטלה שליחות גדולה: – לפתוח תעלות לזרמי־הרוח, להדליק כאבוקות מאירות את רעיונות המשורר, שאינם אלא מרומזים ביצירתו, ולקרבם אל לב הדור, אל השגת הדור, שלא הוכשר לדלותם בעצמו.

* האמן והמבקר הם שני טיפוסי־יוצרים. האמן מוציא את הזהב מכליות האדמה האפלות – הוא המגלה. הבקורת היא שמחת־הגילוי.

* דימוקראטיזציה של הספרות, מה פירושה? – פשטות, הסברה, ישרות, קונקרטיות; אך לא שטחיות וקלות.

* סגנון לאומי אינו חיקוי לסגנון העבר, כי אם קליטת העבר הגדולה, – הרכבתו החדשה. משוררים לאומיים אנו קוראים לאלה, שהרכיבו את סגנון העולם בסגנון עמם.

* המסה בבקורת היא, לפי צורתה ותוכנה, מעין הליריקה בספרות היפה.

* המסה היא רשות; הבקורת – חובה. או בנוסח האגדה: המסה היא יין; הבקורת – לחם.

* אולי זהו המבדיל בין כותב ליוצר. הראשון נזקק לכל נושא ו"מצליח" בו, בעוד שהמשורר כמעט תמיד נכשל בנושא לא־לו.

* שליחותו של יוצר – כל כמה שיהיה נראה רב גוונים וקולות, אינה בתמצית מהותה אלא להשמיע קול אחד, ניגון אחד.

* בלי ראייתו הבוחנת של האמן, הננעצת כחודה של חרב בלב הדברים – אין פרוזה גדולה, אין גם שירה, כי אם קצף על־פני מים.

* בנעורים, בכל נעורים, תמיד מרומז העיקר, יסוד חייו ושורש חייו של האדם והיוצר.

ג. אמרות כנף

* אדם נטול־הומור הוא אדם נטול־אושר, נטול־הגנה.

* בכנפיים שאולות אין להגביה עוף אף טפח אחד מעל לשטח.

* ההיסטוריה לא ניתנה להגהה.

* את המאמין המוּבהק טוב לבקש תמיד בין הספקנים.. .

* ההומור אינו הכרח, – ההומור הריהו עודף.

* סתם מסַפר הוא בעל־אגדה.

* אין אדם מוקיר דבר אלא לפי העמל שהשקיע בו.

* להפליג מן החוף או לחתור אל החוף: העיקר במחי המשוט, במתיחת המפרש!

* אוי לנו, שפעמים אנו מצווים לקבור אמת גדולה וישנה לשם אמת קטנה וחדשה.

* אל תהא עקיצת הזבוב קלה בעיניך: – גם היא אינה מניחה לישון. אל־נא יחדל זבוב מקרב הארץ!

* האפוֺריזם הטוב ביותר הוא זה, שצמח מאליו – כאותן דגניות כחולות, המאירות מתוך קמת־שבלים רחבה.

משהגיעתני הידיעה המעציבה על פטירתו של יעקב פיכמן ז"ל, מיהרתי לרדת לתל־אביב כדי להשתתף בהלווייתו ולחלוק לו את הכבוד האחרון. כל הדרך היתה מרחפת לנגד עיני דמותו התמירה והאבהית של המשורר טוב־העין, שנוף־הרים זה הטבוע בחותם של רוממות ומסתורין, כמו נוף ארצנו כולה, נבלע בדמו והוא הירבה לשיר עליו במיטב הניגון הנפשי־הפנימי שלו: “כל אבן נוהרה ורועפה תפארת; / כל שפוני הוד אשר היום טמן, / שוב ייגלו עתה במדורת־אל בוערת” (“פאת שדה”, עמ' 33).

כשהגענו למבואי העיר תל־אביב, כבר היתה שעת ההלווייה קרבה והולכת. פתאום נדחקה המכונית בתוך שורה ארוכה של מכוניות והתנועה הושבתה לשעה קלה. באחד הרחובות הצדדיים, לא הרחק מבית־הדואר המרכזי, רבתה ההמולה. המוני אדם סקרנים ומבוהלים דיברו והתווכחו בחום ובקולי־קולות והכבידו על השוטרים, שעמלו בכל כוחותיהם לפלס להם דרך ולהשליט סדר. שאלנו לסיבת ההתקהלות והוגד לנו: לפני כמה שעות אירע ברחוב הסמוך רצח, איש יהודי קם על שכנו היהודי ורצחו נפש בשל תחרות שבמכירת לחמניות! שמעתי ונזדעזעתי עד למעמקים: רצח מתועב לאור היום, בלב העיר העברית הראשונה, ובעצם יום־ההלווייה של משורר, שכל הווייתו שפעה אהבה, חסד ורחמים, שכל חייו ביקש לנטוע בנו רגשי רוך וחמלה, עורר בנו את הכמיהה לפדות־אדם ואת כליון־הנפש “לגיל יצמח בחיק כל יום עולה”. דמעות חנקו את גרוני ובאוזני הדהדו חרוזי המשורר בשירו “מעבר לשלכת”:

יוֺם־יוֺם אֶת גֹּעַל הָעוֺלָם נִטְעַם

(יֵדַע נַוֵּל כָּל לֹא יוּכַל הָרֵיעַ):

נָנוּד אוֺבְדִים בֵּין רִבְבוֺת אָדָם,

וְלֹא נַפְלֶה עוֺד בֵּין אוֺיֵב לְרֵעַ.

הוֺי, מַה תִּתְאַו לִנְפֹּל בְּלֵב הָרְחוֺב

מֻכֵּה־שָׁרָב הָמוּם, וּכְסוּס פָּצוּעַ

לְהִשְׁתַּטֵּח דֹּם. וְכֹה לִכְאוֹב

וּלֹא לִקְבֹּול, לִשְׁאֹל, וְלֹא לָנוּעַ.

(פאת שדה, 24)

עייף ויגע עשיתי דרכי מבית־הקברות באחת מסימטאות העיר השקטות, כדי לפוש מעט ולהחליף כוח בחיק המשפחה. למראה הים, אהוב נפשו של המשורר, שהשתרע רחב־גלים בכל קסם גווניו ונשם עמוקות וקצובות, שוב עלו בזכרוני חרוזיו באחת מאידיליות־הים הנפלאות שלו “בוקר של קייטן”:

אֲהָהּ! מֵאָז יָדַעְתִּי: אֵין מִפְלָט!

כִּי עֲקֻבָּה הָאָרֶץ מֵחֶלְאָה,

וְאֵין מִקְדָּשׁ יַצִּיל וְאֵין לְאָן לִבְרֹחַ.

אֲבָל כָּל עוֺד יִצְהַל שָׁם בַּמּוֺרָד

הַיָּם זַךְ־נְשִׁימָה בִּמְלֹא חָזֵהוּ,

וְעַל פָּנַי אָחוּשׁ מַשַּׁב רוּחוֺ

הָעַז, כֻּלּוֺ שָׁקוּי עֶדְנָה וָזָעַף, –

יֵשׁ מַחֲבֹא מִכֹּבֶד אֲדָמָה.

(דמויות קדומים, 152–153)

ובעודני מהרהר במשורר, שעיניו נעצמו לנצח ושוב לא תראינה את “הווייתו הגדולה” של הים, “שדה־מים מתוק” זה, שהפעים והרנין את לבו תמיד, נתגלה לפני מראה מלבב ועצוב גם יחד: באחת השדרות המצלות באה לקראתי קבוצת ילדים עליזים ושמחים, תלמידי בית־ספר, בגיל 8–10. בראש הקבוצה התנהלה לאיטה עגלת־ילדים עמוסת פרחים, שנדחפה בידי שתי ילדות זהובות־שיער, ובתוך העגלה ישב רתוק אל מקומו ילד נכה, חוור־פנים ועצוב על אף בת־הצחוק הקלה שנראתה בזוויות פיו. הילדים שרו וצהלו, דחפו את העגלה בחיבה רבה ונאבקו ממש איש עם רעהו כדי לזכות במצווה ולהסיע את העגלה שבה ישב הילד וע"י כך כאילו לפייסו, לעודדו ולנחמו. הרהבתי עוז בנפשי ושאלתי בלחש את פי המורה החיננית לפשר “תהלוכה” זו ונתברר לי: לפני למעלה משנה חלה הילד בשיתוק־ילדים והיום, יום־הולדתו, ביקשו חבריו לכיתה לגרום לו נחת־רוח וערכו לכבודו, ביזמתם הם ובהסכמתה של המורה, טיול לגן־החיות ועתה הם שבים משם. שעה ארוכה השהיתי את עיני בקבוצת הילדים, שפניהם קרנוּ משמחה ומאושר, ובאוזני הדהדו חרוזי־ההמשך של השיר “מעבר לשלכת”:

אַךְ יֵשׁ וְתַעֲמוֺד פִּתְאֹם מִלֶּכֶת,

תַּקְשִׁיב, תִּזְכֹּר. וּרְאֵה, עוֺלָם נִמְלָא,

כְּגַן עֻלְעַל, שׁוּב נֶשֶׁב הַצָּלָה.

שנים מועטות בלבד הכרתי את יעקב שטיינברג. בערוב יומו הכרתיו, כששימש עורך “מאזנים” (עם ד"ר צבי וויסלבסקי) ונפגשנו לעתים מזומנות ב"משרדו" הקבוע, המשותף לו וליצחק למדן, עורך “גליונות”, בקפה “שניר” שברחוב אלנבי בתל־אביב. הוקרתי והערכתי את שירתו העצובה והאלגית, את סיפוריו הליריים השופעים ציורי־נוף מרהיבים ותיאורים פסיכולוגיים מעמיקים ואת מסוֺתיו־רשימותיו המפליאות בצמצומן, בחריפותן וברמזי־משל. ואולם, על אישיותו ועל טיבו כאיש־שיחה עמדתי מתוך פגישותינו המרובות, אם על ספל קפה באפלוליתו של בית־הקפה ואם בשעת טיולינו על־פני חוצות תל־אביב, כשהייתי נלווה אליו בדרכו לביתו, שעמד בימים ההם ב"קצה" תל־אביב, ברחוב בן־יהודה מס' 180.

כל פגישה עמו גילתה לי את אישיותו העשירה, המסובכת, המגוונת והמקורית. וכבר עמד על כך אחד מבני־חוגו של שטיינברג, ישראל כהן, במסתו המזהירה “במחיצתו של שטיינברג”: “חותמו הבולט ביותר היה המקוריות. עם שיחה ראשונה הרגשת: שונה האיש בתכלית, מקורי הוא, ובכל: באורח־ מחשבתו ובהתנהגותו, ביחסיו ובדיבורו, בשירתו ובסיפוריו ובמסותיו, בשבתו ובקומו ובלכתו” (שער הסופרים, עמ' 152). לכאורה, איש קשוח היה, סמל החומרה והקפדנות מלבר – אחד מ"בית שמאי", ואילו מלגו, בתוך נפשו היה סמל הרוך, העדינות והענווה – אחד מ"בית הלל". שיחתו, שקלחה בנעימה שקטה ומאופקת, בפסוקים קצובים, מלוטשים וחטובים, מתובלים ביידיש עסיסית, שפעה חריפות ושנינה עוקצנית, סאטירה נוקבת ופוצעת, אך תמיד היתה זרועה סממני הומור טוב ועל כולם – אמת, זו שהיא, כידוע, לא ביישנית ולא פחדנית. דומה אלה שלא שמעו יידיש לא עמדו על חן שיחתו וקסמה. בעיקר הפליאו הברקותיו המקוריות, דימוייו ומשליו על־אתר, שנאמרו בקלות ובשובבות־מה, ללא חיוך קל על שפתיו – המחייך היה תמיד המאזין, שבלע את דבריו בהתפעלות. נשקו העיקרי בשיחה היה המשל. לא לחינם הירבה לדבר בשבחו של המשל: “מכל מפרשי העולם רק ממשיל המשלים אין מלאכתו רמיה”, כתב במסתו הנודעת “השורה”.

כמה משיחותיו הנני בא להעלות כאן, כפי שנחתמו בלבי, נחרתו בזכרוני ונרשמו בפנקסי.

* יום אחד, בעוד אנו יושבים ולוגמים מספלי הקפה שהוגשו לנו והוא, כדרכו, מצץ בפומית את הסיגריה שחצה לשני חלקים שווים, נעץ בי שתי עיניו הכחולות והעמוקות, שעקבי השנים, מצוקות הזמן וטרדות היום לא נטלו מאומה מברקן, פתח ואמר:

פלוני החכם מן ה"מה נשתנה" שאלני על שום־מה פסקתי לכתוב סיפורים. הכיצד, שאלני, אתה שכתבת סיפורים אלה ואלה שוב אינך נזקק לסוג זה של יצירה? שאלת תם במחילה מכבודו. כלום יש סייגים ביצירה? מי יבוא ויפסוק לנו מה עדיף טפי סיפור, שיר או רשימה? לעתים מתגלה הצייר במיטב כוחו במיניאטורה יותר מאשר בציור על־פני בד גדול ורחב־ידיים והמוסיקאי – במנואט יותר מאשר בסימפוניה. העיקר – כוח הדימיון, עצמת הביטוי, מקוריות המחשבה וחכמת הלשון, חן המכחול ונעימות הצליל. לכל זמן ועת לכל חפץ ואין לתבוע מן היוצר ציורי־בד כשלבו נתון למיניאטורות דווקא. העיקר – האמת, האמת שבלב, ללא כחל ושרק, ו"צנח לו זלזל" לביאליק יוכיח!

לרגע שקע בהרהורים והמשיך:

צא וראה, מה נותר לנו מטובי חכמינו, ענקי־הרוח – מאמרות בודדים. מה נותר לנו מר' עקיבא, גדול חכמי ישראל בכל הדורות? כמה מאמרות ואי־אלה משלים, אך עולם ומלואו מקופל בהם, חכמת־חיים ובינת־דורות. ומה קורה בימינו? – כותבים כרכים עבי־כרס ואין אתה יכול לדלות מהם אפילו רעיון מקורי אחד. החכם הנודע…הלא פורה הוא עד כדי תדהמה ממש, אך ספק בידי אם בעוד דור או שני דורות יישאר ממנו מאמר אחד הראוי לשמו. ובכלל, אין לקבוע מסמרות בענייני יצירה ובספירות הרוח. באלזאק חי 51 שנה וחיבר 90 רומאנים; שוברט מת בן 31 וחיבר למעלה מאלף מנגינות ומעובדיה שלנו נשאר פרק אחד, ובו כ"א פסוקים, והוא נצחי!

* טיילנו באחד הרחובות הצדדיים והשקטים של תל־אביב, בצהרי יום אביב ספוג ריחות ים ולבלוב. צעדנו לאט, עקב בצד אגודל. על שאלתי אם קרא את שיריו האחרונים של משורר נודע, השיב:

קראתי, בוודאי שקראתי. שירים חלשים, ריטוריקה, רחמנא ליצלן, ריטוריקה ריקה ונבובה. אבל סופר אינו מתגלה בשיר פלוני או בסיפור אלמוני, אלא בכלל יצירתו. האדם איננו היד, האוזן, האף או העין אלא האדם בשלימותו, על כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. כל אדם יש לו שעות של חולשה – חולשת הדעת וחולשת הלב. גם בטבע יש הרים וגבעות ופתאום מישור וביניהם אילנות־ענק, אילנות נושאי פרי ואילנות־סרק וגם שיחים קטנים, דלים ועלובים. והכול ביחד הוא הנוף, המראה הכללי.

פתאום עצר בהילוכו הסתכל בי, מדדני מכף רגל ועד ראש והמשיך:

היית פעם ביקב? הלא איש בסרביה אתה, פון פיכמאנ’ס מענטשן [מאנשי פיכמן, שיליד בסרביה היה] ובוודאי יודע אתה טיבו וטעמו של יין, השמור בחביות גדולות וכרסתניות במעמקי היקב. כשאתה נכנס ליקב, מיד מלפפים אותך ריחות מריחות שונים ועל כולם – ריחו של יין משכר, חריף, מעורר ומרנין. הרגשה דומה מתעוררת בקרבי כל אימת שאני קורא בשיריו של אותו משורר. גם בשיריו החלשים אני חש מטעמו ומריחו של יקב, שכולו ספוג ורווי ריחות משכרים, ובדרך הטבע גם ריחות חריפים של יין שהחמיץ, “חומץ בן יין”!

* משהגעתי בשעה היעודה לבית־הקפה מצאתיו יושב ליד ספל ריק, מעשן בעצבנות וכולו אומר כעס ורוגזה. אותה שעה עלו בלבי החרוזים מתוך כליל הסונטות שלו “סונטות מבית הקפה”:

בְּסֵתֶר עָשָׁן אֵשֵׁב, בְּפִי סִיגָרָה מְאִירָה,

וְעֵינָהּ כְּעֵין הַנֹּחַם עֲשֵׁנָה כֹה וּזְעוּמָה.

שוחחנו על עניינים של מה־בכך. פתאום שלף מכיסו כרטיס־הזמנה לנשף ספרותי לכבודו של סופר פלוני לרגל צאת ספרו, בחן אותו ממושכות ואמר:

“פיפערנאָטער” [תרגום עברי־טייטש ל"שפיפון"] שכזה! עם צאת כל ספר חדש עורך הוא לעצמו באנקט שלם, והכול על טהרת הארגון. מוצא לו כמה ‘קרבנות’ שיופיעו וישמיעו דברי־הלל ושבח לכבודו ובמעמדו, מגייס כמה עשרות “נודניקים”, קהל רחמנא ליצלן, והוא עצמו יושב לו מדושן עונג על הבימה, מאזין לדברי־הכזב ומאמין כי אכן יוצר נכבד הוא. ולא זו בלבד, אלא שברוב “תמימותו” דואג הוא לכך כי למחרת היום תתפרסם בכל העיתונות כתבה מפורטת והרי לך “הוכחה” ניצחת, כי נתברכנו ביצירה אשר לא בא כבושם הזה. וקהל הקוראים התמים, לשמע ולמקרא דברים אלה, קונה את הספר וקורא. ואותו שוטה, אמן ההתראוּת הקלוקלת, המזוייפת, גא על הקוראים המרובים במניין.

לאחר אתנחתא קלה, הצית סיגריה חדשה, נשף מלוא ריאותיו עשן והמשיך:

היית פעם ביריד? הכול מכריזים על סחורתם, אף על סחורה הפסולה לאכילת כלב. והסוחרים המנוסים הללו מרבים כל־כך להלל ולשבח את סחורתם, שלא בלבד הקונים התמימים אלא אף הם, הסוחרים עצמם, משלים עצמם לרגע קל, כי אין שום גוזמה בהכרזותיהם וסחורתם היא עידית שבעידית ומצויים קונים תמימים, שהרעש והמהומה ודברי־הקלס מפתים אותם והם פותחים ארנקיהם לרווחה וקונים. אך יש כי בשובם לביתם ובשטחם את ה"מציאות" לנגד עיניהם של בני משפחתם, קופץ פתאום זאטוט אחד תמים, ממולח ובעל עיניים פקוחות ומגלה את כל האמת – הבד ישן ואכול עש, הגבינה מעלה סרחון, הקמח שורץ תולעים ושעון־הפלא אינו אלא מעשה־תעתועים.

כילה את דבריו, קרע לגזרים את כרטיס־ההזמנה ואת פיסות הנייר זרק בזעף אל תוך המאפרה המלאה וגדושה בדלי סיגריות ואפר.

* משהגעתי בבקרו של אותו יום שישי לבית־הקפה, מצאתיו יושב ומדפדף בעתונים. ברכתיו לשלום. חיוך רחב נשתפך על שפתיו וללא שהיות הרבה, כאילו זה עתה נפסק חוט שיחתנו, פתח ואמר:

נו, גם אתה בוודאי לעקסט די פינגער [מלקק את האצבעות] מן הפיליטונים הממולחים והמפולפלים של אותו סופר־עיתונאי, שלאחר הרבה שנות שתיקה וגניחה ועקימות־אף קם לתחייה והתחיל להצליף על ימין ועל שמאל. לכאורה, הריהו כותב בטעם ובהגיון ובשם הצדק, האמת והיושר ואף על פי כן נתקיים בו הכתוב “ומקום הצדק שמה הרשע”.

למראה סימן השאלה שנסתמן על פני הוסיף:

לא ירדת לסוף דברי ובכן אמשול לך משל: בעיירה רוסית פלונית חיה אשה אלמנה, רבקה האלמנה קראו לה. ענייה מרודה היתה, מטופלת בילדים הרבה ופרנסתה בדוחק ובצמצום. ופרנסתה מהי? מכירת טבק בסתר, שכן היה המונופול על הטבק בידי הממשלה והמסחר בו, על־ידי יחידים, נחשב עוון כבד מנשוא. הגוֺרדוֺבוֺי [השוטר] של העיירה, הממונה מטעם השלטון על שמירת החוק והסדר, קיבל “מתן בסתר” והעלים עין מעסקיה של אותה אלמנה ענייה מרודה. ואולם, יום אחד נתעורר אותו גורדובוי, אם משום שביקש למצוא חן וחסד בעיני הממונים עליו ואם משום שה"שלמונים" שקיבל לא הניחו את כיסו, גילה את עסקיה של רבקה האלמנה, תבעהּ לערכאות והללו הטילו עליה קנס גדול של ממון וכמה שנות מאסר. לכאורה, פעל הגורדובוי בשם החוק, הצדק והאמת. כלום לא כך דרשו גם נביאינו, להבדיל אלף הבדלות? האם לא תבעו הם השכם והערב “צדק צדק תרדוף” והעלו על נס “הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו?” ובכן מה חטאו ומה פשעו של אותו גורדובוי? – אלא, שהצדק שבשמו דיברו נביאינו היה צדק של אנשי־מעלה, צדק של נביאים, ואילו הצדק של אותו חדל־אישים הוא צדק של גורדובוי, של אדם חנף וצבוע ועל כן נתקיים בו: “מקום המשפט שמה הרשע”.

* בוא, לווני לבית פלוני, פנה אלי ואמר יום אחד בין־הערביים, עם סיום ישיבתנו בבית־הקפה. הבטחתי לבתי לבוא ולקחתה מן השיעור לפסנתר שהיא מקבלת אצל מורה לא־הרחק מכאן. תוך כדי הליכה נסבה השיחה על מוסיקה. אוהב אני, אמר, להאזין למוסיקה אבל רק ביחידות, לא ברשות הרבים. מוסיקה, כקריאה טובה, כאהבה, מחייבת התבודדות, התכנסות, ד' אמות של רשות היחיד. שאלתיו לתומי, אם הוא מאזין לקונצרטים המשודרים ברדיו. לשמע שאלתי לבשו פניו ארשת של תמיהה וקדרוּת ותשובה לא קיבלתי. לימים נתברר לי כי נכשלתי בלשוני. ומעשה שהיה כך היה.

ביום אבל השלושים לפטירתו הספדתי אותו ב"קול ירושלים" וראיתי חובה לעצמי להודיע על מועד השידור לרעייתו ליזה, כדי שתוכל להאזין. רעייתו הודתה לי באיגרת נרגשת מאד (מיום 19 ביולי 1947) ובה כתבה אלי בין השאר: – “היה זה חלומנו לרכוש לנו לכבוד יום הולדתו ה־60 של שטיינברג (שהיה צריך להתקיים ב־1 לספטמבר) מכשיר רדיו – אותו המכשיר המחסל כביכול את בדידות האדם – וכיוון שחלומנו לא התגשם יכול להיות שבלי מכתבך לא הייתי מאזינה”.

העוני והבדידות היו מנת חלקו והוא דבק בהם מדעת, מרצון ודומה – מתוך הכרה ברורה. “חיי אדם ללא עוני וללא בדידות” סח לי פעם “כמוהם כים ללא איי־יבשה, כחיים בלא שירה ובלא מוסיקה”. והלא כה שפך את יגון בדידותו בגבישי השיר:

אֲנִי מִמִּשְׁפַּחַת הַנְּזִירִים,

וְנֵזֶר שֶׁל מַלְכוּת עַל מִצְחִי,

זְהַב חֲלוֺמוֺתַי לֹא יוּעַם,

לֹא יָמוּת מְרִי רוּחִי הַנִּצְחִי – – –

וְחֻצְפַּת דּוֺר עָתִיד בִּלְבָבִי

וּשְׁיָרִים שֶׁל קְדֻשָּׁה עַתִּיקָה;

גַּם אֹהַב גַּם אֶתְעַב הַמְּנוּחָה,

הַבְּדִידוּת לִי טוֺבָה וּמְצִיקָה.

היה זה כחודש ימים קודם פטירתו. פגשתיו באחד מרחובות ירושלים וסרנו לבית־קפה סמוך לשם שיחה קלה. שוּם סימני עייפוּת לא ניכרו בפניו, קולו היה צלול ובוטח ובת־צחוק רחבה וטובה היתה שפוכה על פניו. שיחתו קלחה בשקט ובנחת והיתה ספוגה, כמו תמיד, להט־מחשבה והגיון־לב. שוחחנו בענייני ספרוּת וסופרים ובזכרוני נחרתו כמה מדבריו, שהשמיע באותה פגישה – פגישתנו האחרונה:

– “שונים הם סוּגי הסופרים: מהם אורחים שנטוּ ללוּן או אורחים לשבּת ומהם אזרחים קבוּעים, ורק מועטים, בודדים, זוכים להיות אזרחי־כבוד. כל ספרוּת ול”ו סופריה, שעליהם היא עומדת ובזכוּתם היא מתקיימת. הבא לכתוב את תולדות הספרוּת חלילה לו לטשטש את התחוּמים ולערבב את הסוגים. יש סופרים שכל ימי חייהם הם מתדפּקים על שערי הספרוּת והללו אינם נפתחים להם, שכן הכול תלוי במזל ואפילו סופר בהיכל הספרות… “הנשק הסודי” של הסופר הוא – כוח העבודה, כשרון־ההתמדה והאמונה; בלי אלה לא יוכל גם בעל הכשרון ליצור גדולות",

כך סח באוזני אחד מאזרחי הכבוד של ספרותנו – איש השירה, השיחה והבּינה, אשר ברש.

יש לי יראת־הכבוד מפני גבירים רוחניים.

1. שטיינמן, במעגל הדורות, עמ' 197)

אליעזר שטיינמן הוא אחד ה"גבירים הרוחניים" המובהקים של דורנו. יבול־הקולמוס שלו מפליא ומדהים ומעורר רגשי התפעלות והוקרה. בסיפור ובחכמת־הכינוס, בעריכה ובתרגום ועל כולם – במסה, הוא איש־השפע ואיש־הסגנון למופת. אין הוא גורס את הקיצור והצמצום: “הכבוד והתהילה לאלה שטבעם לקצר משום שמקורם ברוך. אבל איני גורס פולחן התמציתיות” (צרור מפתחות, 227). שטיינמן נמנה עם בעלי היריעות הגדולות, שכל יצירתם אומרת רחבות ורווחה והרחבת הדעת, שפע ופריון רב; עם הללו, שהנחילו לתרבותנו בתי־מידות והיכלות מפוארים.

ואולם, יחד עם זה הוא גם אמן־ההגיונות. כל פרק מפרקי יצירתו ספוג ורווי גבישי־מחשבה שקופים ובהירים, אמרות תמציתיות וקולעות, הגיונות והגיגים מלוטשים, המקפלים בתוכם עולם מלא וניצוצות־ניצוצות, הניתזים מתחת לפטיש לשונו בהכותו על סדן המחשבה. כל מסה ממסותיו היא פרי שכל שופט ולב הוגה, פרי עיוּן־מחשבה וריכוז הנפש, בקיאות וחכמה – חכמת־חיים וחכמת־לשון. מעטים כמותו בדורנו הירבו ליצור מאמרי־חכמה ומטבעות־לשון. דומה, כי מסותיו הן ביסודן מעין פסיפס של אמרות־בינה, פניני־לשון, פיוט ומחשבה, פרי התבוננות וקורת־רוח שבהסתכלות בכבשונם של אדם ועם, עולם וארץ; הן מבריקות כאבני־חן מלוטשות היטב והן שובות את לבנו במקוריותן, בחריפותן, בריכוזן ובעמקותן.

ההגדרה הקולעת, שהגדיר שטיינמן את הצייר אלחנני, הולמת אותו עצמו ואת מסכת יצירתו: “רב־תנובות וגדל־תבונות. במקום שאתה מוצא את כוחו היוצר ודמיונו השופע, שם אתה מוצא גם את הגיונו הטוב ושיפוטו הבהיר” (כתבי א. שטיינמן, כרך א', 386).

הלקט שלפנינו הוא מתוך כתבי שטיינמן, המכונסים והמפוזרים (על־פני גליונות “דבר”, שנתוני “דבר”, כרכי “מאזנים” ועוד) ובו ארבעה מדורים: א) על החיים; ב) על היהדות; ג) על האמנות; ד) על האשה ועל האהבה. ואין בו, בלקט זה, אלא טיפה מים־תלמודו של חכם זה, שהוא כמעיין הנובע והמתגבר.

א. על החיים

– אין החיים טלית שכולה תכלת, אבל אין הם רק בקעת עצמות או עמק־רפאים ולא זירה של רמאים בלבד או גיא־חזיון שכולו ריקים ופוחזים.

– השכל הוא פנס קטן בתוך ים האופל; החיים הם הים.

– המסתורין הם מלט החיים, כוח המלכד את חלקי החברה. המסתורין הם חוט השדרה של קיומנו.

– האמונה נוטעת חיים.

– אדני האמונה הם אבני החכמים ואף אבני האמן.

– החכם שגיאותיו מרובות ואף קשות יותר משל השוטה.

– האדם בכרך הגדול מרגיש ביטול היש ודכאון, בדידות מעליבה, שעמום כפול ומכופל, פיזור הדעת ונמיכות הרוח.

– הגבורה האמיתית היא בתוך החיים.

– החיים נוצרו לשמחה. ניתן תפקיד לאדם: לאהוב!

– הגאולה לעולם ממקור הידידות תבוא.

– בשתיקה שותקים השניים, או הרבים, איש לנפשו, אך הדממה עוטפת נפשות רבות כאחת, הדוממות זו לתוך זו. קור לשתיקה, חום לדממה.

– אין דממה, שאינה הורה ללדת ניגון, ואין ניגון, שאין מקור־מחצבתו בדממה.

– הדממה היא השבת של הדיבור.

– הלב הוא אבי הצחוק והבכי, כי הוא מקור מחצבתם של השמחה והצער.

– כל התענוגות וכל הצערים עתידים אולי להיבטל, אך הדמעה לא תימחה עד עולם.

– עשרה בני־אדם היושבים יחד ודמעותיהם ניגרות מעיניהם, אף ללא אומר ודברים, שכינת האמת שרויה ביניהם.

– אמת שאינה מלאה, אינה אפילו פירור של אמת, אדרבה, היא שקר שלם.

– הדיבור מוגבל בדלת אמות שבין הפה לאוזן; הצעקה יש לה גבול כדי מרחק מסויים; אך הלחישה זוכה לקפיצת הדרך, היא מקרקרת קירות, עוקרת הרים ומבטלת מרחקים.

– יפים הם החלומות על שום שאינם רק חלומות, אלא בבואות של החיים בהקיץ.

– הבדיחה, החיוך, הדיבור הדו־משמעי הם שערים לבריחה מן האמת.

– אין מיישבים שממות ואין מקוממים נשמות אלא מתוך שמחה. בנין הארץ וזמרת הארץ חד הוא.

– אין אנו עומדים בתקופה של שינוי־ערכין, אלא של פינוי־ערכין.

– עולם של אתמול לא היה עולם טוב. הוא היה עולם רע, עולם של שיעבוד וניצול, עולם של קומץ עשירים והמוני עניים, של אילי הזהב והכסף מכאן ונפוחי־כפן מכאן. אך לא היה בו לב, שלא היה רשאי לשמור בתוך גנזיו אוצר הזהב הטוב. אוצר אהבת אדם באשר הוא נפש חיה, אוצר האמונה בכל אנשים אחים, אוצר טהרת האמונה בקדושת החיים, אוצר זה שבלב נשדד קודם כל, נרמס, הושמץ

– יש הגיון של אמת ואמת שבהגיון ושבחיים בפסוקו של אותו בן שסח אל אביו: אתה, אבא, דואג וחושש שמא ישתנה הכל, ואני דואג וחושש שמא לא ישתנה כלום.

– לא גלה היופי מבתינו ומבתי־נפשנו, אך היופי נעשה נעווה הדמות.

– ממון הוא לא רק ממון, הוא גם כוח, חשיבות, כיבוד וכיבודים.

– העבר מלך; ההווה עד המלך; העתיד דיין, אם כי לאו דווקא דיין צדק.

– אפשר להוכיח הרבה בשכל, אפשר ליישב הרבה על השכל, אבל אי־אפשר להעמיד הכל על השכל.

– הצער צועד כגנב וחודר דרך סדקים ומשרך לרוב את דרכו בדלת אחורית. השמחה מופיעה בשער הראשי ומהלכה קוממיות.

– בלי ידיד נפש אין תיקון לנפש ולא השלמה לאושר.

– האחים והחברים הם דרך הטבע, ואילו הידיד הוא כמעט מעשה־נס.

– הנעורים יש בהם שמינית מטעם הרגשת הנצח.

– אין אמת לכל. אמת לכל היא לולב היבש, ערבה חבוטה, גרוגרת סחוטה; היא תבשיל ללא מלח או מלח ללא תבשיל. האמת צומחת מתוך כל פרט ביחסו לפרט זולתו.

