– “הנני בא ועולה, הנני בא, הנני…” קראתי כאח מאחי האור מאז ומעולם.

– “הנני בא ועולה, הנני בא, הנה הנני עטרת תפארת זקני הדור ההופכי החושך למעינו אור!” הלא נקראתי לבית־הדין הגדול של אנשי האור והנה הופעתי עני כי יעטוף, יחף וכתונת פסים מוזרה לבשרי. הופעתי כי זה הכלל הגדול לאיש כמותי: להיות מופיע לתת דין וחשבון על המעשים שעשיתי והפעולות שפעלתי בכל יום ובכל לילה ובכל שעה כפי שיבוקש.

וזה דין הופעתי:

עזוב ונעזב לעצמי הייתי כל ימי. מימי ילדותי הראשונים. בן ובנות היו להורי. שלושה פיות צפו לרחמי אב ואהבת אם. הבכירה הרי היא בכירה לכל הבחינות וזכותה לעולם תעמוד. הצעירה הריהי צעירה לכל הדעות ובת טפוחים לכל הלבבות – ילדת זקונים נפלאה. זו בכה וזו בכה, זו בכך וזו בכך, מעלה זו לזו וסגולה זו לזו, דרישה מיוחדת לזו וזכות נוספת לזו. ורק אני האמצעי, הייתי העזוב. האחד בלא סגולה ובלא מעלה. בלא זכות ובלא דרישת זכות, האח העזוב לנפשוי עזוב – ובלי עזוב־תעזיב־עמו. וזו גאותי. זה הקמיע וזה המשען. כצל עובר עברתי את שדה ילדותי. במעגלים אפרורים. לא יד אם ענוגה טפלה בי בחלי. כי לא חליתי. לא אב טוב ומיטיב הרנין את עיני בלטיפה חטופה, כי לא מצאני הגון לפניו. לא שפחה חנפנית לקקה את כוונותי מזויות פי. לא. אני הייתי אני. האני הטהור. אחד. יחיד. שלי. רק שלי ואפסי עוד. זה כל עצבוני. וזה כל סודי. זה כל מריי וזה – גם מקור כוחי.

ואעפ"כ בודד לא הייתי. אורחי היו סרים אלי לבקרני. אורחים אהובים, אורחים נכבדים, כולם יקרים, כולם מחמדים, מאנשי הסגולה, הפמליא המעולה, לא מחיר וגמול לה. כך סר לי באחת הימים זיק. מי הוא זה? מה מעשהו? מה טיבו ומה מלאכתו? לא ידעתי.

– “שלום עליך, זיק” – ברכתיו.

– “עליך השלום, ידידי היקר” – היה עונה. חום ידידות שפעו עיניו החמות. (ומה מעטים הם בעלי העינים החמות בעולם!) ולי התברר כי ידידות יש למצוא רק אצל זיק ואחיו ברוח.

– “באתי” – המשיך האורח – “כדי לספר לך…” כך, ממש כך אמר. ובלא כל הקדמה אוילית.

הלא האדם רואה ללב אחיו ובן רגע הוא עומד על טיבו. בן־רגע הוא תופס את הדק שבדק הטמון בו. את נימו המיוחד. את הדופק הטמיר של הויתו. את נוטריקון הסתר שלו המלמדך מה יהגה ומה יעשה. מה מה יאמר ומה יענך רעך.

“אל תחשוב חלילה, שלא מצאת חן בעיני…” כך, ממש כך אמר. ובלא החנופה האוילית. לא ירא שמא אראה בו גונב לבי. “מיד ראיתי בך אדם כלבבי” – הוסיף – “ומיד ידעתי: זהו הקיר האטום ובזה הקיר יש לקרוע חלון ויהי האור. אלא שאין הדבר קל. ויש לנסות כל מיני נסיונות שתהא הרשות נתונה ולשון שנונה לפרח כהונה להעיף לוט בפנס סוד עד יתגדל ויתקדש האחד והאחדים של היש!”

נשתתק.

– “זיק, זיקיפי, רבי ואלופי, כוחי ומעופי, הריני עפר ואפר תחת כפות רגליך!” – קראתי. אבל הנאלם נעלם. לא קול ולא דמות. לא אדם ולא צל אדם לפני. אני עומד ומטיח את ראשי בכותל כדי להוכיח לעצמי שאני חי וקיים, רואה ושומע ומגיב. אבל זיק, שזה רק עתה דבר אלי עין אל עין ופה אל פה – איננו. אני נמצא כאן – רק אני. לבדי.

