לא היה ברצוני מלכתחילה להשתתף בויכוח במלוא היקפו, אלא להעיר, כחבר המזכירות של הועד הפועל, על פרטים אחדים. אולם “צד צדני” הנסיון, אשר נעשה על־ידי יעקב חזן להעמיד את השאלה: מה הדרך בה צריכה להתנהל מלחמת ההסתדרות? י. ח. הקדיש שתי הקדמות טובות לדבריו. אחת: הוא אינו מכחיש את ערך התנאים האוביקטיביים. שניה: הוא אינו כופר בנאמנותם הסוביקטיבית של האחראים כיום לדרך מלחמתה של תנועת הפועלים בארץ. ואחרי שתי ההקדמות הטובות האלה נשאלת השאלה: מה הדרך?

אני חיכיתי לתשובה בנוסח השאלה: הדרך היא זו וזו, דרך אחרת מאשר הולכת בה ההסתדרות, אחרת מאשר הולך בה רוב הציבור – ולא רוב הציבור אלא כולו, שכן גם “פועלי־ציון” שמאל וגם “השומר הצעיר” הם בכלל זה. והנה כשהגיע לתשובה, העלה י. ח. שני קטעים מ"דבר" ואמר: אסתפק בקטנות – ואלה תוכחנה!

נראה את הקטנות. ב"דבר", ברשימה על המעשה של עיריית תל־אביב, בענין חלב “תנובה”, היה כתוב שזה נעשה מתוך יחס אי־ידידותי לפועל ולמוסדותיו. אני שואל ורוצה לקבל תשובה: מה היה צריך להיות כתוב ב"דבר" במקום “אי־ידידותי”, למען יהיה הפסוק נכון בעיני “השומר הצעיר”? (י. ח. – “מתוך שנאה מעמדית”). ניחא! התשובה נתונה – ואני מקבל אותה כמו שהיא. ואולם מה אעשה והחבר י. ח. הוכיח אך זה שעה קלה לפני עלותו על הבמה, שאפילו לטעמו הוא – צירוף מלים פחות נדושות יש בו לפעמים ביטוי יותר קולע? הנה אחז החבר י. ח. בצירוף מלים עדינות עד מאד, באמרו: “זו הערה לא נימוסית” – ועורר סערה באולם!

אולם נניח, כי לפי הטעם הטוב צריך היה לדבר בהזדמנות זו – דוקא על “שנאה מעמדית”. האם זוהי התשובה לשאלת הדרך, חבר י. ח.? האם בזכות חילוקי־סגנון אלה הולך “השומר הצעיר” לגבש את עצמו כמפלגה מיוחדת בתוך תנועת פועלים זו, אשר שבעה די והותר התנגדות סגנונית של כל בית־רב? כלום זהו הקו המהפכני הנאמן? כלום בהעמדת־פנים סגנונית זו יש כוח קסמים להציל את התנועה, לשנות משהו מסדרי המציאות בעם, בארץ? אם באמת יש דרך אשר “השומר הצעיר” יודע אותה והיא אחרת מזו הכבושה לפועלי ארץ־ישראל, אם ישנה דרך אחרת – יסופר נא עליה מעל הבמה הזאת!

אני אומר – לא מתוך ניצוח של פולמוס ולא לשם קנטור, אלא מתוך הכרת־אמת הנטועה בעומק לבי – אין לכם דרך אחרת מאשר דרך כל התנועה בארץ; אין לכם שום דרך אחרת! אין דרך כזו בדרכי עולם כיום, אשר תנועת פועלי ארץ־ישראל תוכל ללכת בה למטרתה – ולא תלך בה, ואין מעשה אשר תעשה תנועת פועלי ארץ־ישראל – ואתם לא תעשוהו! ומהי הזכות אשר נטלתם לכם להיות בשנת 1933 קיבוץ מפלגתי נבדל להנאתכם בתוך תנועת פועלים קטנה, העמוסה אחריות איומה, אשר בשמה גם אתם טוענים?