ב. על היהדות

– התנ"ך בלי התלמוד הוא כחרב ללא נדן.

– מה בצע בתיקון החול אם לא נעלה ארוכה לשבת החולה?

– כל הדורות ערבים זה לזה.

– יהודי הוא זה שנושא בחובו את זכר סבל הדורות של היהודים, אפילו אין הוא רוצה להעמיס על עצמו את סבל המורשה, ואפילו הוא מכריז ומודיע בפירוש שפרק מעל עצמו את המורשה. באמירה אין פורקים.

– צרה היא שאין עוד כוהנים גדולים, ומשנה צרה שההדיוטות נוטלים לעצמם כתר הכהונה הגדולה.

– לא אפחד מפני ההיכל השומם, כי אם מפני השעירים המרקדים בו.

– דור שאינו מעורה בנחלת האבות אינו מחזיק בעץ־חיים. ממילא אינו עץ, אלא עציץ, בשדרות הדורות.

– אין עם מתברך אלא ממקורו.

– לבנו חרב כפתחו של עולם לתורות כל עמי העולם וצר כסדק של מחט לגידולי־רוחנו.

– דברי ימי ישראל הם דברי ימי מאבקם לקיים את יחודו של היופי הנאצל.

– אדם מישראל הוא מושג ברור ומוגדר, דיוקן נאה, אוצר של אהבת הבריות ויראת שמים, רקיע מלא נשמות הדורות, חוליה בשלשלת היוחסין, ראשונה נעוצה באדם הראשון ואחרונה במלך המשיח, היכל החן והחסד.

– התנ"ך הוא איש־סודו של איש ואיש.

– פרקי החומש והנביאים והכתובים אינם פרקי־ספר, כי אם פרקי־עולם; הם חלק מהויות העולם המנסרות בכל יום ובכל שעה – – – הם יבשת חדשה המגדילה את מפת העולם ומרחיבה דעת האדם.

– בחביון נפשו של כל יהודי יושב ישעיהו בן אמוץ ועמוס הנוקד מתקוע.

– לא היה שבט, לא דור, לא אדם, בישראל, אשר לא נשא בסתר נפשו כזריחה גנוזה את מדינת היהודים.

– יהודים בלי מדינה הם אבק חוצות, מדינה בלי “נקודה יהודית”, כלומר בלי חזון הצדק שמחצבתו יהודית, עשויה להיות טיט היון.

– התרבות, או כוח היצירה, היא גולת הכותרת של הדיוקן הלאומי, הכוח הפועל בעם ועושה אותו חטיבה.

– ישראל הוא גוי־סגולה, שיכול להתקיים בעולם הזה כחטיבה מדינית ראויה להתכבד רק אם יהיו בו אנשי־סגולה רבים, גדולי־דעה וטהורי־מידות.

– אין אנו עם אלא בבתינו, בבית היהודי – – – אין אנו עם אלא בבתים לתורה ולתעודה. לכל הפינות שאנו פונים ברחבי תולדותינו הננו מוצאים את הבית הנתון בטבור חיינו, בלב אומתנו. בית יעקב. בית ישראל. בית המקדש. בית המדרש. בית התפילה. בית יוסף, בית אפרים ומנשה. חורבן הבית ובנין הבית. הבית הוא חוט השני של תולדותינו – – –

ג. על האמנוּת

– בטעות סבורים שהספרות, התיאטרון והסרט משקפים את החיים. האמת היא שהחיים משקפים את הספרות, את התיאטרון ואת הסרט.

– כל שירה היא דו־שיח עם הזמן.

– שירה וחיים הם היינו הך.

– השיר הוא האגדה של המציאוּת.

– פרק־שירה שאינו אפוף אוירה אינטימית ואינו חתום בגושפנקה אישית, אינו ראוי לשמו.

– פרוזה שאיננה אומרת שירה, אף פרוזה טובה איננה.

– לשון־מידות מגדלת אנשי מידות.

– נאה תפארת המליצה לתפארת אדם.

– האמנות היא משלוח־יד עצוב מאד, רצוף חרדות ופחדים ואכזבות. לכן הסופרים עצובים תמיד. אנשים עצובים אינם אוהבים זה את זה.

– הורים רעיונות, מהרהרים הרהורים, לשון הר. בשביל להגות דעה צריך להתרומם מעל לשטח. מחשבה שטחית היא דבר והיפוכו.

– שירה בציבור היא עניין נעלה, אבל אין יוצרים שיר בציבור.

– הבקורת מותרת רק מתוך מסירות־נפש.

– הבקורת מקורה האהבה, תכליתה הערצה ומגמתה הסברה נכונה בשביל לקרב כל יצירה שהיא חפצה ביקרה אל לב הרבים ואל השגתם.

– בכמוּת גופה יש משוּם איכות. יש לי יראת־הכבוד מפני גבירים רוחניים.

– ראשית אסתטיקה אמת, יושר, אמונה ברוח הקודש. יפה באמת רק מה שהוא גם קדוש.

– אין הנאה שאינה ניזונה מאיזה צער. אך הספר בלבדו נותן לנו מתקו בחינם. במתקו אין מרירות, בדבשו אין עוקץ.

– ממקור הצמאון לאין־סוף חוצבו השירה והאמוּנה.

– משורר גדול הוא איש העולם, אני נרחב, לא אדם העליון אלא אדם המעורה והמחובר, המשולב והממוזג ברוב נימים בתוך חיי העם.

– כל אמן לאמתו קורץ מחומר מתקני העולם.

– אין קריאה נכונה אלא אם כן יש עמה עיון־קריאה, לימוד ומאמץ, מעין נשיקת הנשמות ואין קריאה נאותה לתעודתה אלא אם כן יש בה מיסוד הדביקות.

– תום וענווה הם עיקרי מידתם של הספרים העתיקים. תום וענווה של הכנעה.

– עיקרה של לשון צורה ועיקרה של צורה נשמה.

– לשון מקור שוקקת סודות, רמזים, ניחושים.

– בינה ברוח הלשון תורה היא, שאין רבים מצויים אצל תלמודה.

– לא ניתן חוש הלשון לפייטנים דווקא, כל שכן שלא ניתן לבעלי ההלכה, אך ניתן הוא לבעלי…החוש, היינו, לחכמי הלשון.

– אם הסיפוּרים כבני אדם, האגדה כמלאכים, שיש להם כנפים.

– על האמת אפשר להתייגע רק ביחידוּת, בסתר, בלילה, בחושך, בגיהנום האישי, כן, בגיהנום.

– החיים תפורים בלי חוּטים. אין חייט התוֺפר את החיים; אך סיפוּר בלי חוט הוא כרועה בלי חליל, ככלי זמר בלי צליל, כפקעת בלי סליל.

– כמה מרובות הגזירות השוות בין משנת היצירה למסכת אהבה? כל פעם שהננו מדברים באחת מהן, הננו נדרשים מבלי משים אל נקודות דומות לה שיש בחברתה. מכאן ראיה נוספת לצד השוה שביניהן, היונק מפרשת קרבנות, הנסמכת לשתיהן. כשם שזו מזבח אף זו כך.

– אמן מתבטל חזקה עליו, שרוח הקודש נסתלקה ממנו.

– אמנים אפילו על פתחו של גיהנום הסבל אינם נעקרים משרשי מהותם.

– האמן מאמין שאלהים מתגלה אליו. בלי אמונה בהתגלות אין מסכת יצירה.

– אמנות גרועה מחקה את החיים; אמנות טובה מהוו חטיבת־חיים לעצמה.

– על שום מה מותר לבדוק מטעם השלטונות את החלב והחמאה ויתר צרכי אוכל שלא יזדייפו? ואילו כשאתה מחפש דרכי התגוננות מפני השופכין התרבותיים המזהמים את נשמות ההמונים, מיד מתמלאים חימה קדושה על הפגיעה בחופש הרוח כביכול.

– אין המעשים אלא עננים, ורק הסיפורים על אודותיהם יורדים עלינו כגשמי נדבות נושאי הברכה.

– מחשבות, שלא עלו מן הרחצה של פלגי דמעות, אין להן חן, אין להן טעם, ברק אין להן, יובש יש בהן. ממקור הדמעה שותה כל אמת.

– האופנה בחיי הרוח, או במובן הרחב יותר, בחיי התרבות, היא טשטוש גמור, רצח המקוריות. אין היא עוד בגדר תרבות אלא בבואה ותחליף שלה. לא עוד חזון בה, כי אם חזיון־שרב. טעמה לא מים חיים לשובב נפשות, אלא מים מלוחים, המצמיאים לעולם ואינם מרווים כל עיקר.

– מכל סוגי המבקרים, הטורחים בכרם הספרות, אם כעודרים ואם כגודרים, אם כבוצרים ואם כמנכשים, אם כמשקים ואם כממיינים, חביב ומקובל עלי המבקר – השר שירת הלל לענבי־חמד והמקדש בשמחה ובששון על יינם.

– חיים יש יותר בבעל־פה, מחשבות יש יותר בכתב. בדיבור מרובים השטין ובכתב מרוּבים בין השטין.

– אמנות היא עקשנות.

ד. על האשה ועל האהבה

– כי אֵם היא אמת, גולת הכותרת אשר ברגש אדם. אֵם היא אמונה.

– מאֵם בישראל מתחילה שירת הגבורה והכוח, תוכה רצוף הלל למנחיל הגבורה ולנותן הכוח.

– אוהב שאינו מוצא באהובתו את כל תשעת הקבים של יופי שירדו לעולם, טעון בדיקה, שמא אינו ראוי לשמו.

– ההגזמה היא שפת האֵם של האהבה.

– נשים יפות משתוקקות לפרהסיה כחמניות לחמה. נשים יפות, כאמנים, זקוקות לפרסום.

– האשה היא אשה לפי שיש גבר, וכל זמן שיש גבר בצדה, החולק לה מחמאות ומודיע לה את קסמיה וחמודותיה. ואם לאו – דעתה מתחלשת עליה וכוחה תש, חינה פג, הודה פונה.

– אנשים רבים נכנסים לעולם ויוצאים מתוכו, מבלי להיות כלל קרואים אל חג האהבה.

– החיבה היא בגד שמודדים אותו על גופים שונים. האהבה היא עצם הנפש.

– הנשים היפות באמת, שוב אינן עוד נשים, אלא יצור אנושי ממין מיוחד.

– את היופי אין לצייר, אין לשיר, אין לנגן. הוא מדבר בעדו. אין הוא מדבר כלל, אלא משתפך אל קרבנו באֵלם.

– אין שכינת האהבה שורה אלא מתוך שמחה.

– האוהב אינו יושב בטל, האהבה עצמה עבודת הקודש היא.

אין לך חביב בכל הגוף כעין

(ספרי, בהעלותך ד)

כבסיפוריו־רשימותיו כן גם בדברי־העיון והביקורת שלו, המכונסים בכרך הרביעי של כל כתביו (הוצאת “עם עובד”), עיקר כוחו של שופמן בכתיבה הזהירה, הנקיה מעודף של ביטוי ומכל הבעה מעורפלת ומשורבבת. בשני התחומים הללו גם יחד יודע הוא לתפוס את הנקודה העיקרית, הוודאית, הנצחית. ותכונה זו יסודה לא בנטייתו המיוחדת לחיטוט ולניקור, אלא בעצם הסגולה הנפשית לראות – אמן הראייה האכזרית, החריפה והחושפת.

דרך מיוחדת לו, לשופמן, להציץ אל נבכי יצירה, לעמוד על סוד נפשם של יוצרים ולרדת לעומקם ולחביונם של חזיונות ספרותיים. “קרני המישוש” שלו חדות הן וממורטות. אותו מאמר קדום: “אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו” ראוי לשמש מוֹטוֹ לכל משנתו העיונית. לא הכמות מפתיעה אותו. אין הוא מתפעל מבעלי היריעות הגדולות והרחבות, כי לא היכולת היא לו העיקר, אלא עצם הנתינה, טיבה, מהותה וערכה הפנימי. קנה־המידה היחיד שלו – אם יצירה זו או אחרת מעשירה את עולמנו ועד כמה ניחן היוצר בשאר־רוח, ברוח־הקודש.

אַנדרה ז’יד כותב במקום אחד: “קראתי ספר אחד, סגרתיו ושמתיו בארון הספרים. אבל היתה באותו ספר תיבה אחת, שאיני יכול לשכוח אותה. היא העמיקה מאד בלב, עד כי שוב אין בכוחי להפרידה ממני ומעכשיו איני עוד כאשר הייתי לפני שהכרתיה”. תיבה זו, “המעמיקה מאד בלב”, מחפש שופמן ביצירה, ומשגילה אותה, יודע הוא מאין כמוהו להעלותה על נס, לטפחה ולהחדירה אל לב הקורא. ואין הבדל אם אותה תיבה היא של טולסטוי או ביאליק, של פּטר אלטנבּרג או פּרץ, של בּרנר או איתמר גוֺלני, מחבר הספר “נפש ותהום”, שלדברי שופמן: “מהות אנושית מופלאה גלומה כאן; גבורה ושירה במקום אחד” (כל כתבי, כרך ד', עמ' 176). האמת הפנימית, הנפשית של היצירה היא לו עיקר ויסוד וקריטריון: “האמיתי מכיר את האמיתי בעד כל האסכולות והמרחקים…” (שם עמ' 37).

המשורר בלבד, בכוח או בפועל, אך הוא עשוי לדעתו לשפוט ולהעריך דברי־שירה, שכן: “השירה היא דבר שבחוש, ואם ‘חוש’ זה פגום אצל מישהו, או חסר לו לגמרי, שוב לא יועיל לו לחדור לנבכיה שום כוח מחשבה שבעולם” (שם, עמ' 74). בכוחו של חוש עליון זה חודר שופמן אל נבכיהן של יצירות־מופת, מציץ לתהומותיהם של יוצרים ורואה מסוף הנפש ועד סופה.

מתוך כמיהתו־חתירתו המתמדת אל התיבה הגואלת והמשחררת, אל השורה המזהירה בנקיונה ובשירתה, שנאה נפשו תכלית שנאה את הכתיבה לשם כתיבה, את הכתיבה הנמוכה, המנמיכה ומגמדת את היוצר והקורא כאחד. ואכן, סיגנונו ודרך הרצאתו של שופמן ראויים לשמש סמל ומופת – סמל הקפדנות על ליטושה של כל תיבה, על בהירותו של כל ניב ועל דיוקו וקיצורו של כל משפט.

הקיצור והצימצום הם נשמת יצירתו של שופמן המסַפּר והמבקר, קיצור שהוא בבחינת “מועט המחזיק את המרובה”, המקפל עולם ומלואו במשפט אחד. “היפאנים רק ענף־פרחים אחד הם מציירים, והוא אביב שלם”. דומה, כי משפט זה של פּטר אלטנבּרג, שאת כתביו הגיש לנו שופמן בתרגום עברי דק ומעולה, מרחף לנגד עיניו תמיד…

בדברי־העיון והביקורת שלו מפוזרים ביד רחבה הגיונות, המחזיקים את עיקרי השקפת־עולמו הספרותית־אסתיטית. כמה בינת־לב ועמקות־מחשבה הושקעו, למשל, באמרות כגון אלו:

– “המשורר מותח את השעון מבפנים, והאמן מושך במחוגיו” (עמ' 68); “סנטימטר אחד כי יחסר לו, לפייטן, כדי היותו משורר, הרי לבטיו ופרכוסיו קשים יותר מאשר אילו היה ננס גמור. הזוכרים אתם כיצד, בהיותכם נערים, רקדתם כנגד התפוח בשיפולי האילן, נוגעים ואינכם נוגעים בו? המגע המרפרף בראשי האצבעות הוא הוא המעביר על הדעת” (עמ' 82); “כוח היצירה בכל ספרות פוחת והולך עם התרחקותה מהיסוד הפילוסופי. הגות, הגות כבדה, צריך שתהא מונחת ביסודה של כל יצירה שהיא” (עמ' 138).

ויש אשר בכוחו של משפט אחד, בודד, ימצה את היוצר ויצירתו. בשורותיו המזהירות על ברנר הרואה כתב:

– “קברניט שסוקר באוקינוס הלילי את הקאטסטרופה המתקרבת בה בשעה שבירכתי הספינה, בטרקלין המואר, רוקדים הנוסעים טאנגו” (עמ' 132). האם אין משפט זה מקפל בתוכו מה שהעלו אחרים במסות ארוכות ובמחקרים גדולים?

שופמן המבקר הוא אמן ההגדרה הקולעת, איש העין והעיון הרואה לנפשם של דברים.

עייפתי מחרוזים, אכמה לחזון קדשך

(יוסף צבי רמון)

שירתנו החדשה נתברכה בלהקת משוררים, שמיטב שירתה – התפילה. המשוררים הללו רואים בחיים ובטבע, בתופעות שמחה ויגון, מעין מראות אלוהים. שירתם שקוייה עצב ורון, יאוש ותקווה, תוגה ונחמה, קובלנה וצידוק־הדין והיא רצופה נהי היחיד ובכי העם, אהבת העולם ואהבה האדם.

“מתי התפילה נשמעת? בעת שהנפש נכנעת” (תחכמוני, שער כ"ד). נפשם של המשוררים הללו כנועה תמיד, ע"כ שירתם־תפילתם היוצאת מן הלב נכנסת אל הלב. עם בעלי־תפילה אלה נמנים: יוסף צבי רמון, מאיר מוהר וברוך כצנלסון. אף שמות קבצי שיריהם: “כתרים” לרמון, “עין בעין” למוהר, “לאור הנר”, “בכור הדממה”, “מלב אל לב” לכצנלסון, רומזים על התייחדות והתכנסות, על התרפקות והתחטאות.

“ואני מתפלל לאמונה, לאהבה. לבי לשתיהן כאחת…” – – – “אלי, אהבתיך עד כלות נפש ואחריה”, שר י"צ רמון. ואנו מאמינים לו, למשורר. ממעמקי נפשו הפצועה והדווייה חצב את שיריו הקטנים – שירי־מזמור וגעגועים החדורים אש־דת. במקום חרוזים וצלילים יש בשיריו הקצרים והנמרצים השתפכות־נפש ענוגה, והוא קושר “כתרים” לקונו. כל מיתרי כנורו של י"צ רמון דרוכים ומכוונים למרום.

עם כניסתנו לשער שירתו של מוהר אנו עומדים מיד על טיבוֺ של המשורר, מהות שירתו ומקור יניקתה. גידולו וחינוכו היו בבית, אשר בו: “האור מבושם אמונה קנאית באל, באדם ובהוֺד־העתידוֺת”. לא ייפלא, איפוא, כי “סוד־אלוה” מרחף על אהלו תמיד, בשבתו אל דמי־פעלו. גדולים כיסופיו אל ראשית־חייו, אשר בה “האויר כקדם ספוג־תום וחלום”; אל מחוז החסד, הטוהר והיקר, אשר בו אל רחום וחנון ואל אותו דור של יראי־חטא וטהורי־לב, החרדים אל דבר ה'.

אמנם רק מדור אחד בלבד בספר שיריו של מוהר נקרא בשם: “בעול שדי”, ואולם מיתר זה הוא יסוד שירתו וסודו. הווייתו של מוהר היא זו של אחד הנושא בעול שדי באהבה וביקוד ושירתו חתומה בחותם של פשטות ותום, דביקות והתפעלות, הרגשת הסוד והפלא שבישות.

ברוך כצנלסון הוא משורר שקולו קול דממה דקה, היוצר את חרוזיו בחשאי ובאין־רואים, לאור הנר, – תחילה לאור הנר בין כתלי בית־המדרש ואחר־כך לאור ימיו השתולים במולדת. חרוזיו הם תפילה ופרקי־הודייה לבורא אשר האיר את מחשכי לבו ונתיבות חייו: “לא כפר פניך, אלוהים, איותה נפשי בתפילה, כי אם האיר בה חיי למען אדעם”.

צנועה משאלתו של המשורר: “אל תתנני נביא לגויים, אלוהים! רק שמוע דממתך בלילות איויתי” ומשאלת לבו ניתנה לו. דממת־עולם ושלוות־השקט מהלכות בין דפי שירתו והיא רצופה תום וענווה ובדידות “מקיר אל קיר”. הבדידות היא סם־החיים של שירתו ובה למד לראות “בעיניים עצומות”. בבדידות הכפר ובדומיית הלילה יצר המשורר את שיריו הנוגים־הטהורים, הזכים והבהירים כאגלי־טל, הרוטטים־צורבים כדמעות־אנוש. שירת כצנלסון היא שירת אדם “שאנן־עניו, בודד עם אלוהיו”, בעטוף לבו אמונה ובטחון.

“אין ציווי באמונה” הורה לנו שד"ל. האמונה, כתפילה, כשירה תלויה בלב. ואכן, טובה ההתייחדות עם קבצי־השירה הללו ושכמותם, הרוויים אמונה באלוהים, באדם ובעולם. יפה שעה של עיון בדברי־שיר, שיש בהם מצקון לחשו ומסוד שיחו של אדם עם קונו.

מי המציא את האהבה? כמוה כשאלה מי המציא את האמת והשקר, את היפה והמכוער, את הדיבור והשתיקה, את הצדק והעוול וכיו"ב. אי־לכך תמהתי־גם־תמהתי לקרוא בפיליטון הנחמד של אורי קיסרי “מי המציא את האהבה” (“הארץ”, 29.5.64), את השורות הבאות: “מי המציא את האהבה? היסטוריון נודע כתב פעם, כי האהבה היא אמצאת המאה ה־12!” לא אדע מיהו אותו היסטוריון נודע, אך נרשה לעצמנו לחלוק על דעתו. האהבה איננה אמצאה, אלא טבועה ורקומה היא באדם מששת ימי בראשית; היא פרי רוחו ויצרוֺ של אדם הראשון. ויפה כתב הרמן כהן: “האהבה – היצר הטבעי האנושי ביותר, הנתון לו לאדם מלידה, הוא טעמו של האדם בעולם – היא היוצרת ומפרנסת את החברה האנושית” (כתבים על היהדות, עמ' 107).

גם בעולם האמנות שימשה ומשמשת האהבה יסוד מוסד ליצירות אנוש מימי קדם ועד היום. טול יסוד זה ממיטב ספרות העולם ונשמטה ממנה תשתיתה. מה דלה וכמושה, חסרת טעם וריח, היתה היצירה האנושית בכל ענפי הרוח, אלמלא יסוד האהבה – ממש כטבע ללא חתימת דשא, ללא צילו של אילן וללא מלמולו של פלג; כעולם ללא פרח, ללא צליל וללא הבל פיהם של תינוקות של בית־רבן. מי אם לא האהבה העזה כמוות והקנאה הקשה משאול הכתיבה את הדפים המזהירים ביותר, מימי הומרוס ועד ימינו? דפים הרצופים חרדות ופחדים, תקוות, יאוש ואכזבות. מי אם לא האהבה, בשיאי אושרה ובתהומות עצבונה ויאושה, העניקה לעולם את המוסיקה האלוהית והנשגבה של ענקי־הרוח כגון: באך, בטהובן, היידן, בראהמס, שופן וכיו"ב? ואפילו ספר־הספרים הנצחי שלנו, כלום לא היה יבש וקודר ונוקשה מדי אלמלא אותם סיפורי־אהבה המתנוצצים בו כאיים מוריקים בלב ים רוגש, כמו פרקי יצחק ורבקה, יעקב ורחל, שמשון ודלילה, בועז ורות, דוד ומיכל ועל כולם – שיר השירים!

רק בדרך נס נשתמר בידינו “שיר השירים” והוכנס לאסופת ספרי המקרא. קדם להחלטה זו, כנראה, ויכוח חריף על קדושת הספר. והלא כה שנינו במסכת “ידים” (פרק ג), העוסקת ברובה בדיני טומאת ידיים וטהרתן: “אמר רבי שמעון בן עזאי: מקובל אני מפי שבעים ושניים זקן ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה (מינוהו ראש הישיבה ביבנה), ששיר־השירים, וקהלת מטמאות את הידים. אמר רבי עקיבא: חס ושלום! לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידים, שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתנה בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קדשים”. כך פסק ר' עקיבא, גדול חכמי ישראל בכל הדורות, שעליו נאמר: “משמת ר' עקיבא בטל כבוד התורה, בטלו זרועי תורה ונסתתמו מעינות החכמה” (סוטה, מט).

נעלה מכל ספק שר' עקיבא לא נתכוון לאליגוריה שבספר, כפי שביקשו הקדמונים לראות – אהבה שבין כנסת ישראל לאלוהי ישראל, אלא לשיר השירים פשוטו כמשמעו, שכולו ספוג ורווי להט־אהבה וקסמי־טבע והוא שיר־מזמור נצחי ל"אהבה עזה כמות". חושו הבריא של ר' עקיבא לחש לו שספר כשיר השירים, מרפא הוא לגוף ולנפש גם יחד.

הייפלא שדווקא ר' עקיבא העז לפסוק, בניגוד גמור לדעתם של חבריו החכמים, “שכל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קדשים?” אדם כר' עקיבא, שהוא עצמו נתנסה באהבה ארצית נשגבה ונאצלה, לא היה מסוגל לראות בשיר השירים ספר טמא. יתירה מזו: הוא אף לא היה מסוגל לראות בשיר השירים אגדה, אלא שיר מזמור לאהבה, שהיא אֵם כל החיים ושורש כל הבריאה; כשם שלא אגדה אלא מציאות מופלאה היתה האהבה שנתרקמה בינו לבין רחל, שנתקדשה לו בצנעא, בניגוד לרצון אביה העשיר, כלבא שבוע, שהוציאה מביתו והדירה הנאה מכל נכסיו, על שנישאה לרוֺעה צאנו. ורחל אשתו נשאה בגבורה נפשית עילאית את גורלה למען אהבתה הגדולה: בימות החורף היו ישנים במתבן והוא לוחש על אזנה: “אלמלי היה בידי הייתי נותן לך ירושלים של זהב” (מין תכשיט יקר שצורת ירושלים חקוקה עליו) והיא היתה מוכרת מקלעות ראשה ונותנת לו כדי שיעסוק בתורה!…

על השאלה מי המציא את האהבה? או מי המציא את שירת האהבה שבכל הדורות, זו שהיא כדברי סופר צרפתי נודע “אוֺר הלב”? על כך יש תשובה אחת – האדם! מימי קדם ועד היום לא היה לו לאדם כור־היתוך וכור־מצרף גדול מאהבה, אשר כמוה כאש העשויה להחריב עולמות, אך היא היא גם מקור האור והחום עלי־אדמות והיא היא המפרנסת ומפרה את היצירה האנושית.

אכן, צדק־גם־צדק “משורר האהבה” הגדול שלנו, שאול טשרניחובסקי, ששר:

עֵין הַשֶּׁמֶשׁ הֵם הַחַיִּים, וְהַחַיִּים אַהֲבָה הֵם;

וּבְאֵין אַהֲבָה שָׁם הַמָּוֶת, מוֺת־הָעוֺלָל מִבְּלִי אֵם.

בחודש שבט תשט"ו התקיים בבית־גורדון אשר בדגניה הכנס הראשון לסופרי “אסוּך” והוא שמו וסמלו של סופרי “איחוד הקבוצות והקיבוצים” – א’יגוד ס’ופרי כ’פר. הרצאת הפתיחה נשא לוי בן־אמיתי ואחריו מילאו חברים ותיקים וצעירים, אנשי־עט ואברכי־שדה מובהקים כגון: נחמן תרדיון, דוד גלעד, ארה טבקאי, יהושע מנוח, שלמה לביא, חיוּתה בוּסל, מרים זינגר ועוד. הדברים כונסו בחוברת מיוחדת בשם “הסופר בקבוצה”, בהוצאת הוועדה לתרבות ולהסברה של איחוד הקבוצות והקיבוצים, תל־אביב, תשט"ז.

“אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש” ואין לנו אלא להטות אוזן קשבת לדברי החברים עצמם, שגילו מידה גדולה של יושר־לב וכובד־ראש, פשטות וכנוּת ועל כולם – חרדה לעתידו של הסופר בקיבוץ. דברי החברים חתומים בחותם של אמונה כי יצירה זו ששמה קיבוץ “אין ספק ששקוּלה היא אפילו כנגד תריסר רומנים גדולים באמת” (אריה טבקאי). ואף על פי כן לא נרתעו מלעורר את השאלה הנוקבת, המטרידה והכאוּבה – כיצד להגיע לידי מזיגה שבין חיי עבודה קשה ומפרכת ובין עבודת־יצירה התובעת את כל האדם, ללא שיור כלשהו, המחייבת התקדשות, עיון ולימוד והרבה פנאי ללב?

“היש בכלל בקבוצה מקום לסופר? היש לאמן מקום בה?” – שואל לוי בן־אמיתי. ואריה טבקאי אף מרחיק לכת וקובע: “יכול להיות שקיבוץ וספרות אינם משתלבים יפה יחדיו. שני הדברים האלה אינם זיווג מן השמיים. הנה יושבים כאן אנשים שכל כך יפה היתה תחילתם בספרות ואינם ממשיכים כמעט”. לא כן סבור שלמה לביא המאמין “כי מי שיש לו כשרון־אמת יכול לכתוב בתנאי הקבוצה כפי שהם קיימים”. לעומת אמונתו היפה של לביא אנו שומעים עדוּת גלוית־לב ואמיצת־לב מפי נחמיה פרומקין: “משקינו הגיעו למידה נאותה של התפתחות והתבססות. נתגבשה בהם מסורת רבת־שלוּחוֺת של חובות וזכויות, אולם פינה אחת נשארה חבויה ושרויה בצל והיא פינתו של היוצר בקבוצה – והוא נאבק עם החובה למילוי יום־עבודתו המשקי בו הוא קבוע, מזה, ועם הזכות האלמנטרית ללמוד, להשתלם, לכתוב וליצור, מזה. כי מה ניתן לעשות אחרי יום עבודה? אשאל אחרת, איך ניתן לעשות אחרי יום עבודה? והיצירה, כל יצירה, כוחה באיכותה. ובמאבק הזה שבין היכולת הפיזית ובין השאיפה הנפשית נשברים רבים. מכיר אני חברים שלא אזרו כוח, נתיאשו, הפסיקו לכתוב”.

הבעיה כאובה ואקטואלית מאד אף מחוץ לתחומי הקיבוץ. לא אחת נתעורר אצלנו הויכוח על מקומו של הסופר העברי בחיי הארץ ותביעתו לתנאי יצירה הוגנים. ביטוי כן וממצה לבעיה זו נתן ש. שלום במאמרו “לבעית הסופר העברי” (“דבר”, 17.12.48), שם כתב בין השאר: “אין זוכרים את הכלל הפשוט כי למען יוכל לכתוב את הספר זקוק הסופר ללחם, לפנאי וללימוד – שלושה תנאים שבלעדיהם לא תתכן יצירה”.

אכן, בדברנו על תנאי חיים הוגנים בשביל היוצר אין הכוונה לעושר או למותרות, ח"ו, אלא פשוט לחם לאכול ובגד ללבוש ופנאי ללמוד ולהשכיל, לראות וליצוֺר. הלא מן המפורסמות הוא כי גם היצירה הגאונית ביותר איננה פרי רוח הקודש בלבד, אלא תוצאה של מחקר ממושך, עבודה מאומצת ונסיון־חיים עשיר. גיתה הודה ש"פאוסט" הוא פרי מחקר מעמיק ונסיון רב בחיים ובאמנות. אמנם הוא החשיב מאד את “האוֺר והצבעים שבעינינו” אבל הטעים, שהעיניים נוצרו לראות וכי לא ייתכן ליצור משהו גדול בעיניים עצומות, ברוח־הקודש בלבד. גדולי היוצרים היו והנם גם כיום עובדים חרוצים ומתמידים גדולים. “כלום סבור היית”, כתב פעם אנאטול פראנס לאחד מידידיו, “שמלאך מן השמים לחש על אוזני בנשימה אחת את מיטב הדפים והפרקים בספרי? רק לעתים רחוקות פקדה אותי רוח־הקודש. הריני עובד בזיעת אפי ומתוך לבטים נפשיים קשים ומרים”. והאם לא היה כשרון־העבודה אחת מסגולותיו הנפשיות הטיפוסיות ביותר של מיכאל אנג’לו – גדול אמני הריניסנס? וסגולה נפשית זו היא שהטביעה את חותמה על אישיותו המופלאה ועל יצירתו הגאונית. ברוח־הקודש בלבד לא היה באלזאק, בחמישים ואחת שנות חייו, מחבר תשעים רומנים, ושוּברט בשלושים ואחת שנות חייו, לא היה מחבר למעלה מאלף מנגינות.

כל יצירה, במידה שהיא פרי רוחו, כשרונו ודמיונו, דמיון פורה ובונה עולמות, של היוצר הריהי עם זה גם פרי עבודה עקשנית ומייגעת. היצירה היא תהליך נפשי ארוך וקשה, גם כשהיא נבראת בפרק זמן קצר. מי יודע כמה ימים ושנים הגה והרה סטנדל את “מנזר פרמה”, שחיברו במשך שבעה שבועות בלבד?

יפה אמירתם של חכמינו: “אין דברי תורה מתקיימין, אלא במי שממית עצמו עליה” (ברכות, ס"ג), ואף היצירה כך. ונראה הדבר ששאלת תנאי היצירה בכלל והלימוד בפרט, עתיקת־יומין היא. – "אמר רבי נחמן בר יצחק: הלכה צריכה דעה צלולה כיום של אסתן (כיון שמנשבת בו רוח צפונית, שהיא נוחה ונעימה).