לשוא דבק בי הדבוק קדוריאל. לשוא מנעתי שינה מעפעפי מפחד שמא אחמיץ ולא אראה את היקר, בכל היקרים. לשוא. ורק משחדלתי להאמין בו, ובעצמי, ובעולם, הופיע שוב. – פתאום לפתע: – “תדע לך, כי לא אחד אני אלא אחדים. וגם אתה אם תזכה והיית כמוני. אבל תדע לך, כי לא הכל אני. ואעפ”י שלא תרד מיד לסוף כוונתי, תהפוך בדברי לכאן ולכאן ולכל הפנים ורמז אל רמז תלקט, כי העולם נבנה מרמז ורמיזה, המתלכדים ומתלבנים ומתאחדים לפגים ופגפגים, תגים ותגתגים, כתרי־כתרים וכתרתרים וסתרי סתרים וסתרתרים. והנה הם שוב מתפרדים ומתמרקים ומתפרקים על מנת לשוב אל מקור קדמותם… אין בי היש ושלמותו. אבל אחדים תמצא בי – ואחדים זה פחות מאחד. ורבים זה פחות מיחיד. אני רק השורש והגבעול, השחר והשמש, הטפה והים, הזרע והלחם… וצבת בצבת אני עשוי על פי אופן אופנתים. פקח עיניך ופתח מעינינך וישך להבינני…"

את זיק לא ראיתי ימים רבים. המשכתי את למודי בבית הספר. אבל המורים היו מסתלקים מלהבינני. הוספתי לבקר בבית הספר, אבל הרגשתי: כעצם זרה אני בגרונם. לא תבלענה ולא תפלטנה. דייני להציץ בספר מאיר עינים כדי לחדור אל תוך תוכו, אל כוונתו הפנימית. דייני לשמוע אל דברי חכמים כדי לשמרם היטב בלבבי. לא. בשום אופן לא נפלתי מחברי בידיעותי, אבל המורים היו פוסחים עלי במזיד. לא שאלוני ולא בחנוני, כאפס נפוח הייתי בעיניהם. כמין שלא מבני מינם. מעולם לא זכיתי להתכבד בציון של הצטינות. אף לא באות הוקרה. גם כאן. יחיד ובודד.

אחותי הבכירה נמשכה אחרי אחד בחור. ואני לא ידעתי כל מאומה. הרי הקטנים הם בלשים מטבעם ויודעים בכורה בטרם קיץ. סתרי לחשושים ודברי כבושים מדובשים – הרי בזה הם לשים ודשים: אבל אני – לא מבני מינם הייתי. לא ידעתי כל מאומה. בזיק הגיתי בימים ההם, כי הוא כל כוחי ומאודי, הוא מקורי וסודי ואין שני לו, ולא יהיה שני לו עד סוף כל הדורות.

שמו היה זכאי.

– “עליך לנהוג בו מנהג גיס צעיר בגדול ומכובד ממנו” – למדתני אחותי ואלצתני לספק לו סיגריות ומגדנות ואפילו – דברי כביסה. “ילד פקח” – למדני גיסי המכובד, זכאי – “יודע להשיג את המבוקש בהקפה”. ילד פקח הייתי בעיניו. אכן, זכיתי. הוא היה הראשון שגלה בי ניצוץ אחד, את הפקחות. ראה בי יותר ממה שראו עד כה מורי והורי. לכן הייתי עושה כמבוקשו. מתוך הכרת תודה. מה מוזר ומכניע דבש השוחד הנמזג בכוסות חונף! את המלאכה הזאת ידע זכאי. ידע את לב האדם. פקח.

