נראה לי, כי בכפירה הדתית של דורנו יש יותר איחוד, משהיה אי־פעם בפירוד שזרעוּ ביניהן הדתות השונות. היהדות, הנצרות, והאישלם – דתות קנאיות היו, כל אחת לפי תפישתה; הדם שנשפך בעטיין, אם בהגנה־של־הכרח ואם במלחמת־מצוה, לא הביא גאולה לאדם. עתה, משנתפוקקו חישוריה של חבית־האמונה הדתית, ו"הרֶלִיגִיָה הנמוכה" אינה תופשת עוד אצל האדם בעל התודעה הטכנולוגית, מתחייכים זה לזה בני הדתות הגדולות, כמי שאומרים: ‘כמה תמימים היינו וכמה בּוערים, ליטול נפשות בענין של אשליות שאבד עליהן כּלח.’ כל זאת בּלא לחסר אפילו כהוא־זה מן המכנה המשותף של ערכים חיוביים רבים, שפירנסו את הדת בכל עת ואשר מהם זכות־קיומה ועשתרות־מעיינותיה בערוצי אינסוף. למעשה, גם האַתֵּיאִיסְטִים המושבעים ביותר ומוחות־המחשב המודרניים, המסַרגְלִים את רוח האדם בין נקודות־הנצח, אם רק לא הפכו לִהיות אנטי־הומאניים אל נוכח קיומם, נוטים לראות בּגוויעת הדת ופולחניה רק מעין פרוזדור איבולוציוני אל טרקלין של הכּרה עליונה יותר המשמעות ההוויה. אבל אמונה זו, שהיא יותר אמונת־המדעים והיא משותפת לכלל האנושות, אינה מייחדת עוד חברה מחברה ומותירה את האדם חשוף להבדלים מִשְׁנִיִּים בּצלם־זהותו ובסימני השתייכותו, כגון הלאום, התרבות המסורתית שלו, הגיאוגרפיה שלו. עם ריבּויו של מידע המצטבּר ושימושו ויישוּמוֹ בחיי העתיד, ייתכן שגם מגבּלות אלו תיעלמנה מעל לשטח, כאשר תעוצב ותקום חברה כלל־עולמית המנוהלת באמצעות מַחשב־אינפורמטיבי אחיד ומכליל (עם כרטיסי היסטוריה וביוגרפיה שונים, אבל עם לשון אחת ומנהגים זהים).

כן, אני יודע, כל זה נשמע אולי יפה (ומעט גם מחריד) כהיפּותיזה לאחרית־הימים, אבל מה יהיה על תכונותיו הבְּסִיסִיּוֹת של האדם, על יצר־הטורף שבּו, ותאוות־התַּחרוּת, על סולם־פחדיו הגבוה ועל המיסטיקה הטבועה בדמו, שאינה משתנה עם כל שינוי פּניה? האם לא בכוונה־מראש הטבּיעה ההשגחה העליונה חותמות־יֵצֶר אלו בנשמתו של הנברא, כיד לסייגו מלִיקְרַב אל יכולתו הבּלעדית של הבּורא ולשמור את דרך עץ־החיים? כדי ללמדו דעת שאפילו ישיג מעלותיה הגבוהות ביותר של המתמטיקה האלהית, עדיין אינו יכול ליַשׂמָהּ הלכה למעשה עד תום, משום מוּם הטבוע בו מלידה ומגבּלה שקבע גדול וגבוה ממנו? – – בכל עידן ועידן נשאל האדם שאלת “איכּה”, להזכיר לו מקומו ומעמדו ויכולתו. “אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא, כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא”…עירוֹם מדעת, תמיד עירום מדעת. תמיד יש משהו מעֵבר לטַעַם התַּפּוּחַ והוא טעמו של בּורא פּרי־העץ. בכך, בעובדה זו, מאוחדת – דומני – דעתם של מאמינים ומינים כאחד. ההשגחה העליונה אינה סובלת התערבות במעשה־ידיה ובמהלך צירופיה של הבריאה. מי שנקלע אל תוך המשחק הקוסמי כחלק ממנו, אינו רצוי בו כשותף לשחקן עצמו. כּלי־שחמט הוא, המסמן ומסמל מצב־עובדות, אבל אינו קובע מהלכים. יש לו משבּצת שלו והוא מוסט ממשבצת לשמבצת ויש לו – על־ידי־כּך – זכות ללמוד מן הנעשה במשבּצות שהוא ניצב בהן,אבל לא למעלה מזה.