היצירה כתהליך נפשי ממושך, מסובך ועדין, מחייבת תנאי חיים נורמליים ופינה שקטה – קול דממה דקה. בוודאי, אפשר להצביע על שורה של יצירות־מופת שנוצרו במרוצת הדורות על אף תנאי חייהם הקודרים והעצובים של היוצרים, במסיבות של עוני מדכא ודחקות מחפירה, בעליות־גג נידחות ואפילות ובמרתפים טחובים וקודרים. אך כמה יוצרים אבדו בעניים, נקטפו באיבם ונסתלקו בטרם הוציאו מלוא קולם ובטרם הספיקו לגלות לנו את אוצרות רוחם, בשל תנאי חיים ויצירה בלתי־תקינים ואנושיים, מי ידע?…

הסופר העברי בקבוצה, ש"לחמו ניתן מימיו נאמנים" נאבק, למעשה, למען הפנאי בלבד ואין ספק שזה יינתן לו, שכן מי יבין ללבו ולתביעתו אם לא יוצרי פינה מופלאה זו בחיינו ובארצנו, שהיא כדברי נחמן תרדיון “תמצית הטוב שעוד נשאר לפליטה בתקופה זו”?

לנשמת סוניה

קולות מקולות שונים, בזמר ובצליל, קלטו אוזניי שעה שישבתי והמתנתי בחצר הנאה והמטופחת של האקדמיה למוסיקה, השוכנת באחד מרחובותיה השקטים והמכונסים של ירושלים. ופתאום שמעתי צלילי לחן ערֵב, חם ונלבב, רחוק וקרוב כל־כך, שיש בו מפשטותו של שיר־עם ומחינו של שיר־ערש, הלא הוא: “חדר קטן צר וחמים, / ועל הכירה אש / שם הרבי עם תלמידיו / לומד אלף בית”. גברה בי הסקרנות וקרבתי אל החדר, שמתוכו הגיעוני הצלילים. מבעד לדלת המזוגגת הבחנתי בקבוצת תלמידים ותלמידות, בני 7–8, שישבו וחיללו בחליליות. התלמידים חיללו בחשק ובדביקות וה"רבי", מחנך ומלחין מיוצאי פרס, העיר־האיר והסביר והעמיד כל אחד על טעותו, עד שהלחן נשמע במלוא צלילותו ומתיקותו. אותה שעה הרהרתי בלבי: – ספק אם המורה בכבודו ובעצמו יודע שם מחברו של השיר ומנגינתו וספק בן־בנו של ספק, אם אותם תינוקות של בית־רבן, צברים חמודים, עמדו על תוכנן ומשמעותן של מלות השיר. ואף־על־פי־כן ראה זה פלא, דומה כי אף הם, הזאטוטים, הוקסמו מצליליו הערבים של שיר זה, שהפעים אלפי לבבוֺת ונתחבב על כל שדרות העם, ששרו אותו בכל רחבי הגולה, בכליון נפש, בחדרים קטנים וצרים ובארמונות־פאר. ולא נתקררה דעתו של ז’בוטינסקי, שחלם על עיבודו של השיר לאוֺרטוֺריה גדולה וחגיגית…

אכן, בכל חריסטומטיה ובכל ספר־תוים מובא השיר אגב הערה: שיר־עם, ללא ציון שם מחברו. אין זאת כי לא רבים הם היודעים, שמחברו של שיר זה ושל כמה עשרות שירים עממיים ומנגינותיהם, שהפכו נחלת הכלל, הוא מארק מארקוביץ ווארשאווסקי, שנולד באודיסה (1848) ונפטר בקיוב (1907), ואין איש יודע יום מותו. מקצועו – פרקליט מושבע בקיוב, אך כל תוכן חייו ושירת חייו – שירי־עם וניגונים, שחיבר והיה שר ומלווה עצמו בפסנתר. חייו היו שלשלת ארוכה של עוני ודחקוּת, סבל ומחסוֺר, אך מלאים היו ניגון והוּמוֺר טוב ועממי. שלום־עליכם הוא שגילה אותו (בשנת (1897), עודדו, רשם מפיו את השירים וסייע לפירסומם (“יודישע פאלקסלידער”, 1900) ואף הקדים להם הקדמה נאה וחמה. השירים יצאו גם במהדורה שניה (1914), בצירוף הקדמה חדשה ומורחבת של שלום־עליכם ובמהדורה שלישית (1918).

על גילויו זה של שלום־עליכם מספר אשר ביילין: “שלום־עליכם התגאה ש’גילה' אותו. יחד היו יוצאים גם לערי־השדה להופיע בנשפים. זה היה דבר חדש שלא היה מעולם בין היהודים ברוסיה. שניהם הזכירו ימים רחוקים, שמשוררים־נוודים היו קוראים יצירותיהם בשווקים, בפונדקאות ובתי־יין” (שלום־עליכם, ספרי דורון, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1945, עמ' 36). שלום־עליכם האמין בכוחו השירי־העממי של וו. ובכושרו כקומפוזיטור ואף נכנס בעניין זה בפולמוס חריף עם יואל אנגל – אבי המוסיקה היהודית. את הבדלי הגישה שבין אנגל לשלום־עליכם הגדיר יפה מנשה רבינא: “אנגל המבקר ראה את אשר לנגד עיניו ונלחם בו. ושלום־עליכם החוזה ראה את הבאות וניבא עליהן” (“מכתבים על המוסיקה היהודית”, הוצאת “דבר”, 1941, עמ' 48).

בשנת 1958 זכה ווארשאווסקי ל"מצבה" נאה – שיריו ומנגינותיו יצאו במקובץ, בבואנוס־איירס, בלווית פרקי־הערכה, זכרונות וביבליוגראפיה מפורטת מאת יעפים ישוּרין. אף־על־פי־כן נתקיימו דברי־הנבואה של שלום־עליכם, בהקדמתו למהדורה השנייה של שירי וו., ששיריו יינשאו בפי העם, כל עוד יישמע שיר־יהודי, אך שמו של המחבר יישכח, כאילו לא היה ולא נברא!

טובי הסופרים וחוקרי־הפולקלור פירסמו פרקי־הערכה חמים על ווארשאווסקי, אך עולה על כולם ציורו הפיוטי של יצחק מאנגר; בייחוד נוגעות עד הלב השורות המוקדשות לפגישה הראשונה והדראמתית שבין שלום־עליכם לוו.:

"– והוסכם, שבמוצאי יום א' יובא כנף־רננים לביתו של שלום־עליכם. אדרבא, ייהנה ההומוריסטן הגדול משירותיו של ווארשאווסקי, שהם כדבש למתוֺק וכדשן בעצמות. – – – ווארשאווסקי, איש למעלה מבן ארבעים, שפל־קומה ובעל עיניים חייכניות וקצרוֺת־רואי, ביקש מחילה על שאיחר לבוא. אחד הקליינטים עיכב בעדו. אפילו באחד־בשבת אין מנוס מהללו. – – – וו. צחק בקול רם, צחוק היוצא מן הלב. איש זה, שהוא גוץ ואיתן, הגיס דעתו על רגל אחת וכבר היה איש רעים לכל אחד ואחד. שלום־עליכם סקרוֺ: מעילו השחוּק, שמרפקיו מבהיקים, העיד בו, שאינו מאותם הפרקליטים, שיד חרוצה להם לפשוט עורם של הקליינטין שלהם – – – ושוב שר וו. במתיקות ועריבות, בקול היוצא מן הלב ונכנס אל הלב, ובמו ידיו ליווה את שירתו בנגינת פסנתר – – – ולבסוף נשמעו הצלילים: ‘חדר קטן צר וחמים’, מיד החרו־החזיקו אחריו כל המסובין ושרו את הפזמון החוזר, תחילה בקול חרישי, ואחר־כך ביתר שאת וביתר עוז. שלום־עליכם ישב בעיניים מעוצמות וראה את אש הכירה המבוערת בחדר הקטן, הצר והחמים. הלא היא האש אשר אלפי רוחות־זעף, ואלפי פורענויות קשות, עמדו עליה לכבותה, ולא יכלו לה. לאור האש הזאת עתידים המוני ישראל לשאת בסבלותיהם ולעמוד באמונתם ולהוסיף ולשיר.

– – – כל העיניים היו תלויות בו ובאותה קרן־זווית שעמד בה הפסנתר. ורק שלום־עליכם ראה את כנפי הדוּכיפת הזאת, שנתרפרפו לפתע פתאום בחלל אווירו של החדר, ומעל לראשו של מארק מארקוביץ' ווארשאווסקי נצטיירה בבהירות דמותו של הגדי הלבן והצח, סמל השיר העממי בישראל" (“דמויות קרובות”, עברית א. שלונסקי, סיפא דב שטוק (סדן), הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1941, עמ' 110–114).

באיגרת נפש האדם מעוּרטלת

(סמואל ג’והנסון)

גלוי וידוע, שאמנות האיגרת ירדה בדורנו פלאים. הרבה חידושי הטכניקה עושים, הרבה טרדות־היום ומבוכת־הדור עושות ועל כולם – עצלות־הנפש והאדישות, שאף הן מסימני התקופה. ולא רק באיגרות שבין אדם לחברו הכתוב מדבר, אלא אפילו באיגרות שבין סופר לחברו לעט ובין עורך לבין סופריו. אין האדם בימינו נוטה לעירטול נשמתו ולהשתפכות הנפש, שהם מסימניה המובהקים של האיגרת. מעטים בימינו מסוגלים עדיין לכתוב איגרות בענייני יום־יום פעוטים ובעניינים העומדים ברומו של עולם, הרצופות חום, לבביות, אורך־רוח, מתינות והתגלות והן בחינת אשנבים לנפש כותבן.

לצערי, נבצר ממני להשתתף במסיבה החגיגית שנערכה בבית־הסופר ע"ש טשרניחובסקי, אור ליום ב', י"ז בתמוז תשכ"ד, לרגל פרישתו של המשורר אברהם ברוידס מכהונתו כמזכיר כללי באגודת הסופרים העברים במשך ל"ו שנים. כדי לשתף עצמי, מרחוק, במסיבה זו פתחתי את תיקי האיגרות וביליתי ערב שלם עם ברוידס באיגרותיו.

שעה ארוכה שקעתי בקריאת איגרותיו, המקיפות למעלה מעשרים שנה, ונפעמתי. לא זו בלבד שנגולו לפני פרשיות־פרשיות מעניינות ומרתקות, משעשעות וגם מצערות על סופרים וספרות, אלא שנחשפה לפני גם דמותו של ברוידס. פתאום נתגלה לי באור חדש ברוידס היודע לנסח איגרת, ואפילו בחפזון, והיא רצופה חכמת־חיים, חן־אדם וחסד־אהבה לקרוב ולרחוק גם יחד ועל כולם – פניני־שירה, ניצני הוּמוֺר טוב ומשוֺבב וגילויי־נפש מפתיעים. אכן, מי שיבוא להעריך את פעלו של ברוידס המשורר והאדם, שנשא במשך ל"ו שנים רצופות בעולה של אגודת הסופרים העברים, לא יוכל לפסוח על איגרותיו, שהן מפתח־פלאים לשירתו ולאישיותו גם יחד. יתירה מזו, באיגרותיו ימצא פתרון נאות לאישיותו, שהיא שקטה, נוחה ועצורה כלפי חוץ ואילו בתהומותיה היא, לעתים, “סוּפה וסערה ולהב אש אוֺכלה”.

(בבא קמא ח א)

סח לי ידיד וחבר־לעט: הסופר העברי עדיין הוא בבחינת “חתן שנשכח” במדינתנו. הנה, למשל, “נשכחו” ולא הוזמנו כמה וכמה סופרים חשובים לחגיגות הפומביות והטקסים למיניהם של עשור המדינה, שבהם השתתפו אלפים ואפילו רבבות של קרואים מכל החוגים והשכבות. ומעשה בסופר ומבקר פלוני, בעל שיעור קומה, שלא הוזמן לטקס הענקת תואר דוקטור־כבוד לש"י עגנון, אעפ"י שאותו סופר פעל רבות ועשה גדולות לניתוח יצירתו של עגנון ולהחדרתה אל לב הדור. ומעשה בטקס פומבי רב־רושם של חידון התנ"ך, שאליו לא הוזמנו נציגי אגודת הסופרים העברים וכו', וכו'.

השבתי לאיש־שיחי מה שהשבתי והוספתי: אין לתלות את הקולר בראשים, העסוקים וטרודים, אלא בעוזריהם ובעושי דבריהם הרחוקים מעולם הספרות ושמו ופעלו של סופר עברי אינו מדבר אל לבם ואינו אומר להם ולא כלום. לשם חיזוק דברי סיפרתי לו אפיזודה קטנה. – לפני כמה שנים פנתה אלי פקידה בכירה, נחמדה מאוד, ממשרד ממשלתי נכבד בבקשה, לסייע בידה להרכיב רשימה של סופרי הבירה, שיוזמנו למסיבה שאותו משרד עמד לערוך לכבוד איש מדע וסופר נודע, אורח מאמריקה הלטינית. נעניתי לה ברצון, כמובן. הוציאה האשה פנקס קטן כדי לרשום בו את שמות האנשים וכתובותיהם. פתחתי ואמרתי: ש"י עגנון, תלפיות. העיפה בי האשה מבט של ביטול והעירה: – “כלום סבור אתה שנשכח מלבנו עורך ה”ג’רוסלם פוסט" מר אגרון?" העמדתי אותה על טעותה בכל האדיבות הראויה, אך היא שוב ביקשה לגלות בקיאותה והפטירה בנעימה של התנצלות־מה: “הו, כן, בוודאי, כוונתך למר אגמון, אך כמדומתני שהוא בחו”ל". המשכתי: ר' בנימין, ובטרם הספקתי להסמיך את כתובתו, שוב הפסיקתני האשה והעירה בנעימה של כובד־ראש: “סלח־נא, אין אנו מתכוונים להזמין רבנים, מבקשים אנו לזמן סופרים בלבד!”…

משסיימתי פרצנו שנינו בצחוק רם, אך איש־שיחי המשיך: – ואעפ"י כן, “גם בשחוק יכאב לב” ומה גם, שהפירוש הנכון של כוונת דבריך: “הכל לפי המבייש והמתבייש” הוא, שאדם קל המבייש בושתו מרובה מן הבושה שאדם חשוב מבייש. ונסתתמו טענותי…

דומה, אילו ביקשנו למצות טיבו, מהותו ומטרתו של חינוך האדם בכלל וחינוך האדם מישראל בפרט, לא היינו מוצאים הגדרה נאה וקולעת יותר מ"דרך־ארץ", במובן של נימוסים והתנהגות טובה. לא לחינם הירבו חכמינו לדבר בשבחה של סגולה נפלאה זו, ביקשו לנטוע אותה בלב העם ואף העדיפוה על התורה: “דרך־ארץ קדמה לתורה”. היעדרה של סגולה זו היא העילה העיקרית לחיכוכים, מריבות, התנצחויות והתנגשויות בחברה האנושית. חסרונה של דרך־ארץ בין אדם לחברו, בין אדם לחברה שבה הוא חי, פועל ויוצר, בין אומה לחברתה, אם בכתב ואם בעל־פה, אם ברשות היחיד ואם ברשות הרבים, מכניסה ערבוביה ואנדרלמוסיה לחיי הפרט והכלל כאחד ומערערת את אשיות החברה האנושית.

שתי מסכתות קטנות מאוחרות, שלא נכללו בסדר המשנה והתוספתא, הוקדשו לדרך־ארץ: דרך־ארץ רבה (או הלכות דרך־ארץ) ודרך־ארץ זוטא, שנדפסו בסוף מסכת סנהדרין, ולהן נודעת חשיבות מכרעת בחיי האומה במשך כל הדורות. שתי המסכתות הללו, כמו מסכת אבות, מלאות וגדושות פניני־חכמה ומוסר, אמרות בינה ודרך־ארץ שבין אדם לחברו, שבין אדם לאשתו ודרכי נימוס והתנהגות נאה בחיי יום־יום: – “הנכנס לבית אל יאמר תנו לי ואוכל עד שיאמרו לו הם אכול. מזגו לו את הכוס שוהה ושותה. – – – לא יפרוס אדם פרוסה על גבי הקערה. ולא יקנח אדם בפרוסה את הקערה ולא ילקט אדם פירורין אפילו על גבי השולחן. – – – רבי אליעזר אומר התרחק מן התרעומת. שאם תתרעם על אחרים תוסיף לחטוא. הוי אוהב את המוכיחך (כדי שתוסיף חכמה על חכמתך) ושנא את המכבדך כדי שלא תתמעט מחכמתך”. חושה הבריא של האומה לחש לה: – “אם אין דרך־ארץ – אין תורה”.

מה מופלאים הדברים שמצאנו בסוגיה זו ב"ספר מעלות המדות" לר' יחיאל בן יקותיאל בן בנימין הרופא, מן הענווים, שחי במאה הי"ג באיטליה, והם בחינת צוואה לבניו, לדורו ולדורות:

– “בעבור שמעלת דרך־ארץ מדה חשובה עד מאד ויקרה אצל בני אדם, והיא מעלה כללית, וכוללת כל שאר מעלות המדות הרוחניות, והגופניות נמשכות עמה, ולה פארות וענפים יוצאים לכאן ולכאן – – – ואילולא כתבתי לכם מעלה אחרת זולתי מעלת דרך־ארץ, היתה מספיקה לכם בהתנהגות העולם הזה והבא. לכן, בני, שימו לבבכם עליה, ותעיינו בה תמיד… – – – וכל מי שאין בו דרך־ארץ, לא ידור עם בני אדם, כי מעשיו אינם מקובלים ודבריו אינם נשמעים, ובני אדם מתרחקים ממנו הרחקה יתירה. תדע שכן הוא, שכל מי שאין בו דרך־ארץ, אפילו הוא בן ק' שנה, הרי הוא חשוב כנער הזה שעושים בו מעשה נערוּת. ואין האדם מקובל בפני הבריות בעבור תורה ומעשים טובים ויראת שמים ובעבור חכמה ותבונה בלבד, כי אם דרך ארץ מעורב עמהם”.

רעה חולה פשטה בחיינו הציבוריים בארץ – לשון־הרע, והיא אוכלת אותנו בכל פה. לשון־הרע והוצאת לעז על אנשים ועל מוסדות ואחרון־אחרון – הוצאת דיבת הארץ רעה, הם כמעט מעשים בכל יום. פלוני פשע – משמע כל חברי מפלגתו או עדתו הם חבר גנבים, רמאים ופושעים. אלמוני נתפס בקלקלתו – משמע כל חבריו למקצוע שותפים לעבירה זו והם דוברי־שקרים וגונבי־דעת. בעיר פלונית נתגלתה נבלה, פרי מעלליהן של כמה נשים חסרות־מצפון – משמע כל נשי העיר הזאת נתפסן למעשי רחב. יהודים לא נקלטו בארץ, או שתכפו עליהם הגעגועים לסיר־הבשר, וירדו, והריהם ממטירים אש וגפרית על הארץ ועל יושביה. אנשים ומוסדות, ברצונם מגיבים, מכחישים, מתריעים ומעמידים דברים על מכונם, אך הארץ מה חטאה?

באוזני המלעיזים למיניהם בדין להזכיר את דבריו הנוקבים של אותו תנא, ר' אלעזר בן פרטא, חברו של ר' חנינא בן תרדיון, שנתפס גם הוא כמו רבים אחרים למלכות, אך ניצל ויצא זכאי בדינו. באחד ממאמריו הוא דן בחומרת ענשה של לשון־הרע, וכה דברו:

– “וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה וגו' " (במדבר, יד, לז). על מה הוציאו שם רע? על עצים ועל אבנים. והלא דברים קל וחומר: ומה אם אלו שלא הוציאו שם רע אלא על עצים ועל אבנים נענשו, ולא עונש מועט אלא עונש מרובה, ולא עונש לשעה אלא עונש לדורות, המוציא שם רע על חברו כיוצא בו – על אחת כמה וכמה” (תוספתא, ערכין ב, יא).

בחיי עם, כבחיי הפרט, לשון־הרע היא סימן למחלה ממארת, הוכחה לערעורם של ערכי־מוסר ואשיות־חברה. לא לחינם הירבו חכמינו לדבר בגנותם של לשון־הרע ואבק לשון־הרע וראו בהם לא רק רכילות ודיבה, אלא מלשינות גסה הפוגעת בשרשי חייהם של הפרט והכלל כאחד. חכמינו לא נרתעו מלפסוק: “כל המספר לשון־הרע וכל המקבל לשון־הרע וכל המעיד עדות שקר בחבירו ראוי להשליכו לכלבים” (פסחים קיח). ויתירה מזו: “קשה לשון־הרע משפיכות דמים ומגילוי עריות ומעבודה זרה” (תנחומא בראשית, מצורע ב).

המאזין לשיחת־היום בבית ובחוץ, ברשות היחיד וברשות הרבים, אוזנו נכוית משרשרת בלתי־פוסקת של סיפורים ושמועות, השערות קלוטות מן האויר ומצוצות מן האצבע, רכילויות והשמצות על מנהיגים דגולים מאתמול, על אישים נכבדים מהיום ועל אנשי־מעלה של מחר. ומה שמכאיב ומדהים ביותר הוא בולמוס המילוליות שפשה בחברתנו. דומה כי מרוב מלל נשכח השיח מלב אל לב, בנחת, בשקט ובאורך־רוח. הכול צועקים ומתלחשים יותר משהם מדברים; נואמים ומתווכחים ברשות הרבים יותר משהם משיחים. בהזדמנות זו כדאי לזכור את דבריו השקולים והמעמיקים של אמן־המסה הצרפתי, מ. דימונטין: “כיון שהדיבור הוא האמצעי היחיד לבני־אדם להבין איש את אחיו, הרי מי שמזייף אותו הוא עוכר החברה האנושית. הדיבור הוא כלי־המכשיר היחיד להביע לזולתנו את חפצנו ואת מחשבותינו; הוא המליץ של נפשנו. אם יכזיבנו זה, שוב לא נוכל לקיים את הקשר בינינו ונחדל לדעת איש את רעהו. אם ירמה אותנו יביא כליון חרוץ על כל מגע־ומשא בין אדם לחברו וינתק את כל מוסרות המדינה” (מסות, תירגם י. קשת־קופלביץ, עמ' 232).

תלמיד־חכם נודע בירושלים, יושב־אוהל ומצניע־לכת, הגיע לשיבה. נתכנסו ובאו כמה מידידיו ומוקיריו לברכו. הופתע האיש מן הביקור ולאחר ששמע פשרו הודה בלבביות יתירה, אך פנה אל ידידיו בבקשה כפולה: א. שלא לפרסם דבר יוֺבלוֺ ברבים, וב. שלא לערוך מסיבה לכבודו. ביקשו ידידיו לשכנעו, שיסכים למסיבה צנועה בלבד, אך הוא עמד על שלו וטעמו ונימוקו עמו. “חלילה לי” טען האיש, “להיבטל מתלמודי וחוששני, שמא תזוח עלי דעתי מן התהילות והתשבחות שאתם עתידים לפזר לכבודי”.

שמעתי מעשה זה ובלבי צף ועלה אותו סיפור נפלא, שמצאנו ב"בראשית רבה", פרשה פא, ב: “רבנו היה עובר על סימוֺניא ויצאו אנשי סימוניא לקראתו. אמרו לו: רבי, תן לנו אדם אחד, שיהא מקרא אותנו ומשנה אותנו ודן את דיננו. נתן להם לוי בן סיסי. עשו לו בימה גדולה, והושיבו אותו למעלה ממנה. נתעלמו דברי תורה מפיו. שאלו אותו שלוש שאלות – ולא השיבם. כיון שראה, שצרתו צרה, השכים בבוקר והלך לו אצל רבנו. אמר לו: מה עשו לך אנשי סימוניא? אמר לו: אל תזכירני צרתי, שלוש שאלות שאלו אותי ולא יכולתי להשיבם, אמר לו: ומה הן? אמר לו – – – אמר לו: ולמה לא השבת אותם, כשם שהשבת אותי? אמר לו: עשו לי בימה גדולה והושיבו אותי עליה למעלה הימנה וטפת (גבהה) רוחי עלי ונתעלמו ממני דברי תורה”.

ככל שאתה מעמיק ומעיין במקורותינו לבך מתמלא רגשי תמיהה והתפעלות מכוחם של חכמינו ז"ל לבטא עולם ומלואו במשפט אחד חד וקצוב, לספר סיפור מלא עניין ותוכן בתכלית הקיצור ועל כולם – מחושם הלשוני המובהק. והרי שלוש דוגמאות קטנות, שתיים מהן טומנות בחובן גרעיני סיפור על אהבה מופלאה בקדושתה ובטהרתה והשלישית, שאיננה לכאורה אלא הערת־אגב, אך עשויה היא להעיד על דקות־הרגש ואנינות־הטעם וחוש־לשון למופת:

– אמר לה רבא לבת רב חסדא: חכמים מרננים אחריך (ששהתה באלמנותה עשר שנים עד שנישאה לו). אמרה לו: אני דעתי עליך היתה (יבמות, לד).

– מעשה בבנו של ר' עקיבא שנשא אשה. מה עשה? כיון שהכניסה עמד לו כל הלילה והיה קורא בתורה. אמר לה: טלי נר והאירי לי. נטלה נר ועמדה לפניו מערב עד בוקר. בבוקר קרב אצלו ר' עקיבא ואמר לו: בני, “מצא” או “מוצא”? אמר לו: “מצא” (“מצא אשה מצא טוב”) (ילק"ש, מש' יח).

– “ותאמר שכבה עמי” (וישב, לט, ז) – אמר ר' שמואל בן נחמן: ארורים הם הרשעים. להלן: “ופרשת כנפך על־אמתך” (רות, ג, ט), אבל זו כבהמה: “שכבה עמי” (בראשית רבה, פרשה פז, ה).

אדם מישראל, לאחר שמילא כרסו בספרי־חינוך מודרניים למיניהם, שלעתים מרעיבים יותר משהם משביעים, טוב שיפנה אל המקורות, אל משנתם של גאוני הרוח ואדירי־המחשבה, ולפניו יתגלו מעיינות־חכמה משיבי־נפש ומרעננים. מה היטיבו הללו לאלף בינה ודעת, להדריך את האדם מישראל בארחות־חיים נאצלים, במעגלי חסד ואמת, ולטפח בלבו מדות נעלות, שהן מקור חיותה וסוד קיומה של החברה האנושית. וככל שאתה מפליג במשנתם אין אתה יכול שלא להתפעל מאישיותם המוסרית של הגאונים הללו, ששימשו מופת במידותיהם הסגוליות בחיי יום־יום והחמירו עם עצמם בקלות כבחמורות. נביא כאן דוגמה אחת בלבד, מתוך צוואתו של אחד מגדולי הפוסקים, שחי לפני שבע מאות שנה, והוא: הרא"ש (ר' אשר בר' יחיאל), שעמד בראש בית־הדין ובראש הישיבה בטולידו, בירת קאסטיליה, תלמידו של ר' מאיר (מהר"ם) מרוטנבורג וממלא מקומו ויורשו כמנהיגם הרוחני של יהודי אשכנז; עליו כתב ר' יוסף קארו בהקדמתו לספרו הגדול “בית יוסף”: “שלושת עמודי ההוראה אשר הבית, בית ישראל, נשען עליהם בהוראותיהם הלא המה הרי”ף והרמב"ם והרא"ש". בצוואתו של הרא"ש לבניו (בעל תוספות יום טוב, שתרגם ספר זה לאידיש, הנהיג לקרוא בו כל יום בציבור, לפני תפילת שחרית, בבית־הכנסת שלו בווינה), שנתפשטה באומה כספר מוסר עממי בשם “ארחות חיים” או “הנהגות הרא”ש" וזכתה למהדורות הרבה במקורה העברי ובתרגומים שונים, פזורות ביד רחבה פניני־חכמה, דעות ומידות, המקפלות בתוכן עיקרי חינוך מופלאים בתוכנם, בצורתם ובסיגנונם הבהיר והפשוט:

– “אל תצא לריב מהר; ותזהר מאונאת הבריות (הן בממון, הן בדברים) ומקנאתם ומשנאתם. ותקל בעיניך הוצאת ממונך מהוצאת דבריך; ופיך אל ימהר להוציא דבר רע עד אשר תשקלהו במאזני שכלך. גם על הדברים אשר ידברו לפניך שלא על דרך סוד, טמנם בקירות לבך; גם אם תשמענו מאחֵר אל תאמר: כבר שמעתי זה. ותרגיל את עצמך להקיץ בהנץ החמה, ולקול הצפור קום ממטתך. אל תקום כאיש עצל, כי אם בזריזות כדי לעבוד ליוצרך. אל תעשה בסתר מה שתתבייש בגלוי, ולא תאמר: מי יראני? אל תרים ידך על חברך. אל תוציא דבה ולשון הרע על שום בריה. אל תהי נבהל להשיב בעזות למי שאמר דברים אשר לא טובים. אל תשמיע בחוץ קולך, ואל תהי צווח כבהמה; ודבריך יהיו בנחת. אל תרף ידך מלבקש רעים ואוהבים, ואל ימעט לפניך שונא אחד. אל תרף ידך לקנות לך חבר נאמן, ושמור אותו ואל תאבדהו, כי טוב. אל תתעצל להקדים שלום לכל אדם ואפילו לעכו”ם. ואל תכעיס לשום אדם. אל יהיו פניך זעומים נגד עוברים ושבים, וקבל אותם בפנים מאירים. אל תכעס באשתך; ואם רחקת אותה בשמאל, קרב אותה בימין בלא איחור".

אגב, פרט מעניין מתולדות חייו של הרא"ש. הוא נפטר בשנת השבעים ושבע לחייו (1327), שבועות מספר אחרי פטירת אשתו. אבן־מצבה אחת היתה מונחת על קברם. מעברה האחד היה חרות כתוב הרומז לשמו ולשנת פטירתו, ומעברה השני הכתוב: “הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו”…

זה לא כבר נזדמנתי לחברה והאזנתי לדבריו השקולים של אחד מאנשי־סגולה, חכם־לב ונבון־דבר. המסובים, בחלקם הגדול, לא הסכימו לכל דבריו, אעפ"י כן היו כולם דרוכים, האזינו רב קשב למוצא פיו וניכר שהצטערו צער רב שעה שסיים ונשתתק. מה היה כוחו של האיש? במה היה טמון סוד הצלחתו? בקולו. קולו המתון והבוטח העיד כמאה עדים כי לפנינו איש־אשכולות, משכמו ומעלה. אותה שעה נזכרתי:

באחד מימות הקיץ נזדמנתי עם דויד שמעוני ז"ל בבית־המרגוע של אגודת הסופרים ליד בית־דניאל, בזכרון יעקב. חדרו היה סמוך לחדרי. בוקר אחד, משנתעוררתי משנתי, הגיע אלי ניגון ערֵב, מתרפק ומתחנן. עשיתי אוזני כאפרכסת והבחנתי עד מהרה כי קולו של שמעוני הוא, שקרא פרקי תהילים בחום, בדביקות ובהתלהבות. אותה שעה עמדתי על סוד קולו העמוק והבוטח של שמעוני, ששבה את לבי תמיד. היה זה קולו של איש מאמין, ישר־לב, תמים־דרך ושומר־אמונים; קולו של איש מאמין, ישר־לב, תמים־דרך ושומר־אמונים; קולו של מוכיח בשער, מזעיק ומתריע ויחד עם זה מנחם, מעודד ונוטע אמונה בלב!

אכן, צדק־גם־צדק ר' נחמן מברסלב:

– “בקולו של אדם אפשר להכיר את דרגות המלכות שלו, כי יש בכל אחד ואחד בחינת מלכות שלו, הניכרת בקולו. ואין שני קולות שווים, יש קול ענות גבורה וקול ענות חלושה, קול שהוא בגדר שאגת אריה וקול שהוא בחזקת קול דממה דקה. אף קול שהוא בסוד כאוֺב מארץ קולו, וקול שהוא קול בוכים. ולכן מצינו במקרא, שמואל א' כ”ד, כשנזדמנו יחד דוד ושאוּל, שהיה רודף אחריו על שום שראה בו שיגיע למלכות, אמר לו שאול לדוד: “הקולך זה בני דוד? כי הבין שאול לפי קולו של דוד, שהוא חזק מבחינת המלכוּת” (כתבי ר' נחמן מברסלב, מנוסחים וערוכים בידי אליעזר שטיינמן, הוצאת “כנסת”, תשי"א, עמ' 230).

טובה ההתייחדות עם ספרים, המשכיחה מן הלב טרדות־היום ודאגות־השעה וקורעת לפנינו אשנבים אל נופים קרובים ורחוקים, מוכרים ונשכחים, ידועים ובלתי־ידועים ופותחת שערים אל עולמות של הגות ורגש, חכמה, בינה ודעת. היושב בבית ללא ספרים דומה למי שכלוא בבטן אניה ללא חלונות, ללא קרן־אור, ללא אויר לנשימה וללא כל אפשרות לקלוט ולספוג מראות.