לא הרבה שבת בחברתנו. באחד הימים הביא חבילה ופנה אל אחותי: “שמונה ואחד עתיקים ושנים באניה סוד ממתיקים – מה זה?” אחותי פרצה לחבילה. אשה. “זוהי מתנה בשבילי ואנחנו נסע לטייל” – נסתה לפרש סתומות. “לא יער ולא דובים” – צהל המתעתע. “זוהי מנורת כסף עתיקה”. “ומי הנוסע” – פרכסה אחותי. “תראי” – מצמץ בעיניו הזכאי. מיד הוציאני ולמדני פרק בהליכות העולם. “אנחנו מתקרבים למרכז” – הסביר – “אתה תכנס לאחת החנויות ותקנה כל הדרוש לסעודת תלמיד. הנה הפרוטות. ואת המנורה הזאת (המנורה היתה עתיקה ויפה להפליא) תשאיר עד שובך כעבור שעה. ורק אם יתנו עבורה כך וכך במזומנים, תמכרנה”. התחמק. ואני עשיתי את שליחותי באמונה. אבל מה רב היה תמהוני כאשר בשובי שקלו לידי אגב הפצרות ותחנונים את הסכום שנקב הגיס המכובד. ורק אחר ימים מספר, כאשר אחותי הבכירה ובחיר לבבה פרחו להם בדרך כל בשר ועקבותם לא נודעו, קראתי באחד העתונים מעשה בשני רמאים ממזרים שבצעו מלאכת מחשבת להפליא. אחד מחופש לתלמיד משאיר עד שובו מנורה עתיקה בחנות והנה מופיע נסיך בן נסיכים באותה החנות, מזמין סעודת מלכים למלון פלוני ומגלה את המנורה. הכלי העתיק שובה את לבו והוא מוכרח לקנותו בשביל האוסף הפרטי שלו בכל מחיר שיִקבו לו ולוא גם במשקל זהב. בקצור, בעלי החנות קונים את המנורה מהתלמיד העני, המתמוגג מעושר זה שנפל עליו כחתף, אבל בהביאם את סעודת המלכים ביחד עם המנורה אל המלון – והנה הילד איננו. לא נסיך ולא בן נסיכים, לא סעודת מלכים ולא אוסף עתיקות. והמנורה עצמה: זיוף עשוי דק שבדק.

את זכאי ואת בת זוגו לא זכיתי לראות עוד. ובכ"ז הופיעו לפני… בכ"ז. במעגלים קסמיים סובב האדם, הולך סובב האדם.

גם לאחותי הצעירה נזדמן בן זוג. הרי מדרך העולם הוא. ובכ"ז מפליא. הילד מסכין עם הוריו, עם אחיו, עם אחיותיו. כי אותם הוא לומד להכיר מיום התחבר והתלכד והתלבן בלבו ציור לציור והרגשה להרגשה, מיום התבצר בלבו המחשבה המסוימה הראשונה. אבל גיסים… גיסים מקרוב באו הלא הם כעצם מיותר ונוסף, מעין טלאי מצחיק ומרגיז. יש לנהוג בהם מנהג אח או אחות, אבל יחד עם זה אינך יכול להשתחרר מזרות אוירתם. אתה מרגיש: תהום בלתי ידועה לך פלטה אותם והיא עתידה לבלוע אותה שוב. הזהר פן יבולע לך, פן תבולע גם אתה… יש וההרגשה הילדותית הזאת מלוה אותך ימים רבים, יש והיא שוכנת בלבך כל ימיך. מי המה גיסי, זכאי וטהורי?

טהורי היה שמו של גיסי השני. בעצם לא היה גיס כדת משה וישראל. אבל אחת היא. הפעם ראיתי את המתרחש ובא וידעתי את מצב הדברים בעוד מועד. משום שגדלתי והתפקחתי או משום שלא חכיתי עוד לזיק היקר – לא ברור לי עד היום. בימים ההם התחלתי לועג, בראשונה רק בהסתר וזהירות, ואחר כך בלב מלא ומתוך מרירות, לעצמי, לחלומותי, לחזויותי. לועג ועוזר, לועג וחוזר היה גם גיסי טהורי:

– “גם אני סבלתי ממטען סיוטים, אבל משהתמסרתי למדעים…”

הוא למד רפואה. וזה גאותו. ידע לחבוש פצע ולרפא בשמן קיק. מעשה רב מאין כמוהו. ובכ"ז השפיע עלי. מאד השפיע.