מה הרבותא בטענתם של אלה הכופרים בּהשגחה כלשהי? הבה נסכּים לרגע כי אין אלהים ואפילו אין השגחה ואין רצון־עליון והכוונה־עליונה, אלא הכל כימיה ופיזיקקה מקריים של הבריאה. נניח שאין כּוח־בּורא, אבל עובדה היא שיש בריאה, אם לפי התּאזה הדאֶקארטית, או לפי כל תּאזה אחרת המנסה להוכיח את הקיום. יום יום אנו עדים לעובדת תחושתנו את הטבעי, או את העל־טבעי הבלתי־מוסבר עדיין על־פי המידע שבידינו, זה שאנו מאמינים כּי למחרת – נשכּיל להסבּירו, כְּשֶׁנֶחְכַּם יותר. לפי המדע שבידינו יש סדר ביקום, יש מחזוריות בטבע, יש ניגודים קוטביים (שהם מסימניו של סדר). אפילו אין מַסְדִיר – תעלומת הסדר והיש שרירה וקיימת. הבה, אפוא, נתיחס אל תעלומה זו. בּה אי־אפשר לנו לכפּור. אבל מתעלומה זו מתחייבים הסדרים אחרים, שלפיהם מתנהלים אורחות־חיינו, בין אם כיחידים ובין אם משתייכים לקיבּוצי־יחידים, או לחברות בני־אדם. הסדרים אלה: חוקים,מצוות, מנהגים, הריהם שוטרי־התנועה שבחיינו. בלעדיהם לא ייתכן מוֹתר האדם מן הבּהמה, שאפילו לה יש בהחלט חוקים משלה לצורך הקיום. הפולחן הדתי, על כל קשת־נוהליו המגוּונת, וציווּיו “לעבוד” את ההשגחה, אינם פקודת האדוֹן לעבדו. מיסטיפיקציה מִדַּעַת היא. שום אדון לא יצר ציווּים אלה. אנשים, בני תמותה, יצרו אותם למען אנשים כמותם. ייועדם להזכיר לבני המין האנושי, שיש מישהו או משהו המיטיב עמם, המנעים את חייהם, המנחיח את פרחיהם ומצמיח את דגנם ומוריד גשמיהם בעִתם. אין זו – אולי – הטבה מרצון, או מתוך כוונה – אבל העובדה קיימת. הטבע מדריך את הכלב ללקק את יד בּעליו, הנותן לו חסות ומפרנסו. זוהי צורה תת־הכרתית של איזון בין הנותן והלוקח. אין הכלב יודע להבחיו אם החסות ניתנת לו מרצון, או מאי־רצון, או מחוסר רצון. הוא מכיר בעובדה ומתיחס אליה כפי שהיא מתיחסת אליו. הכלב ישוך את היד שתמנע ממנו לשבור רעבונו, או תכּנו, או תבריחנו, או תבַהלֶנּו ואילו ההוֹמוֹסַפְּיֶנְס יודע להבחין בין השחור והלבן שביחסי אדם ואלהים, ואף שהוא מתלונן על צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, יש עמו עדיין גוונים ובני־גוונים בין הקצווֹת, ותלונתו כלפי ההשגחה מוצאת לה ביטוי בנסיון להבין את סיבת אי־הצדק כפי שהוא מופיע לעיניו. הבנה זו של החֵיק העליון, המתבקש להיות מקלט־ראשו וקַן־תפילותיו, העין הרואה והאוזן השומעת – כל אלה יצִירֵי־אדם הם, ואין בהם משום רֶלִיגִיָה במובנה התמים והפרימיטיבי. מה שנשאר בגדר נעלם ובלתי־מוסבר, אפילו אנו משערים שהמדע יסבירנו ביום מן הימים, הוא אבי פחד־יצחק והוא בורא האמונה. מכאן, שאין האדם בנמצא שהוא בחזקת כופר גמור, אלא אם כן הוא שוטה גמור, או בּור גמור. וכשאני אומר “בּוּר”, כוונתי דווקא לחצאי־המשכילים, לאלה שתלמודם הממוצע הביאם לכדי כפירה בַכֹּל, בלי שיהא בידם כל בסיס לוֹגִי לטיעונם. שהרי מן המפורסמות היא העובדה, כי דווקא המלומדים הגדולים ביותר והבּוּרים התמימים והשלמים ביותר – אנשי אמונה הם, איש לפי השגתו את הנעלם. הכופרים הקנאים מאז ומתָּמיד היו בריות תלושות וחסרות־בְּשׂוֹרָה ותלויות על בלימה.

*