אנסה לברר עוד נקודה אחת, אשר אולי היא המיחדת את שיטתו של “השומר הצעיר”. “לשם מלחמה – אומר יעקב חזן – נחוץ מעמד פועלים בעל הכרה”. מדברי החבר ריכרד ויינטרויבּ למדנו, כי חשוב שיהיה לנו לא רק מעמד פועלים עברים בעל הכרה, אלא גם מעמד פועלים ערבים בעל הכרה, כי היחסים ביניהם יהיו אידיאליים. על כל ההנחות האלה – אין לחלוק. איך מגיעים למעמד פועלים – קודם כל: עברים – בעלי הכרה?

כאן, אני מודה, יש מקום לשתי עמדות. יתכן שמישהו יגיד: פּוֹעלוּת, תבנו את ההסתדרות לא על יסוד רחב של פועלים חיים, אלא על מושג מופשט של פוֹעלוּת, מזוקקת בכוּר תורה זו או אחרת, כמו שרוצים לבנות את הציונות על מושג מופשט של יהדות, במקום יהודים חיים. אנו עדים בארץ־ישראל לציונות רוחנית, היונקת ממקורות שונים – דתיים ולא דתיים – של מוסר היהדות, היודעת לגור בכפיפה אחת עם הזמנת שוטרים בריטיים וערביים חיים. וגם פּּוֹעלוּת “צרופה”, במידה שהיא מתימרת להעמיד את עצמה מחוץ, או ממעל, או בניגוד לציבור העובד וחי בכללותו – אין בה ממש! פועל אחרון באחרונים בהסתדרות – יקר לי מכל פרוגרמה “צרופה”, המחייבת לותר עליו. בשיטה של “ממלכת כוהנים וגוי קדוש” לא נגיע למעמד פועלים עבריים בעלי הכרה בארץ־ישראל.

בכלל, קשה להביא במשקל את ההכרה “הצרופה” וקשה לבוא אתה בדין. כלום מוצדק, בתנאי מציאותנו אנו, פירודה של התנועה הקיבוצית עצמה – סלתה של תנועת הפועלים בארץ – לפי מתן יתרון־ערך במידה זו או אחרת ל"לַנדסמַנשַׁפטין" בהרכב פלוגותיה, או לפי שיעור האבטונומיה הנהוגה בהן?¹ כלום אלה הם נימוקים מספיקים לקיום שני מעגלים “עולמיים” נבדלים? כלום לא היה צריך לתת עין פנימה וללכד ביתר מרץ את המעט הקיבוצי, במקום לדבר עתק על מעמד פועלים בעלי הכרה, בניגוד למי שהוא?

כלפי מי הניגוד? למי יש זכות לדבר על מעמד פועלים בעל הכרה, בניגוד לכלל־הציבור שלנו כמו שהוא? מי רשאי לעמוד מול הציבור הזה, מול תנאי חייו וקיומו, מול דרכו בארץ, מיום בואו ועד היום הזה, ולהתנשא עליו – בהכרה, בכוח מלחמה, בנאמנות? נכון: עם זרם השנים ועם התרחבותה והסתעפותה של חזית העבודה מופיעים פה ושם תנאי מציאות, המכבידים את אכפם ביחוד על חלק זה או אחר בציבורנו, והוא מועמד בפני נסיונות קשים – יהיו אלה פועלי בנין ותיקים או פועלים חקלאיים ותיקים במושבה. כלום שאלות חמורות אלה – עם דבר קליטת עליה מתמדת – אינן מחייבות דאגה לאמצעים כבירים יותר, למעשים קונסטרוקטיביים נמרצים יותר, להעלאת רמת החיים, למען חלץ חלקים אלה שבציבורנו ממצוקתם? ולמען שמור עליהם כולם יחד בתוך הסתדרותנוּ? היאמר י. ח. – אשר אינו כופר בכוחם של תנאי מציאות – לפתור את השאלות האלה אחרת – בהתבדלות, בויתור על מישהו? לא רק אלה שישנם כיום בהסתדרות, על מכאובי חייהם וסבלותיהם, חשובים לה כולם עד אחד, אלא אין לוַתר אף על פועל אחד מאותם עשרת אלפים שהם כיום מחוצה לה. על ההסתדרות ללכת לקראתם בכל הדרכים ובכל השבילים – לקרבם, להכניסם ולמזגם. פועלים חיים – באלה יש להאמין. ואודה בפה מלא: אני מאמין גם ביהודים חיים, בציבור גדול של יהודים חיים. ונראה לי כי בלב החבר והחברה של “השומר הצעיר” נטועה במעמקים, מתחת לכל הקליפות, כמו בלב כולנו, אהבת ישראל. הרצון לכפירה נוקבת בערך אותו דבר שקורין לו “אַפַּלַציה לאומית” והלבוש המעמדי המסומר בראש, לכל העתים ולכל המסיבות, גם במקום שאין כל צורך מיוחד בדבר – הם בעיני בחינת “קומפּלכּסים” המאהילים על מה שיש בפנים.

