ליסוּדה של קרן חוסר עבודה

בשעתו, כלפי מוסד אחר של הסתדרות העובדים, העלה שלמה שילר ז"ל פסוק אחד מדברי הסופר פּוֹפּר־לינקאוּס, בספרו “האישיות”:

“ההתקדמות המוסרית של האנושות היא בעיקרה תוצאת המוסדות ולא תוצאת מוסריותם הפרטית של אישים יחידים; לא היחידים הולכים ונעשים יותר מוסריים, אלא האינסטיטוציות”.

בהקמת הקרן לחוסר עבודה מעזה ההסתדרות לנגוע – נגיעת־יצירה, כדרכה – בפורענות, אשר קל מאד להתעלם ממנה. אין ההסתדרות יכולה – ודבר זה צריך להאמר מראש גלוי, ברור ומפורש – להביא בכוחותיה היא בלבד פתרון נאמן כל־שהוא למכת חוסר העבודה, אשר מחובת המוסדות והישוב והמדינה להקדים לה רפואה בטרם תפגע בנו. אולם הכרח מוסרי הוא לציבורנו להיות חמוש אמצעים כל שהם, מיוחדים למטרה הגדולה הזאת: להושיט מבפנים יד־אחים למובטל.

שיטות העבודה, אשר הקרן תאחַז בהן, אינן נתונות מראש. זו לא תהיה ולא תוכל להיות שיטה אחת, כי אם שיטה מקובצת ומיוחדת לתנועתנו, הבונה והמישבת.

הקרן לא תתן מתנות. היא תלוה. מפעלי עבודה בעיר ובמושבה – בשורה ראשונה: מפעלי בנין והתישבות של גופים מאוגדים של פועלים – מפעלים העומדים על סף התגשמותם, ימצאו בקרן גורם מסייע לביצועם על־ידי הלואה בתנאים הולמים, למען זרז את גישומה של כמות העבודה הכלולה במפעלים אלה.

הרכשת מקצוע לחברים הנתונים בגלל הצטרפות מסיבות שונות, לטרף של חוסר עבודה מתמיד – תהיה מתפקידי הקרן.

ואחרון אחרון: הלואה, בלי ריבית, לפי גדרי יכולתה של הקרן, לחברים מחוסרי עבודה, למען הקל עליהם את מצוקת עונת הבטלה – באותם המקומות והתנאים, אשר כל הדרכים האחרות לפעולה תהיינה חסומות בפניהם.

חוסר־עבודה ובנין־מולדת, חוסר־עבודה והתישבות – אין סתירה גדולה מזו. תפקידה של הקרן – לפעל בעצמה ולהפעיל אחרים, למען עקור סתירה זו מחיינו.

הדרך אינה סלולה. מי יסול אותה מבלעדינו? בכוח מחשבת יצירה ודאגה רבה מראש ואמצעים מעטים חלוציים – פרוטות חיסכון של רבבות עובדים – ניגע לפלס ולמצוא נתיב.

משטר־ההתחרות וחוסר האחריות לקיום האדם דופק בנו, קודם כל, בשוט־הרעב, למען דכא את המשועבדים לו. למרות עיני כבודו של המשטר הזה, נקים את קרן חוסר העבודה!

טבת, תרצ"ג.