– “מקורות ההכנסה היו מעולם מעטים. ורק הפקח ידע ויודע להטות את מהלך הענינים לתועלתו. היסוד המשתנה בעולם נקרא אתיקה. ואלו החזיר והנחש שבאדם אינו משתנה לעולם. אותו סולם ההצלחה היה קיים בעולם ההודי או הבבלי, המצרי או האיגאי, המיקני או היוני, האטרוסקי או הרומאי. העיקר הגדול היה: במסגרת החוקים הקבועים, המנהגים הנהוגים, המסורת הקימת למצוא לעצמו סדק לפעולה חפשית – היינו מהנה. הפקח היה הזוכה בזירת החיים. אחת היא מהי האצטלא שבחר לעצמו: כהן, עורך־דין, מחליף דמות מושבע, שופט, אצטגנין, פושט עור ערום, רופא או כד'. לכל אחד ממשלוחי היד האלה היו ימי זוהר. עוד לפני שנים מספר, כדאי היה, למשל, להשתמד. אבל היום אין בזה משום הכנסה בטוחה. היום צריך במסגרת המוסר הקבוצי, תועלת הכלל, טובת הצבור, קול המולדת, צו השעה, תביעת האנושיות, לחץ החברה ושאר המשבצות והשכבות והכלובים למצוא לעצמו מדשנה נאה. למשל: רופא נשים. הכלל הגדול הוא: לעולם תהא הפקח! לעולם תרכב על סוס. כי הסוס הוא סמל הכח. על כן אהוב הוא על כל שוע וקוע, מלך וכובש. הלא בלעדיו לא יתוארו כלל. אפילו ארבעת שטני האפוקליפסה, מחריבי העולם האיומים, יבואו רכובים על סוסים. תדע לך, הסיסמה היא: רכב וצלח…”

כך או בדומה לכך היה מדבר. ואני שומע ומהסס, עונה ומתפלמס. אבל יש והנה דמיתי כי לא הוא המדבר אלי, אלא אחר. אחד נשכח. אחד אשר דמות אין לו. אחד המצחק בי מתוך חיוך אכזרי והנה שוב מתוך בת־צחוק לבבית וקריצת עין שובבה. אחד זר ומאיים, ושוב אחד מכיר טוב המשנה טעמו ומשתטה. אחד המנסני באלף נסיון ואחד והנה שוב אחד המרגיע ומבטיח: הכל יזרום למקומו בשלום. מי הוא זה המדבר ומרמז, מי הוא?

גיסים היו לי. היו והלכו כלעומת שבאו. זכאי נעלם וטהורי הועלם. אחד שגמר את חוק למודיו והתחיל עוסק ברפוי נשים מצא כי הפרנסה הזאת אינה משביעה את תיאבונו. אמנם היה מרויח ואוסף פרוטה לפרוטה, אבל “הריוח בצמצום הוא מקור הטמטום” – היה אומר. לכן נפל על מציאה, חזר אחר נשי קצינים, חקר ודרש לתעלומות הבעלים, הסתבך באהבהבים מתוך כונה להמתיק ולהוציא סוד גם יחד – השביע את הגורל ובא על שכרו. פתאם לפתע הועלם. לשוא חזרה אחותי על כל הפתחים. לשוא שפכה תחנונים לרגלי מושלים ורוזנים. איש לא ידע לענות לה מקטון ועד גדול. או לא רצה. כמטורפת סבבה אחותי בחוצות. לבסוף נטרפה עליה דעתה באמת. טהורי היה כל מעינה. בו נאחזו כל נימי חיתה. והנה ניטל, באחד הבקרים משוה מן הנהר…

לא עזרה המרמה לאחד, הערמה לשני. היו והלכו כלעומת שבאו. נבלעו בתוהו.