המתייחד עם ספרים טובים, שהם פרי רוחם של יוצרים בעלי לב גדול ועין צופיה למרחקים ולמעמקים, דומה למי שעבר ימים ויבשות ולפניו מתגלים פלאי־נוף חדשים, האחד נורא־הוד ונשגב מן האחר. כל המחיצות, התהומות והגשרים שבין האדם והדורות שקדמו לו נעלמים והוא נעשה שותף להם, אח לשמחותיהם ולסבלותיהם, איש־סוד לרחשי נפשם וללבטיהם, ידידם של יוצרים אשר לאורם נתחממו ויתחממו רבבות לבבות. שכינת הדורות שורה על האדם שעה שהוא שקוע בספרים וחש כאילו שותף הוא למעשי יצירה.

במחיצתם של ספרים אין האדם בודד. איך אפשר לחוש בדידות בין חכמי־לב, אמני הסיפור ואבירי השירה והמחשבה, שהעניקו לנו מפרי רוחם העשירה והשקודה, מנסיון חייהם הגדול ומנבכי הגותם העמוקה והמקורית. בחברתם של ספרים אין האדם מסוגל לשקוע במ"ט שערי ארציות וטומאה; במחוזם נושם האדם אויר הרים צח, משיב נפש, מרענן ומעודד. מי אם לא סופרי המופת שבכל הדורות סיפרו על כאב חיינו, על פחד בדידותנו ועל ייסורי חידותינו וספיקותינו, ועם זה הורונו את הדרך לשלימות ולהתעלות שכלית ומוסרית ולימדונו כי יפים וטהורים וקדושים הם החיים “עצם החיים הם אושר אין־ערוך לו ורבים רבים הנגוהות בהם עם השמחות. הנה כן יאהב האדם את־החיים. הנה כן ימצא אושר עליון בחיים, עד גם את־הסבל יגאל ובקדושת מטרותיו יקדשנו” (יעקב כהן, כרך ט', ספר הרמזים, עמ' רס–רס"א).

אכן, כל עוד יהיה האדם עשוי להתפעל מהדר היקום ולבו יפעם ויסער בקרבו למראה אילן נאה וניר נאה וכולו יצהל למראה הוד זריחה ורנן שקיעה וּלשמע זימרת צפור ושחוק ילד, ושמש האהבה תחמם ותרפא ותעודד כל ישותו – יהיו הספרים החופים השקטים והבטוחים בהם תעגון ספינת חייו. בחיפושיו אחר האמת, בתהיותיו על חידות החיים ופלאי ההוויה ובגעגועיו אל היפה והנאצל שבעולם, לאן יפן אדם אם לא אל הספרים? – ידידיו ומלוויו האלמים והנאמנים, בהם ימצא את האביב הנצחי, את האור שאינו כבה, את מקור האהבה הלא־אכזב ואת החלומות שאינם קמלים לעולם.

ספרייתו של אדם מעידה בדרך כלל על נטייתו, על מקצועו. שונה ספרייתו של חוקר טבע מזו של חוקר הלשון, וספרייתו של המשפטן מזו של הרופא, וספרייתו של האדריכל מזו של האזרח הפשוט. ואולם, בכל ספרייה מצויים ספרים שהם בחינת “נכסי צאן ברזל” של התרבות האנושית, ששום איש משכיל אינו רואה עצמו פטור מהם, אם ספרי שירה ואם ספרי פרוזה, אם ספרי מסעות ואם ספרי אמנות וכיו"ב, שנועדו לעיון בשעות הפנאי, שעה שאדם מבקש להחליף אויר וכוח, לרענן את רוחו ועם זה להרחיב את אופקו. דומים הספרים הללו לאי־מרגוע בלב־ים רוגש, לגינות־נוי שמטפח ליד ביתו אפילו האיכר שהוא בעל שדות, כרמים וגנים רחבי־ידיים, שהם עיקר עיסוקו ומקור פרנסתו.

וכשם שמצויים אנשים שמסתפקים בידיד־נפש אחד, או בקומץ ידידים, ואינם גורסים “אלף ידידים”, כך יש אנשים שמסתפקים בספר אחד, או בקומץ ספרים מובחרים, שבהם הם הוגים יומם ולילה. סח לי פעם מו"ר פרופ' ח"י רוֺת ז"ל, מפי נאמן ביתו, נגר תמים דרך ופועל צדק, ששאלו: – “אדון רוֺת, למה לך כל־כך הרבה ספרים המחייבים אותך להוסיף מדי שנה מדפים חדשים”? – “ולך אין ספרים”? שאלוֺ רות. השיב הנגר בענוות־חן ובגילוי־לב: – “בביתי מצויים כמה ספרים בלבד: ספר התנ”ך, שולחן־ערוך, חק לישראל וכמה ספרי־תפילה, ואלה מספיקים לי בהחלט". – “דומה עלי” סיים רות, איש־הספר המובהק, כשחיוך סארקאסטי האופייני לו מרחף על שפתיו, “שהנגר שלי צדק”…

לא לחינם הפליגו חכמינו וחכמי אומות העולם שבכל הדורות ובכל הזמנים בשבחם של ספרים ובשבחה של הקריאה: “הספר הוא החבר היותר נעים”; “שים ספריך חבריך”; “אין חכמת אדם מגעת אלא עד מקום שספריו מגיעין”; “ערך הקריאה למחשבה כהתעמלות לגוף”; “הספר הוא הדבר הנצחי היחידי” וכיו"ב. אכן, אין כספרים לחברות ולידידות, ידידות טהורה מכל פגם ונקייה מכל רבב, ידידות העומדת לעד.

הספרים למיניהם וביתר דיוק הספרים הטובים, שהם כדברי מילטון “תמצית דמו היקר של רוח דגולה, חנוטה וגנוזה במיוחד לחיי עולם”, מקנים לנו לא רק חכמה ודעת, אלא גם סגולות יקרות־ערך כגון התכנסות, התבודדות והתמכרות לקול דממה דקה ועל כולם – האמונה בכוחה הנצחי של הרוח.

בית ללא חפצי אמנות, ולו גם הצנועים ביותר, ללא קישוטים או תמונות אמנותיות, או לפחות תצלומים ורפרודוקציות נאות, הוא בית חשוף, ללא השראה; אך בית ללא ספרים הוא בית עצוב ומשרה על יושביו רוח של תוגה, בדידות ודכדוך הנפש. ולעומת זה גם הבית הדל והעני ביותר המלא ספרים שופע אור וחום – אור־דורות, חום־דורות והשראה.

שורות של ספרי־מופת עומדות לפנינו ומתחננות: קיראו, לימדו והבינו ארחות־חיים, נתיבות עולם ולבטי גורל. ואנו, העסוקים ושקועים בטרדות היום ובהבלי השעה, אין בפינו אלא אותה תשובה שנונה ועוקצנית של שופנהואר – “מה טוב אילו אפשר היה לקנות עם הספרים גם את הזמן לקריאתם”…

לפני כמה שנים נזדמנתי ללינת לילה אחד בבית ידידים, בכפר נידח שבעמק. מארחי קיבלוני בשמחה ובמאור פנים, טרחו ועמלו למעני כמיטב יכלתם, התקינו מטעמים עריבים והיקצו לי, ללינה, אחד מחדריהם הנאים והמרווחים. משעליתי על משכבי נוכחתי לדעת שאין באמתחתי, כדרכי, ספר וללא קריאה, ולו גם של שעה קלה קודם השינה, אין עיני נעצמות. במדף הספרים שלמראשותי מצאתי אמנם שורה של ספרים, אך רובם ככולם לא היו לפי טעמי ובעיקר לא לפי רוחי בשעה מאוחרת זו של דומיית הלילה. ופתאום, באורח פלא, גיליתי ספר ששמחתי עליו כמוצא שלל רב. היה זה ספרו של מ"א ז’ק, “ארוגות”, פרקי הגות והסתכלות, שיצא לאחר מותו, בשנת תש"ט, עם מבוא נלבב מפרי עטו של ר' בנימין. מתוך דפי הספר, שהיו כמעט דבוקים, ניכר היה שמישהו ניסה לעיין בו והניחוֺ. ושמא נשכח כאן ע"י עובר־אורח כמוני? ואעפ"י שספר זה, כמו ספריו הקודמים של המחבר “מסביב” ו"בין השלבים" מצויים בספרייתי ולא אחת עיינתי בהם, שקעתי בקריאה מחודשת עד שהגיעה שעת ארוחת־הבוקר. באתי בשערו של ספר זה, כבקשתו של ר' בנימין, בדממה, ולא שבעתי מעושר הגותו, מיפי לשונו ומדקות סיגנונו. קראתי ולנגד עיני ניצבה דמותו של המחבר הצנוע והנחבא אל הכלים, שהיה כהגדרתו של ר' ב. “אמן הצנע וההסתר והשתיקה – – בעצם ימי האידיליה והשלווה וסדר עולם כתיקונו, חי האיש על הצמצום שבצמצום, התפתל ביסורי קליטה, ובשנים האחרונות גברו גם עצמוּ הדחק והמחסור והוא פורש את וילון ההסתר על רזי חייו ולא ידע זר את מצוקותיו”.

כל אותו יום, וימים הרבה לאחר מכן, תמהתי גם שמחתי על פגישה מקרית זו עם סופר נשכח, עם פרי רוחו של הוגה דעות מקורי ומעמיק. ועד עצם היום הזה שמור בלבי טעמה של אותה פגישה מופלאה בדומיית הלילה, בכפר עברי נידח שבעמק.

מקומה של האשה בחיי הסופר – ראוי למחקר מיוחד. טובי הסופרים הקדישו לרעיותיהם מבחר יצירותיהם. יש שגילו ברבים רגשי אהבתם, מסירותם ונאמנותם לרעייה (עיין איגרות ביאליק אל רעייתו) ויש שהקדישו להן את פרקי השירה העזים והלוהטים ביותר, הספוגים ורוויים אהבת־עולם וגעגועים (עיין, למשל, הפרק “זכרי אהבה” ב"דמויות קדומים" ובייחוד השיר “גינה” ב"ערוגות" ליעקב פיכמן). לב מי לא נרטט למקרא התיאור הפיוטי הנשגב והנלבב של פיכמן על פגישתו הראשונה עם רעייתו, “זאת האחת”, שבצילה חסו ימיו: "מוקף בדידות סוף־קיצית ושקוע בעבודה כולי, הופרעתי יום אחד אחר הצהרים ממלאכתי, שקרבה אל קיצה. מישהו דפק על דלת חדרי, וכשפתחתי עמדה לפני אשה צעירה, וביקשה מתוך מבוכה רשות “לגזול מזמני רגעי־מספר”. – – – אדמומית פרחה בפניה היפים מדי דברה אלי. התרגשותה לא פגה כל שעת השיחה. אבל מה שאמרה אמרה מתוך צלילות ולא בלי הומור – והיה זה אולי הקו המלבב ביותר באופיה, כפי שנתגלתה גם עם פגישה ראשונה. – – – האם גונב כבר אז ללבי, כי אירע עתה משהו שאין ערוך לו בחיי, – כי לשם פגישה זו, ולא לשם המלאכה החשובה ששקדתי עליה בכל לב, הובאתי לחוף פלאים זה? בהכרה ודאי שלא תפסתי אף שמץ מזה. אבל בלוותי אותה עד שער הגן, הבטתי אחריה, וכשדעכה בדמדומי הערב מגבעתה הבהירה, עוד עמדתי תחתי שעה ארוכה ורוחי נפעמה. וכששבתי אל חדרי, השתקעתי מיד בקריאה המחברת, כאילו חפצתי על־ידי־כך להמשיך בקרבתי את מציאותה של האורחת המופלאה (דמויות קדומים", עמ' 283–284).

ולא פחות מזה נרטט הלב מדמותו האבהית, המופלאה והאנושית של שלום־עליכם ומיחסו החם והנלבב אל רעייתו: “ומה יפו הליכותיו בקרב משפחתו עם אשתו, בת־לויתו בדרך חייו הקשים, ששמר לה בלבו כל ימיו אהבה תמה וחסד־נעורים. בהליכות אלו לא היה כלום מזיוף הרגש, מן ההתאמצות המעושה של ראשית הזקנה ללבות את ניצוצות הנעורים הדועכים. הוא התהלך אתה למן הימים הראשונים באמת ובלבב שלם, שופע חן וחסד עם רחמים רבים לגורלה, גורל אם משפחתו הגדולה בחיי־מצוק, וצלילי אהבה וחמלה אלו, עמוקים ונוגים, פועמים עד היום מתוך דברי צוואתו, כאקורד היותר נאה של מנגינת־חייו” (י. ד. ברקוביץ, “הראשונים כבני אדם”, ספר שני, עמ' רנב).

ויש המשורר אף מודה כי הרעייה היא שהצמיחה לו כנפי־שיר. והלא כה ישיר הלל בבלי: “מצדקת־שוא גאלת אותי מחטא נזירות, / מרשת עבר כבד־עול, ממצוקי־אימה – / חוננת אותי בכנפי־שיר, בגיל הנעורים – / את רעיה לי שופעת אור ואון כשדמה” (“את רעיה לי”). ומשורר אחר יצחק שלו מעיד על עצמו ועל סוד־שירו: “כי אם שקט ירד על השיר – משלה הוא השקט הזה / ואם אור – מאורה: / משלה חרוזי וקצבי, ואין שיר במסכת שירי / ואינו גם שירהּ”… (“אוחזת ענף שקד”, עמ' 112).

"כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא־שמחה, בלא־ברכה, בלא טובה, וכו' “, פסקו חז”ל – יוצר על אחת כמה וכמה. מי אם לא הרעייה עומדת על עריסתן של מיטב היצירות? מי עוד כמותה משמשת עד־ראייה ושמיעה ללבטי היוצר, למאבקו היום־יומי? מי אם לא הרעייה מלווה את הסופר בשעות של שמחה וצער, ברגעי חדווה והתעלות ובשעות של יאוש, בדידות ואכזבה ויודעת־גם־יודעת לשמוח, לנחם ולעודד?

זה לא כבר סחה לי אשת סופר נודע, שהלך לעולמו: שעה שאני יושבת ומעתיקה בזהירות ובהקפדה את דברי בעלי המנוח, שאני אומרת לכנס ולהוציא בקרוב, נדמה לי שאני משוחחת עמו. יתירה מזו – יש בי הרגשה שאין כמוני מבינה דברים אלה, אעפ"י שאליבא דאמת הם למעלה מכוח תפיסתי והשגתי, אם בשל תוכנם הרצוף עומק והגיון ואם בשל לשונם העשירה והדשינה.

“יראת ה' היא תתהלל” – זה דורו של ר'

יהודה בר' אילעאי. אמרו עליו, על ר'

יהודה בר' אילעאי, שהיו ששה תלמידים

מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה.

(סנהדרין, כ').

נזדמנתי למעונם של פרחי תלמידי חכמים בירושלים ונמצאתי למד, שגם בימינו מצויים תלמידים מדורו של ר' יהודה בר' אילעאי. בחדר שכולו ד' על ד' אמות מתגוררים שלושה סטודנטים. מראה החדר, ממש כפי שמתואר בסיפור הנודע “שירה” לש"י עגנון: “מיטתם רעועה ושולחנם שבור וכסאם חיגר”…

שלושתם בני כפר הם ופרנסתם בצמצום. האחד, מחלק עתונים בעיר בשעות הבוקר המוקדמות; השני, עובד כטבח באחת המסעדות שבעיר ואילו השלישי – שומר לילה במוסד לאומי. צעירים ורעננים הם, שופעי חיים ומרץ ופשטות טבעית ובעלי עבר מפואר בצה"ל. שקועים הם ראשם ורובם בתורה, כל אחד לפי נטיית לבו, חיים חיי צנע ומקיימים את הכתוב: “כך היא דרכה של תורה”.

סח לי אחד מהם, כשבת צחוק טובה מרחפת על שפתיו: פרוות כבשים אחת לנו, המשמשת לנו גם כסות לילה, נוסף על השמיכות, בחודשי החורף העז. בימי השלג שירד עלינו בחורף האחרון בירושלים שירתה אותנו באמונה. באחד הלילות, כשבחוץ השתוללה סופת שלג, יללה וייבבה ועקרה אילנות על שרשיהם, נחלקו הדעות: מי ילבשנה עם צאתו לעבודה? עד מהרה הגענו לידי מסקנה שזו מגיעה לשומר הלילה שלנו, שלא יאכלנו הקרח. עלינו על משכבנו בעוד חברנו ישב ליד השולחן ועיין בספר עד בוא שעת יציאתו לשמירה. אך מה הופתענו, אנחנו השניים, משהקיצונו משנתנו ומצאנו את הפרווה על מיטותינו. עם דמדומי שחר, כשנכנס חברנו קפוא ורועד מקור לאחר ליל־שמורים ארוך ומייגע, נזפנו בו קשות. התנצל חברנו ואמר: – “ריחמתי עליכם”!…

מהו הספר השווה לכל נפש, שיש להקנותו לאדם מישראל בכלל ולעולה החדש, שזה מקרוב בא אלינו, בפרט? מהו הספר הטוב והקל, שיש להחדירו ללבו ולהכרתו של כל אחד מאחינו, לאחר שרכש לעצמו את האלף הראשון של מלים מתוך אוצר לשוננו? – על כך הייתי משיב: מסכת־אבות, לרבות הפרק השישי, הנקרא “קניין תורה” או “פרק ר' מאיר” על שם פתיחתו, המדבר בערכה הנעלה של התורה ובשבח לומדיה.

מסכת זו, אחת המופלאות בתוכנה, בצורתה ובלשונה, הרצופה אהבת התורה, אהבת האדם שנברא בצלם ואהבת ה', עשויה ללמד את האדם מישראל מידות טובות ונאצלות והלכות־חיים, ברשות היחיד וברשות הרבים, ויחד עם זה יש בה כדי להעשירו באוצר יקר ונדיר של אמרות טהורות מפי חכמי האומה – אמרות־מוסר, דרך־ארץ וחכמה. זאת ועוד: בכוחה של מסכת זו להקנות מטבעות לשון קצרים, מדוייקים, שנונים ומנוסחים בתכלית הקיצור.

מסכת־אבות או פרקי־אבות, הספוגה חכמת־חיים, סיגנון־חיים ונסיון־דורות, היתה מקובלת ביותר בעם. בקהילות אשכנז נהגו ללמדה לילדים לאחר תפילת מנחה ומנהג ספרד הוא לקרוא בה בשבת, בשחרית. יש נוהגים לקרוא בה כל השנה ויש נוהגים לקרוא בה משבת פ' יתרו עד שבת פ' מסעי. העם לכל שדרותיו ושכבותיו למד ועיין ודבק במסכת זו באהבה ובכליון־נפש ואמרותיה היו שגורות אפילו בפיהם של פשוטי־העם. אומות העולם תרגמוה לכמה וכמה לשונות אירופיות והיא הורקה לכל הלשונות המדוברות בפי היהודים בארצות פזוריהם.

פשוטי־העם שבמזרח אירופה, אף אלה שהוחזקו עמי־ארצות מושבעים והקריאה בספר בלתי־מנוקד היתה למעלה מכוחותיהם, גלגלו בלשונם האידישאית העסיסית בפסוקים ובשברי־פסוקים מתוך פרקי־אבות, כגון: “על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים”; “חכמים, הזהרו בדבריכם”; “אם אין אני לי, מי לי?” וכיו"ב. ואין אלה אלא צרור של פניני־חכמה, השאובים מתוך הפרק הראשון של המסכת. לפנינו הגיונות, עיקרים ועקרונות, אזהרות וציוויים, שאדם מישראל חייב לדעתם, לזכרם ולכוון לפיהם את מעגלי חייו.

הבה נעשה למען הפצתה והחדרתה של מסכת אבות. נגיש לכל אדם מישראל, ובייחוד לאחינו העולים החדשים, מסכת זו בכלי נאה, בניקוד מלא ובלוויית פירוש קל ונוח, למען יוכל העם לכל שכבותיו ועדותיו לקיים “הפוך בה והפוך בה”.

אין לך טעות גדולה מזו שילדים, ובייחוד הפעוטות, “מעכלים” כל סוג של ספרות ובולעים מכל הבא אל היד. האמת ניתנה להיאמר, שאין כמעט סוג של ספרות המחייב מידה כה גדולה של הקפדה, זהירות, שיקול־דעת והבנה עמוקה לנפש האדם והחי, הדומם והצומח, כספרות זו שנועדה לילדים בגיל רך, הקוראים בכוח, הקולטים פרקי ספרות ראשונים מפי אבא ואמא. אינסטינקטיבית אין נפשם הרכה, ביתר דיוק אוזנם הרגישה, קולטת סיפורים ושירים שאין בהם מיפי הדמיון, מחן ההמצאה, מפשטות הלשון, מברכת ההומור ומן ההזדהות השלימה והמוחלטת עם עולמם, שכולו עדנה ותום וחלום ושאיפה עזה להכיר את הסובב אותם.

אתה קורא באוזני הפעוט שיר קטן בן ארבעה או שמונה חרוזים בלבד, או סיפור קל וקצר, ועל נקלה תבחין אם הללו מצאו נתיב אל לבו אם לאו. נקלטו הסיפור והשיר בלבו, הריהו מבקש לחזור עליהם עשרות פעמים ואינו נלאה עד אשר הפכו ל"קניינו" והם שגורים על פיו. לא נקלטו – הריהו פוסח עליהם, מתייחס אליהם בשוויון־נפש ובביטול גמור, כאילו לא היו ולא נבראו. במקרה כזה אף הציורים הצבעוניים המרהיבים ביותר לא יצילו אותה “יצירה”, לא ישנו את דעתו ולא יבטלו את פסק־הדין שהוא מוציא עליה.

הפעוטות הללו “קוראים” למופת הם, נאמנים ואסירי־תודה. משגילו סיפור או שיר המדבר אל לבם, מיד אתה מבחין בברק שבעיניהם הנוצצות ובחיוך הרחב המשתפך על פניהם הקורנות מאושר ומשמחה – שמחת־חיים ושמחת־יצירה.

אלפים אם לא רבבות של פעוטות, שעמדו על טיבו של הקיפוד, למשל, לרוב אגב ביקור בגן־החיות, שמחו שמחת־אמת ונהנו הנאת־אמת משירה הנחמד של אנדה עמיר: “הקיפוד”, שנתברך בכל הסגולות הטובות של שיר ילדים מובהק:

רָצָה פַעַם הַקִּפּוֺד

עִם מִישֶׁהוּ לִרְקֹד,

אַךְ לֹא מָצָא לוֺ כָּל חָבֵר.

כֻּלָּם אָמְרוּ: הִנְּךָ דוֺקֵר.

מַה לַעֲשׂוֺת, מַה לַּעֲשׂוֺת,

כְּשֶׁקִפּוֺד רוֺצֶה לִרְקֹד?

הָלַךְ, הָלַךְ לוֺ כָּל הַיּוֺם

מִבְּלִי נוּחַ. מִבְּלִי דֹם.

הָלַךְ, הָלַךְ, פִּתְאֹם עָמַד –

וּלְבַדּוֺ רָקַד.

והוא הדין בשירו של רפאל ספורטה: “גור קנגור”, המצטיין בקיצורו, בציוריותו ובחינו הרב:

אֵי תָּגוּר,

גּוּר

קֶנְגּוּר?

לֹא הַרְחֵק

מֵחֵיק

אִמִּי

כִּיס אִמִּי

לִי קֵן

לָגוּר.

וְעַל כֵּן

זֶה שְׁמִי:

קֶנְגּוּר.

לשמחתנו העניקו כמה ממיטב משוררינו ומשוררותינו לילד העברי מפרי שירתם. אף על פי כן אין אנו עשירים ביותר בספרי־ילדים ובייחוד בספרי־שירה טובים לטף. לצערנו, מוצף השוק שלנו בספרי־ילדים תפלים וקלוקלים (וגם בספרי־לעז הרבה!), פרי רצונם ויומרתם של בני בלי־שם, שאין בהם שמץ של פיוט ודמיון והם פסולים בתכלית, ממש כמו, למשל, מזון מזיק – אם לא למעלה מזה. וכבר התריע על כך משורר ומחנך דגול יעקב פיכמן: – “אין לך ספרות בעולם שאינה מגדלת גידולים לא־נחוצים אלה, ואין אומה ולשון שלא נתברכה במניין של “משוררי־ילדים”, המצויינים כולם בזה, שככל שהם דלי־יכולת יותר, הם פורים יותר. החרדים לנפש הילדים נלחמים בכל כוחותיהם עם “פרודוקציה” שופעת זו, אבל לחנם. אהה! לעתים קרובות מאד, גם השגתם של המחנכים אינה מבוגרת יותר מזו של הקטנים, ובעזרתם הולכים ומתפשטים ספרי־ילדים מסוג זה ברבבות אכסמפלרים, והם הם הנועלים את הדלת בפני השירה הטובה” (“שירת ביאליק”, תש"ו, עמ' רסט–רע).

אילו, חס ושלום, גילו אבות ואמהות בישראל, שהמזון, שהם מגישים לילדיהם, איננו משובח – הביצים באושות, החלב חמוץ, החמאה מעלה עובש וכיוצא בזה, היו, ובצדק, מרעישים עולמות. אך יום־יום ושעה־שעה מלעיטים את ילדינו בספרות קלוקלת ואין פוצה פה. ואם יש מי שמתריע על תקלה זו, אין שומע לו. אמנם, ניתנה האמת להיאמר – מצויות־גם־מצויות כמה וכמה הוצאות ספרים השוקדות להגיש לילדינו, בגיל הרך, ספרים מובחרים ומעולים, בעלי תוכן מנופה ובצורה נאה ומושכת את העין ואת הלב, אך לעומתן מה רבו הספרים הקיקיוניים בעלי תוכן פסול, לשון קלוקלת, סיגנון גרוע, ניקוד משובש, הדפסה מרושלת, תמונות וציורים המטילים אימה ופחד בחוסר הטעם שבהם. ואתה עומד ותמה: האמנם הותרה הרצועה? האמנם אין סמכות עליונה שתקפיד על המזון הרוחני המוגש לילדינו הרכים? כיצד נחנך אזרחים טובים, קוראים נאמנים ואנשים בעלי טעם טוב ובעלי מידות נאות אם לא נגיש לילדינו, כבר בגיל רך, ספרות טובה העשויה להרחיב את הדעת, להעשיר את הדמיון, לטפח את החושים ולפתח את הטעם הטוב? הפתגם העממי אומר: “האדם הוא מה שהוא אוכל”. על כך יש להוסיף – וגם מה שהוא קורא, ובשנות חייו הראשונות דווקא!

על כן, יבורך כל מאמץ וכל תכנון, ממלכתי או פרטי, להגיש לילדינו ספרות טובה, מעולה, בחוּנה ובדוקה, פרי רוחם של מיטב סופרינו ומחנכינו, שהם ורק הם בלבד עשויים לרדת לסוף אימרתו הקולעת של מארק טווין: – “הגעתי לכלל הכרה, שכדי לכתוב סיפור לילדים, יש לכתוב אותו כך, שיעניין לא רק ילדים אלא גם אנשים שהיו פעם ילדים”. במלים אחרות: ספרות, שאינה יפה לגדולים אף לקטנים היא פסולה!

שומה עלינו לחבב את היצירה העברית על ילדינו מקטנותם. ספרי־ילדים טובים הם הערובה היחידה לגדל דור של קוראים טובים ונאמנים, שיהיו קשורים בעבותות־אהבה אל מעיין יצירתנו.

תלמידו של אדם חביב עליו כגופו.

(רש"י, דברים, לא, כט)

דומה, גם מי שענייני החינוך והתרבות קרובים ללבו ומעסיקים אותו הרבה, אינו נותן דעתו במידה הראויה למשימתו המכרעת של המורה בכיתות הראשונות של בית־הספר היסודי – שער־בראשית אל היכל הדעת, אשנב ראשון אל אותו עולם מופלא וקסום ששמו ספרים.

העוקב מקרוב, בתשומת־לב ובשום־שכל, אחר שלבי לימודו ודרגות התפתחותו של הילד למד לדעת, שאם משימתו של כל מורה היא קדוֺשה, הרי משימתו של המורה־המחנך בכיתות הראשונות של בית־הספר היא – קודש־הקדשים. הוא־הוא העד יום־יום ושעה־שעה, כמעט, ל"מעשי־בראשית" ממש.

מה רבו המכשולים, הלבטים והמוקשים בדרכו של המורה המצוּוה להשתלט על כיתה בת 40–50 “גדיים”, הדבקים עדיין בכל נפשם ובכל מאודם בעולם המשחקים והצעצועים; ראשית מטעמי משמעת – להרגילם לשבת במשך ארבע שעות רצופות על ספסל־הלימודים; שנית – עצם הפגישה הראשונה, ההדרגתית, עם עולם־ההברות, האותיות וצירופיהן למשפטים ועם “ים־המספרים” – החשבון; ושלישית – הרצון והכורח להחדיר אל לבותיהם הרכים ואל מוחותיהם הרופסים את החשק והאהבה ללמוד, לקרוא ולדעת.

מי שפוקח את עיניו בשעת־בוקר מוקדמת לקול צפצופו־קריאתו של זאטוט, הנאבק עדיין, לעתים, עם צירופי המלים ופירושיהן ואף־על־פי־כן קורא בחן, בהנאה ובהטעמה בספר, או משנן את “תפקידו” בחגיגה הקרובה; ומי שמעלה על דעתו שבשעה זו, או בכל שעה אחרת של היום והלילה מצויים אלפים ורבבות של ילדים, שזה עתה גילו “יבשת חדשה” זו של עולם הספרים, חייב להודות, שרק אותו צבא גדול של מורים ומורות יכול להצביע על “כיבושים” כה מופלאים ועל יבוּל כה מבורך בפרק זמן קצר! או־אז צפים בזכרון דבריה הציוריים והקולעים של מחנכת רוסית, בת־דורנו, פ. ויגדוֺרוֺבה, שרשמה בין היתר בספרה “הכיתה שלי” (תרגם ש. אבן־שושן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ד): “הגנן מוסיף לחיות בגנים אשר טיפח, הסופר מוריש לבני־האדם את ספריו, הצייר – את בדיו! והמורה? המורה חי בנפש תלמידיו, במחשבותיהם ובמעשיהם. בכך – יצירתו ומנת האלמוות שלו”.

“הספרות והחברה בת ימינו” זה היה הנושא המרכזי של הקונגרס הבינלאומי ה־33 של פא"ן, שנתקיים בימים 7־1 ביולי 1965, בבלאֶד שביוגוסלביה¹. סופרים והוגי־דעות מחמישים ארצות, נציגי ספרויות ותרבויות שונות הפכו בנושא מתוך אספקטים שונים. כולם כאחד עמדו על הסכנה האורבת כיום בכל רחבי תבל לספר, שמתחריו הקשים הם: העיתון, הראדיו, הקולנוע, הטלוויזיה וכיוצא בהם, וחיפשו תשובה לשאלות המנסרות בחלל עולמנו: תפקידו של הסופר בימינו מהו, ומקומו ויעודו של הספר בחברתנו מהם? ואם בכלל יש עוד מקום לספר בעולמנו השסוע, התועה והשותת דם והחי כיום, כמו בעבר, בצילן של מלחמות.

אנסה להביא כאן מדבריהם של כמה מן המַרצים הראשיים, כפי שנחרתו בזכרוני ונרשמו בפנקסי ועל־סמך סטינוגראמות (לעיתים מקוטעות) שהגיעו לידי.

את הביטוי הדראסטי והמלא אֶספרי לשאלות הללו נתן הסופר הצרפתי קלוד אוולין (Claude Aveline) שדיבר, בין היתר, על חזון אחרית הימים במאות ה־ 28־27, כשיעמוד הפרופיסור בפני תלמידיו ויסביר להם פירושו של סופר ופירושם של קוראים וספר. כרכים המשתרעים כיום על־פני קילומטרים של נייר ודפוס יהיו מקופלים בתוך ספר זערורי, שגוֹדלו סנטימטר אחד, והוא יימצא בכיסו של הספרן הממונה על “הספריה שאבד עליה כלח”. הפרופיסור לא יהיה אלא מכונה מדברת, שהלעיטוה בכרטיסים, והוא ידבר בפני תלמידיו בכיתה שתהיה “חדר שינה” (לשינה יהיה ערך כגורם לימודי!). את מקום הכתב, הדפוס והקריאה ימלאו דרכי הביטוי האוֹדיוֹ־ויזוּאליים. תרבות הדפוס תפנה את מקומה לתרבות התמונה. תהיה זו מהפיכה רבה, שרק אנשי התרבות ירגישו בה. משל למה הדבר דומה? אילו היו מגלים מקום בעולם, שאנשיו לא ראו מימיהם לא עגלה ולא מכונית, והם עוברים ישר מן ההליכה על שתיים אל הטיסה במרומים! כלום היו תמהים על מהפיכה זו? אולם אינני חושב, אמר המרצה, שהדבר יזיק לעבודה הספרותית, אם זו תירשם על סרט־קוֹלי. להיפך, בשמיעה טמון יתרון גדול (גון, קול וכיו"ב). לאנשים ינתן ספר־צלילים, שאפשר יהיה לקרוא בו ולשמוע את הקולות. הסכנה העיקרית תהיה – הפאסיביות המוחלטת של הצופה־השומע.

הראדיו־טלוויזיה ועוד מכשירים לעתיד־לבוא, אשר ימסרו מחשבות וחלומות, יביאו ללא ספק שינויים עצומים גם בעולם היצירה, ובינתיים, עד שיקומו החידושים הללו, שׂוּמה עלינו להיקרא “סופרים לעת־מצוא”. אולם, גם בימים שיבואו לא תירש המכונה האלקטרונית את הגניוס היוצר. בדבר אחד אני בטוח, סיים המרצה: יצירות־אנוש כ"גארגאנטוּאה" (לראבּלה) ו"מלחמה ושלום" (לטולסטוי) לא תיכתבנה באמצעות מכונה אלקטרונית.