מצד “פועלי־ציון” נשאלה בפתיחת הועידה שאלה גדולה: במה קשורים שני הדגלים, דגל הפועל ודגל העם? כאן רצוני לענות לסיעת “פועלי ציון” השואלת. שני הדגלים קשורים בכל חוטיהם, כל חוט וחוט של הדגל האחד הנהו קשור בכל חוט וחוט של הדגל השני – ותפקידם להיות לאחד. איחוד גמור של שני הדגלים האלה, דגל העובד ודגל העם, עד היותם רקמה אחת ממש – לתכלית זו אנו קוראים: סוציאליזם. בגוף העם קיימת מלחמת מעמדות, אבל מושג זה ישנו רק ברבים, ולא יתואר ביחיד. המעמדות הם מחוברים כך, שלא יעלה כלל על הדעת לחתוך את האחד מן השני. רק מציאות חולנית ובעלת־מום, מציאות של עם, אשר האבר האחד שלו אינו תלוי בשני, יכולה להוליד תורה חולנית כמו זו של “פועלי־ציון שמאל”.

שני הדגלים קשים גם ליחיאל פוס מהנוער הציוני הכללי, הוא – לבו נוקפו לדגל האדום, דגל העובד. י. פ. רואה סכנות בסוציאליזם, אבל ההון הפרטי מזהיר בעיניו כזוהר הרקיע – ואסור אפילו לדבר בקול רם על הסכנות הכרוכות בו, גזירה שמא, חס ושלום, יבהלוהו. יוגד נא לו, כי אנחנו תמיד חיפשנו דרך לצימוד ההון הפרטי למפעל הבנין, על תנאי אחד: נאמנות לעבודה העברית. מעולם לא שילחנו את ההון הפרטי מעל פנינו: אדרבא, חזרנו אחריו וגם את דמות כוחו וזכויותיו בארץ לא מיעטנו. אמנם, משַׁל פינחס רוטנברג אינו הולם את הענין, כי בתוך סוגי ההון השונים המשותפים בחברת החשמל יש רק “מעט מזער לא כביר” הון יהודי פרטי. אבל יש להון הפרטי זכויותיו שלו בשדות פעולה אחרים בארץ. וכשם שאין אנו חוששים להון היהודי הפרטי, ואדרבא: שמחים לו במידה שהוא נאמן למצוה הציונית האחת: העסקת פועלים עברים, כך אין הסתדרות העובדים מציגה למישהו בתוכה שום תנאי של סוציאליזם. שערי תנועת הפועלים בארץ פתוחים לרוָחה בפני נוער ציוני כללי ובפני נוער רביזיוניסטי, כמו בפני כל נוער אחר עברי ולא־נוער, הבא להתמיד בחיי העבודה בארץ. הגורם הזה, הנקרא “עבודה”, עבודה בפועל ממש, יגיעת כפים, גדול כוחו לחנך, בתוך מציאות העבודה בארץ, יותר מכל פרוגרמה סוציאליסטית. בתוך הכּוּר הזה, כּוּר העבודה הממשית ויחסי העבודה שבמציאות, נצטרפנו אנחנו – ובכור הזה יזוקקו גם המאויים של הנוער הציוני הבא לעבודה. לנו אין כל חששות בנדון זה.

