שלושה ילדים בני 12־11, עמוסים ילקוטים כבדים, עושים דרכם לבית־הספר בבוקרו של יום חורף מעונן וקר. מתנהלים הם לאיטם בשעה מוקדמת זו של היום, בשבילי העמק המפריד בין שכונתם ובין בית־הספר, ומסיחים לתומם.

אמר אחד: “הנה מכונית קונטסה 1300, כמו של אבא שלי. מכונית מצויינת אבל קטנה מדי ובקרוב יחליפנה אבא בגדולה יותר, לארק של שבעה מקומות”.

פתח השני ואמר: “אמש המליטה החתולה שלנו שלושה גורים קטנים וחמודים. הו, כמה הצטערתי הבוקר להשאירם לבד בבית. הלוואי והמורה שלנו לחשבון תהיה גם היום חולה ואחזור הבית לאחר השעה השלישית”.

הפשיל השלישי את ראשו כלפי מעלה ואמר: “ראו־נא את עדרי העננים, כמה נמוכים הם, אפשר ממש לנגוע בהם, לתפוס אותם ביד”, ובעיניו הגדולות והחולמניות ניצת ברק של אושר וקורת־רוח, כמו שאומר: “הדוּר, נאה, זיו העולם!”