פחות דמיונית ויותר ריאלית היתה גישתה של אנה קאמנוֹבה (Anna Kamenova) מבולגריה, שעמדה על סכנה שבאמצעי הטכניקה החדישים (קולנוע, ראדיו וטלוויזיה); במקום להיות תרבות עממית הפכו הללו סחורה זולה להמוני־עם. היא הודתה בכך, שאין לוותר על אמצעי טכניקה מודרניים אלה, שהם בעלי־כוח השפעה עצום על ההמונים, אך עם זאת הזהירה מסכנת ההידרדרות. במקום להוריד את הספרות לטעם ההמונים יש להעלות את ההמונים שיחושו טעמה של ספרות בעלת רמה וטעמה של אמנות־אמת. אם נצליח בתפקיד זה, לא נחשוש מן הטכניקה המודרנית, שהיא אמצעי מצויין להפצתה ולהחדרתה של הספרות. היא עמדה גם על התפקיד והגדול שנועד לבתי הוצאות ספרים בחינוך הדור, שבמקום להיות בעלי אופי מסחרי, שׂוּמה עליהם לדאוג להרמת קרנה של הספרות ולשיפור טעמו של הקורא.

ארתור מילר, הנשיא החדש של מרכז פא"ן העולמי, רואה ביחסי הסופר והקורא נושא מסובך ומוּרכב כשם שמורכבת החברה עצמה. עובדה היא, שההמונים נהפכו לצרכני התרבות. ספרים, כמו תקליטים של מוסיקה קלאסית, נמכרים בארצות־הברית בעשרות־אלפי עותקים, אך מעטים בלבד מאזינים וקוראים קריאה של ממש. ההמונים רוכשים תקליטים, ספרים, תמונות וכיו"ב לשם רכישה בלבד, ולעיתים – לשם הפגנה בעלמא. אפילו ברוסיה, סיפר מילר, כשהביע את הפתעתו נוכח הקהל הנוהר לערבי־שירה, נאמר לו, שחלק ניכר מן הקהל עושה זאת כדי להפגין ברבים רגשות ורגשנות, ובמלים אחרות – לשם “העמדת פנים”.

אני מאמין, הצהיר מילר, כי הספרות נמצאת עתה על “גבול” היותה נחלת ההמונים. אולם השאלה העיקרית היא: האם “עיכול החומר” גרידא פירושו ספיגה של ערכי אמנות, או טעימה קלה בלבד, ידיעה קלושה על הספר ועל הסופר שהפירסומת עושה כמיטב יכולתה כדי להציגו בפני הקהל?

מילר הביא משל נחמד על מַלח שפגש פעם והופתע, שבכל נמל הוא קונה “ספרות” מכל הבא לידו – עיתוני קולנוע, ירחונים לענייני ריהוט, אוליבר טוויסט, חוברת על הנזק שבשתיית אלכוֹהוֹל, ספרי שירה וכיו"ב. וכשניסה מילר לעמוד על טיבו של אוסף מוזר זה, השיב לו המלח בניב המוני: It was all “Readin matter”!. בלילה היה המלח עולה על משכבו מוקף בכל שפעת הספרים והחוברות, וטוב היה לו וחם לו בתוך הניירת המודפסת הזו. ובהגיעו לנמל חדש היה זורק הכל לים ויוצא לעיר למסע חיפושים אחר “חומר קריאה” חדש. על מלח זה, אמר מילר, אני מהרהר תמיד כשאני רואה את גלי הספרים והעיתונים המציפים אותנו וכשאני מתבונן בנחשול המלים והתמונות הפורץ בקצב מסחרר יום־יום ולילה־לילה. ומצויים “קוני הכל”. האם פירוש הדבר מאזוֹכיזם אוניברסאלי, או שמא זוהי באמת דרישה נפשית־פנימית? כל דבר נהפך בימינו לחומר קריאה. עניינים שברוח “משתלמים” כיום כשם שלא השתלמו מעולם. לתרבות יש כיום המוני צרכנים, תפוצה המונית ופירסוֹמת המונית בדיוק כמו – אוטומובילים או בגדי־ים. לפני שנים לא רבות, סיפר מילר, כשגילית לבעל־הבית כי הנך סופר היתה זו “המלצה” בלתי משכנעת; ואילו כיום – יהסס לעל־הבית לפני שיסרב להשכיר לך דירה, משום שלפי מיטב ידיעתו ייתכן מאוד שהנך עשיר. כיום ישנם משוררים, שבעזרת הטלוויזיה והעיתונות מקשיבים אנשי ארצם לקולם וצמאים לדבריהם בענייני פוליטיקה יותר מאשר לשירתם. מצויים סופרים שעד לפני כמה שנים היו ידועים לקהל מצומצם מאד וכיום הם נחלת הכלל. והם, לפחות בכוח, בעלי השפעה פוליטית־ציבורית עצומה. עובדה היא, קובע מילר, כי לא משקלו הספרותי של הסופר וערך יצירתו קובעים כיום את מידת השפעתו, אלא הפירסוֹמת, בעיתון, בראדיו ובטלוויזיה, היא היא הקובעת ערכו והשפעתו. תופעה זו סיכם מילר בשני משפטים נוקבים:

What has not been reported has not happened. What is reported – exists. אני מעז לומר, הוסיף מילר, כי אילו היו משמיטים את השמות הסופרים, המשוררים והמחזאים מכל היצירות שתופענה במשך שישה חודשים, והמבקרים היו נאלצים לעמוד פנים אל פנים עם היצירה בלבד, היה נוצר תוהו־ובוהו והיו דרושות שנים כדי להשיב את הסדר על כּנו.

מה שקובע כיום הוא לא היצירה כשלעצמה, אלא הסופר, המיתולוגיה של חייו והסיפורים על חייו האישיים – מיתולוגיה שבחלקה הגדול היא פרי רוחה ודמיונה של הריפורטאז’ה. נוצרה אטמוספירה של רדיפה מסחררת אחר כל פרט פּיקאנטי מחיי הסופר; כל סנסאציה כל פרט יוצא־דופן זוכה מייד לכיסוי מלא ונרחב, ובינתיים היצירה נשכחת או נשארת בקרן זווית. בנסיבות אלו מן ההכרח שהאמת תהא לוקה. ההיסטוריה, הרדיפה אחר חדשות, היא נחלתם של הריפּורטר המבקר, המפיקים בראדיו ובטלוויזיה, אשר שׂוּמה עליהם למלא את ה"חלל" – שכן תפקידם לפרנס ולזון את המכונה שלא תשבות.

מבשרי חזיתי זאת, סיפר מילר. לא אחת קראתי “ראיונות” עמי, כביכול, שמעולם לא נתקיימו ושנמסרו ע"י ריפּורטרים שמעולם לא הכרתים ולא נפגשתי עמם. ולא אחת קראתי ושמעתי הערות שנונות, או ההפך מזה – דברי הבל ורעוּת־רוח – שנמסרו בשמי שמעולם לא העליתי אותם על דל שפתי. כל זה, מוסיף מילר, מזכירני תיאוֹריה שבה מחזיק אנתרוֹפוֹלוֹג נודע והוא מכנה אותה בשם “התיאוֹריה של המוֹסדות” שפירושה: בית־חולים אינו קיים כדי לרפא חולים, אלא כדי להמשיך ולהתקיים כבית־חולים; ספריה אינה קיימת כדי לספק ולהפיץ ספרים, אלא כדי להוסיף ולהיות ספריה. ולפי תיאוריה זו – תקשוֹרת המונית, בחלקה הגדול, אינה קיימת כדי לקשר בין מישהו או משהו, אלא כדי להמשיך ולהשחיר שוב את הגליון החלק, כדי למלא את השטח והחלל במסגרת תיבת הטלוויזיה או העיתון. מה תוכל, איפוא, להיות תגובתו של הסופר נוכח מצב זה ואנדרלמוסיה זו?

אני מצדי, מודה מילר, איני רואה דרך לרסן דרכי תקשורת אלה של תרבותנו החדשה. כל יום דורש טרף חדש; הכרח הוא שבכל יום יבשׂרו על לידתה של יצירת־מופת חדשה, וכבר למחרת היום תוקעים בשופרות וקוראים הידד ליצירה חדשה יותר, וכל חדש מתיישן לפני שהספיק לכבוש את מקומו. אולם כל התופעות הללו אינן עשויות להשפיע ולזעזע את הסופר אש יש עם לבו לומר דברי־טעם באמת ותמים.

המוני הקוראים והצופים, שלהם זוכה הסופר בימינו, הודות לאמצעי התקשוֹרת המודרניים, עשויים אולי להבהיל אותו ולהרתיעו, אך בכוחם גם לעוררו לדבר בשפה מובנת, חיה ופשוטה יותר ועשויים הם אף לעודדו ליטול חלק פעיל יותר בחיי יום־יום של התקופה.

מַרשימות ביותר, מלאות רגש והגוּת, היו הרצאותיהם של יוֹסיפּ וידמאר (Josip Vidmar) (יוגוסלביה) וליאוֹניד ליאוֹנוֹב (רוסיה). וידמאר ייחד את הדיבור על “מקומה של הספרות בעולמנו כיום”. האם הספרות חשובה כיום יותר או פחות מאשר בעבר? האם החברה בת־ימינו עדיין פונה אל הסופר כדי לקבל מושג על דמותו של העולם? באיזו מידה ובאיזו צורה ובאילו אמצעים משפיעה הספרות על העולם? מה נתן הסופר הנודע כמוֹליאֶר לחברה האנושית? או שאלה קשה יותר: מה היתה השפעתו של שקספיר על חיי אירופה ומה תרם לחיי הרוח של אירופה במשך דורות? אעפ"י שהשאלות הללו תמימות הן, עלינו לבדוק אותן מחדש כפעם בפעם. דוגמה לספר שהשפיע השפעה בל־תימחה עד היום ושנתן תנופה רבתי לדברי ימי האנושות, הוא ספר־הספרים. יצירותיהם של הסופרים הצרפתיים ממוֹליאֶר ואילך, כולל האֶנציקלופדיסטים, הכשירו וסללו את הדרך למהפיכה הגדולה, ששינתה את פני העולם. הספרות של האסכּוֹלה הריאליסטית ברוסיה, זו שקדמה למהפיכת אוקטובר, עשתה גדולות ונצורות ופעלה להתפשטותו של הסוציאליזם על־פני מחצית העולם התרבותי.

השפעתם של כוחות וגורמים שונים, שהספרות היא רק אחד מהם, גדולה יותר וסימניה ברורים וניכרים יותר בארצות ובתרבויות קטנות. למשל העם הסלוֹבאֶני. המשורר הגדול של העם הסלוֹבאֶני, פראנסה פראֶשׁאֶרן, נולד (לא הרחק מבלאֶד) בראשית המאה שחלפה (1800) ומת ב־ 1849, שנה אחת לאחר מהפיכת 1848. נעלה מכל ספק הוא כי משורר זה נמנה עם אלה, שעליהם אמר הוגה הדעות טילור, שהם שעיצבו את העמים שהופיעו אחרי 1848 על במת ההיסטוריה. פראֶשׁאֶרן היה ביסודו משורר לירי, ששר על האהבה ועל גורל חייו, אך הוא שר גם על גורל עמו בנימה אֶלגית ולעתים בנימה נבואית לעתיד־לבוא. ונשאלת השאלה: האם יכול היה משורר זה ליצור את העם הסלוֹבאֶני בעשרת הדיברות הפיוטיים שלו, אשר היו ללעג ולקלס בימי חייו? אולם ראה זה פלא: שיריו המשיכו לחיות ושמרו על חיוניותם החבויה בתת־ההכרה של עמנו, עד אשר לפני 25 שנה דיברה תנועת השחרור שלנו במלים שלו, בלשונו, והיתה גאה להגשים ולבצע את משאלותיו האחרונות של משורר דגול זה.

מהו סוד השפעתו של פראשאֶרן? הווי אומר – השׂגב האמיתי והאנושי, שהיו טמונים במעמקי שירתו. הסלוֹבאֶנים, אפילו פשוטי־העם, קראו תמיד בשירתו, ידעו את שיריו על־פה, חזרו אליהם בשעות של שמחה וצער ומצאו בהם ניחומים ועידוד. ומכאן התשובה לשאלותי: מהי התרומה שיוצרים כשקספיר תורמים לאנושות? הם מעניקים לעולם נסיונות חיים כבירים, רגשות עצומים ועמוקים ואת כל אותה התפארת שממנה ניזונה רוחו של האדם! גדולי היוצרים מעניקים לנו מעיין לא־אכזב, שממנו אנו שואבים עוז־רוח ותעצומות־נפש ותחושה עמוקה כדי להבין מה אנו ומה חיינו עלי־אדמות. האמנות, ורק היא בלבד, מאפשרת לאדם לחוש בחדוות קיומו האישי ובטעם קיומו של הקוֹסמוֹס. השפעה זו, גם אם אינה נראית לעין, היא בחינת “אבנים שחקו מים”, היא קיימת ובלתי פוסקת. האמנות, לכל גילוייה, גם אם אינה יוצרת את השקפת עולמה של החברה, הריהי פועלת בתת־ההכרה של החברה האנושית, הורסת השקפות ישנות ומכשירה את הקרקע לנקוּדות־ראוּת חדשות, ל"תצפיות" חדשות. בלי שתיהפך היא עצמה לפילוסופיה. הספרות, כל עוד נאמנה היא לעצמה, אינה מאבדת ולא תאבד את כוח משיכתה והשפעתה.

לתשואות רמות וממושכות זכה נאומו של ליאוֹניד ליאוֹנוֹב, שהיה רצוף וידוי אישי, גילוי־לב וחוֹם־לב למופת, אעפ"י שביסודו לא היה אלא שׂיחה נאה, שעיקרה אימפרוביזאציה.

זה עתה, פתח ואמר ליאונוב, שבנו ממסיבת עיתונאים. העיתונאים הציגו שאלות בנוגע לפעילותי הספרותית, אך איש מהם לא פנה אלי בשאלות אישיות. נוכחתי לדעת שלעיתונאים אין דיעות מגובשות על עבודתי, ולכן החלטתי, ברשותכם, לספר לכם קצת על עצמי.

בשעת מסעי־הצלב, כאשר גוֹדפרוּאה דה־בּוּיוֹן (Godefroy de Boullion) (מראשי המנהיגים במסע הצלב הראשון, הוכתר כמלך צלבני ראשון של ירושלים. ח.ת.) הגיע לקושטא, לבוש שריון האבירים שלו, פנה פתאום אל אחד הנוכחים ושאל: – “מי הוא הבור ועם־הארץ היושב כאן בינינו?” – היה זה הקיסר! כאן עלולים להציג גם לי שאלה דומה. כדי לקדם “סכנה” זו, עומד אני להשמיע באזניכם כמה מלים על עצמי.

הנני סופר רוסי העומד בספרות קרוב ליובל שנים. הקו המאפיין אותי לאורך כל יצירתי הוא רצוני לבחוֹן תמיד באיזו מידה גורלו של היחיד משתלב ומתגלה בזרם הכללי של האומה וכיצד הזרם הלאומי מתגלגל ומגיע לנהר הגדול של ההיסטוריה. לאורו של רעיון זה כתבתי שני כרכים של מחזות, שני ספרי מסוֹת וששה רוֹמאנים, שהם אולי גדולים וגדושים מדי כדי למשוך לבו של הקורא בן־זמננו העסוק והטרוד. כדי להצדיק את עצמי אבקשכם להיזכר בגודלם של התהליכים ההיסטוריים הפוקדים את ארצי, בעוֹצמה שבה ההיסטוריה מחוללת שם תמורות ובהיקפם של התהליכים הללו אשר במערב נמשכו, אולי, פחות זמן. מעטות יחסית הן יצירותי שתורגמו במערב. ייתכן שרוח יצירתי, כפי שהסברתיה, הרחיקה ממנה את המתרגמים, אולם ישנן גם סיבות אחרות. מסתבר, שאחת הסיבות להעדר תרגומים מיצירתי היא כי במערב רואים אותי כסופר מוגדר. וזאת למרות החיים הסוערים שהיו מנת חלקי והתלאות המרות שמצאוני ואשר, על אף הכל, פחותות היו מאלה שעברו על כמה מחברי לעט, שבמחיצתם עשיתי את ראשית דרכי בספרות ואשר גורלם היה קשה יותר מגורלי. אני משער שבעבודתי הספרותית היה חסר אותו צד מושך, המבוקש כל־כך במערב. במעמד זה היינו צריכים, למעשה, לדון על הצורה הספרותית, על הסיגנון ועל החידושים בתחום הספרות. אף־על־פי־כן, סבור אני כי הבעיות הללו הן בעלות חשיבות משנית. כשאנו דנים באמנות, צורת העבודה איננה חשובה. מה שחשוב באמת הוא שהתוצאות תהיינה טובות. כדי להבין את העיקר שביסוד מחשבתנו חייבים אנו להתבונן בשרשים, החבויים במעמקי זכרונה של האנושות.

בסופו של דבר אפשר לומר כי במשך יובל השנים האחרון לא יצרה רוסיה שום דבר שניתן להגדירו כחדיש ביותר. בלשון הגאה של המהפיכה, תוך שימוש במספרים מרשימים, הוכיחה רוסיה ואישרה דברים שנתגלו כבר לפני אלפיים שנה. תוך כדי התקדמותה גילתה רוסיה איכות חדשה למסורות העתיקות, הפכה ישן לחדש וחוללה כמה פרשיות עצובות בהיסטוריה. אך מקרה הוא, אולי, שאני עצמי יצאתי נקי מן המאורעות העצובים הללו. תהליך זה אינו מחייב קטיגוריה ואינו טעון סניגוריה. מחייב היא לימוד מעמיק והוגן. שטר החיים הישן ביצע יותר מדי פשעים נגד האנושות וכל זה סלל את הדרך לתהליך, שראשיתו בשנת 1917. אז קמו אנשים בעלי שרירים, שלא הצטיינו בחינוך יתר, והכריזו “הבה נעשה זאת אולי בעצמנו”. אם יעמדו לנגד עינינו קברות אבותיהם, אחיהם ובניהם, לא נוכל לשלול את הגיון מחשבתם. הם סירבו להסכים שהדברים יישנו, שכן כל דבר בהישנותו נעשה גרוע יותר, נורא יותר, איום יותר. אדם בלתי־מזדהה הנני, וברצוני להימנע מלהביע דעות פוליטיות, רק זאת הייתי רוצה – לגייס עד תומו את זכרון האמן שלי.

בוודאי זכורה לכם ועידת ואֵרסיי משנת 1918, כשהגנראלים ואישים רמי־מעלה, לבושים בגדי־שׂרד מבהיקים נתכנסו כדי לדון בעתידה של אנושות. זכורים לכם אולי המנגינות הצבאיות, מחיאות־הכפיים הסוערות והפוֹקסטרוֹטים הראשונים שהופיעו בימים ההם, שלקצבם רקדו על קברים רעננים. דומה כי בכל האנדרלמוסיה הזאת כאילו חיפשו האנשים מפלט מן הקור. ברוסיה נהגו לומר כי קר על־פני האדמה, בתוכה נרקבים חללי המלחמה. כיום, בהעיפנו עין על העבר, כלום אין מתקבל הרושם, שהאבות כבר חופרים את הקברים שבהם יוטמנו ילדיהם, קרבנות המלחמה הקרובה?

חיש מהר עברו השנים, ההתפוצצויות לא איחרו להישמע, גיחות המפציצים לא בוששו לבוא, והתלהבותו של הרייכסטאג שתבע דם ואש עברה על גדותיה. מה שהיה הוא שנשנה ובא, אך על בסיס רחב הרבה יותר, בממדים שלא היו כמותם ובמערבולת־חלחלה שלא תתואר. ועלינו לשאול את עצמנו: כלום נעשה העולם טוב יותר לאחר הלקח השני? לאחר לקח כה ברור ואכזרי! כאן מקורו של הקור האופף אותנו, כלום אינכם חשים בו בעצמותיכם גם אתם? המדע הגיע לתגליות מרעישות, אך בד בבד עמן הולכות וגדלות סכנות חמורות והרות־אסון: ריבוי האוכלוסיה; סחף האדמות המאבדות והולכות את פוריותן; פגעי הטבע; הרס הנשמות האכולות אכזבות; ריבוי הפשעים מכל המינים ומכל הסוגים, ולבסוף – אותה עוצמה טכנית גדולה ונהדרת שאליה הגענו, ואשר גם היא נושאת בחובה סכנות איומות. אכן, יש טעם והגיון והצדקה לעוצמה זו רק אם תופקד ברשותם ובפיקוחם של אנשים נקיי־כפיים. המוֹקשים טמונים באותם המקומות שבהם היו מצויים בעבר, אך כוח ההרס שלהם גדול ונורא לאין שיעור. אסון כי יארע, שוב לא יהיו לנו הריסות לשקם, שוב לא יישארו חורבות מפוארות, שישמשו נושא לתחריטיו של פיראנסי חדש (פיראנסי ובנו, ארכיטקטים וחרטים נודעים באיטליה במאה ה־18. ח.ת.). זה כבר חדלו להאמין במסורת, בנצח, בהמשכיות – מכל אלה נשאר רק זכר, ולא אחדש מאומה, אם אומר כי אלה הם הגורמים הקובעים את הצד השלילי, המאפיין את הנוער של ימינו. אנו מרשים לילדינו ולנכדינו להיכנס לתוך עולם ממוקש. ביקשנו להידמות לאלים, אולם כל מה שנותר לאחר אותו נסיון הוא – קוֹף. הוּתרה הרצועה, ודומה כי לאדם בן־ימינו מותר הכל: הוא רשאי ללגלג על הדברים המקוּדשים, לנפץ את האמונות המושרשות ביותר, לבוז לאימהוּת, לחדור עד למעמקי סוד החיים והתורשה ולשבּר, כשבּר סלעים, את כל היקר על־פני אדמות. בספר־הספרים נאמר כי במקרים כאלה ממטירים השמים אש וגפרית. אולי עדיין לא הרחקנו לכת עד כדי כך, אך בימים עברו ובמצבים דומים פתחו האתונות את פיותיהן בדברי נבואה. ועל הנביאים, נביאי ישראל, אמר פושקין שלנו כי לבותיהם היו גחלים לוחשות.

בכינוס הסופרים בלנינגראד בשנת 1963, כשנסענו לבקר את חרושצ’וב, ישבתי באוטובוס ליד סארטר. שוחחנו ארוכות על המקצוע המסוכן של נביא, על אותו מקצוע מסוכן ומגוחך שאנו הסופרים עוסקים בו. שאלנו את עצמנו: האומנם ממלא הסופר בימינו את תפקידו של נביא?

דומה עלי שבכל תקופה נולד משפט העשוי לשמש סיסמה ליובל או לחצי יובל שנים. הסיסמה שאפיינה את תקופת מלחמת־העולם הראשונה מקורה באותו סיפור על חייל אחד ששכב בחפירות ובעיצומה של הפגזה כבדה, בשעה שניתכה אש מכל עבר, יצא אל מחוץ לעמדה וזעק: – “אבל מה אתם עושים? יש פה בני־אדם חיים!” את תקופת מלחמת העולם השנייה מאפיין, לדעתי, משפט איום שביטאה ילדונת בת שש בחארקוב שחזתה בקרב. דברים נוראים התחוללו שם, אימהוֹת הסתירו את תינוקותיהן בתוך ערימות השלג, בחפשן מחסה להם. אותה שעה פנתה הילדה אל אמה ואמרה: “אמא, אני מפחדת!”

מעולם לא הבינותי הבן היטב ריאליזם סוציאליסטי מהו, וזו היתה אחת הסיבות לכמה מן האסונות שפקדו את עבודתי הספרותית. אולם עכשיו נדמה לי שחייבים אנו למזוג משהו מיוחד לתוך הדיוֹ, שבה מעלים אנו את יצירותינו על הנייר. עלינו לדאוג לכך, שהספרים שלנו יהיו לא רק ספרים מהנים ומעוררים רגש מבּחינוֹת מסויימות; עלינו לכתוב ספרים מועילים, או, לפחות, לא־מזיקים. אני מאמין שהעולם כיום אינו זקוק כל־כך למצביאים, למתקני־עולם ולמנהיגים־מטיפים, כשם שהוא זקוק לאנשים בעלי לבבות רחבים ופתוחים, הפועמים באהבה איש לקראת אחיו ולמען אחיו.

אל־נא תדונו לחובה את ארצי, שנטלה על עצמה את הסיכון והכאב המר הכרוכים בנסיון ההיסטורי העצום הזה. במשך כל שנות הדור הזה היתה רוסיה מעבּדה של ניסויים מסוכנים, שבה נבחנו תדיר דברים חדשים וחדישים, אשר לצדו של האוּראניוּם מופיעים אף הם בטבלת היסוֹדוֹת. היה זה ניסוי שבוצע ללא שמץ של אנוֹכיות. למדו את הניסוי הזה. סבורני שניסוי זה, שאנחנו ערכנו, עשוי להועיל לכל אלה שאין להם הכוח, ההעזה והאמצעים לערכוֹ בכוחות עצמם.

אני משוכנע באמת ובתמים שאמרתי כאן דברים תמימים, באנאליים, ביחוד לגבי המערב הסקאֶפּטי, דברים שיתרונם היחיד הוא, אולי, נימתם האנושית. זיכרו־נא שדווקא הרעיונות שנולדו בחבלי ארץ נידחים, הם הם שהביאו לאנושות תמורות גדולות. לא באתי לשכנע או לזרוֹע פחד בלב איש, ואינני מבקש לעשות נפשות לאמונה, שהיא אולי אפיקוֹרסית. כיוון שלא היה סיפק בידי להכין את נאומי, השתדלתי במסגרת צרה זו לשׂרטט בקווים כלליים את האידיאות המַנחות ומדריכות את מנוחתה של ארצי ושל הספרות שאליה אני משתייך. ביקשתי להוכיח כיצד יוכל יוּבל ספרותנו להשתפך אל תוך הנהר הגדול של ספרות העולם. כי על־כן, כאשר יגיע יוּבל זה אל הנהר הגדול של ספרות העולם, יוכל, אולי, לסייע לה לשאת באחריות וביקר שנועדו לה.

עד כאן מקצת מדבריהם של נציגי צרפת, בולגריה, ארה"ב, יוגוסלביה וברית־המועצות. בסיכומו של דבר – הושמעו הרצאות יפות והיו שיחות־מלאות־עניין, מסביב לשולחן עגול, ולעתים גם שיחות חסרות־מתח ונעדרות־מעוף, שרק חינה של הלשון (הצרפתית או האנגלית) עמדה להן.

שעה של התעלות־הנפש ממש בקונגרס היתה זו שהוקדשה לקריאת פרקי־שירה, לפי הצעתו של סטיפן ספנדר. הוא עצמו, גבר יפה־תואר ובעל ארשת פנים נוגה ועדינה, קרא שיר קצר, ובעקבותיו עלו על הבמה משוררות ומשוררים, שקראו שירים בהטעמה וברגש, ובאנגלית ובצרפתית, וזכו להקשבה דרוכה ולמחיאות־כפיים מעודדות.

ועיקר העיקרים בקונגרס היו לא הפתיחה האימפוזאנטית ונאומו הקצר והנלבב של יו"ר הקונגרס מאטיז' בּוֹר, משורר ומתרגם סלוֹבאני נודע, ולא קבלות־הפנים הרשמיות והמפוארות, שנערכו ברוב־עם ובטוב־טעם, ואפילו לא ההרצאות והנאומים, כי אם עצם המיפגש, קשרי ההיכרות והידידות והשיחות האישיות, האינטימיות, עם נציגי תרבויות שונות. ההרגשה, שסופרים חניכי נופים רחוקים וספרויות שונות, גדולות וקטנות, מתכנסים כדי לדון בעניינים העומדים ברומו של עולמנו הרוחני וכדי להחליף דעות, ברשות היחיד, “על כוס תה”, באווירה שכולה אומרת חגיגיות, שלוות־נפש ורצון טוב – ההרגשה זו היא שנטעה בלבם של באי הקונגרס את ההכרה, כי אכן כדאי להוסיף ולקיים ארגון בינלאומי זה של סופרים שבמגילת היסוד שלו הונח, בין היתר, העיקר: “הספרות, אף־על־פי שמקורה לאומי, אין גבולות חוצצים בפניה, אלא תהא מהלכת מאומה לאומה, ושום חילוקי דעות פוליטיים ושיבושי יחסים בין אומות לא יהיו מעכבים על דרכה”.

ולבסוף, אפיזודה קטנה: בימי הקונגרס ראיין אותי עיתונאי אחד, סופר ומתרגם נודע, מטעם העיתון “דיֶלו” המופיע בליובליאנה. האיש, גידם מידו הימנית, פנה אלי בפשטות ואמר: – את יד ימיני איבדתי במלחמה באויבנו המשותף!" הכוונה היתה, כמובן, במלחמה בנאצים. הוא שלט יפה בגרמנית, אעפ"י כן העדיף לנהל אתי את השיחה באנגלית… נעניתי לו וסיפרתי לו על מעמדה של ספרותנו החדשה, על תחיית הלשון וכיו"ב. עם תום השיחה שאלני, בזהירות גדולה, מה דעתי כישראלי על המתיחות הפוליטית השוררת במזרח התיכון. לא רציתי, כמובן, להסתבך בתשובה פוליטית ועניתי לו: – רוב עמי תבל מברכים איש את רעהו בברכת בוקר טוב, ערב טוב, לילה טוב וכיו"ב, ואילו אצלנו קיימת ברכה אחת – בוקר, צהריים וערב והיא שלום! יתירה מזו – המלה הראשונה שילד בישראל מתחיל למלמל היא שלום, קודמת אפילו מלה זה למלים המקובלות בפי התינוקות “אבא”, “אמא”.

התפעל איש־שיחי מ"גילוי" זה והפטיר, בשעת־פרידה: – “ברכתכם שופכת אור מיוחד על טיבו ויעודו של עמכם השב להחיות את ארצו ואת לשונו”, ואת הכתבה שלו פירסם בעיתונו תחת הכותרת – “שלום – תיבה חשובה”.

ב"ידיעות גנזים" (מס' 73), טבת תשל"א, נתפרסמה איגרת מרגשת ונוגעת עד הלב. משום העניין המיוחד שבאיגרת זו נרשה לעצמנו להביא כאן כמה שורות מתוכה:

" – – – והנה קרה האסון הגדול אשר רצץ את ראשי ולבי עד כי אמרתי לא אחיה עוד אחרי המכה הזאת. כל ששון חיי נטל ממני. כל חפץ חיי ואמונתי בטוב אבדו לי – ובעצם עליצות הקיץ, בעוד אני כלי כמעין שחוק והוללות שאינו פוסק. עוד גם עתה נדכא אני ורצוץ, כאלו היה כל בשרי מכסה פצעים – – – אני לא אהיה עוד מאשר כבראשונה, כי את היותר יקר שהיה לי בחיי לקחו ממני, את הרצל שלי שדדו ממני, את האדם היחידי שידעתי בחיי, את האדם הגדול, הגבור, אשר אמרתי הוא יהיה לי למופת – – –"

כך כתב המשורר יעקב כהן, סטודנט צעיר בן 23 בברן שבשוויץ, אל ידידו יוסף קלוזנר, במלאת אבל השבעה למותו של הרצל.

ידענו־גם־ידענו מה גדולה היתה השפעתו של הרצל בחייו וכיצד זיעזע מותו את בית ישראל לכל שכבותיו, מעמדיו ומפלגותיו. אף על פי כן אין לקרוא ללא התרגשות את השורות הללו, שנחצבו מלבו הכואב של משורר צעיר לימים.

למקרא איגרת זו צפה ועלתה בליבי פרשה, הקשורה אף היא במותו של הרצל. ומעשה שהיה כך היה:

בשנות החמישים הייתי מזדמן בחודשי הקיץ לבית־המרגוע של אגודת־הסופרים שליד “בית־דניאל”, בזכרון־יעקב. הגב' ליליאן פרידלנדר, שעלתה לארץ בשנת 1921, היא שהקימה את הבית, בית־מרגוע לסופרים ולאמנים, לזכר בנה הפסנתרן המחונן דניאל, שנפטר בעלומיו בנסיבות טראגיות. בהפסקות קצרות (לשם ביקורים אצל בני משפחתה בבריטניה ובארה"ב), חיתה הגב' פרידלנדר בבית זה עד ליום מותה (ב־1954), בשנת ה־80 לחייה. מתינותה, אצילות־רוחה וחיוניותה, גם לעת זיקנה, העידו כי אכן שייכת היא ל"גזע" מיוחד –בתו של הרברט בנטיוויטש, משפטן נודע ומראשוני חובבי־ציון בבריטניה (נולד בלונדון 1856, נפטר בירושלים 1932). בוקר־בוקר היתה הגב' פרידלנדר יוצאת בצעדים מדודים אל גן ביתה, מלקטת בהקפדה צרור פרחים צבעוניים, רעננים וריחניים, כדי לשים אותם באגרטל הגדול שניצב ליד תמונתו של דניאל. מותו של דניאל לא היה האסון היחיד שפקד אשה רכה ושבירה זו. הגורל המר לה, המר לה מאד. קדמה למותו של דניאל מכה קשה ונוראה שירדה עליה באופן פתאומי – מות בעלה, הפרופ' ישראל פרידלנדר, שנרצח באוקראינה ב־1920, שנת מסעו לשם בשליחות הוועד האמריקאי המאוחד לחלוקת התמיכה ליהודים נפגעי המלחמה. ב־44 שנות חייו קנה לו פרידלנדר שם־עולם כמלומד, חוקר, מחנך ועסקן ציוני פעיל. בספרו “בית־ישראל באמריקה”, שיצא זה לא כבר, מקדיש המחבר, פרופ' משה דייוויס, פרק נכבד לפרופ' ישראל פרידלנדר וכותב בין השאר: – “מפעל־חייו של ישראל פרידלנדר נתפשט על פני כל מרחב ההיסטוריה היהודית והנסיון היהודי. הוא נשא את כתר למדנותו בענווה וזיקתו הנפשית לחיים היהודיים בזמנו היתה מקור־השראה לא־אכזב בעבודתו המחקרית. מזיגה זו של למדנות ורגש באה לידי ביטוי חותך ביותר בחתירתו ללא־הרף אל הארמוניזאציה גמורה של כל חלקי היהדות העולמית – המסורתי והמודרני, מערב ומזרח. לתכלית זו אימץ כל כוחות נפשו; על תגלית זו מסר את נפשו” (עמ' 153־152 ).