בפתיחת הועידה דיבר דוד בן־גוריון על אגם־נהרים, הקולט כיום את הירדן ואת הירמוך וממזגם יחד למקור כוח ואור לארץ. הייתי מדמה את תנועת הפועלים בארץ לאגם־נהרים זה. כשדיבר י. פוּס ידענו: הרי זה הירדן². עשרות חברים באולם זה הירהרו איש איש בלבו: לא כן היו דברינו אנו? וכשחברי “השומר הצעיר” מספרים על הצפונות והנעלמות, שנסתרו, כביכול, מעינינו, על מציאת תנועת פועלים בעולם וכו' הרי ידענו שוב: הוא – הירמוך! מתוך הכבוד שרוחש אני לתנועה זו ומתוך האמונה בכנותה נובע בטחוני, כי עתידה היא – ושום חתחתי מלים לועזיות לא יעצרוה – להשתפך לתוך אגם נהרים זה.

ועוד דברים מעטים בענין הארגון המשותף. זהו, כמדומני, הענין השני – לאחר “הקו המהפכני הצרוף” – אשר בגללו “השומר הצעיר” טורח ו"עורך שבת לחוד" בתוך תנועת פועלי־ארץ־ישראל. הנה שמעי את החבר ר. ויינטרויב הקשבה רבה, והגעתי למסקנה פשוטה מאד. הגעתי למסקנה שארגון משותף הוא, לדעתו, אחד מן הדברים הרצויים ביותר, אשר אילו היה קיים, היינו מוצאים בו משען רב בכמה וכמה הזדמנויות. עד כאן – לא פליגי! היה טוב מאד אילו היה לנו דבר זה. אפס, יש עוד כמה וכמה דברים רצויים, אשר אילו היו נתונים וקיימים מראש היה בהם כדי להקל מעמסות רבות מעל כתפינו, ובתוכם דבר אחד רצוי ביותר, שאני יודע לקרוא בשמו – והוא: מולדת. והשאלה היא כיצד לעשות שזו תהיה. ר. ו. מוצא בארגון המשותף נקודה ארכימדית, או את הנקודה הארכימדית בה' הידיעה, אשר בה יכולים אנו לנעוץ את המנוף, כדי להרים את כובד מפעלנו. וכאן – הטעות. הארגון המשותף הוא אחד המשאות הנוספים, אשר עלינו להרים בכוח המנוף הדל שלנו. הארגון המשותף – זוהי עוד חובה, עוד מצוה, העמוסה על כתפי תנועת הפועלים בארץ־ישראל. המצוה ניתנה לתנועתנו מתוך תוכה, מבפנים. לא אסוּפת־חוץ היא. אהרון דויד גורדון ויוסף חיים ברנר חרדו לה: יחסי אדם, יחסי חברים. ויש במלים אלה יותר מאשר בכל דקלמציה פוליטית. וכל הנותן טעמים אוטיליטריים למצוה זו כיום – מן ההכרח הוא שיתבדה, ומסופקני אם עתיד הוא לקיים את המצוה כראוי. אין לתאר את הענין כאידִיליה: סוציאליסטים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו הארגון המשותף. ועל נסיונותינו ומאמצינו אנו מסוּפר בדין־וחשבון וב"דבר". את אשר אנו עושים – אם מעט אם הרבה – אנו עושים מתוך אחריות, מתוך נאמנות, וזו – עיקר. אם גם התוצאו הראשונות אינן רבות, עתידה אמת זו שבפעולתנו לכבוש לה את לב הפועל הערבי, על אף הפרובוקציה הפוליטית, זו של הקומוניסטים וזו של האפנדים הערבים וזו של האדמיניסטרציה הארץ־ישראלית, האורבת למפעל הארגון המשותף מראשיתו. על חסידי הארגון המשותף להבין דבר אחד: אין להסתער על הענין הזה, כי הוא איננו בבחינת “לך וקח”. וכשם שאין לנו הרבה אמצעים לרכישת קרקע, להקמת ישוב עובד, לעליה, כך גם הכלים שישנם בידינו לקידום הארגון המשותף אינם רבים ואינם משוכללים. אולם ההסתדרות מאמינה בכוחה לקיים גם כאן שליחות־אמת, וגם מה שנעשה על ידה עד היום – אם גם מעט הוא – אין לזלזל בו.

שבט, תרצ"ג.