טורים מיסודה של יחדיו, גליון א'. הנה הוא כמו שהנהו. מדבר בעדוֹ. על מומיו וסגולותיו. בראשי פסוקים. באותות ראשונים. וד"ל, האמנם אין די בזה? וכי באמת הכרח הוא להכריז הכרזות, לפרסם תכניות? נראה, כי כן. משום שהקורא אוהב הקדמות, מבקש פירושים, דורש דמי קדימה של "אני־מאמין". וגם הפוסל את טקס־השוא יוצא ידי חובה זו בעל־כרחו. ושמא צודקים משהו הטוענים: "לגבי במה זו וחבר סופרים זה – אי אפשר בלי פתח דבר", – שהרי "לא במטען ריק באתם אל ביתכם החדש".

בית שנים פירושיו: אות ובנין. לדידינו: אות לבנין, אות שניה באלף־בית. "בית־שני" – בתאריך הספרותי של החבורה, הנספר ממגילת החורבן של בית־ראשון, מ"על מה חרבה"? או שמא נגול כשמלה – תיכף ומיד, מניה וביה ממש, בגליון הבכורה – את הכוון ואת הכוונה והכוונים להבא?

חורבן? כמובן. סיבות? בוודאי. הרי לא תקום עדה יום אחד לשרוף, כנירונים קיסרים, את המטרופולין שלהם לשעשע את לבם במחזה־האימים של אש האוכלת רכוש־נפש של שבע שנים כמעט, ואם פרצה הדליקה – וודאי היו חמרי דלק. ואצבעות מבעירות היו. וודאי. אבל כלום לנו הזכות "לעשות היסטוריה" ולערוך משפט פומבי בדבר אשר ימים ומעשים־יבואו ישפטוהו נכוחה? היו סקרנים, תאבי חדשות חריפות, שבקשו לגרות אותנו: "הבו לנו פרטים! גוללו את הפרשה כולה". אך אנו לא נפתינו! לא כללות ולא פרטים הבאנו בזה מכל אשר מאחורי גבנו. ושום גירוי, מכל צד שיבוא, לא יביאנו לידי כך גם להבא. אנו כבר מעבר לתקופת הבית הראשון, ו"זכר לחורבן" – אינו ענין להוקעה בפרהסיה.

והבית השני? מצפנו ומצפונו מה הם? קשה לו לאדם, ולא פחות מזה לחבורה, להתוודות בהכרזות על "אני מאמין". הקבוץ, כיחיד, נותן את
עצמו, את תמצית עצמותו, יום יום. ועל הלכותיו יעידו הליכותיו. רק הן. הקורא המבין יצרף מעשה לכוונה, רצוי למצוי, גליון לגליונות, עבר להווה, ואת שניהם לעתיד – וכך, רק כך, יתגלה לו "הפרצוף הפנימי".

שבע שנים מאחורינו. ומשכורתנו – לאה... אנו פותחים "שבוע" שני. והכיסופים הם למשכורת שלימה – ל...רחל. הנזכה?

טורים נולדים בשנה השביעית לקיומם.

ואוי לנו: בשבוע הדמעות לישראל.–

אברהם שלונסקי: 'טורים' גיליון א', יוני 1933.