עברו שנים. נדדתי לארץ רחוקה. הורי הלכו בדרך כל חי. ובכלל ניתקו קשרי המשפחה. הרי מוכרח כל אדם לחיות לפי מנענעי פסנתרו המיוחד. לא חשבתי על ימי העבר. לא העליתים על דעתי כלל, אם מתוך שכחה או מתוך חוסר פנאי. איש העסקים הייתי. איש הסוגד לאליל הדור הכל־יכול: ביזנס! בארץ פלונית צוקה ומצוקה – אני מנדב כך וכך כשבא הגובה ומכריח, אבל לבי רק לביזנס. במקום אלמוני יצאה הגזירה מלפני אדוני הארץ – אני משתתף בתרומות הנאספות, כשאי אפשר להשתמט. אבל ראשי ורובי רק לביזנס. אני קבוצי, ערך קבוצי, קנין כלל־תרבותי – אינני מבין ואין לי ענין בהם. כי אני רק לביזנס. כי זהו האליל־הדרקון המשפיע טוב לבדו. ירצה יגביה, ירצה ישפיל. ירצה יושיב בין נדיבים, ירצה ידכא עד עפר. מי עוד כמוהו באֵלֵי ימינו, מי כהדרקון האפרורי: ביזנס! כי דרקון הוא השולט בעולם ועושה חסדו לחסידיו מאז ומתמיד. דרקון המסתורין במצרים ויון היה אדום, מדם מלכי־מגור מיין גפנים שכור. דרקון עטוף פרפוריה מסנוורת, מאחז עין ולב ברב תפארת. אחריו הופיע הדרקון הכחול של הבבלי, הכשדי, הפרסי. מלאכת הפספסים מזעזעת עד היום. כאילו הורגי המלכות ההיא היו שופכים דם לא אדום אלא כחול. הימנונים מוזרים למלכת השמים והכוכבים את כבודו מספרים. והנה דרקון הצחות הנוצרית. תנא, וצום. וסגוף, ואינקויזיציה. לובן מנזרים קודרים ועצומים, גנות שושנים לבנות ודם הנשפך כמים. דרקון לבן כלובן האש. והנה שוב דרקון ירוק, המתגבר על אודם הדם. אין פחד מפני המות, מפני הדם האדום, כי בגן־עדן הירוק לנאמן נועדה הבת החמודה. והנה־הנה – אחר שאגה לסרוגין של הדרקון האדום – שוב דרקון חדש המתגבר ולוכד את כל העולם כולו: הדרקון האפרורי. הפלדי, הביזנסי. כליל־הכל. כל־מכיל. כל־יכול. כל־הכל.

לו סגדתי גם אני. טועים טעות גמורה, כל המתעלמים מן החזיוני שבביזנס. גם כאן, כמו בכל שדה אחר, יש מלכים או רוכלים, סוערים או זוחלים, מוקיונים מתגלגלים או בטלנים מתפלפלים. החזיוני היה טבוע בי מימי ילדותי והוא אשר למדני להפריח מגדלים בעסקי. מלך הייתי. מדמה הייתי כי הנני המלך. עד בוא אחר, חזק ממני שטפח על פני.

היתכן איש ביזנס בלי עקרת ביתו? צודקים כל הרואים בנשואין מנהג בורגני. נוחיות בבית והברקה בחוץ, שנים שהם עמודי התווך של העסקיות. ובן? גם הרצון להוליד יורש מקיים וממשיך יונק ממקור זה. כי בעולם הביזנס אורב אחד למשנהו, זהו הכרח, כי הארבון הזה אינו אלא הערבון לקיום העולם העסקי. מכשלוני נבנה חברי ומכשלונו נבנה אני. רק לבן אין אורבים. הלא הוא הממשיך ומקיים. האב והבן בעולם הביזנס הם עפיה"ר עצם אחד ובשר אחד. וזו הסבה למיעוט מלחמות הבנים באבות בין אילי הביזנס. התחתנתי.

העלי לאתר את אשתי? לא תארתי את הורי, את אחיותי, את גיסי. כי התאור המלולי אינו יכול למסור את העיקר. זוהר העינים, זיו הפנים, ריח השער וכו' אינם נמסרים במלים אלה בחושים. אהבתי אל אשה בהירה אינה נופלת בשום פנים מאהבתי אל אשה שחורה. חשוב רק עצם האהבה, סערתה או דממתה, פליאותה או שגרותה. אבל מתוך צמצומי בתיאורים נחשבתי לאדיש. אמרו: אינך מהלל ומשבח את אשתך עד לב השמים, סימן הוא כי אינך אוהב אותה. ע"י כך עוררו בראשית את תמהוני. הרי רק לבעל־בן־אב־אהוב יכול להיות ענין אמת אל אשה. אח"כ הבינותי כי יצר הסקרנות והקנאה מדבר מהגרונות: איך הם מבלים את חייהם? איך מתבטאת אהבתם? האם הם מאושרים יותר או פחות ממני? אח"כ בזתי לכל “המתענין” בגורל אהבתי, באורח חיי בכלל.

(המשך יבוא)