אגב ביקוריי ב"בית דניאל" אהבתי להאזין לשיחותיה של לילי (כך כונתה בפני הכול), שהיו תמיד ספוגות להט־נעורים, חן־אדם ולחלוחית של שירה. כל אימת שנזדמנתי לשם הופתעתי מחדש מאשה אצילה זו, שנשאה את כאבה ויגונה בעוז־רוח ובגבורה למופת.

בחודש תמוז תש"ב הזדמנתי ל"בית דניאל". ערב כ"א בתמוז, לאחר התייחדות עם זכרם של הרצל־ביאליק, בשיחה ובהעלאת זכרונות בחברת סופרים ותיקים וצעירים, הזמינתני לילי לכוס תה בחדרה המרוהט והמסודר בטוב טעם. תוך כדי שתיית התה פתחה ואמרה בקולה הדק והרך, כשחיוכה הטוב והנלבב לא מש מעל שפתיה:

– “הבה ואספר לך סיפור הקשור ביום זה: בצהרי יום אחד חזר אבא ממשרדו וסיפר לבני־הבית שהזמין אורח נכבד לתה של חמש – פרופ' ישראל פרידלנדר, שנקלע ללונדון. כיוון שהאורח לא הופיע בשעה הקבועה ישבה כל המשפחה אל השולחן למשתה התה. כשעמדנו בסיום המשתה נשמע צלצול בדלת. פנה אלי אבא וביקשני לפתוח את הדלת. לאחר כמה דקות שבתי לחדר האוכל חיוורת כסיד. למראה פני המבוהלים שאלו כולם בתמיהה – מה קרה? – ‘שם למטה בחדר הכניסה’, סיפרתי בקול רועד מפחד, ‘מסתובב אדם לא־שפוי בדעתו, מורט שערות ראשו, מתייפח בבכי ומטיח ראשו בכותל’. נחפז אבא ויצא להיווכח מה קרה. ואכן, לפני נתגלה האורח – פרופ' ישראל פרידלנדר. שאלוֹ אבא בחרדה: – ‘פרופ’ פרידלנדר, מה קרה לך'? נפל האיש על צווארו של אבא ופרץ בקול־בוכים: ‘ברגע זה הגיע מברק מוינה – הרצל מת’! שעה ארוכה נשארו שניהם עומדים חבוקים וממררים בבכי כילדים”.

– “אותה שעה”, הוסיפה לילי, “ידעתי כי פרידלנדר הוא איש כלבבי. אדם שיכול כך להתאבל על מות מנהיגו, חזקה עליו כי בעל־נפש הוא, ג’נטלמן”!

לילי נשתתקה לשעה קלה, הסיטה משקפיה, מחתה דמעה שגלשה על פניה החרושות קמטים עמוקים וסיימה: – “שלושים ושתיים שנות אלמנותי לא עקרו מליבי את דמותו היקרה והנערצה של בעלי, איש יפה־נפש ואציל־רוח, כפי שנתגלה לפני בפגישתנו הראשונה, באותו יום מר ונמהר שבו נפטר הרצל”.

שתי מאות ומ"ח אברים יש באדם וכולם אינם הולכים וחוזרים אלא אחר העיניים. (שיר השירים רבה, א')

באוטובוס הדחוס עד אפס מקום, שעשה דרכו מן העיר אל שכונתי החדשה, משך את תשומת לבי האיש שישב לצדי, בשל כיעורו! התבוננתי בו מקרוב – נמוך קומה, ראש גדול על כתפיו הרחבות, עדשן, אפו פחוס וכל אברי גופו מגודלים, מגושמים ומעוקמים מלידה או כתוצאה מאיזו מחלה. אדם בגיל העמידה, לבוש היה בגדי עבודה מאובקים ומלוכלכים שהעידו כי פועל כפיים הוא השב מעמלו. נכמרו רחמי על האיש וכל שעת הנסיעה לא יכולתי להשתחרר מן המחשבה שניקרה במוחי: – ראה מה עשה הטבע לאדם? ושמא מתבייש הוא במומו? שכן ישב מכונס, עלוב ושתוּק. לא העזתי לדובבו, אף לא מצאתי מלים לדובבו. בוודאי ערירי האיש, גלמוד ואומלל, הרהרתי בלבי.

משהגעתי למחוז חפצי וירדתי מן האוטובוס הלך גם האיש בעקבותי. לא הספקתי לפנות אל השביל הצר, המוליך אל עבר הרחוב שלי, והנה קפצו לקראתו שני ילדים כבני 12־10, שחרחרים וחמודים, שזופי־פנים וחסונים, ניתלו בצווארו, חיבקוהו והכריזו בשמחה ובקולי־קולות –: “אבא, כבר מחצית השעה עומדים אנו כאן, ליד התחנה, ומצפים לך. אמא דואגת לך ושלחה אותנו להקביל את פניך”. חיוך של אושר נשתפך על פני האיש, שחיבק בשתי ידיו הגדולות והגרומות את ילדיו, נשק להם ופנה לעבר ביתו. שעה ארוכה עקבו עיני אחר האיש ושני ילדיו שצעדו בצעדים איטיים ומאוששים, עד שנעלמו, וגל של אושר הציף גם את לבי.

בתור הגדול שליד האוטובוס היתה מהומה גדולה, אם מחמת החום הלוהט שעמד בחוץ ואם בשל עייפותם של האנשים הממהרים לשוב לבתיהם לאחר יום עמל קשה ומפרך. התחילו האנשים רבים ומקנטרים איש את רעהו, דוחקים ומתכתשים על מקומם בתור, זה אומר “אל תדחק” וחברו משיב לו “אני באתי לפניך” וכמעט שהגיעו הדברים לידי תגרת ידיים. פתאום נשמע קול מצווה: “פנו דרך”, היה זה קולו של חזן חברה־קדישא שצעד בראש לווייה רבת־משתתפים. יללת הנשים והילדים, תפילותיהם של נושאי המיטה וקשקוש המטבעות בקופת “צדקה תציל ממות”, שהחזיק בידו איש לבוש בלואים, השרו אווירה של דכדוך, צער ודכאון. כהרף־עין נתבלבל כל התור הארוך, האנשים נתפזרו לכל צד, דוממים וכבדי־סבר. לאחר שעברה הלווייה ושוב נתאסף התור לאוטובוס, שררו שקט ודומיה. שני הנצים הראשיים, שאך לפני שעה קלה מוכנים היו, בריתחתם, לרצוח איש את רעהו, ניצבו בסוף התור מבויישים ונכלמים, ראשיהם מורכנים, וניהלו שיחת־רעים בקול דממה דקה.

ליד דוכן הפיס ניצב האיש, צעיר לימים, נאה ובעל גוף חטוב, שטח על הדלפק שליד האשנב צרור כרטיסים שבידו וציפה בכליון, עיניים ל"גורלו". בעלת הדוכן, אשה באה בימים, כסופת־שיער ובעלת ארשת פנים טובה ואמהית, בדקה בזהירות, בהקפדה ובאורך־רוח כל כרטיס, על־פי רשימת הזוכים שהיתה פרושה לפניה, חזרה ובדקה והפטירה בקול יבש, כשהיא מסירה את מהמשקפיים מעל חטמה: – “מצטערת, שום דבר”. – “אף לא זכייה אחת? אפילו לא דמי הקרן?” – שאל האיש בחרדה, בתמהון ובנעימה שכולה אכזבה מרה, כאילו נחרץ גורלו, כאילו בשעה זו ובמקום זה נחרב עולמו וכל חלומותיו על הזכייה הגדולה נתבדו. – “יקירי” פנתה אליו האשה בקול אמהי רך, שהעיד על טוב־לב ועל חכמת־חיים – “צעיר לימים אתה, בריא ויפה, כלום אין זו הזכייה הגדולה ביותר בחיים?” נכנע האיש וקיבל את דבריה כבן טוב השומע תורת אם הרצופה ניסיון־חיים וחכמת־חיים.

במשך שנים נוהג הייתי לראותו בספרייה הציבורית הגדולה, ישוב בפינתו שקוע בספריו וברשימותיו, כמו פרוש מציבור הקוראים והמעיינים. איש שבע־ימים, בעל רעמה לבנה כשלג, כפוף קמעה והקמטים החרושים בפניו העידו כמאה עדים כי גלים קשים עברו עליו. מעולם לא שמעתי את קולו ולא ראיתיו משוחח עם איש. תמיד היה בין ראשוני הנכנסים ובין אחרוני היוצאים וכדרכו בענווה, בשקט, כמו נמנע במתכוון מפגישה או משיחה פא"פ. זולת סעודות קלות, במסעדה הסמוכה, לא עזב את מקומו הקבוע, בפינה הקיצונית שבאולם הקריאה. מפעם בפעם היה מסיר את משקפיו ומסתכל ארוכות בנוף המרהיב שנתגלה לנגד עיניו מבעד לחלון הספריה, נוף ירושלמי מרהיב עטוף סוד, ושוב שוקע בספריו. הדממה שבאולם הלמה את רוחו ואת אישיותו שכולה אמרה כבוד, התכנסות ואצילות. מפי יודעי דבר שמעתי כי פליט הוא מאחת מארצות אירופה המרכזית, שם היה בנקאי נודע ובעל עבר ציוני וציבורי מפואר. לאחר טלטולים ותלאות הרבה הגיע לארץ, בעזרת כמה מידידיו, וכאן הוא חי על קיבצה זעומה בחדר צנוע בקצווי הכרך, בבדידות מזהירה ובשתיקת־אלם.

יום אחד, בין השמשות, פגשתיו בבית־הדואר, ליד אחד האשנבים, כשהוא עומד כדרכו בצניעות ובענווה. משהגיע תורו קנה כמה איגרות־אוויר אך כיוון שלא נזדרז להוציא את הפרוטות מכיסו, רעם קולו של הפקיד, צעיר שחצן וגס־רוח – “מה אתה מפריע לי בעבודה? מה אתה מפשפש שם בארנקך וחולם?” תחילה החוויר האיש, שנפגע כנראה קשות, אך עד מהרה התאושש והפטיר בקול שקוט ובנעימה שכולה קור־רוח ואצילות: – “סליחה אדוני”, וכמו מסיח עם עצמו הוסיף בלחש, בגרמנית: “שכחתי שבארץ החלומות אסור לחלום!” – היתה זו הפעם הראשונה ששמעתיו מדבר.

דומה רק אתמול הם עסוקים וטרודים למעלה ראש, שקועים במ"ט שערי עשייה ומהומה, אצים־רצים מישיבה לישיבה, מפגישה לפגישה ומעיסקה לעיסקה, נוסעים־טסים בנשימה עצורה מעיר לעיר וממדינה למדינה. דומה, רק אתמול היו הם מבוהלים, דרוכים ומתוחים כ"ד שעות ביממה, מתווכחים ומתפלמסים בריתחה ובלהט, מתחרים ומתמודדים בקולי־קולות ובשצף־קצף. ואילו עתה הם יושבים שקטים ונוחים, שלווים ורכים, משוחחים בקול דממה דקה, ביישוב הדעת ובמתינות, בענייני העולם והמדינה ומפליגים בזכרונות מן העבר הרחוק. לעתים נדמה כי כל אחד מהם הוא בבחינת קברניט למוד־סבל וניסיון, שיצא בדימוס.

יום־יום, בשעה הקבועה לפני־הצהריים, באים הם ומתכנסים בבית־הקפה הגדול והמרווח שבמרכז העיר, רובם ככולם אנשים מעבר לגיל הזיקנה, שפרשו מעסקיהם הגדולים וממשרותיהם הרמות ועיתותיהם בידיהם. אחד־אחד הם מופיעים, בדייקנות למופת, מי בקומה זקופה ובצעדים בוטחים ומי בקומה כפופה ובצעדים כושלים, אך רובם ככולם לבושים בקפידה, מגולחים למשעי וכל חזותם ארשת של רכות, טוב־לב וותרנות. רותי, המגישה הבלונדית והחיננית, אינה מחכה להזמנות, זוכרת היא יפה טעמו, משאלתו והדיאטה של כל אחד – תה חלש, תה בחלב, קפה הפוך וכיו"ב, מעולם לא טעתה ומעולם לא החליפה את ה"מנות". לאחר שכל אחד מהם מתייחד שעה קלה עם עיתונו, פותחים הם בשיחה. וכיוון שאחדים הם כבדי־שמיעה, נאלץ הדובר לחזור פעם ופעמיים על המשפט. לא ייפלא, איפוא, שגם המסובים האחרים בבית־הקפה קולטים, שלא מרצונם, קטעי־שיחה ושברי־פסוקים ולעתים אף שיחות שלמות. סח אחד, הזקן וראש המדברים שבחבורה, ד"ר הנס זולצהבר, בגרמנית רהוטה מתובלת במלים עבריות:

– “סטודנט למשפטים הייתי בימים ההם באוניברסיטה של ברלין. בשל הצטיינותי בלימודים זכיתי מדי שנה בפרס נכבד, אך כיוון שחייב הייתי לתמוך באמי האלמנה, שהתפרנסה בדוחק מתפירת לבנים, נאלצתי לעמול קשה. שיחק לי מזלי וקיבלתי עבודה מכניסה, נקייה ומכובדת – שומר לילה באחד הבנקים הגדולים והנודעים. עבודה זו לא הותירה לי אמנם אלא שעות מועטות לשינה, אך איפשרה לי לשקוד על לימודי בשקט ובאין מפריע. צעיר, רענן ומלא מרץ־נעורים הייתי והחזקתי מעמד. והודות לעבודתי הכרתי את זו שהיא עתה אשתי, את מרגו, מרגריטה היפה, בתו של מנהל הבנק. משגונב אל אוזנו של מנהל הבנק דבר ה”רומאן" שביני לבין בתו, הזמינני ללשכתו, נזף בי קשות ופטרני מן העבודה. עדיין מצלצלים באוזני דבריו הקשים והבוטים שהשמיע בקולו העבה והבוטח: 'שערוריה, היה לא יהיה! לא לך נועדה בתי היחידה, היפה והענוגה. לעולם לא אתן את בתי לסטודנט יחפן, דלפון ופוחח, בן־בלי־שם, ללא מעמד וללא ייחוס אבות!" לאחר ששפך עלי זעמו זרקני מלשכתו, פשוטו כמשמעו – אחז בערפי וזרקני מלשכתו כשרץ נתעב".

האיש פרץ בצחוק רם וכולם החרו־החזיקו אחריו. הוא הצית את הסיגאר העבה, שכבה בינתיים, נשם מלוא ריאותיו עשן סמיך וריחני והמשיך – “וניצחה, כמובן, האהבה. לפני כמה שנים חגגנו את חתונת־הזהב שלנו בחיק המשפחה – שלוש בנות, שני בנים, וחצי תריסר נכדים!” שוב פרצה החבורה בצחוק ממושך ובקולי־קולות ומתוך רגשי שמחה בנצחונו המוחלט של ידידם.

אותה שעה הופיעה בבית־הקפה ישישה שחוחה ומקומטת, שהתנהלה בכבידות שעוּנה על מקלה. המספר זינק ממקומו ובתנועה אבירית אץ לפנות לה מקום לימינו והכריז: – “הרי לפניכם גיבורת הסיפור, מרגו, הידועה לכם יפה”. לאחר שתפסה את מקומה ורותי הגישה לה את מנתה – תה חלש וצנים, הפליג איש־השיחה בסיפור ארוך ומשעשע כיצד נאבק שלוש שנים רצופות כדי להשיג את אהובת נפשו. אפילו ספר שירים, שהקדישוֹ למרגו, הוציא בפרוטותיו האחרונות. וכדי להגביר את הרושם, לבש גאות וסיים: – “לא ייאמן כי יסופר שאני, איש־הכלכלה והפיננסים, פירסמתי בימי חיי ספר שירים, ולא שירים סתם אלא שירי־אהבה!”…

הישישה ישבה מכונסת ושותקת, כאילו סיפורו של בעלה, ששמעה כבר בוודאי בפעם האלף ואחת, אינו נוגע לה. בינתיים הגיעה שעת הצהריים והחבורה החלה להתפזר, איש איש לביתו. משנותרו רק היא ובעלה, לגמה בניחותא מכוס התה וכממתיקה סוד סיפרה לו:

– “שוב היתה לי היום שיחה ממושכת על נכדתנו, מיכל, ולשווא. נחושה החלטתה להינשא לאותו בחור תימני, שעמו היא מהלכת”. – “מה”? זעק הנס מנהמת לבו, “תימני במשפחתי? תימני במשפחת ד”ר האנס זולצהבר? היה לא יהיה!"

– “הירגע, האנס”, לחשה הישישה על אוזני בעלה, – “אל־נא תשכח שזה לא כבר החלמת מהתקף־לב. אגב, התדע מה השיבה לי השובבה החמודה שלנו? סבתא, כלום שכחת שיש אהבה בעולם?” ותוך כדי כך נפנפה לעומתי בספר שירי־אהבה שלך, שהגשת לה עם סיום לימודיה בגימנסיה, בצירוף הקדשה חמה…

יום אחד עם השקיעה, טיילתי להנאתי בשכונתי החדשה שהיא מעין קיבוץ גלויות בזעיר־אנפין, ערב־רב של סגנונות בנייה, ארחות־חיים וצלילי לשון. קסום הייתי מן הנוף שנתגלה לנגד עיני, המוכר לי יפה ואעפ"י כן חדש הוא תמיד בעיני, זה הנוף הירושלמי הטיפוסי והחדגוני, כביכול, של הרים וסלעים עטופי־סוד, או כדברי פיכמן “משהו שמור בהם אשר גם בקפאונו לא ינוח, והוא אשר, לרוח ערב, ירעיד את לבך כמנענעי עוגב”. ובעוד אני מהלך לאיטי, מסתכל ממושכות בגושי הבתים הצפופים והדבוקים בהרים הללו כקני־צפרים בעץ עבות ועתיק־ימים ומאזין לבליל הלשונות וההיגויים, הגעתי בלי משים אל בית־הקפה הצנוע היחיד במקום, שעיקרו קונדיטוריה ומקצתו בית־קפה. לא הספקתי לתוּר לעצמי מקום ליד אחד השולחנות ולנגד עיני ניצבה מלצרית, נערה שחרחורת דקת־גו, גמישה ובעלת עיניים יוקדות וחייכניות. ללא הקדמות הרבה פתחה ושאלה: “אדון מבין אידיש?” משעניתי לה בחיוב הוסיפה, בהצביעה על זוג זקנים שישבו בפינה שפופים ואובדי־עצות: – “אשה זו מבקשת משהו ואיני מבינה לשונה”. הפניתי את ראשי והבחנתי בזוג זקנים שישב על מדרגות בית־הקפה וארשת פניהם תלונה ומרירות, כשני ילדים עצובים ועזובים לנפשם. האשה שפשפה בשתי ידיה את רקותיו של האיש, שישב שעוּן אלה קיר, ראשו שמוט הצידה, פניו חוורים כסיד וכולו שרוי בעלפון. ניגשתי ושאלתי מה מבוקשם? במקום תשובה ירד עלי מבול של דיבורים באידיש אוקראינית עסיסית:

– “מה אני מבקשת? יום אתמול שחלף אני מבקשת! יושבת אני כאןח השעה עם בעלי שפתאום חש עצמו ברע ומסבירה לגולם השחור הזה בכל מיני תנועות מה רצוני והיא אינה תופסת. מה זה? איזה עולם כאן? בת ישראל שאינה שומעת אידיש? או שמא איננה בת ישראל, חלילה? מבקשת אני כוס תה פושר בלי סוכר, והגולם השחור משחור הזה הביא לי קפה שחור עם סוכר ותה חריף בלי סוכר, אך את העיקר לא הביאה”.

הסברתי לנערה את מבוקשה של האשה וכהרף עין הגישה כוס תה פושר, כשבת־צחוק של קורת־רוח משתפכת על פניה החוורים־נוגים ותוך דברי־התנצלות בעברית רהוטה. הוציאה האשה מכיס בגדה גלולה והושיטה לבעלה שלגם מן התה ופניו אורוּ. הוא הוסיף אמנם לנשום בכבדות, אך ניכר שהוטב לו. הוא פקח את עיניו והפטיר: “ברוך השם, ברוך השם, אני חי וקיים”. משהבחינה האשה כי רוחו שבה אליו נתרככה ארשת פניה והיא המשיכה בשטף לשונה:

– “הגיבור שלי, מצא לו מקום להתעלף, כאן באמצע הרחוב. אלמלא נמצאתי לידו יכול היה להוציא נשמתו מבלי שאיש יבחין בכך. הוי, רבונו של עולם, ראו־נא גם ראו מה נהיה ממנו, גל עצמות, חורבה רחמנא לצלן. מי יאמין שזהו ר' אשר־זליג הנגיד, בעל טחנות הקמח הגדולות, גבאי ראשון בבית־הכנסת וראש הקהל בק”ק מ' שבאוקראינה? וכאן מסתובבים ארחי־פרחי וחושבים שפושטי־יד לפניהם, מחזרים על הפתחים. וכשאני מנסה לדבר אליהם, נועצים הם בי עיני עגל ואינם מבינים מה אני סחה. איזו מדינה היא זו, האם לא מדינת היהודים? כלום אפשר לצייר יהודים בלא אידיש? מאז השואה הגדולה שירדה עלינו נדדנו על־פני כל רחבי רוסיה, פולין וליטא ולא נתקלנו ביהודים שאינם שומעים אידיש. ואילו כאן הכול לשון קודש, והאידיש מה תהא עליה? בטלה ועברה מן העולם?"

כיוון שהזקן התחיל לגלות סימני התאוששות וביקש כוס תה נוספת, נשמה האשה לרווחה. ניסיתי להעיר משהו אך היא לא שעתה לדברי והמשיכה בשטף דיבורה, כאילו ביקשה לפרוק, ולו גם לשעה קלה, כל מה שהעיק על לבה:

– “לפני כשנה הגענו לכאן. נמלטנו ברוך השם מן הגיהנום והגענו סוף סוף לחוף בטוח. בננו האלמן, לא עלינו, המטופל בילדים ופרנסתו בצימצום, הצליח להשיג בשבילנו שיכון בשכונה הזאת. אינני מתאוננת ואינני קובלת על הארמון שלנו, שכולו חדר צר ומטבח בגודל של פיהוק, אם כי דירה נאה הימנה היתה לעוזרת שלי, שם בגולה, בימים הטובים ההם. אך הסביבה, הסביבה היא בעוכרינו. חיים אנו כאילמים, אילמים ממש. אלמלא ביקוריו התכופים של בננו שיחיה, ספק אם היינו מחליפים מלה עם בן־אדם. והנכדים, בל אחטא בשפתי, גויים גמורים, עסוקים הם בלימודיהם ושעות הפנאי קודש הן לכדורגל, לקולנוע וכיו”ב. וכשהעז פעם בעלי והציע להם להילוות אליו לבית־הכנסת, בימי חג ומועד, נעצו בו עיניים בוהות, תוהות ולגלגניות ופרצו בצחוק. מי מילל ומי פילל שכאן, בארץ הקודש, יקום דור של גויים ללא תפילה, ללא ברכה וללא לשון בני־אדם. וראה זה פלא, בעלי שיחיה, המשוחח עם קונו למעלה משבעים שנה בלשונו, בלשון הקודש, אינו מסוגל להחליף מלה עם נכדיו, אינו מבינים את ההברה האשכנזית שלו, כך הם טוענים ה’שקצים' הללו".

שוב ביקשתי להעיר משהו, אך היא לא השגיחה והמשיכה את חוט השיחה, כמו חסה על הזדמנות לשפוך את לבה:

“תא שמע, ערב אחד נכנסתי עם ה’גיבור שלי' לאוטובוס והושטתי לנהג כרטיס נסיעות. ביקש הנהג להסביר לנו, כי כרטיס זה אין כוחו יפה לאחר השעה שמונה בערב. דיבר ודיבר ולא הבנתי דבר. בדי עמל נמצא לנו עוזר ומושיע בדמותו של בחור ישיבה. מסתבר, שהנהג וכל הנוסעים אותה שעה באותו אוטובוס היו ‘ערלים’ גמורים, לא הבינו מלה אחת באידיש”.

כל אותה שעה ישבתי והקשבתי קשב רב אך משהצצתי פעם ופעמיים בשעוני, תפסה האשה ששוב אין שעתי פנויה וסיימה:

“זיך אפגערעדט אביסעל פונ’ם הארצן און ס’יז מיר לייכטער געווארן” (השחתי את לבי ורווח לי). “כלום יודע אדוני מה פירוש הדבר לחיות בין ‘יהודים גויים’? לעתים, כשאני נאנחת, סתם נאנחת בלשון־אילמים, נדמה לי שגם אנחתי נופלת על אוזניים אטומות וערלות. יגיד־נא לי, אדוני, כלום אפשר להתאנח מעומק הלב בלשון־הקודש? אגב, מפי הבן שמענו שהוא והנכדים חזו כבר פעמיים בסרט ‘שני קוני למל’ ורעמי צחוק ודמע הציפו את האולם, והרי הדבר תמוה בעיני, פליאה שאין בידי לפרנסה בשום פנים ואופן. ‘שני קוני למל’ בלשון קודש? הייתכן? מה ל’שקצים' הללו ולהווי ההוא שחלף ללא שוב”?

פתאום, נשתפך חיוך רחב על פניה המקומטים והבלים מזוקן וכממתיקה סוד כמוס הפטירה – “אל־נא יראה בי אדוני פטפטנית זקנה ועוברת בטל. לפני למעלה מיובל שנים שיחקתי אני, כן אני – שבר־כלי זה היושב כאן לפניך – בלהקת חובבים של עיירתנו את התפקיד של ליבלה, בתו של השדכן, ב’שני קוני למל', קהל הצופים געה בבכי ורעמי הצחוק החרישו את האוזניים. זה היה מחזה שהרעיש לבבות צעירים וזקנים ובלשונו של גולדפדן, בלשון בני־אדם, באידיש! אפילו כנורותיהם של יוסק’ה ומוטק’ה, שליוו את ההצגה, יבבו את מנגינותיהם העצובות והשמחות גם יחד באידיש”

כשניגשתי למלצרית לסלק את החשבון, נתחייכה זו במלוא הפה, חשפה שני טורי שיניים לבנות כשלג ואמרה: “תגיד, בבקשה, לזקנה זו שבמקום לרטון ולכעוס על שאיני שומעת את לשונה כדאי שתלמד עברית. כשבאנו אנחנו ממארוקו לפני שלוש שנים, למדנו באולפן אחד סבתא, אמא ואני, וכיום שלושתנו מדברות עברית”.

בשעות הצהריים של יום גשם שוטף מצאתי מחסה באחד מבתי־התה, שבהם נתברכה ציריך. השקט והשלווה, הרהיטים הכפריים השווייצאריים החטובים והמגולפים בטוב־טעם, הנקיון והסדר, השירות האדיב והתה הטעים שהוגש בכלי חרסינה מבהיקים, הישרו עלי רוח טובה. עיינתי ודפדפתי בעיתונים ובכתבי־עת וסקרתי בעיני את קהל באי בית־התה, שישב בנחת וניהל שיחה בקול דממה דקה. כיוון שהגשם לא פסק ונאלצתי להאריך ישיבתי בבית־התה, הוצאתי פנקסי ורשמתי בו מה שרשמתי. הזוג הצעיר שכני ליד השולחן הסמוך, לגם מכוסות התה ושקע בקריאה. פתאום הבחנתי כי הם משוחחים בלחש, בלשון זרה לי, אך מבטיהם ותנועות ידיהם העידו שכתיבתי מימין לשמאל מסקרנת אותם. התבוננתי בהם מקרוב – היא אשה בלונדינית, צעירה לימים, יפת־עין וחוורת־פנים ואילו הוא – גבר תמיר, גדל־קומה ובעל ארשת של טוב לב, תרבות ואצילות טבעית. לא יצאה שעה קלה והאשה פנתה אלי באדיבות רבה, בגרמנית רהוטה, ושאלה האם מותר לדעת באיזו לשון אני כותב. – “בעברית! בלשון ארצי – ישראל” היתה תשובתי. חיוך רחב השתפך על פניהם, מסתבר ששניהם ניחשו תשובתי מראש. לאחר כמה דברי־נימוס על שווייץ היפה ועל ישראל, על מזג האוויר ועל הגשם הבלתי־צפוי באמצע חודש יולי, הזמנתי אותם להסב עמי ליד שולחני, הם נענו לי ברצון ובהכרת תודה. כיוון שגם הם, כמוני, נהנו מישיבה בטילה, הפלגנו בשיחה ארוכה. האשה היתה המשוחחת העיקרית ובעלה ישב מחריש ומחייך, מעלה עשן ריחני במקטרתו, שלא זזה מזויות פיו, וכולו אוזן לשמוע קולה הערב וסיפורה הקולח של אשתו היפה.

האשה סיפרה בפשטות ובגילוי־לב מקצת מקורות חייהם. שניהם ילידי פראג, בני הדת הפרוטסטאנטית. היא מורה לפסנתר, בוגרת אקדמיה למוסיקה ובעלה – משפטן. כחודש ימים קודם הפלישה לצ’כוסלובקיה נישאו. סידרו בית נאה ויצאו לבלות את ירח הדבר באי קאפרי שבאיטליה. הידיעה על הפלישה ירדה עליהם כמהלומה כבדה וזיעזעה אותם עד היסוד. שלוש יממות התהלכו המומים, אכולי־דאגה, אכזבה וצער. לבסוף גמלה בלבם ההחלטה לא לשוב למולדתם. הם הירבו לנדוד עד שהגיעו לציריך בעירום ובחוסר כל. לאחר מאמצים והשתדלויות השיגו עבודה, המפרנסת אותם בדוחק – היא עובדת כפקידה בבית־חרושת לתמרוקים ובעלה – שומר לילה בבית־מלון.

הרהבתי עוז בנפשי ושאלתי האם ידוע להם דבר על גורל משפחתם? לשמע שאלתי ניקוו דמעות בעיניה היפות של האשה. הבעתי צער על שאלתי ומוכן הייתי לוותר על התשובה, אך כאן התערב הבעל שנטל את רשות הדיבור, בעוד שהאשה לא חדלה למחות דמעות מעיניה.

– “נגעת בשאלה כאובה”, פתח האיש בקול עמוק, מתון ובוטח. “עד היום לא קיבלנו מהורינו ומקרובי משפחתנו אף לא שורה אחת, ואין פלא. אמה של אשתי, עיתונאית נודעת, ואבי, עורך־דין, נמנים על מתנגדיו המשובעים של המשטר הרוסי וכנראה שהם וכל בני משפחתנו מצויים תחת פיקוח חמור ואולי אפילו נכלאו בבית־כלא, אם בכלל נשארו בחיים”.

האיש נשם את עשן המקטרת ולאחר הרהור קל המשיך: – “אליבא דאמת מתבייש אני בבני עמי. נשגב מבינתי איכה נכנעו וקיבלו את עול השיעבוד ללא נסיון של התנגדות, ללא אות של התקוממות אקטיבית, של מרד מזויין. בלב כבד החלטנו לערוך גלות, לא מפחד אלא מאהבת החירות. אילו שמענו שהמוני העם עלו על הבריקאדות, פתחו בהתנגדות מאורגנת, לא היינו נשארים אפילו שעה אחת מחוץ לתחומי ארצנו. אך לחיות במשטר של דיכוי ושעבוד, לא נוכל. מצבנו הכלכלי והחברתי כאן, כגולים, איננו מזהיר כמובן. מקיימים אנו הלכה למעשה את הפתגם הנודע: “Schwarz Brot und Freiheit” (“פת קיבר וחירות”)”

על אף הנעימה השקטה והשליווה, כביכול, שבדבריו לא הצליח האיש לחפות על רגשת לבו. הוא לגם מן התה, הדליק את מקטרתו שכבתה והמשיך: – “מעולם לא ביקרנו בארצך, אך מה ששמענו מפי ידידים וקראנו בעיתונים מעורר בנו רגשי קנאה ממש. ראויים אתם לכבוד בשל כוחכם וכשרונכם להילחם ולהיאבק על החירות. מי כמוכם, עם למוד־ניסיון, ידוע טיבה של גלות וטעמה של חירות? עד היום מהדהדים באוזני דבריו של אחד ממורי באוניברסיטה, פרופסור להיסטוריה, שהיה כלוא במשך כמה שנים במחנה הסגר באשמת סיוע ליהודים, בימי הכיבוש הנאצי, וניצל בדרך נס הודות לאומץ לבם של פארטיזנים יהודים. “זכרו” אמר לנו אותו מורה ישיש, הומאניסט טפוסי בן המאה הי”ט, – מה שעולל היטלר לעם היהודי הוא אות־קין על מצחה של האנושות לדורי־דורות, ומה שחולל העם הקטן הזה בהיסטוריה האנושית בכלל ובתחיית ארצו ולשונו בפרט ועל כולם – מאבקו על חירותו וייחודו הלאומי, ראוי לשמש דוגמה וסמל לכל עמי תבל ולעמים הקטנים בעיקר".

