לד"ר ארתור רופין

מומחיות? הרי כל אשר בשם מומחיות יכונה – מלבד אולי יחיד שביחידים פה או שם – לוּגלג… לא דילגה הכפירה על שום דרגה: הודו במושב, לא הודו בקבוצה; הודו בקבוצה, לא הודו בקבוץ; הודו בעמקים, לא הודו בהרים; הודו בעשירוּת – ב"ציוד מלא", לא הודו בעניוּת – במתן תקציב לשיעורין… הוידויים השלמים על חטא שחטאנו בכפירה ובגזרות שאינן שוות, וידויים בפה מלא – מתי באו? כאשר “מלאו הגרנות בר והשיקו היקבים תירוש”. לא פלח־רכב אחד השליכה אשה מעל החומה על המומחים – רבבות ביצים הטילו התרנגולות הנאות לתומן בלוליהן ורבבות דליי־חלב מילאו הפרות המשובחות, עד אשר הוּכּוּ המומחים. שדי־תנובות זעקו ברכה ועצי־גן יענום. מן הנמנע היה להכחיש עוד את החי והצומח, הפורצים במין שמחה של מצוה, ואף את הדומם – את המאזן! ואפילו כנגד יוצרי קרית־ענבים, עקיבא אטינגר וקבוצתו, אשר “אלהי הרים אלהיהם”, קשה היה לעמוד!

מדמדומי היצירה הישובית החקלאית של הפועל העברי – עד צהריה, למן הצעדים החרדים הראשונים עד הנצחן המלא – על כל החיבוטים אשר באמצע. מילתא זוטרתא! מהיכן באה לאדם מישראל גבורה זו שבאמונת אומן, כי בחורי ישראל יוכלו להיות ההיפך הגמור מכפי שהם צריכים להיות על פי כל הדינים שבעולם? מהיכן ההתלכדות עם אלה אשר “נטו קַוָם לקץ” והתוקף ללוותם בדרך לא עבר בה איש? מהיכן הטהרה החברתית העמוקה, אשר באה לידי ביטוי ביחסו הנאמן של מחולל החקלאות הציונית לצרכי הפלח הערבי? אינני מכיר את יחסי־אבותיו. אך בלי מורשת אבות, בלי יניקה משורש ישראלי עתיק – קשה להסביר ענין זה.

נקפו ימי דור. “הנסיונות המטורפים של בזבוז” – הפכו למשוש הדור ולאבן־פינה בבנין הארץ. היום יעניקו לו גם מתנגדיו תואר “מומחה”. מה צורך? יש שכר אחר לפעולתו – מידי שר האומה בכבודו ובעצמו.

אדר, תרצ"ו.