האיש נדם שעה קלה, לגם מן התה, ליטף בחיבה את אשתו שנרגעה בינתיים, וסיים: – “אין אנו היחידים שהחלטנו לא לשוב למולדתנו. במדינה זו ובכמה מדינות שכנות הולכים ומתרבים הפליטים, שמוכנים לוותר על הכול, אך לא על חירותם. מיום ליום הולך וגדל מספר האנשים החדורים, כמונו, הכרה עמוקה כי חיים ללא חירות כמוהם כחיים ללא אור, ללא אוויר לנשימה, כבית שחלונותיו פתוחים אל החושך, והמאמינים באמונה שלימה כי שמש החירות לא שקעה לנצח בארצנו”.

לאנדה עמיר

“דרור”, כך החלטנו לקרוא לגוזל בין־יומו, רך ורועד מקור, שמצאנו בבוקרו של יום חורף נאה בעליית הבית. הגוזל שכב וצפצף בקול ענות־חלושה לא הרחק מן הקן שבין מרישי הגג – קן יפה ומטופח שבנו היונים בשקדנות ובמסירות למופת. נטלנו את הגוזל בזהירות גדולה, השקינו אותו חלב חם, הצענו לו “מיטה” רכה והוא נראה בריא ושלם, כמו נהנה מן הטיפול הטוב. למרבה הצער לא הוציא הגוזל את יומו ועם בוקר מצאנוהו ללא רוח־חיים. התחלנו לדון ולהרהר למה ומדוע נפח את נשמתו? נחלקו הדעות – היה מי שסבר שמת מחמת קור הלילה; היה מי שסבר כי נפגע מעוצם הנפילה והיה מי שחיווה דעה שמת מגעגועים לקינו, לאמו ולחירותו.

בעוד אנו ישובים ודנים נשמעה מן הקן המייה בלתי־פוסקת, מעין בכי תמרורים, ונתחזקה בנו ההרגשה כי האם חשה בהעדרו של גוזלה והיא מבכה את מותו…

– “הנה כאן, במקום הזה, אני יושב ארבעים שנה רצופות, אסיר המחט והמספריים”, סח לי יהודי נמוך־קומה, בעל זקן דליל וקלוש, עטור כיפה וטלית קטן, קווי פניו עדינים וכל חזותו – בעל־מלאכה יהודי נקי־דעת ונקי־כפיים, ישר־דרך ומצניע־לכת.

– “חייט הנני, נצר מגזע חייטים. מעולם לא התפארתי במלאכתי, אך מעולם גם לא מאסתי בה. כבן שלושים הייתי כשבאתי מבודאפשט, מטופל באשה ושני ילדים, והתיישבתי בעיר הקודש. כמה וכמה פעמים הציעו לי להחליף את מלאכתי ולא נתפתיתי. ארבעים שנה אני ישוב בעיר זו, בבית זה ובשכונת עוני זו, נהנה מיגיע כפי ושמח בחלקי. בנכסים לא נתברכתי, אך ברוך השם גם מחסור לא ידעתי. כחסיד נאמן שימשו כל ימי נר לרגלי דבריו של ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב: – “חיי ברוכים היו בזה, שלא הייתי צריך לשום דבר קודם שהיה בידי”. הודות לשני בני, הממשיכים אף הם במלאכתי, עדיין מחזיק אני מעמד ורבים מתדפקים על דלתי. אליבא דאמת, מקצוע החייטות הוא כיום בשפל המדריגה. אנשים נתפסו לקונפקציה זולה ושוב אינם טועמים טעמו של בגד גזור, מדוד ותפור לפי מידה. לא כן בימים עברו. מי בעיר הזאת לא נמנה על לקוחותי? רובם ככולם כבר בעולם האמת: ד”ר י"ל מאגנס ומ"מ אוסישקין, פרופ' קלוזנר ור' דוד ילין, הנציב העליון ארתור ווקופ ונשיאה השני של מדינת ישראל, יצחק בן־צבי וכיו"ב".

כל אותה שעה עמד החייט על רגליו, סימן בגיר וגזר את הבד שהיה פרוש על שולחן העבודה ופניו לבשו ארשת של חומרה וכובד ראש. פתאום הניח הצידה את הגיר והמספריים, הרים את עיניו, חיוך טוב נשתפך על פניו וניכר היה שהוא מתעתד לספר משהו יפה ומשובב.

– “הידעת, מה אמר לי פעם מ”מ אוסישקין ז"ל? לאחר שתפרתי לו חליפה חדשה, שהניחה, כנראה, מאד את דעתו, כיבדני בביקור כאן, בבית־המלאכה שלי, וללא שהיות הרבה פתח ואמר: “ר' ישראל, ירבו כמותך בישראל' משהבחין בתמיהה שנסתמנה על פני, הוסיף: ‘ירבו כמותך בישראל, בעלי־מלאכה שמלאכתם היא שבת חייהם, אנשים הנהנים מיגיע כפיהם ועושים מלאכתם באמונה’”.

הרהבתי ושאלתיו – “ומה השיבות על דברי־מחמאה אלה?”

השפיל החייט את עיניו והשיבני:

– “סיפרתי לו מעשה חסידי משמו של רבי בונם, בשבחו של רבי יעקב יצחק מלובלין (“החוזה”), וכך לשונו: – ‘פעם אחת באתי לחדרו של הרבי מלובלין, כשלא היה בביתו, ושמעתי קול מצפצף: מלבושיו היו משוחחים על גדולתו’. והוספתי: – עפר אני תחת כפות רגליו של הרבי מלובלין, שמלבושיו סיפרו על גדולתו בתורה, במצוות ובמעשים טובים, ואילו מלבושיי מספרים על גדולתי כחייט!”…

סוג חדש של סבתות מצוי בארצנו, נשים במיטב שנותיהן, משהו מעבר לגיל העמידה ורחוקות מגיל הזיקנה לכל גילוייה, חטובות־גו, השומרות עדיין על חן נשיותן ועל קסם עלומיהן שנגוז. למראה הנשים הללו יש ונדמה לך, כי עבר זמנו של אותו מושג ישן־נושן, שסבתות “חייבות” להיות שחוחות ומקומטות, נשים ששערות ראשן הלבינו ושיניהן נשרו. פוגש אתה אותן בכל פינות העיר, ברחובות, בשדרות המצלות, באוטובוסים הציבוריים ובייחוד במגרשי המשחקים. ולעתים אף תוהה ושואל את עצמך: – אֵם או סבתא? ופתאום, כמו מאליה נפתרת החידה, שעה שעל־ידן יושבת צעירה, שחלב אמה על שפתיה וכל תנועותיה אומרות חן־נעורים ומשובת־ילדות. יושבות הן שתיהן על ספסל לנוח ועיניהן מתרפקות באהבה על היצור הרך שבעגלה, אך בעוד עיניה הגדולות והמשיות של האם הצעירה מפיקות תהייה והתפנקות־מה, כאילו אין היא אלא משגיחה על אחיה הקטן או על אחותה הקטנה, הרי עיני סבתא אומרות גאווה וחרדה לבת־האם ולנכד או לנכדה גם יחד, שכן שניהם הופקדו להשגחתה המלאה. ויש אשר אוזנך תקלוט דו־שיח מעין זה:

– רותי, שוב יצאת מן הבית בלי אפודה ובלי גרביים? ואיך הוצאת את התינוק, בלי שמיכת־צמר? הלא יצטנן חס וחלילה!

– הניחי, אמא! צריך לחסנו ולהרגילו ללבוּש קל. עליו להסתגל לקור ואין לעטפו באלף שמיכות. אינני רוצה שיהיה “קוואטש”!

והאם־הסבתא שומעת מוסר הבת וחיוך רחב משתפך על פניה

הקוֹרנות מאוֹשר.

בתור הארוך של ילדים ואמהות, שהצטופף במשרד למכירת כרטיסים לתיאטרון, ניצבה אשה ישישה, כפופה ומקומטת כשהיא שעונה על מקלה, וחיכתה בסבלנות. משהגיע תורה, פנתה אל הפקידה בלשון גרמנית עסיסית וביקשה כרטיס להצגת הבלט: סינדרלה. נתחייכה הפקידה והסבירה לישישה במאור־פנים ובאורך־רוח:

– סבתא יקירה, הצגה זו נועדה בעיקר לילדים!

לא הופתעה הישישה ולא נרתעה מדברי־ההסבר והשיבה בקול שקט, כמעט בלחש, כשברק של חלום מהבהב בעיניה העששות:

– ידעתי גם ידעתי, אף מחיר הכרטיס הוא למעלה מהשגת ידי, אך חייבת אני עוד פעם אות בימי חיי לחזות בסינדרלה.

האזנתי לדו־שיח ומשום־מה עלו בזכרוני אותה שעה דברי סופר נודע, שהשמיע בנאום־הספד נרגש לזכר י. זאנגוויל: – “חלומות אינם מתים לעולם”…

בימים אלה נקלעתי לבית, שבו התארח “יורד”, שחזר זה לא כבר לישראל, לאחר גלגולים הרבה במשך שנתיים בכמה מארצות אמריקה הלטינית. אדם בגיל העמידה, בעל לאשה ואב לשני ילדים, שחיסל כאן את עסקיו והלך לחפש אושר. נתגלגלה שיחה ומעניין לעניין נגעו בשאלת ה"יורדים"; ביקש אחד המשוחחים ללמד סניגוריה עליהם ודיבר בגנותה של הארץ, מנהיגיה, מנהגיה וכו'. ישב ה"יורד" ופניו כבושים בקרקע, כמבקש מפלט לעצמו ולא השתתף בשיחה. פתאום הפסיק את שתיקתו ובקול רועד מכעס פתח ואמר: “ואני אומר לכם כי חייבים אנו לנשק את אבני הארץ, להשתטח ולנשק כל שעל אדמה”! דבריו הפתיעו בפתאומיותם ובפסקנותם. דממת־אלם השתלטה בבית עד שקם בעל־הבית והשיא את הויכוח לענין אחר. אותה שעה עלו בלבי דברי חכמינו בכל משמעותם העתיקה־החדשה:

“מעשה בר' אלעזר בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר שהיו הולכין לנציבין אצל ר' יהודה בן בתירה ללמוד הימנו תורה. משהגיעו לצידון וזכרו את ארץ־ישראל זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: ‘וירשת אותם וישבתם בארצם’ (דברים יב' כט). הם חזרו ובאו למקומם ואמרו: 'ישיבת א”י שקולה כנגד כל המצוות שבתורה'" (ספרי, פ' ראה).

במקרה הכרתי את האיש. עם ערוֹב היום, יום־אביב שקוּי־אור וריחות של לבלוב, ישב לפוש על אחד הספסלים בשדרה ההומיה רינת צפרים ומשובת ילדים. הכרת פניו ענתה בו כי שבע־ימים ושבע תלאות הוא. לאחר שתיקה קלה פנה אלי באדיבות רבה ושאלני באידיש עסיסית אם אוכל להיטיב עמו ולתרגם לו מכתב ממשרד ממשלתי, שהגיעוֹ זה עתה. נעניתי לו ברצון. פתחנו בשיחה ונתברר, כי יליד בסרביה הוא ועם בוא השואה נדד לרוסיה ומשם עלה לארץ. כל בני ביתו הושמדו ולא נותרו לו אלא שני בני אח, שזכרוהו לטובה והעלוהו לכאן, ועליהם פרנסתו. על גלגולי חייו עד הגיעו לארץ דיבר האיש בשקט ובאורך־רוח, אמנם בנעימה עגמומה, אך משנגע בראשיתה של פרשת נדודיו והצלתו, ניצתה אש בעיניו העששות מזיקנה ובקול רועד סיפר:

– “היה זה בדיוק למחרת חג־הפורים. עם התקרבותם של קלגסי הנאצים אל מחוזנו לא ראינו לפנינו ברירה אלא לברוח. לאן? אל טראנסדניסטריה! עדה גדולה שמנתה כמאתיים נפש, אנשים, נשים וטף, יצאנו לדרך, איש איש וצרורו הדל בידו. כחודש ימים נדדנו במשעולים חבויים ובדרכים עקלקלות, באזורים שנשמו שכוֹל, דם ודמעות. עייפים ויגעים, כושלים ושבורים, הגענו ערב ליל־הסדר אל יער עבוֹת וגמרנו אומר בנפשנו לערוך כאן את ה’סדר'. לא זה המקום ולא זו השעה לספר מה עבר עלינו באותו חודש של נדודים. כדי להטעימך גודל שברנו די אם אעירך, כי משהגענו אל היער מנה מחננו כחמשה מנינים בלבד, היתר, בתוכם אשתי ושני בני, הוציאו נשמתם בדרך, לנגד עינינו נפחו נפשם. ציקלונותינו היו כמעט ריקים. זולת מעט תפוחי־אדמה וקמח תירס, שהצלחנו להשיג במיטב כספנו ובחירוף נפש ממש, לא היה לנו דבר. הסתוֹפפנו בין העצים והתחלנו ב’הכנות' לעריכת ה’סדר', ופתאום התקדרו השמים וגשם עז ניתך ארצה, ארובות השמים נפתחו. אף על פי כן לא אמרנו נואש. כואבים ורועדים מקור ומעייפות ועטופי־רעב התיישבנו על האדמה הרטובה, בתוך הרפש, ועלי, ששימשתי שליח־ציבור הרבה שנים, הוטל לפתוח באמירת ההגדה, בעל־פה כמובן. פתחתי ב’הא לחמא עניא', אך הדמעות חנקו את גרוני לא יכולתי להמשיך. התגברתי כארי ובשארית כוחותי התחלתי לשיר בקול רם: ‘על נהרות בבל שם ישבנו’ והציבור החרה החזיק אחרי וגעה בבכי. ופתאום הפך הבכי ליבבה מחרישה אוזניים. דומה עלי, כי יבבה כזאת עוד לא נשמעה עלי־אדמות, היתה זו יללה מחרידה ומרעישה, זעקת־שבר אשר כמותה לא שמעו אוזני. וכשכלו כוחותינו נרדמנו, איש איש בפינתו, כילדים עזובים ושכוּחים מאדם ומאלוהים”.

האיש נשתתק, מחה דמעה, והוסיף: – “אפשר כי בזכות תפילה זו זכיתי להגיע לכאן, היחיד מכל אותה עדה – מקצתם מתו בהמשך נדודינו והיתר מצאו מותם אי־שם בערבות רוסיה”.

וכמו לוחש לעצמו ומטעים כל תיבה סיים: – “‘על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציוֹן’. הוי, ציוֹן!”…

אם נעדרת זמן־מה מן העיר, שבה אתה חי ועובד במשך שנים, או אם לא היה סיפק בידך לבקר ברחובותיה, אתה מופתע מחזיון מפליא ומרנין כאחד: בתים צצים וקמים אצלנו “בן־לילה”, כאילו צמחו תחתיהם. אם סמוך למקום מגוריך צצים הבתים הללו הרי בצד ההפרעות והטרדות למיניהן שנופלות בחלקך במשך היום, נהנה אתה הנאה מרובה מן העובדה שאתה עד־ראייה ועד־שמיעה ממש לכל אבן ולבנה המיתוספות וחש בעליל כיצד העיר, בלשונו של שלונסקי: “פורסת את נופיה ומזדקפת מרבצה”.

ואם בעל אוזן אתה ומאזין לשירי הפועלים למיניהם, יכול אתה על־נקלה להבחין באיזו מידה מתקדם הבניין הסמוך. שכן, לא הרי זמזומיהם של הפועלים השחורים, חופרי היסודות, כהרי שיריהם של הבנאים ולא הרי שיריהם של אלה כלחנם של הנגרים והזגגים וכיו"ב ועל כולם – הצבעים והסיידים. דומה, כי מעשרה קבים של שירה שנפלו בחלקם של פועלים, תשעה נטלו אלה האחרונים. שיריהם של הצבעים והסיידים אינטימיים־ביתיים הם, אם פרקי־חזנות ושירים עממיים ואם שירים מודרניים השאובים מבית־אבא או קלוטים מבד הקולנוע ומן התיאטרון. כנראה שמלאכה זו, שהיא כולה ביתית, פנימית, ואף מונוטונית במקצת, מחייבת שירה מיוחדת. מבין כל בעלי המקצוע הם הם ה"המשוררים" המובהקים.

אכן, עריבים לאוזן הם שירי פועלים בכלל ושיריהם של הסיידים והצבעים בפרט, כי מבשרים הם את גמר המלאכה שאחריה יורדת השלווה ביתית, האווירה המשפחתית הטובה והנוחה, מביאה עמה פנאי ללב ומנוחה לגוף.

אחד מידידי, יליד רוסיה, איש־משכיל, יודע־ספר ושוחר־אמנות, חזר זה לא כבר מביקור של כמה שבועות במולדתו הישנה. הוא ביקר בעריה הגדולות של ברית־המועצות, הירבה לראות ולהתבונן, לקרוא ולשמוע – והוא שמע יותר משהשמיע – ולבו עבר על גדותיו מרוב התרגשות. וזאת משני טעמים: ראשית, עצם הפגישה עם נוף־ילדותו, עם הסביבה שבה גדל וחונך עד עלייתו לארץ והוא אז צעיר לימים; שנית, עינו הבחינה הרבה צללים, אך לא פסחה גם על האורות. מה סח לי איש שיחי:

– “ה”נקודה היהודית" הכאיבה לי מאוד והסבה לי הרבה צער, עלבון ומפח־נפש. עם אחי, פקיד ממשלתי, שלא ראיתיו במשך שלושים שנים רצופות, שוחחתי כמה פעמים בטלפון, אך בעילום־שם. לאחר משא ומתן ממושך ומייגע נעתר לבקשתי להיפגש עמי, אך לא בעיר מגוריו, אלא בבית־הקברות, ליד קברותיהם של אבא ואמא, בעיר סמוכה. שלוש שעות רצופות ישבנו אחוזים ודבוקים באין אומר ודברים ובכינו כתינוקות ומשפתחנו בשיחה נאלצנו לקצר, כדי שאחי לא יחמיץ את הרכבת האחרונה היוצאת לעירו ולא יאחר להופיע במקום העבודה בשעה הקבועה. נפרדנו ומאז לא ראיתיו! הסיבה להתחמקותו של אחי מפגישה עמי –ברורה.

– בבית־המלון, שבו התארחתי, הבחנתי בקבוצה של שלושה צעירים, שעקבו אחרי ושמרו על צעדי. הדבר התמיהני ואף עורר חשד בלבי, אעפ"י שחשתי את עצמי חף מפשע. ערב אחד, אך שבתי מן העיר ונכנסתי לחדרי, שמעתי נקישות בדלת. פתחתי ובפתח ניצבו לנגד עיני השלושה, כשחיוך טוב מרחף על פניהם. הזמנתי אותם להיכנס. התנצל ראש הקבוצה, עלם חמד כבן עשרים, על ההפרעה והסביר לי ברוסית עסיסית, כמובן, ובמאור פנים – “אל־נא תחשוש, אחים אנחנו, יהודים. בקשה מוזרה לנו אליך ואל־נא תקפיד עמנו. על דש בגדך הבחנו ב’מגן־דוד' ובקשתנו שטוחה לפניך: אנא, מכור לנו סמל זה!”. מטבעי, המשיך איש־שיחי, אינני רגשן, אך אודה ואל אבוש כי דמעות חנקו את גרוני. לא היססתי הרבה ובלא שהיות הושטתי לו את הסמל במתנה ואף את שני חבריו כיבדתי בשני סמלי דומים שהיו באמתחתי, בין ה’מזכרות' השונות שבהן הצטיידתי ערב צאתי לדרך. שלושתם כאיש אחד הסמיקו מרוב התרגשות, הוֹדוּ לי בקידה ובנשיקות על היד ונעלמו. מאותו ערב שוב לא ראיתים, אעפ"י שכלתה נפשי לשבת ולשוחח עמם שעה קלה.

– בביתם של ידידים מנוער מצאתי בת צעירה ונחמדה, סטודנטית, שלא ידעה דבר על צוּר מחצבתה, לא למדה ולא שנתה קורות עמה וממילא היתה בורה בספרות עברית ובספרות אידיש כאחת. באחד מביקורי הבאתי לה שי – שירי ביאליק ברוסית. לאחר כמה ימים סח לי האב – אין אתה ידוע איזו מהפיכה חוללה המתנה שלך בנפש בתנו. עד שעה מאוחרת בלילה שכבה וקראה בספר השירים, קראה ובכתה. בבוקר פנתה אלי ואמרה –האמנם שייכת אני לעם שהוציא מתוכו משורר כה גדול ונערץ ולא ידעתי?"!

– הנוער חי, ער ותוסס. בכל מקום פגשתי קבוצות של צעירים וצעירות השקועים בלימודיהם. דומה, כי ראש מאווייו של כל אחד – להצטיין בלימודים. העלבון הגדול ביותר הוא לא רק חוסר השכלה, אלא הצלחה בינונית בלימודים. הכול שואפים להישגים מעולים. באחת מככרותיה של עיר גדולה הבחנתי ערב אחד בהתקהלות של המוני צעירים וצעירות, שעמדו דרוכים במשך שעות, הקשיבו והגיבו, בהתלהבות ובקולי־קולות, אם לחסד ואם לשבט, לדקלומיהם של משוררים צעירים.

ומה שראיתי באולמי התיאטרון עורר בלבי קנאה ממש. לא הרפרטואר, הבימוי והמשחק הפליאוני והפתיעוני, אלא הקהל. בשעת ההצגה עמד באולם קול דממה דקה, אווירה של קדושה ממש ובהפסקות הייתי עד שמיעה לוויכוחים סוערים, לוהטים ונרגשים על טיב המחזה, על הישגיהם או כשלונותיהם של השחקנים, על דרך הבימוי, התפאורה וכיו"ב. והכול בכובד ראש ומתוך יחס חם, ער ונלבב באמנות התיאטרון. ספק בלבי אם מבקרי התיאטרון שלנו מנהלים ביניהם שיחות כה ענייניות, ברמה אינטלקטואלית כה גבוהה ומתוך ידע כזה, כפי שקלטו אוזני בהפסקות, באותן עשרים ההצגות שביקרתי בעריה הגדולות של ברית־המועצות.

אשה בגיל העמידה, מגישה היא באחד מבתי הקפה שבו אני מבקר לעתים מזומנות. קומתה שחוחה מעט, זיקנה בטרם עת קפצה עליה, ועצב שוכן בעיניה הגדולות והשחורות. מעולם לא הבחנתי בבת־צחוק על שפתיה. אפילו ילדתה החמודה בת השתים־עשרה, בעלת תלתלי הזהב, שכולה אומרת צחוק ושובבות, המבקרת לעתים קרובות אצל אמה במקום עבודתה ומחכה ללוותה לביתה, אינה מצליחה להעלות חיוך קל על פניה הנבוכים והמדוכאים.

ביום העצמאות, כשחוצות העיר המו ושקקו מהמוני אורחים וחוגגים, הגישה לי את הקפה באותה מידה של אדישות וחומרה, ללא רמז של שמחה. הרהבתי עוז בנפשי ושאלתיה: – “האם אין שמחת החג נוגעת ללבך?” האשה הרהרה רגע קט, אדמומית קלושה השתפכה בלחייה ועד לריסי עיניה השחורים והארוכים הגיעה, והפטירה בחיוך נוגה: – “חמש השנים שעשיתי במחנות־הריכוז נטלו ממני את הכוח לצחוק! ידעתי, יש אנשים הדורשים לגנאי את פני הזועפים, אך מה אעשה וגלה משוש!” ומשהוציאה מכיסה את מטפחתה, כדי למחות את הדמעות שנקשרו בעיניה, נתגלתה לפני כתובת הקעקע שעל יד ימינה…

(רשמי סיור בשווייץ)

א

נוף מרהיב ומקסים של כפים, רכסים, נקיקי־צורים, חורשות מוריקות, כרי־דשא ופרחים מכל צבעי הקשת, אוושת־אילנות, מלמול־פלגים ולחש־רחש של ימות, נהרות ואגמים, ועל כולם – הרים אשר להם, כדברי המשורר: “נשמה הומיה ועורגה ומבקשה לה מוצא לעולם”. כאן רוחשות שפתי אדם תפילת ‘ברכי נפשי’". מול־פני מראות אלה כמעט לא ייאמן כי יש בעולם צער ועוני, רשע ועוול, מלחמות ושפיכות־דמים, סכסוכי־עמים, ריב־גבולות וצחצוח־חרבות. השקט, הרוגע והשובע, שפע המים והירק וגודש האדיבות, משכיחים מן הלב, ולו גם לשעה קלה דאגות־היום, טרדות־השעה ופחדי יום המחר.

לכאורה, הכול כאן אומר שאננות ובטחון. ואף על פי כן, כשאתה מתבונן יפה יפה בפרצופיהם של בני־המקום, שהם בדרך כלל אנשי־עמל, עובדים חרוצים ואמני הסדר, הדיוק והמשטר, אתה מבחין באיזו ליאות, מונוטוניות עד כדי שממון, חוסר התלהבות והיעדר שמחת־חיים וחדוות־הקיום. דומה כי ההגדרה הקולעת ביותר לארץ־שפע זאת השמיעה אותה ישישה, ילידת רוסיה, ששהתה הרבה שנים באחד מכפרי שווייץ. כשביקר במקום נחום סוקולוב והביע לפניה את רגשי התפעלותו מיפי המקום, מנקיונו ומשקטו, העירה: – “טאק צ’יסטו צ’טו סקוצ’נו” (כה נקי עד כדי שממון").

אותו יום היסטורי, שבו נחתו האנשים הראשונים על־פני הירח, עשיתי בספינת־קיטור באחד האגמים. הנוסעים, רובם אורחים ותיירים, שישבו המומים ונרעשים מן המראות שנתגלו לנגד עיניהם, לא נמנעו מלשוחח ולהתווכח בחום ובהתלהבות על המאורע. שכני בספינה, שהציג את עצמו כאחד מבני המקום, יליד מונטרה, איש בגיל העמידה בעל ארשת של רכות וטוב לב, לא השתתף בשיחה וכל אותה שעה היה שקוע בקריאה בספר שירה. לא הבליג אחד הנוסעים, מראשי המדברים, פנה אליו וללא הקדמות יתירות שאלוֹ: – “אם אדוני אינו מתפעל, כמונו, מן המראות שמסביבנו, ניחא, כי הלא בוודאי זן בהם את עיניו די שבעו; אך כיצד לא נדבק מן ההתלהבות שאחזה את כולנו לשמע הבשורה המרעישה, חלום־דורות, על כיבוש הירח?” התיק האיש את עיניו לשעה קלה מן הספר, מדד את האורח ה"חצוף" מכף רגל ועד ראש, והשיב לו בקול שקט ובוטח: “וכי מה זה משנה?” והמשיך בקריאה! ואיש זה לא היה יוצא דופן. החדרנית בבית־המלון ונער־המעלית, המלצר ובעל בית־הקפה, הנהג והזבניות בחנויות ה"כל־בו", שוחחו אותו יום ברצון על מזג האוויר ועל התפריט, על העוגות הטעימות ועל היין המשובח שניתן להשיג במקום פלוני, ואפילו על שכרם הזעום, אך לא הירבו דברים על המאורע שהפעים והרעיש את כל העולם וגזל שנתם של מיליוני בני־אדם.

כמה ימים לאחר אותו יום היסטורי, ט' באב, ביקרתי בבית־כנסת בג’נבה. בקושי נתכנס ובא מניין וחצי של יהודים ועד שהגיעה שעת התפילה סיפרו והתווכחו על הנעשה בארץ ועל – האנשים הראשונים על־פני הירח, כשכל אחד מהם מבקש להפגין את בקיאותו ואת המידע שלו, ממקורות ראשונים, בשני הנושאים גם יחד. ומשהתיישבו על הארץ, נרות דולקים בידיהם והחזן פתח ב"איכה ישבה", בנוסח המקובל של יהודי מזרח אירופה וציבור המתפללים החרה־החזיק אחריו, בנענוע ראש ובקול בוכים, הדהדו בלבי “איכות” מסוג אחר לגמרי: – איכה מיטיבה עדה קטנה זו של יהודים, והרבה־הרבה עדות כמותן בכל תפוצות הגולה, לבכות ולהתאבל על חורבן הארץ מלפני אלפיים שנה ואין בהם העוז, האומץ והגבורה לקום ולעלות ולשיר את שירת הארץ הקמה לתחייה, הנאבקת על קיומה ומתבוססת בדמה יום־יום ושעה־שעה? איכה יושב בדד העם הזה, ביום זה ובכל ימות השנה, בכל ארצות הרווחה לרבות ארץ־שפע זאת, מבצר של הדימוקראטיה, יוצא ידי חובה באבלו על חורבן ירושלים אשר “בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה”, ואינו רואה צורך נפשי לעלות ולשיר את שירת ירושלים הבנויה והשלמה?

אכן, הרהרתי בלבי, הזעקה המרה שזעק המשורר מנהמת לבו, בבאזל, לפני כארבעים שנה, בנסיבות הימים הללו, לא פג כוחה ולא נמר טעמה גם כיום: – “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם ולבבי סף דמעה”.

ב

בארץ זו נערכו רוב הקונגרסים הציוניים, עד קום המדינה. לא רק הנוף החיצוני המרהיב, אלא גם הנוף הפנימי, שכולו אומר תרבות, משמעת, מסורת־דורות ומשטר דימוקראטי מובהק, שובה לבבות, מדינה קטנה זו שימשה סמל לרבים בראשי התנועה הציונית, חולמיה ולוחמיה. לכאורה, מדינה בעלת אוכלוסיה של קרוב לשישה מיליון תושבים בלבד, מוקפת מדינות גדולות וקטנות (צרפת, איטליה, אוסטריה, גרמניה־המערבית וליכטנשטיין) תלת־לאומית, ללא אוצרות טבע גדולים וללא חקלאות עשירה (פחות מ־20% מן האוכלוסיה עוסקים בחקלאות). ואעפ"י כן הצליחה לשמור על נייטראליותה, פיתחה תעשייה הממלאת תפקיד חיוני בכלכלת הארץ, משמשת מופת ברמת התרבות שלה, ולמוסדות החינוך שלה (7 אוניברסיטאות וטכניון בציריך) יצאו מוניטין בכל העולם. לא ייפלא, איפוא, שהיא מהווה אבן־שואבת לתיירות ומשמשת מקום מושבם של מוסדות בינלאומיים, מקום מפגש של מנהיגים, מדענים ואנשי־תרבות מכל קצווי תבל ומקום מגורם, ארעי או קבע, של הוגי־דעות, סופרים ואמנים בעלי־שם עולם.

מדינה קטנה זו הלהיבה את דמיונם ופירנסה את רוחם של כמה מטובי משוררינו בראשיתם. יעקב כהן הירבה לשיר על “הלוציה, ארץ נעורי, גן חלומותי הפורחים!” – – – / בסוד־אלוהים, הבאתיני – כחולם בהקיץ תעיתי, / עיני שכורות־יפיך וללבי שירה בלי מלים"… וז. שניאור הצעיר הקדיש לה את מחזור הפואימות “בהרים” שם כתב בין השאר:

עֲשָׂרָה קַבִּים שֶׁל יֹפִי הָיוּ לַיוֹצֵר הַגָּדוֹל

בְּשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא־הַיְצִירָה וּמַחֲזוֹת הַבְּרִיאָה בִּלְבָבוֹ:

וַיְהִי בְּהִתְלַהֵב רַעְיוֹנוֹ וְיָדָיו הִתְחָרוּ אֶת חֶפְצוֹ –

יֻשְׁפְּכוּ תִּשְׁעַת הַקַּבִּים עָלַיִךְ, הֶלְוֶצִיָה הַקְּטַנָּה.

המתייחד עם כל אותם המקומות, ובייחוד ההרים, שעליהם שר שניאור לפני למעלה מיובל שנים, מתפעל מחדש מכוחות האדירים שבהם נתברך משורר זה ומכשרונו הציורי המדהים. ומה שמפליא ומאלף גם יחד – את מחזור הפואימות “בהרים” כתב משורר עברי בן כ"ב, ילדי שקלוב, שעשה בשוויץ כ"אורח נטה ללון"!…

(תשכ"ט)

אמר ר' הונא בשם ר' לוי: מלמד שיהיו ישראל מקובצין בגליל העליון ויצפה עליהם שם משיח בן יוסף מתוך הגליל

(מד' “לקח טוב”)

אין אדם, אפילו ותיק בארץ, עשוי לפסוע פסיעה אחת בישראל מבלי להיות שבוי־קסם ופליאה מן החזון וההוד־האגדי הגלומים ומקופלים בכל פינה, מגעגועי־דורות וגבוּרת־קדומים הנרמזים מכל שביל ומן הסודות על חיים של מסירות־נפש, אהבה וכמיהה שאין לה סוף, שלוחשים שמי־תכלת ומסתורין מעל, כל הר ועמק וכל זיז־סלע מתחת.

בכביש הצפון הגענו לנהריה, היישוב היהודי הראשון בעמק עכו, עיר הקיט והנופש, והיא נושמת מציאות ישראלית חדשה – מקום מפגש והיתוך לעדות ולשבטים, שזה בקרוב עלו ובאו לארץ. אך התרחקנו מנהריה כדי כמה קילומטרים בלבד, צפונית־מזרחית, וכבר עלה באפנו אוירה של אכזיב הקדומה, שבה התקיים יישוב רצוף מן התקופה הכנענית ועד ימי־הביניים, ובלב מהדהדים הפסוקים שבס' יהושע ושופטים: “אשר לא הוריש את ישבי־עכו ואת־ישבי צידון ואת־אחלב ואת־אכזיב” (שופטים א: לא). לא הרחק מכאן קיבוץ גשר־הזיו, ע"ש הגשר הסמוך, שנתקדש בדמם של י"ד לוחמים אמיצי־לב ונועזים במלחמתם נגד הבריטים. ושוב במרחק של כמה קילומטרים בלבד שתי נקודות: ראש־הנקרה וחניתה, על הגבול הלבנוני, שני עדים להיסטוריה עתיקה וחדשה עקובה מדם ורצופה עלילות גבורה. ראש הנקרה – כאן עברה הדרך לצור; מכאן חדרו לארץ (בשנת 333 לבני הספירה) צבאות אלכסנדר מוקדון; מכאן עברו ב־1099 צבאות הצלבנים ובשתי המלחמות העולם (ב־1918 וב־1941) פרצו מכאן הבריטים ללבנון. וחניתה, ששימשה מאז היווסדה (ב־1938) בימי “חומה ומגדל”, במלחמת השחרור ועד היום סמל הגבורה, המאבק הנועז וחירוף־הנפש. וכמוה גם שכנתה הצעירה אדמית, שנוסדה עשים שנה אחרי חניתה.

הננו במעלה ההר, בדרך החדשה שזה עתה נסללה, מטפסים ועולים בשבילים מאוּבקים ומפוּתלים ולפנינו מתגלית אדמית המבודדת. לכודה ומכווצת היא בין הרים נוראי־הוד, סלעי־מגור אדירים, שמי תכלת ומסתורין, ודומה לקן־נשרים צעיר ורך בצמרתו של אילן עתיק־יומין. מול־פני נוף־הרים מעין זה כתב בוודאי אותו משורר:

אֲנִי מֵבִין מַדּוּעַ בֶּהָרִים נִגְלִים סוֹדוֹת,

מַדּוּעַ בֶּהָרִים גַּם הַדְּמָמָה בּוֹעֶרֶת.

(ש. טנאי, לפני ימים חדשים, 7)

אנו ממשיכים ושוב מתגלה לפנינו מציאות מופלאה, נקודות היסטוריות וחדשות, שהאחת מתחרה בחברתה בחזונה, בגבורתה ובשירתה – שירת־הדורות ושיחת־דורות, הבוקעות ועולות מכל הר, מכל נקיק־סלע ומרשרושו של כל אילן: סאסא, הר־מירון (ג’רמק), ביריה, ברעם, מצודת־ישע, מנרה, מטולה, קרית־שמונה, חורשת טל, ראש פינה, כורזים, אילת השחר ועוד ועוד.

הננו מהלכים בין שרידי בית־הכנסת העתיק של ברעם ובין חורבות בית־הכנסת של ביריה; שוהים שעה ארוכה ליד קברו המסורתי של ר' שמעון בר־יוחאי במירון; מטיילים שעה קלה במטולה הבודדה; מתרעננים בחורשת טל הטובלת בים של ירק וכרי דשא מטופחים ונופשים בכורזים. ופתאום קולטות אוזנינו קול־המיה ממרחקים, מעין קולות ש"קפאו", ניגונים חמים וצובטים המהלכים מסוף הגליל ועד סופו. האם אין אלה קולותיהם־ניגוניהם של חכמי־לב וחכמי־רזין שחיו, חלמו ופעלו בסביבות אלה בימי קדם? ושמא הם לחשיהם של גבורי ישראל, זכי־לב ואצילי־רוח שבכאן, בשבילים הללו, השליכו נפשם מנגד בגבורה עילאית שהפכה אגדה, בימים ההם ובזמן הזה? ושמא הם אנחותיהם־אנקותיהם של המתיישבים הראשונים, שנאחזו באדמת־טרשים שוממה ועזובה לפני למעלה משמונים שנה, נאבקו מרות באדמת־סלעים סרבנית, נלחמו בחירוף נפש בפגעי־טבע ובאויבים ויכלו להם. האם לא קולות וניגונים כאלה הרטיטו לבותיהם של טובי משוררינו?

רֶגֶב אֶל רֶגֶב נִדְבָּק וְדוֹבֵב:

פֹּה נִטְמָן כָּל מִדְרַךְ כָּף רַגְלָיו שֶׁל יוֹסֵף.

עַצְמוֹת יָד אָחָת מַחֲרֵשָׁה וְחָלִיל,

וּתְפִלָה לַגּוֹסֵס: "טוֹב לָמוּת בָּגָּלִיל,

טוֹב לָמוּת בָּגָּלִיל…" –

וּבֵין הָר וּבֵין יָם, כִּמְאַסֵף לִיגוֹנוֹת,

הַדְּמִי מְהַלֵּךָ עַל רָאשֵׁי בְּהוֹנוֹת.

(ש. שלום, שירים, רע"ח)

אגב סיור אנו נתקלים באנשי־רגבים, “אברכי־שדה” ותיקים וצעירים, חניכי סביבות שונות ויוצאי אקלימים רחוקים. דומה כי הללו הם מעין “גלגול” של הגלילים הקדמונים עליהם מספר יוסף פלאוויוס כי “מעולם לא שלט מורך־לב באנשים”. הכרת פניהם ענתה בהם – קשים ומרים היו לבטיהם וגישושיהם. ימים של בדידות, יתמות וקדרות, ללא לחם וללא חדוות הצמיחה והבנייה, היו מנת־חלקם. אך הם לא נכנעו, לא ויתרו ולT אמרו נואש. הודות לחזון־דורות וצמאון־דורות גברו על כל התלאות והייסורים והגיעו עד הלום.

סמוך לשקיעה הגענו לצפת, הנבלעת בנוף־פלאים, כולה נושמת אוויר הרים צח ומרענן וצלילי־שירה החודרים לכל תא מתאי הלב.

הייפלא איפוא, שאחד זר, הוגה־דעות והיסטוריון צרפתי נודע, ארנסט רנאן, שביקר בסוריה ובא"י לפני כמאה שנה ראה בגליל: – “ארץ השירה האמיתית – – – על־פי שרידי החרבות אפשר לשפוט, כי היו תושביה איכרים עובדי־אדמה, אנשים פשוטים ושלווים המסתפקים במועט. בלתי מוכשרים למלאכת מחשבת, אשר לבם לא הלך אחרי היופי החיצוני, כי אם אחרי הנשגב באמת – – – אם גם חיו חיים של שפע והרחבת־הדעת, לא היו להוטים אחרי המותרות, כי אם נתונים לחזון ושיר, הוזים וחושבים מחשבות, בהיות להם השמים והארץ לאחד”.

ואף על פי כן, למראה השממה הגדולה של הגליל העליון, שעליה אפשר במידת־מה גם כיום לשיר, כפי ששר שלונסקי: “בגליל קהל־שנהבים רובץ פרא, כרוח־גב”; מול־פני ההרים הקרחים המחכים עדיין ליישוב, לייעור ולעיבוד, עולים בלב דברי יוסף טרומפלדור, באיגרתו האחרונה שכתב מא"י לחבריו בחו"ל ביום 3 בדצמבר 1919: “הארץ בוכיה לחלוצינו, כי אינם”.

(תשכ"ד)

אָקוּמָה אֵלְכָה־לִי אֶל־הַיְלָדִים, הַמְשַׂחֲקִים לְתֻמָּם בַּשָּׁעַר, אָבֹא אֶתְעָרֵב בִּקְהָלָם, אֶאְלַף שִׂיחָם וְלַהֲגָם – וְטָהַרְתִּי מֵרוּחַ פִּיהֶם וּבְנִקְיוֹנָם אֶרְחַץ שְׂפָתָי. (ח"נ ביאליק)

אין כל פלא בכך, שהבן הפעוט אוהב שירים וצמא לסיפורים. איזה ילד אינו אוהב כגון אלה? ומה בכלל טעם לחיינו עלי־אדמות בלא שיר ובלא סיפור. והלא כה אמר פעם יעקב וואסרמאן: “עולמו של הקב”ה לא נתחבר כ’ספר מדעי' או כ’מאמר פובליציסטי'. עולמו, כבכיול, אפוס הוא, סיפור שיר, או כל אלה כאחד".

ואף בכך אין משום רבותא, שאין הפעוט נרדם קודם ששר לעצמו וסיפר לעצמו שירים וסיפורים, שקלטו אזניו וספג לבו הרך במשך היום בגן־הילדים ובבית, מפי אבא־אמא. מה שמפליא הוא כיצד תפס שברי־מלים וקטעי־פסוקים מפרשת השבוע, שמשמיעה הגננת החיננית באוזני הילדים מדי ערב־שבת, וכיצד הללו מעסיקים אותו ומלהיבים את דמיונו.

בחשכת הלילה יש אשר יספר לעצמו בליל־שבת בעיקר: – “אז אברהם היה לו ילד, יצחק. אז רבקה נתנה הרבה מים לחמורים, לא – לגמלים. ויצחק נתן ליעקב ברכה נורא טובה. ורחל היתה נורא יפה. לאה לא. ואת יוסף זרקו לבור נורא עמוק. ולמי היו הבגדים הכי יפים בתורה? ליוסף”. אלא שלא נתחוור לו עדיין וקשה לו להחליט, כנראה, אם הללו שירים הם, שיש להשמיעם בלחן, או סיפורים. ובקולו המתוק ישאל:

– אבא, מה זה, זה, שיר וסיפור?

ואפשר, שחושו לוחש לו כי הללו שירה בפרוזה הם?

שובב גדול הוא הבן הקטן, בן השנתיים וחצי. “ידו בכוֹל”. הכוֹל מושך את תשומת לבו ויום ליום יביע רגשי התפעלותו מעולם ומלואו על גילוייו המפתיעים ומן הטבע על תמורותיו הפלאיות: יום ולילה, אור וחושך, עצים מלבלבים ושדה מוריק, חיות ועופות וכיו"ב. המשחק בארגז החול והטיפוס על הסולם בגינה הם, כמובן, ראש מאווייו ושיא תענוגותיו. אך לא פחות מאלה ישׂישׂ לקראת ציוץ צפור, געיית פרה, נביחת כלב, קרקור תרנגול וכיו"ב.

השעה ה"גורלית" ביותר היא שעת־הפרידה מן ההורים ומעולם המשחקים, כדי לעלות על יצוּעוֹ. כמה אכזריים נראים בעיניו, אנחנו ההורים, המנסים ל"פתותו" ולנתקו מעולם מופלא זה הסובב אותו. אלף תירוצים ותירוץ ימצא אז, כדי לבטל ולקרוע את “רוע הגזירה”, ואפילו בשעה שהוא עייף ויגע מעמל היום ושמורות עיניו נסגרות. מלת־קסם אחת בלבד, הממלאת את לבו הקט רחשי אהבה ויראה, עשויה להכניעו ולשנות את טעמו והיא – סבא! “סבא אומר כי צריך לישון; כל הציפורים כבר הלכו לישון”. וראה זה פלא, הזכרת שמו של סבא, שאינו רואה אותו אלא מפקידה לפקידה בשל ריחוק המקום, פועלת כמו במטה קסם. כהרף־עין נעשה הילד צייתן, עולה על יצועו, מותח את גופו הקט ומבקש לכסותו. ותוך כדי פרידה מן ההורים, בנשיקות ובגיפופים, לוחשות שפתיו: “סבא, סבא!” אין זאת, כי חושו הטבעי לוחש לו כי סבא הוא הסמכוּת העליונה, ועל “גזר דינו” שוב אין מקום לערעור…

הפעוטים, שידיהם מלאות עבודה כל היום, יוצרים הם ואך טעות היא בידינו בהיותנו סבורים כי “מקשקשים” הם סתם בעלמא. הללו יוצרים עולמות ומחריבים אותם, כיד הדמיון הטובה עליהם. אך נפקחו עיניהם לאחר מנוחת הלילה ומיד עסוקים וטרודים הם “למעלה ראש”, שקועים בעבודותיהם בשקדנות מופלאה, בריכוז למופת ובאימוץ כל החושים – כיאה וכנאה ליוצרים!

יום אחד, בשעות הבוקר המוקדמות, נכנסתי לחדרו של הבן הפעוט ותפסתיו ב"קלקלתו" – כשהוא מצייר על הקירות! משהבחנתי בידיו ובפניו המלוכלכות העמדתי פנים כעוסות ונזפתי בו: – “שוב אתה מקשקש בצבעים על הקירות?” נפגע הפעוט והשיבני ברוגז: – “אבא, זה לא קשקוש, זה ציור!” “ומהו הציור הזה?” הוספתי ושאלתי. “תוהו ובוהו מן התורה”, היתה תשובתו. ביקשתי לבחון אותו ושאלתיו: – “ומה זה תוהו ובוהו, הידעת?” “ככה, ככה, כמו בחדר שלי”, השיבני הפעוט וצחוק של שובבות השתפך על פניו, בהצביעו על המהפיכה שבחדרו.

– ומה עוד סיפרה לכם הגננת מן התורה?

לא השהה הפעוט את תשובתו וצפצף בקולו המתוק:

– “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ: והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך כמו בלילה!”

הרחוב שוקק מאדם, רעש והמולה. עוברים ושבים שקועים בעסקיהם וטרודים בענייניהם ואינם משגיחים אלא בנעשה סביבם, בהמונה של עיר. ביקשו ההורים להסב תשומת לבו של ילדם הרך אל פלאי הרחוב, אך הוא לא שעה להם. אפילו שלל הצעצועים שבחלונות הראווה לא משכוהו לא קסמו לו ביותר. ידידים שניקרו בדרך ניסו לדובבו ללא הועיל. הילד הפשיל את ראשו הקט והמתולתל אל על ונעץ שתי עיניים תמות וזכות בשמים הכחולים, שם שטה שיירה של עננים לבנבנים, שנראו כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה וחיוך של קורת־רוח השתפך על פניו.

אין זאת כי ילדים ומשוררים רואים את אשר נבצר מבני־תמותה רגילים לראות.

אותו כלל כדול, ששׂם שׁקספיר בפיו של פוֹלוֹניוס ב"המלט": “כיסוי האהבה נורא מגילויה”, אני למד יום־יום מן הבן הפעוט. מדרכו לכסות אהבתו ולא לגלותה אפילו לאהובי נפשו. אך יש ובאפלוליות החדר, בין־הערביים או בשעות הלילה, ילחש בקולו המתוק על אוזני האם: “אוהב ממי (אמא) נורא אוהב!”

ביסורי פרידה ממושכת מאבא־אמא עדיין לא נתייסר. הוא למד לדעת, שאבא הולך לעבודה, מקבל עליו את הדין ומחכה בקוצר־רוח לשעת שובו. יום אחד החליטה האם לצאת לביקור קצר בעיר הסמוכה. משחש הפעוט בהכנות לנסיעה שינה טעמו, אך סימני צער או אכזבה לא גילה. הלכנו ללוותה לתחנה והוא נפרד ממנה בחיבוקים ובנשיקות, כשחיוך כבוש מסתמן על פניו הזועפים. אך זזה המכונית ממקומה, שוב לא יכול להתאפק ונתן קולו בבכי. ניסיתי ואף הצלחתי לפייסו ולהסיח דעתו בצעצוע חדש, שקניתי לו בחנות הצעצועים הסמוכה ובעיקר עשיתי את רצונו וביליתי עמו שעה ארוכה בארגז החול, מקום השעשועים החביב עליו ביותר.

הוא שב הביתה עליז ושמח. משהשיג, שנסיעתה של האם היא עובדה קיימת, לבשו פניו ארשת של כובד־ראש, אך החשה ולא פצה פה, ובעוד אני טורח במטבח בהכנת פת־ערבית ו"מזיע" קשה בעשיית החביתה, אשר לרוע המזל נשרפה כמעט כליל, נעלם הפעוט. קראתי לו ואין עונה. לאחר חיפושים מצאתיו בחדר השינה, ליד ארון הלילה שעליו ניצב תצלום האם. השתדלתי להיות רואה ואינו נראה. הפעוט “סקר” את הסביבה ומשבטוח היה כי אין משגיחים בו, נטל את התצלום, הסתכל בו ארוכות, לחצו אל לבו הקט והרעיף עליו מנשיקות פיו, שאמרו אהבת־עולם ומסירות־עולם. בתנועות זהירות ומזורזות החזיר את התצלום על מקומו, כמי שחושש להיתפס בקלקלתו. וכשישבנו לסעוד שאלתיו: – "אוהב ממי? פסק קצרות: “לא”!

אגב משחקם של הפעוטים בארגז החול אוהב אני לעקוב אחר מעשיהם של ה"גדולים", בני 10־8, השולטים שליטה גמורה בכיכר המשחקים, ומנסה להתחקות על שרשיהם. אודה, אין הדבר קל כל עיקר. שעה שהם שטופים בתעלוליהם ושקועים ראשם ורובם בענייניהם ה"בוערים", כה רב הדמיון ביניהם, עד שכולם נראים שווים מלגו ומלבר.

בייחוד משכו את עיני שני זאטוטים חמודים, שזופי־פנים ועליזים – שני הפכים. האחד, עדו, רועש ומרעיש, מתלהב ומלהיב ומדבר בקולי־קולות, עז־לב ומטיל אימתו על כולם. על נקלה ניתן להבחין – הוא ראש המדברים. “מצביא” שכולם נשמעים לו ועושים דברו ובלעדיו כל החבורה כצאן בלי רועה. ואילו השני, רפאל, שתקן ומכונס אל עצמו, משתתף ברוב המשחקים ובכל מעשי הקונדס של חבריו ואעפ"י כן כמו מתבודד, ויש כי יפסיק פתאום ממשחקו, מהלך בין ערוגות הגינה, מסתכל בצמחים, מטה אוזן להמיית־הרוח ולאוושת האילנות ולעתים אף תולה עיניו בשמים, כאילו גם שם יש לו “עניינים”. הרבה ימים עקבתי אחריהם עד שנתיידדנו ונתברר לי מוצאם. עדו הוא בנו של עסקן ציבורי נודע, ואילו רפאל – בנו של מושרר.

אכן לא בכדי פסקו חז"ל: “מעשה אבות סימן לבנים”. ובעקבותיהם קבע ראב"ע: “רוב הבנים דומים לאבותיהם, כי הם השרשים”.

בכל יום מלאך יוצא מלפני הקב"ה לחבל את העולם וכיון שהקב"ה מסתכל בתינוקות של בית רבן ובת"ח – מיד נהפך כעסו לרחמים.

(כלה רבתי ב)

הבן הקטן כבר גילה את עולם־האותיות על צירופיו וצירופי־צירופיו והוא כולו אחוז קסם ואפתעה. הברות מצטרפות למלים והמלים למשפטים ומן המשפטים, ראה זה פלא, עולים וצומחים סיפור, שיר ואגדה ושוב אינו תלוי בחסדי הוריו, שיקראו באוזניו ויפענחו לו אותו עולם כמוס וחתום. לאט לאט מגלה הוא “יבשת חדשה” – עולם הספרים! אמנם, לעתים אין הוא מאמין עדיין בכוחותיו וברצותו ליהנות הנאה של ממש מן הסיפור או מן השיר, הריהו מבקש שיקראו באוזניו (קצת גם העצלות עושה!) אך אם עומדים ההורים בסירובם מעז הוא לשחות בכוחות עצמו בים־האותיות, נכנס בשלום ויוצא בשלום. אותה שעה נדלק בעיניו ברק של נצחון, נצחונו של “כובש”. עם תום הקריאה מגיע תור השאלות: מי כתב את הספר? מה זה סופר ומה זה מתרגם? וכיצד עושים ספר? ומה זה הוצאת ספרים? – שאלות משאלות שונות המביאות, עתים, גם את ההורים במבוכה.

וכבר הוא יודע שביאליק הוא סופר “נורא גדול”, גדול אפילו מאנדה ידידתו, זו שתשרה לו ממיטב ספריה בצירוף הקדשות חמות ושיריה שגורים על פיו; וגדול אפילו ממרים ילן־שטקליס ופניה ברגשטיין וברוידס ומשה הנעמי, שספרו “שירים קטנים” אינו מש מידו והוא קורא בו באהבה ובדביקות ממש. אך מבקש הוא לדעת, האמנם ידע ביאליק את כל המלים “שבעולם”? – – – בוודאי! אז למה כתב “הוי, כרכרי, בן־בדיל / צא במחול, רוץ בגיל”? – כוונתו ל"סביבון"! אז למה לא כתב “סביבון”? הוא לא ידע מלה זאת, נכון? ובכן, סידרתי אותך!… (אגב על גילגולי המלה “סביבון” ראה מאמרו המאלף של רפאל וייס: “חידושים ומחדשיהם”, לשוננו לעם, קכ"ה, אדר א' תשכ"ב, עמ' 89־88).

ומצויים, כמובן, סיפורים ושירים החביבים ומקובלים עליו ביותר, שאותם מוכן הוא לשמוע בלי קץ ובלי גבול, גם אם לא הכול ברור ומחוור לו כל צרכו; אך לא כן בקריאה, כאן חייב הכול להיות ברור ומובן בתכלית, שאם לא כן הריהו פוסק: “זה בשביל כיתה ב' או ג', אך לא בשבילי”.

מעל לכול חביבים עליו שירים שחוברו להם מנגינות! הו, יבורכו המלחינים למיניהם, המחבבים על ילדינו את עולם השירה. הם הם המחדירים ללבותיהם של פעוטינו, ביחד עם הלחן, מלים וביטויים הנבלעים בדמם ונחרתים בזכרונם. ואכן, לאחר ש"נתעייף" מן הקריאה ומן ה"חשבון המפרך", הריהו פותח בזמר, שכולו צירוף מופלא של לחן מתוק ואותיות מחכימות, שעל משמעותן כבר עמד לא מתוך שמיעה בלבד, אלא מתוך קריאה, זו הממלאת את לבו הרך רגשי נצחון ושמחה.

ופתאום, שאלה “נוקבת” בפיו –: “אבא, אתה מאמין לי שיש עוד מלחמות בעולם?” – מי סיפר לך זאת? – “קראתי בעיתון!”

דומה עלי, שההורים המסיעים יום־יום במכוניותיהם הפרטיות את ילדיהם לבתי־הספר, העומד במרחק של שניים־שלושה רחובות בלבד מבתי־מגוריהם, מחבלים בנפשות הילדים. לא זו לבד שהם מונעים מילדיהם הרכים טיול־בוקר מרענן באוויר צח, שעת־כושר טובה ליהנות מזיו הטבע וקליטת מראות ורשמים, אלא אף מרגילים אותם לעצלות, לנוחיות מופרזת ולהתנשאות מיותרת, שלא מדעת.

זכורני: תלמיד הייתי בכיתה ב' של הגימנסיה, שעמדה במרחק של קילומטר מבית־המגורים שלי שבעיר ס., היא “עיר הכרמים” בבסרביה. לא הרחק ממני התגורר חברי לכיתה, בן־עשירים מופלגים, בעלי טחנות־קמח גדולות ונודעות בכל המחוז. בחצר ביתם בן־הקומותיים, המרווח והמפואר, עמדו בכל בוקר שתי כרכרות על עגלוניהם, מוכנות ומזומנות לנסיעה – האחת להסעת האב, שהירבה לנדוד לרגל עסקיו על־פני ערי הסביבה והשניה – להסעת הסב, ישיש בעל הדרת־פנים, שעינו עדיין פקוחה היתה על עסקי הטחנות ובכל עניין גדול או קטן היה הוא הפוסק האחרון.

בבוקרו של יום חורף עז וחריף, כשסופת שלג השתוללה בחוץ וסינוורה ממש עיניהם של עוברים ושבים, נכנסתי אל חברי לכיתה והצעתי לו שהעגלון יסיע אותנו אל גימנסיה. שמח חברי על ההצעה ושנינו לבשנו עוז והתדפקנו על דלתו של הסב, כדי לקבל הסכמתו. הישיש ישב ליד מיחם כרסתני, לגם תה חם ומהביל ועיין בעיתון. תחילה תמה על ביקור הפתע שלנו, בשעת בוקר מוקדמת כל־כך, אך מששמע פשר דבר הסיר את משקפיו, נעץ בנו מבט חודר, חיוך טוב נשתפך על פניו המקומטים, שהפיקו בינת־חיים ונסיון־חיים ולאחר הרהור קל אמר ספק באידיש מתובלת בעברית, ספר בעברית מתובלת האידיש:

– “קינדערלעך, לית מאן דפליג, ויסעו איז לייכטער, מען קומט אן גיכער, אבער וילכו איז געזונטער און מען קומט אן וויטער. גייט געזונטערהייט”. (ילדים, לית מאן דפליג כי הנסיעה נוחה יותר ואף מגיעים מהר, אך ההליכה יפה לבריאות ומגיעים הרחק יותר. לכו לשלום!)

ילדים אומנים הם (ממו"ס, בימים ההם)

הבן בן ה־11 עדיין שקוע כולו ורובו בעולם הצעצועים והמשחקים, זו זכותו ומקור אשרו ואיש לא יבוא לערער על כך ועל אחת כמה וכמה ההורים. איך אפשר לגרשו מגן־עדן זה? ומה־גם שהמשחקים הם בעיקר בתחום ה"אמנות" – תיאטרון, בימוי, תפאורה, ציור וכיו"ב. כל עוד נמשך החופש הגדול הוסיף גם הוא ליהנות מן ה"הפקר" וההורים העלימו עין מן המהפיכה שעל שולחנו, בתוך המגירות, בארונות הבגדים, בארונות הספרים וכיו"ב. אך משהתחילה עונת הלימודים פקעה סבלנותם. יום אחד החליטה האם ל"התאכזר" ולהשליט סדר ומשטר. שעה שהבן היה בבית־הספר ערכה “שחיטה” נוראה, ללא רחמים, משחזר הבן מבית־הספר וראה את אשר עוללו לו פרץ בבכי קורע לב, וטענה אחת בפיו: – “איך לא חסתם על עמלי והחרבתם בניינים שבניתי?”.

כלום צריך אני להוסיף שלא יצאו אלא ימים מועטים והתוהו ובוהו חזר לקדמותו, קם והיה ביתר שאת?

ושמא צודקים הזאטוטים שבניין ילדים בניין הוא ולא סתירה? שמא במשחקיהם בונים הם את עולמם לעתיד, מי יודע?…

דפנה, כך שמה של ידידתנו הקטנה, ילדה כבת אחת־עשרה, בעלת גוף מלא,ְ שערות פשתן ועיניים לא גדולות וחייכניות, המפיקות פקחות ושובבות. לכאורה, מנומסת ושקולה בדיבורה ובתנועותיה, בשיחה עם גדולים ובייחוד בשעת סעודה, ועם זה מלאת חיים, אוהבת משחקים ומעשי קונדס. מסודרת ומטופחת היא למופת, ניכר שיד אם אוהבת מטפלת בה בהקפדה ובמסירות למופת. וידיים לה, לדפנה, ידי זהב, רוקמת ותופרת במו ידיה שמלות וקישוטים לבובותיה בטוב־טעם ובכשרון. ואעפ"י כן יש שאיזו עננה עוברת פתאום על פניה ומוסיפה להן עצבות סמויה, ולו גם לשעה קלה בלבד. זמן רב לא עמדנו על פשר עצבותה הפתאומית של דפנה עד שיום אחד נתגלה לנו הסוד – היא ילדה מאומצת!

הבן, שאף לו נתגלה הסוד, מפיה של דפנה עצמה, לא דיבר עמה על כך מעולם, אך פעם סיפר לנו בתמימות האופיינית לגיל זה: “דפנה זאת מקמצנת נורא! בבובתה נורית, זו שפוקחת ועוצמת עיניים, אינה מניחה לנגוע. והיודעים אתם מדוע? כי זו, היא אומרת, ילדתה היא, כלומר דפנה, אמא שלה, אמא אמיתית ולא אם חורגת”. וברק של שובבות ניצת בעיניו.

באולם הקריאה של הספריה העירונית יושבים היו צפופים, שורות שורות של תינוקות של בית־רבן, שקועים בספריהם באֵלם־קול ובדומיה. על נקלה אפשר לעמוד על סוגי הקוראים – הללו קוראים ומעיינים ואעפ"י כן ערים הם למתרחש באולם, זזים ממקומותיהם ומגלים סקרנות לנעשה סביבם ואף בולשים אחר תנועותיהם של היוצאים והנכנסים; והללו מעיינים אמנם בשקדנות אך ניכר שעיונם הוא מתוך חובה ולא מתוך רשות, אם מחמת אֵימת הבחינות ואם מחמת אימת המורה; ואילו המועטים – שקועים ראשם ורובם בספריהם, ללא ניע וללא זיע ואינם שמים לב למתרחש סביבם.

ובעוד אני פותח בשיחה בלחש, עם הספרנית החיננית, ניגש אליה נער כבן עשר, שמנמן ועגלגל ובעל ראש מדובלל ומתולתל, פנה אליה באדיבות ובקול תחנונים: – “תראי, דליה, עד שהגעתי הביתה כבר גמרתי את ספר, כל כך פצפוֹן, ואני מבקש ספר אחר, אבל גדול ועבה שיספיק לי עד לאחר שבת!? נתחייכה הספרנית ובחנה את הנער אם אמנם קרא את הספר עד תומו. ואכן, היטיב הזאטוט לספר את תוכנו. וכדי ל”רכך" את לבה של הספרנית הוסיף: – “הספר יפה מאד, אבל כל־כך קטן, פשוט נשארתי רעב!”

שלושה ילדים בני 12־11, עמוסים ילקוטים כבדים, עושים דרכם לבית־הספר בבוקרו של יום חורף מעונן וקר. מתנהלים הם לאיטם בשעה מוקדמת זו של היום, בשבילי העמק המפריד בין שכונתם ובין בית־הספר, ומסיחים לתומם.

אמר אחד: “הנה מכונית קונטסה 1300, כמו של אבא שלי. מכונית מצויינת אבל קטנה מדי ובקרוב יחליפנה אבא בגדולה יותר, לארק של שבעה מקומות”.

פתח השני ואמר: “אמש המליטה החתולה שלנו שלושה גורים קטנים וחמודים. הו, כמה הצטערתי הבוקר להשאירם לבד בבית. הלוואי והמורה שלנו לחשבון תהיה גם היום חולה ואחזור הבית לאחר השעה השלישית”.

הפשיל השלישי את ראשו כלפי מעלה ואמר: “ראו־נא את עדרי העננים, כמה נמוכים הם, אפשר ממש לנגוע בהם, לתפוס אותם ביד”, ובעיניו הגדולות והחולמניות ניצת ברק של אושר וקורת־רוח, כמו שאומר: “הדוּר, נאה, זיו העולם!”

* שאלת השאלות בדור קודם היתה “לאן?”; שאלת השאלות בדורנו היא “לאן הערב?”

* שלושה דברים למד אדם להעריך לאחר שאבדו לו: שנות נעורים, בריאות תקינה וידידות כנה וטהורה מכל רבב.

* מצויים בני־אדם שהם מגיהים מומחים – עינם החדה עשויה לגלות טעויות דפוס של כל תיבה חסרה וכל פסיק נעלם, ואילו חייהם הם שלשלת ארוכה של טעויות מכאיבות המזדקרות לעיני כול.

* “כל האברים תלויין בלב, והלב תלוי בכיס”, אך מעשה שטן – לעתים קרובות אנשי הלב אין להם כיס ואנשי הכיס אין להם לב.

* כשאנו מדברים אל בני־אדם שאינם מבינים לרוחנו הננו דומים למי שמבקש לפרוע חובותיו במטבע שאינו עובר לסוחר.

* הורינו מעירים לנו על טעויותינו ואנחנו חוזרים ומעירים לילדינו על טעויותיהם וכך חוזר הגלגל ו"טעות לעולם חוזרת".

* מצויים בני־אדם שבשום פנים אינך יכול לשייך אותם אף לא לקטגוריה אחת מארבעת הבנים של ההגדה, והם המסוכנים ביותר: מעמידים פני חכם ולמעשה אינם יודעים לשאול; מעמידים פני תם ולמעשה אינם אלא רשעים מרושעים.

* לכל פגעי־החוץ, טרדות־היום וזעזועי הזמן יש תרופה אחת – בית טוב, ובית טוב פירושו אשה טובה.

* “מכל מלמדי השכלתי”, במה דברים אמורים? שלא רק תורתם אלא גם אישיותם של מלמדנו עשויה לשמש לנו מופת.

* יש אנשים שחיים יום־יום ושעה־שעה ולעומתם מצויים אנשים שיום־יום ושעה־שעה הם מתים – מפחד, מבושה, מאכזבה, מצער, מיאוש, מאדישות ומחוסר טעם בחיים.

* הרכילות כתבלין למאכל – מגרה לעתים את חוש הטעם; התבלין כעיקר המאכל – מקהה כל החושים.